רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "התיאוריה שלי היא שבכל פעם שהתעשייה מקבלת עוצמה וחשיבה תאגידית שולטת במה שהיא המוזיקה, אז המוזיקה מחווירה" (פול סיימון)

ב-16 באוקטובר בשנת 1968 קרה אירוע מביש לזמרת מאמה קאס, כשהיא ניסתה לעשות מופע משלה מיוחד בלאס וגאס. ערב הפתיחה הזה התרחש במלון היוקרתי, 'ארמון הקיסר'.

זה תוכנן להיות הערב הראשון בו מופיעה שם דמות מעולם הפופ. בראיון שערכה קאס לפני כן היא סיפרה שברצונה לגרום למוחות של אנשים בקהל להתפוצץ מתדהמה לנוכח איכות הופעתה. בשביל ההפקה היא שכרה את הבסיסט הארווי ברוקס על מנת שינהל מוסיקלית את ההפקה. כמו כן היא שכרה את שירותיו של מייסון וויליאמס, מצוות כותבי הטקסטים לתוכנית הטלוויזיה האמריקאית 'האחים סמות'רס'. בליל הפתיחה הגיעו חברים לעודד את הזמרת השאפתנית. ביניהם ג'ימי הנדריקס וגם שלושת חבריה ללהקת 'האימהות והאבות', שבשלב הזה הייתה כבר מפורקת.

לפני עלייתה של קאס לבמה היה מופע חימום קומי של פליפ ווילסון, שגרם להנאה וצחוק בקרב הקהל המבוגר. בינתיים, מאחורי הקלעים, פיתחה קאס חום והצטננות שהחלו להחמיר עם כל רגע שעבר. חבריה חשבו לבטל את ההופעה ולהסיעה לבית החולים אך מנהלה התעקש שתופיע כי לדעתו זה ערב חשוב מאד. ההנאה בקהל הפכה לחמיצות פנים בשנייה בה קאס עלתה לבמה בשמלה עם גוון צבעים פסיכודאלי. התסרוקת שלה נראתה כמו של אישה שקמה בזה הרגע מ-15 שעות שינה.

קאס פתחה את ההופעה עם השיר 'רוקדים ברחובות'. אך קולה היה חלש ובקושי נשמע. קאס נאבקה בגרונה לאורך כל ההופעה. אך הדרן ראוי לא היה כי הקהל לא מחא כפיים על מנת להחזירה לבמה. קאס, שלא רצתה לוותר בקלות על חלומה, עלתה בכל זאת לבמה וסיפרה בקול מתנצל כי היא רצתה להיות בעסקי השעשועים מאז גיל ארבע ושבערב הזה היא הגיעה לשיא שלה מבחינת שאיפתה. היא הוסיפה שהיא תזכור את הערב הזה גם אם היא לא תצליח להופיע שם שוב. לקהל ההמום היא הוסיפה שכרגע היא לא זכרה היטב את כל מילות השירים למופע אבל המצב רק ישתפר. בשלב הזה היו פה ושם מחיאות כפיים. קאס שרה את 'תחלום חלום קטן' ועזבה את הבמה. מאוחר יותר באותו ערב נערכה ההופעה השנייה. הפעם קולה של קאס היה במצב גרוע יותר ממה שנשמע בהופעה הראשונה.

הקהל לא ריחם ועזב את האולם בקולניות. מישהו צעק כי המופע מזכיר לו את הטיטאניק וגורלה. הביקורות למופע היו קוטלות. ביקורת של ג'ון קארפנטר, מעיתון LOS ANGELES FREE PRESS, ציינה שזה היה ערב שכולו מבוכה נוראית. הקהל המבוגר של לאס וגאס הראה בעיקר התנגדות כלפי המיצג הפסיכדלי של מאמה קאס וכמה מחבריה. עיתון NEWSWEEK הישווה את ההופעה לאסון הטיטאניק. קארפנטר הוסיף שנראה לו כי קאס לא עשתה כלל חזרות למופע, סמכה על הקסם האישי שלה והיכולת לשלוט בקהל בצורה טבעית ופשוט שכחה שלאס וגאס זה לא מועדון רוק.

מאוחר יותר התבררה עובדה מטרידה שעזרה לכישלון המופע; קאס הזריקה הרואין לפני שעלתה לבמה. למחרת האירוע המביש טסה קאס ללוס אנג'לס בדיכאון גמור וביטלה את שאר תאריכי הופעותיה שנקבעו בלאס וגאס. ההימור הפעם לא השתלם.

ב-16 באוקטובר בשנת 1969 הקליטה להקת רוק חדשה בשם בלאק סאבאת' את תקליט הבכורה שלה.

הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "זמן לא רב לאחר הופעת הבכורה שלנו ברדיו, התקשר צייד כשרונות בשם טוני הול למנהל שלנו, לג'ים סימפסון, ובא עם הצעה: הוא ילווה לו את הכסף כדי להקליט אלבום ולעזור לנו למצוא חברת תקליטים. כל אחד מאיתנו לקח מההלוואה הזו 125 פאונד עבור בגדים, אוכל ותשלומים עבור כלי הנגינה שלנו. הגענו לאולפני ריג'נט סאונד בסוהו של לונדון, שם הרולינג סטונס, הקינקס, המי, ג'ימי הנדריקס ואחרים הקליטו.

המפיק היה רוג'ר ביין, שעבד עבור חברת התקליטים פונטנה, שהיה צעיר ולא מנוסה. ובגלל שמעולם לא היינו באולפן הקלטות ולא ידענו מה אנחנו אמורים לעשות, התייחסנו לזה כמו הופעה. בכל מקרה היו שני סשנים של שמונה שעות כשערוצי הנגינה ורוב השירה הוקלטו ביום ראשון ותוספות נעשו ביום השני. אני זוכר את אוזי (אוסבורן) רוצה לעשות מחדש את השירה שלו בסוף השיר WARNING, אבל לא היה לנו מספיק זמן לזה".

אוזי אוסבורן בספרו: "עד כמה שאני זוכר, לא היו לנו שום הקלטות דמו לפני כן ולא היה דיבור רשמי על יצירת אלבום. ג'ים רק אמר לנו יום אחד שנעשה זאת כשהוזמנו לשבוע של הופעות בציריך, ובדרכנו לשם, נצטרך לעצור באולפני ריג'נט סאונד בסוהו ולהקליט כמה רצועות עם מפיק בשם רוג'ר ביין והטכנאי שלו, טום אלום. אז זה מה שעשינו. פשוט הבאנו את הציוד שלנו ועשינו סט חי בלי קהל. לאחר שסיימנו, בילינו כמה שעות בהוספת גיטרה ושירה פה ושם וזה היה זה. העניין בוצע. ככה צריך לעשות אלבומים לדעתי. לא היה לנו את הלוקסוס לקחת את הזמן שלנו. זו לא הייתה אופציה. אז פשוט נכנסנו לשם ועשינו את זה. ואז למחרת יצאנו לדרך לציריך בטרנזיט. אפילו לא שמענו את המיקס האחרון של רוג'ר וטום כשעזבנו את סוהו. כך התנהלו עסקי המוזיקה באותם ימים. כלהקה, היה לך פחות מה לומר על מה שקורה. אני זוכר שהדרך לשוויץ בחלק האחורי של טנדר טרנזיט הייתה ממש ארוכה. כדי להרוג את הזמן, עישנו סמים. המון סמים. כשהגענו סוף סוף לציריך, היינו כל כך רעבים שמצאנו את אחד מאותם בתי קפה שוויצרים יוקרתיים וערכנו תחרות לראות מי יכול לאכול הכי הרבה בננה ספליט בזמן הקצר ביותר. הצלחתי לדחוף עשרים וחמש בננות מזורגגות בגרון שלי לפני שהבעלים זרק אותנו החוצה. כל הפנים שלי היו מכוסות בקרם ועדיין יכולתי לאכול עוד כמה בננות".

הגיטריסט, טוני איומי, בספרו: "הסבל שלנו, לוק, הסיע את הציוד שלנו לאולפן ריג'נט סאונד ליד טוטנהאם קורט רואד בלונדון, ב-16 באוקטובר 1969, והניח שם את המגברים. הסטודיו לא היה גדול בהרבה מסלון קטן וכולנו ניגנו שם ביחד, עם מחיצות בינינו לבין ביל המתופף. אוזי שר בתא קטן בזמן שהלהקה ניגנה. הכל בוצע כמו כמו להקה חיה. מעולם לא הייתי באולפן לפני כן ולא ידעתי כלום על הקלטה ואיפה לשים מיקרופונים או משהו. אני חושב שבטח היה קשה לרוג'ר ביין והטכנאי טום אלום להיכנס ולעבוד איתנו. שני בחורים שמעולם לא טיילו איתנו, לא ידעו איך אנחנו, לא ידעו איך אנחנו נשמעים, אבל נכנסו ופתאום הוסיפו לזה את הדבר שלהם. הבעיה שתמיד הייתה לנו היא להסביר לאנשים איך הקליטו אותנו ואיך אנחנו מגדירים את הסאונד שלנו".

ב-16 באוקטובר בשנת 1968 יצא אלבומו השלישי (והפעם כפול) של ג'ימי הנדריקס ושמו ELECTRIC LADYLAND. רבים (ואני ביניהם) מכתירים את האלבום הזה לשיא היצירתי שלו. הוא גם היה האלבום האחרון שיצא בזמן אמת של שלישיית "ג'ימי הנדריקס אקספריינס". אז מה באמת קרה בהכנות לאלבום?

שנת 1968. "קיץ האהבה" הוא כבר זיכרון מתוק והעולם סוער. בלב המהומה ניצבת שלישיית הג'ימי הנדריקס אקספריינס, הלהקה הלוהטת ביותר על הפלנטה, שעומדת להתחיל במסע הקלטות שיהפוך לאחד המפרכים, היצירתיים וההרסניים בתולדות הרוק. פחות משלושה שבועות אחרי יציאת תקליטם השני, AXIS BOLD AS LOVE, ג'ימי הנדריקס, הבסיסט נואל רדינג והמתופף מיץ' מיטשל נכנסו לאולפני OLYMPIC בלונדון כדי להתחיל את העבודה על מה שיהפוך ליצירת המופת הכפולה, המסובכת והמסוכסכת שלהם, ELECTRIC LADYLAND. איש מהם לא שיער שהיצירה הזו תהיה גם שירת הברבור של ההרכב המקורי.

העבודה החלה ב-20 בדצמבר 1967. הנדריקס, מצויד במכשיר הקלטה קטן של שניים או ארבעה ערוצים שסחב איתו לכל מקום, היה מלא ברעיונות. נואל רדינג מעולם לא שמע מה הוקלט על הסלילים הללו, אך שיער כי היו אלה סקיצות ראשוניות לתקליט החדש. הסשנים הראשונים באנגליה הניבו גרסאות מוקדמות לכמה קטעים. אחד מהם היה CROSSTOWN TRAFFIC, ש"שאל" כמה אקורדים משיר קודם שלהם, SPANISH CASTLE MAGIC. הנדריקס לא הסתפק בגיטרה; הוא ניגן גם עם מסרק עטוף בנייר טישו כדי ליצור סאונד של קאזו, ודייב מייסון מלהקת טראפיק תרם קולות רקע. יום למחרת, הם הקליטו גרסה ראשונית לשיר הנושא, HAVE YOU EVER BEEN (TO ELECTRIC LADYLAND), כאשר הנדריקס עצמו ניגן את תפקיד הבס.

במקביל, הקליטה הלהקה קטע אינסטרומנטלי בשם TAX FREE, קאבר לצמד השוודי HANSSON AND CARLSSON, שמיטשל קיווה שיזכו יום אחד לתמלוגים עבורו. מיטשל גם זכר קטע מסתורי בשם MUSHY NAME מאותה תקופה, שתהה אם אי פעם יראה אור יום, לצד קטע שירה שלו שהוא התפלל שיישאר גנוז לנצח.

האלבום לא נולד בלידה טבעית. לקח להנדריקס שנה שלמה להרכיב אותו מסשנים שונים שנערכו במקומות שונים. בתקופה ההיא, טווח של שנה נחשב לזמן ארוך מדי על מנת להרכיב אלבום. במהלך ההכנות נטש אותו המנהל צ'אס צ'אנדלר, שהיה גם זה שגילה אותו. בנוסף, להקתו הקבועה (עם נואל רדינג על הבס ומיץ' מיטשל בתופים) החלה להתפורר. ואם זה לא מספיק, הנדריקס סבל גם מבעיות משפטיות שצצו בעקבות חוזים מפוקפקים שחתם עליהם.

בגלל הבעיות המשפטיות האלו נאלץ הנדריקס לעצור את תהליך ההקלטה ולצאת להופעות על מנת להרוויח כסף כדי לשלם חובות. בשלב הזה היו שלושת חברי הלהקה מותשים נפשית ופיזית. מאחוריהם היו שני אלבומים מעולים ואין ספור הופעות. גם צריכת האל.אס.די הקבועה לא תרמה לחידוש אנרגיות.

אבל השינוי הגדול באמת התרחש כשההפקה עברה לניו יורק, לאולפני RECORD PLANT החדשניים. האולפן, שנפתח בסוף 1967, הוקם בסיועו של כריס סטון, מנהל מכירות לאומי של ענקית הקוסמטיקה REVLON, שהשקיע יחד עם הבוס שלו, צ'ארלס רבסון, סכום עתק של 300,000 דולר. האולפן הזה, שהציע טכנולוגיית הקלטה של 12 ערוצים (ומאוחר יותר 16), פתח בפני הנדריקס עולם חדש של אפשרויות. קטעים שהוקלטו על ארבעה ערוצים בלונדון, כמו ALL ALONG THE WATCHTOWER של בוב דילן, הועברו למכונה החדשה בניו יורק כדי שהנדריקס יוכל להמשיך ולבנות אותם שכבה אחר שכבה. "אנחנו כבר מקליטים שירים חדשים כי הם באמת פנטסטיים ואנחנו פשוט כבר נכנסנו לזה", סיפר ג'ימי הנדריקס לרולינג סטון בפברואר 1968, מייד אחרי שהופיע בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו. "יש לך את השירים האלו בראש. אתה רוצה למהר ולחזור לדברים שעשית באולפן, כי ככה אתה מכוון את דעתך. רצינו לנגן בפילמור באופן טבעי למדי, אבל אתה חושב על כל השירים האלו, שהם שונים לחלוטין ממה שעשיתי עכשיו".

המעבר לניו יורק סימן גם את תחילת הסוף עבור צ'אס צ'נדלר, הבסיסט לשעבר של האנימלס, שהיה המנהל, המפיק והאיש שגילה את הנדריקס. צ'נדלר, שהקים לאחרונה משפחה, התקשה להתמודד עם שני דברים: הפרפקציוניזם חסר הגבולות של הנדריקס והאווירה הפרועה שהחלה להשתלט על האולפן. ג'ימי, ללא השגחתו של צ'נדלר, היה מקליט טייקים אינסופיים, לעיתים שלושים ויותר, עד שדעתם של חבריו נטרפה עליהם. רדינג ראה בכך מעשה "מטופש", ונזכר תמיד במשפט של צ'נדלר: "אם לא השגת את זה בטייק השלישי, קח הפסקה".

מיטשל הסביר כי צ'נדלר התייאש מהגישה של ג'ימי ומהתנהלותו של המנהל השני, מייק ג'פרי. האולפן, שהיה במרחק שני בלוקים בלבד ממועדון ה-SCENE הפופולרי, הפך למסיבה אחת גדולה. לימוזינות היו ממתינות שעות מחוץ למועדון כדי להסיע את הלהקה, חברים ו"כל מה שזז" אל האולפן. האבטחה הייתה רופפת, והנדריקס היה מופיע עם פמליה אינסופית של אנשים, מה שהפך כל ניסיון לעבוד למשימה כמעט בלתי אפשרית. בתוך כל הבלגן הזה, צ'נדלר הרגיש שהוא מאבד שליטה. ב-8 במאי הוא עזב סופית, והותיר את הנדריקס כמפיק הראשי של התקליט, בסיועו של הטכנאי אדי קריימר. חברו של הנדריקס, אריק ברדן, אמר לימים: "אני חושב שכשהוא וצ'אס נפרדו, זה היה סוף כישוף הקסם".

עזיבתו של צ'נדלר רק החריפה את המצב עבור נואל רדינג. המתח בין רדינג להנדריקס, שהיה קיים תמיד מתחת לפני השטח, התפרץ במלוא עוזו. רדינג תיעב את האורחים הרבים באולפן, בעוד מיטשל והנדריקס אהבו את הרעיון של נגנים אורחים. הוא גם סלד מהעובדה שהנדריקס החל לראות את עצמו כבמאי, מנסה להסביר את רעיונותיו במילים אך מאבד את קו המחשבה ורק יוצר בלבול.

נקודת השבירה של רדינג הגיעה ב-21 בינואר, במהלך ההקלטות של ALL ALONG THE WATCHTOWER. מתוסכל מהטייקים הבלתי נגמרים של הנדריקס, הוא פשוט קם ועזב את האולפן. כתוצאה מכך, רדינג מנגן רק בחמישה מתוך שישה עשר קטעי האלבום. הנדריקס, שלא התרגש במיוחד, פשוט הזמין נגנים אחרים למלא את החלל. בין האורחים היו סטיב ווינווד מלהקת טראפיק, וג'ק קסידי הבסיסט מג'פרסון איירפליין, שניגנו בג'אם הארוך והבלוזי VOODOO CHILE. מיטשל הבהיר שהסיפור הרומנטי כאילו הם ג'ימג'מו במועדון ואז קפצו לאולפן הוא "סיפור נחמד, אבל זה לא באמת היה ככה". גם כריס ווד, מלהקת טראפיק, התארח בהקלטות עם חליל הצד שלו. אורח מפורסם נוסף היה בריאן ג'ונס מהרולינג סטון, שניגן כלי הקשה וניסה לנגן פסנתר. לפי אדי קריימר, ג'ונס היה כל כך מסומם שתרומתו לפסנתר הייתה בלתי שמישה ונגנזה.

במקביל לכאוס האמנותי, החל רדינג לחשוד גם בצד העסקי. אחותו, שעבדה כרואת חשבון, הפגישה אותו עם הבוס שלה, ורדינג גילה לתדהמתו עד כמה היה נאיבי. הוא הבין שהיה אמור לקבל אחוזים ממכירות, הופעות בטלוויזיה, מרצ'נדייז וזכויות לסרטים, אך מעולם לא ראה חוזים. למעשה, רואה החשבון שלו לא הצליח לאתר שום חוזה שרדינג חתם עליו. "הייתי בסיסט בארץ הפלאות", הוא הודה.

החשדנות גברה כשהתברר שג'ימי נוהג לקנות גיטרות, תופים וציוד לחברים שלו על חשבון הלהקה. לילה אחד במועדון ה-SCENE, הוצע לכל אחד מחברי הלהקה מיליון דולר כדי לחתום עם ארגון בעל קשרים מפוקפקים למאפיה. לא ברור אם מישהו מהם הסכים. המתח הגיע לשיא ב-2 במאי, כשנואל התפרץ על ג'ימי באולפן שהיה עמוס באנשים: "זו מסיבה, לא סשן הקלטות!". ג'ימי רק ענה לו: "תירגע, בנאדם...". רדינג, שכבר "נרגע" במשך חודשים, פשוט יצא מהמקום, לא בטוח אם אי פעם יחזור.

למרות כל הדרמה, היו גם רגעים של גאונות צרופה. רדינג עצמו ניצל זמן אולפן פנוי כדי להקליט שניים משיריו. באחד המקרים, כשג'ימי לא הופיע במשך יומיים, רדינג ומיטשל הקליטו את הבסיס לשיר LITTLE MISS STRANGE. כשג'ימי חזר, הוא הוסיף את תפקיד הגיטרה שלו באדיבות רבה, תוך שהוא מוודא שרדינג מרוצה מהתוצאה. שני השירים של רדינג, זה ו-SHE'S SO FINE מהתקליט הקודם, נותרו במשך שנים מקור ההכנסה המשמעותי היחיד שלו מהתקופה עם הנדריקס. רדינג הממורמר פנה להקמת להקה משלו בשם FAT MATTRESS, אותה כינה הנדריקס באופן לגלגני בשם THIN PILLOW. הנדריקס חש אז שהבסיסט שלו משקיע את רוב מרצו בלהקתו החדשה על חשבונו.

שיר נוסף שנולד מתוך רגע של השראה היה RAINY DAY, DREAM AWAYy. הנדריקס כתב אותו באמצע סופה טרופית במיאמי, פלורידה. ההקלטה הייתה למעשה ג'אם ספונטני עם מוזיקאים מקומיים. מייק פיניגן, שניגן אורגן בסגנון ג'ימי סמית', סיפר: "פשוט ג'ימג'מנו קצת והתחלנו להקליט. ההוראה היחידה של ג'ימי הייתה 'אני רוצה לנגן שאפל, ויהיה רק אקורד אחד'". יחד איתם ניגנו לארי פוסט בקונגס ופרדי סמית' בסקסופון טנור. התוצאה, שהיא הטייק העשירי מתוך סשן ארוך, היא קטע ג'אזי ונינוח, שונה מאוד משאר החומר בתקליט.

כשהאלבום היה כמעט מוכן, החל ויכוח חדש: העטיפה. להנדריקס היו רעיונות ברורים. הוא רצה להצטלם עם דוגמנית העל ורושקה במדבר, כשהיא מובילה את חברי הלהקה בשלשלאות. כשהרעיון הזה לא יצא לפועל, הוא בחר באופציה אחרת: תמונה שצילמה לינדה איסטמן (לימים מקרטני) בסנטרל פארק בניו יורק. בתמונה נראים חברי הלהקה יושבים על פסל של "אליס בארץ הפלאות" מוקפים בילדים שחורים ולבנים. הנדריקס שלח מזכר לחברת התקליטים WARNER BROS וביקש מפורשות: "אנא השתמשו בתמונת הצבע איתנו והילדים על הפסל לעטיפה הקדמית או האחורית. כל שינוי דרסטי מהוראות אלו לא יהיה הולם למוזיקה ולשלב הנוכחי של הלהקה שלנו".

חברת התקליטים התעלמה לחלוטין. בארצות הברית, התקליט יצא עם צילום ראש מטושטש של הנדריקס באפקט SOLARIZED. בבריטניה, המצב היה גרוע עוד יותר. חברת TRACK RECORDS בחרה בעטיפה שערורייתית ובה עשרים ואחת נשים עירומות, המכסות את עצמן בעטיפות תקליטים של הנדריקס. חנויות רבות סירבו להציג את התקליט ומכרו אותו עטוף בנייר חום. כשהעיתונות הבריטית שאלה את הנדריקס על כך, הוא טען שלא ידע דבר: "אני לא מחליט אילו תמונות יופיעו על התקליטים שלי. לא ידעתי דבר על העטיפה האנגלית. אני חושב שזה עצוב איך שהצלם גרם לבחורות להראות מכוערות. הוא עיוות את התמונה עם עדשת עין דג או משהו. זה מרושע. זה גרם לבנות להיראות רע. אבל זו לא אשמתי". ריינה סאטקליף, אחד הבחורות הערומות, הגיבה בכעס למלודי מייקר על העטיפה: "העטיפה הזו מציגה אותנו כמו פרוצות זקנות. ככה אנחנו נראות על העטיפה. העטיפה הזו רקובה. כל הנשים נראו נהדר בעת הצילום אבל הדרך בה צולמנו גרמה לנו להיראות עייפות וזקנות. ניסינו להיראות סקסיות אבל זה ממש לא נראה בעטיפה הזו, לצערי".

באופן אירוני, גם כשהקטלוג של הנדריקס עבר לידי משפחתו ב-1997, והם החזירו את העטיפות המקוריות, הם פספסו את ההזדמנות להגשים סוף סוף את רצונו המקורי של ג'ימי ולהשתמש בתמונה של לינדה איסטמן.

לאחר חודשים של הקלטות, אוברדאבים ומיקסים, האלבום הושלם ב-27 באוגוסט 1968. במכתב ששלח עם הסלילים, הנדריקס התנצל על העיכוב וכתב: "הפקתי את רוב זה בעצמי, כך שאני לא יכול להכחיש שזה מייצג בדיוק את מה שהרגשתי בזמן ההפקה".

אך גם כאן, הבעיות לא תמו. כשהאלבום נשלח למאסטרינג, חברת התקליטים התעלמה מהוראות מפורשות שהיו רשומות על קופסת הסליל: "SPECIAL PHASE EFFECTS ON TAPE: DO NOT CHANGE". כתוצאה מכך, אפקטים תלת-ממדיים מבריקים שהנדריקס יצר פשוט הלכו לאיבוד. "הם דפקו את זה", אמר הנדריקס מאוחר יותר, "הם חשבו שזה טעות".

התקליט יצא ומגזין הבילבורד טעה בשמו בשבוע הראשון וכינה אותו ELECTRIC LANDLADY, אך הטעות תוקנה במהרה והתקליט זינק במצעדים. הוא הגיע למקום הראשון, עוקף את CHEAP THRILLS של ג'ניס ג'ופלין וחבריה, והפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של הנדריקס. המבקר טוני פאלמר כתב בעיתון NME שהסאונד של הנדריקס בשיר של בוב דילן הוא "אורגזמטי, מבעבע, כואב, כאילו מארג היקום כולו נקרע לגזרים". קרלוס סנטנה הודה שזהו השיר האהוב עליו של הנדריקס. במהלך מלחמת וייטנאם, השיר הפך לפסקול הלא רשמי של החיילים האמריקאים, ששידרו אותו בתחנות רדיו פיראטיות שהקימו בג'ונגלים.

בעיתון "דיסק" הבריטי נכתב אז בביקורת על האלבום: "זה אמור להימכר במיליונים וודאי זה גם יקרה. לא רק בגלל שזה אלבום של הנדריקס האגדי שמעריציו יקנו כל דבר שלו מבלי להתייחס למוזיקה, אלא גם בגלל שהוא מתח פה את גבול המוזיקה. מומלץ להקשיב לזה בסטריאו. אבל קודם כל - מומלץ פשוט להקשיב לזה!".

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו: "מכיוון שנמאס לי קצת ממוזיקה רועשת, הייתי נחוש לא להבין את האלבום הזה, אבל הייתי חייב. הנדריקס הוא מוזיקאי טוב ומושגי המדע הבדיוני שלו מתגברים על רעש. במקום זאת יש אחדות וזרימת אנרגיה.

הנדריקס יצר וביים צדדים אלו בעצמו. זה אלבום שהוא טיול באגדות. האם הוא פסיכדלי? או סתם מוזיקאי ומפיק טוב? תלוי אם אתם רוצה להאמין לתמונה או לאוזניים שלכם (ואם אתם רוצים לזרום, תקשיבו לזה באוזניות ותראו את הגיטרה מתהפכת קדימה ואחורה בראש שלכם). בסך הכל, הנדריקס מדהים, ואני מקווה שהוא יגיע לירח. אם הוא ימשיך בדרך שהוא הולך פה, הוא ימשיך לשם".

זעזוע בעולם הרוק: אייס פרלי, הגיטריסט המקורי של KISS, הלך לעולמו בשנת 2025 בגיל 74.

הידיעה נחתה על עולם המוזיקה כמו רעם ביום בהיר: פול דניאל "אייס" פרלי, הידוע בכינוי איש החלל (SPACEMAN) והגיטריסט פורץ הדרך של להקת KISS, הלך לעולמו אתמול, ביום חמישי במוריסטאון, ניו ג'רזי. הוא היה בן 74 במותו. פרלי, שסגנון נגינתו הפראי והסולואים הבלתי נשכחים שלו לאורך שנות השבעים העניקו השראה לדור שלם של נערים ונערות לאחוז בגיטרה, השאיר אחריו מורשת מוזיקלית עצומה.

לורי לוסראריאן, נציגתו של פרלי, מסרה כי מותו מיוחס ל"נפילה שאירעה לאחרונה בביתו", אם כי סיבת המוות המדויקת טרם נמסרה באופן רשמי. מותו הגיע לאחר תקופה של דאגה לבריאותו. בסוף חודש ספטמבר, פרלי נאלץ לבטל הופעה שתוכננה ביריד עמק האנטילופ בלנקסטר, קליפורניה, לאחר שסבל מנפילה אחרת בביתו שחייבה אותו להתאשפז. הודעה למעריצים דאז ניסתה להרגיע וקבעה כי "הוא בסדר, אך בניגוד לרצונו, רופאו מתעקש שיימנע מנסיעות בשלב זה". הדאגה גברה כאשר ב-11 באוקטובר, כל הופעותיו שנותרו לשנת 2025 בוטלו בשל "בעיות רפואיות מתמשכות" שלא פורטו.

משפחתו של פרלי פרסמה הצהרה קורעת לב: "אנו שבורי לב והרוסים לחלוטין. ברגעיו האחרונים, התמזל מזלנו להיות מסוגלים להקיף אותו במילים אוהבות, אכפתיות ושלוות, במחשבות, תפילות וכוונות טובות בעודו עוזב את העולם הזה. אנו מוקירים את כל זיכרונותיו הנפלאים, את צחוקו, וחוגגים את חוזקותיו ואת טוב ליבו שהרעיף על אחרים. גודל האבדה הוא מעבר לכל הבנה. בהתחשב בכל הישגי חייו המדהימים, זכרו של אייס ימשיך לחיות לנצח".

אף על פי שג'ין סימונס ופול סטנלי היו כותבי השירים העיקריים ב-KISS, יכולות הנגינה המחשמלות של פרלי וגישת כוכב הרוק הבלתי מתפשרת שלו היו מרכיבים חיוניים בהצלחה המסחררת של הלהקה. ככותב שירים, הוא תרם קלאסיקות אהובות על המעריצים כמו COLD GIN, PARASITE, SHOCK ME, ו-TALK TO ME. בשנת 2014, הוא זכה להכרה רשמית כאשר הוכנס, יחד עם סימונס, סטנלי והמתופף פיטר כריס, להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

סימונס וסטנלי פרסמו הצהרה משותפת: "אנו הרוסים ממותו של אייס פרלי. הוא היה חייל רוק חיוני ובלתי ניתן להחלפה בכמה מהפרקים המכוננים והבסיסיים ביותר של הלהקה וההיסטוריה שלה. הוא תמיד יהיה חלק מהמורשת של KISS. תנחומינו לאשתו ג'נט, בתו מוניק, וכל אלו שאהבו אותו, כולל מעריצינו ברחבי העולם".

דרכו של פרלי לפסגה הייתה לא שגרתית. כילד שגדל בברונקס, הוא התלבט בין קריירה בספורט לבין מוזיקת רוק. לאחר שספג כמה חבטות רציניות על מגרש הפוטבול, הוא חווה הארה - "הידיים שלי חשובות מדי. הגיטרה קודמת לכל". הביטחון הזה התחזק בגיל 16 כשראה את להקות המי ו-CREAM מופיעות בתיאטרון RKO במנהטן. "להקת המי נתנה לי השראה עצומה לכיוון של רוק תיאטרלי", אמר. "כשראיתי אותם, זה פשוט הדהים אותי. מעולם לא ראיתי דבר כזה. זו הייתה נקודת מפנה גדולה".

פרלי ניגן בשורה של להקות לא מצליחות לאורך סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, עד שנתקל במודעה בעיתון וילג' ווייס ששינתה את חייו לנצח: "דרוש גיטריסט מוביל עם פלאש ויכולת. תקליט עומד לצאת בקרוב. נא לא לבזבז את זמננו". מכיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו מונית, אמו הסיעה אותו לחלל החזרות של הלהקה הצעירה בקווינס. סימונס, סטנלי והמתופף פיטר כריס צחקו תחילה על מכנסי הפדלפון והנעליים הצבעוניות שלו. הצחוק פסק ברגע שהם הראו לו את השיר החדש שלהם, DEUCE. "פשוט ניגנתי סולו לאורך כל השיר", נזכר פרלי. "כולם חייכו. ניגנו יחד עוד כמה שירים, ואז הם אמרו, 'אנחנו מאוד אוהבים את הנגינה שלך. נתקשר אליך'".

באותו שלב, ללהקה אפילו לא היה שם. הניסיונות הראשונים שלהם עם איפור במה היו, בלשון המעטה, מביכים. "שמנו איפור, אבל זה לא היה איפור של KISS; זה היה איפור נשי, כמו של ה-NEW YORK DOLLS", סיפר פרלי למגזין רולינג סטון ב-1976. "באותה תקופה ה-DOLLS היו הדבר הכי חם ורצינו להיות כמוהם, כי אנחנו היינו כלום. אבל פיזית לא דמינו להם, הם היו בחורים קטנים ורזים, אז החלטנו ללכת על מראה חזק בשחור וכסף". איפור הבמה הייחודי וההופעות הבומבסטיות של הלהקה יצרו תשומת לב מיידית כשהחלו להופיע ברחבי ניו יורק ב-1973. אך ההצלחה במיינסטרים הגיעה רק עם אלבום ההופעה החיה שלהם משנת 1975, !ALIVE, שהפך להצלחה מסחררת. עבור פלח גדול וקולני של מעריצים צעירים, פרלי היה החבר הכי מגניב בלהקה. "כשאני מנגן גיטרה על הבמה זה כמו לעשות אהבה", אמר פעם. "אם אתה טוב, אתה גומר בכל פעם".

אך לא עבר זמן רב עד שהסמים הקשים נכנסו לתמונה. "היה כל כך הרבה קוקאין באולפן עם המפיק בוב אזרין, זה היה מטורף", נזכר פרלי ב-2015. "ואפילו לא עשיתי קוק לפני כן. אהבתי לשתות. אבל ברגע שהתחלתי עם הקוק, ממש אהבתי לשתות יותר, ולאורך זמן רב יותר, בלי להתעלף. אז באמת יצאתי למסע הרסני. הקשיתי על חיי כי היו כל כך הרבה פעמים שהגעתי עם הנגאובר, או שלפעמים פשוט לא הופעתי".

בשנת 1978, במהלך חסר תקדים, כל אחד מחברי KISS הוציא תקליט סולו באותו היום. התקליט של פרלי, שנשא את שמו, מכר לפי הדיווחים הכי הרבה עותקים, בעיקר בזכות גרסת הכיסוי הממכרת שלו לשיר NEW YORK GROOVE של ראס באלרד, שהפך לשיר המזוהה איתו. ככל שהלהקה הצליחה יותר בסוף שנות השבעים והקהל שלהם החל לכלול יותר ויותר ילדים, פרלי הרגיש חוסר נוחות. "היינו להקת רוק כבד", אמר, "ופתאום היו לנו ילדים קטנים עם קופסאות אוכל ובובות בשורה הראשונה, והייתי צריך לדאוג לא לקלל למיקרופון. זה הפך לקרקס".

הקרקס הזה כלל גם מאבקים רבים מאחורי הקלעים שנבעו משימושו של פרלי בסמים, צריכת אלכוהול מופרזת, והחלטת הלהקה להשתמש בנגני אולפן בחלק מהשירים. עד 1982, לפרלי פשוט נמאס. "הייתי מבולבל", נזכר. "האמנתי שאם אשאר בלהקה הזו, אתאבד. הייתי נוסע הביתה מהאולפן ורוצה להכניס את המכונית שלי בעץ. כלומר, ויתרתי על חוזה של 15 מיליון דולר. זה יהיה כמו 100 מיליון דולר היום. ועורך הדין שלי הסתכל עליי כאילו השתגעתי".

בשנות השמונים הקים את להקת FREHLEY'S COMET, והוציא שני תקליטים שלא זכו להצלחה גדולה. אבל איחוד קצר של KISS בספיישל MTV UNPLUGGED של הלהקה ב-1995 הוביל לסיבוב הופעות איחוד מסיבי ב-1996, בו ארבעת החברים המקוריים חזרו לאיפור, ניערו את האבק מהשירים הישנים וחזרו לאצטדיונים וזירות ברחבי העולם. ב-1998 הם הקליטו תקליט אולפן חדש בשם PSYCHO CIRCUS, אך פרלי ניגן רק בשיר אחד. "לא הוזמנתי לאולפן", סיפר ב-2014. "כששומעים את פול וג'ין מדברים על זה, הם אומרים שלא הופעתי. הסיבה שאני לא מנגן באף אחד מהשירים היא שלא התבקשתי. הם ניסו לגרום לזה להיראות כאילו נעלמתי".

הוא עזב שוב את הלהקה ב-2002, לאחר סיום סיבוב הופעות פרידה. את מקומו תפס טומי תאייר, שלבש את איפור איש הכוכבים שלו ושחזר את כל תפקידי הגיטרה שלו. "טומי ניגן את התווים הנכונים, אבל לא היה לו את הניצוץ הנכון", אמר פרלי. "פשוט אין לו את הטכניקה שלי".

בעשרים השנים האחרונות, פרלי הופיע רבות כאמן סולו וניגן סטים עמוסים בקלאסיקות של KISS. הופעתו האחרונה התקיימה בחודש שעבר בתיאטרון UPTOWN בפרובידנס, רוד איילנד, כשפרלי מסיים, כמובן, עם השיר ROCK AND ROLL ALL NITE. "יש לי הרבה מעריצים שרופים. המעריצים של אייס פרלי ושל KISS הם המעריצים הכי גדולים בעולם. הם תמיד היו שם בשבילי בעליות ובמורדות. החיים שלי היו רכבת הרים פרועה, אבל איכשהו תמיד הצלחתי לנחות על הרגליים ועדיין לנגן בגיטרה". כעת, הנסיעה הזו הגיעה לסופה.

גם זה קרה ב-16 באוקטובר. יום עמוס בלידות, פרידות, מהומות, תקליטים חדשים ואירועים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור של הרוק'נ'רול.

הגיבורים שנולדו והלהקה שהתפרקה

המסע שלנו מתחיל בשנת 1938, עם לידתה של קריסטה פפגן, שאתם ודאי מכירים בשם הבמה שלה, ניקו. הזמרת הגרמנייה בעלת הקול העמוק והמהפנט החלה את דרכה כדוגמנית מצליחה, אך חייה השתנו לנצח כשאנדי וורהול שידך אותה בשנת 1966 ללהקת הבית של הפקטורי שלו, ה-VELVET UNDERGROUND. היא שרה בכמה מהשירים המוכרים ביותר בתקליט הבכורה המשפיע שלהם, ולאחר מכן פנתה לקריירת סולו אפלה ומרתקת. באופן טרגי, חייה נגדעו ב-18 ביולי 1988, כשהיא בסך הכל בת 49. במהלך חופשה באיביזה, רכבה ניקו על אופניה, נפלה, חבטה את ראשה וסבלה משטף דם במוח. היא הובהלה לבית חולים, שם חשבו בטעות שהיא סובלת ממכת חום, ורק מאוחר יותר התגלתה חומרת הפציעה, אך זה כבר היה מאוחר מדי.

קפיצה קטנה אחורה לשנת 1943 ואציין שאז נולד פרד טרנר, הבסיסט מלהקת BACHMAN TURNER OVERDRIVE. ובדיוק ארבע שנים לאחר מכן, 1947, אנו מגיעים אל לידתו של בוב וויר, הגיטריסט, הזמר ואחד מעמודי התווך של להקת גרייטפול דד. וויר לא היה רק גיטריסט הקצב של הלהקה, הוא היה הלב הפועם והצבעוני שלה, האיזון המושלם לסגנון הנגינה החופשי של ג'רי גרסיה, ותרומתו לסאונד הייחודי של הלהקה ולתרבות האמריקנית כולה היא עצומה. ואם כבר ימי הולדת, בשנת 1962 נולד פלי (הבסיסט של רד הוט צ'ילי פפרס) נולד בשם מייקל פיטר בלזארי במלבורן, אוסטרליה. כינויו - במקור "מייק בי הפרעוש" - נובע מהאנרגיה המטורפת שלו, שהוא תמיד קופץ מסביב.

אבל בזמן שחגגו ימי הולדת, להקה אחת הגיעה לסוף דרכה באופן רשמי. ב-16 באוקטובר 1972, הודיעה להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL על פירוקה. הסכסוך המר בין ג'ון פוגרטי לשאר חברי הלהקה, סטו קוק ודאג קליפורד, הגיע לנקודת רתיחה שלא ניתן היה לגשר עליה. בהודעה רשמית לתקשורת ניסו לייפות את המצב עם משפט מכובס כמו: "אנחנו לא רואים בזה פירוק, אנחנו רואים בזה הרחבה של הפעילות שלנו". כמובן שהלהקה מעולם לא חזרה, אבל ג'ון פוגרטי פצח בקריירת סולו מרשימה. אך כאן הסיפור רק מסתבך. בדיוק שנה לאחר מכן, באותו תאריך ממש בשנת 1973, חברת התקליטים FANTASY, שאיתה היה פוגרטי מסוכסך קשות, החליטה לסחוט את הלימון עד הסוף ושחררה אלבום הופעה כפול בשם LIVE IN EUROPE. פוגרטי, שניסה לבנות לעצמו שם כאמן סולו, רתח מזעם. "זה לא היה צריך להיות מוקלט מלכתחילה. דיברו איתי בזמנו על עשיית אלבום החי בהופעה ללהקה ונראה שלא התחשבו בי ובדעתי נגד זה. מעולם לא חשבתי שחברת התקליטים FANTASY תעשה זאת. הנה אני כאן, עם קריירת סולו, כביכול, והם מוציאים תקליטים של קרידנס מהר יותר ממה שיכולתי ליצור בעצמי. כל הדברים הישנים המשיכו להציף את השוק. כל מיני אוספים כמו GOLD ו- MORE GOLD. והנה הם הוציאו אלבום חי, משהו שנשבעתי שלעולם לא יקרה. נראה שהחברה הזו לא תפסיק לחלוב אותנו". למרות גחמת חברת התקליטים, האלבום הזה לא נמכר היטב.

כדי להוסיף חטא על פשע, הביקורת במגזין הרולינג סטון קטלה את התקליט לגזרים. "האלבום הכפול הזה, שהוקלט באופן רע, מציג צד שונה של ג'ון פוגרטי. הוא נשמע פה הרבה יותר אנרגטי מאשר בתקליטים האולפניים. עם זאת, בשירים השקטים יחסית יש ללהקה בעיה על הבמה. זה מתבטא בשיר LODI. השירים של קרידנס, שמתבססים על אקורד אחד, שיעממו אותי בגרסתם האולפנית ופה זה כבר נמתח יותר מדי., בשירים כמו BORN ON THE BAYOU ו- KEEP ON CHOOGLIN. הראשון מביניהם תופס צד שלם עם סולו מפוחית נוראי וחזרתיות מוגזמת וקולו של פוגרטי לא מקבל בהופעה את הריפוד הנכון. הנגינה של הבסיסט, סטו קוק, והמתופף, דאג קליפורד, מוגבלת מדי. המרחק בין פוגרטי לשני נגניו פה מסבירה באופן מדויק את סיבת הפירוק".

הקלטות, הופעות וביקורות בלתי נשכחות

ה-16 באוקטובר היה גם יום פורה באולפני ההקלטות. בשנת 1965, הביטלס נכנסו לאולפן כדי להקליט את DAY TRIPPER, אחד משירי המריחואנה הראשונים והמובהקים שלהם. מעבר לריף הגיטרה הקליט והממכר, השיר כלל גם רמיזה מינית שובבה בשורה SHE'S A PRICK TEASER, שהצליחה איכשהו לחמוק מהצנזורה. שנתיים אחר כך, ב-1968, זה כבר היה עולם אחר. ג'ון לנון ופול מקרטני, יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין וצוות טכנאים, הסתגרו באולפני EMI למרתון עריכה של 24 שעות רצופות כדי לקבוע את סדר השירים הסופי של האלבום הלבן. ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, אגב, כלל לא נכחו – הם בילו באותו זמן בלוס אנג'לס.

בשנת 1976, להקת THIN LIZZY הוציאה את התקליט JOHNNY THE FOX, יצירת מופת שהוקלטה בזמן שהסולן והבסיסט פיל ליינוט התאושש מדלקת כבד בבית החולים, שם גם כתב חלק גדול מהשירים. שנה לאחר מכן, ב-1977, פורסמה במגזין רקורד מירור ביקורת שהיום נראית כמו בדיחה גרועה על התקליטון החדש של קווין, שכלל את WE ARE THE CHAMPIONS ו-WE WILL ROCK YOU. "השיר 'אנחנו האלופים' הוא הקרוב ביותר לאווירה של רפסודיה בוהמית אך הוא אינו שיר טוב. להקת קווין מחפשת אחר תרמית זהב אבל אי אפשר למצוא אותה פעמיים בתוחלת חיים אחת. סימני הסכנה של קווין ברורים מאי פעם. המקוריות הבוטה של הלהקה מתפוצצת לה בפרצוף. כיום כבר אפשר לדעת כיצד יישמע שיר חדש של להקת קווין, עוד לפני שצליליו בוקעים - וזה דבר רע. עם שכבות בלתי פוסקות של קולות, גיטרה מטורפת קלות של בריאן מאי, שירתו האוורירית של מלך מסכות הווקאליות - פרדי מרקיורי ותחושה של מיחזור מיותר". ובכן, ההיסטוריה הוכיחה שהמבקר טעה, ובענק.

נמשיך להופעות הגדולות. בשנת 1962, חברת התקליטים MOTOWN יצאה לראשונה לסיבוב הופעות שנקרא MOTORTOWN REVUE. הרעיון היה פשוט וגאוני: מופע "חבילה" אחד שכלל את מיטב אמני החברה על במה אחת. בערב ההיסטורי ההוא הופיעו מרווין גאי, THE MIRACLES, הסופרימס, סטיבי וונדר הצעיר ומרי וולס. סיבובי ההופעות האלה הפכו למסורת ושיחקו תפקיד מכריע בהפצת מוזיקת הנשמה השחורה לקהל לבן ברחבי אמריקה. דילוג מהיר לשנת 1975, אל הופעה חד פעמית ומיוחדת במינה בלונדון. רוג'ר גלובר, הבסיסט לשעבר של דיפ פרפל, העלה ברויאל אלברט הול מופע רוק אופראי בשם THE BUTTERFLY BALL, עם נבחרת כוכבים. גולת הכותרת הייתה הופעתו של איאן גילאן, שותפו לשעבר ללהקה. זו הייתה הפעם הראשונה שגילאן הופיע על במה מאז עזיבתו הדרמטית את דיפ פרפל ב-1973. הוא גויס ברגע האחרון כדי להחליף את רוני ג'יימס דיו, שהיה עסוק עם להקת RAINBOW של ריצ'י בלקמור, וכשהוא עלה לבמה, הקהל השתולל והעניק לו תשואות סוערות.

אפרופו תשואות סוערות, בשנת 2003 פתחו סיימון וגרפונקל את סיבוב ההופעות המצליח שלהם בשם OLD FRIENDS. וניתן גם תשואות סוערות לקייט בוש. ביום זה בשנת 1989 היא הוציאה את אלבום האולפן השישי שלה, "העולם הסנסואלי". שיר הנושא, בהשראת הרומן יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס, זיכה אותה במועמדות לגראמי בקטגוריית הביצועים הטובים ביותר במוזיקה אלטרנטיבית.

מחאות, מהומות ואירועים מוזרים

המוזיקה והמחאה תמיד הלכו יד ביד, וב-16 באוקטובר 1966, זמרת הפולק והאקטיביסטית ג'ואן באאז מצאה את עצמה מאחורי סורג ובריח. היא נעצרה, יחד עם עוד 123 מתנגדי מלחמה, באשמת חסימת הכניסה למרכז גיוס צבאי באוקלנד, קליפורניה, במחאה נגד מלחמת וייטנאם.

סיפור אחר, דרמטי לא פחות, התרחש בשנת 1992 במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, במהלך מופע מחווה ענק לרגל 30 שנות פעילות של בוב דילן, שזכה לכינוי BOBFEST. על הבמה עלו ענקים כמו ג'ורג' האריסון, אריק קלפטון וניל יאנג, אבל את ההצגה גנבה שינייד אוקונור. 13 ימים בלבד לפני המופע, אוקונור עוררה סערה עולמית כשקרעה תמונה של האפיפיור בשידור חי בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE. כשהמנחה, קריס קריסטופרסון, הציג אותה כסמל ל"אומץ ויושרה", הקהל בניו יורק התחלק בין קריאות עידוד לקריאות בוז צורמות. אוקונור, במקום לשיר את שיר המחווה המתוכנן של דילן, השתיקה את הלהקה, ונגד רצון הקהל, ביצעה א-קפלה צעקנית של השיר "מלחמה" של בוב מארלי, אותו שיר שביצעה לפני שקרעה את התמונה. היא ירדה מהבמה כשקריסטופרסון מחבק אותה ואומר לה "אל תתני לממזרים להוריד אותך". מאוחר יותר אמרה אוקונור: "אם הקהל הזה הרגיש ככה, אז הם לא באמת הקשיבו למה שבוב דילן אמר". באופן אירוני, כשהמופע יצא בקלטת וידאו, כל הקטע שלה נחתך והוחלף בצילומים מהחזרות.

ולבוב דילן עצמו היה יום משעשע במיוחד ב-2001. זה מה קורה כששוכרים אבטחה מוגברת. במהלך ההכנות לסיבוב ההופעות של אלבומו LOVE AND THEFT (ששמו כבר נשמע מגוחך לאחר שדילן הואשם לאחר מכן בגניבת תכנים לזה ממקור אחר שלא שלו.) ניסה דילן להיכנס למתחם החזרות אך לא הורשה על ידי שני מאבטחים חדשים. הסיבה היא כי הוא שכח את הסיסמה. שני המאבטחים פוטרו מיד לאחר מכן.

סגירות מעגל וסיומים

ה-16 באוקטובר היה גם יום של פרידה משני מתופפים עצומים. ב-1973 נפטר בגיל 64 ג'ין קרופה, וב-1990 נפטר בגיל 71 ארט בלייקי. שניהם היו ענקי ג'אז שהשפיעו באופן ישיר על כמה ממתופפי הרוק הגדולים בהיסטוריה.

ולסיום, סיפור אופטימי ומחמם לב. בשנת 2015, הזמרת והמשוררת פטי סמית' חוותה רגע מרגש עד דמעות. 36 שנים לאחר שתיק עם חפצים אישיים נגנב ממנה, מעריץ החזיר לה אותו. ביוני 1979, משאית עם ציוד של הלהקה בשווי 40,000 דולר נגנבה בשיקגו. בתוך המשאית היה גם התיק האישי של סמית', ובו חולצה שהייתה יקרה לליבה ובנדנה שקיבלה מאחיה המנוח. כמעט ארבעה עשורים אחר כך, הפריטים האבודים חזרו הביתה.

בונוס: החודש, אוקטובר, בשנת 1970 - עוד סקירה...

עולם המוזיקה של אוקטובר 1970 הציג נוף דינמי ואקלקטי, שבו סול, פופ והארד רוק התחרו על עליונות במצעדים ואמנים התמודדו עם כיוונים יצירתיים חדשים, לחצי התהילה ומציאות החיים בדרכים. בעוד ענקים מבוססים כמו לד זפלין שינו באומץ את הצליל שלהם, נימה קודרת ריחפה באוויר עם מותה של ג'ניס ג'ופלין.

תקופה זו מאופיינת באבולוציה אמנותית משמעותית מצד כמה מהשמות הגדולים ביותר של הרוק. אלבומה השלישי החדש של לד זפלין הוא דוגמה מצוינת, המייצג "שינוי כיוון דרסטי למדי" מהסאונד המבוסס שלהם. האלבום עוקף את "השיא האורגזמי" המזוהה איתם לטובת גישה אקוסטית ומושפעת פולק הרבה יותר. עדיין יש שם שירי קצב חזקים ופועמים.

בינתיים, מתגלה שהלהקה מודי בלוז מוגדרת על ידי מסירות עזה באולפן. המפיק שלה, טוני קלארק, המכונה לעתים קרובות "המודי השישי", תיאר מערכת יחסים קרובה במיוחד: "היינו כמו אחים אבודים מזמן". המחויבות של הלהקה למוזיקה שלהם הייתה עמוקה. קלארק גילה כיצד החלילן ריי תומאס התאמן פעם באבוב עד ש"שפתיו דיממו" וכיצד הקלידן מייק פינדר עבד כדי לשלוט בצ'לו למרות שקיבל שלפוחיות על הידיים. בכל אופן, הלהקה נאלצה לבטל סיבוב הופעות באיטליה לאחר שפינדר אושפז בלוס אנג'לס עקב ניתוח במיתרי הקול שלו.

היו אז גם ספקולציות סביב הכוכבים הגדולים ביותר של התקופה: הביטלס מתאחדים מחדש? שמועות על איחוד של הביטלס ללא פול מקרטני נדחו על ידי דובר אפל כבדיחה. הספקולציות נבעו מהערה של ג'ורג' האריסון, שכאשר נשאל על שינוי הקשר, ענה בחיוך: "אולי, אבל נצטרך להשיג נגן בס חדש".

האם הרולינג סטונס מהגרים? דיווח לפיו הסטונס תכננו להגר לצרפת מסיבות כלכליות הוכחש על ידי יועציהם הפיננסיים של הלהקה, שקבעו כי ללהקה "אין כוונה נוכחית להתגורר בחו"ל". נו, בהמשך הם כמובם יעברו לצרפת.

פליטווד מאק מבטלת סיבוב הופעות: הלהקה ביטלה את סיבוב ההופעות האירופי בן שלושת השבועות שלה עקב חששות ממהומות שהתרחשו במהלך סיבוב ההופעות האחרון של הרולינג סטונס ביבשת.

שם חדש: הצמד טירנוזאורוס רקס קיצר רשמית את שמו לטי רקס מכיוון שאנשים רבים התקשו לבטא את השם המקורי.

טלוויזיה ובמה: סולן להקת הקינקס, ריי דייויס, עשה את הופעת הבכורה שלו במשחק במחזה של BBC-1, עבורו הלחין גם שני שירים חדשים. להקת הבי ג'יס הייתה צפויה להופיע לראשונה בטלוויזיה, מאז איחודה, בתוכנית של קני אוורט ב-31 באוקטובר.

רוג'ר צ'פמן מלהקת פאמילי מגילה על הניגוד בין הפרסונה הבימתית שלו לבין העצמי הפרטי שלו: "על הבמה אני מפואר אבל מחוץ לבמה אני מאבד הכל. אני כותב שירים בסודיות רבה. אני מסתיר את המשמעויות במכוון, ואם מישהו שואל אותי מה המשמעות שלהן, אני לא אגיד להם".

דיוויד גייטס מלהקת BREAD, ששירו MAKE IT WITH YOU היה להיט במצעדים, הרהר בערך של מוניטין טוב שנבנה על חומר חזק ולא רק על סינגל להיט: "אנחנו באמת ברי מזל שזה קרה לנו. זה באמת מספק כשראש חברת תקליטים אחרת מתקשר אליך כדי לומר לך שהוא אוהב את האלבום החדש שלך".

סטיב מריוט מלהקת "האמבל פאי", הסביר את היתרון בכך שאינו אמן ראשי: "אם אתה מצליח מאוד במקום האמצעי הזה בין אמנים, אתה יכול בקלות להצליח הרבה יותר מהאמן המוביל, כי הקהל לא מצפה ממך לעשות את החלק של ללכת על המים".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים