רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בינואר (15.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"שנות השישים היו כמו מדע בדיוני. יש אנשים שאומרים שה-CIA החדיר את האל.אס.די לתוך החברה כדי לסכל את תנועת זכויות האזרח. יש אנשים שאומרים שנות השישים ייצגו דור שהשתבש. אני חושב שזה כנראה מיליון גורמים. כל מה שאני יודע זה שהייתי באמצע. עשינו מה שבא באופן טבעי.

אני זוכר שאפילו בגיל התיכון חשבתי, 'איזו חברה עגומה!' - זו הייתה תגובה של בני נוער לתקופה שלאחר המלחמה, עם פצצות גרעיניות תלויות מעל הראש שלך. חשבתי שהייתי צריך להתאבד או להפוך לשודד בנק. נכנסתי למוזיקת-עם והיא כנראה הצילה את חיי...

סן פרנסיסקו, כמו רוב נמלי הים, מושכת אליה אנשים משוגעים שלא באמת מצפים להצליח, או אפילו להיות בולטים לתשומת לב. פשוט גרתי כאן. לא נסעתי ללוס אנג'לס. לקחתי סמים וברחתי מהרשות ומהמוסדות שלא בהכרח היו ראויות לכבוד שלי. אני מניח שזה היה הדור שלי שלא קיבל את העולם כפי שהוא. כשהיינו ילדים, לימדו אותנו המון על סנטה קלאוס. ואז איפשהו בין גיל חמש לעשר, אתה לומד שאין סנטה קלאוס, ואתה צריך לקבל את זה. לכל מי שהכרתי הייתה התקדמות די עצמאית כזו. אז כולנו התאחדנו כדי לעשות את זה ביחד. לסמים קשים היה חלק גדול בדחיקה של כולם מזה. קוקאין במיוחד. הפעם הראשונה שראיתי קוקאין הייתה בפסטיבל הפופ של מונטריי. זה הפך את כולם לגסים ומגעילים יותר ולקרים יותר ויותר. זה סם רע...

באשר לג'פרסון איירפליין, אני חושב שכולנו היינו דמויות גסות מההתחלה. אולי לא גסי רוח, אבל נועזים, אינדיבידואליסטים. למשל, אפילו לפני שגרייס הייתה בלהקה, היינו כנראה הלהקה הראשונה שהחלה את שיגעון הכפתורים, עם כפתור מעוצב - 'ג'פרסון איירפליין אוהבים אותך' ומדבקות למכוניות. אז הלהקה של גרייס, שנקראה 'החברה הגדולה', יצאה עם כפתור ומדבקה שנאמר בהם, 'החברה הגדולה בכלל לא אוהבת אותך מאוד'. זה היה ככה מאז. זה אף פעם לא היה רק שלום ואהבה, במיוחד בלהקה... להקה היא כמו משפחה. בתחילת שנות השבעים כל זה התחיל להשתנות והתחלנו להישבר. מרטי באלין עזב ראשון. הוא הושפע קשות מפסטיבל אלטמונט. הכל נדפק באלטמונט, אם מישהו עדיין היה תמים באותה תקופה. ומותה של ג'ניס, זה היה כנראה ה'וואו!' האחרון. בסופו של דבר, עשינו מה שעשינו בשביל הטריפ, באמת, בשביל הריגוש של האנרגיה. יש אנשים שעוסקים בעסקי המוזיקה כדי להתפרסם ולעשות הרבה כסף ואז לפרוש ולקנות אי ולגור שם לשארית החיים שלהם. אבל הרבה מוזיקאים, במיוחד בסן פרנסיסקו, פשוט נמצאים שם לחוויה. זה כמו שייט בנהר. אתה מחזיק מעמד ואתה לא חושב שלושה עיקולים מסביב לכביש. ככה זה היה אצלנו"

(פול קאנטנר, הגיטריסט של להקת ג'פרסון איירפליין)

הנקמה המתוקה (והצבועה?) של פיל קולינס בפריים טיים? ב-15 בינואר בשנת 1981 ביצע פיל קולינס את להיטו IN THE AIR TONIGHT בתוכנית "טופ אוף דה פופס". מה שהונח ברקע היה מסר ברור ונוקב לאשתו...

התאריך היה ה-15 בינואר 1981. אולפני ה-BBC בלונדון המו מהתרגשות לקראת שידור התוכנית הפופולרית ביותר בממלכה, TOP OF THE POPS. על הבמה עלה פיל קולינס, האיש שהיה עד אז מוכר בעיקר כמתופף-זמר המוכשר של להקת ג'נסיס, כדי להשיק את קריירת הסולו שלו. הוא עמד לבצע את הסינגל הראשון שלו, IN THE AIR TONIGHT, שיר אפל, מהפנט וטעון רגשית שעתיד היה להפוך לקלאסיקה מודרנית. אבל הצופים בבית, שחיכו לראות הופעה מוזיקלית סטנדרטית, קיבלו, מבלי לדעת אז, רמז של רכילות עסיסית שהוגשה להם ישר לפרצוף, או לפחות כך זה נראה היה באותו רגע.

הקהל יכל לראות שיש על המסך את פיל קולינס, יש סוג של סינטיסייזר אבל יש גם קופסת צבע ומברשת. עבור הצופה התמים, זה נראה אולי כמו תפאורה מוזרה של אמנות מודרנית, אבל עבור יודעי דבר במדורי הרכילות של לונדון, המסר היה חד וברור. זו הייתה התייחסותו של קולינס למצב בו האשים את אשתו בבגידה בו עם שיפוצניק. בזמן שקולינס היה בסיבובי הופעות וכבש עולמות, אשתו אנדריאה ברטורלי מצאה נחמה בזרועותיו של מעצב פנים וצבע, והזמר החליט לסגור חשבון מול מיליוני צופים.

השיר IN THE AIR TONIGHT לא היה סתם עוד בלדה; הוא היה זעקה של כאב. קולינס כתב את השיר לאחר שאשתו עזבה אותו, והוא נותר לבדו עם כעס עצור ותסכול. המילים נכתבו באופן ספונטני לגמרי באולפן, והן שיקפו את הכעס הגולמי שלו על הגירושים. מעבר לרכילות, השיר הזה הציג לעולם את הסאונד המהפכני של ה-GATED REVERB בתופים, צליל שנולד לגמרי במקרה באולפן כשקולינס התארח בהקלטה של פיטר גבריאל לפני כן, והפך לסימן ההיכר של שנות השמונים.

אבל נחזור לדרמה על הבמה. בעוד המעריצים היו בטוחים שמדובר בעקיצה מכוונת, קולינס התעקש שהתפאורה נוצרה באופן ספונטני והנה ההסבר שהביא בספרו: "על פח הצבע הזה; ובכן, התקליטון עם השיר IN THE AIR TONIGHT יצא ב-5 בינואר 1981. תוך שבוע זה הגיע במצעד למספר 36, ואני בבי.בי.סי מציג אותו בתוכנית המצעדים השבועית. אז איך אני הולך לבצע את השיר? עדיין לא נוח לי לעמוד שם עם מיקרופון, במיוחד בטלוויזיה. אז אני אנגן בקלידים. והטכנאי שלי, סטיב, אמר, 'אני אשיג לך מעמד למקלדת'... השבתי לו, 'לא, זה נראה לי קצת דוראן דוראן'. אז הוא המשיך ואמר שחייבים משהו שיחזיק את הקלידים בלי שזה ייראה מצועצע מדי וחשב מה ייראה מעניין, ופחית הצבע צצה לעניין. אבל זה לא קשור לאנדי שיצאה עם השיפוצניק. בכל אופן, הביצוע הזה, ופח הצבע הזה, חזרו לרדוף אותי פעם אחר פעם".

האם אפשר להאמין לזה? ברגע שקולינס הוציא בהודאתו את השם דוראן דוראן - לא יכולתי להאמין לזה. כי הביצוע המצולם שלו בתכנית קרה לפני שהלהקה ההיא בכלל פרצה עם תקליטון ראשון לקהל הרחב. קולינס ניסה לטעון שמדובר בפתרון טכני גרידא כדי להימנע מלהיראות כמו להקת סינת'-פופ אופנתית מדי, אבל התיזמון היה חשוד להפליא. השיר עצמו הפך ללהיט ענק והגיע למקום השני במצעד הבריטי, כשהוא מוחזק מחוץ לפסגה רק על ידי השיר WOMAN של ג'ון לנון המנוח. התקליט המלא, FACE VALUE, הפך להצלחה מסחררת, הרבה בזכות הכנות האכזרית שבו. שמועות נוספות סביב השיר, כמו האגדה האורבנית המפורסמת שקולינס ראה מישהו טובע ולא עזר לו, רק הוסיפו למסתורין, אבל הסיפור האמיתי על הגירושים היה כואב לא פחות.

מהצד השני של המתרס, אנדריאה לא קנתה את התירוץ על המעמד לקלידים. היא ראתה בזה אקט של נקמה פומבית משפילה. היא חשבה שזה היה מרושע מצדו. "נחרדתי", היא אמרה לעיתון הדיילי מייל, שנים לאחר מכן."ידעתי מיד שזה מסר שהוא שולח לי, אבל זה היה באופן ציבורי. ואז הוא המשיך ואמר לעיתונאים שאני בורחת עם הבחור הזה. כותבי שירים אחרים כמו הזמרת אדל כותבים אלבומים על שברון הלב שלהם, אבל הם לא עושים שיימינג ציבורי כמו שהוא עשה לי".

מעניין לגלות שעל פי נתונים נוספים ברשת, מערכת היחסים הזו והגירושים הולידו לא רק את השיר הזה אלא את רוב החומרים בתקליט FACE VALUE. הכאב של קולינס היה המנוע היצירתי שלו, והקהל, בצימאונו לדרמה ולמוזיקה טובה, גמע כל תו וכל שורה. הופעת הצבע ב-TOP OF THE POPS נשארה חקוקה בזיכרון הקולקטיבי כאחד הרגעים ההם. בין אם זה היה מקרי ובין אם זו הייתה נקמה מתוכננת היטב של גבר פגוע, דבר אחד בטוח - פחית צבע מעולם לא קיבלה זמן מסך יוקרתי כל כך בהיסטוריה של הטלוויזיה.

הקפטיין שסירב להיות כמו כולם. ב-15 בינואר בשנת 1941 נולד קפטיין ביפהארט (שמו האמיתי הוא דון וואן ווילט).

ב-15 בינואר בשנת 1941, בעיר גלנדייל שבקליפורניה, הגיח לאוויר העולם תינוק בשם דון ואן וולייט, שלימים יירשם בדפי ההיסטוריה תחת השם קפטיין ביפהארט. זה לא היה עוד סיפור על זמר שרצה לכבוש את המצעדים; זה היה סיפור על אנומליה מהלכת, איש שסגנונו המוזיקלי היה יחודי ביותר וגרם למבקרים ולקהל כאחד לגרד בראשם בהשתאות. הוא לא היה זמר בעל קול מלודי אבל חזונו המוזיקלי היה רב, רחב ועמוק הרבה יותר ממה שהאוזן הממוצעת יכלה לקלוט בפעם הראשונה. ההצלחה המסחרית שלו תמיד הייתה שולית, אך השפעתו על דורות של מוזיקאים, מפאנק ועד גל חדש, הייתה מכרעת.

סיפור חייו עמוס בסיפורים אמינים למחצה, שאת חלקם הוא עצמו הפיץ בראיונות מוזרים, כחלק ממיסטיקה שבנה סביב דמותו בכישרון רב. הוא נהנה לשחק במוחם של העיתונאים ושל מעריציו כאחד. הוא טען שמעולם לא קרא ספר ומעולם לא היה בבית הספר, טענה שככל הנראה הייתה רחוקה מהמציאות אך שירתה את התדמית הפראית שלו. כשנשאל שאלות ענייניות, הוא ענה בחידות פילוסופיות משונות שהיו עניין שבשגרה אצלו. מעבר לכך, השמועות סיפרו כי כילד הוא פיסל חיות מחימר בכישרון כה רב עד שקיבל הצעה למלגה באירופה, אך הוריו סירבו בטענה שכל האמנים הם "הומוסקסואלים". כן, ממש כך.

מבחינה ווקאלית, ואן וולייט היה כוח בלתי מרוסן. הסגנון הווקאלי המאומץ שלו בא בחלקו מאיש הבלוז, האוולין וולף, עם גניחה עמוקה ומחוספסת שמתחלפת לעתים בקול פלצט גבוה מאד, כשאגות שנשמעות כאילו באות מכאב. המנעד הקולי שלו היה כלי נשק שאיפשר לו לפרק ולהרכיב מחדש את מוזיקת הבלוז כרצונו. ואכן, ההערכה כלפיו הייתה עצומה בקרב יודעי דבר. "כשזה מגיע ללכידת התחושה של בלוז ארכאי בסגנון דלתא", כתב רוברט פאלמר מהניו יורק טיימס ב-1982, "הוא הפרפורמר הלבן היחיד שבאמת מבין כיצד לעשות זאת נכון".

בסוף שנות ה-60 הוא נקשר עם פרנק זאפה כמנהיג של מוזיקת רוק תיאטרלית, פואטית מאוד, ששאלה הרבה מג'אז אוונגרד. החברות בין השניים החלה עוד בימי התיכון בלנקסטר, שם בילו שעות בהאזנה לתקליטי R&B נדירים. זאפה היה זה שהעניק לו את שם הבמה המשונה והפיק את יצירת המופת המורכבת ביותר שלו, האלבום הכפול TROUT MASK REPLICA. העבודה על האלבום הזה הפכה למיתולוגיה בפני עצמה: הלהקה, שנקראה דה מג'יק בנד, חיה יחד בבית קטן בלוס אנג'לס בתנאים שהזכירו יותר כת מאשר להקת רוק, עם חזרות שנמשכו 14 שעות ביממה וללא רשות לצאת, כשהקפטיין מפקח עליהם ביד רמה ולעיתים רודנית.

השיר ELECTRICITY מהתקליט הראשון שלו, SAFE AS MILK, מדגים היטב את עוצמתו. האגדה מספרת שבהקלטת השיר הזה הקפטיין שר בעוצמה כה רבה עד שהמיקרופון פשוט נהרס. השיר הזה היה כה חריג ו"שלילי" בעיני חברת התקליטים A&M, עד שהם החליטו לבטל את החוזה עם הלהקה, מה שאילץ את הקפטיין לנווט את הספינה שלו ולמצוא בית חם אחר. לגבי שירו מאז, DIDDY WAH DIDDY, נטען כי מדובר למעשה בגרסת כיסוי לשיר של בו דידלי, וזה היה אחד הניסיונות הבודדים של הקפטיין לייצר להיט רדיו קונבנציונלי, דבר שאכן הצליח במידה מסוימת באזור לוס אנג'לס.

אבל בתחילת שנות ה-70 החל הקפטיין לדעוך. בכל פעם שנראה היה כי הוא הולך לפרוץ את המחסום להצלחה, קרו לו דברים שהחזירו אותו בחזרה לאזור הדמדומים. הלהקה המקורית והמוכשרת שלו עזבה אותו עקב היחס הקשה, והוא נאלץ להרכיב הרכבים חדשים ופחות מנוסים. הוא ניסה עוד כמה מאמצים מסחריים לכאורה, כשבשנת 1972 התרכך סגנונו והוא החל להוציא גם אלבומים מלודיים יותר (כמו התקליט BLUEJEANS & MOONBEAMS שזכה לביקורות צוננות מצד מעריציו האדוקים שכינו את ההרכב באותה עת "הלהקה הטרגית"). באמצע הסבנטיז הוא חזר לעבוד עם זאפה, דבר שהתבטא בסיבוב הופעות ובתקליט משותף, אך שוב פרץ בין השניים ריב שהרחיק אותם. לאחר זמן מה נמאס לקפטיין ביפהארט ממה שקורה והוא החליט לפרוש ממוזיקה ולהתמקד בציור.

הפרישה התבררה כצעד חכם, כלכלית ונפשית. ואן וולייט הפך לצייר מוערך מאוד בסגנון אבסטרקט-אקספרסיוניסטי, ויצירותיו נמכרו בגלריות הנחשבות ביותר בניו יורק ובאירופה בסכומים של עשרות אלפי דולרים, הרבה יותר ממה שהרוויח אי פעם ממוזיקה. הוא הסתגר בביתו במדבר מוהאבי, מרוחק מאור הזרקורים. גופו בגד בו לבסוף לאחר מאבק ממושך בטרשת נפוצה, והוא מת ב-17 בדצמבר 2010, כשהוא משאיר מאחוריו מורשת של אומץ אמנותי שסירב להתפשר עם המציאות.

האריסון חוזר! האריסון חוזר! ב-15 בינואר בשנת 1969 חזר ג'ורג' האריסון לביטלס, אחרי שפרש מהלהקה חמישה ימים קודם לכן.

לונדון, ינואר 1969. הרוחות סערו, האולפנים קפאו, והלהקה המפורסמת בעולם עמדה בפני פירוק. אבל אז, בפגישה לילית אחת שנמשכה חמש שעות מורטות עצבים, חזר "הביטל השקט" עם רשימת דרישות שהפכה את הקערה על פיה.

זה היה ה-15 בינואר, שנת 1969. החורף הלונדוני היה אכזרי במיוחד באותה שנה, אבל הקור האמיתי שרר דווקא בתוך אולפני ההסרטה טוויקנהאם. חמישה ימים קודם לכן, ב-10 בינואר, הוטלה הפצצה: ג'ורג' האריסון, הגיטריסט של הלהקה, קם ועזב. הוא זרק לחלל האוויר משפט בנוסח "נתראה במועדונים", ארז את הגיטרה שלו והותיר את ג'ון, פול ורינגו המומים. במשך חמישה ימים, העתיד של הרביעייה המופלאה היה לוט בערפל. ואז הגיע ה-15 בינואר.

עוד לפני שהדרמה הגיעה לשיאה עם חזרתו של ג'ורג', נרשם רגע סוריאליסטי בשעות הבוקר והצהריים. פול מקרטני, וורקוהוליק מושבע שסירב לתת למציאות להרוס לו חזרה טובה, הגיע לאולפני טוויקנהאם הקפואים והריקים. הוא נכח שם לבדו. בעוד ששאר חברי הלהקה (או מה שנשאר ממנה) היו עסוקים בענייניהם, פול התיישב מול הפסנתר והחל לעבוד באובססיביות על שיר חדש ועוצמתי: OH DARLING.

פול לא סתם שר אותו; הוא ניסה "לקרוע" את מיתרי הקול שלו בכוונה תחילה. המטרה שלו הייתה להישמע מחוספס, כאילו הוא מופיע על הבמה כבר שבוע רצוף ללא מנוחה. טכנאי ההקלטה, ג'ף אמריק, סיפר מאוחר יותר שפול נהג להגיע לאולפן לפני כולם כדי לצרוח את השיר הזה שוב ושוב לתוך המיקרופון, כשהוא מקשיב למוזיקה דרך רמקולים ולא באוזניות, כדי להרגיש שהוא בהופעה חיה מול קהל.

בשעת ערב, התכנסו ארבעת חברי הביטלס לפגישת חירום מכרעת. הלוקיישן? לפי דיווחים היסטוריים, הפגישה נערכה בביתו של רינגו סטאר, והאווירה לא הייתה של מסיבת תה בריטית נינוחה. הפגישה ארכה כחמש שעות מתוחות. על הפרק עמדה השאלה הגדולה: האם הביטלס ממשיכים להתקיים? ג'ורג' האריסון הגיע מוכן. הוא ידע שיש לו את הכוח בידיים, והוא לא התכוון לחזור להיות הנגן שעומד בצד בזמן שפול וג'ון מתווכחים. בסיומן של אותן שעות ארוכות, הוא הודיע חגיגית: הוא חוזר ללהקה ולפרויקט GET BACK המצולם, אבל יש לו תנאים. ולא סתם תנאים, אלא אולטימטום ברור.

ג'ורג' הבהיר לחבריו שחזרתו מותנית בשני שינויים דרסטיים בתוכניות הגרנדיוזיות של הלהקה: קודם כל, ביטול ההופעה הטלוויזיונית החיה. במשך שבועות, הלהקה השתעשעה (בעיקר ביוזמת פול והבמאי מייקל לינדזי-הוג) ברעיונות מופרכים למופע קאמבק טלוויזיוני. הציעו להם להופיע באמפיתיאטרון רומי עתיק בתוניסיה, על ספינת תענוגות, או אפילו בבית משוגעים. ג'ורג', שתיעב את הופעות הענק מאז הכאוס של 1966, שם לזה סוף. הוא הודיע שיחזור בתנאי שרעיון ההופעה החיה, שהביטלס תכננו לצלם כספיישל טלוויזיוני, ייגנז לחלוטין. לא תוניסיה, לא ספינות ולא שום הפקה גרנדיוזית.

התנאי השני היה לוגיסטי אך קריטי לנפש. האריסון סבל מהאקוסטיקה הגרועה ומהאווירה המנוכרת באולפני הקולנוע של טוויקנהאם, שם הם היו מוקפים במצלמות ובאנשי צוות זרים. ג'ורג' הוסיף ואמר שתנאי נוסף הוא שהחזרות על השירים החדשים בפרויקט יעברו מאולפן טוויקנהאם למקום אינטימי יותר: המרתף שבבניין חברת אפל, ברחוב סאוויל רואו 3. החברים הסכימו.

הפשרה שהושגה באותו לילה הצילה את הפרויקט. אמנם הרעיון למופע ענק בוטל, אבל כפי שכולנו יודעים, בסופו של דבר הם מצאו פתרון יצירתי שלא הפר את התנאים של ג'ורג' באופן גס מדי ואף גרם להם להיות, ליום אחד, מבסוטים עד הגג - תרתי משמע.

הסיפור השלם של הביטלס - בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

הארה האריסון קרישנה! ב-15 בינואר בשנת 1971 יצא באנגליה התקליטון של ג'ורג' האריסון עם השיר MY SWEET LORD. בארה"ב הוא יצא לפני כן.

זה קרה בדיוק ב-15 בינואר בשנת 1971. החורף האנגלי היה בעיצומו, והעולם עדיין ליקק את הפצעים מפירוק הלהקה המפורסמת ביותר בהיסטוריה. בעוד ג'ון לנון צעק על מעמד הפועלים ופול מקרטני החל לעבוד על תקליט סולו שני, ג'ורג' האריסון, מי שכונה תמיד "החיפושית השקטה", החליט שהגיע הזמן לעשות רעש. באותו יום יצא באנגליה התקליטון שלו עם השיר MY SWEET LORD, יריית פתיחה רוחנית שהפכה במהרה להמנון עולמי. בארצות הברית התקליטון יצא עוד לפני כן, וההיסטריה כבר הייתה בעיצומה. אבל מאחורי המנגינה המתוקה והגיטרות המרחפות, הסתתר סיפור מפותל של אמונה, תחכום מוזיקלי ותביעה משפטית אחת יקרה להחריד שכמעט והרסה את המסיבה.

האריסון, שהיה שקוע עמוק ברוחניות ההודית באותה תקופה, כתב בכוונה את המילים של השיר הזה כמנטרה חוזרת. הוא ראה בכתיבה הזו כניסיון לכתוב שיר פופ במסווה של מנטרה. המטרה שלו הייתה מתוחכמת להפליא: להחדיר מסרים דתיים למיינסטרים מבלי שהקהל הרחב ירגיש מאוים. הטריק של האריסון היה לחזור בהתחלה על המילה 'הללויה', מילה שכל נוצרי מערבי מכיר ומרגיש בנוח איתה, ולשנותה בהדרגה מבלי להדגיש זאת ל'הארה קרישנה'. כך נוצר מצב שבו מי ששומע את השיר ימלמל למעשה את הארה קרישנה בהנאה גדולה, תוך כדי נהיגה או מקלחת, מבלי לשים לב שהוא שר מנטרה הינדית עתיקה.

אבל המקור הראשוני ללחן הגיע דווקא ממקום אחר לגמרי. האריסון אמר שהוא קיבל השראה לכתיבת השיר במקור מעיבוד גוספל לפזמון מהמאה ה-18 בשם OH HAPPY DAY, שהזמר אדווין הוקינס תפס איתו את המצעדים בשנת 1969. ההתלהבות של האריסון מהשילוב בין קדושה לפופ הייתה גדולה. הוא סיפר על הרגע שבו שמע את הגרסה של הוקינס: "זה באמת פשוט הלהיב אותי, הרעיון של השיר הזה והרגשתי תחושה נהדרת. אז, חשבתי, 'אני אכתוב עוד שיר שכזה".

למעשה, האריסון לא היה הראשון שהקליט את השיר MY SWEET LORD. הוא נתן אותו תחילה לחברו הטוב, הקלידן בילי פרסטון, שהוציא אותו בתקליט שלו בשם ENCOURAGING WORDS בספטמבר 1970. הגרסה של פרסטון הייתה גרובית וקצבית יותר, אבל כשהאריסון נכנס לאולפן עם המפיק פיל ספקטור, הם יצרו את "חומת הסאונד" המפורסמת. הם גייסו סוללת נגנים מרשימה, שכללה את רינגו סטאר על התופים ואת חברי להקת BADFINGER בגיטרות האקוסטיות. האריסון עצמו ניגן בגיטרת סלייד, וצליל הגיטרה הייחודי שלו בשיר הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר בקריירה שלו.

ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת. MY SWEET LORD כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס והפך את האריסון ליוצא הביטלס הראשון שהשיג להיט מקום ראשון כסולן. התקליט המשולש שבו נכלל השיר, ALL THINGS MUST PASS, נחשב עד היום ליצירת מופת. אבל החגיגה לא נמשכה זמן רב. זמן קצר מאד אחרי שהתקליטון הזה יצא בארה"ב (לפני שיצא באנגליה), החלו להגיע תגובות של אנשים כי השיר MY SWEET LORD דומה יותר מדי לשיר בשל הרכב נשי בשם THE CHIFFONS. הלהקה האמריקאית, שהצליחה מאד בתחילת שנות השישים, הוציאה בשנת 1963 להיט ענק בשם HE'S SO FINE. הדמיון בין המלודיות היה בולט מכדי להתעלם ממנו. כשהאריסון קיבל את הדיווחים הראשונים על זה, הוא חשב לעצמו כיצד הוא לא עלה על הדמיון הזה קודם לכן. זאת כי אם היה עולה על הדמיון אז הוא היה דואג לשנות פה ושם את הלחן וכך היה נמנע מאי הנעימות הזו. הוא ישלם הרבה על זה.

חברת ההוצאה לאור BRIGHT TUNES, שהחזיקה בזכויות על השיר של השיפונס, הגישה תביעה משפטית בגין הפרת זכויות יוצרים. המשפט הפך לאחד המפורסמים והמוזרים בתולדות המוזיקה. השופט נאלץ להאזין לשני השירים שוב ושוב באולם בית המשפט, בעוד האריסון ישב עם הגיטרה וניסה להסביר כיצד הלחין את השיר. פסק הדין הסופי, שניתן בשנת 1976, קבע כי האריסון אכן ביצע גניבה, אך עשה זאת באופן "תת-מודע". השופט האמין שהאריסון לא התכוון להעתיק, אך המלודיה של HE'S SO FINE הייתה כנראה חקוקה בזיכרונו עמוק כל כך, שהיא יצאה ממנו באופן טבעי כשהוא חשב שהוא יוצר משהו חדש.

האירוניה הגיעה לשיאה כשלהקת השיפונס עצמה החליטה לנצל את הרעש התקשורתי והקליטה גרסת כיסוי משלה לשיר MY SWEET LORD בשנת 1975, בניסיון ציני ומשעשע להרוויח מהסיטואציה. בסופו של דבר, לאחר שנים של מאבקים משפטיים מורכבים שכללו אפילו את המנהל לשעבר של הביטלס, אלן קליין, שקנה את הזכויות לשיר המקורי כדי ללחוץ על האריסון, נאלץ האריסון לשלם לחברה התובעת, אך רק את הסכום שקליין רכש אותה - כי השופט ראה במעשהו של קליין דבר נבזי ביותר ולכן דרש שלא יקבל אגורה שחוקה מעבר להשקעתו הנקמנית. בסופו של דבר, במהלך מבריק של סגירת מעגל, האריסון רכש את הזכויות על השיר HE'S SO FINE, ובכך הפך לבעלים של שני השירים – גם זה שכתב וגם זה שהעתיק בטעות.

כשלהקת MC5 חוזרת לארה"ב. ב-15 בינואר בשנת 1970 יצא אלבומה האולפני הראשון של להקת MC5 (אם לא מחשיבים את אלבום ההופעה הראשון שלה, KICK OUT THE JAMS, שיצא לפניו).

המוקד של האלבום הוא המעבר של הלהקה מהסאונד הגולמי וה"טראשי", שהיה המרכז בתקליט ההופעה החיה ההוא. השינוי נבע, בין השאר, מסלידתו של המפיק, ג'ון לנדאו, מתנועת הרוק הפסיכדלי המחוספס, ומהערצתו לרוק'נ'רול הישיר של שנות החמישים. לפני כן עברה הלהקה לבית כפרי בהמבורג, עיירה ממערב לאן ארבור. זה היה מעין מקום פסיכדלי בתוך היער.

הגיטריסט, וויין קריימר: "הרווחנו בערך 100 דולר להופעה. כולנו גרנו בדירת שני חדרים. החלטנו לעזוב את דטרויט כי נגנבו לנו תשע גיטרות בשבועיים והבנות שלנו נאנסו על ידי אנסים מטורפים, אז עברנו לאן ארבור. רצינו להשיג מקום משלנו. חשבנו שנעבור לגור באופן זמני ובסופו של דבר נשארנו שם שנה".

שם הצטרף ללהקה מבקר המוזיקה ג'ון לנדאו, שנשכר להפיק את אלבומה הראשון עבור חברת התקליטים אטלנטיק; זהו התקליט בו עוסק מאמר זה. לנדאו: "בבית, הלהקה שילמה את שכר הדירה, האוכל וחשבונות הטלפון עבור כל ההיפים המוגזמים האלו שאהבו לשרוץ שם. חודש אחד החשבון הגיע ל-1,000 דולר. זה הפך ל'אן ארבור סנטרל'. כל מי שרצה להתקשר, הגיע לשם".

אטלנטיק רקורדס העניקה ללהקה מקדמה של 50,000 דולר עם החתמתה, מיד לאחר פרידתה העגומה מחברת התקליטים אלקטרה. חברת אטלנטיק נתנה עוד 20,000 דולר כשנגמר הכסף. חברי הלהקה ידעו לאן חלק מהכסף הזה הלך, אך נתחים מהמקדמה הלכו למקומות שלא ידעו עליהם. ג'ון סינקלייר היה מנהל הלהקה, אך במהרה הופנו אצבעות מאשימות כלפיו בעניין הכסף.

קריימר: "על הכסף מעולם לא דיברנו באמת. ניסינו לקיים פגישות עם ג'ון, ולא רק פעם אחת. היינו מתאספים ומתחילים לדבר... 'אנחנו רק רוצים לדעת, אנחנו רק רוצים לגלות, גבר', וכך הייתה חוזרת לג'ון ההבנה שהלהקה רוצה לדבר על הכסף שלה ולראות מה קורה איתו, לאן הוא הולך, וג'ון שוב היה מתחיל להתחמק מאיתנו".

הגיטריסט פרד סמית': "מדובר היה ב-50,000 דולר וקיבלנו צ'ק על זה. כל בחור בלהקה קיבל 1,000 דולר. דני פילדס, שהביא אותנו לאטלנטיק, קיבל 5,000 דולר שלדעתי הגיעו לו. נתנו לסינקלייר 5,000 דולר מראש וסינקלייר קיבל את כל השאר. עד היום אני יודע שחלק מהכסף הוצא על ציוד עבורנו, אבל יש חלק גדול מ-50,000 הדולרים האלה שאין לי מושג לאן הוא הלך".

סינקלייר: "שמתי 10,000 דולר על הבית שלהם, וכל השאר... לקחתי את הכסף וכיסיתי הפסדים. הלוואות, חשבונות טלפון, כל כרטיסי האשראי שהיו להם. היו הרבה חשבונות. הם מעולם לא הקדישו תשומת לב לצד העסקי שלהם".

קריימר: "ג'ון תמיד טען שהכסף אינו הדבר החשוב ביותר. זה בסדר. כסף זה לא הדבר הכי חשוב. אם לא הייתי מרוויח כסף, עדיין הייתי מנגן מוזיקת ​​רוק'נ'רול".

כשיצא התקליט ונכשל במכירות, נזרקה הלהקה גם מחברה זו עם הפסדים ברורים. הלהקה איבדה את הקהל שלה. כשהתקליט יצא ונכשל, חברי הלהקה חשו כה מרומים ומותשים, שהחליטו לקנות מכוניות ספורט בכסף שלא היה להם.

לנדאו: "הם היו רעבים מאוד להכרה ולהצלחה. בכל מגזין ביטלו אותם כזיוף, והם נפגעו מזה מאוד. כשהתקליט יצא ולא עמד בציפיות שלנו מבחינת הצלחה, הם קנו את מכוניות הספורט כמעט כפנטזיה. גם אם הם לא זכו להצלחה, הם התנהגו כמו מצליחנים. כנראה הולכתי אותם שולל. ציפיתי ליותר מדי ובניתי את החשיבות של האלבום הזה".

גרייל מרקוס פרסם אז ביקורת על התקליט ברולינג סטון: "וופ-בופ-א-לו-בופ-א-לופ-באם-בום. 'טוטי פרוטי', שפותח את האלבום המצוין בחלקו, הוא בקלות הקטע הגרוע ביותר בו, ובמובן מסוים הוא רמז לשאר התקליט, שמסתיים – בצורה נוקשה מספיק – עם שיר הנושא (במקור של צ'אק ברי). ל-MC5 יש שורשים, או שאולי אלו השורשים של המפיק שלהם ג'ון לנדאו. הקטעים האלו מבוצעים כה רע עד שהם נשמעים מתים לגמרי. כמו מישהו שמדקלם את ה-ABC מבלי לקחת את האותיות וליצור מהן מילים.

יש כמה שירים טובים מאוד באלבום, כמה רעיונות מוזיקליים טובים, והמוזיקליות לרוב מהנה ולפעמים מרגשת. המוזיקליות כאן משמשת כקונספט, והרעיון של צליל סולידי, נקי, מהודק ומבוצע ביחד, מודע לעצמו בדיוק כפי שהיה ה'פריק-אאוט' המוחלט של התקליט הראשון.

נראה כי שום דבר לא הושאר ליד המקרה, שכן האלבום הזה והשירים בו מהווים ניסיון מודע מאוד לעשות עבור אמריקה המתבגרת את מה שהרוק'נ'רול של שנות החמישים עשה באופן אינסטינקטיבי וטבעי – ליצור קהילה צעירה של רוח, התרגשות ותודעה עצמית. זהו ניסיון להגדיר נושאים ובעיות ולהציע פתרונות פוליטיים, חברתיים ורגשיים. הגישה הנקייה והישירה של הסאונד היא הכלי ההכרחי לתודעה הישירה של המסר: 'תראה, ילד, אתה לא סתם איזה מישהו מנוכר שנפגע על ידי המערכת; אתה חלק מחבורה שאין לה חוקים עדיין, אין לה עדיין מנהיגים, אבל זה מתגבש, ילד, אז תחזיק מעמד'. זה מה שפיט טאונסנד עשה עם MY GENERATION ומה שאדי קוקרן עשה עם C'MON EVERYBODY.

אבל המוזיקה, הסאונד, ובסופו של דבר ההקפדה שבה עוצבו הנושאים הללו, גוררים את הכל למטה, מלבד שניים או שלושה שירים משובחים שראויים להתנגן בכל ג'וקבוקס בארץ. במוזיקת ​​הרחוב של ה-MC5 אין אף אלמנט של להקת THE GOOD RATS (ייתכן שעדיין תמצאו את התקליט המבריק שלהם) או דחף בלתי נשלט כמו זה של ההקלטות המכריעות הראשונות של להקת המי".

סוסים, סמים ומכות באולפן: הסיפור המטורף מאחורי יצירת המופת של הבירדס. ב-15 בינואר בשנת 1968 יצא התקליט THE NOTORIOUS BYRD BROTHERS של להקת הבירדס. מאחורי צליליו יש גם מריבה קשה.

על פניו, העטיפה שידרה שלווה כפרית פסטורלית בטופנגה קניון, אך מי שהניח את המחט על החריצים השחורים קיבל מנה מזוקקת של יופי צרוף שנולד מתוך כאוס מוחלט. מאחורי צליליו יש גם מריבה קשה, וכשצוללים אל ההיסטוריה, מגלים שזו אולי אחת הטלנובלות המוזיקליות המרתקות יותר שידע עולם הרוק, או כפי שניתן להגדיר זאת, הלהקה הזו המציאה מחדש את המושג חוסר תפקוד יצירתי.

המילים הטובות ביותר לסכם את התקליט הזה הן "תחנת מעבר". זה גם היה התקליט הראשון של הלהקה שהפגין נטיות קאנטרי גלויות, רמז עבה למהפכה שעתידה לבוא עם גראם פרסונס בהמשך. בסוף שנות השישים כולם חזרו לכדור הארץ מארץ הפנטזיה, הפסיכדליה הטהורה החלה לפנות מקום לשורשיות אמריקאית, אבל הבירדס היו שם ראשונים, ובתקליט זה אפשר לשמוע אותם מניחים את האוכפים על הסוסים, תרתי משמע.

זה היה התקליט החמישי של הלהקה, אם לא סופרים גם את אוסף להיטים שיצא לפניו. באותה נקודת זמן, ההרכב היה שברירי כמו אגרטל זכוכית בלב רעידת אדמה. אמנם ג'ין קלארק כבר לא היה בהרכב, אך ארבעת האחרים הפיקו כאן את אחת מפיסות המוזיקה המפעימות ביותר בקריירה של הלהקה. שנת 1967 הייתה שנה קריטית; להקת הבירדס הייתה באחד משיאיה היצירתיים עם התקליט YOUNGER THAN YESTERDAY. העתיד נראה ורוד כשלפתע ענן שחור התקדם במהירות למחנה הלהקה ולבסוף פירק אותה לרסיסים. היריבות הגדולה בין שני הגיטריסטים, רוג'ר מגווין בעל המשקפיים המרובעים ודייויד קרוסבי עם השפם ומעיל הפרנזים, על הנהגת הלהקה וקביעת כיוונה המוזיקלי, הביאה עמה כמה מצבים לא נעימים כלל.

אחד מרגעי השפל, או השיא תלוי את מי שואלים, קרה בפסטיבל מונטריי הידוע ביוני 1967. קרוסבי, בצעד שנחשב כבגידה במונחים של להקות בנים, עלה באופן ספונטני לנגן על הבמה עם להקת בופאלו ספרינגפילד במקומו של ניל יאנג המבריז. הצעד הזה של קרוסבי עיצבן מאד את שאר חברי הבירדס, שראו בכך ניסיון חבלה מכוון של קרוסבי נגדם וזלזול בלהקה שלו עצמו. הגיטריסט האימפולסיבי ראה את העניין דווקא באופן שונה מחבריו ללהקה. בתקופה הזו הוא נהג להשתיל תמיסות סמי הזיה במשקאות תמימים ששתו אנשים, ובכך היה שולח אותם למסע בשערים לתת המודע שלהם ללא הכנה מוקדמת מראש. חלק מהם הפכו מאז לקורבנות אל.אס.די עם נזק בלתי הפיך, עובדה שרק הוסיפה למתח סביבו.

באוגוסט 1967 חזרה הלהקה לאולפני קולומביה בהוליווד על מנת להתחיל להקליט את האלבום עליו אני ממליץ כאן. המפיק גארי אושר ישב מאחורי הקונסולה, אך תוך זמן קצר החלו מריבות קשות בתוך האולפן שהפכו את סשן ההקלטות לזירת אגרוף מילולית. מעבר לריבים הקבועים של מגווין וקרוסבי, נוצר גם קרע עמוק בין קרוסבי למתופף הלהקה, מייקל קלארק.

בסשן שנערך ב-14 באוגוסט 1967 עבדה הלהקה על שיר בשם DOLPHINE'S SMILE. השיר עצמו עוסק במציאת מפלט שלווה בתוך ים של כאוס, מעין נקודת מבט של דולפין שמתבונן בעולם בשקט, אירוניה מוחלטת בהתחשב בכך שהוקלט בזמן מלחמת עולם בתוך הלהקה. קרוסבי לא אהב את מה שקלארק תופף וניסה לעזור לו בעצות שהפכו עם כל טייק לתיסכול מבעבע עד שהחל להטיח בו העלבות. קרוסבי צעק על קלארק שהסיבה היחידה שהוא לא אוהב את השיר הזה היא כי הוא לא יודע לתופף אותו. המתופף לא נשאר חייב והטיח בקרוסבי כי הוא כלל אינו מוזיקאי ולפיכך אינו ראוי להנהיג מוזיקלית. האווירה הייתה רעילה.

מכאן נעשו עוד כמה ניסיונות של הקלטה כשבין לבין הוטחו קללות בין קרוסבי לקלארק, עד שקלארק הודיע שהוא ממש לא סובל את השיר הזה ועזב את האולפן בזעם. טלפון בהול הורם באותו רגע למתופף הסשנים האל בליין, האיש והאגדה שניגן על אינספור להיטים באותה תקופה, כדי שיבוא לעשות את העבודה ולהציל את הסשן.

הסיפור מקבל תפנית קומית למחרת. בבוקר שלמחרת התקשר קרוסבי למתופף ג'ון קליהור, מלהקה בשם DAILY FLASH, וסיפר לו שקלארק מחוץ ללהקה ושאם הוא רוצה להצטרף לבירדס כמתופף אז הוא מוזמן. המתופף שמח על ההזדמנות שבאה לו, ארז את חפציו והגיע באותו יום עם כל מערכת התופים שלו במונית, בטוח שחייו עומדים להשתנות. איך שהגיע לפתח אולפן ההקלטות ופרק את התופים מהמונית הוא ראה את מייקל קלארק מגיח מעבר לפינה ברחוב, כנראה אחרי שהתחרט או שוכנע לחזור. קרוסבי ניגש לקלארק לשיחה קצרה, ולאחר כמה דקות חזר לקליהור והודיע לו לתדהמתו שקלארק חזר בזה הרגע ללהקה. קליהור המסכן נאלץ לארוז את התופים חזרה ולחפש מונית, בסיטואציה שמזכירה סרט בורקס יותר מאשר להקת רוק רצינית.

אבל הדרמה לא עצרה שם. פגיעה נוספת חש קרוסבי כשמגווין והבסיסט כריס הילמן החליטו לדחות שיר שהוא כתב לאלבום. שם השיר היה TRIAD והטקסט שבו דיבר על משולש רומנטי, נושא שהיה נועז מדי לטעמם השמרני יחסית של מגווין והילמן, שחששו מתגובת הקהל והרדיו. הם חשבו כי השיר שלו הוא פיסת מוזיקה חסרת טעם ויופי. קרוסבי, שראה בשיר המנון לחופש מיני, התמרד והחליט לא לנגן בגירסת קאבר שהבירדס החליטו להקליט לשיר של קרול קינג וגרי גופין, שמתאר את האובדן של תמימות הילדות והניסיון לחזור לפשטות, מסר שהתנגש חזיתית עם הגישה המהפכנית והמתריסה של קרוסבי באותה עת. האירוניה היא שהשיר המקסים והענוג הזה הפך למסמר האחרון בארון הקבורה של ההרכב הזה.

הסוף היה בלתי נמנע. עד שבספטמבר 1967 החליטו מגווין והילמן לנסוע לביתו של קרוסבי. בצעד דרמטי, שם הם בישרו לו כי הוא מפוטר מהלהקה ושהם יכולים להתקדם הרבה יותר ביעילות בלעדיו. הם קנו את חלקו בלהקה והראו לו את הדלת. במקביל, קלארק המתופף איבד עניין בהקלטות והשלמת התקליט הזה נפלה על כתפיהם של מגווין והילמן בלבד, שנאלצו לשכור נגני אולפן כדי להשלים את החסר.

באופן משעשע, הסינגל שחברת התקליטים בחרה להוציא באוקטובר היה דווקא הקאבר ההוא לקרול קינג, השיר שקרוסבי תיעב. להקת הבירדס קיבלה הזמנה להופיע עם השיר בכמה תוכניות טלוויזיה פופולריות כמו THE SMOTHERS BROTHERS COMEDY HOUR. ועל מנת שהקהל יראה שמדובר בלהקה אמיתית ולא בצמד, הובא ג'ין קלארק, החבר המקורי שעזב שנתיים קודם, בחזרה להרכב באופן זמני. התפקיד שלו היה פשוט לשחק כניצב עם גיטרה ולעשות כאילו הוא שר בזמן שהפלייבק של השיר הושמע ברקע. זה עבד לזמן קצר, אך השדים הישנים חזרו. באוקטובר 1967 נקבעה לבירדס הופעה במיניאפוליס. אך בעודם יושבים במטוס ומחכים להמראה, נתקף לפתע ג'ין קלארק בחרדה, שהייתה הסיבה המקורית לעזיבתו ב-1966 – פחד טיסה משתק. הוא עזב מיד את המטוס וחזר ברכבת ללוס אנג'לס, משאיר את הלהקה המומה שוב. השאר נשארו לשבת במטוס לקראת המראה, מבינים שהאיחוד נגמר לפני שהתחיל. בסוף הסשנים לאלבום פרש מהלהקה גם קלארק המתופף - הפעם באופן סופי.

כל הבלגאן שמתואר כאן, התחלופה של הנגנים, הפיטורים, הסמים והאגו, היה אמור להביא אלבום שהוא אסון מוזיקלי. אך ההיפך הגמור קרה, וזהו הקסם הגדול של התקליט הזה. האלבום עצמו הפך לשלושים דקות של יופי מוזיקלי טהור להפליא. מפיק האלבום, גארי אושר, הוסיף להפקה אפקטים מיוחדים, צלילי סינטיסייזר מוג (אחד השימושים הראשונים ברוק), נגינת סרטי הקלטה לאחור ותיזמורים של כלי קשת וכלי נשיפה. למשל, השיר ARTIFICIAL ENERGY, שפותח את התקליט, עוסק במפורש בשימוש באמפטמינים וספיד, ומלווה בכלי נשיפה חזקים שמעניקים תחושת דחיפות ולחץ, בניגוד מוחלט לאווירת הקאנטרי שמגיעה אחר כך.

שיר נוסף שראוי לציון הוא DRAFT MORNING. המילים עוסקות באופן נוקב במלחמת וייטנאם ובגיוס כפוי, ובין הבתים שילב גארי אושר הקלטות שטח אמיתיות של קולות מלחמה, יריות וחיילים צועדים, מה שיצר אווירה קודרת ומהפנטת. מעניין לציין שלמרות שקרוסבי פוטר, הוא היה שותף לכתיבת השיר הזה (ואחרים), אך הקרדיטים בתקליט לא תמיד שיקפו זאת במדויק בזמנו. כמו כן, השיר WASN'T BORN TO FOLLOW של גרי גופין וקרול קינג מופיע בתקליט והפך לימים לאייקון תרבותי כששולב בפסקול הסרט החשוב EASY RIDER, כשהוא מסמל את החופש המוחלט והדהירה אל הלא נודע. כל רצועה היא יהלום בפני עצמו, מהפתיחה האנרגטית ועד הסיום החללי של SPACE ODYSSEY.

להקת הבירדס שרדה את המשבר הזה והוציאה עוד כמה אלבומים יפים, כולל המהפכה של SWEETHEART OF THE RODEO. אך הניצוץ החזק והמקורי של הבירדס, ההרמוניה הקולית הייחודית של קרוסבי-מגווין-הילמן, נעלם מיד לאחר האלבום הזה. השירים באלבום הזה מחוברים זה לזה ויוצרים כך שרשרת שהיא הרגשה של יצירה אחת זורמת, טכניקה שהקדימה את זמנה בפופ. הבירדס באחד האלבומים היותר נסיוניים ופסיכדליים שיצאו תחת יד הלהקה, ולמרבה הפלא, גם המגובשים ביותר.

ואי אפשר בלי מילה על העטיפה המפורסמת. עטיפת האלבום, שצולמה בטופנגה קניון, מראה תמונה בה מביטים שלושה חברי להקה (מגווין, הילמן ומייקל קלארק) מבעד לחלונות במבנה של אורווה. בחלון הרביעי באורווה נראה מציץ ראש של סוס. יש האומרים כי הסוס בתמונה הוא תחליף לדייויד קרוסבי שפוטר רגע לפני הצילומים, כנקמה קטנה ועוקצנית של חבריו לשעבר. חברי הלהקה הכחישו זאת נמרצות וטענו שפשוט רצו להצטלם עם סוס, אבל האגדה האורבנית הזו מסרבת לגווע.

הגאונות הראשונית של הבירדס הייתה קשורה בשילוב הרגישות של בוב דילן והביטלס עם דרום קליפורניה שטופת השמש. מאז חלו שינויים מהירים עבור הלהקה, שמאפשרים להתחקות אחר האבולוציה הסגנונית שלה לא רק מאלבום לאלבום אלא מסינגל לסינגל. עודף הכשרון שאיפשר צמיחה מואצת שכזו דן את הבירדס להתפזר, מכיוון שחזיונות ואגו התנגשו בעוצמה של סופרנובה.

ומה היה למיק ג'אגר להגיד על התקליט ההוא בזמן אמת? תראו מה מצאתי לכם:

התקליט בו המקרר הוורוד מדטרויט חישמל את העולם. ב-15 בינואר בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של להקת FRIJID PINK. כן, זה עם הגרסה עתירת החשמל ל"בית השמש העולה".

הלהקה הזו לא צמחה בחלל ריק; היא הייתה אחת המצליחות והבולטות בזרם הרוק הכבד המוקדם והבלוז-רוק שהגיח מהעיר האפורה והתעשייתית, מקום שהוליד הרכבים מחוספסים שידעו לתת בראש. בעוד שבארצות הברית הם החלו לצבור תאוצה, בארצנו הקטנה באותם ימים הם תויגו, כמו להקות רבות שסטו מהמיינסטרים המתקתק, תחת המותג המסתורי משהו 'להקת מחתרת'. התקליט שלהם, שרבים חיפשו בחנויות התקליטים המקומיות, יצא כאן בלייבל PAX, שלא מעט אספני תקליטים בישראלים ודאי מעדיפים לכנות אותו "פח".

אך לפני שהחברים כבשו את המצעדים, הם היו צריכים שם. הסיפור מאחורי הכינוי של הלהקה היה משעשע למדי והתרחש במפגש להקה ביתי אצל המתופף, ריצ'ארד סטיבנס. השנה הייתה 1967, והחברים ישבו וזרקו לאוויר שמות פוטנציאליים בניסיון למצוא זהות שתתפוס את העין והאוזן. אחד הרעיונות המקוריים שעלו היה FROSTED PINK, שם שאולי נשמע מתוק מדי ללהקה שרצתה לנגן רוק מלוכלך. ואז, יד הגורל התערבה בצורת מכשיר חשמלי ביתי. מבט אחד מקרי אל המקרר במטבח של סטיבנס, שהיה בצבע ורוד עז (אופנה לגיטימית באותן שנים), הפך את השם ברגע אחד ל-FRIJID PINK. כדי להוסיף טאץ' ייחודי וכדי לא להיראות כמו סתם עוד מילה מהמילון, הוחלט על שינוי כתיב קטן אך משמעותי: האות J החליפה את האות G במילה FRIJID. כך נולד מותג.

הדרך לתהילה עברה, כמו תמיד, באולפן ההקלטות. התקליט הראשון של הלהקה הוקלט באולפני PIONEER בדטרויט. חברי הלהקה - הסולן קלי גרין, הגיטריסט גארי ריי תומפסון, הבסיסט טום בודרי והמתופף סטיבנס - הגיעו לאולפן כשהם חדים כתער. הם באו עם כמות נאה של שירים מקוריים ומצב מוכנות גבוה לבצעם, תוצאה של אין ספור הופעות חיות ששייפו את היכולות שלהם לכדי שלמות. היעילות הזו יצרה מצב נדיר בתעשייה: נשאר להם זמן הקלטה פנוי ויקר, פשוט כי הלהקה הקליטה את השירים המקוריים במהירות שיא.

באותו זמן שהתפנה, כשהלחץ ירד והאווירה הפכה משוחררת יותר, הלהקה החלה לנגן להנאתה את HOUSE OF THE RISING SUN. אותו שיר-עם מסורתי שכבר בוצע על ידי אמנים רבים, כשהגרסה המוכרת ביותר עד אז הייתה של להקת THE ANIMALS משנת 1964. אולם, הגרסה של החבר'ה מדטרויט הייתה שונה בתכלית. הרעיון לבצע את השיר הגיע מהגיטריסט, גארי ריי תומפסון. הכוונה המקורית שלו הייתה צנועה למדי: הוא התכוון להכניסו לסט-ליסט של ההופעות החיות של הלהקה כקטע סוגר מעורר אנרגיה, ולא כשיר המיועד להיכנס לתקליט.

בסך הכל עשרים דקות נשארו להם באולפן ההקלטה לפני שהטכנאי היה אמור לכבות את המכשירים והאורות. החברים עשו בדיקה מהירה של השיר ביניהם, כיוונו את הכלים, והקליטו אותו בטייק אחד בלבד. בלי תיקונים, בלי עריכות ובלי משחקים. הסאונד הייחודי של הגיטרה בשיר הזה נוצר משילוב של גיטרת גיבסון לס פול ושימוש מסיבי באפקט פאז, מה שיצר קיר של סאונד מעוות וכבד שהיה חריג מאוד לביצוע של שיר פולק באותה תקופה. זו הייתה כנראה הפעם הראשונה ששיר העם הזה קיבל טיפול כה אגרסיבי וחשמלי.

הגורל של השיר הזה, וכנראה של הלהקה כולה, נקבע בזכות קשר רומנטי. בתקופה ההיא יצא סטיבנס המתופף עם הבת של פול קאנון, שהיה איש חזק מאוד בתעשייה ועורך התכניות הראשי בתחנת רדיו נחשבת בדטרויט (תחנת WKNR הידועה בכינוי KEENER 13). סטיבנס, שהבין את ההזדמנות שנקרתה בדרכו, לקח את סרטי ההקלטה הטריים של הלהקה והביאם לקאנון כדי לשמוע את דעתו המקצועית. סטיבנס השמיע לקאנון קטעים קצרים מהשירים המקוריים, מדלג משיר לשיר. השיר האחרון שהשמיע לו, כמעט כבדרך אגב, היה HOUSE OF THE RISING SUN. סטיבנס, שעדיין ראה בשיר הזה סוג של "שארית אולפן", סגר את ההקלטה של השיר הזה כמה שניות עם תחילתה והחל להריץ את הסרט אחורה לתחילתו כדי לארוז את הציוד. אך קאנון, עם האוזן המיומנת שלו, עצר אותו מיד וביקש בתוקף לשמוע שוב את השיר הזה שהופסק פתאום.

קאנון הקשיב לשיר הזה במלואו, והבין מיד שיש פה פוטנציאל אדיר ללהיט שובר קופות. האינסטינקטים שלו היו חדים. הוא אמר לסטיבנס להתקשר מיד לחברת התקליטים שלו ולדרוש להוציא את HOUSE OF THE RISING SUN על גבי תקליטון (סינגל) באופן מיידי, במקום השיר GOD GAVE ME YOU, שהיה מיועד לכך מלכתחילה. זו הייתה החלטה אמיצה, שכן GOD GAVE ME YOU היה שיר מקורי שהלהקה בנתה עליו הרים וגבעות.

ההוכחה לכך שקאנון צדק הגיעה בסיטואציה משעשעת במיוחד. שלושה שבועות לאחר מכן התמזמז סטיבנס עם הבת של קאנון בביתה, ברגע אינטימי של זוג צעיר, כשלפתע שמע נקישה חזקה על החלון. הלב של סטיבנס צנח; זה היה קאנון, האבא של החברה. סטיבנס היה בטוח שהוא הולך לחטוף מנה הגונה ממנו על שמזמז את הבת שלו, סיטואציה קלאסית של סרט נעורים, אך מה רבה הייתה הפתעתו כשלפתע זיהה מהרדיו המשפחתי שבמכוניתו של קאנון את הצלילים המוכרים של להקתו עם ביצוע 'בית השמש העולה'. קאנון לא בא לצעוק, הוא בא לחגוג את הניצחון.

משם השיר זינק והפך ללהיט ענק בקנה מידה בינלאומי. הוא הגיע למקום השביעי במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג אדיר ללהקה מדטרויט, ולמקום הרביעי במצעד הסינגלים הבריטי. הוא מכר מעל מיליון עותקים בארצות הברית לבדה וקיבל מעמד של תקליט זהב ביוני 1970. משם השיר הפך לקלאסיקת רוק נהדרת, כזו שמשודרת בתחנות רדיו עד היום. יש הטוענים שההצלחה המטאורית הזו נוצרה לא רק בגלל המוזיקה, אלא בגלל עבודת שיווק מעולה והקשרים הנכונים בזמן הנכון. למרות שהשיר מזוהה לעיתים קרובות עם בית בושת בניו אורלינס, הגרסה של FRIJID PINK הצליחה לנתק אותו מההקשר הפולקלוריסטי ולהפוך אותו להמנון רוק כבד בפני עצמו, כשהגיטרה של תומפסון "שרה" את המילים לא פחות מהסולן גרין.

חברת התקליטים PARROT, שהייתה לייבל משנה של LONDON RECORDS, מיהרה לנצל את המומנטום ולהוציא את תקליט הבכורה המלא של הלהקה בעקבות הצלחת השיר הזה. הם ידעו שיש להם זהב בידיים. עטיפת התקליט עוצבה בהתאם לרוח התקופה ולשם הלהקה: היא באה בצבעים ורוד בוהק ושחור. שילוב מנצח שבלט על המדפים בחנויות ומשך את העין של כל נער חובב רוק. התקליט כלל בתוכו שירים נוספים שהציגו את הבלוז-רוק הרועש של הלהקה, כמו TELL ME WHY ו-DRIVIN' BLUES, אך שום דבר לא השתווה לעוצמה הגולמית של אותו טייק יחיד שהוקלט בטעות בעשרים הדקות האחרונות באולפן.

ב-15 בינואר בשנת 1992 מת אחד האנשים המשמעותיים יותר שניגנו מאחורי אלטון ג'ון - הבסיסט די מאריי.

זה סיפור שיש בו הכל: תהילה מסנוורת, כסף גדול, בגדים נוצצים, בגידות כואבות וסוף שובר לב. במרכז הבמה עמד די מאריי, האיש והבס, מי שהחזיק את הקצב עבור אחד האייקונים הגדולים בהיסטוריה, אלטון ג'ון.

השנה הייתה 1970, שנה שבה המוזיקה עמדה להשתנות לנצח. די מאריי, בסיסט מוכשר עם חוש קצב על הכיפאק, חבר אל אלטון ג'ון במה שהסתמן כתחילתה של ידידות מופלאה ושותפות מוזיקלית שתגדיר עשור שלם. השילוב ביניהם היה מחשמל מהרגע הראשון. בתחילה היה מאריי נוכח בהופעותיו בלבד אך במהרה הוא הפך לנגן האולפן הקבוע, כשהוא גם מעניק מקולו להרמוניה הווקאלית. ואיזו הרמוניה זו הייתה. יחד עם המתופף נייג'ל אולסון, הם יצרו את הטריו המפורסם, כשהקולות הגבוהים והצלולים שלהם מאחורי הפסנתר של אלטון הפכו לסימן ההיכר של להיטי ענק.וכהגיטריסט, דייבי ג'ונסטון, נכנס להרכב מיד לאחר מכן - הקולות של מאריי, אולסון ושלו הפכו לדבר מענג ביותר. הבס של מאריי בלהיטים לא היה סתם ליווי, אלא עמוד השדרה של השיר כולו. הוא ניגן עם נשמה מלודית ועם גרוב והכל נראה שטוף שמש עבורו. הם כבשו את העולם, שברו קופות ומכרו מיליוני עותקים מכל תקליט שיצא. ואז, דווקא כשהם בשיא, הגיעה המכה.

אלמנתו של די, אנט מאריי, סיפרה: "בין סיבובי הופעות גילה די את התשוקה לצלילות בים. אחרי כל סיבוב נהגנו לנסוע מיד לאתר צלילה כזה או אחר. אחרי הסיבוב של 1974 החלטנו לטוס מיד לברבדוס. שם בילינו בצלילות ורגיעה. לקראת סיום החופשה הגיעה שיחת טלפון, בה נדרש די להגיע ולדבר באופן דחוף עם אלטון.

כשהסתיימה השיחה, היו פניו של די חיוורים לגמרי. בקול רועד הוא סיפר לי שהוא פוטר בזה הרגע מהלהקה של אלטון, שרצה לעשות שינוי. הוא היה המום ולא ידע את הסיבה להעפתו. הוא נהג לשאול אותי כל הזמן במה הוא שגה שזה מגיע לו. הוא לא קיבל מעולם מאלטון הסבר לצעד הזה. תמיד הייתה אפשרות שהנגנים בלהקתו של אלטון יפוטרו מתי שהוא, ברגע שיעשו משהו לא טוב. כנראה אלטון ביקר את דייבי ג'ונסטון, לפני שהחליט לפטר את די ונייג'ל, ושאל אותו מה דעתו בעניין. דייבי לא היה חבר קרוב של די ולכן הביע את דעתו בעד הפיטורים. אלטון פיטר ודי היה הרוס מזה. הוא ממש התפרק לחתיכות. כשצורף בחזרה ללהקה של אלטון בשנות השמונים, הוא כבר היה איש הרוס לגמרי. הוא יכל לנגן כל מה שנתבקש ולא הבין מדוע אלטון רץ לתקשורת ודיבר מילים רעות נגדו ונגד נייג'ל, ושאל אותו מה דעתו בעניין".

המהלך הזה הכה גלים בתעשיית המוזיקה. אלטון רצה צליל חדש, קשוח יותר, ולמרבה האירוניה, הנגנים שעיצבו את הצליל הקלאסי שלו נזרקו הצידה ללא רחמים. הזוג מאריי חזר מברבדוס לאנגליה במצב רוח ירוד ביותר, אך הצרות רק התחילו. שם גילה להם רואה החשבון שהם צריכים לעבור לארץ אחרת כדי להימלט מהמס הגבוה שייאלצו לשלם באנגליה, בעקבות הכנסותיו של די עם אלטון. בריטניה של שנות ה-70 הטילה מיסים כבדים על העשירים, ומאריי מצא את עצמו בסיטואציה אבסורדית כשהוא נאלץ לעזוב את ביתו דווקא כשאיבד את מקור פרנסתו העיקרי. הם מיהרו לארוז מזוודה ועברו ללוס אנג'לס. שם חש הבסיסט כי הושלך בבעיטה מהפסגה אל התהום.

אבל לרגע קט נראה היה שיש תקווה. קרן השמש האירה על פניו כשבילי ג'ואל פנה אליו, בשנת 1976, לנגן עבורו. בילי ג'ואל היה אז כוכב עולה וחיפש נגנים להרכב החדש שלו. המליצו לו לנסות את חטיבת הקצב המפוטרת של אלטון ג'ון. אך החיבור בינו לבין די מאריי ונייג'ל אולסון לא הצליח והבסיסט גילה במהרה כי הרבה לא רוצים לעבוד איתו בגלל שהוא תויג כ'הבסיסט של אלטון ג'ון'. מסתבר שבתעשייה האכזרית של אל.איי, להיות מזוהה מדי עם כוכב אחד יכול להיות חיסרון. יתרה מכך, היה מכשול טכני שעמד בדרכו - הוא ניגן מהלב ולא מהדף בו כתובים תווים. די לא ידע לקרוא תווים ולכן לא הצליח להשתחל להפקות, שדרשו קריאה שכזו. הוא רצה רק לעצום את עיניו ולנגן בכיף, כמו שעשה בימים היפים עם אלטון.

אנט מאריי: "די היה בדיכאון אינסופי. הוא כל הזמן ישב בבריכה ושתה אלכוהול כדי להרגיע את הכאב שלו. השמש והאלכוהול הם שגרמו למותו. יום אחד הוא הלך לבדיקה רפואית שיגרתית במסגרת ביטוח הבריאות שלו. שם גילו נקודה בגבו שדרשה בדיקה. הוא לא התייחס לזה והמשיך לשבת בשמש ולשתות אלכוהול. בבדיקה השנייה שנקרא לעשות - כבר קיבל את הבשורה המרה שיש לו סרטן עור. הוא התקשר אליי משם והתייפח בטלפון. הוא היה אז רק בן 34. כשחזר לעבוד עם אלטון, לתקופה קצרה בשנות השמונים, נראו בידיו סימנים של הזריקות הרבות שעבר בטיפולו. הוא היה כבר במצב איום".

אלטון ג'ון, אולי מתוך נוסטלגיה או הבנה שאין תחליף לכימיה הישנה, החזיר את הטריו הקלאסי לפעולה, להקלטת התקליט TOO LOW FOR ZERO, שהניב שני להיטים ענקיים - I'M STILL STANDING ו-I GUESS THAT'S WHY THEY CALL IT THE BLUES. החזרה אל חיק הפסנתרן הייתה מתוקה-מרירה, שכן הקסם המוזיקלי נשאר, אך המשקעים האישיים היו כבדים מנשוא. מאריי נזרק במהרה שוב ועבר משם לנאשוויל לחפש עבודה. זו הייתה התחלת הסוף עבורו. נאשוויל, בירת הקאנטרי, הייתה מקום שונה לחלוטין מהסצנה הזוהרת שהכיר, והבדידות החלה לכרסם בו.

אנט מאריי: "מאז הוא נכנס להפוגה עד שנת 1991. אז גילו שהסרטן התפשט לריאותיו. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא מת מבלי לדעת כמה הוא היה אהוב בקרב מעריציו של אלטון. הוא לא ידע את זה כלל. הוא מת עם כאב גדול מאד בגופו ובליבו".

מותו של די מאריי ב-1992 (לאחר מאבק במלנומה ממאירה) הותיר חלל עצום. הוא היה רק בן 45 במותו. אלטון ג'ון עצמו ביצע במרץ 1992 שתי הופעות מחווה בפריס לזכרו ולזכר חברים אחרים שמתו, ותרם את ההכנסות לצדקה, כשהוא מקדיש לו את השיר THE ONE. עד היום, כשאנחנו מאזינים ליצירות המופת של שנות ה-70, אי אפשר שלא להתרגש מקולות הרקע המלאכיים ומהבס הפועם של די מאריי, האיש שהיה שם כשכל הקסם קרה, ושילם על כך מחיר כבד מדי.

הגשם של קרידנס. ב-15 בינואר בשנת 1971 יצא תקליטון חדש ללהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, עם השירים HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN ו-HEY TONIGHT.

על התקליטון התנוסס השם הארוך והמוכר CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, ובתוכו הסתתרו שני שירים שעתידים היו להפוך לנכסי צאן ברזל: HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN בצד א', ו-HEY TONIGHT בצד ב'. אבל בעוד המעריצים רצו לקנות את הסינגל החדש, הם לא ידעו שמה שהם מחזיקים ביד הוא בעצם מכתב פרידה מוזיקלי.

באותה תקופה, הלהקה הייתה בפסגת העולם. החברים בה שחררו להיטים בקצב מסחרר – אבל מתחת לפני השטח, הכל רעד. השיר המרכזי בתקליטון, HAVE YOU EVER SEEN THE RAIN, לא עסק במזג האוויר הסוער של החוף המערבי, אלא בסערה הפנימית של ג'ון פוגרטי, מנהיג הלהקה.

השיר הזה שימש כתגובה הישירה של ג'ון לעזיבתו הקרובה של אחיו הגדול, טום פוגרטי, ולמתח הבלתי נסבל ששרר בין חברי הלהקה דווקא בתקופה שבה היו אמורים ליהנות מהצלחתם המסחררת. השורה האלמותית, "אני רוצה לדעת - האם אי פעם ראיתם את הגשם יורד ביום שמש?" לא הייתה מטפורה סתמית; היא התייחסה באופן כואב לעזיבתו של טום בזמן שקרידנס הייתה בשיא המסחרי שלה. טום כבר לא יכל לשאת את העמידה בצל של אחיו הצעיר. האירוניה הטרגית הייתה שטום הוא זה שהקים את הלהקה במקור (כשהם עוד נקראו THE BLUE VELVETS), רק כדי לראות את אחיו הקטן משתלט עליה והופך לפנים הבלעדיות שלה.

למרות שהשיר נולד מתוך משבר, הוא כבש את העולם. אבל את ג'ון פוגרטי זה לא ניחם בזמנו. בספרו האוטוביוגרפי הוא תיאר את התחושות הקשות שליוו את הכתיבה: "השיר עוסק בפירוק הלהקה. הייתי אז בהרגשה של, 'השגנו את כל החלומות שלנו. ואתם מדברים רק על דברים שליליים'. מרצונך, אתה מביא ענן גשם ענק וגורם לזה שירד גשם. על החלום המושלם שלך. ככה ראיתי את זה. צפיתי בלהקה מתפרקת ממש מול העיניים שלי".

היה אדם אחד שהבין את המסר מיד. בחור בשם ג'ון הלוואל, שכתב באותה תקופה ספר בשם INSIDE CREEDENCE, נכח באולפן. פוגרטי סיפר עליו: "הספר היה רחוק מלהיות גדול, אבל ג'ון היה כל הזמן מסביב וכשהוא שמע את השיר הזה, הוא בכה. ג'ון ידע בדיוק מה קורה פה משמיעת השיר. החבר'ה האחרים לא נראה לי בכלל שידעו. אבל הוא ידע שזה נגמר. הוא בא אליי אחרי ששמע את זה, והדבר הראשון שהוא אמר היה, 'ג'ון, באמת?' לחבר'ה האחרים בלהקה לא היה רעיון איך כתבתי את השירים. אין להם ידע על ההשראה או מוטיבציה אישית שהובילה לכל השירים האלה!"

מבחינה מוסיקלית, השיר והתקליט השלם ממנו הוא לקוח, PENDULUM, סימנו שינוי. פוגרטי הודה שזה השיר האהוב עליו בכל הזמנים מפרי עטו, וההשראה לצליל המיוחד שלו הגיעה ממקום מפתיע. הלהקה נוצרה בהשראת להקת בוקר טי והאם ג'יז. ג'ון פוגרטי כל כך אהב את הצליל החם והעשיר של אורגן ההאמונד של בוקר טי ג'ונס, שהוא החליט לשלב אותו בכמה שירים בתקליט, כולל בלהיט הגשם המפורסם.

אך כמו יין טוב, גם המשמעות של שירים יכולה להשתבח ולהשתנות עם השנים. עשורים לאחר אותו פירוק כואב, ג'ון פוגרטי מצא נחמה חדשה במילים שכתב. כשהציג את השיר בהופעה ב-2012 באריזונה, הוא הפתיע את הקהל בווידוי מרגש: "השיר הזה נכתב במקור על דבר עצוב מאוד שהתרחש בחיי. אבל אני מסרב להיות עצוב עכשיו. כי עכשיו השיר הזה מזכיר לי את הילדה הקטנה שלי , קלסי, ובכל פעם שאני שר את זה, אני חושב על קלסי וקשתות בענן".

כך הפך שיר על סוף של חברות וקריסה של חלום, להמנון של תקווה ואבהות. בסופו של דבר, גם אם יורד גשם ביום שטוף שמש, לפחות יוצאת מזה קשת בענן, נכון?

מי זו להקת המי?! ב-15 בינואר בשנת 1965 הוציאה להקת THE WHO (שנקראה עד אז בשם THE HIGH NUMBERS) את התקליטון הראשון שלה באנגליה, עם השיר I CAN'T EXPLAIN.

להקה צעירה, שעד לא מזמן ניסתה את מזלה תחת השם THE HIGH NUMBERS ונכשלה מסחרית עם התקליטון ZOOT SUIT, החליטה לחזור ולנסות לכבוש את העולם מחדש. קראו להם THE WHO. באותו בוקר חורפי ארבעת החברים בה שחררו באנגליה את התקליטון הראשון שלהם תחת השם הזה, עם שיר שעתיד היה להפוך להמנון של דור שלם: I CAN'T EXPLAIN. זה לא היה סתם עוד שיר אהבה מתקתק, אלא זעקה חשמלית דחוסה בשתי דקות וקומץ שניות של אדרנלין טהור.

המוח מאחורי הפלא הזה היה גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, שכתב את השיר כשהיה רק בן 18. טאונסנד, שהיה ידוע בחיבתו לאמנות ולהרס עצמי במידה שווה, תיאר את היצירה כשיר על בחור ש"לא יכול להגיד לחברה שלו שהוא אוהב אותה כי הוא לקח יותר מדי טבליות דקסדרין". ובכן, דקסדרין הוא אמפטמין, סם ממריץ שהיה פופולרי מאוד בקרב תרבות המודס באותה תקופה כדי לרקוד כל הלילה, מה שמסביר היטב מדוע הבחור בשיר "מסוחרר בראשו" ומרגיש "חם וקר". טאונסנד הודה מאוחר יותר שהוא כתב את השיר בכוונה בסגנון שהזכיר את הלהקה המתחרה, הקינקס, כדי למשוך את תשומת ליבו של המפיק האמריקאי המצליח שלה, של תלמי.

הקול של הלהקה, רוג'ר דאלטרי, לקח את הטקסט הזה והפך אותו למניפסט של גבריות צעירה ומתוסכלת. דאלטרי הסביר זאת כך: "השיר הזה עוסק באיך להיות צעיר ולא מסוגל לבטא את הרגשות שלך. הבחור בשיר לא יכול למצוא דרך לומר לחברתו שהוא אוהב אותה. ובכן, זה הדבר הזה - 'יש לי תחושה בפנים, אני לא יכול להסביר' - זה בדיוק מה שמגדיר את זרם הרוק'נ'רול. ככל שאנחנו מנסים להסביר את זה, כך אנחנו לא מצליחים. הייתי גאה מאוד בתקליטון ההוא. זה היה שיר מקורי של פיט והוא תפס את האנרגיה ואת הטסטוסטרון ההוא שהיה לנו באותם ימים".

האיש על הקונסולה היה כאמור של תלמי, שהגיע לאנגליה מארה"ב וחיפש צליל מלוכלך, חזק ואגרסיבי שיישמע טוב ברדיו של מכוניות. הוא לא טעה. זה היה השיר שהציג לקהל הרחב את התיפוף החזק של קית' מון, שהפך לאחד המתופפים הבולטים הראשונים בעולם הרוק, וזכה במהרה למוניטין של אדם פרוע. למעשה, נטען שתלמי שקל להביא מתופף אולפן מקצועי להקלטה, אך כשמון שמע על כך, הוא איים על המתופף האחר באופן פיזי עד שזה ברח מהאולפן ואז הראה לכולם מי הבוס.

של תלמי נזכר ברגע הקסום ההוא: "כאשר שמעתי אותם לראשונה, חשבתי שזו להקת הרוק'נ'רול הטובה ביותר באנגליה". תלמי הפיק לפני כן את הלהיט YOU REALLY GOT ME, של הקינקס. הדמיון לא היה מקרי. כשהשיר של המי פרץ החוצה, הגיטריסט של הקינקס, דייב דייוויס, התעצבן מהדמיון בין השירים, מבחינת הגיטרות שבו. המתח בין הלהקות היה מוחשי, אך המי היו בדרך לפסגה.

אחד המיתוסים הגדולים סביב ההקלטה נגע לנוכחותו של נגן אולפן צעיר ומוכשר בשם ג'ימי פייג', לימים הגיטריסט של לד זפלין. מאז נטען כי ג'ימי פייג' ניגן גיטרה בהקלטה, כשבפועל הוא היה שם אך ברקע. (גם בשיר ההוא של הקינקס טען פייג' שהוא ניגן בהקלטה). פייג' עצמו ניסה לצנן את ההתלהבות סביב תרומתו לשיר הספציפי הזה, אם כי הוא אכן ניגן בגיטרת פאז בצד ב' של התקליטון, בשיר שנקרא BALD HEADED WOMAN.

ג'ימי פייג' סיפר על החוויה: "להיות באולפן, ממש באמצע הצליל שפיט טאונסנד, ג'ון אנטוויסל וקית' מון יצרו, היה פנומנלי. התפקיד שלי בהקלטה היה לנגן משהו מאחורי הריף של פיט, שניגן בגיטרת ריקנבקר עם 12 מיתרים. בקושי שומעים אותי בהקלטה, למען האמת, כי הנגינה שלו הייתה כל כך עוצמתית".

אבל תלמי לא הסתפק רק בגיטרות רועשות. הוא רצה להוסיף לתקליטון נופך מסחרי יותר ולכן הוא הביא להקלטה גם את להקת THE IVY LEAGUE שתספק קולות רקע. חברי הלהקה הזו, פרי פורד וקן לואיס, היו ידועים בהרמוניות הקוליות המלוטשות שלהם, ניגוד גמור לחספוס של המי. להקת המי לא אהבה את התוספת, אך בימים ההם המפיק הוא שקבע והטריק דווקא הצליח. התוספת של קולות הרקע הגבוהים העניקה לשיר את האיזון המושלם בין פופ קליט לבין רוק כבד ובועט.

התקליטון הפך ללהיט מיידי והזניק את הקריירה של הלהקה, במיוחד לאחר הופעה מחשמלת בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית READY STEADY GO, שם החברים הוכיחו שהם כאן כדי להישאר.

הרולינג סטונס כובשים את אמריקה (ואת המצעדים). ב-15 בינואר בשנת 1965 יצא באנגליה אלבומה השני של להקת הרולינג סטונס, THE ROLLING STONES NO. 2.

ב-15 בינואר שנת 1965, כשהחורף הבריטי היה בשיאו והביטלס כבר היו עסוקים בלהיות נחמדים לכולם, יצא באנגליה תקליטם השני של הרולינג סטונס, שנשא את השם הלקוני אך המחייב THE ROLLING STONES NO. 2. זה לא היה סתם עוד אוסף שירים; זה היה מניפסט של חבורת צעירים פרועה שהחליטה לקחת את הבלוז השחור ולהזריק לו מנה גדושה של חוצפה לונדונית. התקליט הזה זינק היישר אל המקום הראשון במצעד הבריטי ושהה שם שבועות ארוכים, מה שהוכיח שהקהל היה צמא למשהו קצת יותר מלוכלך ואמיתי.

התקליט הזה כלל בעיקר קאברים לשירי רית'ם אנד בלוז לצד שלושה שירים מקוריים של ג'אגר וריצ'רדס, צמד שהחל באותה תקופה להבין שיש להם ביד משהו מיוחד מעבר ליכולת לנגן שירים של אחרים. מה שנתן לתקליט את הגוון הייחודי שלו הייתה העובדה ששבעה מתוך תריסר השירים בו הוקלטו בארה"ב והדבר השפיע על הצליל בצורה דרמטית. הלהקה, שעד אז נשמעה כמו חיקוי מוצלח, החלה להישמע כמו הדבר האמיתי.

הפעם כבר נוצר סיפור אהבה ישיר בין חברי הלהקה לאווירה המוסיקלית שבארה"ב, כשחלק מתקליט זה הוקלט שם במהלך סיבוב הופעות אינטנסיבי ביוני ובנובמבר 1964. בשביל הסטונס להגיע לאולפני ההקלטה CHESS בשיקגו, כתובת שהייתה עבורם מיתולוגיה, היה כמו להגיע למקום קדוש. דמיינו את ההתרגשות של החברים כשהם צועדים באותם מסדרונות שבהם צעדו אליליהם הגדולים. והקלות בה היטיב טכנאי המקום, רון מאלו, להעצים את האנרגיה שבצליל הלהקה בהקלטה הינה לא פחות מתגלית. המפיק פיל ספקטור, דמות צבעונית בפני עצמה שאהב לשחק עם אקדחים באולפן לא פחות משאהב כפתורי ווליום, הוא שהמליץ לסטונס להשתמש באולפן זה. שם הם גילו גם את המעבד, ג'ק ניטשה, שעשה נפלאות עבורם ואף ניגן בפסנתר ובכלי הקשה בחלק מהשירים, עד כדי כך שחלק כינו אותו הסטון השישי באותן הקלטות. לפתע נשמע אולפן ההקלטה הבריטי REGENT SOUND, בו הקליטו לפני כן, כמערת האדם הקדמון בהשוואה לצליל החם והעמוק של שיקגו.

התקליט נפתח בביצוע סוער לשירו של סולומון בורק, EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE. השיר הזה הפך לנכס צאן ברזל בהופעות הלהקה. סולומון בורק עצמו כתב את השיר לאחר שסולק מהכנסייה כילד, והסטונס לקחו את הגוספל הזה והפכו אותו לרוק'נ'רול טהור. מעניין לציין שבגרסה המקורית של בורק הקצב היה איטי יותר, אך הסטונס בחרו להאיץ את הטמפו, אולי כי לא הייתה להם סבלנות לחכות.

בהמשך יש גם גרסאות כיסוי לשירים של צ'אק ברי, גיבור הגיטרה הגדול שלהם. המפגש עם ברי היה קסום במיוחד כשהוא אף הגיע לאולפני CHESS, בעת הקלטתם, ונתן את אישורו לצעירים הלבנים שכיבדו את יצירתו. ריצ'רדס סיפר על השיר של ברי שהם הקליטו, YOU CAN'T CATCH ME, כי יש בו קצב כבד שנבנה כמו קטר שדוהר מאחור. שנים לאחר מכן, שורה משיר זה היוותה בסיס לתביעה משפטית נגד ג'ון לנון בטענה שהעתיק אותה ללהיט של הביטלס, COME TOGETHER, מה שמוכיח שלפעמים היסטוריית הרוק מסתובבת במעגלים מוזרים.

אחד השיאים הרגשיים בתקליט הוא השיר TIME IS ON MY SIDE. בעיתון NME הבריטי נכתב אז על שיר זה: "זה מתחיל עם נגינת אורגן כנסייתית של איאן סטיוארט וממשיך בפזמון כובש שמתפרץ פנימה. השיר איטי אך הוא אחד הטובים שלהם עד כה. קית' עושה פה סולו נהדר ומיק סיפר כי השיר הזה נועד להרגיע את הצעירים אחרי כל ההמולה בהופעותיהם". למעשה, זה היה השיר שהעניק ללהקה את הכניסה הראשונה שלהם לעשירייה הפותחת בארה"ב. הגרסה של הסטונס הושפעה רבות מהביצוע של זמרת הנשמה, אירמה תומאס.

הסטונס החלו כלהקת בלוז והם לא מהססים להביא בתקליט זה גם ביצוע שלהם לשיר של מאדי ווטרס ושמו CAN'T BE SATISFIED, עם גיטרת סלייד נפלאה ממאסטרו בריאן ג'ונס, שהצהיר בזמנו כי עשה פה את אחד הסולואים הטובים יותר שלו. הבחירה להקליט את השיר באולפני CHESS, הבית שבו מאדי ווטרס המציא את הבלוז החשמלי, הייתה סגירת מעגל מרגשת. השיר הזה מעולם לא בוצע על ידי הלהקה בהופעה חיה, מה שהופך את ההקלטה הזו לפנינה נדירה עוד יותר עבור המעריצים.

ויש פה את UNDER THE BOARDWALK, של הדריפטרס, שמוכיח כי הסטונס אינם מושחזים כלהקת הרמוניות ווקאליות כמו הביטלס או הביץ' בויז. הגרסה שלהם מחוספסת יותר. השיר המקורי נכתב יום לאחר שסולן הדריפטרס, רודי לואיס, נמצא מת, אך הסטונס לקחו את העצב והפכו אותו למשהו משלהם, גם אם קצת פחות מלוטש.

כאמור, שלושה שירים מקוריים יש בתקליט זה ובתקופה זו החלו ג'אגר וריצ'רדס לסלול את דרכם יחדיו כצוות כותבי שירים, מהלך שעתיד לשנות את פני המוסיקה. ג'ון לנון אמר אז על הסטונס והתקליט: "אנחנו חברים טובים של הסטונס. אנחנו אוהבים את עבודתם ומבלים זמן רב איתם כשהם מגיעים העירה. תקליטם החדש נהדר אבל אני לא אוהב קטעים שהם באורך חמש דקות". הערה זו הייתה כנראה עקיצה ידידותית, שכן באותה תקופה שירי פופ ארוכים נחשבו לחטא מסחרי. בעיתון מרסי ביט הליברפולי נכתב בביקורת על התקליט: "זה אלבום טוב מאד. הסטונס מביאים פה את הסגנון השורשי שלהם, ללא זיקה מיותרת למסחריות. הם נשמעים פה חיים יותר ממה שעשו עד כה".

אבל מה זה רולינג סטונס בלי קצת שערוריות? מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, התעקש כי גם הפעם, כמו בתקליט הבכורה של הלהקה, תציג העטיפה רק את תמונת הלהקה ללא כיתוב שמה ושם התקליט, מהלך שיווקי מבריק שיצר מסתורין ויהירות בו זמנית. עטיפת התקליט צולמה על ידי חבר של מיק ג'אגר בשם דייוויד ביילי, צלם אופנה נחשב שבהמשך היווה השראה לדמות הצלם בסרט BLOW UP. ביילי סיפר: "שמתי את מיק (ג'אגר) בכוונה מאחור, כי לא רציתי שהאחרים יחשבו שהוא מקבל יחס מועדף בגלל שהיה חבר שלי".

אולם הסערה האמיתית הגיעה מהצד האחורי של העטיפה. לא כולם אהבו את המילים שכתב מנהל הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם, בגב העטיפה. אחת מהם הייתה גב' קירסלי מלידס, ששלחה מכתב על כך למערכת עיתון מלודי מייקר: "מר אולדהאם חייב לזכור שהוא מקליט לאלבום את הסטונס ולא את האגו שלו".

ובכן, כשקוראים כמה ממשפטיו של אולדהאם, אפשר להבין את הביקורת בזמנו ואת הזעזוע של הממסד הבריטי השמרני: "יום אחד במאי היה משמעותי מאד בריצ'מונד. זה היה כששני אנשי עסקים, בשם איסטון ואולדהאם, הגיעו. השאר אינו היסטוריה, אז אגלה לכם; תקליטונים החלו לצוץ, וכך גם התהילה. הביטלס כתבו להם שיר שהגיע למקום העשירי. אז תפשפשו עמוק בכיסיכם כדי לקנות את האלבום הזה עם הצלילים המדליקים והמילים המיוחדות. אם אין לכם כסף, תראו את האיש העיוור, תכו אותו בראשו, תגנבו את הארנק שלו והנה יש לכם כסף. יום אחד איסטון קרא לפגישה והסטונס הגיעו. 'קולומבוס גילה את אמריקה וכך גם אנחנו נעשה!', הוא הכריז. אז ברור שהלכנו לשם, באופן טבעי".

הקטע על שוד העיוור היה הקש ששבר את גב הגמל. ברודריק ביוקאמפ כעס גם הוא על הדברים וכתב למערכת עיתון רקורד מירור: "אני מאד מרוצה מהאלבום אבל נדהם מהשטויות ששירבט אולדהאם בעטיפה. בואו נגיד שאנשים נכלאו בבתי כלא על פחות מזה". משפט זה עורר סערה, חודשים לאחר צאת התקליט, והגיע למצב בו הוצבה דרישה למחוק את שנכתב מההדפסה הבאה. חברת התקליטים נאלצה להדביק מדבקות על הטקסט הפוגעני בחלק מהעותקים, מה שכמובן רק הפך אותם לפריטי אספנות מבוקשים יותר. הסטונס, שהיו כשובל דלק, משכו אליהם אש ללא הרף. הופעות הלהקה היו כאוטיות וחלק מהחבורה אף נעצרה כי השתינה על קיר בתחנת דלק לאחר הופעה, תקרית שזכתה לכותרות ענק בעיתונות וחיזקה את תדמית הילדים הרעים. אולדהאם המנהל חכך ידיו בהנאה מכל שערוריה והעצימה. כך הפכו בני הטובים לחברי להקה שההורים לא יתנו לבת שלהם להתקרב אליה, כדברי שיווקו של אולדהאם, משפט שהפך לאחד הסלוגנים המפורסמים בהיסטוריה של הרוק.

גם זה קרה ב-15 בינואר. זהו יום שבו חוזים נחתמו, הרכבים התפרקו, כוכבים נולדו ומשאיות נתקעו.

הסופרימס: מהחתימה ההיסטורית ועד הפרידה

הכל התחיל בשנת 1961, ביום קפוא בדטרויט. להקה ווקאלית נשית צעירה ונחושה, שעד אותו רגע נקראה הפרימטס, עמדה בפתחה של היסטוריה. באותו יום חתמו הבנות בחברת התקליטים מוטאון והפכו רשמית לסופרימס. ההרכב המקורי כלל את מרי ווילסון, דיאנה רוס, פלורנס באלארד וברברה מרטין. חשוב לציין כי מרטין עזבה את ההרכב שנה בלבד לאחר מכן, מה שהותיר את הבמה לשלישייה המפורסמת. באותו מעמד גורלי, כולן פרט למרטין היו מתחת לגיל 18 – רוס הייתה בסך הכל בת 16 – והן היו זקוקות נואשות להסכמת הוריהן. האישור המיוחל ניתן רק לאחר שבוס החברה הכריזמטי, ברי גורדי, ואחותו אסתר, הפעילו את קסמם והצליחו לשכנע את ההורים המודאגים. השיר הראשון שלהן שהפך ללהיט ענק היה WHERE DID OUR LOVE GO, אשר נדחה במקור על ידי ההרכב המרוולטס. הבנות לא אהבו את השיר בתחילה, אך הוא סלל את דרכן לתהילה.

באופן סימבולי ומצמרר למדי, בדיוק תשע שנים מאוחר יותר, ב-15 בינואר בשנת 1970, המעגל נסגר. דיאנה רוס, שהפכה לפנים הבלתי מעורערות של ההרכב, עזבה את הלהקה כדי לצאת לקריירת סולו עצמאית. הופעת הפרידה נערכה במלון פרונטייר בלאס וגאס. השיר האחרון של הלהקה יחד היה SOMEDAY WE'LL BE TOGETHER, שיר שיש בו אירוניה גדולה: דיאנה רוס הקליטה אותו למעשה לבדה עם זמרי ליווי, כשאף אחת מחברות הסופרימס האחרות לא שרה בו, למרות שהוא יצא תחת שם הלהקה.

ארג'נט והמשאית ששברה את גב הגמל

נעבור לשנת 1974, שנה בה להקת ארג'נט נכנעת למשבר הדלק העולמי. באותו שבוע דרמטי נודע לקוראי העיתון רקורד מירור כי להקת ארג'נט נאלצת לבטל סיבוב הופעות משמעותי בארה"ב כמו גם צילום סרט טלוויזיה דוקומנטרי שהיה אמור ללוות אותם. המשבר הערבי באספקת הדלק, שהוביל לקיצוב חמור ולעליית מחירים, גרם ללהקה להבין את המציאות העגומה: היא לא תצליח להסתובב, החל מה-15 בינואר, עם משאית גדולה מאד ובה ציוד רב. המצב היה כה חמור עד שמנהל הלהקה קיבל עצה מחברות הסעה זרות, שעדיף לו לבטל את התוכנית מאשר לנוע עם משאית דיזל ששוקלת חמישה טון, צרכנית דלק אימתנית. גם ניסיון יצירתי להביא במקומה שתי משאיות קטנות יותר, ששוקלות שני טון כל אחת, נתקל בקשיים לוגיסטיים. המנהל המתוסכל, מל קולינס, שיתף בתחושותיו הקשות: "זה שובר את ליבנו כי לקח לנו שלושה חודשים להתכונן לכך. אבל אני, כמנהל, לא יכול לקחת סיכון שכזה ולהוציא לדרך להקה וסביבה 11 אנשי צוות טכני". הלהקה, שהייתה ידועה בלהיטה הגדול HOLD YOUR HEAD UP, נאלצה להרים ידיים מול ברזי הדלק הסגורים.

האחים אולמן כובשים את סן פרנסיסקו (בשכר זעום)

חזרה לשנת 1970. להקת האחים אולמן הופיעה בפעם הראשונה באולם פילמור ווסט המפורסם בסן פרנסיסקו. עם זאת, למרות מעמדם המתהווה, הם לא היו האמן המוביל באותו ערב היסטורי. הם היו רק שלישיים בסדר האמנים, כשלפניהם ברשימת החשיבות כיכבו ענקי הבלוז באדי גאי ובי.בי קינג. האולמנים נאלצו להסתפק בסכום צנוע של 1,500 דולר בלבד עבור שתי הופעות באותו לילה. גרג אולמן תיאר את ההתרגשות הגדולה בספרו: "זה באמת היה משהו. אחי ואני יצאנו לפגוש את בי.בי כשחיממנו עבורו. שנינו שחקנו בבית שלנו שלושה מהתקליטים שהוא עשה - ניגנו תקליטים אלו עד שהם הפכו להיות לבנים". הקהל של הפילמור ווסט נתן לאולמנים קבלת פנים טובה וחמה. אבל, וזה אבל גדול, זה חיוור לעומת קבלת הפנים האקסטטית שהלהקה קיבלה כשהופיעה כחודש לאחר מכן בפילמור איסט בניו יורק, שם שימשו כחימום ללהקות LOVE וגרייטפול דד. המופעים בפילמור איסט הפכו לימים לבסיס של האלבום החי המופתי שלהם, AT FILLMORE EAST, הנחשב לאחד מתקליטי ההופעה הטובים בכל הזמנים.

חופשת הבלהות של פול מקרטני

קופצים לשנת 1984. מה שהיה אמור להיות גן עדן טרופי הפך במהרה לסיוט מתוקשר. החופשה של פול מקרטני ומשפחתו בברבדוס הפכה לסיוט של ממש. המשפחה הגיעה לשם מניו יורק והתמקמה בבית פרטי שכור ומפואר בחוף המערבי שבאי הקאריבי. למחרת הגעתם, צלמי הפפראצי כבר תפסו את פול כשהוא נהנה מגלישה על המים, נראה נינוח ומאושר. אבל אחרי יום וחצי של פינוק מירבי, האידיליה התנפצה. הגיעו אל הבית הפרטי שלהם אורחים מפתיעים ולא קרואים בדמות שוטרים רחרחניים, לאחר שמישהו הלשין לרשויות על פול ולינדה. בחיפוש שנערך, על פול נמצאו עשרה גרם של מריחואנה ושבעה גרם על לינדה.

השניים הואשמו מיד באחזקת הסם. בלש מטעם המשטרה המקומית, אלן לונג, מסר תקשורת את הגרסה היבשה: "קיבלנו מידע שהשניים מחזיקים בסם. ארבעה שוטרים במדים הגיעו לשם עם צו חיפוש. מר מקרטני מיד הודה ויצא עם השוטרים לתחנת המשטרה". פול ולינדה נצטוו להופיע בפני שופט למחרת. בבוקר שלמחרת התייצבו השניים באולם בית המשפט המקומי והודו באשמתם מול השופט, היינס בלאקמן. גזר הדין היה מהיר: השניים נקנסו מיד ב-200 דולרים מקומיים, כל אחד. עורך דינו של פול בברבדוס, דייויד סימונס, ניסה להסביר לשופט את הנסיבות בטיעון מקורי: "פו הוא אדם מאד יצירתי. אנשים עם כשרון גדול כשלו חייבים לפעמים למצוא השראה".

לאחר השימוע המביך, היו מוכנים פול ולינדה לחזור לאנגליה, ואנחת רווחה נשמעה כשנתבשר לשניים שהם לא מגורשים ויוכלו בעתיד לבקר שוב באזור. כשפול יצא מהאולם, הוא אמר לכתבים המקומיים ברוח טובה: "אין בי שום טינה ותלונה כלפי המשטרה ובית המשפט. זה היה קנאביס בכמות קטנה והתכוונתי להשתמש בזה". הסאגה הסתיימה למחרת, ב-17 בינואר, כשנחתו פול ולינדה בחזרה באנגליה, בשדה התעופה היתרו. פול ניגש עם צאתו משם לעיתונאים שחיכו בפתח שדה התעופה כעדר זאבים וביקש למסור הצהרה לוחמנית: "בואו נבין דבר אחד ברור. לא משנה מה שעשיתי אלא שהחומר הזה שנתפס עליי מזיק פחות מרום או וויסקי, ניקוטין ודבק. הבעיה היא שהם חוקיים ומריחואנה לא".

ג'ינג'ר בייקר: כאוס, סמים וחיל האוויר

בשנת 1970 הוקלט אלבום ההופעה החיה של ג'ינג'ר בייקר ולהקת חיל האוויר, פרויקט שנולד מתוך משבר. מה היה שם? בסוף שנת 1969 היה בייקר, המתופף הוירטואוז, רחוק מלהיות מאושר על הפירוק הפתאומי שנחת עליו של להקתו BLIND FAITH. בייקר, שיצא לחופשה מהלהקה אחרי סיבוב הופעות מתיש, גילה עם חזרתו כי אריק קלפטון פירק אותה מאחורי גבו והשאיר אותו מחוסר עבודה. הרצון שלו להתקדם מוזיקלית לקח אותו להחלטה להקים הפעם הרכב גדול ועצום – בניגוד לשלישייה או הרביעייה שהייתה לו בעבר, כמו קרים. הפעם היה מדובר ב-11 נגנים על הבמה. לעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' סיפר ב-1970 כי הקים את ההרכב הזה רק בגלל שקלפטון שיקר לו ועזב את בליינד פיית' מבלי להודיע לו לפני כן.

בספרו האוטוביוגרפי חשף בייקר את גודל הבגידה שחש: "כשחזרתי מחופשה, גיליתי שהלהקה התפרקה. סטיב ווינווד סיפר לי שאריק החליט לפרוש ולנגן עם דלייני ובוני - דבר שהחריד אותי. סטיבי הוסיף כי הוא מתכוון להחיות את להקת טראפיק. אז החלטתי לעשות גם משהו משלי, שיימשך רק מספר הופעות, והזמנתי למסע הזה את סטיבי ואת חברו ללהקת טראפיק, כריס ווד". בראיון אחר סיפר כי התכנון המקורי היה שבליינד פיית' יופיעו באנגליה ודלייני ובוני, הצמד הנשוי שהעסיק נגנים מהשורה הראשונה, ישמשו כלהקת החימום. אבל כשחזר מחו"ל גילה שכל הסיבוב הזה בוטל וקלפטון נטש את הספינה.

האלבום הראשון הוקלט ב-15 בינואר ברויאל אלברט הול המפואר שבלונדון. זו הייתה ההופעה השנייה בלבד של הלהקה, אחרי הופעה שלושה ימים לפני כן באולם 'טאון הול' שבבירמינגהם. הלהקה הייתה בשלב הזה סוג של סופרגרופ מפלצתי – עם סטיבי וווינווד, הבסיסט ריק גרץ', הגיטריסט דני ליין (לשעבר מהמודי בלוז ובעתיד בלהקת כנפיים עם מקרטני), האורגניסט גרהאם בונד ונגן כלי הנשיפה מלהקת טראפיק - כריס ווד. בעמדת התופים ישב גם פיל סימן - מתופף ג'אז ותיק שלימד שנים לפני כן את בייקר על מוזיקה אפריקאית וגם, למרבה הצער, כיצד להזריק הרואין לוורידים.

בייקר שיתף אנקדוטה הזויה בספרו האוטוביוגרפי על מה שהתרחש מאחורי הקלעים: "ערכנו חזרות במשך זמן רב והמופע הראשון שלנו עבר היטב. חוץ מהעובדה שהמשטרה הגיעה לעצור את גרהאם בונד בגלל אי תשלום כלשהו. בעוד השוטרים גוררים אותו הרים דני ליין חבילת סיגריות וקרא לעברו - 'הנה גרהאם, כמה סיגריות בשבילך'. לאחר מכן התיישבנו לעשן כשגילינו שדני נתן בטעות לגרהאם את מלאי הג'וינטים שלנו. למזלו של גרהאם, השוטרים נתנו לו להיכנס עם הסיגריות ולעשן בתא. שם הוא גילה את מה שקיבל מדני ונאלץ במשך שעה לבלוע את כל תכולת הקופסה. כשהגיע הזמן להופעה השנייה - הוא הגיע כולו בחיוכים עדיין מהשפעת הסם".

הקמצנות של דיוויד בואי (או חברת התקליטים שלו)

בשנת 1971 יצא תקליטון חדש לדייויד בואי, עם השיר HOLY HOLY. אך מה קרה בהקלטתו? בואו לקרוא על הדרמה הפיננסית. זה היה ב-16 בנובמבר בשנת 1970 כשדיויד בואי השלים את הקלטת התקליטון הזה באולפני 'איילנד' בלונדון. ביום הזה הצליח הזמר השאפתן לעצבן את חברת התקליטים שלו, 'מרקיורי', כשהבטיח לכל נגן בהקלטה תשלום על סך 35 ליש"ט. כשהוגש החשבון לחברת התקליטים, הוחלט בה בכעס כי התשלום מצידה יהיה רק 12 ליש"ט לכל נגן. מנהלו החדש של בואי, טוני דפרייס, נאלץ להשלים מכיסו לנגנים את הסכום שהובטח כדי למנוע מבוכה גדולה. למרות המאמץ, השיר נכשל במצעדים, ובואי הקליט אותו מחדש שנים לאחר מכן עבור התקליט THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS. הגרסה המחודשת תצא לאור רק שנים לאחר מכן.

תוכנית האירוח הנשכחת של ריק וייקמן

בשנת 1984 החל ערוץ 4 הבריטי לשדר תוכנית רוק חדשה ומסקרנת בשם GASTANK. בניגוד לרוב תוכניות הפופ בטלוויזיה שניסו לרדוף אחרי האופנה האחרונה, התוכנית לא סיפקה את הטרנדים הנוכחיים, אלא יצרה אווירה של מועדון חברים. היו בה אורחים נכבדים מז'אנר הרוק הקלאסי והמתקדם כמו דונובן, להקת הסטרובס, מגי בל, פרנקי מילר, ג'ון לורד (קלידן דיפ פרפל), סטיב האקט (גיטריסט ג'נסיס לשעבר), אלווין לי ועוד. את התוכנית הגישו הקלידנים האקסטרווגנטיים ריק ווייקמן וטוני אשטון, והיא זכורה כפנינה לחובבי הז'אנר שחיפשו מוזיקה חיה ושיחות בגובה העיניים.

הטרגדיה של דולורס או'ריורדן

במעבר חד ועצוב, ב-15 בינואר בשנת 2018 מתה דולורס או'ריורדן, שהייתה הקול הייחודי והפנים של להקת הרוק האירית, הקראנבריז. או'ריורדן הובילה את הלהקה להצלחה בינלאומית גדולה בשנות ה-90. הלהיט LINGER נכתב על הנשיקה הראשונה הרצינית שלה ועל חייל שדחה אותה, בעוד שהלהיט העוצמתי ZOMBIE נכתב כמחאה כואבת בעקבות הפיגוע של ה-IRA בוורינגטון, בו נהרגו שני ילדים. מאז ימי הזוהר היא יצאה לקריירת סולו, אבל הכל נגדע כשהזמרת בת ה-46 שהתה בלונדון, בעת גיחת עסקים להקלטות.

את זמנה האחרון היא העבירה גם במלון הילטון בפארק ליין, מייפייר. בשתיים לפנות בוקר היא ניהלה שיחת טלפון עם אמה, ומאוחר יותר נמצאה ללא רוח חיים בחדר האמבטיה של חדרה. מותה נקבע בשעה 9:16 בבוקר. מיד לאחר מכן פשטו שמועות כוזבות על מנת יתר מכוונת, עד שבית המשפט למקרי המוות בווסטמינסטר שם קץ לספקולציות וקבע כי היא מתה כתוצאה מטביעה בשוגג באמבטיה, כשהיא תחת השפעת אלכוהול כבדה. העולם איבד באותו יום את אחד הקולות המזוהים והמרגשים ביותר ברוק האלטרנטיבי.

הרולינג סטונס מול הצנזורה האמריקאית

בשנת 1967 הגיעו הרולינג סטונס לאולפן הטלוויזיה בניו יורק כדי להתארח בתוכנית של מנחה הטלוויזיה האמריקאי השמרן, אד סאליבן. הם ביקשו להציג שם את שירם החדש והפרובוקטיבי, LET'S SPEND THE NIGHT TOGETHER. השיר נאסר לשידור בתחנות רדיו רבות בארה"ב בשל הרמז המיני הבוטה שבכותרתו. שלוש שנים לפני כן נשבע סאליבן שהסטונס לא יופיעו אצלו יותר בחיים בגלל ההיסטריה שיצרו, אבל הם חזרו, כמובן, לאולפן שלו כבר בשנת 1965 כשהרייטינג דיבר בעד עצמו.

הפרק עם השיר על הבילוי הלילה היה הפעם הרביעית בה הלהקה הגיעה אליו וזו גם הייתה הפעם האחרונה בה הסטונס ביצעו את שיריהם בתוכניתו באופן 'חי' ללא פלייבק. סאליבן דרש ממיק ג'אגר לשנות את המילים בשיר הזה, בטענה שהן לא ראויות לקהל המשפחתי. הסטונס סירבו בתחילה, והמנחה הקפדן, שלא היה אז פרייאר של אף אחד, הודיע כי אינו מאפשר להם להופיע כך בתוכניתו. ג'אגר התקפל ונאלץ לראות מאותו רגע את מפיקי התוכנית מסתובבים סביבו ומזכירים לו כל הזמן שישיר את המילים החדשות והמצונזרות. הדבר הביא לאחד המצבים שהפכו מאז לרגעים קלאסיים ומשעשעים בקריירת הלהקה. ג'אגר שר את המילים החדשות אך לא מנע מלהביע את דעתו האישית בעניין כשמול מיליוני צופים, שקלטו את הרמז, הוא דאג לגלגל את עיניו בליגלוג מופגן בכל רגע בו הוא אולץ לשיר את המשפט LET'S SPEND SOME TIME TOGETHER ("בואי נבלה קצת זמן יחד"), במקום את המשפט המקורי והמיני. למרות הפשרה הכפויה - הסטונס הביאו לקהל את עצמם ואת המרדנות שלהם, מבלי שסאליבן חש בכך בזמן אמת.

יום הולדת לקול הדרומי

בשנת 1948 נולד בג'קסונוויל, פלורידה, רוני ואן זאנט, הזמר והמנהיג הכריזמטי של להקת לינירד סקינירד. ואן זאנט כתב כמה מהמנוני הרוק הדרומי הגדולים ביותר, כולל SWEET HOME ALABAMA ו-FREE BIRD. למרבה הצער, הוא יהיה אחד הקורבנות בהתרסקות מטוס הלהקה בשנת 1977, טרגדיה שגדעה את חייהם של חברי להקה נוספים וריסקה את הלב של המעריצים.

הקינקס והלהיט שנכתב ברכבת

בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון של להקת הקינקס עם השיר TIRED OF WAITING FOR YOU. השיר מתאפיין בקצב איטי וכבד במכוון, שנועד להמחיש את תחושת ההמתנה המתישה עליה שרים. סולן הלהקה, ריי דייויס, כתב את השיר הזה בזמן שהיה תלמיד בבית הספר לאמנות הורנסי בלונדון. כשהגיע הזמן לכתוב שירים לתקליט הבא של הקינקס, לריי נגמרו הרעיונות, אז הוא החליט להקליט את השיר שכתב בקולג'. הלהקה הקליטה את הליווי, אבל הוא לא זכר את המילים, אז הוא הלך הביתה וכתב אותן למחרת בנסיעה ברכבת אל האולפן. זה הפך להיות להיט ענק, שהגיע למקום הראשון בבריטניה והגיע למקום ה-6 באמריקה, והוכיח שלפעמים הלחץ והנסיעות ברכבת הם המוזה הטובה ביותר.

וידויים של צ'לן בדרכים

ולסיום, קצת רכילות עסיסית משנות ה-70. בשנת 1952 נולד מלווין גייל, הצ'לן של להקת אי.אל.או (תזמורת החשמל והאור), שהיה חבר בה החל משנת 1975 ועד שנת 1979. אז לקחתי לידי את הספר שכתב מתופף הלהקה, בב בוואן, והנה לכם מה שמצאתי שם שנכתב על גייל, שחשף צדדים מפתיעים בחיי הטור: "אני רוצה להבהיר לחלוטין שאין בלהקה שלנו מישהו שהוא הומו, אבל חלקנו כן זוכים לחיזורים מההומוסקסואלים. מלווין סובל יותר מכל, כנראה בגלל החזות הנערית שלו. הוא מקבל מכתבים כמו: 'הו, מלווין, אני אוהב את איך שאתה נראה ומתנועע כל כך טוב על הבמה. יש לך גוף מקסים ואני אשמח הכיר אותך טוב יותר. באהבה, ברט'".

בוואן המשיך ותיאר את דמותו של גייל: "שמתי לב שמלווין בא עם יותר ניסיון מכל אחד אחר בלהקה. הוא השתנה ונהיה קשוח עם זה, בעוד שמתגייסים חדשים אחרים ללהקה הושפעו פחות ממה שקורה מסביב. הוא משמש כדובר של חלק מהלהקה. כאשר מדובר במשא ומתן על חוזים וכסף, ג'ף (לין), אני, קלי (גרוקאט) וריצ'רד (טאנדי) מדברים עם המנהל דון ארדן בנפרד. ואז מגיע צוות כלי הקשת לדבר על עמלות. זה המקום שבו מלווין משחק אותה הכי חזק. הוא בהחלט יודע לדבר".

על יכולות הפלירטוט של גייל סיפר בוואן בהומור: "במסיבה אחת, בסידני, אוסטרליה, הוא לכד את בוב הופ ונתן לו שיחה אמיתית. כשג'ף ואני התארחנו בתוכנית רדיו - הקדשנו פעם תקליט למל, שנקרא 'אתה מדבר יותר מדי'. הוא אפילו יכול לדבר לבנות עד חנק. הוא יודע לפלרטט עם בחורות ולשים את הקסם, שהוא טוב מאוד בו, ואפילו עם שורות נדיבות ביותר כמו 'יש לך שיער יפה' ו'העיניים שלך הכי יפות אי פעם שראיתי בחיי'. אבל הוא כן נוטה להגזים. מתחשק לנו לגשת אליו ולהגיד: 'בסדר, מל, משכת את זה. עכשיו תכניס אותה למיטה לפני שהיא תירדם לך'. הוא מאוד פרנואיד לגבי הנשים שלו. פעם הוא שוחח עם דיילת אוויר בטיסה לסן פרנסיסקו שנראתה בול כמו פארה פוסט. 'היא באה להופעה שלנו הערב', הוא אמר לנו מאוחר יותר. 'אה כן', אמרנו, 'אין לך הרבה סיכוי פה'. ובכל זאת, בלילה, היא הייתה שם. לא האמנו שהקסם עבד כל כך מהר גבוה מעל הקרקע".

קול הזהב שנסדק: עלייתו ונפילתו של האיש שהביטלס ממש אהבו. ב-15 בינואר בשנת 1994 מת הארי נילסן והוא רק בן 52.

הארי נילסן, זמר ומלחין פופולרי בשנות ה-60 וה-70, לא היה סתם עוד כוכב פופ. הוא החל את דרכו כעובד בנק במשמרות לילה, כותב שירים בזמנו הפנוי, עד שהפך לאיקון שזכה בשני פרסי גראמי. הפרס הראשון הוענק לו על ביצועו המהפנט לשיר EVERYBODY'S TALKIN, שיר הנושא של הסרט "קאובוי של חצות", והשני על הביצוע המצמרר לבלדה של להקת באדפינגר, WITHOUT YOU.

אולם, הסוף היה טראגי ורחוק מהזוהר של ימי השיא. נילסן מת בביתו ממחלת לב כשחשבונו הכלכלי בכי רע, כי המנהל העסקי שלו גנב את כל ממונו, שהסתכם במיליוני דולרים, והותיר אותו ואת משפחתו הצעירה בפשיטת רגל כמעט מוחלטת. הצדק נעשה רק באופן חלקי ומקומם, כאשר בסופו של דבר נכלא המנהל לשלוש שנים בלבד.

הוא נולד בשם הארי איי נילסן השלישי בברוקלין, ניו יורק, למשפחה קשת יום שנטשה אותו בילדותו, ולעתים קרובות הוא נקרא רק נילסן. הפריצה הראשונה שלו הייתה ב-1964, כאשר הפך לחלק מצוות כותבי השירים של המפיק המפורסם והשנוי במחלוקת פיל ספקטור בקליפורניה. לאחר שחתם בחברת התקליטים הענקית RCA, שם בילה את יתרת הקריירה שלו בחוזה חסר תקדים שאפשר לו חופש אמנותי מוחלט, הוא יצר שני אלבומים שזכו לשבחים, לא נמכרו היטב אבל הובאו לידיעת הביטלס על ידי היחצ"ן שלהם, דרק טיילור.

סופר שבמסיבת עיתונאים ב-1968, כשנשאלו חברי הלהקה מי האמן האמריקאי האהוב עליהם, ענו ג'ון לנון ופול מקרטני פה אחד: "נילסן". הביטלס התאהבו בו וציינו את שמו בראיונות עמם. במהרה הם גם הזמינו אותו אליהם לאנגליה והפכו לחברים שלו. הוא הפך לבן בית אצלם, וההערכה ההדדית הייתה עצומה.

כוחו, כיוצר ומבצע, נילסן התחזק משנה לשנה כשבשנת 1971 הוא הוציא את התקליט המסחרי הטוב ביותר שלו, "נילסן שמילסן". העטיפה הציגה אותו בפיג'מה, מחזיק מקטרת, תמונה שהפכה לאייקונית. התקליט הכיל להיטים שהגדירו את התקופה. השיר WITHOUT YOU, במקור של להקת באדפינגר, הפך בביצועו של נילסן להמנון אהבה נצחי. מעניין לדעת שנילסן חשב בתחילה שזהו שיר של הביטלס כששמע אותו לראשונה במסיבה. הביצוע שלו היה כל כך עוצמתי ודרמטי, עד שהכותבים המקוריים, פיט האם וטום אוונס, הודו שהגרסה שלו האפילה על שלהם לחלוטין. למרבה הצער, ההצלחה של השיר לוותה בטרגדיה, שכן שני כותביו המקוריים התאבדו שנים מאוחר יותר, מה שהוסיף הילה אפלה לשיר.

עוד להיט ענק מאותו תקליט היה COCONUT, שיר הומוריסטי שנכתב כולו על אקורד אחד בלבד (C7), הישג מוזיקלי נדיר שהפך אותו לקלאסיקה ברחבות הריקודים ובסרטים (כמו "כלבי אשמורת" שנים לאחר מכן). אז הוא נחשב לכוכב גדול, מלך העולם במונחים של הוליווד.

אבל במהרה דעך הכוכב וצלל למחוזות האלכוהול ושמו בלט יותר כשותפו לפשע של ג'ון לנון ב"סוף השבוע האבוד" המפורסם לקראת אמצע שנות ה-70. כשהאקס-ביטל נפרד מיוקו אונו ויצא למסע של שתייה מרובה ואלימות בצדה, נילסן היה שם איתו. השניים היו מעורבים בתקריות מביכות, כולל סילוק מתוקשר ממועדון הטרובדור בלוס אנג'לס לאחר שהציקו למופע של האחים סמוטרס כשהם שיכורים כלוט. "זה עדיין רודף אותי", אמר נילסן בראיון שנערך שמונה ימים בלבד לפני מותו. "אנשים עדיין חושבים שאני בטלן סוער משנות ה-70 שהשתכר במקרה עם ג'ון לנון, זה הכל".

אחרי הנגאובר אחד יותר מדי, לנון ונילסן נכנסו לסטודיו כצורה של טיפול בעבודה; התוצאה באה עם התקליט PUSSYCATS הבעייתי והמרתק. נילסן כבר פגע אז במיתרי קולו שנסדק. במהלך ההקלטות, במקום לנוח, הוא המשיך לשיר ולעשן בשרשרת. הוא ירק דם במהלך שירתו, או ליתר דיוק - נסיונו לשיר כבעבר. הוא הסתיר את מצבו מלנון מחשש שהפרויקט יבוטל.

בפברואר של אמצע הסבנטיז הוא עבד על תקליט סולו חדש, לאחר ש-PUSSYCATS לא נמכר כמצופה. המאבקים עם חברת התקליטים היו יומיומיים. "יש לי ויכוח עם חברת התקליטים RCA על האלבום וכרגע הם מנצחים, "הוא אמר. "הם מסתייגים מהשם שהצעתי לתקליט, 'הלהיטים הגדולים של אלוהים', אז אנחנו מתווכחים. לאלבום זה יש לי תוספת גדולה בלהקה שלי: ואן דייק פארקס, שהוא פגז. הוא הביא איתו בחור בשם רוברט גריניץ', שהוא נגן תופי הפלדה הטוב ביותר ששמעתי. הוא מבריק. יש הרבה כלי הקשה באלבום הזה, יותר מהרגיל. חוץ מזה אני משתמש בחבורת המוזיקאים הרגילה: בובי קיז, קלאוס פורמן, ג'ים קלטנר. ד"ר ג'ון ניגן בשיר אחד וזה אדיר".

על התקליט שהפיק לו לנון הוא אמר אז בגילוי לב נדיר: "אהבתי את התקליט, אבל כדי להיות סובייקטיבי - יש בזה טוב ורע. לצערי שרתי בקול רע באותה תקופה וזה כואב להקשיב לזה. הרצף של השירים לא טוב ובחירתם נעשתה קצת כהחלטה של ​​הרגע. ישבנו בלי שום דבר לעשות, אז אמרנו, 'בוא נעשה אלבום' וזו הייתה התוצאה. לאף אחד מאיתנו לא היו שירים פנויים באותה תקופה; לג'ון היו שניים אבל הוא רצה אותם לאלבום שלו. חשבתי שהאלבום שיצא לי הוא בסדר. זה לא רע כמו מה שנראה בחלק מהביקורות שקראתי עליו, אבל הזמן יגיד. אני חושב שהביצוע שלי לשיר MANY RIVERS TO CROSS היה ממש טוב. אני יכול להשוות אותו ל- WITHOUT YOU וכמה מהדברים הישנים שעשיתי מזמן. היה לי קול צורם בהקלטה הזו כי מיתרי הקול שלי היו במצב לא טוב. ראיתי מומחה לגרון, כל יום לפני המפגשים, ואפילו ניסיתי דיקור סיני כדי לתקן את זה.

הקול היה ממש פגום. אני נהנה מצליל החצץ שבו. זה משהו שרציתי מילדות ולקח הרבה בקבוקי ברנדי וסיגריות להגיע לזה. אני מניח שיש לי קצת יותר חצץ ממה שביקשתי. פעם ניסיתי להשיג צליל מחוספס בקולי מבלי לאבד את צלילות התווים בסוגים אחרים של שירים. עכשיו קיבלתי את החצץ וזה ייקח לא מעט זמן להבריא מזה; אני מתעלל בגרוני יותר ממה שצריך. אבל מעולם לא היה לי קול נהדר שכזה. אני פשוט איש בר מזל מאוד".

על העבודה עם ג'ון לנון, שהייתה שיא אישי עבורו, סיפר: "זה היה בשבילי חלום לעשות איתו אלבום. תמיד אהבתי את ג'ון לנון. הוא הגיבור האהוב עלי. דיברנו בעבר אך מעולם לא עשיתי דבר. הוא הציע זאת לראשונה כשבילינו אצל פיל ספקטור, אבל החשבתי את זה כערב עם שיכור אחד. אבל זה בכל זאת קרה. נהנינו מאוד. בילינו חודש בבית על חוף הים עם להקה וחודש במלון בניו יורק ובכל לילה היו צחוקים איתו. זה היה כמו קומונה של מוזיקאים. שנינו זמרים ושנינו כותבי שירים, אז כל ההחלטות נעשו באישור משותף. אנחנו חושבים באופן זהה, אז זה היה קל לקבל החלטות לגבי מה שרצינו לעשות.

חשבנו שיש לאלבום הזה שלנו חוש הומור. אני לא יודע... אני מניח שאני פשוט מריר מזה. אני חושב שהתחושה הזו של הומור היא הדבר החסר ביותר בפופולריות מוזיקלית. זה כואב, כי רוק'נ'רול אמור לייצג כיף. הרבה מוזיקאים לוקחים את זה יותר מדי ברצינות וזה משעמם וזה מה שהורג את מוזיקת ​​הפופ. אני אוהב הומור ואני אוהב שירים שיש בהם הומור. לכן אני מתווכח עם חברת RCA. הם לא מקבלים את הבדיחה על שם האלבום החדש שלי, 'הלהיטים הגדולים של אלוהים'. שאלתי אותם אם הם היו דוחים את ישו הנוצרי מאותה סיבה. רוב המילים באלבום הן בדיחה, בכל מקרה".

אחד המאפיינים המוזרים ביותר בקריירה של נילסן היה הימנעותו הכמעט מוחלטת מהבמות. בעוד חבריו חרשו את העולם בסיבובי הופעות, הוא העדיף את האולפן. "אני גם לא רוצה להופיע. כולם שואלים אותי מדוע. זה התחיל כבדיחה. אף פעם לא הייתה לי להקה ולא היה לי סוכן, אז איש לא ביקש ממני לצאת להופעות. זה בכלל לא מושך אותי. אני לא יודע אם ההופעה שלי בשידור חי תעזור להגביר מכירות של תקליטים. בדיוק חתמתי על עסקה חדשה עם RCA תמורת 5 מיליון דולר ויש לי זוג של אלבומי זהב מבלי לעשות הופעות חיות. זה מספיק בשבילי. הופעתי בכמה תוכניות טלוויזיה שהיו בלי קהל. זה היה נוח ומאורגן. חברת RCA רוצה שאעשה ראיונות בקרוב, אבל אני לא זוכר מתי נתתי את האחרון. זה יכול להיות לפני שנה. אני לא יודע מה להגיד לאנשים ששואלים שאלות. לדבר על מוזיקה? ובכן הדברים היחידים שהיו הגיוניים מוזיקלית בחיי הם הביטלס, ריצ'רד הקטן, ריי צ'ארלס, האחים אברלי.

הביטלס הממו את כולם. באלבום הראשון שלי עשיתי קולאז' של 15 שירי ביטלס ביחד, כי רציתי לעשות את מה שהם עשו. זה גורם לי להישמע כמו גרופית, אבל הייתי גאה בכך שעשיתי זאת, שזיהיתי מוקדם כמה הם טובים. ברגע שראיתי מה הם עושים פשוט נסוגתי. הם עשו בדיוק את מה שרציתי לעשות, אבל הם היו שם קודם. הם פשוט היו בגיל הנכון להיות הטובים ביותר. אני אוהב אותם באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי. רינגו הוא עכשיו חבר קרוב מאוד, ואני אוהב אותו וגם את ג'ון. את פול אני לא מכיר היטב, אבל את ג'ורג' אני מכיר טוב יותר. אני מכבד אותם ואוהב אותם ואין יותר מדי אנשים שאני יכול לומר זאת עליהם".

לאחר הרצח המזעזע של לנון ב-1980, נילסן נשבר. הוא הפנה את האנרגיות שלו לפעילות כדי לעצור את אלימות הנשק בארה"ב, והפך לפעיל בולט בקואליציה נגד כלי נשק. בשנותיו האחרונות הוא ניסה להקליט שוב לפני מותו, כמו גם להרכיב אנתולוגיה של דיסקים עם עבודותיו לאורך השנים, אך הגורל התערב והוא לא השלים את משימתו.

ב-15 בינואר 1994, הגוף שעבר כל כך הרבה התעללות החל לאותת על מצוקה. הוא אמר לאשתו שאינו מרגיש טוב. היא סיפרה בראיון קורע לב: "היה לו כאב שיניים באותו אחר הצהריים, והוא נזקק לרופא שיניים. הוא היה צריך ללכת לרופא השיניים הקבוע שלנו או שהיה צריך ללכת לבית חולים כדי להסיר את השן. אבל רופא השיניים שלנו לא עבד ביום שבת ובמספר החירום שהוא חייג אליו הם שלחו אותו למנתח, שהוציא את השן. והוא חזר הביתה.

באותו ערב שבת, היה סרט שרציתי לראות בטלוויזיה, והיינו במיטה וראינו את זה. ואז התחלתי להירדם ואמרתי להארי, 'אה, אני לא יכולה להישאר ערה עד סוף הסרט, לילה טוב'. ואז הוא התהפך להגיד לילה טוב ואמר, 'אני רוצה שתדעי שאני אוהב אותך כל כך הרבה, כל כך הרבה'. זה היה הדבר האחרון שהוא אמר אי פעם".

הסיפור לא נגמר עם המוות, אלא קיבל תפנית סוריאליסטית שרק החיים יכלו לכתוב. יומיים לאחר מותו של נילסן, בשעה 4:10 בבוקר ה-17 בינואר 1994, לוס אנג'לס נפגעה מרעידת אדמה אדירה בעוצמה של 6.7 בסולם ריכטר (רעידת האדמה בנורת'רידג'). בנוסף לבניינים שהתמוטטו, רבים מהכבישים המהירים ניזוקו באופן חמור, מה שהביא את העיר כבדת התנועה בדרך כלל עד לקיפאון וירטואלי. הלווייתו של נילסן התקיימה על רקע הרס בקנה מידה עצום, עם נזק מוערך של מיליארדי דולרים. אבל בגלל מוזרויות מסוימות, הדרך המהירה לטקס ההלווייה נותרה ברובה ללא נזק, וכך היה אפשר לאבלים להגיע להלווייתו.

אלה שעשו את המסע מצאו את זה חוויה קצת מפחידה, עם הרס רב לאורך המסלול לבית הקברות. מיקי דולנז, איש להקת המאנקיז וחבר קרוב, נזכר שההלוויה עצמה התחילה באופן מאוד שקט, מפוכח, ובניגוד למדי לזמנים הפרועים שהוא נהנה עם נילסן במהלך חייו. כותב השירים וחברו הקרוב, ג'ימי ווב, נתן את ההספד העיקרי ולמרות עוצמת הצער שלו, הוא העלה מאגר של זיכרונות על חברו הטוב ביותר לטווח ארוך. כמיטב המסורת של נילסן, גם ברגעים הכי קשים היה מקום לצחוק. בדיחות גם נאמרו שם, כולל זו שהארי בטח הגיע לגן עדן וגילה לחרדתו שכל הברים שם סגורים.

גרי באקלי, מלהקת אמריקה, נכח בטקס וסיפר על הרגעים הסוריאליסטיים: "לאורך כל הטקס, הארי שכב שם בארון הפתוח ובינתיים יש 'אפטר שוקס' מרעידת האדמה והאדמה רעדה וג'ימי דיבר... מעולם לא הייתי בהלוויה לפני כן בחיים שלי, אז זה אומר מה הארי היה בשבילי. אבל אני מניח שאנשים מאוד עצובים בהלוויות ויוצאים מיני רגשות שונים. באמת שמחתי שהייתי שם. זה פשוט נראה כל כך מתאים עם מגוון נחמד של אנשים שידעתי שהם קרובים מאוד להארי. אבל האדמה רעדה כשהשכבנו אותו למנוחות".

בין אלו שלא הגיעו לטקס בגלל רעידת האדמה, היה הקומיקאי אריק איידל מחבורת מונטי פייטון. למרבה הפלא, ההלוויה הגיעה אליו באופן בלתי צפוי: "חשבתי, 'טוב, הוא לא יהיה שם. מה הטעם להגיע?' ואז הייתה דפיקה בדלת, וזה היה ג'ורג' האריסון וכל החבר'ה שהיו בהלוויה, והם רצו שאעודד אותם, כי זה מה שעושים קומיקאים - לעודד אנשים מול המוות. ושתינו לכבודו קצת. היה כיף לראות את כולם, והם סיפרו לי אחת או שתיים מהבדיחות בהלוויה, כמו זו שמישהו אמר בדיוק כשהורידו את הארון שלו - 'הו, הארי הזכיר לי שהוא רוצה שאקבל את התמלוגים שלו'...".

ומה קרה ב-15 בינואר בעולם הג'אז של פעם?

זה היה יום אחרי שהסקסופוניסט, ג'ון קולטריין סיים את הופעותיו עם מיילס דייויס במועדון בירדלנד, כשהיה לו תאריך ההקלטה ראשון משלו לחברת התקליטים אטלנטיק. הוא הצטרף אז לנגן הוויברפון, מילט ג'קסון, שהיה אחד מאמני הג'אז הפופולריים יותר של אותה חברה. ההקלטות נערכו באולפני אטלנטיק (רחוב 57 והשדרה השביעית) במשך יום אחד; קולטריין וג'קסון למעשה עבדו יחד בעבר כששניהם היו בחמישייה של דיזי גילספי בתחילת שנות ה-50.

בסשן הזה הם ניגנו כמה סטנדרטים של ג'אז, וכמה יצירות מקוריות של ג'קסון - כולל קטע שחיבר ג'קסון שיהפוך לשם האלבום - BAGS 'N' TRANE, עם הכינויים של שני אלו. הנגנים שהיו עמם בהקלטה הם הבסיסט פול צ'יימברס, הפסנתרן האנק ג'ונס והמתופף קוני קיי (שהיה חברו של ג'קסון בלהקת MODERN JAZZ QUARTET). הפרויקט הזה היווה הזדמנות נדירה עבור קולטריין, שהיה ידוע בנטיותיו הניסיוניות והאוונגרדיות, לעבוד במסגרת מסודרת יותר לצד נגינתו הקסומה של ג'קסון.

מה שיצא (בשנת 1961) הוא תקליט שלעתים קרובות מתחבר מאחורי עבודותיו החשובות של קולטריין. עדיין, זה ג'אז פשוט משובח!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459