רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "התיאוריה שלי היא שבכל פעם שהתעשייה מקבלת עוצמה וחשיבה תאגידית שולטת במה שהיא המוזיקה, אז המוזיקה מחווירה" (פול סיימון)

ששש... בלאק סאבאת' מקליטים פצצה!

ב-16 באוקטובר בשנת 1969 הקליטה להקת רוק חדשה בשם בלאק סאבאת' את תקליט הבכורה שלה.

הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "זמן לא רב לאחר הופעת הבכורה שלנו ברדיו, התקשר צייד כשרונות בשם טוני הול למנהל שלנו, לג'ים סימפסון, ובא עם הצעה: הוא ילווה לו את הכסף כדי להקליט אלבום ולעזור לנו למצוא חברת תקליטים. כל אחד מאיתנו לקח מההלוואה הזו 125 פאונד עבור בגדים, אוכל ותשלומים עבור כלי הנגינה שלנו". תארו לעצמכם את ההתרגשות! ארבעה צעירים מברמינגהם נכנסים לאולפן שבו דרכו אלילי הרוק הכי גדולים. אלו היו הימים שבהם קסם אמיתי קרה בחדרים קטנים, עם ציוד אנלוגי והמון תשוקה למוזיקה. 

באטלר ממשיך: "הגענו לאולפני ריג'נט סאונד בסוהו של לונדון, שם הרולינג סטונס, הקינקס, המי, ג'ימי הנדריקס ואחרים הקליטו. המפיק היה רוג'ר ביין, שעבד עבור חברת התקליטים פונטנה, שהיה צעיר ולא מנוסה. ובגלל שמעולם לא היינו באולפן הקלטות ולא ידענו מה אנחנו אמורים לעשות, התייחסנו לזה כמו הופעה. בכל מקרה היו שני סשנים של שמונה שעות כשערוצי הנגינה ורוב השירה הוקלטו ביום אחד ותוספות נעשו ביום השני. אני זוכר את אוזי (אוסבורן) רוצה לעשות מחדש את השירה שלו בסוף השיר WARNING, אבל לא היה לנו מספיק זמן לזה". כן, איזה קטע מטורף זה לחשוב על חוסר הזמן הזה. אגב, השיר WARNING הוא בכלל קאבר ללהקת הבלוז THE AYNSLEY DUNBAR RETALIATION, והסולו הארוך והמבריק של טוני איומי שם הוקלט בטייק אחד פשוט כי לא היה זמן ליותר מזה!

אוזי, בננות וקסם האולפן

אוזי אוסבורן בספרו: "עד כמה שאני זוכר, לא היו לנו שום הקלטות דמו לפני כן ולא היה דיבור רשמי על יצירת אלבום. ג'ים רק אמר לנו יום אחד שנעשה זאת כשהוזמנו לשבוע של הופעות בציריך, ובדרכנו לשם, נצטרך לעצור באולפני ריג'נט סאונד בסוהו ולהקליט כמה רצועות עם מפיק בשם רוג'ר ביין והטכנאי שלו, טום אלום. אז זה מה שעשינו. פשוט הבאנו את הציוד שלנו ועשינו סט חי בלי קהל. לאחר שסיימנו, בילינו כמה שעות בהוספת גיטרה ושירה פה ושם וזה היה זה. העניין בוצע. ככה צריך לעשות אלבומים לדעתי. לא היה לנו את הלוקסוס לקחת את הזמן שלנו. זו לא הייתה אופציה. אז פשוט נכנסנו לשם ועשינו את זה".

ובינינו? זה בדיוק מה שנתן לאלבום BLACK SABBATH את הסאונד החי, הבוצי והכל כך אותנטי שלו! אם היו מלטשים אותם באולפן חודשיים, כנראה שהיינו מפסידים את החספוס הגאוני הזה, לא? אוזי: "ואז למחרת יצאנו לדרך לציריך בטרנזיט. אפילו לא שמענו את המיקס האחרון של רוג'ר וטום כשעזבנו את סוהו. כך התנהלו עסקי המוזיקה באותם ימים. כלהקה, היה לך פחות מה לומר על מה שקורה".

אגב, באותו סשן מהיר הם הקליטו גם את הקלאסיקה N.I.B., שרבים חשבו בטעות שמשמעות שמה היא מולד השטן בשחור, אבל לפי מה שגיזר באטלר תמיד אהב להסביר, זה היה בסך הכל כינוי משעשע לזקן של המתופף ביל וורד שנראה כמו חוד של עט! אוזי: "אני זוכר שהדרך לשוויץ בחלק האחורי של טנדר טרנזיט הייתה ממש ארוכה. כדי להרוג את הזמן, עישנו סמים. המון סמים. כשהגענו סוף סוף לציריך, היינו כל כך רעבים שמצאנו את אחד מאותם בתי קפה שוויצרים יוקרתיים וערכנו תחרות לראות מי יכול לאכול הכי הרבה בננה ספליט בזמן הקצר ביותר. הצלחתי לדחוף עשרים וחמש בננות מזורגגות בגרון שלי לפני שהבעלים זרק אותנו החוצה. כל הפנים שלי היו מכוסות בקרם ועדיין יכולתי לאכול עוד כמה בננות".

הקסם שבחוסר הניסיון: איומי והגיטרה

הגיטריסט, טוני איומי, בספרו: "הסבל שלנו, לוק, הסיע את הציוד שלנו לאולפן ריג'נט סאונד ליד טוטנהאם קורט רואד בלונדון, ב-16 באוקטובר 1969, והניח שם את המגברים. הסטודיו לא היה גדול בהרבה מסלון קטן וכולנו ניגנו שם ביחד, עם מחיצות בינינו לבין ביל המתופף. אוזי שר בתא קטן בזמן שהלהקה ניגנה. הכל בוצע כמו כמו להקה חיה. מעולם לא הייתי באולפן לפני כן ולא ידעתי כלום על הקלטה ואיפה לשים מיקרופונים או משהו". הבורות הזו לגבי הקלטות עבדה לגמרי לטובתם. במיוחד כשמדובר בשיר הנושא המצמרר BLACK SABBATH. האם ידעתם שהריף האגדי של השיר הזה מבוסס על מרווח מוזיקלי שנקרא טריטון, מרווח שהיה ידוע בימי הביניים כמרווח השטן? איומי פשוט ניגן את מה שנשמע לו הכי מפחיד ואפל! 

איומי: "אני חושב שבטח היה קשה לרוג'ר ביין והטכנאי טום אלום להיכנס ולעבוד איתנו. שני בחורים שמעולם לא טיילו איתנו, לא ידעו איך אנחנו, לא ידעו איך אנחנו נשמעים, אבל נכנסו ופתאום הוסיפו לזה את הדבר שלהם. הבעיה שתמיד הייתה לנו היא להסביר לאנשים איך הקליטו אותנו ואיך אנחנו מגדירים את הסאונד שלנו". והסאונד הזה הוגדר בדיוק באותו יום סתווי של 1969. אלבום הבכורה כלל גם את השיר THE WIZARD, שעליו אוזי ניגן במפוחית בהשראה ישירה מדמותו של גנדלף, וגם את EVIL WOMAN, שיר שההנהלה הכריחה אותם להקליט בתקווה שיהיה להם להיט פופ ברדיו. ובסופו של דבר, למרות חוסר הניסיון, החבורה הזו מברמינגהם יצרה יצירת מופת נצחית שהקדימה את זמנה.   

הליידי המחשמלת והכפולה של ג'ימי הנדריקס אקספריינס!

ב-16 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבומו השלישי (והפעם כפול) של ג'ימי הנדריקס ושמו ELECTRIC LADYLAND. רבים (ואני ביניהם) מכתירים את האלבום הזה לשיא היצירתי שלו. הוא גם היה האלבום האחרון שיצא בזמן אמת של שלישיית "ג'ימי הנדריקס אקספריינס". אז מה באמת קרה בהכנות לאלבום?

שנת 1968. "קיץ האהבה" הוא כבר זיכרון מתוק והעולם סוער. בלב המהומה ניצבת שלישיית הג'ימי הנדריקס אקספריינס, הלהקה הלוהטת ביותר על הפלנטה, שעומדת להתחיל במסע הקלטות שיהפוך לאחד המפרכים, היצירתיים וההרסניים בתולדות הרוק. פחות משלושה שבועות אחרי יציאת תקליטם השני, AXIS BOLD AS LOVE, ג'ימי הנדריקס, הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל נכנסו לאולפני OLYMPIC בלונדון כדי להתחיל את העבודה על מה שיהפוך ליצירת המופת הכפולה, המסובכת והמסוכסכת שלהם, ELECTRIC LADYLAND. איש מהם לא שיער שהיצירה הזו תהיה גם שירת הברבור של ההרכב המקורי.

ניסויים, קאזואים וג'אמים אבודים

העבודה החלה ב-20 בדצמבר 1967. הנדריקס, מצויד במכשיר הקלטה קטן של שניים או ארבעה ערוצים שסחב איתו לכל מקום, היה מלא ברעיונות. נואל רדינג מעולם לא שמע מה הוקלט על הסלילים הללו, אך שיער כי היו אלה סקיצות ראשוניות לתקליט החדש. הסשנים הראשונים באנגליה הניבו גרסאות מוקדמות לכמה קטעים. אחד מהם היה CROSSTOWN TRAFFIC, ש"שאל" כמה אקורדים משיר קודם שלהם, SPANISH CASTLE MAGIC. הנדריקס לא הסתפק בגיטרה; הוא ניגן גם עם מסרק עטוף בנייר טישו כדי ליצור סאונד של קאזו, כי למה להשתמש בכלי נגינה רגיל כשאפשר לאלתר עם ציוד של מספרה? אגב, המילים של השיר הן מטאפורה גאונית לאישה שקשה להגיע אליה, בדיוק כמו לנסות לצלוח את התנועה הפקוקה של מנהטן בשעת עומס. ודייב מייסון מלהקת טראפיק תרם קולות רקע. ויום למחרת, הם הקליטו גרסה ראשונית לשיר הנושא, HAVE YOU EVER BEEN (TO ELECTRIC LADYLAND), כאשר הנדריקס עצמו ניגן את תפקיד הבס.

במקביל, הקליטה הלהקה קטע אינסטרומנטלי בשם TAX FREE, קאבר לצמד השוודי HANSSON AND CARLSSON (כן, זה האורגניסט בו הנסון, שבהמשך יוציא תקליטים תחת שמו). מיץ' מיטשל גם זכר קטע מסתורי בשם MUSHY NAME מאותה תקופה, שתהה אם אי פעם יראה אור יום, לצד קטע שירה שלו שהוא התפלל שיישאר גנוז לנצח.

אולפנים חדשים וצ'אס צ'אנדלר נוטש

האלבום לא נולד בלידה טבעית. לקח להנדריקס שנה שלמה להרכיב אותו מסשנים שונים שנערכו במקומות שונים. בתקופה ההיא, טווח של שנה נחשב לזמן ארוך מדי על מנת להרכיב אלבום. במהלך ההכנות נטש אותו המנהל צ'אס צ'אנדלר, שהיה גם זה שגילה אותו. בנוסף, להקתו הקבועה (עם נואל רדינג על הבס ומיץ' מיטשל בתופים) החלה להתפורר. ואם זה לא מספיק, הנדריקס סבל גם מבעיות משפטיות שצצו בעקבות חוזים מפוקפקים שחתם עליהם.

בגלל הבעיות המשפטיות האלו נאלץ הנדריקס לעצור את תהליך ההקלטה ולצאת להופעות על מנת להרוויח כסף כדי לשלם חובות. בשלב הזה היו שלושת חברי הלהקה מותשים נפשית ופיזית. מאחוריהם היו שני אלבומים מעולים ואין ספור הופעות. גם צריכת האל.אס.די הקבועה לא תרמה לחידוש אנרגיות. אבל השינוי הגדול באמת התרחש כשההפקה עברה לניו יורק, לאולפני RECORD PLANT החדשניים. האולפן, שנפתח בסוף 1967, הוקם בסיועו של כריס סטון, מנהל מכירות לאומי של ענקית הקוסמטיקה REVLON, שהשקיע יחד עם הבוס שלו, צ'ארלס רבסון, סכום עתק של 300,000 דולר.

האולפן הזה, שהציע טכנולוגיית הקלטה של 12 ערוצים (ומאוחר יותר 16), פתח בפני הנדריקס עולם חדש של אפשרויות. קטעים שהוקלטו על ארבעה ערוצים בלונדון, כמו ALL ALONG THE WATCHTOWER של בוב דילן, הועברו למכונה החדשה בניו יורק כדי שהנדריקס יוכל להמשיך ולבנות אותם שכבה אחר שכבה.

"אנחנו כבר מקליטים שירים חדשים כי הם באמת פנטסטיים ואנחנו פשוט כבר נכנסנו לזה", סיפר ג'ימי הנדריקס לרולינג סטון בפברואר 1968, מייד אחרי שהופיע בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו. "יש לך את השירים האלו בראש. אתה רוצה למהר ולחזור לדברים שעשית באולפן, כי ככה אתה מכוון את דעתך. רצינו לנגן בפילמור באופן טבעי למדי, אבל אתה חושב על כל השירים האלו, שהם שונים לחלוטין ממה שעשיתי עכשיו".   

המעבר לניו יורק סימן גם את תחילת הסוף עבור צ'אס צ'נדלר, הבסיסט לשעבר של האנימלס, שהיה המנהל, המפיק והאיש שגילה את הנדריקס. צ'נדלר, שהקים לאחרונה משפחה, התקשה להתמודד עם שני דברים: הפרפקציוניזם חסר הגבולות של הנדריקס והאווירה הפרועה שהחלה להשתלט על האולפן. ג'ימי, ללא השגחתו של צ'נדלר, היה מקליט טייקים אינסופיים, לעיתים שלושים ויותר, עד שדעתם של חבריו נטרפה עליהם. כל מי שאי פעם ישב באולפן הקלטות יודע שטייק שלושים זה השלב שבו בא לך לזרוק את המוניטורים מהחלון. רדינג ראה בכך מעשה "מטופש", ונזכר תמיד במשפט של צ'נדלר: "אם לא השגת את זה בטייק השלישי, קח הפסקה".   

מיטשל הסביר כי צ'נדלר התייאש מהגישה של ג'ימי ומהתנהלותו של המנהל השני, מייק ג'פרי. האולפן, שהיה במרחק שני בלוקים בלבד ממועדון ה-SCENE הפופולרי, הפך למסיבה אחת גדולה. לימוזינות היו ממתינות שעות מחוץ למועדון כדי להסיע את הלהקה, חברים ו"כל מה שזז" אל האולפן. האבטחה הייתה רופפת, והנדריקס היה מופיע עם פמליה אינסופית של אנשים, מה שהפך כל ניסיון לעבוד למשימה כמעט בלתי אפשרית. בתוך כל הבלגן הזה, צ'נדלר הרגיש שהוא מאבד שליטה. ב-8 במאי הוא עזב סופית, והותיר את הנדריקס כמפיק הראשי של התקליט, בסיועו של הטכנאי אדי קריימר. חברו של הנדריקס, אריק ברדן, אמר לימים: "אני חושב שכשהוא וצ'אס נפרדו, זה היה סוף כישוף הקסם".

האורחים החשובים ונקודת השבירה של הבסיסט

עזיבתו של צ'נדלר רק החריפה את המצב עבור נואל רדינג. המתח בין רדינג להנדריקס, שהיה קיים תמיד מתחת לפני השטח, התפרץ במלוא עוזו. רדינג תיעב את האורחים הרבים באולפן, בעוד מיטשל והנדריקס אהבו את הרעיון של נגנים אורחים. הוא גם סלד מהעובדה שהנדריקס החל לראות את עצמו כבמאי, מנסה להסביר את רעיונותיו במילים אך מאבד את קו המחשבה ורק יוצר בלבול.

במקביל לכאוס האמנותי, החל רדינג לחשוד גם בצד העסקי. אחותו, שעבדה כרואת חשבון, הפגישה אותו עם הבוס שלה, ורדינג גילה לתדהמתו עד כמה היה נאיבי. הוא הבין שהיה אמור לקבל אחוזים ממכירות, הופעות בטלוויזיה, מרצ'נדייז וזכויות לסרטים, אך מעולם לא ראה חוזים. למעשה, רואה החשבון שלו לא הצליח לאתר שום חוזה שרדינג חתם עליו. "הייתי בסיסט בארץ הפלאות", הוא הודה.

החשדנות גברה כשהתברר שג'ימי נוהג לקנות גיטרות, תופים וציוד לחברים שלו על חשבון הלהקה. לילה אחד במועדון ה-SCENE, הוצע לכל אחד מחברי הלהקה מיליון דולר כדי לחתום עם ארגון בעל קשרים מפוקפקים למאפיה. לא ברור אם מישהו מהם הסכים. המתח הגיע לשיא ב-2 במאי, כשנואל התפרץ על ג'ימי באולפן שהיה עמוס באנשים: "זו מסיבה, לא סשן הקלטות!". ג'ימי רק ענה לו: "תירגע, בנאדם...". רדינג, שכבר "נרגע" במשך חודשים, פשוט יצא מהמקום, לא בטוח אם אי פעם יחזור.

נקודת השבירה של רדינג הגיעה ב-21 בינואר, במהלך ההקלטות של ALL ALONG THE WATCHTOWER. שתבינו את רמת הטירוף: ג'ימי רצה לנגן בעצמו את תפקיד הגיטרה האקוסטית בשיר, אבל לא הצליח להשיג את הצליל המדויק, אז הוא פשוט לקח את דייב מייסון שינגן במקומו. כשהוא מתוסכל מהטייקים הבלתי נגמרים של הנדריקס, רדינג פשוט קם ועזב את האולפן. כתוצאה מכך, הוא מנגן רק בחמישה מתוך שישה עשר קטעי האלבום. הנדריקס, שלא התרגש במיוחד, פשוט הזמין נגנים אחרים למלא את החלל.

בין האורחים היו סטיב ווינווד מלהקת טראפיק, וג'ק קסידי הבסיסט מג'פרסון איירפליין, שניגנו בג'אם הארוך והבלוזי VOODOO CHILE. מיטשל הבהיר שהסיפור הרומנטי, כאילו הם ג'ימג'מו במועדון ואז קפצו לאולפן, הוא "סיפור נחמד, אבל זה לא באמת היה ככה". גם כריס ווד, מלהקת טראפיק, התארח בהקלטות עם חליל הצד שלו. אורח מפורסם נוסף היה בריאן ג'ונס מהרולינג סטון, שניגן כלי הקשה וניסה לנגן פסנתר. לפי אדי קריימר, ג'ונס היה כל כך מסומם שתרומתו לפסנתר הייתה בלתי שמישה ונגנזה, והוא פשוט נרדם באולפן.

רגעי הארה בתוך הסופה

למרות כל הדרמה, היו גם רגעים של גאונות צרופה. רדינג עצמו ניצל זמן אולפן פנוי כדי להקליט שניים משיריו. באחד המקרים, כשג'ימי לא הופיע במשך יומיים, רדינג ומיטשל הקליטו את הבסיס לשיר LITTLE MISS STRANGE. כשג'ימי חזר, הוא הוסיף את תפקיד הגיטרה שלו באדיבות רבה, תוך שהוא מוודא שרדינג מרוצה מהתוצאה. שני השירים של רדינג, זה ו-SHE'S SO FINE מהתקליט הקודם, נותרו במשך שנים מקור ההכנסה המשמעותי היחיד שלו מהתקופה עם הנדריקס. רדינג הממורמר פנה להקמת להקה משלו בשם FAT MATTRESS, אותה כינה הנדריקס באופן לגלגני בשם THIN PILLOW. הנדריקס חש אז שהבסיסט שלו משקיע את רוב מרצו בלהקתו החדשה על חשבונו.

שיר נוסף שנולד מתוך רגע של השראה היה RAINY DAY, DREAM AWAY. הנדריקס כתב אותו באמצע סופה טרופית במיאמי, פלורידה. ההקלטה הייתה למעשה ג'אם ספונטני עם מוזיקאים מקומיים. מייק פיניגן, שניגן אורגן בסגנון ג'ימי סמית', סיפר: "פשוט ג'ימג'מנו קצת והתחלנו להקליט. ההוראה היחידה של ג'ימי הייתה 'אני רוצה לנגן שאפל, ויהיה רק אקורד אחד'". יחד איתם ניגנו לארי פוסט בקונגס ופרדי סמית' בסקסופון טנור. התוצאה, שהיא הטייק העשירי מתוך סשן ארוך, היא קטע ג'אזי ונינוח, שונה מאוד משאר החומר בתקליט.

העטיפה המביכה שגנבה את ההצגה

כשהאלבום היה כמעט מוכן, החל ויכוח חדש: העטיפה. להנדריקס היו רעיונות ברורים. הוא רצה להצטלם עם דוגמנית העל ורושקה במדבר, כשהיא מובילה את חברי הלהקה בשלשלאות. כשהרעיון הזה לא יצא לפועל, הוא בחר באופציה אחרת: תמונה שצילמה לינדה איסטמן (לימים מקרטני) בסנטרל פארק בניו יורק. בתמונה נראים חברי הלהקה יושבים על פסל של "אליס בארץ הפלאות" מוקפים בילדים שחורים ולבנים. הנדריקס שלח מזכר לחברת התקליטים WARNER BROS וביקש מפורשות: "אנא השתמשו בתמונת הצבע איתנו והילדים על הפסל לעטיפה הקדמית או האחורית. כל שינוי דרסטי מהוראות אלו לא יהיה הולם למוזיקה ולשלב הנוכחי של הלהקה שלנו".

חברת התקליטים התעלמה לחלוטין. בארצות הברית, התקליט יצא עם צילום ראש מטושטש של הנדריקס באפקט SOLARIZED. בבריטניה, המצב היה גרוע עוד יותר. חברת TRACK RECORDS בחרה בעטיפה שערורייתית ובה עשרים ואחת נשים עירומות, המכסות את עצמן בעטיפות תקליטים של הנדריקס. חנויות רבות סירבו להציג את התקליט ומכרו אותו עטוף בנייר חום. כשהעיתונות הבריטית שאלה את הנדריקס על כך, הוא טען שלא ידע דבר: "אני לא מחליט אילו תמונות יופיעו על התקליטים שלי. לא ידעתי דבר על העטיפה האנגלית. אני חושב שזה עצוב איך שהצלם גרם לבחורות להראות מכוערות. הוא עיוות את התמונה עם עדשת עין דג או משהו. זה מרושע. זה גרם לבנות להיראות רע. אבל זו לא אשמתי".

ריינה סאטקליף, אחת הבחורות הערומות, הגיבה בכעס למלודי מייקר על העטיפה: "העטיפה הזו מציגה אותנו כמו פרוצות זקנות. ככה אנחנו נראות על העטיפה. העטיפה הזו רקובה. כל הנשים נראו נהדר בעת הצילום אבל הדרך בה צולמנו גרמה לנו להיראות עייפות וזקנות. ניסינו להיראות סקסיות אבל זה ממש לא נראה בעטיפה הזו, לצערי".

באופן אירוני, גם כשהקטלוג של הנדריקס עבר לידי משפחתו ב-1997, והם החזירו את העטיפות המקוריות, הם פספסו את ההזדמנות להגשים סוף סוף את רצונו המקורי של ג'ימי ולהשתמש בתמונה של לינדה איסטמן.

טעות בשם, חבלה בצליל והצלחה היסטרית

לאחר חודשים של הקלטות, אוברדאבים ומיקסים, האלבום הושלם ב-27 באוגוסט 1968. במכתב ששלח עם הסלילים, הנדריקס התנצל על העיכוב וכתב: "הפקתי את רוב זה בעצמי, כך שאני לא יכול להכחיש שזה מייצג בדיוק את מה שהרגשתי בזמן ההפקה".

אך גם כאן, הבעיות לא תמו. כשהאלבום נשלח למאסטרינג, חברת התקליטים התעלמה מהוראות מפורשות שהיו רשומות על קופסת הסליל: "SPECIAL PHASE EFFECTS ON TAPE: DO NOT CHANGE". כתוצאה מכך, אפקטים תלת-ממדיים מבריקים שהנדריקס יצר פשוט הלכו לאיבוד. "הם דפקו את זה", אמר הנדריקס מאוחר יותר, "הם חשבו שזה טעות".

התקליט יצא ומגזין הבילבורד טעה בשמו בשבוע הראשון וכינה אותו ELECTRIC LANDLADY, אך הטעות תוקנה במהרה והתקליט זינק במצעדים. הוא הגיע למקום הראשון, עוקף את CHEAP THRILLS של ג'ניס ג'ופלין וחבריה, והפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של הנדריקס. המבקר טוני פאלמר כתב בעיתון NME שהסאונד של הנדריקס בשיר של בוב דילן הוא "אורגזמטי, מבעבע, כואב, כאילו מארג היקום כולו נקרע לגזרים". קרלוס סנטנה הודה שזהו השיר האהוב עליו של הנדריקס. במהלך מלחמת וייטנאם, השיר הפך לפסקול הלא רשמי של החיילים האמריקאים, ששידרו אותו בתחנות רדיו פיראטיות שהקימו בג'ונגלים.

בעיתון "דיסק" הבריטי נכתב אז בביקורת על האלבום: "זה אמור להימכר במיליונים וודאי זה גם יקרה. לא רק בגלל שזה אלבום של הנדריקס האגדי שמעריציו יקנו כל דבר שלו מבלי להתייחס למוזיקה, אלא גם בגלל שהוא מתח פה את גבול המוזיקה. מומלץ להקשיב לזה בסטריאו. אבל קודם כל - מומלץ פשוט להקשיב לזה!".   

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "מכיוון שנמאס לי קצת ממוזיקה רועשת, הייתי נחוש לא להבין את האלבום הזה, אבל הייתי חייב. הנדריקס הוא מוזיקאי טוב ומושגי המדע הבדיוני שלו מתגברים על רעש. במקום זאת יש אחדות וזרימת אנרגיה. הנדריקס יצר וביים צדדים אלו בעצמו. זה אלבום שהוא טיול באגדות. האם הוא פסיכדלי? או סתם מוזיקאי ומפיק טוב? תלוי אם אתם רוצים להאמין לתמונה או לאוזניים שלכם (ואם אתם רוצים לזרום, תקשיבו לזה באוזניות ותראו את הגיטרה מתהפכת קדימה ואחורה בראש שלכם). בסך הכל, הנדריקס מדהים, ואני מקווה שהוא יגיע לירח. אם הוא ימשיך בדרך שהוא הולך פה, הוא ימשיך לשם". 

חברים, אם עדיין לא השתכנעתם כמה גאונות ובלגן התערבבו פה...

בואו נצלול לעוד כמה פנינים מרתקות שנכתבו על האלבום הזה, ואל תפספסו את הקיטורים של נואל רדינג!

לפחות אנחנו יכולים להיות בטוחים שהנדריקס לא היה מהטיפוסים האלה שמחים לעשות את אותו התקליט שוב ושוב. ELECTRIC LADYLAND הוא כנראה הפרויקט הכי מעובד ומחושב בקפידה שלו. כאלבום כפול, אנחנו מקבלים פה טונות של גרוב אדיר, ג'אמים ארוכים של בלוז ואפקטים מיוחדים באווירת פינק פלויד! בסוויטה הפסיכדלית של RAINY DAY DREAM AWAY, יש קטע אינסטרומנטלי קצר לפני שג'ימי מתחיל לשיר, שבו גיטרת הווא-ווא נשמעת פשוט כמו שני אנשים שמדברים זה עם זה. זה כל כך מגניב שאני יכול להקשיב לזה שעות!

אבל רגע השיא האמיתי מגיע בסוף, עם VOODOO CHILD (SLIGHT RETURN). זה רוקר עוצמתי שבוחן את גבולות המגבר. ג'ימי מנגן שם רק בגיטרה אחת, אבל בחיי שזה נשמע כאילו הוא מנגן לפחות על שלוש גיטרות בו-זמנית – אחת לקצב, אחת לסולו, ואחת פשוט בשביל "קיר הסאונד"! מדהים!

אבל מה באמת הלך מאחורי הקלעים? נואל רדינג, הבסיסט המתוסכל (שכבר הזכרתי), לא חסך במילים בספר שלו. הוא חשף איך טכנולוגיית ההקלטה התקדמה למכונות של שנים-עשר ערוצים, וזה פשוט העיף לג'ימי ולמפיק צ'אס את הפיוז. פתאום, הפשטות הנהדרת של ההקלטות המוקדמות הלכה לאיבוד. במקום פשוט לנגן את השירים, ג'ימי ניסה לתפקד כבמאי, אבל לא הצליח להסביר את הרעיונות שלו במילים.

נואל מספר בייאוש: "היינו מקליטים ערוצי תופים בסיסיים, קולות זמניים, גיטרת קצב ובס, אבל כשזה הגיע לאוברדאב הגיטרה השלושים-ושישה – המערכת קרסה. הייתי יכול לקפוץ למועדון, להתחיל עם בחורה, לחזור לאולפן – ועדיין לגלות שג'ימי אפילו לא סיים לכוון את הגיטרה שלו! אמרתי לו שהוא מתנהג בטיפשות בניסיונו לעשות הכל בבת אחת: לכתוב, להפיק, לשיר, לנגן ולעבד. אבל זה לא עזר. דברים היו צריכים להיעשות בדרך של ג'ימי, והדרך של ג'ימי הפכה לפחות ופחות פרודוקטיבית".

בזמן שסשן ההקלטות הפך למרתון של סובבי-כפתורים, קהל עצום התנחל להם באולפן – צבא של נספחים שלא תרמו כלום למוזיקה והיו שם רק בשביל "הטריפ" וכל מה שקשור לעישונים, הסנפות וכדורים.

ולבסוף, נואל רדינג גילה את הכאב הגדול של תעשיית המוזיקה: זכויות יוצרים (PUBLISHING). הוא מספר בספרו איך המנהל שלהם ניסה תמיד להניח ידו על הכסף הגדול באמת – כתיבת השירים. בעוד ששירים נמכרו לפעמים בתשלום חד-פעמי, הזכויות נשארו של המנהלים והחברות שניצלו את האמנים התמימים. לפי רדינג, "להיות חתום בדרך כזו, עם חלוקה של חמישים-חמישים עם המוציא לאור, יכול להשאיר אותך עם משהו כמו שלושים אחוזים בעוד המנהל גורף לעצמו את כל הקופה". תעשיית הרוק של שנות השישים התגלתה במלוא כיעורה, אבל היי – לפחות נשארנו עם אלבום ויניל פנומנלי שיישאר כאן לנצח!

אייס פרלי - הנשיקה האחרונה!

זעזוע בעולם הרוק: אייס פרלי, הגיטריסט המקורי של KISS, הלך לעולמו בשנת 2025 בגיל 74.

הידיעה נחתה על עולם המוזיקה כמו רעם ביום בהיר: פול דניאל "אייס" פרלי, הידוע בכינוי איש החלל (SPACEMAN) והגיטריסט פורץ הדרך של להקת KISS, הלך לעולמו אתמול, ביום חמישי במוריסטאון, ניו ג'רזי. הוא היה בן 74 במותו. פרלי, שסגנון נגינתו הפראי והסולואים הבלתי נשכחים שלו לאורך שנות השבעים העניקו השראה לדור שלם של נערים ונערות לאחוז בגיטרה, השאיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה.

לורי לוסראריאן, נציגתו של פרלי, מסרה כי מותו מיוחס ל"נפילה שאירעה לאחרונה בביתו", אם כי סיבת המוות המדויקת טרם נמסרה באופן רשמי. מותו הגיע לאחר תקופה של דאגה לבריאותו. בסוף חודש ספטמבר, פרלי נאלץ לבטל הופעה שתוכננה ביריד עמק האנטילופ בלנקסטר, קליפורניה, לאחר שסבל מנפילה אחרת בביתו שחייבה אותו להתאשפז. הודעה למעריצים דאז ניסתה להרגיע וקבעה כי "הוא בסדר, אך בניגוד לרצונו, רופאו מתעקש שיימנע מנסיעות בשלב זה". הדאגה גברה כאשר ב-11 באוקטובר, כל הופעותיו שנותרו לשנת 2025 בוטלו בשל "בעיות רפואיות מתמשכות" שלא פורטו.

משפחתו של פרלי פרסמה הצהרה קורעת לב: "אנו שבורי לב והרוסים לחלוטין. ברגעיו האחרונים, התמזל מזלנו להיות מסוגלים להקיף אותו במילים אוהבות, אכפתיות ושלוות, במחשבות, תפילות וכוונות טובות בעודו עוזב את העולם הזה. אנו מוקירים את כל זיכרונותיו הנפלאים, את צחוקו, וחוגגים את חוזקותיו ואת טוב ליבו שהרעיף על אחרים. גודל האבדה הוא מעבר לכל הבנה. בהתחשב בכל הישגי חייו המדהימים, זכרו של אייס ימשיך לחיות לנצח".

אף על פי שג'ין סימונס ופול סטנלי היו כותבי השירים העיקריים ב-KISS, יכולות הנגינה המחשמלות של פרלי וגישת כוכב הרוק הבלתי מתפשרת שלו היו מרכיבים חיוניים בהצלחה המסחררת של הלהקה. ככותב שירים, הוא תרם קלאסיקות אהובות על המעריצים כמו COLD GIN, PARASITE, SHOCK ME, ו-TALK TO ME. בשנת 2014, הוא זכה להכרה רשמית כאשר הוכנס, יחד עם סימונס, סטנלי והמתופף פיטר כריס, להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

סימונס וסטנלי פרסמו הצהרה משותפת: "אנו הרוסים ממותו של אייס פרלי. הוא היה חייל רוק חיוני ובלתי ניתן להחלפה בכמה מהפרקים המכוננים והבסיסיים ביותר של הלהקה וההיסטוריה שלה. הוא תמיד יהיה חלק מהמורשת של KISS. תנחומינו לאשתו ג'נט, בתו מוניק, וכל אלו שאהבו אותו, כולל מעריצינו ברחבי העולם".

דרכו של פרלי לפסגה הייתה לא שגרתית. כילד שגדל בברונקס, הוא התלבט בין קריירה בספורט לבין מוזיקת רוק. לאחר שספג כמה חבטות רציניות על מגרש הפוטבול, הוא חווה הארה - "הידיים שלי חשובות מדי. הגיטרה קודמת לכל". הביטחון הזה התחזק בגיל 16 כשראה את להקות המי ו-CREAM מופיעות בתיאטרון RKO במנהטן. "להקת המי נתנה לי השראה עצומה לכיוון של רוק תיאטרלי", אמר. "כשראיתי אותם, זה פשוט הדהים אותי. מעולם לא ראיתי דבר כזה. זו הייתה נקודת מפנה גדולה".

פרלי ניגן בשורה של להקות לא מצליחות לאורך סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, עד שנתקל במודעה בעיתון וילג' ווייס ששינתה את חייו לנצח: "דרוש גיטריסט מוביל עם פלאש ויכולת. תקליט עומד לצאת בקרוב. נא לא לבזבז את זמננו". מכיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו מונית, אמו הסיעה אותו לחלל החזרות של הלהקה הצעירה בקווינס. סימונס, סטנלי והמתופף פיטר כריס צחקו תחילה על מכנסי הפדלפון והנעליים הצבעוניות שלו. הצחוק פסק ברגע שהם הראו לו את השיר החדש שלהם, DEUCE. "פשוט ניגנתי סולו לאורך כל השיר", נזכר פרלי. "כולם חייכו. ניגנו יחד עוד כמה שירים, ואז הם אמרו, 'אנחנו מאוד אוהבים את הנגינה שלך. נתקשר אליך'".

באותו שלב, ללהקה אפילו לא היה שם. הניסיונות הראשונים שלהם עם איפור במה היו, בלשון המעטה, מביכים. "שמנו איפור, אבל זה לא היה איפור של KISS; זה היה איפור נשי, כמו של ה-NEW YORK DOLLS", סיפר פרלי למגזין רולינג סטון ב-1976. "באותה תקופה ה-DOLLS היו הדבר הכי חם ורצינו להיות כמוהם, כי אנחנו היינו כלום. אבל פיזית לא דמינו להם, הם היו בחורים קטנים ורזים, אז החלטנו ללכת על מראה חזק בשחור וכסף". איפור הבמה הייחודי וההופעות הבומבסטיות של הלהקה יצרו תשומת לב מיידית כשהחלו להופיע ברחבי ניו יורק ב-1973. אך ההצלחה במיינסטרים הגיעה רק עם אלבום ההופעה החיה שלהם משנת 1975, !ALIVE, שהפך להצלחה מסחררת. עבור פלח גדול וקולני של מעריצים צעירים, פרלי היה החבר הכי מגניב בלהקה. "כשאני מנגן גיטרה על הבמה זה כמו לעשות אהבה", אמר פעם. "אם אתה טוב, אתה גומר בכל פעם".

אך לא עבר זמן רב עד שהסמים הקשים נכנסו לתמונה. "היה כל כך הרבה קוקאין באולפן עם המפיק בוב אזרין, זה היה מטורף", נזכר פרלי ב-2015. "ואפילו לא עשיתי קוק לפני כן. אהבתי לשתות. אבל ברגע שהתחלתי עם הקוק, ממש אהבתי לשתות יותר, ולאורך זמן רב יותר, בלי להתעלף. אז באמת יצאתי למסע הרסני. הקשיתי על חיי כי היו כל כך הרבה פעמים שהגעתי עם הנגאובר, או שלפעמים פשוט לא הופעתי".

בשנת 1978, במהלך חסר תקדים, כל אחד מחברי KISS הוציא תקליט סולו באותו היום. התקליט של פרלי, שנשא את שמו, מכר לפי הדיווחים הכי הרבה עותקים, בעיקר בזכות גרסת הכיסוי הממכרת שלו לשיר NEW YORK GROOVE של ראס באלרד, שהפך לשיר המזוהה איתו. ככל שהלהקה הצליחה יותר בסוף שנות השבעים והקהל שלהם החל לכלול יותר ויותר ילדים, פרלי הרגיש חוסר נוחות. "היינו להקת רוק כבד", אמר, "ופתאום היו לנו ילדים קטנים עם קופסאות אוכל ובובות בשורה הראשונה, והייתי צריך לדאוג לא לקלל למיקרופון. זה הפך לקרקס".

הקרקס הזה כלל גם מאבקים רבים מאחורי הקלעים שנבעו משימושו של פרלי בסמים, צריכת אלכוהול מופרזת, והחלטת הלהקה להשתמש בנגני אולפן בחלק מהשירים. עד 1982, לפרלי פשוט נמאס. "הייתי מבולבל", נזכר. "האמנתי שאם אשאר בלהקה הזו, אתאבד. הייתי נוסע הביתה מהאולפן ורוצה להכניס את המכונית שלי בעץ. כלומר, ויתרתי על חוזה של 15 מיליון דולר. זה יהיה כמו 100 מיליון דולר היום. ועורך הדין שלי הסתכל עליי כאילו השתגעתי".

בשנות השמונים הקים את להקת FREHLEY'S COMET, והוציא שני תקליטים שלא זכו להצלחה גדולה. אבל איחוד קצר של KISS בספיישל MTV UNPLUGGED של הלהקה ב-1995 הוביל לסיבוב הופעות איחוד מסיבי ב-1996, בו ארבעת החברים המקוריים חזרו לאיפור, ניערו את האבק מהשירים הישנים וחזרו לאצטדיונים וזירות ברחבי העולם. ב-1998 הם הקליטו תקליט אולפן חדש בשם PSYCHO CIRCUS, אך פרלי ניגן רק בשיר אחד. "לא הוזמנתי לאולפן", סיפר ב-2014. "כששומעים את פול וג'ין מדברים על זה, הם אומרים שלא הופעתי. הסיבה שאני לא מנגן באף אחד מהשירים היא שלא התבקשתי. הם ניסו לגרום לזה להיראות כאילו נעלמתי".

הוא עזב שוב את הלהקה ב-2002, לאחר סיום סיבוב הופעות פרידה. את מקומו תפס טומי תאייר, שלבש את איפור איש הכוכבים שלו ושחזר את כל תפקידי הגיטרה שלו. "טומי ניגן את התווים הנכונים, אבל לא היה לו את הניצוץ הנכון", אמר פרלי. "פשוט אין לו את הטכניקה שלי".

בעשרים השנים האחרונות, פרלי הופיע רבות כאמן סולו וניגן סטים עמוסים בקלאסיקות של KISS. הופעתו האחרונה התקיימה בחודש שעבר בתיאטרון UPTOWN בפרובידנס, רוד איילנד, כשפרלי מסיים, כמובן, עם השיר ROCK AND ROLL ALL NITE. "יש לי הרבה מעריצים שרופים. המעריצים של אייס פרלי ושל KISS הם המעריצים הכי גדולים בעולם. הם תמיד היו שם בשבילי בעליות ובמורדות. החיים שלי היו רכבת הרים פרועה, אבל איכשהו תמיד הצלחתי לנחות על הרגליים ועדיין לנגן בגיטרה". כעת, הנסיעה הזו הגיעה לסופה.

גם זה קרה ב-16 באוקטובר. יום עמוס בלידות, פרידות, מהומות, תקליטים חדשים ואירועים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הרוק'נ'רול.

הגיבורים שנולדו והלהקה שהתפרקה

המסע שלנו מתחיל בשנת 1938, עם לידתה של קריסטה פפגן, שאתם ודאי מכירים בשם הבמה שלה, ניקו. הזמרת הגרמנייה בעלת הקול העמוק והמהפנט (ואני חייב להגיד לכם, הקול הקרחוני והמנוכר שלה תמיד עושה לי צמרמורת! היא הייתה אייקון של קוליות אמיתית שאי אפשר לזייף) החלה את דרכה כדוגמנית מצליחה, אך חייה השתנו לנצח כשאנדי וורהול שידך אותה בשנת 1966 ללהקת הבית של הפקטורי שלו, ה-VELVET UNDERGROUND. היא שרה בכמה מהשירים המוכרים ביותר בתקליט הבכורה המשפיע שלהם, ולאחר מכן פנתה לקריירת סולו אפלה ומרתקת. באופן טרגי, חייה נגדעו ב-18 ביולי 1988, כשהיא בסך הכל בת 49. במהלך חופשה באיביזה, רכבה ניקו על אופניה, נפלה, חבטה את ראשה וסבלה משטף דם במוח. היא הובהלה לבית חולים, שם חשבו בטעות שהיא סובלת ממכת חום, ורק מאוחר יותר התגלתה חומרת הפציעה, אך זה כבר היה מאוחר מדי.

קפיצה קטנה אחורה לשנת 1943 ואציין שאז נולד פרד טרנר, הבסיסט מלהקת BACHMAN TURNER OVERDRIVE. האיש עם הקול המחוספס שהביא לנו את המנון הרוק האדיר TAKIN CARE OF BUSINESS! והשיר הענק הזה נכתב בכלל בהשראת טכנאי אולפן עיוור שעבד איתם! ובדיוק ארבע שנים לאחר מכן, 1947, אנו מגיעים אל לידתו של בוב וויר, הגיטריסט, הזמר ואחד מעמודי התווך של להקת גרייטפול דד. וויר לא היה רק גיטריסט הקצב של הלהקה, הוא היה הלב הפועם והצבעוני שלה, האיזון המושלם לסגנון הנגינה החופשי של ג'רי גרסיה, ותרומתו לסאונד הייחודי של הלהקה ולתרבות האמריקנית כולה היא עצומה. תמיד חשבתי שוויר הוא הגיבור הלא מספיק מוערך של הלהקה, והאקורדים המוזרים שהוא המציא הם בית ספר לכל גיטריסט מתחיל. ואם כבר ימי הולדת, בשנת 1962 נולד פלי (הבסיסט של רד הוט צ'ילי פפרס) בשם מייקל פיטר בלזארי במלבורן, אוסטרליה. כינויו - במקור "מייק בי הפרעוש" - נובע מהאנרגיה המטורפת שלו, שהוא תמיד קופץ מסביב. ידעתם שהפצצת האנרגיה הזה בכלל רצה להיות נגן חצוצרה בג'אז לפני שגילה את הרוק? איזה מזל שהוא תפס את הבס!

אבל בזמן שחגגו ימי הולדת, להקה אחת הגיעה לסוף דרכה באופן רשמי. ב-16 באוקטובר 1972, הודיעה להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL על פירוקה. הסכסוך המר בין ג'ון פוגרטי לשאר חברי הלהקה, סטו קוק ודאג קליפורד, הגיע לנקודת רתיחה שלא ניתן היה לגשר עליה. בהודעה רשמית לתקשורת ניסו לייפות את המצב עם משפט מכובס כמו: "אנחנו לא רואים בזה פירוק, אנחנו רואים בזה הרחבה של הפעילות שלנו". כמובן שהלהקה מעולם לא חזרה, אבל ג'ון פוגרטי פצח בקריירת סולו מרשימה. וזה אולי מגירושי הרוק המכוערים והכואבים ביותר ששמעתי עליהם. אך כאן הסיפור רק מסתבך.

בדיוק שנה לאחר מכן, באותו תאריך ממש בשנת 1973, חברת התקליטים FANTASY, שאיתה היה פוגרטי מסוכסך קשות, החליטה לסחוט את הלימון עד הסוף ושחררה אלבום הופעה כפול בשם LIVE IN EUROPE. פוגרטי, שניסה לבנות לעצמו שם כאמן סולו, רתח מזעם. "זה לא היה צריך להיות מוקלט מלכתחילה. דיברו איתי בזמנו על עשיית אלבום החי בהופעה ללהקה ונראה שלא התחשבו בי ובדעתי נגד זה. מעולם לא חשבתי שחברת התקליטים FANTASY תעשה זאת. הנה אני כאן, עם קריירת סולו, כביכול, והם מוציאים תקליטים של קרידנס מהר יותר ממה שיכולתי ליצור בעצמי. כל הדברים הישנים המשיכו להציף את השוק. כל מיני אוספים כמו GOLD ו- MORE GOLD. והנה הם הוציאו אלבום חי, משהו שנשבעתי שלעולם לא יקרה. נראה שהחברה הזו לא תפסיק לחלוב אותנו". למרות גחמת חברת התקליטים, האלבום הזה לא נמכר היטב.

כדי להוסיף חטא על פשע, הביקורת במגזין הרולינג סטון קטלה את התקליט לגזרים. "האלבום הכפול הזה, שהוקלט באופן רע, מציג צד שונה של ג'ון פוגרטי. הוא נשמע פה הרבה יותר אנרגטי מאשר בתקליטים האולפניים. עם זאת, בשירים השקטים יחסית יש ללהקה בעיה על הבמה. זה מתבטא בשיר LODI. (ופה אני חייב לעצור ולשתף אתכם בפרט טריוויה קורע מצחוק: ג'ון פוגרטי מעולם לא ביקר בעיירה הזו! הוא פשוט בחר בשם הזה מהמפה כי זה נשמע לו כמו המקום הכי מדכא להיתקע בו. פשוט גאון!). השירים של קרידנס, שמתבססים על אקורד אחד, שיעממו אותי בגרסתם האולפנית ופה זה כבר נמתח יותר מדי, בשירים כמו BORN ON THE BAYOU ו- KEEP ON CHOOGLIN. הראשון מביניהם תופס צד שלם עם סולו מפוחית נוראי וחזרתיות מוגזמת וקולו של פוגרטי לא מקבל בהופעה את הריפוד הנכון. הנגינה של הבסיסט, סטו קוק, והמתופף, דאג קליפורד, מוגבלת מדי. המרחק בין פוגרטי לשני נגניו פה מסבירה באופן מדויק את סיבת הפירוק".

הקלטות, הופעות וביקורות בלתי נשכחות

ה-16 באוקטובר היה גם יום פורה באולפני ההקלטות. בשנת 1965, הביטלס נכנסו לאולפן כדי להקליט את DAY TRIPPER, אחד משירי המריחואנה הראשונים והמובהקים שלהם. זה אחד מריפי הגיטרה האהובים עליי בכל הזמנים. ג'ון לנון הודה שהוא כתב את השיר תחת לחץ היסטרי של חברת התקליטים שדרשה סינגל חדש לעונת החגים! מעבר לריף הגיטרה הקליט והממכר, השיר כלל גם רמיזה מינית שובבה בשורה SHE'S A PRICK TEASER, שהצליחה איכשהו לחמוק מהצנזורה. זה מטורף איך פול מקרטני ולנון פשוט צחקו על כל העולם והכניסו טקסט כזה לרדיו של שנות השישים!   

שנתיים אחר כך, ב-1968, זה כבר היה עולם אחר. ג'ון לנון ופול מקרטני, יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין וצוות טכנאים, הסתגרו באולפני EMI למרתון עריכה של 24 שעות רצופות כדי לקבוע את סדר השירים הסופי של האלבום הלבן. ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, אגב, כלל לא נכחו – הם בילו באותו זמן בלוס אנג'לס. אני רק מדמיין את הכאוס המטורף והאגו שהתעופף שם בחדר במשך יממה שלמה בלי שינה. פלא שיצאה משם יצירת מופת?   

בשנת 1976, להקת THIN LIZZY הוציאה את התקליט JOHNNY THE FOX, יצירה שהוקלטה בזמן שהסולן והבסיסט פיל ליינוט התאושש מדלקת כבד בבית החולים, שם גם כתב חלק גדול מהשירים. האיש היה פשוט מתגנב ממיטת בית החולים לאולפן! איזה רוקסטאר אמיתי.   

שנה לאחר מכן, ב-1977, פורסמה במגזין רקורד מירור ביקורת שהיום נראית כמו בדיחה גרועה על התקליטון החדש של קווין, שכלל את WE ARE THE CHAMPIONS ו-WE WILL ROCK YOU. "השיר 'אנחנו האלופים' הוא הקרוב ביותר לאווירה של רפסודיה בוהמית אך הוא אינו שיר טוב. להקת קווין מחפשת אחר תרמית זהב אבל אי אפשר למצוא אותה פעמיים בתוחלת חיים אחת. סימני הסכנה של קווין ברורים מאי פעם. המקוריות הבוטה של הלהקה מתפוצצת לה בפרצוף. כיום כבר אפשר לדעת כיצד יישמע שיר חדש של להקת קווין, עוד לפני שצליליו בוקעים - וזה דבר רע. עם שכבות בלתי פוסקות של קולות, גיטרה מטורפת קלות של בריאן מאי, שירתו האוורירית של מלך מסכות הווקאליות - פרדי מרקיורי ותחושה של מיחזור מיותר". ובכן, ההיסטוריה הוכיחה שהמבקר טעה, ובענק. האיש שכתב את הביקורת הזו כנראה אוכל את הכובע שלו עד עצם היום הזה! או שהכובע אכל אותו...

נמשיך להופעות הגדולות. בשנת 1962, חברת התקליטים MOTOWN יצאה לראשונה לסיבוב הופעות שנקרא MOTORTOWN REVUE. הרעיון היה פשוט וגאוני: מופע "חבילה" אחד שכלל את מיטב אמני החברה על במה אחת. בערב ההיסטורי ההוא הופיעו מרווין גאי, THE MIRACLES, הסופרימס, סטיבי וונדר הצעיר ומרי וולס. סיבובי ההופעות האלה הפכו למסורת ושיחקו תפקיד מכריע בהפצת מוזיקת הנשמה השחורה לקהל לבן ברחבי אמריקה. לדחוס את כל הכישרון האלוהי הזה לתוך אוטובוס אחד בדרכים המסוכנות של אמריקה באותם ימים - זה פשוט בלתי נתפס בעיניי.

דילוג מהיר לשנת 1975, אל הופעה חד פעמית ומיוחדת במינה בלונדון. רוג'ר גלובר, הבסיסט לשעבר של דיפ פרפל, העלה ברויאל אלברט הול מופע רוק אופראי בשם THE BUTTERFLY BALL, עם נבחרת כוכבים. גולת הכותרת הייתה הופעתו של איאן גילאן, שותפו לשעבר ללהקה. זו הייתה הפעם הראשונה שגילאן הופיע על במה מאז עזיבתו הדרמטית את דיפ פרפל ב-1973. הוא גויס ברגע האחרון כדי להחליף את רוני ג'יימס דיו, שהיה עסוק עם להקת RAINBOW של ריצ'י בלקמור, וכשהוא עלה לבמה, הקהל השתולל והעניק לו תשואות סוערות. הייתי נותן כליה כדי להיות בקהל ברויאל אלברט הול באותו רגע היסטורי לשמוע את הקול האדיר שלו מפלח את האוויר!   

אפרופו תשואות סוערות, בשנת 2003 פתחו סיימון וגרפונקל את סיבוב ההופעות המצליח שלהם בשם OLD FRIENDS. מדהים שהם הצליחו לא להרוג אחד את השני במהלך סיבוב ההופעות הזה! וניתן גם תשואות סוערות לקייט בוש. ביום זה בשנת 1989 היא הוציאה את אלבום האולפן השישי שלה, "העולם הסנסואלי". שיר הנושא, בהשראת הרומן יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס, זיכה אותה במועמדות לגראמי בקטגוריית הביצועים הטובים ביותר במוזיקה אלטרנטיבית. וידעתם שקייט נאלצה לכתוב את המילים לשיר מחדש כי משפחתו של הסופר סירבה בהתחלה לתת לה אישור? רק מלכה כמו קייט בוש מסוגלת להתמודד עם אתגר כזה ולהפוך אותו לזהב טהור.   

מחאות, מהומות ואירועים מוזרים

המוזיקה והמחאה תמיד הלכו יד ביד, וב-16 באוקטובר 1967, זמרת הפולק והאקטיביסטית ג'ואן באאז מצאה את עצמה מאחורי סורג ובריח. היא נעצרה, יחד עם עוד 123 מתנגדי מלחמה, באשמת חסימת הכניסה למרכז גיוס צבאי באוקלנד, קליפורניה, במחאה נגד מלחמת וייטנאם.

סיפור אחר, דרמטי לא פחות, התרחש בשנת 1992 במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, במהלך מופע מחווה ענק לרגל 30 שנות פעילות של בוב דילן, שזכה לכינוי BOBFEST. על הבמה עלו ענקים כמו ג'ורג' האריסון, אריק קלפטון וניל יאנג, אבל את ההצגה גנבה שינייד אוקונור. 13 ימים בלבד לפני המופע, אוקונור עוררה סערה עולמית כשקרעה תמונה של האפיפיור בשידור חי בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE. כשהמנחה, קריס קריסטופרסון, הציג אותה כסמל ל"אומץ ויושרה", הקהל בניו יורק התחלק בין קריאות עידוד לקריאות בוז צורמות. אוקונור, במקום לשיר את שיר המחווה המתוכנן של דילן, השתיקה את הלהקה, ונגד רצון הקהל, ביצעה א-קפלה צעקנית של השיר "מלחמה" של בוב מארלי, אותו שיר שביצעה לפני שקרעה את התמונה. היא ירדה מהבמה כשקריסטופרסון מחבק אותה ואומר לה "אל תתני לממזרים להוריד אותך". מאוחר יותר אמרה אוקונור: "אם הקהל הזה הרגיש ככה, אז הם לא באמת הקשיבו למה שבוב דילן אמר". באופן אירוני, כשהמופע יצא בקלטת וידאו, כל הקטע שלה נחתך והוחלף בצילומים מהחזרות.

ולבוב דילן עצמו היה יום משעשע במיוחד ב-2001. זה מה קורה כששוכרים אבטחה מוגברת. במהלך ההכנות לסיבוב ההופעות של אלבומו LOVE AND THEFT (ששמו כבר נשמע מגוחך לאחר שדילן הואשם לאחר מכן בגניבת תכנים לזה ממקור אחר שלא שלו.) ניסה דילן להיכנס למתחם החזרות אך לא הורשה על ידי שני מאבטחים חדשים. הסיבה היא כי הוא שכח את הסיסמה. שני המאבטחים פוטרו מיד לאחר מכן. בוב פאקינג דילן, האייקון הכי גדול במוזיקה האמריקאית, עומד כמו ילד נזוף מול מאבטחים שאומרים לו "סליחה אדוני, אתה לא ברשימה". לא, זה פיפי!

סגירות מעגל וסיומים

ה-16 באוקטובר היה גם יום של פרידה משני מתופפים עצומים. ב-1973 נפטר בגיל 64 ג'ין קרופה, וב-1990 נפטר בגיל 71 ארט בלייקי. שניהם היו ענקי ג'אז שהשפיעו באופן ישיר על כמה ממתופפי הרוק הגדולים בהיסטוריה. ואני תמיד אומר – בלי הג'אז של האנשים הענקיים האלו, הרוק לא היה נשמע אותו דבר!

ולסיום, סיפור אופטימי ומחמם לב. בשנת 2015, הזמרת והמשוררת פטי סמית' חוותה רגע מרגש עד דמעות. 36 שנים לאחר שתיק עם חפצים אישיים נגנב ממנה, מעריץ החזיר לה אותו. ביוני 1979, משאית עם ציוד של הלהקה בשווי 40,000 דולר נגנבה בשיקגו. בתוך המשאית היה גם התיק האישי של סמית', ובו חולצה שהייתה יקרה לליבה ובנדנה שקיבלה מאחיה המנוח. כמעט ארבעה עשורים אחר כך, הפריטים האבודים חזרו הביתה. זה בדיוק מסוג הרגעים שעושים את המוזיקה והמעריצים שלה למשהו כל כך מיוחד!   

בונוס: החודש, אוקטובר (לא ידוע בדיוק באיזה יום) בשנת 1976 יצא תקליט חדש ללהקת ואן דר גראף ג'נרייטור ושמו WORLD RECORD.

היה זה התקליט האחרון עם ההרכב הקלאסי. וכן, זו מוסיקה שלא מנסה להתחנף לאף אוזן, אלא תופסת בצווארון ומטיחה ישירות אל מעמקי הנפש.

לאחר הפירוק הראשון של הלהקה, שהיה בשנת 1972, יצא הזמר-מנהיג פיטר האמיל לקריירת סולו (כשחברי להקתו מנגנים עבורו פה ושם). בשנת 1975 הם התאחדו כלהקה והוציאו את GODBLUFF העוצמתי.

המומנטום עבר בהצלחה לתקליט הבא, STILL LIFE שהמשיך להביא מוסיקליות ברמה גבוהה מאד. ארבעת חברי הלהקה היו פיטר האמיל (שירה, גיטרה, פסנתר), יו בנטון (אורגן ובס), גאי אוונס (תופים) ודיוויד ג'קסון (סקסופונים, חליל). האיכות והכמות של החומרים שפיטר האמיל שפך באותם ימים היו פשוט בלתי נתפסות ומעוררות השתאות.

אבל הקצב המהיר של הוצאת שלושה אלבומים בפרק זמן כה קצר החל לגבות מחיר. הלחץ של סיבובי הופעות והקלטות מתמידים הלחיץ ​​את חברי הלהקה והדינמיקה בתוכה סבלה בהתאם. בנוסף, סצנת הרוק המתקדם החלה להראות סימני דעיכה. לחצים אלו השפיעו בהכרח על יצירת WORLD RECORD, ותרמו לאווירה הלעיתים סוערת שלו.

חזרות באחוזת לד זפלין, אוכפי בוקרים ומחלק הבילוש

ראוי לציין כי בדיוק באותה תקופה שבה יצא STILL LIFE לחנויות, הלהקה כבר החלה לתרגל במרץ חומרים חדשים לגמרי שנועדו לאלבומם הבא, WORLD RECORD. הפעם הם החליטו להתמקם באחוזת הדלי גראנג' – מקום היסטורי ומיתולוגי שקנה את תהילת הנצח שלו בזכות להקת לד זפלין, שערכה שם חזרות והקליטה חלקים נרחבים מיצירות המופת שלה.

דיוויד ג'קסון נזכר באווירה היצירתית ששררה שם: "זה היה מקום פנטסטי לחזרות. עשינו שם המון עבודה... כולל עבודה אישית מעמיקה. היו לנו פרקי זמן של תרגול פרטני ואינטנסיבי עם יו בנטון בזמן בניית העיבודים, או שהיינו מתפצלים לקבוצות קטנות ולומדים עיבודים מורכבים להפליא עבור קטעים כמו MEURGLYS III וכדומה. חלק מהמוסיקה הזו היה קשה ומסובך באופן שטני ממש!"

פיטר האמיל עצמו חשף בריאיון נלהב לשבועון SOUNDS: "יש באלבום הזה המון הדים והשפעות של לד זפלין. לא קלטנו את זה מיד, אבל ביום הראשון של החזרות התחלנו איכשהו בג'אם סוער, ורק כעבור חצי שעה תמימה עצרנו והבנו פתאום שאנחנו מנגנים בול כמו לד זפלין – אחד לאחד!"

יו בנטון סיפר על המבנה המיוחד: "הדלי גראנג' היה בית כפרי עצום שהושכר ללהקות רוק. לד זפלין הביאו לשם אולפן הקלטות נייד והקליטו שם את ערוצי הבסיס לאלבומם PHYSICAL GRAFFITI, ואנחנו כמעט החלטנו לעשות בדיוק את אותו הדבר. לחדרים שם היה צליל מהדהד ומשגע, סאונד זפליני במיטבו. המנהל שלנו, גורדיאן, חשב ברצינות שכדאי לנו להביא אולפן נייד לשם – אבל שינוי ההסדרים שכבר סגרנו מראש מול אולפני רוקפילד התברר כמסובך מדי, ובסופו של דבר נסענו להקליט ברוקפילד".

אבל הקשר בין ואן דר גראף ללד זפלין לא עצר שם. המתופף גאי אוונס שיתף אנקדוטה קורעת מצחוק שמעידה על רוח התקופה: "קרול בראון, שהייתה המזכירה האישית של פיטר גרנט – המנהל הקשוח של לד זפלין – התגוררה ממש בדירה שלי! בזכות זה קיבלתי המון כרטיסים חינם להופעות שלהם. ג'ון בונהאם היה מתופף ענק ונפגשתי איתו לא מעט פעמים. באחד הימים החבר'ה של זפלין שכנעו אותי לשמור עבורם ערימה ענקית של אוכפי בוקרים מעור שהם קנו באריזונה או בניו מקסיקו במהלך סיבוב הופעות ארוך. הם שלחו את כולם ישר לכתובת שלי, כך שכל הדירה שלי הייתה דחוסה מקיר לקיר באוכפי בוקרים שהיו רכושה של לד זפלין! השכנה שלנו ממש לא סבלה אותנו וטענה שאנחנו מרעישים בלי סוף. הבן שלה במקרה היה קצין במחלק הבילוש של המשטרה, והיא ארגנה שהוא יקפוץ אלינו לביקור פתע... כשהשוטרים ראו את כל עשרות האוכפים האלה פרוסים בסלון, הם היו בטוחים לחלוטין שאנחנו מנהלים איזו רשת הברחות מפוקפקת או עסק פלילי אפל!"

אנטי-פרוג, ניל יאנג וספונטניות חיה באולפן

בזמן שהחברים עיבדו את החומרים, הם עשו מאמץ מודע לא ליפול למלכודות שחלק מעמיתיהם בסצנת הפרוגרסיב שקעו בהן. פיטר האמיל הסביר זאת בחדות בריאיון לאתר CLOUDSANDCLOCKS: "הרגשנו שהפרוג הופך, במקרה הטוב, למשהו מעורפל ומסורבל, ובמקרה הרע – ליומרני ופומפוזי להחריד. להקות רבות עטו על עצמן מסכה פסבדו-אינטלקטואלית ואמנותית מזויפת... לכן רצינו להשתמש בכל המיומנות שלנו כדי להוכיח שאנחנו קודם כל להקה חיה שמנגנת רוק'נ'רול, ולא הרכב שהמוסיקה שלו נשלטת רק על ידי משקלים מתוחכמים ומורכבות טכנית עקרה. ניסינו להתחבר מחדש לשורשים האמיתיים שלנו – לסול, לג'אז, ולרית'ם אנד בלוז. כשניגנו משהו מורכב מאוד, רצינו שהוא יישמע טבעי וזורם כמו משקל פשוט של ארבעה רבעים... ולהיפך!"

גאי אוונס הוסיף זווית מרתקת על ההשפעות שהפתיעו אפילו אותם: "פיטר ואני שמענו באותם ימים המון אלבומים של ניל יאנג, ונדלקתי לחלוטין על סגנון התיפוף של ראלף מולינה מלהקת קרייזי הורס. הנגינה שלו אמנם נשמעה פרימיטיבית ובסיסית, אבל היא הייתה אפקטיבית בטירוף והיה לו גרוב מעולה. מה שהיה נפלא ב-WORLD RECORD הוא שהתקליט נוגן והוקלט כמעט כולו בהופעה חיה באולפן. הנגינה המשותפת שלנו הפכה למלוטשת ומהנה. הגענו ליכולת לעבור בביטחון מרוק'נ'רול ישיר אל תוך מחוזות מוזרים ופסיכדליים, בלי שנצטרך אפילו לחשוב על זה".

ההקלטות ברוקפילד והמהפך הגיטריסטי של האמיל

מפגשי ההקלטה התקיימו באולפני רוקפילד בוויילס, בין ה-10 ל-30 במאי 1976, מיקום המוכר ללהקה מהקלטות הקודמות שלה. פיטר האמיל, כותב השירים העיקרי, הביא חומרים שקיבלו גוון אפל ומופנם יותר. הגישה לתהליך ההקלטה הייתה עם התמקדות בשימור הרגע במקום חידוד אינסופי של טייקים.

כשצוללים לתוך ההקלטות, נראה שהאמיל קצת השתעמם מלכתוב שוב ושוב את אותו התקליט, ולכן WORLD RECORD שונה למדי מקודמיו. נכון, המרכיבים המרכזיים של ואן דר גראף עדיין שם במלוא תפארתם: קומץ שירים ארוכים, עמוסים בטקסטים אפוקליפטיים ואישיים עד כאב, כשהם עטופים בצלילי אורגן וסקסופונים צורבים. אבל משהו עמוק השתנה: נדמה שפיטר והלהקה נזכרו פתאום שהמילים הן לא הדבר היחיד שקובע. המערך הכלי באלבום מגוון בהרבה, והשינוי המשמעותי ביותר הוא הנוכחות המאסיבית של גיטרה חשמלית – המנוגנת ברובה על ידי האמיל עצמו!

החלקים האינסטרומנטליים קיבלו מרחב נשימה עצום; הלהקה לקחה לעצמה שפע של זמן לג'מג'ם ולהשתעשע באולפן, והתוצאה ברובה מבריקה, משום שהאלתורים האלה נשענים על נושאים מלודיים מוצקים ולא על מריחות א-טונאליות ריקות. יחד עם העובדה שבאלבום הזה מרוכזות כמה מהמלודיות הקוליות הקליטות ביותר של ההרכב בשנות השבעים, קל להבין מדוע הוא תופס מקום מיוחד כל כך. נכון, זה עדיין המשך לסאגה הבלתי נגמרת של קיטורי פיטר האמיל על מר גורלו והיקום, אבל המוסיקה שמלווה את הקיטורים הללו פשוט פנומנלית.

הישרדות, מסכות וטירוף פלמנקו ספרדי

השיר שפותח את הצד הראשון הוא WHEN SHE COMES המהפנט. המילים מתארות אובססיה אפלה והרסנית של הגיבור כלפי פאם פאטאל חסרת רחמים – גברת מסתורית בעלת עור לבן וחיוור. המוסיקה נפתחת בדיסוננס צורם, אך הופכת חיש מהר לג'אם ג'אז-רוק תזזיתי ומהיר.

זה ממשיך עם A PLACE TO SURVIVE – שמביא התבוננות חיובית ומעצימה על הישרדות גם בתקופות הקשות ביותר. גאי אוונס סיפר על כך: "מאוד נהניתי לנגן את זה. זה אחד השירים שצמחו באופן הכי טבעי ואורגני. ידענו בדיוק מה מחכה לנו בשירים כמו WHEN SHE COMES או MEURGLYS III, ולא רצינו לשקוע רק בצדדים האפלים. השאלה הייתה פשוטה: מהו סגנון הרוק של ואן דר גראף ברגע זה?" ריפי הסקסופון של דיוויד ג'קסון יורים לכל עבר בעוצמה קודרת וקפואה, ועדיין השיר איננו קטע גותי מדכא. למרות השירה התיאטרלית והקיצונית של האמיל, הטקסט מלא באופטימיות מהסוג המוכר שלו: הכל אולי נראה אבוד ושחור, אבל יש פתח יציאה אם רק מחפשים אותו. שיר הדוק, קליט ומבוצע פשוט לעילא.

אחריו מגיע MASKS – קטע שגאי אוונס הגדיר כ"שיר מגניב מאוד שיש בו נגינת רוק מסודרת, אלגנטית ומאוד נעימה, המאזנת היטב בין רוק ישיר לבין יציאה קלה מהשגרה".

בתוך הקדרות הזו, החברים מצאו דרך להכניס מנת הומור מופרעת לחלוטין. יו בנטון נזכר בצחוק גדול: "באמצע השיר, בקטע שבו אני מנגן סולו סינטיסייזר וגאי נכנס פתאום עם קסטנייטות, החלטנו לעשות קטע בסגנון מלחמת שוורים ספרדית או פלמנקו! אין לי מושג למה עשינו את זה – זה פשוט ממחיש את הלך הרוח המשוחרר והמטורלל שלנו: 'יאללה, בואו נדחוף גם פלמנקו פנימה!' זה יצא פשוט בזכות רצף האקורדים שליווה את הסולו של ג'קסון – לה, לה-דיאז, לה, לה-דיאז – שזה בדיוק מה שצריך בשביל פלמנקו. פשוט השתעשענו בזמן שג'קסון התפרע בסקסופון, וניסינו להוציא אותו מריכוז כדי לראות אם הוא יישבר!" גאי אוונס הוסיף: "אהבתי את הריף הפרימיטיבי שדפקתי בפזמון. ניסיתי בהתחלה כל מיני מקצבים מתוחכמים, ואז תפסתי את הראש ואמרתי: 'לא, אנחנו צריכים פה משהו הרבה יותר... אידיוטי!'..."

המאבק בבדידות, הגיטרה של האמיל ומקצב רגאיי בלתי צפוי

ניתן לשמוע את הספונטניות הזו ביצירות כמו MEURGLYS III, THE SONGWRITER'S GUILD, יצירה בצד השני שנמשכת למעלה מ-20 דקות ומציגה קטעים אינסטרומנטליים מורחבים. זה משקף את המאבק שלו עם מחסום כתיבה. ויש פה אפילו מקצב בסגנון רגאיי! מצד אחד, עשרים דקות זה חתיכת משא כבד אפילו לחובבי ואן דר גראף מושבעים; מצד שני, היצירה מפוצצת ברעיונות מוסיקליים וטקסטואליים מבריקים. אי אפשר להישאר אדיש לשיר שנפתח בווידוי החשוף: "בימים אלה אני מדבר בעיקר עם צמחים וכלבים – כל מגע אנושי נראה כואב, מסוכן ומשונה".

השם MEURGLYS נלקח ישירות מתוך האפוס הצרפתי הנודע מימי הביניים, 'שירת רולאן', שבו זה היה שמה של חרבו של הבוגד גנלון. פיטר האמיל, עם חיבתו הידועה למיתולוגיה ולדרמה, העניק את השם הזה לגיטרות שלו: הראשונה הייתה אקוסטית, השנייה חשמלית, ו-MEURGLYS השלישית הייתה גיטרה חשמלית שחורה מתוצרת חברת GUILD. השיר מתאר יוצר שמסתגר בחדרו ומפתח תלות רגשית בכלי הנגינה שלו, עד שהגיטרה הופכת לקול היחיד שמבין אותו ומחליפה כל תקשורת אנושית. כאן בדיוק נכנס פיטר עם החשמלית. הסולואים שלו טעונים בעוצמה רגשית גולמית וטוטאלית. והשיא מגיע בדקה השלוש-עשרה, כשהלהקה מחליפה הילוך בפתאומיות ופוצחת במקצב רגאיי אמיתי לחלוטין!

יו בנטון הסביר: "MEURGLYS היה קטע מרהיב. באותה תקופה שמענו המון תקליטים של בוב מארלי. נדלקתי חזק על רגאיי, כך שבמוקדם או במאוחר היינו חייבים לעשות משהו כזה". הוא הוסיף: "אהבנו לשבור גבולות. שילבנו במוסיקה שלנו השפעות של המלחין אוליבייה מסייאן, מקצבי צ'ה-צ'ה-צ'ה של אולמות ריקודים, מבנים תזמורתיים בהשראת סטרווינסקי ומאהלר, רגאיי, מרזיביט מליברפול, מטאל, ועד לג'ורג' גרשווין וגלן מילר – וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל לאלתורים המופשטים!"

תפילה אולימפית ושיא גינס באקורדים

את האלבום חותם השיר WONDERING – מעין המנון תפילה נשגב ומלא תקווה, המזכיר ברוחו את השיר PILGRIMS. זוהי יצירה משותפת של פיטר האמיל ויו בנטון. גאי אוונס סיפר על ההקלטה: "WONDERING הוא קטע יפהפה שהתגבש כמעט מיד בצורתו הסופית. השקענו כל כך הרבה אנרגיה בשירים האחרים, כך שההרגשה הייתה: 'טוב, עכשיו מקליטים את WONDERING. יו עדיין משלים שם את האקורדים, אבל הוא ופיטר כבר סגרו את הכל'. זה העניק לשיר רעננות מיוחדת, כי כמעט שלא נשאר לנו זמן להקליט אותו באולפן".

דיוויד ג'קסון הוסיף: "יו כתב את המוסיקה ל-WONDERING, וזהו קטע פנטסטי עם מלודיה אדירה. ליו יש כישרון יוצא דופן להלחין מנגינות יפהפיות". יו בנטון עצמו התייחס ליצירה בהומור האופייני לו: "WONDERING מחזיק בשיא עולמי של מספר האקורדים שאי פעם נכתבו לשיר בודד! (צוחק). יש לו את הרגעים שלו. אני יודע שהמון אנשים אוהבים אותו, אבל לי הוא נשמע קצת משונה... נו טוב, הרי אני כתבתי אותו!" החלק המסיים והגרנדיוזי של השיר מתגלגל בעוצמה המזכירה טקס פתיחה של משחקים אולימפיים, אך המלודיה שלו מרוממת נפש.

הפיצוץ הכלכלי, האורגן שקרע את החבילה והמורשת

אבל כשהתקליט יצא, הוא נתקל בביקורות מעורבות שערערו את החברים. המתח בתוך הלהקה הגיע לנקודת שבירה. דיוויד ג'קסון עזב. גם יו בנטון החליט שדי לו והותיר את האמיל רותח עליו - זאת כי כספים רבים שהלהקה הרוויחה הושקעו עבורו בבניית אורגן חדש. האמיל אמר אז שאין סיכוי שהוא יוותר לבנטון על העניין ושהקלידן יהיה חייב להחזיר להם את הכסף על אורגן שטרם הושלמה בנייתו והותיר אותם מרוששים. מבחינה כלכלית הלהקה עמדה בפני שוקת שבורה, וההשקעה העצומה באורגן הייחודי של בנטון, בשילוב העזיבה של שני חברי מפתח, פירקה את ההרכב הקלאסי בשיא תנופתו.

אז כדי להעריך את WORLD RECORD באמת, דרושות כמה האזנות חוזרות ונשנות. אי אפשר לקלוט את כולו במלואו מבלי לגלות נכונות להזדהות עם המצוקות הקיומיות של פיטר האמיל. אבל מה שמרשים במיוחד הוא שהשירים כאן בנויים בצורה מאוזנת ואנושית. אין כאן התפרעות חסרת גבולות; הדיסוננסים ממוננים בקפידה, התפקידים הכליים חכמים, ריפי הסקסופון של ג'קסון חותכים בבשר החי, האורגן של בנטון מהדהד בעומק, והגיטרה החשמלית של האמיל מעניקה חספוס מריר ומרענן. זהו אלבום בוגר ומרתק, וקל להבין מדוע רבים ממעריצי הלהקה רואים בו את אחת מפסגות היצירה הגדולות ביותר של ואן דר גראף ג'נרייטור – גם אם בסקרי המעריצים הרשמיים PAWN HEARTS ממשיך לקטוף באופן מסורתי את המקום הראשון - או השני.

בונוס: החודש, אוקטובר בשנת 1983 (לא ידוע בדיוק מתי) יצא תקליט עם הופעה ישנה של להקת הדלתות ושמו ALIVE, SHE CRIED. הכותרת המסקרנת הזו, למי ששפשף את עיניו, נלקחה מתוך השורה המפורסמת בשיר המונומנטלי WHEN THE MUSIC'S OVER, שבה מוריסון זועק את זה במלוא גרונו.

יציאת התקליט סימנה רגע משמעותי עבור מעריצי הדלתות, והציעה הצצה נדירה להופעות החיות העוצמתיות של הלהקה אי שם בסיקסטיז. לאחר יותר מעשור לאחר מותו של זמר הלהקה, ג'ים מוריסון, והפירוק של הלהקה לאחר מכן, האלבום הביא חיוניות חדשה למורשת. עולם הרוק היה שרוי בימים ההם בשיאו של גל ה-DOORS REVIVAL הפנומנלי של תחילת שנות השמונים. הגחלת הוצתה בעקבות פסקול הסרט "אפוקליפסה עכשיו" (שנפתח עם THE END המהפנט) ורב-המכר הביוגרפי NO ONE HERE GETS OUT ALIVE. פתאום דור שלם של בני נוער וצעירים בשנות השמונים גילה את הדלתות והשתוקק לעוד חומרים מההרכב האגדי מלוס אנג'לס.

ההפקה של התקליט הזה, מראשוני תקליטי ההופעות שיצאו לאחר מות מוריסון (ואחריו יבואו עוד הרבה אלבומים חיים) הייתה תהליך שנערך בקפידה שמטרתו להחזיר את הקסם של הלהקה על הבמה ולספק אוסף של הקלטות חיות שטרם ראו אור. בעקבות פירוק הלהקה המקורית, העניין בה המשיך לגדול, הודות לפופולריות המתמשכת של אלבומי האולפן, התקליט AN AMERICAN PRAYER ודמותו הממגנטת של מוריסון המנוח. אז מתוך רצון להרחיב את הדיסקוגרפיה החיה של הלהקה, ולהרוויח גם כסף על הדרך (ברור, לא?), הוחלט להפיק את הדבר הזה. כמו שכולנו יודעים, חברות תקליטים מעולם לא החמיצו הזדמנות לעשות קופה נאה על גבם של סרטי הקלטה מאובקים. כפי שריי מנזרק נהג לספר בהתלהבות ובחיוך רחב: "ג'ים היה שמאן אמיתי על הבמה, כוח טבע שלקח את הקהל לחוויה דיוניסית מסחררת. הרגשנו שהעולם צמא לשמוע את העוצמה הזו שוב, והגיע הזמן לפתוח את הכספות".

הצלילה למרתפי ההקלטות והמפגש המחודש עם פול רוטשילד

אז נערכה צלילה עמוקה לתוך ארכיון ההקלטות החיות של הדלתות. ברוס בוטניק, טכנאי ההקלטה הוותיק של הלהקה ומפיק שותף בפרויקט, מילא תפקיד מפתח במיון אינספור שעות של הקלטות מהופעות שונות שהוקלטו בין 1968 ל-1970. חלק מההקלטות נבחנו להכללה באלבומי הופעות קודמים, בעוד שאחרות העלו אבק מאז שנעשו. בוטניק הכיר כל נשימה של ג'ים וכל צליל קלידים של ריי עוד מימי העבודה באולפני סאנסט סאונד. הוא ישב במשך שבועות במרתפי הארכיון, עבר סרט-סרט בין הופעות בבוסטון, דטרויט, ניו יורק, לוס אנג'לס וקופנהגן, כשהוא מנפה את הרגעים הבינוניים בחיפוש אחר אותו ברק חד-פעמי.

בוטניק, יחד עם חברי הלהקה ששרדו רובי קריגר, ריי מנזרק וג'ון דנסמור, ביקשו למצוא את ההקלטות האיכותיות ביותר שיבליטו את הלהקה בשיאה. תהליך הניפוי בין הקלטות הללו היה משימה לא קטנה. חלק מההקלטות נאלצו להיזרק עקב איכות צליל ירודה, בעוד שאחרות נזקקו לשיפור שמע ניכר. רובי קריגר עצמו שיתף בכנות מלאת הומור: "היינו חייבים להיות מאוד זהירים ולוודא שאנחנו מציגים את ג'ים בלילות הטובים ביותר שלו – כזמר רוק ומשורר חד ומבריק, ולא באותם לילות שבהם הוא שתה קצת יותר מדי ושכח איפה הוא נמצא או מה המילים של השיר הבא".

אחד מרגעי השיא הבולטים של האלבום הוא הכללת הקאבר של הלהקה לשיר GLORIA של להקת THEM (עם ואן מוריסון). הדלתות אהבו לבצע את השיר הזה בהופעה, ומוריסון אפילו הוסיף כמה משפטים חדשים ומלוכלכים יותר לשיר. ההופעה הזו הייתה מבוקשת זמן רב על ידי מעריצים, מכיוון שהיא ייצגה רגע ייחודי בהיסטוריה של הלהקה שבו ההגשה הנלהבת של מוריסון הביאה מימד חדש לחלוטין לשיר הקלאסי. הכללתו בתקליט סימנה את הפעם הראשונה שהוא שוחרר רשמית, מה שהגדיל עוד יותר את כוח המכירה שלו.

קטעים אחרים, כמו LIGHT MY FIRE, הובאו מהופעות חיות שכבר השיגו מעמד אגדי בקרב אספני בוטלג. הלהקה בחרה בהקלטה מפורום FELT בניו יורק ב-1970, שם השירה של מוריסון הייתה מחשמלת במיוחד. אלא שכאן נעשתה מלאכת עריכה מבריקה אך פוגמת באותנטיות: שירתו הלוהטת של מוריסון אכן הוקלטה ב-18 בינואר 1970 באולם FELT FORUM, אך חלק מסולו הקלידים הווירטואוזי הודבק מהופעה אחרת באולם BOSTON ARENA (מ-10 באפריל 1970). בנוסף, במהלך הביצוע ג'ים לוחש ומדקלם קטע מצמרר משירו GRAVEYARD POEM, עם השורות המצמררות על הדם ברחובות העיירה ניו הייבן.

ומה לגבי שאר הפנינים באלבום? הצד השני נפתח בצמד מוחץ: TEXAS RADIO & THE BIG BEAT ואחריו ישר לתוך LOVE ME TWO TIMES. שניהם הוקלטו בכלל באולפן טלוויזיה בקופנהגן, דנמרק, ב-18 בספטמבר 1968, במהלך סיבוב ההופעות האירופי היחיד שקיימה הלהקה אי פעם.

הפנינה הבלוזית של האלבום היא ללא ספק הקאבר לקלאסיקה של ענק הבלוז וילי דיקסון, LITTLE RED ROOSTER, שהוקלט ב-FELT FORUM ב-17 בינואר 1970. במפוחית הבלוז המייללת והנפלאה מנגן לא אחר מאשר ג'ון סבסטיאן (איש להקת THE LOVIN' SPOONFUL), שקיבל בקרדיטים של האלבום את הכינוי המחתרתי "GRAPEFRUIT" מטעמי חוזים משפטיים וחברות תקליטים! ג'ים שר שם בלוז גרוני, משוחרר וספוג באלכוהול, בדיוק כפי שבלוז מלוכלך צריך להישמע.

שיר מרגש נוסף הוא MOONLIGHT DRIVE, ששולב יחד עם דקלום השיר HORSE LATITUDES (מתוך ההופעה בתיאטרון AQUARIUS ב-21 ביולי 1969). לשמוע אותו בגרסה חיה ארוכה ומסתורית היה רגע שיא עבור מעריצי הלהקה, והוא אף יצא כצד ב' של הסינגל GLORIA. ולקינוח, הרצועה YOU MAKE ME REAL מאותה הופעה באולם AQUARIUS – ביצוע רוק'נ'רול מהיר, מחוספס ובועט, שבוצע על הבמה חודשים רבים לפני שהשיר הוקלט באולפן ונכלל באלבום MORRISON HOTEL.

עבודת השחזור האולפנית והסאונד האנלוגי

היה צורך לערוך מיקס חדש פה כדי לשפר את איכות השמע. שחזור ההקלטות לאיכות הניתנת להוצאה היה כרוך במאמץ משמעותי. בוטניק השתמש בטכניקות עיבוד אודיו מודרניות כדי לנקות רעשי רקע ולשפר את הבהירות של הכלים. מכיוון שההקלטות נעשו במקור עם ציוד אנלוגי, המרתן לפורמט המתאים לשחרור בשנות ה-80 דרשה טיפול זהיר כדי למנוע נפילה של הסאונד.

אחד האתגרים הגדולים ביותר היה להבטיח שהאלבום ישמור על צליל מגובש, למרות שההקלטות הגיעו מהופעות שונות. פירוש הדבר היה, לעתים קרובות, לשפר את התדרים הנמוכים כדי לתת לבס (שנוגן בידו השמאלית של מנזרק) תפקיד בולט יותר או להביא את קולו של מוריסון לקדמת הבמה כדי להציג כהלכה את הנוכחות הדרמטית שלו. אי אפשר שלא להעריך את המאמץ הזה: הצוות הצליח לתת להקלטות נפח והפקה שנשמעו עדכניים לשנות השמונים, מבלי לעקר את החספוס, הזיעה והחמימות האנלוגית המקורית. קלידי הפסנתר-בס של מנזרק קיבלו תחתית שמנה שמחזיקה את כל העסק, והתיפוף המדויק והג'אזי של דנסמור יוצא מתוך הרמקולים בצלילות מופלאה.

ההצלחה במצעדים, עדותו של ג'ון דנסמור ומורשת האלבום

המעריצים, שחיכו בקוצר רוח לחומרים חדשים מהדלתות, חיבקו בחום את התקליט הזה. זה אמנם לא הגיע לשיאים המסחריים של האלבומים המקוריים של הלהקה, אבל הוא מילא חלל בקטלוג של הלהקה בכך שהציע אוסף רשמי של הופעות חיות, ראשון מאז שיצא, בשנת 1970, האלבום הכפול ABSOLUTELY LIVE. הקהל הצביע ברגליים (ובארנקים).

המתופף, ג'ון דנסמור, בספרו: "בערך באותו זמן, בסתיו 1983, הפופולריות של הלהקה המשיכה לעלות, וכידוע, אין הרבה חומר שלא שוחרר. אז אנחנו התחלנו להאזין לחומר החי הישן שלנו כדי לראות אם יש שם משהו. אני סוג של שמח שבימים עברו לא הפעלנו את מכונות ההקלטה כשערכנו ג'אמים. כך מנענו שהרבה זבל ייצא לאחר המוות. פול רוטשילד היה מוכן להפיק את מה שעתיד היה להפוך לאלבום ההופעה השני שלנו, ALIVE, SHE CRIED, אז הוא התקשר אליי. הוא בערך התנצל על ההערות ששיחרר בעבר על התקליט AN AMERICAN PRAYER, והוא מסוג הבחורים שאי אפשר לא לאהוב אותם זמן רב מדי, אז הוא הצטרף לפרויקט. לא חזרנו על אף שיר מהאלבום החי הראשון, והכנסנו את 'גלוריה' מהסאונד צ'ק בתיאטרון AQUARIUS. זה נשמע נהדר". הדברים הללו של דנסמור ממחישים עד כמה חברי הלהקה שמרו על רף אומנותי גבוה ולא הסכימו לשחרר שאריות מביכות, ואיזה יופי היה לראות את פול רוטשילד חוזר לעמדת הקברניט כדי לסגור מעגל.

בשלב מאוחר יותר צורף תקליט זה לאלבום ההופעה הראשון, ABSOLUTELY LIVE, ויצא תחת הדיסק הכפול, IN CONCERT. ובכל זאת, החזקת עותק ויניל מקורי של ALIVE, SHE CRIED מ-1983, עם העטיפה השחורה-ירוקה הדרמטית של ג'ים מוריסון שקופץ באמצע הופעה, היא תענוג מוזיקלי ונוסטלגי ששום דיסק או קובץ דיגיטלי לא יוכלו להחליף בעיניי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים