רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 באוגוסט בעולם הרוק (בזמן שאלביס פרסלי, אריתה פרנקלין ורוברט ג'ונסון "החזירו ציוד", פיט בסט חטף בעיטה מהביטלס, ניל יאנג התאבל על קורט קוביין ופול סיימון התחתן עם נסיכה)

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 באוגוסט (16.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כשהתחלתי לעשות מוזיקה, המוזיקה הייתה בסכנה ממשית. זה עדיין בסכנה ממשית. התיאוריה שלי היא שבכל פעם שהתעשייה מקבלת עוצמה וחשיבה ארגונית שולטת במה שהיא המוזיקה, אז המוזיקה באמת מחווירה. היה פרץ גדול של מוזיקה באמצע שנות החמישים, והיא הגיעה מאמנים לא ידועים ומלייבלים זעירים. חברות קולומביה ו-RCA לא רצו שום חלק מזה. הן לא חשבו שיש לזה שוק. הן חשבו באופן תאגידי. האנשים שיצרו את המוזיקה לא חשבו מה עומד למכור. ואז, בפעם הראשונה שהתעשייה התחילה להיות קצת צינית לגבי זה, אז היו לכם זמרים כמו פביאן ופרנקי אבלון. זה היה על אלילי נוער, זה לא היה על מוזיקה, זה היה על תדמית. זו הייתה התגובה לכל מה שהיה הביטלס. פולק-רוק יצא מגריניץ' וילג'. זה היה אקט אנטי תאגידי" (פול סיימון)

האם הוא המתופף הכי לא בר מזל בעולם? ב-16 באוגוסט בשנת 1962 הועף המתופף פיט בסט מהביטלס.

סיפור פיטוריו של פיט בסט מלהקת הביטלס, רגע לפני הפריצה ההיסטורית של הלהקה ששינתה את פני התרבות המודרנית, נותר אחד מהאירועים המנותחים יותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. בתודעה הציבורית, בסט מקוטלג לעיתים קרובות כ"האיש שהחמיץ את הרכבת" אשר הודח בבושת פנים רק משום שחבריו לקבוצה קינאו במראהו המצודד. אולם, התמונה מורכבת הרבה יותר.

פיט בסט, יליד מדרס שבהודו הבריטית (24 בנובמבר 1941), היה בנו של קצין הנדסה ימית שנהרג במלחמת העולם השנייה, ואמו, אליס מונה בסט, ילידת דלהי. מונה בסט הייתה אישה בעלת חזון דומיננטי ואופי סמכותי במיוחד. בשנת 1957, על פי עדויות המשפחה, היא משכנה את כל תכשיטיה כדי להמר על סוס המרוצים NEVER SAY DIE. הסוס ניצח ביחס של 33 ל-1, ובכספי הזכייה רכשה מונה אחוזה ויקטוריאנית עצומה בת 15 חדרים ברחוב היימנס גרין מספר 8 בשכונת ווסט דרבי בליברפול. במרתף האחוזה הענקית, שקירותיו נצבעו על ידי נערים מקומיים, הקימה מונה בסט את מועדון "הקסבה" – מועדון שנועד בתחילה לספק מקום מפגש לבניה ולחבריהם, אך הפך מהרה למוקד מרכזי של סצנת הרוק'נ'רול בליברפול.

בין הנערים שסייעו בשיפוץ המרתף ובהמשך הופיעו בו, היו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון, שהופיעו אז תחת השם "הקווארימן". ב-12 באוגוסט 1960, רגע לפני נסיעתם הראשונה והגורלית של הביטלס להופעות בהמבורג שבגרמניה, הם מצאו עצמם ללא מתופף קבוע. פיט בסט, שהופיע עד אז עם להקתו "הבלאק ג'אקס" בקסבה, הוזמן להצטרף אליהם. התקופה בהמבורג עיצבה את הלהקה. שם הם נאלצו לנגן שעות ארוכות מדי לילה בתנאים לא פשוטים, תוך שהם משכללים את נגינתם ואת הופעתם הבימתית. אולם, כבר בשלב זה החלו להתגלע סדקים סמויים בין בסט לשאר חברי הלהקה.

הביטלס היו להקה של חבורה מלוכדת, שהתאפיינה בהומור פנימי, ציניות ליברפולית מושחזת וקשרים חברתיים הדוקים. בסט, לעומת זאת, אופיין כאדם מופנם, שקט וזעוף לעיתים. טוני בראמוול, ממקורבי הלהקה, סיכם זאת היטב: "האמת על פיטוריו של פיט בסט די פשוטה. הביטלס לא אהבו אותו ואמרו את זה ביניהם וגם לי. הוא לא היה מהיר, חריף ומצחיק כמותם, אלא איש זועף ומדוכדך שהעדיף להישאר בבית במקום לבלות". ההבדל ניכר גם ברמה הוויזואלית. בהמבורג, חברי הלהקה אימצו את תספורת הפוני הייחודית בהשפעת חברתם הצלמת הגרמנייה אסטריד קירשהר, שהייתה מאורסת לבסיסט הלהקה דאז, סטיוארט סאטקליף. סאטקליף, שהיה צייר מוכשר וחברו הקרוב ביותר של ג'ון לנון, עזב את הלהקה כדי להישאר בהמבורג עם קירשהר ולהתמקד באמנות, אך מת באופן טרגי מדימום מוחי באפריל 1962 בגיל 21. סאטקליף היווה את הלב הפועם של האינטלקט והאמנות בחבורה, והשפעתו על המראה והאטיטיוד של הלהקה הייתה מכרעת. בסט, בניגוד לאחרים, סירב לאמץ את התספורת החדשה ונותר עם תסרוקת הפומפדור המסורתית שלו, מה שהדגיש חזותית את היותו נטע זר בהרכב.

ההיבט הניהולי של הלהקה לפני הגעתו של בריאן אפשטיין היה כאוטי. האמרגן הראשון שלהם, אלן וויליאמס, הוא שארגן את הנסיעות להמבורג. אולם, במרץ 1961, חברי הלהקה סירבו לשלם לו את העמלה בגובה 10% בטענה לניכויי מס בגרמניה, מה שהוביל לקרע מוחלט. כשוויליאמס שמע שבריאן אפשטיין, מנהל מחלקת התקליטים בחנות NEMS בליברפול, מתעניין בלהקה לאחר שראה אותם מופיעים במועדון הקאברן בנובמבר 1961, הוא הזהיר אותו במילים בוטות: "אל תיגע בהם אפילו עם מוט ארוך, הם יאכזבו אותך". אפשטיין, שהוקסם מהכריזמה והאנרגיה המינית הגולמית של הלהקה על הבמה, בחר להתעלם מהאזהרה. לאחר פגישות במשרדו בדצמבר 1961, נחתם ב-24 בינואר 1962 חוזה הניהול הרשמי.

החוזה נחתם בביתו של פיט בסט, בנוכחות אמו מונה. מכיוון שמקרטני, האריסון ובסט היו מתחת לגיל 21, נדרשה חתימת הוריהם. החוזה קבע שאפשטיין יקבל בין 10% ל-25% מהכנסות הלהקה, ובתמורה הוא יטפל בניהול לוח הזמנים, הופעות, תדמית ומציאת חוזה הקלטות. פרט קריטי ביותר הוא שאפשטיין עצמו לא חתם על החוזה. הוא טען לימים שעשה זאת מתוך רצון שלא לכבול את הלהקה אליו אם ירצו לעזוב, אך מבחינה משפטית, נוצר מצב שבו ארבעת חברי הלהקה – כשותפות משפטית – העסיקו את אפשטיין כמנהלם. משמעות הדבר הייתה שלאפשטיין לא הייתה שום סמכות משפטית או ארגונית "לפטר" את בסט, שכן בסט היה שותף בבעלות על הישות המשפטית של "הביטלס" שהעסיקה את אפשטיין.

המבחן המשמעותי הראשון של אפשטיין כמנהל היה ב-1 בינואר 1962, כאשר הצליח לארגן ללהקה אודישן בחברת התקליטים DECCA בלונדון. הלהקה, בליווי ניל אספינל, נסעה כ-10 שעות בסופת שלגים מליברפול ללונדון והגיעה מותשת. איש הרפרטואר של החברה, מייק סמית', הגיע באיחור בשל חגיגות הסילבסטר, והאווירה באולפן הייתה מתוחה. במהלך ההקלטות אף נרשם עימות חריג בין אפשטיין לג'ון לנון, כאשר אפשטיין העיר הערות מוזיקליות ולנון גער בו בחריפות: "אין לך שום קשר למוזיקה! תחזור לספור את הכסף שלך". למרות שהביצועים העידו על פוטנציאל, חברת התקליטים דחתה את הלהקה לטובת הרכב מקומי בשם בריאן פול והטרמלוס. היו שהאשימו את פיט בסט בכישלון הזה כי הקצב שלו לא היה מספיק טוב.

הלחץ למצוא מתופף מתאים הגיע לנקודת רתיחה לאחר אודישן נוסף, הפעם בחברת EMI ב-6 ביוני 1962. המפיק ג'ורג' מרטין, שלא נכח בחלק מההקלטה אך האזין לה, התרשם מהשירה ומכוח המשיכה של חברי הלהקה, אך שלל מכל וכל את יכולות התיפוף של בסט. באוטוביוגרפיה שלו הסביר מרטין: "פיט לא הצליח לשמור על קצב, וגרוע מכך, הוא לא חיבר את הלהקה יחד. הוא לא סיפק את הבסיס המוצק שנדרש באולפן". מרטין הודיע לאפשטיין ולהרכב כי עבור סשני ההקלטה הבאים, בכוונתו להשתמש במתופף אולפן מקצועי, נוהג שהיה מקובל מאוד אז. אמנם מרטין מעולם לא הורה לפטר את בסט מההופעות החיות של הלהקה, אך ג'ון, פול וג'ורג' השתמשו בחוות הדעת של מרטין כקטליזטור למהלך שתכננו במשך תקופה ארוכה. כפי שהעיד מאוחר יותר ג'ון לנון: "יש אגדה שנבנתה במהלך השנים לפיה פיט בסט היה נהדר והועף רק כי פול קינא בו בגלל יופיו. אבל תמיד ידענו שנזרוק אותו כשנמצא מתופף יותר טוב. פיט הוא מתופף נהדר אבל רינגו הוא ביטל נהדר".

מעבר לחוסר ההתאמה המוזיקלי והחברתי, ניצב גורם פוליטי מורכב בתוך מעגל הניהול של הלהקה. מונה בסט, אמו של פיט, ראתה עצמה כמנהלת למעשה של הלהקה בשנותיה המוקדמות. היא סגרה הופעות, השתמשה בביתה כמטה פעילות, ולא היססה להפעיל כוחניות כדי להשיג את מבוקשה. ביל הארי מעיתון ה"מרסי ביט" ציין: "הביטלס כבר לא אהבו את מונה. הם השתמשו בבית שלה כמשרד ובטלפון שלה לקבוע הופעות. בגלל זה הם נאלצו לא פעם לסבול את התערבויותיה הכוחניות. היא ניהלה את מועדון הקסבה באגרוף פלדה וניסתה לנהל את הביטלס באותו אופן". עם כניסתו של אפשטיין לתפקיד, החל מאבק שליטה סמוי. מונה דרשה כי אפשטיין יישמע להוראותיה, מה ששחק את סמכותו כמנהל. המצב הפך לסבוך עוד יותר במישור האישי: ניל אספינל, חברו הקרוב של פיט בסט, שהתגורר בבית משפחת בסט ושימש כמנהל ההופעות והנהג של הלהקה, החל לנהל רומן סודי עם מונה בסט. מונה הייתה מבוגרת מניל בכ-18 שנים. בסוף יולי 1962, ימים ספורים לפני פיטוריו של פיט, ילדה מונה את בנם המשותף של השניים, וינסנט "רואג" בסט. היסטוריונים של הלהקה העלו סברה מבוססת כי אפשטיין היה מבועת מהיווצרותה של "קואליציה" משפחתית (מונה-פיט-ניל) בלב לבה של הלהקה. קואליציה זו יכלה לערער את שליטתו הבלעדית של אפשטיין באסטרטגיה ובהחלטות העסקיות בדיוק כשהלהקה הייתה על סף חתימת חוזה ההקלטות היוקרתי ב-EMI. פיטוריו של פיט בסט ניתקו למעשה את הקשר המקצועי בין הלהקה לבין מונה בסט, והבטיחו לאפשטיין שקט תעשייתי.

אז לקראת הפגישה הגורלית, נאלץ אפשטיין להתמודד עם מכשול משפטי משמעותי. כאמור, בסט לא היה "שכיר" שאפשר לפטר, אלא שותף. עורך הדין דייוויד האריס, עמו התייעץ אפשטיין, הבהיר לו כי רק פירוק השותפות בין שלושת החברים האחרים לבין בסט יכולה להביא להרחקתו. האריס הנחה את אפשטיין לבחור את מילותיו בקפידה כדי לא להיחשף לתביעת הפרת חוזה. ביום ה-16 באוגוסט 1962, התעורר פיט בסט לבוקר קייצי ושטוף שמש. הוא לבש חולצת טי ומכנסי ג'ינס וביקש מניל אספינל להסיע אותו לפגישה אצל אפשטיין בחנות התקליטים ברחוב ווייטצ'אפל. בסט ידע שבאותו ערב מצפה לו הופעה באולם "ריברפארק" שבצ'סטר, ומבחינתו היה זה בוקר שגרתי בו ידון עם מנהלו בעניינים השוטפים.

כשהגיעו למשרד, עלה בסט לבדו במדרגות. המפגש נפתח בשיחת חולין על הופעות, ולאחר מכן אזר אפשטיין אומץ והחל לדקלם את המילים שנוסחו בקפידה על ידי עורכי הדין: "פיט, יש לי חדשות רעות בשבילך. הבחורים רוצים אותך מחוץ ללהקה והוחלט כי רינגו יצטרף במקומך". אפשטיין נמנע משימוש במילה "מפוטר" ובמקום זאת הודיע לו כי השותפים החליטו להוציא אותו מהשותפות. בסט ההמום הרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו והצליח רק לשאול "למה?". אפשטיין המשיך להלום: "הביטלס לא חושבים שאתה מתופף טוב וכך גם ג'ורג' מרטין". כשבסט השלים את הפערים ושאל "רינגו כבר יודע מכל זה?", השיב המנהל: "הוא יצטרף בשבת".

השקט הופר כשהטלפון צלצל; פול מקרטני התקשר לוודא שהמשימה הקשה, שממנה התחמקו הוא ולנון, אכן בוצעה. סינת'יה לנון סיכמה זאת באומרה: "פיט האמין שהוא יחלוק עם הביטלס את ההצלחה אבל נתקל בגבם ולא היה להם את האומץ להתנצל בפניו. זה היה ג'ון בעוד אחד מרגעיו הפחדניים". לנון עצמו הודה לימים: "היינו פחדנים. נתנו לאפשטיין לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילנו". למרבה האבסורד, אפשטיין שאל את בסט אם יסכים לנגן בהופעות שנותרו עד שרינגו יצטרף בשבת, ובסט, שהיה בהלם מוחלט, הנהן בראשו לחיוב. כשיצא החוצה, ענן שחור ורועם מעליו, מצא את ניל אספינל. "הם העיפו אותי!" צעק בסט. השניים פנו לפאב ה"גרייפס" ברחוב מת'יו, מקום המפגש המוכר של באי הקאברן, כדי לשתות. אספינל הזועם איים להתפטר, אך בסט הפציר בו להישאר – עצה ששינתה את חייו של אספינל, שנותר עם הביטלס עד יומו האחרון כמנהל בכיר. רק לאחר שחזר לביתו, הבין בסט את הגיחוך שבהסכמתו לנגן, התקשר לאפשטיין בקול רועד והודיע שלא יופיע באותו ערב. במקומו הוזעק ג'וני האצ'ינסון לנגן באולם ריברפארק.

בדיוק באותן שעות שבהן פוטר בסט, נסעו ג'ון ופול ברכבו החדש של מקרטני מליברפול למחנה הנופש "בוטלינ'ס" שבסקגנס כדי להודיע לרינגו סטאר שהתפקיד שלו. רינגו הופיע שם עם להקת "רורי סטורם וההוריקנים", וקיבל הצעה שבועית של 25 ליש"ט להצטרף לביטלס. רינגו, שהכיר את הביטלס היטב מהופעותיהם יחד בהמבורג (למשל, כאשר שיתפו פעולה בהקלטות רקע לזמרים אחרים באולפן אקוסטיק), בחר בביטלס בשל החוזה המבטיח ב-EMI. הופעתו הרשמית הראשונה של רינגו עם הביטלס התקיימה ב-18 באוגוסט 1962 בפורט סנלייט.

סילוקו של פיט בסט חולל סערה של ממש בליברפול. המעריצות, שראו בבסט את סמל המין של הלהקה, זעמו. במועדון הקאברן, המעוז המרכזי של הלהקה, פרצו הפגנות מלוות בקריאות קצובות נגד רינגו. ביתו של בסט ברחוב היימנס גרין הפך למוקד עלייה לרגל. כפי שתואר בעיתון המרסי ביט ובטקסט המקורי, "בחורות ישנו בגינה האחורית של הבית רק כדי לראות אותו בחלון ולהגיד לו שהן עדיין אוהבות אותו... עדי ראייה סיפרו שראו את הבחורות מכורבלות בפינת הגינה". מונה בסט טענה כי בנה נענש על יופיו והפופולריות שלו, אך למרות הלחץ הציבורי, ההחלטה נותרה בעינה.

לאחר הפיטורים, שקע בסט בדיכאון קליני. הוא העיד: "לא אכלתי ולא שתיתי עד שחברים באו וניסו להוציא אותי מהדיכאון... קילפתי את העולם מסביבי עד שאמי תפסה אותי בידיים". אפשטיין ניסה לשדכו ללהקת המרסיביטס, אך בסט סירב. לבסוף, באמצעות חברו הקרוב של אפשטיין, ג'ו פלאנרי, הצטרף בסט ללהקת אולסטארס בהנהגת אחיו של פלאנרי, לי קרטיס. עם חתימת ההסכם, שלח אפשטיין מכתב ב-8 בספטמבר 1962 לפלאנרי, בו הוא משחרר את בסט רשמית ממחויבויותיו החוזיות הקודמות.

ניסיונותיו של בסט לחזור למרכז הבמה לוו באירועים ביזאריים. ב-30 במרץ 1964, בעיצומה של הביטלמאניה בארצות הברית, הופיע בסט כאורח בשעשועון הטלוויזיה האמריקאי המפורסם "יש לי סוד". הפאנל נדרש לגלות את סודו. על המסך ריצדו המילים: "עזבתי את העבודה שלי לפני שנתיים – הייתי אחד מהביטלס". השתתפות זו המחישה עד כמה הפך בסט להערת שוליים בתרבות הפופ. והשיא השיווקי הציני התרחש ב-1965. להקתו של פיט, THE PETE BEST COMBO, הקליטה בארצות הברית אלבום עבור חברת תקליטים. החברה ניצלה את שמו של פיט והעניקה לאלבום את הכותרת המטעה: BEST OF THE BEATLES. על העטיפה הודפסה תמונה ישנה של הביטלס מהמבורג עם עיגול סביב פניו של פיט. מעריצים רבים רכשו את האלבום מתוך מחשבה שמדובר באלבום אוסף נדיר, וגילו להפתעתם שירים מאנשים אחרים. הזעם הציבורי היה כה גדול עד שהלשכה להגנת הצרכן בניו יורק חקרה את המקרה בחשד להונאה, אך נאלצה לבטל את התיק בשל התחכום המשפטי – הרי המבצע אכן היה "בסט, מהביטלס".

כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הלילה שבו הגיטרה בכתה. ב-16 באוגוסט בשנת 1969 התארח פיטר גרין בהופעתו של האורגניסט פיטר בארדנס.

האוויר במועדון ה-MARQUEE ברחוב וורדור בלונדון היה סמיך כרגיל. עשן סיגריות, זיעה ואנרגיה חשמלית של דור שלם התערבלו יחד ויצרו אטמוספירה שאפשר היה לחתוך בסכין. על הבמה הקטנה, שראתה כבר כמעט כל גיבור גיטרה בריטי אפשרי, שלט ביד רמה האורגניסט פיטר בארדנס עם הרכב הטריו שלו, THE VILLAGE. בארדנס, דמות מוכרת בסצנה, היה ידוע בנגינת ההאמונד הווירטואוזית שלו, ונהג לקיים במועדון הופעות קבועות. אבל כדי למשוך עוד ועוד קהל למאורה הרועשת, הוא פיתח גימיק מנצח: בכל שבוע, היה עולה לבמה אורח מיוחד, גיבור תרבות מקומי שיצטרף לג'אם ספונטני.

בליל ה-16 באוגוסט האורח היה לא פחות מאשר פיטר גרין. באותה תקופה, גרין היה על גג העולם. הגיטריסט והמנהיג של פליטווד מאק כבר כבש את המצעדים עם להיטים כמו ALBATROSS (שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי), MAN OF THE WORLD ו-BLACK MAGIC WOMAN, והוציא תקליטים בולטים בבלוז-רוק הבריטי כמו PETER GREEN'S FLEETWOOD MAC ו-MR. WONDERFUL שהגדירו מחדש את התחום. הלהקה עמדה אז רגע לפני הוצאת אלבום המופת שלה, THEN PLAY ON. 

גרין היה קוסם גיטרה, איש עם מגע זהב שהפיק מהגיטרה שלו (שזכתה לכינוי "גריני", בה הפיקאפים היו מחווטים הפוך ויצרו סאונד "מחוץ לפאזה") צליל ייחודי ומלא נשמה, כזה שגרם לגדולי הנגנים לעצור ולהקשיב בהשתאות. אפילו מלך הבלוז, בי.בי קינג, צוטט כשאמר על גרין: "יש לו את הטון המתוק ביותר ששמעתי מעודי; הוא היחיד שנתן לי את ההזעה הקרה הזאת".

הקשר בין גרין לבארדנס היה עמוק יותר מסתם קולגיאליות. שנים ספורות קודם לכן, התפקידים היו הפוכים. בארדנס היה הבוס, מנהיג להקת הסול והרית'ם אנד בלוז THE SHOTGUN EXPRESS, שבה היו חברים שני צעירים מבטיחים: פיטר גרין בגיטרה, ועל התופים בחור בשם מיק פליטווד. כדי להבין עד כמה ההרכב ההוא היה עמוס בכישרון, מספיק להזכיר שעל עמדת השירה ניצב אז צעיר אנונימי בשם רוד סטיוארט. מי היה מאמין שתוך זמן קצר, שני החניכים הללו יקימו את אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה. בארדנס עצמו, אגב, ימשיך ויקים בתחילת שנות השבעים את להקת הרוק המתקדם המופלאה, קאמל.

על הבמה לצד בארדנס עמדה באותו לילה חטיבת קצב משובחת. בתופים ניגן ביל פורטר, ובגיטרת הבס הופקד בחור צעיר ונלהב בשם ברוס ת'ומס. כאן הסיפור מקבל טוויסט קטן ומשעשע. אותו ת'ומס ניסה את מזלו זמן מה לפני כן באודישן לאייש את עמדת הבסיסט בפליטווד מאק, אך נדחה בנימוס על ידי גרין עצמו, שבחר לדבוק בבסיסט ג'ון מקווי. הגורל, כידוע, מלא בהפתעות, ות'ומס מצא את עצמו מנגן על בסיס קבוע עם הבוס לשעבר של גרין, ובקרוב מאוד, יחלוק במה עם הגיטריסט שסירב לקבלו ללהקה.

ואם השם ברוס ת'ומס מצלצל לכם מוכר, זה לא במקרה. שנים לאחר מכן הוא יהפוך לאחד הבסיסטים המזוהים והמוערכים כחבר בלהקת THE ATTRACTIONS של אלביס קוסטלו. כן כן!

בראיון נדיר שנתן בשנת 1994, שחזר ת'ומס את אותו רגע מכונן בקריירה שלו בפרטי פרטים. "פיטר גרין עלה לבמה הקטנה ונעמד לידי. הוא פנה למתופף ואמר לו להתחיל לנגן בקצב השאפל. אז ניגנו בקצב השאפל ועם אקורד בודד שחזר שוב ושוב. לפתע פרץ פיטר בסולו גיטרה מסחרר שהיה כולו מפגן של רגש. לא יכולתי לחייך יותר ממה שעשיתי. לא רציתי שזה יסתיים ולמזלי, לקח זמן עד שזה הגיע לסיום. לו הייתי צריך לבחור רגע אחד שהוא המשמעותי ביותר בכל חיי כבסיסט, הרגע על הבמה עם גרין היה הדבר".

הקדשה אישית מניל יאנג לקורט קוביין. ב-16 באוגוסט בשנת 1994 יצא אלבום חדש לניל יאנג ולהקת קרייזי הורס, SLEEPS WITH ANGELS.

האלבום נוצר ברובו המוחלט לפני שסולן להקת נירוונה, קורט קוביין, התאבד בביתו באפריל של אותה שנה - אך כשיאנג קיבל את הבשורה הקשה, הוא החליט להקדיש לו את יצירתו זו ואף לשוב לאולפן כדי להקליט את שיר הנושא מלא היגון. היצירה, שהפכה לאחת הקודרות יותר בקריירה הענפה של יאנג, נחתה על מדפי החנויות בתקופה שבה תרבות הרוק האלטרנטיבי בארצות הברית חיפשה נואשות אחר כיוון ומשמעות, ונאלצה להתמודד עם אובדן אחד מגדולי סמליה. אותה תקופה, ראשית שנות התשעים, היוותה מעין קאמבק ופסגת קריירה שנייה עבור ניל יאנג. לאחר שנות השמונים הניסיוניות, הוא חזר למרכז הבמה וזכה לכינוי "הסנדק של הגראנג'" וביסס את מעמדו כאב הרוחני של דור ה-X. על רקע זה, הציפייה לאלבום משותף נוסף עם להקת הליווי המיתולוגית שלו הייתה בשיאה.

וניל יאנג, כמו ברוס ספרינגסטין, יודע לתעתע במעריציו; לפעמים הוא חלש וחשוף ובעל רצון להתוודות, ולפעמים הוא חזק ומחשמל כפלדה. הכל תלוי במצב הרוח בו תופסים אותו כשהוא מקליט. האלבום SLEEPS WITH ANGELS נע בין שני הקצוות הללו, מוקדש ברוחו לקורט קוביין (זה הוא שישן עם מלאכים, מן הסתם), וחובר ללהקת קרייזי הורס. אך בניגוד לציפייה הרווחת שיאנג יעשה שימוש בהרכב הרועש כדי להעביר עוד כמה שירי רוק גראנג'יים סוערים לזכרו של סולן להקת נירוונה, הוא בחר בנתיב הפוך לחלוטין. הלהקה, שרגילה לנסר בגיטרות, נדרשה לאיפוק יוצא דופן וניגנה על כלים כגון ויברפון, פסנתר נעצים (TACK PIANO), אקורדיון וגיטרות אקוסטיות. עם זאת, התאבדותו של קוביין היא רק אחד המרכיבים שטמונים בבסיס העניין. ניל יאנג נשמע לאורך ההקלטות מבולבל ואבל, אך גם ממקום פגיע כל כך, הוא יודע להעביר את עצמו ואת תחושותיו הכי טוב שיש. חברי קרייזי הורס, וביניהם הגיטריסט פרנק "פונצ'ו" סמפדרו והבסיסט בילי טלבוט, חשפו בראיונות מאוחרים כי האווירה המלנכולית באולפן נבעה משרשרת של אירועים קשים. סמפדרו ציין כי באותם ימים נרצחה בת של חבר קרוב שלהם, טרגדיה שהטילה צל כבד על הסשנים וגרמה ליצירה להישמע כהמשך ישיר, ואף אפל יותר, לאלבום המופת עמוס-הכאב מהסבנטיז, TONIGHT'S THE NIGHT.

מכיוון שיאנג היה כל כך מבולבל ושקוע בהרהורים קיומיים, האלבום שנוצר הוא גם די מגוון מבחינה מוזיקלית, אם כי, כמובן, לא באופן קיצוני וכאוטי כמו, נגיד, האלבום הלבן של הביטלס. הדיסוננס הפנימי של יאנג בא לידי ביטוי במבני השירים עצמם. יש פה חזרה על אותם מוטיבים ודימויים עם שפה רצופה באזכורים לאלימות, ירי, ייאוש ומוות. לצד הכאוס של קוביין והשכול האישי, מביא ניל יאנג באלבום גם ביקורת נוקבת על תעשיית הצריכה בעולם המערבי - עם השיר PIECE OF CRAP. בשיר קצבי, רועש ופאנקיסטי זה, יאנג שר בציניות: "ניסיתי לחבר את זה / ניסיתי להדליק את זה / כשהגעתי הביתה / זה היה חתיכת זבל". הרבה אנשים ודאי יכולים להזדהות עם המסר של גחמת קניות כפייתית (שהושפעה באותן שנים מתרבות ערוצי הקניות בטלוויזיה), המסתיימת בהגעה עם הרכש החדש הביתה והבנה מאוחרת שאין בו שום צורך ושהוא חסר ערך ממשי. השיר הוקלט באותו יום ממש (6 בדצמבר 1993) שבו הוקלטה היצירה הארוכה של האלבום, CHANGE YOUR MIND, שנמשכת למעלה מ-14 דקות ומלאה בדיסטורשן ופידבק ממושכים. הניגוד הזה, בין שיר פאנק קצר על מוצרי צריכה פגומים לבין יצירה ארוכה שחוקרת את גבולות האהבה ("הורסת אותך / מחבקת אותך / מגינה עליך..."), ממחיש את המנעד העצום שבו פעלה הלהקה באותם שבועות.

אבל עזבו רגע את המכה הזו של תרבות הצריכה המערבית ונחזור לכאב הקיומי; קורט קוביין התאבד בביתו כשהוא בן 27 בלבד, חסר דרך מילוט מתהילה פתאומית ודורסנית, כשהוא ספוג בקשיים נפשיים ובהתמכרויות קשות. במכתב ההתאבדות שלו, שהותיר את תעשיית המוזיקה בהלם, הוא אף ציטט מהשיר הקלאסי והמוכר של ניל יאנג - "עדיף להישרף מיד מאשר להתעמעם". הבחירה המצמררת הזו השפיעה עמוקות על יאנג, שהושפע מהטרגדיה של נירוונה בעיצובו הסופי של האלבום הזה ובהחלטתו להקליט ב-25 באפריל את שיר הנושא החשמלי והסיוטי. המעגל נסגר, עם מכתב זה, כשיאנג הבין שהלהקה שהוא כביכול השפיע עליה, לקחה את מילותיו - שנכתבו במקור כשיר הלל לרוח הפאנק ולהישרדות אמנותית - ואימצה אותן כהצדקה אולטימטיבית לסיום חסר נחמה של החיים. יאנג היה כה מזועזע מהפרשנות הקיצונית של קוביין, עד שהדבר גרם לו לרעוד פיזית כל אימת שהנושא עלה. הוא הגיב בכאב על חוסר השליטה באמנות מרגע שחרורה לעולם: "ברגע ששיר נמצא שם בחוץ ברדיו, הוא לא באחריות של אף אחד יותר. זה המכונה והדלק. זה נגמר עכשיו. אני בכלל לא מאחורי ההגה. זה נגמר".

המטען הרגשי של יאנג הועצם בשל ניסיונותיו האקטיביים למנוע את האסון. יאנג ניסה להשיג את קוביין בטלפון מספר פעמים בשבועות שקדמו להתאבדותו, במטרה להציע לו תמיכה ולייעץ לו לנגן רק כשהוא מרגיש צורך בכך, אך לשווא. למרות שיאנג סירב בתוקף לדבר על מותו של קוביין או על המשמעות הפנימית של האלבום במשך שנים (תוך שהוא אוסר על ראיונות רשמיים עם צאת התקליט ומסרב להגיב לשאלות של מגזינים), הוא לבסוף פתח את סגור לבו וסיפר בשנת 2002 בעת שקידם פרויקטים אחרים:"אני אוהב לחשוב שאולי יכולתי לעשות משהו. רק ניסיתי להגיע אליו. ניסיתי להתחבר אליו. להכיר אותו. רק חבל שלא קיבלתי יותר דחף להתחבר. רק כשהוא השתמש בשיר שלי, במכתב ההתאבדות הזה, נוצר הקשר. ואז, הרגשתי שזה ממש מצער שלא קיבלתי דרך להגיע אליו. יכול להיות שהצלחתי לעשות לו את הדברים קצת יותר קלים, זה הכל. רק להקל קצת". התסכול על כך שהקשר היחיד שנוצר היה דרך מכתב ההתאבדות הפך את תחושת הפספוס לצליל המרכזי של האלבום.

יאנג והמפיק דייוויד בריגס (שעבד עמו במשך הרבה שנים) ביקשו שוב להביא הקלטה גולמית ובהצלחה. אבל בריגס מצא עצמו מפיק את אלבומו המלא האחרון עם יאנג, שכן הוא מת בשנה שלאחר מכן, מה שהוסיף בדיעבד עוד רובד של פרידה ואובדן לקטלוג של קרייזי הורס. מתוך כוונה להימנע מניצול ציני או קישור מורבידי ישיר מדי לטרגדיה של נירוונה, יאנג החליט להסיר מן האלבום ברגע האחרון רצועה בשם GONE TO HELL. השיר, שהיה אמור להוות קטע משלים לבלדת הפסנתר החותמת את האלבום A DREAM THAT CAN LAST (ששמה המקורי היה GONE TO HEAVEN), נותר על רצפת חדר העריכה כדי שהעיתונות לא תקשור אותו באופן אוטומטי וגס לקורט קוביין.

כיוון שיאנג סירב לצאת לסיבוב הופעות או להתראיין בטלוויזיה בעקבות צאת האלבום, הוא בחר בדרך אלטרנטיבית וייחודית לתרגם את המוזיקה למדיום הוויזואלי. ב-3 עד ה-4 באוקטובר 1994, הוא וקרייזי הורס חזרו לאולפני הקומפלקס שבלוס אנג'לס, שם פגשו את במאי הקולנוע ג'ונתן דמי ( שהיה אחראי על "שתיקת הכבשים" וסרט ההופעה של טוקינג הדס, STOP MAKING SENSE). המטרה הייתה להקליט ולצלם ביצועים חיים, אינטימיים וחסרי פשרות למספר שירים מתוך האלבום, במעין הופעה נטולת קהל. התוצאה, THE COMPLEX SESSIONS, היא מיני-סרט באורך 30 דקות שמציג את יאנג והלהקה מבצעים ארבעה שירים בלבד. דמי התאים את עבודת המצלמה והתאורה לאופי של כל שיר. התיעוד הציע למעריצים הצצה נדירה לדינמיקה הכמעט טלפתית ששררה בין חברי להקת קרייזי הורס לבין יאנג באותם ימי עצב. למרות שבילי טלבוט, בסיסט הלהקה, טען מאוחר יותר בראיון כי קרייזי הורס תמיד ניגנה מתוך תחושת אופטימיות בסיסית אפילו כשהיא צללה אל תוך הריק והשחור, התחושה הציבורית וההיסטורית סביב האלבום נותרה קודרת. סמפדרו ציין שחברי הלהקה אינם רואים בעצמם "סופר-מוזיקאים" מבחינה טכנית, אלא כאלו שמנגנים את הלב ואת הרגש במלוא עוצמתם, ובכך הם מצליחים להתעלות מעל יכולותיהם במקרי מבחן כדוגמת ההקלטות הללו.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "בתחילת אפריל האחרון ניסה ניל יאנג, דרך הערוצים הניהוליים הרגילים, ליצור קשר עם קורט קוביין. זו הייתה מחווה של דאגה ותמיכה בעקבות מנת יתר הסמים הכמעט קטלנית של גיטריסט נירוונה ברומא, בחודש הקודם. אבל קוביין מעולם לא קיבל את המסר. במקום זאת, הוא השאיר אחריו אחד משלו, מכתב התאבדות ובו כאב גרפי והיגיון משתולל שציטט במדויק את המילים המפורסמות של יאנג - 'עדיף להישרף מאשר לדעוך'. יאנג - שהיה לו ניסיון רב בכתיבת מזמורים למתים ולגוססים, בוודאי מעולם לא התכוון לקחת את המילים האלה באופן כה מילולי. אבל שיר הנושא של האלבום, שנכתב על ידי יאנג בתשובה מהירה לפרשנות השגויה הנוראה של קוביין, הוא והמרכז של האלבום החדש יוצא הדופן הזה.

למרבה האירוניה, SLEEPS WITH ANGELS הוא אלבום שאולי היה נותן לקוביין קצת נחמה לו היה חי לשמוע אותו. למרות פצפוץ מדורת הלוויה של שיר הנושא, האלבום טעון ברוח לחימה ובאופטימיות רומנטית כמו שהוא מלא בהלם של אזור מלחמה מופגז ופחד מערש דווי. לפעמים, יאנג זורק את הכל לאותו שיר.

זה לא האלבום הראשון שיאנג עושה על הסדקים המתרחבים בחלום האמריקאי או מה שנותר ממנו לפליטים המתבגרים, אחרי ההבטחות שהופרו של שנות ה-60 והבריתות חסרות הערך בעידן רייגן-בוש. אבל זה מהטובים שלו, התגוששות דרמטית של שיר ומצפון שמרמזת כי ללכת באש לא בהכרח אומר שאתה צריך לעלות בלהבות. זה היה נשמע כמו בדיחה ריקה מאדם אחר באצולת הרוק של שנות ה-60 או ה-70. אבל כאן, עם גיטרה נסערת ופסנתרי המערב הפרוע, לא רק שזה אמין - זה מעורר השראה".

ארית'ה - מלכת הנשמה - איננה. ב-16 באוגוסט בשנת 2018 מתה ארית'ה פרנקלין, בגיל 76, לאחר מאבק בסרטן הלבלב. באופן מצמרר ומקרי, תאריך פטירתה הוא בדיוק אותו התאריך שבו הלך לעולמו "מלך הרוק'נ'רול", אלביס פרסלי, 41 שנים קודם לכן.

אבל בעוד המונים התאבלו על הקול שנדם, מאחורי הקלעים התחילה להתבשל סאגה משפטית שלא הייתה מביישת סדרת טלוויזיה. המלכה, כך התברר, לא הותירה אחריה צוואה מסודרת, מה שהפך את חלוקת העיזבון שלה לכאב ראש מתמשך עבור יורשיה. כאילו גם במותה, היא השאירה את כולם לנחש. התפנית המדהימה בעלילה התרחשה חודשים ספורים לאחר מותה, כאשר אחייניתה גילתה לפתע צוואות בכתב יד שהוסתרו מתחת לכריות הספה בביתה בפרברי דטרויט. גילוי זה הוביל לקרב ירושה מר ומתוקשר בין בניה, שהסתיים רק בשנת 2023 כשהחליט חבר מושבעים כי הצוואה שנמצאה בספה תקפה.

אבל בואו נחזור אחורה בזמן, לתקופה שבה הכתר הוכתר באופן רשמי, לשנים שבהן אישה אחת עם קול שהיה מתת אל, פשוטו כמשמעו, שינתה את כללי המשחק. בשנת 1967 היא זעקה בדרישה חד משמעית לקבל קצת RESPECT. השיר הזה, שנכתב ובוצע במקור על ידי אוטיס רדינג, עבר תחת ידיה טרנספורמציה מוחלטת והפך להמנון בינלאומי של התנועה לזכויות האזרח ושל התנועה הפמיניסטית. שנה לאחר מכן, בינואר 1968, היא כבר לא הייתה צריכה לבקש. העולם הגיש לה אותו על מגש של זהב, והמגש הזה נקרא LADY SOUL.

התקליט הזה, השלישי שהוציאה פרנקלין תחת חברת התקליטים אטלנטיק, לא היה עוד ציון דרך בקריירה שלה, הוא היה ההתפוצצות הגדולה. הוא הופק על ידי ג'רי וקסלר, המפיק שידע בדיוק איך לזקק את הסאונד הייחודי של פרנקלין. הוא היה הרגע שבו מעמדה כזמרת הנשמה החשובה והמשפיעה ביותר בעולם נקבע בסלע. LADY SOUL מציג בפנינו אמנית בשיא כוחה היצירתי, כשהיא לוקחת חומרים של אחרים, לצד חומרים מקוריים, והופכת כל צליל וכל הברה לשלה באופן מוחלט וטוטאלי. האלבום זינק במהירות במעלה מצעדי המכירות, הגיע למקום השני במצעד הבילבורד האמריקאי ונמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם.

שני קטרים אימתניים יצאו מהתקליט הזה וחרכו את תחנות הרדיו. הראשון, CHAIN OF FOOLS, שנכתב על ידי דון קוביי ויועד במקור לאוטיס רדינג עד שג'רי וקסלר בחר להעבירו לארית'ה, הוא שיר מחוספס וקצבי עם ריף גיטרה ממכר שהפך להמנון של ממש. השני, (YOU MAKE ME FEEL LIKE) A NATURAL WOMAN, הוא הבלדה האולטימטיבית, שיר שנכתב במיוחד עבורה על ידי קרול קינג וג'רי גופין - לאחר שווקסלר פגש את גופין במקרה בניו יורק, צעק לעברו שהוא מחפש שיר על "אישה טבעית" וביקש שיכתוב אותו באותו הלילה. זה הפך למזוהה איתה באופן מוחלט. כשהיא שרה את המילים האלה, היא לא רק סיפרה סיפור, היא העידה על עצמה, על הכוח ועל הפגיעות שבה. מלכה אמיתית!

ובאותה תקופה, חייה האישיים היו סוערים לא פחות. בריאיון למגזין טיים באותה שנה, היא סיפקה הצצה נדירה לעולמה הפנימי: "אני אישה בת 26, אבל בתוכי אני בת 65. אני אישה זקנה בתחפושת". ואכן, מאחורי הקול העצום הסתתרה נפש עמוקה ומיוסרת. היא הייתה נשואה אז למנהלה, טד ווייט, בנישואים רצופי מהמורות בלשון המעטה אשר לוו בשמועות רבות על אלימות מצידו. באופן אירוני עד כאב, השניים כתבו יחד את שיר הבלוז הנוגה בתקליט, GOOD TO ME AS I AM TO YOU. סולו הגיטרה בשיר הזה נוגן על ידי לא אחר מאשר אריק קלפטון.

החיבור הזה היה מקרי. באמצע דצמבר 1967, נשיא אטלנטיק, אהמט ארטגון, שמע שקלפטון ולהקתו CREAM נמצאים בניו יורק. הוא הזמין את הגיטריסט הצעיר והמבריק לקפוץ לאולפן ולהיות זבוב על הקיר בזמן סשן ההקלטות של פרנקלין. קלפטון, שהעריץ את המוזיקה שיצאה מאטלנטיק, הסכים בהתלהבות. כשהגיע, הוא היה המום לראות מולו את נגני הליווי האגדיים שאת צליליהם הכיר מכל תקליט נשמה שחרש עליו: הפסנתרן ספונר אולדהאם, הבסיסט טומי קוגביל, הסקסופוניסט קינג קרטיס והמתופף רוג'ר הוקינס. למחרת, הוא כבר לא היה יכול להתאפק. הוא הגיע שוב לאולפן, הפעם עם גיטרה ביד, והקליט את הסולו הבלוזי והמדויק שלו. לימים סיפר קלפטון שהיה כל כך מפוחד מחברתם של הענקים הללו עד שחשב שאינו ראוי לנגן איתם, מה שהוביל לנגינה רגישה, מהוססת מעט וייחודית מאוד. כמה חודשים לאחר מכן, בסוף 1968, פרנקלין ווייט נפרדו. השיר נשאר כמזכרת מרירה-מתוקה.

אך כוחה של פרנקלין לא היה רק בקולה. היא הייתה המוח המוזיקלי מאחורי ההפקות שלה. באולפן, היא ישבה ליד הפסנתר והדגימה לנגנים את רעיונות העיבוד שלה, מנסחת את הבסיס ההרמוני לכל שיר. היא לא הסתפקה בלהיות הסולנית, היא הייתה המנהלת המוזיקלית, מעמד חריג ופורץ דרך עבור נשים אפרו-אמריקאיות בתעשיית המוזיקה באותה תקופה. יחד עם אחותה קרולין וזמרות הליווי המופלאות מהרכב ה-SWEET INSPIRATIONS (שבו הייתה חברה אז גם סיסי יוסטון, אמה של ויטני יוסטון), היא גם שרה את קולות הרקע העשירים שעוטפים את השירים. לצד יצירותיה המקוריות, היא בחרה בקפידה גרסאות כיסוי, כמו MONEY WON'T CHANGE YOU של הסנדק ג'יימס בראון, ו-GROOVIN, שהיה להיט ענק של להקת THE YOUNG RASCALS. אחותה, אגב, כתבה עבורה את הבלדה קורעת הלב AIN'T NO WAY.

התוצאה הסופית היא יצירת מופת. הנגנים שמאחוריה הם אנסמבל חלומי, וההפקה היא מלאכת מחשבת של סאונד וחום. לימים, התקליט LADY SOUL נבחר לרשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון והוכנס בטבעיות להיכל התהילה של פרסי הגראמי. אם טרם עשיתם זאת, או שחלף זמן רב מדי, עשו לעצמכם טובה והקשיבו לתקליט הזה מתחילתו ועד סופו. תגלו מחדש איך נשמעת מוזיקה שמגיעה היישר מבית המלוכה של הנשמה האמיתית. וזה עוד לפני שבכלל הזכרתי את האלבום AMAZING GRACE מ-1972...

גם זה קרה ב-16 באוגוסט:

אהבה, מוות ושוקו בסן פרנסיסקו

השנה היא 1967, קיץ האהבה בעיצומו, וסן פרנסיסקו היא מרכז העולם. אבל ב-16 באוגוסט, האווירה הייתה קצת פחות פרחונית ויותר אפופת עשן אגזוזים ובירה. בפארק ה-GOLDEN GATE המפורסם נערכה הלוויה המונית לאופנוען בשם CHOCOLATE GEORGE, חבר בכנופיית 'מלאכי הגיהנום' שחייו נקטעו בגיל 35 בתאונת אופנוע ברחוב הייט, לב ליבה של המהפכה ההיפיות.

זה לא היה טקס רגיל. כ-10,000 איש, תערובת סוריאליסטית של היפים ורוקרים קשוחים, באו לחלוק כבוד אחרון. על הבמה, סיפקו את הפסקול שתי להקות ענק של הסצנה המקומית: גרייטפול דד, שהיו חברים קרובים של הכנופיה, ולהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, עם הסולנית החד פעמית, ג'ניס ג'ופלין, בקולה הצרוד והקורע. חבריו של ג'ורג' לכנופיה דאגו שאיש לא יישאר צמא וסיפקו את כל הבירה לאירוע. ובמחווה אחרונה ומרגשת, שמוכיחה שגם למלאכי הגיהנום יש לב, נקבר ג'ורג' באדמה כששני בקבוקי שוקו מונחים לצדו, כדי שלא יתייבש שם למעלה.

לידתו של הפאנק, מותו של המלך

בואו נקפוץ קדימה בזמן. 16 באוגוסט 1974, מועדון ה-CBGB בניו יורק. ארבעה בחורים בחולצות טי קרועות ומכנסי ג'ינס צמודים עולים לבמה להופעת הבכורה שלהם. קראו להם ראמונס. באותו ערב היסטורי, הם ניגנו שירים קצרים, מהירים ועצבניים, והציתו את הגפרור שיהפוך במהרה למדורת הפאנק-רוק שתשרוף את העולם.

חתונה בין כוכבים, תקליט במנוסה ותופים זועמים

ב-16 באוגוסט 1983, שני אייקונים תרבותיים התאחדו בברית הנישואין. המוזיקאי פול סיימון נשא לאישה את השחקנית קארי פישר, הנסיכה ליאה הנצחית מסרטי STAR WARS. זו הייתה חתונה של שני ענקים, איחוד של מוזיקה וקולנוע שהסעיר את עולם הבידור. אמנם, כמו בנישואים הוליוודיים קלאסיים, הסיפור נגמר אחרי שנתיים בלבד, אבל לרגע קצר, זה היה נראה כמו התסריט המושלם.

בצד אחר של הגלובוס, ב-16 באוגוסט 2023, נפרדנו ממייקל פרקינסון, מנחה הטלוויזיה הבריטי המוערך, שמת בגיל 88. פרקינסון היה ידוע בראיונות העומק שלו עם גדולי האמנים. אבל הקשר שלו לעולם הרוק קיבל חותמת ויזואלית ייחודית כאשר בשנת 1973 הוא הופיע, יחד עם שחקנים נוספים, על עטיפת התקליט המופתי של פול מקרטני ולהקת כנפיים, BAND ON THE RUN, כאחד האסירים הנמלטים.

ואיך אפשר בלי יום הולדת? ב-16 באוגוסט 1949 נולד סקוט אשטון, המתופף של להקת הסטוג'ס, חלוצי הפאנק מדטרויט. עם תיפוף חייתי ופרימיטיבי, אשטון סיפק את השלד הקצבי לסאונד המסוכן והמחוספס של הלהקה, שהיווה השראה לאינספור להקות אחריו. הוא הלך לעולמו בשנת 2014, אך המקצבים שלו עדיין מהדהדים.

ב-16 באוגוסט בשנת 1977 - אלביס פרסלי מת בגרייסלנד, בגיל 42 בלבד.

ב-16 באוגוסט 1977 הלך לעולמו אלביס אהרון פרסלי באחוזתו, גרייסלנד, שבממפיס, טנסי, כשהוא בן 42 בלבד. מותו המוקדם של מי שכונה "מלך הרוק'נ'רול" סימן את סיומה הטרגי של תקופה מכוננת בתולדות המוזיקה הפופולרית ותרבות ההמונים של המאה העשרים. פרסלי, שפרץ לתודעה הציבורית באמצע שנות ה-50 והפך למודל תרבותי עולמי, היה בסוף ימיו אדם מבודד, שחוק מבחינה פיזית ונפשית, שנאבק בהידרדרות בריאותית מתמשכת. המתח התמידי בין הדימוי הציבורי הבלתי-מנוצח לבין מציאות חייו בתוך אחוזת גרייסלנד המחיש את המחיר הכבד של תעשיית הבידור. תלותו הכבדה של פרסלי בריבוי תרופות מרשם, לצד הרגלי תזונה לקויים ומחלות כרוניות מוזנחות, יצרה מצב פתולוגי מורכב שהוביל לקריסתו הגופנית הסופית. הופעתו האחרונה בהחלט של פרסלי התקיימה פחות מחודשיים קודם לכן, ב-26 ביוני 1977 באינדיאנפוליס. אז מה קרה שם?

השבוע האחרון לחייו של אלביס פרסלי התאפיין ברגעים של חסד משפחתי לצד לחצים נפשיים ומקצועיים כבדים. בתו בת התשע, ליסה מארי, שהתגוררה בלוס אנג'לס עם אמה פריסילה לאחר גירושי הוריה ב-1973, הגיעה לבקרו בגרייסלנד לשהות ממושכת לפני יציאתו המתוכננת לסיבוב הופעות חדש. נוכחותה של בתו העניקה לפרסלי הפוגה רגשית מבורכת, והוא יזם עבורה ועבור מקורביו מחוות גרנדיוזיות כפי שנהג לעשות לאורך שנות תהילתו. בלילה שבין ה-7 ל-8 באוגוסט 1977 שכר פרסלי את פארק השעשועים "ליברטילנד" שבממפיס משעת חצות ורבע ועד שבע בבוקר, כדי לבלות בו בפרטיות מוחלטת עם ליסה מארי, ארוסתו ג'ינג'ר אולדן ומספר חברים קרובים. באותה תקופה השניים תכננו למסד את הקשר; פרסלי וג'ינג'ר היו מאורסים ותכננו לערוך את חתונתם ביום חג המולד של אותה שנה.

פרסלי, שלבש חליפה כחולה וחגורה רחבה משובצת אבני טורקיז ושרשראות זהב, עלה שוב ושוב במשך כשעתיים על רכבת ההרים ההיסטורית מעץ, "זיפין פיפין". במהלך הנסיעות נשמט אבזם חגורתו המפוארת, ואותר רק למחרת על ידי עובדי הפארק. שהות זו בליברטילנד נרשמה בדיעבד כהופעתו הפומבית האחרונה של פרסלי מחוץ לכותלי אחוזתו. בימים שלאחר מכן המשיך המלך בשגרת יומו הלילית: הוא שחה בבריכת האחוזה, נהג ברכבי גולף ברחבי השטח ושיחק במגרש הרקטבול הסגור שבנה במתחם. בד בבד, עסק בהכנות לקראת סיבוב ההופעות שעמד להיפתח בפורטלנד, מיין.

ב-11 באוגוסט שוחח פרסלי טלפונית עם מנהלו האישי, קולונל טום פארקר. במהלך השיחה הביע אלביס חרדה עמוקה מפרסומו של הספר החושפני "אלביס - מה קרה?", שנכתב על ידי עיתונאי הצהובונים סטיב דאנליבי על בסיס עדויותיהם של שומרי ראשו המפוטרים - רד וסט, סוני וסט ודייב הבלר. הספר, שיצא לאור בארצות הברית בתחילת אותו חודש, חשף בפירוט את התמכרותו הקשה של אלביס לתרופות, את התפרצויות הזעם שלו ואת התנהלותו הבעייתית מאחורי הקלעים. הספר דיכא את אלביס עמוקות, והוא אף הציע לשומרי הראש לשעבר סכום של 100,000 דולר כדי לגנוז את ההוצאה לאור, אך הם סירבו. תגובתו של פארקר למצוקתו של פרסלי שיקפה את הגישה המסחרית הנוקשה שליוותה את הקריירה של הזמר. פארקר ביטל את חרדותיו של אלביס באומרו: "עזוב, זה הכל פרסום, וזה ימכור הרבה כרטיסים". הקולונל נטה לזלזל בתלונותיו החוזרות ונשנות של פרסלי על קשיי נשימה, סחרחורות ותשישות קיצונית במהלך הופעות, וטען כי מדובר במשחקים של הזמר בניסיון להתחמק מהתחייבויותיו. עבור המערכת הניהולית סביבו, המשך קיומן של ההופעות ומכירת הכרטיסים עמדו מעל לכל שיקול רפואי.

התלות התרופתית של אלביס פרסלי החלה עוד בשנות שירותו הצבאי בגרמניה והחמירה לאורך שנות ה-60 וה-70 עקב עומסי העבודה הקיצוניים של תעשיית הקולנוע וסיבובי ההופעות התובעניים. בשנותיו האחרונות הפכה התלות לשגרה רפואית בלתי מבוקרת. רופאו האישי של פרסלי, ד"ר ג'ורג' ניקופולוס ("ד"ר ניק"), סיפק לו מרשמים בכמויות חריגות ביותר; בשמונת החודשים הראשונים של שנת 1977 לבדה רשם עבורו ד"ר ניקופולוס למעלה מ-10,000 מנות של כדורי הרגעה, תרופות היפנוטיות, אמפטמינים ומשככי כאבים נרקוטיים. פרסלי נטל שילובים הרסניים של חומרים אופיאטיים, ברביטורטים, גלולות שינה וואליום. הוא צרך תרופות דרך הפה וביקש מעוזריו להזריק לו חומרים שונים לשרירי הזרוע, הירך, הגב והישבן. בין התרופות שנטל נכללו משככי כאבים בעוצמה גבוהה במיוחד, שנועדו במקור לטיפול בכאבים עזים בחולים במצבים סופניים.

מצבו הבריאותי הכולל היה בכי רע והחמיר בשל שורה של בעיות רפואיות כרוניות: מחלת לב כלילית ויתר לחץ דם. שריר ליבו של פרסלי היה מוגדל משמעותית וכלי הדם שלו סבלו מטרשת עורקים חמורה שהגבירה את הסיכון לאירוע לבבי פתאומי. פרסלי סבל מהגדלה והתרחבות מולדת או נרכשת של המעי הגס שלא נותחה, אשר גרמה לעצירות כרונית קשה ביותר, חסימות מעיים חלקיות וסבל מתמשך מטחורים מדממים. ותזונה עתירת שומנים רווים, קלוריות וסוכרים, בשילוב חוסר פעילות סדירה, העלו את משקלו והחמירו את תפקודי הכבד והמעיים. נטען ששגרת התזונה ההרסנית שלו כללה בין היתר את הכריך המפורסם FOOL'S GOLD LOAF – כיכר לחם שלמה שרוקנה מתוכנה, ומולאה בצנצנת שלמה של חמאת בוטנים, צנצנת ריבה וקילוגרם של בייקון מטוגן. כתוצאה מאורח חיים זה, הוערך משקלו בעת מותו בכ-159 קילוגרמים.

ביום שני, 15 באוגוסט בשעה ארבע אחה"צ פרסלי התעורר בסוויטת חדר השינה שלו בקומה השנייה של גרייסלנד. הוא שלח את אחיו החורג, ריקי סטנלי, לחפש עותק של הסרט "מקארתור" (בכיכובו של גרגורי פק) כדי להקרינו באולם הקולנוע הפרטי באחוזה. מאחר שהסרט לא נמצא, העביר אלביס את הזמן במנוחה ובצפייה בטלוויזיה. בעשר וחצי בלילה הוא יצא בליווי ארוסתו ג'ינג'ר אולדן למרפאתו של רופא השיניים שלו, ד"ר לסטר הופמן, לצורך טיפול סתימה והלבנת שיניים. הטיפול הסתיים לקראת חצות.

ביום שלישי, 16 באוגוסט 1977 - חצי שעה אחרי חצות אלביס חזר לגרייסלנד. בשל כאבים בפיו פנה לצוותו לקבלת משככי כאבים. בארבע לפנות בוקר, כשהוא מתקשה להירדם, יצר פרסלי קשר עם בן דודו ועוזרו האישי בילי סמית' וביקש ממנו ומאשתו ג'ו להצטרף אליו למשחק במגרש הרקטבול הסגור שבאחוזה. לאחר משחק קצר ישב אלביס ליד הפסנתר בטרקלין המגרש וניגן מספר שירי גוספל ובלדות. בשמונה בבוקר פרסלי שב לחדר השינה ונטל מנות נוספות של כדורי שינה והרגעה במאמץ נואש להירדם לקראת הטיסה המתוכננת לסיבוב ההופעות. בתשע וחצי בבוקר הוא הודיע לג'ינג'ר כי הוא נכנס לחדר הרחצה הצמוד לקרוא ספר דתי-מחקרי. בשתיים בצהריים ג'ינג'ר אולדן התעוררה משנתה וגילתה שאלביס אינו במיטה. דלת חדר האמבטיה הייתה פתוחה קלות, ואור בקע ממנה.

ג'ינג'ר אולדן תיארה בספר זכרונותיה את רגעי האימה שחוותה כאשר נכנסה לחדר הרחצה: "קצת אחרי 14:00 התעוררתי עם התכווצויות. אלביס לא היה במיטה. הייתי סקרנית לדעת היכן הוא, אך לא יכולתי להסתכל מיד כי המחזור שלי התחיל והתחלתי לדמם בכבדות. קמתי ומיהרתי לשירותים שלי לטפל בזה. סיימתי במהירות בחדר האמבטיה, ואז נכנסתי לחדר השינה של אלביס בחיפוש אחריו. הצצתי בשעון וראיתי שהשעה קרובה ל-14:20. דלת חדר האמבטיה נפתחה מעט. דפקתי על הדלת ואמרתי, 'אלביס?'... לא הייתה תשובה. פתחתי את הדלת לאט, הצצתי פנימה וראיתי את אלביס שרוע על הרצפה משמאל. עמדתי משותקת כשקלטתי את הסצנה. רגליו היו כפופות, החלק העליון שלו וכתפיו נגעו בקרקע, וראשו היה מופנה מעט לצד השמאלי עם הלחי שלו מונחת על הרצפה. זרועותיו מונחות על הקרקע, בחזרה לכיוון רגליו, כפות הידיים פונות כלפי מעלה. התכופפתי לידו ואמרתי, 'אלביס?' כשפחד נורא ירה דרכי. נגעתי בגבו התחתון. עורו הרגיש קריר. קצה הלשון שלו היה קפוץ בין שיניו ובצבע סגול. עינו בהתה ישר קדימה ואדומה כדם".

פלחי ישבנו של פרסלי היו חשופים ומכנסי הפיג'מה היו משוכים סביב עקביו. הוא היה לבוש בעת קריסתו רק בחלק העליון של הפיג'מה שלו, שהייתה מבד בצבע זהב. מראה לא נעים כלל וכלל. הממצאים בזירה העידו כי אלביס ישב על אסלת השירותים, סבל ממאמץ יתר שהפעיל לחץ חריג, לקה בקריסה לבבית מיידית ונפל קדימה על פניו. ג'ינג'ר הזעיקה מיד את עוזרו של אלביס, אל סטראדה, אשר מיהר לקרוא למנהל סיבובי ההופעות וחברו הקרוב של הזמר, ג'ו אספוזיטו. אספוזיטו רץ לאורך האחוזה, נכנס לחדר הרחצה וניסה להפוך את גופתו של אלביס על גבה כדי לבצע הנשמה מפה לפה, אך התקשה בכך בשל כובד משקלו ונוקשות גופו.

המקום התמלא במהירות בבני משפחה ואנשי צוות. אביו של אלביס, ורנון פרסלי, נכנס לחדר ופרץ בבכי מר כשהוא זועק בייאוש, בעוד אחרים התפללו בקול. בתו ליסה מארי הגיעה למבואת הסוויטה לנוכח ההמולה ושאלה בחרדה מה אירע לאביה, אך אנשי הצוות חסמו את דרכה והרחיקו אותה מהמקום כדי למנוע ממנה לחזות במראה הקשה. בשעה 14:33 התקבלה במוקד החירום של מכבי האש בממפיס קריאה בהולה על אדם שאינו נושם באחוזת גרייסלנד. הפרמדיקים יוליסס ס. ג'ונס וצ'ארלי קרוסבי הוזנקו באמבולנס למקום והגיעו בתוך דקות ספורות. ורנון פרסלי קיבל את פניהם בצעקות שבר נסערות: "איפה לעזאזל האמבולנס?". ג'ונס וקרוסבי ניגשו לגופה והחלו בניסיונות החייאה. ג'ונס ציין בדיעבד כי נדהם מגודל גופו של אלביס, שלא דמה כלל לדמות הזוהר המוכרת של הזמר. ג'ונס כיוון פנס לבדיקת אישוניו של פרסלי וגילה כי הם קבועים ומורחבים ללא כל תגובה לאור. עור הפנים והצוואר היה כחלחל ונוקשה לחלוטין – סימן ברור לתהליך מתקדם של ריגור מורטיס שהעיד על כך שפרסלי מת לפחות מספר שעות קודם לכן.

אף שהפרמדיקים הבינו כי מדובר בגופה ללא רוח חיים, הם שמרו על איפוק מול המשפחה ואמרו: "בואו ניקח אותו לבית החולים ושם יטפלו בו היטב". ורנון שאל בקול שבור: "הוא מת, נכון?", אך ג'ונס השיב בנימוס כי הם יעשו כל שביכולתם. במהלך הנסיעה באמבולנס אחז קרוסבי בהגה בעוד ג'ונס המשיך בעיסוי חזה ובניסיונות הנשמה ידניים. שיירה של מכוניות עובדי האחוזה נסעה בעקבות האמבולנס לאורך השדרות, לא הרחק מאולפני SUN המפורסמים שבהם הקליט אלביס את שיריו הראשונים בתחילת דרכו. בשעה 14:56 הגיע האמבולנס לבית החולים הבפטיסטי ופרסלי הוכנס מיד לחדר טראומה מס' 1, שנסגר ואובטח במיוחד.

צוות נרחב של רופאים בכירים, יחד עם ד"ר ניקופולוס שהגיע למקום, החל בסדרת פעולות החייאה מתקדמות שכללו מתן חומרים ממריצים ישירות ללב ושימוש בדפיברילטור. המוניטור הציג קו ישר רציף למעט ארבעה גלי קצב קצרים שנוצרו עקב הגירוי החשמלי אך דעכו מיד בחזרה לקו שטוח. הצוות הרפואי המשיך בעיסויים במשך כחצי שעה, עד שאחות חדר המיון, קים דייוויס, הרימה את ידיה וקראה בתסכול: "מדוע לעזאזל אנחנו עובדים על הגופה הזו?". אחד מאנשי הצוות השיב: "כי זה אלביס פרסלי". באותם רגעים נכנסה לחדר האחות מריאן קוק, שהייתה ידידה קרובה של פרסלי וטיפלה בו באשפוזיו הקודמים. קוק ניגשה למיטה, אחזה בידו הקרה ואמרה לצוות: "הנשמה של הבחור היפה הזה כבר עזבה את הגוף, תנו לו לנוח בשקט". הצוות נסוג, ובשעה 15:30 נקבע מותו הרשמי של אלביס פרסלי. במקביל להתרחשויות בבית החולים, פעלו גורמים באחוזת גרייסלנד לניקוי יסודי של סוויטת חדר השינה וחדר הרחצה מכל שרידי התרופות, המזרקים והכדורים, במטרה למנוע סיבוכים פליליים ולמזער את הפגיעה התקשורתית במעמדו של הזמר.

גופתו של פרסלי הועברה למכון הפתולוגי בקומה השנייה של בית החולים הבפטיסטי, שם החלה בשעה 19:00 נתיחה שלאחר המוות תחת אבטחה קפדנית ובנוכחות צוות פתולוגים ומומחים רפואיים בכירים. במסגרת ההליך נבדקו כל האיברים הפנימיים ביסודיות רבה. הנתיחה חשפה תמונה של גוף שחוק במצב פתולוגי מתקדם: שריר הלב נמצא מוגדל פי שניים מגודלו התקין עם טרשת עורקים כלילית מפושטת וחסימות משמעותיות בעורקים הכליליים שהזינו את הלב. המעי הגס נמצא מורחב בצורה קיצונית (קוטר של פי שלושה מהנורמה) וחסום בחלקו - תסמונת מגה-קולון כרונית שגרמה ללחץ תוך-בטני מסיבי ולסבל קשה. נצפתה פגיעה תפקודית בכבד, בצקת בריאות ופגיעה כרונית בכליות.

ב-21 באוקטובר 1977 כינס הפתולוג הראשי של מחוז שלבי, ד"ר ג'רי פרנסיסקו, מסיבת עיתונאים שבה הכריז רשמית כי אלביס מת מ"הפרעת קצב לבבית בלתי יציבה עקב מחלת לב תעוקתית ויתר לחץ דם". כשנשאל פרנסיסקו ישירות על מעורבות אפשרית של סמים ותרופות בגרימת המוות, השיב כי אף שנמצאו שרידי תרופות בדמו של הזמר, אלו לא היו הגורם הישיר למותו, וכי פרסלי "היה מת ממחלת ליבו גם ללא נוכחות התרופות". קביעה זו עוררה סערה וביקורת עזה בקרב רופאים וחוקרים משפטיים, שטענו כי מדובר בטיוח שנועד להגן על משפחת פרסלי ועל שמו הטוב של המנוח, וכן להסוות את אחריותו המקצועית של ד"ר ניקופולוס. דוחות טוקסיקולוגיים מלאים שפורסמו מאוחר יותר הראו נוכחות של לפחות עשרה סוגי תרופות סדטיביות ונרקוטיות בריכוזים משמעותיים, שחלקם פעלו בסינרגיה קטלנית לדיכוי מערכת הנשימה ומערכת העצבים המרכזית.

בשנת 1994 נפתח התיק לבחינה מחודשת בהוראת הרשויות, והפתולוג המשפטי הנודע ד"ר ג'וזף דייוויס מונה לבחון מחדש את כל הממצאים והחתכים הפתולוגיים. ד"ר דייוויס הגיע למסקנה כי מותו של פרסלי לא נגרם ממנת יתר תרופתית קלאסית המובילה לשקיעה הדרגתית בתרדמת ודיכוי נשימתי ממושך, אלא מאירוע לבבי קטסטרופלי ופתאומי: "פרסלי היה מת כבר בשבריר השנייה שבו פגע גופו ברצפה. מוות כה מהיר עקב הרעלת סמים יכול להתרחש רק במקרים של הזרקה תוך-ורידית ישירה ומסיבית ביותר של מנה קטלנית. לכן הממצאים מצביעים בבירור על התקף לב חמור ופתאומי ביותר". המאמץ הפיזי הקיצוני בחדר הרחצה גרם לקריסה חשמלית מיידית של הלב.

למחרת מותו, ב-17 באוגוסט 1977, הוחזרה גופתו של פרסלי לאחוזת גרייסלנד. ורנון פרסלי נעתר לבקשות ההמונים ואיפשר לציבור המעריצים לעבור ליד הארון שהוצב במבואת האחוזה ולהיפרד מאלילם. שעות הפרידה נקבעו במקור לשעות 15:00 עד 17:00, אך בשל הדוחק והתורים האינסופיים הוארך הזמן בשעה וחצי נוספות. עשרות אלפי אבלים מכל שכבות הציבור הגיעו מכל רחבי העולם והמתינו בחום הקיץ הכבד של ממפיס. פרסלי הונח בארון נחושת כבד כשהוא לבוש בחליפה מחויטת בצבע שמנת, חולצה בצבע תכלת, עניבת כסף, חפתים משובצי יהלומים וטבעותיו האישיות. שערו נצבע מחדש בשחור, והארון כוסה במרבד של ורדים אדומים. הביקוש לפרחים היה חסר תקדים: כל מלאי הפרחים בעיר ממפיס ובמדינות השכנות אזל לחלוטין, ומשלוחים מיוחדים הוטסו מכל רחבי ארצות הברית. חברת משלוחי הפרחים FTD רשמה באותו יום את שיא ההזמנות הגדול בתולדותיה, כאשר מעל 2,150 סידורי פרחים מורכבים – בצורות של גיטרות, כתרים, ברקים וכלבי ציד – נשלחו מאמנים, מועדוני מעריצים ואישים בולטים (מאלטון ג'ון ועד משטרת ממפיס).

ב-18 באוגוסט נערך הטקס הפרטי בסלון האחוז בנוכחות כ-250 בני משפחה, חברים ואמנים בולטים, בהם ג'יימס בראון, צ'ט אטקינס, אן מרגרט, ג'ורג' המילטון, סם פיליפס וקרוליין קנדי. קולונל טום פארקר עמד בצד כשהוא לבוש בחולצה הוואית פשוטה וכובע בייסבול. הטקס נוהל על ידי הכומר המקומי ס.וו. ברדלי והמטיף הטלוויזיוני רקס האמבארד, בעוד הקומיקאי ג'קי קהאן, שליווה את הופעותיו של אלביס, נשא את דברי ההספד המרכזיים: "אלביס פרסלי היה גאה בשורשיו הצנועים, באהבתו למשפחתו ובאנושיותו. אבל אלביס היה גם אדם שביר שהושלך לתוך מעגל הפיתוי שרבים לא חוו כמותו. אנא זיכרו את דבריו הטובים". זמרי גוספל ביצעו את שירי הגוספל האהובים עליו.

בתום הטקס יצא מסע הלוויה שכלל 17 לימוזינות קדילאק לבנות לאורך שדרות אלביס פרסלי, בליווי משמר כבוד של משטרת המחוז והמשמר הלאומי, לעבר בית העלמין "פורסט היל", שם הונח הארון במאוזוליאום המשפחתי לצד אמו המנוחה, גלדיס. האבל ההמוני הוכתם בטרגדיה קטלנית מחוץ לשערי האחוזה. שעות לאחר תום מסע ההלוויה, בעוד אלפי אנשים עומדים ובוכים לאורך הגדרות, פנו שלוש צעירות – אליס הובאטר, חואניטה ג'ונסון ותמי בייטר – לשוטר מקומי ושוחחו עמו על תחושת האובדן הכבד. לפתע הגיחה מכונית פורד לבנה נהוגה בידי טריטיז ווילר בן ה-18. ווילר נסע תחילה באיטיות, אך בהבזק של שנייה ביצע פניית פרסה חדה ודהר בעוצמה היישר אל תוך קהל האבלים. השוטר ניסה להשליך את פנסו על שמשת הרכב כדי לעצור אותו, אך הרכב פגע בעוצמה בקבוצה: הובאטר וג'ונסון נהרגו במקום, ובייטר נפצעה באורח אנוש. השוטרים עצרו את ווילר במרחק מספר רחובות מהמקום, כשאחת מנעלי הקורבנות עדיין תקועה ברכבו. בחקירה התברר כי הצעיר, שהשתחרר ממאסר יומיים קודם לכן, סבל מהפרעות נפשיות קשות.

ב-29 באוגוסט 1977 סיכלה משטרת ממפיס מזימה פלילית יוצאת דופן: שלושה גברים נעצרו בחשד שניסו לפרוץ למאוזוליאום בבית העלמין "פורסט היל" כדי לגנוב את ארונו וגופתו של אלביס פרסלי. החשודים תכננו להחביא את הגופה ולדרוש ממשפחת פרסלי דמי כופר בסך עשרה מיליון דולר תמורת השבתה. המזימה סוכלה לאחר שאחד המעורבים, רוני לי אדקינס, שהיה מודיע משטרתי, התרברב על התוכנית בפני עיתונאים ועורר את חשד הרשויות. בהמשך בוטלו האישומים נגד המעורבים מחוסר ראיות מספקות לקשירת קשר לפשע. שנים לאחר מכן עלו טענות, כולל מצד אדקינס עצמו, כי הפרשה כולה הייתה תכסיס מבויים שנועד ליצור עילה ביטחונית וציבורית דחופה שתאפשר למשפחה לקבל היתר מיוחד מעיריית ממפיס להעברת שרידי הגופות מבית העלמין הציבורי לשטח הפרטי של האחוזה. בעקבות החשש מביזוי הקבר, אישרו רשויות התכנון בממפיס לוורנון פרסלי להקים חלקת קבורה מאובטחת באחוזה. באוקטובר 1977 הועברו ארונותיהם של אלביס פרסלי ושל אמו גלדיס ל"גן המדיטציה" בגרייסלנד, שם נקברו מחדש תחת לוחות שיש כבדים ומערך אבטחה קבוע, שהפכו מאז למוקד העלייה לרגל המרכזי של האתר.

ההלם שליווה את מותו של פרסלי עורר גל של התייחסויות מצד בכירי עולם המוזיקה, שביטאו את משמעותו של פרסלי כיוצר פורץ דרך שהשפיע באופן מכריע על התפתחותם האמנותית:

ברוס ספרינגסטין, שהעריץ את פרסלי מנעוריו, סיפר על הקשר העמוק והתקרית המפורסמת שאירעה ביניהם באפריל 1976: "לא יכולתי לדמיין את האיש הזה מת. הוא היה כה חשוב לי. כששמעתי שהוא מת, זה היה כמו שמישהו לוקח חתיכה ממני. אלביס לא היה פרימיטיבי, כמו שהרבה חשבו. הוא היה אמן אמיתי. הוא לא לקח את עצמו ברצינות יתרה, אהב לצחוק על הבמה ומחוצה לה, והיה בו שילוב מדויק של הומור, שבירות ורצינות עמוקה.בעת סיבוב ההופעות של BORN TO RUN בממפיס, בסוף אפריל 1976, ישבתי במוטל עם הגיטריסט שלי סטיב ואן זנדט. לקחנו מונית לגרייסלנד באמצע הלילה. כשהגענו ראינו אור דולק בקומה השנייה, וחשבתי שאלביס בטח ער וקורא ספר. טיפסתי מעל החומה ורצתי במעלה השביל לעבר דלת הכניסה. כשרק התכוונתי לנקוש בדלת, יצאו מאבטחים מהשיחים ועצרו אותי. שאלתי: 'אלביס בבית?', והם ענו: 'לא, הוא בהופעות בלייק טאהו'. ניסיתי להסביר להם שאני מוזיקאי, שהופעתי באותו שבוע על שערי המגזינים טיים וניוזוויק, אבל הם לא התרשמו וליוו אותי בנימוס אל מחוץ לשערים".

מיק פליטווד - מתופף ומייסד להקת פליטווד מאק - שיתף כיצד נגינתו המוקדמת של אלביס עיצבה את דרכו המוזיקלית: "הייתי פעוט קטן כששמעתי לראשונה את HOUND DOG. למדתי לתופף כשהאזנתי לתקליטיו ותיפפתי על פחיות שימורים. החדשות על מותו נחתו עליי כמו ערימת לבנים. נסעתי במכונית ושמעתי ברדיו שרשרת משיריו, שמחתי מאוד מהמוזיקה, עד שלפתע קטע הקריין את השידור והודיע על מה שקרה".

פול סיימון תיאר את חוויית המפגש הראשוני עם יצירתו של פרסלי ואת השפעתו על אמני שנות ה-50 וה-60: "שמעתי לראשונה על אלביס בשנת 1954 או 1955. נהגתי ברכב ולפתע שמעתי ברדיו את השדרן מציג זמר שהנערות צורחות בכל פעם שהוא מופיע בדרום. אז הכריז השדרן את השם, וחשבתי לעצמי שזה שם מוזר ביותר. מיד לאחר מכן בקעו צלילי השיר THAT'S ALL RIGHT, MAMA, והייתי משוכנע לחלוטין שמדובר בזמר שחור. זמן קצר לאחר מכן גידלתי שיער כמותו והתחלתי להופיע בסגנון דומה. אף שבהמשך התרחקתי ממוזיקת רוק'נ'רול מוקדמת זו, חשתי גאווה גדולה והרגשתי מוחמא ביותר כאשר אלביס ביצע את שירי, "גשר על מים סוערים". הביצוע שלו היה תיאטרלי ודרמטי מאוד – בדיוק כפי שהשיר דרש".

זה פלפל חריף ופ'אנקי! ב-16 באוגוסט בשנת 1985 יצא התקליט השני של להקת רד הוט צ'ילי פפרס ושמו FREAKY STYLEY. האלבום הגיע לאחר אכזבה מסוימת מאלבום הבכורה שלהם, THE RED HOT CHILI PEPPERS, שיצא ב-1984 וסבל מהפקה בעייתית ונוקשה שלא הצליחה לתפוס את האנרגיה הפרועה והייחודית של הלהקה בהופעות החיות. חברי הלהקה חיפשו כיוון חדש שיחבר אותם בחזרה אל שורשי הפ'אנק והגרוב שעליהם גדלו.

זה הוא האלבום הראשון של הלהקה שמציג את הגיטריסט המייסד שלה (שנולד בחיפה), הלל סלובק. חזרתו של סלובק הייתה משמעותית ביותר, שכן סגנון הנגינה האייקוני שלו היווה את הלב הפועם של הסאונד המקורי של הפפרס) אז התקליט השני משלב אותם עם ההפקה של מאסטר הפ'אנק, ג'ורג' קלינטון, שהוסיף שכבות של פ'אנק ורוק פסיכדלי - איך לא?

וההקלטות נערכו באולפני "יונייטד סאונד" בדטרויט, לשם הלהקה עברה זמנית. הם התגוררו יחד, ספגו את התרבות המוזיקלית של הרכבי הענק של קלינטון, PARLIAMENT ו-FUNKADELIC, וחיו חיי הוללות סוערים. קלינטון גם הביא את נגני כלי הנשיפה של ג'יימס בראון, מסיאו פארקר ופרד ווסלי, וכך הוסיף עוד חותמת של כשרות פ'אנקית. מעורבותם של נגני אגדה אלו הורגשה במיוחד בשירים כמו IF YOU WANT ME TO STAY, שהיה גרסת כיסוי ללהיט של SLY AND THE FAMILY STONE. הביצוע נועד להוכיח שהלהקה הלבנה והצעירה מלוס אנג'לס יודעת, בלי שום ספק, לייצר גרוב שחור ואותנטי. אלו היו נעליים שחורות גדולות מ-א-ד להיכנס אליהן.

הסולן אנתוני קידיס והלל סלובק עדיין נאבקו בהתמכרות קשה מאוד להרואין באותה התקופה. קידיס אף סולק מהלהקה לזמן קצר לפני תחילת העבודה על האלבום בשל מצבו, והוחזר רק לאחר הבטחה להישאר נקי – הבטחה שלא החזיקה מעמד. במקום להיגמל, הלהקה פשוט שילבה את ההרואין עם סמים אחרים והתפנקה עם קלינטון בכמויות גדושות של קוקאין. קלינטון נכנס לחוב גדול מאד מול ספק הסמים שלו והצליח לרכך אותו בכך שנתן לו תפקיד דיבור בקטע YERTLE THE TURTLE, בו הוא אומר, "אחי, תראה את הצב הזה הולך".

ספק הסמים, שנודע בשם לואי, דרש את כספו במזומן או השתתפות בפרויקט, וקלינטון החליט להעניק לו את התפקיד כדי למחוק את החוב התופח. השיר עצמו, אגב, מבוסס מילה במילה על סיפור ילדים של דוקטור סוס ומאוחר יותר הלהקה אף נאלצה להתמודד עם איומי תביעה על הפרת זכויות יוצרים מול עזבונו של הסופר המנוח.

למרות שיש לו השפעה מסחרית מועטה, שהתבטאה במכירות צנועות של כ-500 אלף עותקים בלבד באותן שנים ובכישלון להיכנס למצעד הבילבורד האמריקאי, הלהקה גאה באלבום. הבסיסט פלי (FLEA) ציין, "אני יודע שהמוסיקה בתקליט הזה הייתה פשוט יותר מדי מעורפלת מכדי להיות פופולרית אי פעם במיינסטרים, אבל בעיני היא באמת מחזיקה את עצמה כהצהרה מוסיקלית נחרצת ומהותית. יותר מכל תקליט אחר שעשינו, זה נכנס לקטגוריה של 'זה פ'אנקי מדי בשביל רדיו לבן, זה פ'אנקי מדי בשביל רדיו שחור'...".

במבט לאחור של עשרות שנים, FREAKY STYLEY נחשב לפנינה נסתרת בדיסקוגרפיה של הצ'ילי פפרס. הוא מייצג את התקופה הכי שורשית, מחוספסת וטהורה של הלהקה, הרבה לפני שהחלו לפנות לכיווני פופ ורוק אצטדיונים. האלבום הזה מציג את כישרונו הנדיר של הלל סלובק, לפני מותו הטרגי ממנת יתר של הרואין ב-1988 – טרגדיה שטלטלה את הלהקה ושינתה את מסלולה המוזיקלי והאישי לנצח.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "לאחר כמעט שני עשורים של חלוקה גזעית, המוזיקה הפופולרית נמצאת בעיצומו של מאמץ מאוחר ומרגש (אם כי צנוע) לשלב את שני הצדדים. אחת התוצאות המשמחות במיוחד היא הזיווג של ג'ורג' קלינטון עם הרד הוט צ'ילי פפרס. לאחר שהתעסק עם תומס דולבי באלבום החדש שלו, אדון P-FUNK (קלינטון) מקדם את השפעתו הסגנונית מרחיקת הלכת על ידי לימוד הרביעייה מלוס אנג'לס בדרכים של ה-פ'אנקמאסטר המכובד.

חבורה די שערורייתית מלכתחילה, הצ'ילי פפרז מעלים את הדמנציה המרעידה שלהם לשיאים חדשים של טירוף קצבי קדחתני תחת הדרכתו של המפיק המטורף שלהם. פריקי סטיילי, האלבום הראשון באורך מלא של הפפרס, פרוע יותר, מחוספס, מצחיק ופ'אנקי יותר מה-EP שלהם שנקרא בשמם. מהגיטרה הפסיכדלית, קולות הרקע הסאבלימינליים וקצב הדאנס הדחוף והאגרסיבי, הפפרס זורקים לסיפור השפעות כמו ג'יימס בראון, סליי סטון, פיטר וולף ולעתים אף נשמעים כלהקת אירוסמית' שפוגשת את אייזק הייז. הקצב האחורי המרושע של המתופף קליף מרטינז והבס המחלחל של FLEA מספקים את הדחף האנרגטי הבלתי פוסק לקול הקול של אנתוני קידיס ולעבודת הגיטרה של הלל סלובק, שילוב של סולואים מטורפים, ווא-ווא נוסטלגי וסקראצ'ינג קצבי. שלישיית כלי נשיפה חדה ממחנה קלינטון מוסיפה סימני פיסוק הולמים, ועוזרת לטשטש את נטיית השירים לחוסר מנגינות.

הפ'אנק הכאילו-אורתודוכסי של הפפרס עשוי להיראות כחיקוי של מוזיקה 'שחורה' עבור קהל לבן, אבל הם מנצלים את הקרוסאובר החופשי-לכולם כדי להפוך את הפ'אנק לאוניברסלי על ידי הרחבת גבולותיו ושילוב מרכיבים חדשים מבלי לדלל את הבסיס. נמאס לכם מהפחמימות הריקות של תקליטי ריקוד היי-טק? פריקי סטיילי מחזיר את הבשר לעניין".

המאנקיז בלהיט ראשון. ב-16 באוגוסט בשנת 1966 יצא התקליטון הראשון של להקת המאנקיז, עם השיר LAST TRAIN TO CLARKSVILLE. הסינגל, שיצא בחברת התקליטים COLGEMS (עם השיר TAKE A GIANT STEP בצידו השני), שוחרר מספר שבועות לפני עליית סדרת הטלוויזיה של הלהקה לרשת NBC בספטמבר אותה שנה. הוא הפך ללהיט ענק וב-5 בנובמבר 1966 הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי BILLBOARD HOT 100.

השיר נכתב על ידי טומי בויס ובובי הארט, צוות כתיבת שירים שהמציא שירים רבים עבור המאנקיז ורבים אחרים. הצמד עבד תחת המנהל המוזיקלי דון קירשנר, ולשם ההקלטה הם גייסו את מיטב נגני האולפן המובחרים של לוס אנג'לס, THE WRECKING CREW. הגיטריסט לואי שלטון ניגן את ריף הגיטרה המהיר והבלתי נשכח, בעוד שחבר הלהקה מיקי דולנז סיפק את השירה המובילה מלאת האנרגיה. 

בויס והארט כתבו את השיר-להיט הזה כמחאה נגד מלחמת וייטנאם. הם היו צריכים לשמור בשקט על המסר שלהם כדי שיוכלו להקליט את זה ללא הפרעה, אבל זה מדבר על בחור שמתגייס והולך להילחם במלחמה. הרכבת לוקחת אותו לבסיס צבאי, והוא יודע שהוא עלול למות בווייטנאם. בסוף השיר הוא קובע, "אני לא יודע אם אני אי פעם חוזר הביתה". השורה שיקפה את הפחד והאי-ודאות שחשו אלפי צעירים אמריקאים שקיבלו צווי גיוס באותה תקופה, מבלי שהמילה "וייטנאם" תוזכר אפילו פעם אחת.

בובי הארט אמר על כתיבת השיר הזה: "רק חיפשנו שם שנשמע טוב. יש עיירה קטנה בצפון אריזונה שהייתי עובר בה בקיץ בדרך לאוק קריק קניון בשם קלרקסדייל. זרקנו שמות וכשהגענו לקלרקסדייל, חשבנו שקלרקסוויל נשמע אפילו יותר טוב. לא ידענו את זה באותו זמן, אבל יש בסיס של צבא היבשה האמריקאי ליד העיירה קלרקסוויל, טנסי - מה שהתאים לקו העלילה. לא יכולנו להיות ישירים מדי עם המאנקיז. לא באמת יכולנו לעשות מזה שיר מחאה - די התגנבנו לזה". בבסיס ההוא שכנה הדיוויזיה המוטסת ה-101 ("הנשרים הצורחים"), אשר רבים מלוחמיה נשלחו היישר לקרבות העקובים מדם בווייטנאם. קרבתו של הבסיס לעיר קלרקסוויל שבטנסי הפכה את תחנת הרכבת המקומית לנקודת הפרידה האחרונה של חיילים רבים ממשפחותיהם ומבנות זוגם.

הארט קיבל את הרעיון למילים כשהדליק את הרדיו ושמע את השיר של הביטלס בשיר PAPERBACK WRITER. הוא קלט את המקצב והחל לחרוז בראשו שורות דומות במבנה שלהן. הארט ידע שסדרת הטלוויזיה של המאנקיז הוצגה כסדרת מוסיקה / קומדיה ברוח הביטלס, אז הוא ידע שחיקוי לביטלס יהיה דבר מנצח. לשם כך, הוא הקפיד להכניס לשיר הזה ריף גיטרה ייחודי, וכתב במילים OH NO NO NO כתגובה ל- YEAH YEAH YEAH המפורסם של הביטלס (מתוך להיטם SHE LOVES YOU).

ב-16 באוגוסט בשנת 1969 נערך יומו השני של פסטיבל וודסטוק. היה זה היום העמוס, המגוון והתובעני ביותר בפסטיבל, שהוקדש ברובו למיטב הרכבי הרוק הפסיכדלי, הבלוז והפ'אנק של התקופה. ביום זה הגיעו לאתר בחוות BETHEL שבמדינת ניו יורק מאות אלפי צעירים נוספים, מה שהביא את מניין הנוכחים לכחצי מיליון איש. עקב פקקי הענק והגדרות שקרסו, הודיעו המארגנים רשמית כבר בשעות הבוקר כי האירוע הפך ל"פסטיבל חינמי" ופתחו את השערים לכולם.

היום השני של הפסטיבל נפתח בשעה 13:20 עם הופעה של להקה בשם QUILL, שחתמה לפני הפסטיבל חוזה ניהול מול מפיק הפסטיבל, מייקל לאנג. חברי הלהקה נהגו לזרוק במהלך הופעותיהם כלי הקשה לקהל כדי שיצטרף למוזיקה. גם בוודסטוק הועפו כלי הקשה לקהל שהגיב בהתלהבות, אך הלהקה לא זכתה להיכנס לסרט או תקליט הפסקול של הפסטיבל ולפיכך התאיידה מהתודעה של היותה חלק מהאירוע. ההרכב מבוסטון, בהובלת האחים ג'ון ופיל קול, ניגן סט שכלל שירים כמו WAITING FOR YOU ו-THEY LIVE THE LIFE, אך תקלה טכנית בסנכרון פסי הקול של חברת ההקלטות פגמה בתיעוד הופעתם והובילה לגניזת החומרים במשך עשרות שנים.

בשעה 14:00 עלה קאנטרי ג'ו מקדונאלד עם גיטרה אקוסטית וביצע כמה שירים עד שהגיע לתרועתו הידועה (GIMME AN F... GIMME A U... GIMME A C... GIMME A K... WHAT'S THAT SPELLS...) שהפכה לחלק בלתי נפרד מוודסטוק. ההופעה שלו הייתה הופעת ביניים לא מתוכננת, לאחר שהמארגנים חיפשו אמן סולו שימלא את הזמן עד שהציוד של הלהקות הבאות יהיה מוכן. ג'ו, שכלל לא תכנן להופיע לבדו (להקתו THE FISH שובצה ליום המחרת), נאלץ לאלתר וקשר את הגיטרה האקוסטית שלו בחבל במקום ברצועה. מיד לאחר הקריאה המפורסמת (שנודעה כ-"THE FISH CHEER"), הוא שר את שיר המחאה הנוקב I-FEEL-LIKE-I'M-FIXIN'-TO-DIE RAG, שהפך לאחד ההמנונים הגדולים של התקופה נגד מלחמת וייטנאם כשמאות אלפי צעירים שרו עמו בתיאום מושלם.

אחריו, בשעה 15:10 עלה לבמה ג'ון סבסטיאן (שפותח את תקליט הפסקול לפסטיבל). עם גיטרה אקוסטית וללא להקה לצדו, הוא העניק לקהל חמישה שירים. הוא לא היה אמור להופיע בפסטיבל. הוא הגיע כצופה ושהה מאחורי הקלעים כדי לשוחח עם חבריו המוזיקאים. הדבר הוביל לכך שהוא הועלה לבמה באופן ספונטני. את הגיטרה האקוסטית להופעתו הוא שאל מטים הארדין. סבסטיאן, סולן להקת THE LOVIN' SPOONFUL לשעבר, עלה לבמה לבוש בגדי TIE-DYE כשהוא בעצמו תחת השפעת סמים פסיכדליים. הוא שבה את לב ההמונים עם ביצועים לשירים SHE'S A LADY, DAYDREAM ו-YOUNGER GENERATION – אותו הקדיש לתינוק שנולד במתחם הפסטיבל – וקרא לקהל: "אתם אנשים מדהימים, תאהבו את כולם סביבכם ותנקו קצת את הזבל".

בשעה 16:00 עלתה לבמה להקת הבלוז-רוק של המתופף קיף הארטלי. הלהקה המעולה הזו לא קיבלה תיעוד מהפסטיבל בסרט או בתקליט המקוריים. מה שאומר שמעטים בכלל זוכרים שהיא הופיעה שם. יש טענה שמנהל הלהקה סירב לאפשר את צילומה ללא חוזה כתוב. הלהקה הבריטית שכללה את הזמר והגיטריסט מילר אנדרסון וחטיבת כלי נשיפה משובחת, נתנה מופע בלוז-רוק הדוק ומלהיב. הארטלי, בוגר להקת THE BLUESBREAKERS של ג'ון מאייל, הופיע כשהוא לבוש בבגדי אינדיאני מסורתיים, אך התעקשותו של מנהל הלהקה לקבלת תשלום מזומן מראש לפני שהמצלמות יפעלו גרמה לצוותי חברת 'האחים וורנר' לכבות את המצלמות.

אחרי ההופעה הזו עלה לבמה מקס יסגור, שהיה החוואי בעל שטח האדמה עליו הוקם הפסטיבל. עד הפסטיבל היה יסגור חוואי ובעל מחלבה פשוט. מאותו רגע הוא הפך לגיבור תרבות. יסגור החל לדבר אל הקהל העצום שהגיע לשטח שלו. המילים שלו התקבלו על ידם באהבה. מה חבל שהוא לא זכה ליהנות זמן רב מתהילת שמו. הוא מת ב-9 בפברואר 1973 בגיל 53. יסגור, חוואי יהודי שמרן בן 49, הציל את הפסטיבל כאשר הסכים להשכיר את שדותיו לאחר שעיירות סמוכות ביטלו את האישורים. בנאומו המפורסם אמר לקהל: "הוכחתם לעולם שחצי מיליון צעירים יכולים להתכנס יחד לשלושה ימים של מוזיקה וכיף, ולעשות שום דבר מלבד מוזיקה וכיף". תשואות ההמונים היו מחווה מרגשת לאיש שפתח בפניהם את ביתו.

ואז, בשעה 17:15, נחתה פצצה על במת הפסטיבל. להקת סנטנה עלתה לנגן. ההופעה של הלהקה הייתה אחת הסנסציות הגדולות של הפסטיבל. כשהלהקה עלתה לבמה, אלבום הבכורה שלה עוד לא יצא. אנשים רבים לא ידעו למה לצפות מהחבורה הזו. האלבום, שנקרא בפשטות SANTANA, עתיד היה לצאת רק שבועיים לאחר מכן. השילוב חסר התקדים בין רוק מחשמל, מוזיקה לטינית, מקצבים אפריקאיים וכלי הקשה אפרו-קובניים הימם לחלוטין את הקהל.

לסנטנה היה מזל גדול מלמעלה. מייקל לאנג לא ידע האם עדיפה לו להקת סנטנה או להקה בשם IT'S A BEAUTIFUL DAY, שאת שתיהן הציע לו המפיק הפעיל מאד בסצנה אז, ביל גרהאם. היה לו זמן פנוי ללהקה אחת בלבד. לכן הוא הלך על טריק ההכרעה הפשוט אך האפקטיבי, שהוא הטלת מטבע. סנטנה ניצחו.

קרלוס סנטנה עמד מאחורי הבמה וידע שיש לו עוד כמה שעות לעלות עליה, אז הוא החליט לקחת LSD כדי ליהנות מהאווירה. לחרדתו, זמן קצר לאחר שהטריפ החל להשפיע עליו, הוא שמע לפתע ברמקולים שקוראים ללהקתו לעלות לבמה. הגיטריסט המופתע נאלץ לנגן את כל ההופעה כשכל המימדים מסביבו משתנים. הוא התחנן באותם רגעים לאלוהים שיעביר אותו בבטחה במסלול ההופעה המתפתל. "המיתרים נראו לי כמו נחשים", הוא הודה לאחר מכן. למרות ההזיות הקשות, ההופעה הפכה לאגדה, במיוחד במהלך הביצוע האינסטרומנטלי לקטע SOUL SACRIFICE שכלל סולו תופים פראי של מייקל שריב בן ה-20 – הנגן הצעיר ביותר בפסטיבל עד לאותו רגע. הביצוע הזה, שהונצח בסרט, הפך את סנטנה לכוכבי ענק בינלאומיים.

אחרי סנטנה עלתה לבמה להקת INCREDIBLE STRING BAND. זה קרה בשעה 18:30. הלהקה הז הייתה אמורה בכלל לעלות בערב הקודם, אחרי ראווי שנקאר. אך סופת הגשם מנעה ממנה להופיע עם כלי הנגינה החשמליים. מנהל הבמה של הפסטיבל, ג'ון מוריס, הציע לחברי הלהקה להופיע למחרת. מנהל הלהקה, ג'ו בויד, לא הסכים והיה נחוש בדעתו שעדיף ללהקה להופיע באופן אקוסטי אחרי שנקאר, מיד כשהגשם ייפסק. אך דעתו של בויד קיבלה דחייה מצד שאר החברים שלא רצו להופיע באופן אקוסטי.

וכך הפכה הלהקה הזדמנות נדירה להצליח להחמצה אדירה. בעוד שמלאני הצליחה לשלהב את הקהל בערב הקודם, חברי הלהקה מצאו את עצמם מול קהל רווי שחווה בזה הרגע את אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר עם להקת סנטנה. לפיכך לא היה ללהקת הפולק-רוק כל סיכוי להצליח אחרי פצצת הרוק-הלטיני שנחתה עליה. ההרכב הפסיכדלי הסקוטי ניגן שירים עדינים כמו WHEN YOU FIND OUT WHO YOU ARE ו-THE LETTER בליווי כלים מזרחיים כגון סיטאר ונבל, אך הקהל, שהיה שטוף אדרנלין מהאנרגיות של סנטנה, הגיב באדישות מוחלטת למופע הפולק המיסטי.

בשעה 20:00 עלתה להקת CANNED HEAT שסגנון הבלוז-רוק המהיר שלה נתן לקהל את רגעי השמחה שלו. הלהקה כמעט ולא הופיעה בפסטיבל. יומיים לפני הפסטיבל פרש ממנה לפתע הגיטריסט הנרי ווסטין, אחרי מריבה שלו עם הבסיסט לארי טיילור.

בעקבות המריבה הזו החליט לפרוש גם המתופף אדולפה דה לה פארה. מנהל הלהקה לא הסכים לפרישתו של האחרון ודחק בו להישאר. במקום וונסטין התייצב לנגן עם הלהקה הארווי מנדל, שקיבל את הכינוי "הנחש". השיר של הלהקה, GOING UP THE COUNTRY, הפך להמנון בלתי רשמי בפסטיבל, כי נכלל בהצלחה בסרט התיעודי. חברי הלהקה הוטסו לאתר במסוק כדי לעקוף את פקקי הענק. בהובלת הסולן הענק בוב "הדוב" הייט ונגן המפוחית המחונן אלן "הינשוף העיוור" וילסון, הם הרקידו את הקהל עם קלאסיקות כמו ON THE ROAD AGAIN וג'אם בלוז ממושך בשם WOODSTOCK BOOGIE, שבמהלכו עלה מעריץ נלהב לבמה, הדליק סיגריה עם הייט וחיבק אותו בחום.

בשעה 21:00 עלתה לבמה להקת MOUNTAIN, שאמנם לא הונצחה בסרט והתקליט המקוריים אך התיקון עמה נעשה בתקליט הכפול מפסטיבל וודסטוק שיצא זמן קצר לאחר מכן ונקרא WOODSTOCK TWO. זו הייתה ההופעה הרביעית בלבד של ההרכב החדש והנהדר הזה. לזלי ווסט גדל הממדים ניגן נפלא בגיטרה שלו. חטיבת הקצב של הבסיסט פליקס פפלארדי והמתופף נורמן סמארט סיפקה גרוב טוב. וסטיב נייט קישט את העניין עם האורגן שלו. קורקי ליינג, שהיה אז האיש שטיפל בענייני הלהקה מאחורי הקלעים, הפך זמן קצר לאחר מכן למתופף הקבוע והנהדר של הלהקה. פפלארדי: " כל הקונספט שלי בעניין הלהקה הזו היה להציב את לזלי בקדמת הבמה. ההערכה ההדדית בין שנינו היא שגרמה לכל זה לקרות". לזלי ווסט: "לא נכנסנו לסרט הפסטיבל כי, אני חושב, שהמנהל שלנו רצה כסף מזה. לא אשכח זאת. ראיתי כיצד הופעתה של להקת 'עשר שנים אחרי' בסרט הזניקה את הקריירה שלה ורתחתי מזעם". פפלארדי, שנודע גם כמפיק אלבומיהם של להקת CREAM, הוביל יחד עם ווסט צליל הארד-רוק כבד ומחריש אוזניים דרך מגברי ענק, וביצע קטעים כמו SOUTHBOUND TRAIN, BLOOD OF THE SUN ו-THEME FOR AN IMAGINARY WESTERN שביססו את מעמדם בסצנה.

בחצות עלתה לבמה להקת הגרייטפול דד. חברי הלהקה היו בטוחים שהפסטיבל הוא הבית הפרטי שלהם כי הקהל שהגיע היה בנוי מאנשים רבים שהגיעו באופן קבוע להופעות שלהם. אך בעיות טכניות רבות (כולל מיקרופון שחישמל את ג'רי גרסיה) מנעו מהלהקה לתת הופעה טובה. יש הטוענים שזו הייתה אחת ההופעות הרעות ביותר שהלהקה נתנה בתקופה הזו. גיטריסט הלהקה, בוב וויר: "זו אחת ההופעות הגרועות שלנו. יש שעשו קריירה מפסטיבל וודסטוק ואנחנו נאלצנו להשקיע 20 שנים כדי לפצות על מה שעשינו שם". הגרייטפול דד לא הונצחו בסרט ותקליט הפסטיבל, כנראה בשל דרישת החברים להורידם עקב התקלות. ג'רי גרסיה: "ראיתי ניצוצות כחולים שריצדו בכל פעם שנגעתי במיתרי הגיטרה שלי. זה היה איום ונורא". משקל הציוד הכבד של הלהקה איים להקריס את הבמה, והגשם יצר קצרים חשמליים מסוכנים. הסט, שכלל ביצועים ארוכים לשירים DARK STAR, ST. STEPHEN ו-TURN ON YOUR LOVE LIGHT, נקטע שוב ושוב בשל הפסקות ממושכות והפך לאכזבה גדולה עבור חברי הלהקה.

ההופעה הגרועה של הגרייטפול דד שיחקה לטובת הלהקה הבאה בתור, תחיית קרידנס קלירווטר, שעלתה באחת וחצי בלילה ונתנה לקהל סט של מוזיקת רוק פשוטה אך מדהימה. אי הסכמה בין חברת התקליטים של קרידנס, FANTASY, לבין חברת התקליטים 'אטלנטיק', שהייתה בעלת הזכויות על הוצאת המופע כתקליט, גרם לאי הכללתה של הלהקה בסרט והתקליט. ג'ון פוגרטי: "כשהגענו לוודסטוק, חשתי שאנחנו הלהקה הטובה ביותר שיש, מתחת לביטלס. הסתכלתי מהבמה וראיתי את כל האנשים ישנים, אבל היה בחור אחד בתוכם שהדליק את המצית שלו וצעק 'אל תדאג ג'ון, אנחנו איתך'. אז ניגנתי את כל המופע בשבילו". להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL סיפקה סט הדוק ועוצמתי שכלל להיטים כמו BORN ON THE BAYOU, GREEN RIVER, BAD MOON RISING, PROUD MARY ו-I PUT A SPELL ON YOU. למרות הצלחת המופע, פוגרטי הפרפקציוניסט סירב במשך שנים שחומריהם יופצו בסרט, והאלבום המלא של הופעתם, LIVE AT WOODSTOCK, שוחרר רשמית רק 50 שנה מאוחר יותר, בשנת 2019.

בשעה שתיים וחצי בלילה עלתה לבמה ג'ניס ג'ופלין והופיעה את אחת ההופעות הפחות טובות שלה בתקופה ההיא. ג'ניס הייתה מחוקה מאלכוהול ומדיכאון. היא ירדה מהבמה בתחושה שאכזבה את כולם. ג'ופלין המתינה שעות ארוכות מאחורי הקלעים ושתתה כמויות גדולות של SOUTHERN COMFORT. בליווי להקתה THE KOZMIC BLUES BAND היא ביצעה שירים כמו SUMMERTIME, WORK ME, LORD, PIECE OF MY HEART וגרסת כיסוי לשיר TO LOVE SOMEBODY. ביצועיה הבלוזיים המיוסרים והחשופים עדיין ריגשו את מאות האלפים שנשארו ערים.

ואכן, ההופעה של ג'ניס נמחקה בגלל הלהקה שעלתה אחריה - סליי ומשפחת סטון, שעלתה לבמה בשלוש וחצי לפנות בוקר ונתנה את אחד משיאי הפסטיבל. ההרכב המיוחד הזה הרים את הקהל על רגליו עם הופעה מחשמלת ומלאת שימחה. ולא סתם; הלהקה הזו נחשבה אז לאחת הגדולות ביותר בתחום מוזיקת הפ'אנק השחור. היא הורכבה ממוזיקאים שחורים ולבנים ושידרה הרמוניה נדירה על הבמה. ההרמוניה הזו נסדקה זמן לא רב אחרי הפסטיבל, עם הפיכתו של סליי סטון לנרקומן ושתלטן. אבל בוודסטוק עדיין היה שמח, על הבמה ובשטח הגדול. להקת SLY & THE FAMILY STONE, עם נגן הבס לארי גרהאם שהציג לעולם את טכניקת ה-SLAP BASS, העירה את הקהל הרדום במופע אנרגטי שכלל את הלהיטים SING A SIMPLE SONG, EVERYDAY PEOPLE, DANCE TO THE MUSIC ואת שיר הנושא מאלבומם הטרי STAND. רגע השיא נרשם בביצוע המחשמל לשיר I WANT TO TAKE YOU HIGHER, שהפך לאחד הסמלים הגדולים של הפסטיבל כולו.

אחרי סליי וחבורתו עלתה לבמה להקת המי. זה קרה בחמש לפנות בוקר. ארבעת חברי הלהקה ביצעו על הבמה ממיטב שיריהם, כולל ביצוע היצירה TOMMY בשלמותה. גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, הגיע לפסטיבל כשהוא במצב רוח רע ומתנגד גדול לכל מה שהתחולל סביבו: "בוודסטוק אנשים נדהמו לגלות שביקשנו כסף עבור הופעתנו שם. עברנו דרך ארוכה כדי להגיע להופעה ואני זוכר שאמרתי למישהו: 'תקשיב, זה החלום האמריקני המזורגג שלכם. זה לא החלום שלי. אני לא רוצה לבזבז את שארית חיי בבוץ כדי לעשן מריחואנה מזורגגת. אם זה החלום האמריקני שלכם, תנו לנו לקבל את הכסף שלנו ותתרחקו ממני'. חשתי רע מאד שם".

באמצע ההופעה עלה לבמה הפעיל החברתי אבי הופמן, שרצה להטיף לקהל נגד הנאתו מהמוזיקה בפסטיבל, בעוד שבכלא יושב אקטיביסט ממישיגן בשם ג'ון סינקלייר שנכלא כי הציע מריחואנה לשוטר. טאונסנד הלום האדרנלין, ראה את עלייתו לבמה של הופמן כחדירה לפרטיותו. לכן הלם בראשו של הופמן עם הגיטרה שלו והעיף אותו באגרסיביות מהבמה. זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי, שהרשים במעיל הפרנזים המשגע שלו: "מה שהציל את הופעתנו שם הייתה השמש. כששרתי SEE ME, FEEL ME - השמש עלתה מאחורי הקהל וזה היה אחד ממיצגי האור הטובים ביותר שיכולנו לקבל".

הסט של המי כלל ביצועים נפלאים לשירים PINBALL WIZARD ו-SPARKS, והסתיים בביצוע זועם ללהיט MY GENERATION, שבסופו ניתץ טאונסנד את גיטרת ה-GIBSON SG שלו אל תוך המגברים והשליך אותה לעבר הקהל. מרתון ההופעות של הלילה השני נחתם סופית רק בשעה שמונה בבוקר של יום ראשון, עם עלייתה של להקת JEFFERSON AIRPLANE; הסולנית גרייס סליק פתחה את המופע כשהכריזה לקהל שזוהי "מוזיקת בוקר למאניאקים", וסחפה את ההמונים עם ביצועים בלתי נשכחים ללהיטים VOLUNTEERS, WHITE RABBIT ו-SOMEBODY TO LOVE אל מול קרני השמש העולות.

עשר שנים אחרי - בהופעה! ב-16 באוגוסט בשנת 1968 יצא באנגליה תקליטה השני של להקת הרוק-בלוז הבריטית, עשר שנים אחרי. שם האלבום הוא UNDEAD והוא הוקלט בהופעה חיה, ב-14 במאי 1968, במועדון הבריטי "קלוקס קליק".

באפריל 1968 נבחר הגיטריסט אלווין לי (מלהקת 'עשר שנים אחרי') כגיטריסט החודש בעיתון המוזיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל. כך נכתב שם:

"הוא שוכנע על ידי בני משפחתו המוזיקליים ללמוד קלרינט בילדותו. אבל אחרי שהקשיב לתקליטים של ביג ביל ברונזי, שבאוסף של הוריו, החליט לעבור לגיטרה, כשהראשונה הייתה ממודל ספרדי. בגיל 13 החליף אותה בגיטרה חשמלית מתוצרת גייאטון. בגיל זה הקים את להקתו הראשונה שנקראה הג'יילברייקרז, כשהגיטריסט סקוטי מור מהווה השפעה גדולה עליו.

על לימודי נגינה סיפר: 'את השיעורים הראשונים קיבלתי מחבר של המשפחה. הוא לימד אותי את האקורדים הבסיסיים אבל לא לקחתי את הגיטרה ברצינות, עד גיל 16. אז כבר התעניינתי גם במזיקה קלאסית וג'אז'. אלווין עשה הקלטות לאחרים עד שהקים את להקתו, 'עשר שנים אחרי'. הלהקה הזו מושכת קהל רב למועדון "מארקי". רבים מחשיבים אותו כגיטריסט הבריטי הטוב ביותר. הוא עצמו מצביע בהתלהבות על ג'ורג' בנסון וגם ווס מונטגומרי. הוא גם מעריץ את הליגה של הנדריקס, קלפטון וגרין. כיום הוא מרוצה מגיטרת הגיבסון 335 שברשותו, שהרכיב בה פיקאפים של גיטרת פנדר סטראטוקסטר. 'אני לא רואה את עצמי מחליף את הגיטרה הזו בלס פול', הסביר. השנה הבאה ודאי תגדיל את שמו עוד יותר".

אותה גיטרת GIBSON ES-335 אדומה (שזכתה לכינוי "BIG RED") הפכה לסמל המסחרי של אלווין לי, והשילוב של הפיקאפ הבודד מתוצרת פנדר במרכזה אפשר לו להפיק צליל חותך ובהיר במיוחד, שסייע לטכניקת הפריטה המהירה שלו.

בעוד ארבעת חברי להקת "עשר שנים אחרי" עסקו באותה שנה גם ביצירת שירים חדשים לאלבום האולפן השני (שיצא בתחילת 1969 תחת השם STONEDHENGE), באה חברת התקליטים ודרשה מיד אלבום, שייצא לאור לפני צאת הלהקה לארה"ב. כי בימים ההם היה חשוב להוציא מוצר חדש לפני סיבוב הופעות כדי לספק לתחנות הרדיו האמריקאיות חומרים לשידור ולבנות מומנטום מסחרי. אז הוחלט להקליט הופעה חיה, כדי לספק את הצורך.

המתופף ריק לי אמר בזמנו לביט אינסטרומנטל: "אנחנו יודעים שהקלטות בהופעה יכולות לצאת מחורבנות. אבל עלינו להוציא אלבום לפני עזיבתנו לארה"ב. והאלבום האולפני עליו אנו עובדים יהיה עם מוזיקה מתקדמת ומורכבת, שאיננו רוצים לחבל בה בגלל לחץ של זמן. אז נאלצנו להסכים להקליט הופעה ואולי זה ייצא בסדר, למרות הכל".

שנים לאחר מכן סיפר ריק לי על ההופעה הזו: "ב-14 במאי הופענו מול מועדון דחוס בקהל. היה זה מועדון קלוקס קליק, ששכן בקומה עליונה במלון RAILWAY, שבצפון לונדון. היה זה מועדון שאירח אז את כל הלהקות שניגנו בלוז-רוק. המועדון שכן קרוב לאולפני DECCA וג'ון מאייאל כבר הקליט הופעה שם, כשהוא מותח כמה כבלים מהאולפן אל המועדון (באלבומו ההיסטורי JOHN MAYALL PLAYS JOHN MAYALL משנת 1965). כך עשינו גם הפעם, כשרוי ת'ומאס בייקר (שבהמשך יפיק ללהקות כמו קווין) גרר מכונת הקלטה לגג של האולפן ומשם מתח כבלים לגג של המועדון".

ההפקה בוצעה על ידי מייק ורנון, ממפיקי הבלוז הבולטים בבריטניה. האלבום המוקלט הציג עיבודים מרשימים לקלאסיקות ג'אז כמו WOODCHOPPERS' BALL של וודי הרמן, שם אלווין לי מסנוור עם גלי ברק של ליקים חדים במהירות הבזק. נגנו את זה בעוצמה מלאה ותמצאו את עצמכם מתנשפים בחיפוש אחר אוויר תוך זמן קצר. זה גימיק? אולי. אבל מעולם לא שמעתי גיטריסט שמשחזר את ההתקפות האלה. לפחות לא גיטריסט רוק. אלה סולואים מעולים! הם מרגשים, סוחפים ומושלמים מבחינה טכנית: אחד המקרים הנדירים שבהם להטוטנות אצבעות לא נועדה רק כדי שהמאזין יסיר את הכובע וישתחווה בכבוד דומם, אלא נועדה גם כדי שהמאזין ייכנס לגרוב ויתענג מזה לגמרי. זו מוזיקת ריקודים, בסופו של דבר, לא ינגווי מלמסטין. מדוע השם של אלווין לי ממשיך לחמוק ממדרגי הגיטרות שמפספסים אותו תמיד ברשימות הגיטריסטים הטובים ביותר? אין לי שמץ של מושג.

והם מוסיפים קטע בלוז גנרי בשם SPIDER IN MY WEB שאינו מהנה באותה מידה בעיקר בגלל שהוא כל כך איטי; איטיות היא האויב העיקרי של הלהקה הזו – כשהם מנגנים קטע איטי ומלא אווירה, הם נשמעים בדיוק כמו כל להקת בלוז גנרית אחרת בתחום. אפילו כאן, עם זאת, אלווין בעצם מציל את המצב כשהוא מוסיף קצת יותר דיסטורשן לגיטרה שלו ומנגן סולו מאיים ו... כן, מהיר. ויש פה את הגרסה המוקדמת של I'M GOING HOME – קטע רוק'נ'רול מהיר וסוחף שנמשך קרוב לשבע דקות. הגרסה המוקדמת הזו תהיה אולי אכזבה לכל מעריצי גרסת וודסטוק: היא באורך שש דקות בלבד, איטית יותר ולא סוחפת ופראית כמו זו של וודסטוק. אבל היא עדיין מעולה ובועטת, והאופי הלא מלוטש שלה הוא באמת הפתעה. זו גירסה רעבה.

הביקורות בזמנו, בעיתוני המוזיקה הבריטיים, היו חיוביות. עיתון מלודי מייקר סיפר לקוראיו: "זה תקליט הופעה חיה שמעניק יופי באופן יוצא מן הכלל. זה תקליט שאמור להחזיר תקווה לכל אוהבי הג'אז שכבר התייאשו מלמצוא אומץ בסצנה הזו. תקליט זה הוא הוכחה לכך שהלהקות הבריטיות מתבגרות היטב". עיתון רקורד מירור הוסיף בביקורתו: "לתקליט הזה צריך בכלל לקרוא 'ריגוש ללא גבול'...".

אז UNDEAD התגלה כהצלחה גדולה: הוא הגיע למקום ה-26 במצעד האלבומים הבריטי, ונכנס גם למצעד המכירות האמריקאי. ההצלחה משכה את תשומת לבו של האמרגן האמריקאי ביל גראהם, שהזמין את הלהקה לנגן באולמות הפילמור המפורסמים בסן פרנסיסקו ובניו יורק. סיבוב הופעות זה פתח בפניהם את השוק האמריקאי והוביל ישירות להופעתם החשובה בפסטיבל וודסטוק באוגוסט 1969, שבה הביצוע ל-I'M GOING HOME קיבע את מעמדו של אלווין לי כאחד מגדולי הגיטריסטים של התקופה.

ה-16 באוגוסט בשנת 1938 הוא התאריך שנטען כי בו מת אמן הבלוז האגדי רוברט ג'ונסון, שנחשב לדמות משפיעה ביותר בקרב המוני מוזיקאים — מיוצרים כמו בוב דילן, אריק קלפטון וקית' ריצ'רדס, ועד ללהקות ענק כמו לד זפלין והרולינג סטונס, שראו בו את הניצוץ שהוליד את הרוק המודרני. במותו בגיל 27 הוא יסד את "מועדון 27" הטרגי.

סיפור מותו הוליד מיתוסים שלא בטוח שאכן קרו. זה מסוג הסיפורים ובהם דרגות שונות של אמת לצד שקר בוטה וחוסר רצון לבטלו שמתפתלים ובכך להרוס את הקסם. בפולקלור של הדלתא של מיסיסיפי, אמונות עממיות ומסורות HOODOO אפרו-אמריקאיות נשזרו תמיד עם נרטיבים נוצריים על השטן, והעניקו למוזיקה הזו הילה מיסטית ואפלה מראשיתה. זה לא משנה אם הסיפור נשמע מופרך לחלוטין, כי הסיפור העצום הזה נותן חיים תוססים משלו לצד ה"אמיתי" של הסיפור. לעתים קרובות, כאשר עובדות החיים אינן תואמות את מה שידוע או נראה סביר, העל-טבעי בא לידי ביטוי. וכך היה עם רוברט ג'ונסון.

טוענים שהיה בו משהו על טבעי וגאוני ונגינתו נשמעה כאילו שניים או שלושה גיטריסטים מנגנים בו זמנית — טכניקת פריטה מבריקה וחדשנית שבה האגודל שמר על מקצב בס פועם וקבוע (בוגי-ווגי), בעוד שאר האצבעות ניגנו בו-זמנית מלודיות חדות, תפקידי רית'ם וסולואים מייללים בעזרת צוואר בקבוק (סלייד)/ הוא מת בגיל 27. או בגיל 26, לפי תעודת הפטירה הרשמית. אבל תעודת לידה, אם בכלל הונפקה לו, מעולם לא נמצאה כדי להוכיח שזה הגיל הנכון ובימים ההם באמריקה הגזענית - רישומים של אנשים שחורים לא נעשה באופן מדוקדק.

כל רשימה מכובדת של אמני הפופ והרוק הגדולים ביותר תתחיל באמן בלוז, וכל רשימה של אמני הבלוז הטובים ביותר מעמידה את רוברט ג'ונסון קרוב לפסגה. בהאזנה ראשונה קשה להבין מדוע הוא כה השפיע. ההקלטות שלו גולמיות ופשוטות, כפי שהיה עם רוב אמני הבלוז בזמנו, עם שירים ובהם גם הכאב של האדם השחור באמריקה הגזענית. אבל לפני שהוצאו השירים מחדש באלבום KING OF THE DELTA BLUES SINGERS, משנת 1961 (שיצא בחברת קולומביה רקורדס ביוזמת המפיק ג'ון האמונד והפך למעין תנ"ך מוזיקלי עבור דור הרוק של שנות השישים), המוסיקה של ג'ונסון לא הייתה זמינה במידה רבה ובמידה מסוימת הפכה נשכחת, אם כי האגדה שלו חיה בסיפורים שסיפרו מוסיקאים אחרים שהכירו אותו. יצירות המופת שלו, כמו SWEET HOME CHICAGO, LOVE IN VAIN ו-COME ON IN MY KITCHEN, זכו מאז לאינספור גרסאות כיסוי והשפיעו ישירות על התפתחות הרוק הכבד והבלוז-רוק. אבל סיפור העסקה שלו עם השטן הוא שחיזק היטב את מעמדו – ואיש לא היה שם מלבדו.

מעט מאוד תועד על חייו של רוברט לירוי ג'ונסון, במשך חייו הקצרים. הקהל הרחב מכיר רק קומץ תמונות שלו — למעשה, רק שתיים (או שלוש לפי טענות שונות) תמונות מאומתות קיימות, בהן התצלום המפורסם מתא צילום שבו הוא מחזיק גיטרה עם סיגריה בזווית פיו — וכל תפוקתו באה עם 29 שירים שהוקלטו בשני סשנים בלבד: האחד במלון גינטר בסן אנטוניו בנובמבר 1936, והשני בדאלאס ביוני 1937, שם נהג לנגן כשהוא פונה אל פינת החדר כדי לשפר את האקוסטיקה.

ההיסטוריה האישית שלו אפופת מסתורין, בגלל רישום פרטי מידע לקוי כמו גם שמועות שמשנות צורה לכאן ולשם. היה ידוע שהוא התחתן פעמיים, למרות שאין הסכמה על תאריכי החתונה. הוא התחתן בשנות העשרה המאוחרות לחייו, לבחורה צעירה בשם וירג'יניה טראוויס, שמתה בעת שביקשה ללדת, זמן לא רב לאחר מכן. קרובי משפחתה סיפרו בסרט התיעודי, "החיפוש אחר רוברט ג'ונסון", שמותה הוא "עונש אלוהי" בגלל שאיפתו של ג'ונסון לשיר שירים לא דתיים, פשע שהם כינו, "מוכר את נשמתו לשטן". הלהיט היחיד שלו שזכה להצלחה מסחרית מסוימת בחייו היה השיר TERRAPLANE BLUES, שנמכר בכמה אלפי עותקים.

זמר הדלטה-בלוז, סול הנדרסון, טען שהכיר את ג'ונסון וסיפר בשנת 1971 לרולינג סטון: "הם אמרו שהוא נקבר למחרת מותו ועדיין איני יודע היכן נמצא הקבר". התעלומה לגבי מקום מנוחתו נמשכת עד היום: באזור גרינווד קיימות שלוש מצבות שונות בשלושה בתי קברות כנסייתיים נפרדים (בכנסיית מאונט ציון, כנסיית פיין צ'אפל וכנסיית ליטל ציון), כאשר האחרונה נחשבת כיום למיקום הסביר ביותר על פי עדויות מקומיות.

אז הסיפור-אגדה הולך כך; כדי להיות הגיטריסט הטוב ביותר בעולם, ג'ונסון נעלם לכמה חודשים מעירו, מצא את עצמו בשעת חצות בצומת דרכים חשוך ונטוש. היכן בדיוק נמצא הצומת? תלוי את מי שואלים. המסורת הפופולרית ממקמת אותו במפגש הכבישים המפורסם של כביש 61 וכביש 49 בעיירה קלארקסדייל, מיסיסיפי. מהרגע שג'ונסון עזב לבין שחזר עם כישרון חדש ויוצא דופן, זה המקום בו הסיפור שלו סוטה מעובדה לאגדה. ההסבר הארצי וההיסטורי, לעומת זאת, חושף כי בתקופת היעדרותו ג'ונסון למד והתאמן באופן אינטנסיבי תחת הדרכתו של גיטריסט מבריק ולא מוכר בשם אייק צימרמן, שנהג לקחת אותו להתאמן בלילות בבתי קברות כדי לא להפריע לאיש - מנהג שכשלעצמו הזין את המיתוסים על כוחות על-טבעיים.

לג'ונסון, עם נחישותו להשיג גדולה בנגינתו, נאמר (לא ברור על ידי מי) לקחת את הגיטרה שלו לצומת דרכים מסוימת בחצות. בהגיעו לשם כשהוא מנסה להבין היכן לפנות עכשיו, הוא גילה לפתע אדם מוזר למראה שישב על בול עץ והפיק צלילי בלוז מדהימים בגיטרה שפרט בה. ג'ונסון הביט בו בפליאה ושאל, "כיצד אתה עושה זאת? כיצד אוכל לקבל צליל שכזה?". הבלוזיסט המוזר והמיומן, שהסתבר כי הוא השטן בכבודו ובעצמו, השיב שזה הצליל של הדלטה-בלוז. "אם כך, איפה עליי לחתום לך כדי לקבל את זה ממך?", שאל ג'ונסון. "אין צורך לחתום", השיב השטן, "אבל אם תיקח צעד אחד נוסף מהצומת לכיוון העיר רוזדייל, היד השמאלית שלי תעטוף לנצח את נשמתך", אמר בעודו מכוון את מיתרי הגיטרה של ג'ונסון.

כמה חודשים לאחר מכן הופיע רוברט ג'ונסון שוב בעיירתו והדהים את האנשים בנגינתו. אז נאמר שהוא מכר את נשמתו לאותו שטן. אחרת, כיצד לעזאזל הוא יכול לנגן, במהירות הברק, צלילי גיטרה מובילים ואיתם צלילי ליווי? וזאת עם שירה מלאת תשוקה את HELLHOUND ON MY TRAIL? שירים אפלים נוספים שלו, כמו ME AND THE DEVIL BLUES ו-CROSS ROAD BLUES, תרמו ישירות לביסוס השמועות, במיוחד בשל שורות שבהן שר על השטן הדופק על דלתו וצועד לצדו בשעת בוקר מוקדמת. מי שהקשיב לו ידע שקרה משהו. "לא נעלמים סתם כך וחוזרים עם יכולת נגינה שכזו", לחששו האנשים בהתפעלות. התגלית הזו הפחידה אותם בחושבם כי הוא הפך להיות השטן ואם עושים עסקה עם השטן – יש מחיר שצריך לשלם.

אנשים שראו את ג'ונסון מופיע, לאחר חזרתו, סיפרו כמה הוא היה טוב. ביניהם איש הבלוז, סון האוס - שקודם לכן נהג לסלק את ג'ונסון הצעיר מהבמה בטענה שנגינתו מחרישת אוזניים וחסרת כישרון - וסיפר בהשתאות: "אז הוא התיישב והתחיל לנגן - ולעזאזל! הוא היה כל כך טוב. כשהוא סיים, כל הפיות שלנו נפערו". גם אמן בלוז אחר, מאדי ווטרס, סיפר לעיתון NME הבריטי על הופעה שראה של ג'ונסון בפריי'ס פוינט, מיסיסיפי: "חזרתי לאוטו שלי ועזבתי את המקום, כי זה היה איש מסוכן. והוא באמת השתמש באופן מיוחד בגיטרה הזאת, בנאדם. זה היה יותר מדי עבורי".

ביולי 1938 החל ג'ונסון להופיע, בלילות שבת, במועדון "שלוש המזלגות", מועדון שתייה וריקודים מאולתר סמוך לגרינווד. שם הוא לא רק פרט בתשוקה בגיטרה אלא גם פרט בנימי ליבן של הנשים המקומיות. הוא כנראה לא ידע כי אחת מהן היא אשתו של בעל המקום.

איש הבלוז, סוני בוי וויליאמסון שניגן שם עם ג'ונסון: "במהלך הפסקה בהופעה הוצע לו בקבוק וויסקי פתוח. מישהו ניסה להוציא את הבקבוק מידו ואמר, 'היי, לעולם אל תשתה מבקבוק פתוח שמישהו נותן לך!' רוברט כעס, נטל את הבקבוק לידו ושתה ממנו. כשחזר לנגן, היה ברור שמשהו קרה לקולו. המשקה שלו נמהל בסטריכנין". מאז נטען שלסטריכנין, הגורם לעוויתות שרירים ובסופו של דבר למוות עקב מחנק או תשישות, יש ריח כה חריף, שגם אם נמהל במשקה האלכוהול החריף מאוד, יתגלה מיד. לכן לא ברור האם המשקה הוא שהביא לגסיסתו של ג'ונסון בייסורים או שמא היה זה רעל אחר כמו נפתלין שהחליש את גופו במשך שלושה ימים עד שנכנע לדלקת ריאות חמורה. כמה גרסאות של הסיפור "מייפות" אותו בטענה שג'ונסון זחל על ברכיו ונבח כמו כלב לפני שמת. אחרים אומרים שהוא נדקר.

תעודת פטירה שנמצאה בשנת 1967 (ולא ברור במאת האחוזים אם היא באמת שלו) מציינת שהוא מת ב-16 באוגוסט 1938 במטע ליד גרינווד, מיסיסיפי, עקב סיבוכים של מחלת עגבת שלא טופלה, וללא נוכחות רופא. במקורות אחרים נטען כי דקירה היא שגרמה למותו. האירוניה הטרגית היא שבדיוק באותם חודשים חיפש אחריו המפיק הניו-יורקי הנודע ג'ון האמונד, כדי להעלותו על במת הקרנגי הול בקונצרט ההיסטורי FROM SPIRITUALS TO SWING — אולם גילה כי המוזיקאי המסתורי מת שבועות ספורים קודם לכן. אז כיצד רוברט ג'ונסון מת? זו כנראה תישאר חידתו האחרונה של אדם שחייו הקצרים והסוערים הפכו לסנסציה, ממש כמו שיריו. ואלוהים, איך שהוא ניגן בגיטרה!...

ב-16 באוגוסט בשנת 1945 נולד קווין איירס, שעשה מוזיקה נהדרת הן בלהקת סופט מאשין והן כסולן. הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו בפברואר 2013.

איירס היה סוג של רוקר בריטי סורר ושנון שמוזיקאים רבים העריצו. הוא מת בביתו בעיירה מונטוליה, בדרום צרפת. קול הבריטון שלו תמיד היה ברור ועם דיקציה נקייה. בהחלט יוצר מיוחד במינו, ששווה לכם מאד לחקור את אלבומי הסולו שלו (במיוחד את ארבעת הראשונים, שגם יצאו בדיסקים עם קטעי בונוס).

הנה מה שאיירס סיפר על ימיו המוקדמים בסופט מאשין:

"באוגוסט 1966 הייתי בן 16 וכבר מחוץ לבית ספר. אז שכרתי חדר בבית הוריו של רוברט וויאט - LYDDEN, שליד DOVER. גם הגיטריסט דייויד אלן גר שם. הוא ורוברט וויאט חשפו אותי בדירה ההיא למוזיקת הג'אז. אמנים כמו ארצ'י שפ, תלוניוס מונק וכאלה. אני חשבתי בתחילה: 'מה זה הדבר המוזר הזה?'. לא היה לי מושג ירוק בג'אז. כל מה שהכרתי עד אז התבסס על התקליט 'צלילי המוזיקה' שהוריי נהגו להשמיע. לא התחברתי לג'אז הזה שלהם, אבל מצאתי מכנה משותף עימם באהבה לשירה הכתובה. פה מצאתי את עצמי בחברת אנשים חכמים וסקרנים מאד. אז לא ידעתי לנגן בגיטרה, אבל ראיתי שיש מולי אנשים מעניינים שכדאי לי ללמוד לנגן כדי להיות איתם.

לקח לי שנתיים כדי ללמוד את הכלי הזה. למדתי בגלל שאהבתי מאד את וויאט ואלן. ניגנתי איתם עד שהחלטתי לעזוב למיורקה. רוברט הגיע איתי והיינו אורחיו של רוברט גרייבס, שנתן לנו מקום לגור בו. דייויד אלן גם הצטרף אלינו מיד לאחר מכן. ואז פגשנו בחור אמריקאי בשם ווס ברונסון, שהיה איש עסקים עשיר שהתמחה במכירת מסגרות לתמונות. הוא בא אלינו והצהיר: 'אתם העתיד מבחינתי. אני הולך לתת לכם כסף כדי להקים להקה'. והוא אכן עשה זאת. חזרנו לאנגליה והוא דאג לשלוח לנו לשם מעטפות עם כסף כדי לקנות ציוד נגינה. בזמן הזה החלטתי להיות הבסיסט בלהקה. כך התחלנו לעבוד כסופט מאשין. היינו רביעייה - רוברט וויאט, מייק ראטלאדג' האורגניסט, דייויד אלן ואני.

בשלב מסויים אלן נאלץ לעזוב אותנו כי נתקע עם ענייני ויזה כשחזרנו מצרפת לאנגליה. הפכנו לשלישיה. אלן הקים בהמשך בצרפת את להקת גונג. חתמנו באנגליה על חוזה עם בחור בשם מייק ג'פרי, שהיה המנהל של להקת האנימלס. הייתה לו חברה עסקית בשם ANIM. הבסיסט של האנימלס, צ'אס צ'אנדלר, גילה את ג'ימי הנדריקס בארה"ב והחליט להביאו לאנגליה ולהפוך אותו לכוכב. הנדריקס אהב את מה שעשינו בלהקה. הוא הסתקרן מהמשקלים הריתמיים השונים שעשינו בשירים שלנו. זמן קצר לאחר מכן מצאנו את עצמנו לפתע ביחד עם השלישייה של הנדריקס בסיבובי הופעות בארה"ב. זה מה ששם את סופט מאשין על המפה. בסיבוב הראשון שלנו עם הנדריקס היה כל הסיפור עבורי כקלישאת הסקס, סמים ורוק'נ'רול.

בסיבוב ההופעות השני עם הנדריקס כבר הייתי במקום אחר ועם תזונה מיקרוביוטית. לא שתיתי כלל. לא עישנתי. לא עשיתי סמים. השואו ביז האמריקאי כבר לא עניין אותי אז אבל הייתי מחוייב לסופט מאשין. לעיתים הייתי כה חלש מהתזונה המיקרוביוטית שהכילה אורז וירקות בלבד והחולשה הזו הביאה אותי לעלות לבמה, כשאנשים תומכים בי פיזית. לא היה לי פרוטאין בגוף. השיער החל לנשור והליבידו צנח לאפס. כל זה, עם הצורך לנגן לצד הנדריקס במשך שישה ימים בשבוע, היה יותר מדי עבורי. החלטתי שאני חייב לצאת מהמעגל הזה. זה היה בספטמבר 1968.

עזבתי את סופט מאשין והלכתי לגור באיביזה. החרטה היחידה שלי בעניין הפרישה הייתה הידיעה שאני למעשה עוזב את המשפחה שלי. כנראה זו הייתה המשפחה היחידה בשבילי".

איירס עזב את להקת סופט מאשין, לאחר סיבוב ההופעות בארה"ב בעקבות צאת אלבום הבכורה שלהם. כשחברת התקליטים דרשה מהלהקה לחזור לפעילות, הוא היה היחיד משלושת החברים שלא הסכים והחליט להמשיך ולחצוב את דרכו בקריירת סולו. בסוף 1969 הוא הוציא את תקליט הבכורה המעולה שלו, JOY OF A TOY. זו הייתה התחלה נהדרת לקריירה פורה למדי במהלך שנות השבעים.

שנה אחר כך קיבץ איירס סביבו חבורה של מוזיקאים מצוינים שיצאה איתו לסיבוב הופעות תחת השם "כל העולם". להקת הליווי הזו כללה את המלחין ונגן

הקלידים דייויד בדפורד, נגן הסקסופון לול קוקסהיל, המתופף מייק פינצ'ר ואת מייק אולדפילד הצעיר שפרט בבס. לעיתים היה זה רוברט וויאט (חברו של איירס מסופט מאשין) שאייש את עמדת התופים בהופעות, כי חש ששאר החברים באותה מכונה רכה פשוט לא סובלים את שירתו ואת נוכחותו.

באפריל 1970 החלו קווין איירס וחבריו להקליט חומרים לאלבום SHOOTING AT THE MOON. הלהקה הסתובבה אז הרבה בדרכים והיו לה הזדמנויות רבות לנגן את החומר לפני שנכנסה לאולפן. כך שתהליך ההקלטה היה קל למדי וגם מהנה. המגוון המוזיקלי של חברי הלהקה יצר שילוב נהדר של שירים עם עיבודים מאתגרים, שמדי פעם גם נגעו באוונגארד, כולל השפעות מהזרם הצרפתי MUSIQUE CONCRETE (באמצע הקטע השני של התקליט), שלפי האסכולה ההיא מדובר במקבץ צלילים גולמי שמתחבר למוזיקה. יש אוהבי מוזיקה הרמונית ומסודרת שלא יאהבו את הקומפוזיציה המטורללת הזו, אבל אני אישית מ-מ-ש אוהב את מה שקורה שם עם זה.

בדפורד אמר על הקטע הספציפי הזה, שנקרא RHEINHARDT & GERALDINE/PARA DOLORES: "לעיתים קרובות מדי יש רעיון נחמד לשיר ובדיוק באמצע השיר הכל משתגע ומתקבלים צלילים מוזרים, כך שזה לא היה סוג הדברים שהיו עובדים כשיר בתקליטון".

התוצאה הכללית באה בתקליט פנטסטי, שיצא באוקטובר 1970 והציג עוד צד במוזרות האמנותית של איירס, בעל הקול העמוק הכובש והחזות המתעתעת. האלבום נפתח עם שיר מקסים ושובבי בשם MAY I, שנועד לקרב את המאזין לקראת הבאות. אין ספק שלאיירס היה אומץ גדול מאד כאמן והתוצאה בהחלט מנצחת.

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט, בזמן אמת: "איירס מחזיק היום במה שבזמנו היה נחשב לסוג של שירה שהיה ראוי להשליכה לפח. עתה, עם סוג המוזיקה שהוא מביא לנו, מדובר בקול מיוחד שנושא את המוזיקה הזו כהלכה. יש פה איכות המרופדת במין אי שפיות, כמו ספר ילדים שמתעורר לחיים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.