רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי:

"כמה אנשים נכנסים ללהקה ונשארים בה זמן מה, בעודם אומרים : 'אההה... אני עכשיו כוכב! אני יכול עכשיו להקים להקה משלי'. ואז הם נעלמים. לפעמים הם חוזרים אליך בחזרה פעמיים או שלוש פעמים כי בשנייה שיצאו החוצה, הם מגלים שזה לא קל לתחזק להקה. ויש אנשים אחרים שאני שוכר ללהקה, בוחן אותם ואז מגלה שהם לא מתאימים. למשל, היה זמר אחד ששכרתי שהיה אצלי שלושה ימים בלהקה עד שהועף. ביום הראשון הוא היה פנטסטי. ביום השני הוא החל לדעוך וביום השלישי הוא היה זוועה. הסתבר שהוא היה אלכוהוליסט גמור. שלחתי אותו מיד הביתה". (פרנק זאפה, שנת 1976)

הפרידה הרועשת של דיפ פרפל בתקליט אחד.

ב-15 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליט חדש בהופעה ללהקת דיפ פרפל ושמו MADE IN EUROPE. הלהקה כבר לא הייתה קיימת אז.

תתארו לעצמכם את ההרגשה של חובבי רוק מושבעים באותם ימים: אתם נכנסים לחנות תקליטים שכונתית, שולפים אלבום חדש מהמדף ופתאום מגלים עדות חיה מלהקה שכבר התפרקה רשמית חודשים ספורים קודם לכן, ביולי 1976! זה הרגיש בדיוק כמו לקבל מכתב בבקבוק שנשלח ממעמקי האוקיינוס, או גלויה מרוח רפאים מוזיקלית. אבל תמיד כשאני מקשיב להרכב הזה של דיפ פרפל שניגן פה - הלא הוא DEEP PURPLE MARK III - הווליום ברסיבר מטפס למעלה ומשהו בלב מתחיל לדפוק בקצב כפול. אין תחליף לחספוס, לחום האנלוגי, לריח של עטיפת הקרטון הישנה ולאש הטהורה של אמצע שנות השבעים. וכן, אין תחליף לריצ'י בלאקמור.

קפסולת זמן מהבמות של אירופה: המיתוס מול המציאות

התקליט הזה לא היה אלא מסע בזמן, קפסולה של אנרגיה טהורה שתיעדה את הלהקה כשנה וחצי קודם לכן. נטען שההקלטות נלקחו מסדרה של הופעות באפריל 1975 בערים זארבריקן שבגרמניה, גראץ שבאוסטריה ופריס שבצרפת, ותיעדו את ימיו האחרונים בלהקה של הגיטריסט הכריזמטי והזועף, ריצ'י בלאקמור. אבל כאן בדיוק מסתתר אחד המיתוסים הגדולים שחייבים לתקן בנתונים ההיסטוריים: על גב עטיפת התקליט נכתב בגאווה שההקלטות נלקחו משלוש הערים הללו, תוך שימוש באולפן הנייד והאגדי של הרולינג סטונס בניצוחו של טכנאי ההקלטות המיתולוגי מרטין בירץ'. אלא שבדיקה יסודית של סרטי ההקלטה המקוריים חשפה עובדה מפתיעה: כמעט כל מה שאתם שומעים בתקליט, למעשה כל חמשת השירים, הוקלט בפועל בהופעה אחת ויחידה – ב-5 באפריל 1975 באולם בזארבריקן שבגרמניה! ההופעות בגראץ ובפריס תרמו בעיקר קולות קהל, מחיאות כפיים וכמה תיקוני עריכה קלים. לצד בלאקמור היו את הסולן האדיר דיוויד קוברדייל, הבסיסט והזמר בעל הקול השמיימי גלן יוז, הקלידן הווירטואוז ג'ון לורד, והמתופף הבלתי נלאה (עם ריאה אחת מתפקדת!) איאן פייס.

אם לשפוט אך ורק לפי איך שהם נשמעים, הם עדיין ידעו לספק את הסחורה בענק ובצורה שכמעט אף אחד אחר לא היה מסוגל לה! יש פה שירים שמקבלים בהופעה כוח ואנרגיה חדשים לגמרי – וזה קורה ברובו המכריע באדיבותו של בלאקמור! אולי באולפן הוא היה קצת מרוסן ומאופק, אבל בהופעה חיה הוא פשוט זורח: סולואים מוחצים ולוהטים כלהבה וריפים קורעים יש פה בשפע, והייתי אומר אפילו שיכולת הלהטוט של האצבעות שלו השתפרה לאין ערוך מאז MADE IN JAPAN. בלאקמור של אמצע הסבנטיז לא היה אריה - הוא היה מלך האריות.

כשההארד רוק התנגש בפ'אנק: המרד של ריצ'י בלאקמור

הרכב זה, שהיה קיים זמן קצר יחסית, הספיק לשחרר שני תקליטי אולפן, BURN ו-STORMBRINGER, שסימנו שינוי כיוון ברור. הסאונד של דיפ פרפל, שהיה נטוע עמוק בהארד רוק ובבלוז, החל לספוג השפעות ברורות של פ'אנק ומוזיקת נשמה. השינוי הזה נבע בעיקר מהצטרפותם של קוברדייל ויוז, שני מוזיקאים צעירים שהביאו איתם גרוב חדש ורענן. הקהל אהב את זה, אבל היה איש אחד בלהקה שפשוט לא היה מסוגל לסבול את זה. וזהו כמובן ריצ'י בלאקמור שלנו – טיפוס שחיוך על פניו היה מחזה נדיר יותר מליקוי חמה כפול.

ריצ'י בלאקמור, "האיש בשחור", ראה כיצד הלהקה שיצר במו ידיו מתרחקת מהרוק הטהור והנוקשה שהוא כה אהב. המתח מאחורי הקלעים הגיע לנקודת רתיחה. בלאקמור חש שהאלמנטים הגרוביים והפ'אנקיים שיוז קידם משתלטים על היצירה, והוא פשוט לא היה מוכן להיות חלק מזה. הוא רצה לנגן ריפי גיטרה קשוחים, לא ליוויים קופצניים. בלאקמור אפילו כינה את הכיוון הפ'אנקי והנשמתי הזה בבוז מופגן כ"מוזיקת מצחצחי נעליים". תסמכו על המאסטרו הזועף שאם משהו לא מצא חן בעיניו, הוא לא היסס לפזר עקיצות ארסיות לכל עבר. סיבוב ההופעות של אפריל 1975 היה, אם כן, מופע פרידה סוער. על הבמה, החמישה עדיין היו מכונת רוק משומנת היטב, יחידה מוזיקלית מלוכדת שידעה לייצר רגעים של קסם טהור. אך ברגע שירדו מהבמה, היה ברור שהסוף קרוב. מיד לאחר ההופעה האחרונה בפריס, ארז בלאקמור את הגיטרות שלו ועזב כדי להקים את להקת ריינבאו.

מצבת זיכרון לתקופה סוערת

באופן אירוני, התקליט, שכל כולו תיעוד של סוף עידן, יצא לאור בתקופה בה דיפ פרפל כבר ניסתה להמשיך הלאה עם הגיטריסט טומי בולין, ניסיון שלבסוף כשל והוביל לפירוק הסופי. בולין המחונן, שהצטרף להרכב שכונה MARK IV והקליט עמם את האלבום COME TASTE THE BAND, נקלע יחד עם הלהקה למערבולת הרסנית של מתחים וסמים קשים, עד שההרכב קרס לחלוטין במרץ 1976 (ובאופן טרגי, שבועות ספורים לאחר יציאת האלבום MADE IN EUROPE, בולין הלך לעולמו בדצמבר 1976 כשהוא בן 25 בלבד). כך הפך MADE IN EUROPE למצבת זיכרון מוזיקלית, תיעוד של הרכב מבריק אך קצר ימים, שהצליח להפיק רעש אדיר בדרכו החוצה מהבמה.

המבקרים קוטלים – אבל האוזניים מתמוגגות

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט כך: "זה מורכב מחמישה שירים ארוכים משלוש הופעות באירופה. אלו הם רגעיו האחרונים של ריצ'י בלאקמור בלהקה, וההזדמנות להרוויח עוד כמה מטבעות כסף מהסטטוס של הגיטריסט הזה היא הסיבה היחידה הנראית לעין עם מוצר זה. לרוב, החומר פה חסר את הדרייב של אלבום ההופעה MADE IN JAPAN. ההתנודדויות בגיטרה של בלאקמור כנראה מעניינות מאד כשהוא מנגן בהופעה את MISTREATED - אבל בתקליט זה פשוט חסר טעם. הסולואים של הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס מוסיפים לתחושה הזו. השיר המעניין היחיד פה הוא הקטע הפותח שנקרא BURN. זה שיר שנעשה היטב אבל הזמר, דייויד קוברדייל, נשמע פה כמנסה לחקות את הזמר אותו החליף, איאן גילאן".

איזה עיוורון מוזיקלי, אלוהים אדירים! להגדיר את מתיחות המיתרים של בלאקמור ב-MISTREATED כ"חסרות טעם"? צריך פקקי אוזניים מבטון כדי לפספס את הנשמה, את הדינמיקה ואת הזעקה הבלוזית המופלאה שיוצאת לו מהאצבעות! ולקרוא לקוברדייל "חקיין של איאן גילאן"? קוברדייל הביא חספוס בלוזי, עומק גרובי ונוכחות ווקאלית מלאת חום ונשמה שגילאן כלל לא כיוון אליה.

שלא לדבר על הקיטורים על הסולואים של ג'ון לורד ואיאן פייס – מדובר בשניים מהנגנים הגדולים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה! נכון, MADE IN EUROPE אולי אינו MADE IN JAPAN האגדי – אבל הוא מסמך היסטורי מופלא, גרובי ומרתק של הרכב ענקים שמנגן על שפת התהום. תניחו את המחט על הוויניל, תסובבו את כפתור הווליום עד הסוף, ותנו למוזיקה הזו לבעור כמו שרק דיפ פרפל ידעה.

הנסיכה ניקו הקפואה

ב-15 באוקטובר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הזמרת ניקו, שבדיוק פרשה מלהקת מחתרת הקטיפה. שמו של התקליט הוא CHELSEA GIRL.

הייתה זו יצירת הסולו הראשונה של ניקו, הזמרת הגרמנייה המהפנטת, שזה עתה סיימה פרק סוער וקצרצר כסולנית אורחת בלהקת מחתרת הקטיפה. שם התקליט, CHELSEA GIRL, רמז על עולמות בוהמיינים אפלוליים ועל סצנת האמנות התוססת של מנהטן, ובעיקר על מלון צ'לסי הנודע לשמצה שבו התגוררו והתערבבו כל הטיפוסים הכי צבעוניים, שרוטים ומרתקים של ניו יורק באותם ימים, אך איש לא יכול היה לנחש את המסע המוזר שהתקליט הזה יעבור. בזמן אמת, הוא נחל כישלון מסחרי צורב, כזה שכמעט נשכח בארגזי העודפים של חנויות התקליטים, אך עם השנים, כמו יין משובח ומורכב, הוא תסס והפך לקלאסיקת קאלט נערצת, שהשפעתה מהדהדת עד היום.

המוזה הקפואה של הפקטורי

כדי להבין את CHELSEA GIRL, חייבים להכיר את האישה שעמדה במרכזו. ניקו לא הייתה זמרת במובן הקלאסי של המילה. שמה האמיתי היה כריסטה פפגן, והיא התהלכה בעולם עם הילה גותית מהפנטת ומבט קפוא שגרם לכל מי שעמד מולה להרגיש כאילו נכנס לתוך סרט בשחור-לבן. בנעוריה היא פרצה כדוגמנית מצליחה באירופה, ויופייה האריסטוקרטי והקפוא לכד את עינו של הבמאי האיטלקי הנודע פדריקו פליני, שליהק אותה לתפקיד קטן בסרטו "לה דולצ'ה ויטה". משם, דרכה הובילה אותה לניו יורק, אל לב ליבה של המהפכה התרבותית: ה"פקטורי", הסטודיו של אמן הפופ אנדי וורהול.

וורהול, שזיהה בה מיד כוכבת-על פוטנציאלית, הפך למנטור שלה. הוא שידך בינה ובין להקת הבית שלו, מחתרת הקטיפה, והתעקש שהיא תשיר שלושה שירים בתקליט הבכורה פורץ הדרך שלהם (כן, זה עם עטיפת הבננה המפורסמת). מדובר בפנינים הנצחיות FEMME FATALE, ALL TOMORROW'S PARTIES ו-I'LL BE YOUR MIRROR – שירים שהבליטו את הטמפרמנט הייחודי שלה והפכו אותה לכוכבת ברגע. שיתוף הפעולה היה מתוח ומלא חיכוכים, במיוחד מול לו ריד שלא ממש אהב לחלוק את אור הזרקורים עם הדיווה הצוננת שוורהול הנחית עליו, אך התוצאה הייתה חשמלית. לאחר שהדרכים נפרדו, היה זה וורהול שדחף אותה לצאת לדרך עצמאית, מה שהוביל ישירות להקלטות שהתקיימו באביב של 1967.

חבורת הגאונים באולפן של טום וילסון

הפקדת התקליט הופקדה בידיו של המפיק טום וילסון, שכבר צבר ניסיון בעבודה עם אמנים כמו בוב דילן ומחתרת הקטיפה עצמה. וילסון היה גאון אולפני וממולח – האיש שחשמל את בוב דילן ב-LIKE A ROLLING STONE והבין דבר או שניים בחיבור בין עולמות מוזיקליים מנוגדים. סביב ניקו התאספה חבורה מרשימה של כשרונות. חבריה לשעבר ללהקה, לו ריד, ג'ון קייל וסטרלינג מוריסון, הגיעו לאולפן כדי לנגן בגיטרות, ויולה ואורגן. למרות כל העקיצות והאגו הפגוע, הם סיפקו לה חומרים מופלאים: לו ריד וסטרלינג מוריסון כתבו את שיר הנושא CHELSEA GIRLS, שנכתב בהשראת סרטו הניסיוני והמחתרתי של וורהול מ-1966 ותיאר את הדמויות הסהרוריות שאכלסו את המלון. ריד שלף גם את השיר WRAP YOUR TROUBLES IN DREAMS שכתב עוד ב-1965, ג'ון קייל תרם את WINTER SONG המלנכולי, ואפילו בוב דילן שלח שיר נהדר שכתב במיוחד עבורה עוד בימיהם המשותפים בפריס – I'LL KEEP IT WITH MINE.

נער הפלא בן ה-18

אך התרומה המפתיעה והמשמעותית ביותר הגיעה ממוזיקאי צעיר ואלמוני לחלוטין באותה עת, נער פלא בן 18 בשם ג'קסון בראון. בראון ליווה את ניקו בהופעותיה במועדון הדום במנהטן, ובין השניים אף התפתח רומן קצרצר. בראון כתב את יצירת המופת THESE DAYS כשהיה נער בן 16 בלבד! הוא ישב בבית של חבר, תהה על חייו הקצרים במין בגרות מלנכולית מקדימה, וכתב שיר שייכנס לפנתיאון. ניקו הייתה הראשונה בעולם שהקליטה אותו והעניקה לו חיי נצח, שנים לפני שבראון הקליט אותו בעצמו באלבומו FOR EVERYMAN מ-1973 ולפני הגרסה המפורסמת של גרג אולמן. יתרה מכך: פריטת הגיטרה האקוסטית המהירה והייחודית ששומעים ברקע שייכת כולה לאצבעותיו הזריזות של בראון הצעיר.

בראון, שעתיד להפוך לאחד הכותבים החשובים של דורו, כתב שלושה מהשירים הבולטים בתקליט, כולל יצירת המופת הנצחית THESE DAYS. לצדו הוא תרם גם את השיר המרגש THE FAIREST OF THE SEASONS שנכתב עם גרגורי קופלנד, ואת השיר היפהפה SOMEWHERE THERE'S A FEATHER. הנוכחות שלו העניקה לחלק מהתקליט גוון פולק-רוקי עדין, שיצר ניגוד מרתק לקולה העמוק והמהפנט של ניקו, בעל המבטא הגרמני הכבד. לכל אלה התווסף גם השיר הנוגע ללב EULOGY TO LENNY BRUCE שכתב טים הרדין, כהספד לקומיקאי והסאטיריקן המנוח לני ברוס.

מלחמת החליל: הדמעות של ניקו

כאן הסיפור קיבל תפנית דרמטית. ניקו דמיינה תקליט חשוף ומינימליסטי, כזה שיבליט את הגולמיות הרגשית של קולה המיוחד ואת המילים הנוגות. היא רצתה אלבום נטול קישוטים, של שירה, גיטרות וויולה בלבד. אך למפיק טום וילסון היו תוכניות אחרות לגמרי. מתוך כוונה טובה, ככל הנראה, להפוך את התקליט לנגיש יותר לקהל הרחב, הוא החליט לעטוף את השירים בעיבודים תזמורתיים עשירים של כלי מיתר וחליל צד. וילסון גייס את המעבד לארי פאלון, והשניים הדביקו את שכבות המיתרים והחלילים הללו מאחורי גבה של ניקו, בלי ליידע אותה ובלי שהיא נכחה כלל באולפן.

התוצאה הכתה את ניקו בתדהמה וזעם. היא חשה שהעיבודים המתקתקים מסרסים את השירים ופוגעים באמינות האמנותית שלה. היא סלדה במיוחד מצליל החליל, אותו תיארה מאוחר יותר בבוז כעלבון לשיריה. האגדה המוזיקלית מספרת שכאשר השמיעו לניקו לראשונה את המאסטר הסופי, היא ישבה בחדר ופרצה בבכי מר וחסר אונים מרוב כאב. בראיונות מאוחרים יותר היא הודתה: "פשוט בכיתי כששמעתי את האלבום. בכיתי בגלל החליל... עד היום אני לא מסוגלת להאזין לתקליט הזה בגלל החליל". למרות מחאותיה הנמרצות, ידו של המפיק הייתה על העליונה, והתקליט יצא לאור עם אותם עיבודים שנויים במחלוקת. השיר היחיד שחמק מהגורל הזה היה IT WAS A PLEASURE THEN – קטע אוונגרדי מאולתר בן שמונה דקות שבו ניקו, לו ריד וג'ון קייל מנגנים רעשי פידבק וויולה חורקת, שהיה כנראה ניסיוני מדי מכדי שמישהו יעז להלביש עליו חליל פסטורלי.

הדיסוננס שהפך לקלאסיקת מופת

באופן אירוני, דווקא הקרב הסוריאליסטי הזה בין הקול הגותי והמרוחק של ניקו לבין הליווי הכמעט פסטורלי, הוא שהעניק ל-CHELSEA GIRL את איכותו הייחודית והחד-פעמית. נוצר דיסוננס מוזר אך מהפנט, שגרם לתקליט להישמע שונה מכל דבר אחר שיצא באותה תקופה. קולה המטריד של ניקו, המרחף מעל מלודיות עדינות וזורמות, יצר חווית האזנה בלתי נשכחת, שהותירה את המאזינים מבולבלים ומוקסמים בו זמנית. התקליט אולי לא היה מה שניקו רצתה, אבל הוא הפך בדיוק למה שהיה צריך להיות: יצירת מופת פגומה, יפהפייה ובלתי נשכחת. מבחינתי, בכל פעם שהמחט נוחתת על חריצי הוויניל הזה, הניגוד הבלתי אפשרי הזה הוא בדיוק מה שמרטיט את הלב.

המבקרים של 1967 נכנסים להלם

בעיתון AMERICAN RECORD GUIDE נכתב אז בביקורת על התקליט: "הכישרון המוסיקלי של ניקו הוא מינימלי. הקול שלה עמוק ודומה לזה של מרלן דיטריך אך ללא החושניות שהעניקה לדיטריך את מי שהיא. אין לה גם חוש קצב". משעשע לראות עד כמה מבקרים מסוימים באותם ימים פשוט לא הבינו מה נפל עליהם.

בביקורת אחרת נכתב: "ניקו (היא אינה מציינת שם משפחה) היא דוגמנית פריזאית בעלת שיער פשתן באורך המותניים וקול המבטא סגנון פופ קיומי ומבודד. אלבומה הוא בין הבודדים שבהם קיים איזון שווה בין הזמרת, המוזיקה והמילים. הגיוון בא לידי ביטוי במצבי הרוח; התחושה ישירה. ניקו ממירה, ישירות אל הרגשות, את החופש הבודד של אזור פרא באמצעות כלי נשיפה מעץ וכלי מיתר, כולל סיטאר ופסנתר עדין. שיריה מהורהרים. יצירת המופת, תוצר האיזון המשולש הזה, היא IT WAS A PLEASURE THEN, הפותח ביללה צורמנית וחדורת געגועים, כאילו מתוך הסערה הסבוכה של בלבול מחיים קודמים שהשירים הקודמים כבר תיארו. על האדם לצאת מעצמו כדי להעריך את השממה היבשה המוצגת. קולה של ניקו עשוי להישמע בתחילה מונוטוני, אך בחינה מדוקדקת מגלה שיש לו איכות שיחתית הפועלת באופן חזק וחושני. לחלוחית של ההווה מאוזנת עם עבר של נייר, ואין עתיד. ניקו, חברה בלהקת "וולווט אנדרגראונד" של אנדי וורהול, היא כנראה בלתי ניתנת להשגה ובלתי ניתנת להסבר, ממש כמו התחושה שהיא מעבירה. קולה יוצר שלם שלא ניתן לפרק בקלות לסך חלקיו: הוא קיים כנשימות."

ובביקורת אחרת מאז נכתב: "תפקידה של ניקו במוזיקה הפופולרית הוא אולי לגרום לננסי סינטרה להיראות טובה יותר. היא שרה בקול המזכיר לי את המניירות של אדם העומד למות בסרטים ישנים. הוא שטוח, צונן, מייגע, ובוודאי נטול כל מרכיב שלפיו נהוג לשפוט זמרה; ובפרט את זו. לא רק שהקול לוקה בחסר, אלא גם ההשראה הרגשית נראית מזויפת ומפוברקת כמו "אנשי הפלסטיק" שהם כל כך באופנה; או מחוצה לה, תלוי באיזה צד של ה-MOTHERS (הכוונה ללהקת אמהות ההמצאה של פרנק זאפה - נ.ר) אתה נמצא". איזו קטילה פנטסטית וחסרת רחמים! אבל עם הזמן וההיסטוריה אי אפשר להתווכח: המבקרים חלפו ועברו מן העולם, ואילו הקסם המוזר והמצמרר של CHELSEA GIRL ממשיך לחיות לנצח.

השיטפון של הגרייטפול דד!

ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט האולפן השישי של להקת גרייטפול דד, WAKE OF THE FLOOD.

לאחר שלוש שנים ארוכות של שתיקה באולפן ההקלטות, שחררה הלהקה את תקליט האולפן השישי שלה, WAKE OF THE FLOOD. אך זו לא הייתה סתם שתיקה, אלו היו שנים סוערות במיוחד עבור החבורה מסן פרנסיסקו. הם אמנם לא הפסיקו להופיע לרגע, כשהם צוברים מוניטין של אחת מלהקות ההופעות החיות המחשמלות ביותר על הפלנטה, אך מאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש. הלהקה גילתה שמנהלה, לני הארט, אביו של המתופף מיקי הארט, עשק אותה ורוקן את קופתה. הסאגה המשפטית והפיננסית הזו, לצד האובדן האישי, יצרה תקופה של אי ודאות. הגאות איימה לשטוף את הלהקה!

תארו לעצמכם את גודל ההלם והברוך: מנהל הלהקה – שהוא לא פחות מאשר אביו מולידו של אחד משני המתופפים שלכם – נעלם לילה אחד עם קופת הלהקה ומותיר אחריו בור פיננסי עצום של כ-155 אלף דולר (סכום עתק באותם ימים!). מיקי הארט הרגיש כל כך מוכה אשמה ובושה ממעללי אביו, עד שבפברואר 1971 הוא פשוט קם ועזב את הלהקה. התוצאה הייתה שביל קרויצמן נשאר להחזיק לבדו את כל עמדת התופים – כולל במסע ההופעות המיתולוגי EUROPE '72 ובהקלטות האלבום הזה כולו! אבל הגרייטפול דד, כמו חתול רחוב משופשף בעל תשע נשמות שמסרב להיכנע לחוקי המשיכה של כדור הארץ, פשוט סירבו לטבוע בביצה הפיננסית הזו. הם המשיכו לחרוש את הבמות, לנגן אלתורים של שעות, והפכו את הכאב לדלק מוזיקלי טהור.

כשהם נכנסו סוף סוף לאולפן, היה ברור שמשהו השתנה. זה לא היה רק קאמבק, זו הייתה לידה מחדש. עם הצטרפותם של הקלידן קית' גודשו ואשתו הזמרת, דונה ג'ין גודשו, הסאונד של הלהקה התפתח למחוזות חדשים. WAKE OF THE FLOOD חשף צד בוגר, מורכב ומהוקצע יותר של הלהקה, כזה ששילב ניחוחות ג'אזיים ועיבודים מפותלים שלא נשמעו כמותם בעבודתם הקודמת. עבור המעריצים, התקליט החדש היה משב רוח רענן ומרגש, ממש כפי ששמו רמז – התעוררות לאחר שיטפון של צרות.

המרד בתאגידים: לייבל עצמאי וצל של אבל כבד

התקופה הייתה בסימן של עצמאות אמנותית, ולהקות רבות הקימו חברות תקליטים משלהן כדי לחמוק מאחיזת התאגידים הגדולים. הגרייטפול דד לא היו שונים, והם השיקו בגאווה את הלייבל הפרטי שלהם, GRATEFUL DEAD RECORDS. התקליט החדש, שקיבל את מספר הקטלוג GD-01, היה הסנונית הראשונה והצהרת הכוונות של הדרך החדשה. אולם, לצד ההתחדשות ריחף גם צל של עצב. זה היה התקליט הראשון שהוקלט ללא נוכחותו של הקלידן והזמר המייסד, רון 'פיגפן' מקרנן, שהלך לעולמו באופן טרגי ממחלת כבד מוקדם יותר באותה שנה.

הבסיסט פיל לש סיפר בהתלהבות ובכנות שובת לב על ההחלטה להקים חברת תקליטים משלהם: "כבר הייתה בבעלותנו מערכת הסאונד שלנו. כל הבוקינג וסידורי הנסיעות נוהלו אצלנו בתוך הבית. זה נראה לנו שווה לנסות להיות חברת תקליטים משל עצמנו. אף אחד מאיתנו לא ראה בזה שום חיסרון". אבל כפי שלש נזכר לימים בחיוך מפוכח, לייצר תקליטים זה דבר אחד, ולהקים מערך הפצה שיתחרה במפלצות התעשייה זה כבר עסק ביש: "איך לעזאזל נפיץ את התקליטים לחנויות בלי המנגנון המשומן של חברות הענק?". ובכל זאת, התקליט יצא לאור בעצמאות מוחלטת, הודפס במפעל בלוס אנג'לס, והפך למופת של תעוזה אמנותית.

אלא שעל חגיגת העצמאות הזו ריחף כאמור אובדן אישי כבד מנשוא. פיגפן, הלב הפועם של ימי הלהקה הראשונים, איש הבלוז והמפוחית המחוספס שלימד אותם מהו גרוב שחור אותנטי, הלך לעולמו ב-8 במרץ 1973 כשהוא בן... ניחשתם נכון... 27 בלבד. החברים הבינו שאי אפשר ולא צריך לנסות לחקות אותו. במקום להביט לאחור בנוסטלגיה משתקת, הם פתחו את הדלת לרווחה אל עבר עולמות מוזיקליים חדשים, מורכבים ועשירים בהרבה.

מהמרים, שיטפונות, בלוז וגיטרות מאובקות

האלבום נפתח עם MISSISSIPPI HALF-STEP UPTOWN TOODELOO, יצירת מופת שחיברו ג'רי גרסיה ורוברט האנטר. האנטר לקח את הביטוי האנגלי העממי 'טודלו' (ברכת פרידה בלתי מחייבת, בדומה ל'להתראות בינתיים') והפך אותו לריקוד מוזר ומסתורי של מהמר נודד שנמלט מצרות לאורך נהר המיסיסיפי. כערך מוסף יוצא דופן, הלהקה הזמינה לאולפן את נגן הכינור, ואסר קלמנטס, שהפליא בנגינת קאנטרי-סווינג חלומית והעניק לרצועה גרוב אמריקנה שורשי וממכר.

הרצועה השנייה בצד הראשון, LET ME SING YOUR BLUES AWAY, כוללת את השיר הרשמי היחיד בכל הקטלוג האולפני של גרייטפול דד שבו הקלידן קית' גודשו שר את תפקיד הסולו הראשי! השיר עוטר בחטיבת כלי נשיפה סוחפת שכללה את מרטין פיירו בסקסופון ואת ג'ו אליס בחצוצרה. הוא אף שוחרר כסינגל הרשמי של האלבום, אך למרבה האירוניה, הלהקה ביצעה אותו בהופעות חיות פחות מחצי תריסר פעמים בלבד בספטמבר 1973, לפני שנזנח לתמיד.

מיד אחר כך מגיע ROW JIMMY, קטע רגוע ומהפנט שזוחל ישירות מתחת לעור. ג'רי גרסיה העיד בכמה ראיונות שזהו אחד השירים האהובים עליו ביותר מכל מה שכתב אי פעם. אבל אל תתנו לקצב הנינוח להטעות אתכם; המתופף ביל קרויצמן סיפר בספרו האוטוביוגרפי על המורכבות הקצבית המטורפת של השיר: "ג'רי הביא לנו את ROW JIMMY יום אחד לחזרות, והיה קשה מאוד לתפוס אותו בהתחלה. יש לו קצב איטי שגורם לו להיראות קל, אבל הוא דורש גרוב רגאיי מעודן שיושב בשכבה מעל בלדה. מבחינה ריתמית המבנה אינו מסורתי. צריך בעצם לנגן את השיר בחצי-קצב עם קפיצה של קצב כפול מלמעלה. זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע, אבל ברגע שננעלתי על זה, זה הפך לאחד השירים הכי טובים ברפרטואר שלנו".

ואז מגיע הרגע שבו הלב נמס לחלוטין – STELLA BLUE, הבלדה קורעת הלב שחותמת את הצד הראשון. רוברט האנטר כתב את המילים המרטיטות הללו בשנת 1970 במלון צ'לסי הניו יורקי, על מכונת הכתיבה של ג'ימי הנדריקס ממש בסמוך למותו. השם מתייחס לגיטרת 'סטלה' – מותג גיטרות עממי וזול משנות השלושים ששימש בלוזיסטים נודדים ועניים – והשיר משמש מטאפורה נוקבת למוזיקאי מזדקן, לחלומות שבורים ולגיטרה חבוטה ומאובקת שמבקשת: "אבק את אותם מיתרים חלודים עוד פעם אחת, וגרום להם לזהור". נגינת הגיטרה והשירה מלאת הכאב של גרסיה כאן היא פשוט שיעור חי בנשמה.

שמש עולה ועיני העולם: מהפכת הצד השני

הצד השני נפתח בסערה מרוממת ומלאת אור עם HERE COMES SUNSHINE, קטע שמדגים את ההרמוניות הקוליות הנפלאות של הלהקה. המוזיקאי ברוס הורנסבי, שניגן עם הגרייטפול דד שנים לאחר מכן, ציין בהתפעלות: "השיר הזה בנוי בצורה כל כך ביטלס-אסקית! הוא פשוט נשמע כמו יצירה שהביטלס יכלו לכתוב, במובן הכי טוב של המילה, רק מבוצע עם חטיבת הקצב של הדד והתחושה הייחודית של גרסיה". שורת הפתיחה של השיר, "בעקבות השיטפון, מים צוחקים, 49'", היא זו שהעניקה לאלבום כולו את שמו – WAKE OF THE FLOOD! המילים נכתבו בהשראת אסון השיטפון ההיסטורי של העיר ונפורט באורגון בסוף שנות הארבעים, אסון שהחריב קהילה שלמה אך גם סימל התחלה מחדש מתוך המים הסוערים.

משם מחליק התקליט אל תוך EYES OF THE WORLD, אחד ההמנונים המפוארים והנצחיים ביותר של ההרכב. האנטר יצר כאן טקסט פילוסופי עמוק על התעוררות רוחנית והכרה בכך שכל אדם הוא למעשה העיניים שדרכן היקום מתבונן בעצמו. הגרוב הג'אזי המקפיץ, לצד ליין הבס המלודי המופלא של פיל לש, הפכו את השיר למצע פורה לאלתורים מרחיבי תודעה שבהופעות חיות טיפסו לעיתים קרובות לקרוב לעשרים דקות של אקסטזה.

המבקר הקטלני מול הסוויטה השאפתנית של בוב וויר

אך בעוד המעריצים חגגו את שובם של הגיבורים, מבקרי המוזיקה, כהרגלם, היו חלוקים בדעותיהם. ג'ים מילר, במגזין רולינג סטון, לא חסך במילים וסיפק ביקורת קטלנית ועוקצנית שהפכה למפורסמת. הוא פתח בהכרה באיכות ההפקה: "המוזיקה פה מספקת, מלאה ומעובדת בקפידה", כתב. "התקליט מתהדר בכמעט 25 דקות בכל צד, הצליל המוקלט הוא חד והמוצר המוגמר נושא סימני זהירות. הלהקה, להפליא, אפילו התעלתה מעל קהות אולפנית מסוימת שאפיינה תקליטי עבר כמו AMERICAN BEAUTY ו-WORKINGMAN'S DEAD".

אך משם, הטון השתנה לחלוטין. "השירים החדשים, רובם של התמלילן רוברט האנטר והגיטריסט ג'רי גרסיה, מכסים מגוון סגנונות אקלקטי", המשיך מילר, "אבל למרות שולחן סגנוני מרשים, הפקה חלקלקה יתר על המידה והכוונות הטובות ביותר בעולם – לאוזניי, הלהקה הזו עדיין נשמעת בדרך כלל חולה, מעורפלת, ולעתים קרובות לוקה בהנהגה. והממזרים המסכנים האלו עדיין בקושי יודעים לשיר".

איזה חוסר הבנה משווע! לקרוא לגרסיה, וויר ולש "ממזרים שבקושי יודעים לשיר" זו אומנם עקיצה עיתונאית צינית, אבל היא מפספסת לחלוטין את הנשמה, האותנטיות והחום האנושי שהפכו את השירה שלהם לכל כך נוגעת ללב עבור מיליוני מעריצים. אבל מילר לא היה המבקר היחיד שהתבלבל; עיתונאי רוק רבים פשוט לא הצליחו לעכל את המעבר של החבורה מסן פרנסיסקו מסגנון פולק-רוק וקאנטרי ישיר אל עבר עיבודים הרמוניים מפותלים עם השפעות ג'אז מובהקות.

מילר לא עצר שם ותקף גם את המילים, שלימים יהפכו להמנונים עבור מיליוני מעריצים. "המילים מביאות יומרנות וקשקוש של היפים: 'תתעוררו לגלות שאתם עיני העולם / ללב שלכם יש את החופים שלו, את מולדתו ואת המחשבות שלו...'. ג'ונתן סיגל היה מסמיק ממילים כאלה", לעג. הוא סיכם את הביקורת במחמאה מפוקפקת שהגדירה את הלהקה באופן מושלם בעיני רבים: "מי שמעריץ את הגרייטפול דד בוודאי ימצא גם את התקליט החדש הזה מעורר התפעלות. במובנים רבים, זהו אחד המאמצים העדינים ביותר שלהם... בעידן האפל הזה של פסולת משתוללת, מי יכול לקטול מלאכה צנועה ובריאה? גם אם זה אכן מגיע מחבורה של חובבנים מקצועיים".

"חובבנים מקצועיים", נו באמת! תקשיבו ליצירה WEATHER REPORT SUITE שחותמת את האלבום – סוויטה בת שלושה חלקים שחיבר בוב וויר יחד עם אריק אנדרסון וג'ון פרי בארלו, ותגידו לי אם יש פה שמץ של חובבנות. היצירה נפתחת בפרלוד אקוסטי עדין, ממשיכה בפרק שקט ומלא הוד עם מפוחית בביצועו של מת'יו קלי, ומתפרצת בחלק השלישי שלה, LET IT GROW, לקטע רוק מתקדם סוער במקצב לא שגרתי של שבעה רבעים!

ההיעלמות מהמדפים, התחייה מחדש והניצחון ההיסטורי

בזמן אמת, WAKE OF THE FLOOD נחל הצלחה מסחרית מרשימה והפך לתקליט האולפן המצליח ביותר של הלהקה עד אותה נקודה. אך סיפור העצמאות של הלייבל שלהם לא החזיק מעמד זמן רב. בשנת 1976, חברת התקליטים העצמאית קרסה, והתקליט, יחד עם אחרים, נעלם מהמדפים למשך כתריסר שנים. רק בסוף שנות השמונים, עם עליית עידן התקליטורים, הוא זכה להוצאה מחודשת ואפשר לדור חדש של מאזינים ליהנות מיצירות מופת כמו STELLA BLUE ו-EYES OF THE WORLD, ולהתפעל מהיצירה הארוכה והמורכבת שחתמה אותו, WEATHER REPORT SUITE, פרי עטו של הגיטריסט בוב וויר. בסופו של דבר, "החובבנים המקצועיים" האלו ידעו בדיוק מה הם עושים.

ניל יאנג יורד לתעלה

ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט TIME FADES AWAY של ניל יאנג. כך בחר האמן המצליח בעולם לרסק במו ידיו את הקריירה שלו בשיא התהילה עם אלבום הופעה כאוטי ומדמם.

בתאריך ה-15 באוקטובר 1973, חנויות התקליטים התמלאו במעריצים נלהבים של המוזיקאי ניל יאנג. שנה קודם לכן הוא שיגר אותם לגן עדן עם התקליט הנמכר ביותר של שנת 1972, HARVEST, ועם הלהיט הענק HEART OF GOLD שכבש את פסגת המצעדים. הציפייה הייתה ברורה: לקבל עוד מנה מאותו פולק-רוק קאנטרי נינוח ומלטף, מעין HARVEST VOLUME TWO שימשיך את ההצלחה המסחררת.

אלא שכשהמחט נחתה על הוויניל השחור והחדש, שכותרתו הייתה TIME FADES AWAY, נשמעה שריקה צורמת. במקום שדות חיטה מוזהבים, הקהל קיבל כרטיס בכיוון אחד לנסיעה חורקת בתעלה שבצד הדרך, והשאלה "מה, לעזאזל, קרה לניל יאנג?" ריחפה באוויר.

הבריחה מאמצע הדרך: הפנייה החדה אל הנתיב הפתלתל

יאנג, שמצא את עצמו לפתע כוכב-על אהוב על הבריות, חש מחנק. ההצלחה האדירה של HEART OF GOLD מיקמה אותו, לדבריו, בדיוק במקום מחניק לאמן עם נשמה של זאב בודד. שנים מאוחר יותר, על עטיפת תקליט האוסף DECADE, הוא סיפק את ההסבר המדויק למהלך התמוה: "השיר HEART OF GOLD מיקם אותי באמצע הדרך. זה נהיה משעמם, אז פניתי לתעלה. זו נסיעה קשה יותר, אבל פגשתי שם אנשים מעניינים יותר". ואכן, הנסיעה הייתה קשה, לא רק לו אלא גם לקהל.

האמת היא שניל יאנג מעולם לא נועד להיות פוסטר מלוטש של תחנות הרדיו. בשיא ההצלחה, כשכל מנהל חברת תקליטים היה דורש ממנו לשכפל את הלהיטים הנוחים ולספור את הדולרים, הוא הרגיש בחילה קיומית. המעבר הזה ממרכז הכביש הנוח אל תוך התעלה המבוצבצת לא היה רק גחמה של כוכב מפונק – הוא היה מהלך הישרדות אמנותי ונפשי של יוצר שסירב להפוך לפרודיה של עצמו.

צל כבד של טרגדיה: מותו של דני וויטן והמסע אל התופת

הסיפור שמאחורי הקלעים חושף מציאות כואבת בהרבה: זמן קצר לאחר שניל התאושש מפציעה קשה בעמוד השדרה בסביבות שנת 1972, שבגללה נאלץ לעבור ניתוח וללבוש מחוך רפואי נוקשה (איתו גם הקליט חלקים מ-HARVEST), הוא החליט לחזור להופיע. התוכנית המקורית הייתה גרנדיוזית – לקחת למסע ההופעות שילוב של שתי להקות: הנגנים שהקליטו איתו את אלבום המופת, לצד חבריו הפרועים מלהקת CRAZY HORSE. אלא שגיטריסט הלהקה, דני וויטן, היה שקוע עמוק מדי בהתמכרות קטלנית להרואין. במהלך החזרות ניל ראה שוויטן פשוט לא מסוגל לתפקד, לאחוז בגיטרה או לזכור את האקורדים. בלב כבד הוא נאלץ לפטר אותו, נתן לו שטר של 50 דולר וכרטיס טיסה חזרה ללוס אנג'לס. באותו לילה ממש, וויטן מת ממנת יתר של אלכוהול וואליום. רגשות האשם והמועקה הכבדה שליוו את יאנג קבעו אווירה תופתית ומיוסרת עוד לפני שהתו הראשון נוגן על הבמות.

אז TIME FADES AWAY לא היה תקליט אולפן מהוקצע. הוא היה תיעוד חי, גס ורועש ממסע הופעות כאוטי ורדוף טרגדיות של 62 הופעות בתחילת אותה שנה. יאנג סבל מדלקת גרון חריפה, קולו היה צרוד ופגיע, והוא נאבק כדי להגיע לצלילים הגבוהים. את המתח והתסכול הוא הטביע בכמויות נדיבות של טקילה. על הבמה עמדה לצידו להקת ה-STRAY GATORS, מוזיקאים מיומנים שהתקשו להתמודד עם החומרים החדשים והמחוספסים ועם מצבי הרוח המשתנים של יאנג.

אפילו דיוויד קרוסבי וגרהאם נאש הצטרפו בחלק מהערבים וסייעו לניל בהרמוניות הקוליות (ואפשר לשמוע את שניהם בבירור מחזיקים אותו ודוחפים אותו בשיר LAST DANCE). בהתחלה עוד הייתה קבלת פנים חמה, אבל היה קשה מאוד למר יאנג למצוא את עצמו בתפקיד כוכב-על שמייצר להיטים בשרשרת, תפקיד שאליו הוא נקלע כמעט במקרה בעקבות ההצלחה הפנומנלית של HARVEST. בסופו של דבר, הסיבוב הזה שקע לתוך בלגן שיכור, מאוכזב ומריר. וכשהאבק שקע, המאזינים מצאו את עצמם פנים אל פנים מול התקליט הזה: שום דבר שמזכיר את השלמות הנקייה, המלוטשת, המיינסטרימית יחסית של HARVEST במקום זה קיבלנו אסופה של שירים שהוקלטו ברישול, נוגנו בחוסר זהירות מכוון, ושאיש לא שמע מעולם קודם לכן – זה היה ה'אנטי-דוט' האנטי-מסחרי המובהק של יאנג כנגד הנינוחות של האלבום הקודם.

הקהל, ששילם כסף כדי לשמוע את הלהיטים הרכים, קיבל סטליסט של שירים חדשים, רועשים וזועמים שאף אחד לא הכיר. התוצאה הייתה אסופה של הופעות חיות, מלאות בניצוצות של גאונות לצד רגעים של כמעט התפרקות. שיר הנושא, למשל, הרגיש לרבים כחזרתי ומעט מתיש, אך שירים אחרים כמו DON'T BE DENIED חשפו אוטוביוגרפיה כואבת וחשופה.

השירים: מווידויים כואבים ועד לרוק מרושל וממכר

ואני אוהב את האלבום הזה מאוד. זה אולי לא חומר שמרעיד את אמות הסיפים, אבל הוא מאופיין בצניעות מופלאה. ניל יאנג יכול לעיתים לעלות על העצבים כשהוא הופך פריטות אקוסטיות פרימיטיביות ליצירות אפיות ארוכות מדי, או כשהוא מעמיס על החומרים שלו הפקה בומבסטית. אבל ב-TIME FADES AWAY אין שום דבר מזה! יש כאן כמה קטעי רוק מתונים וכמה בלדות יפהפיות, שכמעט אף אחת מהן אינה ארוכה מספיק כדי להרגיז, מלודיות, קליטות לעיתים, ועם מילים יוצאות מן הכלל ככלל ברזל. למעשה, זהו אלבום אוטוביוגרפי מאוד: שלושה מתוך שמונת השירים מזכירים ישירות את קנדה, ולרוב האחרים יש רקע רגשי ואישי עמוק.

חוץ מזה, להקת הליווי פשוט מעולה! בן קית' מפליא לנגן בגיטרת סלייד ופדאל סטיל, ג'ק ניטשה מוסיף נגיעות פסנתר נהדרות לכל אורך הדרך, ובאופן כללי בהאזנה לתקליט לא מרגישים את כל המתח המטורף ששרר בסיבוב הזה.

שיר הנושא TIME FADES AWAY הוא קטע בלוזי קלאסי אבל עם הוק מדבק במיוחד בפזמון, ומילים עמוסות ברמיזות על נרקומנים, שמסגירות את המצוקה האמיתית שבה יאנג היה שרוי, גם אם לא שמים לב לכך בהאזנה ראשונה. יאנג שר בשיר על ארבעה עשר נרקומנים שחלשים מכדי לעבוד – טקסט ישיר ומצמרר שנכתב תחת ההלם ממותו הטרי של דני וויטן. ויש את JOURNEY THROUGH THE PAST - בלדת פסנתר שקטה ונוגעת ללב. זהו שיר הנושא של סרט אוונגרדי כושל באותו שם שיאנג ביים באותם ימים. השיר נשמע כמו קרוב משפחה אינטימי של שיר הנושא מהאלבום AFTER THE GOLD RUSH.

ובשיר YONDER STANDS THE SINNER ניל נשמע שם שתוי לחלוטין, קולו נסדק שוב ושוב, אבל פשוט לא אכפת לו בשיט! יאנג בדרך כלל מצטיין כשהוא נמצא במצב רוח סרקסטי ועוקצני שכזה. והשיר L.A מתפקד כהמנון מופלא לעיר שהייתה נתונה בתוך ערפיח מחניק. את מילות השיר כתב יאנג בשיתוף עם ריצ'רד המפטון, עובד במה בסיבוב ההופעות שהציע שורות על השקיעה המזוהמת של העיר. השיר מציג נבואת זעם סרקסטית ומפוכחת על התמוטטותה של לוס אנג'לס אל מי האוקיינוס בעקבות רעידת אדמה.

ויש את LOVE IN MIND שהוא קטע סולו קצרצר על פסנתר, שהוקלט בהופעה אינטימית עוד בינואר 1973. בלדה עדינה, כנה ומלאת שבריריות שחושפת את הצד הפגיע ביותר של יאנג. וכמובן יש את DON'T BE DENIED ששייך לאותם שירים אישיים וחשופים שאם הם פוגעים בך – הם פוגעים ישר בבטן ומטלטלים אותך עד עמקי הנשמה. באופן אישי, כשאני במצב רוח כזה אני מעדיף להאזין לשיר HELPLESS, אבל DON'T BE DENIED הוא עדיין יצירה נהדרת וקורעת לב. מדובר באחד הטקסטים האוטוביוגרפיים הכי חשופים שניל כתב אי פעם: הוא פורש בו את ילדותו בקנדה, את הכאב מגירושי הוריו, את המכות והלעג שספג כילד דחוי בבית הספר, ואת הרגע הגואל שבו החזיק גיטרה לראשונה והקים להקה כדי להגן על עצמו מפני העולם.

השיר THE BRIDGE הוא בלדת פסנתר יפהפייה ונוגה הממשיכה את הקו האינטימי של שירי הסולו באלבום, והשיר LAST DANCE הוא הסוס האפל של האלבום – קטע שנמשך כשמונה דקות, אפל וצפוף בהרבה מכל שאר החומרים, נעזר בהרמוניות של קרוסבי ונאש, וכולל קטע ג'אם באמצע שנשמע... מוזר ויוצא דופן. זה אולי לא שיר מופת מושלם, אבל הפזמון יפהפה ויש בשיר עוצמה גולמית אדירה כשניל זועק שוב ושוב שכל אדם חייב לחיות את חייו שלו.

טרילוגיית התעלה: הצעד הראשון אל תוך האפלה האמנותית

אך מעבר לצליל הלא מלוטש, היה זה המסר שהימם את כולם. התקליט הזה היה הסנונית הראשונה שבישרה על בואה של התקופה האפלה והפוריה ביותר של יאנג, מה שמכונה "הטרילוגיה של התעלה". אחריו הגיעו שני תקליטי מופת קודרים אף יותר, ON THE BEACH ו-TONIGHT'S THE NIGHT, שהוקלט בהשפעת מותם של שני חבריו הקרובים ממנת יתר, הגיטריסט דני וויטן והעוזר האישי ברוס ברי. TIME FADES AWAY, בדיעבד, נתפס כפרק הפותח והחיוני בטרילוגיה הזו, הצעד הראשון אל תוך החשיכה.

באותם ימים, המהלך של יאנג נחשב לאמיץ, חצוף ומרענן. בעולם שבו חברות התקליטים ציפו מאמנים לשכפל את נוסחת ההצלחה שלהם עד דק, הוא הגיש להם אצבע משולשת מהדהדת. זה היה כאילו אמר לקהל ולממסד המוזיקלי: 'קיבלתם אותי בעטיפה מתוקה ונוחה לעיכול, עכשיו תתכבדו ותבלעו את הגלולה המרה של האמת האמנותית שלי'. מעשה כזה של התרסה הוא שמבדיל אמנים גדולים מבעלי מלאכה מוכשרים, ומעניק להם חותמת נוספת של איכות ויושרה. יאנג הצטרף בכך לשורה של יוצרים בלתי מתפשרים, שברגעים המכריעים בקריירה שלהם בחרו באמנות על פני מסחר. אמנים כמו לו ריד, ג'ון לנון, ואן מוריסון ולאונרד כהן הם רק דוגמאות בודדות ליוצרים שתמיד העדיפו את הנתיב הפתלתל על פני הכביש הראשי והסלול.

האלבום הגנוז שהפך לאגדה: מרדיפת בוטלגים ועד להכרה מאוחרת

באופן אירוני, יאנג עצמו תיעב את התקליט הזה במשך שנים וסירב לאשר את הוצאתו על גבי תקליטור, מה שהפך אותו לפריט אספנים נדיר ומבוקש. במשך עשרות שנים, מעריצים מושבעים נאלצו לכתת רגליים בין חנויות תקליטים משומשים כדי למצוא עותק ויניל מקורי משנת 1973, או להסתפק באותם בוטלגים פיראטיים ומפוקפקים. אלפי מעריצים אף חתמו על עצומה ענקית באינטרנט שהתחננה בפני יאנג לשחרר את האלבום בפורמט דיגיטלי. רק עשרות שנים לאחר מכן הוא התרצה והתקליט הפך זמין לקהל הרחב. כיום, TIME FADES AWAY לא נתפס עוד ככישלון צורב, אלא כאחד הרגעים האמיצים והחשובים ביותר בקריירה הארוכה של ניל יאנג.

לתיעוב של יאנג כלפי האלבום הייתה גם סיבה טכנולוגית מרתקת: התקליט הוקלט באמצעות קונסולת סאונד ממוחשבת נסיונית בשם QUAD-8 COMPU/MIX. הטכנאים ניסו להקליט ישירות לקלטת סטריאו דו-ערוצית במקום לסרטי הקלטה מרובי ערוצים (MULTI-TRACK). התוצאה הייתה סאונד שטוח, מחוספס ונטול בסים עמוקים, שלא אפשר שום מיקס מחדש באולפן – בדיוק ההפך המוחלט מהחמימות האנלוגית העשירה שיאנג כה אהב.

קרב המבקרים של 1974: קטילות, הלם וניצוצות של גאונות

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת על התקליט בינואר 1974: "אלבום זה עשוי לתרום לתדמית היורדת של ניל יאנג כמו מה ש'פאט גארט ובילי הילד' עשה נגד דילן. אבל בדומה לפס הקול הקולנועי של דילן, גם לתקליט זה יש את מעלותיו כאשר הוא נלקח כמו שהוא ולא כיצירה המרכזית האחרונה של אמן גדול. הנה, יאנג כנראה נמנע במודע להמשיך את המסלול של HARVEST ועשה אלבום לא שגרתי להפליא. התקליט הוא לא האמירה הגדולה הסטנדרטית שאליה ציפינו ממבצע כזה, וגם לא אלבום ההופעה הסטנדרטי של האמן המצליח. אין בו להיטים ואין מנגינות מוכרות; לצורך העניין, אין כמעט תגובה של קהל - היא נמוגה במהירות בסוף כל שיר. יותר מכל יצירותיו הקודמות, תיעוד זה מראה את ההתעקשות של יאנג לגבי היותו איש ציבור. פרטיותו של יאנג תמיד הייתה לב הכתיבה והביצוע שלו, ממש לצד חושו המוסרי הנחרץ. שני המרכיבים הללו היו סגולותיו העיקריות והן הפגמים העיקריים שלו. שני המרכיבים ניכרים בחומר החדש הזה, עם תוצאות לא אחידות אך לפעמים חיוביות. אם לא מדובר בהצלחה מסחררת, האלבום הוא עדיין דיוקן עצמי חושפני של אדם מרתק תמיד".

עיתון מלודי מייקר: "התקליט הזה מראה כי ניל יאנג הופך להיות צפוי יותר ממה שהוא אמור להיות. הריגוש מעבודתו נעלם. התקליט הזה יירשם בהיסטוריה כמשהו שיאנג הוציא רק כדי לשחרר משהו מעצמו".

עיתון NME: "מה שאנחנו מקבלים פה זה קטעי רוק מרושלים וחסרי ברק. כל הצליל בתקליט הזה מבולגן והקול של יאנג נשמע מעצבן יותר מבדרך כלל".

מילים אישיות מתוך הארכיון: ניל יאנג מביט לאחור

ניל יאנג כתב על האלבום באתר הארכיב שלו: "האלבום הזה הוקלט מסיבוב הופעות שעשיתי בשנת 1973. זה היה זמן קשה לצאת להופעות, ממש אחרי מותו של דני וויטן. הלהקה שליוותה אותי הורכבה מנגנים נהדרים; בן קית', ג'ק ניטשה, טים דראמונד וקני באטרי. באמצע הסיבוב, החל מניו אורלינס, הצטרף גם ג'וני ברבאטה, לשעבר המתופף של להקת הצבים. הוא נשמע מנגן בתופים באלבום הזה. הסיבוב ארך כשלושה חודשים והיה הראשון הגדול שלי. הסתובבתי בארה"ב ובקנדה. ניגנתי באצטדיונים שהכילו בין 15 ל-19 אלף איש. ציוד ההגברה שלנו היה גדול אבל המוניטורים לא היו מספיק גדולים ונאלצתי לשיר חזק כדי לשמוע את עצמי. שומעים את זה בקול שלי. ביצענו בהופעות שירים רבים מהאלבום HARVEST, אבל רציתי להוציא באלבום שירים חדשים לגמרי. האלבום לא התקבל בזמנו באהדה אבל זה מה שבאמת רציתי לעשות".

ובעולם שבו הכל מהונדס, מלוטש ומיוצר בפס ייצור, TIME FADES AWAY עומד כמו גזע עץ עתיק ופראי באמצע הסערה – צרוד, מלוכלך, כואב, אבל אמיתי עד לשד עצמותיו.

על הדבש ועל העוקץ של ואן מוריסון.

ב-15 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליט חדש לוואן מוריסון. שמו הוא TUPELO HONEY. אלבום האהבה המושלם של שנות השבעים שהפך לתסכול הגדול ביותר של האיש שיצר אותו.

איש לא שיער אז שהיצירה, שנחשבה בעיני רבים לשיא של אושר זוגי, תשאיר אצל יוצרה טעם מר של החמצה. עבור כל חובב ויניל שמניח את המחט על החריצים של האלבום הזה, מדובר בצליל חם, עוטף וממכר ברמות שקשה לתאר, אבל מאחורי הצלילים הסתתרה דרמה פנימית של אמן שחיפש בכלל משהו אחר לגמרי.

הדבש המתוק של פלורידה והאורווה שלא הייתה

שם התקליט לא נבחר במקרה. הוא נקרא על שם דבש טופלו, דבש נדיר ויקר המופק מפרחי עץ הגומי הלבן הגדל בעיקר בביצות של פלורידה. הדבש הזה, הידוע בצבעו הבהיר ובכך שאינו מתגבש, הפך למטפורה המושלמת לצליל הטהור והנוזלי ולתקופה המתוקה בחייו של מוריסון. האווירה הזו קיבלה ביטוי ויזואלי מושלם על עטיפת התקליט, שהפכה לאייקונית. בתמונה, נראה מוריסון צועד יד ביד עם אשתו דאז, ג'נט פלאנט, כשהיא מובילה סוס בשביל עפר. התמונה, שצולמה על ידי מייקל מגיד, חבר קרוב של ג'נט, נועדה לשדר בדיוק את מה שהמוזיקה הכילה: אווירה כפרית, שלווה ורווית אהבה.

אלא שכאן החל הסדק הראשון בתמונת האידיליה. שנים לאחר מכן, מוריסון, שנודע במזגו החם וביושרו הבלתי מתפשר, התלונן במרירות על אותה עטיפה. "התמונה צולמה באורווה, אני בכלל לא גרתי שם", הוא הבהיר. "פשוט הלכנו למקום הזה וצילמנו. משום מה, הרבה אנשים חושבים שעטיפות תקליטים הן החיים האמיתיים שלך או משהו כזה". נדמה שלפעמים המציאות והתדמית הכפרית לא תמיד נפגשות על אותה ערימת שחת. ואן, כהרגלו בקודש, תיעב את כל מכונת יחסי הציבור והשיווק של עולם הרוק, וכעס על כך שהתקשורת האשימה אותו בכך ש"איבד את החספוס והעוקץ" לטובת חיים בורגניים מנומנמים. למעשה, האירוניה המרה הכתה במלוא עוצמתה זמן קצר לאחר מכן: אותה אידיליה כפרית מדומה עם ג'נט התפרקה לחלוטין, ובשנת 1973 השניים כבר התגרשו באופן רשמי.   

הקאובוי מבלפסט נודד אל השמש של קליפורניה

זה היה ללא ספק התקליט ה"ביתי" ביותר של מוריסון. אם ביצירותיו המוקדמות יותר ביטא לעיתים קרובות תסכול, זעם וחיפוש רוחני בלתי נגמר, הרי שכאן הוא התמסר כולו לתענוגות החיים הפשוטים. השירים התענגו על אושר טהור ועל ההערכה העמוקה שחש כלפי אותם אנשים שבעבר אולי התעללו בו, אך כעת העניקו לו אהבה וכוח. בראיון לאותו מגזין בשנת 1971, תיאר מוריסון את היצירה במילים "שמחה ופשוטה", והסביר שהיא נבעה ישירות מתקופה של יציבות ושביעות רצון בחייו לצד אשתו בוודסטוק.

אבל כאן ראוי לדייק בנתונים ההיסטוריים: למרות שהזרעים והסקיצות הראשוניות אכן נבטו בוודסטוק – שם הוא חלק שכנות וחברות הדוקה עם חברי להקת הבאנד, ומנהיגם רובי רוברטסון אף הדביק לו את הכינוי המיתולוגי "הקאובוי מבלפסט" – ואן כבר לא התגורר שם בזמן הקלטת האלבום. לאחר יציאת הסרט התיעודי על פסטיבל וודסטוק ב-1970, העיירה הפסטורלית הוצפה בהמוני היפים ותיירים. כפי שוואן סיפר בכעס טיפוסי: "פתאום כל אחד והדוד שלו הופיעו בתחנת האוטובוס המקומית, וזה היה בדיוק ההפך ממה שהמקום הזה אמור היה להיות". ג'נט דחפה לעבור מערבה, והשניים העתיקו את חייהם למחוז מרין הפסטורלי מצפון לסן פרנסיסקו. את הקלטות האלבום עצמו הוא קיים באולפני וולי היידר ובאולפני קולומביה בסן פרנסיסקו, עם הרכב נגנים מקומי וחדש שנאלץ לגייס בהתראה קצרה.   

בוסטון ופצצת האנרגיה של WILD NIGHT

את האלבום פותח הלהיט הענק WILD NIGHT, שבוצע באנרגיה סוחפת והפך לאחד השירים המצליחים ביותר של ואן במצעדים כשטיפס למקום ה-28 בארצות הברית. מדובר באחד השירים הבודדים של מוריסון עם פנייה ישירה ומיידית לקהל הרחב – המנון מסיבות וריקודים שמתאר יציאה לילית משכרת לעיר, חליפות מהודרות והתרגשות באוויר. ואן אמנם נטה בדרך כלל להתרחק מחרוזים פופיים קלילים כמו "בואו לרקוד, בואו נעשה רומנטיקה", אך השיר הוכיח שכשמתחשק לו, הוא מסוגל לכתוב להיט פופ מושלם ברמה עולמית.

על ההפקה של WILD NIGHT ושל האלבום כולו חתום טד טמפלמן (שבהמשך יפיק ענקי רוק כמו THE DOOBIE BROTHERS ו-VAN HALEN). על הגיטרה החשמלית ניגן רוני מונטרוז הצעיר – גיטריסט אגדי שלימים הקים את להקת הרוק הבועטת MONTROSE – שהפליא כאן בריפים חדים וסולו פ'אנקי פנטסטי. הוסיפו לזה את חטיבת הנשפנים החדה של ג'ק שרואר בסקסופון ולואיס גאסקה בחצוצרה, את נגינת הפדאל סטיל של ג'ון מקפי, ואת קוני קיי (המתופף האגדי של MODERN JAZZ QUARTET שניגן בתקליט ASTRAL WEEKS לפני כן) וקיבלתם גרוב שלא משאיר אף אחד על הכיסא.

שיר הנושא, TUPELO HONEY, הוא יצירת מופת של כמעט שבע דקות, שלמרות אורכה הבלתי שגרתי לתחנות הרדיו יצאה כסינגל והגיעה למקום ה-47 במצעד. במילות השיר מסתתרות רמיזות היסטוריות ופוליטיות עמוקות. השורות הפותחות מדברות על השלכת כל התה מסין מתוך שק חום ישירות למעמקי האוקיינוס – רפרנס ישיר למסיבת התה של בוסטון ולשאיפה לעצמאות. בנוסף, השורה החוזרת "אינכם יכולים לעצור אותנו בדרך לחופש" הדהדה בעוצמה את המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית ואת אימי "הצרות" שבערו באותן שנים במולדתו צפון אירלנד.

הצליל החם מנצח את המיקס: המבקרים מתמוגגים

עם צאתו, המבקרים חיבקו את התקליט בחום. המגזין רולינג סטון קבע כי TUPELO HONEY הוא סינתזה מופתית של כל מה שמוריסון עשה לפניו, ובה בעת פריצת דרך חדשה. הכתב ציין שהתקליט משלב את הדיוק המוזיקלי המהודק של התקליט MOONDANCE עם האנרגיה המשוחררת של HIS BAND AND THE STREET CHOIR, והכתיר אותו כתקליט הטוב ביותר שהוציא עד אז. שבח מיוחד ניתן לאיכות הסאונד, שפיצתה על המיקס הגרוע והעכור של תקליטו הקודם והעניקה לשירים את הבהירות שהיו ראויים לה.

כפי שנכתב במגזין NME, היכולות של מוריסון כמפיק, מלחין, מעבד וזמר באותה תקופה היו בלתי ניתנות לערעור: "איש לא יכול היה לשיר בתשוקה כה חסרת מעצורים, לכתוב מלודיות כה מושלמות או לעבד חטיבת נשפנים בחדות ובחיוניות שכזו. השירים שכתב עסקו בצוענים, טיולים בכפר, האזנה לרדיו, פלגי מים קרירים וערבים מול האח עם אהובתו – אך שום דבר מזה לא גרע מחדוות ההאזנה: לוואן הייתה דרך להפיח חיים בתענוגות שלו, ולהפוך אותם לתחושות מוחשיות ורוטטות".   

בראיון אחר למגזין המוזיקה הבריטי NME בדצמבר של אותה שנה, הוא הרחיב על תהליך היצירה. הוא הדגיש שהתקליט נמנע מהפקת יתר מכוונת, מתוך רצון עז ללכוד אווירה ספונטנית ונינוחה. "זה לא היה משהו מהונדס", הסביר. "פשוט נכנסנו לאולפן ועשינו מה שהרגשנו שנכון באותו הרגע". בריאיון אחר לאותו מגזין, כשנשאל האם הוא רואה את עצמו כחלק ממסורת בלוז של ג'ון לי הוקר או מאדי ווטרס, ואן הניח את המזלג, נאנח ואמר בביטחון עצמי אופייני: "התעליתי מעל כל זה. הייתי חלק מתקופה מסוימת אבל התעליתי מעליה. עברתי דרך הרית'ם אנד בלוז, עברתי דרך הפולק, התעליתי מעל כל מדיום. כעת אני פשוט אני". 

העוקץ שמאחורי הדבש: כשהאידיליה מתרסקת

אבל כאן, בסיפורו של התקליט המתוק כדבש, מגיע העוקץ. למרות ההצלחה הביקורתית והמסחרית, ולמרות שהפך לפסקול חייהם של זוגות רבים, מוריסון עצמו פיתח סלידה של ממש מהיצירה. בחלוף השנים הוא התוודה שהוא כלל לא היה מרוצה מהתקליט, מכיוון שלתחושתו, הוא הורכב משירים ישנים ולא רעננים. מבחינתו, זו הייתה בסך הכול אסופה של שירים שהתגלגלו אצלו כבר זמן מה ולא ייצגו את המקום האמנותי החדש שאליו שאף להגיע. באופן אירוני, דווקא התקליט עתיר הדבש הזה, שהציג לעולם את הצד הרך והמאושר שלו, הותיר בפיו של האמן טעם מר של פספוס.

ובכל זאת, מבחן הזמן והקהל אמר את דברו. TUPELO HONEY לא רק שהיה אהוב על הקהל, אלא שהוא נמכר בכמויות שעקפו לא רק את קודמיו (כולל יצירות מופת כמו ASTRAL WEEKS ו-MOONDANCE), אלא גם כל אלבום אחר שהוציא לאורך שנות השבעים! ואן אולי הרגיש שהוא נתקע במתיקות יתר, וכבר באלבומו הבא משנת 1972, ST. DOMINIC'S PREVIEW, הוא חזר למסעות פסיכולוגיים ומיסטיים ארוכים וטורדי מנוחה עם רצועות ענק כמו LISTEN TO THE LION. אבל TUPELO HONEY תמיד יישאר רגע קסום של שמש חמימה, גרוב מושלם וזמר ענק ששר ממעמקי הנשמה – גם אם הוא עצמו לא הסכים להודות בזה.   

הלילה בו טום ווייטס מצא את הלב של שבת.

ב-15 באוקטובר בשנת 1974 יצא התקליט THE HEART OF SATURDAY NIGHT שהוא השני של טום ווייטס. ואוווו... כמה שזה טוב!!!

זה היה תקליטו השני של פזמונאי צעיר ובעל קול שאין לטעות בו, טום ווייטס, והוא נשא את השם הבלתי נשכח, THE HEART OF SATURDAY NIGHT. והתקליט הזה היה - ועדיין - כרטיס כניסה לעולם אפלולי, רומנטי ומלא עשן, עולמו הפנימי של ווייטס שהחל לקרום עור וגידים. היצירה החדשה הזו היוותה קפיצת מדרגה משמעותית מתקליט הבכורה שלו, CLOSING TIME, שיצא שנה קודם לכן.

אם הבכורה הציגה לעולם את כישרון כתיבת השירים הגולמי של ווייטס באווירת פולק-רוק נעימה יחסית, הרי שהתקליט השני כבר צלל עמוק אל תוך מחוזות הג'אז. הוא נטש את הגיטרות האקוסטיות הבהירות לטובת פסנתר מהורהר, קונטרבס ג'אזי ועיבודים שתיארו במדויק את המלנכוליה המתוקה של חיי הכרך בשעות הקטנות של הלילה. זו הייתה התבססות המוניטין שלו כאחד הקולות המקוריים והחשובים במוזיקה האמריקאית.

המגזין רולינג סטון קלט את הקסם הזה מיד בזמן אמת, וציין בביקורת שלו כי באלבום האולפן השני, "ווייטס התחיל לשחק עם השפה שלו ולהזריק קצת סווינג לתוך העיבודים; הדימויים היו בולטים ומקוריים; הוא התבגר כזמר". ומנקודת מבט של כתיבת שירים, הם צדקו בענק! ווייטס פשוט צלל ראש אל תוך יצירת תרבות שהוא הרגיש חלק בלתי נפרד ממנה. דרך אגב, אם תסתכלו על עטיפת האלבום, מדובר במחווה גאונית ומכוונת לעטיפת אלבום המופת IN THE WEE SMALL HOURS של פרנק סינטרה. רואים שם את ווייטס עומד מתחת לשלט ניאון זוהר, נראה עייף מהחיים, כשאישה בלונדינית חולפת על פניו. איזה פרט מטורף, נכון? זה פשוט צועק את כל האווירה של האלבום עוד לפני שהמחט בכלל נוגעת בוויניל!

טראומת ההופעות וגיבוש הזהות

אך הדרך לשם לא הייתה פשוטה. בתחילת שנות השבעים, ווייטס היה עדיין אמן בתחילת דרכו, מנסה למצוא את מקומו. הוא נזכר בבעתה בסיבוב הופעות שקיים כהופעת חימום לפרנק זאפה, גאון מוזיקלי מסוג אחר לגמרי. קהל מעריציו המשופם והאינטלקטואלי של זאפה, שהגיע כדי לשמוע קומפוזיציות רוק מורכבות, פשוט לא ידע איך לעכל את המשורר השיכור למחצה ששר להם בלדות נוגות על פסנתר. התגובות נעו בין חוסר עניין למטר של בוז, חוויה שחישלה את ווייטס והבהירה לו שעליו לפלס לעצמו נתיב ייחודי משלו.

בראיון לעיתונאי ג'ים ג'רארד, ווייטס הודה בכנות אופיינית שהאלבום היה עבורו מפלט מוחלט מתקליט הבכורה, שאותו תיאר כ"אוסף של הרבה שירים ישנים שלי... מאז ש-CLOSING TIME יצא, אני כל הזמן בדרכים. אני כותב עכשיו את כל החומרים שלי בחוץ והלו"ז שלי השתנה לגמרי. זה בטוח ישפיע על מה שאני עושה ומה שאני אומר". בדרכים האלו, הוא מצא את עצמו במצב של מחקר מתמיד – מופיע בברים מעופשים וטרקלינים נידחים לאורך כל כביש צדדי באמריקה.

באותה תקופה, ווייטס התגורר בלוס אנג'לס וחי את חיי הבוהמה במלואם. הוא ספג השראה מהרחובות המפויחים, ממועדוני הג'אז האפלים ומכתביהם של משוררי דור הביט כמו ג'ק קרואק. הוא החל לכתוב על הדמויות שפגש, אותם טיפוסים שוליים המאכלסים את העיר לאחר שכולם כבר הלכו לישון. הסצנה הזו של לוס אנג'לס הייתה הכור ההיתוך שממנו נוצק הסאונד של התקליט. עם דיינרים שפתוחים כל הלילה; מלונות זולים; תחנות עצירה למשאיות; אולמות ביליארד; מועדוני חשפנות...

והאהבה הזו לסצנת החיים התחתונה הפכה למנוע של האלבום. בעוד שסינגר-סונגרייטרים אחרים התעסקו בלברוח מהעיר אל הטבע, ווייטס חיבק באהבה יוקדת את הצדדים האפלוליים יותר של לוס אנג'לס. אלכוהול, סיגריות ודלק הניעו את עולם שלטי הניאון שלו. בראיון אדיר למגזין פולקסין, הוא חשף את החזון: "מבחינה רעיונית, היה לי בראש קו עלילה לאלבום, איזה אוסף של שירים כמו פרקים – לא סתם חופן אקראי של בלדות, אלא משהו שמתחבר ביחד... ברגע שכתבתי את שיר הנושא, התחלתי לחשוב במונחים של דרכים אחרות לגשת למוצאי שבת".

את האותנטיות הזו הוא הסביר בהודעה לעיתונות של חברת התקליטים בכך ש"טעמתי את מוצאי שבת בדטרויט, סנט לואיס, טוסקלוסה, ניו אורלינס, אטלנטה, ניו יורק, בוסטון, ממפיס... אני מאמין שהאלבום השני הוא מחקר מקיף של החיפוש הזה אחר המרכז של מוצאי שבת... ניסיתי לאסוף כמה יהלומים מהקסם הזה שאני רואה".

ברוח דור הביט (אבל אל תעזו לקרוא לו ביטניק!)

ההשוואות לגיבור שלו, הסופר ג'ק קרואק, היו פשוט בלתי נמנעות. המלודי מייקר הבחין ששם האלבום הוא למעשה התייחסות ישירה לקטע מספרו של קרואק, וטען שהמילים של ווייטס חוקרות את אותן אקסטזות חולפות שנחקרו קודם לכן על ידי כותבים כמו קרואק, אלן גינזבורג ואפילו ריי צ'ארלס. ווייטס, שתמיד אהב לקרוא, סיפר לרדיו WAMU: "אני מרותק לספרות אמריקאית. אני קורא המון... אני מנסה לא ללכת על התיאור הקל ביותר. אני בא ממשפחה טובה והכל, אבל עם השנים פיתחתי כמה דרכים שפשוט אינן נכונות, אז אתה פשוט מחפש את התסביכים באישיות שלך, וזה עוזר לפעמים".

עם זאת, ווייטס ממש רתח שמקטלגים אותו כסתם ביטניק זרוק! הוא הבהיר ללוס אנג'לס טיימס: "אני שונא את ההתייחסות הזו בגלל הסטיגמה שמצורפת אליה – איזו דמות כמו מיינרד ג'י קרבס עם קצת תופי בונגוס. אני לא מנסה לחוות איזה ריגוש פיפטיז מזויף... מבחינה סגנונית, רוב הכותבים והמבצעים שואבים השראה מאיפה שהם יכולים. אתה צריך להיות צמא לזה, מה שזה לא יהיה, ואז לשלב את זה במה שאתה עושה". וכך בדיוק נולד אחד הקטעים הכי מהפנטים באלבום – DIAMONDS ON MY WINDSHIELD. מדובר בקטע ספוקן-וורד שבו ווייטס מדקלם שירה על גבי מקצב ג'אזי וקונטרבס בלבד!

ווייטס הסביר את הטכניקה שלו: "אני מביא איתי טייפ מנהלים, וכשאני חוזר למלון אני מדבר לעצמי. במקום לכתוב שיר פשוט כתבתי פה מלא מילים ופשוט דיברתי אותן במקום לשיר אותן. אני מניח שאפשר לקרוא לזה שירים. יש בזה משהו שיכול להיות הרבה יותר ערב לחיך עבור הקהל מאשר כשנתקעים רק על המלודיה ומצב הרוח".

הקסם החד פעמי שנוצר באולפן ההקלטות

את המהפך סייע לו להוציא לפועל המפיק בונז האו, שהפך במהרה לשותפו המוזיקלי הקרוב. להאו, שהגיע מרקע עשיר בג'אז, הייתה ההבנה העמוקה כיצד ללכוד את האווירה האותנטית והאקוסטית שווייטס חיפש. הוא ידע לשמר את החספוס והכנות בקולו של ווייטס, ובמקביל לעטוף אותו בעיבודים הנכונים. החיבור בין השניים היה טבעי ומיידי, כמו בדל סיגריה שמוצא את מקומו במאפרה מלאה. ההקלטות נערכו באולפני וולי היידר המפורסמים בלוס אנג'לס, מקום שבו הקליטו כמה מהשמות הגדולים של התקופה. ווייטס והאו אספו סביבם הרכב מצומצם של נגנים מהמעלה הראשונה, ביניהם הבסיסט ג'ים יוארט והמתופף ג'ים גורדון, שהעניקו לשירים תחושה נינוחה ואינטימית.

ווייטס ניגן בעצמו על הפסנתר, בעוד מייק מלווין הוסיף עיבודי כלי מיתר עדינים ושופעים שהעשירו את הצבע של כמה מהרצועות. האו דחף את ווייטס לקחת סיכונים קוליים, מה שהוביל להגשה אקספרסיבית ומלאת נשמה, שהפכה לסימן ההיכר שלו. העבודה באולפן הייתה קפדנית. ווייטס, פרפקציוניסט מטבעו, התעקש על טייקים רבים לכל שיר, לאו דווקא כדי להגיע לביצוע מושלם, אלא כדי לתפוס את התחושה המדויקת, את אותה אווירה חמקמקה של מועדון מעושן בשלוש לפנות בוקר.

התוצאה הסופית אכן נשמעה כאילו הוקלטה בזמן אמת בבר שכונתי, ולא באולפן הקלטות משוכלל. ניחוח הג'אז של אמנים כמו ת'לוניוס מונק ולואי ארמסטרונג שורה על כל התקליט, לא רק בנגינה אלא גם באופן שבו ווייטס מגיש כל מילה וכל הברה.

האו תיאר את העבודה מול ווייטס ביראת כבוד: "טום, בשבילי, היה כמו אמן ג'אז, ולכן כמפיק התפקיד שלי לא היה לדחוף אותו לתבנית כמו שעשיתי עם אמני פופ. הוא לא עמד להיות מושמע ברדיו, אז התפקיד שלי עם ווייטס היה 'ליילד את התינוק'. הוא היה הכישרון, ואני הייתי שם לעזור לו למצוא את הכיוון... אחרי שסיימנו להקליט ערוצים, היינו פשוט יושבים בערב, פותחים בירה, ומדברים על רצף האלבום כי כל הלחץ כבר ירד. והרבה פעמים טום היה אומר לי 'אתה יודע, אני חושב שאם אלך לאולפן ואשיר את זה לבד זה יהיה טוב יותר'. וככה נוצרו הרצועות האלה שזה רק הוא, יושב ליד הפסנתר ומנגן".

למעשה, ווייטס עצמו הודה בראיון למגזין מוג'ו שנים מאוחר יותר שהוא היה ממש פרנואיד לגבי הקלטות מרובות ערוצים. "אפילו שהיו זמינים יותר מארבעה ערוצים, הייתי בחרדה מזה... הייתי כזה 'אני לא אוהב את זה. בוא פשוט נעשה את זה ונגמור'". והפשטות הטכנית הזו ניצחה – האו פשוט תלה מיקרופון מדגם 77 מולו, ועוד שני מיקרופונים (כולל U-47 קלאסי) על הפסנתר כי לא היו לו שום בעיות של זליגת סאונד. "זה היה רק טום ליד הפסנתר, שר לייב עם מיקרופון תלוי מולו, בדיוק כמו שהוא היה על הבמה," נזכר האו. התוצאה הייתה חמימה להפליא. ווייטס סיכם: "מאוד נהניתי לעבוד עם בונז האו והייתה לי קבוצה טובה מאחוריי. השירים היו חזקים, אני חושב". וכשמקשיבים לשירים הנוגים והמושלמים כמו SAN DIEGO SERENADE המרטיט, או לשיר הבלוז האלמותי NEW COAT OF PAINT מבינים עד כמה הפשטות הזו פשוט עבדה!

תחנת מעבר חיונית ויצירת מופת נצחית

עם צאתו, THE HEART OF SATURDAY NIGHT זכה לשבחי המבקרים, שהיללו את יכולתו של ווייטס לצייר תמונות חיות במילים ובצלילים. הצלחתו המסחרית, עם זאת, הייתה צנועה. התקליט לא הניב להיטי רדיו גדולים, אך הוא כן העניק לווייטס את הדבר החשוב באמת: קהל מעריצים מסור ונאמן, שהבין את עומק יצירתו. בדיעבד, התקליט הזה נתפס כתחנת מעבר חיונית בקריירה שלו, הגשר המושלם בין הפולק הנגיש של תחילת הדרך לבין הסגנון הניסיוני והאוונגרדי שהוא יאמץ בשנים הבאות. אם טרם האזנתם ליצירת המופת הזו, עשו לעצמכם טובה. פנו לעצמכם פינה שקטה, מזגו משקה הגון לכוס, והניחו למחט לפגוש את החריצים. תנו לטום ווייטס לקחת אתכם למסע אל לבו הפועם של הלילה האורבני. וזה, חברים יקרים, כל הקסם במוזיקה הזו. לקחת תקליט כזה שמרגיש כמו חבר ותיק ושיכור שיושב איתכם על הבר, לשים אותו באהבה על הפטיפון, לעצום עיניים ולתת לצליל האנלוגי לעטוף אתכם בחיבוק מלנכולי ומתוק. נתראה בצד השני של הלילה!

בחזרה לשורשים או בריחה מהמציאות עם הבאנד?

ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת THE BAND. הסוד האפל מאחורי אלבום הקאברים שהציל את הלהקה החשובה בעולם מהתרסקות.

לאחר תקופת דממה יצירתית מדאיגה, במהלכה חברי הלהקה התפזרו איש איש לעיסוקיו – בין אם פרויקטים מוזיקליים צדדיים ובין אם התמסרות לפעילויות פחות מועילות כמו אלכוהול וסמים – הלהקה הייתה צריכה להזכיר לעולם שהיא עדיין קיימת. והאיש שלקח את המושכות היה הגיטריסט וכותב השירים העיקרי, רובי רוברטסון. שנים רבות לאחר מכן, הוא הודה בפה מלא שמצבה הנפשי של הלהקה באותם ימים היה רחוק מלהיות יציב. הבאר היצירתית, שממנה נבעו קלאסיקות כמו MUSIC FROM BIG PINK ו-THE BAND, יבשה כמעט לחלוטין.

חלפו שנתיים מאז תקליט האולפן האחרון שלהם עם חומר מקורי, CAHOOTS, שבעצמו התקבל בתגובות פושרות יחסית לקודמיו. הלהקה הייתה בסכנה ממשית של היעלמות מהתודעה הציבורית, ומעל ראשה ריחפה חרב ההתחייבויות החוזיות מול חברת התקליטים CAPITOL. מה עושים כשאין שירים חדשים באופק אבל חייבים להוציא תקליט? פה בדיוק נכנס הקסם המשוגע של התקופה הזו. אני תמיד אומר שחבורה כזו של מוזיקאים מחוננים לא יכולה באמת ליצור משהו רע, גם כשהם על אדי הדלק האחרונים. בספרו המרתק, ליבון הלם, המתופף עם הנשמה הכי גדולה ברוק, נזכר ברגע ההוא באהבה עצומה וכתב: "אני שוכח מי אמר את זה, אבל פשוט מישהו זרק לאוויר - 'למה שלא פשוט נעשה את מופע מועדוני הלילה הישן שלנו?'". הלם סיפר על תחושת התסכול מהיעדר חומרים חדשים ומההתחייבויות לחוזה שניקרו בראשם, ואיך באופן אינסטינקטיבי הם הרגישו צורך עז לחזור לשורשים הטהורים של הרוק'נ'רול כדי לחזור לנשום.

החזרה לעבר כגלגל הצלה אולטימטיבי

הפתרון של רוברטסון היה מבריק בפשטותו, או נואש, תלוי את מי שואלים: לחזור אחורה בזמן. הוא הציע לחבריו להיכנס לאולפן ולהקליט תקליט שלם של גרסאות כיסוי לשירים הישנים והאהובים עליהם, אותם נהגו לנגן בברים המפוקפקים של קנדה וארצות הברית עוד בימים שהיו להקת הליווי של רוני הוקינס ונקראו THE HAWKS. הרעיון היה למעשה להעניק למעריצים הצצה נדירה לפלייליסט הפרטי של הלהקה, לתחנת הרדיו הפנימית שניגנה להם בראש. כך, במקום להתמודד עם הלחץ של כתיבת יצירת מופת חדשה, הם פשוט יכלו להיכנס לאולפן, להשתחרר ולנגן את השירים שעיצבו אותם, מלהיטי R&B ועד לבלדות דו-וופ קלאסיות.

ההחלטה להיכנס לאולפני ברסוויל באותו קיץ אולי אשכרה הצילה את חייו של ריצ'רד מנואל, ובוודאות הצילה את המורל של כל החבורה. הלהקה הייתה צריכה קצת להוריד הילוך מהרצינות התהומית שליוותה אותה. חייבים להבין ששנת 1973 הייתה שטופה בגל נוסטלגיה אדיר, הרבה בזכות הסרט AMERICAN GRAFFITI, והרדיו חזר לנגן את התקליטים הישנים הללו. רוברטסון עצמו סיפר בספרו שברגע שהם חזרו לוודסטוק, הוא פשוט לא היה יכול לחכות כבר להיכנס לאולפן ו"לעשות קצת רעש עם החבר'ה". הוא אמר שהם חיפשו להתחזק דרך השירים האלו, לא להתחרות בביצועים המקוריים, אלא פשוט להשלים אותם.

קולות של צפרדעים ואורח מהחיפושיות

התוצאה הייתה התקליט שקיבל את השם MOONDOG MATINEE. השם עצמו היה הומאז' נוסטלגי לאחד מחלוצי הרוק'נ'רול, שדרן הרדיו אלן פריד, שהייתה לו תוכנית רדיו פופולרית בשם THE MOONDOG SHOW. המתופף והזמר ליבון הלם, בעל קול הדרום המחוספס, סיפר שהיה מאזין אדוק לתוכנית של פריד מקליבלנד, שהשמיעה רית'ם אנד בלוז משובח ופתחה לו צוהר לעולם מוזיקלי חדש.

התקליט כלל ביצועים מחודשים לשירים כמו AIN’T GOT NO HOME של קלרנס "פרוגמן" הנרי, THE GREAT PRETENDER של הפלטרס ו-MYSTERY TRAIN, במקור של ג'וניור פרקר ושהתפרסם על ידי אלביס פרסלי. הם הקליטו אותו באולפני CAPITOL בהוליווד, אותם אולפנים שבהם פרנק סינטרה ונט קינג קול הקליטו את להיטיהם הגדולים, מה שהוסיף נופך של היסטוריה לתהליך. אבל חכו, אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי לצלול לפרטים העסיסיים באמת שקרו באולפן.

בואו ניקח את השיר AIN’T GOT NO HOME. ליבון הלם כל כך רצה לחקות את קול "הצפרדע הבודדה" מהמקור, שגארת' הדסון – הגאון המטורף של הלהקה – אשכרה בנה לו קומבינה של צינורות! הוא דחף את הצינור לפה של ליבון וניגן איתו ביחד תוך כדי שירה כדי להפיק את הסאונד המעוות הזה. וליבון בכלל העדיף לנגן בס בשיר הזה, אז הם הביאו מתופף מקומי בשם בילי מונדי שיחליף אותו על התופים!

ועוד פרט שגורם לי לצחוק ולבכות בו זמנית קשור לשיר SAVED. ריצ'רד מנואל, שהיה בתקופה אפלה של שתייה מרובה, שר את השיר הזה שמדבר על אדם שמפסיק לשתות ולעשן. רוברטסון והלם שניהם ציינו את האירוניה הצורבת הזו. אבל איזה כישרון היה לו! ליבון הלם כתב בהערצה מטורפת: "ריצ'רד היה 'בתקופה'... שזה אומר שהוא שתה די חזק, אבל ברגע שהוא התחיל, בנאדם! תופים, פסנתר, לנגן הכל, לשיר בסולמות הגבוהים והקשים האלה... הוא פשוט הבין במדויק איך שיר אמור לעבוד". בשיר אחר, SHARE YOUR LOVE WITH ME, השירה של ריצ'רד הייתה כל כך נוגעת ללב, שרובי רוברטסון הודה שהיא פשוט העבירה בו צמרמורות.

ויש את העיבוד הנהדר שלהם ל-MYSTERY TRAIN. כדי לתת כבוד לעיבוד של אלביס פרסלי אבל להפוך את השיר לשלהם, רובי רוברטסון עשה מעשה נועז ופשוט כתב להם בית נוסף, חדש לגמרי, לשיר! גארת' הדסון גם קיבל רגע של קסם כשהקליט גרסה אינסטרומנטלית ל-THE THIRD MAN THEME כדי לסיים את הצד הראשון של התקליט.

כאילו שכל זה לא מספיק אגדי, רוברטסון מספר שבזמן שהקליטו באולפני סאנסט, לפתע נפתחה הדלת וג'ורג' האריסון פשוט צעד פנימה! הוא אמר להם: "אני מצטער שאני מתפרץ ככה... בעצם לא, אני לא מצטער, כי רציתי לבקש מכם טובה". הוא סיפר שרינגו סטאר מקליט אלבום והוא כתב לו שיר בשם SUNSHINE LIFE FOR ME, וביקש מחברי הלהקה לנגן בו. וכך, באמצע העבודה על התקליט שלהם, החמישייה מצאה את עצמה מנגנת איתו בטירוף. רוברטסון סיכם את זה הכי יפה: "האריסון, רינגו והמפיק ריצ'רד פרי היו בטיסה, ואנחנו היינו העננים שחולפים על פניהם - זו הייתה חוויה חלומית לחלוטין".

הביקורות הקוטלות ואכזבת המעריצים

למרות הכוונות הטובות והביצועים המהנים והאנרגטיים, עם צאתו התקבל MOONDOG MATINEE בתגובות מעורבות עד קשות. המבקרים והמעריצים האדוקים, שציפו לקבל את החלק השני של "המוזיקה מהבית הוורוד הגדול", חשו נבגדים. לאחר אלבום ההופעה המצוין ROCK OF AGES, שסיכם את פרק ההופעות המוקדם שלהם, ותקליט האולפן CAHOOTS המאכזב, תקליט קאברים נתפס כהודאה בכישלון.

רבים תהו בקול רם לאן נעלם אותו ניצוץ ייחודי של כתיבה, שהפך חמישה מוזיקאים מקנדה ומארקנסו לקול של אמריקה. רוברטסון עצמו טען שההשוואה המתמדת ליצירות המוקדמות שלהם הייתה מגוחכת, ושהם בסך הכל רצו ליהנות קצת. בביקורת קשוחה למדי שהתפרסמה אז במגזין רולינג סטון, נכתב שהלהקה פשוט משמרת "אנרגיות לא פוריות" על ידי משחק עם העבר. המבקר התלונן שיש בתקליט "מעט הפתעות ופחות מדי מתח", וסיכם במשפט העוקצני: "קשה לא לאהוב את התקליט, אבל נראה לי שהלהקה ומעריציה ראויים ליותר". אגב, האירוניה היא שממש באותו זמן, ג'ון לנון עשה בדיוק את אותו הדבר, כשהקליט אלבום קאברים לשורשי הרוק'נ'רול עם המפיק פיל ספקטור. זו הייתה פשוט רוח התקופה, צורך קיומי לחזור לבסיס לפני שמאבדים את הדרך לחלוטין.

הישועה שמחכה מעבר לפינה

בדיעבד, MOONDOG MATINEE היה יותר מאשר אוסף שירים ישנים. הוא היה גלגל הצלה, קרש קפיצה הכרחי שאפשר ללהקה לדרוך במקום מבלי לשקוע לחלוטין. העתיד אכן נראה מעורפל, אך מבלי שידעו זאת, ישועתם עמדה להגיע מכיוון בלתי צפוי, או שמא, צפוי לחלוטין. חבר ותיק מהעבר, שבעצמו היה זקוק לזריקת מרץ, עמד לדפוק על דלתם. קראו לו בוב דילן, ושנת 1974 המתקרבת עמדה להפוך לשנה שבה שני הכוחות המוזיקליים האדירים הללו יתאחדו מחדש לסיבוב הופעות ותקליט משותף, שיזניקו את שניהם בחזרה לפסגת עולם המוזיקה ויחזירו את הניצוץ שאבד.

השמועות כבר החלו לרוץ בקיץ 1973. ליבון הלם כתב שהם שמעו שמפיק צעיר וחריף בשם דיוויד גפן רודף אחרי בוב דילן עם הצעות ענק, אחרי שדילן סירב לחדש חוזה עם חברת התקליטים שלו ופשוט ברח למדבר במקסיקו. הכתובת הייתה על הקיר, והחיבור המחודש ביניהם היה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לכולם.

האיש שנלחם בקינג קרימזון!

ב-15 באוגוסט בשנת 2020 מת מסרטן ריאות הזמר-בסיסט-יוצר, גורדון האסקל. הוא הקליט אלבומים רבים, אבל לנצח ייזכר כזמר והבסיסט של קינג קרימזון, בשנת 1970, בתקליט LIZARD (וגם שר שיר באלבום שקדם לזה). בן 74 במותו.

הוא שר בתקליט מכונן של אחת הלהקות המדהימות בתולדות הפרוג-רוק, תיעב כל רגע, ברח, נעלם לשלושים שנה של הופעות באוניות תענוגות ובפאבים אפופי עשן, ואז, כנגד כל הסיכויים, כבש את המצעדים בגיל 55 עם שיר אהבה פשוט. ב-18 באוגוסט 2020, הלך לעולמו גורדון האסקל, האיש שהוכיח שלפעמים, הסיפור הכי טוב הוא לא על ההצלחה, אלא על הדרך הארוכה והעקשנית אליה, וגם על הפיצוץ הגדול שאחריה. הנה סיפור על מוזיקאי שלא הסכים להתכופף, גם כשזה עלה לו ביוקר.

מעטים ביותר זוכרים שהוא היה חבר בלהקה הסיקסטיזית, FLEUR DE LYS, אבל כל חובב רוק מתקדם מכיר את השם קינג קרימזון. הלהקה הבריטית, בהנהגתו הכמעט-דיקטטורית של הגיטריסט רוברט פריפ, הייתה ידועה כמקום תובעני, וירטואוזי ומורכב, מקום שבו מוזיקאים נכנסו ויצאו בקצב מסחרר. בשנת 1970, לתקופה קצרה מאוד, מי שמילא את עמדת הבסיסט והזמר הראשי היה גורדון האסקל. הוא תרם את קולו החם והעמוק לתקליט השלישי והכאוטי של הלהקה, LIZARD, ואף שר את השיר CADENCE AND CASCADE בתקליט שקדם לו. על פניו, זו הייתה הזדמנות פז, אבל עבור האסקל זה היה כרטיס הכניסה גיהינום.

הוא תיעב את המוזיקה המורכבת והאינטלקטואלית של פריפ, ראה בה יצירה קרה וחסרת נשמה, וכינה את ימיו בלהקה "שחורים ומיותרים". המתח בין השניים הגיע לשיא באחת החזרות לקראת סיבוב הופעות. לאחר ויכוח סוער עם פריפ, האסקל פשוט קם, ארז את הבס שלו והלך, מותיר מאחוריו קריירה מבטיחה בלהקה שהייתה בדרכה למעמד פולחני. "אל תדאג, עדיין תקבל את התמלוגים שלך מהתקליט שלנו איתך שייצא תיכף", אמר לו במרירות סרקסטית פריפ. כל מי שניסה לשאול אותו בעתיד על הפרק הקצר הזה בחייו, זכה במקרה הטוב לפרצוף חמוץ ובמקרה הרע למטר של קללות. האסקל היה נחוש למחוק את הפרק הזה מחייו.

בעוד קינג קרימזון המשיכה להפוך למפלצת רוק מתקדם, האסקל פנה לדרך עצמאית, ובעיקר, קשה. בשנת 1971 הוא הוציא את תקליט הסולו השני שלו, IT IS AND IT ISN'T. המבקרים הבחינו מיד בשינוי הכיוון הדרמטי. במגזין MUSIC WEEK נכתב כי "תקליט זה יגיע כהפתעה לכל מי שזוכרים את תרומתו של האסקל לקינג קרימזון. עיבודי להקה מורכבים פינו את מקומם לפשטות גמורה". ברקורד מירור הוסיפו: "יש ג'נטלמניות ברורה באמן הזה. יש לו הרבה מה להגיד". התקליט הציג יוצר שירים רגיש עם מנגינות יפות ומילים מהלב, ההפך המוחלט מהמבוכים המוזיקליים של הלהקה שעזב.

אך הביקורות החמות לא תורגמו להצלחה מסחרית. האסקל נכנס לשנים ארוכות של דשדוש. הוא חי מהיד לפה, הוציא תקליטים שלא זכו לתשומת לב, ונאלץ לעבוד כבדרן באוניות תענוגות ובפאבים קטנים ברחבי אנגליה. למרבה האירוניה, גם שם, הרחק מאור הזרקורים, העבר שלו בקינג קרימזון רדף אותו. נוסעים מבוגרים, שזיהו את שמו, היו מבקשים ממנו לשיר את CADENCE AND CASCADE, אותו שיר שביצע והפך לסמל התקופה שהוא כל כך רצה לשכוח. הוא שנא את השיר הזה בכל ליבו.

בשנת 1996, לאחר שהוציא תקליט בשם BUTTERFLY IN CHINA, הוא ניסה את מזלו בסיבוב הופעות קטן בארצות הברית, בתקווה נואשת להשיג חוזה הקלטות. מעריצי קינג קרימזון שמחו לראות אותו, אך הוא התעקש לבצע רק חומרי סולו. איש לא החתים אותו, והוא חזר לאנגליה, שבור לב ומאוכזב, היישר אל אותם הברים האפלים.

ואז, בתחילת המילניום, משהו השתנה. האסקל הכיר את הגיטריסט רובי מקינטוש, שעבד בין היתר עם הפריטנדרס, והשניים החלו לתכנן הופעה משותפת. איאן בראון, המנהל של מקינטוש, זיהה את הפוטנציאל הגולמי של האסקל והציע לו הזדמנות הקלטה. האסקל, שכבר לא האמין בדבר, הסכים בתנאי אחד: הוא רצה לעשות את התקליט שלו בדרך הישנה והטובה. בלי טריקים של אולפן, בלי שכבות על גבי שכבות של הקלטות, פשוט להקה שמנגנת יחד בחדר, בהקלטה חיה. מוזיקה שמבוססת על שירים טובים וביצועים אמיתיים.

התוצאה הייתה התקליט LOOK OUT, שהוקלט בפברואר 2001. אחד השירים בו, בלדה פשוטה ויפהפייה בשם HOW WONDERFUL YOU ARE, החל להתגלגל כמעט במקרה לתחנות הרדיו של ה-BBC. השדרנים התאהבו בקולו המחוספס והחם של האסקל ובכנות של השיר. פתאום, השיר הפך ללהיט המבוקש ביותר בתחנות, למרות שלא היה לו שום קידום מכירות.

הסיפור על הזמר הנשכח שחי בעוני וזוכה להכרה פתאומית אחרי שלושה עשורים הדליק את דמיון הקהל והעיתונות הבריטית. השיר נכנס למצעד התקליטונים והחל לטפס, והפך למועמד רציני לתואר הנחשק של "להיט מספר 1 של חג המולד". בקרב צמוד, הוא הפסיד בסופו של דבר לדואט של רובי וויליאמס וניקול קידמן, אבל הגיע למקום השני המכובד, הישג פנומנלי. האסקל, בדרכו הצינית, אמר לעיתונאים: "פתאום, אחרי כל השנים האלה, יש את כל תשומת הלב הזו. אבל אני חי בעוני כל כך הרבה זמן שאם אני ארוויח מיליון עכשיו, זה לא ממש ישנה".

ההצלחה המסחררת של השיר הובילה לחוזה של מיליוני דולרים עם חברת התקליטים הגדולה EAST WEST RECORDS. התקליט הבא שלו, HARRY'S BAR, שיצא בינואר 2002, נכנס היישר למקום השני במצעד המכירות הבריטי וזכה להצלחה אדירה גם באירופה. נראה היה שהאסקל סוף סוף קיבל את ההכרה שמגיעה לו. אבל האסקל נשאר האסקל. הוא לא היה בנוי למשחק התאגידי. התקליט הבא שהוציא, SHADOWS ON THE WALL, כבר לא הצליח לשחזר את ההצלחה והגיע רק למקום ה-44. זמן קצר לאחר מכן, בראיון למגזין מוזיקה, הוא כינה את אחד מבכירי חברת התקליטים שלו "אנדרואיד". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. החברה מיהרה להשעות אותו ולבסוף זרקה אותו לכל הרוחות.

האסקל לא התחרט לרגע. הוא טען בלהט שלא הוא חתם על החוזה אלא המנהל שלו, ולכן כל העניין היה "בדיה" אחת גדולה מבחינתו. הוא הרגיש שהוא פשוט אמר את האמת, עיקרון שהמשיך להנחות אותו עד סוף ימיו. הוא חזר להופיע, לכתוב ולהקליט בתנאים שלו והמשיך להוציא אלבומים במרווחים גדולים. האחרון שבהם, THE CAT WHO'S GOT THE CREAM, יצא בינואר 2020, חודשים ספורים לפני שמת מסרטן הריאות בגיל 74.

כך הסתיים סיפורו של גורדון האסקל. אמן מוכשר ועקשן, שלא היה מוכן להתפשר על האמת האמנותית שלו, גם אם זה אמר לוותר על תהילה וכסף. הוא ברח מהצל של דינוזאור הרוק, נאבק עשרות שנים באלמוניות, זכה לרגע אחד קסום של תהילה עולמית, ואז בעט בה בכל הכוח כי היא לא התאימה לו. הוא אולי לא ייזכר בשורה הראשונה של כוכבי הרוק, אבל הוא היה אמן שנשאר נאמן לעצמו.

גם זה קרה ב-15 באוקטובר. עם רגעים מכוננים, אירועים משעשעים, החלטות גורליות וגם כמה פדיחות מפוארות.

שנות השישים: מביטלס עלומים ועד פסיכדליה מתפוצצת

1960: אי שם בעיר הנמל הגרמנית המבורג, עוד לפני שההיסטריה אחזה בעולם, הרכב צעיר ורעב מליברפול בשם הביטלס נכנס לאולפן הקלטות. אלא שהפעם, מי שאחז בגיטרת הבס לא היה פול מקרטני, אלא אדם בשם לו וולטרס, שבשמו האמיתי נודע כוולטר איימונד. וולטרס היה הבסיסט של להקת רורי סטורם וההוריקנים, להקה מתחרה שבה תיפף באותם ימים רינגו סטאר. היה זה סשן הקלטות נדיר ואינטימי, הצצה מרתקת לצליל הגולמי של הלהקה רגע לפני שכבשה את העולם. הסיפור המלא על אותו יום מיוחד בהחלט מתועד היטב בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

1963: במערכת עיתון הרקורד מירור התקבל מכתב נרגש ממעריץ אלמוני מליברפול, שתיאר בלהט כיצד נשבה בקסמם של ארבעת המופלאים. "הגעתי מאירלנד לליברפול", הוא כתב, "ומהר מאוד מצאתי את עצמי במקום שכולם דיברו עליו, מועדון הקאברן". תחילה, הוא הודה, הגיע כדי לראות את ג'רי אנד דה פייסמייקרז, אך באחד הימים, בשעת צהריים, עלתה לבמה להקה שזה עתה חזרה מגרמניה. "שלושת הזמרים עמדו מקדימה בבגדי העור שלהם ושיערם הפרוע, והצליל שיצרו היה דינמי לחלוטין. הלהקה הזו הייתה כמובן הביטלס", הוא סיפר. מאותו רגע, הפכו הביטלס לאובססיה שלו. הוא סיכם בנימה של עצב מתוק: "למרות שכל אנשי ליברפול מאושרים לראות אותם מצליחים, יש בנו געגוע לימים ההם, כשהם היו רק שלנו".

1966: הופיעה להקת פינק פלויד באירוע מיוחד לחניכת העיתון INTERNATIONAL TIMES (שהפך במהרה להיקרא IT). הופיעו שם באותו יום גם דני ליין, להקת THE MOVE,סופט מאשין, יוקו אונו ו- WEST INDIAN STREET BAND. פינק פלויד קיבלה 15 ליש"ט עבור הופעתה באירוע, שנערך במועדון 'ראונדהאוס' הלונדוני. פול מקרטני הגיע כשהוא לבוש בגלביה. כרזות הפרסום של האירוע ציינו: "תביאו את הרעל שלכם. תביאו פרחים ובלונים מלאי אוויר". כרטיס כניסה עמד על 10 שילינג. זמן פתיחת האירוע - שעה 23:00 ועד שעות הבוקר. פינק פלויד ביצעו על הבמה גרסאות ארוכים לשני קטעים: INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- ASTRONOMY DOMINE. העיתון מיהר לפרסם בגיליונו השני את רשמיו מהאירוע: "חשיכה עם אורות מרצדים בשלל צבעים. אנשים במסכות. בחורות ערומות למחצה. אנשים אחרים עומדים בצד ותוהים על מה כל המהומה. עשן של גראס. פה ושם נשמע קולו של בקבוק נשבר. פינק פלויד עשתה דברים מוזרים לאווירת הערב עם קולות הפידבק המחרישים שיצרה. ועם כל מיני דברים שהוקרנו על הבמה ועל גופם של חברי הלהקה. חברי סופט מאשין, עוד להקה מוזרה, נכנסו לאולם כשהם רכובים על גבי אופנועים....".

1967: במהלך סיבוב הופעות באנגליה דיווחה מאמה קאס לעיתוני הפופ באנגליה שלהקת 'האימהות והאבות' לקראת פירוק ושהיא לא מעוניינת להמשיך להיות חברת להקה. שאר התאריכים שתוכננו שם בוטלו. תקליט חדש נרקח בינתיים ללהקה. זה אוסף של קטעים שהוקלטו מהעבר, ששמו הוא (באופן מקרי או לא), 'שלום לתקופת הזהב הראשונה". מפיק הלהקה, לו אדלר, מיהר לספר: "הלהקה הייתה באמצע הכנת אלבום חדש, כשלפתע החליטו לקחת הפסקה זה מזה. הסיבה לפרידה היא יובש ביצירתיות המשותפת. הוחלט שהם יחזרו כשירגישו שיש להם מה ליצור יחדיו".

1968: הזמרת בעלת הקול הצרוד והנשמה הגדולה, ג'ניס ג'ופלין, קיבלה יחד עם להקתה BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY תקליט זהב על יצירת המופת CHEAP THRILLS. התקליט, שהתפוצץ מאנרגיה גולמית וכאב חשוף, הפך את ג'ופלין לכוכבת על והציב אותה בשורה הראשונה של אמני הבלוז-רוק בעולם.

1969: בעולם הבלוז נרשמה דאגה עמוקה כאשר האוולין וולף, אחד מענקי הבלוז של שיקגו ובעל קול שאפשר היה לחצוב בו סלעים, חטף את התקף הלב הראשון שלו. באותה שנה, המתופף הצעיר פיל קולינס עזב את להקתו דאז, THE FREEHOLD, ממש רגע לפני שהיו אמורים לצאת לסדרת הופעות במועדון בשם STORYVILLE שבפרנקפורט, גרמניה. הוא כנראה לא ידע אז שהעתיד צופן לו תפקיד מרכזי בהרכב אחר, ששמו ג'נסיס.

שנות השבעים: דעיכה, פרישה ודרמות מאחורי הקלעים

1971: הופיע הזמר הוותיק, ריקי נלסון, במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, כחלק מחבילת אמני רוק'נ'רול. אבל כשהוא ביצע כמה שירים חדשים, הקהל שרק בוז הוא כתב מחוויה זו את השיר GARDEN PARTY, שהפך ללהיט והחייה את הקריירה שלו. מופעי אולדיז לא היו קיימים עד 1969 אבל בשנת 1971 הם כבר הפכו לדבר חם. ריקי נלסון לא רצה שום קשר למופעים האלו, אבל התרצה כשמפיק המופע במדיסון סקוור גארדן הסכים לשנות את השם ל-ROCK AND ROLL SPECTACULAR, כדי שזה לא ייראה כל כך מיושן. נלסון נרשם בתור "כוכב אורח מיוחד" בחבילת אמנים שכללה גם את גם את צ'אק ברי, בובי ריידל, גארי יו.אס בונדס ובו דידלי. נלסון היה אחד מיוצרי הלהיטים הגדולים של שנות ה-50, אבל הוא גם עדיין היה פעיל בכתיבה ובהקלטה של ​​חומרים חדשים, בעיקר ברוח הקאנטרי-רוק. הקונספט של מופע נוסטלגיה היה זר לו, אז הוא חשב שהוא יכול לנגן כמה להיטים ואז לגשת משם לחומר חדש. הוא התחיל לנגן כמה מלהיטי העבר כשהוא משמח את הקהל. אבל אז הוא ניגש להעניק להם שירים מאלבומו הקרוב. כשהוא השלים את השיר החדש וחזר מהפסנתר לגיטרה שלו, חלק מהקהל שרק לו בוז, מה שתפס אותו לא מוכן - הוא ניגן חומרים חדשים בהופעות בקולג' במשך זמן מה בלי בעיה, והופתע מהתגובה העוינת. הוא ביצע עוד שיר אחד ואז עזב את הבמה מבלי לחזור. בתחילת הקריירה שלו, נלסון לא כתב שירים משלו, וזה היה נוהג מקובל. בשנות ה-70 הוא הפך לכותב שירים, והלחין מנגינות שהקליט עם להקת הליווי שלו. לאחר שקיבל שריקות בוז, הוא הוציא שיר חדש, GARDEN PARTY (בו מצוין שם האולם בו קרא לו הקהל בוז), שבו הוא שר: "הכל בסדר, עכשיו למדתי את הלקח שלי היטב / אתה מבין, אתה לא יכול לרצות את כולם אז אתה חייב לרצות את עצמך". השיר הפך ללהיט ונלסון אמר: "זה חידש את הדעה שלי על עצמי ועל מה שאני צריך לעשות. אתה לא יכול לקחת משהו שהוא לא בסדר ולעשות אותו נכון". ואפרופו רוק'נ'רול ישן; ב-15 באוקטובר בשנת 2014 הופיע צ/אק ברי בפעם האחרונה בהחלט. זה היה במועדון בסנט לואיס. ברי נהג להופיע שם בקביעות. הוא מת בשנת 2017.

באותה שנה הוציאה חברת התקליטים RAK תקליטון של פיטר נון (לשעבר מלהקת 'מתבודדי הרמן') עם שיר שכתב לו דייויד בואי בשם RIGHT ON MOTHER. התקליטון הזה לא הצליח להיכנס למצעד הפזמונים הבריטי והיווה כישלון אחרי הצלחת התקליטון הקודם שבואי כתב לו עם OH YOU PRETTY THINGS.

1972: הופיע דייויד בואי (עם להקת העכבישים ממאדים) באולם ממוריאל קנזס מול אולם מלא רק למחצה. מופע זה הושחל ברגע האחרון, לתוך סיבוב ההופעות האמריקני, וכמו בהופעות קודמות - גם הפעם הקהל לא מיהר להגיע. בואי, שמאס להופיע כך, עלה שיכור לבמה ופעם אחת אף מעד ונפל מהבמה. אנשי משרד ההפקה של בואי ידעו שבזמן הזה נרשמים בעיקר הפסדים מסיבוב ההופעות האמריקני. לא רק שעלה הון להחזיק צוות שכזה בדרכים, שמנה כחמישים איש. גם לוח ההופעות שנקבע הותיר לא מעט זמן חופשי בין הופעה להופעה וזה הוסיף להוצאות. אז החלו לרמוז שם על הצורך הברור בקיצוצים. למחרת ההופעה בקנזס טסו עוזריו ולהקתו של בואי ללוס אנג'לס ונרשמו במלון בברלי הילס, בעודו מעדיף להגיע לשם ברכבת, עקב פחד מטיסות. למרות האזהרה בעניין הכלכלי, שירות החדרים עבד ללא הרף כדי לספק את הפלישה הבריטית למתחם. באותו זמן שכנו בחדרים אחרים הזמרים פרי קומו ואלטון ג'ון. חברי להקתו של בואי ניצלו את הזמן הפנוי גם כדי להשתכשך בבריכה. הגיטריסט מיק רונסון נאלץ לסבול לאחר מכן עם כוויות בעור מהשמש ושערו, שהיה צבוע בבלונד, הפך להיות ירוק בגלל כמות הכלור הגבוהה שבמי הבריכה. בואי הצליח לשתות תה עם אלטון, לפני שהאחרון מיהר לצאת כדי להופיע באולם ווינטרלנד שבסן פרנסיסקו. באותו יום היה בואי עסוק בעריכת מיקס מחדש לתקליט של איגי פופ והסטוג'ס, שייקרא RAW POWER, באולפני WESTERN. זו הייתה משימה לא קלה, כי איאי פופ דרש שרוב כלי הנגינה יוקלטו לערוץ בודד והשירה בערוץ אחר. באולפן הסמוך הקליטה הזמרת לולו שסיפרה: "נכנסתי בטעות לאולפן הלא נכון ונתקלתי בשניהם. דייויד היה מאד לבבי. איגי פופ, לעומתו, היה תוקפני ואפל. חשבתי שעדיף לי להימלט משם מהר". בהמשך תקליט לולו עם בואי גרסה לשירו, THE MAN WHO SOLD THE WORLD, שתהפוך ללהיט עבורה.

באותה שנה, להקת TEN YEARS AFTER, שרק שלוש שנים קודם לכן כבשה את פסטיבל וודסטוק בהופעה מחשמלת, הוציאה תקליט חדש בשם ROCK'N'ROLL MUSIC TO THE WORLD. הציפיות מהלהקה היו בשמיים. לאחר תקליטים מוערכים כמו WATT והיצירה הפסיכדלית המפתיעה SPACE IN TIME, המעריצים והמבקרים כאחד ציפו בכיליון עיניים לצעד הגדול הבא. אז הגיע הצעד הזה, בדמות תקליט חדש עם שם מבטיח: ROCK & ROLL MUSIC TO THE WORLD. אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד, והתקליט הזה התגלה כאחת האכזבות הגדולות בקריירה של הלהקה, מסמן באופן ברור את תחילת דעיכתה. התחושה הכללית שעולה מהאזנה לתקליט היא של עייפות, תשישות וחוסר השראה מוחלט. הוא נגרר בכבדות, כאילו כדור ברזל עצום קשור לרגליו ומונע ממנו כל התקדמות. נדמה היה שיכולות כתיבת השירים של אלווין לי צוללות לתהומות הנשייה; השירים המקוריים שלו הפכו לגנריים וצפויים יותר ויותר. היצירתיות המפתיעה והמרעננת של SPACE IN TIME נעלמה כלא הייתה, כאילו כל האבולוציה האמנותית של הלהקה מעולם לא התרחשה. הוא מסורבל, מגושם ובעיקר חסר ביטחון. הוא קודר, אולי אפילו יותר מהתקליטים שקדמו לו, וזוחל בקצב של חילזון. גם כאשר מגיע קטע הבוגי המהיר והכמעט-מתחייב, הוא נשמע יותר כמו ניסיון מאולץ לסמן וי ופחות כמו ביצוע כן ואמיתי מהלב. עם זאת, יש גם חדשות טובות, או לפחות נקודת אור אחת בודדה. התקליט נפתח עם מה שרבים מחשיבים לשיר הגדול האחרון של הלהקה אי פעם: הרוקר האדיר YOU GIVE ME LOVING, עם ריף פועם וסוחף בן שבעה תווים (אולי הריף הטוב ביותר של אלווין לי) ומילים זועמות וחדות, הוא מתנשא כמה רמות מעל כל שאר החומרים בתקליט.

1973: אלביס פרסלי אושפז בבית חולים בממפיס עקב "דלקת ריאות". שנים לאחר מכן, רופאו האישי יגלה שהסיבה האמיתית לאשפוז הייתה התמכרותו הקשה למשכך הכאבים דמרול. גיטריסט הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, הורשע בבית משפט בצרפת בסחר בקנאביס. הוא נידון למאסר על תנאי וקיבל איסור כניסה למדינה למשך שנתיים.

באותו חודש יצא גם התקליט MYSTERY TO ME של להקת פליטווד מאק. נראה היה כי להקת זו מתחילה לצעוד מחדש ובבטחה, לאחר כמה זעזועים לא קלים כלל וכלל, כולל איבוד שלושה גיטריסטים מעולים, שמוחם התחפף (פיטר גרין, ג'רמי ספנסר ודני קירוואן). זה מסוג המכות שלהקות אחרות לא היו שורדות אותן. בתקליט החדש השתתף הגיטריסט בוב ווסטון וניכר היה כי פליטווד מאק מנסה להגיע להגיע לקהל הרחב יותר. אבל יש שיטענו כי שיוף שכבת הבלוז, בה נודעה הלהקה אז, הפך אותה לנקייה מדי. עם זאת, בהרכב היו שני כוחות נהדרים שתרמו מכישרונם הרב בכתיבת שירים - הגיטריסט בוב וולש והקלידנית כריסטין מקווי. עטיפת התקליט לא עזרה בעיצובה למשוך את הקהל אל המוזיקה שהיא עטפה. מאחורי העיצוב עמדה חברה בשם MODULA שעיצבה אז גם את עטיפת תקליט הבכורה של קאמל וגם עטיפות של להקת CURVED AIR. בעטיפה נראית גורילה בוכה (אצל קאמל היה זה גמל בוכה) שאוכלת עוגה בחוף הים. בעטיפה האחורית נראה חכם שמלווה בפינגווין, כנראה כדי להזכיר למאזינים כי אלבומה הקודם של הלהקה נקרא PENGUIN - חיה שאימץ לליבו בסיסט הלהקה, ג'ון מקווי. פליטווד מאק לא ידעה כיצד להציג פה את עצמה ולכן נחשב בוב וולש בעיני רבים כחבר הלהקה שאחראי לתקופת המעבר הלא ברורה הזו, עד שלינדסי באקינגהאם יגיע ויזניק את הלהקה לשמיים. עם זאת, כבר מהפתיחה הנפלאה לטעמי, עם השיר EMERALD EYES, אפשר בהחלט ליהנות מהתקליט הזה. אבל אם היה נדמה למישהו כי הלהקה נמצאת פה בשלב רגוע יחסית, אחרי תקופה ממש רעועה - לא כל היה הדבר; הנישואים של כריסטין וג'ון מקווי התפוררו בשלב זה ואם זה לא הספיק, ווסטון הגיטריסט פיתח רומן עם אשתו של המתופף, מיק פליטווד. במקרה הייתה זו ג'ני בויד, אחותה של פאטי בויד (אשתו של ג'ורג' האריסון). פליטווד העיף את ווסטון בזעם מהלהקה והכאוס היה רב. עם כל הבלגאן, המוזיקה בתקליט MYSTERY TO ME ראויה להישמע. אז שימו הכל בצד ובואו להאזין לדבר מקסים של חבורת מוזיקאים שידעה כיצד לעשות את זה. וכן, יש פה גם קאבר לשיר FOR YOUR LOVE, במקור של היארדבירדס.

1977:  פרסם עיתון מלודי מייקר אייטם על ג'ון לנון, שפרש מעולם המוזיקה: "ג'ון לנון פרש מעולם המוזיקה ולא יערוך מופע או יקליט תקליט בשנה הקרובה - זה בטוח. ביום שלישי האחרון הוא ויוקו הודיעו, במסיבת עיתונאים במלון 'אוקורה' שבטוקיו שהם רוצים להשקיע את כל זמנם בגידול בנם, שון. לנון: 'אולי כששון יהיה בן שלוש, ארבע או חמש אנו נחשוב על ליצור משהו מוזיקלי נוסף'. ג'ון ויוקו היו בטוקיו במטרה להראות את בנם להוריה של יוקו. ג'ון לקח את העניין ברצינות ואף השתתף בקורסים ללימוד השפה היפנית, שנערכו בניו יורק. רוב העיתונאים היפאניים, באותה מסיבת עיתונאים בה נכחנו בטוקיו, התמקדו במותו של אלביס פרסלי. לנון: 'אלביס מת מבחינתי ברגע שהלך לצבא. עד אז חשבתי שהמוזיקה שלו יפהפייה. אלביס היה בשבילי בדיוק מה שהביטלס היו בשביל הסיקסטיז. אני הפכתי למוזיקאי בזכות אלביס'. כשנשאל בנוגע לאיחוד הביטלס, השיב לנון: 'אני מאד בספק'...".

באותה שנה יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר, עם השיר AS. השיר הזה הוא האחרון שיצא כתקליטון מהאלבום SONGS IN THE KEY OF LIFE ולמרות שהפך לקלאסיקה ברורה, הוא לא הצליח אז המצעדים כמו SIR DUKE ו- I WISH. שיר זה אורכו כשבע דקות ובמחצית הראשונה סטיבי וונדר מקשר בו את אהבתו לפלאי הטבע: כשם שכדור הארץ מסתובב סביב השמש וניצני הוורדים פורחים במאי, אהבתו תחזיק מעמד. זוהי הצהרת אמונה, בידיעה שאהבה וטבע הם מעשיו של אלוהים. באמצע הדרך, וונדר משנה את קולו, נכנס לנהמתו הכבדה של מטיף כדי לקרוא קריאה לפעולה לשימור הדבר. אז הפזמון חוזר שוב ושוב לדעיכה ארוכה וצוהלת, בסגנון היי ג'וד של הביטלס. אורח חשוב מאד יש בשיר הזה - קלידן הג'אז, הרבי הנקוק, שהפליא לנגן פה בפנדר רודס תוך שהוא יוצר גרוב מדליק עם ניית'ן ווטס בבס, דין פארקס בגיטרה וגרג בראון בתופים. בתקופה ההיא הנקוק כבר לא היה נחשב רק כאיש ג'אז אלא גם כאחד שידע ליצור מוזיקה בסגנון פ'אנק, החל מתקליטו HEAD HUNTERS שיצא בשנת 1973. בסשן ההקלטה של השיר ווטס נסחף לנוכח הנגינה של הנקוק וסיפר: "עשיתי שתי טעויות - ממש לפני הפזמון הראשון ומיד לפני הפזמון האחרון. שאלתי את סטיבי אם אני יכול לתקן אותן. הוא אמר שלא, הוא אהב את איך שזה מרגיש". ובאותו יום יצא גם תקליטון חדש לפול סיימון עם השיר SLIP SLIDIN` AWAY.

1978: יצא תקליט הבכורה של להקת טוטו. כן, זה עם הלהיט HOLD THE LINE. נכון, להקה מצליחה זו גרפה אחריה גם רבים שזלזלו בתוצאה המוזיקלית שלה - אבל גם לכתוב להיטים קליטים זה דבר שדורש מיומנות רבה, לא? ובכן, מדובר בחבורת נגני סשנים מובחרת שפיארה אז הפקות שיצאו מלוס אנג'לס ועדיין, כתקליט - משהו שם לא נדבק לי. אחרי הכל, זה עניין של טעם ורבים לא יסכימו איתי. עובדה - זה היה רב מכר גדול. ברולינג סטון מיהרו להחמיץ פנים בביקורת על התקליט: "התקליט של טוטו הוא מסוג תקליטי הבכורה המשעממים דווקא כשאתה מצפה מחבורה של נגני סשן לעשות אחרת מהם. זה ממש מאכזב, כי המוזיקאים המעורבים פה הם טובים בצורה יוצאת דופן. דיוויד פאיץ', ג'ף פורקארו ודיוויד הנגייט היו סנסציוניים בתמיכתם בהפקות של בוז סקאגס, דירק המילטון ועוד. אבל לטוטו חסרים לפחות שני אלמנטים חיוניים לרוק טוב - זמר וכותב. שלושה חברים מהלהקה שרים באופן סביר אבל הזמר הרביעי, בובי קימבל, הוא נורא - ולמרבה הצער, הוא הסולן הראשי. פאיץ' הוא כותב השירים הראשי, אבל רוב המנגינות שלו הן רק תירוצים לקבלת סולואים אינסטרומנטליים. טוטו היא להקה של אמנים מיומנים ללא מוח מהפנט. זה נשמע טוב אבל חלול".

שנות השמונים והלאה: מכירות פומביות, פרידות והופעה אחרונה

1980: נערכה מכירה פומבית גדולה משלל אולפני אבי רואד. זו הייתה חברת JACKSON MUSIC, שהתמחתה במכירת ציוד יד שניה, שעמלה לארגן שני ימי מכירה (ב-15 ו-16 באוקטובר) במתחם אבי רואד. בין הדברים שהיא הציגה למכירה היו מולטיטראקים, מכונות מאסטרינג, מכונות לעריכת מיקס, מגברים, מוניטורים, מיקרופונים, רכיבי REVERB, קומפרסורים ועוד ממתקים. אחד הדברים הבולטים במכירה היה מכונת ארבעת הערוצים מדגם STUDER J374 בה השתמשו הביטלס להקלטת סרג'נט פפר. למכירה גם הוצב מלוטרון עם כל הסלילים שבו. כן, המלוטרון שצליליו נשמעו בשירי הביטלס. ואם זה לא מספיק, במכירה הוצגו גם קומפרסורים שנעשה בהם שימוש על ידי המפיק האגדי, ג'ו מיק. נכון מדהים?

2006: הופיעה פאטי סמית' במועדון המוזיקה המהולל של מנהטן CBGB, וזו ההופעה האחרונה בהחלט במקום. המועדון נסגר לאחר סכסוך ממושך בין בעל המועדון הילי קריסטל לבין ועד תושבי האזור. חובבי רוק ניסו לשמר את הבניין כנקודת ציון היסטורית, אבל המאמצים האלו נכשלו וחנות לבגדי גברים הוקמה במקום זה.

2014: חלוץ הרוקנרול, צ'אק ברי, עלה לבמה בפעם האחרונה בחייו. הייתה זו הופעה במועדון קבוע שלו בסנט לואיס. הוא הלך לעולמו שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2017.

ולסיום, אציין שזה תאריך יום הולדת לריצ'ארד קרפנטר (יליד 1946), המוח המוזיקלי מאחורי צמד הקארפנטרס, ולדון סטיבנסון (יליד 1942) מלהקת מובי גרייפ.

היום שבו הפאי של דון מקלין הוגש.

ב-15 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט AMERICAN PIE של דון מקלין.

היה זה AMERICAN PIE של דון מקלין, יצירה רחבת יריעה, מסתורית ומהפנטת, ששלחה מיליוני מאזינים למסע בלשי בניסיון לפענח את צפונותיה. אך מאחורי השיר, שהפך לתופעה תרבותית, הסתתר סיפור אישי וטעון של אובדן, כאב ובדידות, סיפור שהחל שנים רבות קודם לכן.

מקלין, כבר מהרגע הראשון, הציב חומה בצורה סביב יצירתו. בראיון למלודי מייקר באותה תקופה, הוא הבהיר כי השיר אינו ביקורתי ושהמטאפורות שבו פתוחות לפרשנות אישית. הוא טען בנחרצות שאם היה מקשיב למה שאנשים אומרים עליו, היה פורש מעולם המוזיקה מזמן. הגישה הזו לא השתנתה. בשנת 1993, בהצהרה רשמית לעיתון בשיקגו, הודיע כי לעולם לא יחשוף את המקורות למילות השיר, מתוך אמונה שאמן צריך להמשיך הלאה לאחר שיצירתו נמסרה לקהל. המסתורין, כך רצה מקלין, יישאר חלק בלתי נפרד מהיצירה.

עם זאת, פרט אחד מעולם לא היה נתון לוויכוח: פתיחת השיר מתייחסת לאירוע מכונן אחד, אותו יום גורלי ב-3 בפברואר 1959. ביום זה, מטוס קל התרסק בשדה תירס קפוא באיווה, וקיפד את חייהם של שלושה מכוכבי הרוק'נ'רול הגדולים של התקופה: באדי הולי, ריצ'י ואלנס וג'יי.פי ריצ'ארדסון, שנודע בכינויו THE BIG HOPPER. היום הזה ייצרב בתודעה הקולקטיבית בתור "היום שבו מתה המוזיקה".

עבור מקלין הצעיר, מותם של גיבורי נעוריו היה חוליה נוספת בשרשרת של טרגדיות אישיות. המפגש הראשון והאכזרי שלו עם המוות התרחש כשהיה בן תשע בלבד. חתול אהוב שהיה מכורבל בזרועותיו נחטף באלימות על ידי כלב ונעלם. מקלין ההיסטרי מצא את גופת החתול במורד הרחוב, וחווה לראשונה את תחושת האובדן הסופי והבלתי הפיך, כשאמו נאלצה להסביר לו שהחתול לא יתעורר עוד. חמש שנים לאחר מכן, כשהיה נער עיתונים בן 14, גילה על מותו של באדי הולי מהכותרת הראשית בעיתון שחילק בעצמו. בניגוד לאמונה הרווחת, שצמחה בעקבות שירו, בשום עיתון מאותו יום לא הופיעה הכותרת THE DAY THE MUSIC DIED. זוהי אגדה אורבנית שהשיר עצמו יצר.

שנתיים בלבד לאחר מכן, הכה האסון שוב, והפעם קרוב הרבה יותר. אביו של מקלין מת. לדון הייתה תחושה מוקדמת מצמררת לגבי מות האב, תחושה שסבתו ביטלה על הסף. כשהנורא מכל קרה, חש מקלין שמשהו על-טבעי התרחש, מה שהכניס אותו לסחרור של פאניקה ודיכאון עמוק. הנער הבודד שסבל מאסטמה הפך לצעיר זועם ואלים, שכל רצונו היה לברוח ולשיר.

הבריחה הובילה אותו לנישואים חפוזים בשנת 1969, החלטה שהתחרט עליה במהרה והודה כי נבעה מבדידות. גם בקריירה, ההתחלה לא בישרה טובות. תקליטו הראשון, TAPESTRY, נכשל מסחרית ונעלם. מקלין לא ידע שההצלחה הגדולה ביותר שלו נמצאת ממש מעבר לפינה, ושהוא עצמו, באופן אירוני, כבר היווה השראה ללהיט ענק של מישהו אחר. זמרת פולק צעירה בשם לורי ליברמן, ראתה אותו מופיע במועדון 'טרובאדור' ונותרה המומה מביצועו לשיר EMPTY CHAIRS, שבו תיאר את נישואיו הכושלים. היא חלקה את רשמיה עם התמלילן נורמן גימבל, שהפך את חווייתה לשיר האלמותי KILLING ME SOFTLY WITH HIS SONG, שהתפרסם בביצועה של רוברטה פלאק.

כשהחל לעבוד על תקליטו החדש, ביקש מקלין לעבוד עם המפיק אד פרימן, שהפיק תקליט קודם שאהב. יום אחד, בביתו של פרימן, ניגן לו מקלין בגיטרה אקוסטית את השיר החדש והארוך שכתב, AMERICAN PIE. פרימן התאהב בשיר אך היה סקפטי לגבי אורכו, שהיה בלתי מתקבל על הדעת עבור תקליטון (סינגל) באותם ימים.

ההקלטות, שנערכו באולפני RECORD PLANT בניו יורק, היו תהליך מורכב. פרימן, שזכה לכינוי SLASH בשל נטייתו לחתוך ולהדביק סרטי הקלטה באובססיביות, הרכיב צוות נגנים מרשים, כולל הגיטריסט דייב שפינוזה (שניגן בתקליט RAM של פול מקרטני) והבסיסט בוב רוטשטיין (שלימים הפך לרוב סטונר, יד ימינו של בוב דילן). הפסנתרן, פול גריפין, היה למעשה כנר, והיה מבועת מהאחריות שהוטלה עליו. קטע הפתיחה האייקוני של הפסנתר הורכב בסופו של דבר משמונה טייקים שונים. השירה של מקלין עצמו הייתה אתגר גדול עוד יותר; הוא סירב לשיר באותו אופן פעמיים, ופרימן נאלץ להרכיב את השירה הסופית מ-24 טייקים שונים, לעיתים אפילו חיבר הברות ממקורות שונים כדי ליצור מילה אחת מושלמת. למקהלת הרקע, שזכתה לשם ההיתולי THE WEST FORTY FOURTH STREET RHYTHM AND NOISE CHOIR, גויסו חברים קרובים, ביניהם ענקי מוזיקה כמו פיט סיגר, ג'יימס טיילור וקרלי סיימון.

עם יציאתו, התקליט, שהוקדש כולו לבאדי הולי במטרה להצית מחדש את העניין בו, הפך לסנסציה מיידית. השיר, שאורכו חרג משמונה וחצי דקות, פוצל לשני צדי התקליטון והפך להצלחה כבירה. אך בעוד הקריירה של מקלין נסקה, חייו האישיים צללו. נישואיו התפרקו, וההצלחה הפתאומית והמסחררת הפכה אותו לאדם דיכאוני ואלכוהוליסט. "לא עשיתי סמים אך שתיתי המון," הודה מאוחר יותר, "היו לי נשים רבות... אך לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית. חשתי שהמנהלים שלי מרמים אותי... וכתוצאה מכך הייתי אכזרי לאנשים רבים".

באותה תקופה, מקלין התייחס לשיר עצמו בזלזול מסוים. בראיון לרולינג סטון ב-1972, הוא טען ששיר הנושא הוא החלש ביותר בתקליט, ושההמולה סביבו תישכח תוך שנה. "התיאוריה שלי הולכת כך," הסביר, "אנשים כרגע מחפשים אחר משהו גדול באמת. יש כרגע ואקום. הם נשענים יותר על האופנה של המוזיקה מאשר על המוזיקה עצמה. אני יודע שאינני אופנתי, אך מצד שני אי אפשר לחקות אותי."

ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה אחרת. התקליט הניב להיט ענק נוסף, VINCENT, שיר מרגש שנכתב בהשראת חייו של הצייר וינסנט ואן גוך והציור A STARRY NIGHT. מקלין, שקרא ספר על ואן גוך בזמן שעבד כמורה-זמר בבתי ספר, חש הזדהות עמוקה עם האמן הלא מובן, במיוחד על רקע בעיותיו בנישואים ותחושת הלכידות שחווה. "מוזיקה היא כמו ציור," אמר, "יש בה חוכמה, דרמה, הומור, פאתוס, כעס וכל הדברים שמאפשרים לאמן ליצור עמם".

הביקורות באותה תקופה היו נלהבות. ברולינג סטון נכתב: "כל מי שאני מכיר דיבר עליו בהתרגשות. הוא איחד מאזינים שאהבו את בלאק סאבאת' מצד אחד ופיל אוקס מצד שני וגרם להם להתלהב ללא מעצורים מהמסר שלו ומהאיכויות המוזיקליות שלו. כל זה לא כל כך מפתיע ברגע ששמעת את השיר הזה, כי זה שיר מבריק, מטאפורה למוות וללידה מחדש של הרוק שהוא מורכב ונגיש כאחד. מזה שנתיים המבקרים והקהל משוחחים על מותו של הרוק, או לפחות על הפיצול של כל חלומותינו מאז 1967. מישהו כתב על זה שיר. על דילן, באדי הולי, הביטלס, סטונס, בירדס, ג'ניס ואחרים. על המקום בו היינו, על ההתרגשות שחשנו בפסגה, ותחושת הייאוש הנוכחית. דון מקלין לקח את כל זה והגדיר זאת בשפה שיש לה השפעה שלא ניתן לטעות בפעם הראשונה שאתה שומע את זה. זה מותיר אותך לחשוב על משמעות השיר ועם האזנות נוספות אתה יודע שהכל קשור למשהו שהרגשת וחיית. 'אמריקן פאי' הוא שיר השנה ואם אי פעם בכיתם בגלל להקת רוק או בגלל אלבום, או שכבתם לילות כשאתם ערים ותוהים עד שחר על המוזיקה שלנו ומה המשמעות של כל זה ולאן זה הולך ומדוע. אם אי פעם ביקשתם לנעול את הנעליים כדי לרקוד או שהייתם רוצים שתהיה לכם הזדמנות לעשות זאת. אם אי פעם האמנתם ברוק'נ'רול - אתם חייבים לעצמכם את האלבום הזה".

בעיתון המוזיקה CIRCUS נכתב בביקורת עליו: "דון מקלין הוא חידה. בדיוק כשאתה חושב שהבנת אותו, הוא עושה משהו שגורם לך לתהות עליו. הוא עושה מוזיקה לסירוגין כעשר שנים. הוא שר כמו זמר פופ, אבל הוא נשמע כמו זמר פולק ונראה כמו ילד מקהלה פרוע. לפעמים הוא משוגע ועגום, אבל הוא גם ביישן, והוא רגיל להיות לבד לאורך זמן. אם תפגוש אותו אתה עלול לחשוב שהוא שקט ומהורהר, אבל לא תמיד. בעיקר, הוא משוגע ומגושם. כשנשאל על המוזיקה שלו הוא אמר, 'אני רואה במוזיקה צורה וצבע, לא צליל. ציירים משפיעים עלי לפעמים'. אז כדאי באמת להאזין לאלבומיו של דון מקלין אם אתם רוצה לדעת עליו. הם נותנים תמונה טובה של רעיונותיו, אך הם אינם מספרים מאין הגיעו הרעיונות. 'אמריקן פאי', רצועת הנושא של אלבומו האחרון של דון מקלין, אמורה להפוך לקלאסיקה. זה מקלין במיטבו, ונצטרך לחכות לאלבום הבא שלו כדי לראות אם הוא יכול להתעלות מעל זה.

דון מקלין הוא יותר מזמר / כותב שירים. הוא צייר תמונות. הוא טווה סיפורים ורגשות. אדריכל מונומנטלי, שבמשפטים ובמוזיקה יוצר חוויות. בניגוד לרוב המבצעים, מקלין לעולם אינו מרים את קולו כדי להביע עניין. הוא לא חייב. הכל נמצא שם במילים - ואם תקשיבו מקרוב, תבינו עד כמה הן מציאותיות. באלבום החדש הזה יש עשר יצירות מופת חדשות של מקלין. עשר חוויות חדשות לחלוק. וכמו אלבומו הראשון, בקרוב גם זה יתואר כנקודת ציון מוזיקלית. לכן, אם אתם מחפשים כישרון רענן ומקורי שלא נוצל - פנו לדון מקלין. ועשו זאת עכשיו".

עשרות שנים חלפו, והשאלות סביב AMERICAN PIE עדיין מרחפות באוויר. מי היא מלכת הנשף, מיהו הליצן, ומדוע השברולט נסעה לסכר שהיה יבש. אך אולי, כפי שמקלין רמז, התשובות אינן חשובות. מה שנותר הוא יצירה שנולדה מתוך טרגדיה אישית ולאומית, והפכה לפסקול נצחי של תקופה שלמה – יצירה מורכבת, פצועה ויפהפייה, בדיוק כמו אמריקה עצמה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים