רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-14 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-14 בפברואר (14.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מה שהיה די קשה בזמנו היה לשכנע את שאר חברי הלהקה להתגייס לרעיון של 'זיגי סטארדאסט'. הם היו פחות או יותר טיפוסים של רוק'נ'רול, חובבי פאבים כאלה. כן, תמיד הייתה לנו הבעיה הזו. הייתי אומר להם: 'קדימה, בחייכם, בואו לא נהיה סתם עוד להקת רוק, למען השם'. אבל הם היו להקת רוק קטנה ונהדרת, והם הבינו את העניין ברגע שקלטו שזה מושך יותר בחורות. פתאום זה הפך ל-'היי, הן אוהבות את המגפיים המוחצנים האלה'. אז חשבתי לעצמי, 'נו, בבקשה'. זה כל מה שהיה חסר. תוסיף לזה קצת סקס, ופתאום כל חברי הלהקה צבעו את השיער בכל צבע אפשרי – אותם חבר'ה שעד לפני שבועיים לא היו מוכנים להיראות בלי ג'ינס.

לפני שהאלבום של זיגי סטארדאסט יצא לחנויות, הקהל הפגין לא מעט עוינות. לא ברמה שספגו הסקס פיסטולס כשהם התחילו, אבל החודשים הראשונים היו קשים עד שהשגנו פריצת דרך מוזיקלית ותדמיתית. נהניתי מזה כי זה היה שיא המרדנות – והנה היום, תראה להקות כמו 'סיג סיג ספוטניק' שממש משחקות במגרש המשחקים של זיגי סטארדאסט. כל התקופה הזו, אני מניח. הם ממשיכים למחזר את כולנו – את רוקסי מיוזיק, אותי, את גארי גליטר, את מארק בולאן. אני חושב שזה נפלא. כמו פרינס, כן, בטח. הוא כנראה האמן הכי אקלקטי שראיתי מאז. כלומר, אני חושב שהוא גנב גדול" (דייויד בואי, בשנת 1987)

יום האהבה של רוי הארפר: ב-14 בפברואר בשנת 1974 יצא אלבומו השביעי של הזמר הבריטי רוי הארפר, שנקרא VALLENTINE. אלבום זה יצא בזמנו רק באנגליה.

בזמן שזוגות ברחבי הממלכה המאוחדת החליפו שוקולדים ופרחים, עולם המוזיקה הבריטי התכונן למשהו קצת אחר. באותו יום חורפי יצא לאוויר העולם התקליט השביעי במספר של הזמר-יוצר הבריטי והאייקון הפולק-רוקי, רוי הארפר. התקליט, שנשא את השם הרומנטי VALENTINE, שוחרר בזמנו אך ורק בגבולות אנגליה, מה שהפך אותו לפריט נחשק כמעט מיידית מעבר לים (בקרב מי שכן הכירו את הארפר).

אבל הסיפור האמיתי של אותו ערב לא היה רק בחנויות התקליטים, אלא על במת אולם ריינבאו בלונדון. ההופעה, שזכתה לכינוי המשעשע והמבשר רעות, ROY HARPER'S VALENTINE DAY MASSACRE, הפכה במהרה לאחד מאותם אירועים כאוטיים ובלתי נשכחים של שנות השבעים. הקהל שהגיע לראות את הארפר קיבל בונוס ששום כרטיס לא יכול היה להבטיח: נבחרת חלומות של רוק'נ'רול שהתייצבה לתמוך בחברם.

על הבמה עלו בזה אחר זה ענקים מוזיקליים. ג'ימי פייג' הגיע חמוש בגיטרה אקוסטית, ולצידו התייצב המתופף הפרוע של להקת המי, קית' מון. כאילו זה לא הספיק, הצטרף לחגיגה גם הבסיסט רוני ליין, וכמובן, ג'ון בונהאם, המתופף של לד זפלין. אבל בונהאם, טיפוס צבעוני גם ביום רגיל, החליט לגנוב את ההצגה עוד לפני שהכה על התוף הראשון. הוא עלה לבמה כשהוא לבוש במעיל אדום, כובע שטוח ולגופו מכנסי טייץ שחורים של באלט. המראה הסוריאליסטי הזה היה כה חריג ומשעשע, עד שצילום שלו מאותו ערב, בגרביונים הצמודים, הונצח מאוחר יותר בחלונות הבניין המופיע על עטיפת האלבום של זפלין, PHYSICAL GRAFFITI. באותו ערב, אגב, האנרגיה הייתה כה גבוהה שבונהאם ניגש למערכת התופים, הרים פיזית את קית' מון מהכיסא והחל לנגן בעצמו בעוצמה מחרישת אוזניים.

התקליט עצמו, VALENTINE, הציג צד רך אך מורכב של הארפר. על יצירה זו סיפר הארפר בספטמבר 1976 לעיתון TROUSERS PRESS את הדברים הבאים: "האלבום הזה מכיל שירים קטנים שכתבתי בתקופת האלבומים הקודמים שלי, STORMCOCK ו- LIFEMASK. יש בו כמה שהם טובים לדעתי. האהובים עליי בו הם TWELVE HOURS OF SUNSET ו- COMMUNE. אני מתכנן להוציא אותו מתישהו בהמשך בארה"ב".

השיר TWELVE HOURS OF SUNSET נכתב בהשראת טיסה בנתיב הקוטב מלוס אנג'לס ללונדון. במהלך הטיסה, השמש סירבה לשקוע והארפר הביט החוצה אל "שמיים סוחפים וירוקים", מחזה שיצר אצלו תחושת נצחיות מוזרה. העיבוד התזמורתי העשיר בשיר זה, שנעשה על ידי דייוויד בדפורד, נחשב לאחד השיאים בתקליט. לגבי השיר COMMUNE, הוא משקף את חוויותיו של הארפר מחיי הקהילה והקומונות של התקופה, נושא שהיה קרוב לליבו באותן שנים. בשיר MALE CHAUVINIST PIG BLUES (בלוז החזיר השוביניסט הגברי), מנגנים לא אחרים מאשר ג'ימי פייג' בגיטרה וקית' מון, שבמקרה זה אחראי על כלי ההקשה. השיר ACAPULCO GOLD, שגם הוא מופיע בתקליט, הוא המנון הומוריסטי לחומר אסור כלשהו, מה שמתחבר היטב לאווירה שאפפה את ההופעה.

למרות הכוכבים, הגרביונים והמוזיקה המשובחת, לא כולם יצאו מרוצים. כמה ימים לאחר צאת התקליט והמופע הגרנדיוזי, פורסמה בעיתון רקורד מירור ביקורת נוקבת, שלא היססה לקטול את ההתנהלות על הבמה. המבקר תיאר ערב של פספוס פוטנציאלי: "אולי רוי הארפר יכל לטפס בבטחה למעלה עם ההופעה הזו אבל האמת היא שהוא פישל. בדיוק כשכל אחד בתעשיית המוזיקה החל להרגיש חמימות כלפי אלבומו החדש והמצוין, רגשנות היתר שלו על הבמה הביסה אותו. המופע היה מופק כהלכה והתארחו בו ג'ימי פייג' (בגיטרה אקוסטית) וקית' מון אבל בהדרן ציפינו שהוא יעלה עם כל אורחיו ובמקום זאת קיבלנו אותו לבדו. ודווקא בגלל שנושא הערב היה יום האהבה, ציפינו להדרן מלא אהבה ובמקום זה קיבלנו שיר סיום קודר. אבל הרגע בו העביר הארפר את הג'וינט הדולק שלו בין הקהל היה רגע שלא נשכח".

כשפים, לבבות שבורים וצ'קים שמנים: הסיפור המכושף שמאחורי האישה בעלת הקסם השחור. ב-14 בפברואר בשנת 1968 הקליטה להקת פליטווד מאק באולפן שיר חדש של פיטר גרין שנקרא BLACK MAGIC WOMAN.

זה קרה ביום שבו כל העולם חגג אהבה דביקה ומתוקה. חברי להקת פליטווד מאק העדיפו לבלות את חג האהבה במקום קצת פחות רומנטי אבל הרבה יותר רועש: אולפני CBS שבמרכז לונדון. המטרה הייתה ברורה – להקליט שיר חדש שכתב הגיטריסט פיטר גרין, יצירה בשם BLACK MAGIC WOMAN שתשנה את גורלם ואת חשבון הבנק שלהם.

האווירה באולפן הייתה מתוחה ומרוכזת. החבורה הקליטה טייק אחר טייק, מנסה לתפוס את הווייב המדויק שגרין שמע בראשו. בסופו של דבר, הטייק השביעי בסשן ההקלטות הזה נבחר כטייק הטוב ביותר, זה שיכנס להיסטוריה. אבל כמו בכל סיפור אהבה מסובך, העניינים לא נגמרו שם, והמשך העבודה על השיר אירע כשבוע לאחר מכן כדי ללטש את היהלום השחור הזה.

אז מאיפה הגיע הרעיון? ובכן, מסתבר שגם גאונים צריכים השראה, או במקרה הזה, השאלה מוזיקלית קלה. את השיר כתב גרין בהשפעת הבלוז המינורי של אוטיס ראש, ובמיוחד השיר ALL YOUR LOVE. גרין לא התבייש להודות שזהו בדיוק אותו מבנה מוזיקלי, רק עם מילים אחרות. אבל אל תטעו לחשוב שזה היה חיקוי זול. חברי להקתו העניקו לזה תבלין פלפל משלהם כשכל המתח משתחרר עם הכנסת קצב שאפל מהיר מאת המתופף מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי. זה היה הרגע שבו הבלוז הבריטי קיבל פתאום ניחוח לטיני-מיסטי.

ומה לגבי האישה המסתורית מהשיר? השיר לא נכתב על מכשפה מפחידה מהיער, אלא על חברתו לשעבר של גרין, סנדרה אלסדון. גרין העניק לה את הכינוי MAGIC MAMMA.

זה השיר שהפך את להקת פליטווד מאק למשהו שהוא מקורי יותר מזרם הבלוז עליו נשענה עד אז. הסינגל טיפס למקום ה-37 במצעד הבריטי, הישג מכובד בהחלט, אבל הגורל (או הכישוף) הכין לשיר הזה עתיד ורוד הרבה יותר. בשנת 1970 הקליטה להקת סנטנה, בהצעת האורגניסט שלה גרג רולי, גרסה מיוחדת לשיר הזה והפכה אותו לאלמותי. רולי סיפר שלקח לו שנה שלמה לשכנע את קרלוס סנטנה להקליט את השיר. טוב שבסוף הוא הצליח לשכנע.

טים באקלי - האיש שהיה לו הקול. ב-14 בפברואר בשנת 1947 נולד הזמר-יוצר הנפלא טים באקלי, שמת בשנת 1975 והשאיר אחריו בן לא פחות מוכשר - ג'ף באקלי.

התאריך היה ה-14 בפברואר 1947, ולעולם הגיחה מתנה מיוחדת ליום האהבה: הזמר-יוצר הנפלא טים באקלי. אומרים שהכוכבים שבוערים הכי חזק נשרפים הכי מהר. קלישאה? בטח. אבל במקרה של טים באקלי, הקלישאה הזו לקחה מנת יתר, שתתה בקבוק ג'ק דניאלס והתרסקה לתוך קיר בטון ב-120 קמ"ש. האיש היה חידה עטופה בתלתלים, מוגשת בתוך מיתרי קול שיכלו לרסק זכוכית או להמיס לב של נזירה ממרחק של עשרה מטרים. הוא היה "במבי" בעיני המעריצות, "טרוריסט מוזיקלי" בעיני המבקרים, וקוץ בתחת בעיני המנהלים שלו.

כדי להבין את השריטה העמוקה בנפש של טים באקלי, צריך לחזור אחורה, לאבא שלו. טימותי צ'ארלס באקלי הבן, או בקיצור "באק". אם חשבתם שהאבות שלכם עשו לכם פדיחות, חכו שתשמעו על זה. באק היה צנחן בדיוויזיה המוטסת ה-101 ("הנשרים הצורחים"). גיבור מלחמה אמיתי, עם מדליות וצלקות ופלטת מתכת בראש. הבעיה הייתה שבאק לא ממש חזר מהמלחמה. לפחות לא בראש שלו. אחרי תאונת עבודה במפעל שבה החליק ונחבל בראשו, העניינים בבית משפחת באקלי הפכו, איך לומר בעדינות... לסרט מלחמה. האבא היה מסתובב בבית, ואף הולך לכנסייה, לבוש במדי הצנחנים המלאים שלו, כולל הכומתה הירוקה, המדליות על החזה ושוט רכיבה ביד, ומכריז שהוא "גנרל באקלי". פעם אחת, כשהמשפחה ניסתה למכור רהיטים לפני מעבר דירה, הוא מכר את הכל ליהודים מקומיים באמצעות סיפורי גבורה (שחלקם היו מפוקפקים למדי) על כמה נאצים הוא הרג במו ידיו.

אבל הסיפור המטורף באמת קרה במוסך. באחד ההתקפים שלו, האב גרר את טים הצעיר למוסך, אחז בגרונו וצרח עליו שהוא "פחדן" ו"מתרומם". הוא דרש מטים להכות אותו. "אם אתה גבר, תרביץ לי! קח את האקדח הזה ותירה בי!". טים, ילד רגיש שרצה לכתוב שירים ולא להילחם בנאצים דמיוניים, עמד שם וסירב. "אני לא פחדן," הוא אמר לאביו הזועם שזרק עליו קערת פונץ' מזכוכית שהתנפצה על הקיר. "אתה הפחדן. אתה חולם להיות אמן אבל לא עושה את העבודה. אני כן". הסירוב הזה לאלימות היה רגע המפתח. טים עזב את הבית, אבל הצלקת נשארה. הוא היה ילד יפה, עם עיניים ענקיות ופגיעות, אבל בפנים בערה אש של מישהו שצריך להוכיח לאבא המשוגע שלו שהוא לא פחדן.

הסיפור המוזיקלי של באקלי התחיל במקום די מפתיע. הנער מקליפורניה לא חלם מיד על רוק'נ'רול, אלא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו דווקא עם מוזיקת קאנטרי. למעשה, הכלי הראשון בו ניגן היה בנג'ו ומשם עבר לגיטרה. יש אומרים שהמעבר לגיטרה והכיוונים המיוחדים בהם השתמש נבעו בכלל מפציעה בידו כששיחק פוטבול בתיכון, מה שמנע ממנו לנגן אקורדים מסוימים בצורה סטנדרטית.

"שירה היא שירה ושירים הם שירים", אמר באקלי, בעת סיור בבריטניה בשנות השישים. "אני מכיר משוררים שכותבים דברים שמעולם לא יכולתי לכתוב. אני במקור מניו יורק, אז האנשים שלי עברו לחוף המערבי כי כל העבודה הייתה שם". על תחילת דרכו סיפר באקלי: "למדתי לנגן בלהקת קאנטרי. ניגנתי שם שנתיים ואז התחלתי להיכנס לקטע המיסתורי שלי".

שמו של באקלי צץ לראשונה כמבטיח כשעבד במועדונים עם חבריו לתיכון, המשורר לארי בקט ונגן הבס ג'ים פילדר. המפנה הגדול הגיע במועדון שנקרא IT'S BOSS, שם הוא פגש את המתופף של להקת "אמהות ההמצאה" של פרנק זאפה, ג'ימי קארל בלאק. בלאק, שהתלהב מהכישרון הצעיר, הציג בפניו את מנהל הלהקה הממולח, הרב כהן, שהיה איש מפחיד. כשמישהו בדיינר בלוס אנג'לס העיר הערה עוקצנית על השיער הארוך של טים ושאל "מה אתה, בחורה?", כהן לא היסס. הוא התקרב לבחור הגדול, תקע לו מפתח של מכונית ישר לתוך החזה ולחש לאט: "תזהר... עם... מי... אתה... מתעסק". הבחור נסוג. כזה היה כהן. הוא האמין בטים כשהאחרון היה חסר כל, ואפילו נתן לו לגור אצלו חצי שנה. כהן לא בזבז זמן וקבע הופעה לבאקלי בבית הקפה OWL CAFE שבניו יורק. שם, באוגוסט 1966, ישב בקהל ג'ק הולצמן, הבוס הגדול של חברת התקליטים אלקטרה רקורדס. הולצמן נכבש בקסמו של הצעיר וחודשיים לאחר מכן יצא באותה חברה התקליט הראשון של באקלי. המבקרים אהבו את המוצר החדש והקריירה המריאה.

אז החל באקלי לעבוד במועדונים גדולים יותר ובפסטיבלים ברחבי ארה"ב. טים הופיע במועדון NIGHT OWL בניו יורק, מקום שבו הבעלים ג'ו מארה היה עומד בקופה, לועס מסטיק ואומר: "לפחות הוא לא אחד מהאפסים האלה". הקהל התאהב. הבנות התעלפו. הקול של טים היה שילוב של נער מקהלה ומאהב לטיני, והוא שר שירי אהבה תמימים שגרמו לכולם להרגיש טהורים לרגע. אחד הרגעים המכוננים התרחש כשהופיע במועדון וויסקי א גו גו. באקלי זכה לקבל גם את בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס, בקהל. אפשטיין לא הגיע במקרה; הוא הגיע להופעה בהמלצתו החמה של ג'ורג' האריסון, שכבר אז זיהה את הפוטנציאל העצום. אבל טים לא היה רק זמר פולק מתוק. הייתה בו שובבות והמצאה. הוא אהב לספר סיפורים ("להאכיל את האגדה", הוא קרא לזה). אבל למי היה אכפת כשהמוזיקה כל כך טובה?

ביוני 1967 נכנס באקלי לאולפן בלוס אנג'לס עם המפיק ג'רי יסטר והקליט את התקליט השני שלו, GOODBYE AND HELLO. תקליט זה נחשב בעיני רבים ליצירת מופת של פופ פסיכדלי ופולק ומכיל פנינים אמיתיות. על השפעותיו כיוצר סיפר באקלי: "אני מקשיב למה שאחרים עושים אבל אינני מנסה לחקותם. ברור שאני לומד מאחרים. אחד מהם הוא אריק קלפטון, שאיתו יצא לי לנגן. יש הבדל עצום בין הקלטת אלבום למה שקורה על במה. יש אנשים שיש להם זמן לכתוב. אני כותב על הבמה. כשאתה מופיע שלושה שבועות ברציפות וצריך לבצע שלושה סטים של הופעות מדי יום, אז אתה כותב על הבמה. כל עיר מציעה דברים חדשים כהשראה. אני לא יכול לקבוע האם המוסיקה שלי השתנתה. אני חי קרוב מדי אליה. אני כרגע כותב דברים שהם פשוטים ביותר. אולי תקראו לזה קלישאות". הוא היה "הנסיך של ההיפים". אבל טים? טים השתעמם. אוי, כמה שהוא השתעמם.

אז הוא התחיל להקשיב לג'אז. הוא התחיל למתוח את השירים להופעות של 20 דקות. הקהל, שרצה לשמוע את הלהיטים, התחיל להתבלבל. המבקרים קטלו אותו. טים הרגיש שהוא סוף סוף גבר. הוא לא נכנע. הוא היה הבן של הגנרל, והוא נלחם את המלחמה שלו - נגד הקהל שלו עצמו. ואם חשבתם שהמעבר לג'אז היה מוזר, חכו שתשמעו על האלבום STARSAILOR מ-1970. טים החליט שהקול האנושי הוא לא רק למילים. הוא התחיל לילל, לצרוח, לגרגר ולשיר ב"שפות זרות" (שבעצם היו המצאות ג'יבריש מוחלטות). הוא טען שהוא שר בסווהילית כי "זה נשמע יותר טוב".

בהופעות, העסק נהיה הזוי לחלוטין. בניו יורק, הוא עלה לבמה עם הלהקה שלו והתחיל את השיר עם כותרת מבטיחה: "אתה תמיד יכול לזהות עיר לפי הגרפיטי שלה". אבל במקום לשיר, הוא והלהקה התחילו... לנבוח. כן, לנבוח כמו כלבים. "שמנו לב שאין כלבים בניו יורק", הוא הסביר מאוחר יותר בחיוך, "אז התחלנו לנבוח, והקהל התחיל לנבוח חזרה". המארגנים השתגעו: "אתם מעליבים את האינטליגנציה של הקהל!", אבל טים? הוא נהנה מכל רגע. בשלב הזה, הקהל לא רק נבח, הוא גם ברח. אנשים היו יוצאים מהאולם באמצע ההופעה. טים, מצדו, היה נכנס לאקסטזה. בהופעה אחת, הוא סיים את הערב באלתור ווקאלי של 20 דקות, ללא גיטרה, ללא להקה, רק הוא עומד וצורח את נשמתו החוצה בטראנס.

אחרי שהקהל ברח והכסף נגמר (טים היה כל כך עני בשלב מסוים שהוא טען שהוא עובד כנהג מונית, אם כי האמת היא שחברו נהג במונית וטים פשוט גנב לו את הסיפור כדי להישמע מעניין בראיונות), טים החליט לעשות את הבלתי ייאמן: קאמבק. הוא החליט שהוא רוצה להיות כוכב "פאנק-רוק" סקסי. הוא גילח את השיער, לבש בגדים צמודים והוציא את האלבום GREETINGS FROM L.A.. הטקסטים? ובכן, בואו נגיד שהם לא היו לפלייליסט של גלגל"צ. שירים כמו GET ON TOP OF ME, WOMAN היו חגיגה של תשוקה גופנית בוטה. הוא כינה את האלבום "סוויטת האורגזמה". הוא סיפר בראיונות שהוא ראה תשעה סרטי "בלאקספלויטיישן" כדי להתכונן. הוא המציא דמות חדשה: המאהב הפרוע. אשתו השנייה, ג'ודי, סיפרה שלפעמים בהופעות הוא היה שר לה ישירות את השורות הגסות ביותר, והיא הייתה יושבת בקהל, מסתירה את הפנים ומרימה לו אצבע משולשת.

בכל השנים האלו, היה צל אחד שריחף מעל טים: בנו, ג'ף באקלי. טים עזב את ג'ף כשהיה תינוק. במשך שנים הם לא התראו. ג'ף גדל להיות מוזיקאי מחונן בזכות עצמו, אבל הכעס והכאב היו שם תמיד. בחג הפסחא של 1975, חודשיים בלבד לפני מותו של טים, התרחש רגע נדיר. טים הופיע במועדון "גולדן בר" בקליפורניה. ג'ף, שהיה אז בן שמונה, הגיע להופעה עם אמו. בהפסקה, ג'ף רץ לחדר ההלבשה וקפץ לזרועות אביו. הם בילו יחד כמה ימים, וג'ף חזר הביתה עם בגד חדש וקופסת גפרורים שעליה רשום מספר הטלפון של אבא שלו. זה היה רגע של חסד. "זה הדבר הכי טוב שעשיתי אי פעם בשביל הילד הזה", אמרה אמו של ג'ף. אבל הגורל, כידוע, הוא תסריטאי אכזר.

השדים של טים לא עזבו. ב-28 ביוני 1975, אחרי שסיים סיבוב הופעות, טים הלך לחגוג. הוא הגיע לבית של חבר, שתוי ועייף. הוא הסניף אבקה שחשב שהיא קוקאין (או אולי ידע שזה הרואין, הדעות חלוקות, אך חברו טען בתוקף שטים לא היה מכור כבד להרואין). השילוב של האלכוהול והחומר היה קטלני. חברים שלו חשבו שהוא סתם מעולף. הם לקחו אותו הביתה והשכיבו אותו על הרצפה. אשתו ג'ודי חשבה שהוא ישן. כשהיא שמה לב שהוא לא נושם, זה היה מאוחר מדי. טים באקלי מת בגיל 28, עני (הוא מת בחובות של 100,000 דולר), מוכשר בטירוף, ובלתי מובן עד הרגע האחרון. הגיטריסט שלו, לי אנדרווד, קיבל את הבשורה בטלפון. הוא נכנס לרכב, נסע לחוף הים ובכה את נשמתו. "טים הלך", הוא אמר לעצמו. "החיים ההם נגמרו".

לפני ההחלקה למטה, באקלי גם זכה להופיע בשירתו בתוכנית של להקת המאנקיז המהונדסת, בפרק האחרון של הסדרה שנקרא THE FRODIS CAPER. הוא ביצע שם את שירו המצמרר SONG TO THE SIREN כשהוא יושב על מכונית הרוסה. אך מאחורי הקלעים העניינים היו משעשעים יותר. על החוויה סיפר: "הם ביקשו ממני לשיר בתוכנית שלהם. הגעתי לשם ומייק נזמית' היה בבגד הים שלו ואני מולו עם חולצת העבודה ומכנסיים. אז הוא אמר לי 'היי, אתה עדיין לובש את אותם בגדים ישנים.'. עניתי לו בעקיצה, 'כן, ואני עדיין שר את השירים שלי'...".

דובים, אהבה וחשמל באוויר של הגרייטפול דד. ב-14 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת גרייטפול דד בפילמור איסט בניו יורק. קטעים מהופעה זו יצאו ביולי של אותה שנה בתקליט בשם HISTORY OF THE GRATEFUL DEAD.

זה היה ערב חורפי בניו יורק, ה-14 בפברואר 1970, יום האהבה, והאווירה במועדון הפילמור איסט הייתה מחשמלת, תרתי משמע. להקת גרייטפול דד עלתה לבמה באותו ערב להופעה שנחרטה עמוק בדפי ההיסטוריה של הרוק. קטעים נבחרים ומשובחים מאותה הופעה היסטורית, יחד עם קטעים מהלילה שלפניו, קובצו יחדיו ויצאו בתקליט שקיבל בשנת 1973 את השם המחייב HISTORY OF THE GRATEFUL DEAD.

זו הייתה תקופה מרתקת ומבלבלת כאחד, שבה חברי הלהקה נעו בהופעותיהם על התפר הדק שבין מוסיקה חשמלית רועשת לבין מוסיקה אקוסטית ושורשית, כאילו לא הצליחו להחליט אם הם חבורת פולק רגועה או מפלצת רוק פסיכדלית. לכן, בתקליט שיצא יש צד אחד אקוסטי ורגוע, וצד שני חשמלי ובועט. מי שלקח על עצמו את המשימה המורכבת לערוך את התקליט הזה היה אוסלי סטאנלי, דמות צבעונית בפני עצמה שכינויו היה BEAR. הוא עבד כאיש הסאונד של הלהקה, אך היה ידוע בקרב המעריצים גם ככימאי המחתרתי שבישל כמה מהחומרים היותר מעניינים של שנות השישים.

אוסלי ערך את התקליט כמחוות פרידה מרגשת לקלידן-זמר הלהקה המייסד, רון 'פיגפן' מקרנן, שמת באופן טראגי בעת הכנתו. המוות הזה הטיל צל כבד על ההפקה, ולכן קולו המחוספס והבלוזי של מקרנן בולט במיוחד בבחירת השירים לתקליט, כמעין מצבה מוזיקלית חיה.

התקליט הזה לא היה חף מתחושת רצון של הגרייטפול דד לסיים את החוזה שלה מול חברת התקליטים WARNER BROS, עם אספקת תקליט נוסף וללא מאמץ רב מדי. החברים רצו להשתחרר מהכבלים של התאגיד הגדול, ומה יותר טוב מאוסף הופעות חיות כדי לסגור את הבאסטה? אבל מה שחשוב באמת הוא שבתקליט זה נפרץ הסכר שהפך למותג ידוע בפי הדד-הדס (מעריצי הלהקה השרופים) ושמו BEAR'S CHOICE, שבחירותיו הפכו לשכון בכבוד ובחרדת קודש באוספי התקליטים והדיסקים שלהם.

במגזין רולינג סטון פורסמה אז ביקורת על התקליט, ובה נכתב: "לא כל הבחירות של BEAR בתקליט הזה אכן מוצדקות. למשל, שירתו של מקרנן ב-KATIE MAE רק מעידה על מידת שכרותו של המבצע. גם ב-DARK HOLLOW, ג'רי גרסיה ופיל לש מציגים הרמוניה קולית סדוקה לחלוטין. מקרנן מקבל בצד הזה שיר נוסף, I'VE BEEN AROUND THIS WORLD, שהוא משעמם להפליא ואף מצליח 'לנצח' בשעמומו את הגרסה העצלה עד מכאיבה של WAKE UP LITTLE SUZY המופיעה כאן. השיר BLACK PETER של גרסיה, שמצאתי בו יופי אמיתי באלבום WORKINGMAN'S DEAD, הופך כאן לרגע מדכדך. אם הצד הזה אמור היה להיות מחווה יפה למקרנן – הרי שהוא אינו משיג את מטרתו. מקרנן היה בשיאו בשנים 1968-1966, וישנן מספיק הקלטות שיוכיחו זאת. צד ב' של התקליט הוא המוצלח יותר; הקולות מהודקים והנגינה נהדרת. נקווה שחלק מס' 2 בבחירותיו של BEAR יהיה טוב יותר".

גם זה קרה ב-14 בפברואר. יום זה היה גדוש באירועים מכוננים, מפגשים מוזרים, חתונות מפוארות וגם לא מעט טרגדיות שעיצבו את פס הקול של המאה העשרים. זהו סיפור על כוכבים זוהרים, גיטרות מייללות ורגעים שנחרטו לנצח על גבי ויניל שחור.

החיפושית החמישית והרדיו של ניו יורק

הסיפור שלנו התחיל אי שם בשנת 1922, אז נולד שדרן הרדיו האמריקאי מארי קאופמן. כל מי שהכיר את ההיסטוריה של הרוק ואת סיפור עליית הביטלס בארה"ב, ידע היטב כי כינויו הנצחי היה MURRAY THE K. קאופמן לא היה סתם שדרן; הייתה לו תוכנית רדיו משלו בתחנת WINS בניו יורק, בה הוא דאג לפמפם ללא הרף את הגעת הארבעה מאנגליה ובכך לשלהב את ההמונים האמריקאים שטרם ידעו מה עומד ליפול עליהם. מאריי, שמעולם לא סבל מעודף צניעות, דאג להכריז כי הוא 'החיפושית החמישית', אם כי בתואר זה עמדו לפניו בתור עוד כמה אנשים שהיו קרובים יותר ללהקה, כמו המפיק ג'ורג' מרטין או האמרגן בריאן אפשטיין.

קאופמן היה ידוע בסגנון דיבורו המהיר ובכובעים הייחודיים שחבש, והוא אף היה שותף לחדר של ג'ורג' האריסון במיאמי במהלך סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה באמריקה. השפעתו הייתה כה גדולה עד כי להקת הרולינג סטונס כתבה עליו שיר בשם THE UNDER ASSISTANT WEST COAST PROMOTION MAN. הוא מת בחודש פברואר 1982, אך מורשתו נותרה חקוקה בדפי ההיסטוריה. את עלילות קאופמן עם הביטלס תגלו בהרחבה רבה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

הגיטריסט הטוב בעולם והאלבטרוס שנחת בלונדון

קפיצה בזמן לשנת 1969 הובילה אותנו לערב נוצץ בלונדון. באותה שנה נבחר אריק קלפטון, על ידי עיתון המוזיקה הבריטי DISC, לגיטריסט הטוב ביותר לשנה ההיא. קלפטון, שהיה באותה תקופה בשלהי ימי להקת CREAM ורגע לפני הקמת BLIND FAITH, לא בדיוק עמד בלוח הזמנים. בטקס שנערך באותו יום באולם SEYMORE שבמרכז לונדון, הוא קיבל את הפרס מאחורי הקלעים כי הגיע באיחור אופייני.

באותו ערב חגיגי קיבל פרס גם ג'ימי הנדריקס, עבור היותו המוסיקאי העולמי הטוב ביותר, תואר שהלם את האיש ששינה את פני הגיטרה החשמלית. הקהל שנכח באולם היה עמוס בכוכבים; בין היתר נכחו באותו ערב הזמרת לולו עם בן זוגה מוריס גיב מלהקת הבי ג'יס, והזמרת מארי הופקין שהייתה חתומה בלייבל של הביטלס, APPLE RECORDS.

בזמן שהשמפניה נשפכה בלונדון, הדרמה האמיתית התרחשה בשדה התעופה. להקת פליטווד מאק הגיעה בחזרה ללונדון מארה"ב, אך קבלת הפנים לה זכו הייתה צוננת למדי כאשר חבריה אולצו לעבור חיפוש מדוקדק מטעם אנשי המכס הקפדנים. שניים מחברי הלהקה עוכבו לחקירה כי נמצאו במטען שלהם דברים שלא מצאו חן בעיני הבודקים. רק לאחר שעות של מתח, כששוחררו, הגיעה כל הלהקה ליעדה. הגיטריסט המוכשר שלה, פיטר גרין, נראה זורח מאושר על הצלחת הקטע האינסטרומנטלי המהפנט שלו, ALBATROSS.

חתונות, יונים לבנות ופרידות כואבות

יום האהבה הביא עמו, באופן טבעי, כמה חתונות מעולם הרוק, חלקן מפוארות וחלקן צנועות יותר. בשנת 1996 התחתן פרינס, האמן הרב-גוני ממיניאפוליס, עם הדוגמנית והרקדנית מיטה גרסיה, בטקס מרגש שנערך בבית הכנסת (למרות שפרינס לא היה יהודי, העיצוב היה בהשראת בית תפילה) במיניאפוליס. היה זה אירוע גרנדיוזי שבו יונים לבנות שוחררו כשהשניים החליפו נדרים, סמל לתקווה ולאהבה נצחית. גרסיה הייתה המוזה של פרינס באותה תקופה והשראה לשיר THE MOST BEAUTIFUL GIRL IN THE WORLD. עם זאת, הנישואים בוטלו שלוש שנים מאוחר יותר בטונים צורמים והיא התחברה לאחר מכן עם טומי לי, המתופף הפרוע מלהקת מוטלי קרו.

הרומנטיקה המשיכה גם במילניום החדש. בשנת 2008 התחתן זמר להקת אואזיס, ליאם גאלאגהר, עם חברת להקת ALL SAINTS ששמה ניקול אפלטון. החתונה נערכה בחשאיות יחסית בבית העירייה של לונדון, אך הקשר ידע עליות ומורדות רבים והסתיים בגירושים מתוקשרים.

עוד בגזרת החופות: בשנת 1994 התחתן גיטריסט להקת גרייטפול דד, ג'רי גרסיה, עם דברה קונס, שהייתה אהבתו האחרונה לפני מותו שנה וחצי לאחר מכן. ובשנת 1980 התחתן לו ריד, המשורר האפל של ניו יורק, עם סילביה מוראלס. נישואים אלו סימנו תקופה יציבה יותר בחייו של ריד והשפיעו רבות על יצירתו בשנות השמונים, כולל בתקליט THE BLUE MASK. זאת עד שבאה הפרידה ב-1994.

פול מקרטני חוזר לאוניברסיטה

בשנת 1972 החליט פול מקרטני לעשות מעשה נועז. לאחר פירוק הביטלס, הוא הקים את להקת כנפיים ויצא לדרכים ללא הודעה מוקדמת. ב-14 בפברואר הופיעו פול מקרטני ולהקת כנפיים את הופעתם החמישית בסך הכל. הפעם זה היה באוניברסיטה בלנקסטר. המסע הזה היה ניסוי מעניין של מקרטני לבנות להקה מהיסוד, כשהם נוסעים בווואן פשוט ומחפשים מקומות לנגן בהם.

מקרטני הסביר את ההיגיון מאחורי המהלך: "סיבוב ההופעות באוניברסיטה היה למעשה נוהג פומבי. הביטלס עשו את כל הטעויות שלהם באופן פרטי, במועדונים הקטנים לפני שמבקרים צפו בנו. עם כנפיים, ידעתי שכאשר נצא לציבור כל המבקרים ישבו שם עם העפרונות המחודדים שלהם - 'אה, הוא לא טוב כמו שהיה'. זה היה כאילו חזרתי למעמד של חובבן, מנסה ללמוד מחדש את כל המשחק. היו לנו רק 11 שירים בערך והיינו צריכים לבצע שוב את 'לוסיל' כדי להשלים את המופע באמירה 'קיבלנו בקשה מווילי, שרוצה לשמוע שוב את 'לוסיל''. פשוט המצאנו את זה; 50 פני בקופה, לא הוזמנו מלונות, לא הוזמנו הופעות מראש".

זיגי סטארדאסט כובש את ניו יורק ומתעלף

שנה לאחר מכן, ב-1973, הדרמה עברה לניו יורק. דייויד בואי, בשיא תקופת הזוהר שלו, הופיע ב-RADIO CITY MUSIC HALL. הערב התחיל ברגל שמאל כאשר להקת החימום שהייתה אמורה להופיע, FUMBLE, נתקלה בבעיות של אישורי עבודה ולא הורשתה לעלות לבמה, מה שהותיר את הקהל חסר סבלנות.

אולם, כשהמופע החל, הכל נשכח. את בואי וחברי להקתו ליוו מחיאות כפיים סוערות מהקהל, עת שעלו לבמה באופן דרמטי עם מעליות מקומה נמוכה למפלס הבמה. הכניסה הייתה תיאטרלית להפליא, בזמן שהרמקולים השפריצו לכל עבר את הצלילים של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, בעיבודו האלקטרוני החדשני של וולטר קרלוס מתוך הסרט "התפוז המכני" (הסרט שהשפיע על בואי לקצץ את שיערו הבלונדיני הארוך ולצבוע אותו בכתום).

האירוע היה עמוס באנרגיות ומתח. לקראת סוף ההופעה, במהלך ביצוע השיר ROCK 'N' ROLL SUICIDE, עלה מעריץ נלהב לבמה ורץ לכיוונו של בואי. הזמר, שהיה מותש פיזית ונפשית מהמסע האינטנסיבי, חשב כי באים לתקוף אותו והתעלף על הבמה לעיני האלפים. הוא הובהל במהרה לחדר ההלבשה ורק שם חזר מעלפונו, מוקף באנשי צוות מודאגים.

בקהל נצפו דמויות אייקוניות כמו הצייר הסוריאליסטי סלבדור דאלי והזמרת בט מידלר. יש לציין שבואי ודאלי לא ערכו פגישה רשמית מעולם והפעם היחידה בה הם נכחו זה לצד זה הייתה במעלית באותו ערב, כשאיש מהם אינו מדבר לרעהו – רגע של שתיקה רועמת בין שני ענקי תרבות. או בקיצור עם חריזה, זיגי ודאלי - במפגש לא נורמלי.

מי שעוד נכח היה מעצב התלבושות היפני הנועז, קנסאי ימאמוטו, שביטל פגישות אחרות וחשובות כדי להגיע למופע הזה. מיד אחרי ההופעה הוא מיהר להעניק לבואי במתנה חמש תלבושות אוונגרדיות פרי עיצובו. בואי, שתמיד חיפש את הלוק הבא, מיהר למדוד את המתנות והצלם מסאיושי סוקיטה תיקתק במצלמתו ותיעד את הרגעים ההיסטוריים הללו.

פרידה ממתופף ענק

התאריך ציין גם רגע עצוב כאשר בשנת 2002 מת מתופף להקת סוויט, מיק טאקר, מלוקמיה בגיל 54. טאקר נחשב לאחד המתופפים הטכניים והמוכשרים יותר בעידן הגלאם-רוק, והוא היה ידוע בתיפוף המהיר והמורכב שלו.

מערבונים, קאנטרי וצרות בהפקה

בשנת 1970 פורסם בעיתון רקורד מירור הבריטי אייטם מסקרן על דברים שמאחורי הפקת סרט מערבון מוזיקלי חדש ושאפתני שייקרא "זכריה". הסרט נועד להיות "המערבון החשמלי הראשון". וכך נכתב באייטם המקורי: "החיפושית, ג'ורג' האריסון, יכתוב שירים בשיתוף פעולה עם כנר הקייג'ון דאג קרשו לסרט המערבון 'זכריה'. הסרט היה אמור להיות בכיכובו של ג'ינג'ר בייקר אך זה אושפז בבית מרגוע בשבוע שעבר כשהוא סובל מתשישות. תפקידו של בייקר עשוי לעבור לג'רי לי לואיס, שנלקח בחשבון. כוכב המשנה בסרט יהיה דאג קרשו, ואת פורעי החוק ישחקו חברי להקת קאנטרי ג'ו אנד דה פיש". בסופו של דבר, הסרט הפך לקאלט בזכות הפסקול הייחודי שלו והופעתם של הרכבים מוזיקליים בתפקידים דרמטיים.

הטרגדיות של הקלידן הווירטואוז ושל הזמר ממציא הפטנטים

בשנת 1989, התאבד הקלידן הבריטי הנהדר, וינסנט קריין, והוא בן 45 במותו. לחובבי הרוק המתקדם הבריטי, שמו של האורגניסט וינסנט קריין היה ידוע כמנהיגה הבלתי מעורער של להקת אטומיק רוסטר. קריין ידע ללהטט היטב בקלידי אורגן ההאמונד שלו עם ידו הימנית ולספק צלילי בס אפקטיביים ועמוקים בידו השמאלית, מה שיתר לעיתים את הצורך בנגן בס נפרד.

למרות להיט אחד גדול שנרשם ללהקה בשנת 1970, TOMORROW NIGHT, ואחריו עוד אחד בשם DEVIL`S ANSWER, נותרה אטומיק רוסטר עם שרשרת תקליטים מעניינת ולצידה תחושת החמצה מתמדת של פוטנציאל שלא מומש עד תום. באייטיז הוא היה חבר לזמן מה בלהקת "רצי החצות של דיקסי". אז מה קרה לקריין שהביא אותו לסיום טרגי זה? קריין סבל במשך שנים מהפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה) שהקשתה על חייו ועל הקריירה שלו.

ובשנת 2010 הלך לעולמו הזמר דאג פיגר, שהיה הסולן של להקת THE KNACK. נו, זו עם הלהיט "מיי שרונה". אה.. עכשיו נזכרתם! עם צאת תקליט הבכורה שלה קיבלה הלהקה הזו חשיפה כאילו מדובר בביטלס החדשים. לזמן קצר נדמה היה שהכל הולך חלק ללהקה הזו. אבל המריבות, האגו והבלגאן כרמו לפטנט הזה להתרסק במהרה, כששאר החברים ממש כעסו על פיגר. הוא אובחן כחולה בסרטן ריאות בשנת 2004. לאחר ניתוח בשנת 2006, הוא נכנס להפוגה, אך הסרטן צץ שוב בשנת 2009. בן 57 במותו.

הקלטה עם המון כבוד

בשנת 1967 נכנסה ארית'ה פרנקלין לעוד סשן הקלטה באולפן. מה שיצא משם הוא שיר קלאסיקה בשם RESPECT. את השיר כתב אוטיס רדינג, אבל הביצוע שלה האפיל על ההקלטה שלו, עד שהוא נאלץ להודות שהיא הצליחה יותר בעניין הכבוד הזה.

יום האהבה בו להקת המי שרפה את חדר האוכל ויצא מזה תקליט חי ובוער! ב-14 בפברואר בשנת 1970 הופיעה להקת THE WHO באוניברסיטת LEEDS שבאנגליה. ההופעה הוקלטה וחלקים ממנה יצאו בתקליט LIVE AT LEEDS, שנחשב עד היום לאחד מתקליטי הופעות הרוק הטובים ביותר.

הלהקה, שהייתה בשיא כוחה היצירתי לאחר הצלחת אופרת הרוק TOMMY, ניסתה להקליט כמה וכמה הופעות בסיבוב הופעות קודם שהיה לה בארה"ב. המטרה הייתה פשוטה: להוציא תקליט הופעה רשמי שילחם בגל הגואה של הבוטלגים שהציף את השוק. הם הקליטו כ-80 שעות של מוזיקה במהלך הסיבוב האמריקאי, אך כשחזרו לאנגליה, הגיטריסט והמנהיג המוזיקלי, פיט טאונסנד, הבין שעומדת בפניו משימה בלתי אפשרית: להקשיב לכל אותן שעות כדי לדלות את הביצועים הטובים ביותר.

הלהקה לא מצאה הקלטה ראויה לתקליט מתוך הערימות הללו. הפתרון של טאונסנד היה רדיקלי וחד משמעי. הוא הורה לטכנאי הסאונד הנאמן, בוב פרידן, לקחת את כל הארגזים עם הסלילים היקרים ולשרוף אותם בחצר האחורית. לפיכך ההקלטות ההן הושמדו למניעת הדלפתן ליצרני הבוטלגים, וגם פשוט כי לטאונסנד לא הייתה סבלנות למיין אותן. במקום לחפש מחט בערימת שחת, הם החליטו לייצר מחט חדשה. הלהקה הזמינה שתי הופעות באנגליה במיוחד לצורך ההקלטה: אחת בלידס ואחת בעיר האל (HULL) למחרת, כגיבוי.

הלוקיישן שנבחר בלידס לא היה אולם קונצרטים מפואר, אלא ה"רפקטורי" – חדר האוכל הגדול של הסטודנטים באוניברסיטה. כ-2,000 סטודנטים נדחפו לחלל שהיה מיועד לארוחות צהריים, כשהם יוצרים אווירה דחוסה, מחשמלת ולוהטת תרתי משמע. העדויות מספרות שהזיעה ממש טפטפה מהתקרה ומהקירות במהלך ההופעה. ניידת ההקלטה של חברת התקליטים PYE חנתה בחוץ, ומאות מטרים של כבלים נמתחו דרך חלון המטבח הישר לבמה.

למרבה האירוניה, תוכנית הגיבוי של הלהקה כשלה. בהופעה שנערכה למחרת ב-HULL, התגלתה תקלה טכנית חמורה כאשר ערוץ גיטרת הבס של ג'ון אנטוויסל לא הוקלט בחלק מהשירים הראשונים. זה הותיר את ההקלטה שנערכה בלידס כאופציה היחידה והבלעדית.

כשהחלו לעבוד על החומרים באולפן, התגלו בעיות גם בהקלטה מלידס. נשמעו רעשים, פיצפוצים וקליקים טכניים שנבעו מהציוד והכבלים. לאחר מכן נערך ניסיון אולפני לתקן תפקידי שירה בהקלטה, כאשר הסולן רוג'ר דאלטרי ניסה להקליט מחדש חלק מהשורות כדי שיישמעו נקיות יותר. אך הניסיון לא הצליח; זה פשוט נשמע מלאכותי מדי ולא תאם את האנרגיה הפראית של אותו ערב.

הלהקה החליטה לזרוק את התיקונים לפח וללכת על הדבר האמיתי, עם כל הפגמים. הדבר היחיד שנעשה להקלטה הסופית היה הוספת אפקט DELAY (הכפלת הקול במרווח מה מהמקורי) כדי לתת נפח, והקטנת עוצמת רעש הקהל כדי שהכלים ישמעו חזק וברור יותר. התוצאה הייתה סאונד גולמי, כבד ואלים שהגדיר מחדש מה זה אומר להיות להקת רוק כבדה. על העטיפה המקורית, שנראתה כמו מעטפת דואר חומה ופשוטה (מחווה לאותם בוטלגים שהם ניסו לנצח), נכתב ביושר משעשע הערה לגבי הרעשים הטכניים, משהו בסגנון של "רעשי הפצפוץ תוקנו", למרות שרבים מהם עדיין נשמעו היטב.

"תכננתי להקליט אלבום הופעה מזה זמן רב", סיפר פיט טאונסנד לכתב עיתון NME, "והקלטנו את כל ההופעות בסיבוב האמריקני האחרון שלנו, כי חשבנו ששם נשיג את הצליל הטוב ביותר. כשחזרנו, היו באמתחתנו כשמונים שעות של הקלטות שלא הצלחנו לערוך כראוי. לכן, שכרנו את האולפן הנייד של אולפני PYE והבאנו אותו לאוניברסיטת לידס. זו הפכה לאחת מההופעות המהנות ביותר שקיימנו".

שנים לאחר מכן סיפר טאונסנד בספרו: "כשהגעתי להופעה בלידס, ציפיתי לראות שם את האולפן הנייד של הרולינג סטונס או משהו בסדר גודל דומה. לחרדתי, גיליתי שם טכנאי הקלטה של חברת התקליטים PYE, שהגיע עם מסחרית רעועה ובה ציוד הקלטה שאוחסן בארגזי תחמושת צבאיים. אולם האוכל שבו הופענו לא היה גדול, והקהל שהצטופף שם הפך את האווירה ללוהטת. בדרך כלל הקהל באוניברסיטאות רועש באופן לא נעים, אך הפעם הם התנהגו למופת כי ידעו שאנו מקליטים את ההופעה. ניגנתי בזהירות רבה מהרגיל כדי להימנע מזיופים, שקורים פה ושם כשאני משתולל על הבמה. אף אחד מאיתנו לא ציפה לביקורות הכה משבחות שקיבל אלבום ההופעה הזה. התייחסנו אליו כאל 'אלבום ביניים' שנועד להשקיט את חברת התקליטים שלנו. בפועל, התקליט הזה הזניק אותנו קדימה. אני רואה בו אלבום ספונטני וישיר מאוד, שמטרתו הייתה פשוט להעיף את הקהל עם הצליל שלנו".

להקת אבבא מציגה ביום האהבה - תקליטון עם משבר זוגי. ב-14 בפברואר בשנת 1977 יצא תקליטון חדש ללהקת אבבא, עם השיר KNOWING ME KNOWING YOU.

ההיסטוריה של המוזיקה הפופולרית ידעה לא מעט רגעים אירוניים, אבל מעטים היו חדים ומדויקים כמו זה שהתרחש ביום האהבה של שנת 1977. דווקא ב-14 בפברואר, התאריך שבו העולם כולו היה עסוק בלבבות שוקולד ופרחים, שחררה הלהקה השוודית המפורסמת ביותר בעולם תקליטון חדש שבישר את ההפך הגמור. השיר נקרא KNOWING ME, KNOWING YOU והוא יצא כסינגל השלישי מתוך התקליט המצליח שלהם ARRIVAL. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרביעייה המופלאה משוודיה שחררה שיר שעסק באופן מובהק בפרידה, ושימש כסמן ימני לתקופה שבה התמימות החלה להתפוגג לטובת מציאות בוגרת ומורכבת יותר.

העיתוי לא היה מקרי, או שאולי היה זה צירוף מקרים קוסמי, שכן התקליטון יצא בתקופה שבה היחסים בתוך הלהקה היו מתוחים כמו מיתר של גיטרה חשמלית רגע לפני קריעה. ביורן אולבאוס, האיש שעמד מאחורי המילים, כתב את השיר הזה כשהוא כבר הרגיש את סדקי הנישואין שלו עם אנייטה פלצקוג מתרחבים, אם כי הגירושים הרשמיים טרם הוכרזו. אמר אולבאוס: "כתבתי את השיר לפני הגירושים. במובנים רבים, הגירושים שלי מאנייטה היו ידידותיים, פשוט התפרקנו והחלטנו שנפרד. הפרידה בהמשך של בני ופרידה הייתה קצת יותר קשה. זו לא הייתה תקופה שמחה אבל עדיין מאוד יצירתית".

השיר עצמו הדגים את הנוסחה הגאונית והמרירה-מתוקה שהפכה לסימן ההיכר של אבבא: הצמדת ליריקה מלנכולית וקורעת לב עם הגשה מוזיקלית קצבית וסוחפת. זה היה כושר ההמצאה שלהם שיגדל ככל שהלהקה תמשיך להתפתח ולהבשיל. מי שהעניק לשיר את שמו הקליט היה סטיג אנדרסון, מנהל הלהקה הדומיננטי, אבל שאר המילים נכתבו על ידי אולבאוס. באותה תקופה, ביורן הכחיש בתוקף שיש השפעה ישירה ממצבו האישי כלפי המילים, אולי כחלק ממנגנון הגנה ואולי כדי לשמור על הפרטיות של המשפחה. "גם אם השורשים לזה היו איפשהו עמוק בפנים, ממשהו שקרה לך, זה עדיין 90 אחוז בדיוני. ראיתי אדם עובר בבית ריק בפעם האחרונה כסמל לגירושין. רק תיארתי את מה שראיתי. לא עברתי את זה בעצמי אז".

ההצהרה הזו בהחלט הייתה נכונה טכנית לאותו רגע, אבל אי אפשר להכחיש שהיה שפע של חיכוכים במשק הבית של ביורן ואנייטה בתקופה זו. הדינמיקה הזוגית הייתה מורכבת הרבה לפני שהגיעה לאולפן ההקלטות. מההתחלה אנייטה הרגישה נחותה מביורן כמעט בכל דבר, תחושה שליוותה אותה כצל. הרקע שלה היה שונה משלו באופן משמעותי. היא מעולם לא הלכה לתיכון וכשהזוג נפגש היא לא למדה אפילו לקרוא רומנים, משהו שביורן, שבא מרקע אקדמי יותר, עודד אותה לעשות כדי להרחיב את אופקיה. מצד שני, היא הייתה מוסיקאית עוד לפני שהכירה את ביורן - אבל בלהקת אבבא, תפסו אותה רק כזמרת ששרה את הדרישות של בעלה.

מעריצים אדוקים ודאי ישמחו לגלות פרט טריוויה משעשע מתהליך היצירה: הידעתם שהשם הזמני שנקבע לשיר בעת העבודה עליו היה NUMBER ONE, NUMBER ONE? למרבה המזל, הם זנחו את הכותרת הזו לטובת הטקסט המוכר והמרגש יותר.

למרות הנושא הכאוב, ואולי דווקא בגללו, חברי הלהקה ידעו שיש להם יהלום ביד. בני אנדרסון, הצלע הגברית השנייה והמלחין הגאון של ההרכב, היה משוכנע באיכותו של השיר. "אני חושב שזה מדורג כאחת מחמש ההקלטות הכי טובות שלנו, אבל אני גם חושב שזה עומד כשיר בפני עצמו. הבעיה היחידה הייתה שכאשר הוא יצא, מישהו כתב לנו וציין ש'חלק קטן מהשיר היה זהה לחלק ביצירה מפורסמת אחרת". מדובר היה בלהיט אמריקאי של תחילת שנות ה-70 שלא פורסם במקרה זה, אך גרם לדפיקות לב מואצות אצל השוודים הקפדנים. "זה היה צירוף מקרים מוחלט, כי לאורך השנים תמיד עשינו כל מאמץ להימנע מהסוג הזה של דמיון. אם יש לנו הרגשה שכתבנו מנגינה שכבר קיימת, אנחנו יוצרים קשר עם מו"לים שונים ושואלים אותם אם הם מזהים אותה, ואם הם אכן מעלים שיר שכבר קיים, אנחנו מיד פוסלים את המנגינה שלנו. כיום, נראה שאנשים שואלים חלקים ארוכים של יצירות לשירים שלהם, ואף אחד אפילו לא מניד עפעף".

השיר כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי ושהה שם במשך חמישה שבועות רצופים, הישג מרשים לכל הדעות. זה היה השיר האחרון שהלהקה הקליטה עבור התקליט ARRIVAL, והוא סימן את המעבר שלהם מפופ קליל לפופ בוגר יותר. הקליפ המפורסם של השיר, שבוים על ידי לאסה הלסטרום, צולם בשלג השוודי העמוק ובנופים חורפיים, מה שהעצים את תחושת הבדידות והקור של הפרידה, בניגוד גמור לחום של חג האהבה שבו הוא שוחרר. בביצוע הקולי, פרידה לינגסטד לקחה את ההובלה בבתים עם קולה העמוק והיציב, בעוד אנייטה הצטרפה אליה בהרמוניות המופלאות בפזמון, שילוב שיצר את הצליל הייחודי שאי אפשר היה לטעות בו. הגיטרה האקוסטית בפתיחה הפכה לאחד הצלילים המזוהים ביותר במוזיקת הפופ של שנות השבעים. נו, אתם כבר מבינים שאני ממש אוהב את התפוקה המוסיקלית של להקת אבבא?

התקליט והסדקים של האמהות והאבות. ב-14 בפברואר בשנת 1967 יצא לאור אלבומה השלישי של להקת "האימהות והאבות" ושמו DELIVER. אבל מאחורי ההרמוניות המושלמות הסתתרו סדקים לא נעימים.

טכנאי ההקלטות של האלבום, בונס האו, מספר: "המפיק, לו אדלר, קבע זמני הקלטה בין ארבע אחר הצהריים לארבע לפנות בוקר. אבל כשהייתי מגיע בזמן להקלטות, הלהקה הגיעה לעיתים כן ולעיתים לא. האווירה הייתה שונה מאוד מזו שליוותה את עשיית אלבום הבכורה; הפעם לא הייתה משמעת. לפעמים הגיעו רק חלק מחברי הלהקה, ולא ידענו מי יופיע להקלטה ומי לא. זה היה מבלבל מאוד והקשה עלינו להקליט איתם הרמוניות קוליות. שעות רבות התבזבזו לריק. היינו יושבים שם, משתעממים ומזמינים אוכל מבחוץ. מתחים וביקורת הדדית התרוצצו בין חברי הלהקה.

ג'ון פיליפס האשים לא פעם את מאמה קאס בכך ששירתה אינה מוצאת חן בעיניו. ג'ון גם נהג לשלול באגרסיביות רעיונות שהציע אדלר. כפי שכולם יודעים, אחרי אלבום בכורה מצליח – קשה מאוד ליצור אלבום שני. הלחץ היה כבד. אני חושב שהאלבום השני של 'האימהות והאבות' הפך לסימן מובהק של 'תסמונת האלבום השני' בעולם הרוק. בעוד שבאלבום הראשון השירים היו מוכנים מראש וחברי הלהקה ידעו היטב לבצע אותם מהרגע שנכנסו לאולפן, לאלבום השני השירים לא הוכנו מראש והכול נוצר תוך כדי תנועה. בתקופה הזו חיו ארבעתם בנפרד, בניגוד לעבר שבו חיו כקומונה. הם כבר לא חיו יחד, אולי בשל העובדה שלא היו עניים כפי שהיו בעבר, ולכן לא עבדו על שירים חדשים באופן רציף. כתוצאה מכך, השירים הגיעו לאולפן לא מגובשים, ואז נוצרה בעיה של התאמת סולמות (גובה הצלילים) למנעד הקולי של חברי הלהקה – נושא שהיה אמור להיפתר עוד קודם לכן.

היו ויכוחים על כל דבר קטן. דני דוהרטי נהג להגיע לאולפן עם בקבוק אלכוהול מלא ולרוקן אותו לבדו. עישון המריחואנה באולפן היה מסיבי והאוויר היה סמיך. הסשנים לא זרמו ונקטעו כל הזמן בגלל בעיות כאלו ואחרות".

המפיק לו אדלר: "אילו האלבום השלישי הזה היה למעשה הראשון של 'האימהות והאבות', אני כמעט בטוח שלא היו מדברים עליו. החומר המוזיקלי היה קשה יותר להשגה והיחסים בין חברי הלהקה הידרדרו. מאמה קאס הייתה מרוחקת מאוד ובשלב מתקדם של הריונה. לכן נקרא האלבום בשם זה (DELIVER), כבדיחה על מצבה. הצלחנו 'לגרד' ממנה הקלטות שירה רגע לפני שנכנסה לבית החולים ללדת. האנרגיה באולפן הייתה שלילית מאוד". בתקופה ההיא, אימהות לא נשואות סבלו מסטיגמה חברתית קשה, ולכן הריונה של קאס נשמר בסוד.

בונס האו: "הקלטנו את האלבום בתקופת חג המולד של 1966, ועזבתי באמצע התהליך. האלבום היה מבולגן מאוד. עבדתי איתם על השיר הפותח, DEDICATED TO THE ONE I LOVE, והיה קשה מאוד להקליט אותו. מישל פיליפס לא שרה עד אז מעולם בתפקיד סולו (קול מוביל), וקולה היה כה רך שהיה קשה להקליטו. נראה לי שג'ון פיליפס פשוט התייבש כיוצר; הם התחילו לחפש שירים ממקורות חיצוניים".

מישל פיליפס: "אבל עבדנו קשה מאוד, וכיום זהו אחד האלבומים האהובים עליי, לצד אלבום הבכורה. את האלבום השני שלנו אני לא ממש אוהבת, אבל השלישי הוא אלבום טוב". עטיפת האלבום צולמה באחוזה של ג'ון ומישל פיליפס בבוורלי הילס, בשעת ערב מוקדמת. הצלם, גאי וובסטר: "זה היה סשן מהנה, והפעם האחרונה שבה היה לי קל לכנס אותם לתמונה משותפת, שכן מיד לאחר מכן הם יצאו לסיבובי הופעות והיו עסוקים ביותר".

אחד הלהיטים בתקליט הוא CREEQUE ALLEY, המגולל את סיפור הלהקה בתקופת היווסדה. השיר מזכיר גם שמות של מוזיקאים אחרים שהיו בסביבת חברי הלהקה החדשה. וכפי שציינתי, ההרמוניות נשמעות מושלמות כלפי חוץ, אך מבפנים התחולל כאוס.

שנה לאחר מכן צצו דיווחים חוזרים ונשנים על כך שחברי הלהקה נפרדו (מה שאכן קרה), ומאמה קאס סיימה להקליט את אלבום הסולו הראשון שלה. היא הכינה מופע במועדון לילה בלאס וגאס (מועדון 'ארמון הקיסר' המפואר, שם נחלה כישלון מהדהד). באותה עת העניקה מאמה קאס ראיון למגזין 'רולינג סטון'. הנה קטעים נבחרים מתוכו:

"לא כל כך הבנתי את האלבום האחרון שעשינו כלהקה. חשבתי שהוא מוגזם. התפקיד שלי בלהקה היה בעצם רק לשיר. ג'ון (פיליפס) עשה את כל העיבודים, ולמרות שהיו הרבה דברים שלא ממש הבנתי, ביצענו אותם. אני מודה בכנות שיש מעט מאוד שירים בכל האלבומים של הלהקה שאני באמת גאה להאזין להם. אין לי את התקליטים בבית. לא כי אני סנובית, פשוט לא בא לי להקשיב להם. אם מישהו יגיד לי: 'את מוכנה להשמיע לי אותם?', פשוט אדרוך על התקליטים. אבל אני לא חושבת שאסיר מהפטיפון את האלבום החדש שלי. זה הדבר הראשון שעשיתי אי פעם שאני יכולה להקשיב לו בצורה אובייקטיבית.

היה לי קונספט לאלבום. רציתי לבצע שירים שנכתבו על ידי אנשים שהכרתי, אך מעולם לא יכולתי לשיר אותם כי ג'ון כתב את רוב החומרים שלנו. אנשים כמו דיוויד קרוסבי, גרהאם נאש וג'ון סבסטיאן. חשבתי לקרוא לאלבום 'במילים של החברים שלי', אבל גילינו שאנחנו צריכים חומר מגוון יותר. כפי שזה נראה כעת, יש לי שיר של סבסטיאן, שני שירים של ג'ון סיימון, שיר אחד של גרהאם נאש, שיר שאחותי כתבה, שיר של ג'ון הרטפורד ושיר של לאונרד כהן.

אני לא אוהבת אף שיר מהאלבום האחרון, DELIVER. אולי כי האלבום הזה היה משימה מפרכת כל כך. בילינו חודש שלם על שיר אחד; רק הקלטת הקולות של THE LOVE OF IVY לקחה לנו חודש! את האלבום שלי הכנתי בשלושה שבועות – עשרה ימים בלבד באולפן. איזה ריגוש, איזה מסע פנטסטי.

האימהות שינתה את חיי מאוד. אני לא רוצה לצאת להופעות בדרכים. זה בעצם עניין כלכלי, בדומה למלחמת וייטנאם, אני מניחה. רציתי להישאר בבית עם התינוקת שלי. אני מניחה שאוכל לנסוע לקנזס, לעבוד כמלצרית ולפרנס את בתי כך, אבל אני מעדיפה לחיות בנוחות ורציתי לעסוק בעבודה יצירתית יותר. לא רציתי רק להיות חלק מקבוצה; רציתי להיות מסוגלת להופיע בטלוויזיה, לגוון ולהרחיב את האופקים שלי. במסגרת להקה, החופש הזה אינו אפשרי.

היה לנו סוג של הסכם לא כתוב – כולנו חברים, ובתוך כל השינויים האלה, בכל פעם שמישהו רוצה להפסיק, הוא פשוט יכול לעשות זאת. אז הלכתי לג'ון ואמרתי: 'תראה, עברו שנתיים וחצי, אני ממש עייפה ואני רוצה לעשות כמה דברים לבד'. הוא ענה: 'טוב, אולי זה לא מתאים לך לעשות את זה כחברה בלהקה, אז אם את רוצה לעזוב, אנחנו נבין'.

ניסינו להמציא את עצמנו מחדש באלבום הזה. אני לא יודעת אם הצלחנו. אני יודעת שהוא גם לא נמכר היטב, ואני לא יכולה שלא להרגיש שזה קשור למוזיקה, שלא הצליחה הפעם לרגש.

לפני שהכנתי את האלבום שלי, באמת האמנתי שכולנו נחזור יום אחד וניצור אלבום נוסף. עכשיו אני כבר לא יודעת. יש משהו בלהיות חלק מלהקה – אפשר לקרוא לזה מערכת יחסים סימביוטית או כל דבר אחר – זה ייחודי ושונה מלעבוד לבד. אבל בכנות, אשמח לעשות עוד אלבום עם 'האימהות והאבות' מתישהו. אני מתגעגעת אליהם.

אנחנו עדיין חברים ואנחנו רוצים להישאר חברים. פירוק להקה מצליחה – וזה באמת מה שעשיתי – טומן בחובו קארמה מסוימת. אני לא מרגישה אשמה על כך; עזבתי כי הייתי חייבת. זה היה עניין של כנות עצמית. אימא שלי תמיד אמרה לי שאם אשקר אסתבך, ואם אגיד את האמת – לעולם לא. אולי יש מרירות מסוימת אצל השאר, אבל הם לא מראים לי את זה, וגם אני לא להם. זה נעשה בצורה עדינה מאוד.

אני מקשיבה ברעבתנות לתקליט הראשון של 'הבאנד'. זו מוזיקה שמחה. אני מקשיבה לד"ר ג'ון, ללהקת 'קרים', לג'ימי הנדריקס. אני מאזינה הרבה לאלבום האחרון של דילן; אף פעם לא ממש הבנתי אותו קודם. אני מקשיבה הרבה ללהקות החדשות. אני לא מקשיבה לג'ניס ג'ופלין, לקאנטרי ג'ו והדגים או ל-STEPPENWOLF, ולא לאף אחת מהלהקות שעושות הרבה רעש עכשיו. לא הצלחתי להתחבר למוזיקה שלהן. אני שומעת מוזיקה שאני מבינה. האלבום של דילן, ג'ון ווסלי הארדינג, ממש הדליק אותי. אהבתי והבנתי אותו.

אם תבוא אליי הביתה ותראה את אריק קלפטון, דיוויד קרוסבי וסטיבן סטילס מנגנים יחד בגיטרות, ובאדי מיילס נכנס פתאום – זה לא בגלל שפתחתי ספר טלפונים והזמנתי חבורה של מוזיקאים. הבית שלי הוא בית פתוח וחופשי מאוד. אנשים לא מגיעים בלי להתקשר קודם, אבל בשעות אחר הצהריים, ובמיוחד בסופי שבוע, אני תמיד דואגת לשפע של אוכל ממעדניות, כי אני יודעת שדיוויד יבוא לשחות ודברים יתחילו לקרות. מוזיקה נוצרת אצלי בבית וזה משמח אותי. ג'וני מיטשל כתבה שירים רבים בסלון שלי; אפילו ביום חג המולד, כשכולנו אכלנו ארוחת ערב, היא כתבה שירים. זו שמחה עבורי שיש מוזיקה בבית, וזה בטח לא מזיק לילדה שלי".

אלטון, רנטה והחתונה שכמעט שברה את סידני (תרתי משמע!). ב-14 בפברואר בשנת 1984 התחתן אלטון ג'ון עם טכנאית האולפן הגרמניה, רנטה בלואל, בסידני, אוסטרליה, והפתיע מאד רבים ממעריציו ומקורביו בכך שבחר באישה כשותפתו לחיים.

זה היה יום האהבה, ה-14 בפברואר 1984, והשמש האוסטרלית בסידני קפחה מעל כנסיית סנט מארק בשכונת דרלינג פוינט היוקרתית. אבל החום לא היה הדבר היחיד שהמיס את המקומיים באותו יום; העולם כולו עצר את נשימתו בתדהמה מוחלטת. אלטון ג'ון, האיש והמשקפיים, הרווק הנצחי שרק כמה שנים קודם לכן הצהיר במגזין רולינג סטון על נטיותיו הדו-מיניות (והעולם הניח שהן חד-סטריות), עמד להתחתן. עם אישה.

ההיסטריה הייתה בשיאה. אלפי מעריצים צרחו מחוץ לכנסייה, נדחפו וטיפסו על הגדרות כדי לתפוס הצצה לזוג המוזר של השנה. ההתלהבות הייתה כה גדולה עד שגדר הברזל של הכנסייה קרסה תחת לחץ ההמון, ואחד המעריצים האומללים אפילו שבר את רגלו (אלטון, ג'נטלמן בריטי אמיתי, שילם מאוחר יותר על תיקון הגדר וביקר את המעריץ בבית החולים). בתוך הכנסייה, האווירה הייתה מעט יותר רגועה, אך לא פחות סוריאליסטית. בצד אחד של המזבח עמד החתן, לבוש במעיל לבן חגיגי וחולצת משי בצבע לבנדר, ומולו הכלה, רנטה בלואל, בשמלה עמוסת תחרה ושרוולים נפוחים שנתפרה בבהילות תוך ארבעה ימים בלבד על ידי המעצבת קרי קרייג.

רנטה לא הייתה דוגמנית צמרת וגם לא שחקנית הוליוודית. היא הייתה טכנאית סאונד גרמניה, מקצועית ושקטה, שפגשה את הכוכב באולפני AIR בלונדון ובמונסראט. הרזומה שלה היה מרשים בפני עצמו עוד לפני שפגשה את הבוס החדש שלה; היא עבדה עם הרכבים נחשבים כמו THE HUMAN LEAGUE (היא הייתה טכנאית בתקליט HYSTERIA) ולהקת THE JAM. הניגוד בין השניים היה משעשע כמעט כמו שהוא היה רומנטי: הוא היה הטווס של עולם הפופ, והיא הייתה האישה שדאגה שהמיקרופון שלו יעבוד כמו שצריך.

הרומן בין השניים ניצת על רקע הקלטות התקליט TOO LOW FOR ZERO, יצירה שסימנה את הקאמבק הגדול של אלטון לשורשים וללהקה המקורית שלו. אלטון התאהב בבחורה השקטה שמאחורי הקונסולה, ובצעד אימפולסיבי האופייני לו, הציע לה נישואים במהלך סיבוב הופעות באוסטרליה. החתונה אורגנה תוך ימים ספורים. בין האורחים המופתעים בקהל אפשר היה למצוא את אוליביה ניוטון-ג'ון.

למרבה הצער, האגדה הרומנטית לא החזיקה מעמד. הזוג נפרד בשנת 1987 והתגרש רשמית שנה לאחר מכן. רנטה נעלמה מאור הזרקורים וחיה חיים פרטיים ושקטים באנגליה, ואילו אלטון המשיך לקריירה מפוארת ולחיים פתוחים וכנים יותר לגבי זהותו. התקליט TOO LOW FOR ZERO נשאר כתמונה מוסיקלית מאותה תקופה צבעונית, מוזרה ובלתי נשכחת, שבה בחורה גרמניה אחת הצליחה, ולו לרגע קצר, לגרום לרוקט-מן לנחות על הקרקע ולצעוד לחופה.

אלטון כותב בספרו: "התחלתי לבלות יותר ויותר זמן עם רנטה. נהניתי מאוד מחברתה. היא הייתה חכמה, חביבה ומצחיקה עד מאוד – היה לה חוש הומור בריטי. היא הייתה יפהפייה, אך נראה שלא הייתה מודעת לכך כלל; תמיד לבושה בג'ינס ובחולצת טריקו. היא נראתה מעט מבודדת ובודדה, אישה בתוך עולם של גברים, ותחושת הבדידות הזו הייתה בדיוק מה שהרגשתי גם אני בתוכי באותם ימים. רציתי מאוד לשוחח איתה, לכן הייתי ממציא תירוצים כדי שנבלה יחד; הייתי מבקש ממנה לחזור לאולפן לאחר ארוחת הערב בתואנה שעלינו להאזין לעבודה של אותו היום, רק כדי שנוכל לדבר. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי חושב שאילו הייתי סטרייט – היא הייתה האישה שלי.

ברור שזו הייתה שאלת 'מה אם...' גדולה. למעשה, ה'אם' הזה היה כל כך עצום, שהוא הצריך חשיבה מפותלת ובלתי הגיונית כדי לראות את הדברים כך. וחשיבה מפותלת ולא רציונלית הייתה הצד החזק שלי באותם ימים. ככל שחשבתי על זה יותר, כך השתכנעתי שזה נכון להיות איתה. זה היה קו טיעון סבוך שלא באמת עמד במבחן המציאות, או בכל בדיקה שהיא. אך מסובך ככל שהיה, זה היה קל יותר מאשר להתמודד עם הבעיה האמיתית.

שנינו היינו שיכורים במסעדה בשם 'צ'יקן שאק' כשהעליתי לראשונה את רעיון הנישואין. רנטה צחקה בהבנה, בהנחה שזו בדיחה. עד לאותו רגע לא היה שום רמז לרומן אמיתי בינינו. לו היה לי שמץ של היגיון, הייתי מניח לזה כך. אבל בשלב הזה כבר שכנעתי את עצמי שזה הדבר הנכון. זה מה שרציתי; זה עמד לפתור את כל הבעיות שלי. בדרכי שלי, הייתי מאוהב: מאוהב ברעיון של להתחתן איתה. התגעגעתי אליה כשהיא לא הייתה בסביבה. זה הרגיש, להפליא, כאילו אני מאוהב.

כאשר כל הפמליה עברה לסידני – אני והלהקה כדי להתכונן לסיבוב הופעות באוסטרליה – לקחתי את רנטה לארוחת ערב במסעדה הודית ושאלתי אותה שוב. אהבתי אותה ורציתי לבלות איתה את שארית חיי. 'אנחנו צריכים להתחתן', אמרתי. 'אנחנו צריכים לעשות את זה מיד, כאן באוסטרליה. נוכל להתחתן ביום האהבה'. יכולתי לראות את זה קורה. זה היה טירוף, אבל זה נשמע רומנטי. רנטה הסכימה מיד להצעתי.

מיהרנו חזרה למלון שבו התארחנו, כינסנו את כולם בבר והכרזנו על החדשות: 'היי, נחשו מה?'. את פנינו קיבל ים של פרצופים מזועזעים, ולא פחות מהם גארי, שנסע איתנו לאוסטרליה ופתאום מצא את עצמו בתפקיד ה'חבר לשעבר'. חשבון המשקאות בבר באותו ערב היה אסטרונומי; ברור שכולם היו זקוקים למשקה חריף כדי לעכל את מה שקרה זה עתה.

הימים הבאים חלפו בערפול. היה צריך לארגן קבלת פנים, למצוא כנסייה ולהסדיר את רישיון הנישואין. שוחחתי עם אביה של רנטה בטלפון וביקשתי את ידה. הוא היה איש עסקים ממינכן, ואדיב מאוד בהתחשב בכך שזה עתה הודיעו לו, ללא הקדמות, שבתו עומדת להתחתן עם כוכב רוק הומוסקסואל מפורסם בעוד ארבעה ימים. צלצלתי לאמי וסיפרתי לה. היא הייתה מבולבלת כמו כולם, אם כי בדומה לאחרים, היא לא ניסתה לעצור אותי. לא היה טעם. באותו שלב בחיי, מה שאמרתי קבע, ואם מישהו ניסה לאתגר אותי, הוא חטף ממני כהוגן. אין במה להתגאות, אבל כך זה היה.

כמה חברים ניסו להבין מה אני עושה, והשבתי שאני רוצה ילדים. נתתי להם להאמין בהסבר ההגיוני ביותר, אבל שום דבר לא היה רחוק יותר מהאמת במוחי. הייתי קרוב לגיל ארבעים, ובעצמי הייתי מסוגל להתנהג כמו ילד; הדבר האחרון שהייתי צריך הוא ילד אמיתי שייכנס למשוואה. אולי אם היה לה יותר זמן לחשוב על זה, רנטה הייתה משנה את דעתה.

החתונה עצמה הייתה פשוטה ככל שיכולה להיות חתונה שבה השושבין (ג'ון ריד) היה אהובו לשעבר של החתן, זה שאיבד לו את בתוליו. רנטה לבשה שמלת תחרה לבנה עם תליון זהב ויהלומים שקניתי לה כמתנה. היו לה פרחים בשיער והיא נראתה יפהפייה. ההורים שלי ושל רנטה לא נכחו, אך חברים רבים הגיעו. רוד סטיוארט לא הצליח להגיע, אבל המנהל שלו שלח מברק ובו קריצה על להיטי האחרון: 'אולי אתה עדיין עומד, יקירי', נכתב שם, 'אבל כולנו שוכבים על הרצפה המקוללת ומתים מצחוק'.

על מדרגות הכנסייה היינו מוקפים במעריצים ובצלמי פפראצי. אנשים הריעו ומחאו כפיים. מחלון סמוך השמיע מישהו במערכת הסטריאו שלו את השיר KISS THE BRIDE מתוך האלבום האחרון שלי. למרות שמו, זהו כנראה השיר הכי פחות מתאים להשמעה בחתונה.

מאוחר יותר עברה המסיבה לסוויטה שלי במלון, שם זרמו עוד אלכוהול וקוקאין. בנקודה זו עלי לציין שרנטה ואני הסכמנו, כשלו התגרשנו, שלעולם לא נדון בפרטים האינטימיים של נישואינו בפומבי. אני מכבד זאת. האמת היא שאין לי שום דבר רע לומר על רנטה. היחידה שהפגינה כלפיה קרירות הייתה אמי, וזה לא היה קשור לאישיותה של רנטה – אני פשוט חושב שאמי שנאה את הרעיון עצמו.

ראוי לציין שרנטה לא התחתנה סתם עם נרקומן הומו. זה היה גרוע מספיק. היא התחתנה עם נרקומן הומו שחייו עמדו לצאת משליטה במהלך סיבוב הופעות בדרכים שלא דמיין קודם לכן.

רנטה ואני התגרשנו בתחילת 1988. היינו נשואים ארבע שנים. זה היה המעשה הנכון, אך ההרגשה הייתה איומה. שברתי את הלב של אישה שאהבתי ושאהבה אותי ללא תנאי, אישה שלא יכולתי להאשים בדבר. כל מה שהשתבש היה באשמתי הבלעדית. אך רנטה הייתה מכובדת והגונה מדי מכדי להטיח אשמה. למרות כל הכאב, במשך שנים לאחר מכן, בכל פעם שהעיתונות פנתה אליה בחיפוש אחר לכלוך, היא מעולם לא התפתתה לכך ופשוט ביקשה מהם להניח לה לנפשה".

בונוס: החודש, פברואר, בשנת 1977 פרש דני ליטני מלהקת שמיים. זה לא היה בשבילו...

דני סיפר אז ללהיטון: "במשך שנה שלמה דיברנו - מיכאל תפוח, לואי להב ואני - על ערב של שירי רוק'נ'רול וקאנטרי־רוק, ו־על הקמת להקה טובה שתנגן ותשיר שירים בסיגנון זה, שירים שלי ושירים שאני אוהב. כאשר להקת הפלטינה התפרקה, ריכזנו סביבנו כמה מחבריה: המתופף אהרלה קמינסקי, הפסנתרנית והמעבדת אלונה טוראל, הגיטריסטים חיים קריו ואוהד אינגר, והזמרת ריקי מנור. התחלנו לעבוד ביחד. כולם היו 'אריות' מוסיקליים, ולי היתה הרגשה של תלמיד שבא לרב. הם היו חבורה חזקה מאד, וסמכתי עליהם באלף אחוז. כאן החלה הטעות: איבדתי את עצמי, והפכתי להיות ניגרר. הבאתי את השירים שהיו לי. לואי כמפיק, אלונה כמעבדת והאחרים אמרו שהשירים לא מספיק טובים. הסיגנון שלהם נטה יותר לרוק־ג׳ז מתקדם. איבדתי את הביטחון העצמי שלי, ופיתחתי תלות בהם. הם התחילו ממש לכתוב מחדש את השירים שלי. למעשה, התחלתי להרגיש שהכל בורח לי מהידיים. מדבר שלי זה הפך להיות דבר של הלהקה. אבל אמרתי לעצמי שאם זה יהיה טוב - לא איכפת לי. שירים בעלי אורך רגיל גדלו לאורך של עד עשרים דקות לשיר. שירי־בלוז פשוטים הפכו להיות קטעי ג׳ז מסובכים, ופ'אנקי מיוזיק מעורב בג׳ז. פתאום מצאתי את עצמי לומד איך לשיר את השירים שלי. הם לימדו אותי תנועה על הבמה. היה להם בראש שאני צריך לקפוץ ולהשתולל. אמרו לי לעשות מה שאני מרגיש, אבל לא הרגשתי כלום ...

הם חשבו שאני לא מספיק פתוח על הבמה, לא משתולל מספיק. נפתחתי במשך הזמן, אבל זה לא עשה את ההצגה לטובה יותר. אמרתי לעצמי שהם בטח יודעים מה הם עושים, ואני לא בסדר. גם המערכת הקוואדרופונית שהכנסנו לא הועילה במיוחד. אולי להיפך. אנשים שמעו את הזמר גם מאחור, ומוקד ההתעניינות 'ברח' מן הבמה. זה היה חזק מדי, והיו כאלה שברחו באמצע. בכלל, הכל היה טעות. הניסיון לשנות אותי ולהכניס אותי לדבר מתקדם, לא הצליח. המוסיקה היתה חדישה, ומתוחכמת, וזה לא הלך איתי ביחד. כשניסיתי להגיד מה אני חושב, אמרו לי: 'לא נכון, אתה צריך להיכנס לזה'. אלוהים עדי שניסיתי בכל הכוח והוצאתי את הנשמה. היה קור מסויים בהופעה. לא היה בה אותו קסם, שצריך לתפוס את הקהל. אני לא מאשים אף אחד. העיבודים היו טובים, הלהקה נהדרת, אבל כל זה לא נידבק איתי ביחד, והעניין התחיל לדעוך. ההפסדים הכספיים היו גדולים. נכנסתי לדיכאון. זה היה שיעור טוב בשבילי. שיעור יקר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459