רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 בנובמבר (14.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אין לי שמץ של מושג למה האלבום שלי, FRAMPTON COMES ALIVE, היה כל כך גדול, אבל זה היה, ובתחילת כל ההצלחה הלכנו למסיבה של להקת אי.אל.או בניו יורק. הוכן שם שולחן עבור הלהקה שלנו. היו שם, כאילו, אלפי צלמים, ונכנסנו והתיישבנו ופשוט התחלנו לצחקק. הלהקה אמרה לי, 'אתה מבין שכולם בוהים בך?' אמרתי, 'כן, זו תחושה מצחיקה. מה זה? הז'קט שלי מלוכלך, או מה?'... איפשהו בדרך, האמינות שלי כמוזיקאי הלכה לאיבוד. היה לי שיווק יתר. אלבום ההופעה לא הצריך הייפ, ובכל זאת כיכבתי על עטיפת הרולינג סטון ללא חולצה, מה שדחה באופן מיידי הרבה מהמעריצים המוזיקליים שלי. לא הבנתי מה תמונה כזו יכולה לעשות בשבריר שניה. זה היה רק צילום אחד כזה. נתתי לצלם רק פעם אחת לצלם אותי כך. שאר הסשן היה רגיל, עם ז'קט והכל. אבל הם השתמשו בתמונה ללא החולצה. אז זה פשוט הגיע לנקודה שבה התמונה דרסה לחלוטין את כל השאר. פתאום, פניתי רק לנערות מתבגרות. כולם שכחו שאני יכול לנגן בגיטרה. מאוחר יותר, אני זוכר שהגעתי להופעה, והבנות היו בחוץ אחר כך ואמרו, 'אוי, לא ידעתי שאתה גם יודע לנגן בגיטרה', וזה היה, כאילו, פעמוני אזעקה שנשמעו בתוכי. אבל זה היה מאוחר מדי בשלב הזה. הנזק נעשה" (פיטר פרמפטון)

הזיקית פושטת צורה: הקאמבק הראשון של דייויד בואי. ב-14 בנובמבר בשנת 1969 יצא תקליטו השני של דייויד בואי, שכמו הראשון גם נושא את שמו.

בעוד העולם עדיין מעכל את הנחיתה על הירח, אמן צעיר ומהוסס שחרר את תקליטו השני, שנשא (בבלבול מסוים) את אותו השם כמו תקליט הבכורה שלו מ-1967: "דייויד בואי". אבל בין שני התקליטים האלה, נראה היה שדייויד בואי אחד מת והשני נולד במקומו. ביום יציאת התקליט, בואי עלה להופיע במועדון הלונדוני האפלולי FRISCO. כמה שעות קודם לכן, הוא ישב בבית חברים סמוך והעניק ראיון לכתב בן ליון מה-BBC, כשהוא מנסה להסביר את הכיוון החדש שלו. ואכן, היה מה להסביר.

הדייויד בואי של 1969 כבר היה שונה לחלוטין מזה של 1967. הלכו החליפות המחויטות, נעלמה תספורת ה-MOD המוקפדת, והשירים הקברטיים הקטנים על חיי העיר לונדון (שהושפעו עמוקות מאנת'וני ניולי) התאדו כלא היו. במקומם הופיע בחור עם רעמת שיער ארוכה ופרועה, אוחז בגיטרה אקוסטית, וכותב שירי פולק ארוכים ומהורהרים נוסח בוב דילן.

הזמנים השתנו, ובואי, כמו בואי, השתנה איתם. הוא פיתח גישה חדשה, כמעט היפית, למוזיקה שלו, שנולדה בחלקה ב-THE ARTS LAB בבקנהאם, מעין קומונת אמנות ניסיונית שהוא עזר לייסד. הוא אמר אז בראיון למלודי מייקר: "לא באמת רציתי לעשות תקליטים במשך עידנים, אבל אנשים הורו לי להקליט שוב, אז הלכתי לאולפנים. עשיתי את שלי במשך שנה וחצי אז זה הקאמבק שלי". זו הייתה הפעם הראשונה, אך בהחלט לא האחרונה, שבה תקליט של הזיקית הזו נחשב ל"קאמבק".

בואי ביקש לשקף בתקליט החדש את המקום בו היה: שילוב של מוזיקת פולק אקוסטית עם רוק פסיכדלי. יום לפני תחילת ההקלטות, ב-15 ביולי 1969, הוא הופיע עם החומרים החדשים ב-THE ARTS LAB, מול קהל אוהד. ליוו אותו הבסיסט והמפיק הנאמן שלו, טוני ויסקונטי, והמתופף ג'ון קיימברידג'. למחרת, ב-16 ביולי, החבורה התייצבה באולפני טריידנט היוקרתיים במרכז לונדון והחלה לעבוד. באותו אחר צהריים ממש, חתם בואי על חוזה הקלטות חדש עם חברת התקליטים מרקיורי.

אך התהליך היה רחוק מלהיות חלק. חייו האישיים של בואי היו בסוג של התרסקות. הוא נפרד מבת זוגו, הרקדנית הרמיון נייטינגייל, וליבו נשבר (פרידה שהולידה שירים בתקליט כמו LETTER TO HERMIONE). תוך כדי ההקלטות, אביו מת במפתיע בגיל 57 בלבד. ומעל כל זה, ריחפה הציפייה האדירה: כולם רצו לראות אם הוא יצליח לשחזר את ההצלחה המסחררת של התקליטון SPACE ODDITY, שיצא מוקדם יותר באותה שנה, בתקליט שלם. כל הטלטלות האלה חלחלו היטב לתוך המוזיקה.

הסיפור מאחורי אותו להיט היה דרמה בפני עצמה. טוני ויסקונטי, המפיק הקבוע, סירב בתוקף להפיק את SPACE ODDITY. הוא חשב שזה שיר גימיק, "שיר חידוש" שניסה לרכוב באופן זול על הנחיתה על הירח, והעדיף את שירי הפולק של בואי. מי שכן הסכים להפיק את השיר היה גאס דאדג'ן. דאדג'ן ציפה שבעקבות הצלחת הענק של הסינגל, הוא יקבל לידיו את הפקת התקליט כולו, אך נדהם לגלות שבואי בחר לחזור לוויסקונטי, שדווקא כן אהב את שאר החומרים. "הצעד שעשיתי ודאי פגע בגאס", אמר בואי ב-1976. "אני מצטער גאס, לא התכוונתי לפגוע בך, אך הייתי חבר קרוב מאד של טוני ואותך לא הכרתי מספיק טוב. אחרי הכל, אתה היית מעלינו. אתה קנית דירה!".

התקליט עצמו כלל נבחרת נגנים מרשימה, שכללה בין היתר את קלידן להקת יס לעתיד, ריק וייקמן, על המלוטרון, ואת הגיטריסט טים רנוויק. באופן אירוני, בהדפסה הבריטית המקורית לא ניתנו קרדיטים לנגנים, מכיוון שרובם היו חתומים בחברות תקליטים אחרות שאסרו עליהם להופיע במקומות אחרים.

אם הדרמה באולפן לא הספיקה, הגיעה הדרמה של העטיפה. מנהלו של בואי דאז, קן פיט, פשוט תיעב את העטיפה הקדמית המקורית – יצירת אופ-ארט גיאומטרית של האמן ההונגרי ויקטור וסארלי, שנראתה קרה ומנוכרת. אבל חברת התקליטים לא הקשיבה והדפיסה אותה כפי שתוכנן. בואי, שגם הוא התעצבן מהעיצוב, סירב לאשר הדפסה חוזרת שלה, עד שהתרכך לבסוף והסכים להחזיר אותה רק בהוצאת הקטלוג שלו על גבי דיסקים בשנת 1999.

בספרו, קן פיט שפך אור על הלחץ שבואי היה נתון בו: "חשבתי שזה אוסף מרהיב של שירים של דייויד, אבל היו לי כמה ספקות לגבי עודף ההשפעה של בוב דילן על התקליט. חששתי שזו תהיה מכה רצינית אם הוא יתמודד עכשיו להיות דילן החדש או משהו כזה. ניסיתי להעלות את העניין הזה יום אחד כשהוא הגיע לדירה שלי אבל, לחרדתי העצובה, כשעשיתי זאת הוא פרץ בבכי ומיהר למעלה. כעבור דקה או משהו כזה הוא חזר כאילו לא קרה שום דבר רע, אבל לא דיברנו יותר על התקליט".

פיט הוסיף: "לאחר הרהור, הבנתי שדיוויד תלה בזה כל כך הרבה תקווה. אחרי שנים של תסכול הוא קיווה שסוף סוף העבודה שלו תילקח ברצינות. לא היה לי מה לעשות עם העטיפה של התקליט וכשראיתי את המוצר המוגמר, הלב שלי צנח. זה נראה לא טוב והמאמר המרכזי שנכתב בה והיה אינפורמטיבי, לא משך מבחינה טיפוגרפית".

העטיפה האחורית, לעומת זאת, הייתה סיפור אישי לחלוטין. צייר אותה חברו הקרוב של בואי, ג'ורג' אנדרווד. כן, אותו אנדרווד שבשנות העשרה שלהם החטיף לבואי בוקס רציני במהלך ריב על בחורה, וגרם לאישון בעין אחת שלו להתרחב לצמיתות, מה שהעניק לו את המראה הדו-גווני המפורסם שלו. השניים השלימו מאז, ואנדרווד צייר יצירה מורכבת שהכילה דמויות משירי התקליט. הציור נשמר באוספו הפרטי של בואי למשך שנים רבות. הציור היה אמור להיקרא על גבי העטיפה WIDTH OF A CIRCLE (שם שבואי ימחזר כשם השיר הפותח בתקליטו הבא, THE MAN WHO SOLD THE WORLD), אך בבלגן הכללי, חברת התקליטים הדפיסה בטעות את שם הציור כ- DEPTH OF A CIRCLE. עוד מלח על הפצעים של הזמר השאפתן.

בארצות הברית, יצא התקליט תחת השם MAN OF WORDS MAN OF MUSIC, ובעטיפה שונה לחלוטין – צילום תקריב כחלחל של בואי ארוך השיער, שהפך מאוחר יותר למוכר יותר. והביקורות שפורסמו היו חלוקות, ורובן נתפסו להשוואה הבלתי נמנעת. ברקורד מירור נכתב: "הקסם הגדול של דייויד בואי נמצא בעיקר בתמליליו. יש בתקליט ניחוחות של סרג'נט פפר ועדיין, כל השירים נשמעים מקוריים להפליא ומעובדים בחוכמה". בעיתון DISC נכתב: "יש משהו מאד בוב דילני אצל דייויד בואי. אולי כי הוא כותב את כל שיריו בעצמו ומבצע אותם בכנות שכזו. הדמיון בין בואי ודילן מורגש בתקליט מעניין זה. השיר ספייס אודיטי הוא השיר הידוע פה אבל לא חסרה רומנטיקה בשאר השירים. כמו למשל בשיר JANINE". בעיתון NME סיכמו: "יש פה נימה של בוב דילן, אך קולו של בואי נעים יותר לאוזן מקולו של בוב".

בואי עצמו לא ממש אהב את ההשוואה. בהמשך, בראיון לכתב שבדי, הוא דאג להבהיר שאין מה להשוות בינו לבין דילן, מכיוון שדילן הוא גיטריסט גרוע וקולו בלתי נסבל. למרות ההצלחה של הסינגל, התקליט עצמו נכשל מסחרית באופן מחפיר ב-1969. הוא יזכה להצלחה אמיתית רק שלוש שנים מאוחר יותר, כשיצא מחדש תחת השם SPACE ODDITY בעיצומה של היסטריית זיגי סטארדסט, והפעם, עם תמונה של זיגי על העטיפה. אבל זה, כמו שאומרים, כבר קאמבק אחר לגמרי.

היהלום השחור: התקליט האחרון של סיד בארט. ב-14 בנובמבר בשנת 1970 יצא תקליטו השני של סיד בארט.

זה קרה ב-14 בנובמבר 1970, תאריך מדויק וסמלי. בדיוק שנה אחת, יום אחרי יום, חלפה מאז שיצא התקליטון עם השיר OCTOPUS. באותו יום סגרירי, הונח על מדפי החנויות התקליט השני והאחרון של האיש שהיה פעם המנוע והפנים של פינק פלויד, סיד בארט. התקליט נשא בפשטות את שם משפחתו, BARRETT, וכמו קודמו, היה מסמך מצמרר של גאונות מתפוררת.

מי שציפה לחזרה מפוארת של המייסד הגולה של הלהקה המצליחה בעולם, נאלץ להתמודד עם מציאות אחרת. בארט גורש מהלהקה שהקים שנתיים קודם לכן, כשהתנהגותו הפכה לבלתי צפויה בעקבות שימוש מסיבי ב-LSD ומצב נפשי שהלך והתערער. העטיפה, אגב, הייתה ציור שצייר בארט עצמו כמה שנים קודם לכן, אך העיצוב הגרפי המוכר היה של סטודיו HIPGNOSIS, החבר'ה שאחראים לכל העטיפות הגדולות של פינק פלויד, מה שרק חיזק את הקשר הבלתי נפרד.

ההקלטות לתקליט החדש החלו ב-26 בפברואר 1970 באולפני EMI באבי רואד. כמו בפעם הקודמת, מי שלקח על עצמו את משימת ההפקה הבלתי אפשרית היה חבר הילדות של בארט והאיש שהחליף אותו בפינק פלויד, הגיטריסט דייויד גילמור. הפעם, גילמור לא היה לבד במערכה. הוא הביא איתו תגבורת משמעותית בדמות קלידן הפינק פלויד, ריק רייט, שגם סייע בהפקה וגם ניגן באורגן ופסנתר.

אז ביום הראשון הזה של ההקלטות הם עבדו, באולפן מס' 2 במתחם האולפנים שם, על השירים BABY LEMONADE ו-MAISIE. רק טייק אחד הוקלט שם לבייבי למוניייד ומיד הוכתר כטוב ביותר. תוספות לשיר ייעשו בהמשך. הצמד גילמור-רייט עמד בפני דילמה. הם רצו לעזור לחברם הוותיק, אך מצבו של בארט באולפן היה קטסטרופלי. ריק רייט סיפר מאוחר יותר על הקושי: "לעשות את התקליט של סיד היה מעניין, אבל קשה מאוד. זה היה רק ​​ניסיון לעזור לסיד בכל דרך שנוכל, במקום לדאוג לקבל את צליל הגיטרה הטוב ביותר. זה פשוט היה להיכנס לאולפן ולנסות לגרום לו לשיר".

נדרשו חמישה עשר סשנים מלאים, שנמשכו לסירוגין עד יולי, כדי להשלים את העבודה. גילמור עצמו ניגן בגיטרת בס ובגיטרת ליווי, בעוד על התופים הופקד שוב ג'רי שירלי, חבר קרוב של גילמור ומתופף להקת HUMBLE PIE. טכנאי ההקלטה פיטר בואן, שהיה חדש בסיטואציה, נדהם ממה שראה: "רק כשהגעתי לאולפן כדי להתחיל את העבודה על התקליט, הבנתי באיזה מצב רע נמצא סיד. דייויד (גילמור) שאל אותי, 'האם אתה באמת מוכן לעשות את זה? כי זה יהיה תהליך קשה'...".

גילמור, כמפיק, עמד בפני שלוש אפשרויות עבודה, שכל אחת מהן הייתה סיוט לוגיסטי:

הקלטת להקה חיה: האפשרות הראשונה הייתה להקליט את כל הלהקה מנגנת יחד עם בארט. זה היה כמעט בלתי אפשרי. בארט היה מנותק לחלוטין מהסביבה, לא שמר על קצב, והיה שקוע בעולמו הפנימי.

פלייבק: האפשרות השנייה הייתה להקליט את הנגנים קודם, ואז לתת לבארט להוסיף את השירה והגיטרה שלו מעל הפלייבק. גם זו הייתה משימה קשה, מכיוון שבארט לא הצליח להישאר ממוקד או לעקוב אחרי מבנה קבוע.

בארט תחילה: האפשרות השלישית, וזו שנבחרה בלית ברירה, הייתה להקליט את בארט לבדו, מנגן ושר, ורק אז לנסות "לבנות" עיבוד שלם סביב ההקלטה הכאוטית שלו.

הבעיה המרכזית הייתה שבארט ההלום מעולם לא ניגן שיר באותה צורה פעמיים. הוא היה מחליף אקורדים באופן אקראי, משנה את הקצב באמצע תיבה, או פשוט מפסיק לנגן. גם ההנחיות המעורפלות שנתן לנגנים היו בלתי אפשריות להבנה. הוא לא ניסה להרשים איש – לא את הטכנאים, לא את חבריו, לא את המאזינים, וספק אם ניסה להרשים את עצמו. הוא פשוט שפך החוצה את מה שנאגר בקנקן יצירתו הפנימי והסדוק. זו הייתה אמירה חשופה של אמן בשלב שביר והרסני. כואב להאזין לזה, אך באותה מידה, אי אפשר להפסיק להקשיב.

אלן פארסונס, שלימים יהפוך למהנדס התקליטים של פינק פלויד ולמפיק מצליח בזכות עצמו, עבד גם הוא על התקליט. "אני זוכר את דייויד אומר, 'לו סיד יכל לארגן את ראשו, הוא היה אחד מכותבי השירים הגדולים ביותר'. דייויד היה מלא הערכה כלפי סיד", סיפר פארסונס. "הזיכרון שלי מהסשנים ההם הוא שסיד כל הזמן חיכה מאחורי מיקרופון להוראות של דייויד וריק. הרבה עבודה נעשתה לאחר שהוא הצליח איכשהו לבצע משהו. צריך לתת לדייויד ולריק המון קרדיט על מה שהם עשו אחרי שסיד סיים".

התהליך כולו נקטע בחודש מרץ, מכיוון שפינק פלויד היו עסוקים בבניית היצירה השאפתנית שלהם, ATOM HEART MOTHER (בארט אף קפץ לבקר שם במהלך ההקלטות). העבודה על BARRETT חודשה ב-1 באפריל, וכשהסתיימה ביולי, נשמעו באולפני EMI אנחות רווחה רבות.

התקליט שיצא לבסוף היה תעודת זהות מדויקת להתנתקות של בארט מהמציאות. לצד שירים מלודיים יחסית כמו BABY LEMONADE, הופיעו קטעים כמו WOLFPACK, שנמשך כמעט ארבע דקות ללא שום רמז למלודיה, או הקטע RATS. אבל השילוב הזה בין השירים ה"אפויים" לאלו שהיו חצי-גולמיים, הוא סוד הקסם של התקליט כמסמך דוקומנטרי המשקף מצב נפשי.

נראה כי רק מי שחווה תהומות נפשיים של סכיזופרניה והזיות יכול באמת להבין את התקליט הזה על כל רבדיו. עבור מי שלא חווה זאת, התקליט נותר מסקרן באותה מידה, הצצה נדירה לנפש של אמן ייחודי ברגעיה האחרונים של יצירתיות פעילה. זה היה תקליט ההקלטות האחרון של סיד בארט. מאז, הוא נותר כיהלום שכבה, עד למותו ביולי 2006.

התקליט יצא בחברת התקליטים HARVEST, אך לא הצליח להיכנס כלל למצעד התקליטים הבריטי. במילים אחרות: כישלון מסחרי מוחלט. המבקרים, מצדם, היו חלוקים. עיתון "דיסק" דווקא פירגן: "הנה עוד אוסף משיריו הטובים. בארט הוא אחד מכותבי השירים הטובים של ארצנו. התקליט הזה לא מגיע לקהל באופן גולמי, כפי שהיה בתקליטו הקודם – ובראייה לאחור, זה מה שעשה את תקליטו הקודם למוצלח. התקליט החדש טוב עם 11 שירים מיוחדים".

אך במלודי מייקר היו סקפטיים: "זה נכון שסיד בארט אינו רק שם מהעבר, אך הוא יצטרך להתאמץ כדי להפיק משהו טוב יותר מהתקליט החדש, בשביל לשמר את שמו". גם בעיתון "ביט אינסטרומנטל" התאכזבו: "סיד יכול לעשות דברים גדולים יותר מזה. הוא נשמע מזייף ברוב השירים. זה לא תקליט טוב".

כשנה לאחר צאת התקליט, בדצמבר 1971, פרסם עיתון הרולינג סטון ראיון נדיר עם בארט, שנערך על ידי העיתונאי והצלם המפורסם מיק רוק. הראיון חשף אדם שמנסה להחזיק מעמד. "אם אתם נוטים להאמין למה שאתם שומעים, ולא למה שיש באמת, אז סיד בארט מת, נמצא מאחורי סורג ובריח, או שהוא פשוט צמח. אבל הוא למעשה חי ומבלבל כתמיד, בעיר שבה נולד, קיימברידג'", נכתב שם.

בארט עצמו, אז בן 25, צוטט כשהוא מנסה להסביר את מצבו: "אני נעלמתי ומאז נמנע מרוב הדברים". הכתב תיאר אותו: "הוא נראה מאוד מתוח, לא רגוע. עיניו חלולות וחיוורות ומשקפות מצב קבוע של הלם. 'אני צועד בדרך לאחור', הוא מחייך. 'לרוב, אני פשוט מבזבז את הזמן שלי. אני מצטער שאני לא יכול לדבר בצורה מאוד קוהרנטית. העבודה היחידה שעשיתי בשנתיים האחרונות היא ראיונות. אני מאוד טוב בזה'".

במרתף ביתו, מוקף בציורים, גיטרות ומגברים, הוא סיפר על המוזיקאי האהוב עליו: "הנדריקס... הופעתי איתו והיינו יושבים בחלק האחורי של האוטובוס, אבל אף פעם לא דיברנו באמת. הנדריקס היה גיטריסט מושלם. וזה כל מה שרציתי לעשות בתור ילד. לנגן בגיטרה כמו שצריך ולקפוץ מסביב. אבל יותר מדי אנשים הפריעו לי בדרך. אני רוצה להקים עוד להקה, אבל אני לא מוצא אף אחד בשביל זה. זאת הבעיה".

הראיון הסתיים בציטוט שהגדיר אולי טוב מכל את התקליט ואת האיש שיצר אותו: "אני לא חושב שקל לדבר עליי. יש לי ראש מאוד לא מסודר. אני ממילא לא משהו שאתה חושב שאני".

גם זה קרה ב-14 בנובמבר. הצטרפו אליי למסע אחורה בזמן, לרגעים ביום הזה שבהם הגיטרות היו רועשות, הקלידנים היו מוזרים, והבי.בי.סי. היה קצת יותר מדי לחוץ.

המתים והחיים של 1969

שנת 1969 הייתה שנה של סופים והתחלות. להקת SMALL FACES, למשל, כבר הספיקה להתפרק, אבל חברת התקליטים IMMEDIATE לא נתנה לעובדה הזו לעצור אותה. היא שחררה את תקליט האוסף THE AUTUMN STONE, שהיה מעין הספד מוזיקלי. התקליט כלל להיטים, הקלטות חיות, גרסאות כיסוי, וגולת הכותרת: חומרים חדשים שנלקחו מההקלטות הגנוזות לתקליט שהיה אמור להיקרא "1862". זו הייתה דרך מוזרה לומר שלום לאחת הלהקות המשפיעות של התקופה, רגע אחרי שהסולן סטיב מריוט כבר המשיך הלאה ללהקתו החדשה, HUMBLE PIE.

באותו זמן, ובצד אחר של לונדון, נערך יום הופעות עמוס ב-LYCEUM בהפקתו של טוני סטראטון סמית'. הערב נפתח בהקרנת הסרט SUPERSHOW, שהיה ג'אם מצולם ועתיר כוכבים בהשתתפות אריק קלפטון, ג'ק ברוס, רולאנד קירק, סטיבן סטילס, באדי מיילס, להקת קולוסיאום, באדי גאי, לד זפלין ועוד. אבל החלק המעניין באמת הגיע אחר כך: להקת FLAMING YOUTH הצעירה, עם מתופף אלמוני בשם פיל קולינס, עלתה לבמה וביצעה במלואו, עם מקהלה ותזמורת, את תקליט הקונספט שלה ARK2. התקליט, שהיה היחיד של הלהקה, עסק בפינוי כדור הארץ הבוער בהשראת הנחיתה על הירח, ואף זכה בתואר "תקליט הפופ של החודש" במגזין מלודי מייקר. את הערב חתמו 'הארדין ויורק', צמד שכלל את האורגניסט אדי הארדין והמתופף פיטר יורק מלהקת SPENCER DAVIS GROUP.

ואם ב-1969 עסקינן, להקת מרמלדה הסקוטית שחררה תקליטון חדש עם השיר REFLECTIONS OF MY LIFE. השיר, שהפך לאבן דרך בעולם הרוק הקלאסי, נכתב על ידי הזמר דין פורד והגיטריסט וויליאם ג'וניור קמבל. הוא השתלב היטב בפסקול הכאוטי של אותה תקופה ונחל הצלחה רבה, כשרבים שרו את הפזמון הנוגה: "הו, הצער הרב שלי / ימי המחר העצובים / קחו אותי בחזרה אל הבית שלי / הו, התייפחותי / חש שאני מת / קחו אותי בחזרה אל הבית שלי". באנגליה הוא הגיע למקום השלישי ובארצות הברית טיפס לעשרת הגדולים. חברי הלהקה, דין פורד, וויליאם ג'וניור קמבל, פאט פיירלי, אלן ווייטהד וגרהאם נייט, שרו בהרמוניות מהודקות. סולו הגיטרה של קמבל, שנוגן על גיטרת גיבסון ES355, היה מלאכת מחשבת בפני עצמה; חלקו הוקלט כרגיל וחלקו הופיע לפתע בהמשך עם צלילים מהופכים. ההקלטות ארכו שלושה ימים באוקטובר 1969, וכלי המיתר והנשיפה נוספו מאוחר יותר. באופן לא שגרתי, האקורדים בבתים ובפזמונים זהים לחלוטין.

העולם הירוק והחדש של אינו

נקפוץ קדימה לשנת 1975. בריאן אינו, הקלידן המתוחכם של רוקסי מוזיק לשעבר, הוציא את תקליט הסולו שלו ANOTHER GREEN WORLD. אינו גייס חבורת נגנים מצומצמת אך רבת עוצמה, שכללה את רוברט פריפ מקינג קרימזון, פיל קולינס (כן, שוב הוא) ופרסי ג'ונס מלהקת BRAND X, ואפילו את ג'ון קייל מהוולווט אנדרגראונד. בעזרת "אסטרטגיות אלכסוניות" (קלפים עם הוראות מוזרות שנועדו לעורר יצירתיות), הוא יצר צלילים שטרם נשמעו, עם קרדיטים כמו "גיטרת נחש" ו"גיטרת ווימשארסט" (לסולו החשמלי של פריפ ב-ST. ELMO'S FIRE).

במגזין רולינג סטון כתבו עליו אז ביקורת בלתי נשכחת: "המוזיקה האקסצנטרית של אינו לא חורגת מעבר לגבולות הרוק הרגילים, אלא כל כך מחדשת בתוך הפרמטרים האלו. חמשת הקטעים הווקאליים של התקליט מייצגים בדרך כלל את הגישות השמרניות ביותר שלו, אבל השאר הם מהעיצובים הרדיקליים ביותר שלו בז'אנר. יחד הם יוצרים אולי את התקליט המצליח ביותר של האמן הזה. בריאן אינו מדגים פה את החוש הבולט שלו למנגינה ולמבני אקורדים של רוק, כמו גם סגנון שירה חלק ונעים. המצגת שלו חשובה יותר מהיצירות המקוריות שלו. הקטעים חסרי המילים נוטים להימנע גם ממנגינות אבל הם לא לא מלודיים. במקום מנגינות, הם מסתמכים על שטיפות אקורדים רחבות. מעניין שכמעט כל הקטעים האינסטרומנטליים (BECALMED הוא היוצא מן הכלל) קצרים יותר מהשירים - ושלושה מהם נמשכים פחות משתי דקות. רצועת הכותרת פשוט חוזרת על כמה ביטויים קצרים שצוברים בהדרגה את נפחם. אבל סביר יותר שזוהי תמציתיות, שאפשרית רק כשאין מילים שיקבעו משך מסוים ליצירה. יתר על כן, אנו מודעים היטב לצורה. למרות ששירים ארוכים הם בהחלט לא דבר נדיר ברוק, לאמן הזה די נוח עם המבנה הזה שלו והתוכן להישאר איתו".

שערוריות וצנזורה בסיקסטיז

אבל לא הכל היה אמנות גבוהה. בשנת 1966, להקת הקינקס החליטה לצלם קליפ לשירה החדש DEAD END STREET. הקליפ, שנועד לשידור בטלוויזיה הבריטית, צולם בקאמדן טאון בסגנון קומדיית סרט אילם משנות העשרים. ארבעת חברי הלהקה התחפשו לנושאי ארונות קבורה שבאו לאסוף גופה, אותה גילם פועל הבמה שלהם, סטאן וויטלי. בשלב מסוים, וויטלי קפץ מתוך הארון וברח. הבי.בי.סי. לא אהב את ההומור השחור, והחרים מיד את הקליפ בטענה שהוא מפגין טעם רע. ארבעה ימים לאחר מכן, התקליטון יצא באנגליה והפך ללהיט, עם או בלי הקליפ.

שנתיים קודם לכן, ב-1964, דאסטי ספרינגפילד עוררה סערה משלה בתחילת סיבוב ההופעות הראשון שלה בבריטניה. בראיון למגזין מקומי היא אמרה בכנות אופיינית: "הלוואי שהייתי נולדת שחורה. כשזה מגיע לשירה ולהרגשה, אני רוצה להיות אחת מהם ולא מי שאני. ואז אני רואה איך מתייחסים לחלק מהם ואני מודה לאל שאני לבנה".

בשנת 1962, הביטלס הופיעו את הופעתם האחרונה בהחלט במועדון סטאר קלאב בהמבורג, גרמניה. זו הייתה סיומה של תקופה. הם כבר היו בביקור החמישי שלהם בעיר, והאמת היא שהם לא ממש רצו לחזור. השיר LOVE ME DO בדיוק נכנס למצעדים בבריטניה, והביטלמאניה החלה לנבוט. אבל חוזה זה חוזה. רינגו סטאר, שהצטרף ללהקה זמן קצר לפני כן, סיפר על החוויה: "נסענו בנובמבר ובדצמבר. אני לא יודע איפה שהינו בפעם האחרונה. זה מעורפל, בלשון המעטה. השהייה לא הייתה חשובה, המגורים היו מגניבים. זה היה די מטורף; הייתי שם עם רורי סטורם, וניגנתי בנפרד עם טוני שרידן (ניגנתי איתו חודש) וחזרתי הפעם עם הביטלס, וזה באמת הרגיש טוב. זה התחיל להיות כמו בית. ליטל ריצ'רד ניגן בסטאר קלאב עם בילי פרסטון. בילי היה בן שש עשרה והוא היה נהדר; עדיין ככה. צפיתי בליטל ריצ'רד פעמיים בלילה במשך שישה ימים: זה היה כל כך נהדר. הוא באמת השוויץ קצת מולנו - הוא היה רוצה לדעת שאנחנו בחזית; הוא כבר שמע עלינו עד אז. היינו רק בני עשרים ושתיים ועדיין אהבנו את הפרלודינים ועדיין אהבנו לשתות ויכולנו להתחמק מכל דבר כל עוד נמשיך לנגן. הדבר היחיד שהגרמנים לא היו סובלים זה שלא תעלה על הבמה, ויכולת להמשיך (ואנחנו עשינו זאת) בכמה מצבי רוח שונים". ההופעות הללו הוקלטו, גם אם באופן חובבני, על ידי מוזיקאי מקומי בשם טד "קינגסייז" טיילור, באמצעות מכשיר הקלטה ביתי ומיקרופון בודד. ההקלטות הללו שוחררו שנים מאוחר יותר בתור התקליט LIVE! AT THE STAR-CLUB.

רגעים אישיים, רגעים אחרונים

המוזיקה ידעה גם רגעים קשים. בשנת 1974, אביו של הזמר-יוצר הבריטי הרגיש, ניק דרייק, תיעד ביומנו רגע מדאיג: "ניק נכנס לאמבטיה, בזמן שהתגלחתי, כדי לבשר לי כי ברצונו להגיע לפריס כדי למצוא שם עבודה. הוא רצה לעזוב מיד. לא היה לי זמן רב לחשוב, אז עודדתי אותו. כמה שעות לאחר מכן נכנס ניק הביתה ואמר שבמחצית הדרך החליט לחזור ולנסות לעשות שוב מוסיקה. אמרתי לו שרביצה בבית לא מתאימה לו ושהוא צריך לעשות משהו כדי להרוויח את חייו. הוא נהנה מארוחת ערב ואז פרש לחדר המוסיקה. הכל היה מאכזב". לקראת סוף אותו חודש, דרייק נמצא ללא רוח חיים בחדרו.

בשנת 1980, ג'ון לנון הקליט בדירתו בבניין דקוטה את מה שהתבררה כהקלטתו הביתית האחרונה. על קלטת הבית הוא שר קטעי דמו לשירים שקיבלו את השמות POP IS THE NAME OF THE GAME, YOU SAVED MY SOUL, וגם גרסה סופית לשיר הסאטירי SERVE YOURSELF (שלימים ראה אור באנתולוגיה של לנון).

ובשנת 2004, הלך לעולמו המוזיקאי הצרפתי הנודע, מישל קולומבייה, בגיל 65. קולומבייה היה מלחין ומעבד מבריק, ותקליטו WINGS משנת 1971 הוא פנינה נשכחת של ג'אז-פופ סימפוני, מעין אקסטרווגנזה מוזיקלית שכללה שיתופי פעולה עם הכותב פול וויליאמס, הזמרת לאני הול ואפילו נגינת פסנתר מאת הרבי הנקוק. אם לא שמעתם, אתם חייבים להקשיב לזה.

צרות עם החוק ואמיתות אישיות

לא תמיד הכל היה נצנצים. בשנת 1961, רגע לפני הופעה באינדיאנפוליס, ריי צ'ארלס נעצר לאחר שמריחואנה והרואין נמצאו בחדר המלון שלו. האישומים בוטלו בסופו של דבר בשל עניין טכני – התברר שהחיפוש בחדרו נערך ללא צו ראוי – אבל בעיות הסמים שלו היו רחוקות מלהסתיים.

בשנת 1990, גיטריסט להקת המי, פיט טאונסנד, סיפר בגלוי לעיתון ניוזוויק שהוא ביסקסואל. "אני לא רואה את עצמי רק כגבר", הוא אמר, וציין את שירו ROUGH BOYS כשיר היציאה לחופשי שלו. השיר ROUGH BOYS, שהיה תקליטון הסולו הראשון שלו, עסק בהומואים באמריקה ובפאנקיסטים באנגליה. טאונסנד מצא הומור בכך ששני המחנות התלבשו זהה, עם אופנה של בגדי עור וסגנון צבאי. טאונסנד הסביר בניוזוויק: "אני יודע איך זה מרגיש להיות אישה כי אני אישה, ולא אסווג אותי רק כגבר. במובן מסוים זה היה שיר יציאה. זו הייתה הכרה אמיתית בעובדה שהייתי מוקף באנשים שבאמת הערצתי - ולמעשה נמשכתי אליהם מינית - אשר היו גברים".

ובפינת האירועים המשמחים (או שלא)

1979: יצא תקליט בהופעה של ניל יאנג בשם LIVE RUST.

1996: מייקל ג'קסון התחתן עם דבי רואו בסידני, אוסטרליה. הזוג נפגש באמצע האייטיז כשאובחן כחולה בויטיליגו (מחלת עור שגורמת לאזורים שונים בעור לאבד את הצבע שלהם ולהפוך לבהירים), ודבי עבדה כעוזרת של רופא העור שלו. הנישואים לא החזיקו מעמד, והם התגרשו באוקטובר 1999, כאשר רואו ויתרה על המשמורת הבלעדית על ילדיהם תמורת הסדר של שמונה מיליון דולר.

ב-1949 נולד ג'יימס יאנג, הגיטריסט של להקת סטיקס, שאחראי לכמה ריפים כבדים. וב-1936 נולד פרדי גאריטי, הסולן המזמר של פרדי והחולמים, שגרם לכולם לרקוד את ה-DO THE FREDDIE. הוא הלך לעולמו בשנת 2006.

ב-14 בנובמבר בשנת 1974 הופיעה להקת פינק פלויד ב- EMPIRE POOL בוומבלי. כתב העיתון NME, ניק קנט, לא אהב את שראה וניגש לדווח על זה בכתבה, שתתפרסם תשעה ימים לאחר מכן ותרתיח מאד את דייויד גילמור. הנה מה שהוא כתב שם:

"ב-14 בנובמבר 1974, כ-7,000 אנשים שטפו את שיערם ונסעו לאמפייר פול, וומבלי, כדי לראות את פינק פלויד בהופעה. בעצם כמעט כולם, כלומר, חוץ מדיוויד גילמור - ששערו נראה מטונף שם על הבמה ועם כמות של שומן בקרקפת ומצטמצם מתחת לכתפיים עם קישוט מרהיב של קצוות מפוצלים. ממש כמו זה של ביל. ביל ישב לידי לאורך כל ההופעה. אמר שהוא בא מהיוורד'ס הית', בססקס - ובכן, יש בו משהו מסגנון הפטנט של גילמור: שיער חוטי לא חפוף שנחלק באמצע ונאסף מאחורי האוזניים, למרות שפניו של ביל היו חסרות את תווי פניו המעוצבים היטב של גילמור.

ביל אמר שהוא לא השתמש בשום סוג של ממריצים. הוא גם לא אוהב הרבה מוזיקה. הוא אמר את זה כמעט בהתרברבות. רק כמה אלבומים והפלויד כמובן. 'יש לי מערכת סטריאו טובה, עם רמקולים גדולים'. אז מה הוא עושה עם זה?

'אני אספר לך. אני מתכוון שאני אוהב לשכב שם בין הרמקולים וליהנות מצליל הסטריאו. כן, אתה יודע, כשהסאונד עובר מערוץ לערוץ. אלו הקטעים שאני הכי אוהב'.

חברתו של ביל חושבת שהפינק פלויד הם הלהקה הכי טובה בעולם כולו. 'הם לוקחים את המוזיקה לרמה חדשה לגמרי. זה באמת... קוסמי? כן, זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר'.

'דבר אחד שתמיד לקחתי בחשבון, וזה מסכם עבורי את משבר האישיות הבסיסי הטמון בפלויד הישנה הוא שסיד בארט היה אמן ושלושת האחרים היו כולם סטודנטים לאדריכלות. אני חושב שזה אומר הרבה, במיוחד כשאתה לומד את סוג המוזיקה שהפלויד המשיכה לנגן מאז אותה תקופה'. הציטוט הזה בא באדיבותו של מנהל הלהקה לשעבר, פיטר ג'נר, שסיפר לי את אותו הדבר לפני כמה חודשים. כמעט שכחתי את זה עד בערך אמצע הסט של פינק פלויד בוומבלי, מיד אחרי ששלושת השירים החדשים בוצעו.

בשעה 19:55 נכנסתי לאמפייר פול עם ציפיות גדולות לערב מהנה לחלוטין של בידור לכל הפחות. בשעה 22:45 יצאתי מאותו אולם אולי יותר כועס על מה שראיתי זה עתה וממה שאני יכול לזכור אי פעם כשהייתי בכל אירוע דומה אחר. כועס ודי מדוכא. זה היה גיהנום. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

בשעה 20:20 עלו ארבעת חברי פלויד על הבמה. זו לא כניסה מרהיבה. למעשה הם משוטטים ממש כמו ארבעה שזה עתה סיימו את הפסקת התה שלהם ועומדים לחזור לאט למשימה של זיפות קטע בכביש הראשי. לאחר כחמש דקות של כוונון מעט, הלהקה מתחילה את השיר הראשון שלה בסט - קומפוזיציה חדשה בשם SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND. זה הוא קטע איטי מאוד, די נמוך בכושר המצאה מלודי וכל צליל תלוי באותה צורה מבשרת רעות, שנוטה לאפיין את הפלויד בצורה הכי חסרת השראה שלהם. השיר חסר 'צורה' בעליל. ואז יש את המילים...

'קדימה, רואה חזיונות / קדימה צייר, פייפר, נביא וזוהר', שר רוג'ר ווטרס בשלב מסוים, קולו מרופד בתודעה עצמית מעט קשוחה. המילים לא ממש טובות ודי דומה לשירה מהליגה השישית - זוועה ויומרנות.

'נקלעת לאש הצולבת של ילדות וכוכבים / נשף על רוח הפלדה / קדימה, אתה מכוון לצחוק רחוק / קדימה זר, אגדה שכמותך - תנצנץ'.

השיר מיועד ועל סיד בארט. יכול היה להגיע לו שיר יותר טוב מזה. ההתחלה הלא מרשימה ביסודיות מלווה כראוי את השני מבין שלושת השירים החדשים שהוצגו בחלק זה. 'RAVING AND DROOLING מונע על ידי קצב הדומה במקצת לזה של פעימת לב אנושית עם התייחסויות נוספות שנאספו ממכשירים מסוגננים רבים של פלויד.

רייט גורר כמה 'צרחות ראשוניות' בעלות אוריינטציה של מוג מארסנל אדיר של כלי מקלדת, ווטרס מתמרן תבנית בס מוצקה ופשטנית, מייסון מנגן את אחד מהשניים או שלושת המקצבים הסטנדרטיים שהוא נוהג להשתמש בו - בדרך כלל משלב דגש רב על הטום-טומים והמצלתיים - בזמן שגילמור מוציא בשמחה דקירת קצב בגיטרה שלו, בסגנון ONE OF THESE DAYS.

לשיר יש שוב חשיבות מינורית להפליא, ווטרס עושה את כל השגרה המיוסרת שלו. השיר YOU GOTTA BE CRAZY הוא המגנום-אופוס של הטריומווירט המפוקפק הזה שעבורו הקים ווטרס את המחקר הישן של הצד האפל של הירח של החברה והלחצים ההרסניים שלה, עד כדי מסקנות קלות עוד יותר.

אפשר כמובן להתחיל ולציין שהשיר כולל לחן הגון למדי - התקדמות אקורד משנית מביאה לידי ביטוי של גילמור שגם שר את המילים של ווטרס - 'אתה חייב להיות משוגע, אתה חייב להיות מרושע / אתה חייב לשמור על הילדים שלך והמכונית שלך נקייה / אתה חייב להמשיך לטפס, אתה חייב לשמור על כושר / אתה חייב להמשיך לחייך, אתה חייב לאכול חרא!'

באמת, איזה כתב אישום על כל הפילוג הבורגני בלחץ של זמננו! אבל שוב, מי יותר טוב מהפלויד להצטער על הטרדה חמורה כל כך של אורח החיים הנ"ל, כשאחרי הכל אני לא יכול לחשוב על עוד להקת רוק שחיה קיום בורגני יותר נואש בפרטיות ביתה.

ואגב, אנשים שחיים בבתי זכוכית לא צריכים לזרוק אבנים... אבל ווטרס אפילו עוד לא התחיל! אני מתכוון, הנה הוא מסיים את האפוס האדיר הזה עם שורה חזקה של סיבות פסיכולוגיות תפלות למצבו הנידון של קורבנו האומלל - 'מי שנולד בבית מלא כאב / שנשלח לשחק בכוחות עצמו' - כאשר רק כמה פסוקים לפני זה הוא מתמוגג בשקיקה על דעיכתו ונפילתו של הממזר המסכן - 'וכשאתה מאבד שליטה, אתה תקצור את מה שזרעת... אז תטבע טוב ותרד לבד.' ברור שיש כאן משהו שלא, איך אתה אומר, מתאים. שלא לדבר על תחושת מוסר סוטה מאוד בעבודה.

לרוע המזל, הפלויד, כמו תמיד, הניחו לשיר להתפשט ולהימשך פי שניים מהזמן שהוא צריך, תוך שהוא מזעיק את עזרתם של כמה מהתקפי ריפוד שמיעתי המאומצים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זאת אומרת, המעט שאפשר לצפות משיר כזה יהיה מבנה מהודק וחריף, אבל שוב חריפות מעולם לא הייתה משהו שהפלויד, לאחר עידן בארט, התגאו בו, ולכן צריך לדשדש בקטעים של סחף מוזיקלי עצלני לפני שהעלילה מתחדשת ואנו נשלחים חזרה לגינוי הנפוח של רוג'ר שלנו: 'צריך להיות בטוח, אתה צריך להיות מהיר / צריך להפריד בין המאולפים לחולים / חייבים כמה מאיתנו צייתנים ומתאימים / אתה חייב לשמור על כולם לקנות את החרא הזה'... אתם קונים את החרא הזה???

השיר מסתיים, כפי שציינתי קודם לכן, בפיצוץ עוצמתי של התבוננות פסיכולוגית של סיבה ותוצאה, ומשאיר את הקהל להפסקה עם מרווח של עשרים דקות כדי לאסוף את עצמו לתקיפה נוספת.

המחצית השנייה תופסת, כמובן, את כל מצגת הצד האפל של הירח. הוויזואליה של המספרים החדשים הושתקה למינימום: שני סטים של זרקורים מאגפים בטוב טעם את הבמה לאורך כל הדרך, בעוד שלושה כדורי מראה הופעלו. אבל הצד האפל היה אמור להתפאר בהקרנה של סרט מיוחד שנעשה כמחמאה ויזואלית למוזיקה. אבל אלוהים, הם נראים כל כך חסרי השראה.

שרבוט הסולו מוג של רייט מסמן את הגלגל הראשון של הסרט שמשתחרר על הקהל - צילומים אקראיים של מטוס ממריא, במבט מתא הטייס, קטע מצויר צעקני על כוכב לכת זר המסתיים בקטע של הרס מוחלט.

זה גם בערך הזמן שאתה מתחיל להבין עד כמה הלהקה מוגבלת להפליא כמוזיקאים. בתור קטע קצב, מייסון עם ווטרס הם אולי המשמימים ביותר שראיתי אי פעם שממלאים אודיטוריום גדול, הראשון עובר את הטריקים המייגעים שלו רוב הזמן.

ווטרס אינו נגן באס בעל דמיון רב, ואינו משפר דברים על ידי שילוב טון הדומה לחבטה האטונלית העמומה שמקבלים כאשר מכים בפטיש גומי על מיתרים של פסנתר. רייט הוא בסך הכל נגן מקלדת מתאים, ותמיד נראה לא בנוח כשהוא נאלץ לפעול. רייט באמת לא השתפר כל כך מאז ימי פלויד הישנים; רק ארסנל המקלדות התווסף.

לבסוף יש את גילמור - שלמרות שהוא גיטריסט הולם, מקרין מעט אישיות בנגינה שלו, כשהוא משופע היטב בסולואים שלו במסורת בית הספר לגיטרה בלוז. גם כאן, חוסר השראה לא מצליח למלא חורים עצומים במוזיקה.

אז בכל מקרה, הפלויד נלחמים עם הסרטים שלהם (סרטים ברורים יותר של מטבעות עבור השיר 'כסף' ועוד כמה צילומים של 'מנהיגים פוליטיים' עבור השיר 'נזק מוחי' - האם זו הצהרה פוליטית, בנים?) והקלטות שלהם ומערכת הסאונד המושלמת שלהם , והקהל אוהב את זה.

לבסוף הושלם סט הירח והלהקה צועדת לקול מחיאות כפיים נלהבות. בסופו של דבר הם חוזרים להדרן - בלי 'תודה' או משהו... אני מתכוון שזה יהיה יותר מדי לבקש, נכון? והלהקה עושה את הקטע ECHOES.

האמור לעיל היווה את מה שיכול בקלות להיות הקונצרט הכי משעמם שאי פעם נאלצתי לשבת בו למטרות ביקורת. שימו לב, גם אנשי פינק פלויד עצמם לא התלהבו מהאירוע: כנראה היה קרב מגעיל בין חברי הלהקה לאחר הסט, שהגיע לשיאו בפיטורי איש סאונד ואיזה בחור מאולפני איילנד הובא בהתראה קצרה להחליף אוֹתוֹ. כי לאחר שהודיעו לנו על כך, החלטנו לרסן את הארס שלנו מספיק זמן כדי לתת ללהקה הזדמנות שנייה ולחזור ביום שישי בערב.

הפעם הסאונד אכן השתפר ללא כל היכר והמחצית הראשונה עברה די חלק עד שהתעוררו כמה עקיצות זלזול בין רוג'ר ווטרס למישהו מהקהל. 'אנחנו מנגנים הכי מהר שאנחנו יכולים', מלמל ווטרס בלעג, ונשמע נדהם מכך שהעליז הצעיר הזה באמת העז למתוח עליהם ביקורת. אם זה לא היה מספיק גרוע, מישהו צעק, מכל הדברים, את המספר 1967.

זה כבר היה יותר מדי עבור ווטרס. 'זה לא 1967, זה 1974', הוא חזר בתשובה. בכל מקרה, ההופעה של יום שישי עדיין הדגישה עד כמה הלהקה גרועה באלתורים או באמת לקיים דרמה או דרמטיות. המוזיקליות של הלהקה הייתה, כמו קודם, בינונית בספק. בסדר, בנים, עכשיו מה שתקראו באמת יכאב לכם.

מה ששתי ההופעות של פלויד שראיתי בימי חמישי ושישי הסתכמו, בסופו של דבר, לא היה רק ​​סוג של עצלות קודרת לחלוטין, אלא תירוץ עלוב למוזיקה יצירתית שמתקרבת בצורה מסוכנת למוזיקה קלה וחסרת נשמה, שספק אם תשלוט בגלי האתר.

דיוויד בואי, על 'כלבי היהלומים' שלו, בלי משים (עד כמה שאני יכול לראות, בכל מקרה) פגע במשהו שמבטל לחלוטין את שאר התיאוריות הקלות שלו על כוכב עתיד אכזרי ממוחשב כאשר הוא מנגן, מכל הדברים, את REBEL REBEL.

השיר הזה שלו, אתם מבינים, הוא הסדרה המדוללת האולטימטיבית של מחוות רוק ממוחשבת - עם הריף המכני של הסטונס, המילים חסרות המוח ורוק בסגנון 1984. הפינק פלויד אפילו יותר קרובים לזה. במהלך השנים האחרונות הלהקה למעשה הגיעה לבסס את עצמה כאנטיתזה מוחלטת למה שהיא באה לייצג בתחילתה.

הפלויד למעשה נראים כל כך עייפים ולכאורה חסרי רעיונות יצירתיים אמיתיים, עד שאדם תוהה אם באמת אכפת להם מהמוזיקה שלהם. אני מתכוון, אפשר בקלות לדמיין קונצרט של פלויד בעתיד המורכב מכך שהלהקה פשוט תשוטט על הבמה, תפעיל את כל ההקלטות שלה, תכניס את הכלים שלה לשליטה מרחוק ואז תלך מאחורי המגברים שלה כדי לדבר על כדורגל או לשחק ביליארד. אני כמעט מעדיף לראות אותם עושים את זה. לפחות זה יהיה אקט עם כנות.

ובכל זאת, הפלויד יכולים להסתפק בניקוד אחד. הם בהחלט הלהקה האנגלית המובהקת. שום קומבינה אחרת לא מסכמת את תחושת הבינוניות המשתוללת הטבועה בתפיסה הנוכחית של המדינה הזו כרגע. אין שום דבר 'קוסמי' בכל זה, באמת, עכשיו, נכון?"

בונוס: אוריה היפ חוגגת יום הולדת במלוא הקסם. החודש, נובמבר בשנת 1972 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא תקליטה החמישי של להקת אוריה היפ ושמו THE MAGICIAN'S BIRTHDAY.

השנה הייתה 1972, והעולם היה שייך ללהקת אוריה היפ. אחרי ההצלחה הכבירה של התקליט פורץ הדרך שלהם, DEMONS AND WIZARDS, החבורה הבריטית מצאה את עצמה לפתע במעמד של סופרסטארים. הלהיט הענק EASY LIVIN הפך אותם לשם מוכר בכל בית, והציפיות היו בשמיים. הקהל רצה עוד. והוא רצה את זה מהר.

ואכן, מהר זה קרה. בחודש נובמבר 1972, חמישה חודשים בלבד אחרי צאת התקליט הקודם, הונח על מדפי החנויות תקליטה החמישי של הלהקה: THE MAGICIAN'S BIRTHDAY. בפעם הראשונה בתולדות הלהקה, ההרכב נשאר יציב בין שני תקליטים: הסולן הכריזמטי דייויד ביירון, הגיטריסט מיק בוקס, הקלידן והמוח היצירתי קן הנסלי, הבסיסט גרי ת'אין והמתופף לי קרסלייק.

הלהקה ביקשה להרחיב את היקום הקסום שהחלה לבנות בתקליט הקודם, עם עוד עיסוק בנושאי פנטזיה וקסם. את האווירה השלימה העטיפה המרהיבה של רוג'ר דין, שנפתחה וגילתה איורים נוספים, כשהיא מציגה את המאבק בין הטוב לרע שעמד במרכז שיר הנושא.

הגיטריסט מיק בוקס שפך אור על תהליך היצירה של אותו שיר נושא ארוך ומתפתח: "יצירת הנושא הייתה די מעניינת כי היא נכתבה על ידי קן הנסלי ועוסקת בעצם בטוב נגד הרע, כשהטוב תמיד מנצח את הרע. אפשר לראות על העטיפה, שצייר רוג'ר דין, שהקוסם הרע נמצא למעלה והבחור הטוב מוכן להילחם בפינה שלו. רצינו להביע את זה מוזיקלית אז הייתה נקודה באמצע השיר שעשינו רק גיטרה ותופים שמשתגעים, עונים אחד לשני כמו בריב גדול. זה משהו שלא חשבנו שנעשה. עשינו חזרות והקלטנו את זה לנקודה מסוימת, אבל לא היינו מרוצים מזה. אז ירדנו לפאב להשראה... שוב! הפאב הזה עזר לנו, בכנות! כאשר חזרנו, לי ואני עשינו את חלקנו עם הגיטרה והתופים וחלקם מהדברים שיצאו היו נהדרים כי זה היה ספונטני. שום דבר שאתה יכול לעשות חזרות, ובכל זאת כמה מהדברים שעשינו ביחד, מבחינת ביטוי, עבדו כי היינו מתואמים אחד עם השני".

אבל התקליט, שהוקלט באולפני לנסדאון בלונדון, לא היה רק שיר הנושא. הוא סיפק שורה של פנינים נוספות. SUNRISE הפותח הדרמטי, שגרם למאזינים להרגיש את זריחת השמש; SWEET LORRAINE הרוקי והקליט שיצא גם כסינגל; BLIND EYE האקוסטי והקצבי, שהציג צד קצת פחות טיפוסי ללהקה; ECHOES IN THE DARK הפרוגרסיבי; ומעל כולם הבלדה המרגשת RAIN, שכתב הנסלי ובה הציג ביירון את אחד הביצועים הווקאליים המופלאים בקריירה שלו.

למרות התוצאה המרשימה, לא כולם היו מרוצים. קן הנסלי, הכותב הראשי, חש שהמהירות פגעה במוצר הסופי. הוא רצה ליצור יצירת קונספט מלאה שתמשיך את הקו של DEMONS AND WIZARDS, ואף כתב סיפור קצר שהודפס על עטיפת התקליט ופירט את עלילת המאבק. אך הלחץ מצד המנהל והמפיק, גרי ברון, להוציא תקליט חדש במהירות שיא, עשה את שלו.

"אני חושב שהתקליט נפגע הרבה בגלל המהירות שבה הקלטנו", הודה הנסלי מאוחר יותר. "בוודאי לא הייתי מוכן לזה כשהגיעה השיחה מגרי שאמרה שעלינו להקדים את תאריך ההפקה. התקליט היה אמור להיות תקליט קונספט מוחלט, שממשיך את הקו של התקליט הקודם שלנו. וזה אף פעם לא באמת יצא ככה. זה בעצם הפך להיות תקליט מבאס. רצינו ששיר הנושא יהיה גרעין הרעיון, אבל אף פעם לא הייתה לנו הזדמנות לסיים אותו כמו שצריך".

מבחינה סגנונית, התקליט אכן הרגיש כמו המשך ישיר לקודמו, כמעט ללא שינוי מהותי, מה שהפך את שני התקליטים האלה לצמד-חמד שסיכם את שיא התקופה הפנטסטית של הלהקה.

ומה חשבו המבקרים? הרולינג סטון, שרבים חושבים שהוא רק קוטל תקליטים, דווקא הביא ביקורת די חיובית על התקליט. כך נכתב שם: "הרבה אנשים שבויים בתפיסה המוטעית והמוזרה שאוריה היפ היא להקת רוק כבד חדשה יחסית שלמדה את כל הליקים שלה מהאלבום המבריק 'דיפ פרפל אין רוק' ומעולם לא הגיעה לשום מקום. אז זהו, שלא. במציאות, לאוריה היפ יש לא רק שורשים עבים כמו הזרוע שלכם, אלא הם גם ניגנו עם הכבדים ביותר, כמו החבר'ה מהרולינג סטונס!

סאגת היפ התחילה מזמן עם להקה שנקראה THE GODS, שהציגה את כתיבת השירים של קן הנסלי ואת הגיטרה של מיק טיילור (שלימים יצטרף לבלוזברייקרס של ג'ון מאייאל). THE GODS היו רביעיית פופ פסיכדלית, רק מרחק יריקה מלהקת SKIP BIFERTY, ולבשו את הלבוש האנגלי הטיפוסי שהיה מקובל אז. אבל אבוי, ה-GODS הללו לא ייצרו להיטים והם התפרקו. ירשה אותם הלהקה בעלת הקונספט הגרוע עד כאב TOE FAT, ששוב הציגה את האורגן האדיר ואת כוח הכתיבה של קן הנסלי. קני לא היה אחד שייכנע לזוטות שכאלה, ומהר מאוד הוא חזר לשולחן השרטוטים הישן. כך נולדה אוריה היפ.

באותה תקופה, היפ נראתה כמו עוד להקה בסגנון של קינג קרימזון, שעושה את טריפ ה-ארט/הארד אנד הבי היומרני בצורה טובה מאוד. האלבום הראשון שלהם לא זיכה אותם בכמות גדולה של מעריצים, והשני שלהם, SALISBURY, היה אלבום כבד די טוב שיצא בתזמון לא אסטרטגי (בלב הגל של מאניית קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג). הוא מת מיתת נשיקה, אבל LOOK AT YOURSELF היה סיפור אחר, נקודת המפנה של הלהקה.

בערך בתקופה הזו אוריה היפ הייתה בסיבוב הופעות באמריקה וקרעה אולמות ברחבי הארץ הנהדרת שלנו, כשהיא מעיפה אטרקציות מרכזיות כמו טי. רקס וקקטוס ישר לסמטאות האחוריות, וזאת למרות שינויים דרסטיים בהרכב שהתרחשו שבועות ספורים קודם לכן. שגרת הבמה הלא טיפוסית של מיק בוקס פגעה בול בקרב הנוער האמריקאי, והפעלולים של דיוויד ביירון עם סטנד המיקרופון שכוונו למפשעה היו להיט היסטרי. הבחורים שלנו, שפעם היו מושא הלעג של כולם בניו יורק, הפכו להצלחה של ממש!

כיום אנחנו לא מוצאים שאוריה היפ השתנו בצורה כל כך דרסטית. התקליט החדש הוא לא משהו חדש או מפתיע, והוא במהותו מקרה של 'בואו נעשה עוד אחד בדיוק כמו הקודם'. אולי הם נהיים יותר 'אמנותיים', ו-SWEET LORRAINE נשמע לי כמו סינגל להיט (הוא גם נשמע כמו HOLD YOUR HEAD UP ורצועת הנושא נושאת דמיון חזק ל-CLOSER TO HOME של גרנד פ'אנק ול-WHAT'S GOIN' ON של להקת TASTE, במסורת המפוארת של פלגיאט רוק). אבל למרות העובדה ששום דבר מהפכני לא קורה כאן, זהו האלבום הטוב ביותר של אוריה היפ, ללא ספק".

ובכן, התקליט נמכר בכמויות אדירות, הגיע למקום 28 במצעד הבריטי ולמקום 31 באמריקה (ובפינלנד, משום מה, הגיע למקום הראשון) והפך את הלהקה לכוח פיננסי אדיר. ההצלחה הזו הייתה כל כך גדולה, עד שהיא גרמה לחברי הלהקה להבין משהו חשוב: את התקליט הבא שלהם, SWEET FREEDOM, הם כבר יקליטו מחוץ לאנגליה, בצרפת. כן, עניינים של מס הכנסה.

אז אם ברצונכם עוד נתח מהתקופה היפה של אוריה היפ, ולקבל הצצה ללהקה בשיא כוחה היצירתי והמסחרי – זה בהחלט תקליט בשבילכם. מזל טוב! יש יום הולדת!

הנה הריגוש הראשון שאי אפשר לקנות של סטילי דן. החודש, נובמבר בשנת 1972 (לא ידוע בדיוק מתי), יצא תקליט הבכורה של להקת סטילי דן ושמו CAN'T BUY A THRILL.

זה קרה בנובמבר 1972, חודש אפור שבו עולם המוזיקה עוד לא ידע שהוא עומד להשתנות. אל מדפי התקליטים באמריקה התגנבה עטיפה צבעונית ונועזת, ועליה הכיתוב: CAN'T BUY A THRILL. זה היה תקליט הבכורה של להקה חדשה ואניגמטית בשם סטילי דן. איש לא ציפה להרבה, אבל התקליט הזה, שהוקלט כולו באוגוסט של אותה שנה בלוס אנג'לס, הפך במהרה להצלחה מסחררת. הוא טיפס עד למקום ה-17 במצעד הבילבורד, הוליד שני להיטי ענק, ובלי שאיש שם לב, הציג לעולם את שני המוחות המבריקים, הציניים והמוזרים ביותר בתולדות הפופ: דונלד פייגן וולטר בקר.

סיפורנו מתחיל, כראוי, במקום לא צפוי. בשנת 1967, בקולג' האמנויות הליברליות BARD בניו יורק, נפגשו שני סטודנטים שלא התאימו לשום מקום. הראשון היה דונלד פייגן, שנשלח לשם ללמוד ספרות אנגלית. השני היה וולטר בקר, צעיר מפייגן בשנתיים, שהגיע ללמוד מוזיקה. פייגן, הקלידן, שמע יום אחד צליל יוצא דופן בוקע ממועדון הסטודנטים. פייגן: "יום אחד הלכתי ברחבי הקמפוס ועברתי ליד המועדון של הקולג', שנקרא 'הבלון האדום'. שמעתי מישהו שניגן בלוז עם גיטרה חשמלית. זה לא היה הצליל שהייתי רגיל לשמוע אז. זה היה משהו אחר. זה היה וולטר בקר".

בקר, הבסיסט והגיטריסט, הצטרף במהרה ללהקה שהנהיג פייגן בקמפוס, הרכב שזכה לשם הבלתי נשכח THE LEATHER CANARY. בקר: "זה לא היה קשה להתקבל אז ללהקה שלו. היו בקמפוס רק שמונה אנשים שידעו לנגן והם ניגנו רע מאד". אחד מאותם נגנים גרועים היה המתופף שלהם, בחור בשם צ'בי צ'ייס, שלימים יזנח את התופים לטובת קריירה כקומיקאי מפורסם.

השניים התחברו מיד. הם חלקו אהבה אובססיבית למדע בדיוני, לתקליטי ג'אז נדירים ולחוש הומור ציני וקטלני. חבר מהתקופה תיאר אותם כ"רוחות רפאים. הם מעולם לא יצאו מהחדר שלהם, נשארו ערים כל הלילה. הם נראו כמו רוחות רפאים – גולפי סוודר שחורים ועור לבן שנראה כמו יוגורט. אפס פעילות, רק עישון בשרשרת של LUCKY STRIKES וסמים". הם היו מקשיבים לתקליטי ג'אז על זוג רמקולים שבקר זכה בהם במשחק פוקר.

פייגן סיים את לימודיו ב-1969. בקר, לעומתו, סולק מהקולג' עקב אי מילוי חובות לימודיים. אך הקולג' הזה נשאר איתם. שנים אחר כך, בתקליט PRETZEL LOGIC, הם כתבו את השיר BARRYTOWN. 'באריטאון' היה יישוב סמוך לקולג', שבו התגוררו נוצרים אדוקים שנהגו לנעוץ מבטים בסטודנטים הפרועים: "תראו מה אתם לובשים וכיצד אתם מסתפרים / אני רואה לפי מה שאתם סוחבים עליכם שאתם באים מבאריטאון".

הצמד עבר לברוקלין ובילה את שלוש השנים הבאות בניסיון נואש למכור שירים בבניין בריל המפורסם, הלב הפועם של תעשיית הפופ. הם נדחו שוב ושוב.

פייגן: "וולטר ואני ניסינו להקים להקה והתקשינו למצוא נגנים. תמיד חיפשנו זמר, כי באותם ימים לא עלה בדעתי שאי פעם אהיה פרונטמן. בשלב מסוים, אמרנו, 'אתה יודע מה, יש לנו את ספר השירים המצחיקים הזה, אבל אולי כדאי שנתחיל לנסות לכתוב כמה שירי פופ'. אז כתבנו כמה שירי פופ ויום אחד, אמרנו, 'בוא נלך לבניין בריל ופשוט נדפוק על דלתות'. אז היינו נכנסים לכל המשרדים האלו שהיה בהם פסנתר, אני הייתי מנגן ווולטר ואני היינו שרים יחד את המנגינות - גם את השירים המצחיקים וגם את שירי הפופ. ולא קיבלנו אישור עד שדפקנו על הדלת הזו שהיה כתוב עליה JATA - ראשי התיבות ג'יי והאמריקאים. נכנסנו לשם, והיה להם חוש הומור אמיתי והם אהבו אותנו. אז התחלנו לנסות לכתוב שירים לג'יי, שלא הצליחו כי בעצם היינו נוראיים בכתיבת שירי פופ. אבל התברר שהם צריכים קלידן ובסיסט, אז בסופו של דבר הופענו איתם במשך שנה וחצי, וזה היה כיף גדול. זו הייתה העבודה המקצועית הראשונה שלנו, באמת...

...אני חושב שזה היה כמו 50 דולר אם פרסמת שיר, אז זו הייתה ההכנסה שלנו לזמן מה. אחד האמריקאים, קני וואנס - לקח אותנו לכמה משרדים אחרים בבניין בריל וגם לברודווי 1650, שהוא הבניין השני. אני חושב שקרול קינג עבדה שם. אבל אני זוכר שניגנתי שירים לג'רי ליבר בשלב מסוים, ונראה שהוא אהב אותם, אבל הוא אמר, 'מה זה שירי האמנות הגרמניים האלו? לא יודע מה לעשות עם זה!' אחר כך ניגנו אותם עבור הבחור הזה, אהרון שרדר, מוציא לאור אחר, וזה היה די מפחיד כי הוא היה כמו בקצה חדר מוצל עם חתול על ברכיו, כמו בסרט של ג'יימס בונד. לא הגענו רחוק איתו. ולבסוף, היה לנו שיר באלבום של ברברה סטרייסנד. לא שיר משהו, אבל הוא היה די מעובד. כל הסצנה של בניין בריל באותה תקופה הייתה של בניין גוסס. רוב הסופרים המפורסמים עברו ללוס אנג'לס, אז זה היה בעיקר האנשים האלה עם שטיחים מלוכלכים על הרצפה ומכונות מסטיק במשרד. זה היה סוג של עניין כאילו-היפי".

היה זה קני וואנס, ממקימי להקת הדו-וופ JAY AND THE AMERICANS, שזיהה את הניצוץ המוזר. הוא שכר אותם כנגני ליווי ללהקה שלו. זו הייתה העבודה המקצועית הראשונה שלהם, והיא אפשרה להם להרוויח קצת כסף ולצבור ניסיון בדרכים. במקביל, הם המשיכו לנסות למכור את שירי "האמנות הגרמניים" שלהם, כפי שכינה אותם המפיק ג'רי ליבר.

הם אפילו הצליחו, איכשהו, להגיע לברברה סטרייסנד. וואנס שלח למפיק שלה את השיר CHARLIE FREAK (שיופיע מאוחר יותר בתקליט שלישי של סטילי דן), שיר על עסקת סמים שמסתיימת במנת יתר. המפיק החזיר לוואנס תשובה נזעמת: 'קני, אתה יצאת מדעתך לגמרי?!'. למרבה ההפתעה, סטרייסנד דווקא כן הקליטה שיר אחר שלהם, בלדה בשם I MEAN TO SHINE.

ההשפעות שלהם באותה תקופה היו רחוקות מסטרייסנד. פייגן: "כשהתחלנו, אם היו לנו השפעות, קודם כל, אלו היו פרנק זאפה ואמהות ההמצאה. זכינו לראות אותם מופיעים כשהם בילו את הקיץ בתיאטרון גאריק ברחוב בליקר בווילג'. אחר הצהריים, ואתה יכול להיכנס ולראות אותם מתאמנים. ושנינו אהבנו את כל הדברים האלו. אהבנו את מה שפרנק עושה על הבמה ואת ההומור, כמו שילוב של לני ברוס והומור של תרבות נגד. ואז הגרייטפול דד, ששנינו נהנינו מהם מסיבות שונות, גם מהעניין של תרבות הנגד. אהבנו את הדד, אהבנו במיוחד כמה מהמנגינות שלהם ואת הדרך שבה הם ניגנו יחד. למרות שהם הקליטו כל כך הרבה הופעות, חלק מהן היו בלאגן, אבל באופן כללי היה להם גרוב ממש נחמד, והאופן שבו הם תקשרו אחד עם השני מבחינה מוסיקלית היה מאוד אטרקטיבי עבורנו. בשלב מסוים, אני חושב שאם לא היינו הולכים בדרך שהלכנו, אולי היינו מנסים לעשות משהו יותר מאלתר כמו הגרייטפול דד".

הגלגלים החלו לנוע ב-1970, בזכות מודעה שפרסם הגיטריסט דני דיאס בעיתון VILLAGE VOICE. דיאס חיפש קלידן ובסיסט עם ידע בג'אז, וחתם את המודעה במשפט חד-משמעי: 'כל שאר המטומטמים - לא לענות למודעה זו!'. בקר ופייגן ענו.

יחד הם הקליטו ב-1971 פסקול לסרט קומדיית קאלט נשכחת בשם YOU GOTTA WALK IT LIKE YOU TALK IT OR YOU'LL LOSE THAT BEAT, בכיכובם של זלמן קינג וריצ'רד פריור. הסרט נכשל, אבל הישועה הגיעה מכיוון אחר. גרי כץ, עוזרו של וואנס, מונה למפיק בחברת התקליטים ABC וקיבל משימה לאתר כישרונות חדשים. כץ התקשר מיד לצמד, שהמריא מניו יורק ללוס אנג'לס.

המעבר היה הלם תרבותי. פייגן: "לוס אנג'לס הייתה מאוד זרה לנו. לאף אחד מאיתנו לא היה רישיון נהיגה, אז היינו צריכים ללכת ל-DMV ולעשות טסט. בהתחלה, המפיק גארי כץ נהג לאסוף אותנו מהדירות הקטנות והאיומות האלה שהשיג לנו, והסיע אותנו לעבודה כל יום בשמונה בבוקר. היינו נשארים שם כל היום ומנסים לכתוב מנגינות. לוס אנג'לס הייתה פשוט סביבה מוזרה עבורנו. בלי מדרכות, בלי אנשים ברחוב ועם כל הסצנה ההוליוודית. כלומר, הדבר הטוב היה שהצלחנו להגיב על זה, מוסיקלית. זה תמיד מזכיר לי את הסצנה ההיא בסרט 'אנני הול', כשבכל פעם שוודי אלן יוצא ללוס אנג'לס, הוא נהיה חולה. הוא אומר שם שהתוספת התרבותית היחידה שהעיר הזו עשתה היא שאתה יכול לפנות ימינה ברמזור אדום".

כץ החל לבנות סביבם להקה. דני דיאס הובא מניו יורק. כץ הכיר להם את הגיטריסט ג'ף 'סקאנק' בקסטר ואת המתופף ג'ים הודר. לבסוף, נוסף הזמר דייויד פאלמר, בעיקר כי פייגן סבל מפחד קהל וחשש מיכולותיו הווקאליות. בקר ופייגן נהגו לצחוק מאחורי גבו של פאלמר על מצב שיניו העגום, אבל צירפו אותו בכל זאת. הלהקה הייתה צריכה שם. בקר ופייגן, חובבי הספרות, שאלו את השם "סטילי דן" מהרומן NAKED LUNCH מאת ויליאם בורוז. זהו כינוי לוויברטור המופעל בקיטור. השם המוזר נדבק.

החמישייה נכנסה לאולפני VILLAGE RECORDER באוגוסט 1972 והחלה להקליט. בקר: "לפני שהקלטנו את התקליט הראשון, הצגנו לכל חברי הלהקה את העיבודים הגמורים". מכיוון שפייגן עדיין לא היה בטוח בעצמו כזמר, התפקידים חולקו. פאלמר שר את הבלדות הרכות DIRTY WORK ו-BROOKLYN. המתופף ג'ים הודר שר את MIDNITE CRUISER. פייגן, בלית ברירה, לקח את השאר.

וזה הספיק. שני השירים שפייגן שר הפכו ללהיטים מפלצתיים: DO IT AGAIN (מקום 6 במצעד) ו-REELIN' IN THE YEARS (מקום 11). פייגן: "השירים האלו צריכים להיות מבוצעים עם גישה מאד מסוימת. נעשיתי זמר בלית ברירה, כי הייתי היחיד עם הגישה הנכונה, אפילו שלא החשבתי את עצמי כזמר".

בקר ופייגן נתנו את הראיון הגדול הראשון שלהם באוקטובר 1972 לכריס ואן נס, מעיתון בלוס אנג'לס. הוא שמע קלטת מקדימה של התקליט שבדרך והתרשם מספיק כדי לצאת למועדון קטן בגלנדייל בשם UNDER THE ICE HOUSE לחזות בהופעה החיה הראשונה אי פעם של סטילי דן. הלהקה כבר הייתה על הבמה כאשר ואן נס הגיע למועדון. לאחר ההופעה שאל הוא את פייגן ובקר, מדוע דיוויד פאלמר שר רק שני שירים באלבום ובכל זאת שר את כל השירים בלייב. פייגן השיב: "טוב, הוא היה שר יותר, אבל קיבלנו אותו באיחור". בקר הוסיף: "כשהתחלנו כשדונלד שר, זו הייתה הלהקה שלנו, אבל ככל שאנחנו מנגנים ביחד יותר, זה הופך להיות יותר מאמץ קבוצתי. אני חושב שזה דבר בטוח שששת האנשים האלו יישארו ביחד".

השיר DO IT AGAIN פתח את התקליט עם מקצב ממבו-לטיני מהפנט וסולו סיטאר חשמלי. בקרדיטים, הצמד כתב ליד השיר את המילה TRAD (קיצור של TRADITIONAL, עממי), בדיחה פרטית שכן השיר היה מקורי לחלוטין. "אל תאמינו לשום דבר שכתוב בתקליט שלנו", אמר פייגן בצחוק בראיון. "זה רק שקרים ושטויות שאנחנו כותבים כדי לבלבל את המאזין. לגבי החומר, כן, אני מניח שזו הלהקה של שנינו, ואנחנו תמיד נכתוב את החומר. אבל באשר לעיבודים, כולם תורמים".

ואז הגיע REELIN' IN THE YEARS. את סולו הגיטרה האגדי בשיר ניגן אליוט ראנדל, חבר ותיק מימי ניו יורק שקפץ לבקר את בקסטר באולפן. ראנדל הקליט את הסולו כולו בטייק אחד רצוף, כשהוא מנגן על גיטרת ה-STRATOCASTER הישנה שלו, מחוברת ישירות לתוך מגבר בס מדגם AMPEG SVT. התוצאה הייתה כה מבריקה, עד שעל פי הדיווחים, ג'ימי פייג' בכבודו ובעצמו הכריז שזהו סולו הגיטרה האהוב עליו בכל הזמנים.

שם השיר FIRE IN THE HOLE, למשל, נלקח מביטוי שבו השתמשו חיילים אמריקאים בווייטנאם. כשפשטו על כפר וחשפו בונקר נסתר. אז משטח ההסוואה הוסר ונזרק רימון למטה לתוך הבור עם ההערה "אש בחור". הפסנתר הזועם והצורם של פייגן שולט בהליכים וגם השיר מרמז לאופן שבו כל כך הרבה סטודנטים הצליחו להתחמק מהגיוס (כולל בקר ופייגן) .

הרעיון המקורי של פייגן ובקר לעטיפת התקליט היה צילום של ילדה קטנה בוהה בחלון ראווה של חנות פורנו. חברת התקליטים, באופן לא מפתיע, פסלה את הרעיון. במקום זאת, נבחר פוטו-מונטאז' של שורת נשים (ככל הנראה יצאניות) ממתינות ברחוב. העטיפה הזו הייתה נועזת מספיק כדי להיפסל לחלוטין בספרד של פרנקו, שם היא הוחלפה בצילום פשוט של הלהקה בהופעה. שם התקליט, אגב, נלקח משורה בשיר של בוב דילן. שנים אחר כך, פייגן ובקר יכתבו בהערות לאחד מתקליטיהם ש-CAN'T BUY A THRILL התהדר ב"עטיפה המכוערת ביותר של שנות השבעים, ללא יוצא מן הכלל (למעט אולי THE ROYAL SCAM)".

הביקורות לא היו כולן נלהבות. הרולינג סטון פרסם אז בביקורתו על התקליט: "אני בספק אם קריאת התפעלות תהיה התגובה שלכם לסטילי דן הזה, להקת רוק בלוס אנג'לס שבראשה עומדים זוג שותפים בשם דונלד פייגן ווולטר סי בקר. העטיפה התוססת מטעה כשבתוכה מוסיקה אחרת מהמצופה ולרעה. המילים בעטיפה מספרות לנו שהבנים שילמו את חובם בעולם השואו ביז. חבר אחד אפילו היה חבר בלהקת ULTIMATE SPINACH. עם זאת, אין אזכור שהמלחינים דונלד פייגן ווולטר בקר כתבו שיר לברברה ג'ואן סטרייסנד. איפשהו במהלך שנתיים נמחקו רבות מהנגיעות הייחודיות של פייגן ובקר לטובת השאלה חופשית מלהקות כמו הבאנד, ספיריט, פרוקול הארום, קרוסבי סטילס ונאש וגם מלהיטי מוטאון.

הסט מתחיל בצורה מבטיחה עם DO IT AGAIN המשתמש בגישה של להקת ספיריט ביעילות. המנגינה מפותחת במלואה והמיקס צפוף מספיק כדי לתת לו אפשרויות להשמעה ברדיו, אם חלק משש הדקות שלו היו מקוצצות. קולו המטורלל של פייגן מוכר למעשה את הליריקה המרתקת, העוסקת בנטיית האדם לחזור על האיוולת שלו. ותנו לדני דיאס הידד על הסולו הנחמד הזה בסיטאר חשמלי. השיר DIRTY WORK עובד כי הוא מעמיד את קול הטנור המתוק של דיוויד פאלמר עם מילים מיזוגיניות. צד שני נפתח עם REELIN' IN THE YEARS המעולה, עם דשדוש מטלטל של להקת מובי גרייפ שמאיר עיניים עם הגיטרה המובילה הנשכנית של האורח אליוט ראנדל, השירה הטובה ביותר של פייגן והבס הקשוח והדוחף של בקר. שם האלבום נלקח, כמובן, מהשיר של דילן, IT TAKES A LOT TO LAUGH, ויש בו שלושה שירים נהדרים ועוד כמה הבלחות של רעיונות טובים, אבל יש את המקרים האלו של סטילי דן שמגיעים כמו דילדו רפוי - וזה חבל מאד".

דני דיאס הגיטריסט אמר אז לעיתון NME: "אנחנו היינו ביחד רק כשלושה שבועות כשהגענו להקליט את התקליט הזה. אז אם אנשים אומרים שזה נשמע כתקליט שנזרקו אליו כל מיני חלקים - הם צודקים. לי קשה עם זה כי אני פרקפקציוניסט ואני בטוח שלהבא תגלו שזה התקליט הכי גרוע שעשינו". שני שירים שהוקלטו בסשנים לאלבום הזה, נשארו מחוצה לו ויצאו על גבי תקליטון. אלו הם DALLAS ו- SAIL THE WATERWAY. שירים שהם חובה לכל מי שרוצה להשלים את האוסף שלו על הלהקה הזו.

זמן קצר לאחר יציאת האלבום, סטילי דן קיבלה עבודה בהלחנת ג'ינגל פרסומי לבירה שליץ. בקר ופייגן השתמשו במוסיקה מהג'ינגל של שליץ כבסיס לפרסומת, אבל סירבו לתת את זה לחברת הבירה שתשמע את זה עד שזה נגמר. הם בילו שש עד שמונה שעות בסטודיו בזמן שנציג ממשרד הפרסום של שליץ המתין בלובי. ההקלטה כללה קריינות דו לשונית של דונלד פייגן וג'ף בקסטר. פייגן מלמל דברים כמו..."כשאני חוזר הביתה מיום עבודה קשה, אני תופס את כל התאווה שאני יכול לקבל". בזמן שהוא קריין באנגלית, בקסטר שאף גז הליום על מנת לתת את קולו כקריקטורה עם מילים בספרדית. הג'ינגל התבסס על הסלוגן, "מתי שנגמר לך שליץ, נגמרה לך הבירה", ולפי דני דיאס, בקר ופייגן כתבו את "פרסומת הבירה הכי מגניבה שסביר שתשמעו אי פעם". אמנם שליץ שילמה על ההקלטה אך כשגילתה שלחלק מהמילים באנגלית היו משמעויות מפוקפקות, הג'ינגל נגנז, לשמחת הלהקה.

ההפתעה של סטילי דן לנוכח הצלחתה הייתה רבה. זה בהחלט היה נעים לחבריה - אך במהרה הם גילו שהעבודה הגדולה רק מתחילה. ולמי שמחפשים לשמוע את האלבום בצורה שונה, מומלץ להשיג את גירסת המיקס הקוואדרופוני בוויניל. יש שם תפקידי נגינה שונים לגמרי פה ושם. למשל, בגירסה הקוואדרופונית - סולו האורגן בשיר DO IT AGAIN שונה לגמרי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים