רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 באוקטובר (15.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כמה אנשים נכנסים ללהקה ונשארים בה זמן מה, בעודם אומרים : 'אההה... אני עכשיו כוכב! אני יכול עכשיו להקים להקה משלי'. ואז הם נעלמים. לפעמים הם חוזרים אליך בחזרה פעמיים או שלוש פעמים כי בשנייה שיצאו החוצה, הם מגלים שזה לא קל לתחזק להקה. ויש אנשים אחרים שאני שוכר ללהקה, בוחן אותם ואז מגלה שהם לא מתאימים. למשל, היה זמר אחד ששכרתי שהיה אצלי שלושה ימים בלהקה עד שהועף. ביום הראשון הוא היה פנטסטי. ביום השני הוא החל לדעוך וביום השלישי הוא היה זוועה. הסתבר שהוא היה אלכוהוליסט גמור. שלחתי אותו מיד הביתה". (פרנק זאפה, שנת 1976)

הפרידה הרועשת של דיפ פרפל בתקליט אחד. ב-15 באוקטובר בשנת 1976 יצא תקליט חדש בהופעה ללהקת דיפ פרפל ושמו MADE IN EUROPE. הלהקה כבר לא הייתה קיימת אז.

התקליט החדש לא היה אלא מסע בזמן, קפסולה של אנרגיה טהורה שתיעדה את הלהקה כשנה וחצי קודם לכן. ההקלטות נלקחו מסדרה של הופעות באפריל 1975 בערים זארבריקן שבגרמניה, גראץ שבאוסטריה ופריס שבצרפת, ותיעדו את ימיו האחרונים בלהקה של הגיטריסט הכריזמטי והזועף, ריצ'י בלאקמור. זה היה ההרכב שזכה לכינוי MARK III, חמישיית מופלאים שכללה, לצד בלאקמור, את הסולן האדיר דיוויד קוברדייל, הבסיסט והזמר בעל הקול השמיימי גלן יוז, הקלידן הווירטואוז ג'ון לורד, והמתופף הבלתי נלאה איאן פייס.

הרכב זה, שהיה קיים זמן קצר יחסית, הספיק לשחרר שני תקליטי אולפן, BURN ו-STORMBRINGER, שסימנו שינוי כיוון ברור. הסאונד של דיפ פרפל, שהיה נטוע עמוק בהארד רוק ובבלוז, החל לספוג השפעות ברורות של פ'אנק ומוזיקת נשמה. השינוי הזה נבע בעיקר מהצטרפותם של קוברדייל ויוז, שני מוזיקאים צעירים שהביאו איתם גרוב חדש ורענן. הקהל אהב את זה, אבל היה איש אחד בלהקה שפשוט לא היה מסוגל לסבול את זה.

ריצ'י בלאקמור, "האיש בשחור", ראה כיצד הלהקה שיצר במו ידיו מתרחקת מהרוק הטהור והנוקשה שהוא כה אהב. המתח מאחורי הקלעים הגיע לנקודת רתיחה. בלאקמור חש שהאלמנטים הגרוביים והפ'אנקיים שיוז קידם משתלטים על היצירה, והוא פשוט לא היה מוכן להיות חלק מזה. הוא רצה לנגן ריפי גיטרה קשוחים, לא ליוויים קופצניים. סיבוב ההופעות של אפריל 1975 היה, אם כן, מופע פרידה סוער. על הבמה, החמישה עדיין היו מכונת רוק משומנת היטב, יחידה מוזיקלית מלוכדת שידעה לייצר רגעים של קסם טהור. אך ברגע שירדו מהבמה, היה ברור שהסוף קרוב. מיד לאחר ההופעה האחרונה בפריס, ארז בלאקמור את הגיטרות שלו ועזב כדי להקים את להקת ריינבאו.

אז MADE IN EUROPE הוא למעשה עדות מצמררת לאותה תקופה נפיצה. חמשת הקטעים בתקליט, בהם BURN, MISTREATED ו-STORMBRINGER, הם תצוגת תכלית של להקה בשיא כוחה ויצריותה, רגע לפני הפיצוץ הבלתי נמנע. אפשר לשמוע את הווירטואוזיות של כל אחד מהנגנים, את האנרגיה המתפרצת ואת הכימיה המיוחדת שהייתה להרכב הזה, דווקא בגלל המתחים הפנימיים. באופן אירוני, התקליט, שכל כולו תיעוד של סוף עידן, יצא לאור בתקופה בה דיפ פרפל כבר ניסתה להמשיך הלאה עם הגיטריסט טומי בולין, ניסיון שלבסוף כשל והוביל לפירוק הסופי. כך הפך MADE IN EUROPE למצבת זיכרון מוזיקלית, תיעוד של הרכב מבריק אך קצר ימים, שהצליח להפיק רעש אדיר בדרכו החוצה מהבמה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט כך: "זה מורכב מחמישה שירים ארוכים משלוש הופעות באירופה. אלו הם רגעיו האחרונים של ריצ'י בלאקמור בלהקה, וההזדמנות להרוויח עוד כמה מטבעות כסף מהסטטוס של הגיטריסט הזה היא הסיבה היחידה הנראית לעין עם מוצר זה.

לרוב, החומר פה חסר את הדרייב של אלבום ההופעה MADE IN JAPAN. ההתנודדויות בגיטרה של בלאקמור כנראה מעניינות מאד כשהוא מנגן בהופעה את MISTREATED - אבל בתקליט זה פשוט חסר טעם. הסולואים של הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס מוסיפים לתחושה הזו. השיר המעניין היחיד פה הוא הקטע הפותח שנקרא BURN. זה שיר שנעשה היטב אבל הזמר, דייויד קוברדייל, נשמע פה כמנסה לחקות את הזמר אותו החליף, איאן גילאן".

הנסיכה הקפואה: ב-15 באוקטובר בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הזמרת ניקו, שבדיוק פרשה מלהקת מחתרת הקטיפה. שמו של התקליט הוא CHELSEA GIRL.

הייתה זו יצירת הסולו הראשונה של ניקו, הזמרת הגרמנייה המהפנטת, שזה עתה סיימה פרק סוער וקצרצר כסולנית אורחת בלהקת מחתרת הקטיפה. שם התקליט, CHELSEA GIRL, רמז על עולמות בוהמיינים אפלוליים ועל סצנת האמנות התוססת של מנהטן, אך איש לא יכול היה לנחש את המסע המוזר שהתקליט הזה יעבור. בזמן אמת, הוא נחל כישלון מסחרי צורב, אך עם השנים, כמו יין משובח ומורכב, הוא תסס והפך לקלאסיקת קאלט נערצת, שהשפעתה מהדהדת עד היום.

כדי להבין את CHELSEA GIRL, חייבים להכיר את האישה שעמדה במרכזו. ניקו לא הייתה זמרת במובן הקלאסי של המילה. היא הייתה תופעת טבע. בנעוריה היא פרצה כדוגמנית מצליחה באירופה, ויופייה האריסטוקרטי והקפוא לכד את עינו של הבמאי האיטלקי הנודע פדריקו פליני, שליהק אותה לתפקיד קטן בסרטו "לה דולצ'ה ויטה". משם, דרכה הובילה אותה לניו יורק, אל לב ליבה של המהפכה התרבותית: ה"פקטורי", הסטודיו של אמן הפופ אנדי וורהול.

וורהול, שזיהה בה מיד כוכבת-על פוטנציאלית, הפך למנטור שלה. הוא שידך בינה ובין להקת הבית שלו, מחתרת הקטיפה, והתעקש שהיא תשיר שלושה שירים בתקליט הבכורה פורץ הדרך שלהם (כן, זה עם עטיפת הבננה המפורסמת). שיתוף הפעולה היה מתוח ומלא חיכוכים, אך התוצאה הייתה חשמלית. לאחר שהדרכים נפרדו, היה זה וורהול שדחף אותה לצאת לדרך עצמאית, מה שהוביל ישירות להקלטות שהתקיימו באביב של 1967.

הפקדת התקליט הופקדה בידיו של המפיק טום וילסון, שכבר צבר ניסיון בעבודה עם אמנים כמו בוב דילן ומחתרת הקטיפה עצמה. סביב ניקו התאספה חבורה מרשימה של כשרונות. חבריה לשעבר ללהקה, לו ריד, ג'ון קייל וסטרלינג מוריסון, הגיעו לאולפן כדי לנגן בגיטרות, ויולה ואורגן.

אך התרומה המפתיעה והמשמעותית ביותר הגיעה ממוזיקאי צעיר ואלמוני לחלוטין באותה עת, נער פלא בן 18 בשם ג'קסון בראון. בראון, שעתיד להפוך לאחד הכותבים החשובים של דורו, כתב שלושה מהשירים הבולטים בתקליט, כולל יצירת המופת הנצחית THESE DAYS. הנוכחות שלו העניקה לחלק מהתקליט גוון פולק-רוקי עדין, שיצר ניגוד מרתק לקולה העמוק והמהפנט של ניקו, בעל המבטא הגרמני הכבד.

כאן הסיפור קיבל תפנית דרמטית. ניקו דמיינה תקליט חשוף ומינימליסטי, כזה שיבליט את הגולמיות הרגשית של קולה המיוחד ואת המילים הנוגות. אך למפיק טום וילסון היו תוכניות אחרות לגמרי. מתוך כוונה טובה, ככל הנראה, להפוך את התקליט לנגיש יותר לקהל הרחב, הוא החליט לעטוף את השירים בעיבודים תזמורתיים עשירים של כלי מיתר וחליל צד.

התוצאה הכתה את ניקו בתדהמה וזעם. היא חשה שהעיבודים המתקתקים מסרסים את השירים ופוגעים באמינות האמנותית שלה. היא סלדה במיוחד מצליל החליל, אותו תיארה מאוחר יותר בבוז כ"עלבון" לשיריה. למרות מחאותיה הנמרצות, ידו של המפיק הייתה על העליונה, והתקליט יצא לאור עם אותם עיבודים שנויים במחלוקת.

באופן אירוני, דווקא הקרב הסוריאליסטי הזה בין הקול הגותי והמרוחק של ניקו לבין הליווי הכמעט פסטורלי, הוא שהעניק ל-CHELSEA GIRL את איכותו הייחודית והחד-פעמית. נוצר דיסוננס מוזר אך מהפנט, שגרם לתקליט להישמע שונה מכל דבר אחר שיצא באותה תקופה. קולה המטריד של ניקו, המרחף מעל מלודיות עדינות וזורמות, יצר חווית האזנה בלתי נשכחת, שהותירה את המאזינים מבולבלים ומוקסמים בו זמנית. התקליט אולי לא היה מה שניקו רצתה, אבל הוא הפך בדיוק למה שהיה צריך להיות: יצירת מופת פגומה, יפהפייה ובלתי נשכחת.

בעיתון AMERICAN MUSIC GUIDE נכתב אז בביקורת על התקליט: "הכישרון המוסיקלי של ניקו הוא מינימלי. הקול שלה עמוק ודומה לזה של מרלן דיטריך אך ללא החושניות שהעניקה לדיטריך את מי שהיא. אין לה גם חוש קצב".

בביקורת אחרת נכתב: "ניקו (היא אינה מציינת שם משפחה) היא דוגמנית פריזאית בעלת שיער פשתן באורך המותניים וקול המבטא סגנון פופ קיומי ומבודד. אלבומה הוא בין הבודדים שבהם קיים איזון שווה בין הזמרת, המוזיקה והמילים. הגיוון בא לידי ביטוי במצבי הרוח; התחושה ישירה. ניקו ממירה, ישירות אל הרגשות, את החופש הבודד של אזור פרא באמצעות כלי נשיפה מעץ וכלי מיתר, כולל סיטאר ופסנתר עדין. שיריה מהורהרים. יצירת המופת, תוצר האיזון המשולש הזה, היא IT WAS A PLEASURE THEN, הפותח ביללה צורמנית וחדורת געגועים, כאילו מתוך הסערה הסבוכה של בלבול מחיים קודמים שהשירים הקודמים כבר תיארו. על האדם לצאת מעצמו כדי להעריך את השממה היבשה המוצגת. קולה של ניקו עשוי להישמע בתחילה מונוטוני, אך בחינה מדוקדקת מגלה שיש לו איכות שיחתית הפועלת באופן חזק וחושני. לחלוחית של ההווה מאוזנת עם עבר של נייר, ואין עתיד. ניקו, חברה בלהקת "וולווט אנדרגראונד" של אנדי וורהול, היא כנראה בלתי ניתנת להשגה ובלתי ניתנת להסבר, ממש כמו התחושה שהיא מעבירה. קולה יוצר שלם שלא ניתן לפרק בקלות לסך חלקיו: הוא קיים כנשימות.

ובביקורת אחרת מאז נכתב: "תפקידה של ניקו במוזיקה הפופולרית הוא אולי לגרום לננסי סינטרה להיראות טובה יותר. היא שרה בקול המזכיר לי את המניירות של אדם העומד למות בסרטים ישנים. הוא שטוח, צונן, מייגע, ובוודאי נטול כל מרכיב שלפיו נהוג לשפוט זמרה; ובפרט את זו. לא רק שהקול לוקה בחסר, אלא גם ההשראה הרגשית נראית מזויפת ומפוברקת כמו "אנשי הפלסטיק" שהם כל כך באופנה; או מחוצה לה, תלוי באיזה צד של ה-MOTHERS (הכוונה ללהקת אמהות ההמצאה של פרנק זאפה - נ.ר) אתה נמצא".

השיטפון של הדד! ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט האולפן השישי של להקת גרייטפול דד, WAKE OF THE FLOOD.

לאחר שלוש שנים ארוכות של שתיקה באולפן ההקלטות, שחררה הלהקה את תקליט האולפן השישי שלה, WAKE OF THE FLOOD. אך זו לא הייתה סתם שתיקה, אלו היו שנים סוערות במיוחד עבור החבורה מסן פרנסיסקו. הם אומנם לא הפסיקו להופיע לרגע, כשהם צוברים מוניטין של אחת מלהקות ההופעות החיות המחשמלות ביותר על הפלנטה, אך מאחורי הקלעים התחוללה דרמה של ממש. הלהקה גילתה שמנהלה, לני הארט, אביו של המתופף מיקי הארט, עשק אותה ורוקן את קופתה. הסאגה המשפטית והפיננסית הזו, לצד האובדן האישי, יצרה תקופה של אי ודאות.

כשהם נכנסו סוף סוף לאולפן, היה ברור שמשהו השתנה. זה לא היה רק קאמבק, זו הייתה לידה מחדש. עם הצטרפותם של הקלידן קית' גודשו ואשתו הזמרת, דונה ג'ין גודשו, הסאונד של הלהקה התפתח למחוזות חדשים. WAKE OF THE FLOOD חשף צד בוגר, מורכב ומהוקצע יותר של הלהקה, כזה ששילב ניחוחות ג'אזיים ועיבודים מפותלים שלא נשמעו כמותם בעבודתם הקודמת. עבור המעריצים, התקליט החדש היה משב רוח רענן ומרגש, ממש כפי ששמו רמז – התעוררות לאחר שיטפון של צרות.

התקופה הייתה בסימן של עצמאות אמנותית, ולהקות רבות הקימו חברות תקליטים משלהן כדי לחמוק מאחיזת התאגידים הגדולים. הגרייטפול דד לא היו שונים, והם השיקו בגאווה את הלייבל הפרטי שלהם, GRATEFUL DEAD RECORDS. התקליט החדש, שקיבל את מספר הקטלוג GD-01, היה הסנונית הראשונה והצהרת הכוונות של הדרך החדשה. אולם, לצד ההתחדשות ריחף גם צל של עצב. זה היה התקליט הראשון שהוקלט ללא נוכחותו של הקלידן והזמר המייסד, רון 'פיגפן' מקרנן, שהלך לעולמו באופן טרגי ממחלת כבד מוקדם יותר באותה שנה.

אך בעוד המעריצים חגגו את שובם של הגיבורים, מבקרי המוזיקה, כהרגלם, היו חלוקים בדעותיהם. ג'ים מילר, במגזין רולינג סטון, לא חסך במילים וסיפק ביקורת קטלנית ועוקצנית שהפכה למפורסמת. הוא פתח בהכרה באיכות ההפקה: "המוזיקה פה מספקת, מלאה ומעובדת בקפידה", כתב. "התקליט מתהדר בכמעט 25 דקות בכל צד, הצליל המוקלט הוא חד והמוצר המוגמר נושא סימני זהירות. הלהקה, להפליא, אפילו התעלתה מעל קהות אולפנית מסוימת שאפיינה תקליטי עבר כמו AMERICAN BEAUTY ו-WORKINGMAN'S DEAD".

אך משם, הטון השתנה לחלוטין. "השירים החדשים, רובם של התמלילן רוברט האנטר והגיטריסט ג'רי גרסיה, מכסים מגוון סגנונות אקלקטי", המשיך מילר, "אבל למרות שולחן סגנוני מרשים, הפקה חלקלקה יתר על המידה והכוונות הטובות ביותר בעולם – לאוזניי, הלהקה הזו עדיין נשמעת בדרך כלל חולה, מעורפלת, ולעתים קרובות לוקה בהנהגה. והממזרים המסכנים האלו עדיין בקושי יודעים לשיר".

מילר לא עצר שם ותקף גם את המילים, שלימים יהפכו להמנונים עבור מיליוני מעריצים. "המילים מביאות יומרנות וקשקוש של היפים: 'תתעוררו לגלות שאתם עיני העולם / ללב שלכם יש את החופים שלו, את מולדתו ואת המחשבות שלו...'. ג'ונתן סיגל היה מסמיק ממילים כאלה", לעג. הוא סיכם את הביקורת במחמאה מפוקפקת שהגדירה את הלהקה באופן מושלם בעיני רבים: "מי שמעריץ את הגרייטפול דד בוודאי ימצא גם את התקליט החדש הזה מעורר התפעלות. במובנים רבים, זהו אחד המאמצים העדינים ביותר שלהם... בעידן האפל הזה של פסולת משתוללת, מי יכול לקטול מלאכה צנועה ובריאה? גם אם זה אכן מגיע מחבורה של חובבנים מקצועיים".

בזמן אמת, WAKE OF THE FLOOD נחל הצלחה מסחרית מרשימה והפך לתקליט האולפן המצליח ביותר של הלהקה עד אותה נקודה. אך סיפור העצמאות של הלייבל שלהם לא החזיק מעמד זמן רב. בשנת 1976, חברת התקליטים העצמאית קרסה, והתקליט, יחד עם אחרים, נעלם מהמדפים למשך כתריסר שנים. רק בסוף שנות השמונים, עם עליית עידן התקליטורים, הוא זכה להוצאה מחודשת ואפשר לדור חדש של מאזינים ליהנות מיצירות מופת כמו STELLA BLUE ו-EYES OF THE WORLD, ולהתפעל מהיצירה הארוכה והמורכבת שחתמה אותו, WEATHER REPORT SUITE, פרי עטו של הגיטריסט בוב וויר. בסופו של דבר, "החובבנים המקצועיים" האלו ידעו בדיוק מה הם עושים.

ניל יאנג יורד לתעלה: ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט TIME FADES AWAY של ניל יאנג.

בתאריך ה-15 באוקטובר 1973, חנויות התקליטים התמלאו במעריצים נלהבים של המוזיקאי ניל יאנג. שנה קודם לכן הוא שיגר אותם לגן עדן עם התקליט הנמכר ביותר של שנת 1972, HARVEST, ועם הלהיט הענק HEART OF GOLD שכבש את פסגת המצעדים. הציפייה הייתה ברורה: לקבל עוד מנה מאותו פולק-רוק קאנטרי נינוח ומלטף, מעין HARVEST VOLUME TWO שימשיך את ההצלחה המסחררת. אלא שכשהמחט נחתה על הוויניל השחור והחדש, שכותרתו הייתה TIME FADES AWAY, נשמעה שריקה צורמת. במקום שדות חיטה מוזהבים, הקהל קיבל כרטיס בכיוון אחד לנסיעה חורקת בתעלה שבצד הדרך, והשאלה "מה, לעזאזל, קרה לניל יאנג?" ריחפה באוויר.

יאנג, שמצא את עצמו לפתע כוכב-על אהוב על הבריות, חש מחנק. ההצלחה האדירה של HEART OF GOLD מיקמה אותו, לדבריו, בדיוק במרכז הכביש, מקום משעמם וצפוי לאמן עם נשמה של זאב בודד. שנים מאוחר יותר, על עטיפת תקליט האוסף DECADE, הוא סיפק את ההסבר המדויק למהלך התמוה: "השיר HEART OF GOLD מיקם אותי באמצע הדרך. זה נהיה משעמם, אז פניתי לתעלה. זו נסיעה קשה יותר, אבל פגשתי שם אנשים מעניינים יותר". ואכן, הנסיעה הייתה קשה, לא רק לו אלא גם לקהל.

אז TIME FADES AWAY לא היה תקליט אולפן מהוקצע. הוא היה תעוד חי, גס ורועש ממסע הופעות כאוטי ורדוף טרגדיות של 62 הופעות בתחילת אותה שנה. יאנג סבל מדלקת גרון חריפה, קולו היה צרוד ופגיע, והוא נאבק כדי להגיע לצלילים הגבוהים. את המתח והתסכול הוא טיבע בכמויות נדיבות של טקילה. על הבמה עמדה לצידו להקת ה-STRAIT GATORS, מוזיקאים מיומנים שהתקשו להתמודד עם החומרים החדשים והמחוספסים ועם מצבי הרוח המשתנים של יאנג. הקהל, ששילם כסף כדי לשמוע את הלהיטים הרכים, קיבל סטליסט של שירים חדשים, רועשים וזועמים שאף אחד לא הכיר. התוצאה הייתה אסופה של הופעות חיות, מלאות בניצוצות של גאונות לצד רגעים של כמעט התפרקות. שיר הנושא, למשל, הרגיש לרבים כחזרתי ומעט מתיש, אך שירים אחרים כמו DON'T BE DENIED חשפו אוטוביוגרפיה כואבת וחשופה.

אך מעבר לצליל הלא מלוטש, היה זה המסר שהימם את כולם. התקליט הזה היה הסנונית הראשונה שבישרה על בואה של התקופה האפלה והפוריה ביותר של יאנג, מה שמכונה "הטרילוגיה של התעלה". אחריו הגיעו שני תקליטי מופת קודרים אף יותר, ON THE BEACH ו-TONIGHT'S THE NIGHT, שהוקלט בהשפעת מותם של שני חבריו הקרובים ממנת יתר, הגיטריסט דני וויטן והעוזר האישי ברוס ברי. TIME FADES AWAY, בדיעבד, נתפס כפרק הפותח והחיוני בטרילוגיה הזו, הצעד הראשון אל תוך החשיכה.

באותם ימים, המהלך של יאנג נחשב לאמיץ, חצוף ומרענן. בעולם שבו חברות התקליטים ציפו מאמנים לשכפל את נוסחת ההצלחה שלהם עד דק, הוא הגיש להם אצבע משולשת מהדהדת. זה היה כאילו אמר לקהל ולממסד המוזיקלי: 'קיבלתם אותי בעטיפה מתוקה ונוחה לעיכול, עכשיו תתכבדו ותבלעו את הגלולה המרה של האמת האמנותית שלי'. מעשה כזה של התרסה הוא שמבדיל אמנים גדולים מבעלי מלאכה מוכשרים, ומעניק להם חותמת נוספת של איכות ויושרה. יאנג הצטרף בכך לשורה של יוצרים בלתי מתפשרים, שברגעים המכריעים בקריירה שלהם בחרו באמנות על פני מסחר. אמנים כמו לו ריד, ג'ון לנון, ואן מוריסון וליאונרד כהן הם רק דוגמאות בודדות ליוצרים שתמיד העדיפו את הנתיב הפתלתל על פני הכביש הראשי והסלול.

באופן אירוני, יאנג עצמו תיעב את התקליט הזה במשך שנים וסירב לאשר את הוצאתו על גבי תקליטור, מה שהפך אותו לפריט אספנים נדיר ומבוקש. רק עשרות שנים לאחר מכן הוא התרצה והתקליט הפך זמין לקהל הרחב. כיום, TIME FADES AWAY לא נתפס עוד ככישלון צורב, אלא כאחד הרגעים האמיצים והחשובים ביותר בקריירה הארוכה של ניל יאנג.

עיתון רולינג סטון פרסם ביקורת על התקליט בינואר 1974: "אלבום זה עשוי לתרום לתדמית היורדת של ניל יאנג כמו מה ש'פאט גארט ובילי הילד' עשה נגד דילן. אבל בדומה לפס הקול הקולנועי של דילן, גם לתקליט זה יש את מעלותיו כאשר הוא נלקח כמו שהוא ולא כיצירה המרכזית האחרונה של אמן גדול. הנה, יאנג כנראה נמנע במודע להמשיך את המסלול של HARVEST ועשה אלבום לא שגרתי להפליא.

התקליט הוא לא האמירה הגדולה הסטנדרטית שאליה ציפינו ממבצע כזה, וגם לא אלבום ההופעה הסטנדרטי של האמן המצליח. אין בו להיטים ואין מנגינות מוכרות; לצורך העניין, אין כמעט תגובה של קהל - היא נמוגה במהירות בסוף כל שיר. יותר מכל יצירותיו הקודמות, תיעוד זה מראה את ההתעקשות של יאנג לגבי היותו איש ציבור.

פרטיותו של יאנג תמיד הייתה לב הכתיבה והביצוע שלו, ממש לצד חושו המוסרי הנחרץ. שני המרכיבים הללו היו סגולותיו העיקריות והן הפגמים העיקריים שלו. שני המרכיבים ניכרים בחומר החדש הזה, עם תוצאות לא אחידות אך לפעמים חיוביות. אם לא מדובר בהצלחה מסחררת, האלבום הוא עדיין דיוקן עצמי חושפני של אדם מרתק תמיד".

עיתון מלודי מייקר: "התקליט הזה מראה כי ניל יאנג הופך להיות צפוי יותר ממה שהוא אמור להיות. הריגוש מעבודתו נעלם. התקליט הזה יירשם בהיסטוריה כמשהו שיאנג הוציא רק כדי לשחרר משהו מעצמו".

עיתון NME: "מה שאנחנו מקבלים פה זה קטעי רוק מרושלים וחסרי ברק. כל הצליל בתקליט הזה מבולגן והקול של יאנג נשמע מעצבן יותר מבדרך כלל".

ניל יאנג כתב על האלבום באתר הארכיב שלו: "האלבום הזה הוקלט מסיבוב הופעות שעשיתי בשנת 1973. זה היה זמן קשה לצאת להופעות, ממש אחרי מותו של דני וויטן. הלהקה שליוותה אותי הורכבה מנגנים נהדרים; בן קית', ג'ק ניטשה, טים דראמונד וקני באטרי. באמצע הסיבוב, החל מניו אורלינס, הצטרף גם ג'וני ברבאטה, לשעבר המתופף של להקת הצבים. הוא נשמע מנגן בתופים באלבום הזה. הסיבוב ארך כשלושה חודשים והיה הראשון הגדול שלי. הסתובבתי בארה"ב ובקנדה. ניגנתי באצטדיונים שהכילו בין 15 ל-19 אלף איש. ציוד ההגברה שלנו היה גדול אבל המוניטורים לא היו מספיק גדולים ונאלצתי לשיר חזק כדי לשמוע את עצמי. שומעים את זה בקול שלי. ביצענו בהופעות שירים רבים מהאלבום HARVEST, אבל רציתי להוציא באלבום שירים חדשים לגמרי. האלבום לא התקבל בזמנו באהדה אבל זה מה שבאמת רציתי לעשות".

על הדבש ועל העוקץ. ב-15 באוקטובר בשנת 1971 יצא תקליט חדש לוואן מוריסון. שמו הוא TUPELO HONEY.

ב-15 בחודש, שחרר המוזיקאי האירי ואן מוריסון את תקליטו החמישי, יצירה שכולה חגיגה של אהבה וביתיות חמימה, תחת השם המתוק להפליא TUPELO HONEY. איש לא שיער אז שהיצירה, שנחשבה בעיני רבים לשיא של אושר זוגי, תשאיר אצל יוצרה טעם מר של החמצה.

שם התקליט לא נבחר במקרה. הוא נקרא על שם דבש טופלו, דבש נדיר ויקר המופק מפרחי עץ הגומי הלבן הגדל בעיקר בביצות של פלורידה. הדבש הזה, הידוע בצבעו הבהיר ובכך שאינו מתגבש, הפך למטפורה המושלמת לצליל הטהור והנוזלי ולתקופה המתוקה בחייו של מוריסון. האווירה הזו קיבלה ביטוי ויזואלי מושלם על עטיפת התקליט, שהפכה לאייקונית. בתמונה, נראה מוריסון צועד יד ביד עם אשתו דאז, ג'נט פלאנט, כשהיא מובילה סוס בשביל עפר. התמונה, שצולמה על ידי מייקל מגיד, חבר קרוב של ג'נט, נועדה לשדר בדיוק את מה שהמוזיקה הכילה: אווירה כפרית, שלווה ורווית אהבה.

אלא שכאן החל הסדק הראשון בתמונת האידיליה. שנים לאחר מכן, מוריסון, שנודע במזגו החם וביושרו הבלתי מתפשר, התלונן במרירות על אותה עטיפה. "התמונה צולמה באורווה, אני בכלל לא גרתי שם", הוא הבהיר. "פשוט הלכנו למקום הזה וצילמנו. משום מה, הרבה אנשים חושבים שעטיפות תקליטים הן החיים האמיתיים שלך או משהו כזה". נדמה שלפעמים המציאות והתדמית הכפרית לא תמיד נפגשות על אותה ערימת שחת.

עם צאתו, המבקרים חיבקו את התקליט בחום. המגזין רולינג סטון קבע כי TUPELO HONEY הוא סינתזה מופתית של כל מה שמוריסון עשה לפניו, ובה בעת פריצת דרך חדשה. הכתב ציין שהתקליט משלב את הדיוק המוזיקלי המהודק של התקליט MOONDANCE עם האנרגיה המשוחררת של HIS BAND AND THE STREET CHOIR, והכתיר אותו כתקליט הטוב ביותר שהוציא עד אז. שבח מיוחד ניתן לאיכות הסאונד, שפיצתה על המיקס הגרוע והעכור של תקליטו הקודם והעניקה לשירים את הבהירות שהיו ראויים לה.

זה היה ללא ספק התקליט ה"ביתי" ביותר של מוריסון. אם ביצירותיו המוקדמות יותר ביטא לעיתים קרובות תסכול, זעם וחיפוש רוחני בלתי נגמר, הרי שכאן הוא התמסר כולו לתענוגות החיים הפשוטים. השירים התענגו על אושר טהור ועל ההערכה העמוקה שחש כלפי אותם אנשים שבעבר אולי התעללו בו, אך כעת העניקו לו אהבה וכוח. בראיון לאותו מגזין בשנת 1971, תיאר מוריסון את היצירה במילים "שמחה ופשוטה", והסביר שהיא נבעה ישירות מתקופה של יציבות ושביעות רצון בחייו לצד אשתו בוודסטוק.

בראיון אחר למגזין המוזיקה הבריטי NME בדצמבר של אותה שנה, הוא הרחיב על תהליך היצירה. הוא הדגיש שהתקליט נמנע מהפקת יתר מכוונת, מתוך רצון עז ללכוד אווירה ספונטנית ונינוחה. "זה לא היה משהו מהונדס", הסביר. "פשוט נכנסנו לאולפן ועשינו מה שהרגשנו שנכון באותו הרגע".

אבל כאן, בסיפורו של התקליט המתוק כדבש, מגיע העוקץ. למרות ההצלחה הביקורתית והמסחרית, ולמרות שהפך לפסקול חייהם של זוגות רבים, מוריסון עצמו פיתח סלידה של ממש מהיצירה. בחלוף השנים הוא התוודה שהוא כלל לא היה מרוצה מהתקליט, מכיוון שלתחושתו, הוא הורכב משירים ישנים ולא רעננים. מבחינתו, זו הייתה בסך הכול אסופה של שירים שהתגלגלו אצלו כבר זמן מה ולא ייצגו את המקום האמנותי החדש שאליו שאף להגיע. באופן אירוני, דווקא התקליט עתיר הדבש הזה, שהציג לעולם את הצד הרך והמאושר שלו, הותיר בפיו של האמן טעם מר של פספוס.

הלילה בו טום ווייטס מצא את הלב של שבת. ב-15 באוקטובר בשנת 1974 יצא התקליט THE HEART OF SATURDAY NIGHT שהוא השני של טום ווייטס. ואוווו... כמה שזה טוב!!!

היה זה תקליטו השני של פזמונאי צעיר ובעל קול שאין לטעות בו, טום ווייטס, והוא נשא את השם הבלתי נשכח, THE HEART OF SATURDAY NIGHT. התקליט הזה היה כרטיס כניסה לעולם אפלולי, רומנטי ומלא עשן, עולמו הפנימי של ווייטס שהחל לקרום עור וגידים.

היצירה החדשה הזו היוותה קפיצת מדרגה משמעותית מתקליט הבכורה שלו, CLOSING TIME, שיצא שנה קודם לכן. אם הבכורה הציגה לעולם את כישרון כתיבת השירים הגולמי של ווייטס באווירת פולק-רוק נעימה יחסית, הרי שהתקליט השני כבר צלל עמוק אל תוך מחוזות הג'אז. הוא נטש את הגיטרות האקוסטיות הבהירות לטובת פסנתר מהורהר, קונטרבס מהלך ועיבודים שתיארו במדויק את המלנכוליה המתוקה של חיי הכרך בשעות הקטנות של הלילה. זו הייתה התבססות המוניטין שלו כאחד הקולות המקוריים והחשובים במוזיקה האמריקאית.

אך הדרך לשם לא הייתה פשוטה. בתחילת שנות השבעים, ווייטס היה עדיין אמן בתחילת דרכו, מנסה למצוא את מקומו. הוא נזכר בבעתה בסיבוב הופעות שקיים כהופעת חימום לפרנק זאפה, גאון מוזיקלי מסוג אחר לגמרי. קהל מעריציו המשופם והאינטלקטואלי של זאפה, שהגיע כדי לשמוע קומפוזיציות רוק מורכבות, פשוט לא ידע איך לעכל את המשורר השיכור למחצה ששר להם בלדות נוגות על פסנתר. התגובות נעו בין חוסר עניין למטר של בוז, חוויה שחישלה את ווייטס והבהירה לו שעליו לפלס לעצמו נתיב ייחודי משלו.

באותה תקופה, ווייטס התגורר בלוס אנג'לס וחי את חיי הבוהמה במלואם. הוא ספג השראה מהרחובות המפויחים, ממועדוני הג'אז האפלים ומכתביהם של משוררי דור הביט כמו ג'ק קרואק. הוא החל לכתוב על הדמויות שפגש, אותם טיפוסים שוליים המאכלסים את העיר לאחר שכולם כבר הלכו לישון. הסצנה הזו של לוס אנג'לס הייתה הכור ההיתוך שממנו נוצק הסאונד של התקליט.

את המהפך סייע לו להוציא לפועל המפיק בונז האו, שהפך במהרה לשותפו המוזיקלי הקרוב. להאו, שהגיע מרקע עשיר בג'אז, הייתה ההבנה העמוקה כיצד ללכוד את האווירה האותנטית והאקוסטית שווייטס חיפש. הוא ידע לשמר את החספוס והכנות בקולו של ווייטס, ובמקביל לעטוף אותו בעיבודים הנכונים. החיבור בין השניים היה טבעי ומיידי, כמו בדל סיגריה שמוצא את מקומו במאפרה מלאה.

ההקלטות נערכו באולפני וולי היידר המפורסמים בלוס אנג'לס, מקום שבו הקליטו כמה מהשמות הגדולים של התקופה. ווייטס והאו אספו סביבם הרכב מצומצם של נגני ג'אז מהמעלה הראשונה, ביניהם הבסיסט ג'ים יוארט והמתופף ג'ים גורדון, שהעניקו לשירים תחושה נינוחה ואינטימית. ווייטס ניגן בעצמו על הפסנתר, בעוד מייק מלווין הוסיף עיבודי כלי מיתר עדינים ושופעים שהעשירו את הצבע של כמה מהרצועות. האו דחף את ווייטס לקחת סיכונים קוליים, מה שהוביל להגשה אקספרסיבית ומלאת נשמה, שהפכה לסימן ההיכר שלו.

העבודה באולפן הייתה קפדנית. ווייטס, פרפקציוניסט מטבעו, התעקש על טייקים רבים לכל שיר, לאו דווקא כדי להגיע לביצוע "מושלם", אלא כדי ללכוד את התחושה המדויקת, את אותה אווירה חמקמקה של מועדון מעושן בשלוש לפנות בוקר. התוצאה הסופית אכן נשמעה כאילו הוקלטה בזמן אמת בבר שכונתי, ולא באולפן הקלטות משוכלל. ניחוח הג'אז של אמנים כמו ת'לוניוס מונק ולואי ארמסטרונג שורה על כל התקליט, לא רק בנגינה אלא גם באופן שבו ווייטס מגיש כל מילה וכל הברה.

עם צאתו, THE HEART OF SATURDAY NIGHT זכה לשבחי המבקרים, שהיללו את יכולתו של ווייטס לצייר תמונות חיות במילים ובצלילים. הצלחתו המסחרית, עם זאת, הייתה צנועה. התקליט לא הניב להיטי רדיו גדולים, אך הוא כן העניק לווייטס את הדבר החשוב באמת: קהל מעריצים מסור ונאמן, שהבין את עומק יצירתו. בדיעבד, התקליט הזה נתפס כתחנת מעבר חיונית בקריירה שלו, הגשר המושלם בין הפולק הנגיש של תחילת הדרך לבין הסגנון הניסיוני והאוונגרדי שהוא יאמץ בשנים הבאות.

אם טרם האזנתם ליצירת המופת הזו, עשו לעצמכם טובה. פנו לעצמכם פינה שקטה, מזגו משקה הגון לכוס, והניחו למחט לפגוש את החריצים. תנו לטום ווייטס לקחת אתכם למסע אל לבו הפועם של הלילה האורבני.

בחזרה לשורשים או בריחה מהמציאות? ב-15 באוקטובר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת THE BAND.

לאחר תקופת דממה יצירתית מדאיגה, במהלכה חברי הלהקה התפזרו איש איש לעיסוקיו – בין אם פרויקטים מוזיקליים צדדיים ובין אם התמסרות לפעילויות פחות מועילות כמו אלכוהול וסמים – הלהקה הייתה צריכה להזכיר לעולם שהיא עדיין קיימת.

האיש שלקח את המושכות היה הגיטריסט וכותב השירים העיקרי, רובי רוברטסון. שנים רבות לאחר מכן, הוא הודה בפה מלא שמצבה הנפשי של הלהקה באותם ימים היה רחוק מלהיות יציב. הבאר היצירתית, שממנה נבעו קלאסיקות כמו MUSIC FROM BIG PINK ו-THE BAND, יבשה כמעט לחלוטין. חלפו שנתיים מאז תקליט האולפן האחרון שלהם עם חומר מקורי, CAHOOTS, שבעצמו התקבל בתגובות פושרות יחסית לקודמיו. הלהקה הייתה בסכנה ממשית של היעלמות מהתודעה הציבורית, ומעל ראשה ריחפה חרב ההתחייבויות החוזיות מול חברת התקליטים CAPITOL. מה עושים כשאין שירים חדשים באופק אבל חייבים להוציא תקליט?

הפתרון של רוברטסון היה מבריק בפשטותו, או נואש, תלוי את מי שואלים: לחזור אחורה בזמן. הוא הציע לחבריו להיכנס לאולפן ולהקליט תקליט שלם של גרסאות כיסוי לשירים הישנים והאהובים עליהם, אותם נהגו לנגן בברים המפוקפקים של קנדה וארצות הברית עוד בימים שהיו להקת הליווי של רוני הוקינס ונקראו THE HAWKS. הרעיון היה למעשה להעניק למעריצים הצצה נדירה לפלייליסט הפרטי של הלהקה, לתחנת הרדיו הפנימית שניגנה להם בראש. כך, במקום להתמודד עם הלחץ של כתיבת יצירת מופת חדשה, הם פשוט יכלו להיכנס לאולפן, להשתחרר ולנגן את השירים שעיצבו אותם, מלהיטי R&B ועד לבלדות דו-וופ קלאסיות.

התוצאה הייתה התקליט שקיבל את השם MOONDOG MATINEE. השם עצמו היה הומאז' נוסטלגי לאחד מחלוצי הרוק'נ'רול, שדרן הרדיו האגדי אלן פריד, שהייתה לו תוכנית רדיו פופולרית בשם THE MOONDOG SHOW. המתופף והזמר ליבון הלם, בעל קול הדרום המחוספס, סיפר שהיה מאזין אדוק לתוכנית של פריד מקליבלנד, שהשמיעה רית'ם אנד בלוז משובח ופתחה לו צוהר לעולם מוזיקלי חדש. התקליט כלל ביצועים מחודשים לשירים כמו AIN’T GOT NO HOME של קלרנס "פרוגמן" הנרי, THE GREAT PRETENDER של הפלטרס ו-MYSTERY TRAIN, במקור של ג'וניור פרקר ושהתפרסם על ידי אלביס פרסלי. הם הקליטו אותו באולפני CAPITOL בהוליווד, אותם אולפנים מיתולוגיים שבהם פרנק סינטרה ונט קינג קול הקליטו את להיטיהם הגדולים, מה שהוסיף נופך של היסטוריה לתהליך.

למרות הכוונות הטובות והביצועים המהנים והאנרגטיים, עם צאתו התקבל MOONDOG MATINEE בתגובות מעורבות עד קשות. המבקרים והמעריצים האדוקים, שציפו לקבל את החלק השני של "המוזיקה מהבית הוורוד הגדול", חשו נבגדים. לאחר אלבום ההופעה המצוין ROCK OF AGES, שסיכם את פרק ההופעות המוקדם שלהם, ותקליט האולפן CAHOOTS המאכזב, תקליט קאברים נתפס כהודאה בכישלון. רבים תהו בקול רם לאן נעלם אותו ניצוץ ייחודי של כתיבה, שהפך חמישה מוזיקאים מקנדה ומארקנסו לקול של אמריקה. רוברטסון עצמו טען שההשוואה המתמדת ליצירות המוקדמות שלהם הייתה מגוחכת, ושהם בסך הכל רצו ליהנות קצת.

בדיעבד, MOONDOG MATINEE היה יותר מאשר אוסף שירים ישנים. הוא היה גלגל הצלה, קרש קפיצה הכרחי שאפשר ללהקה לדרוך במקום מבלי לשקוע לחלוטין. העתיד אכן נראה מעורפל, אך מבלי שידעו זאת, ישועתם עמדה להגיע מכיוון בלתי צפוי, או שמא, צפוי לחלוטין. חבר ותיק מהעבר, שבעצמו היה זקוק לזריקת מרץ, עמד לדפוק על דלתם. קראו לו בוב דילן, ושנת 1974 המתקרבת עמדה להפוך לשנה שבה שני הכוחות המוזיקליים האדירים הללו יתאחדו מחדש לסיבוב הופעות ותקליט משותף, שיזניקו את שניהם בחזרה לפסגת עולם המוזיקה ויחזירו את הניצוץ שאבד.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "בנסיבות רגילות זה היה אלבום מאכזב למדי של הבאנד, שמגיע כפי שהוא אחרי המתנה בת שנה מאז שיצא אלבום ההופעה החיה, ROCK OF AGES, ו-30 חודשים מאז הופעתו האחרונה של כל חומר מקורי מהחמישיה. אבל מכיוון שסיבוב ההופעות הקרוב של בוב דילן תופס חלק ניכר מתשומת ליבם ואפשרות לשינוי חברת תקליטים, הם כנראה חשבו לשמר את האנרגיות הלא-פוריות של הקבוצה על ידי משחק עם העבר. לפחות זה מעניין לשמוע מה הייתה ההשראה עליהם פה. יש מעט הפתעות, אפילו פחות מתח, ומחסור מובהק ברגעים יוצאי דופן. קשה לא לאהוב את מונדוג מאטיני, אבל נראה לי שהלהקה ומעריציה ראויים ליותר".

גם זה קרה ב-15 באוקטובר. עם רגעים מכוננים, אירועים משעשעים, החלטות גורליות וגם כמה פדיחות מפוארות.

שנות השישים: מביטלס עלומים ועד פסיכדליה מתפוצצת

1960: אי שם בעיר הנמל הגרמנית המבורג, עוד לפני שההיסטריה אחזה בעולם, הרכב צעיר ורעב מליברפול בשם הביטלס נכנס לאולפן הקלטות. אלא שהפעם, מי שאחז בגיטרת הבס לא היה פול מקרטני, אלא אדם בשם לו וולטרס, שבשמו האמיתי נודע כוולטר איימונד. וולטרס היה הבסיסט של להקת רורי סטורם וההוריקנים, להקה מתחרה שבה תיפף באותם ימים רינגו סטאר. היה זה סשן הקלטות נדיר ואינטימי, הצצה מרתקת לצליל הגולמי של הלהקה רגע לפני שכבשה את העולם. הסיפור המלא על אותו יום מיוחד בהחלט מתועד היטב בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

1963: במערכת עיתון הרקורד מירור התקבל מכתב נרגש ממעריץ אלמוני מליברפול, שתיאר בלהט כיצד נשבה בקסמם של ארבעת המופלאים. "הגעתי מאירלנד לליברפול", הוא כתב, "ומהר מאוד מצאתי את עצמי במקום שכולם דיברו עליו, מועדון הקאברן". תחילה, הוא הודה, הגיע כדי לראות את ג'רי אנד דה פייסמייקרז, אך באחד הימים, בשעת צהריים, עלתה לבמה להקה שזה עתה חזרה מגרמניה. "שלושת הזמרים עמדו מקדימה בבגדי העור שלהם ושיערם הפרוע, והצליל שיצרו היה דינמי לחלוטין. הלהקה הזו הייתה כמובן הביטלס", הוא סיפר. מאותו רגע, הפכו הביטלס לאובססיה שלו. הוא סיכם בנימה של עצב מתוק: "למרות שכל אנשי ליברפול מאושרים לראות אותם מצליחים, יש בנו געגוע לימים ההם, כשהם היו רק שלנו".

1966: הופיעה להקת פינק פלויד באירוע מיוחד לחניכת העיתון INTERNATIONAL TIMES (שהפך במהרה להיקרא IT). הופיעו שם באותו יום גם דני ליין, להקת THE MOVE,סופט מאשין, יוקו אונו ו- WEST INDIAN STREET BAND. פינק פלויד קיבלה 15 ליש"ט עבור הופעתה באירוע, שנערך במועדון 'ראונדהאוס' הלונדוני. פול מקרטני הגיע כשהוא לבוש בגלביה. כרזות הפרסום של האירוע ציינו: "תביאו את הרעל שלכם. תביאו פרחים ובלונים מלאי אוויר". כרטיס כניסה עמד על 10 שילינג. זמן פתיחת האירוע - שעה 23:00 ועד שעות הבוקר. פינק פלויד ביצעו על הבמה גרסאות ארוכים לשני קטעים: INTERSTELLAR OVERDRIVE ו- ASTRONOMY DOMINE. העיתון מיהר לפרסם בגיליונו השני את רשמיו מהאירוע: "חשיכה עם אורות מרצדים בשלל צבעים. אנשים במסכות. בחורות ערומות למחצה. אנשים אחרים עומדים בצד ותוהים על מה כל המהומה. עשן של גראס. פה ושם נשמע קולו של בקבוק נשבר. פינק פלויד עשתה דברים מוזרים לאווירת הערב עם קולות הפידבק המחרישים שיצרה. ועם כל מיני דברים שהוקרנו על הבמה ועל גופם של חברי הלהקה. חברי סופט מאשין, עוד להקה מוזרה, נכנסו לאולם כשהם רכובים על גבי אופנועים....".

1967: במהלך סיבוב הופעות באנגליה דיווחה מאמה קאס לעיתוני הפופ באנגליה שלהקת 'האימהות והאבות' לקראת פירוק ושהיא לא מעוניינת להמשיך להיות חברת להקה. שאר התאריכים שתוכננו שם בוטלו. תקליט חדש נרקח בינתיים ללהקה. זה אוסף של קטעים שהוקלטו מהעבר, ששמו הוא (באופן מקרי או לא), 'שלום לתקופת הזהב הראשונה". מפיק הלהקה, לו אדלר, מיהר לספר: "הלהקה הייתה באמצע הכנת אלבום חדש, כשלפתע החליטו לקחת הפסקה זה מזה. הסיבה לפרידה היא יובש ביצירתיות המשותפת. הוחלט שהם יחזרו כשירגישו שיש להם מה ליצור יחדיו".

1968: הזמרת בעלת הקול הצרוד והנשמה הגדולה, ג'ניס ג'ופלין, קיבלה יחד עם להקתה BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY תקליט זהב על יצירת המופת CHEAP THRILLS. התקליט, שהתפוצץ מאנרגיה גולמית וכאב חשוף, הפך את ג'ופלין לכוכבת על והציב אותה בשורה הראשונה של אמני הבלוז-רוק בעולם.

1969: בעולם הבלוז נרשמה דאגה עמוקה כאשר האוולין וולף, אחד מענקי הבלוז של שיקגו ובעל קול שאפשר היה לחצוב בו סלעים, חטף את התקף הלב הראשון שלו. באותה שנה, המתופף הצעיר פיל קולינס עזב את להקתו דאז, THE FREEHOLD, ממש רגע לפני שהיו אמורים לצאת לסדרת הופעות במועדון בשם STORYVILLE שבפרנקפורט, גרמניה. הוא כנראה לא ידע אז שהעתיד צופן לו תפקיד מרכזי בהרכב אחר, ששמו ג'נסיס.

שנות השבעים: דעיכה, פרישה ודרמות מאחורי הקלעים

1971: הופיע הזמר הוותיק, ריקי נלסון, במדיסון סקוור גארדן, ניו יורק, כחלק מחבילת אמני רוק'נ'רול. אבל כשהוא ביצע כמה שירים חדשים, הקהל שרק בוז הוא כתב מחוויה זו את השיר GARDEN PARTY, שהפך ללהיט והחייה את הקריירה שלו. מופעי אולדיז לא היו קיימים עד 1969 אבל בשנת 1971 הם כבר הפכו לדבר חם. ריקי נלסון לא רצה שום קשר למופעים האלו, אבל התרצה כשמפיק המופע במדיסון סקוור גארדן הסכים לשנות את השם ל-ROCK AND ROLL SPECTACULAR, כדי שזה לא ייראה כל כך מיושן. נלסון נרשם בתור "כוכב אורח מיוחד" בחבילת אמנים שכללה גם את גם את צ'אק ברי, בובי ריידל, גארי יו.אס בונדס ובו דידלי. נלסון היה אחד מיוצרי הלהיטים הגדולים של שנות ה-50, אבל הוא גם עדיין היה פעיל בכתיבה ובהקלטה של ​​חומרים חדשים, בעיקר ברוח הקאנטרי-רוק. הקונספט של מופע נוסטלגיה היה זר לו, אז הוא חשב שהוא יכול לנגן כמה להיטים ואז לגשת משם לחומר חדש. הוא התחיל לנגן כמה מלהיטי העבר כשהוא משמח את הקהל. אבל אז הוא ניגש להעניק להם שירים מאלבומו הקרוב. כשהוא השלים את השיר החדש וחזר מהפסנתר לגיטרה שלו, חלק מהקהל שרק לו בוז, מה שתפס אותו לא מוכן - הוא ניגן חומרים חדשים בהופעות בקולג' במשך זמן מה בלי בעיה, והופתע מהתגובה העוינת. הוא ביצע עוד שיר אחד ואז עזב את הבמה מבלי לחזור. בתחילת הקריירה שלו, נלסון לא כתב שירים משלו, וזה היה נוהג מקובל. בשנות ה-70 הוא הפך לכותב שירים, והלחין מנגינות שהקליט עם להקת הליווי שלו. לאחר שקיבל שריקות בוז, הוא הוציא שיר חדש, GARDEN PARTY (בו מצוין שם האולם בו קרא לו הקהל בוז), שבו הוא שר: "הכל בסדר, עכשיו למדתי את הלקח שלי היטב / אתה מבין, אתה לא יכול לרצות את כולם אז אתה חייב לרצות את עצמך". השיר הפך ללהיט ונלסון אמר: "זה חידש את הדעה שלי על עצמי ועל מה שאני צריך לעשות. אתה לא יכול לקחת משהו שהוא לא בסדר ולעשות אותו נכון". ואפרופו רוק'נ'רול ישן; ב-15 באוקטובר בשנת 2014 הופיע צ/אק ברי בפעם האחרונה בהחלט. זה היה במועדון בסנט לואיס. ברי נהג להופיע שם בקביעות. הוא מת בשנת 2017.

באותה שנה הוציאה חברת התקליטים RAK תקליטון של פיטר נון (לשעבר מלהקת 'מתבודדי הרמן') עם שיר שכתב לו דייויד בואי בשם RIGHT ON MOTHER. התקליטון הזה לא הצליח להיכנס למצעד הפזמונים הבריטי והיווה כישלון אחרי הצלחת התקליטון הקודם שבואי כתב לו עם OH YOU PRETTY THINGS.

1972: הופיע דייויד בואי (עם להקת העכבישים ממאדים) באולם ממוריאל קנזס מול אולם מלא רק למחצה. מופע זה הושחל ברגע האחרון, לתוך סיבוב ההופעות האמריקני, וכמו בהופעות קודמות - גם הפעם הקהל לא מיהר להגיע. בואי, שמאס להופיע כך, עלה שיכור לבמה ופעם אחת אף מעד ונפל מהבמה. אנשי משרד ההפקה של בואי ידעו שבזמן הזה נרשמים בעיקר הפסדים מסיבוב ההופעות האמריקני. לא רק שעלה הון להחזיק צוות שכזה בדרכים, שמנה כחמישים איש. גם לוח ההופעות שנקבע הותיר לא מעט זמן חופשי בין הופעה להופעה וזה הוסיף להוצאות. אז החלו לרמוז שם על הצורך הברור בקיצוצים. למחרת ההופעה בקנזס טסו עוזריו ולהקתו של בואי ללוס אנג'לס ונרשמו במלון בברלי הילס, בעודו מעדיף להגיע לשם ברכבת, עקב פחד מטיסות. למרות האזהרה בעניין הכלכלי, שירות החדרים עבד ללא הרף כדי לספק את הפלישה הבריטית למתחם. באותו זמן שכנו בחדרים אחרים הזמרים פרי קומו ואלטון ג'ון. חברי להקתו של בואי ניצלו את הזמן הפנוי גם כדי להשתכשך בבריכה. הגיטריסט מיק רונסון נאלץ לסבול לאחר מכן עם כוויות בעור מהשמש ושערו, שהיה צבוע בבלונד, הפך להיות ירוק בגלל כמות הכלור הגבוהה שבמי הבריכה. בואי הצליח לשתות תה עם אלטון, לפני שהאחרון מיהר לצאת כדי להופיע באולם ווינטרלנד שבסן פרנסיסקו. באותו יום היה בואי עסוק בעריכת מיקס מחדש לתקליט של איגי פופ והסטוג'ס, שייקרא RAW POWER, באולפני WESTERN. זו הייתה משימה לא קלה, כי איאי פופ דרש שרוב כלי הנגינה יוקלטו לערוץ בודד והשירה בערוץ אחר. באולפן הסמוך הקליטה הזמרת לולו שסיפרה: "נכנסתי בטעות לאולפן הלא נכון ונתקלתי בשניהם. דייויד היה מאד לבבי. איגי פופ, לעומתו, היה תוקפני ואפל. חשבתי שעדיף לי להימלט משם מהר". בהמשך תקליט לולו עם בואי גרסה לשירו, THE MAN WHO SOLD THE WORLD, שתהפוך ללהיט עבורה.

באותה שנה, להקת TEN YEARS AFTER, שרק שלוש שנים קודם לכן כבשה את פסטיבל וודסטוק בהופעה מחשמלת, הוציאה תקליט חדש בשם ROCK'N'ROLL MUSIC TO THE WORLD. הציפיות מהלהקה היו בשמיים. לאחר תקליטים מוערכים כמו WATT והיצירה הפסיכדלית המפתיעה SPACE IN TIME, המעריצים והמבקרים כאחד ציפו בכיליון עיניים לצעד הגדול הבא. אז הגיע הצעד הזה, בדמות תקליט חדש עם שם מבטיח: ROCK & ROLL MUSIC TO THE WORLD. אלא שהבטחות לחוד ומציאות לחוד, והתקליט הזה התגלה כאחת האכזבות הגדולות בקריירה של הלהקה, מסמן באופן ברור את תחילת דעיכתה. התחושה הכללית שעולה מהאזנה לתקליט היא של עייפות, תשישות וחוסר השראה מוחלט. הוא נגרר בכבדות, כאילו כדור ברזל עצום קשור לרגליו ומונע ממנו כל התקדמות. נדמה היה שיכולות כתיבת השירים של אלווין לי צוללות לתהומות הנשייה; השירים המקוריים שלו הפכו לגנריים וצפויים יותר ויותר. היצירתיות המפתיעה והמרעננת של SPACE IN TIME נעלמה כלא הייתה, כאילו כל האבולוציה האמנותית של הלהקה מעולם לא התרחשה. הוא מסורבל, מגושם ובעיקר חסר ביטחון. הוא קודר, אולי אפילו יותר מהתקליטים שקדמו לו, וזוחל בקצב של חילזון. גם כאשר מגיע קטע הבוגי המהיר והכמעט-מתחייב, הוא נשמע יותר כמו ניסיון מאולץ לסמן וי ופחות כמו ביצוע כן ואמיתי מהלב. עם זאת, יש גם חדשות טובות, או לפחות נקודת אור אחת בודדה. התקליט נפתח עם מה שרבים מחשיבים לשיר הגדול האחרון של הלהקה אי פעם: הרוקר האדיר YOU GIVE ME LOVING, עם ריף פועם וסוחף בן שבעה תווים (אולי הריף הטוב ביותר של אלווין לי) ומילים זועמות וחדות, הוא מתנשא כמה רמות מעל כל שאר החומרים בתקליט.

1973: אלביס פרסלי אושפז בבית חולים בממפיס עקב "דלקת ריאות". שנים לאחר מכן, רופאו האישי יגלה שהסיבה האמיתית לאשפוז הייתה התמכרותו הקשה למשכך הכאבים דמרול. גיטריסט הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, הורשע בבית משפט בצרפת בסחר בקנאביס. הוא נידון למאסר על תנאי וקיבל איסור כניסה למדינה למשך שנתיים.

באותו חודש יצא גם התקליט MYSTERY TO ME של להקת פליטווד מאק. נראה היה כי להקת זו מתחילה לצעוד מחדש ובבטחה, לאחר כמה זעזועים לא קלים כלל וכלל, כולל איבוד שלושה גיטריסטים מעולים, שמוחם התחפף (פיטר גרין, ג'רמי ספנסר ודני קירוואן). זה מסוג המכות שלהקות אחרות לא היו שורדות אותן. בתקליט החדש השתתף הגיטריסט בוב ווסטון וניכר היה כי פליטווד מאק מנסה להגיע להגיע לקהל הרחב יותר. אבל יש שיטענו כי שיוף שכבת הבלוז, בה נודעה הלהקה אז, הפך אותה לנקייה מדי. עם זאת, בהרכב היו שני כוחות נהדרים שתרמו מכישרונם הרב בכתיבת שירים - הגיטריסט בוב וולש והקלידנית כריסטין מקווי. עטיפת התקליט לא עזרה בעיצובה למשוך את הקהל אל המוזיקה שהיא עטפה. מאחורי העיצוב עמדה חברה בשם MODULA שעיצבה אז גם את עטיפת תקליט הבכורה של קאמל וגם עטיפות של להקת CURVED AIR. בעטיפה נראית גורילה בוכה (אצל קאמל היה זה גמל בוכה) שאוכלת עוגה בחוף הים. בעטיפה האחורית נראה חכם שמלווה בפינגווין, כנראה כדי להזכיר למאזינים כי אלבומה הקודם של הלהקה נקרא PENGUIN - חיה שאימץ לליבו בסיסט הלהקה, ג'ון מקווי. פליטווד מאק לא ידעה כיצד להציג פה את עצמה ולכן נחשב בוב וולש בעיני רבים כחבר הלהקה שאחראי לתקופת המעבר הלא ברורה הזו, עד שלינדסי באקינגהאם יגיע ויזניק את הלהקה לשמיים. עם זאת, כבר מהפתיחה הנפלאה לטעמי, עם השיר EMERALD EYES, אפשר בהחלט ליהנות מהתקליט הזה. אבל אם היה נדמה למישהו כי הלהקה נמצאת פה בשלב רגוע יחסית, אחרי תקופה ממש רעועה - לא כל היה הדבר; הנישואים של כריסטין וג'ון מקווי התפוררו בשלב זה ואם זה לא הספיק, ווסטון הגיטריסט פיתח רומן עם אשתו של המתופף, מיק פליטווד. במקרה הייתה זו ג'ני בויד, אחותה של פאטי בויד (אשתו של ג'ורג' האריסון). פליטווד העיף את ווסטון בזעם מהלהקה והכאוס היה רב. עם כל הבלגאן, המוזיקה בתקליט MYSTERY TO ME ראויה להישמע. אז שימו הכל בצד ובואו להאזין לדבר מקסים של חבורת מוזיקאים שידעה כיצד לעשות את זה. וכן, יש פה גם קאבר לשיר FOR YOUR LOVE, במקור של היארדבירדס.

1974: טום ווייטס הוציא את תקליטו השני, THE HEART OF SATURDAY NIGHT. התקליט, מחווה לסופר הביט ג'ק קרואק, לא זכה להצלחה מסחרית מיידית, אך ביסס את מעמדו של ווייטס כגיבור קאלט וסלל את הדרך לקריירה ייחודית ומפוארת.

1977:  פרסם עיתון מלודי מייקר אייטם על ג'ון לנון, שפרש מעולם המוזיקה: "ג'ון לנון פרש מעולם המוזיקה ולא יערוך מופע או יקליט תקליט בשנה הקרובה - זה בטוח. ביום שלישי האחרון הוא ויוקו הודיעו, במסיבת עיתונאים במלון 'אוקורה' שבטוקיו שהם רוצים להשקיע את כל זמנם בגידול בנם, שון. לנון: 'אולי כששון יהיה בן שלוש, ארבע או חמש אנו נחשוב על ליצור משהו מוזיקלי נוסף'. ג'ון ויוקו היו בטוקיו במטרה להראות את בנם להוריה של יוקו. ג'ון לקח את העניין ברצינות ואף השתתף בקורסים ללימוד השפה היפנית, שנערכו בניו יורק. רוב העיתונאים היפאניים, באותה מסיבת עיתונאים בה נכחנו בטוקיו, התמקדו במותו של אלביס פרסלי. לנון: 'אלביס מת מבחינתי ברגע שהלך לצבא. עד אז חשבתי שהמוזיקה שלו יפהפייה. אלביס היה בשבילי בדיוק מה שהביטלס היו בשביל הסיקסטיז. אני הפכתי למוזיקאי בזכות אלביס'. כשנשאל בנוגע לאיחוד הביטלס, השיב לנון: 'אני מאד בספק'...".

באותה שנה יצא תקליטון חדש לסטיבי וונדר, עם השיר AS. השיר הזה הוא האחרון שיצא כתקליטון מהאלבום SONGS IN THE KEY OF LIFE ולמרות שהפך לקלאסיקה ברורה, הוא לא הצליח אז המצעדים כמו SIR DUKE ו- I WISH. שיר זה אורכו כשבע דקות ובמחצית הראשונה סטיבי וונדר מקשר בו את אהבתו לפלאי הטבע: כשם שכדור הארץ מסתובב סביב השמש וניצני הוורדים פורחים במאי, אהבתו תחזיק מעמד. זוהי הצהרת אמונה, בידיעה שאהבה וטבע הם מעשיו של אלוהים. באמצע הדרך, וונדר משנה את קולו, נכנס לנהמתו הכבדה של מטיף כדי לקרוא קריאה לפעולה לשימור הדבר. אז הפזמון חוזר שוב ושוב לדעיכה ארוכה וצוהלת, בסגנון היי ג'וד של הביטלס. אורח חשוב מאד יש בשיר הזה - קלידן הג'אז, הרבי הנקוק, שהפליא לנגן פה בפנדר רודס תוך שהוא יוצר גרוב מדליק עם ניית'ן ווטס בבס, דין פארקס בגיטרה וגרג בראון בתופים. בתקופה ההיא הנקוק כבר לא היה נחשב רק כאיש ג'אז אלא גם כאחד שידע ליצור מוזיקה בסגנון פ'אנק, החל מתקליטו HEAD HUNTERS שיצא בשנת 1973. בסשן ההקלטה של השיר ווטס נסחף לנוכח הנגינה של הנקוק וסיפר: "עשיתי שתי טעויות - ממש לפני הפזמון הראשון ומיד לפני הפזמון האחרון. שאלתי את סטיבי אם אני יכול לתקן אותן. הוא אמר שלא, הוא אהב את איך שזה מרגיש". ובאותו יום יצא גם תקליטון חדש לפול סיימון עם השיר SLIP SLIDIN` AWAY.

1978: יצא תקליט הבכורה של להקת טוטו. כן, זה עם הלהיט HOLD THE LINE. נכון, להקה מצליחה זו גרפה אחריה גם רבים שזלזלו בתוצאה המוזיקלית שלה - אבל גם לכתוב להיטים קליטים זה דבר שדורש מיומנות רבה, לא? ובכן, מדובר בחבורת נגני סשנים מובחרת שפיארה אז הפקות שיצאו מלוס אנג'לס ועדיין, כתקליט - משהו שם לא נדבק לי. אחרי הכל, זה עניין של טעם ורבים לא יסכימו איתי. עובדה - זה היה רב מכר גדול. ברולינג סטון מיהרו להחמיץ פנים בביקורת על התקליט: "התקליט של טוטו הוא מסוג תקליטי הבכורה המשעממים דווקא כשאתה מצפה מחבורה של נגני סשן לעשות אחרת מהם. זה ממש מאכזב, כי המוזיקאים המעורבים פה הם טובים בצורה יוצאת דופן. דיוויד פאיץ', ג'ף פורקארו ודיוויד הנגייט היו סנסציוניים בתמיכתם בהפקות של בוז סקאגס, דירק המילטון ועוד. אבל לטוטו חסרים לפחות שני אלמנטים חיוניים לרוק טוב - זמר וכותב. שלושה חברים מהלהקה שרים באופן סביר אבל הזמר הרביעי, בובי קימבל, הוא נורא - ולמרבה הצער, הוא הסולן הראשי. פאיץ' הוא כותב השירים הראשי, אבל רוב המנגינות שלו הן רק תירוצים לקבלת סולואים אינסטרומנטליים. טוטו היא להקה של אמנים מיומנים ללא מוח מהפנט. זה נשמע טוב אבל חלול".

שנות השמונים והלאה: מכירות פומביות, פרידות והופעה אחרונה

1980: נערכה מכירה פומבית גדולה משלל אולפני אבי רואד. זו הייתה חברת JACKSON MUSIC, שהתמחתה במכירת ציוד יד שניה, שעמלה לארגן שני ימי מכירה (ב-15 ו-16 באוקטובר) במתחם אבי רואד. בין הדברים שהיא הציגה למכירה היו מולטיטראקים, מכונות מאסטרינג, מכונות לעריכת מיקס, מגברים, מוניטורים, מיקרופונים, רכיבי REVERB, קומפרסורים ועוד ממתקים. אחד הדברים הבולטים במכירה היה מכונת ארבעת הערוצים מדגם STUDER J374 בה השתמשו הביטלס להקלטת סרג'נט פפר. למכירה גם הוצב מלוטרון עם כל הסלילים שבו. כן, המלוטרון שצליליו נשמעו בשירי הביטלס. ואם זה לא מספיק, במכירה הוצגו גם קומפרסורים שנעשה בהם שימוש על ידי המפיק האגדי, ג'ו מיק. נכון מדהים?

2006: הופיעה פאטי סמית' במועדון המוזיקה המהולל של מנהטן CBGB, וזו ההופעה האחרונה בהחלט במקום. המועדון נסגר לאחר סכסוך ממושך בין בעל המועדון הילי קריסטל לבין ועד תושבי האזור. חובבי רוק ניסו לשמר את הבניין כנקודת ציון היסטורית, אבל המאמצים האלו נכשלו וחנות לבגדי גברים הוקמה במקום זה.

2014: חלוץ הרוקנרול, צ'אק ברי, עלה לבמה בפעם האחרונה בחייו. הייתה זו הופעה במועדון קבוע שלו בסנט לואיס. הוא הלך לעולמו שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 2017.

ולסיום, אציין שזה תאריך יום הולדת לריצ'ארד קרפנטר (יליד 1946), המוח המוזיקלי מאחורי צמד הקארפנטרס, ולדון סטיבנסון (יליד 1942) מלהקת מובי גרייפ.

היום שבו הפאי הוגש. ב-15 באוקטובר בשנת 1971 יצא התקליט AMERICAN PIE של דון מקלין.

היה זה AMERICAN PIE של דון מקלין, יצירה רחבת יריעה, מסתורית ומהפנטת, ששלחה מיליוני מאזינים למסע בלשי בניסיון לפענח את צפונותיה. אך מאחורי השיר, שהפך לתופעה תרבותית, הסתתר סיפור אישי וטעון של אובדן, כאב ובדידות, סיפור שהחל שנים רבות קודם לכן.

מקלין, כבר מהרגע הראשון, הציב חומה בצורה סביב יצירתו. בראיון למלודי מייקר באותה תקופה, הוא הבהיר כי השיר אינו ביקורתי ושהמטאפורות שבו פתוחות לפרשנות אישית. הוא טען בנחרצות שאם היה מקשיב למה שאנשים אומרים עליו, היה פורש מעולם המוזיקה מזמן. הגישה הזו לא השתנתה. בשנת 1993, בהצהרה רשמית לעיתון בשיקגו, הודיע כי לעולם לא יחשוף את המקורות למילות השיר, מתוך אמונה שאמן צריך להמשיך הלאה לאחר שיצירתו נמסרה לקהל. המסתורין, כך רצה מקלין, יישאר חלק בלתי נפרד מהיצירה.

עם זאת, פרט אחד מעולם לא היה נתון לוויכוח: פתיחת השיר מתייחסת לאירוע מכונן אחד, אותו יום גורלי ב-3 בפברואר 1959. ביום זה, מטוס קל התרסק בשדה תירס קפוא באיווה, וקיפד את חייהם של שלושה מכוכבי הרוק'נ'רול הגדולים של התקופה: באדי הולי, ריצ'י ואלנס וג'יי.פי ריצ'ארדסון, שנודע בכינויו THE BIG HOPPER. היום הזה ייצרב בתודעה הקולקטיבית בתור "היום שבו מתה המוזיקה".

עבור מקלין הצעיר, מותם של גיבורי נעוריו היה חוליה נוספת בשרשרת של טרגדיות אישיות. המפגש הראשון והאכזרי שלו עם המוות התרחש כשהיה בן תשע בלבד. חתול אהוב שהיה מכורבל בזרועותיו נחטף באלימות על ידי כלב ונעלם. מקלין ההיסטרי מצא את גופת החתול במורד הרחוב, וחווה לראשונה את תחושת האובדן הסופי והבלתי הפיך, כשאמו נאלצה להסביר לו שהחתול לא יתעורר עוד. חמש שנים לאחר מכן, כשהיה נער עיתונים בן 14, גילה על מותו של באדי הולי מהכותרת הראשית בעיתון שחילק בעצמו. בניגוד לאמונה הרווחת, שצמחה בעקבות שירו, בשום עיתון מאותו יום לא הופיעה הכותרת THE DAY THE MUSIC DIED. זוהי אגדה אורבנית שהשיר עצמו יצר.

שנתיים בלבד לאחר מכן, הכה האסון שוב, והפעם קרוב הרבה יותר. אביו של מקלין מת. לדון הייתה תחושה מוקדמת מצמררת לגבי מות האב, תחושה שסבתו ביטלה על הסף. כשהנורא מכל קרה, חש מקלין שמשהו על-טבעי התרחש, מה שהכניס אותו לסחרור של פאניקה ודיכאון עמוק. הנער הבודד שסבל מאסטמה הפך לצעיר זועם ואלים, שכל רצונו היה לברוח ולשיר.

הבריחה הובילה אותו לנישואים חפוזים בשנת 1969, החלטה שהתחרט עליה במהרה והודה כי נבעה מבדידות. גם בקריירה, ההתחלה לא בישרה טובות. תקליטו הראשון, TAPESTRY, נכשל מסחרית ונעלם. מקלין לא ידע שההצלחה הגדולה ביותר שלו נמצאת ממש מעבר לפינה, ושהוא עצמו, באופן אירוני, כבר היווה השראה ללהיט ענק של מישהו אחר. זמרת פולק צעירה בשם לורי ליברמן, ראתה אותו מופיע במועדון 'טרובאדור' ונותרה המומה מביצועו לשיר EMPTY CHAIRS, שבו תיאר את נישואיו הכושלים. היא חלקה את רשמיה עם התמלילן נורמן גימבל, שהפך את חווייתה לשיר האלמותי KILLING ME SOFTLY WITH HIS SONG, שהתפרסם בביצועה של רוברטה פלאק.

כשהחל לעבוד על תקליטו החדש, ביקש מקלין לעבוד עם המפיק אד פרימן, שהפיק תקליט קודם שאהב. יום אחד, בביתו של פרימן, ניגן לו מקלין בגיטרה אקוסטית את השיר החדש והארוך שכתב, AMERICAN PIE. פרימן התאהב בשיר אך היה סקפטי לגבי אורכו, שהיה בלתי מתקבל על הדעת עבור תקליטון (סינגל) באותם ימים.

ההקלטות, שנערכו באולפני RECORD PLANT בניו יורק, היו תהליך מורכב. פרימן, שזכה לכינוי SLASH בשל נטייתו לחתוך ולהדביק סרטי הקלטה באובססיביות, הרכיב צוות נגנים מרשים, כולל הגיטריסט דייב שפינוזה (שניגן בתקליט RAM של פול מקרטני) והבסיסט בוב רוטשטיין (שלימים הפך לרוב סטונר, יד ימינו של בוב דילן). הפסנתרן, פול גריפין, היה למעשה כנר, והיה מבועת מהאחריות שהוטלה עליו. קטע הפתיחה האייקוני של הפסנתר הורכב בסופו של דבר משמונה טייקים שונים. השירה של מקלין עצמו הייתה אתגר גדול עוד יותר; הוא סירב לשיר באותו אופן פעמיים, ופרימן נאלץ להרכיב את השירה הסופית מ-24 טייקים שונים, לעיתים אפילו חיבר הברות ממקורות שונים כדי ליצור מילה אחת מושלמת. למקהלת הרקע, שזכתה לשם ההיתולי THE WEST FORTY FOURTH STREET RHYTHM AND NOISE CHOIR, גויסו חברים קרובים, ביניהם ענקי מוזיקה כמו פיט סיגר, ג'יימס טיילור וקרלי סיימון.

עם יציאתו, התקליט, שהוקדש כולו לבאדי הולי במטרה להצית מחדש את העניין בו, הפך לסנסציה מיידית. השיר, שאורכו חרג משמונה וחצי דקות, פוצל לשני צדי התקליטון והפך להצלחה כבירה. אך בעוד הקריירה של מקלין נסקה, חייו האישיים צללו. נישואיו התפרקו, וההצלחה הפתאומית והמסחררת הפכה אותו לאדם דיכאוני ואלכוהוליסט. "לא עשיתי סמים אך שתיתי המון," הודה מאוחר יותר, "היו לי נשים רבות... אך לא הייתה לי מערכת יחסים רצינית. חשתי שהמנהלים שלי מרמים אותי... וכתוצאה מכך הייתי אכזרי לאנשים רבים".

באותה תקופה, מקלין התייחס לשיר עצמו בזלזול מסוים. בראיון לרולינג סטון ב-1972, הוא טען ששיר הנושא הוא החלש ביותר בתקליט, ושההמולה סביבו תישכח תוך שנה. "התיאוריה שלי הולכת כך," הסביר, "אנשים כרגע מחפשים אחר משהו גדול באמת. יש כרגע ואקום. הם נשענים יותר על האופנה של המוזיקה מאשר על המוזיקה עצמה. אני יודע שאינני אופנתי, אך מצד שני אי אפשר לחקות אותי."

ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה אחרת. התקליט הניב להיט ענק נוסף, VINCENT, שיר מרגש שנכתב בהשראת חייו של הצייר וינסנט ואן גוך והציור A STARRY NIGHT. מקלין, שקרא ספר על ואן גוך בזמן שעבד כמורה-זמר בבתי ספר, חש הזדהות עמוקה עם האמן הלא מובן, במיוחד על רקע בעיותיו בנישואים ותחושת הלכידות שחווה. "מוזיקה היא כמו ציור," אמר, "יש בה חוכמה, דרמה, הומור, פאתוס, כעס וכל הדברים שמאפשרים לאמן ליצור עמם".

הביקורות באותה תקופה היו נלהבות. ברולינג סטון נכתב: "כל מי שאני מכיר דיבר עליו בהתרגשות. הוא איחד מאזינים שאהבו את בלאק סאבאת' מצד אחד ופיל אוקס מצד שני וגרם להם להתלהב ללא מעצורים מהמסר שלו ומהאיכויות המוזיקליות שלו. כל זה לא כל כך מפתיע ברגע ששמעת את השיר הזה, כי זה שיר מבריק, מטאפורה למוות וללידה מחדש של הרוק שהוא מורכב ונגיש כאחד. מזה שנתיים המבקרים והקהל משוחחים על מותו של הרוק, או לפחות על הפיצול של כל חלומותינו מאז 1967. מישהו כתב על זה שיר. על דילן, באדי הולי, הביטלס, סטונס, בירדס, ג'ניס ואחרים. על המקום בו היינו, על ההתרגשות שחשנו בפסגה, ותחושת הייאוש הנוכחית. דון מקלין לקח את כל זה והגדיר זאת בשפה שיש לה השפעה שלא ניתן לטעות בפעם הראשונה שאתה שומע את זה. זה מותיר אותך לחשוב על משמעות השיר ועם האזנות נוספות אתה יודע שהכל קשור למשהו שהרגשת וחיית. 'אמריקן פאי' הוא שיר השנה ואם אי פעם בכיתם בגלל להקת רוק או בגלל אלבום, או שכבתם לילות כשאתם ערים ותוהים עד שחר על המוזיקה שלנו ומה המשמעות של כל זה ולאן זה הולך ומדוע. אם אי פעם ביקשתם לנעול את הנעליים כדי לרקוד או שהייתם רוצים שתהיה לכם הזדמנות לעשות זאת. אם אי פעם האמנתם ברוק'נ'רול - אתם חייבים לעצמכם את האלבום הזה".

בעיתון המוזיקה CIRCUS נכתב בביקורת עליו: "דון מקלין הוא חידה. בדיוק כשאתה חושב שהבנת אותו, הוא עושה משהו שגורם לך לתהות עליו. הוא עושה מוזיקה לסירוגין כעשר שנים. הוא שר כמו זמר פופ, אבל הוא נשמע כמו זמר פולק ונראה כמו ילד מקהלה פרוע. לפעמים הוא משוגע ועגום, אבל הוא גם ביישן, והוא רגיל להיות לבד לאורך זמן. אם תפגוש אותו אתה עלול לחשוב שהוא שקט ומהורהר, אבל לא תמיד. בעיקר, הוא משוגע ומגושם. כשנשאל על המוזיקה שלו הוא אמר, 'אני רואה במוזיקה צורה וצבע, לא צליל. ציירים משפיעים עלי לפעמים'. אז כדאי באמת להאזין לאלבומיו של דון מקלין אם אתם רוצה לדעת עליו. הם נותנים תמונה טובה של רעיונותיו, אך הם אינם מספרים מאין הגיעו הרעיונות. 'אמריקן פאי', רצועת הנושא של אלבומו האחרון של דון מקלין, אמורה להפוך לקלאסיקה. זה מקלין במיטבו, ונצטרך לחכות לאלבום הבא שלו כדי לראות אם הוא יכול להתעלות מעל זה.

דון מקלין הוא יותר מזמר / כותב שירים. הוא צייר תמונות. הוא טווה סיפורים ורגשות. אדריכל מונומנטלי, שבמשפטים ובמוזיקה יוצר חוויות. בניגוד לרוב המבצעים, מקלין לעולם אינו מרים את קולו כדי להביע עניין. הוא לא חייב. הכל נמצא שם במילים - ואם תקשיבו מקרוב, תבינו עד כמה הן מציאותיות. באלבום החדש הזה יש עשר יצירות מופת חדשות של מקלין. עשר חוויות חדשות לחלוק. וכמו אלבומו הראשון, בקרוב גם זה יתואר כנקודת ציון מוזיקלית. לכן, אם אתם מחפשים כישרון רענן ומקורי שלא נוצל - פנו לדון מקלין. ועשו זאת עכשיו".

עשרות שנים חלפו, והשאלות סביב AMERICAN PIE עדיין מרחפות באוויר. מי היא מלכת הנשף, מיהו הליצן, ומדוע השברולט נסעה לסכר שהיה יבש. אך אולי, כפי שמקלין רמז, התשובות אינן חשובות. מה שנותר הוא יצירה שנולדה מתוך טרגדיה אישית ולאומית, והפכה לפסקול נצחי של תקופה שלמה – יצירה מורכבת, פצועה ויפהפייה, בדיוק כמו אמריקה עצמה.

האם זה 'שיא עולמי חדש' או 'תקליט עולמי חדש'? שני התרגומים טובים. ב-11 בספטמבר בשנת 1976 יצא האלבום A NEW WORLD RECORD של אי.אל.או.

זהו התקליט השני של ג'ף לין וחבורתו שהוקלט באולפני MUSICLAND, ששכנו במרתף של בית מלון במינכן. הסיבה שלין סיפר בראיונות על המעבר להקלטות בגרמניה הייתה בעיקר היחס החם שיצירתו קיבלה מנגני כלי הקשת הקלאסיים בתזמורות הגרמניות. הפרצוף החמוץ של נגני הפילהרמונית הבריטים גרם לו לסלוד מהם.

אבל את הסיבה האמיתית למעבר לגרמניה קיבלתי מריצ'ארד גולדבלאט – שהקליט את הלהקה באלבומה הקודם, FACE THE MUSIC – כשראיינתי אותו לספרי השני (בתור טכנאי ההקלטה באלבום הבכורה של שלמה גרוניך). על הדרך הוא גילה לי שהוא הקליט את ELO (יש לו קרדיט תודה באלבום ההוא שציינתי), וסיפר שהמעבר לגרמניה היה בריחה מהמס הבריטי, שחייב כל אמן לשלם סכומי עתק מרווחיו על תקליט שהוקלט באנגליה.

התקליט הזה של ELO הפך אותה לאחת ההצלחות הגדולות של שנות השבעים. כמו כן, זהו התקליט הראשון שהציג על עטיפתו את לוגו הלהקה המפורסם בתוך צלחת מעופפת (שהתבססה על עיצוב של תיבת נגינה, JUKEBOX, שהייתה נפוצה אז). בהתאם, הלהקה החליטה לצאת לסיבוב הופעות עם אפקטים חדשים של תאורה, שהתבססו על קרני לייזר.

התקליט נפתח באופן דרמטי עם השיר TIGHTROPE. יש כאן את כל המוטיבים הנכונים שהפכו אותו לשיר פופ, כולל סאונד תופים שהרבה מתופפים היו מתים לקבל. הכול יושב כאן פשוט מושלם: השירה של לין, ההרמוניות שלו עם הבסיסט קלי גרוקאט, תפקידי הקלידים העשירים של ריצ'ארד טאנדי ועיבוד המקהלה והתזמורת, שקשה לדמיין את השיר בלעדיהם. בגרסת הרימאסטר של התקליט יש קטע בונוס עם מיקס מוקדם של השיר הזה, שמגלה תפקידי נגינה שהיה קשה לשמוע קודם לכן במיקס המוכר.

הפתיחה של השיר השני בתקליט, TELEPHONE LINE, הוקלטה מצליל חיוג של טלפון בארה"ב. חברי הלהקה, שהקליטו במינכן, הרימו את שפופרת הטלפון, חייגו למספר בארה"ב והקליטו את הצלילים שבקעו. לאחר מכן, הקלידן טאנדי הקשיב לצלילים המוקלטים ושחזר אותם להפליא עם סינתיסייזר המוג שלו. מתופף הלהקה, בב בוואן, סיפר פעם שלא עלתה על דעתם המחשבה להקליט צליל חיוג בריטי. צליל החיוג הזה מוביל לאחד משירי הבלדה היפים ביותר שג'ף לין כתב. עוד אחד מהדברים המושלמים שיצאו תחת ידו, וכמובן שהפך ללהיט ענק.

השיר ROCKARIA נכתב על בחור שאוהב רוק אך מתאהב בזמרת אופרה. הזמרת, מרי תומאס, שהגיעה להקליט את תפקידה, הונצחה באלבום ברגע שבו חיממה את קולה, ניסתה לשיר ופלטה "אופס!". היא לא חלמה שכך ייפתח שיר שבו היא משתתפת. לין סיפר בראיון שהיא לקחה זאת בקלות כי היה לה חוש הומור טוב. תומאס הייתה אז זמרת אופרה בריטית ידועה מאוד בתחומה, בעלת קול סופרן. גם השיר הזה הפך ללהיט גדול.

צד א' מסתיים בשיר נהדר בשם MISSION. במהלך השיר הזה ניגן לין בגיטרת פנדר סטרטוקאסטר כי לטענתו, ניסה לנגן בה צלילים שיישמעו כמו אלה שניגן האנק מרווין בלהקת THE SHADOWS. מי שרוצה לשמוע גרסה עם מיקס שונה לשיר הזה, יכול לגשת למארז של הלהקה שנקרא FLASHBACK ולגלות את השיר בצורה אחרת ומרתקת. ההקדמה לשיר כוללת מסר נסתר ודי מוזר, שפוענח עד היום באופן חלקי בלבד.

צד ב' נפתח עם שיר קצבי בשם SO FINE, שבמהלך העבודה עליו נקרא SO BAD. אמצע השיר, עם המקצב השבטי שלו, נוצר על ידי העברת צליל התופים דרך סינתיסייזר המוג, שהפיק צלילים חדשים ומעניינים. סוף השיר נוצר כשלין ניתק את מכשיר הסלילים מהחשמל בעת השמעת כלי הקשת, מה שיצר צלילים "גולשים" כלפי מטה, היישר אל הלהיט הבא.

וכשאני אומר להיט גדול, אני מתכוון לשיר LIVIN THING, שקיבל פרשנויות רבות. היו אף שטענו כי מדובר בשיר נגד הפלות. ג'ף לין עצמו שלל זאת וציין שזהו שיר על אהבה אבודה. זהו שיר שזועק "להיט" בכל צליליו. למרות שאפשר לשמוע פה ושם את עריכת הסלילים עם ההדבקות האנלוגיות, עדיין יש כאן אווירה זורמת. השיר הזה היה הלהיט הגדול ביותר של הלהקה באנגליה עד אז. אפשר לשמוע בשיר גם את הזמרת פאטי קוואטרו, אחותה של הזמרת המצליחה דאז, סוזי קוואטרו. פאטי לא קיבלה קרדיט באלבום על תפקידה. יחד עמה שרו בשיר שתיים מחברות להקת הבנות FANNY לשעבר (ברי בראנדט ואדי לי).

השיר הקצר ביותר בתקליט הוא ABOVE THE CLOUDS, עם הפתיחה החלומית שלו. זהו עוד אחד מהשירים שחברי הלהקה כינו באולפן BAD SALLAD (במקום SAD BALLAD).

ואז מגיע הרגע הרוקי של ELO עם השיר DO YA. זהו שיר שלין כתב עוד בשנת 1971 ללהקתו הקודמת, THE MOVE, והוא אף יצא אז על גבי תקליטון. לגרסה באלבום הזה הוסיף לין עוד בית ועיבד את השיר באופן עשיר יותר. הלהקה נהגה לבצע קטע ממנו בהופעות עוד קודם לכן, והתלהבות הקהל היא שהביאה להחלטה להקליטו מחדש. קיים מיקס שונה של השיר במארז של הלהקה שנקרא FLASHBACK.

התקליט מסתיים בסוג של גן עדן בשם SHANGRI-LA. זהו שיר נהדר עם הפקה דרמטית ואפקטיבית. סיומת התקליט מזכירה את השיר ONE SUMMER DREAM, שסיים את התקליט הקודם של הלהקה, FACE THE MUSIC. בשיר נמצאת אחת השורות הגאוניות של ג'ף לין, מעריץ הביטלס: "השאנגרי-לה שלי נעלמה, התאיידה כמו שהחיפושיות עשו ב-HEY JUDE".

במהלך ההכנות לתקליט הזה, שניים מחברי הלהקה עשו פרויקטים צדדיים: המתופף בב בוואן הוציא תקליטון עם קטע בשם LET THERE BE MORE DRUMS, חידוש אינסטרומנטלי לקטע של סנדי נלסון. בוואן הקליט את הקטע באולפני DE LANE LEA שבלונדון. ג'ף לין ניגן בגיטרה ורוי ווד (האיש שייסד במקור את ELO ופרש ממנה אחרי אלבום וקצת) ניגן בסקסופונים. צד ב' של התקליטון היה קטע אינסטרומנטלי נוסף בשם HEAVY HEAD. זה היה גם שמה של חנות התקליטים שבוואן פתח כמה שנים קודם לכן בבירמינגהם. בצד הזה של התקליטון מנגנים בוואן, לין, טאנדי וגרוקאט מ-ELO. הקרדיט על כתיבת השיר הזה ניתן לארבעתם, בפעם הראשונה והאחרונה.

באותה שנה הקליט ג'ף לין שני שירים של הביטלס – WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS ו-NOWHERE MAN – שחוברו יחד לפסקול של סרט מוזר בשם ALL THIS AND WORLD WAR II. למה מוזר? כי הסרט הכיל קטעי ארכיון ממלחמת העולם השנייה, שלוו בביצועים של אמנים ידועים לשירי הביטלס. בין המשתתפים היו פיטר גבריאל, הבי ג'יז, סטטוס קוו ועוד.

הנה ביקורת על התקליט הזה של ELO שפורסמה במגזין "רולינג סטון" ב-16 בדצמבר 1976: "התקליט מכיל גרסה ירודה של השיר DO YA, שכבר הוקלט בעבר טוב יותר. גם שאר השירים כאן הם צל חיוור של שיריה הקודמים של הלהקה. ציניקנים יאמרו שזהו מקרה של אמן הגונב מעצמו. איני חושב כך, אך התקליט נשמע לי כניסיון של ג'ף לין ולהקתו לתת לקהל את הצליל שהוא רוצה לשמוע. עם זאת, יש עובדה אחת שאי אפשר לקחת מג'ף לין – לבחור יש כישרון נדיר לכתיבת מלודיות קליטות. מה שבטוח, בחג המולד התקליט הזה יהיה במיליוני בתים".

זה כמובן כבר עניין של טעם אישי. בעיניי זהו אלבום מופלא, ולאחרונה אף קניתי אותו במהדורת ויניל (שקוף) של 180 גרם. אני מכיר את האלבום הזה מאז שהייתי בן שש ומעולם לא שמעתי אותו בסאונד טוב יותר. מומלץ בחום רב!

החודש, אוקטובר, בשנת 1977 - עוד סקירה...

"אם מוזיקת ​​פופ אמורה לשמש להרס, יש להשמיד אותה קודם": קיץ 1977 לא היה רק ​​יובל הכסף של המלכה; הוא היה שדה קרב על נשמת המוזיקה הבריטית. "ניו ווייב" אכזרי התרסק על חומותיו המוזהבות של הממסד הרוקי, והממסד, יחד עם הרשויות, דחף בחזרה - בעוצמה. בין דפי עיתונות המוזיקה השתוללה מלחמת מילים ואידיאלים, ששיקפה סצנה שהוגדרה על ידי מחלוקת, התערבות משטרתית, עימותים אמנותיים ושאגת ההתרסה של דור שסירב להתעלם מזה. במרכז הסערה הזו עמדה להקת הסקס פיסטולס, שתעלוליה בשבוע היובל תמצתו בצורה מושלמת את הכאוס.

בעוד שרוב האומה נופפה בסמל האיחוד האירופי, תנועת הפאנק המתפתחת של בריטניה מצאה את עצמה תחת מצור. המטרה העיקרית הייתה להקת הסקס פיסטולס. למרות איסור ארצי על שידורי טלוויזיה ורדיו וסירובן של רשתות גדולות להציע את תקליטונם GOD SAVE THE QUEEN - זה זינק לראש המצעדים. הצלחה זו, עם זאת, רק החריפה את התגובה הנגדית. דובר חברת התקליטים וירג'ין רקורדס ציין שזהו "בקלות הסינגל הנמכר ביותר של השנה עד כה", אך פופולריות זו נתקלה בזעם מוסדי. חברי פרלמנט החלו בקמפיין לדכא לחלוטין את הסינגל. חבר הפרלמנט של למבת', מרקוס ליפטון, הצהיר באופן מבשר רעות: "אם מוזיקת ​​פופ הולכת לשמש להריסת המוסדות הקיימים שלנו, אז יש להרוס אותה קודם כל".

הלחץ הרשמי לא הוגבל לזעם פרלמנטרי. מסיבת היובל הידועה לשמצה של להקת הסקס פיסטולס על נהר התמזה, שתוכננה כאירוע פרטי, הסתיימה בפשיטה משטרתית ובמעצר של אחד עשר בני אדם. עד הראייה טוני פרסונס תיאר סצנה של טקטיקות משטרה אלימות וחסרות טעם שנולדו מדעות קדומות חסרות מחשבה, וסיפר כיצד שוטרים עלו על הסירה ומיד פנו לעבר הלהקה. פרסונס שמע שוטר אחד אומר, " הנה המניאק הזה, ג'וני רוטן. בואו נתפוס אותו". התקרית, שבה ספג המנהל מלקולם מקלארן את מה שפרסונס כינה "אחת המכות האכזריות, הסדיסטיות והלא מיותרות ביותר שראיתי אי פעם", הייתה דוגמה בוטה לגישת הרשויות כלפי התנועה.

להקות אחרות הרגישו את אותו לחץ. קונצרט גדול של להקת הג'אם במגרש הכדורגל צ'לסי בוטל יומיים בלבד לפני כן, בהוראת מועצת לונדון רבתי (GLC), רשמית עקב אי עמידה באמצעי הזהירות. עם זאת, סולן להקה זו, פול וולר, חשד מאוד. "כשנודע לנו ביום ראשון על תיק המועצה בנוגע לג'אם, היה לנו ברור שהם נחושים לעצור את המופע מההתחלה". ה-GLC גם חסמה את ההופעה של ג'וני ת'אנדרס ושוברי הלב בהייד פארק, שוב בנימוק של סיבות בטיחות.

צרות משפטיות טרדו בקרב להקת "הקלאש" , כאשר ג'ו סטראמר בילה סוף שבוע בתא משטרה לאחר שלא הופיע בבית משפט בניוקאסל באשמת גניבה קלה שכללה ציפיות ממלון הולידיי אין. אי ההתייצבות נבעה מכך שסטראמר עמד במקביל בפני אישום נוסף בלונדון בגין ריסוס המילה CLASH על קיר .עבור הלהקות החדשות הללו, הטרדות מתמידות מצד הרשויות הפכו לחלק מחיי היומיום.

ובעוד להקות פאנק נלחמו על זכותן לנגן, אצולת הרוק התמודדה עם מערכת בעיות שונה: מיסים ורלוונטיות. להקת קווין הודיעה על החלטתה לעזוב את בריטניה ולהפוך לגלות מס, צעד שדוברה הסביר שהוא תוצאה ישירה של "מערכת המס הבריטית הרעילה".

בינתיים, נפוצו שמועות על איחודים של ענקים רדומים כמו דיפ פרפל וקינג קרימזון , לצד ניסיון כושל לאחד את פול סיימון וארט גרפונקל לאירוע בבריטניה. המופעים הללו, שבעבר היו ענקי התעשייה, נראו כעת כחלק מעידן דועך.

איש לא ניסח את הפער בין הגווארדיה הוותיקה לחדשה בצורה ברורה יותר מפרדי מרקיורי . בראיון ארוך ולוחמני, הוא הגן בזעם על המצגת המורכבת של קווין כנגד הרוח המופשטת והאיקונוקלסטית של הגל החדש. כאשר התעמת עם הביקורת הבאה: "הופעת רוק כבר אינה טקס של הערצת כוכב על ידי מעריצים. כל האשליה הזו, שעדיין מבוצעת על ידי קווין, מתרסקת במהירות. ובאווירה האיקונוקלסטית של הגל החדש, אין דבר מיותר יותר מבלרינה זקנה ומחונכת".

תגובתו של מרקיורי הייתה חדה ולא מתנצלת: "אהבתי את זה, ואני חושב שאנשים אוהבים את זה. זה חלק מהבידור. נראה שאתם לא מבינים שסוג הקהל שבא לראות אותנו אוהב דברים כאלה. הם רוצים משהו בסגנון של עולם הבידור". הוא טען שהמסתורין חיוני, וקבע, "אנשים רוצים אמנות. הם רוצים עסקי שעשועים. הם רוצים לראות אותך ממהר בלימוזינה שלך". שאיפתו הייתה להרחיב את היקף הרוק, ואף לשלב בלט בהופעותיו, כשהכריז, "אף אחד לא שילב בלט. אני יודע שיגיע זמן שזה יהיה דבר שבשגרה". מבחינתו, האסתטיקה הפאנקיסטית הייתה צעד אחורה, כישלון בהערכת אמנות. "תמלא את הביקורת שלך", אמר למראיין, "אני חושב שאתה מסתכל על דברים מנקודת מבט צרה מאוד".

הגל החדש, למרות היותו מאוחד נגד הממסד, היה רחוק מלהיות אחווה הרמונית. מתחים ויריבויות השתוללו. הסטרנגלרס, אחת הלהקות המצליחות ביותר מבחינה מסחרית בתנועה, התרחקו באופן פעיל מתווית ה"פאנק". הבסיסט ז'אן-ז'אק ברנל היה קולני במיוחד לגבי הצביעות הנתפסת של עמיתיו. "אנחנו לא מתיימרים להיות להקת פאנק", הוא גיחך. "הם נוסעים בלימוזינות. הם מבזבזים הרבה אוכל בקבלות פנים ומתחילים להלקות אחד את השני. כל להקה לעגה לנו".

גם ברנל וגם הזמר יו קורנוול לא הסתירו את הרקע האינטלקטואלי שלהם, בניגוד מוחלט לרקע עלוב שהם האשימו להקות אחרות בהמצאתו למען אמינות. קורנוול הוסיף, "אני מקבל תחושה שאנשים מאוד מאוכזבים מכל ההילה סביב אנשים שמנגנים בלהקות כי הם הבינו שהאנשים האלה בסופו של דבר הופכים ללא-אנשים".

חיכוך פנימי זה גלש, באופן מפורסם, בסכסוך בין להקת הראמונס להארטברייקרס סביב השיר CHINESE ROCKS. השיר, שנמסר כי נכתב על ידי הבסיסט של להקת הראמונס, די די רמון, הוקלט על ידי להקת ההארטברייקרס מלהקת ג'וני ת'אנדרס כסינגל הבכורה שלהם. הראמונס רתחו מזעם. " היי, תראו, הם סירסו אותנו!" קרא הגיטריסט ג'וני ראמון. "פשוט לא עושים דבר כזה ללהקה אחרת, הא?" הצד של ג'וני ת'אנדרס בסיפור היה שהראמונס היו "חצופים מדי בשביל לנגן את זה" בגלל המילים שלו שקשורות להרואין. המחלוקת חשפה את הסדקים בתוך הנוף הניו יורקי שהועבר ללונדון, והוכיחה שגם במהפכה לכאורה, מריבות מיושנות על כסף ואשראי נמשכו.

מעבר לנרטיב של פאנק מול ממסד, התעשייה הייתה בתנועה מתמדת. מארק בולאן חשף תוכניות לסיבוב הופעות עם דיוויד בואי ואיגי פופ. ברוס ספרינגסטין סוף סוף חזר לאולפן לאחר סכסוך משפטי ממושך. פרנק זאפה היה אמור להוציא אלבום כפול חדש ועולם הפולק-רוק זעזע משינוי משמעותי בהרכב של סטילאיי ספאן, כאשר חזרתו של מרטין קארתי סימנה התרחקות מכוונת מהנטייה הרוקית שלהם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים