רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-15 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-15 בפברואר (15.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"שברתי את עצם הבריח פעם אחת. זה קרה בחדר במלון שבבעלותי, באחד מחגי המולד. התמוטטתי מול האח בשעה ארבע לפנות בוקר, וכמה חברים שלי החליטו להשכיב אותי במיטה, כשהם במצב גרוע לא פחות ממני. הם ניסו לגרור אותי במעלה המדרגות; הם העלו אותי שתי קומות ואז הפילו אותי. אבל לא ידעתי את זה עד שהתעוררתי בבוקר וניסיתי ללבוש את החולצה המזוינת. הכאב היה בלתי נסבל. הבעיה הייתה שהייתי אמור להגיע לצילומי תוכנית סוף השנה של 'טופ אוף דה פופס', והנה אני מגובס. הלכתי לרופא שלי, דוקטור רוברט, והוא נתן לי זריקה ביום ההופעה עצמו כדי שלא ארגיש כלום.

לבשתי חולצה מעל הגבס, הצמדתי את מקל התוף לפרק כף היד עם דבק, התיישבתי מאחורי מערכת התופים ונתתי לזמר, ויויאן סטנשל, לקשור חבל סביב פרק כף היד שלי. לאחר מכן זרקנו את החבל מעל קורת התאורה שמעלינו – זו שמחזיקה את הפנסים והכול – ושמתי עין על המוניטור; בכל פעם שהייתי בפריים, נתתי את האות לויו והוא נתן משיכה בחבל, שגרמה ליד ימין שלי להתרומם ואז להכות במצילה" (קית' מון, מלהקת המי, בשנת 1972)

תקליט סולו ראשון לאיש להקת ג'נסיס. ב-15 בפברואר בשנת 1980 יצא תקליט סולו ראשון לאיש להקת ג'נסיס, מייק ראת'רפורד. שמו הוא SMALLCREEP'S DAY.

הסיפור מאחורי היצירה התחיל כשפיל קולינס נסע לוונקובר כדי לנסות להציל את הנישואים שלו, מה שהשאיר את שאר חברי הלהקה עם המון זמן פנוי בידיים. בעוד הקלידן טוני באנקס כבר הספיק להוציא תקליט משלו, מייק ראת'רפורד ארז את הגיטרות ועלה על טיסה לשוודיה. הוא התמקם בתוך POLAR STUDIOS של להקת ABBA בשטוקהולם, שם החל לעבוד על הפרויקט השאפתני. הוא גייס למשימה נבחרת של מוזיקאים מוכשרים, ביניהם המתופף סימון פיליפס והקלידן אנתוני פיליפס (אין קשר משפחתי ביניהם), שהיה הגיטריסט המייסד בלהקת ג'נסיס (עד שפרש ממנה ב-1970 בגלל פחד במה). השילוב בין השניים יצר סגנון מוזיקלי שהזכיר לרבים את הסאונד המוכר של להקת האם, אך עם טאץ' אישי ומיוחד. פה פיליפס מנגן דווקא בקלידים.

הקונספט של התקליט לא הגיע משום מקום. מייק ראת'רפורד שאב השראה מהספר SMALLCREEP'S DAY שכתב פיטר קורל בראון בשנת 1965. הספר מספר על פועל בשם פינקיין סמולקריפ שעובד במפעל ענק במשך ארבעים שנה, עד שיום אחד הוא מחליט לצאת למסע לאורך פס הייצור כדי להבין מה בכלל מייצרים שם. מייק ראת'רפורד שינה מעט את העלילה והעניק לה סוף שמח יותר, מה שעורר ביקורת אצל חלק מהמומחים. לורנס פרסון ציין בביקורת רטרוספקטיבית כי המוזיקה טובה אבל ראת'רפורד נתן לסיפור סוף שמח, ובכך הפך את העניין לתרגיל אגרסיבי בפספוס הפואנטה. למרות זאת, הצד הראשון של התקליט הכיל יצירה אפית באורך של 24 דקות שחולקה לשבעה חלקים, והעניקה למאזינים חוויה מעניינת.

בתהליך ההקלטה השתמש מייק ראת'רפורד בגיטרות רבות, כולל ROLAND GUITAR SYNTHESIZER שאפשר לו ליצור צלילי קלידים באמצעות הגיטרה שלו. הוא לקח על עצמו את כל תפקידי הגיטרה והבס בתקליט, משימה שדרשה ממנו כמות לא תיאמן של עבודה כפי שהעיד בעצמו. לתפקיד השירה הוא בחר בנואל מקאלה, זמר ששמו עלה בעבר כמועמד להחליף את פיטר גבריאל בלהקת ג'נסיס. התוצאה הייתה תקליט שהגיע למקום ה-13 במצעדים בבריטניה וזכה להצלחה מכובדת מאוד. השיר WORKING IN LINE יצא כסינגל והכיל בצד השני שלו את הרצועה COMPRESSION, שהתבססה על ריף גיטרה ישן עוד מימי ההקלטות של SELLING ENGLAND BY THE POUND בשנת 1973.

פרט מעניין נוסף שמעריצים שמו לב אליו הוא הבלבול שנוצר בהדפסות של התקליט בארצות הברית ובבריטניה. בחלק מהעותקים הצדדים הוחלפו, כך שהתקליט נפתח עם השיר MOOSHINE במקום עם היצירה הארוכה. למרות התקלות הטכניות והלחץ של עבודה ללא החברים הקבועים ללהקה, מייק ראת'רפורד הצליח ליצור יצירה שעומדת בזכות עצמה. אפילו חברו לשעבר ללהקה, הגיטריסט סטיב האקט, התקשר אליו ואמר לו כי SMALLCREEP'S DAY נשמע כמו תקליט נהדר. השירים כמו TIME AND TIME AGAIN וגם EVERY ROAD הוסיפו רובד רגשי ונגיש יותר ליצירה המורכבת, והוכיחו שמייק ראת'רפורד הוא הרבה יותר מסתם הנגן שנמצא מאחור.

ראת'רפורד סיפר על התקליט בספרו האוטוביוגרפי: "לא השתוקקתי לעשות תקליט סולו, אבל חשבתי שזה יכול להיות די כיף. התקליט הזה בוסס על רומן שאהבתי מאת פיטר קורל בראון; הוא סיפק לי תפאורה ועלילה למוזיקה. בניגוד לאלבום של ג'נסיס, THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, יש פה עלילה שאפשר להסביר בפסקה אחת.

אחד הדברים הכי נחמדים בהכנת התקליט היה לחשוב על האנשים שרציתי לעבוד איתם: סיימון פיליפס, מתופף שתמיד הערצתי; נואל מקאלה, זמר אולפן עם קול גבוה מאוד, ואנתוני פיליפס בקלידים. בכל להקה אחרת, עבודה עם מוזיקאים חיצוניים הייתה נתפסת כהתחלה של מדרון חלקלק, ומעלה שאלות כמו: 'מה לא בסדר איתנו?' אבל גם טוני (בנקס, הקלידן של ג'נסיס) ניצל את ההזדמנות לעשות אלבום סולו בזמן שפיל (קולינס) לא היה בסביבה. הקשר בין שלושתנו היה כזה שמעולם לא הרגשנו מאוימים משום דבר שעשינו מחוץ ללהקה.

סטורם ת'ורג'רסון (מעצב עטיפות האלבומים של פינק פלויד, בין השאר) עיצב כמה מעטיפות האלבומים של ג'נסיס, ולכן הוא נראה בחירה טבעית לעיצוב עטיפת התקליט הזה. החלטתי על תמונה שבה רציתי להשתמש, והרעיון של סטורם היה לרסס עליה דיו מפתח. כשהוא הראה לי את התוצאות, הוא הביא שש גרסאות שונות ושאל אותי איזו מהן אני אוהב. כולן נראו לי די דומות, אבל אהבתי אחת קצת יותר מהשאר. 'התמונה הזו,' אמרתי. סטורם נראה נגעל. 'לא לא לא לא לא. את זו'.

סטורם היה מאוד דעתן: זה היה כוחו וזו הייתה חולשתו. הוא ידע היטב איך 'לעמוד על שלו' מול חברות תקליטים – לגרום להן להשתמש בנייר איכותי ובדברים כאלו – אבל הוא גם תמיד ניסה לגרום לך ללכת למדבר איפשהו לצילומים ולבזבז הון עתק. 'אנחנו נעשה את זה כאן, וזה שם, ואז נעבור לדיונת החול הזו...' לסטורם תמיד היה פנקס סקיצות קטן עם רעיונות שהוא הציג, ומאוחר יותר זיהינו כמה רעיונות שג'נסיס דחתה מתנוססים על עטיפות של 10CC ולד זפלין.

כאלבום, SMALLCREEP'S DAY הוא די חזק מבחינה אינסטרומנטלית, אבל הוא היה ממש משב רוח רענן ויצירתי. בניגוד ללהקות אחרות, הפרויקטים הנפרדים של חברי ג'נסיס מעולם לא היו תגובה לאי-שביעות רצון ממה שעשינו כלהקה. תמיד עבדנו על ענייני סולו בין אלבומי הלהקה. זה היה אחד הדברים שהפכו אותנו ליוצאי דופן כלהקה, ואני חושב שזה היה חלק חשוב ממה שהחזיק אותנו יחד".

ב-15 בפברואר בשנת 1981 נמצא גיטריסט הבלוז, מייקל בלומפילד, ללא רוח חיים במכוניתו.

זה היה ברחוב פורסט היל השקט בסן פרנסיסקו, בתוך מכונית מרצדס נעולה היטב. שם נמצא גיטריסט הבלוז מייקל בלומפילד כשהוא ללא רוח חיים. הוא היה רק בן 37 במותו, גיל צעיר מדי עבור מי שנחשב לאחד מענקי הגיטרה הגדולים ביותר שצמחו על אדמת ארצות הברית. בכיס מעילו, שהיה זרוק במושב האחורי של הרכב היוקרתי, נמצא בקבוק ואליום ריק, עדות אילמת ללילה שהסתיים בטרגדיה.

מייקל בלומפילד לא הגיע מהביבים. הוא נולד בשיקגו למשפחה יהודית אמידה מאוד. אביו, הרולד בלומפילד, בנה אימפריה של כלי מטבח – המלחייה המפורסמת עם המכסה הקטן? זה שלהם. הרולד רצה שמייקל יהיה ספורטאי, תלמיד מצטיין, יורש עצר. מייקל, לעומת זאת, גילה את הרדיו. בגיל 13, במקום ללמוד היטב להפטרה של הבר מצווה, הוא נצמד לרדיו הטרנזיסטור שלו מתחת לשמיכה.

כשהוא הביא הביתה את הגיטרה הזולה הראשונה שלו - אביו לא התלהב. לפי האגדות המשפחתיות, הרולד נהג לכנות את הגיטרות "קופסאות פירות" ואף ריסק כמה מהן בזעם. אחיו של מייקל, אלן, טען שזו כנראה הגזמה של מייקל: "אבא לא היה מרסק גיטרה, הוא היה פשוט נותן לך אגרוף בפרצוף". כך או כך, הילד העשיר והמנומש עם המשקפיים הבין שהעתיד שלו לא נמצא בייצור מחבתות, אלא בין הסריגים של הגיטרה.

אז הרולד הבין כי כך והניח בצד סכום דמיוני של 2.5 מיליון דולר רק כדי שבנו יוכל להתמקד במוסיקה מבלי לדאוג לפרנסתו. למרות שנולד שמאלי, בלומפילד כפה על עצמו ללמוד לנגן ביד ימין, כשהוא שואב השראה וצמא לצלילים של סקוטי מור, הגיטריסט של אלביס פרסלי. בלומפילד היה אוטודידקט עם זיכרון צילומי מפחיד. הוא היה מסוגל לשמוע סולו פעם אחת ולנגן אותו בדיוק מושלם. אבל כדי ללמוד בלוז אמיתי, הוא היה צריך ללכת למקור. הוא התחיל להסתובב במועדונים בצד הדרומי של שיקגו, מקומות שבהם אנשים שלפו אקדחים וסכינים כחלק מהפסקול.

באחד הראיונות הוא סיפר סיפור מצמרר (ויש שיגידו מומצא בסגנון "מייקל בלומפילד") על אדם שנכנס לבר, הניח ראש כרות של אישה על הדלפק וצעק לברמן: "תביא לכלבה הזאת בירה!". בין אם זה קרה ובין אם לא, מייקל היה שם, סופג את ה"גרוב" של ענקים כמו בי.בי. קינג, מאדי ווטרס והאולין וולף. וולף עצמו היה מעלה אותו לבמה ומציג אותו בחיבה: "יש לי כאן כמה חברים לבנים מהפרוורים הלילה". מייקל היה עולה, מנגן במהירות מסחררת, ומפגין ביטחון עצמי של "ילד יהודי חצוף", כפי שהגדיר זאת בעצמו. אנשי הבלוז שם נשבו בקסמו של הבחור הלבן והצעיר. הם לימדו אותו טריקים וטכניקות ייחודיות וכינו אותו בחיבה "הילד היהודי העשיר משיקגו". בלומפילד לא היה רק נגן טכני; הוא הביא איתו רגש והבנה עמוקה של הז׳אנר, מה שהפך אותו למבוקש בקרב גדולי המוסיקאים.

אחד הקשרים המרתקים ביותר שלו היה עם ביג ג'ו ויליאמס, אגדת בלוז נודדת. מייקל הפך לגיטריסט שלו, והשניים יצאו למסעות הזויים. באחד הטיולים לסנט לואיס, מייקל מצא את עצמו בהנגאובר קשה ב-7 בבוקר, כשביג ג'ו עומד מעליו שיכור כלוט ומטפטף לו רוטב חריף מחזיר צלוי על החזה החשוף. זה נגמר בקטטה סוערת שבה ביג ג'ו דקר את מייקל בידו עם אולר, ומייקל בעט לביג ג'ו בבטן. כשנפגשו שבועיים לאחר מכן, ביג ג'ו רק חייך במבוכה ואמר: "עשינו חיים משוגעים בסנט לואיס, אה?". עבור מייקל, זו הייתה התמצית של הבלוז – כאב, אבסורד וחברות שאי אפשר להסביר.

בשנת 1965, עשה מייקל צעד ששינה את פני ההיסטוריה של הפולק והרוק. הוא החליט שהוא מפסיק להיות הילד עם המפוחית ומתחיל להרעיש. הוא התקשר למייקל, שהיה אז כבר גיטריסט מוערך בלהקת "פול באטרפילד בלוז באנד". מייקל הגיע לסשן של LIKE A ROLLING STONE בלי נרתיק לגיטרה, רק עם הטלקסטר שלו זרוקה על הכתף בגשם. כשהוא נכנס לאולפן, הגיטרה הייתה רטובה לגמרי; הוא פשוט ניגב אותה במגבת, חיבר למגבר ואמר: "בואו נלך על זה". אל קופר, שהוזמן לשם כדי לצפות בסשן - חשב שאם יביא איתו גיטרה, הוא יוכל לנגן. כשראה את בלומפילד - הוא הבין שאין לו סיכוי והתיישב מאחורי אורגן ההאמונד. באותם ימים, המעבר של זמר פולק לכלים חשמליים נחשב לבגידה של ממש. המעריצים צעקו ושרקו בבוז בהופעות, אך דילן לא נרתע. בלומפילד היה הכוח המניע מאחורי הצליל החדש והמחוספס הזה.

דילן נתן לו הוראה אחת: "אני לא רוצה את החרא הזה של בי.בי קינג". מייקל המציא במקום סאונד חדש – חד, דוקרני, משהו שיושב בדיוק בין בלוז לרוק פסיכדלי. ואז הגיע פסטיבל ניופורט המפורסם. מייקל והלהקה עלו לבמה עם מגברים שהשפריצו צלילים בווליום שהקהל השמרני של הפולק לא ידע איך לעכל. האגדה מספרת שפיט סיגר ניסה לחתוך את הכבלים עם גרזן בגלל הרעש. בלומפילד פשוט עמד שם וניגן את העתיד, בעוד הקהל שורק בוז.

הוא השתתף בהקלטות של התקליט HIGHWAY 61 REVISITED והעניק את הצליל הבלתי נשכח לשיר LIKE A ROLLING STONE. בלומפילד הגיע לאולפן עם גיטרת פנדר טלקאסטר ללא נרתיק, כשהיא מכוסה בשלג, והחל לנגן בלוז פראי. השילוב בין הטקסטים של דילן לגיטרה של בלומפילד יצר יצירה חד פעמית ששינתה את כללי המשחק. באותה שנה, הוא גם תרם את כשרונו לאיש בלוז לבן בשם פול באטרפילד והיה חבר מרכזי בלהקתו, שם המשיך לשכלל את שפת הבלוז החשמלי. בלומפילד לא היה סתם גיטריסט, הוא היה חוקר. הוא והקלידן, מארק נאפטלין, לקחו כמה קוביות סוכר ספוגות ב-LSD בבוסטון, ופתאום מייקל הבין איך מוזיקה הודית עובדת. התוצאה הייתה EAST WEST, קטע של 13 דקות ששינה את פני המוזיקה המודרנית. זה היה הג'אם הארוך הראשון שהונצח על תקליט רוק, כזה שסלל את הדרך ללהקות ג'אם עתידיות.

בשנת 1967 הקים בלומפילד את להקת הדגל החשמלי (ELECTRIC FLAG), הרכב ששילב בלוז, רוק ונשמה עם סקציית נשיפה עוצמתית. אבל מאחורי הקלעים הסמים החלו לכרסם בהכל. מייקל, שסבל מנדודי שינה כרוניים, החל להשתמש בהרואין כניסיון נואש "להשתיק את המוח". לאחר מכן, הוא חבר לאורגניסט אל קופר ליצירת פרויקט פורץ דרך בשם SUPER SESSION. הרעיון היה חדשני: מוסיקאים מהרכבים שונים נפגשים לג׳אם באולפן ויוצרים תקליט שלם בזמן קצר.

התקליט SUPER SESSION הפך לרב מכר ענק, אך מאחורי הקלעים העניינים היו מורכבים. בלומפילד סבל מנדודי שינה קיצוניים שלא אפשרו לו להמשיך את ההקלטות מעבר ליום הראשון. אל קופר, שהיה לחוץ ומבוהל מהיעלמותו של חברו, גייס במהירות את סטיבן סטילס כדי להשלים את העבודה. בסופו של דבר, התקליט יצא תחת שמותיהם של שלושתם. בלומפילד ניגן עם קופר בצד הראשון - וסטילס בצד השני.

שנות השבעים האירו פנים פחות לבלומפילד. למרות שהוציא מספר תקליטים במסגרת קריירת סולו, הוא החל לחוות הידרדרות בשל בעיות עם מס הכנסה, רפיון מקצועי ושימוש כבד בסמים. בשנת 1974 המצב הגיע לשפל כאשר הוא נאלץ להלחין מוסיקה לסרטים פורנוגרפיים כדי להתפרנס. הופעותיו הפכו לאירועי נוסטלגיה מול קהלים קטנים יחסית במועדונים נידחים. באותה תקופה הוא אמר על חייו כמוסיקאי: "אולי יש כמה רגעים של אקסטזה, אבל המחיר שאתה משלם על זה הוא גיהנום יומי טהור".

למרות הייסורים, היו מי שראו בו קרן אור עד הרגע האחרון. יום אחד, חבורת גיטריסטים צעירים (ביניהם קרלוס סנטנה) הגיעה לביתו ופשוט נזפה בו: "אתה צריך להתבייש, אתה בדיחה, אתה כבר לא יכול להחזיק גיטרה!". מייקל ענה להם: "אני לא בעניין יותר, אני בעניין של לראות את THE TONIGHT SHOW ולהזריק". אבל הנזיפה הזו עבדה. הוא חזר להתאמן, חזר לנגן, ואפילו התאחד עם בוב דילן להופעה אחת אחרונה באמצע נובמבר 1980. דילן הציג אותו לקהל, ומייקל – בנעלי בית ומעיל עור – עלה לבמה ונתן סולו שגרם לכולם להבין שגם אחרי הכל, הוא עדיין הגיטריסט הכי חם בעיר. דילן לא ידע אז שלגיטריסט הזה נותרו רק חודשים ספורים לחיות.

חבריו הקרובים סירבו להאמין שהמוות היה התאבדות. המפיק שלו, נורמן דיירון, סיפר בתדהמה: "למייקל הייתה חברה חדשה, הוא הרים משקולות, שמר על בריאותו ונראה נהדר. ראיתי אותו יומיים לפני שמת. זה היה במסיבה שאחריה הסעתי אותו לביתו וקבענו להיפגש בהמשך. זה לא קרה".

מותו של מייקל בלומפילד נותר כאב גדול בלב קהילת הבלוז והרוק. הוא היה חלוץ שהביא את צלילי שיקגו העמוקים למרכז הבמה של הרוק האמריקאי, והשאיר אחריו תקליטים שגם היום נשמעים טריים ומרגשים כאילו הוקלטו אתמול.

גרופיות!!! ב-15 בפברואר בשנת 1969 יצא גיליון חדש לרולינג סטון כשבשער שלו תמונת נושא הכתבה המרכזית, על נושא הבחורות שנצמדות לאמנים ולהקות. מושג חדש נולד אז - גרופיות.

ב-15 בפברואר 1969, דוכני העיתונים ברחבי ארצות הברית רעדו מהתרגשות כאשר הופץ הגיליון ה-27 של המגזין רולינג סטון. על השער לא הופיע גיטריסט מיוזע או זמר זועם, אלא תמונתה של אחת מבנות חבורת ה- GTO, שבישרה על לידתו הרשמית של מושג חדש ששינה את פני התרבות הפופולרית: הגרופיות. המאמר המרכזי באותו גיליון עסק בנשים הצעירות שנצמדו ללהקות ולאמנים, והפך לשיחת היום במסדרונות חברות התקליטים.

ההיסטוריה מלמדת שככל שמוזיקת הרוק התבגרה והפכה למורכבת יותר, כך גם תרבות המעריצות עברה תהליך של עידון ושכלול. היה צורך דחוף במילה חדשה שתתאר את אותן נשים שהסתובבו בשטח הימצאותה של להקה, מאחורי הקלעים או בלובי של בתי המלון, בציפייה לאיזו אינטראקציה אינטימית עם חבר להקה כזה או אחר. הבנות הללו העניקו צבע, סקרנות ופלפל לסיפורי הדרמה של כוכבי הרוק, אך לאורך שנים הן תפקדו בעיקר כדמויות משניות בשולי עיתונות המוזיקה. ברוב המקרים, הכותבים נהגו ללעוג להן מעל דפי העיתון ולזלזל בתפקידן. המגזין רולינג סטון החליט לשנות את חוקי המשחק והעניק להן את הבמה המרכזית ואת הכינוי המוכר, "גרופית".

חלק מאותן נשים לא הסתפקו בלהיות צל חולף והפכו לידועניות בזכות עצמן. אחת הבולטות שבהן הייתה ביבי ביואל, שהתפרסמה בהמשך גם כאמא של השחקנית ליב טיילר. דמות מרכזית נוספת הייתה פמלה דה באר, שתיעדה את חוויותיה בספרים שהפכו לרבי מכר וחשפו את קרביה של תת-התרבות המרתקת הזו. דה באר הייתה חברה בלהקת ה GTO, הרכב בנות שהקים והפיק פרנק זאפה, שהיה הראשון להבין את הפוטנציאל השיווקי של התופעה.

היחסים בין כוכבי הרוק לבין הגרופיות לא הסתכמו תמיד ברומנים חפוזים של לילה אחד אחרי הופעה. ההיסטוריה של הרוק רצופה במקרים שבהם אמנים בחרו להתחתן עם המעריצות המושבעות שלהם. עם זאת, המציאות בשטח הראתה שרק לעיתים רחוקות היה מדובר באיחוד שהחזיק מעמד לכל החיים. הקונוטציה השלילית שדבקה במילה "גרופית" נבעה לעיתים קרובות מרגשות עזים של קנאה. פמלה דה באר הסבירה את העניין בדיוק רב כשאמרה: "אנשים פשוט קינאו כי הגענו אל מאחורי הקלעים והם לא. חלק מחברי הלהקה לא אהבו את העובדה שבנות היו מוכנות לקיים יחסי מין עם חברי להקה אחרים מלבדם. הם היו חסרי ביטחון לגבי סדר ההעדפות שלהן".

עבור הנערה הממוצעת בסצנה, לתפוס מוזיקאי נחשב היה הישג כביר. המוזיקאי היה החתול שכולן רדפו אחריו, ומי שזכתה בו - הפכה בקרב המתחרות שלה למשהו מיוחד. היא אולי כבר הספיקה לבלות עם עשרות מוזיקאים לפניו, חלקם כוכבים ענקיים שכל ילד בארצות הברית ובאנגליה הכיר, אבל כעת המעמד שלה נסק. היא הצליחה להשיג את הבחור הזה כבר בלילה הראשון שלו בעיר, ואולי אפילו תזכה לבלות איתו את כל סוף השבוע. נראה היה שהוא מחבב אותה, למרות שעם המוזיקאים הללו אי אפשר היה לדעת בוודאות.

הנרי, גרופית (שבעברית הפך תואר זה ל"מזדנבת") ותיקה בסצנה של סן פרנסיסקו שהייתה אז בהיריון, הסבירה לרולינג סטון שלהיות גרופית זה ג'וב במשרה מלאה, ממש כמו להיות מוזיקאית. לדבריה, צריך להישאר בעניינים מבחינה אינטלקטואלית כדי שיהיה מה להציע. היא השוותה את התפקיד לגיישה יפנית: "הן מספקות שירות ללא מטרות רווח, הן חברות, עקרות בית וכל מה שהמוזיקאי צריך באותו רגע".

הגיטריסט Jג'ימי פייג' ציין אז שיש שני סוגים של נערות: אלו מסן פרנסיסקו, שהן יותר כמו חברות, ואלו מלוס אנג'לס ומניו יורק, שהופכות את המרדף אחרי כוכבי פופ לדת של ממש. פייג' טען שהן מאהבות טובות יותר כי יש להן ניסיון והן מוכנות לנסות דברים חדשים, אך הדגיש שהחברות והתחושה המשפחתית חשובות לא פחות מהסקס.

בתחתית סולם המעמד עמדו ה-STAR FUCKERS. אלו נערות שרדפו אחרי שמות גדולים רק כדי לסמן וי ביומן, כמו אספניות פרפרים. הן היו זאבות בודדות מבחינה חברתית, בעוד הגרופיות האמיתיות נטו להתגבש בקליקות ולחסום את הגישה לחדרי ההלבשה בפני המתחרות. היו גרופיות שהעניקו אהבה למוזיקאים והיו כאלה שהיו מאיימות ולא בחלו להגיד בפני המוזיקאי את מה שהן רוצות ממנו - בלעדיות. לא פעם היו מכות בסצנה הזו.

אחד הסיפורים המרתקים ביותר הוא זה של ה-PLASTER CASTERS משיקגו. סינתיה בת ה-21 ודיאן בת ה-17 פיתחו שיטה ייחודית: יצירת פסלי גבס של איברי המין של כוכבי הרוק. הכל התחיל כפרויקט בשיעור אמנות באוניברסיטה, כשסינתיה החליטה ליצוק משהו מוצק באמת. הן הגיעו לבתי מלון עם מזוודה מלאה בציוד, כולל גבס, מדי חום וחומרי סיכה. ג'ימי הנדריקס היה אחד המפורסמים הראשונים ששיתף פעולה (מספר 00004 ביומן שלהן). היציקה שלו הייתה מאתגרת במיוחד; הוא נתקע בתוך התבנית במשך כ-15 דקות בגלל שערות שנדבקו, אבל נשאר רגוע ואפילו נהנה מהתהליך. זאפה הפך לנותן החסות שלהן, אם כי הוא עצמו סירב לעבור את התהליך. היציקות הללו נשמרו בקופסאות נעליים בארון של דיאן בשיקגו, והפכו לפריט אספנות היסטורי.

זאפה גם הקים את קבוצת ה-GTO'S (GIRLS TOGETHER OUTRAGEOUSLY). הנערות הללו, ביניהן מיס פאמלה (פמלה דה באר הידועה), מיס כריסטין ומיס מרסי, היו דמויות ססגוניות בלבוש אקזוטי שכלל נוצות ואיפור דרמטי. הן היו פשוט נערות שאהבו את החברה אחת של השנייה והעריצו מוזיקה. פמלה דה באר סיפרה שכל העניין התחיל אצלה עם אלביס פרסלי, והמשיך במכתבים יומיומיים לפול מקרטני. הנערות הללו ראו במוזיקאים אלים. אנה, עם נזם הזהב באף, הסבירה שזו הייתה זכות גדולה להיות מעורבת מינית עם מישהו כמו ג'ון לנון או אריק קלפטון. הן חיו בתוך ענן של סמים, מסיבות וצילומים, והרגישו שחלק מאור הזרקורים נופל גם עליהן.

למרות החגיגה, היו גם רגעים קשים. ויקטוריה, גרופית מסן פרנסיסקו, מצאה את עצמה בהיריון בגיל 15 ממוזיקאי שלא היה לו זמן לילד. היא סיפרה בבכי שהיא מרגישה שפספסה את כל תקופת הנעורים שלה; היא מעולם לא הלכה למשחק פוטבול או לנשף סיום. כשהיא שמעה תקליט מסוים ברדיו, היא פשוט פורצת בבכי. בסופו של דבר, עולם הגרופיות היה שילוב של פנטזיה, הערצה וצורך באהבה. אלו היו חיים מלאי כאב שבהם אנשים נחשקים תמיד עוזבים אותך. ובכל זאת, עבור רבות מהן, הרגע שבו הכוכב הגדול מהפוסטר על הקיר בחר דווקא בהן מתוך כל הבנות בחדר ההלבשה, היה שווה הכל.

ג'ימי פייג' עם צ'רלס ברונסון! ב-15 בפברואר בשנת 1982 יצא תקליט הפסקול לסרט פעולה שנקרא 'משאלת מוות 2'. ג'ימי פייג' (לשעבר גיטריסט להקת לד זפלין) הופקד על הכנת הפסקול.

באותם ימים, צ'רלס ברונסון נחשב לאחד מגיבורי הפעולה המשכנעים ביותר שנראו על המסך. קשה היה להתעלם ממבטו הקשוח ומהשפם הגברי שעיטר את פניו בעת שגילם את התפקיד הראשי. את המשימה המוזיקלית הדרמטית של כתיבת הפסקול לסרט הפקידו בידיו של ג'ימי פייג', מי שהיה הגיטריסט של לד זפלין ובשנת 1982 היה צל שבור של עצמו.

עבור הגיטריסט המפורסם, הפרויקט הגיע בדיוק ברגע הנכון. פייג' היה שבר כלי לאחר מותו של חברו ללהקה, המתופף ג'ון בונהאם, בשנת 1980 – תקופה שבה כמעט לא נגע בגיטרה. מנהל הלהקה, פיטר גרנט, יחד עם הבמאי מייקל וינר (שהיה שכנו של פייג' במשך שנים), ארגנו לו את העבודה הזו, אפילו ללא תמורה כספית, רק כדי להחזירו למעגל היצירה.

וינר סיפר על המפגש הראשוני בביתו: "גרתי ליד ג'ימי במשך שנים רבות. זו הייתה עת קשה מאוד עבורו; המתופף מת והוא עצמו היה מצוי בתקופה של חוסר פעילות. ג'ימי צלצל בפעמון הדלת, ולפי המראה שלו – חששתי שאם תנשוב רוח, הוא ייפול. הוא צפה בסרט, הבנו את הכיוון המוזיקלי הנדרש, ואז הוא אמר לי: 'אני הולך לאולפן שלי. אני לא רוצה שתהיה בסביבה, אני אעשה את הכל לבד'".

פייג' הסתגר ב-SOL STUDIO, האולפן הפרטי שלו במחוז ברקשייר שבאנגליה, והחל לעבוד במרץ. הוא השתמש בטכנולוגיה שהיתה חדשה עבורו באותם ימים – ה-GUITAR SYNTH של חברת רולאנד – שאפשרה לו להפיק צלילים ייחודיים שתאמו את האווירה המתוחה של הסרט. הוא עבד עם מוזיקאים מוכשרים כמו המתופף דייב מאטקס והבסיסט דייוויד פייטון, והזמין את הזמר כריס פארלו לתרום את קולו בשירים WHO'S TO BLAME ו-HYPNOTIZING WAYS.

המתופף דייב מאטקס נזכר בעבודה המשותפת: "התמקמתי במרכז החדר. ג'ימי הציב לידי בהתחלה מגבר גיטרה קטן, אך בשלב מסוים הודיע שהוא מעביר אותו לחדר אחר. הוא אמר לי: 'אני לא רוצה להרוס את צליל התופים שלך'. עניתי לו: 'אתה לא הורס לי את הסאונד; אנחנו עובדים על זה ביחד'. מאוחר יותר הבנתי שהוא השתמש במיקרופוני אמביינס כדי להעצים את הסאונד של התופים, והוא לא רצה שהם יקלטו גם את הגיטרה; הוא חיפש הפרדה".

מייקל וינר הודה שמעולם לא חזה בעבודה מקצועית כזו: "הכל עבד בול! מעולם בחיי לא ראיתי פסקול מקצועי יותר. ערכתי את הסרט בעצמי והנחתי עליו את המוזיקה. לעולם לא אשכח את הרגע בעליית הגג שלי, בבית ליד ג'ימי – שילבתי בין השניים, הצבתי את נקודת ההתחלה שלו מול נקודת ההתחלה שלנו, ואמרתי: 'לעזאזל! זה פשוט מדהים! המוזיקה נהדרת וקולעת בול לכל נקודה בזמן הנכון!'".

התקליט כלל קטעים מגוונים כמו THE CHASE הארוך והדרמטי, CITY SIRENS, וכן את CAROLE'S THEME העדין יותר, שליווה את הרגעים שבהם צ'רלס ברונסון שב לביתו לאחר יום מפרך של מצוד אחר פושעים.

הסרט הופק על ידי חברת CANNON FILMS של המפיקים הישראלים מנחם גולן ויורם גלובוס, שרכשו את הזכויות והתעקשו שמייקל וינר יחזור לכיסא הבמאי, לאור דרישתו של ברונסון עצמו. עם זאת, הביקורות על הפסקול לא היו אוהדות. בביקורת שפורסמה בזמנו בעיתון "מלודי מייקר" נכתב: "בימים שבהם השיר 'מדרגות לרקיע' כיכב, אפילו ידיעה על כך שג'ימי פייג' איבד את המפרט שלו הייתה סנסציה. אך האופנות השתנו; אם תמצמצו, תפספסו אדם שנעלם לפתע – בדיוק כמו הילתו של פייג'. פתטי לראות שפייג' הניח לאלבום הסולו הראשון שלו להישמע כמו פסקול לסרט פרובוקטיבי ולא נעים. חבל שרק העובדה שפייג' הוא שכנו של הבמאי מייקל וינר הובילה לחיבור של המוזיקאי לפרויקט המפוקפק הזה. משחקו הקפוא של ברונסון תואם את התזמור המשעמם של פייג', שנשמע כפסקול הוליוודי סטנדרטי, עמוס בסינתיסייזרים המחליפים את הגיטרות. פה ושם ישנן גיטרות שיעירו את חובבי לד זפלין, כמו למשל בקטע WHO'S TO BLAME בביצועו של כריס פארלו. שמונה שנים לאחר הסרט הראשון (שאת הפסקול שלו יצר הרבי הנקוק), אנו מקבלים אלבום בעייתי. אם כך, לא כדאי להמתין לחלק השלישי של 'משאלת מוות'".

תקליט חדש למאנקיז שסימן את הסוף של הקוף. ב-15 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקת המאנקיז. שמו הוא INSTANT REPLAY וכבר לפי עטיפתו היה ברור שאחד מהארבעה (פיטר טורק) פרש.

התקליט המדובר יצא לאור בדיוק בזמן דעיכת הלהקה, חודשים ספורים לאחר שבוטלה תוכנית הטלוויזיה המצליחה שלהם ששיגעה את ארצות הברית. כפי שצוין, פיטר טורק עזב את הספינה בטריקת דלת ב-30 בדצמבר בשנת 1968. טורק יצא מכוכב הקופים בידיים ריקות ממצלצלים, כי השתמש בכל הכסף שצבר עד אז, סכום אסטרונומי של מאה ושישים אלף דולר, רק כדי לקנות את החופש שלו ולהשתחרר מהחוזה המעיק שקשר אותו ללהקה. החירות הייתה חשובה לו יותר.

באופן אירוני למדי, ביום בו הוא בחר לעזוב, ציינו שני חברים אחרים בלהקת המאנקיז את יום הולדתם. מדובר במייק נסמית', שנולד בשנת 1942, ובדייבי ג'ונס, שנולד בדיוק שלוש שנים אחריו, בשנת 1945. נראה שהיקום תכנן מסיבת יום הולדת משונה במיוחד עבור השניים הללו.

פיטר טורק לא חסך במילים ואמר לתקשורת מיד עם פרישתו: "למעשה, רציתי לפרוש כבר לפני שנתיים, כשהעונה הראשונה של תוכנית הטלוויזיה שלנו הסתיימה., אבל האחרים שיכנעו אותי להישאר. נשארתי ושנאתי את העבודה שם. רק רציתי להקליט את השירים שלי. הלחץ היה נוראי. נכון, היו רגעים טובים פה ושם אבל הפעם השמחה היחידה בלהקה הייתה כשהקלטנו את האלבום HEADQUARTERS. ההופעות היו מהנות אבל במהלך סיבובי הופעות אתה מנותק מחברים חוץ מחבריך ללהקה. הסיבוב האחרון באוסטרליה וביפן לא היה מהנה כי חשתי שאנחנו לא מוכנים להופיע. לא ערכנו מספיק חזרות. כל הזמן דחפתי לעשות חזרות והם כל הזמן ענו לי שנעשה אחר כך. כמו כן, בסיבוב האחרון לא ביצענו חומרים חדשים. זה שיעמם אותי. אני מניח ששאר הלהקה ראתה שאני עומד לפרוש". מיד לאחר שעזב, הוא פנה לדרך עצמאית והקים להקה בשם RELEASE.

התקליט INSTANT REPLAY ניסה לעשות תרגיל שיווקי ומוזיקלי ולשלב חומרים ישנים מהארכיון עם שירים חדשים, הכל במטרה לנסות ולזכות בחזרה בלבבות הקהל שהעריץ את הלהקה בימיה הגדולים. המפיקים קיוו שהנוסחה הזו תעבוד, אך הטריק לא צלח והתקליט לא נחשב לאחד מהפרויקטים המצליחים ביותר של המאנקיז במצעדים.

השיר TEAR DROP CITY הוקלט למעשה כבר בשנת 1966, בתקופה בה הלהקה עוד רכבה על גלי ההצלחה הראשונים. שיר נוסף בתקליט שמעורר עניין רב הוא YOU AND I, שנכתב על ידי מייק נסמית' וחברו ביל צ'דוויק. המידע המרעיש הוא שבשיר הזה מנגן בגיטרה לא אחר מאשר ניל יאנג, שהיה אז חבר בלהקת BUFFALO SPRINGFIELD. יאנג תרם את צלילי הגיטרה הייחודיים שלו להקלטה שהתקיימה באוגוסט 1968. גם השיר THE GIRL I LEFT BEHIND ME נושא עמו היסטוריה ארוכה. הוא הוקלט לראשונה בגרסה מוקדמת כבר בשנת 1967 בביצועו של דייבי ג'ונס, והוא נכתב על ידי ניל סדקה וקרול באייר סאגר. המפיקים החליטו לשלוף אותו מהמגירה כדי למלא את החלל שהותיר פיטר טורק.

למרות הניסיונות המאומצים להחזיר את הגלגל לאחור, התקליט INSTANT REPLAY סימן את תחילת הסוף עבור חברי הלהקה שנותרו. מייקי דולנז, דייבי ג'ונס ומייק נסמית' ניסו לשמור על החיוך המפורסם שלהם, אבל בלי טורק ובלי תוכנית הטלוויזיה, הקסם של המאנקיז החל להתפוגג באוויר של סוף הסיקסטיז.

להקת ראש מציגה - מתופף חדש בתקליט חדש. ב-15 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליטה השני של להקת RUSH, שנקרא FLY BY NIGHT. פה קיבל ההרכב זריקת מרץ של חשמל ואינטליגנציה.

הסיפור של RUSH התחיל הרבה לפני שהם מילאו אצטדיונים. כבר בשנת 1968, במרתף של כנסייה בקנדה, נפגשו שני חברים מהכיתה כדי להרעיש קצת בשעות הפנאי. אלה היו הגיטריסט אלכס לייפסון (שנולד בשם אלכס זיבוז'ינוביק) והבסיסט גדי לי (שנולד בשם גרי לי וויינריב). בשנת 1971 המזל האיר להם פנים כשחוקי השתייה בטורונטו שונו והגיל המותר ירד ל-18. זה פתח להם את הדלת להופיע בפאבים שישה ערבים בשבוע, מה שחישל אותם כהרכב הופעות משומן היטב.

התקליט הראשון שלהם, שיצא ב-1974, הציג לעולם רוק כבד עם ניחוחות חזקים של לד זפלין. המתופף אז היה ג'ון ראטסי, והוא היה היחיד בהיסטוריה של הלהקה שלא היה ניל פירת. בתחילת הדרך הם הקליטו קאבר לשיר NOT FADE AWAY שיצא כתקליטון ב-1973, אבל הם לא היו מרוצים מהסאונד של המפיק, דייב סטוק, והחליטו לקחת את המושכות לידיים ולהפיק בעצמם.

ההצלחה הגדולה של התקליט הראשון הגיעה בזכות השיר WORKING MAN, שהפך ללהיט ענק בתחנות הרדיו בקליבלנד בזכות השדרנית, דונה הלפר. למרות שההדפסה הראשונה כללה רק 3,500 עותקים, הרעש שנוצר גרם לחברת MERCURY להחתים אותם במהירות. אבל אז קרה השינוי הגדול: ג'ון ראטסי נאלץ לעזוב בגלל בעיות בריאותיות הקשורות למחלת הסוכרת שלו, והלהקה חיפשה מתופף חדש.

אל האודישן הגיע בחור עם תספורת קצרה שנראה קצת לא קשור לסצנה, אבל ברגע שהוא התחיל להכות בתופים, הלסתות של אלכס וגדי צנחו לרצפה. זה היה ניל פירת, שהגיע מלהקה עם שם דומה - HUSH (אשכרה...) עם מערכת תופים קטנה אך עוצמה של סופה. פירת לא היה רק מתופף מופלא אלא גם תולעת ספרים רצינית, ומהר מאוד הוא הפך לכותב המילים הראשי של הלהקה. קשה לדמיין דוגמה שבה גיוס מתופף חדש ללהקה קיימת שינה אותה באופן כה נחרץ (ג'נסיס היא דוגמה ובה ללהקה שכזו). להקת RUSH קיבלה מתנה שכזו עם ניל פירת.

ניל פירת סיפר על תהליך הכתיבה של התקליט FLY BY NIGHT: "כשהסתובבנו בהופעות, עבדנו על שירים. אם שכרנו מכונית, באמת, זה היה כמו המאנקיז. לאלכס הייתה גיטרה אקוסטית ואנחנו היינו עובדים עמה על שיר, ברכב שכור, בחדר מלון אחרי הופעה - זה פחות או יותר איך שנכתב התקליט הזה". ללהקה המחודשת הייתה משימה לא קלה. שלושת החברים ידעו שיהיה קשה להם להתברג בתעשייה כל עוד הלהקות שהשפיעו עליהם עדיין פועלות בשטח ובהצלחה. להקות רוק מתקדם מובילות לצד להקות רוק כבד עדיין שלטו בכיפה. העבודה לא הייתה קלה, אך זה גם חישל את שלושת החבר'ה.

העטיפה המרהיבה של התקליט, עם הינשוף הענק בשלג, צוירה על ידי ארלדו קארוגטי. מדובר באותו אמן שצייר מאוחר יותר את עטיפות אלבומי הסולו של חברי להקת קיס בשנת 1978. האיור הזה העניק לתקליט נופך מסתורי וקריר שהתאים בדיוק לאווירה המוזיקלית החדשה. וברגע שמוציאים את התקליט מהעטיפה הקרה כשלג שלו, הלבה הרותחת מתפרצת...

התקליט נפתח בסערה עם השיר ANTHEM, שמבוסס על נובלה של הסופרת איין ראנד משנת 1938. ניל פירת הושפע עמוקות מהפילוסופיה של ראנד על אינדיבידואליזם, והשיר הזה הפך להצהרת כוונות עבור הלהקה. זו הפגזת רוק שלא נשמעה כמותה לפני כן. עם תיפוף מופלא, נגינת בס וגיטרה מהוקצעת וסולן (גדי לי) שנשמע כהכלאה אנרגטית ומקסימה, לדעתי, בין רוברט פלאנט לדונלד דאק. גדולתו של גדי לי היא שהוא הטביע בקול זה את חותמו בעולם הרוק עם סגנון שירה ייחודי שאין שני לו. והשיר BENEATH, BETWEEN AND BEHIND עסק במבט היסטורי על עלייתן ונפילתן של אימפריות, נושא שפירת המשיך לחקור לאורך השנים.

אחד הקטעים הכי מדוברים בתקליט הוא היצירה BY TOR AND THE SNOW DOG שחותמת את הצד הראשון של התקליט. השם המוזר הזה הגיע מהווארד אנגרליידר, מנהל ההופעות, שראה שני כלבים במסיבה אצל מנהל הלהקה: כלב רועים גרמני שנשך כל מי שעבר לידו וזכה לכינוי BY-TOR, וכלב לבן קטן ועצבני שזכה לשם SNOW DOG. השיר הזה הוא הניסיון הראשון של הלהקה בבניית "סיפור" מוזיקלי מורכב עם קרב בין גיטרה לבס שמייצג את המאבק בין הדמויות. על העטיפה האחורית, לייפסון זכה לכינוי BY-TOR וגדי לי לכינוי SNOW DOG.

שיר הנושא, FLY BY NIGHT, נכתב על ידי ניל פירת על החוויה שלו כשעבר לקנדה מלונדון כשהיה בן 18. השיר הפך לאחד הלהיטים הכי מזוהים של הלהקה, למרות שהוא פופי יחסית לסגנון הפרוגרסיבי שהם החלו לפתח. שיר נוסף, IN THE END, הציג את היכולת של הלהקה לשלב בין גיטרות אקוסטיות שקטות להתפוצצות חשמלית בלוזית.

אז FLY BY NIGHT היה הרגע שבו RUSH הפסיקו להיות "הבן דוד הקנדי של לד זפלין" והפכו למפלצת רוק ייחודית, חכמה ובלתי ניתנת לעצירה. הם הוכיחו שעם נחישות, מתופף אינטלקטואל וקצת הומור על כלבים עצבניים, אפשר לכבוש את העולם. יאללה, מתחילים לטוס - בלילה.

גרנד פ'אנק? או גרנד ג'אנק? ב-15 בפברואר בשנת 1974 יצא תקליטון חדש ללהקת גרנד פ'אנק עם THE LOCO-MOTION.

מבקרי המוזיקה והמעריצים נאלצו להודות כי לנוכח הכבדות האדירה שאפיינה את הלהקה בעיקר בשנים 1969 עד 1972, התקליטון הזה לא נחשב בתחילה כמשהו שנמצא בראש הרשימה של ההרכב. במקור, היצירה הזו הייתה קלאסיקה מרקידה של הזמרת ליטל אווה (בויד) משנת 1962. ליטל אווה הייתה בכלל הבייביסיטר של כותבי השיר, קרול קינג וג'רי גופין, והיא הייתה רק בת 17 כאשר הקליטה אותו. ובכן, בעת ההכנות להקלטת תקליט חדש בשם SHININ' ON, חברי גרנד פ'אנק החליטו פשוט להשתעשע באולפן. היה זה המפיק המבריק, טוד ראנדגרן, ששמע את הכיף שהם מפיקים מהשיר ושכנע אותם שזה חייב להיות שיר שייצא כתקליטון.

במובנים רבים, גראנד פ'אנק ריילרואד הייתה להקת ההבי מטאל הטיפוסית שהייתה שנואה על ידי המבקרים אך אהובה כמעט באופן אוניברסלי על ידי גדודי צעירים שקנו כל דבר שנשא את שמם. לאחר ארבע שנים של מופעי סולד אאוט ותקליטי פלטינה, הלהקה כבשה את המצעדים עם הלהיט הגדול הראשון שלה בשנת 1973, שנקרא WE'RE AN AMERICAN BAND. בעקבות ההצלחה, הוחלט לחזור על מוצר שיימכר על בטוח. הרי אם מעריצי הפופ קנו משהו פעם אחת, הם ודאי יהיו מוכנים לקנות את זה שוב.

אז הביצוע של הלהקה הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי ב-4 במאי 1974. עובדה זו הפכה את השיר לאחד הבודדים בהיסטוריה שהגיע למקום הראשון בשני ביצועים שונים של אמנים שונים. טוד ראנדגרן השתמש באפקטים מיוחדים של אקו כדי להעניק לשיר צליל של מסיבה גדולה.

עדיין, למרות ההצלחה המסחרית המסחררת, נשמעו קולות שטענו כי כל מה שהיה משכנע בגרסה המקורית היה חסר כאן. הקסם, העדינות, השנינות והתרוממות הרוח פינו את מקומם לאקורדים כוחניים ולקצב עמוס שהקשו על הריקוד בהנאה. עבור חלק מהמאזינים, למרות שמדובר היה בלהיט ענק של מארק פארנר וחבריו, הדרך למטה החלה להרגיש חלקלקה כבר בגרסה הזו ללהיט המתוק מן העבר. הלהקה אמנם המשיכה לייצר מוזיקה, אך נדמה היה שהחיפוש אחר נוסחת הפופ המושלמת בא על חשבון החספוס הראשוני שהפך אותה לשם דבר בעולם הרוק. עכשיו תסלחו לי, אני רץ לשים בפטיפון את התקליט השני של גרנד פ'אנק. חייב להחזיר צבע אדום ללחיים!

זו היא לא אמריקה - לפי דייויד בואי. ב-15 בפברואר בשנת 1985 יצא תקליטון עם השיר THIS IS NOT AMERICA של דייויד בואי ופאט מאת'יני.

ובכן... זה היה שיתוף פעולה מעניין בין דיוויד בואי לבין גיטריסט הג'אז, פאט מאת'יני, ששולב בדרמת הריגול האמריקאית "הבז ואיש השלג". הבמאי, ג'ון שלזינגר, הוא שיצר קשר עם מאת'יני כדי להלחין את הפסקול כי באותה תקופה רווח המנהג לשלב בסרטים "שיר נושא" שיתנגן במהלך הסרט, או לפחות על רקע כתוביות הסיום. שלזינגר לא עצר פה - הוא העלה את הרעיון לנסות לגייס את דיוויד בואי למשימה.

פאט מאת'יני: "לא הייתי בטוח בדיוק מי זה דיוויד בואי. יכולתי לספר לכם מי ניגן בתופים בכל תקליט של ווס מונטגומרי, אורנט קולמן או מיילס דייוויס, אבל פשוט לא כל כך התעניינתי, או אפילו הייתי מודע, לרוב מוזיקת ​​הפופ האנגלית באותה תקופה. אז הלכתי לחנות תקליטים, השגתי כמה אלבומים שלו שהומלצו לי והבנתי שאני כן מכיר חלק מהלהיטים מהרדיו, אבל בעיקר הבנתי שהוא יהיה האדם המושלם לשיר את הקטע הזה".

בואי ומאת'יני נפגשו כדי לדון בפסקול, ויחד צפו בעריכה מוקדמת של הסרט. "אז הבנתי איזה כבוד זה לקבל את ההזדמנות הזו לעבוד עם מישהו ברמה שלו", סיפר הגיטריסט. "כשנפגשנו, ישבתי לידו כשהקרינו לנו גרסה ראשונית של הסרט. שמתי לב שכל הזמן שהוא צפה, הוא רשם דברים בפנקס צהוב. כשהסרט הסתיים, הייתה לו רשימה של שמות אפשריים לשיר, כל אחד טוב יותר מהשני. אחד מהם היה שורה שנלקחה מהסרט, 'זו לא אמריקה' – משפט שצעק שומר מקסיקני בסצנה עם שון פן".

השיר הוקלט באולפן בשווייץ, שהיה חביב על בואי באותה תקופה. מאת'יני נזכר: "זה כמעט מצחיק לחשוב על זה עכשיו, אבל ה'מנוע' הראשי של השיר הזה היה הדבר המוזר הזה – מכונת התופים של רולנד שהייתה ברשותי".

אמריקה שרה מהוואי על... אמריקה? ב-15 בפברואר בשנת 1977 יצא האלבום HARBOR של להקת אמריקה.

השלישייה, שכללה את ג'רי בקלי, דיואי באנל ודן פיק, החליטה שהגיע הזמן לקצת שמש והרחיקה עד הוואי כדי להקליט את היצירה השביעית שלה. הם התמקמו בסטודיו בשם קא לאה קיקי שבקאואיי והשתמשו באולפן נייד של אולפני RECORD PLANT כדי לתפוס את הצליל המדויק של הגלים.

על ההפקה ניצח לא אחר מאשר ג'ורג' מרטין, האיש שכולם הכירו כמפיק של הביטלס, וזו הייתה הפעם הרביעית מתוך שש שבה הוא שיתף פעולה עם הלהקה. התקליט עצמו הציג צד קצת יותר קודר ופסימי מהרגיל של ההרכב. למרות שהעטיפה הראתה שקיעה פסטורלית, השירים בפנים צללו לנושאים מורכבים יותר. ואם כבר מדברים על העטיפה, פרט פיקנטי במיוחד הוא שמי שעיצב אותה היה פיל הרטמן, שלימים הפך לקומיקאי מפורסם בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE ובסדרה הסימפסונים. מתברר שלפני שהצחיק את כל העולם, הוא היה מעצב גרפי מוכשר שעבד צמוד עם הלהקה.

השיר הפותח, GOD OF THE SUN, נכתב על ידי ג'רי בקלי והוא שומר על האווירה המלודית המוכרת של הלהקה אך עם ניחוח של דעיכה. שיר נוסף שמשך תשומת לב היה SLOW DOWN, ניסיון מעניין של הלהקה לפזול לכיוון הדיסקו ששטף את העולם באותן שנים. דן פיק סיפר בעבר על התקופה הזו, שזה היה סיפור סינדרלה, אבל ברגע שזה קרה, זה הפך לרכבת משא. הוא הרגיש שההצלחה המהירה והחיים בדרכים גבו ממנו מחיר כבד.

התקליט HARBOR הגיע למקום ה-21 במצעד הבילבורד, מה שנחשב אז לאכזבה מסחרית מסוימת לעומת תקליטי הזהב והפלטינה הקודמים שלהם. זה היה התקליט האחרון שבו השתתף דן פיק. זמן קצר לאחר מכן הוא החליט לעזוב את הלהקה, חזר בתשובה והתמקד במוזיקה נוצרית. דיואי באנל וג'רי בקלי המשיכו מאז כצמד, אך HARBOR נשאר כעדות אחרונה לשילוב הקולות המיוחד של השלישייה המקורית תחת ידיו המיומנות של ג'ורג' מרטין.

אחד השירים היותר מסקרנים בתקליט הוא POLITICAL POACHERS של דיואי באנל, שמתייחס בצורה עקיפה לפוליטיקה של התקופה, כולל רמזים לנשיא ג'ימי קרטר שנבחר זמן קצר לפני כן. כן, להקת אמריקה שרה על... אמריקה. המעריצים אולי לא העריכו את התקליט הזה בזמן אמת כמו את הלהיטים הגדולים מהמדבר, אבל עם השנים הוא קיבל מעמד של פנינה חבויה בזכות ההפקה העשירה והכנות המרירה-מתוקה של חברי הלהקה שחיפשו מקלט בנמל המבטחים של הוואי.

הנה הביקורת על התקליט ברולינג סטון (גיליון 237 - 21 באפריל 1977): "האלבום הזה מכיל מנה גדושה מהחומרים הצפויים. הפעם אנו מקבלים את 'סוס ללא שם' כשהוא לעוס מחדש ומוגש לנו תחת השם POLITICAL POACHERS. שאר החומר נשמע שוב כבליל של ניל יאנג, האיגלס והביץ' בויז גם יחד. על ההפקה חתום שוב ג'ורג' מרטין. הרגעים המעניינים ביותר נובעים מניסיונות הלהקה לפנות לרוק, ובמיוחד בשיר NOW SHE'S GONE, שנשמע כאילו נשלף מפח הזבל של ג'ו וולש. השיר HURRICANE מזכיר את הביץ' בויז בימי האלבום SUMMER DAYS, אך כולל את אותה נגינת כלי נשיפה איומה. כמובן שבסופו של דבר, שניהם נשמעים מטופשים. האבסורד החביב עליי ביותר באלבום הוא הקטע החותם אותו, DOWN TO THE WATER, שפשוט חייב לכלול גם אפקטים של צלילי ים. התוצאה מצחיקה".

יש טוויסט הזוי בעלילה הזו! ב-15 בפברואר בשנת 2013 תבע אמן הטוויסט הותיק, צ'אבי צ'קר, את חברת המחשבים HP, בסך חצי מיליון דולר. למה? לא תאמינו!

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם מוזיקאים מפורסמים ששינו את פני ההיסטוריה עם ריקוד שסחף את העולם, ופתאום מגלים שחברת טכנולוגיה ענקית משתמשת בשם שלכם כדי למכור אפליקציה שמודדת, איך נאמר בעדינות, את הביצועים בחדר המיטות לפי מידת הנעליים. זה בדיוק מה שקרה לצ'אבי צ'קר, הזמר שהביא לנו את להיט הטוויסט, שמצא את עצמו בלב דרמה משפטית סוערת שהסעירה את עולם הפופ.

אז ב-15 בפברואר בשנת 2013, החליט צ'אבי צ'קר, שנולד בכלל בשם ארנסט אוונס, להגיש תביעת ענק נגד חברת המחשבים HP. הסכום ההתחלתי עמד על חצי מיליון דולר, אך מהר מאוד הטונים עלו. עורכי הדין של צ'קר לא בזבזו זמן ודרשו חצי מיליארד דולר בגין נזקים שלטענתם היו בלתי ניתנים לתיקון. עורך הדין ווילי גארי הסביר את המניע מאחורי הצעד הדרמטי ואמר כי "תביעה זו נוגעת לשמירה על שלמותו ומורשתו של אדם שהשקיע שנים רבות במלאכתו המוזיקלית וזכה לתפקיד אחד מגדולי הבדרנים המוזיקליים בכל הזמנים".

מנגד, בחברת HP ניסו למזער נזקים והסבירו כי שמו של צ'קר הוסר מכל הרישומים הרשמיים שלהם כבר בספטמבר 2012. אלא שרישום ישן של האפליקציה חשף את הנוסח הבעייתי שנצמד לשמו של האמן: "כל אחת מכן רק מתחילה לראות מישהו חדש ותוהה מה גודל איברו. אז כל מה שאת צריכה לעשות זה לגלות את גודל הנעל של האדם ללא אכזבות וללא הפתעות". היזמים שמאחורי המיזם המפוקפק, חברת MAGIC APPS, אפילו התגאו בדרישה הבינלאומית הגבוהה לאפליקציה, עד שהמידע הגיע לאוזניו של צ'אבי צ'קר. הזמר, שהיה מספיק פיקח לרשום את שמו כסימן מסחרי כבר בשנת 1997, לא התכוון לעבור על כך בשתיקה.

עורכי הדין של הזמר טענו כי האפליקציה תטשטש ותכתים את הסימן המסחרי היוקרתי, ותיצור קישור פסול בין שמו לבין תכנים מיניים מגונים. בסופו של דבר, הפרשה הסתיימה מחוץ לכתלי בית המשפט. ענקית הטכנולוגיה הסכימה לא לעשות כל שימוש עתידי בשם הבמה שלו, בדמותו או בכל סימן מסחרי הקשור אליו.

מייקל סנטוצ'י, עורך דין נוסף של צ'קר, סיכם את העניין ואמר כי הנושא נפתר "לשביעות רצונם ההדדית של כל הצדדים". למרות ההצהרות החגיגיות, לא פורסם האם חצי מיליארד הדולר עברו במלואם לחשבון הבנק של אמן הטוויסט. מה שכן התברר הוא שהאפליקציה הייתה כישלון חרוץ בקרב הקהל והניבה לחברה הכנסות של 16 דולר בלבד! חברת HP מצאה את עצמה משלמת מיליונים על מה שהתברר כמעשה שטות יקר במיוחד, בזמן שצ'אבי צ'קר המשיך לשמור על המורשת שלו נקייה מרבב.

אפשר לאהוב, אפשר לשנוא - אבל אי אפשר להישאר אדיש מול התקליט הזה! ב-15 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליט הבכורה של להקת PAVLOV'S DOG ושמו PAMPERED MENIAL.

הסיפור של הלהקה התחיל עוד בשנת 1972, כשדיוויד סורקאמפ, בחור עם קול שאפשר לתאר רק כשילוב בין אדם ששאף הליום לבין זמרת אופרה נסערת, חבר ללהקה שהציגה הרכב יוצא דופן שכלל כינור, ויולה, חליל וכמובן את המלוטרון שהיה חובה בכל תקליט שמכבד את עצמו באותה תקופה. כיצד הגיע המלוטרון לידיו של דאג רייברן, האורגניסט? הנה הסיפור מפיו: "מייק סאפרון, שהיה אז המתופף בהרכב הקלאסי שלנו, ראה מודעה קטנה בעיתון והראה לי אותה. חיפשתי זמן רב לרכוש מלוטרון, אבל אפילו לא הצלחתי למצוא מידע על הכלי הזה. לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי את המודעה. הכתובת הייתה בפרבר מחוץ לסיינט לואיס. הכלי שכן במרתף של נער כלשהו; זה לא היה מקום אידיאלי למצוא בו מלוטרון! הוא היה מדגם M400 והראשון שראיתי בחיי. הבחור שמכר אותו לא ידע במה באמת מדובר, הוא חשב שזה עוד אורגן פשוט. וידאתי אצלו שהכלי עובד ומיד העמסתי אותו לרכב. לאחר כמה ימים בהם למדתי את הכלי, העברתי אותו לחדר החזרות שלנו, שהיה בביתו של סאפרון, וכך הוא נכנס לצליל הלהקה".

תהליך ההקלטה של אלבום הבכורה לא היה חף מבעיות, שהגיעו בעיקר מכיוון המפיקים. הם לא איפשרו לחברים אחרים בלהקה לכתוב שירים, מלבד לזמר דייויד סורקאמפ. סאפרון והגיטריסט סטיב סקורפינה הורשו להכניס לאלבום שיר אחד בלבד כל אחד. הקלידן השני, דייויד המילטון, לא הורשה להכניס שירים כלל.

השם של הלהקה נלקח כמובן מהניסוי המפורסם של איוואן פבלוב על התניה קלאסית, ובדיוק כמו הכלבים מהניסוי, גם קהל המאזינים הגיב בריור מותנה ברגע שהמחט נגעה בויניל והשיר JULIA החל להישמע. זהו השיר המפורסם ביותר של הלהקה, בלדת פסנתר שוברת לב שהציגה לעולם את הקול הבלתי נשכח של דיוויד סורקאמפ - שנשמע כמו האח ההיסטרי יותר אז של גדי לי, מלהקת ראש. ויש את LATE NOVEMBER שמציג את הצד היותר רוקי של הלהקה עם עבודת גיטרות דומיננטית. המפיקים של התקליט היו סנדי פרלמן ומארי קרוגמן, שעבדו גם עם להקת BLUE OYSTER CULT, והם הצליחו לשלב בהצלחה בין הפרוגרסיב לבין עוצמה של רוק כבד. ויש את SONG DANCE שנכתב על ידי המתופף, מייק סאפרון. מדובר באחד הקטעים האנרגטיים בתקליט, שמדגיש את היכולת של הלהקה לקחת מוזיקה מורכבת ולהפוך אותה למשהו שאפשר כמעט לרקוד לצליליו, או לפחות להניע את הראש בקצב.

תקליט הבכורה יצא בנס גדול. חברי הלהקה יצאו לסיבובי הופעות כדי לשווקו, בעיקר לצד להקת 'אי.אל.או' שהגיעה להופעות בארה"ב. הביקורות היו לא רעות, אך התקליט לא הושמע ברוב תחנות הרדיו. הנהלת הלהקה לא הסכימה להוציא אותם לסיבובי הופעות באירופה ובאוסטרליה, וזה היה צעד שגוי.

דיוויד סורקאמפ עצמו התייחס לא פעם לשמועות המטורפות שהפיצו עליו, כולל כאלו שטענו שהוא שואף הליום לפני כל הופעה או שהוא עבר ניתוח להגבהת הקול. הוא הכחיש הכל בחיוך ואמר פעם בראיון: "הקול שלי פשוט נשמע ככה מאז שהייתי ילד". הלהקה הושוותה לעיתים לגרסה האמריקאית של קינג קרימזון בגלל השימוש בכינור (של זיגפריד קארוור) ובחליל ובמלוטרון, אבל PAVLOV'S DOG הייתה הרבה יותר ישירה ופחות אפלה.

עיתון רולינג סטון פרסם בביקורתו על תקליט הבכורה: "הדבר הראשון ששמים לב אליו בתקליט הזה הוא קולו המעוות של דייויד סורקאמפ. הוא ממש נשמע כמו מארטי באלין אחרי שאיפת גז הליום. האפקט הזה לא נעים בכלל. הלהקה מנגנת היטב וכותבת עיבודים יפים, אבל מי שרוצה ליהנות באמת מהתקליט הזה, צריך להתרגל לקולו של הזמר. זה לצערי רפלקס שיידרשו לו אין-ספור התניות כדי לסגלו".

בעיתון "ברטן מייל" הבריטי נכתב בביקורת דאז: "השירה פה דומה לדונלד דאק גריאטרי, וזה הוציא לי את החשק מהלהקה הזו כששמעתי את הסינגל שלה. אבל כששמעתי את האלבום המלא, הבנתי שהקול של דייויד סורקאמפ הוא טעם נרכש שנעזר בלהקה ממש טובה. השיר 'ג'וליה', בלדה שנבחרה לסינגל, מייצג את החומרים האיטיים יותר של הלהקה".

בעיתון "פיטסבורג פרס" נכתב אז: "מעולם לא שמעתם קול כמו של דייויד סורקאמפ. זה כמו אדם אחרי שאיפה בריאה של גז צחוק, אבל הוא חזק ותמיד נשאר בסולם. וזה רק אחד הדברים הטובים באלבום בכורה חזק כל כך, של להקה חדשה וטובה שכזו. למרות שאין סולואים מורחבים, ברור שכל שבעת חברי הלהקה יודעים לנגן; השילוב הקבוצתי שלהם טוב מאוד. עשו לעצמכם טובה, אמצו את האלבום הזה ותראו כמה זמן ייקח לכל השאר 'לגלות' אותם".

בעיתון "מונטריאול סטאר" נכתב: "פסנתר רך מתנגן מרחוק ונשמע כמו ריק ווייקמן. פתאום מישהו או משהו עם קול סופרן צורח 'ג'וליה', כאילו פלג גופו התחתון נמחץ על ידי רכבת. הטוויטר ברמקול שלי נקרע לשמע הקול החזק הזה. אני מתאושש מההלם, וכמה דקות אחר כך אני שומע קול יללה המגובה בכינור, מלוטרון וכלי הרוקנרול הרגילים. האם זה יכול להיות קול אנושי ששר? אני שואל את עצמי, או שמא אני מנגן את התקליט הזה במהירות 78 סל"ד?

הקול הזה גבוה יותר מדוני אוסמונד אחרי שנטל ספיד, או יוקו אונו שרה במקלחת, וחזק יותר מארצ'י באנקר שצועק על 'ראש כרוב' (מיטהד). דייויד סורקאמפ מנפץ את המחסום הבלתי נראה בין צליל לאור. בינתיים יצאה הלהקה לדרך במטרה לכבוש את כדור הארץ עם הייחודיות והזוהר שלה, וזו קפיצה ענקית עבור הכלב של פבלוב".

ב-15 בפברואר בשנת 1978 התקשר בריאן אינו מקלן לדייויד בואי כדי לספר לו בהתלהבות שנכח יום לפני כן בהופעה של פרנק זאפה ושם את עינו על הגיטריסט שלו, אדריאן בילו.

אינו זכר שבואי חיפש גיטריסט מקצועי לסיבוב ההופעות הבא שלו. הוא יעץ לו ללכת להופעה של זאפה בברלין ולראות בעצמו את בילו. בילו סיפר: "בערב שלאחר מכן הגיע דייויד להופעה, לכאורה כדי לראות אותי מנגן. הייתה הפסקה במופע שבה אני בדרך כלל יורד מהבמה בזמן שזאפה מנגן סולו גיטרה ארוך. כשאני יורד, אני מעיף מבט והמום לראות את דייויד בואי ואיגי פופ! אני ניגש, לוחץ את ידו של דייויד ואומר לו: 'תמיד אהבתי את המוזיקה שלך'. 'נהדר', הוא אומר, 'תרצה להצטרף ללהקה שלי?'. 'ובכן, אני מנגן עכשיו עם הבחור הזה...' אני מגמגם ומצביע על פרנק. 'כן, אני יודע, אבל סיבוב ההופעות שלך איתו מסתיים בעוד שבועיים, ושלי מתחיל מיד לאחר מכן'.

הסכמנו להיפגש במלון לאחר המופע. דייויד רצה לקחת אותי לאחת המסעדות האהובות עליו כדי לדון בעתיד שלי, ויצאנו לדרך עם הנהג שלו. הגענו למסעדה שנראתה יפה ונכנסנו פנימה. והנה, ממש בשולחן מולנו ישבו פרנק זאפה וחלק מהלהקה! דייויד אמר, 'באמת נהניתי מההופעה'. פרנק השיב לו, 'לך תזדיין, קפטן טום'. דייויד התעקש, 'נו באמת, פרנק, אנחנו בטח יכולים להתנהג כמו ג'נטלמנים בעניין הזה?', אבל לא משנה מה דייויד ניסה לומר, פרנק המשיך לסנן, 'לך תזדיין, קפטן טום'. אז עזבנו את המסעדה, ובחוץ אמר דייויד, 'נו, זה עבר יחסית בסדר'...

כמובן שלפרנק הייתה עכשיו זכות מלאה להיות מרוחק ממני. הוא הוציא אותי מאלמוניות, לימד אותי כל כך הרבה דברים ושם אותי באור הזרקורים. זאפה היה המנטור שלי, והוא מעולם לא התנהג אליי ברוע, אף פעם לא! הוא היה נדיב, קורע מצחוק, מבריק ומלא ידע. גאון. מעולם לא תכננתי לעזוב את פרנק לנצח. נותרו לנו עוד שבועיים לסיבוב ההופעות. זאפה כבר הודיע לי שהוא מתכוון לשכור מערכת עריכת סרטים ענקית, ואז להקדיש שלושה או ארבעה חודשים לעריכת צילומי ההופעות שלנו לסרט שנקרא BABY SNAKES. הוא הסביר שאשאר בסביבתו, מה שאמר שלא אעשה כלום מלבד לחכות לפרויקט הבא שלו. אמרתי לו שאשאר בשמחה. פרנק הושיט יד ולחצנו ידיים.

אבל ב-26 בפברואר הופענו בבריסל, בלגיה. אחד השירים של פרנק שביצענו היה YO MAMA. אלא שבמופע הזה, פרנק החליף את המילים YO MAMA במילים YO DAVID. וכך הוא שר: 'אולי אתה צריך להישאר עם דייויד שלך, הוא יכול לכבס ולבשל בשבילך, אולי אתה צריך להישאר עם דייויד שלך, אתה ממש טיפש וגם מכוער'...

שני ערבים לאחר מכן, סיבוב ההופעות הסתיים בלונדון. תקרית כלשהי על הבמה הכעיסה את פרנק; הוא קיצר את ההופעה וירד בסערה. למחרת, רוב חברי הלהקה טסו חזרה ללוס אנג'לס, שם כולם גרו. נאמר לי מאוחר יותר שפרנק פיטר את הלהקה במהלך אותה טיסה הביתה. עליתי על טיסה לדאלאס לשבועיים של חזרות עם דייויד בואי. חשבתי שאחזור לפרנק לאחר מכן, אבל סיבוב ההופעות של דייויד התארך, ופרנק כבר הקים להקה אחרת. לפחות קיבלתי את ברכתו של פרנק. הוא חשב שזו הייתה הבחירה הנכונה עבורי".

התקליט החורך של דיפ פרפל! ב-15 בפברואר בשנת 1974 יצא התקליט BURN של דיפ פרפל. זה התקליט שהציל את הלהקה לזמן מה. ואיזו אנרגיה מתפרצת יש בו!

השורשים של המהפך הזה ננעצו עמוק בשנת 1969, כאשר הלהקה הופיעה באוניברסיטת ברדפורד בגלגולה הראשון עם הזמר רוד אוונס והבסיסט ניק סימפר. להקת החימום באותו ערב הייתה THE GOVERNMENT, והסולן שלה היה בחור צעיר בן 18 בשם דייוויד קוברדייל. חברי דיפ פרפל אמנם התרשמו מקולו של הבחור, אך הם לא דמיינו שארבע שנים ומשהו לאחר מכן הוא יהיה זה שיעמוד בחזית הבמה שלהם.

הבחירה בדייוויד קוברדייל נחשבה אז לסיכון עצום. מדובר היה בבחור שמנמן עם לחיים אדמוניות ומבטא של בן כפר מגושם, רחוק שנות אור מדמות כוכב הרוק הסקסי שהפך להיות מאוחר יותר. לפני הצטרפותו, הזמר הקודם איאן גילאן פרש מהלהקה לאחר שנמאס לו מהמריבות הבלתי פוסקות עם הגיטריסט ריצ'י בלאקמור. איאן גילאן כל כך קץ בעסקי המוזיקה עד שבאותה עת הוא תכנן בכלל להקים בית מלון ולרכוש אולפן הקלטות (בו הקליט בעבר קלאסיקות עם דיפ פרפל!). הגיטריסט ריצ'י בלאקמור לא עצר עם פרישתו של גילאן, האויב המר שלו אז. הוא המשיך והציב אולטימטום ברור: "זה או אני או גלובר בלהקה", מה שהוביל להעפתו המיידית של הבסיסט, רוג'ר גלובר.

מיד לאחר מכן הצטרף הבסיסט גלן יוז, שהיה לפני כן בלהקת TRAPEZE ואפילו דחה הצעה להצטרף ללהקת אי.אל.או המתגבשת. חברי דיפ פרפל "צדו" אותו במהלך סיבוב הופעות במיאמי ביץ', שם שתי הלהקות שהו באותו מלון. בהתחלה הם הציעו לו להיות גם הבסיסט וגם הזמר, אך לבסוף הוחלט להביא זמר נוסף כדי שיהיה סולן מובהק שאוחז במיקרופון.

באותם ימים עבד דייוויד קוברדייל כזבן בחנות בגדים. כשקרא בעיתונות על פרישתו של איאן גילאן, הוא החליט לנסות את מזלו למרות שלא האמין שיש לו סיכוי. באותה תקופה עלה גם שמו של הזמר הישראלי דני שושן, איש להקת הצ'רצ'ילים, שקיבל (כפי שסיפר לי) הצעה מרומזת מהקלידן ג'ון לורד לבדוק אפשרות הצטרפות, אך המהלך לא הבשיל. דייוויד קוברדייל שלח למשרדי הלהקה הקלטות באיכות ירודה במיוחד, שבוצעו לאחר ששתה בקבוק שלם של וויסקי שגרם לקולו להישמע שבור. הוא העדיף את ההקלטות הללו על פני ישנות יותר שנתפסו בעיניו כלא רלוונטיות.

להפתעתו, הוא הוזמן ללונדון והוכנס למשטר אימונים קפדני. דיפ פרפל לא הסתפקו בכישרון שלו והכריחו אותו לעבור דיאטה רצחנית וסדר יום מתיש של חזרות כדי להפוך אותו לסולן ראוי.

דייוויד קוברדייל לא הכיר את השירים של דיפ פרפל ונאלץ לשאול תקליטים מחבר שהיה מעריץ מושבע. אותו חבר נותר המום כשגילה שחברו הטוב הופך לסולן של הלהקה הנערצת עליו. בספטמבר 1973, השמועות על זהות הזמר החדש הציפו את אנגליה, ושמו של פול רודג'רס מלהקת FREE עלה שוב ושוב כמועמד מוביל. הכל נפתר כשהעיתונאים הוזמנו לטירת CLEARWELL, שם הוצג ההרכב החדש.

דייוויד קוברדייל סיפר אז לעיתונאים על מזלו הרב: קוברדייל סיפר לעיתונאים: "פגשתי את דיפ פרפל לפני שלוש שנים, כשהייתי חבר בלהקה ושמה THE GOVERNMENT. דיפ פרפל היו המובילים באירוע. שם הכרתי אותם לראשונה. לפני כחודש נודע לי שאיאן עזב והם מחפשים זמר חדש. מישהו נכנס לחנות הבגדים בה עבדתי והציע לי להיבחן. החלטתי לנסות. שלחתי קסטה באיכות גרועה למשרדי הלהקה. הייתי שיכור כשהקלטתי אותה. להפתעתי הגדולה זה מצא חן בעיניהם. הם הזמינו אותי לאודישן באולפני SCORPIO. לאחר מכן הם אמרו לי שיתקשרו אליי. אני כבר הכרתי את המשפט הזה בעבר אבל להפתעתי הפעם זה אכן קרה. עכשיו אני עם דיפ פרפל ואנחנו מאד נהנים. גלן יוז ואני נחלוק את תפקידי השירה בינינו. עכשיו אני צריך לארגן מחדש את שיגרת חיי כדי להתאימה למצב. תמיד הערצתי את ריצ'י בלאקמור. הוא ראש הממשלה האמיתי מבחינתי. אני לא אנסה לחקות את איאן גילאן, אבל נשחיל בהופעה שלנו כמה שירים שהוא עשה עם הלהקה. אני גם אסתובב יותר על הבמה, במקום איאן שנהג בעיקר לעמוד במקומו. עכשיו הגיע הזמן להקליט תקליט חדש".

הלהקה הקליטה את התקליט BURN במונטרה שבשוויץ, תוך שימוש באולפן הנייד של להקת הרולינג סטונס (עמו הקליטו בעבר את MACHINE HEAD). התוצאה הייתה תקליט שהפך לרב מכר עולמי, במיוחד בארצות הברית. המתופף איאן פייס הבהיר בראיונות שהלהקה מכוונת לשוק האמריקאי כי נמאס לה מהסצנה הבריטית הנוצצת של אמני גלאם-רוק לילדודס כמו גארי גליטר או דייוויד קאסידי. הלהקה הרגישה שבאנגליה לא מעריכים אותה מספיק למרות ההצלחה העולמית.

התקליט נפתח עם פצצת אטום בדמות שיר הנושא. ריצ'י בלאקמור, שהביא פה ריף גיטרה אימתני, רצה מילים שיעסקו בנושאים אפלים או דמוניים, אך דייוויד קוברדייל כתב טקסט על אישה ששורפת ערים. ואיזה תיפוף מטורף יש פה לאיאן פייס! ואיזה סולו האמונד מדהים יש פה לג'ון לורד! הלהקה ממש, כמו שהשיר אומר, בערה!

ואחרי כן מגיע MIGHT JUST TAKE YOUR LIFE שהיה הסינגל הראשון מהתקליט שיצא בבריטניה. ויש את YOU FOOL NO ONE התזזיתי ואת SAIL AWAY הפ'אנקי (גלן יוז העריץ את סטיבי וונדר) ואת MISTREATED הבלוזי. זהו השיר היחיד בתקליט שדייוויד קוברדייל שר לבדו ללא עזרתו של גלן יוז. ריצ'י בלאקמור שמר את הריף הזה עוד מתקופת התקליט MACHINE HEAD כי הוא חיכה לזמר עם קול בלוזי שיוכל לבצע אותו כהלכה. השיר הזה אף זכה לעבור עם בלאקמור, לאחר מכן, ללהקת ריינבאו.

למרות ההתלהבות של המעריצים, המבקרים לא תמיד היו נחמדים. עיתון מלודי מייקר דווקא פרגן וכתב שהתקליט מציג מלודיות עשירות יותר מהעבר. לעומתו, עיתון NME היה אכזרי וקבע: "זה תקליט רועש, מונוטוני, מבולגן וחסר השראה באופן מעציב". גם המגזין רולינג סטון לא חסך בשבטו: "האלבום הראשון של דיפ פרפל מאז עזיבתם של גילאן וגלובר הוא מאמץ סביר אך מאכזב. הסולן החדש, דייוויד קוברדייל, נשמע היסטרי באופן מתאים, אבל החומר החדש הוא בעיקר מטומטם ורגיל, ללא הכוח שהגדיר את העבודה הטובה ביותר של הלהקה הזו".

אולי הביקורת המצחיקה ביותר הגיעה מהמגזין STEREO REVIEW, שם נכתב: "אני לא אוהב את רוב מוזיקת הרוק הכבד ולעולם לא אתאהב בזה. אבל יש נוחות מוזרה בהקשבה ל דיפ פרפל. אני לא משוכנע שהם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות. אני חושד שהם נהנים מההצלחה שלהם וישרפו אותה עד תום. אני נזכר בתגובה של ג'ון לנון על פיקאסו, שלדעתו הטעה את מעריציו והוציא במכוון מוצרים חסרי משמעות שידע שיימכרו בשמו: 'הוא בטח צחק צחוק היסטרי בשמונים השנים האחרונות'. דיפ פרפל בוודאי מצחקקים ככה. אני לא יכול לומר שהאלבום הזה שונה בהרבה מהאחרון, או שניתן יהיה להבדיל בינו לבין האלבום הבא. להקשיב לזה זה כמו לקרוא קטלוג רהיטים; רק אם אתם מעוניינים לשפץ מחדש, אתם יכולים להתלהב מדגמי הספות השונים. אבל כולם צריכים משהו לשבת עליו, בדיוק כמו שאנשים מסוימים זקוקים לרוק הכבד של דיפ פרפל".

למרות המילים העוקצניות, דיפ פרפל בערה בעוצמה לאורך כל שנת 1974. דייוויד קוברדייל, שהיה רגיל להופיע מול מאה איש, מצא את עצמו מול 200,000 מעריצים בפסטיבל CALIFORNIA JAM. הוא נאלץ ללמוד רק שני שירים ישנים של הלהקה - SPACE TRUCKIN ו-SMOKE ON THE WATER - כששאר ההופעה התבססה על השירים החדשים והחזקים. עם זאת, הלהבה הזו כבתה מהר מהצפוי. לאחר תקליט נוסף בשם STORMBRINGER, ריצ'י בלאקמור עזב את הלהקה בגלל ויכוח על הקלטת גרסת כיסוי לשיר BLACK SHEEP OF THE FAMILY. הוא רצה - השאר התנגדו.

דייוויד קוברדייל הפך מאז לאושיית רוק משמעותית, אך הכל התחיל באותו תקליט עוצמתי שבו ג'ון לורד חזר להשתמש במגבר לזלי כדי להרעיד את אורגן ההאמונד שלו, ובו נשמעה אחת מחטיבות הקצב הטובות בהיסטוריה.

וביום זה נולדו:

1944: מיק אבורי (המתופף של להקת הקינקס)

1945: ג'ון האליוול (הסקסופוניסט של סופרטרמפ)

1947: דייויד בראון (הבסיסט הראשון של סנטנה). הוא מת בספטמבר 2000.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459