רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 בדצמבר (16.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כולם רצו להיכנס ללהקה רצינית בתחילת שנות השבעים. כולם ניסו להיות קצת מורכבים. הרקע שלי שונה. שנתיים או שלוש לפני ההצטרפות שלי לג'נסיס הופעתי על במת הווסט אנד. הייתי האדם עם הכי הרבה הומור בלהקה, אבל הרבה מההומור באלבומים המוקדמים שלנו עבר מעל ראשם של הרבה אנשים שלקחו אותנו יותר מדי ברצינות. אנשים נטו לחשוב שאנחנו רציניים בצורה קטלנית. היינו רציניים בניסיון לעשות מוזיקה טובה, אבל היה הרבה הומור יבש במילים... נהניתי מהעבודה החיה, נהניתי מהתיפוף שלי ומנגינת דברים יותר מסובכים ולהראות לכולם שאני יכול לנגן, אבל היינו מתוסכלים מהעובדה שבאמריקה במיוחד, אנשים לא יכלו לראות מעבר למה שפיטר גבריאל לבש. התסכול האמיתי היה כשאנשי תקליטים ומעריצים הגיעו מאחורי הקלעים אחרי הופעה והיו אומרים, 'הופעה נהדרת, בנאדם', כשהם עוברים אותנו והיישר לפיטר... עשינו את THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY ובחצי הדרך פיטר עזב לעבוד על משהו עם וויליאם פרידקין. אמרנו, 'פיטר, או שתעשה את זה או את זה. אם אתה רוצה לעשות את זה, בסדר, תעזוב'. כשפרידקין שמע על כך, הוא לא אהב את הרעיון שהוא היה מעורב בפירוק הלהקה. אז פיטר חזר, עם זנבו בין רגליו, ואמר, 'טוב, בואו נתחיל מחדש'. אבל כולנו ידענו באותו שלב שיש בעיות אמיתיות. לאשתו הייתה תקופה קשה עם לידת בתם הראשונה. היו הרבה דברים שכולנו לא הבנו באותו זמן. לבסוף, במהלך הסיבוב לקידום האלבום החדש ההוא, הוא אמר שהוא עוזב. פיטר היה הראשון מכולם שהביא ילדים לעולם, אז אף אחד מאיתנו לא יכול היה להתייחס לזה... החדשות הטובות היו שלאחר שהוא עזב, מבקרים הפסיקו לחשוב שהוא כתב את כל המוזיקה. לצאת מתחת למצב האנדרדוג הזה היה מאוד מספק" (פיל קולינס)

הקרקס של ארבעת המופלאים: כשחג המולד הפך לפסיכדליה. ב-16 בדצמבר בשנת 1966 יצא תקליטון חג המולד הרביעי של הביטלס למעריציהם, שנקרא PANTOMIME.

אם בשנים הקודמות קיבלו חברי המועדון ברכות שובביות וצלילים חביבים, הפעם ציפתה להם הפתעה שהייתה רחוקה מאוד מפעמוני חג ביטלסיים מסורתיים. תשכחו מכל מה שידעתם על ברכות חג מולד סטנדרטיות ומשעממות. מסתבר שבשלהי שנת 1966, ארבעת המופלאים מליברפול החליטו לקחת את העניינים לידיים ולייצר את מה שאפשר להגדיר כהודעת חג המולד הרביעית שלהם, שהייתה למעשה הגשמת כל החלומות הפרועים שניסו להשיג שנה קודם לכן ולא ממש הצליחו. מדובר בהפקה מורחבת ומוטרפת לחלוטין, עמוסה באפקטים קוליים, מוזיקה ונרטיב עלילתי (אם כי משוחרר למדי), שהוקלטה ביום שישי היסטורי אחד, ה-25 בנובמבר.

העיתוי כאן הוא הכל. ההקלטה התבצעה בדיוק יום אחד בלבד אחרי שהלהקה התכנסה מחדש באולפני EMI באבי רואד, לאחר הפסקה ארוכה ומשמעותית של שלושה חודשים. ההפסקה הזו לא הייתה סתם חופשה; היא אפשרה לחברי הלהקה לטפח את העיסוקים העצמאיים שלהם בפעם הראשונה בחייהם הבוגרים. ג'ון לנון, למשל, בילה בספרד בצילומי הסרט HOW I WON THE WAR (שם גם התחיל להרכיב את המשקפיים העגולים שהפכו לסימן ההיכר שלו), וג'ורג' האריסון העמיק במוזיקה הודית. אבל חשוב מכך, ההפסקה הזו סיפקה להם מנוחה נדרשת מהקיום הביטלסי שהפך לכאוטי, חונק ולעיתים קרובות גם מסוכן.

שנת 1966 הייתה עבורם רכבת הרים אמיתית. הם הקליטו והוציאו תקליט שנחשב למהפכני ועמוס בצלילים חדשניים, REVOLVER, וקיבלו את ההחלטה הדרמטית להפסיק להופיע מול קהל. לא עוד צרחות מחרישות אוזניים ולא עוד מנוסה ממעריצות קטינות והיסטריות; מעתה והלאה הם היו יצורים של אולפן בלבד. התוצאה הייתה כמו זריקת מרץ; האפקט היה מחדש ומרענן עבור כולם, והם חזרו לאולפן שטופי רעיונות חדשים, חזקים ועם אנרגיה יצירתית מתפרצת. רק כדי לסבר את האוזן, הסשן הראשון שנערך במפגש האיחוד שלהם, ב-24 בנובמבר, הניב טייק מוקדם של השיר המהפנט של לנון STRAWBERRY FIELDS FOREVER, שיר שסימן באופן רשמי את תחילת ההמצאה מחדש של הביטלס כיוצרים אולפניים מתוחכמים. החופש החדש הזה אפשר להם להתמקד אך ורק ביצירה ובניסויים מוזיקליים, והשינוי הזה זלג ישירות לתוך תקליטון החג שלהם.

אבל זה לא נגמר שם. יום למחרת, אחרי שתפסו את הופעת הבכורה בבריטניה של יבוא אמריקאי לוהט בשם ג'ימי הנדריקס במועדון BAG O' NAILS שנפתח זה עתה (אירוע שבוודאי פוצץ להם את המוח), התכנסו הביטלס באולפן קטן וצנוע במשרדי רחוב ניו אוקספורד של המוציא לאור המוזיקלי שלהם, איש העסקים הממולח דיק ג'יימס, כדי להקליט את התקליטון החגיגי שלהם. פול מקרטני סיפר מאוחר יותר שהם הרגישו שהגיע הזמן לגישה שונה לחלוטין.

ובאמת, התוצר הסופי היה רחוק שנות אור ממה שהמעריצים ציפו לו. הוא לא הכיל שום ברכות סטנדרטיות וכמעט שלא היו בו התייחסויות לחגים. במבט לאחור, היצירה שנקראה PANTOMIME: EVERYWHERE IT’S CHRISTMAS היא פרויקט שאפתני בן 10 חלקים באורך של כמעט שבע דקות, והיא משמשת כתמרור אזהרה בוהק למה שעתיד לבוא מכיוון הלהקה. במקום לפנות למעריצים ישירות עם מסרי תודה בנאליים, הביטלס הופיעו כדמויות נפרדות ושונות, מה שבישר באופן מובהק את הגישה שינקטו בעת הקלטת התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND בשבועות הקרובים.

בהתאם למסורת הפנטומימה שהיא מותג אנגלי ייחודי של הפקה בימתית המשלבת מוזיקה, קומדיית סלפסטיק וסיפורי-עם, קטעי השירים המקוריים בתקליט נטועים עמוק בסגנון המיוזיק-הול והוודוויל האנגלי. נעימת הכותרת, למשל, היא שירה בציבור בסגנון פאב סוער שמנוגנת על ידי מקרטני בפסנתר, והיא לא רחוקה בסגנונה מהשיר WHEN I’M SIXTY-FOUR, אותו הם היו עתידים להתחיל להקליט בתוך ימים ספורים.

ממש כמו התקליט סרג'נט פפר שעתיד לצאת, גם PANTOMIME: EVERYWHERE IT’S CHRISTMAS מרגיש כפרויקט שמונע ברובו על ידי האנרגיות של מקרטני. פול אפילו היה זה שצייר את האיור הצבעוני והמרהיב עבור העטיפה. הביטלס ניצלו עד תום את הניסיון העשיר של המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין, בהפקת תקליטי קומדיה עם ענקי רדיו בריטיים כמו פיטר סלרס וגם ספייק מאליגן, כוכבי תוכנית הרדיו המיתולוגית THE GOON SHOW. יחד הם יצרו את מה שביקשו.

התקליטון נפתח בהצגה תיאטרלית של קונספט ה-PANTOMIME, מחווה ברורה למופעי הבידור העממיים והמוגזמים שבריטניה כל כך אוהבת בחג המולד. אבל אצל הביטלס כמו אצל הביטלס, שום דבר לא נשאר בגבולות המסורת. התקליטון, שאורכו מעט יותר משש דקות, היה בנוי כאוסף של מערכונים קצרים והזויים המחוברים ביניהם בחוטים דקיקים של הומור פנימי. בין הקטעים אפשר היה למצוא פנינים מוזרות כמו סיפור על שני קשישים בבית אבות, פרודיה על תוכניות רדיו של ה-BBC ואפילו קטע שנקרא PODGY THE BEAR AND JASPER. הלהקה בנתה כאן נרטיב מובנה אך אבסורדי לחלוטין, שכלל דמויות מומצאות, תרחישים בלתי אפשריים ואפקטים קוליים שנשמעו כאילו נלקחו מסרט מצויר שיצא משליטה.

מבחינה מוזיקלית, הרגע הבולט ביותר בתקליטון הוא השיר EVERYWHERE IT'S CHRISTMAS. זהו לחן עליז, קליט (וקצת מטופש) שכתב פול, אשר תופס בדיוק את רוח החג המבודחת שהלהקה ניסתה לשדר. לצד השיר הזה, שולבו קטעים מוזיקליים קצרים נוספים כמו OROWAINYA וקטע פסנתר בשם PLEASE DON'T BRING YOUR BANJO BACK, שהעידו על כך שגם כשהם עושים צחוק, הם עדיין מוזיקאים שמסוגלים להוציא מלודיות מהשרוול. ג'ורג' מרטין, המפיק הנאמן, היה שם כרגיל כדי לוודא שכל הבלגן הזה נשמע איכשהו מקצועי, והצליח לתפור את כל הקרעים ליצירה אחת מגובשת.

למרות שהפרויקט הזה נראה על פניו כמו בדיחה קלילה, הוא חשף טפח מרתק מהדינמיקה הפנימית של הלהקה באותם ימים. ההקלטה הזו משקפת את החברותא והגיבוש שעדיין אפיינו את הביטלס בשלהי שנת 1966. הם עבדו יחד בצמידות, צחקו, אילתרו ותרמו כל אחד את חלקו לאווירה המשועשעת מתוך רצון כנה ליצור משהו ייחודי ואישי עבור המעריצים שלהם. זו הייתה מתנה בלעדית, כזו שאי אפשר היה לקנות בחנויות התקליטים הרגילות, והיא גרמה למעריצים להרגיש שהם שותפי סוד לבדיחות הפרטיות של הלהקה הגדולה בעולם.

במבט לאחור, תקליטון PANTOMIME הוא הרבה יותר מסתם גימיק עונתי. הוא מסמן את המעבר של הביטלס מעידן התמימות לעידן הפסיכדליה המורכב. תחושת האחדות והשמחה הטהורה שבוקעת מההקלטה הזו תתחיל להתערער בשנים הבאות, כשהאגו והמתחים האישיים יתחילו לכרסם באידיליה הקבוצתית. לכן, תקליטון חג המולד של 1966 נשאר רגע שבו ארבעה חברים מליברפול פשוט נכנסו לחדר אחד, הדליקו מיקרופון והחליטו לעשות שטויות, רגע לפני שהעולם שלהם, ושלנו, השתנה לתמיד.

תקליטון של להקה בלי להקה - רק ניל יאנג שמצפה לרחף. ב-16 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת בופאלו ספרינגפילד, עם השיר המדהים EXPECTING TO FLY. אבל, מה בדיוק קורה פה?

על העטיפה הכל נראה כשורה, והמאזינים שרצו להניח את המחט על הוויניל ציפו לשמוע את ההרמוניות המוכרות של חברי הלהקה, סטיבן סטילס וריצ'י פיוריי, אבל מה שבקע מהרמקולים היה משהו אחר לגמרי. ניל יאנג נשמע שם במלוא תעופתו, צולל למחוזות פסיכדליים ותזמורתיים שטרם נשמעו אצל החבורה מקליפורניה. אבל רגע אחד, משהו שם הרגיש חשוד. האוזניים לא הטעו את המעריצים חדי האבחנה, כי זו בכלל לא הלהקה שמנגנת שם. מה באמת קרה באולפן באותם ימים סוערים? ובכן, הסיפור הזה הוא טלנובלה של רוק במיטבה.

היחסים בתוך בופאלו ספרינגפילד היו מתוחים כמו מיתר שעומד להיקרע, בעיקר בין שני התרנגולים המובילים, סטילס ויאנג. באותו שלב ניל יאנג החליט שנמאס לו והוא פרש מהלהקה הלכה למעשה. אבל יאנג, כמו יאנג, לא התכוון לשבת בבית ולסרוג גרביים. הוא הזמין אולפן הקלטות פרטי וגייס סוללת נגנים מהשורה הראשונה, שהיו בטוחים לחלוטין שהם מגיעים לנגן עבור תקליט סולו ראשון של הכוכב הקנדי המופנם.

הרשימה שגויסה למשימה הייתה נוצצת והרכיבה למעשה סופר-גרופ של נגני אולפן, אנשים שידעו לנגן הכל ומתוך שינה. בצוות היו הגיטריסט ראס טיטלמן, הפסנתרן הגאון ג'ק ניטשה, ועל הפסנתר הנוסף והצ'מבלו הופקד דון ראנדי. בגזרת הקצב, שכל כך קריטית ליצירת האווירה המרחפת בשיר, הוצבו הבסיסטית קרול קיי (שהייתה עמוד התווך של חבורת ה-WRECKING CREW המפורסמת בלוס אנג'לס) והמתופף ג'ים גורדון. האחרון, שלימים יתפרסם כמתופף של דרק והדומינוס (וזה שירצח את אמא שלו...), נתן שם עבודה שהחזיקה את כל המבנה השברירי הזה יחד.

מי שניצח על כל התזמורת הזו ועשה את העיבוד התזמורתי המורכב בשיר היה ג'ק ניטשה. החיבור בינו לבין יאנג היה מיידי ומחשמל, והוא יעבוד עמו הרבה בהמשך דרכו כאמן סולו, בין היתר ביצירת הצליל הייחודי של יאנג בתחילת שנות השבעים. ניטשה, שעבד צמוד עם פיל ספקטור, ידע בדיוק איך לייצר את העומק והדרמה שיאנג חיפש.

בהמשך, כשיאנג החליט לחזור לבופאלו ספרינגפילד (איחוד שהחזיק מעמד בקושי), הוא לא הגיע בידיים ריקות. הוא החזיר עמו את ההקלטה הזו שעשה בנפרד, כשהיא כבר מבושלת ומוכנה, ופשוט הכניס אותה כפי שהיא לתקליט השני של הלהקה, BUFFALO SPRINGFIELD AGAIN. אפשר רק לדמיין את הפרצופים של שאר חברי הלהקה כשהבינו שהם הפכו לניצבים בתקליט של עצמם, אבל התוצאה הייתה כל כך טובה שאף אחד לא העז להתווכח.

תהליך ההקלטה עצמו היה ייסורים של שלמות עבור יאנג הצעיר. הוא רצה להגיע לדיוק מקסימלי, ולכן נקט בשיטה חריגה מאוד באותם ימים. יאנג סיפר על החוויה בציטוט כנה במיוחד: "את השירה בשיר זה הקלטתי כשכל פעם שרתי שורה אחת בלבד. זאת כדי לשמור על שירתי בצלילים הנכונים. אז עוד הייתי טירון בענייני שירה באולפנים והמתח היה רב". דמיינו את זה, אחד הקולות המוכרים בהיסטוריה עומד מול המיקרופון, מזיע ושר משפט אחר משפט, עוצר ומתקן, רק כדי לוודא שכל הברה יושבת בול במקום.

מבחינה מוזיקלית, יאנג לא הסתפק במועט. הוא חיבר את השיר משני שירים שונים שכתב באותה תקופה, מה שיצר מבנה לא שגרתי ומפתיע. המטרה המוצהרת שלו הייתה לבצע הפקה שתישמע כמו WALL OF SOUND של פיל ספקטור, אותו צליל עשיר, דחוס ומהדהד שממלא את החדר. והתוצאה? מהממת. השיר נשאר עד היום אחת הפנינים הבוהקות בדיסקוגרפיה של הלהקה. הרגע שבו ניל יאנג פרש כנפיים והמריא, גם אם החברים שלו נשארו לזמן קצר על הקרקע.

סוף עצוב בהוואי: כשהגיטרות הסקוטיות של ביג קאנטרי נדמו. ב-16 בדצמבר בשנת 2001, מת סולן להקת ביג קאנטרי, סטיוארט אדמסון. הגופה נמצאה הרחק מהגבעות הירוקות של סקוטלנד, בחדר בית מלון בהונולולו, בירת הוואי.

כדי להבין איך הגיע אייקון הרוק הסקוטי לסוף כה טרגי בגן עדן טרופי, צריך ללחוץ על כפתור ה-REWIND ולחזור לימים שבהם המוזיקה שלו הרעידה אצטדיונים. להקת BIG COUNTRY הסקוטית לא הייתה סתם עוד הרכב שחלף בשמי שנות השמונים. בזמן שחבריהם למצעדים היו עסוקים בלהעמיס כמויות מסחריות של ספריי לשיער, איפור כבד ובגדי מעצבים מוחצנים כיאה לעידן הניו-רומנטיק, אדמסון וחבריו בחרו בקו אחר לגמרי. הם שמרו בעקשנות על אופנת החולצות המשובצות של מעמד הפועלים, נראים כאילו הרגע ירדו ממשמרת במפעל ולא כמו כוכבי רוק. אבל היה להם נשק סודי: הסאונד. אדמסון, שהחל את דרכו בלהקת הפאנק THE SKIDS, פיתח יחד עם חברו ללהקה ברוס ווטסון צליל גיטרות ייחודי שחיקה באופן מושלם את צליל חמת החלילים הסקוטית, מבלי להשתמש בכלי עצמו ולו פעם אחת. הלהיטים שלהם, כמו FIELDS OF FIRE והלהיט הענק IN A BIG COUNTRY, הזניקו את מכירות התקליטים שלהם לשמיים והפכו אותם לשם דבר משני עצי האוקיינוס, כשהם מסומנים לעיתים קרובות כיורשים הפוטנציאליים של U2.

אולם מתחת לפני השטח, מנהיג הלהקה והזמר שבה, סטיוארט אדמסון, ניהל מלחמה פרטית ומתישה. הוא לא הצליח לנער מעליו את ההתמכרות לאלכוהול ואת המאניה דיפרסיה שקיננה בו עוד מימיו המוקדמים. למרות ההצלחה, השדים הפנימיים סירבו לעזוב. בשנת 1999 נראה היה כי הלהקה עדיין לא אמרה את מילתה האחרונה, כאשר הופיעה באירועי צדקה בסקוטלנד שם תמיד התקבלה בברכה למען קוסובו. הקהל הריע, הנוסטלגיה חגגה, והיה נדמה שהנה הם חוזרים למסלול. אבל זו הייתה הבטחה כוזבת. אחרי זמן מה של רכיבה על הגל ותקווה לשיקום, חזר אדמסון לשתות בכבדות, מה שהוביל לבסוף לפירוק הלהקה לאחר 18 שנות פעילות מפוארות ומלאות בזיעה ודיסטורשן.

בניסיון נואש לפתוח דף חדש, אדמסון ארז את מטלטליו ועבר לנאשוויל, טנסי, בירת הקאנטרי העולמית. שם, הוא ניסה להמציא את עצמו מחדש עם הרכב קאנטרי-רוק זוגי בשם THE RAPHAELS שהקים יחד עם הפזמונאי מרקוס הומון. הוא התגורר שם עם אשתו השנייה, מלאני שליי, בעלת מכון יופי מקומי, וקיווה שהשקט של הדרום האמריקאי יביא לו מנוחה. למרות ניסיונו זה, גילה אדמסון שעולמו מתפרק במהירות מפחידה.

השבועות האחרונים לחייו היו כאוטיים כמו סולו גיטרה שיצא משליטה. אשתו ביקשה להתגרש ממנו, ומעל ראשו ריחף משפט תעבורתי בגין נהיגה בשכרות, אישום שאיים לשלוח אותו למאסר ולחסל סופית את סיכוייו לקריירה בארצות הברית. אז הוא החליט לעשות מעשה קיצוני. הוא הזמין כרטיס טיסה, החליט לטוס לרגיעה בהוואי והשאיר פתק מצמרר לבנו קאלום, בו כתב בפשטות: "נתראה בצהרי יום ראשון".

זו הייתה ההודעה האחרונה. הוא לא מסר להיכן היו מועדות פניו ולא יצר כלל קשר עם משפחתו או עם מנהליו הדואגים. במשך שבועות ארוכים התנהל מצוד שקט ומורט עצבים. המשטרה והמשפחה ניסו להתחקות אחר עקבותיו, קיוו שאולי הוא רק צריך זמן להתנקות, לתפוס קצת שמש ולחזור. אך לאחר למעלה מחודש של חיפושים הגיע הסיפור לסיום טרגי. ב-16 בדצמבר 2001, עובדת ניקיון במלון BEST WESTERN PLAZA בהונולולו פתחה את דלת חדר 559 וגילתה את המראה שממנו חששו כולם. נתגלתה גופתו התלויה של אדמסון בן ה-43, בחדרו במלון בהונולולו.

בנתיחה שלאחר המוות התגלה כי רמת האלכוהול בדמו הייתה גבוהה ביותר, עדות אילמת למאבק שניהל עד הרגע האחרון. חבריו ללהקה, ובראשם ברוס ווטסון, כמו גם קולגות כמו דה אדג' מלהקת U2 ומייק פיטרס מלהקת THE ALARM, ספדו לו בכאב. האיש שגרם לגיטרה חשמלית לבכות כמו חמת חלילים, סיים את חייו בשקט מחריד ומטריד, משאיר אחריו מורשת של המנונים גדולים ולב אחד שבור שלא הצליח להחלים.

המספר הקסום של ג'ון לנון מכה שוב! ב-16 בדצמבר בשנת 1974 יצא לחנויות תקליטון של ג'ון לנון עם השיר 'חלום מס' 9'. צידו השני של התקליטון מכיל את השיר WHAT YOU GOT.

השיר עצמו, שנלקח מתוך התקליט השלם WALLS AND BRIDGES, הציג הפקה עשירה, כמעט שמיימית, שעטפה את המאזין בצלילים חלומיים. ג'ון, כהרגלו בקודש, לא היסס "לשאול" רעיונות מוזיקליים מעצמו ומאחרים. הוא הודה בפה מלא כי העתיק את עיבוד כלי הקשת המופלא מתוך הפקה שעשה זמן קצר קודם לכן לחברו הטוב ושותפו לשתייה המרובה, הזמר הארי נילסן, בביצוע המחודש לשיר MANY RIVERS TO CROSS. נו, אם כבר למחזר, אז לפחות שיהיה בסטייל.

אחד האלמנטים המכשפים ביותר בשיר היה קול נשי מסתורי שלחש את שמו של לנון ("ג'ון") בשיר. הקול הזה היה שייך לא אחרת מאשר לאהובתו דאז, מאי פאנג, שליוותה אותו באותה תקופה סוערת בלוס אנג'לס ובניו יורק (מה שנקרא בפיו, "סוף השבוע האבוד"). בהמשך השיר, טכנאי האולפן השתעשעו וניתן לשמוע את קולה הקורא בשמו כשהוא הפוך בהקלטה, טריק פסיכדלי ישן וטוב שלנון עצמו היה זה שהביא אותו לראשונה לאולפן, בשנת 1966! בספרה האוטוביוגרפי גילתה פאנג שג'ון אמר לה שאינו יודע על מה השיר מדבר, אבל זה לא קשור אליה. הסיבה שהיא בכלל הגיעה לעמדת המיקרופון הייתה פרוזאית לחלוטין: היא שרה את שמו בשיר כי הזמרת המקצועית, שנקבעה להקלטה, פשוט לא הופיעה באותו יום לאולפן.

המילים בשיר עוררו לא מעט הרמות גבה בקרב המבקרים והמעריצים כאחד. השורה הזכורה ביותר, "אה בוקאקאווה, פוזה, פוזה", נשמעה כמו לחש עתיק או שפה זרה, אך למעשה היא מכילה מילים חסרות משמעות שהוא המציא בחלום שחלם. זה לא הפריע למעריצים האדוקים לחפש משמעויות נסתרות. מאז צצו כל מיני אנשים שטענו כי אין להתייחס לדבריו של ג'ון (שאין משמעות) והביאו פירושים משלהם, החל מסנסקריט עתיקה ועד ניבים אפריקאיים, הכל בניסיון לפענח את הג'יבריש החלומי של לנון.

למרות ההפקה המושקעת והאווירה הקסומה, לא כולם נפלו מהכיסא. מבקרי המוזיקה בבריטניה, שתמיד נהנו לנעוץ סיכות בבלוני יצירה, לא חסכו את שבטם. במסגרת הביקורת שנתן ה-NME לאלבום השלם, הוא הביע את דעתו על השיר כך: "שיר מדכא המוצף בשיטפון סנטימנטלי עם פזמון שנשמע חסר כנות עד מזייף". כנראה שהמבקר קם באותו בוקר על צד שמאל, או שפשוט לא חלם מספיק חלומות צבעוניים בלילה שלפני.

אבל הסיפור האמיתי מאחורי השיר הזה הוא האובססיה ארוכת השנים של לנון לנומרולוגיה, ובמיוחד למספר 9. במשך חייו היה ג'ון מרותק למספר תשע, שלטענתו השפיע על חייו בצורה קוסמית בלתי מוסברת. כשבוחנים את הנתונים היבשים, קשה להתווכח עם העובדות:

הוא נולד ב-9 באוקטובר, תאריך שירדוף אותו (במובן החיובי) עד יומו האחרון. לנון הוכיח זאת עם עובדות מצדו - הבית הראשון בו התגורר שכן בדרך ניוקאסל 9, שבליברפול, שם ספג את הצלילים הראשונים של הרוק'נ'רול. ההופעה הראשונה של הביטלס במועדון קאברן התקיימה ב-9 בפברואר 1961, רגע היסטורי שהשיק את הקריירה המפוארת שלהם. בריאן אפשטיין, מנהל הביטלס ומי ששינה את פני ההיסטוריה, ראה אותם מופיעים לראשונה ב-9 בנובמבר באותה השנה. גם הבירוקרטיה התיישרה לפי המספר הזה, כאשר חוזה הביטלס עם חברת התקליטים EMI אושר ב-9 במאי 1962.

הצירופים המשיכו להגיע גם בפורמטים המסחריים. תקליטון הבכורה של הביטלס, LOVE ME DO, יצא בחברת PARLOPHONE במספר הקטלוגי R4949. ואם חשבתם שהגורל סיים את עבודתו בשנות השישים, טעות בידכם. בנו השני (וכנראה המועדף) של ג'ון, שון, שנולד משום מה לאחר איחוד מרגש עם יוקו, חלק את יום הולדתו של אביו ונולד גם הוא ב-9 באוקטובר (נו טוב, בניתוח קיסרי).

ומה לגבי השיר עצמו, שעסק במספר הזה ממש? ובכן, היקום סיפק את הפאנץ' ליין הסופי והמושלם ביותר שיכול היה להיכתב בתסריט הוליוודי. השיר הזה, חלום מס' 9, הגיע למקום התשיעי במצעד בילבורד האמריקאי. לא מקום שמיני, לא עשירי, אלא בדיוק למקום התשיעי. נראה שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון, או לפחות על כל חלום.

גם זה קרה ב-16 בדצמבר. הכינו את הפטיפונים וחממו את המגברים, כי דפי ההיסטוריה של המוזיקה עמוסים באירועים שקרו בדיוק בתאריך הזה, ה-16 בדצמבר. בואו נצלול אל תוך יומן האירועים המטורף של עולם הפופ והרוק, שבו כל תקליט הוא סיפור וכל פרידה היא טלנובלה.

שנת 1970: הזהב של קרידנס

נתחיל עם נתון בלתי נתפס שקרה בשנת 1970. באותה שנה, מכונת הלהיטים המשומנת שנקראה להקת 'תחיית קרידנס קלירווטר' (או CCR לחובבי הקיצורים), שברה את כל השיאים האפשריים. הוכתרו חמישה תקליטים וחמישה תקליטונים של הלהקה במעמד של תקליטי זהב בארה"ב. ג'ון פוגרטי וחבריו, עם חולצות הפלנל והסאונד הדרומי (למרות שהגיעו בכלל מקליפורניה), שלטו במצעדים ביד רמה עם להיטים כמו TRAVELIN' BAND ו-UP AROUND THE BEND. זו הייתה שנה של עבודה קשה שהשתלמה בענק, רגע לפני שהמתחים הפנימיים החלו לכרסם בהם.

שנת 1974: הסוף העצוב של מוט דה הופל

ארבע שנים קדימה, האווירה בבריטניה הייתה קודרת יותר. בשנת 1974 הודיעה להקת הרוק הבריטית המשובחת 'מוט דה הופל' על פירוקה הסופי והמוחלט. זמר הלהקה, איאן האנטר, האיש והמשקפיים הכהים, החליט לפרוש ממנה כי לא התאושש עדיין מתשישות פיזית ונפשית שהכריעה אותו חודשיים קודם לכן במהלך מסע הופעות אירופאי שבוטל. למעריצים השרופים זו הייתה מכה קשה, שכן זו לא הפעם הראשונה בה מחליטה הלהקה להתפרק. הפעם הראשונה נעשתה שנתיים קודם לכן, ב-1972, במצב של ייאוש טוטאלי, וטורפדה ברגע האחרון בעזרתו של הזיקית דייויד בואי. בואי, שהיה מעריץ של הלהקה, לא היה מוכן לתת להם לשקוע והעניק להם שיר במתנה שהפך להמנון גלאם-רוק נצחי – ALL THE YOUNG DUDES. אבל הפעם בואי לא היה שם כדי לעזור. השיר האחרון שיצא ללהקה על גבי תקליטון נקרא SATURDAY GIGS, שיר פרידה נוסטלגי שסיכם את הקריירה שלהם בצורה מושלמת ועצובה.

שנת 1983: המי מניחים את הגיטרות

גם ענקים נופלים. בשנת 1983 התפרקה להקת המי באופן רשמי בפעם הראשונה, כשפיט טאונסנד, המוח והגיטרה שמאחורי ההרס, הודיע במסיבת עיתונאים דרמטית שהוא עוזב אותה. הלהקה הזו עמדה פעמים רבות במבחן ההישרדות בגבורה רבה – הם שרדו את מותו הטראגי של המתופף קית' מון ב-1978 ואת האסון בסינסינטי שקרה שנה לאחר מכן – אך שנות השמונים המוקדמות לא היטיבו עמה. התקליט האחרון שלהם דאז, IT'S HARD, לא הצליח לשחזר את הקסם הישן, והסוף היה בלתי נמנע. טאונסנד הרגיש שהלהקה הפכה למוסד בטוח מדי, והוא חיפש את הריגוש במקום אחר.

שנת 1965: התרגיל של פול מקרטני

הנה סיפור משעשע על אגו ויצירתיות. בשנת 1965 הקליט הצמד הבריטי המצליח פיטר וגורדון שיר ושמו WOMAN, מאת מלחין מסתורי בשם ברנרד ווב. השיר היה להיט, אבל כולם שאלו – מי הוא אותו ווב המלחין? ובכן, ההפתעה נחשפה מאוחר יותר: זה הוא פול מקרטני בשם בדוי. מקרטני רצה לבדוק האם שיר שלו יכול להצליח רק בזכות הלחן, בלי המותג "לנון-מקרטני" מרוח עליו. הפרט הפיקנטי הוא שפול היה גם בן הזוג של ג'יין אשר – אחותו של פיטר (מצמד פיטר וגורדון), מה שבוודאי עזר להעביר את השיר לידיים הנכונות. הניסוי הוכתר בהצלחה, השיר הגיע למקום ה-14 במצעד האמריקאי.

שנת 2006: הגירושים של מקרטני ו-EMI

ואם כבר מקרטני, הנה קפיצה גדולה בזמן. בשנת 2006 הצהיר פול מקרטני שהוא עוזב את חברת התקליטים EMI, אחרי 45 שנים בהן היה חתום בה (החל מימי הביטלס הראשונים). זו הייתה רעידת אדמה בתעשייה. לטענתו, חברת התקליטים הזו הפכה למשעממת ותקועה במקום, והתנהלה כמו מפעל רהיטים ולא כמו חברת מוזיקה. הוא חתם במקום זאת בלייבל שפתחה רשת בתי הקפה STARBUCKS (הבעייתית מאד...), בשם HEAR MUSIC. התקליט הראשון שהוציא שם היה MEMORY ALMOST FULL, והוא נמכר בכל סניף קפה יחד עם הקפוצ'ינו. יענו, פול עם פולי קפה...

שנת 1984: התאונה המוזרה של זיזי טופ

זה אולי אחד הסיפורים ההזויים ברשימה. בשנת 1984 נורה בבטנו בסיסט להקת זיזי טופ המזוקן, דאסטי היל. זה קרה בביתו, בסיטואציה ביתית לחלוטין: כשחברתו ביקשה לחלוץ מרגליו את מגפיו הצרים. במהלך המאמץ לחלוץ את המגף, ולפתע נפל אקדחו (מסוג דרינג'ר קליבר 38), שהיה טעון, ופלט כדור שפגע בו, נותר תקוע בבטנו ועשה נזק. הוא הצליח להגיע לבית החולים בכוחות עצמו, שם הרופאים הצליחו להוציא את רוב הקליע אך חלקים ממנו נשארו בגופו לשארית חייו. מוסר השכל: היזהרו כשאתם מורידים נעליים בטקסס.

שנת 1969: השידוך בפילמור ווסט

רגע מכונן בתולדות הרוק המתקדם קרה בשנת 1969. באותו ערב חלקו האורגניסט הוירטואוז קית' אמרסון והבסיסט/זמר גרג לייק את אותה הבמה, עם להקותיהם (הנייס וקינג קרימזון בהתאמה) באולם ההופעות פילמור ווסט בסן פרנסיסקו. השניים נפגשו שם הרגישו שיש ביניהם כימיה מוזיקלית מטורפת ופנו לדון באפשרות הקמת להקה משותפת. המפגש הזה הוליד זמן קצר לאחר מכן את שלישיית העל אמרסון, לייק ופאלמר (ELP), ששינתה את פני הרוק המתקדם בשנות השבעים.

שנת 1991: הטוויסט של ההמבורגר

בשנת 1991 תבע זמר הטוויסט הידוע, צ'אבי צ'קר, את חברת ההמבורגרים הענקית, מקדונלדס, בסך 14 מיליון דולר. הסיבה? בגלל שהחברה השתמשה (לטענתו) במישהו שחיקה אותו ואת סגנון הריקוד המפורסם שלו בפרסומת קנדית לצ'יפס שלה, שבה הצ'יפסים הקטנים עשו טוויסט. צ'קר טען שהפרסומת פגעה בשמו הטוב ובקניין הרוחני שלו. התביעה הזו הזכירה לכולם שגם שנים אחרי שהלהיט ירד מהמצעדים, אסור להתעסק עם מלך הטוויסט.

שנת 1971: הזיות עם פרנק זאפה

בשנת 1971 נערכה באנגליה הקרנת הבכורה של הסרט החדש והפסיכדלי מאת הגאון המשוגע פרנק זאפה, "מאתיים מלוניות". הסרט תיאר בצורה סוריאליסטית את החיים בדרכים של להקת רוק, והשתתפו בו רינגו סטאר (בתפקיד זאפה עצמו!) וקית' מון. אז כנסו למנהרת הזמן ובואו לבית הקולנוע שבכיכר פיקדילי, לונדון, שם התקיימה הבכורה החגיגית והמוזרה הזו, שהשאירה את המבקרים והקהל המומים ומבולבלים כאחד.

שנת 1967: הרכש של הסטונס

בשנת 1967 הכריזו חברי הרולינג סטונס, שרצו לשלוט גם בצד העסקי של המוזיקה, שההחתמה הראשונה לחברה החדשה שלהם (חברת הפקה/לייבל), שנקרא MOTHER EARTH, היא מריאן פיית'פול. פיית'פול הייתה אז בת זוגו של מיק ג'אגר ומוזה גדולה עבור הלהקה, וההחתמה הזו הייתה צעד טבעי שחיזק את הקשר האמנותי והרומנטי ביניהם באותה תקופה סוערת.

שנת 1960: הגירוש מהמבורג

עוד לפני שהביטלס כבשו את העולם, הם היו צריכים לכבוש את המבורג, אבל זה נגמר בגירוש. בשנת 1960 גורש ג'ורג' האריסון, בן ה-17 בלבד, מהמבורג לאחר שהמשטרה הגרמנית גילתה כי הוא עובד שם במועדונים המפוקפקים של רובע סנט פאולי, עם להקת הביטלס, כשהוא קטין וללא אישורי עבודה מתאימים. השאר (ג'ון, פול, פיט בסט וסטיוארט סאטקליף) המשיכו בלעדיו לזמן קצר עד שגם הם נאלצו לעזוב מסיבות שונות (כולל האשמה בהצתת קונדום, אבל זה לפעם אחרת). מה הסיפור המלא? בואו לקרוא את זה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!", שם מפורטים כל תלאותיהם בדרך לתהילה.

הטרגדיה של דלידה: זוהר וחושך

ונסיים בסיפור אנושי מטלטל ומרגש במיוחד. בשנת 1965 הופיעה דלידה בישראל וגרמה להתרגשות עצומה. הזמרת דלידה, שנולדה במצרים להורים איטלקיים, בשם יולנדה כריסטינה ג'יליוטי, ידעה הצלחה גדולה מאד כשעברה באמצע שנות החמישים לצרפת ושרה שאנסונים מרגשים כמו גם שיחקה בסרטים מצליחים. בשנת 1957 היא שינתה את שמה לדלידה והפכה לאייקון בינלאומי. אבל ההצלחה הענקית החביאה מעיני המעריצים את הצד האפל והכואב של חייה. הנישואים הראשונים שלה ללוסיאן מוריס התפרקו לאחר מספר חודשים, והבעל לא יכל לשאת את הכאב וירה בעצמו מאוחר יותר.

בסוף 1965 הגיעה דלידה להופיע בישראל, למרות איומי החרם הקשים שקיבלה בשל כך מהקהל הערבי שלה במדינות השכנות. היא לא נכנעה, ושרה על הבמה בעברית צחה גם את "הבה נגילה" ו"הנה מה טוב ומה נעים", לקול תשואות הקהל. הופעתה הראשונה נערכה בהיכל התרבות התל אביבי, אך לא עברה בלי דרמה: כשהמנחה-זמר שהופיע לפניה היה פרדי דורה. הופעתו של דורה גרמה, לפי מה שדווח בעיתונות דאז, לכעס גדול ולחוסר סבלנות מצד הקהל שרק רצה לראות את הדיווה, והוחלט להחליפו מיד במנחה אחר, משה גולדמן, שעשה עבודה שגרמה לעונג גדול יותר מהקהל שהגיע להופעה הבאה בבנייני האומה שבירושלים.

אז מה קרה עם דלידה בהמשך? הטרגדיות המשיכו לרדוף אותה. שנה לאחר שהגיעה לפה הייתה היא בזוגיות לוהטת עם הזמר האיטלקי הצעיר לואיג'י טנקו, שרצה להצליח בכל מחיר. השניים הפכו לזוג הנוצץ בצרפת ואיטליה, התארסו בתחילת שנת 1967 וכמה ימים לאחר מכן עמדו על במת פסטיבל סאן רמו היוקרתי ושרו יחדיו את השיר שכתב, CIAO AMOR, CIAO. בהמשך הערב נודע שהצמד לא עלה לשלב הגמר. טנקו, בן ה-28, בעל הנפש המיוסרת, לא יכל לשאת זאת והתאבד בירייה לראשו, בחדר של הזוג שבמלון סבוי בסאן רמו, בזמן שדלידה הייתה בחוץ. הוא השאיר מכתב ובו הסביר שעשה זאת כמחאה נגד הקהל שבגד בו ובחר בשיר אחר. "כולי תקווה שמה שעשיתי יגרום לכם יותר להבין. שלום", חתם במכתבו המצמרר. דלידה הייתה זו שמצאה את גופתו, גילתה את הנורא מכל וביקשה לסיים גם היא את חייה בבליעת כדורי שינה והשארת מכתבים לאמה ולמעריציה חודש לאחר מכן. היא ניצלה בנס לאחר שהייתה בתרדמת חמישה ימים, התאוששה פיזית והמשיכה בקריירה שלה.

בשנת 1973 הקליטה עם השחקן אלן דלון גרסה צרפתית מפורסמת לשיר PAROLE PAROLE ("הבטחות הבטחות") שהפך להיט גדול בכל העולם. נראה היה שהחיים מסתדרים, ובתחילת שנות השמונים התאהבה בפלייבוי ואיש הטלוויזיה, רישאר שנפארי (שנודע בכינוי "הרוזן מסן ז'רמן"), שגם התאבד, בשנת 1983 בשאיפת גז במכוניתו, בדיוק כשהשניים תיכננו להינשא (הם נפרדו קודם לכן אך הקשר היה חזק). דלידה השבורה ניסתה למצוא נחמה בהינדואיזם, טסה לנפאל וחיפשה משמעות, אבל השברים היו קשים עד בלתי ניתנים לאיחוי. באפריל 1987 היא מכרה את מכוניתה, רבים מחפציה ושינתה את צוואתה. אז, בביתה במונמארטר בפריס, סגרה את התריסים בחדר השינה שלה ובלעה כמות קטלנית של גלולות שינה לצד כוס וויסקי. "החיים הפכו בלתי נסבלים – אנא תסלחו לי", כתבה דלידה בת ה-54 בפתק האחרון שהשאירה אחריה. סוף עצוב לאישה שנתנה כל כך הרבה שמחה לאחרים.

עוד קצת כבוד

בשנת 1981 התכבד גאון הנשמה ריי צ'ארלס לקבל כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד. טקס מרגש לאמן שראה את העולם דרך הצלילים ולא דרך העיניים.

ובפינת הבריאות:

בשנת 1964 בילה המתופף החביב רינגו סטאר את יומו האחרון בבית החולים בלונדון לאחר ששקדיו הוסרו בהצלחה. בזמן שהחלים, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות עולמי עם מתופף מחליף בשם ג'ימי ניקול, עד שרינגו חזר לעמדה שלו.

אז מי נולדו ב-16 בדצמבר?

1945: טוני היקס, הגיטריסט המוכשר של להקת ההוליס, שהביא לנו הרמוניות קוליות נהדרות.

1946: בני אנדרסון, קלידן ומלחין גאון בלהקת אבבא.

1949: בילי גיבונס, הגיטריסט והזקן הכי מפורסם ברוק (יחד עם חברו ללהקה) של זי.זי טופ. כן, הוא קיבל את בשורת הירי בבטן של הבסיסט בלהקתו כמתנה ביזארית ליום הולדתו.

1770: לודוויג ואן בטהובן - מלחין קלאסי, שאולי לא ניגן בגיטרה חשמלית, אבל היה משפיע בהחלט.

ב-16 בדצמבר בשנת 1966 יצא באנגליה התקליטון הראשון של ג'ימי הנדריקס, עם להקתו החדשה - ג'ימי הנדריקס אקספריינס. השיר הראשי בו הוא HEY JOE.

לונדון של שנות השישים, ה-SWINGING LONDON הצבעונית והתוססת, התעוררה לבוקר חורפי רגיל למראה, אך בחנויות התקליטים נחת חפץ עגול וקטן שעתיד היה לשנות את פני המוזיקה לנצח. באותו יום יצא באנגליה התקליטון הראשון של הגיטריסט האמריקני הצעיר ג'ימי הנדריקס, עם להקתו החדשה והרעננה - ג'ימי הנדריקס אקספריינס. השיר הראשי בו הוא HEY JOE, המנון רוק מחוספס שהציג לעולם צליל חדש, פראי ובלתי מתפשר. אבל הדרך לאותו רגע היסטורי הייתה רצופה בדרמות, ריצות למשרד ההגירה, הטלות מטבע ואיומי עזיבה דרמטיים באולפן ההקלטות.

הסיפור מתחיל למעשה כמה חודשים קודם לכן, במועדון CAFE WHA בניו יורק. צ'אס צ'אנדלר, מי שהיה עד לא מזמן הבסיסט של להקת האנימלס, חיפש כיוון חדש כמנהל ומפיק. הוא קיבל המלצה להקשיב לבחור אמריקני שיודע לנגן שם היטב בגיטרה החשמלית. משהו מיוחד במינו. צ'אנדלר הגיע, צפה בו וקיבל זץ חשמלי. אז הוא החליט באותו הרגע להמר עליו את כל הקופה. צ'אנדלר הביא את הנדריקס ללונדון (כשהתנאי של הנדריקס להגעה היה להיפגש עם אריק קלפטון). בלונדון החלה מלאכת הרכבת הלהקה במהירות הבזק.

תהליך הליהוק היה משעשע למדי ומבוסס לא מעט על מזל עיוור. את הבסיסט, נואל רדינג, צ'אנדלר בחר כמעט במקרה; רדינג בכלל הגיע להיבחן כגיטריסט עבור הגלגול החדש של להקת האנימלס, אך צ'אנדלר אהב את התספורת שלו ואת הגישה שלו ושאל אותו אם הוא מוכן לנגן בס. הבחירה במתופף הייתה אפילו יותר אקראית. המועמדים הסופיים היו מיץ' מיטשל (שניגן קודם עם האורגניסט ג'ורג'י פיים) ומתופף אחר בשם איינסלי דנבאר. צ'אנדלר והנדריקס לא הצליחו להחליט ביניהם, אז הם פשוט הטילו מטבע. המטבע נפל לטובתו של מיץ' מיטשל, וכך הושלם ההרכב.

סשן הקלטת השיר נעשה ב-23 באוקטובר בשנת 1966, באולפני DE LANE LEA בלונדון. המפיק היה צ'אנדלר וטכנאי ההקלטה היה דייב סידל. האווירה באולפן הייתה מחושמלת, אך גם לחוצה מאוד מבחינה כלכלית. צ'אנדלר החליט להשקיע מכיסו בתגלית החדשה שלו ("היה לי כסף רק לכסות הקלטת שיר אחד. לא יכולתי לחשוב על הקלטת שיר נוסף לצד ב' של תקליטון, עד שיהיה עליי עוד כסף מזומן"). הלחץ היה עצום; כל דקה באולפן עלתה כסף שלצ'אנדלר פשוט לא היה. כל תקתוק של מחוג בשעון באולפן היה כצליל מטבע נוסף שנפל מכיסו של צ'אנדלר. למעשה, השיר לצד השני של התקליטון, שיר מקורי בשם STONE FREE (שהיה השיר הראשון שהנדריקס כתב במיוחד ללהקה), הוקלט רק במועד מאוחר יותר, אחרי שצ'אנדלר הצליח לגרד עוד קצת מזומנים.

עבור הלהקה הטרייה, זו הייתה טבילת האש הראשונה ביחד. צ'אנדלר: "זו הייתה הקלטת מבחן לנואל ולמיץ', כדי לבדוק איך הם מתחברים עם ג'ימי. קבעתי את האולפן הזה כי שם הקלטתי, עם האנימלס, את רוב שירינו. הכרתי היטב את האולפן. בזמנו גרתי בדירה אחת עם ג'ימי וניצלנו אותה לעריכת חזרות על השיר, עם נואל ומיץ', כך שהגענו מוכנים לאולפן".

עם נסיונו הרב, ידע צ'אנדלר שאסור לערב יותר מדי גורמים בהחלטות: "לא הדאיג אותי שלנואל ומיץ' לא ניתן מקום להביע את דעתם. הדבר האחרון שהייתי זקוק לו זה בלבול. הופעתי והקלטתי ללא הרף עם האנימלס מזה שנים וראיתי איך כל דבר, כשמעורבים בו כמה אנשים, הופך לפשרה ואיש לא קיבל באמת עד הסוף את מה שרצה. לא הייתי מוכן שזה יקרה גם עם מה שתכננתי לג'ימי".

צ'אנדלר ידע שאסור לבזבז זמן באולפן כי כל דקה מיותרת תמומן מכיסו. המטרה הייתה להקליט גרסה לשיר HEY JOE, שאמני פולק אמריקנים רבים נהגו לבצעו. השיר עצמו היה אפוף מסתורין ומחלוקות משפטיות עוד לפני שהנדריקס פרט את התו הראשון. זמר בשם טים רוז ביצע גרסה איטית לשיר זמן קצר לפני כן, והנדריקס שאב השראה רבה מהעיבוד האיטי והכבד הזה, בשונה מהגרסאות המהירות יותר שהיו נפוצות אז. לאחר מכן אימצוהו גם להקות חשמליות כמו הבירדס, THE LEAVES ולהקת LOVE. היה זה בחור בשם דינו וולנטה שטען כי הוא זה שכתב את השיר, אך הוא נסוג מדרישת הקרדיט לאחר שעורך דין מטעמו של בחור בשם בילי רוברטס טען שלמרשו מגיע הקרדיט הבלעדי.

בחזרה לאנגליה ולהנדריקס; ככל שהתקרב מועד ההקלטה, החל הנדריקס להביע חששות רבים בנוגע לאיכות שירתו. הוא חשב שהוא זמר גרוע והפך להיות מתוח מאד בימים שלפני ההקלטה. הוא פחד ששירתו תהרוס את המטרה שלשמה הובא כל הדרך מארה"ב ללונדון. הגיטריסט שניגן בביטחון עצום, התכווץ כשהיה צריך לעמוד מול המיקרופון ולשיר. צ'אנדלר: "ג'ימי היה פרנואיד בעניין קולו, מהרגע בו פגשתי אותו. מהיום הראשון שלי איתו באולפן ועד היום האחרון בו היינו ביחד - הוא כל הזמן רצה שקולו יהיה קבור אי שם בתוך המיקס. אני כל הזמן דאגתי דווקא להבליט את הקול הזה".

כאילו לא הספיקו המתח האמנותי והלחץ הכספי, גם הבירוקרטיה הבריטית החליטה להערים קשיים ברגע האחרון. בינתיים נאלץ צ'אנדלר לרוץ למשרד ההגירה כדי להאריך את אשרת השהייה של הנדריקס בלונדון ולאפשר את קיום ההקלטה הזו.. צ'אנדלר: "כשג'ימי הגיע ללונדון, האשרה שלו הייתה מאד מוגבלת. קיבלתי הארכה שהייתה אמורה להסתיים דווקא ביום בו נקבע סשן ההקלטה הראשון. נאלצתי לרוץ בבוקר יום זה למשרד ההגירה כדי לקבל הארכת אשרה לעוד שלושה חודשים. התהליך היה ארוך ונאלצתי לרוץ משם היישר לאולפן. בעודי מגיע לשם מתנשף, נתקלתי בהנדריקס זועף".

הסיבה לזעם של הנדריקס הייתה טכנית אך מהותית עבורו. הוא רצה להרגיש את המוזיקה בכל הגוף. הנדריקס זעף על צ'אנדלר וטכנאי ההקלטה שלא הירשו לו לנגן בעוצמת הווליום החזקה והרצויה מבחינתו. "אם לא תתנו לי לנגן בווליום שאני רוצה - עדיף שאחזור לניו יורק!", הוא אמר ברצינות. באותו רגע, הפתיל הקצר של צ'אנדלר, שהיה מותש מהריצות והדאגות הכלכליות, נגמר לחלוטין. צ'אנדלר הרגיש כיצד הדרכון וטפסי אשרת השהייה של הנדריקס בוערים בכיסו. הוא הוציאם וזרק אותם בזעם על קונסולת המיקסר של האולפן תוך כדי שהוא צועק על הנדריקס: "הנה הטפסים שלך. תתחפף מכאן תיכף ומיד!".

האולפן השתתק לרגע. כולם עצרו את נשימתם וחיכו לראות אם ההרכב החדש מתפרק עוד לפני שהקליט תו אחד. הנדריקס הסתכל על הטפסים והחל לצחוק: "אוקיי, עלית על ההצגה המטופשת שלי". ממשיכים להקליט. המתח נשבר, והאנרגיה תועלה לנגינה.

בשעתיים שהוקצבו לעניין הצליחה הלהקה להקליט פלייבק (נגינה ללא שירה) של HEY JOE. כשלושים טייקים של השיר הוקלטו, כשחלקם לא צלחו את אמצע הדרך, עד שלבסוף הושלמה המשימה. הקלטת שירתו של הנדריקס ומקהלת הקולות הנשיים (עם להקת הבנות THE BREAKAWAYS) נדחתה לתאריך אחר. שלישיית הזמרות הבריטיות, שכללה את ג'ין הוקר, מרגו ניומן וויקי בראון, הוסיפה לשיר את הרקע השמימי והמצמרר שהפך אותו למיוחד כל כך, בניגוד גמור לקול המחוספס של הנדריקס.

צ'אנדלר היה מבסוט. הוא אהב את הצליל ששמע מסליל ההקלטה וידע שהוא הולך לבשר לעולם בשורה חדשה לגמרי. ההימור השתלם בענק; התקליטון טיפס במהירות במצעד הבריטי והגיע למקום השישי המכובד, מה שהפך את הנדריקס בן לילה לכוכב בשמי לונדון ופתח את הדלת לאחד הקריירות המפוארות והחשובות ביותר בתולדות הרוק.

פינת "גם זה קרה החודש" (דצמבר) בשנת 1982.

חודש דצמבר של שנת 1982 לא היה סתם עוד דף בלוח השנה, אלא חתיכת היסטוריה מוזיקלית שנארזה בתוך עטיפות ויניל מרשרשות ודרמות מאחורי הקלעים. בזמן שהעולם התכונן לחגיגות סוף השנה האזרחית, תעשיית המוזיקה בבריטניה וברחבי הגלובוס סיפקה כותרות בקצב מסחרר, החל משיאים במצעדי המכירות ועד לפרידות כואבות ופציעות על הבמה.

בגזרת המכירות, נרשמה סגירת מעגל מצמררת ומרגשת כאחד בממלכה המאוחדת. שנתיים בדיוק לאחר הירצחו הטראגי בניו יורק, ג'ון לנון כבש שוב את הפסגה. התקליט הנמכר ביותר בחג המולד הבריטי לשנה זו, בחודש ההוא, היה האוסף של ג'ון לנון, THE JOHN LENNON COLLECTION. התקליט, שיצא בחסות חברת פארלופון, איגד בתוכו את מיטב להיטי הסולו של החיפושית המנוחה, כולל השיר שהפך להמנון החג הלא רשמי, HAPPY XMAS (WAR IS OVER). העטיפה האיקונית, שצולמה על ידי אנני לייבוביץ' ביום הרצח עצמו, הפכה לאייטם חובה בכל בית בריטי חובב מוסיקת ביטלס שמכבד את עצמו, והוכיחה שהגעגוע למוזיקאי הדגול רק הולך ומתעצם.

אלו לא היו רק ימי הזוהר של שירי לנון, אלא גם שירת הברבור של הרביעייה השוודית ששיגעה את העולם בעשור האחרון. גם האוסף הכפול של להקת אבבא, THE SINGLES, נמכר היטב בשוק הבריטי. מדובר היה בסיכום עשור של פעילות פופ מבריקה, תחת הכותרת THE FIRST TEN YEARS. התקליט הכפול הזה הציג לראווה 23 שירים שעיצבו את הפופ העולמי, אך מתחת לפני השטח, המעריצים כבר הרגישו את הסוף. הלהקה, שכבר הפסיקה להופיע בפועל, שיחררה את האוסף הזה כמעין מכתב פרידה לא רשמי, כשהם משאירים את המאזינים עם תחושת נוסטלגיה מתוקה-מרירה ועם ערימות של להיטים שימשיכו להרקיד רחבות גם בעוד ארבעים שנה.

ובמעבר חד מפופ נוצץ לפאנק מלוכלך וכואב. סנדק הפאנק, איגי פופ, הידוע בהופעותיו הטוטאליות והבלתי צפויות, לקח את העניינים צעד אחד רחוק מדי. במהלך סיבוב ההופעות לקידום התקליט החדש והניסיוני שלו, ZOMBIE BIRDHOUSE, איגי פופ נקע את קרסולו בהופעה בקנדה ונאלץ לבטל ארבע הופעות. הקהל הקנדי, שרגיל לראות את איגי משתולל, מרוח בחמאת בוטנים או חותך את עצמו, נאלץ הפעם לראות אותו נכנע לכוח המשיכה ולמגבלות הגוף האנושי. כנראה שגם לאנרגיות בלתי נדלות יש מחיר, והפעם המחיר היה כמה ימי מנוחה כפויים והחזר כספי למאצריצים המאוכזבים בוונקובר ובסיאטל.

אבל הדרמה האמיתית של החודש התרחשה בברייטון, שם נפל דבר במוזיקה הבריטית. להקת הג'אם סיימה את דרכה על הבמה, בהופעה בברייטון, וסולנה, פול וולר, אמר לעיתון NME: "אין לי חרטה. אני מאמין בכל מה שעשינו עד כה. אבל כבנאדם, אני חייב ללכת לאתגרים חדשים". ההופעה האחרונה במרכז הכנסים של ברייטון הייתה אירוע טעון רגשית, שציין את סופה של שלישיית המוד החשובה ביותר של התקופה. וולר, שכבר תכנן בראשו את המהלך הבא שלו להקמת ההרכב THE STYLE COUNCIL, החליט לפרק את החבילה כשהם בשיא הצלחתם, החלטה שהשאירה את המתופף ריק באקלר ואת הבסיסט ברוס פוקסטון המומים וכואבים, ואת המעריצים עם לב שבור וזיכרונות מתוקים של חליפות צרות. חבל שאחד האתגרים החדשים של וולר מאז היה להיכנס לפוליטיקה שאינה קשורה לו.

בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, ענק הנשמה מארווין גאי חווה תחייה מחדש עם התקליט המצליח MIDNIGHT LOVE והלהיט הענק SEXUAL HEALING. לאחר תקופה קשה של גלות מרצון בבלגיה והתמודדות עם בעיות אישיות, גאי חזר חד מתמיד, אך גם מפוכח יותר לגבי תעשיית המוזיקה. בראיון חושפני הוא הסביר את הפילוסופיה החדשה שלו: "אני לא עושה אלבומים בשביל ההנאה שלי. עשיתי זאת כשהייתי אמן צעיר. כיום אני מקליט רק כדי להאכיל את האנשים במה שהם צריכים מבחינת תחושות. אני מקליט כדי לעזור למישהו להתגבר על זמנים רעים" (כך מארווין גאי לעיתון NME). נראה שהזמן אז עשה לו רק טוב.

גם בגזרת הזהות העצמית נרשמו תהפוכות מעניינות. האיש והמשקפיים, אלביס קוסטלו, החליט שנמאס לו להיות המלך השני. אלביס קוסטלו מסר לרולינג סטון כי בכוונתו לשנות את שמו בחזרה לשמו המקורי, דקלן מקמאנוס. את הכינוי הידוע הדביק לו מנהלו, ג'ק ריביירה. המהלך הזה הגיע בתקופה בה קוסטלו ניסה להתרחק מתדמית הפאנק-ניו ווייב הזועם לטובת יצירה מורכבת יותר, כפי שהשתקף בתקליט המופת שלו IMPERIAL BEDROOM שיצא מוקדם יותר השנה. השינוי הרשמי אולי לא תפס כותרות נצחיות כמו המוזיקה שלו, אבל הוא בהחלט הראה שהאיש מחפש את האמת הפנימית שלו מעבר לשם הבמה הנוצץ.

ולסיום, אחזור לנקודה השוודית אך הפעם בזווית אישית ומפתיעה. בזמן שאבבא דעכה כלהקה, חבריה החלו לחפש את דרכם העצמאית. זמרת להקת אבבא, פרידה, בחרה מפיק לאלבום הבכורה שלה. זה הוא פיל קולינס והיא סיפרה שבחרה בו לאחר ששמעה את תוצאות אלבום הסולו שלו, FACE VALUE. החיבור בין נסיכת הפופ השוודית למתופף של ג'נסיס נראה על הנייר מוזר, אך התברר כמבריק. קולינס, שהמציא מחדש את הסאונד של התופים בלהיט IN THE AIR TONIGHT (כשזה בכלל הגיע מהסאונד שהביא קודם לכן, במקרה, לשיר שהקליט עבור פיטר גבריאל), הוא הביא איתו לתקליט של פרידה, SOMETHING'S GOING ON. זה היה חד ומתאים לתקופה. הסיבה לחיבור הייתה עמוקה יותר מסתם הערכה מקצועית: "האלבום הזה של פיל קולינס ממש נגע בי רגשית. אולי בגלל שהוא כתב אותו בזמן שעבר תהליך גירושין ואני הייתי באותו מצב". ואכן, שנת 1982 הייתה שנה של סופים והתחלות, של לבבות שבורים ותקליטים שלמים, ובעיקר המון מוזיקה טובה וסיפורים לספר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים