רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בדצמבר (15.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"היכן שגרתי בניוקאסל, לד זפלין הייתה המגה-בנד אז, וזה היה סוג המוזיקה שאני לא ממש אהבתי. כשגדלתי על ג'אז, הלכתי לכל חברת תקליטים גדולה עם השירים שלי, וכולם אמרו שזה לא מספיק מסחרי. זה מה שממש גרם לי להזדהות עם תנועת הפאנק. למרות שהמוזיקה שם הייתה קצת רדודה, הכעס ותחושת הרצון לחולל מהפכה בתעשיית המוזיקה היו חזקים אצלי. אז כלהקת פוליס היינו לזמן מה אנרגטיים ופאנקיסטים אבל הצלחנו לשים את הדגל שלנו ולכן יצאנו משם הלאה... בהתחלה, עם פוליס, הכל היה פנטזיה. פינטזנו לקבל שיר-להיט והכל קרה איתנו צעד אחר צעד. לא דמיינתי שנהפוך למגה-כוכבים כמו שקרה לנו, אבל זה קרה צעד אחר צעד. אני לא בטוח שהייתה לנו נוסחה, אבל ידענו מה לא נעשה. ידענו שאנחנו לא רוצים לחמם אף להקה אחרת. הרגשתי שאם אנחנו צריכים לצאת ולהופיע מול ארבעה אנשים, זה עדיף מאשר לחמם את להקת פורינר באיצטדיון ולעמוד מול קהל שרק ירצה לזרוק עלינו אבנים... אז הופענו במקומות קטנים מול שלושה אנשים, כשאחד מהם היה תקליטן הבית. נסענו בסטיישן עם הציוד מאחור. עשינו תורנות נהיגה. חלקנו חדר במוטל. חזרנו אחרי שמונה שבועות בדרכים עם עשרה דולר ביד, שנתתי לאשתי. זה היה משפיל ומייאש בהתחלה כשאנשים אמרו, 'אתה לא צריך לעשות זה. זה טירוף'. אבל אנחנו לעולם לא ביקשנו לקבל מקדמה מחברת התקליטים שלנו, A&M. אנשיה מעולם לא הרגישו כאילו הם הבעלים שלנו, ולכן השותפות נמשכת גם היום" (סטינג)

ב-15 בדצמבר בשנת 1977 הופיעה להקת המי בקילבורן. לאחר מכן פורסמה ביקורת רעה, ברקורד מירור הבריטי (מאת טים לוט) על ההופעה. "ראיתי את העבר של הרוק'נ'רול", זעקה הכותרת.

הנה לשון הכתבה (בתרגום שלי, כמובן): "ראיתי את העבר של הרוק'נ'רול, דרך עיניים של חוסר עניין והתגלות מדי פעם. בואו נשכח כמה דברים לפני שיפוט. לשכוח שהמי הזדקנו יותר מעשור. לשכוח שרוג'ר דאלטרי נופל בקולו וממלמל, בבושה או בטעות, (למי אכפת?), 'מקווה שאמות לפני שאני מזדקן'. לשכוח על רלוונטיות ולשכוח על אגדות. פשוט להחליק את הלהקה מתחת למיקרוסקופ ולראות.

ובכן, העדשה עגומה אך לא משקרת. הנה יש לנו פה להקה גמורה. הנה יש לנו פה צל חיוור של מה שהיה.

הם שפכו פה מולנו את הקרביים שלהם בהופעתם בקילבורן. זה המופע הראשון שלהם באנגליה מאז הקיץ של 1976. הגעתי לקילבורן באיחור להופעה הזו ופספסתי את שירי הפתיחה. התמקמתי בשיר השלישי והייתי מאד מעוניין לראות מה יהיה מולי על הבמה.

ובכן, הנה הם מולי. הלהקה שרבים קראו לה הלהקה הטובה ביותר בעולם. נכון, פעם הם היו כך, אבל מולי היו ארבעה שלא פעם התבלבלו וסימני הזמן ניכרו בהם היטב. נראה לי שחברי הלהקה לא ערכו חזרה לקראת המופע או אולי המופע היה לא טוב בגלל שזו הייתה שעת אחר הצהריים ולא ערב? אבל האמת ש'הלהקה הטובה ביותר בעולם' אמורה לטפס מעל כל מכשול מינורי.

אין פה תירוץ ולהקת המי כנראה אמרה כבר את כל מה שיש לה להגיד לפני שנים ועכשיו היא עומדת לקראת קריסה. היחסים המתוחים בין דאלטרי לפיט טאונסנד לא עזרו. ועל הבמה היה גם ג'ון אנטוויסל עם הבעת הפנים המשועממת שלו. טאונסנד ניסה להראות לנו שהוא נהנה אבל כל ההוויה שלו הייתה מכנית ושהוא פשוט שחקן. זה גם נשמע נורא. רוג'ר דאלטרי עשה את כל מה שהוא תמיד עושה, רק עם פחות כוח ועוצמה.

קית' מון נראה מגוחך.

אני לא יורה בכוונה על להקת המי כי לא מתחשק לי להיתפס כפרחח השלילי, שטאונסנד אוהב לצוד במבקריו. רק מישהו טיפש יכחיש את חשיבות הלהקה הזו. אבל הגיע הזמן להגיד לה לעצור. צוות צילום הגיע לצלם את ההופעה הזו וטאונסנד מפטיר למיקרופון, כך שגם הקהל שומע ש'הדבר המזורגג הזה לא צריך להיות מצולם'. החוזק של טאונסנד תמיד בא באקורדים ולא בסולואים, ובהופעה הזו הוא ניסה לייצר סולואים ונפל בכל פעם.

הדבר המדליק היחיד פה היה שהלהקה ניגנה באולם קטן לקומץ אנשים. זה היה מהנה, אך לא היה לזה שום קשר למוזיקה שבשבילה באתי. גם העוצמה המוזיקלית הייתה חלשה יחסית. אולי חברי הלהקה כבר לא רוצים להחריש יותר את האזניים שלהם?

בשיר MY GENERATION נראה דאלטרי זקן, הסולו של טאונסנד מחורבן והשיר המופלא הזה הפך למצגת עצובה. רק השיר האחרון גרם לי להתרגש באמת - WON'T GET FOOLED AGAIN. רציתי להאמין שכל מה שקרה לפניו היה חלום בלהות. אבל זה קרה וזה מביש. הערב הזה הביא את העבר של הרוק'נ'רול".

עכשיו טיפה רקע ממני; מבחינת להקת המי, שנת 1977 לא ממש הייתה קיימת. מאז שנת 1963 לא הייתה שנה שלמה שבה לא יצא אף תקליט של הלהקה. רק בסוף השנה התאחדה הלהקה לנגן בהופעה פרטית זו, שבמהלכה נראה שחבריה לא היו מרוצים ממה שקורה שם. פיט טאונסנד אמר על הבמה שמדובר פה בבזבוז של פילם ובהזדמנות אחרת אמר בקול ציני, "יש פה גיטרה, אז אם מישהו רוצה - הוא מוזמן לעלות לבמה ולהוריד אותה ממני!" בינתיים, הבסיסט ג'ון אנטוויסל נראה שיכור וכך גם טאונסנד. הסרט שצולם מהופעה זו נועד במקור להיכלל בסרט הדוקומנטרי על הלהקה, THE KIDS ARE ALRIGHT, אבל החומר לא נראה ראוי והלהקה תצלם, ב-25 במאי 1978, מופע בשפרטון ותשתמש בו לסרט.

כשאהבה, כסף ונקמה נפגשים באולפן: הסיפור המטורף מאחורי היצירה של מרווין גאי. ב-15 בדצמבר בשנת 1978 יצא אלבום כפול של מרווין גאי, HERE MY DEAR, שבתוכו סיפור גירושין לא נעים.

האלבום הזה הוא למעשה מסמך משפטי מושר, כתב אישום רגשי וחשבונית מס אחת גדולה וזועמת. הסוף החוקי של הנישואים בין אנה גורדי גאי ומרווין הגיע רשמית במרץ 1977, אבל הדרמה האמיתית לא התרחשה מול שופט בחלוק שחור, אלא בתוך הגרוב של המוזיקה השחורה. המסמך הכי חושפני של המחלוקת הזאת לא נמצא ברישומי בית המשפט, אלא בחנויות תקליטים ומפרט בצורה הטובה ביותר את המאבק - לפחות מנקודת המבט ההגנתית של הצד הזכרי. זהו סיפור על איך הופכים דמי מזונות ליצירת מופת, ואיך זמר אחד החליט לשלם לגרושתו במטבע שהוא הכירו הכי טוב: נשמה פצועה על ויניל.

הסיפור מתחיל בשנת 1975, כשאשתו של מרווין גאי, אנה גורדי גאי, הגישה בקשה לגירושין תוך ציון הבדלים בלתי ניתנים לגישור, כולל בגידות מצדו. מרווין, שהיה ידוע כבזבזן כרוני עם חיבה למכוניות פאר ולחומרים אסורים, נקלע לפיגור במזונות. אשתו דרשה ממנו מיליון דולר ועורך דינו הציע לו לשלם לה 600,000 דולר - כשמחציתם יגיעו מהמקדמה מהאלבום הבא שלו בחברת מוטאון, והחצי השני יגיע מתמלוגי המכירות שלו. גאי הסכים מיד לעבוד על אלבום ה"גירושים" שלו, שהפך לאלבום הכפול היחיד בקריירה שלו. ההסדר היה סוריאליסטי: בית המשפט למעשה הורה לזמר ליצור אמנות כדי לכסות חובות, כשהוא משעבד את היצירתיות שלו לטובת האקסית. מרווין התחייב להעביר 305,000 דולר מהמקדמה ועוד 295,000 דולר מהרווחים העתידיים.

מה שהיה אמור להיות דמי מזונות ופרידה מגרושתו הוסב ליצירה שהפכה מושמצת בזמנו אך בתוכה גילויי לב שמשקפים תמונה ברורה בעולמו של הזמר הידוע. התוצאה באה כמסע גולמי ורגשי שעובר את כל הרגשות - מנוסטלגיה ועד חרטה וכעס וכמובן עם השאלות הגדולות של החיים - "למה אני צריך לשלם שכר טרחת עורך דין?". מרווין נכנס לאולפן שלו בלוס אנג'לס, MARVIN GAYE STUDIOS, מקום שהפך למבצר של עשן ובדידות. רוב הזמן הוא היה שם רק עם טכנאי ההקלטות ארט סטיוארט, מנגן בעצמו בקלידים, כי לא היה לו כסף או סבלנות לנגנים נוספים.

"בהתחלה", אמר מרווין, "חשבתי שפשוט אעשה אלבום מהיר ואפילו לא טוב. למה לי לשבור את הצוואר כשאנה עמדה לקבל את הכסף בכל זאת? אבל ככל שחייתי עם הרעיון, זה ריתק אותי. חוץ מזה, אני חייב לציבור את מיטב המאמצים שלי. לבסוף עשיתי את האלבום מתוך תשוקה עמוקה. זה הפך לאובססיה. הייתי צריך להשתחרר מאנה וראיתי זאת כדרך. כל ההצהרות והדיונים האלה, כל ההאשמות והשקרים - ידעתי שאתפוצץ אם לא אוציא ממני את כל הזבל הזה. אז שרתי ושרתי עד שהתרוקנתי מכל מה שחוויתי. זה לקח לי שלושה חודשים, אבל פחדתי לשחרר את זה לציבור. הגירושים גילחו אותי מכסף. ממש פישלתי עם המסים שלי, והרבה מהאנשים שסמכתי עליהם כבר לא היו שם. למעשה, הם באו לתבוע אותי. הייתי חייב לסטיבן היל, המנהל לשעבר שלי, 2 מיליון דולר ועוד בחור בשם פטריק קבאנו, שניהל את העסק שלי במשך זמן מה, טען שאני חייב לו הון, אבל בינתיים אמרתי - 'חכו רגע, כולכם. אף אחד לא מקבל כסף כי אין לי'. ואז דאגתי איך חברת מוטאון תקדם בכלל אלבום שלי שמדבר על כך שאני מתגרש מאחותו של נשיא החברה".

ואכן, הסיטואציה הייתה נפיצה במיוחד. אשתו לשעבר הייתה אחותו של ברי גורדי, ראש חברת מוטאון, האיש שהחזיק בחוזה ההקלטות של מרווין. הוא התחתן איתה בשנת 1963. הוא היה בן 24 והיא הייתה בת 41 – פער גילים משמעותי של 17 שנה שהרים לא מעט גבות בדטרויט של אותם ימים. הוא היה זמר שאפתן והיא הייתה פשוט אחותו של ברי גורדי. גאי תיאר זאת שנים לאחר מכן, כנסיון לקבל פרוטקציה מקצועית: "להתחתן עם מלכה אולי לא יהפוך אותי למלך, אבל לפחות יהיה לי סיכוי להיות נסיך. רציתי שהיא תעזור לי להתקדם בתור הארוך הזה מול אולפן ההקלטות".

עם זאת, במשך כמה שנים, גאי הצליח להעריך את אהבת האגדות שתמיד חלם עליה. בני הזוג אימצו תינוק, מרווין גאי השלישי, ונראו כזוג המלכותי של הסול. את לבו הכובש של גאי אפשר לשמוע בלהיטיו מהתקופה, כמו PRIDE AND JOY שנכתב עליה. אבל די מהר התעוררו בגידות מצדו וקרבות פרצו בבית. גאי, שגדל בבית דתי קפדני תחת נחת זרועו של אביו המטיף, התקשה לרסן רעיונות של אהבה ומין, ולמרות שהמאבק הזה יוביל לכמה מהשירים המרתקים ביותר שלו, הוא גם גזר עליו את גורלו כבעל.

עוד יותר סיבך את העניינים היה תסביכי האדיפוס הקיצוני שלו. הוא איבד את בתוליו לפרוצה והמשיך לשלם עבור מין במהלך רוב חייו (ונישואיו). בינתיים, הוא ראה באמו את פסגת האישה המוחלטת, במידה מזיקה. "אף אישה אחרת מעולם לא נראתה לי טובה כמו אמא," הוא אמר. גאי תיאר את החידה שלו במונחים כנים: "ללא אנה, איך יכולתי להגיע לרמה הבאה שלי? אבל עם אנה, איך אוכל להיות גבר מאושר?".

עם תחילת שנות ה-70 נכנס גאי לתקופה של כוכבות מחודשת, עם האלבום המופלא WHAT'S GOING ON. בשנת 1973, בגיל 33, בזמן הקלטות התקליט LET'S GET IT ON, הוא התאהב פעם נוספת, בבחורה בת 16 בשם ג'ניס האנטר שהגיעה לבקר באולפן עם אמה. הקשר ביניהם היה מידי וסוער. שנה לאחר מכן נולד להם תינוק. גאי ואנה עדיין היו נשואים ולבסוף, בשנת 1975, כשהאנטר נכנסה להריון עם ילד נוסף, אנה הגישה תביעת גירושין.

העיתוי היה הגיוני גם בהקשר הגדול יותר של נישואים אמריקאים. בשנת ההיא עלה מספר הגירושים בארה"ב על מיליון בפעם הראשונה. הסיבות לעלייה היו בשפע: התדרדרות התפקיד של הדת, חוקים שפישטו את התהליך ותחושה כללית של זכאות אישית. בדור הקודם, אמה של גאי שקלה להתגרש מבעלה, שמעולם לא אהב את מרווין והיכה אותו ללא הפוגה בילדותו. אבל הזמנים השתנו. "זהו עידן שבו אמריקאים רבים מודאגים הרבה יותר בזכויותיהם מאשר באחריות שלהם", הכריז הניו יורק טיימס בשנת 1976 במאמר שכותרתו "מגיפת גירושין".

למרות שאנה ניסתה להתקדם, גאי גרר אותה למלחמת התשה. הוא חויב לשלם 6,000 דולר בחודש מזונות, אך הוא סירב, ולטענתו אמר לאנה: "אני לא הולך לציית לשום צו בית משפט ולא משנה מה ינסו לעשות לי. הדבר היחיד שאני הולך לעשות זה להוריד את הכובע כשאני נכנס לאולם בית המשפט". למרות כל האהדה וההבנה של המוזיקה של גאי, האיש יכל להיות גם חמום ראש. פעם הוא טען שהוא "אחרון השוביניסטים הגדולים. לעולם לא אשתנה. אני אוהב לראות נשים משרתות אותי - וזהו".

האלבום הוקלט בשנת 1977 כשהזמר נמצא במצב נפשי שברירי, צורך כמויות גדולות של קוקאין וחי באולפן. "הפוליטיקה היחידה שעניינה אותי אז הייתה הפוליטיקה של הגירושים שלי. הרגשתי מנותק מהעולם. מבחינתי, הנשיאים שעברו שם באמריקה - פורד וקרטר - לא היו קיימים. לפחות ניקסון היה מישהו לשנוא. חוץ מספורט, לא קראתי עיתון או צפיתי בחדשות טלוויזיה במשך שנה. יצרתי תוכנית חדשות משלי כל לילה. זה היה אסון אחד אחרי השני".

התוצאה הייתה עם אפוס בן 73 דקות, תקליט כפול ויומרני שנולד מנסיבות שנויות במחלוקת. העטיפה של האלבום, שצוירה על ידי האמן מייקל בריאן, היא יצירת אמנות בפני עצמה שמספרת את כל הסיפור: בחזית, מרווין לבוש בטוגה רומאית על רקע מקדש אהבה, ובצד האחורי המקדש מתמוטט. בפנים העטיפה, ציור של משחק מונופול סמלי – יד גברית מושיטה ליד נשית תקליט שחור, בעוד בצד שלה יש בית, מכונית וכסף, ובצד שלו יש רק דולר אחד. רשימת השירים הייתה ישירה באותה מידה, עם כותרות כמו I MET A LITTLE GIRL, ANNA'S SONG ו-YOU CAN LEAVE, BUT IT'S GOING TO COST YOU. שיר הנושא המרכזי שחוזר לאורך התקליט כמו מנטרה רודפת הוא WHEN DID YOU STOP LOVING ME, WHEN DID I STOP LOVING YOU. בסיום, במהלך של התרסה מוחלטת, גאי מקדיש את השיר האחרון באלבום שלו, FALLING IN LOVE AGAIN, לפילגש הצעירה שלו ג'ניס, ממנה הוא יתגרש כמה שנים מאוחר יותר בנסיבות דומות להפליא.

האלבום הגיע למקום ה-26 במצעד בילבורד שהיה עמוס אז בהפקות דיסקו מלוטשות כמו הבי ג'יס ואנשי הכפר. הקהל לא ידע איך לאכול את היצירה המוזרה, האישית והלא-מסחרית הזו. המבקרים קטלו אותו, כינו אותו "מוזר" ו"מריר מדי". אנה, באופן לא מפתיע, לא הייתה מעריצה של הפרויקט הזה ואיימה להגיש תביעת פלישה לפרטיותה בסך 5 מיליון דולר לאחר ששמעה את המילים החושפניות, אך זו מעולם לא התממשה. רק עשרות שנים לאחר מכן, העולם התחיל להבין את הגאונות של HERE, MY DEAR והוא מוכר כיום כיצירת מופת של סול פסיכדלי וכאב מזוקק. בשנת 1987, שלוש שנים לאחר שגאי נורה ונהרג על ידי אביו בוויכוח בבית המשפחה, האירוניה השלימה מעגל כשאנה קיבלה בשמו את הפרס שלו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

ה-15 בדצמבר בשנת 1980 לאחר רצח ג'ון לנון:

שבוע בדיוק חלף מאז הרצח הנתעב, והתפוח הגדול עדיין מנסה לעכל את הבלתי נתפס. בעוד מיליוני מעריצים ברחבי הגלובוס עדיין מנגבים את הדמעות ומנקים את השעווה מהנרות של עצרות הזיכרון, הדרמה האמיתית מתרחשת בשני מוקדים מנוגדים לחלוטין בעיר: האחד הוא תא מעצר מסריח ומבודד, והשני הוא דירת פאר בבניין דקוטה, שהפך למבצר של אבל.

אתחיל דווקא מהצד האפל של המטבע. מסתבר שמי שנטל את חייו של האיש ששר על אהבה ושלום, פיתח לפתע חרדה קיומית עמוקה לגבי חייו שלו. כמה אירוני. העיתונאי האמריקני, פול קוניו, מדווח מניו יורק על סאגה ביזארית שמתרחשת מאחורי הסורגים: "הרוצח המבולבל של ג'ון לנון, מארק צ'אפמן, סיים שביתת רעב בת יומיים. הוא החל לאכול רק לאחר שהסוהרים בכלא הקשוח, RIKER'S ISLAND הניו יורקי, שכרו עבורו טבח פרטי והתחייבו לבדוק שהאוכל אינו מורעל, לפני שינגוס בו. צ'אפמן היה בטוח שאסירים אחרים רוצים להרעילו. איומי רצח נגדו נראו כתובים על קירות בית הכלא. הדבר הכניס אותו להיסטריה, לאחר שקרא אחד בו שנאמר 'לא נותר לך זמן רב לחיות'. כשמעבירים אותו ממקום אחד למקום אחר בכלא, הוא חייב ללבוש חליפה נגד קליעים".

כן, שמעתם נכון. האיש שעמד עם הספר "התפסן בשדה השיפון" וירה ללא רחמים, דורש כעת שירותי טעימות גורמה מחשש שמישהו יערבב לו ציאניד במרק. רשויות הכלא, שנאלצו להתמודד עם כאב ראש ביטחוני חסר תקדים, בודדו את צ'אפמן משאר האוכלוסייה, שכן נראה שכל אסיר ב-RIKER'S ISLAND חלם להיות זה שיסגור את החשבון בשם הביטלס ומעריציהם. הפראנויה של צ'אפמן הגיעה לשיאים חדשים, ולמרות שהוא הודה במעשה בקור רוח מצמרר, הרעיון שמישהו יפגע בו גרם לו לרעוד כעלה נידף.

אבל בעוד הכלא סער, בצד השני של הפארק התרחש איחוד משפחתי מרגש וכואב. אחד הראשונים שממהרים ביום זה לבקר את יוקו ושון לנון הוא בנו הראשון של ג'ון (ואחיו למחצה של שון), ג'וליאן. הוא טס מביתו שבוויילס שעות מספר לאחר מות אביו והוא יתגורר זמן מה בבניין הדקוטה יחד עם השניים.

ג'וליאן הצעיר, שהיחסים בינו לבין אביו ידעו עליות ומורדות ורק לאחרונה החלו להשתקם, מצא את עצמו בסיטואציה סוריאליסטית. הוא נכנס לתוך המבצר השמור, מפלס את דרכו בין אלפי המעריצים שצבאו על הכניסה עם פרחים ונרות, כדי לנחם את האישה שלמעשה הרחיקה אותו מאביו במשך שנים. המראה של ג'וליאן, שהזכיר באופן מצמרר את ג'ון הצעיר מתקופת הביטלס בימיהם הראשונים, גרם להרבה לסובב את הראש בפליאה.

העיתונאי הניו יורקי, פרד וונר דיווח ביום זה על מה שנראה כמו סצנה מתוך סרט דרמה סוחט דמעות: "דיירים בבניין היוקרתי, דקוטה, רואים את ג'וליאן ויוקו הולכים יחדיו כשהם אוחזים ידיים. ג'וליאן כה דומה לג'ון שזה נדמה להם כי ג'ון לא מת כלל. הבן שלו ממש דומה לו. ברור שג'וליאן ויוקו זקוקים זה לזו כעת. אחד מאנשי הצוות שעובדים עבור יוקו סיפר שהיא הייתה בהלם אך עתה היא מצליחה גם לצחוק פה ושם".

זה היה מחזה נדיר. יוקו אונו, האלמנה השחורה בעיני חלק מהציבור והאישה האבלה בלב הקונצנזוס כרגע, מצאה נחמה דווקא בזרועותיו של ג'וליאן. השמועות בעיר מספרות שברקע התנגן התקליט החדש של ג'ון, DOUBLE FANTASY, שממשיך לטפס במצעדים בקצב מסחרר, ומוסיף פסקול אירוני של התחלות חדשות לסיום הטראגי הזה. בעוד עורכי הדין מתחילים להתווכח על הירושה העצומה, ובעוד העולם מנסה להבין איך ממשיכים מכאן, בתוך הדירה בקומה השביעית, שני אנשים שאיבדו את העוגן שלהם מצאו רגע אחד של שקט, כשבחוץ הקור של דצמבר הניו יורקי מעולם לא הרגיש מקפיא יותר.

מניפים את הדגל בפעם השניה! ב-15 בדצמבר בשנת 1968 יצא תקליט שני ללהקת הרוק האמריקאית ELECTRIC FLAG. שמו הוא AN AMERICAN MUSIC BAND.

באותה תקופה צבעונית ופסיכדלית של שנות השישים נעשה שימוש גדול במילה ELECTRIC. המילה הזו צצה בסלנג הרחוב שהיה אז והיא התפרשה כעוד מילה להבעת משהו 'מגניב', מחשמל ומודרני. ברוח הזו, הגיטריסט מייק בלומפילד הקים את להקת ELECTRIC FLAG, כגוף שאמור להציג מגוון רחב ושאפתני של סגנונות מוזיקליים תחת קורת גג אחת. החזון היה גרנדיוזי: לחבר את הבלוז של שיקגו עם הרוק של החוף המערבי. אחד הסגנונות המובהקים שאליהם חתרו היה הצליל המחוספס והעשיר של חברת התקליטים השחורה STAX, עם חטיבת כלי הנשיפה המפורסמת מממפיס. מייק בלומפילד הסביר במילים שכתובות על עטיפת תקליט הבכורה את הדבר הבא: "הלהקה הזו היא AMERICAN MUSIC BAND. מוזיקה אמריקאית היא לאו דווקא מוזיקה שבאה מאמריקה אלא מוזיקה שפשוט נשמעת באוויר, ברדיו וברחובות. בלוז, נשמה, קאנטרי, רוק מוזיקה דתית, צליל של אנשים ודממה".

לא מעט מבקרים ומעריצים הכתירו את בלומפילד כגיבור הגיטרה האמריקאי הראשון, במיוחד אחרי העבודה המדהימה שלו באלבום של פול באטרפילד, ולכן הציפייה להרכב החדש הזה שהקים אז הייתה גבוהה מאד. העולם חיכה לראות מה יעשה הילד היהודי משיקגו שלמד את הבלוז מהזקנים בדרום. אך למרות ההצלחה הראשונה שהלהקה השיגה בתקליט הבכורה שלה, העסק התחיל להתפורר במהרה כמו מגדל קלפים ברוח. לבסוף נרשם ללהקה קטלוג צנוע יחסית של שני אלבומים ותקליט-פסקול אחד, הספק דל יחסית לפוטנציאל העצום שהיה גלום שם. עיתון HIT PARADER ניבא את העניין כשציין אז שהלהקה תצליח באמת להניף את הדגל שלה כשחבריה יפסיקו להיות אגואיסטים ויסתכלו על להקתם כגוף שלם. הבעיה הייתה שכשמקבצים כל כך הרבה כישרונות בחדר אחד, האגו תופס המון נפח. בלומפילד, שהגיע להקמת הלהקה עם קרדיט של נגן גיטרה מהפכני אצל פול באטרפילד ובוב דילן, החל לבחור את הנגנים ללהקה שלו בפינצטה. בעמדת השירה הוא הציב בתחילה זמר בשם מיץ' ריידר, שהיה ידוע באנרגיות המטורפות שלו. אך ריידר סירב להצעה ובמקומו הביא בלומפילד את ניק גרייבנייטס, שהיה דמות מוכרת בסצנת הבלוז הלבן שבא משיקגו וכותב שירים מחונן בפני עצמו.

מלאכת הליהוק המשיכה במרץ. כבסיסט הביא בלומפילד את הארווי ברוקס אותו פגש בעת ההקלטות לאלבום המופתי של דילן, HIGHWAY 61 REVISITED. ברוקס כבר היה אז נגן אולפנים ידוע ומקצוען אמיתי עם קרדיט בלא מעט אלבומים של פולק ורוק. הבסיסט היה זה שהוביל את בלומפילד להבאת המתופף באדי מיילס ללהקה, מהלך שהתברר כגאוני והרסני כאחד. מיילס תופף אז עבור ענק הנשמה, ווילסון פיקט, והיה ידוע בכוח המתפרץ שלו. כשבלומפילד בא לראות הופעה שלו בתיאטרון האפולו בניו יורק - הוא נגנב מתדהמה ובאותו רגע הכריח את מיילס לעבור אליו, כשהוא מבטיח לו הרים וגבעות.

באופן מפתיע, ההקלטה הראשונה של הלהקה לא הייתה לתקליט או תקליטון רגיל אלא לפסקול סרט בשם THE TRIP. הסרט נכתב על ידי ג'ק ניקולסון הצעיר וכיכב בו פיטר פונדה, רגע לפני ששניהם הפכו לכוכבי-על ב-EASY RIDER. הסרט עצמו נסב סביב טריפ LSD וכלל סצנות הזויות למדי שדרשו ליווי מוזיקלי פסיכדלי תואם. לאחר הקלטת הפסקול הוסיף בלומפילד ללהקה חיזוק משמעותי בדמותו של הרבי ריץ' בסקסופון באריטון, כדי להשלים את הסקציה השחורה והעשירה. ההרכב המורחב הזה הופיע בפסטיבל מונטריי הידוע בקיץ 1967, אירוע שהיה אמור להיות יריית הפתיחה הרשמית שלהם. הפרסום לפסטיבל ציין את שם הלהקה כ- THE MIKE BLOOMFIELD THING, שם זמני ומעט מביך. לאחר מכן הוא שונה לשם הקליט והמחייב יותר, ELECTRIC FLAG.

האורגניסט בארי גולדברג סיפר על הרגע שבו נולד השם: "לפני מונטריי הייתי בלהקת בלוז עם סטיב מילר וניגנו עם פול באטרפילד. אז התחברתי למייקל בלומפילד ולקחנו את באדי מיילס מעמדת הליווי של וילסון פיקט. הוא שיגע אותנו והיינו חייבים אותו בלהקה שלנו. יום אחד מצאתי דגל חשמלי קטן ושמתי אותו על מגבר הלזלי שנצמד לאורגן ההאמונד שלי. בכל פעם שהפעלתי את הלזלי למצב סיבוב מהיר - הדגל התנופף. משם החלטנו לקרוא ללהקה בשם הדגל החשמלי. במונטריי חשנו הקלה שמקבלים אותנו היטב כי לא היה אחד שידע באמת מה יקרה איתנו שם. יכולנו לפשל שם".

הציפייה להופעת הלהקה בפסטיבל הייתה גבוהה והמתח מאחורי הקלעים היה בשיאו. ג'ון פיליפס, אחד ממפיקי האירוע והמנהיג הכריזמטי של להקת 'האמהות והאבות', הציג את בלומפילד על הבמה כ'אחד משניים או שלושת הגיטריסטים הטובים ביותר בעולם', הצהרה שרק הוסיפה ללחץ על כתפיו של הגיטריסט הצעיר. ההופעה של הלהקה עברה בהצלחה גדולה מאד בעיני הקהל שנחשף לשילוב חדשני של סול ורוק, אך חברי הלהקה עצמם הביעו אכזבה מהופעתם שם. מייקל בלומפילד תיאר את החוויה הטראומטית מבחינתו: "הייתי באדרנלין גבוה מאד במונטריי. זה היה בסוף אחר צהריים ארוך והיינו האחרונים לנגן ופחדנו מאד. כולם מסביב היו חברים שלנו שניצלו את הבמה לפריצתם. אנחנו עלינו והיינו מתוחים מדי בהופעה הזו והמפרט שלי נתקע בין המיתרים. זה היה נוראי. הרגע הגדול שלנו היה שם והיינו נוראיים אבל האנשים אהבו אותנו בעוד אני סבלתי".

ולא רק הלחץ המוזיקלי העיב על האירוע, אלא גם האווירה הכאוטית מאחורי הקלעים. הבסיסט הארווי ברוקס נזכר ברגע הזוי במיוחד: "אני זוכר שישבתי בחדר עם בריאן ג'ונס והנדריקס ובלומפילד ועוד כמה. כולם היו מסוממים ודיברו ביניהם בהתלהבות - ואז מישהו גנב לי שם את גיטרת הפנדר ג'אז בס שלי מהבמה. זה החזיר אותי מיד למציאות". למרות הדרמות, לאחר הפסטיבל היה זה אלברט גרוסמן, המנהל הממולח של בוב דילן, שזיהה את הפוטנציאל המסחרי ובא בהצעה לחברת התקליטים COLUMBIA להחתים את הלהקה. ההחתמה הגיעה תמורת סכום נאה של 50,000 דולר, סכום מכובד מאוד באותם ימים שאפשר להם להיכנס לאולפן בראש שקט יחסית.

העיתונאי מייקל לינדון דיווח בניוזוויק בהתלהבות על הכוח המניע של הלהקה: "באדי מיילס התיישב מאחורי התופים עם אפרו גדול מאד שנראה כאילו הגיע מהקשיחות של דטרויט מבלי להסגיר כי מדובר בילד טוב ומחונך שהגיע מאומהה. הוא שר ומנגן בעוצמת דינמיט. הלהקה הזו היא הצלחה גדולה". הלהקה כבר הקליטה חלק מאלבומה הרשמי הראשון, A LONG TIME COMIN, עוד לפני פסטיבל מונטריי, אך סיימה את העבודה עליו רק מאוחר יותר. ההקלטות הסתיימו בינואר 1968. התקליט עצמו יצא באביב של 1968, זכה להשמעות נאות ברדיו המחתרתי וטיפס עד למקום ה-31 במצעד האמריקאי, הישג מרשים ללהקת בכורה עם צליל כה מורכב.

אבל לא כולם נפלו מהכיסא. עיתון רולינג סטון, שכבר אז היה ידוע כקוטל שמחות, פרסם ביקורת מאוכזבת ועוקצנית מהתקליט. המבקר, ראלף ג'יי גליסון, דמות סמכותית בעולם הג'אז והרוק, השתלח בה נגד בלומפילד וטען שהגיטריסט לעולם לא יהיה משהו מיוחד ושהוא ממחזר את עצמו. גליסון הוסיף שהלהקה מנסה יותר מדי להישמע כמו להקת הליווי של וילסון פיקט או אוטיס רדינג, חיקוי חיוור למקור. גליסון חתם בטענה שחומר מקורי הוא העניין ושאם הלהקה תמשיך כך ייהפך בלומפילד לסטן גץ או הצ'אט בייקר של הרוק, השוואה שנועדה להקטין את החדשנות של בלומפילד ולהציגו כמוזיקאי מסחרי ורך מדי.

חברי הלהקה, שהיו רגישים גם כך, נפגעו עמוקות מהביקורת הזו. אך זה לא היה הדבר היחיד שהביא את הלהקה לפירוק מוקדם וכואב. ההרס העצמי עבד שעות נוספות. הראשון לעזוב היה הקלידן בארי גולדברג, שהיה אז מכור לסמים ולא עמד בלחץ. אחריו החליט לעזוב בלומפילד עצמו, המנהיג והרוח החיה, שגם היה מכור לסמים וגם סבל מנדודי שינה קרוניים שהפכו את חייו לסיוט מתמשך. למרות העזיבה, הוא שוכנע לחזור להופעה אחת בלבד עם הלהקה באולם פילמור איסט המיתולוגי שבניו יורק ב-8 ביוני 1968, הופעת פרידה עצובה למדי.

וכך הגענו לסוף העצוב-מצחיק של הסיפור. התקליט השני, AN AMERICAN MUSIC BAND, בא כבר בלי בלומפילד, כשהלהקה מנסה להמציא את עצמה מחדש ללא המנהיג הכריזמטי שלה. הרולינג סטון, בנאמנות לקו הקשוח שלו, פרסם בביקורתו את המילים הבאות: "זה תקליט מוזר שנשלט בחלקו על ידי באדי מיילס ובחלקו על ידי הארווי ברוקס - ובעיקר נשלט על ייד המחסור במייקל בלומפילד. עדיין כדאי להאזין לו".

ב-15 בדצמבר בשנת 1968 יצא אלבום כפול (ואחרון בסיקסטיז) ללהקת האנימלס, אז בהנהגתו של הזמר אריק ברדן. שם האלבום הוא LOVE IS.

אמצע חודש דצמבר של שנת 1968 הביא עמו משב רוח קריר אך פסיכדלי במיוחד אל מדפי חנויות התקליטים. היה זה ה-15 בדצמבר כאשר נחת שם תקליט כפול (שהיה גם האחרון לעשור הסוער הזה) של להקת האנימלס, שפעלה באותם ימים תחת שרביטו הבלעדי של הסולן אריק ברדן. שמו של המוצר החדש היה LOVE IS.

בעוד שבארצות הברית זכה הקהל לגרסה המלאה והמפוארת של תקליט כפול ועמוס כל טוב, בבריטניה יצא הדבר הזה כתקליט בודד ומקוצץ. ההחלטה הזו לא נבעה משיקולים אומנותיים טהורים אלא הונעה ממניעים מסחריים ושיווקיים קרים. צריך להודות על האמת, אריק ברדן של סוף שנת 1968 כבר לא היה השם הלוהט ביותר ברשימות השידור כפי שהיה כמה שנים קודם לכן. לאחר ההצלחה המסחררת עם גלגולה הראשון של להקת האנימלס באמצע הסיקסטיז, פנה הזמר לכיוון חדש לגמרי והחל לייצר תקליטים פסיכדליים ומעושנים שדיברו בעיקר לקהל נישתי של היפים וחובבי הזיות, ולאו דווקא להמונים שרכשו את הלהיטים המוקדמים.

בהרכב הספציפי הזה של הלהקה, שהיה למעשה גלגול מאוחר ושונה לחלוטין מהמקור, חברו אל ברדן נגנים מוכשרים שהביאו עמם צבע אחר. על הקלידים הופקד זוט מאני (שהביא עמו את הניסיון מהרכב DANTALIAN'S CHARIOT), הגיטריסט הצעיר והמבטיח אנדי סאמרס (כן, אותו בחור בלונדיני ששנים לאחר מכן ירעיד אצטדיונים עם להקת פוליס), הבסיסט ג'ון ווידר והמתופף בארי ג'נקינס. החמישה האלו רקחו באולפן קטעים שהיו רחוקים שנות אור, ואולי גם כמה גלקסיות, מהסאונד המחוספס של להיט הדגל, בית השמש העולה. הם יצרו תערובת דחוסה של רוק, בלוז ופסיכדליה. הקטע GEMINI למשל, היווה דוגמה מצוינת לשינוי הזה – יצירה מורכבת שהייתה דבר לא קל לעיכול, אפילו עבור אלו שהגדירו את עצמם כאוהבי הלהקה המושבעים.

מבט מעמיק על רשימת השירים גילה כי התקליט התבסס בעיקר על גרסאות כיסוי, או בשפת העם קאברים, אך עם טוויסט ייחודי. החבורה לקחה את COLOURED RAIN של להקת טראפיק והפכה אותו למפלצת נגינה, ביצעה אינטרפרטציה מעניינת ל- RING OF FIRE של איש הקאנטרי בשחור, ג'וני קאש, ואפילו העזה לגעת ב- RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH של הצמד אייק וטינה טרנר. לגבי השיר האחרון, חובבי הטריוויה בוודאי ידעו שבמקור אייק טרנר הועף על ידי המפיק פיל ספקטור מהאולפן בזמן ההקלטה כדי לא להפריע לפיל ספקטור להפיק את טינה, אבל זה כבר סיפור אחר לפעם אחרת. עוד בתפריט היו הביצוע ל- TO LOVE SOMEBODY של האחים גיב מלהקת הבי ג'יס, הקטע I'M AN ANIMAL של סליי ומשפחת סטון, וגם קטע הבלוז הנוגה AS THE YEARS GO PASSING BY.

למרות המורכבות והשינוי בסגנון, האלבום הזה נותר מהנה להקשבה, במיוחד לחובבי הסאונד האופייני של התקופה ולכל מי שמתגעגע לאסתטיקה של סוף שנות השישים. עטיפת התקליט עצמה שידרה את רוח התקופה עם עיצוב צבעוני ועמוס, כיאה לימי ילדי הפרחים.

אנדי סאמרס, שבזמן אמת היה נגן שכיר ורעב להצלחה, סיפק הצצה נדירה למה שהתרחש שם באולפן. בספרו הוא תיאר את החוויה בצורה כנה ואף משעשעת: "האנימלס בסופו של דבר נכנסו לאולפן והקליטו אלבום אשר ברוח הזמן נקרא LOVE IS. אף פעם לא שילמו לי על הנגינה בתקליט הזה אבל זכיתי לנגן באחד מסולואי הגיטרה הארוכים ביותר שהוקלטו עד שלב זה. בגרסה שלנו ל-COLOURED RAIN של טראפיק, אני לוקח את זה עד הסוף בסולו כל כך ארוך שאי אפשר לנגנו במצב טראנס מלא ועדיין שייצא במקום הנכון בהקלטה, אז זוט (מאני) עמד באולפן, ספר את התיבות בזמן שניגנתי ובתיבה ה- 189 הוא נותן לי את הרמז. למרות שאני לא שמעתי על הסולו הזה הרבה באותו זמן, הוא אכן מקבל מוניטין אגדי קל ומוזכר בראיונות עמי עשרים שנה מאוחר יותר".

ומה חשבו מבקרי המוזיקה של אותם ימים על התוצר הסופי? הדעות היו חלוקות, כפי שקורה לא פעם עם יצירות שמנסות למתוח גבולות. בעיתון RECORD RETAILER בחרו להסתכל על חצי הכוס המלאה וכתבו: "אריק ברדן איבד מעריצים רבים בגלל בחירת החומרים שלו. עם זאת, פה הוא חוזר לסגנון הישן והוא נשמע נלהב". בעיתון המחתרתי והנחשב IT היו אפילו יותר נחרצים בחיבתם לשינוי שעבר הזמר: "ברדן משתנה לרוב. חומר הסן פרנסיסקו שלו היה נוראי אבל הנה הוא בא לנו פה עם אלבום נהדר. ברדן אינו הטוב ביותר אך הוא טוב".

גם בעיתון רקורד מירור התרשמו לטובה מהמורכבות המוזיקלית וציינו: "איכות המוזיקה גבוהה. כל קטע מתפתח עם הרבה דברים שקורים בו. אני אוהב את זה יותר ממה שאריק עשה עד כה". לעומתם, המבקרים בעיתון השמרני יותר GRAMOPHONE לא ממש התחברו לוויב החדש וחשבו אז אחרת לגמרי: "זה אלבום מאכזב. אני זוכר את ימי הזהב של בית השמש העולה ובאלבום החדש יש נסיונות בפופ מודרני שמשעממים".

בסופו של דבר, LOVE IS סימן את סופו של עידן. זמן קצר לאחר יציאתו, הלהקה התפרקה בקול דממה דקה. אריק ברדן לא נח לרגע והמשיך הלאה ללוס אנג'לס כדי לחבור ללהקת WAR ולהמשיך במסע המוזיקלי שלו כשהוא אינו מביט לאחור.

משפחת ספיריט שכזו! ב-15 בדצמבר בשנת 1968 יצא תקליטה השני של להקת SPIRIT האמריקאית ושמו THE FAMILY THAT PLAYS TOGETHER.

הכותרת שנבחרה ליצירה הייתה THE FAMILY THAT PLAYS TOGETHER, שם שקרץ באופן ישיר, ואולי מעט משעשע, להרכב המשפחתי, האדיר והמוזר משהו של הלהקה, אשר כלל את המתופף המבוגר וקירח הקרקפת, אד קאסידי, ואת בנו החורג, הגיטריסט הווירטואוז רנדי קליפורניה. ההרכב המוזיקלי המיוחד הזה, ששילב ג'אז, רוק ופסיכדליה, עמד לשחרר את אחת היצירות המגובשות והמרתקות של הסיקסטיז.

התקליט נפתח בסערה עם הלהיט האמיתי שטרף את הקלפים, I GOT A LINE ON YOU. זה לא היה סתם עוד שיר ברדיו, אלא פצצת אנרגיה עם מקצב דחוס ושלל קולות הרמוניים שגרמו למאזינים לקפוץ מהכורסה בסלון. השיר הקצבי הזה תפקד כיריית פתיחה שקשה להישאר מולה אדישים, והוא אילץ גם את הקשוחים שבאנשי הרוק להניד בראש לפי הקצב או למחוא כפיים בהתלהבות. ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת והגיעה עד למקום ה-25 במצעד הבילבורד האמריקאי.

מבחינה מוזיקלית, חברי הלהקה החליטו לאתגר את המאזין. שירי הצד הראשון של התקליט חוברו כמין יצירה אחת מתמשכת וזרמו זה לתוך זה. השיר השני בצד זה, IT SHALL BE, הציג את הצד התזמורתי והמתוחכם יותר של הלהקה. הקטע התבסס במקור על מהלך אקורדים ג'אזי ומורכב שנהג ג'ון לוק, הקלידן המוכשר של הלהקה, לנגן להנאתו בעת החזרות כדי לחמם את האצבעות. קליפורניה שמע את הפוטנציאל, לקח את הלחן הזה וניגש לכתוב מילים נוקבות על מלחמת ויאטנם, שגעשה בתקופה ההיא והעסיקה את הנוער האמריקאי ללא הרף.

בהמשך הצד הראשון הופיע השיר SILKY SAM, שנכתב בהתבססות על דמות אמיתית וצבעונית ושמה מרשאל בלונשטיין. אותו מרשאל עסק כאיש שיווק של הלהקה בחברת התקליטים ODE RECORDS ונהג ללבוש חליפות ממשי יוקרתיות, מה שהעניק לו את הכינוי. הלהקה החליטה להכניס את המאזינים אל מאחורי הקלעים בצורה המילולית ביותר: הקלטת משחק הקלפים, ששולבה באמצע השיר, נערכה כשחברי הלהקה שיחקו פוקר ביחד עם מרשאל, שהדגים להם שיעור מאלף בתחום.

הצד השני של התקליט נפתח עם השיר IT'S ALL THE SAME, קטע שהחל להיבנות באופן מקרי לחלוטין בעת אחד מחימומי התופים של קאסידי לקראת חזרה באולפן. רנדי קליפורניה, שישן באותו זמן בחדר הסמוך, התעורר משנתו לקול הרעש, הקשיב לתופים ולפתע צץ במוחו קצב שגרם לו לקפוץ מהמיטה ולחשוב מיד על כתיבת שיר עם זה. התוצאה הייתה קטע רוק סוחף באורך של יותר משש דקות שכלל סולו תופים מרשים.

ואי אפשר, מצידנו כמובן, להתעלם מהנקודה העברית המפתיעה. השיר השני שבצד ב' של התקליט נקרא בפשטות JEWISH. בשיר זה שר הסולן ג'יי פרגסון בעברית באופן פונטי, עם טעויות משעשעות בהגייה, את השיר המסורתי "הנה מה טוב ומה נעים". בעוד פרגסון מתמודד עם השפה העברית, קליפורניה, שהיה יהודי במוצאו, ריפד את הבתים עם סולו גיטרה נפלא ופסיכדלי שהפך את המזמור העממי ליצירת רוק לכל דבר.

השיר שחותם את התקליט נקרא AREN'T YOU GLAD והוא בא לשקף, בין השאר, דבר שהיה שיגרתי בדינמיקה הפנימית בלהקה; כששיר הגיע לסיומו, תמיד היה אחד מהחמישה מתחיל לנגנו שוב מתוך התלהבות, וכך סוחף גם את האחרים לנגינת המשך השיר בלופ אינסופי. היה נראה אז כי להקת ספיריט תימשך עוד זמן רב, עם כזו שימחה גדולה של יצירה וכימיה נדירה, אך שנתיים לאחר מכן נעצרו הגלגלים וההרכב המקורי והמצליח הזה (תרתי משמע) התפרק, כשפרגסון והבסיסט מארק אנדס עזבו להקים את להקת JO JO GUNNE.

נטען כי המיקס המקורי והמשובח של התקליט אבד לנצח במרתפי חברת התקליטים. לפי השמועות, מה שיצא מאז שנות השבעים כהדפסות חוזרות של תקליטים או על גבי דיסקים דיגיטליים, הוא למעשה מיקס שונה ופחות טוב שאינו משחזר את הצליל החם של המקור. אז לאספנים הרציניים שביניכם - חפשו בנרות את ההדפסה הראשונה שיצאה בארה"ב לתקליט זה, היא שווה את המאמץ.

עוד אנקדוטה מעניינת היא שבמהלך ההקלטות לאלבום זה, קיבלה הלהקה הזמנה יוקרתית לכתוב ולהקליט את המוזיקה לסרטו של הבמאי הצרפתי המוערך ז'אק דמי, THE MODEL SHOP. המפיק, לו אדלר, חשב שסרט זה יהיה הצלחה גדולה בקופות, אך במהלך הפקתו הוא הסתכסך קשות עם דמי על רקע אמנותי. כשראה אדלר את התוצאה הסופית של הסרט, הוא הזדעזע ולא רצה לדעת עליו יותר. למרות הכישלון הקולנועי, חברי הלהקה דווקא אהבו מאוד ליצור את המוזיקה האווירתית והג'אזית לפסקול, תהליך שאיפשר להם למתוח את הגבולות היצירתיים עוד יותר ולהוכיח שהם הרבה מעבר ללהקת רוק רגילה.

אז אם בא לכם ממתק רוק סיקסטיזי משובח - גשו לתקליט הזה של להקת ספיריט, THE FAMILY THAT PLAYS TOGETHER. כשמו, כך הצלילים בפנים. עם משפחה מוסיקלית שמנגנת מ-א-ד ביחד.

גם זה קרה ב-15 בדצמבר. קבלו כרוניקה של רוק'נ'רול: רגעים גדולים, שערוריות ומשאיות תקועות.

דצמבר הגדול של 1969: כשג'ון ויוקו עשו שלום בלונדון.

אם הייתם בלונדון הקפואה של דצמבר 1969, המקום הנכון להיות בו היה אולם ה-LYCEUM BALLROOM המפואר. ב-15 בחודש, ארגן יוניצ'ף את מופע הצדקה PEACE FOR CHRISTMAS, והכרטיסים נחטפו במהירות הבזק. ג'ון לנון ויוקו אונו לא הגיעו לבד; הם הביאו איתם סוללת כוכבים תחת השם PLASTIC ONO BAND. על הבמה התייצבו ענקים כמו ג'ורג' האריסון, אריק קלפטון (שהגיע עם גיטרת הגיבסון שלו), הקלידן בילי פרסטון, המתופף קית' מון ואפילו הצמד דלייני ובוני. ההופעה הזו הייתה היסטורית לא רק בגלל המטרה הטובה, אלא כי זו הייתה הפעם האחרונה שלנון הופיע באנגליה לפני שעזב לארה"ב. הם ניגנו גרסה מחשמלת ומורחבת לשיר COLD TURKEY וסיימו עם DON'T WORRY KYOTE. פרטים נוספים ומרתקים על הערב הזה ועל הדינמיקה בין החברים מחכים לכם בספר שכתבתי על הביטלס, " ביטלמאניה!"

החזרה הסודית של דייויד והמתים

קופצים לשנת 1970 בסן פרנסיסקו. דייויד קרוסבי, האיש והשפם, החליט לאחד כוחות עם חברים מלהקת גרייטפול דד, ביניהם ג'רי גארסיה, פיל לש ומיקי הארט. הם התכנסו לחזרות לקראת הופעה במועדון THE MATRIX. ההרכב המוזר והחד-פעמי הזה זכה לכינוי המשעשע DAVID AND THE DORKS (ובגרסה אחרת JERRY AND THE JERKS). החומרים שניגנו היו שילוב של שירי סולו של קרוסבי ושירים של הדד, והם יצרו סאונד פסיכדלי-אקוסטי ייחודי שעד היום נחשב לפנינה בקרב אספני בוטלגים.

הנס של ג'רי גארסיה

באוקלנד שנת 1986 הייתה שנה מפחידה עבור המעריצים של הגרייטפול דד. המנהיג הכריזמטי, הגיטריסט ג'רי גארסיה, שקע בתרדמת סוכרתית חמורה למשך חמישה ימים בחודש יולי. הרופאים היו סקפטיים והעולם עצר את נשימתו. אבל גארסיה, כמו עוף החול, התעורר והיה צריך ללמוד מחדש מושגים בסיסיים, כולל איך לנגן בגיטרה. בדצמבר של אותה שנה, באצטדיון באוקלנד, הלהקה עלתה לבמה לראשונה מאז המשבר. כשהם פתחו עם השיר TOUCH OF GREY והגיעו לשורה I WILL SURVIVE, הקהל שאג בעוצמה שהרעידה את האצטדיון כולו. זה היה רגע של ניצחון הרוח על הגוף.

המחאה השחורה של גרייס סליק

בשנת 1968, הטלוויזיה האמריקנית עדיין הייתה מקום שמרני למדי, אבל האחים סמות'רס אהבו למתוח גבולות בתוכנית שלהם THE SMOTHERS BROTHERS COMEDY HOUR. להקת ג'פרסון איירפליין הגיעה להתארח, וסולנית הלהקה, גרייס סליק, החליטה לא לשתוק מול הסערה האולימפית במקסיקו סיטי. שם, האצנים טומי סמית' וג'ון קרלוס הניפו אגרופים עטויים כפפות שחורות על הפודיום במחאה נגד הגזענות. סליק, כאות הזדהות נועזת, מרחה את פניה בצבע שחור, לבשה בגדים כהים וביצעה את הצדעת הכוח השחור בסיום השיר CROWN OF CREATION. המנחה טומי סמות'רס, שזרם עם הרוח המרדנית, הציג אותה בהומור עוקצני כשהוא משבש את שמה לגרייס סיק (גרייס החולה), רמז דק לטירוף שאחז באמריקה באותה תקופה.

הקרב על התקליט הנמוך של בואי

שנת 1976. דייויד בואי נמצא בשיא היצירתיות שלו, אבל גם במאבק גמילה קשה בברלין ובטירה בצרפת. הוא שולח לחברת RCA את המאסטרים של התקליט החדש, שנקרא אז NEW MUSIC - NIGHT AND DAY. המנהלים בחברת התקליטים היו בהלם מוחלט. צד אחד של התקליט היה מלא בקטעים אינסטרומנטליים קודרים ואווירתיים שנוצרו עם בריאן אינו, והצד השני היה שבור ומקוטע. "כיצד ניתן לתקן אותו?", הם שאלו בדאגה את הזמר, בטוחים שמדובר בטעות או בבדיחה גרועה. בואי, בקור רוח אופייני, השיב שאין מה לתקן והעובדה שאין לזה פוטנציאל מסחרי לא מזיזה לו. "במקרה כזה", אמרו אנשי RCA, "אנחנו לא נוציא את האלבום". בואי הזכיר להם שיש חוזה חתום, והם נאלצו להיכנע. התקליט יצא בסוף תחת השם LOW והפך לאבן דרך בתולדות המוזיקה האלקטרונית והרוק, כשהוא משפיע על דורות של מוזיקאים, מג'וי דיוויז'ן ועד ניין אינץ' ניילז.

החיפושיות כובשות את חג המולד של 64

דצמבר 1964. הביטלמאניה בארצות הברית יצאה מכלל שליטה. חברת קפיטול רקחה מוצר חדש במיוחד לחג המולד בשם BEATLES 65. בזמן שבבריטניה יצא התקליט BEATLES FOR SALE, המנהלים האמריקנים עשו ככל העולה על רוחם – הם שינו את סדר השירים, הוסיפו "הדהוד" מלאכותי כדי שהסאונד יתאים לרדיו האמריקני הרועש, ועיצבו עטיפה שונה לגמרי. התקליט הזה מכר כמות בלתי נתפסת של עותקים (כמעט 2 מיליון תוך שבועות ספורים) והדיח את המלך אלביס פרסלי מפסגת המצעד. קפיטול הייתה גאון שיווקי: העטיפה הציגה את ארבעת המופלאים אוחזים מטריות, מסר ברור שזהו פס הקול המושלם לימי החורף הקרים. בתוכן המוזיקלי, הצד השני כלל ממתקים כמו HONEY DON'T ו-EVERYBODY'S TRYING TO BE MY BABY של קארל פרקינס, לצד להיטי ענק כמו I FEEL FINE. השיר המסיים, I'LL BE BACK, היה תוספת ייחודית לגרסה הזו, והפך את התקליט לפריט חובה בכל בית אמריקני.

אבבא: הסרט, הטירוף והגשם באוסטרליה

בשנת 1977 שוודיה כבשה את העולם, ולהקת אבבא שיחררה את סרט הקולנוע הראשון שלה, שנקרא בפשטות ABBA: THE MOVIE. העלילה הייתה פשוטה אך אפקטיבית: שדרן רדיו בשם אשלי וואלאס מנסה נואשות להשיג ראיון עם הלהקה בזמן סיבוב ההופעות ההיסטרי שלהם באוסטרליה. חברי הלהקה נחתו בסידני ב-27 בפברואר 1977 והתקבלו בכבוד של מלכים. ביורן אולבאוס שאל בשמחה את העיתונאים: "הרבה מצלמות מסביב. מה אתם רוצים שנעשה?", שאלה שהבמאי לאסה האלסטרום התמודד איתה בזמן אמת. "עשינו את הסרט המוזר הזה כשהיה לי קו עלילה דק שהמצאנו במטוס שיצא לשם. המשכנו לכתוב אותו מחדש ולהתאים אותו מחדש תוך כדי תנועה", סיפר הבמאי. למרות הכאוס, ואפילו שבאחת ההופעות ירד גשם זלעפות שגרם לסכנת החלקה ממשית על הבמה (אנייטה ופרידה החליקו לא מעט), הסרט הפך לקאלט ותיעד את הלהקה בשיא כוחה.

הקללה של סטיקס והמשאיות המתלקחות

החיים בדרכים יכולים להיות אכזריים, ולהקת סטיקס למדה זאת בדרך הקשה בשנת 1976, רגע לפני הפריצה הגדולה שלהם עם התקליט THE GRAND ILLUSION. חברת ההסעות המפוקפקת ששכרו התגלתה כקמצנית בתחזוקה. משאית אחת איחרה בחמש שעות וההופעה בוטלה, מה שהוביל לתביעה של 12,000 דולר נגד הלהקה המסכנה. כמה ימים לאחר מכן, משאית נוספת נתקעה בדרך לארקנסו. השיא היה כשמנוע של משאית שלישית פשוט עלה באש בדרך לניו יורק, והציוד ירד לטמיון. כשמנהלי הלהקה דרשו רכב חלופי, חברת ההשכרה העיזה לטעון שהלהקה היא "סיכון רע מאד". הגיטריסט ג'יימס יאנג זעם ואמר: "אם החברה המזורגגת הזו לא יכולה לטפל כראוי במשאיות שלה, נצטרך לשבור את החוזה מולה ולעבור לחברה אחרת". בסופו של דבר, הכעס השתלם והם מצאו דרך אמינה יותר להגיע לבמות.

האיכר שנתן לדור הפרחים בית

מקס יאסגור נולד ב-1919 והיה חוואי יהודי-אמריקני שמרן למדי ממחוז סאליבן בניו יורק. אבל ההיסטוריה תזכור אותו לעד כאיש שאיפשר את פסטיבל וודסטוק ב-1969. כשעיירות אחרות גירשו את המארגנים בבושת פנים, יאסגור הסכים להשכיר את שדותיו לאירוע. הוא ספג איומים וחרמות מהשכנים שלו, אבל עמד על שלו ואף עלה לבמה מול חצי מיליון צעירים כדי לברך אותם. הוא נפטר מהתקף לב ב-8 בפברואר 1973, כשהוא משאיר אחריו מורשת של סובלנות מפתיעה.

סוף עצוב לתקרית באחוזה

בשנת 2001 נסגר המעגל המשפטי המזעזע סביב תקיפתו של ג'ורג' האריסון. מייקל אברם, האיש שפרץ לאחוזת FRIAR PARK ודקר את החיפושית לשעבר בשנת 1999, נמצא לא אשם מחמת אי שפיות. זה היה אירוע טראומטי שבו אוליביה האריסון, אשתו של ג'ורג', הצילה את חייו כשהלמה בפורץ עם מנורה כבדה. בית המשפט קבע שאברם זקוק לאשפוז פסיכיאטרי ולא למאסר, החלטה שהותירה טעם מר בקרב רבים.

הפרידה של קאט סטיבנס

שנת 1978 סימנה סוף עידן. קאט סטיבנס הוציא את התקליט BACK TO EARTH, שהיה גם שירת הברבור של הדמות הבימתית שלו. באותו יום ממש נפטר אביו, סטארבוס ג'יורג'יו, מה שהוסיף נופך טרגי להפקה. סטיבנס, שכבר היה עמוק בתהליך החזרה בתשובה ושינה את שמו ליוסף איסלאם, רק רצה לסיים את המחויבות החוזית שלו. הוא חבר שוב למפיק פול סאמואל סמית' כדי לייצר צליל חם ומוכר, אבל הלב שלו כבר לא היה שם. הוא סירב לקדם את התקליט או לצאת לסיבוב הופעות, והמכירות היו בהתאם. המעריצים נותרו המומים כשהבינו שהאיש שכתב את WILD WORLD תלה את הגיטרה והפנה עורף לעולם הזוהר.

קלפטון רועד מול ארית'ה

בשנת 1967, נשיא חברת אטלנטיק, אהמט ארטגון, ידע בדיוק איך לחבר בין עולמות. הוא הזמין את אריק קלפטון לאולפנים בניו יורק כדי לפגוש את מלכת הנשמה, ארית'ה פרנקלין. קלפטון, שנחשב אז לאלוהי הגיטרה בבריטניה, מצא את עצמו רועד מהתרגשות ומפחד כשהבין שהוא עומד לנגן עם מוזיקאי העל של מוטאון והסול. ארטגון שיכנע אותו להוסיף סולו גיטרה לשיר GOOD TO ME AS I AM TO YOU. קלפטון נאלץ לבלוע רוק ולהתגבר על התדהמה שאחזה בו. הוא לקח את הגיטרה, עצם עיניים וניגן סולו בלוז קורע לב שהשתלב מושלם עם הקול העוצמתי של פרנקלין.

המרדף אחרי הסנדק

ג'יימס בראון, סנדק הנשמה, ידע עליות ומורדות, אבל שנת 1988 הייתה ללא ספק שפל. לאחר מרדף משטרתי פרוע שחצה שתי מדינות, במהלכו בראון ניסה להימלט ניידות משטרה כשהוא תחת השפעת סמים ומחזיק בנשק, הוא נעצר. בית המשפט בדרום קרולינה לא ריחם וגזר עליו שש שנים וחצי מאסר. המלך של ה-FUNK מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח, שם הוא בילה לבסוף קצת יותר משנתיים, כשהוא מנהל את המקהלה של הכלא לפני ששוחרר לחופשי.

חג מולד פסיכדלי עם הביטלס

המסורת של הביטלס לשלוח תקליטון גמיש לחברי מועדון המעריצים הגיעה לשיא מוזר בשנת 1967. התקליטון, שכלל את השיר CHRISTMAS TIME IS HERE AGAIN, היה למעשה קולאז' הזוי של מערכונים, בדיחות פנימיות ומוזיקה, ברוח התוכניות של ה-BBC באותה תקופה. השיר עצמו היה חזרתי ומהפנט, וההקלטה כולה שיקפה את ההומור הבריטי הפרוע של הלהקה, רגע לפני שהחלו הסדקים הרציניים ביחסים ביניהם.

הטיסה העצובה של קינג קרימזון

סוף שנת 1969. להקת קינג קרימזון סיימה סיבוב הופעות בארה"ב, אבל האווירה במטוס חזרה לאנגליה הייתה קודרת. ההרכב המקורי והמבריק שיצר את IN THE COURT OF THE CRIMSON KING היה מרוסק. איאן מקדונלד ומייקל ג'יילס החליטו שדי להם. מקדונלד, שהיה הגאון המוזיקלי מאחורי צליל המלוטרון, הודה: "אני מודה שלא הייתי בוגר מספיק אז כדי לטפל בעניינים כמו שצריך ולדון על כך עם אחרים בלהקה. מה שכן, לא היה מישהו בהנהלת הלהקה שבא להרגיע אותי במצב הזה". הגעגועים לחברתו שרלוט בייטס שברו אותו. השיחה הגורלית התרחשה במושב האחורי של רכב בקליפורניה, כשרוברט פריפ המזועזע הציע לפרוש בעצמו כדי להציל את הלהקה. הם סירבו, ופריפ נותר לבנות את המפלצת מחדש. גרג לייק, הבסיסט, כבר מצא נחמה אצל קית' אמרסון, והשניים זממו להקים את הסופרגרופ שייקרא ELP.

הביץ' בויז בפריס: מדיטציה וכוכבים

דצמבר 1967. הביץ' בויז הגיעו לפריס להשתתף במופע הגאלה החגיגי של יוניצ'ף, NOEL DES ENFANTS DU MONDE (חג מולד לילדי העולם). זו הייתה הפעם היחידה באותה שנה שהם הופיעו בטלוויזיה. הרשימה של האורחים הייתה בלתי נתפסת: אליזבט טיילור, ריצ'ארד ברטן, ואפילו המהארישי מאהש יוגי, הגורו שלימד את כולם לעשות מדיטציה טרנסנדנטלית. ג'ון לנון וג'ורג' האריסון ישבו בקהל, מוקסמים מהגורו. הביץ' בויז, לבושים בחליפות לבנות תואמות, ביצעו חמישה שירים בליווי תזמורת ענקית, כולל ביצוע מרגש ל-GOOD VIBRATIONS. כשנגמרו הצילומים, המהארישי ניצל את הבמה להרצאה רוחנית ארוכה בפני הכוכבים הנוצצים.

עשר שנים אחרי: הבלוז של אלווין לי

בשנת 1970 שיחררה להקת TEN YEARS AFTER את התקליט WATT. זה היה סוג של פרויקט ביניים, שכלל צד אחד של הקלטות אולפן וצד שני עם הופעה חיה מפסטיבל האי וייט המפורסם. השיר SWEET LITTLE SIXTEEN בגרסת הלייב היה מחוספס ואנרגטי, אבל המבקרים עיקמו את האף. מגזין הרולינג סטון קטל את התקליט בטענה שהוא מיותר ושאלווין לי הוא לא כותב שירים מספיק טוב. הלהקה (ריק לי, ליאו ליונס וצ'יק צ'רצ'יל) נפגעה עד עמקי נשמתה, אבל הקהל הצביע ברגליים. התקליט טיפס למקום ה-21 בארה"ב ולמקום ה-5 בבריטניה. אני אומר לכם, תנו לי היום את האנרגיה של I'M COMING ON ואני מסודר לכל השבוע.

סיד וישס שר בדרכו שלו

הפאנק לא מת, הוא פשוט יצא בתקליט סולו. בשנת 1979 יצא התקליט SID SINGS של הבסיסט המנוח והפרוע של הסקס פיסטולס, סיד וישס. רוב החומרים הוקלטו בהופעות כאוטיות במועדון מקס קנזס סיטי בניו יורק ב-1978. גולת הכותרת הייתה הביצוע שלו ל-MY WAY של פרנק סינטרה, ביצוע שבו הוא יורה בקהל (מטאפורית, ולפעמים גם עם אקדח צעצוע) ומשנה את המילים כרצונו. זה לא תקליט להביא לסבתא כמתנת יום הולדת, אלא מסמך היסטורי של הרס עצמי טהור.

המתופף שהמציא את הכבדות

ב-1946 נולד כרמין אפיס, איש עם מקלות תיפוף מפלדה. הוא התחיל בלהקת ואנילה פאדג', שם הוא פיתח סגנון תיפוף איטי, כבד ועוצמתי שהשפיע ישירות על מתופפים כמו ג'ון בונהאם מלד זפלין. בהמשך הוא ניגן בטריו העל בוק, בוגרט ואפיס. אבל אפיס מחזיק גם בתואר מפוקפק משהו – הוא היה שותף לכתיבת להיט הדיסקו-רוק DO YA THINK I'M SEXY של רוד סטיוארט. שיר שאפשר לאהוב או לשנוא, אבל אי אפשר להתעלם ממנו.

פרנקנשטיין נותן השראה לאיירוסמית'

בשנת 1974, חברי להקת איירוסמית' לקחו הפסקה מההקלטות כדי לראות את הקומדיה של מל ברוקס, פרנקנשטיין הצעיר. כשהם ראו את דמותו של איגור (בגילומו הגאוני של מרטי פלדמן) מזמין את ד"ר פרנקנשטיין (ג'ין וויילדר) ללכת אחריו בצליעה ואומר WALK THIS WAY, הם התגלגלו מצחוק על הרצפה. סטיבן טיילר וג'ו פרי חזרו לאולפן, ופרי המציא ריף גיטרה פ'אנקי בהשראת להקת THE METERS מניו אורלינס. טיילר כתב את המילים במהירות, והשיר קיבל את השם בהשראת הסרט. הלהיט הזה הפך לאבן יסוד בקריירה שלהם ושבר את המחיצות בין רוק למוזיקה שחורה.

העיניים של רנדי באכמן

בשנת 1968 בקנדה, להקת GUESS WHO חיפשה את הדרך למעלה. הגיטריסט רנדי באכמן ישב בסלון וחיכה שחברתו לוריין סטיבנסון תסיים להתארגן ליציאה. מרוב שעמום הוא התיישב ליד הפסנתר והחל לנגן שני אקורדים שחזרו על עצמם: CMAJ7 ו-Dm7. המילים THESE EYES יצאו ממנו באופן טבעי. הסולן ברטן קאמינגס, שהיה פסנתרן מיומן מהקונסרבטוריון, לקח את הרעיון והפך אותו לבלדת נשמה עוצמתית. השיר, שיצא בתקליטון, פרץ את הסכר עבור הלהקה והשיג להם חוזה יוקרתי עם RCA. שימו לב למודולציות (מעברי הסולם) המרהיבות בסוף השיר – טכניקה קלאסית להעצמת הרגש שכמעט נעלמה מהמוזיקה של ימינו. אגב, רנדי ולוריין התחתנו בסוף, הביאו שישה ילדים לעולם והיו נשואים כעשר שנים. השיר הזה נשאר נצחי.

הלילה בו השמש הסגולה שקעה ביפן. ב-15 בדצמבר בשנת 1975 הוקלטה הופעה של להקת דיפ פרפל בבודוקאן, יפן.

האולם המפואר, הניפון בודוקאן בטוקיו, רעד מהתרגשות של למעלה מ-14,000 מעריצים יפנים נלהבים שחיכו למלכים של הרוק הכבד. על פניו, זו הייתה אמורה להיות חגיגה של ניצחון עבור דיפ פרפל, אבל מאחורי הקלעים, המציאות נראתה כמו תסריט של סרט אסונות הוליוודי. ההקלטה מאותו ערב גורלי יצאה לאוויר העולם רק ב-16 במרץ 1977 תחת השם LAST CONCERT IN JAPAN, והיא מהווה מסמך היסטורי מרתק, גם אם כואב, של אחת הלהקות הגדולות בעולם רגע לפני ההתרסקות הגדולה.

תקליט זה תופס מקום ייחודי ודי שנוי במחלוקת בדיסקוגרפיה של הלהקה בתקופה שהוגדרה כסוערת ביותר בתולדותיה. הוא מציג את ההופעה הסופית והמתועדת של ההרכב הקצרצר שלה, המכונה בקרב המעריצים מארק IV. החבורה העליזה כללה את דיוויד קוברדייל בעל הקול העמוק, גלן יוז על הבס והצווחות הגבוהות, ושומרי החותם הוותיקים – ג'ון לורד על הקלידים ואיאן פייס על התופים. אבל העיניים היו נשואות אל האיש החדש עם הגיטרה, טומי בולין.

בשנת 1975 דיפ פרפל הייתה מפלצת משתנה. אחרי שההרכב הקלאסי (מה שנקרא MK 2) שחרר את התקליטים הענקיים IN ROCK וגם MACHINE HEAD, העניינים התחילו לחרוק. ריצ'י בלאקמור, האיש והגיטרה, החליט שנמאס לו מזה ששאר חברי הלהקה לא רוצים להקליט שירים שבא לו ושהכיוון הפ'אנקי והסול שגלן יוז ודייוויד קוברדייל משכו אליו, ארז את המטלטלין והלך להקים את ריינבאו. המנהלים של הלהקה, שבטח דאגו לבונוס השנתי שלהם, נכנסו לפאניקה. הסגולים שקלו להתפרק, אבל אז הגיע טומי בולין. ילד אמריקאי מוכשר, עם שיער מתנפנף וגישה חצופה, שהיה אמור להציל את המצב. ביוני 1975 הם נכנסו לאולפני PIRATE SOUND בלוס אנג'לס, אחר כך למינכן להקליט את התקליט COME TASTE THE BAND, והכל היה נראה ורוד. או לפחות, זה מה שהם חשבו.

הבעיה הייתה שמתחת לפני השטח, הלהקה הזו שחתה בכימיקלים. הבסיסט גלן יוז היה מכור כבד לקוקאין עד כדי כך שהנגינה שלו נפגעה, והוא קיבל אולטימטום: תתאפס או שתעוף. טומי בולין, לעומת זאת, היה עמוק בתוך ההרואין. כדי למנוע ממנו להשיג סמים, הצמידו לו שומר אישי צמוד. זה עבד בערך כמו כוס רוח למת. בולין ויוז הפכו לצמד-חמד מפוקפק שכונה לעתים בציניות "התאומים הרעילים". השניים לא בחלו כלל בהרואין ובקוקאין, והשמועות סיפרו שהם היו מבלים ימים שלמים בחדרי המלון בהילולה כימית. חוסר היציבות הזה בא לידי ביטוי בהופעות החיות של הלהקה, שאמנם היו אנרגטיות לרוב, אך גם בלתי צפויות ובעייתיות להחריד.

הסיבוב התחיל בהוואי, עבר לניו זילנד ואוסטרליה, ואז הגיעה הקטסטרופה באינדונזיה. בג'קרטה, ההופעות הפכו לשדה קרב עם מהומות, משטרה וכלבי תקיפה. אבל השיא הנורא היה מותו של פטסי קולינס, אחד משומרי הראש של הלהקה, שנפל (או נדחף) לפיר מעלית בנסיבות מסתוריות ביותר. גלן יוז ומנהל הלהקה נעצרו, והחבורה נאלצה לשלם שוחד שמן כדי לברוח משם למטוס. הם נחתו ביפן בדצמבר 1975 כשהם מרוסקים נפשית ופיזית.

היפנים חיכו ללהקה בטירוף. אחרי הכל, האלבום המפורסם MADE IN JAPAN הוקלט שם ב-1972, והציפיות היו בשמיים. אבל הלהקה שנחתה בטוקיו הייתה צל חיוור של עצמה. טומי בולין הצליח לעולל לעצמו נזק בלתי נתפס. הגרסה הרשמית הייתה שהוא ישן לא טוב על היד, אבל האמת הייתה עגומה הרבה יותר: בולין הזריק לעצמו מנה גדושה, התעלף ונרדם על הזרוע השמאלית שלו במשך שעות. התוצאה הייתה שיתוק חלקי של העצב. תנסו לנגן סולו כשאתם לא מרגישים את האצבעות. בהופעה הראשונה בנגויה, בולין בקושי הצליח להחזיק אקורדים פתוחים, וג'ון לורד הקלידן נאלץ לנגן את רוב הסולואים בגיטרה עם האורגן שלו. מביך זה לא מילה. עד שהגיעו להופעה הגדולה בבודוקאן בטוקיו, ב-15 בדצמבר, בולין טופל במסאז'ים וחימום חשמלי ליד, אבל הוא עדיין היה רחוק מלהיות במיטבו.

למרות הכאוס, חברת התקליטים החליטה להקליט את ההופעה בטוקיו. ב-1977, אחרי שטומי בולין כבר מת ממנת יתר טראגית (בדצמבר 1976), שוחרר התקליט LAST CONCERT IN JAPAN. זה היה אלבום מחריד. המיקס היה גרוע, הסאונד היה שטוח, והעריכה הייתה ברוטאלית. המעריצים זעמו במיוחד על השיר WOMAN FROM TOKYO שנכלל בתקליט, אבל בפועל היה רק ג'אם קצר בתוך סולו קלידים, ולא השיר המלא. זו הייתה רמאות לשמה.

זה תקליט הופעה קצר יחסית, והוא ספג ביקורת קשה עם צאתו על הייצוג הבלתי שלם של המופע. מפיקי התקליט החליטו החלטה אומללה וקיצצו באכזריות אלמנטים מרכזיים ברפרטואר החי המורחב של הלהקה. הסולואים הארוכים והמפורסמים של ג'ון לורד ואיאן פייס, שהיוו את עמוד השדרה של ההופעות, נחתכו בעריכה כדי להתאים את הצלילים לאילוצים הפיזיים של תקליט ויניל בודד. כמו כן, ההופעה כולה נשמעה פגומה בגלל מצבו הגופני של בולין, מה שהוביל לנוכחות גיטרה פחות שולטת ופחות דומיננטית מהרגיל, דבר שהיה הלם למעריצים שהורגלו לדומיננטיות של בלאקמור.

רבים ראו בתקליט צל חיוור של תקליטי הופעה קודמים ומפוארים של דיפ פרפל כמו MADE IN JAPAN. המעריצים והמבקרים קוננו על היעדר עבודת הגיטרה הווירטואוזית והמדויקת, והטילו ביקורת חריפה על הפקת התקליט, שלא הצליחה להביא את האנרגיה החיונית של הלהקה אל הסלון הביתי. למרבה הצער, הטרגדיה האמיתית התרחשה פחות משנה לאחר מכן. טומי בולין מת במיאמי ממנת יתר בדצמבר 1976, כשהוא בן 25 בלבד, מה שהפך את ההקלטות הללו לזיכרון כואב עוד יותר של כישרון שהלך לאיבוד.

צדק היסטורי מסוים נעשה רק שנים רבות לאחר מכן. בשנת 2001, יצא לאור THIS TIME AROUND כסט מפואר של שני דיסקים שכולל את הביצועים המלאים מאותו ערב בבודוקאן. גרסה זו משחזרת חלק גדול מהאלמנטים האילתוריים של הלהקה, מחזירה את הסולואים האבודים ומספקת ייצוג מדויק והוגן הרבה יותר של ההופעה, תוך שהיא מוכיחה שלמרות הדרמות, הסמים והיד המשותקת, הקסם של דיפ פרפל עדיין הבהב שם על הבמה בטוקיו. אז נכון, זה לא ההרכב הקלאסי, וגלן יוז נשמע לפעמים כאילו הוא צועק יותר מאשר שר, אבל הסגול הזה בעט לא רע בפעם האחרונה לפני שהמסך ירד.

ב-15 בדצמבר בשנת 1972 יצא תקליט חדש ללהקת סטטוס קוו ושמו PILEDRIVER.

למרות הלחץ עליה, עד 1972 סטטוס קוו עברה שינוי מסיבי במוזיקה ובסגנון (וגם עברה מחברת התקליטים PYE, שהתייאשה ממנה, לחברת תקליטים בשם VERTIGO). התסרוקות המפוארות משנות ה-60 הפסיכדליות פינו את מקומן לשיער ארוך, ג'ינס ורוק נוקשה. השינוי היה דרסטי, אך טבעי, שכן ההרכב של פרנסיס רוסי (גיטרה ושירה), ריק פרפיט (גיטרה ושירה), ג'ון קוגלאן (תופים) ואלן לנקסטר (בס ושירה) נע בצורה מסונכרנת להפליא מתחנה לתחנה. שני האלבומים שקדמו לתקליט חדש זה הראו את הניצוץ של הסגנון המפורסם של הלהקה, אבל PILEDRIVER היה הפעם הראשונה שסטטוס קוו סללה את דרכה לשוק המסחרי.

הלהקה מצאה את הקצב שלה, והתוצאה הייתה ההצלחה הגדולה ביותר שלה עד אז. למרות שלא חשו נטייה לקחת על עצמם את הפינוקים המתאימים של תנועות הגלאם והפרוג שקרו סביבם, חברי סטטוס קוו החלו לבסס את מעמדם כרוקרים של בוגי בלבוש ג'ינס. היה זה הרכב הרביעיה שהפך לקלאסי ונקרא בפי המעריצים THE FRANTIC FOUR. "יש משהו מיוחד בקוגלאן, לנקסטר, פרפיט ורוסי", אמר ריק פרפיט. "אני לא יכול לשים את האצבע על זה. זה משופשף בקצוות, זה לא מושלם אבל יש משהו מאוד מיוחד בזה. זו עטיפת אלבום נהדרת וזה אלבום נהדר".

לנקסטר: "זה היה אחד האלבומים הטבעיים שלנו. הלהיט הגדול הראשון שלנו. ניגנו את הדברים האלו על הבמה בהופעה ובדרך כלל כשאתה מקליט, אתה עושה אלבום עם דברים שלא ניגנת לפני כן ואתה מחבר הכל וכותב ואז האלבום נוצר ואז אתה תבין, כשאתה מנגן אותם בלייב, שההקלטה הייתה הרבה יותר טובה. אבל עם התקליט הזה הקלטנו כמו בהופעה חיה. נכנסנו לאולפן והיינו מוכנים לבעור! לא היינו צריכים לעבוד על השירים או לכתוב יותר מדי באולפן. זה קרה באופן טבעי. האולפן היה חדר גדול ומקסים עם תקרות גבוהות והייתה בו אח בוערת. זה היה מסיבי, כך שכולם יכלו לנגן בו חזק ביחד והסאונד לא היה מרסק את האוזניים. היינו מנגנים יחד בחדר הסאונד והיינו קוראים לזה 'מעגל הקסמים', כולם זה מול זה כשג'ון מאחורינו והתקרות הגבוהות והיפות פשוט היו מעבירות את הצלילים והיינו מנגנים ומנגנים ומנגנים, ובכמה טייקים היינו מביאים את הסחורה".

פרפיט: המצאתי את השם של התקליט הזה כי זה היה כל כך כבד וחשבתי שהשם משקף אותנו באותה תקופה. זה אחד האלבומים האהובים עליי. אני אוהב את כל האלבומים מאותה תקופה. איבדנו את הדרך קצת אחרי זה, באמצע שנות ה-80 וה-90 איבדנו את הדרך, נכנסנו לסמים והראש של כולם התחיל ללכת לכיוונים שונים, בעוד שלפני כן היינו כמו אדם אחד. ברגע שהסמים נכנסו, הכל התחיל להשתגע. הכל קצת התפרק וכמובן שהעוינות נכנסה פנימה".

מי מתמסחר פה?! מי?! ב-15 בדצמבר בשנת 1967 יצא אלבומה השלישי של להקת THE WHO ששמו THE WHO SELL OUT. ובכן חברות וחברים, הגיע הזמן לצאת לפרסומות!

לא היה מדובר כאן בניסיון ציני לסחוט כספים, אלא בתקליט פנטסטי שהיה בגדר קלאסיקה מיידית, עם קונספט מבריק שהלם את רוח התקופה כמו כפפה ליד רועדת. למעשה, התאריך המקורי של יציאת תקליט זה היה אמור להיות ה-17 בנובמבר 1967, אך הבירוקרטיה, אוי הבירוקרטיה, הרימה את ראשה המכוער. חברת התקליטים נאלצה להמתין לאישור משפטי מכל המותגים המסחריים ששמם אוזכר בגוף התקליט, אשר תוכנן לדמות שידור של תחנת רדיו פיראטית. המאמץ הזה לא בדיוק עזר, כי החברה שסיפקה במקור את הג'ינגלים לרדיו הפיראטי המפורסם RADIO LONDON איימה בתביעה משפטית חריפה בטענה לשימוש לא הוגן בקניין רוחני. למזלם של כולם, העניין הזה הוסדר בסוף מחוץ לכתלי בית המשפט עם צ'ק שמן ודיסקרטי.

המוח היצירתי מאחורי הלהקה, הגיטריסט פיט טאונסנד, ראה את מהות יצירתו כמי שמספר סיפורים קצרים. הוא נהנה ליצור דמויות מורכבות ולהציב אותן בסיטואציות משונות ומביכות. דוגמה מצוינת לכך הגיעה עוד לפני התקליט, עם שיר שעסק בבחור צעיר ומבודד, שנהג לספק את עצמו מינית מול תמונותיה של כוכבת עבר בשם לילי, אותן תלה על קיר חדרו בדבקות. עולמו של הנער התרסק לרסיסים כשאביו הודיע לו בבוטות כי אותה לילי מתה שנים רבות לפני כן, עוד בשנת 1929. שיר זה, PICTURES OF LILY, היה התקליטון הראשון של להקת המי שיצא בשנה ההיא, ומיד אחריו החל טאונסנד להעמיס חומרים ורעיונות לפרויקט הגדול הבא.

על הרעיון המהפכני ליצירת תקליט הבנוי כשידור רדיו פיראטי רציף סיפר טאונסנד בראיון לעיתון מלודי מייקר: "הכל התחיל משיר שכתבתי בשם JAGUAR. זה היה שיר עוצמתי ביותר. באותו זמן חיפשנו רעיונות לתקליט השלישי שלנו. בשלב הזה היינו עם כמה שירים טובים שלא היה ביניהם שום קשר. לפתע צץ לי הרעיון להשתמש במותגים כמו יגואר כדי ליצור פרסומות. זה היה בדיוק בימים בהם תחנות הרדיו הפיראטיות הוצאו מהחוק באופן רשמי ונאלצו להפסיק את שידוריהן. אנשים פתאום הבינו כמה התחנות ההן היו ממש טובות, כי נוהגים להעריך דברים, בדרך כלל, אחרי שהם נעלמים. אז החלטנו לעשות מחווה לאותן תחנות".

צריך להבין את האווירה: תחנות הרדיו הפיראטיות הבריטיות חוסלו לחלוטין באמצע אוגוסט 1967, כאשר נכנס לתוקפו החוק הימי נגד עבירות שידור. זה היה יום של אבל לאומי עבור מאזיני מוזיקת הפופ והרוק של אז, שחשקו בצלילים בועטים שלא נשמעו בתחנות הרדיו הממלכתיות והמנומנמות. התחנה RADIO CAROLINE, ששכנה בספינה רעועה בלב ים, ממש כמו תחנת קול השלום המיתולוגית שלנו, שידרה מוזיקה עדכנית בכל שעות היממה ללא צנזורה. דרך אגב, השיר הראשון שהשמיעה התחנה הזו, כשנפתחה בקול תרועה רמה בשנת 1964, היה NOT FADE AWAY של הרולינג סטונס, בחירה סמלית למדי. ההיצע של התחנה הזו הלהיב את הקהל הרחב שמאס בתכנים המיושנים של הבי.בי.סי וקיבל פה מנה גדושה של צלילי חשמל לצד ג'ינגלים מדליקים וקריינים שדיברו בשפת הרחוב. מיליוני מאזינים נמשכו אז לתחנה הזו כמו פרפרים לאש.

זמן קצר לאחר לידת התחנה הזו צץ רדיו פיראטי מתחרה נוסף, גם הוא על ספינה, בשם RADIO ATLANTA. ואחריו צץ המותג החזק RADIO LONDON. אחריהם צצו כמו פטריות אחרי הגשם עוד ועוד תחנות בלב ים. כך החלו להקות רבות לקבל במה נרחבת להצגת יצירותיהן, שלא הושמעו בבי.בי.סי השמרני. היה זה מקור אדיר לחשיפה ולקידום הרוק והפופ הבריטי. אבל בשנת 1966 התחרות העסקית בין תחנות הרדיו הפיראטיות הפכה למלחמה אמיתית ועקובה מדם. תחנת הרדיו הפיראטית RADIO CITY, ששכנה במבצר ימי נטוש, הופתעה מהשתלטות אלימה על ידי גורמים מתחנת רדיו מתחרה. הבעלים של אותה תחנה כנועה, רג'ינלד קאלוורט, נורה למוות מספר ימים לאחר מכן במהלך עימות עם אוליבר סמדלי, שהיה ממקימי RADIO ATLANTA. הסיפור הזה זעזע את הממלכה כולה.

תקרית הירי הטרגית הזו שיחקה בדיוק לידיה של הממשלה הבריטית, שחיפשה תירוץ לצאת נגד התופעה של הרדיו הפיראטי. ההשתלטות על תדרים חוקיים והאנרכיה בים החלה להציק מאד לאנשי הממשל, שהחלו לחייב את התחנות הפיראטיות בסכומי כסף גבוהים ביותר על התנהלותן הלא חוקית. כל זאת נמשך עד ליציאת חוק הוצאת התחנות הפיראטיות אל מחוץ לחוק. אמנים רבים, וביניהם הביטלס והמי, יצאו בתקשורת נגד הפלת תחנות הרדיו הפיראטיות, אך זה לא עזר והספינות נדמו. הבי.בי.סי, שהבין בחוכמה כי הוא חייב להישמע לדור הצעיר כדי לשרוד, החליט להקים את RADIO 1 ולהכניס תוכניות מיוחדות ובהן מיטב להיטי האמנים והלהקות העדכניים, כשהוא מעסיק חלק מאותם שדרנים פיראטיים שזה עתה איבדו את עבודתם.

אחד השירים העוצמתיים ביותר של הלהקה, עד אז, גם יצא כתקליטון ואף הפך לשיר שהשפיע ישירות על פול מקרטני לכתוב את HELTER SKELTER הרועש לאלבום הלבן של הביטלס. אני מדבר כמובן על I CAN SEE FOR MILES. טאונסנד כתב אותו עוד בשנת 1966 אך שמר אותו במגירה לזמן הנכון, מתוך מחשבה שזהו קלף המנצח שלו, והזמן הנכון אכן הגיע. השיר קיבל הפקה אולפנית עוצמתית ומורכבת שהפכה אותו לאחד הרועשים והאנרגטיים ביותר של התקופה. את ביצוע הבכורה לשיר עשתה הלהקה בארצות הברית, בתכנית הטלוויזיה הפופולרית של האחים סמות'רס. בהמשך אותה תוכנית ניגשו חברי הלהקה לבצע גם את הלהיט MY GENERATION, כשפיצוץ אדיר ובלתי מתוכנן בעוצמתו יצא ממערכת התופים של קית' מון. מון, שידוע בחיבתו להרס, שיחד את אחד עובדי הבמה לשים כמות כפולה ומכופלת של חומר נפץ בתוך התוף. הדבר גרם לכאוס אדיר באולפן, האורחים המכובדים (כולל בטי דייויס ההמומה) קפאו במקומם, ולרוע המזל האירוע גרם לנזק קבוע ובלתי הפיך בשמיעתו של טאונסנד. אך למרות כל הרעש והצלצולים, השיר הזה לא הצליח במצעדים הבריטיים כמצופה והגיע רק למקום העשירי. טאונסנד הפגוע הגיב: "ביום בו ראיתי את השיר הזה צונח במצעד, ירקתי על קהל קוני התקליטים הבריטי. בשבילי היה זה השיר האולטימטיבי של הלהקה והקהל פשוט לא קנה אותו".

אבל עם הזמן הפכו השיר והתקליט שמאחוריו לחלק בלתי נפרד מהרוק הקלאסי האמיתי. יש פה את הרצועה הפסיכדלית ARMENIA CITY IN THE SKY, שכתב ספידי קין, מוזיקאי מוכשר שעבד אז בסחיבת ציוד הלהקה (ובהמשך הקים את ההרכב THUNDERCLAP NEWMAN, וזכה ללהיט ענק בהפקתו ועידודו של טאונסנד). אז למה דווקא ארמניה מוזכרת בשיר? ובכן, מדובר בטעות משעשעת. קין אמר מיד לאחר צאת התקליט לטאונסנד שעל גבי העטיפה נרשם שם השיר שלו באופן שגוי ושהשם האמיתי והסוריאליסטי אליו התכוון הוא בכלל I'M AN EAR SITTING IN THE SKY. טאונסנד שמע ארמניה, וכך נכתבה ההיסטוריה.

משיר זה מתחילים מסע בתקליט THE WHO SELL OUT לתוך תוכנית רדיו מופלאה של להקת המי. אנו פוגשים את מרי אן בשיר MARY ANNE WITH THE SHAKY HAND. מדוע היא רועדת? נו, הטקסט רומז בעדינות כי מרי אן עינגה עם ידה בחורים רבים. לא רק היא רעדה בעת הכנת התקליט, אלא גם קירות אולפן ההקלטה רעדו מזעם. האורגניסט המפורסם אל קופר, שנכח בהקלטת השיר, מספר על תקרית אלימה: "כשפיט טאונסנד ניגש לחדר הבקרה כדי להקשיב לשיר שעשינו, הוא לפתע גילה שאחד מערוצי השירה נמחק בטעות. טכנאי ההקלטה שעשה את הטעות אמר: 'סליחה, אבל דברים כאלו קורים לפעמים'. טאונסנד לא היסס, הרים כיסא והשליך אותו לעבר זכוכית חדר הבקרה וניפץ אותה. מיד לאחר מכן הוא פנה לאותו טכנאי ואמר, 'סליחה, אבל דברים כאלו קורים לפעמים'...".

כל שיר בתקליט הזה הוא יצירה קטנה וצבעונית. אם זה TATTOO, שיר מרגש שמדבר על שני אחים שמחליטים לעשות קעקועים כדי להרגיש גברים, בימים בהם לא היה זה דבר שיגרתי לעשות כלל. או אם זה OUR LOVE WAS הקליט והמקסים, שבוצע דווקא על ידי פיט טאונסנד ולא הסולן רוג'ר דאלטרי בגרסת הסטריאו. שיר רודף שיר וג'ינגל בא אחרי ג'ינגל, כשבסוף מגיעה הפנינה שבאה לבשר על הבאות. מדובר במיני-יצירה ושמה RAEL, שחלקים ממנה הוקלטו בהמשך מחדש והפכו לנושא המרכזי ביצירה הגדולה הבאה של הלהקה, אופרת הרוק TOMMY. עם פתיחה, אמצע וסיום מרהיבים של תקליט זה אי אפשר לטעות. זו להקת המי במיטבה ושמו של התקליט בא כקריצה אירונית להתמסחרות, אך המי בהחלט לא התמסחרו פה. חבריה אכן באו למכור פה רק דבר אחד את האנרגיה האמיתית שלהם.

עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו על התקליט דעה מעורבת: "התקליט הזה הוא באמת התמסחרות של הלהקה, שהשתילה בו כל דבר שאמור להיות אופנתי בשנה הזו".

לעומת זאת, במגזין הרולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת נלהבת על תקליט זה: "התקליט הזה פנטסטי, יש בו חוש הומור מעולה ומוזיקליות מושלמת. העטיפה, כמובן, מצחיקה להפליא: דאודורנט, קרם נגד פצעונים, שעועית אפויה וקורס צ'ארלס אטלס, כל צילום מתאים באופן מושלם לאופי של האדם בלהקה. זה כמעט אנגלי מדי. שיר הפתיחה של התקליט הוא אחת הרצועות הטובות בתקליט, ואחד שממחיש היטב מדוע המי הם מהטובים ביותר מבין הלהקות העכשוויות. קודם כל, יש להם אחיזה איתנה כל כך ביסודות הרוק'נ'רול שהם, כמו הביטלס, לא מועדים כשהם עוברים למאמצים חדשים ויצירתיים יותר; הם למדו את הדברים שלהם ולכן הם מתורגלים מספיק כדי להמציא צליל אינסטרומנטלי מקורי לחלוטין".

ואם כבר הוזכרה העטיפה, אי אפשר שלא להתעכב על הסיפור מאחורי הקלעים של הצילומים המפורסמים, שצולמו על ידי דייויד קינג ורוג'ר לואו. טאונסנד סיפר על התקליט ועל הצילומים בספרו האוטוביוגרפי בכנות האופיינית לו: "כשהגיע הזמן לסיים את התקליט היינו עדיין במחסור בשירים. ג'ון אנטוויסל ניגש מיד למשימה והביא שיר מוזר בשם SILAS STINGY. רוג'ר דאלטרי הביא גם הוא שיר לתקליט ושמו EARLY MORNING COLD TAXI. הקלטנו אותו בידיעה שרוג'ר כתב את זה, עד שהנהג שלנו, סיי לאנגסטון, לא יכל להתאפק יותר וגילה כי הוא זה שכתב את השיר. אז החלטתי לא לשים את זה בתקליט, וכיום אינני יודע בדיוק מדוע. אולי כי לא רציתי שסיי יקבל את כל הקרדיט לשיר הזה שהקלטנו. האמת היא שהיינו מודאגים לקראת צאת התקליט הזה כי חשנו שהוא מסיח אותנו מהמסלול הרגיל שלנו. שיר נוסף, ARMENIA CITY IN THE SKY, נכתב גם הוא על ידי מישהו חיצוני וזה לא קרה לנו יותר מאז, שמישהו מבחוץ יכתוב במיוחד עבורנו שיר. בתקליט הזה מצאתי את עצמי שר יותר מבעבר. הצטלמנו לעטיפה כשכל אחד מאיתנו בא כאילו למכור מוצר. כשהורדתי את חולצתי כדי להצטלם עם דיאורדורנט דמיוני, פחדתי שאיראה שדוף מדי. רוג'ר נאלץ לשבת באמבטיה ובה כמות אדירה של שעועית קרה כקרח, שחברת היינץ הועילה באדיבותה לספק לנו".

מה שטאונסנד שכח לציין, זה שרוג'ר דאלטרי המסכן שילם מחיר בריאותי כבד על האמנות הזו. השעועית הייתה קפואה לחלוטין, ודאלטרי נאלץ לשבת בתוכה זמן ממושך עד שהצלם היה מרוצה. התוצאה? מיד לאחר הצילומים חלה דאלטרי בדלקת ריאות קשה שריתקה אותו למיטה. בצד השני של העטיפה, פיט טאונסנד מורח דאודורנט ענק של המותג ODORONO, קית' מון משווק משחה נגד פצעונים בשפופרת ענקית, וג'ון אנטוויסל מדגמן גוף שרירי בבגדי נמר לצד בחורה בביקיני, בפרודיה על מודעות פיתוח הגוף של צ'ארלס אטלס.

"השיר I CAN SEE FOR MILES לא הצליח במצעד וזה היה כהלם עבורי", המשיך טאונסנד לספר, "ציפיתי שעבודת המאסטר הזו שלי תקבל את ההערכה שמגיעה לה, אך לצערי זה לא קרה. חשדתי שחברת התקליטים לא משקיעה בזה את המאמצים לשיווק נכון. הכסף הפך לנושא מדאיג, כי השקענו המון מעצמנו בהקלטות ובסיבובי הופעות ולא נחלנו את ההצלחה המצופה. יכול להיות שלקחתי אז את הלהקה באופן רציני מדי. זה כלל גם את שבירת הגיטרות שלי על הבמה. זה אקט שראיתי בו אמנות לשיקוף המצב שלי אז. שנים לאחר מכן גיליתי כי התמודדתי אז מול כעס פסיכולוגי אדיר שלא קיבלתי עבורו טיפול הולם. תמיד חשתי אז כי הופעותיי לא מוערכות מספיק".

פינת "גם זה קרה החודש", דצמבר, בשנת 1970.

סוף שנת 1970 הגיע, ובעוד העולם מנסה להתרגל לעשור החדש שנפתח בסערה, עולם הפופ והרוק סיפק לנו החודש כותרות שגרמו לריגוש. בין תקוות איחוד (שווא?) של הרביעייה מליברפול ועד להצהרות נחרצות של מלך הרוק'נ'רול, היה חם מאוד בחורף הזה. הנה מה שקרה שם.

אתחיל עם משב רוח אופטימי להפליא, ואולי אופטימי מדי, שהגיע מכיוון מחנה הביטלס. בעוד המעריצים כוססים ציפורניים בחרדה לגבי עתיד הלהקה, מנהל העסקים של שלושה מחברי הלהקה, אלן קליין, יצא בהצהרה מרגיעה שנועדה להנמיך את הלהבות. לפי דבריו של קליין, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו ממש לא סיימו את דרכם המשותפת, והם אף תיכננו להיפגש שוב בתחילת 1971 כדי לדון בעתיד. קליין, שניסה לשמור על העסק הרווחי בעולם מתפקד, ביטל בהינף יד את חרושת השמועות העקשנית בנוגע לשיחת טלפון קשה וטעונה שהתקיימה כביכול בין פול וג'ורג', וטען כי מדובר בשטויות גמורות. האירוניה הדקה היא שבעוד קליין מפזר הבטחות ורודות לעיתונות, המציאות בשטח נראית קודרת בהרבה; פול מקרטני כבר נערך מאחורי הקלעים להטיל את הפצצה המשפטית הסופית שתבקש לפרק את החבילה באופן רשמי ממש בסוף החודש הזה, ובמקביל החברים האחרים היו עסוקים עד מעל הראש בקריירות הסולו הפורחות שלהם – ג'ורג' בדיוק שחרר את אלבום המופת המשולש שלו ALL THINGS MUST PASS וג'ון את תקליט ה-PLASTIC ONO BAND החושפני. נראה שהפגישה המדוברת של 1971 תישאר בגדר פנטזיה מתוקה.

בינתיים, אצל היריבים הגדולים (והחברים הטובים) מלונדון, העניינים היו מתוחים לא פחות. חברי להקת הרולינג סטונס סיימו לאחרונה להקליט תקליט חדש ומסקרן, שעתיד להיקרא STICKY FINGERS. למרות שהם נחשבים לאחת הלהקות הגדולות בעולם, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס לא נחו על זרי הדפנה. חברי הלהקה, שהיו מודאגים מכמות מכירות תקליטיהם מול אמנים כבדים ששלטו במצעדים כמו לד זפלין וההרכב ההרמוני המצליח, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, קיוו להפיק תקליטון חדש שיהפוך ללהיט היסטרי ויחזיר אותם לפסגה הבלתי מעורערת. בחיפוש אחר הדבר הגדול הבא, הם סימנו שיר קצבי ועצבני בשם BITCH כשלאגר הבא שלהם. הם היו בטוחים שזה הסוס המנצח, אבל בסוף, ההיסטוריה תוכיח אחרת. אמנם השיר הפך לקלאסיקה אהובה, אך הלהיט העצום שכולם יזכרו מאותם סשנים יהיה דווקא BROWN SUGAR.

מעבר לים, בלוס אנג'לס הנוצצת, אלביס פרסלי הוכיח שאין לו שום כוונה לוותר על הכתר. במהלך הופעה מחשמלת בפורום של אינגלווד, אלביס עצר את המוזיקה, הישיר מבט לקהל הנלהב ונשא נאום מלא בביטחון עצמי, כזה שרק המלך יכול לתת. הוא רצה להבהיר בדיוק מי הבוס בתעשייה: "יש לי 56 תקליטוני זהב ו-14 תקליטי זהב. אם יש מישהו מכם שמפקפק בכך, אם תעברו בממפיס, תוכלו לקפוץ אליי ולבדוק את העניין בעצמכם כי תליתי כל אחד מהם על הקיר. אני ממש גאה בזה. מכרתי יותר מהביטלס ומטום ג'ונס ביחד". אלביס, שהיה בעיצומו של קאמבק מפואר להופעות חיות בלאס וגאס וברחבי ארצות הברית, הרגיש צורך להזכיר לעולם את הסטטיסטיקה, ואולי גם לעקוץ בעדינות את חברו-יריבו טום ג'ונס ואת הלהקה הבריטית ששינתה את העולם.

ואם כבר בריטים שכובשים את אמריקה, אי אפשר שלא לדבר על הפלא החדש עם המשקפיים המוזרים. הכוכב של אלטון ג'ון המשיך להתעצם מיום ליום והפך לתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. ההופעות שלו באולם פילמור איסט בניו יורק הפכו למוקד עלייה לרגל עבור האצולה של עולם הרוק. בוב דילן, האיש והחידה, בא פעמיים, עם אשתו שרה, לאולם הזה, כדי לצפות בו, מה שנחשב לחותמת איכות אולטימטיבית. אבל הוא לא היה לבד; אנשים כמו אל קופר (מייסד BLOOD SWEAT & TEARS), רובי רוברטסון מלהקת הבאנד וארט גרפונקל מיהרו שם אל מאחורי הקלעים כדי לברך את היוצר הבריטי הזה. ההתלהבות הייתה כה גדולה, שרוברטסון, שהתרשם עמוקות מהסגנון האמריקאי בתקליט TUMBLEWEED CONNECTION של אלטון, אף הציע לאלטון ולשני חבריו ללהקה (המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי) לבוא אליהם לוודסטוק ולהקליט אצלו. זה לא נגמר שם – הוא אף שאל את אלטון אם התמלילן שלו, ברני טאופין, יואיל לחבר עמו שיר למען הבאנד.

באותו הקשר של צמדים מוזיקליים, נראה שפול סיימון וארט גרפונקל משחקים מחבואים עם התקשורת. פול סיימון וארט גרפונקל המשיכו להכחיש כי בכוונתם להפריד כוחות. זאת למרות ששמועות עקשניות על כך רצו מזה כמה חודשים במסדרונות חברות התקליטים. למרות ההצלחה המסחררת של התקליט BRIDGE OVER TROUBLED WATER, המתחים היו בשיאם, בעיקר לאור קריירת המשחק המתפתחת של ארט גרפונקל בסרט CATCH-22, שהשאירה את פול לבד באולפן. ההכחשות היו נמרצות, אבל האמת המרה עמדה להתגלות בקרוב מאוד.

ולסיום, מה עושה מפיק-על כשהלהקה הגדולה בהיסטוריה מתפזרת לכל עבר? המפיק ג'ורג' מרטין, האיש בעל אוזני הזהב שכבר לא היו לו הביטלס להפיק, לא ישב בחיבוק ידיים ומצא דבר חדש להפיק. הוא הפנה את תשומת ליבו לפרויקטים צנועים יותר אך מסקרנים. מדובר בלהקה בריטית ושמה EDWARD HAND. בנוסף, מרטין עסק גם בהפקת תקליט ללהקת SEATRAIN, הרכב אמריקאי שהקליט את התקליט שלו באולפני AIR החדשים של מרטין בלונדון.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים