רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 באפריל (16.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מדוע אבי פוטר מניהול הלהקה? הזיכרון שלי בעניין מעט מעומעם; אני רק יודע שזה התחיל באוסטרליה. זה היה בשנת 1963 או 1964, כשאחי בריאן וילסון ובן דודי מייק לאב החליטו שהם לא רוצים אותו יותר. מייק היה נחרץ מאוד בעניין. הוא כעס על אבי על כך שקלקל להם את העניינים עם בחורות; הם רצו להכיר בחורות בהופעות ואבי אסר זאת עליהם. מה גם שבריאן לא הסכים עם האופן שבו אבי רצה שהלהקה תישמע. אמרתי לו, בחדר השינה שלו, שהשאר לא רוצים שהוא ינהל אותם יותר. המילים שאמרתי ודאי ריסקו אותו; הרי הוא הקריב למען הצלחת הלהקה את ביתו ואת העסק שלו. הוא העריץ את בריאן, אך מערכת היחסים ביניהם הייתה הרסנית לשניהם" (קארל וילסון, מהביץ' בויז, בשנת 1976)

האם זו מחוות הגראנג' הגדולה ביותר? ב-16 באפריל בשנת 1991 יצא אלבום מחווה מיוחד במינו מסיאטל. שמו כשם הלהקה החד פעמית שעשתה אותו - TEMPLE OF THE DOG.

אנשים רבים מציינים את מותו של קורט קוביין, סולן להקת נירוונה, כנקודת הסיום של תקופת הזהב של מוזיקת הגראנג' מסיאטל. אבל מי שיעמיקו בתוך האדמה ויבקשו למצוא שורשים - יגלו שטרגדיה נוספת ומוקדמת יותר טלטלה לא פחות את ארץ הגראנג'. מדובר על מותו ממנת יתר של אנדרו (אנדי) ווד, סולן להקת MOTHER LOVE BONE. וכדי להנציח את זכרו, ביקש שותפו לדירה, כריס קורנל מלהקת סאונדגארדן, להקליט אלבום לזכרו. אז הוא צירף לפרויקט את מתופף להקתו, מאט קמרון, ואליהם הצטרפו חברים מלהקת פרל ג'אם, שרק החלה את צעדיה באותם ימים - לפני שהעולם ידע מי היא באמת: הבסיסט ג'ף אמנט, והגיטריסטים סטון גוסארד ומייק מקרידי (שניהם ניגנו לפני כן בלהקתו של ווד). לתהליך הצטרף גם הזמר של ההרכב, אדי ודר.

קורנל: "אנדי ווד היה טיפוס תוסס. הוא היה כריזמטי מאוד ומצחיק, באיזשהו אופן קונדסי, אבל בו בזמן היה בעל הומור עצמי וגם כוכב רוק 'גדול מהחיים'. הוא התנהג כפי שאני מדמיין את פרדי מרקיורי כשאני צופה בסרטים דוקומנטריים על שנותיה הראשונות של להקת קווין. במובן מסוים, הוא יצר לעצמו מציאות משלו; במוחו הוא כבר היה כוכב רוק, והוא רק חיכה ששאר העולם יבין את זה".

מקרידי: "אנדי הסתובב בסיאטל כמו כוכב רוק. הייתי רואה אותו מתהלך עם הצעיפים והמשקפיים שלו. אנשים בסיאטל חשבו שהם 'מגניבים מדי' בשביל זה, אבל לו פשוט לא היה אכפת. הוא הציג חזות מפוארת ברוח שנות ה-70. אנדי היה מצחיק בטירוף. לא הכרתי אותו לעומק, אבל אני זוכר שהייתי בקהל בהופעות של MOTHER LOVE BONE והוא היה אומר: 'אם כל מי שמאחור לא יגיע לקדמת הבמה, אנחנו הולכים לנגן את כל אלבום הסולו של פיטר כריס' (מתופף להקת קיס - נ.ר). זה היה הסרקזם הטיפוסי של סיאטל שבו כולנו חיינו".

אמנט: "לא הייתי חבר קרוב של אנדי כמו שאר החבר'ה. אני לא יודע אם האישיות שלי התאימה בצורה מושלמת ל-MOTHER LOVE BONE. באותו זמן לא התחברתי לסרקזם, לא גדלתי בסביבה כזו. למדתי להכיר את הסגנון הזה רק כשביליתי עם סטון ואנדי. אבל במבט לאחור על המילים שכתב, הבנתי שהוא היה משורר גדול. יש שורות שנראות מצחיקות מאוד, ואז מגיע רצף מילים שפשוט מכה בך בתדהמה. זה קשה מאוד לדעת מה הוא עבר בחייו".

ב-16 במרץ 1990 – שבועות ספורים לפני שהאלבום של MOTHER LOVE BONE היה אמור לצאת – אנדרו ווד לקח מנת יתר של הרואין ושקע בתרדמת. קורנל: "בדיוק חזרנו מאירופה כשקיבלתי את החדשות, כך שהכל היה קצת מבלבל. אני חושב שעצרנו בניו יורק. אני רק זוכר שהייתי שרוי בג'ט-לג ולא באמת קלטתי את הבשורה. הבנתי שהוא בתרדמת, אבל הדברים לא היו ברורים לגמרי עד שחזרתי לסיאטל. ואז הגיעו התחושות של הבלבול וחוסר האמון. זה לא נראה הגיוני שאדם כל כך חי, ובמיוחד אדם צעיר, עומד למות. זה הרגיש כמו לצפות במחזה שבו אמור להיות סוף מפתיע, שבו הפחדים הכי גרועים שלך לא יתגשמו. זו הייתה התפקחות מוזרה לגלות שהחיים מביאים אובדן כזה, כי זה יכול לקרות לכל אחד בכל עת. אבל העובדה שזה קרה למישהו שהרגשת שיש לו את העתיד המזהיר ביותר, שהיה מלא חיים... זה היה קשה מאוד וסוריאליסטי. קשה לומר זאת, אבל אני יכול להעיד בכנות שזה פגע בנו הרבה יותר מאשר מוות של מישהו שניתן היה לצפות אצלו הידרדרות כזו. תמיד יש מוזיקאים שכולם יודעים שהם נאבקים בסמים; הם היו נעלמים לחודשים והידיעה על מותם אולי לא הייתה מפתיעה אותך. אבל אנדי לא היה כזה. יש תפיסה מוטעית כאילו הוא היה 'הבחור המכור הזה', אבל הוא לא היה כזה בשום צורה".

אמנט: "חשבתי שאולי סיימתי עם המוזיקה, לפחות ברמה הזו של 'לשחק את המשחק' ולנסות להיות חתום בלייבל גדול. הרגשתי את הלחץ של בחור בן 26 שלא סיים קולג'. הרגשתי לחץ מהבית שבו גדלתי; היו לי עניינים לא פתורים עם הלימודים, רציתי להשלים את התואר שלי באמנות".

קורנל: "אני לא באמת זוכר שעשיתי הרבה אחרי ההלוויה מלבד לשקוע באבל של אותו רגע, אבל כעבור כמה שבועות כתבתי שני שירים עבור אנדי. המילים הללו שיקפו באופן מובהק את דמותו ואת הרגשות שלי כלפיו".

מקרידי: "הזיכרון הראשון שלי מהפרויקט TEMPLE OF THE DOG הוא שסטון ואני ניגנו יחד, ואז ג'ף הצטרף אלינו. היו דיבורים על כך שכריס כתב שני שירים לאנדי. אני חושב שהוא ניגן אותם עבור ג'ף, וג'ף אמר: 'אולי כדאי שנקליט אותם או פשוט ננגן אותם יחד'. אני חושב שזה מה שעורר את העניין אצל כריס".

קורנל: "בהתחלה חשבתי שאולי אקליט אותם עם הלהקה כמחווה וזה יהיה נחמד, אבל אז די שכחתי מזה. שבועיים לאחר מכן נתקלתי בג'ף אמנט במקרה. הוא סיפר ששמע את השירים, אהב אותם ורצה להקליט אותם. זה שימח אותי, כי הוא חשב על אותו רעיון בלי שאני העליתי אותו. זה הוביל לשיחה על יצירת אלבום שלם, כי זה מה שעשינו אז – לא באמת הוצאנו תקליטים קצרים (סינגלים), זו הייתה תקופה שבה ייחסו חשיבות לאלבומים מלאים. מאותו רגע זה הפך למהנה. זה הפך לחיפוש של 'בואו נראה אילו שירים יש לנו'. פתאום קיבלתי השראה לכתוב שירים חדשים, והם לא הרגישו כאילו הם מתאימים לסגנון שכתבתי עבור הלהקה שלי, סאונדגארדן".

אי.אל.או - הופעה ראשונה! ב-16 באפריל בשנת 1972 הופיעה להקת אי.אל.או את הופעת הבכורה שלה בקרוידון, אנגליה.

כשכתבתי למתופף הלהקה, בב בוואן, עד כמה הייתי רוצה להיות בהופעה הזו – הוא ענה לי: "לא הפסדת כלום. זה היה איום ונורא", והוסיף סמיילי.

בוואן סיפר על כך גם בספרו: "לבסוף נאלצנו להופיע ב-FOX AT THE GREYHOUND, בפארק ליין, קרוידון, ביום ראשון, 16 באפריל 1972. זה היה בסך הכל פאב גדול שבו ניגנו מוזיקה מתקדמת מדי שבוע. אני לא חושב שהקהל – בין אם אלו שבאו באמת לראות אותנו ובין אם אלו שרק באו לשתות – האמין למשמע אוזניו. אף אחד לא שמע את הצ'לו או את הכינור כי לא היו אז מגברים לכלי מיתר, אלא רק מיקרופונים, ולכן נוצר המון פידבק צורמני. כל מה שנותר היה הקצב החובט של התופים והגיטרות. ואז קרן היער הייתה מגיחה פתאום ומטביעה את כל השאר בצווחות שלה. רוי ווד התעקש לנגן בצ'לו, אבוב, גיטרה ובסון, ובכל שיר נוצר עיכוב כשהוא עבר מכלי לכלי. העיכובים בין השירים היו ארוכים יותר מהשירים עצמם.

בעודו חובש פאה לבנה ארוכה ומשקפיים שחורים, הוא בקושי ראה דבר. רוי מעד מכלי נגינה אחד למשנהו כשהקהל הקטן מתבונן בדממה מוחלטת, פיו פעור בתדהמה. דיוויד ארדן, בנו של המנהל שלנו דון, היה בקהל ובילה את רוב הזמן בהסתרת פניו, בתקווה שאיש לא יזהה אותו או יקשר אותו למתרחש. לאחר מכן הוא הגיע אל מאחורי הקלעים עם חיוך מזויף והנהן בראשו: 'יופי, בחורים', הוא חזר על כך שוב ושוב. הרגשתי מרוסק. אבל כמו בכל אסון, אתה תמיד חושב: 'זה יכול רק להשתפר'. ובכן, לא בהכרח עם אי.אל.או... מה שהיה אמור להיות המופע השני שלנו, יומיים לאחר מכן בלונדון, בוטל מסיבות לא ידועות, אך ההנחה הייתה שזה קרה בשל חוסר שביעות רצון מההופעה הראשונה. גם החזקת הלהקה הפכה ליקרה מדי. הופענו אז בבירמינגהם; זה היה מועדון לילה גדול ולמעשה רוב האנשים בקהל היו מוזיקאים מלהקות אחרות שרק רצו לראות מה אנחנו עושים. כולם היו מבולבלים ממה שראו.

כדי לממן את אי.אל.או, הוצאנו תקליטונים בתור THE MOVE. לפני כן הצלחנו, למרבה המזל, עם השיר TONIGHT ואחריו עם CHINATOWN. הפעם הוצאנו את CALIFORNIA MAN שהגיע למקום ה-7 במצעד הבריטי. באותו זמן גם נקבעה לנו הופעה בברייטון, בתור אי.אל.או. חשבנו לשכור מסוק מלונדון לברייטון כדי לחסוך זמן, אבל הטייס לא הצליח למצוא את מסלול הנחיתה והקפנו את ברייטון במשך יותר משעה. כשבסוף נכנסנו לאולם, המכיל 2,000 איש, גילינו שפחות מ-150 איש שילמו כדי לראות אותנו. ובסנדרלנד לוקרנו, באותו סיבוב הופעות, המצב היה אפילו גרוע יותר.

רוי רצה כל הזמן להביא להופעות שלנו ציוד תאורה כמו של פינק פלויד, ואנשים תמיד אמרו לו לשכוח מזה. אל תשאלו אפילו על ההופעה שלנו באצטדיון ליברפול בסוף אותו חודש; חשבתי שזה לעולם לא יעבוד. התחלנו לשתות הרבה – כל דבר שיכול היה לרכך את המכה של הצורך לעלות לבמה ולהשמיע את הסאונד הנורא שלנו. אני לא חושב שהיינו מפוכחים לגמרי כשעלינו; אין ספק שהיינו נכשלים בכל בדיקת ינשוף כבר אחרי חמש עשרה הדקות הראשונות מאחורי הבר. גרוע מכך, התחלנו לאכול קארי לפני העלייה לבמה בתקווה 'לספוג' חלק מהאלכוהול בדם, כך שהיינו מתגלגלים לבמה חצי שיכורים כשהבטן שלנו מנופחת מאוכל.

בערך בזמן הזה ביקשו מאיתנו להיות כוכבי קולנוע. היה אדם בשם ג'ון אלטון (שכינינו אותו דווייט רג'!) שהיה לו רעיון להשתמש במוזיקה שלנו כפסקול ורצה אותנו כצוות השחקנים. אהבנו את הרעיון, אבל הגישה שלנו השתנתה מהר מאוד. הצילומים נמשכו שבועיים באזור העתידני של הברביקן בלונדון, ועד מהרה התברר שלג'ון אלטון הזה אין מושג בכתיבת תסריט. העלילה הייתה אמורה להתרחש בשנת 2100, ובכל רגע ציפינו להגעתן של תלבושות מדהימות. הן אכן הגיעו, בתוך קופסאות קרטון מרופטות: מדים של נהגי אוטובוס הנושאים את סמלי התחבורה של לונדון. היינו צריכים להדק את כולם בסיכות כדי שיתאימו לנו.

ואז הגיעו הקסדות – קסדות לבנות עם מצחייה כחולה שהושאלו מחנות לתיקון אופנועים במורד הרחוב: 'אל תשרטו אותן', הזהיר ג'ון אלטון, 'או שנצטרך לשלם עליהן'. המגפיים היו עודפי צבא צבועים בלבן, ומכיוון שבילינו חלק ניכר מהיום בהליכה, הצבע הלבן החל להתקלף מהם. המאפרת בילתה מחצית מזמנה במרדף אחרינו עם מכחול ופח צבע לבן, נלהבת כמו אדם מבוגר הממהר לאסוף גללי סוסים מהכביש.

לרוי לא הייתה תלבושת. 'מה איתי?', הוא שאל. 'נו, מה יש לך להציע?', ענו לו. בסופו של דבר הוא הופיע במעיל ארוך עם דש שחור ולבן שלבש בצילומי טופ אוף דה פופס. 'בסדר', אמר רוי, 'איפה חדרי ההלבשה?' והתשובה הייתה: 'אה, אתה יכול להשתמש בחלק האחורי של הטנדר שלך'. לקראת הסוף רוי קיבל הנחיה לעלות במדרגות כשהוא נושא שחקנית בלונדינית קטנה וחושנית שנשכרה לאירוע. היא הייתה אמורה להיות מתה, ותפקידו של רוי היה להציב אותה על מזבח בראש המדרגות, כשג'ף לין ואני צועדים באיום מאחוריו כ'מלאכי משטרה'. רוי לא היה רגיל לסחוב משהו כבד יותר מגיטרה, וככל שטיפס במדרגות, נשימתו הפכה כבדה יותר. הבחורה לבשה שמלה דקיקה מאוד והחזה שלה נחשף בסופו של דבר. ג'ף ואני מתחנו את צווארינו כדי להעיף מבט. 'קאט!', צעק הבמאי. רוי נאלץ להתחיל הכל מחדש מתחתית המדרגות – עם אותה תוצאה. ואז שוב. ושוב. רוי, שהתחיל בשקיקה כי שמח לחבק את הבלונדינית המקסימה הזו, נאלץ לבסוף לוותר כי לא יכול היה להרים אותה יותר. הוא היה השחקן הראוי היחיד שגויס לצדנו, המטומטמים. נאבקתי בתפקיד שלי כמלאך משטרתי, ושורת הדיאלוג היחידה של ג'ף הגיעה כשהיה אמור לשתות כוס יין, להביט לימינו ולומר: 'זמן ללכת'. אחרי השבוע הראשון הלכנו לרחוב דנמרק בסוהו כדי לצפות בסרט. זה היה כביכול סרט בעל תוכן פוליטי. נפלנו מהכיסאות מרוב צחוק. הסרט, שנקרא FREEDOM CITY, מעולם לא יצא לאור".

הסטונס מתחילים להתגלגל! ב-16 באפריל בשנת 1964 יצא אלבום הבכורה של הרולינג סטונס.

אוי, איזה יופי של תקליט זה!!! האמת? זה פנטסטי בצורה יוצאת דופן, אבל פנטסטיות באופן הכי שלם רק אם נציב את עצמנו בהקשר של תחילת שנת 1964. כן, פה הכל מתחיל. פה זה מתחיל להתגלגל. פה זה מתחיל להיבנות. וזאת למרות שחברת התקליטים התעניינה אז יותר בהכנת תקליטונים ללהקה ולקחה את הקלטת האלבום השלם בעדיפות משנית. עדיין, התקליט הדיח במהירות את הביטלס מפסגת המצעד - הישג חסר תקדים עבור להקה שרק התחילה את דרכה ולא הייתה מצליחה לעשות את זה ללא התמיכה בגב של ארבעת המופלאים מליברפול.

התנאים באולפן ההקלטות REGENT, שבו הוקלטו שירי האלבום, היו פרימיטיביים יחסית. קרטוני ביצים עטפו את הקירות באולפן הזול, והתוצאה התבטאה בסאונד מונו רזה יחסית. גם הלהקה נשמעת כאן עדיין רזה, לפני שדמויות המפתח בה יתעצמו לממדים אדירים. ורוב השירים באלבום הזה הם גרסאות כיסוי, רבות מהן מתחום הבלוז. באופן משעשע למדי, הקטע המקורי היחיד, שככל הנראה נכתב במפורש על ידי מיק וקית' בהוראת המנהל המוקדם שלהם, היה בדלת פופ קליטה וצנועה בשם TELL ME. השמועות מספרות שאנדרו לוג אולדהם נעל אותם במטבח ואמר להם לא לצאת עד שיכתבו משהו טוב כמו שהביטלס כתבו, אז הם כתבו את TELL ME. שמועות מאוחרות יותר, לעומת זאת, סיפרו שזה היה בכלל השיר AS TEARS GO BY. שמועות מאוחרות עוד יותר אמרו שזה היה משהו נשכח יותר. נו, אין הרבה מה להוסיף על TELL ME, פרט לכך שהוא נמשך 3:50 דקות, אורך מרשים למדי עבור שיר פופ בשנת 1964, גם אם חמישים השניות האחרונות שלו לא היו באמת משמעותיות.

עם זאת, חברי הסטונס, שהופיעו המון ושיפרו את ביצועיהם תוך כדי תנועה, הגיעו לאולפן כשהם מוכנים, חמים ומלוכלכים להפליא. הם לא דפקו חשבון. ולכן רוב הקטעים בתקליט גולמיים ובלתי מתפשרים. מההתחלה, לסטונס היה סגנון הפקה ייחודי למדי. כמעט כל השירים, ובמיוחד אלו האיטיים והבלוזיים, נשמעו כאילו הוקלטו בתוך מערה, כשגלי הקול מגיעים אלינו מאיזשהו מקום מתחת לאדמה. ברור שזה היה קל יחסית להשגה על ידי שימוש מוגזם באפקט ההד, אך כשזה מצטרף לנגינה ולשירה בפועל, האפקט פשוט אפקטיבי. היה דבר מרכזי אחד שעבד לטובת הגישה של הג'אגר הלבן הזה ששר את הבלוז: הוא וחבריו הלבנים יכלו להרשות לעצמם הרבה יותר חופש מהמאסטרים השחורים והאותנטיים של הסגנון. הבלוז הקלאסי היה צנוע; הוא מעולם לא נדחף אל המאזין ביהירות, שחצנות וגישה של "היי, תראו - אני על גג העולם". טהרני בלוז יכלו ללעוג לגרסאות הכיסוי האלה כמה שרצו, אבל זה לא היה בגלל שהן נחותות, אלא פשוט בגלל שהן היו שונות, פחות מעודנות וכנראה יותר עוצמתיות. עדיין, מיק ג'אגר עוד לא היה פה הזמר הייחודי שהוא הפך להיות בהמשך הדרך. עדיין, זה תקליט כל כך מהנה - שהאמת שזה לא משנה פה.

בסיסט הלהקה, ביל ווימאן: "האלבום הזה הוא למעשה ההופעה שעשינו אז. זה הוקלט בטייק ראשון – בדיוק כפי שצריך". יחד עם חמשת חברי הלהקה היה איאן סטיוארט, "האבן השישית", שניגן בפסנתר ובאורגן; אולם בהוראתו של אולדהם הוא הוצא מההרכב הרשמי לטובת משרה כעוזר אישי של הלהקה. כן, זה היה אכזרי - הצעד הזה, אבל אולדהאם ראה חזון מול עיניו. אחרי הכל, הוא עבד לפני כן כיחצ"ן עבור הביטלס והוא ראה במו עיניו כיצד בונים ללהקה תדמית נקייה, לפי דרישתו של בריאן אפשטיין, והפעם הוא רצה בדיוק את ההיפך.

באלבום משתתפים גם הזמר ג'ין פיטני, שמנגן בפסנתר (בשיר LITTLE BY LITTLE), והמפיק פיל ספקטור שניענע את המרקאס באותו שיר. הגיטריסט קית' ריצ'רדס: "אני מחבב את האלבום הזה. אני חושב שהוא טוב. תמיד רצינו להקליט את השירים האלו ואני מקווה שלא טעינו". המתופף צ'רלי ווטס: "אני אוהב את הסאונד שלו. אני לא חושב שתרומתי בו כה משמעותית, אבל העיקר שיש בו את הסאונד שלנו כלהקה". הגיטריסט בריאן ג'ונס: "זה אלבום טוב, שכן הוא משקף את הסטונס היטב".

האלבום כיכב בצמרת המצעד הבריטי במשך 12 שבועות ומי שרכשו אותו אז בהתלהבות לא ידעו כי הסאונד האמיתי של הסטונס יגיע רק בהמשך – כאשר קית' ריצ'רדס יגלה שסאונד גיטרה מחוספס ומרושל הוא הדבר המדויק ביותר עבור להקתו. בכל אופן, הסינגל הראשון של הסטונס, עם השיר COME ON (במקור של צ'אק ברי), יצא במאי 1963 והיה סנונית הוויניל הראשונה. ברקורד מירור לא התלהבו: "זה טוב, קליט ומסחרי, אבל זה לא מה שחובבי הרית'ם אנד בלוז מחפשים לשמוע".

כשאלבום הבכורה יצא לבסוף, הופתע הקהל לראות שעל עטיפתו הקדמית לא מופיע שם הלהקה או שם האלבום – רק חמישה פרצופים ולוגו חברת התקליטים DECCA. היה זה רעיון של אולדהם שרצה להבליט את הצילום של ניקולס רייט, ובכך הסטונס הקדימו את הביטלס בשימוש ב"טריק" עיצובי דומה. כן, הסטונס לא תמיד חיקו את הביטלס - לפעמים זה היה גם ההיפך. עבור הקהל האמריקאי, כנראה נחשב מתאים דווקא כן לספק יותר מידע על העטיפה. תאמינו או לא, לפי העטיפה - החבר'ה האלה - שנראים כמו חבורת חוליגנים - אכן מייצרים להיטים באנגליה. נו בסדר, לא שהם באמת היו יצרני להיטים בנקודה ההיא, כשההישג הגבוה היחיד שלהם היה גרסת הכיסוי האגרסיבית ל-NOT FADE AWAY של באדי הולי. ובתקליט הזה בהדפסה האמריקאית, השיר הזה החליף באופן טבעי את I NEED YOU MONA של בו דידלי, שמאוחר יותר מצא את דרכו לתקליט !ROLLING STONES, NOW. זו הייתה החלטה ששינתה את הזרימה של התקליט המקורי, שנפתח עם ROUTE '66 המיוזע, אך בארצות הברית נאלץ להיפתח עם NOT FADE AWAY העליז יותר. ובכן, מה שקרה עם ההדפסות הבריטיות מול האמריקאיות המשיך כמו שהסטונס שרו - "ובכן, זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה... בעצם, אולי הפעם האחרונה - אני לא יודע".

בעיתון THE PEOPLE הבריטי נכתב אז: "אל תתפלאו אם תראו תקליט שלם במצעד התקליטונים, כי התקליט החדש של הרולינג סטונס הוא כמו סינגל. כל שיר בו נהדר וגם העטיפה פנטסטית". והמכירות לא נפגעו גם לאחר שנודע לקהל הרחב, ימים ספורים לאחר צאת התקליט, כי בסיסט הלהקה ביל ווימאן נשוי מזה שנה וחצי ואף אב לתינוק. ווימאן הגיב על כך: "תודה לאל שאני לא צריך יותר להעמיד פנים. אני בטוח שהמעריצים של היום מתעניינים במוזיקה ולא בענייני רומנטיקה".

עם זאת, לא כולם אהבו את התקליט החדש. בעיתון DAILY HERALD נכתב באותו חודש: "המוזיקה שלהם פרימיטיבית, אבל אחרי הביטלס, הרולינג סטונס היא הלהקה המדוברת ביותר בתחום הקצב".

הסוכר החום של הסטונס. ב-16 באפריל בשנת 1971 יצא התקליטון BROWN SUGAR של הרולינג סטונס. זה היה התקליטון הראשון שיצא בלייבל שהלהקה הקימה (עם הלוגו המפורסם של השפתיים והלשון).

אוי... איזה שיר מלוכלך ומטונף הוא זה! בדיוק כמו שצריך! עם הריף המשונן של מאסטרו קית' ריצ'רדס, שגורם לנפש מיד לזוז. זה ריף שגורם לאזניים להזדקר. הופה! קורה פה משהו! והמשהו משהו הזה מוביל למכת סנר של צ'רלי ווטס ואחריה מתפוצצת פנימה שאר הלהקה - בום! והשירה של ג'אגר?! פאקינג שלאגר!!! אם תקשיבו טוב, תשימו לב שהשירה של ג'אגר מעורבבת עמוק בתוך כלי הנגינה ולא בולטת מעליהם. יש סיבה לזה: ג'אגר יישם עצה שקיבל פעם מאגדת הרוק'נ'רול, פאטס דומינו, שאמר לו: "לעולם אל תשיר את המילים שלך בצורה ברורה מדי". אז זה הוסיף למיסתורין וגם (בכוונה או לא) הסתיר חלק מהמילים הפרובוקטיביות. וסולו הסקסופון של בובי קיז? - ואווו... זה סולו של זיעה במועדונים צפופים. זה סולו חצוף, רעשני, ומושלם. פאק! המנגינה כל כך מרימה, קליטה ושמחה, עד שקל מאוד למצוא את עצמנו רוקדים לצלילי שיר שעוסק בנושאים מזוויעים. הגאונות המוזיקלית כאן היא היכולת לעטוף רעל בתוך עטיפה של סוכר חום.

בעיניי, השיר הזה מגדיר היטב מהו רוק'נ'רול אמיתי בגל השני שלו. הגל הראשון היה בפיפטיז, אחר כך - במהלך הסיקסטיז נעשו כל מיני ניסיונות מעניינים להתרחק מהתבנית השורשית - והנה, בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז זה בא שוב - הרוק המזוהם להפליא הזה. זה שיר שישר בועט בבטן. מיק ג'אגר כתב את רוב השיר בשנת 1969, כשהיה באוסטרליה בצילומי הסרט "נד קלי". הוא סיפר שהיה תקוע בקרוואן באמצע שדה ומתוך שעמום, עם גיטרה בידו, נולד הבסיס לשיר הזה.

השיר עוסק בעבדים מאפריקה שנמכרו בניו אורלינס ונאנסו על ידי אדוניהם הלבנים. למרות הנושא הקשה והרציני, מבנה השיר הופך אותו לקטע רוק מהנה וקצבי על גבר לבן המקיים יחסי מין עם אישה שחורה. מיק ג'אגר כתב את השיר, ולפי הבסיסט ביל ווימאן, הוא נכתב בהשראתה החלקית של הזמרת שחומת העור קלודיה לניר, שהייתה אחת מזמרות הליווי של אייק וטינה טרנר. לניר וג'אגר נפגשו כאשר הסטונס יצאו לסיבוב הופעות עם הזוג טרנר בשנת 1969. גם הזמרת מארשה האנט מוזכרת לעיתים כהשראה לשיר. היא וג'אגר הכירו כשהייתה חברה בצוות ההפקה הלונדונית של המחזמר "שיער"; מערכת היחסים ביניהם נשמרה בסוד עד 1972, ולזוג נולדה בת בשם קאריס.

לפי הספר UP AND DOWN WITH THE ROLLING STONES מאת טוני סאנצ'ז (שהתלווה ללהקה), לתיאורי העבדות וההצלפות יש משמעות כפולה: הם מרמזים גם לסכנות שבשימוש בהרואין, אשר מתבשל על כפית מחוממת ונראה כסוכר חום. עם השנים, הביקורת על השיר הלכה וגברה, עד שבשנת 2021 הרולינג סטונס קיבלו החלטה היסטורית להוציא אותו מרשימת השירים בהופעות החיות שלהם. לא כולם בלהקה הסכימו עם ההחלטה הזו. ריצ'רדס היה מהמתנגדים, כפי שהסביר בראיון: "אני מנסה להבין איפה בדיוק הבעיה. הם לא הבינו שזה שיר על הזוועות של העבדות? אבל הם מנסים לקבור את זה. כרגע, פשוט אין לי רצון להיכנס לעימותים עם כל החרא הזה". וכמה שנים לפני כן אמר ג'אגר בראיון לרולינג סטון: "אלוהים יודע מה רציתי להגיד בשיר הזה. זה כזה מישמש. כל הנושאים המלוכלכים במכה אחת. בחיים לא הייתי כותב את השיר הזה היום. כנראה שהייתי מצנזר את עצמי. הייתי חושב, 'אוי אלוהים, אני לא יכול. אני חייב להפסיק. אני לא יכול פשוט לכתוב ככה בצורה גולמית'."

הרולינג סטונס הקליטו את השיר בעיר שפילד שבאלבמה. חברי הלהקה הגיעו לשם ב-2 בדצמבר 1969 ושהו בעיר עד ה-4 בחודש. יומיים לאחר מכן, ב-6 בדצמבר, הם כבר הופיעו בפסטיבל אלטמונט הגורלי, שם ביצעו את השיר בהופעה בפעם הראשונה. אבל הזמן לא מיהר, במקרה הזה. הלהקה לא שחררה את השיר עד אפריל 1971 בשל סכסוך משפטי על תמלוגים עם מנהלם הקודם, אלן קליין. החברים בחרו שלא להקליט את השיר מחדש, כיוון שהגרסה המקורית נחשבה בעיניהם למוצלחת מכדי לשנותה.

ולחשוב שג'אגר רצה במקור לקרוא לשיר BLACK PUSSY...

הסטונס טפשים מדי מכדי לבכות? ב-16 באפריל בשנת 1976 יצא באנגליה תקליטון חדש של הסטונס, עם השיר FOOL TO CRY.

נכון שכשחושבים על הרולינג סטונס, התמונות שקופצות לראש הן בדרך כלל גיטרות מנסרות, סקס-אפיל מתפרץ, ריפים מחוספסים וגישה של "לא אכפת לנו מכלום"? אבל הסטונס ידעו גם לספק בלדות מרגשות - ועוד איך! והנה שיר שלא מנסה להיות קשוח; הוא פשוט, נוגע ללב, ומוכיח שמתחת לתדמית הילדים הרעים מסתתרים מוזיקאים עם נשמה ענקית. קבלו את מיק ג'אגר השברירי ברגעים של עצב, כשהוא מוצא נחמה תחילה אצל בתו ולאחר מכן אצל אהובתו; שתיהן אומרות לו שהוא "טיפש לבכות".

יש משהו בשיר הזה שתופס אותי כבר מהשנייה הראשונה. מבחינה מוזיקלית, השיר הזה הוא יצירת מופת של איפוק סטונסי ושל מה שנקרא BLUE EYED SOUL, יענו מוסיקת נשמה של אנשים לבנים. וזה נפתח עם אקורדים רכים ומהדהדים שמנגן ג'אגר בפסנתר וורליצר חשמלי (עם אפקט שנוסף לו), שמזמין אותנו פנימה ועליו מתלבש במהרה פסנתר אקוסטי, עם ידי הקסם של ניקי הופקינס, שמכניס את חטיבת הקצב של הסטונס לנגן, כמו גם צלילי סינטיסייזר STRINGS סבנטיזיים (פייר? הייתי מחליף את הצליל המסונטז הזה עם כינורות אמיתיים). אבל דבר אחד בטוח - הסטונס ביקשו להישמע פה כמו מוסיקת הנשמה של פילדלפיה. זה מהפנט.

לאחר שהגיטריסט מיק טיילור עזב את הלהקה, נערכו אודישנים לגיטריסטים מובילים במקומו במהלך הקלטות האלבום BLACK AND BLUE. נגן הסשנים האמריקאי, וויין פרקינס, ניגן בהקלטת השיר הזה וכמעט זכה בתפקיד והפך לחבר בלהקה, אך בסופו של דבר רון ווד נבחר על פניו. שימו לב, הגיטרה בשיר לא משתלטת, אלא מלווה את השירה ברגישות עצומה, עד שהיא מקבלת את הסולו המלודי והמרגש של פרקינס שמדגיש את תחושת הבדידות. איזה יופי זה! למרות זה, פרקינס לא קיבל את הג'וב!

קית' ריצ'רדס: "פשוט שמחתי שמישהו בלהקה יכול לשיר בפלצט כזה. לי היה פלצט די טוב, אבל כשיש לך זמר שיכול להגיע לצלילים הגבוהים האלו – לך על זה! מיק תמיד היה מרותק משירת הפלצט של זמרי נשמה. הוא הקשיב לכל כך הרבה אנשים ובצורה כזו או אחרת זה הופך לחלק מהניסיון שלך; הרבה מהזמן היצירה פשוט יוצאת ממך בלי שתבין זאת. אני לא ממש אוהב לנתח את הדברים האלה יותר מדי באופן אינטלקטואלי". ג'אגר אמר ב-1993 על השיר: ""השיר הזה בא מתקופה שבה הייתה לי ילדה קטנה, הבת שלי ג'ייד, שהסתובבה סביבי הרבה, קראה לי 'אבא' וכל זה. זו עוד אחת מהבלדות ממיסות-הלב שלנו, אולי היא קצת ארוכה ומקשקשת בסוף, אבל אני אוהב אותה".

ואחד הסיפורים המרגשים ביותר על השיר מגיע דווקא מאגדת פופ אחרת. בריאן וילסון, הגאון המוזיקלי של הביץ' בויז, עבר באמצע שנות ה-70 תקופה אפלה של התמכרויות ודיכאון קליני. בראיון מאוחר, וילסון שיתף חוויה מצמררת: "הייתי זרוק ברחוב... ואז שמעתי את FOOL TO CRY בוקע מתיבת נגינה בבר בסן דייגו. התחלתי לבכות ואמרתי, 'זה מה שהייתי צריך'. פשוט הייתי צריך את זה. הם הצילו אותי. הם הצילו את המוח שלי. לעולם לא אשכח את זה". זה הכוח של המוסיקה!

גם זה קרה ב-16 באפריל:

- בשנת 1947 נולד הזמר ג'רי ראפרטי, שהיה בלהקת STEALERS WHEEL (עם הלהיט הידוע STUCK IN THE MIDDLE WITH YOU) לפני שהחל בקריירת סולו עם כמה אלבומים ולהיט אחד ענק בשם BAKER STREET. ראפרטי מת בשנת 2011.

- בשנת 1974 הופיעה להקת קווין את הופעת הבכורה שלה בארה"ב, בקולג' בדנבר. היא חיממה שם את להקת MOTT THE HOOPLE הבריטית.

- בשנת 2003 הגיש ג'רי לי לואיס את דרישתו להתגרש בפעם השישית (!). הפעם זו הייתה קרי מקארוור, שהייתה נשיאת מועדון המעריצים שלו.

- בשנת 1939 נולדה הזמרת דאסטי ספרינגפילד שידעה הצלחה אדירה בסיקסטיז. היא מתה בשנת 1999.

- בשנת 1969 הקליטו הביטלס 13 טייקים לפלייבק של השיר SOMETHING, שכתב ג'ורג' האריסון.

- היום בשנת 1966 יצא לאור הסינגל RAINY DAY WOMEN 15 & 35, של בוב דילן. השיר הזה גם פותח את אלבומו הכפול BLONDE ON BLONDE.

- בשנת 1947 נולד המתופף לי קרסלייק (לשעבר מלהקת אוריה היפ וגם חבר בלהקתו של אוזי אוסבורן באייטיז). הוא מת בספטמבר 2020.

- בשנת 1999 מת מסרטן בריאות אלכסנדר 'סקיפ' ספנס, שהיה המתופף המקורי של ג'פרסון איירפליין, הקים את מובי גרייפ והפך לאחד מהקורבנות המוזיקליים הראשונים בעולם המוזיקה מנטילת אל.אס.די. מותו הגיע יומיים לפני שהיה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-53. כאמור, בתקופת מובי גרייפ הפך ספנס לקורבן המוזיקלי הראשון הידוע של צריכת סמים קשים מוגברת. הוא הועף מהלהקה והוציא, במאי 1969, אלבום נחשב מאד כסולן בשם OAR.

- בשנת 1964 נכנסה לראשונה להקת האנימלס למצעד הבריטי עם השיר LET ME TAKE YOU HOME.

- בשנת 2003 חטף הזמר לות'ר ונדרוס שבץ שריתק אותו לכסא גלגלים. הוא מת שנתיים לאחר מכן.

- בשנת 1966 נכנס לראשונה האלבום SOUNDS OF SILENCE של סיימון וגרפונקל למצעד הבריטי.

- בשנת 1982 נעלם ג'וליאן לנון במפתיע. הוא עזב בפתאומיות את דירתו של סידיקי שבצ'לסי, שם התגורר דרך קבע, ולקח עמו את כלי הנגינה שלו – צעד שעורר את זעמו של מנהלו. ג'וליאן הותיר אחריו פתק ובו נכתב: "אני חייב לקחת הפסקה. הלחץ כבד מנשוא". בהמשך התקשר לסידיקי והבטיח לחזור. באותה עת, עסק סידיקי בחיפוש אחר חוזה הקלטה בחברת תקליטים עבור השיר "I DON'T WANT TO FEEL IT ANYMORE" – יצירה של ג'ון לנון בביצוע בנו.

חודש לאחר מכן, פורסם במגזין הרולינג סטון דיווח על הלחץ הרב שבו נתון ג'וליאן. בכתבה נכתב: "מה קורה עם ג'וליאן לנון? נטען שבנו בן ה-19 של ג'ון לנון המנוח מתקיים מדמי מחיה בגובה מאה דולרים בלבד, אך הדבר אינו מונע ממנו להתגורר בלונדון. נמסר לנו כי מסיבת יום ההולדת האחרונה שלו, שנערכה באפריל, עלתה כ-20,000 דולרים, וכי חשבון הבילויים שלו ללילה אחד בלבד הגיע לאלף דולרים". את הנתונים הללו מסר טאריק סידיקי, ששימש כמנהלו של ג'וליאן מתחילת השנה. סידיקי אף רכש עבור ג'וליאן כלי נגינה ומימן שכירת מוזיקאים וזמן אולפן, במטרה שג'וליאן יקליט גרסת דמו לשיר שכתב אביו במהלך ההקלטות לאלבום DOUBLE FANTASY, אך טרם יצא לאור.

- בשנת 1969 נזרקה להקת MC5 מחברת התקליטים ELEKTRA. אז מה בדיוק קרה שם? ובכן, בחודש פברואר של אותה שנה הוציאה להקת הפרוטו-פאנק (כלומר, מחלוצות הפאנק), MC5, את אלבום הבכורה שלה, KICK OUT THE JAMS, בחברת התקליטים "אלקטרה רקורדס". האלבום הוקלט בהופעה חיה במשך שני לילות באולם ריקודים גדול בדטרויט, במטרה ללכוד את האנרגיה של הלהקה בזמן הופעותיה – איכות שפשוט לא ניתן היה להשיג באולפן הקלטות רגיל. לצד אלו שצידדו בלהקה החדשה, היו שהתנגדו לתוכן המילולי הבוטה שלה. די היה להם בקריאה האלמותית של הסולן, רוב טיינר, בשיר הנושא, שכללה את המילה MOTHERFUCKERS. באזור ההוא של דטרויט פעלה רשת כלבו ענקית ששמה "האדסונ'ס". החנות הראשית שלה שכנה בשדרת וודוורד והייתה בזמנו אחת מחנויות הכלבו הגדולות בעולם. אותה רשת סירבה למכור את האלבום בסניפיה; מבחינת ההנהלה, לא היה מקום לקללות בתקליטים שעל המדפים, וזו הייתה צנזורה ברורה מצידה.

חברי הלהקה לא חשבו פעמיים ופרסמו מודעה על עמוד שלם בעיתון כדי להביע את מחאתם כלפי הרשת המצנזרת. המודעה הציגה תמונה של הלהקה בהופעה חיה תחת הכותרת KICK OUT THE JAMS, MOTHERFUCKER. המודעה לא הסתפקה בכך והמליצה לקוראים לבעוט בדלתות החנות אם זו תסרב למכור את האלבום. קשה היה לפספס גם את הכיתוב FUCK HUDSON'S שהופיע בה. לחברת התקליטים אלקטרה לא היה חלק בפרסום המודעה, אך רשת הכלבו הזועמת בחרה להסיר את כל מוצרי החברה מחנויותיה. הדבר הוביל להפסדים ולפגיעה במוניטין של אלקטרה, שמיהרה לסלק משורותיה את הלהקה הסוררת. MC5 הצליחה להתאושש מהמכה וחתמה במהרה על חוזה עם חברת תקליטים גדולה אף יותר – אטלנטיק. היא הוציאה עוד מספר אלבומים והפכה ללהקת פולחן נערצת. מבחן הזמן מוכיח שהלהקה הצליחה לשמור על שמה רלוונטי במשך עשורים, בעוד שרשת הכלבו נקלעה לקשיים וקרסה. היה זה ניצחון מובהק של הרוק'נ'רול על הממסד.

- בשנת 1981 פרסם המגזין "רולינג סטון" את הידיעות הבאות: לאחר שבילה חודש באיים הקריביים לצורך הקלטת אלבומו הבא, חזר פול מקרטני לאנגליה – אך לא לפני שצירף לרשימת הנגנים באלבומו את כוכב הרוקאבילי האמיתי, קארל פרקינס. הגיטריסט הצטרף לפול במהלך חופשתו והשניים העלו זיכרונות מעברם המשותף (כולל סשן הקלטות של הביטלס משנת 1964, שבו נכח פרקינס כצופה מן הצד בזמן שהלהקה הקליטה משיריו לאלבומה הרביעי). "נהנינו מאוד יחד שם", סיפר פרקינס. "הוא כתב שיר במיוחד עבורי, אך הכי נהניתי לראות את האהבה הגדולה ששררה בין בני משפחת מקרטני. הוא בהחלט מצא עושר בדבר שכסף לא יכול לקנות", אמר, כשהוא מתייחס בדבריו לשירו המפורסם של פול מימי הביטלס. בנוסף, פורסם גם הדיווח הבא: כעת, כשהזמרת גרייס סליק הצטרפה מחדש ללהקת "ג'פרסון סטארשיפ", היא נשאלה מה היא רואה בלהקה זו. וזו הייתה תשובתה: "כולם נחמדים בלהקה הזו. הם זקוקים שם למישהי מניאקית – ועכשיו יש להם אחת כזו".

עוד פורסם המידע הבא: "זה יהיה אחד הקונצרטים המפתיעים ביותר במוזיקה", אמר פרנק זאפה על קונצרט שינחה בניו יורק ב-17 באפריל. המופע יוקדש למוזיקה של אליל נעוריו, המלחין אדגארד וארז, שעד יום מותו בשנת 1965 קרא תיגר על המוזיקה הקלאסית המקובלת בלחניו הא-טונליים. זאפה התאהב ביצירותיו של המלחין כבר בגיל 13, ומאז הקפיד לציין את שמו בהזדמנויות רבות כמקור השפעה והשראה. זאפה, שילבש חליפה מהודרת לכבוד המופע, נרגש מהמחשבה שצעירים יגיעו להאזין למוזיקה הזו. אורחת הכבוד בערב תהיה אלמנתו של אדגארד, לואיז וארז בת התשעים.

- בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באצטדיון רוברטס שבאינדיאנה, ארה"ב. בעיתון המקומי, ה-EVANSVILLE PRESS, נכתב למחרת על ההופעה: "סולן לד זפלין הוא צעיר רזה בעל שיער סמיך המגיע עד כתפיו, ושמו רוברט פלאנט. התנהלותו המרשימה מול הקהל התזזיתי אמש באצטדיון רוברטס מנעה מהמופע של להקת האסיד-רוק להפוך למהומה. 3,400 המעריצים, שעיקרם תלמידי תיכון, התעוררו לחיים כבר מתחילת הערב, אך ב-30 הדקות האחרונות של הקונצרט בן השעתיים נטשו רבים מהם את מושביהם ונהרו לעבר הבמה. חלקם אף ניסו לעלות עליה כדי לרקוד עם חברי הלהקה. עשרים המאבטחים שהוקצו לאירוע ניסו לשווא לבלום את הצעירים הנלהבים, שנסחפו לקצב הרוק הכבד.

בחלקו הקדמי של האולם עמדו כולם על רגליהם, ואילו אלו שצפו מאחור נעמדו על כיסאות כדי להשקיף טוב יותר על המבצעים האנרגטיים. הקהל הגיב בהתלהבות למוזיקה; הוא מחא כפיים, נענע את הראש והגוף וסימן באצבעותיו את סמל השלום לעבר הלהקה, בהתאם למקצב. כשהקהל זינק קדימה, קפצו המאבטחים לבמה כדי למנוע דוחק מסוכן. כאשר אחד מהם שלף את האלה שלו והניף אותה באיום, הדבר רק עורר התרגשות רבה יותר בקרב הקהל. בנקודה זו פנה הסולן פלאנט, שהבין כי הסיטואציה עלולה להפוך למסוכנת, אל קהלו ואמר: 'תירגעו... תישארו במקומותיכם וכולנו נהנה. בואו נראה למשטרה שהכול יכול להישאר רגוע'. לאחר מכן התבקשו המאבטחים לרדת מהבמה לקול קריאות העידוד מהקהל, ולד זפלין חידשה את מקצבי האסיד-רוק שלה. בשלב זה הקהל כבר היה משולהב, וקל היה לדמיין את התחושה השוררת בפסטיבלי רוק גדולים בזכות התקשורת המצוינת שנוצרה בין המופיעים לקהל.

כאשר סיימה לד זפלין את הקונצרט וארבעת חבריה התשושים עזבו את הבמה, הם הוחזרו לקול קריאות הקהל להדרן, עם השיר שרוב הנוכחים המתינו לו כל הערב. הקהל, שזיהה כבר את התיבות הראשונות של 'המון אהבה', פשוט השתחרר. האנשים יצאו מהאולם בתחושה שקיבלו תמורה מלאה לכספם. נקודת אור נוספת בערב הייתה סולו תופים של המתופף ג'ון בונהאם שנמשך 20 דקות, ואפשר לשאר חברי הלהקה לקחת הפסקה. המקצב הנהדר שלו זיכה אותו בתשואות פרועות. ג'ימי פייג' ניגן בגיטרה החשמלית שלו באמצעות קשת כינור ויצר צלילים ייחודיים, וג'ון פול ג'ונס הציג סולו אורגן שהתקבל באהדה רבה".

- בשנת 1973 שודר לראשונה, ברשת הטלוויזיה האמריקאית ABC, ספיישל של פול מקרטני שנקרא JAMES PAUL MCCARTNEY. המשדר כלל שירים ידועים לצד מערכונים ואף שיר קברט. בתוכנית זו בחר מקרטני לבצע בשמחה משירי הביטלס; משיחות שקיים עם ג'ון לנון, הוא ידע כי החוזה של אויבו המר, אלן קליין, עם חברת "אפל" אמור להסתיים ב-31 במרץ, וכי שלושת חבריו לשעבר ללהקה אינם מעוניינים לחדשו. במועד שידור הספיישל, קליין כבר לא היה אמור להיות חלק מהנהלת "אפל", ולפיכך לא היה אמור לקבל נתח מהתמלוגים על השירים הישנים שבוצעו. מבקרי התרבות לא היו נדיבים כלפי המשדר. במלודי מייקר נכתב כי "למקרטני תמיד הייתה עין ואוזן שנטו לרומנטיקה מוגזמת. אין בזה רע, אך במקרה הזה לא מדובר רק בהגזמה רומנטית, אלא בטיפשות". גם ג'ון לנון צפה בתוכנית והגיב עליה לאחר מכן: "אהבתי חלקים מסוימים בתוכנית הזו, במיוחד את הפתיחה. הקטעים שצולמו בליברפול גרמו לי להתכווץ ממבוכה, אבל פול הוא מקצוען – הוא תמיד היה כזה".

באותו יום שידור עסק פול גם בהקלטת שיר חדש לרינגו סטאר באולפני חברת "אפל" בלונדון. השיר שעליו עבדו נקרא SIX O'CLOCK, ובאופן אירוני, הסשן אכן הסתיים בשש בבוקר. אגב, ההופעה של פול ולהקת "כנפיים" באותו ספיישל טלוויזיוני צולמה ב-18 במרץ 1973 באולפן בהרטפורדשייר. כאשר חברי הלהקה עלו לבמה, השיר הראשון שביצע פול היה דווקא THE LONG AND WINDING ROAD, כשהוא מלווה את עצמו בפסנתר. לאחר מכן ביצעה הלהקה את השירים MAYBE I'M AMAZED, WHEN THE NIGHT, THE MESS ו-MY LOVE. בהמשך שר דני ליין, חבר הלהקה, את להיט העבר שלו מימיו ב"מודי בלוז", GO NOW. המופע הסתיים בשיר HI HI HI ואחריו LONG TALL SALLY, אותו ידע פול לבצע באופן ה"רוקיסטי" והמשלהב ביותר שיש. חמש עשרה דקות לאחר תום המופע, כשהקהל כבר חשב שלא יזכה להדרן, חזר פול לבמה ובישר לכולם כי מאחר שלא נרשמה התלהבות מספקת מצדם, הוא ולהקתו חייבים לבצע את כל המופע מהתחלה עבור המצלמות. הפעם, הקהל הגיב בהתלהבות רבה אף יותר.

ב-16 באפריל בשנת 1980 יצא עוד אלבום הופעה לאריק קלפטון ושמו JUST ONE NIGHT. הפעם מדובר באלבום כפול.

קודם כל, אני חייב לפרוק את זה ממני; המיץ העסיסי באמת של אריק קלפטון - זה שבא עם האש הלוהטת - היה מבחינתי עד להקת דרק והדומינוס, כולל. לאחר מכן נכנס קלפטון לתקופה ארוכה של נגינהת סולו עם שם ההרואין. וכשהוא יצא מזה - זה כבר היה קלפטון אחר. מהנה מאד להקשבה - אך צועד באופן בטוח יותר והרפתקני פחות.

וכשיצא באמצע הסבנטיז התקליט E. C. WAS HERE, הוא נחשב ליצירה חיה לא רעה בכלל, אבל הוא סבל מבעיה אחת מרכזית שהציקה להרבה: הוא היה קצר מדי. אחרי הכל, אם יש דבר אחד שאותו אריק קלפטון ירש ללא ספק מהעבר שלו בהרכבים כמו CREAM והדומינוס, הוא הידיעה שרוב השירים צריכים להתבצע בגרסאות ארוכות ומורחבות, וזה פשוט לא התאים לפורמט המצומצם של תקליט הופעה בודד. כדי לתקן את המעוות ולעשות צדק עם הקהל, JUST ONE NIGHT הופק כאלבום כפול. התוצאה הייתה עלייה משמעותית בכמות השירים, מה שנתן למעריצים את מנת הקלפטון שהם היו צמאים לה.

אלבום זה הוקלט בהופעה חיה בתיאטרון בודוקאן שבטוקיו, בדצמבר 1979, כאשר קלפטון יצא לסיבוב הופעות לקידום תקליטו אז, BACKLESS. היה הבדל מרכזי אחד שאסור היה להתעלם ממנו באותה תקופה. עד שנת 1979, אריק קלפטון החליט לפטר את הלהקה האמריקאית שלו, זאת שליוותה אותו בסבנטיז, עם יציאתו ממעגל הסמים. הסיבה הייתה שחיקה ברורה ובעיות אישיות מכל הסוגים והמינים, ובמקומה הוא שכר חבורה אנגלית למהדרין. כל הנגנים היו מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר, במיוחד הנרי ספינטי על התופים (אחיו של השחקן ויקטור ספינטי שעבד עם הביטלס) ואלברט לי בגיטרה השנייה. עם זאת, נראה היה שהם היו קצת יותר מדי מקצוענים. הנגינה שלהם הייתה כל כך הדוקה ומתוזמנת, עד שכמעט לא נשאר מקום לג'אמים ספונטניים או לאלתורים פרועים.

אז כן,JUST ONE NIGHT ביטל למעשה כל תקווה לאינטראקציה אמיתית וחופשית בין חברי הלהקה. דרק והדומינוס, למשל, נהגו להלהיב את הקהל עם הסאונד המשולב והאדיר שלהם. הצליל ההוא היה אמנם מופשט יחסית, כשקלפטון הוא הסולן האמיתי היחיד, אבל זה מעולם לא נראה כמו התנשאות או פינוק עצמי, כי האחרים היו שם כדי לתרום באמת לסאונד ולאווירה כשותפים שווי זכויות. כאן, לעומת זאת, לעיתים קרובות מדי נראה היה שלהקת הליווי של קלפטון נמצאת שם רק כדי ללוות אותו ולא לשום דבר אחר.

אז האמת היא שאין לי בעיה להקשיב לאלבום הזה ברקע - אבל הוא לא מאלבומי ההופעה הבוערים באמת. הציפייה מביצוע חי של WONDERFUL TONIGHT תמיד נגמרה באכזבה גדולה, כיוון שהשיר הזה חייב הכל לריף הגיטרה המוכר שלו. מסיבה כלשהי קלפטון מעולם לא היה מסוגל – או אולי מעולם לא רצה – לשחזר את אותו ריף סינקופי באופן מדויק על הבמה. הוא תמיד משך אותו, הפך אותו לשמן ואיטי יותר. לא יודע - זה פחות עושה לי את זה. אבל אל תדאגו - אין לי ספק שתמצאו מקומות מהנים באלבום הזה.

בעיתון LEXINGTON LEADER מקנטקי נכתב אז בביקורת: "יש משהו בקהל היפני שגורם לאלבומי הופעות רוק להיות טובים במיוחד. כאשר להקת CHEAP TRICK הופיעה בתיאטרון בודוקאן בטוקיו, הקהל הצורח סייע להצלחת האלבום. לעומת זאת, כאשר אריק קלפטון ניגן בבודוקאן בדצמבר האחרון, הקהל הפגין את התלהבותו דווקא באמצעות האזנה שקטה וקשובה.

התוצאה היא אלבום שהוא תענוג להאזנה, בניגוד לאלבומי הופעה רבים שבהם המאזין נאלץ להתאמץ כדי לשמוע את האמן מבעד לרעש הקהל. איכות ההקלטה כה גבוהה, שלעתים קל לשכוח שמדובר בהופעה חיה. רוב הלהיטים הגדולים מאלבומיו האחרונים נכללים כאן בביצועים רעננים. האלבום אינו סובל מהסטריליות המאפיינת אלבומי 'אוסף להיטים', אולם נקודות השיא האמיתיות שלו הן, לשמחתנו, הרגעים שבהם קלפטון מנגן ושר בלוז. האלבום הזה הוא השקעה כדאית בזכות שילוב נעים של קטעי בלוז אהובים ולהיטי פופ פופולריים; הוא מאוזן בהרבה מהוצאותיו האחרונות".

בעיתון THE SPOKESMAN מוושינגטון נכתב בביקורת דאז: "זה נחמד לקבל מדי פעם אלבום הופעה ראוי. חברות התקליטים בתקופה האחרונה פשוט אוהבות להציף את השוק באלבומי הופעה כפולים, שכמעט ללא יוצא מן הכלל בקושי שווים את הפלסטיק עליו הם מוטבעים. עם זאת, המופע הכפול החדש של קלפטון הוא היוצא מן הכלל. קונצרט של קלפטון הוא תערובת מגוונת של צלילי גיטרה לוהטים מהגיטריסט ה'כבד' לשעבר, לצד בלוז לבן וכמה ממנגינות הפופ-קאנטרי האחרונות שלו. התערובת הזו עוברת בצורה מפתיעה אל התקליט. לראשונה, קלפטון מבצע את הסינגלים העדכניים שלו, והצד השני נסגר, כראוי, עם גרסה פריכה ומחודשת ל-AFTER MIDNIGHT. הצדדים השלישי והרביעי הם התענוג האמיתי כאן: קלפטון משתחרר וסוחף את הלהקה לשיתוף פעולה דינמי בכמה גרסאות לסטנדרטים של בלוז".

בעיתון 'פילדלפיה דיילי ניוז' קיבל האלבום שלושה כוכבים ואת הביקורת הבאה: "האלבום מייצג את אחת ההופעות השגרתיות וחסרות ההשראה שקלפטון נתן אי פעם. הוא כולל, כמובן, את כל הסטנדרטים מלבד 'ליילה' וחומרים של להקת קרים (כלומר, כל השירים שהקהל באמת משתוקק לשמוע), וגרסה נוספת של FURTHER ON UP THE ROAD, שבוצעה טוב פי מאה בתקליט ההופעה EC WAS HERE. למעשה, לגיטריסט הקצב אלברט לי יש כאן כמה רגעים מרשימים יותר מאשר לקלפטון. למרות שקלפטון מנגן באותה מקצועיות אדישה שבה כתב את דברי ההסבר על העטיפה – וזה מספיק כדי לגרום לך לתהות למה אתה עדיין אוהב את הבחור – הוא נותר דמות חביבה. זה לא אלבום רע, הוא פשוט מאכזב יותר מכפי שהיה צריך להיות".

כך כתב קלפטון על עטיפת האלבום: "לסיור הופעות ביפן אני תמיד ניגש ברגשות מעורבים. הקהל תמיד נדיב ומעריך מאוד, אולי אף יתר על המידה, אך המלכודות עדיין שם: בריאות לקויה ותחושה של להיות 'חריג' בחברה סגורה מאוד הגאה בייחודיותה. אך בסך הכל, זה תמיד מסתדר היטב עבור כל המעורבים – תודה רבה למר אודו, טאטס וטאק – נתראה שוב בקרוב".

בעיתון 'גרין ביי גאזט' מוויסקונסין נכתב בביקורת דאז: "אם אפשר לבוא בטענות לקלפטון, הרי זה בתחום השירה שיכולה להשתפר. למרות זאת, עדיין יש לביצועיו השפעה רגשית. קלפטון הוא בחור כנה שאינו זקוק לגימיקים. אמנים מרבים להוסיף הערות על עטיפות האלבומים, אך גם שם קלפטון לא יכול שלא להישאר נאמן לעצמו. קשה להאמין שהמוזיקה של קלפטון יכולה להצית התלהבות כזו ביפן, ובכל זאת התרועות, הקריאות ומחיאות הכפיים במיקומים הנכונים מהוות לכך הוכחה. ואחרון חביב – איכות ההקלטה של האלבום מצוינת".

ובנימה אישית – כמה חבל ששנים לאחר מכן בחר קלפטון להפיק מופע תמיכה דווקא למען ילדי עזה, בעקבות מאורעות השבעה באוקטובר 2023. הוא עלה לבמה כשהגיטרה שלו מעוטרת בצבעי דגל פלסטין. הייתי מייעץ לו להגיע לעזה ולבדוק אישית מי באמת קיבל את הכספים שגייס בנחישות כה גדולה נגדנו ובעד אויבינו. ולא... אלו לא הילדים, אדון קלפטון. בחייאת, תתבגר...

ב-16 באפריל בשנת 1979 נערכה הופעת בכורה משותפת של אריק איינשטיין ושלום חנוך, בפסטיבל נביעות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459