רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 בנובמבר (16.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הופעתי במועדוני לילה וריקודים, הרווחתי 10 דולר ללילה, וההורים שלי רצו שאסיים את הקולג', אבל איבדתי עניין. הציונים שלי ירדו לאט לאט. בסוף השנה אמרתי לאבי שאני רוצה לעזוב את טולסה ולהגיע לקליפורניה. אמרתי, 'תן לי לצאת לקיץ, רק כדי לראות מה קורה'. הוא אמר לי, 'קח שנתיים ותנסה. אם זה לא יצליח, אתה עדיין יכול לסיים את הקולג''...' באותו זמן. הייתי נשוי עם ילד בן שנה וילד בן שישה שבועות, כשגרנו עם ההורים שלי. הייתה לי קאדילק ישנה שקניתי מחבר של אבא שלי. כשחסכתי 200 דולר, אשתי, הילדים ואני נסענו בקדילק לקליפורניה. חיכתה לי עבודה במועדון לילה בגלל כמה חברים שכבר עשו את הנסיעה מאוקלהומה. יצאתי לשם, ובלילה השלישי שלי במועדון פוטרתי. ה-200 דולר נעלמו בגלל שכר הדירה של החודש הראשון, חשבון דלק, חשבון טלפון, מצרכים. אף אחד לא עזר לי חוץ מהדוד שלי. הוא לא יכל היה לתת לי כסף, אבל הוא הביא לי אוכל. נסענו ממועדון למועדון, שלוש הופעות בלילה, עשיתי אודישן לכולם עד שבסוף קיבלתי עבודה. ואז בלילות שבת, אחרי שעות העבודה, נפגשנו מוזיקאים מכל רחבי העיר במקום שנקרא CROSSBOW. שם פגשתי אנשים כמו גלן קמפבל, ג'יימס ברטן, ליאון ראסל, צ'אק בלאקוול, ג'רי קול. לאט לאט הם נכנסו לתחום ההקלטות, בעיקר הקלטות דמו, כעם שכר מהאיגוד. מהאנשים האלו קיבלתי יותר עבודה. פתאום נתבקשתי לנגן בסשנים של דמואים ואחר כך בהקלטות. אחר כך התחלתי לכתוב שירים ולהגיש אותם כדי שאחרים יקליטו מהם, מה שגרם לי להתלהב מהכתיבה כי יכולתי לעבוד בבית ולא הייתי צריך לבלות כל הלילה במועדונים. זה היה רוג'ר גורדון שהציע לי אז, 'למה אתה לא שר את השירים שלך? כלומר, אתה כבר שר בהדגמות. למה שלא תלך על עסקה בחברת תקליטים?'..." (דייויד גייטס, מלהקת BREAD)

הנה אחד מאלבומי הופעות הרוק הראשונים האמיתיים! ב-16 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבום ההופעה הכפול של להקת גרנד פ'אנק ריילרואד, ושמו LIVE ALBUM.

"לייב אלבום" - זה הוא שם פשוט לאלבום הופעה הכי ישיר שיש, שיצא בעוד אלבום האולפן השלישי של הלהקה, CLOSER TO HOME, עדיין מצליח היטב במצעדי המכירות. הלהקה, שהופיעה כפאוואר-טריו מפלינט, מישיגן, הורכבה ממרק פארנר (שירה, גיטרה), מל צ'אצ'ר (בס) ודון ברואר (תופים, שירה) שבנו במהירות מוניטין של הופעות חיות מחשמלות. אלבום ההופעה שלהם לא רק תפס את העוצמה הגולמית הזו אלא גם סימן רגע מרכזי בהתפתחות ההקלטות החיות בתולדות הרוק. הלהקה טיפחה בסיס מעריצים מסור באמצעות סיבובי הופעות עם דציבלים גבוהים שהקנו לה מוניטין של "להקת העם".

ההחלטה להוציא אלבום זה הייתה הגיונית מאד, לאור העובדה שהביקורות שחטו את הלהקה אך הקהל הרחב העריץ אותה מאד. לכן, זה אלבום שנועד לקהל זה ולא סתם הוא הגיע למקום החמישי, במצעד המכירות האמריקני, חודש לאחר צאתו. הציפיה לצאת אלבום זה הייתה כה גדולה שהוא כבר זכה למעמד של תקליט זהב עוד במכירותיו המוקדמות, שנמדדו בכ-750,000 תקליטים ו-250,000 קסטות. עבור חברת התקליטים 'קפיטול' היה זה שיא שלא נראה כמותו מאז ניהלה את מוצרי הביטלס, אי שם באמצע הסיקסטיז.

זה הוקלט במהלך סדרת הופעות בפלורידה בקיץ של 1970. טרי נייט (המנהל-מפיק) והלהקה בחרו בסאונד גולמי שיביא את תחושת ה"אתם שם מול הבמה" ולא בהפקה מלוטשת. שלא כמו אלבומי חיים רבים שכללו תוספות אולפניות, מטרתו של LIVE ALBUM הייתה לשמר את האותנטיות של הנוכחות הבימתית של גרנד פ'אנק. לדברי ברואר, המטרה הייתה לספק "בדיוק את מה שהאוהדים שמעו בהופעה". לדעתי, המשימה הצליחה ובענק.

עטיפת האלבום באה עם ​​תמונה של הלהקה בהופעה בפסטיבל הפופ הבינלאומי באטלנטה, שנערך במהלך סוף השבוע של ה-4 ביולי 1970, אך הצלילים משם לא הוקלטו לאלבום זה. בעטיפה האחורית של אלבום הופעה זה נכתב: "במטרה להציג דוקומנט היסטורי אמיתי על הלהקה הזו, לא נעשתה כאן עריכה מכל סוג שהוא. התוכן המוזיקלי פה נותר ללא תיקונים, היישר מהסליל המקורי. לא נוספו לצלילים אפקטים אולפניים של הדהוד וכל האירוע מוגש כפי שהיה".

הקהל קיבל באהבה גדולה את המוצר, שמחירו בארה"ב עמד על 5.98 דולר. בפנים ציפתה להם הפתעה בצורת פוסטר ובו קולאז' תמונות ביחד עם גזרי עיתונים. דון ברואר, המתופף, הסביר כמה חם היה באולמות בהם הופיעה הלהקה, כשהקליטה את עצמה לאלבום זה, כחמישה חודשים לפני צאתו. האוויר היה דביק עם כמות מאסיבית של עשן שהיתמר מסיגריות מגולגלות להפליא, כשג'וינטים רבים נזרקו לעבר הבמה, לאות הערכה של הקהל את מי שמופיע מולה. כבר בתחילת התקליט אפשר לשמוע את ריגוש הקהל, שנמצא פה במלוא הדרו ולא הוסתר מאחור, כפי שנעשה בהרבה אלבומי הופעות אחרים.

ומבקרי העיתונים? הם המשיכו בדרכם לקטול כל דבר שיצא מלהקה זו. בעיתון CREEM שחטו בדצמבר 1970: "האם הלהקה הזו מסוממת כמו הקהל שלה? האם היא עד כדי כך נאיבית ולא אינטליגנטית? האם חבריה באמת מאמינים לתיאוריה כי קלפטון הוא האלוהים? אפשר למלא שלושה ספרים עבי כרס על הלהקה וכל מה שיהיה כתוב בהם זה רק דברים שליליים. אבל עזבו את זה. הלהקה נותנת לקהל את מה שהוא רוצה - וזה מה שהכי מפחיד".

בביקורת אחרת נכתב: "לא משנה מה שנגיד על התקליט הזה - הוא יימכר בכמויות רבות. כי הלהקה הזו פופולרית כעת ואנשים אוהבים להיות גזעיים, נכון? אז לכו, תקנו את זה ואני בטוח שתשתעממו. התקליט ממש חוזר על עצמו. בייחוד תיפופו של דון ברואר. מארק פארנר לא מגיע לרמת הנגינה בגיטרה של כוכבי הרוק האמיתיים והמילה היחידה שלי היא למל צ'אצ'ר הבסיסט, שמגיעה לו להקה טובה יותר מזו".

ברולינג סטון נכתב אז על הלהקה: "באמת אין הרבה מיסתורין בגרנד פ'אנק. כמו בבידור המוני אחר, אמרגן שמוכן לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר יכול להרוויח מזה הרבה כסף, לפחות לזמן מה. הרבה דברים קשים נכתבו על הלהקה תוך שהם מציינים את הפופולריות שלה כעדות לדעיכה המוסרית של אמריקה או המערב או של כל כדור הארץ ומתארים את הקהל שלה כחבורה של פריקים עם שלשלאות, אבל למעשה גרנד פ'אנק כבר לא מבשרת רעות. מה שהם עושים זה לנגן - באנרגיה רבה ובהתרגשות לכאורה - מוזיקה שבאמת לא מרגשת במיוחד. הלהקה מנגנת לקהל צעיר ולא מתוחכם במיוחד, שצריך לתת לו ליהנות מבלי להפיל עליו תגיות לא מחמיאות. הלהקה היא פריחת הריקבון".

ובעיתון להיטון נכתב אז בביקורת: "כפי שמעיד עליו שמו, זהו אלבום כפול, שהוקלט בהופעה חיה, לפני קהל צופים קולני, הנשמע היטב ברקע ואשר לעיתים מעיב על המוסיקה. אין באלבום זה כל חדש, מכיוון שכל הקטעים הופיעו כבר בעבר על תקליטים רגילים, והביצועים, בשני המקרים, די דומים. זאת, למרות שמורגש בעליל כי הלהקה מנסה למשוך כל שיר כמה דקות ארוכות, כדי לקבל את החותם של להקה מחתרתית. למי שאין ברשותו אף אחד מאלבומיה הקודמים של הלהקה, יכול תקליט זה לתת לו מושג-מה על יכולתה. כלהקה אמריקאית, זו להקה לא רעה, אולם לא נעשה לה עוול אם נשווה אותה ללהקות בריטיות מדרגה בינונית. האמריקאים שהולידו להקות כקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, הדלתות, ומימתק הווניל - פשוט אינם יכולים להגיע לרמת הלהקות הבריטיות, כשהדבר מגיע לסגנון הרוק הכבד וזה מה שמנסה לעשות, ללא הצלחה יתירה, להקת גרנד פ'אנק".

אז אני רוצה להגיד לכם שני דברים; אני מאד אוהב את האלבום הזה ושימו ווליום גבוה כשאתם מקשיבים לו!

האם הקינקס מכוונים גבוה מדי פה? ב-16 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליט חדש ושאפתני ללהקת הקינקס ששמו PRESERVATION, ACT 1.

גיטריסט הלהקה, דייב דייויס, בספרו: "בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון של התקליט והאמנתי שזו פשוט יצירת פינוק עצמי מצידו של ריי (דייויס, אחיו של דייב וכותב השירים העיקרי - נ.ר). בקצרה, זה הוא סיפור המתרחש בעולם חצי סוריאליסטי של העתיד וגם של היום. מר פלאש הוא המנהיג הנוכחי כשמר בלאק הוא המנהיג הפוליטי באופוזיציה, עריץ ודיקטטור שרוצה ליצור חברה טוטליטרית גרידא. הוא מטפח את שורותיו ומכין את צבאותיו להפיכה ליצירת חברה שכולם עובדים בה ומשרתים את המערכת. אין אידיאולוגיות מלבד זו של השלטון.

פלאש הוא נער שגדל בצד הפחות נחשק. הוא גנגסטר, רמאי, שקרן, פושע ובוגדני. אבל פלאש הוא טיפוס נבל 'חביב' שחי חיים של פשע, ניהול זנות ושאר דברים מפוקפקים בעיר. הוא מלא ברמאות אך נדיב בדרכו. הוא שולט לפי האגרוף והאקדח ביד אחת ומלא הבטחות שווא ושקרים לציבור. הוא צ'ארמר, בעל רטוריקה מפתה. מעין תערובת בין ניקסון, לוצ'יאנו ומקס מילר.

למרות האופי הפגום של פלאש, חלק ממנו באמת מתרעם מהחזון של בלאק לסדר עולמי חדש, כשהוא מרגיש שהמשטר הזה יהפוך אנשים לזומבים וישמיד את מה שנשאר מהם, מבחינת תרבות והיסטוריה. מולדתו האהובה תהפוך לסוג של 1984 בשילוב עם האח הגדול. מר בלאק יוצא לטלוויזיה ומדבר עם התקשורת כדי לקדם את הקמפיין שלו, כשהוא נושא נאומים רבי עוצמה כדי לחשוף את הבגידה המנובלת מאחורי משטרו של פלאש. בסופו של דבר הוא מצליח, במידה רבה, ופלאש מרגיש שעולמו מתרסק. הוא זוחל ומתחנן למחילה כשהוא מבטיח שישנה את דרכיו רק אם יצליח להיפטר מבלאק.

אבל בלאק ואנשיו מצליחים להשתלט וממשלתו של בלאק פותחת עידן חדש של משמעת, הגבלות על חירויות אישיות, כללי התנהגות קפדניים, צנע וציות מוחלט לצו החדש. אולי העולם שפלאש יצר לא היה כל כך רע אחרי הכל. לאולי העולם היה טוב יותר תחת שלטונו. מה שנותר לנו זו חברה נטולה כל ביטוי רגשי ויצירתי. העולם החדש מייצר אנשים שהם כמו רובוטים. לכל המערכות יש תולעת בבסיסם שמכרסמת, אבל מה אנחנו מעדיפים? מה המערכת הנוחה יותר? השאלה מציקה.

חשבתי שזה רעיון מעניין עם פוטנציאל גדול, אבל הרגשתי שהיה צריך לחקור אותו כיצירה תיאטרלית או כסרט. (אולי זה עוד יקרה. הסרט). בלי קשר לרגשות שלי, התחלנו לעשות חזרות על חלק מהחומר ונהניתי להיות מעורב בצד הטכני של המוזיקה שלנו. הרגשתי גם טוב יותר מבחינה רגשית, למרות הביטחון העצמי שלי שעדיין רעד וההערכה העצמית שלי הייתה נמוכה.

יום אחד, במהלך חזרה באולפן שלנו, התעסקנו עם רעיונות. כתבתי כמה שירים בבית והשמעתי לריי כשאני משתמש בכיוון גיטרה אחר, עם מיתרים פתוחים עם סוג של תחושה הודית-בלוזית. למחרת ריי הגה רעיון לשיר בשם DAYLIGHT שהיה אמור להיות רצועת הפתיחה ומתבסס על חלק הגיטרה שלי. אבל ריי לא נתן לי קרדיט על כך שתרמתי לשיר. ריי ואני התרחקנו יותר ויותר. הוא הפך להיות מעורב יותר בעצמו, בעוד שאני הפכתי ליותר מתבודד ומסוגר.

באחת החזרות הצעתי לו שנכתוב כמה מהשירים ביחד, כי הרגשתי שאני יכול לתמוך ברעיונות, נושאים, מושגים ולהביא רעיונות מוזיקליים משלי. הייתי המום לגמרי מהתשובה של ריי. הוא אמר, בצורה מאוד מזלזלת, 'לא, אני לא חושב כך. בכל מקרה, כל אחד יכול לכתוב שירים'. ממש נפגעתי מזה. כמובן שביטולו את הרעיונות שלי לא הפריע לו להשתמש בהם, כמו בשיר DAYLIGHT. זה נראה קטנוני עכשיו, אבל בזמנו כבר התפכחתי. ריי התנהג כאילו הוא חי בעולם משלו, נעשה יותר ויותר ממוקד בעצמו וכולם היו שם רק לשימושו הבלעדי.

במהלך לילה אחד בו שתינו ביחד, ריי הניח למשהו להחליק מפיו בשיחה סתמית ששיחקה במוחי באותה תקופה. דיברנו באופן כללי על כוח אדם, אנשים שהכרנו וכו'. ריי הזכיר 'כך וכך', ואמר שהוא באמת מחבב אותו כי לא היה אכפת לו ש'ישתמשו בו'. ברגע שריי אמר את זה הוא הביט בי בצורה שרמזה שהוא אמר משהו שלא היה צריך להגיד, ובכל זאת היה מאוחר מדי מלחזור בו. הוא שינה את הנושא מיידית.

ככל שחלף הזמן, ריי הפך לפעמים כמעט כמו ערפד שבא לרוקן ולמשוך את האנרגיה היצירתית והרגשית שלי. הרגשתי שריי הופך יותר ויותר אמביוולנטי כלפיי. הוא הפך להיות חסר רחמים, מניפולטיבי ואנוכי, וכולם קיבלו את זה חוץ ממני. לא יכולתי לשאת את זה. לא יכולתי לטפל באנשים כמו שהוא עשה, בדרך המתנשאת שלו. רציתי לעזור לאנשים, לא לקחת מהם. אחרים הסכימו שריי, מסיבות ידועות בלבד לעצמו, רצה לטחון אותי עד דק.

הרגשתי שתמיד תמכתי ברעיונות שלו ועודדתי אותו לאורך העליות והמורדות, ובכל זאת הוא הפך להיות רחוק יותר והרבה פחות קליט. העלבונות, ההשמטות, הביקורות הקבועות, ממש פגעו בי. בכמה הופעות הוא התחיל להשמיע הערות מעליבות מול הקהל. בהתחלה העמדתי פנים שזה כלום ופשוט צחקתי מזה, אבל זה הוביל בסופו של דבר להרבה טינה מצדי".

המבקר בעיתון מלודי מייקר כתב אז: "ההשפעות ברורות פה מהאלבום TOMMY של להקת המי וזה מסיח את הדעת מהאלבום הזה. אחרי שאמרתי את זה, אוסיף שיש פה פנינים, למרות שקו העלילה לא ברור". בעיתון SOUNDS נכתב אז בביקורת: "זה התקליט הכי שאפתני עד כה של הקינקס וזה נשמע יותר כמחזה מאשר כאלבום של להקת רוק. זה תקליט לא אחיד מבחינת עלילה אבל אולי נבין את זה כשהחלק השני של היצירה ייצא בעתיד. עדיין, יש פה שילוב טוב של הרך והרוק - מה שתמיד עשה טוב ללהקת הקינקס. הנגינה פה טובה מאד וראוי לציון הקלידן, ג'ון גוזלינג. כתקליט, זה בסדר אך השלם אינו גדול מחלקיו פה".

אז המבקרים היו מבולבלים מהאלבום. זה היה ברור מאליו לנוכח עבודה לא שלמה, מפוזרת וקשה לקטגוריה בכל ז'אנר. היו מבקרים שהעדיפו לשמור את פסק הדין עד שחרורו של החלק השני ביצירה. הציבור הצביע באדישות. אף אחד לא היה מופתע מהכישלון המסחרי של התקליט בבריטניה אבל מיקומו במקום ה-177 במצעד מכירות התקליטים בבילבורד האמריקאי היה נתון מזעזע וכשלון גדול. דייויס ניסה להמתיק את הגלולה אז: "עבדתי ממש קשה עם זה אבל אולי זה פרס בפני עצמו. הייתי לא מרוצה כשאנשים לא שמעו את זה. זה כל מה שאכפת לי ממנו באמת. אני לא מודאג שאנשים לא קונים את זה, כי הם לא צריכים להסתובב עם עותק בידם כמו נשק. אבל הייתי רוצה שהם ישמעו את זה".

הנישואים הבעייתיים של ריי דייויס השפיעו קשות אז על המורל של הקינקס. השיבושים והעיכובים השונים גרמו לכך שהכסף היה נדיר יותר מהרגיל. הבסיסט ג'ון דלטון, בדרך כלל בחור שאנן ולא מתלונן, העז לשאול על ההסדרים הפיננסיים אבל בסופו של דבר הרגיש מושפל בגלל שדרש יותר. "אני זוכר באחת הפגישות כשאמרתי, 'אנחנו לא מרוויחים מספיק' ודייב אמר לי: 'אתה צריך להסתכל על המוזיקה שלך ולא על מה שאתה מרוויח'. אמרתי, 'עדיף שתגיד את זה למתדלק בתחנת הדלק - נראה מה תהיה תגובתו כשאתדלק מבלי לשלם'. תשובתי לא עזרה לשיפור העניינים.

קבלו תמונות סטילס יפהפיות בצורת שירים. ב-16 בנובמבר בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הראשון של סטיבן סטילס.

כלפי חוץ הוא היה המוזיקאי המוערך, אך בפנים הייתה לו מרירות רבה כלפי הרביעיה המצליחה מאד שניסה להדביק במאמץ רב, אך התפרקה בידיו. אלו הם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, שעשו במאמץ רב את DEJA VU, אלבום קסום שמאחוריו כאב עצום ומריבות אין ספור. באנגליה הוא ראה אז את המקום השפוי ביותר עבורו והחליט כי את תקליטו הראשון יעשה שם. התוצאה הפכה להיות אחד מהישגיו הגדולים יותר, כאמן סולו.

התקליט נפתח עם הלהיט הגדול בו, שנקרא LOVE THE ONE YOU'RE WITH, עם ניחוחות הגרוב הלטיני הסוחפים שבו.

קולו עתיר הנשמה של סטילס מוביל את הבתים, כשבפזמון מצטרפת אליו מקהלה היישר מגן העדן - דייויד קרוסבי, גרהאם נאש, ריטה קולידג' ואחותה, פריסיליה ג'ונס, ג'ון סבסטיאן וסטילס עצמו. בין לבין נשמע סטילס מלהטט בעוצמה נדירה באורגן ההאמונד ומעניק את הסגנון הגוספלי, שיביא את ארית'ה פרנקלין להקליט גרסה משלה, זמן מה לאחר מכן. מכאן אנו יוצאים למסע מגוון ומרתק בראשו של סטילס, שחברים טובים באים לעזור לו. ביניהם גם ג'ימי הנדריקס, שהביא לאולפן את הפנדר סטרטוקאסטר שלו וניגן בה בחיוניות ומבלי להאפיל. עטיפת האלבום של סטילס צולמה ב-22 בספטמבר 1970 בחווה של סטילס בקולורדו.

התמונה בעטיפה האחורית הראתה את סטילס רוכב על סוס וצלם התמונה, הנרי דילץ, הביא לסטילס באותו היום משהו נוסף למצלמה: את הבשורה שג׳ימי הנדריקס מת. סטילס מוכה היגון החליט להקדיש לו אותו.

אליל גיטרה נוסף שעזר לסטילס בהקלטות היה אריק קלפטון. תוכלו לשמוע את צליליו בשיר GO BACK HOME, כשלאחר שלוש דקות וחצי נשמעים לפתע צלילי החשמלית שלו, כשהיא מחוברת לפדאל ווא ווא. היה זה במרץ 1970, כשקלפטון הקליט את אלבום הסולו הראשון שלו וסטילס, שעבד באולפן הסמוך, קפץ לנגן בגיטרה בשיר SHE RIDES (שהפך להיקרא בהמשך בשם LET IT RAIN). קלפטון החזיר טובה ובא להקליט עבור סטילס וניגן בגיטרה בשיר שציינתי וגם בשיר FISHES AND SCORPION. באותו זמן סיפר סטילס על קלפטון למלודי מייקר: "אריק? אני ממש אוהב אותו. הוא אחי ועברנו את אותם השינויים וכעת אנו יוצאים מהם לדרך חדשה. אריק מאד עזר לי באלבום הזה".

הכוכבים נשמעים מסביב לסטילס גם בשיר SIT YOURSELF DOWN, כשהפעם שרים בהרמוניה סטילס, נאש, סבסטיאן, קולידג' ומאמה קאס. כמו שהבנתם, מדובר בתקליט סולו מרשים, אך לסטילס לא היה סיכוי מול מבקרי המוזיקאי צמאי הדם, שראו בו מוזיקאי עשיר כקורח שהניצוץ היהלומי שבו סינוור אותם מלראות כי הוא ייחל להכרה בו כמוזיקאי מוביל.

עיתון 'בילבורד' פרסם ביקורת על התקליט בדצמבר 1970: "סטיבן סטילס הוא אחד הכשרונות המורכבים יותר שיש כיום בעולם הרוק. הוא מתפוצץ מרוב נשמה ועומק והוא גאון בספיגת המקורות הטובים ואף שיפורם. התקליט הזה לוקח את הרוק לגבהים חדשים".

אך עיתון רולינג סטון לא מתלהב: "ניגנתי את התקליט כתריסר פעמים ועדיין אני לא מצליח להבדיל בין השירים. או שמא הוא שר את כל השירים באותו סולם. אני בקושי שומע פה את ג'ימי הנדריקס. אפילו לא טרחתי לחפש את קלפטון. השירים לא מחזיקים מעמד בהשמעות החוזרות".

עיתון JAZZ AND MUSIC POP פרסם ביקורת במרץ 1971: "פול מקרטני נכנס לאולפן לבדו. ג'ון נכנס עם יוקו. ניל נכנס עם קרייזי הורס. אך סטילס, כמו ג'ורג' האריסון, נכנס לאולפן עם כל מי שהוא רק יכול למצוא. התוצאה טיפה מעומעמת אך השפעתו של סטילס על כל הסיפור מורגשת היטב".

האלבום הזה של סטילס מגוון מאד אבל תדמית הסופרסטאר המפונק שהוא סיגל לעצמו באותה תקופה באה מיד לאחר מכן נגדו. קריירת הסולו שלו החלה להחליק כלפי מטה והקהל לא העניק לו יותר את אותה פופולריות קלה בה זכה עד אז - ולא משנה כמה הוא התאמץ וכמה הצליח להביא עוד מוזיקה טובה. הקהל היפנה לו עורף והעדיף לנהור אחר ניל יאנג.

התקליט החי (איכשהו) של הלהקה המתה. ב-16 בנובמבר בשנת 1979 יצא אלבום ההופעה השני של להקת אמרסון, לייק ופאלמר. שמו הוא IN CONCERT.

זה קרה ב-16 בנובמבר 1979, תאריך שבו מעריצי הרוק המתקדם ברחבי הגלובוס קיבלו לידיהם חתיכת ויניל חדשה ומבריקה. היה זה תקליט ההופעה השני של השלישייה אמרסון, לייק ופאלמר, והוא נשא את השם הלא מתחכם בעליל: IN CONCERT. אבל רגע, הייתה רק בעיה קטנטנה אחת בכל הסיפור הזה. הלהקה שכביכול הוציאה את התקליט הזה? היא כבר לא הייתה קיימת.

כן, שמעתם נכון. המתנות הכי טובות, כך מסתבר, מגיעות לפעמים הרבה אחרי שהמסיבה נגמרה והאורות כבו. השאלה היא, האם המתנה הזו באמת הייתה ראויה למי שקנו אותה? שלישיית העל, שהייתה אחת מחלוצות הרוק המתקדם הבריטי ושיגרה לחלל יצירות מורכבות, נכנעה סופית לכוחות השוק ולסוף עידן הפרוג. סוף שנות השבעים הגיע. הרוק המתקדם אז הלך כבר לאחור.

ההקלטות עצמן, ששוכבות שם בחריצים של IN CONCERT, נעשו כולן עוד בשנת 1977. זה היה במהלך סיבוב ההופעות המגלומני והשאפתני של שלושת החברים לקידום צמד התקליטים WORKS. קית' אמרסון, הקלידן הווירטואוז, לא הסתפק רק בלהקה. הוא החליט שהם ייקחו איתם לדרכים תזמורת סימפונית שלמה ומקהלה. התזמורת. כן, אותה תזמורת סימפונית מלאה בת 60 נגנים שהשלישייה העזה לגרור איתה לסיבוב הופעות שלם באמריקה ב-1977, עד שההרפתקה הזו כמעט פשטה להם את הרגל לחלוטין. סיבוב ההופעות הזה היה אסון כלכלי כה גדול, שהם נאלצו לפטר את כל הנגנים באמצע הדרך ולהמשיך כשלישייה בלבד כדי למזער נזקים. ההופעה שתועדה כאן היתה אחת ההופעות הבודדות שכן כללו את התזמורת במלוא הדרה. התוצאה הייתה מרהיבה מוזיקלית, אך התבררה כבור פיננסי עצום ששאב את הלהקה להפסדי ענק של מיליוני דולרים. הסיבוב הזה למעשה שבר את הלהקה כלכלית ומורלית, והוביל ישירות לפירוקה.

כשהגיע הזמן לאסוף את השברים ולהוציא תקליט הופעה מהחומרים של 1977, הקלידן קית' אמרסון עדיין חלם בגדול. הוא רצה לשחרר אלבום כפול ומכובד, שינציח את הרגעים הגדולים (והיקרים) ההם. אך כאן נכנס לתמונה הבוס הגדול של חברת התקליטים אטלנטיק, אהמט ארטגון.

ארטגון, איש עסקים ממולח, הסתכל על הנתונים. הלהקה התפרקה. תקליט האולפן האחרון שלהם, LOVE BEACH (שיצא ב-1978 רק כדי למלא חוזה), נחשב בעיני רבים לנקודת שפל. ארטגון פשוט לא רצה להשקיע כסף מיותר בשיווק מוצר יקר, במיוחד כזה שאין מאחוריו אמן פעיל שיקדם אותו. הוא חתך את החלומות של אמרסון ואמר לו, "קית' חביבי, תצמצם את כל החבילה לתקליט בודד אחד בלבד. הבנת?"

באוטוביוגרפיה שלו, אמרסון תיאר את הימים העגומים ההם במילים שלו: "זה היה סופה של תקופה. הלהקה התפרקה למרות שזה לא הוכרז באופן רשמי. קארל חזר לטנריף. גרג טס לאנגליה ואני נשארתי בארה"ב".

אפילו האריזה של התקליט הייתה, איך לומר, לא לגמרי דייקנית. עטיפת התקליט (החשוכה מדי, לטעמי) צולמה בהופעה באצטדיון האולימפי במונטריאול, קנדה. זה היה אירוע ענק מול 78,000 איש. על העטיפה גם נכתב בגאון שהתקליט כולו הוקלט שם. ובכן, זה לא היה מדויק. התברר שכמה מהשירים בכלל הוקלטו במקומות אחרים לגמרי באותו סיבוב הופעות, כמו למשל בעיר ווילינג שבמדינת ווסט וירג'יניה.

על הנייר, התקליט הזה היה אמור להישמע כמו מוצר משובח, חד וברור לאוזן. בפועל? התוצאה הייתה רחוקה מזה. באופן חשוד ומסגיר, בעטיפת התקליט לא הופיע קרדיט למפיק. נראה שאף אחד לא רצה לחתום על הפשע הצלילי הזה. הבעיה נשמעה במלוא עוצמתה דווקא בקטעים שהיו אמורים להיות גולת הכותרת: ההקלטות של הלהקה יחד עם התזמורת הסימפונית השלמה. כל אותו עושר צלילים בימתי, כל הניואנסים של עשרות נגנים, פשוט הפכו לעיסה דחוסה וחד-ממדית כשהוטבעו על חריצי הוויניל. קית' אמרסון עצמו הודה שהיו קשיים טכניים: "היו המון בעיות בהכנת התקליט הזה. מכשיר העריכה לא העביר כראוי את הצליל מהמאסטרים. עשיתי כמיטב יכולתי במצב הנתון ואני עדיין חושב שמדובר בתקליט חשוב שאנשים צריכים להקשיב לו".

ההחלטה של ארטגון לצמצם את החומר לתקליט בודד רק החמירה את המצב, ויצרה בעיה נוספת בבחירת הקטעים. הפעם זו באמת לא הייתה אשמת הלהקה. האלבום הכפול שאמרסון דמיין היה אמור לשקף את מיטב סיבוב ההופעות ההוא. מה שנותר היה אוסף מקוצץ שנשמע רע.

כך, זה הפך לכשלון מהדהד. זו הייתה תרועת סיום חלושה וקצת צורמת לקריירה שידעה שיאים מפוארים הרבה יותר, כמו למשל תקליט ההופעה הראשון והמצליח שלהם, PICTURES AT AN EXHIBITION. הקשבתי לתקליט הזה IN CONCERT כמה פעמים. הוא תמיד היה מהנה - אבל מה? אין בו את החשמל המהפנט של "תמונות בתערוכה" שיצא בשנת 1971. פשוט אין!

הביקורות בעיתונים בזמנו היו קטלניות. עיתון SOUNDS פרסם שזה אלבום שחצני וחסר רגש. עיתון 'רקורד מירור' פרסם כי הרעיונות בתקליט שחוקים ולא מעוררים עניין.

בעיתון NME נכתב על האלבום: "כן, זה עוד אלבום בהופעה של הלהקה הזו כשהפעם נשמעים השלושה כמוזיקאים מזדקנים ונואשים שמנגנים את הנוסחה חסרת החיים שלהם. זה נשמע אלבום ציני לגמרי שבו מתבשלת עיסה לעוסה של רוק'נ'רול מתובלת במוזיקה קלאסית מטופשת".

מה קרה לדילן?! ב-16 בנובמבר בשנת 1973 יצא לבוב דילן תקליט שרבים ממעריציו לא האמינו כי כך.

זה היה אחד הפרקים הסוערים והמוזרים ביותר בקריירה של אמן שכל הקריירה שלו הייתה רצף של פרקים סוערים ומוזרים. ב-16 בנובמבר 1973, צנח בחנויות התקליטים באמריקה תקליט חדש של בוב דילן. או לפחות, זה מה שהיה כתוב עליו. אבל כשהמעריצים ההמומים הרימו את העותק והביטו בעטיפה הפסיכדלית-קמעא, הם חשו שמשהו כאן מסריח. זה לא הרגיש כמו דילן. זה לא נראה כמו דילן. וכפי שהתברר במהרה, זה היה כל מה שדילן לא רצה שייצא לאור.

התקליט, שנקרא בפשטות חסרת השראה DYLAN, לא היה יצירה חדשה אלא אקדח טעון שכווה ישר לרקתו של האמן. הייתה זו הנקמה הברורה, המחושבת והקרה של חברת התקליטים שלו לשעבר, קולומביה. לדילן עצמו לא היה שום חלק בהרכבת המוצר הזה, וליתר דיוק, הוא יצא בניגוד מוחלט לרצונו. אבל איך הגיע הזמר האמריקאי הזה למצב שבו חברת התקליטים שלו משחררת אוסף שאריות בזמן שהוא בחיים ובועט? ובכן, כמו תמיד, הכול התחיל בגלל... ניחשתם נכון... כסף.

הנה העובדות היבשות: בשנת 1972, חודשים ספורים אחרי ששחרר את אוסף הלהיטים השני והמוצלח שלו, חידש דילן את חוזה ההקלטות שלו עם קולומביה. נשיא החברה הכול-יכול דאז, קלייב דייויס, רצה לשמור על הנכס הגדול ביותר שלו ופרש שטיח אדום. בתוך החוזה החדש הוא שתל מחווה נדיבה במיוחד: דילן יקבל סכום עתק של 400,000 דולר עבור תקליט הפסקול לסרט "פאט גארט ובילי הנער" (כן, ההוא עם KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR) וסכום זהה עבור כל אחד מתקליטיו הבאים.

העסקה נראתה מבטיחה. אלא שהפסקול, על אף שנמכר יחסית היטב, קיבל ביקורות רעות והאווירה במסדרונות החלה להחמיץ. ואז הגיעה המכה: קלייב דייויס עצמו הועף בפתאומיות מכס הנשיאות בדרמה תאגידית מסעירה. הסיבה הרשמית שניתנה הייתה שימוש לרעה לכאורה בכספי החברה - הוא הואשם בשימוש בכספי החברה להוצאות אישיות, שבראשן הוצאות שיפוצים בדירתו ותשלום עבור בר המצווה של בנו. ההנהלה החדשה של קולומביה, שראתה את היחסים המידרדרים עם האמן התובעני שלה, החליטה לעשות מעשה ופשוט ביטלה את סעיף ה-400,000 דולר.

דילן ראה כי כך, הבין שהמסיבה נגמרה, ומיד קם ועזב. הוא לא סתם עזב, הוא חתם אצל המתחרה הכי לוהט בעיר: דייוויד גפן וחברת התקליטים הטרייה והמצליחה שלו, ASYLUM. הצעד הזה הרתיח את דמו של נשיא קולומביה החדש, גודארד ליברסון. עבורו, זו הייתה יריקה בפרצוף. לקראת המפגש השנתי של בכירי החברה הוא כבר גיבש רעיון כיצד לטפל בסוגיה. באותה ישיבה מפורסמת הוא עמד מול הנוכחים וירה את הציטוט שנכנס לספרי ההיסטוריה של המוזיקה: "אני לא שולל שהיו זמנים בהם חברות תקליטים נהגו לנצל אמנים אבל הגענו למצב בו ההיפך הוא הנכון".

הכעס בקולומביה היה עצום, והם עברו מילים למעשים. החברה החליטה להראות לדילן מאיפה משתין הדג, ועוד יותר מכך, להרוויח כסף על חשבון המהלך הבא שלו. אנשי החברה ירדו למחסנים האפלוליים והחלו לאסוף שאריות. הם ליקטו תשע גרסאות גנוזות שדילן הקליט בעבר, הרוב המכריע לשירים שכתבו אחרים, שנגנזו מסיבות טובות ונותרו מאחור. אלו היו בעיקר קטעים שנפלו בעריכה מהתקליטים השנויים במחלוקת SELF PORTRAIT ו-NEW MORNING.

ומה היה בתפריט? זה כלל גרסה משלו (שנחשבה בזמן אמת לאחד הדברים הנוראיים שהקליט עד אז) לשיר BIG YELLOW TAXI של ג'וני מיטשל, שהייתה כעת חברתו החדשה בלייבל ASYLUM. זה היה עוקצני ומכוון. לצד זה נדחפו קאברים תמוהים לקלאסיקה של אלביס CAN'T HELP FALLING IN LOVE, ל-MR. BOJANGLES ולעוד כמה שירים עממיים. והמוצר החדש והמביך הזה יצא בארצות הברית בשם DYLAN, ובאנגליה זכה לשם עוקצני עוד יותר, כשם אחד השירים בו: A FOOL SUCH AS I. המסר היה ברור. חברת התקליטים ראתה בדילן טיפש ורצתה שכל העולם יידע את זה. קולומביה בעצם אמרה לדילן: "יש לנו עוד המון זבל כזה במרתפים. תתעסק איתנו, ונשחרר תקליט כזה בכל פעם שאתה מוציא תקליט חדש אצל גפן".

התזמון היה מרושע: התקליט שוחרר בדיוק כשדילן וגפן הודיעו על סיבוב ההופעות הענק והמצופה עם להקת הבאנד ב-1974, סיבוב ההופעות הראשון של דילן מאז 1966. קולומביה רצתה לגזור קופון על ההייפ הזה.

בזמן אמת, המעריצים והמבקרים לא הסכימו לקבל את המוצר באהבה. הביקורות היו איומות. אבל באופן אירוני, בזכות שמו של דילן וההתעניינות סביב סיבוב ההופעות, התקליט הצליח לגרד את דרכו למקום ה-17 במצעד האמריקאי ואף הגיע למעמד זהב. עם זאת, בבריטניה, שם דילן נחשב תמיד לפופולרי במיוחד, התקליט הפך להיות המוצר הראשון שלו אי פעם שלא נכנס כלל למצעדים. וכדי להוסיף חטא על פשע, קולומביה הקפידה לרשום את השירים העממיים בתקליט כ-PUBLIC DOMAIN (נחלת הכלל), ובכך מנעה מדילן ומחברת הפאבלישינג שלו לקבל תמלוגים כלשהם. זו הייתה מלחמה עסקית מלוכלכת.

והסוף? הנקמה של קולומביה כנראה עבדה. אחרי תקליט אחד בלבד אצל גפן, PLANET WAVES, בוב דילן חזר עם הזנב בין הרגליים לבית הישן והבטוח בקולומביה. התקליט DYLAN הפך לפיל לבן בקטלוג שלו. הוא נמחק, הוחרם, וקולומביה עצמה התביישה בו עד כדי כך שהוא לא יצא מחדש, עד ששולב בחטף במארז כללי ב-2013 בשם THE COMPLETE ALBUM COLLECTION Vol. One.

כיום, בעידן שבו חומרים גנוזים רבים שלו צצים באופן רשמי בסדרת ה-BOOTLEG SERIES, המצב שונה. לפתע, כשמאזינים להקלטות הללו מ-1973, הן לא נשמעות גרועות לחלוטין כפי שחשבו אז. הן אפילו די חביבות. אבל מה לעשות שיש סטנדרט גבוה, גבוה להחריד, מהקטלוג העצום שלו, כדי להשוותן אליו?

הרולינג סטון תיעב את התקליט בזמנו ופרסם אז בביקורתו: "לקולומביה יש זכות לשחרר חומר שלא אושר על ידי העובד לשעבר שלה, בוב דילן. אני אישית רוצה לשמוע את רוב זה, במיוחד קטעים שהוצאו מהאלבומים האקוסטיים ומהקלטות המופעים שלו. אבל אני לא יכול להבין למה החברה הזו התחילה, את מה שתהיה בהכרח סדרה ארוכה של תקליטי דילן 'חדשים-ישנים', עם קטעים גנוזים מהאלבום החלש ביותר של דילן, SELF PORTRAIT.

עד כמה שהתקליט 'דילן' גרוע, זה לא מספק בסיס לביקורת חדשה. הוא מכיל רק את פגמים בראיות על היצירה הקודמת, כלומר הבחירה המוזרה של החומר, הפקה תפלה וחסרת יכולת ושירה לא יציבה ובלתי מבוקרת. מעניין מה בוב דילן חושב על זה. לעולם לא נדע, אז עדיף לנו להמתין בסבלנות, בידיעה ש'הטקסים של הפרשים' (שהיה אז שם שהוצע לתקליטו הבא של דילן בחברה החדשה - נ.ר) בוודאי יהיה טוב יותר מהחבילה הבלתי מיומנת הזו של רגעים חלשים יותר של אמן גדול, שעדיף לשכוח".

אן דן דינו ולנטי! ב-16 בנובמבר בשנת 1994 מת צ'ט פאווארס (הידוע יותר בכינוי דינו ולנטי, שמעתה אתייחס אליו רק בשם זה).

הוא האיש שהיה שם אבל הרס לעצמו המון מזה.

ב-16 בנובמבר 1994, בגיל 57, הלך לעולמו באופן פתאומי בביתו בסנטה רוזה, קליפורניה, האיש שרבים הכירו בתור דינו ולנטי. מותו נגרם לאחר שנים של התמודדות עם השלכות ניתוח מורכב במוחו שעבר בסוף שנות השמונים. אך מי באמת היה האיש הזה, שנולד בכלל תחת השם צ'סטר וויליאם פאוארס ג'וניור? ובכן, זה היה סיפור מסובך.

ולנטי, או פאוארס, או ג'סי אוריס פארו (עוד שם עט בו השתמש כדי לכתוב שירים), היה אמן עתיר ניגודים שצץ בסצנת הפולק הרותחת של סן פרנסיסקו. הוא היה זמר פולק מהזן הישן שהפך לאחד מעמודי התווך המרכזיים בהקמת כל זרם הפולק-רוק הפסיכדלי. אך למרות הכריזמה, הוא מעולם לא הצליח לנהל להקה משלו לאורך זמן.

הניגוד הגדול מכולם היה השיר. ולנטי כתב את אחד מהמנוני התקופה הגדולים ביותר, הקריאה לאחדות GET TOGETHER. אך באופן אירוני, האיש שכתב על אהבה ואחווה לא הצליח ליישם בעצמו את הערכים הללו, ונודע כאדם שקשה מאוד להסתדר איתו. הוא חלם להיות כוכב ענק, אבל כל מה שהצליח לעשות היה להרחיק ממנו בבעיטות בכירי חברות תקליטים. הוא משך אליו אנשים כמו מגנט, אך רבים ממקורביו סיפרו שהיה כמעט בלתי אפשרי לשהות במחיצתו לאורך זמן.

סיפורו של ולנטי היה רצוף הסתבכויות. את רוב שנות השיא שלו הוא חי באיום מתמיד מכליאה, ולבסוף גם ריצה תקופת מאסר לא קצרה בגלל עבירות סמים. בשנות השישים העליזות, הוא נהג לבצע את שיריו במועדונים הקטנים והאפלים של סן פרנסיסקו. בהמשך היה מעורב בהקמה של להקת QUICKSILVER MESSENGER SERVICE. למעשה, הוא היה זה שהגה את הרעיון ללהקה ואסף כמה מהנגנים. אך זמן קצר לאחר גיבוש ההרכב, ולנטי נעצר על החזקת מריחואנה ואמפטמינים.

כדי לממן את ההגנה המשפטית היקרה שלו, הוא נאלץ לעשות צעד דרמטי: הוא מכר את זכויות היוצרים של השיר GET TOGETHER למנהל של הרכב הפולק הותיק, הקינגסטון טריו. הוא נשלח לכלא פולסום לתקופה ארוכה. לאחר שנכלא, חשבו רבים באזור שהלהקה, שבינתיים הפכה לאחת הגדולות בסצנה, תקבל אותו בחזרה לשורותיה. חברי הלהקה אף שמרו לו אמונים לתקופה מסוימת והקליטו את שירו DINO’S SONG לתקליט הבכורה שלהם ב-1968 כמחווה. אך הלהקה התקדמה קדימה וכשהוא יצא סוף סוף, כבר לא היה לו מקום טבעי בה. הוא הרגיש שהם המשיכו בלעדיו.

"דבר אחד טוב בהליכה לכלא", הוא אמר מאוחר יותר למראיין מהמגזין רולינג סטון, "הוא שכשאתה יוצא, אתה יודע ששום דבר לא ישנה את דעתך. היה לך כל כך הרבה זמן לחשוב שם, והמוח שלך כל כך חלקלק. בכלא כולם כל כך מודעים, שקטים ומכוונים. או זה או שהם מתקלפים מול הטלוויזיה והופכים כלי לאחרים. אף פעם לא ידעתי מתי אני יוצא. היה לי מאסר של שנה עד עשר שנים. ועדת השחרורים שם היא כמו אלוהים. הם לוקחים אותך פנימה עם עוד כמה והם כורעים על הברכיים ובוכים ואז אומרים להם, 'אני לא חושב שלמדת את הלקח שלך', ואתה מחכה לעוד שנה... ועוד שנה".

כשיצא מהכלא, הוא בחר להמשיך כאמן סולו. שמו עדיין היה מוערך מאד בסן פרנסיסקו, ודמותו המסתורית אף תויגה בפי רבים כ"בוב דילן של המחתרת". חברת התקליטים הגדולה קולומביה ביקשה לרכב על הגל הזה. מקורבים לוולנטי לא האמינו למשמע אוזניהם כששמעו שנשיא החברה האגדי, קלייב דייויס, הצליח להחתים את "השמוק הזה שהורס הכל" על חוזה הקלטה. במהרה הם יבינו שם, בחברת התקליטים, שהיה זה צעד פזיז מדי. שהוא באמת היה שמוק.

ולנטי פנה למעבד המוערך ג'ק ניטשה כדי לעבוד איתו על תקליט סולו ראשון. היו אלו שירי פופ מלוטשים שנועדו לעזור לו לפרוץ קדימה אל הקהל הרחב, אך כשהתוצאה הסופית הושמעה לוולנטי – הוא החליט שזה פשוט לא לטעמו. מבחינה אמנותית, היה חסר לו החיספוס המוכר לאוזניו. מבחינה עסקית, כמובן שהיה זה צעד נבון לעשות שירים כאלה. אז ולנטי, שהיה ידוע במזגו החם, לא חשב פעמיים. הוא התקשר לקלייב דייויס באמצע הלילה, העיר אותו משנתו וקילל אותו בכל קללה אפשרית שקיימת בספר. דייויס ההמום החליט להחזיר לוולנטי באותו מטבע: הוא הורה להפיק לו במהרה תקליט כלשהו, להוציא אותו לשוק ללא שום שיווק או יחסי ציבור, ולהעיף אותו כמה שיותר מהר מהחוזה שחתם איתו.

התקליט המקורי עם ניטשה נגנז, ולנטי החל להקליט מחדש. המפגשים באולפן, על פי דיווחים, היו כאוטיים לחלוטין. סופר עליו שכאשר לא התחשק לו לשיר, הוא פשוט בילה יומיים שלמים באולפן בהכנת מטוסי נייר והטסתם ברחבי החדר, בזמן שהשעון (והתקציב) דופק. שירו המפורסם GET TOGETHER הושמט מהתקליט החדש. ההשערה הרווחת הייתה שהוא פשוט לא אהב לשיר אותו כי הפסיד את הזכויות עליו. השיר, שבינתיים הפך ללהיט ענק בביצוע של להקת THE YOUNGBLOODS, הרוויח כסף לכולם – חוץ מלמי שכתב אותו.

בשנת 1968 יצא סוף סוף תקליט הסולו המיוחל, שחברת התקליטים שלו הפליאה לאיית את שמו באופן שגוי על העטיפה: DINO VALENTE (עם E בסוף). רבים שיערו שזו הייתה הנקמה הקטנה והמכוונת של החברה. התקליט עצמו היה נהדר (וגם מונוטוני, עבור מי שחיפש מלודיה מגוונת יותר), והחברה דאגה, כצפוי, לאי קידומו. במודעת הפרסומת הנדירה שכן פורסמה בזמנו צוטט ולנטי כך: "תיקחו את הכוח החשמלי הזה מחוץ לקיר הזה ותשלחו אותו דרך הגיטרה, ותעוותו אותו ותהפכוהו למשהו, כמו שירים לאנשים ותגלו שהכוח הזה הוא דבר נפלא". נו, טוב...

ובכן, לא כולם חשו בזמנו שתקליטו של ולנטי הוא דבר נפלא בפי היוצר. בעיתון STEREO REVIEW קבעו כי: "ולנטי הוא כותב שירים מחונן אך מבצע משעמם באופן בלתי נסבל. האינטונציה שלו משתנה בפראות, והוא שר בגוון קול גולמי וחסר צבע שהופך לשוחק באופן צורם. אילולא היו שיריו טובים כפי שהם, הייתה סיבה מועטה להמליץ על התקליט הזה. למרבה המזל, הם כן – בקטעים כמו MY FRIEND ו-SOMETHING NEW הוא יצר חומר אשר, אם יושר על ידי קולות מושכים יותר, עשוי בהחלט להפוך לסטנדרטים של מוזיקה פופולרית".

לעומתם, בעיתון BILLBOARD נהנו יותר מהמוצר: "למעט יוצא דופן אחד, כל הקטעים באלבום הבכורה הזה הם מקוריים, והם מלאי עניין וקסם. זהו פולק-רוק מתקדם, והוא בטוח ישודר בהתמדה בכיוון הזה, כשהמכירות בטוח יגיעו בעקבותיו. SOMETHING NEW הוא קטע בולט, בעוד TOMORROW עשוי להתגלות כסינגל מסחרי טוב".

בעיתון JAZZ AND POP נכתב אז בביקורת: "דינו ולנטי שייך לאנדרגראונד (במובן האמיתי של המילה) של מוזיקת הפופ. הוא כותב שירים ומבצע אותם במועדונים קטנים בסן פרנסיסקו ובמקומות אחרים, ומעולם לא הקליט לפני האלבום הזה. במובן מסוים, האלבום הזה מגיע באיחור של שנתיים, והוא למעשה פריט תקופתי כעת. ולנטי שר שירי אהבה – על לאהוב את הקיום, לשחרר את עצמך ולחיות את חייך שלך לפני שתוכל לאהוב מישהו אחר (להתרחק מהעולם הנוקשה שמדכא אותך). לא ייאמן כמה מהר דברים משתנים – הנוער היפהפה וה"דלוק" מהחלום של ולנטי הוחלף בנרקומנים של ספיד שזורקים שקיות חרא על אנשים. טכנית האלבום עשוי די טוב, למעט שני קטעים עם עיבוד-יתר, MY FRIEND ו-TOMORROW. לקול של דינו יש איכות רכה ושקטה אשר מדי פעם מזכירה את ג'וני ריברס במיטבו".

שימו לב, שיר הפתיחה TIME הוא בלדה חלומית שההפקה המרווחת שלה מתאימה להגשה הנמרחת שלו. זה ממש ממש יפה! אך לא כל דבר כאן מלודי או בטוח באותה מידה, ולכמה רצועות יש נטייה להיסחף, כשכלי נשיפה וסקסופונים מרחפים פנימה והחוצה מהמיקס ללא מטרה. עדיין, זה תקליט מיוחד לטעמי. מאד אווירתי. איזה יופי זה להקשיב לתפקידי הצ'לואים בשיר TOMORROW. נכון, לא פעם קולו של ולנטי מתאמץ לעיתים קרובות באופן מכאיב להגיע לתווים שמעבר להישג ידו - אבל כשהוא פוגע, זה חודר. הרבה אנשים מנסים לטעון שזו איזו זעקה מטורפת מהנשמה כמו האלבום OAR של אלכסנדר ספנס. ובכן, זה משהו אחר לגמרי.

בשנת 1969 הסביר ולנטי את דעתו על התקליט למגזין רולינג סטון: "כל שיר בתקליט הוא שונה, ממש כמו כל יום בשבוע ששונה ממשנהו".

באופן אירוני, לאחר כישלון הסולו, ולנטי חזר ל-QUICKSILVER MESSENGER SERVICE בתחילת שנות השבעים, והפעם הפך לכותב השירים העיקרי שלהם. הוא כתב עבורם את הלהיטים הגדולים ביותר שלהם, FRESH AIR ו- WHAT ABOUT ME, והוכיח שוב שגם כשהוא מנסה להרוס לעצמו, הכישרון הענק שלו תמיד מצא דרך להרים את הראש. ותקליט הסולו הזה שלו? במשך המון שנים היה מ-א-ד קשה להשיגו, עד שיצא מחדש.

גם זה קרה ב-16 בנובמבר. פעם, הו פעם, היה פה שמח. אז שימו ווליום, כי אנחנו ממריאים!

כשהבריכה הפכה לאצטדיון רוק

אתחיל ב-1971, כי איך אפשר שלא. להקת לד זפלין, שכבר נחשבה לגדולה מכולן, עשתה מעשה מוזר ובחרה להופיע ב-ISPWICH, אנגליה, באולם לא שגרתי בעליל: אולם המרחצאות של סנט מתיו. כן, קראתם נכון, בריכת שחייה. לכבוד המאורע, נאלצו פועלי הבמה המסכנים להניח לוחות עץ כבדים מעל כל הבריכה כדי להפוך את המקום למשהו שדומה לאולם הופעות. הלהקה בדיוק שחררה את התקליט הרביעי שלה (זה עם STAIRWAY TO HEAVEN, נו...) והקהל ציפה לטירוף. הכרטיסים עלו, אגב, פאונד אחד בלבד.

הבמה הייתה כל כך זעירה, שטכנאי הסאונד נאלץ למקסס את כל המופע כשהוא עומד על הבמה, צמוד לגיטריסט ג'ימי פייג'. הזמר רוברט פלאנט לא הפסיק לצחוק. הוא סיפר לקהל על התחושה המשונה להופיע מעל בור מים ענק ועל החשש התמידי ליפול פנימה. בין השירים הוא תפס את המיקרופון ושאל בציניות: "אין לכם מקום קצת יותר גדול בעיר הזאת?".

הבכורה הלא מושלמת של גברת פרפקט

נלך רגע אחורה ל-1969. זמרת צעירה בשם כריסטין פרפקט הופיעה את הופעת הסולו הראשונה שלה באולם DRURY LANE היוקרתי בלונדון. לרוע מזלה, היא הייתה רק המופע שאחרי האמן הראשי של הערב - פי ג'יי פרובי, שניסה לעשות קאמבק, ופרובי, איך לומר, עשה לה חיים קשים. איך שהוא סיים את הסט שלו, חלק נכבד מהקהל פשוט קם ועזב את האולם, בלי לתת צ'אנס לפרפקט הצעירה.

היא, מצידה, התרגשה כל כך עד שסיפקה הופעה לא טובה במיוחד באותו ערב. אבל אל תדאגו לה: שנים ספורות לאחר מכן, היא הפכה לדמות מובילה וקולית בלהקת פליטווד מאק. אה כן.. היא גם פגשה בתקופה ההיא את הבסיסט של הלהקה, ג'ון מקווי, ונישאה לו. אז מי צחקה אחרונה?

כשג'ימי הנדריקס פגש את האקסית (בצורה עקיפה)

ב-1966, גיטריסט אלמוני אך מבטיח בשם ג'ימי הנדריקס הגיע לביקור ראשון באולפני OLYMPIC בלונדון. הוא בא בסך הכל לצפות בחברים שלו, הרולינג סטונס, מקליטים שיר חדש. הנדריקס נכנס לאולפן בדיוק כשהלהקה עבדה על השיר RUBY TUESDAY. מה שהוא כנראה לא ידע באותו רגע, זה שקית' ריצ'רדס כתב את השיר הזה על חברתו לשעבר, לינדה קית', שעזבה אותו זמן קצר לפני כן לטובת... ובכן, לטובת ג'ימי הנדריקס. איזה עולם קטן ומחשמל.

ביל ווימאן, בסיסט הסטונס, קלט את הגיטריסט הצעיר ועודד אותו לקבוע שם זמן הקלטה משלו. מנהלו של הנדריקס, צ'אס צ'אנדלר, היה מרושש לגמרי. הוא בדיוק מכר את גיטרות הבס הפרטיות שלו כדי לממן את הקלטת התקליטון 'היי ג'ו' באולפני DE LANE LEA. אחרי שצ'אנדלר רב עם האולפן הקודם על תשלומים שלא קוימו, הוא שמע לעצתו של ווימאן. הנדריקס עבר להקליט ב-OLYMPIC, הבין מיד מדוע ווימאן התעקש, והפך את האולפן לבית השני שלו.

בואי, 35 הליש"ט, והמנהל שנאלץ לשלם

בשנת 1970, דייויד בואי השאפתן השלים את הקלטת התקליטון שלו HOLY HOLY באולפני 'איילנד' בלונדון. השיר, שהוקלט כי חברת התקליטים MERCURY חשבה שבתקליט הקודם שלו אין להיט, התברר ככישלון מסחרי מוחלט. אבל הצרות התחילו עוד קודם. בואי, בנדיבותו, הבטיח לכל נגן באולפן תשלום על סך 35 ליש"ט. כשהחשבונית הוגשה לחברת התקליטים, פרצה שם שערורייה. ב-MERCURY הודיעו בכעס כי הם מוכנים לשלם רק 12 ליש"ט לנגן, וזהו. מנהלו החדש של בואי, טוני דפרייס, מצא את עצמו במצב מביך ונאלץ להשלים את הסכום שהובטח לנגנים היישר מכיסו הפרטי.

איזה מיץ תפוחים הוא זה!

הנה סיפור מודרני יותר: בשנת 2010, לראשונה בהיסטוריה, המוזיקה של הביטלס הפכה זמינה להורדה דיגיטלית, כש-ITUNES הוסיפה את רוב הקטלוג של הלהקה. למה זה לקח כל כך הרבה זמן? בגלל מלחמה ארוכה ומשונה. חברת אפל (ההיא עם סטיב ג'ובס) בילתה עשרות שנים במאבק משפטי עם חברת התקליטים APPLE CORPS של הביטלס, על הזכות להשתמש בשם APPLE.

הסכסוך החל ב-1978. ב-1981 הושג הסדר (שכלל 80 אלף דולר) שבו אפל המחשבים התחייבה לא להיכנס לעסקי המוזיקה. כשהם הוציאו מחשבים עם יכולות סאונד, הביטלס תבעו שוב. ב-1991 הושג עוד הסכם, ואנשי המחשבים שתלו במערכת ההפעלה שלהם קובץ סאונד סודי ששמו היה SOSUMI (תקראו את זה מהר – SO SUE ME). רק הסכם משנת 2007 סוף סוף אפשר לשתי החברות לעבוד יחד, והכשיר את הקרקע לעסקה הדיגיטלית.

איך ג'ורג' מרטין סידר את הנשמה מגומי?

אבל פעם, בימי הביטלס העליזים של 1965, הדברים היו פשוטים יותר. המפיק ג'ורג' מרטין הרכיב את סדר השירים הסופי לתקליט החדש של הלהקה, RUBBER SOUL. באותה תקופה, מרטין היה זה שאחראי הבלעדי להרכיב לבדו את סדר השירים בתקליטי הביטלס. הלהקה פשוט סמכה עליו. המצב הזה השתנה זמן לא רב לאחר מכן, כשהם התחילו לקחת שליטה מלאה. ב-1965, לאחר שהחליט על הרצף (שבבריטניה התחיל עם DRIVE MY CAR ובאמריקה שונה לגמרי), טלפן מרטין לאולפני EMI כדי לבשר להם על כך. למחרת כבר נוצרו המאסטרים, והתקליט הופק במהירות מסחררת לקראת יציאתו בבריטניה ב-3 בדצמבר 1965. בכל זאת, צריך להספיק לשוק של חג המולד.

חדשות וזוטות מהאייטיז

קפיצה קטנה ל-1981: תקליטון חדש יצא ללהקה חדשה ושמה דוראן דוראן. שם השיר היה MY OWN WAY. זה היה הסינגל שיצא מיד אחרי הלהיט הגדול הראשון שלהם, GIRLS ON FILM, והוא הגיע למקום ה-14 בבריטניה. הלהקה כנראה לא הייתה מרוצה ממנו, כי היא הקליטה אותו מחדש בגרסה שונה לגמרי עבור התקליט RIO שיצא שנה אחר כך.

מלכה עירומה על הבמה

ובשנת 1978, להקת קווין ידעה בדיוק איך לעשות פרובוקציה. במהלך הופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, הגיעה הלהקה לביצוע השיר BICYCLE RACE. לפתע, עלו לבמה כמה בחורות ערומות שרכבו על אופניים – בדיוק כמו בקליפ המפורסם (והשערורייתי) שהלהקה הפיקה לקידום השיר.

האוצר הגנוז של דני ליין

בשנת 1973 יצא תקליט הסולו הראשון של איש להקת כנפיים, דני ליין. שם התקליט היה AHH LAYNE. קריירת הסולו של ליין תמיד הייתה חבויה, קודם מאחורי המודי בלוז ואחר כך מאחורי פול מקרטני. לכן תקליט זה נחשב לאוצר חבוי שחיכה להתגלות.

התקליט הוקלט למעשה עוד לפני שליין הצטרף לכנפיים, אבל יצא רק ב-1973. באופן אירוני, על העטיפה הוא צולם לובש חולצת T-SHIRT של כנפיים (אולי כדי להדגיש, למען המכירות, שהוא זה שמנגן לצד פול מקרטני?). בניגוד להפקות הענק של אותה תקופה, ליין בחר בגישה אינטימית, עם גיטרות אקוסטיות, פסנתר ונגיעות כלי קשת, בניסיון להציג את זהותו כאמן סולו. התקליט לא זכה בזמנו להצלחה, אבל הוא נשאר פנינה קטנה.

הול ואוטס: הבגידה האולטימטיבית

ונסיים בדרמה כואבת. בשנת 2023, הזמר דאריל הול הגיש תביעה נגד שותפו הנצחי לצמד, הול ואוטס - ג'ון אוטס. התביעה חשפה קרע עמוק בצמד הידוע. התברר שאוטס ניסה למכור את חלקו בתמלוגים המשותפים של השותפות שלהם (שנקראת באופן אירוני, כמה סמלי, WHOLE OATS ENTERPRISES) לחברת השקעות בשם PRIMARY WAVE. הול, שטען שהדבר מפר את ההסכם ביניהם, הגיש צו מניעה וכינה את המהלך סודי וחטטני ו"הבגידה האולטימטיבית בשותפות". כנראה שכבר לא נראה אותם שרים יחד יותר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים