רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 בפברואר (16.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני חושב שהיינו נשארים יחד כלהקה אילו היינו מופיעים בפסטיבל וודסטוק כפי שתוכנן במקור, אך החמצנו את ההזדמנות כי כולנו רצינו לחזור הביתה. הצרות החלו בדיוק כשהתחלנו לעבוד על התקליט השני שלנו, BECK-OLA. זה הפתיע אותי מאוד כשג'ף בק החליט פתאום שהוא רוצה להיפטר מרוני וממיקי. הוא סיפר לי על כך, ואמרתי לו שזו טעות גדולה. באמת, זו הייתה חטיבת הקצב המהודקת ביותר ששמעתי אי פעם – מיקי וולר על התופים ורוני ווד על הבס. אבל הוא רצה להיפטר מהם, ולא יכולתי לשנות את דעתו.

אז הוא פיטר את רוני ואת מיקי; לאחר מכן הוא צירף את טוני ניומן לתופים, והצטרף אלינו נגן בס אוסטרלי גרוע מאוד שערך איתנו חזרה אחת בלבד, ערב לפני שעלינו לבמה. זה היה בוושינגטון, והיינו הגרועים ביותר על הבמה. בעקבות זאת, הבסיסט נשלח בחזרה לאוסטרליה וג'ף פנה שוב לרוני ווד. רוני כעס עליו מאוד, ובצדק – הוא פוטר וזה פגע באגו שלו. הוא כבר חיפש להקה אחרת לנגן בה, וכשצצה ההזדמנות להצטרף למה שנשאר מה-SMALL FACES, הוא עזב. הייתי קרוב אליו מאוד, כפי שאני עד היום, ולא רציתי להיות בלהקה בלעדיו, אז עזבתי את ג'ף בק. כל זה קרה, כמובן, אחרי הבלגן עם ונילה פאדג', כשבק רצה שאצטרף אליו יחד עם הבסיסט והמתופף של הלהקה ההיא. כך או כך, הלהקה התפרקה." (רוד סטיוארט, בשנת 1970)

מהומה עם לד זפלין באוסטרליה. ב-16 בפברואר בשנת 1972 הופיעה לד זפלין בפעם הראשונה, מתוך שש הופעות, באוסטרליה. ההופעה הראשונה נערכה במקום בשם SUBIACO OVAL שבפרת'.

הציפייה בקרב הצעירים המקומיים הייתה אדירה, אך המפגש בין הרוק הפרוע לבין השמרנות האוסטרלית התפוצץ מהר מאוד לכדי מהומה תקשורתית ומשטרתית.

ההופעה הזו הפכה במהרה להיתקלות לא נעימה עם המשטרה המקומית, שגילתה אפס סובלנות כלפי קהל ההיפים והרוקיסטים. השוטרים הטילו אימתם על אנשים בקהל ונהגו ביד קשה, אך המצב מחוץ לאצטדיון היה נפיץ אף יותר. מסתבר שכ-4,000 איש לא רצו לשלם כרטיס למופע אבל רצו מאד להיכנס, והם לא התכוונו לוותר בקלות. המוני הצעירים התאגדו בכניסה למקום כשהם מדליקים מדורות גדולות שצבעו את הלילה בכתום. רבים מהם טיפסו על הגדרות במטרה להתפלח פנימה, בעוד חלק אחר חתך את הגדרות ואף בא לעקור את שער הכניסה ממקומו.

בזמן שהמלחמה בשערים נמשכה, תושבים מקומיים שחיו בסמוך לאצטדיון דאגו להתקשר לתחנת המשטרה כדי להתלונן על הרעש הבלתי נסבל, לטענתם, שההופעה הזו עשתה. בפנים שהו בינתיים 8,000 איש ברי מזל שנהנו מאד מהופעה עוצמתית שנמשכה כשעתיים וחצי. הלהקה הגיעה לאחר מסע מפרך, והסולן רוברט פלאנט אמר לקהל: "לקח לנו 36 שעות כדי להגיע לכאן אז בואו כולנו נעשה כיף גדול". הקהל, שהיה צמא לצלילים של הלהקה מהגדולות בעולם באותם ימים, החזיר בתשואות רמות. עוצמת הרמקולים הייתה חזקה עד מכאיבת אוזניים, חוויה שהשאירה צלצולים בראשם של המעריצים למשך ימים ארוכים.

הלהקה הגיעה לאוסטרליה כשהיא בשיא כוחה, מקדמת את התקליט הרביעי והמצליח שלה שיצא חודשים ספורים קודם לכן. לאחר המופע המיוזע והרועש, חברי הלהקה לא פרשו לישון. הם הלכו לבלות במועדון לילה מקומי בפרת', והנוכחים המופתעים זכו לקבל מהארבעה ג'אם ספונטני על הבמה הקטנה של המועדון. חברי הלהקה ניגנו שירי רוק'נ'רול ישנים בהנאה גלויה, רחוק מהסטנדרטים של האצטדיונים הגדולים.

אך הערב לא הסתיים בחיוכים. גם הלהקה סבלה מהמשטרה, כשזו החליטה לעשות, לפנות בוקר, חיפוש דקדקני בחדרי החברים במלון SCARBOROUGH HOTEL במטרה למצוא סמים. ארבעה שוטרים פשטו על בית המלון, העירו את חברי לד זפלין העייפים מהשינה הקצרה שלהם וחיפשו חומר מפליל בכל פינה בחדר. המשטרה האוסטרלית רצתה להוכיח שהיא לא מפחדת מכוכבי רוק, אך למרבה האכזבה של הרשויות, לא נמצאו סמים בחדרים.

ג'ימי פייג' לא נשאר חייב ומיהר לספר לעיתונות המקומית שהפשיטה הזו הרתיחה אותו ואת חבריו. הגיטריסט זעם על היחס המשפיל ועל החדירה לפרטיות, וטען שהמשטרה פשוט חיפשה כותרות על חשבונם.

מארק בולאן ואקדח-תקליט הסרק. ב-16 בפברואר בשנת 1975 יצא אלבום חדש לטי רקס ושמו BOLAN'S ZIP GUN. נראה היה שהכוכב הכריזמטי איבד לא רק את המגע המוזהב שלו, אלא גם את הביטחון העצמי, כשהוא אוחז באקדח מאולתר שלא יורה.

שנת 1974 לא הייתה שנה קלה עבור מארק בולאן. האיש שהיה רגיל לצרוח מול אלפי מעריצות צרחניות מצא את עצמו מנסה לחזור לעניינים בכל מחיר. הוא בחר להשתמש באקדח מאולתר (אותו ZIP GUN המפורסם של כנופיות הרחוב בשנות החמישים) כנושא של יצירתו החדשה, מה שנתפס על ידי הקהל כחוסר מודעות עצמית משווע. בולאן, שפעם ירה לכל עבר להיטי ענק, השתמש עכשיו בנשק שלא יכול להרוג אלא רק לפצוע קלות את עור התוף. זה בהחלט לא נחשב לצעד חכם עבור מי שחיפש לעשות קאמבק קטלני. הקהל הרב שהקיף את הלהקה בשנת 1972 פשוט התנדף לו למקומות אחרים, אולי לזרועותיהם של כוכבים נוצצים יותר.

התקליט הקודם שלו, LIGHT OF LOVE, נכשל כישלון מחפיר במכירות והותיר את בולאן שבור לב בתוך האחוזה המפוארת שלו. בולאן הנואש ניסה לשכנע את כולם שהתקליט החדש הוא הדבר הכי קרוב שעשה אי פעם ליצירת המופת ELECTRIC WARRIOR, אבל המעריצים לא היו מספיק טיפשים כדי לקנות את הסיפור הזה. בשלב מסוים, אפילו בולאן עצמו הבין שאין סיכוי ליצירה להתרומם והודה בכנות נדירה: "זה האלבום הגרוע ביותר שעשיתי. הוא מופק יתר על המידה". האירוניה חגגה כאן, כיוון שבולאן היה המפיק הבלעדי של הפרויקט לאחר שנפרד מהמפיק הקבוע שלו, טוני ויסקונטי.

למעשה, התקליט לא היה כל כך נורא כפי שחלק מהמבקרים הציגו אותו, הוא פשוט סבל משימוש חוזר בנוסחאות לעוסות. הביטחון העצמי שהיה פעם סימן ההיכר של הגיטריסט הכריזמטי נטש אותו לאנחות. מה שנחשב פעם כלהקת טי רקס פעילה ובועטת הפך בתקופה ההיא לשם בלבד על העטיפה, כששאר חברי הלהקה, כולל נגן כלי ההקשה, מיקי פין שעזב ממש לפני היציאה, תפקדו כנגנים שכירים בלבד.

בולאן נעשה יותר ויותר הגנתי ככל שהתהילה התרחקה ממנו. הוא הכריז ברהבתנות: "לא החלקתי במדרון, במצעד שלי אני עדיין מספר אחד. אם תחזרו תשעה חודשים אחורה, אמרתי אז שגלאם-רוק מת. עכשיו להרבה להקות יש בעיות עם התדמית שלהן, הסתגלות לשינויים בעולם. למזלי, אני לא מעורב בזה יותר כי הבהרתי את הצהרתי בזמנו. לא רציתי להידבק בסביבה הזו".

זה היה תקליט של אצבע משולשת מצדו של בולאן, שעשה קפיצה אמיתית אל הלא נודע ובו בזמן צנח אל מעמקי הפארודיה העצמית. בתקופה זו בולאן היה שקוע עמוק בצריכת אלכוהול וקוקאין בלוס אנג'לס, מה שגרם לו לאבד את הבלמים האמנותיים. השיר הפותח, LIGHT OF LOVE (שאריות מהתקליט הקודם?), היה השיר הראשון שבולאן הפיק בעצמו לאחר הפרידה מויסקונטי, כשהוא מנסה ליצור צליל שכינה COSMIC SOUL. השיר ZIP GUN BOOGIE נכתב בהשראת כנופיות רחוב אמריקאיות אך הוא הגיע רק למקום ה-41 במצעד הבריטי, מה שהיווה מכה קשה למי שהיה רגיל לצמרת. אולי לקהל נמאס לשמוע את המילה "בוגי" צמודה כל כך לבולאן.

בעיתון NME נכתב בביקורת צינית במיוחד: "אולי השיר GOLDEN BELT היה צריך לצאת כסינגל, בגלל שנראה כי המטרה של האלבום הזה היא להחזיר את מארק למעריציו בני ה-13". במלודי מייקר היו מעט יותר עדינים וכתבו: "המוזיקה פה לא כזו רעה. בולאן מראה לנו שהוא עדיין יכול לייצר בוגי טוב". לא כולם הסכימו עם הקביעה הזו, ורבים חשו כי ניצוץ הבוגי אבד ללא שוב.

זוגתו של בולאן, גלוריה ג'ונס, השפיעה רבות על הסאונד של התקליט והוסיפה לו נגיעות של SOUL. השיר SPACE BOSS עסק ביצור מהחלל החיצון שמגיע לכדור הארץ כדי ללמד את בני האדם לרקוד, רעיון שהדגים את המצב המנטלי המעופף של בולאן באותם ימים. יצירה אחרת, SOLID BABY, ניסתה לשחזר את האנרגיה של ההופעות החיות אבל נותרה גולמית מדי בשל ההפקה בסטודיו MRI בהוליווד. לגבי השיר THINK ZINC, בולאן ניסה לחזור בו לצליל רוק כבד יותר עם ריף גיטרה חזק, אך הטקסטים נראו לרבים כגיבוב של מילים חסרות פשר.

בסופו של דבר, בולאן נראה כמי שהיה מוכן להקריב כל שלמות אמנותית כדי להפוך שוב למוצר מסחרי, אך הוא נכשל והתקליט נמכר במספר עותקים זעום. אם מישהו מתחיל להרכיב אוסף של T. REX, זה כנראה יהיה התקליט האחרון שכדאי לו להשיג. בולאן ניסה לירות לכל עבר עם האקדח הזה שלו, אבל בסוף הוא היה זה שחטף את הריקושט.

ב-16 בפברואר בשנת 1968 יצא תקליטון הבכורה של להקה ושמה ג'ת'רו טול - או שמא, JETHRO TOE.

הנה הצצה אל אחד הרגעים המשונים והמרתקים יותר בדברי הימי הימים של הפרוג הבריטי בחיתוליו, רגע שבו טעות אחת קטנה הפכה לפריט אספנים יוקרתי ולסיפור שכל חובב וינילים אוהב לשלוף מהשרוול. מדובר בתקליטון הבכורה של הרכב שכולנו מכירים כיום, אך על העטיפה הופיע שם מוזר למדי: JETHRO TOE.

באותם ימים של שנות השישים העליזות, הלהקה חתמה על חוזה מול חברת ניהול חדשה בשווי מרשים של 50,000 ליש"ט. בנוסף לכך, הובטח לה חוזה הקלטות למשך חמש שנים מול חברת MGM. התקליטון הראשון ראה אור בחברת MGM באנגליה, בעוד שבארצות הברית הוא הופץ על ידי MUSIC FACTORY. מי שחיפשו את החבורה המוכשרת הזו באותה תקופה, יכלו היה למצוא אותם מופיעים במועדונים הנחשבים MARQUEE ו-SPEAKEASY, בהנחה כמובן שהייתה ברשותם מנהרת זמן משומנת היטב כדי לחזור אל לונדון התוססת של אז.

הסיפור מאחורי התקליטון הראשון של הלהקה החל כשבועיים לאחר הופעת הבכורה שלהם במועדון MARQUEE בלונדון. היצירה הקטנה הזו הכילה שני שירים: AEROPLANE ו-SUNSHINE DAY. אלא שהצרות החלו כאשר המפיק, דרק לורנס, ניסה להעביר את שם הלהקה החדש לעובד חברת התקליטים בשיחת טלפון. כנראה שהקליטה לא הייתה במיטבה, או שהמבטא היה כבד מדי, כי אותו עובד היה בטוח ששמע את השם JETHRO TOE. התקליטון יצא עם השם השגוי והפך מאז לחלק בלתי נפרד מהפולקלור בקטלוג של הלהקה. עותקי פרומו יצאו עוד קודם לכן עם הטעות המביכה, והשאלה שנותרה פתוחה היא מדוע איש לא טרח לתקן את המעוות כשהתקליטון הרשמי יצא לחנויות.

האשמה בשיבוש השם נדדה מגרסה לגרסה לאורך השנים. היו שטענו כי דרק לורנס עצמו היה אשם בכך שחשב שזהו השם הנכון, בעוד אחרים גלגלו את האשמה לעברו של עובד חברת התקליטים. בסיסט הלהקה, גלן קורניק, שהיה שותף לכתיבת השיר AEROPLANE יחד עם איאן אנדרסון, החזיק בתיאוריה אחרת. הוא האשים את לורנס בכך שעיוות את השם בכוונה תחילה, פשוט כי חשב שהשם המקורי אינו מספיק מדליק. אגב, קורניק רשום ככותב השיר תחת הכינוי לן ברנארד. השיר AEROPLANE עצמו היה שארית מהרכב קודם של אנדרסון וקורניק שנקרא THE JOHN EVAN SMASH, שבו ניגן גם האורגניסט ג'ון אוון. כדי להעניק לשיר צליל של להקה חדשה ורעננה, הוחלט להוריד מהמיקס המקורי את כלי הנשיפה של חברי הלהקה הקודמת, ניל ווילקינסון וניל וואלנטין.

הדרך להקמת הלהקה הייתה רצופה בצירופי מקרים. בעלי מועדונים בלונדון פנו לסוכנים, כריס רייט וטרי אליס, בבקשה ללהקות בלוז. רייט נזכר בלהקה של ג'ון אוון שראה במנצ'סטר, אך הייתה לה בעיה חמורה: לא היה לה גיטריסט, וכידוע, אין בלוז בלי גיטרה. באותו זמן, מיק אברהמס צפה בלהקתו, המנוע של מקגרגור, מתפרקת. אנדרסון וקורניק פנו אליו, החמיאו לנגינתו וגייסו אותו לשורותיהם יחד עם המתופף קלייב באנקר. השם המושיע הגיע לבסוף מעובד בסוכנות של אליס ורייט שהיה סטודנט להיסטוריה. הוא הציע את השם ג'ת'רו טול, על שמו של חקלאי מהמאה ה-17. חברי הלהקה התלהבו והשאר היסטוריה. באותה תקופה החל איאן אנדרסון לגבש את דמותו הבימתית הבלתי נשכחת: בגדים מוזנחים, נגינה ייחודית בחליל ועמידה איקונית על רגל אחת - כמו פלמינגו.

השיר SUNSHINE DAY נכתב על ידי מיק אברהמס והיה ניסיון ברור לייצר להיט פופ קליט שיתאים לרדיו של אותה תקופה. איאן אנדרסון ציין מאוחר יותר שהשיר היה רחוק מאוד מהכיוון המוזיקלי האמיתי של הלהקה. לגבי AEROPLANE, השיר נשא ניחוח פסיכדלי טיפוסי לסוף שנות השישים, אך הוא לא שיקף את העומק שהלהקה הציגה בהמשך הדרך בתקליטים הבאים שלה. ממש כמו מה שלהקת ג'נסיס עשתה בתקליטון הבכורה שלה (THE SILENT SUN).

התקליטון יצא והתוצאה הייתה כישלון חרוץ. חברת MGM התנערה מהשירים הללו במשך שנים, וכל ניסיון להשיג את סרטי המאסטר המקוריים עלה בתוהו. בסופו של דבר, השירים הועברו מעותק של תקליטון במצב בינוני לצורך הכללתם במארז החגיגי של ג'ת'רו טול, 20TH ANNIVERSARY BOX SET.

במהלך שנות השבעים החלו להופיע זיופים של התקליטון, הפעם עם השם המודפס כהלכה, אך האספנים האמיתיים יודעים שהדבר האמיתי הוא זה עם הטעות. כיום, העותק המקורי עם השם המשובש נחשב לפריט נדיר ביותר שערכו בשוק גבוה במיוחד. זמן קצר לאחר הפרשה, החליטו חברי הלהקה להיפרד מדרק לורנס. מילות הפרידה שלו היו חדות: "תפסיקו להישמע כמו להקת כלי נשיפה סוג ב' ותכניסו רוק למוזיקה שלכם". איאן אנדרסון וחבריו נותרו עם המחשבה המטרידה שחברת MGM הייתה היחידה שהתעניינה בהם, אך אפילו היא לא הצליחה לאיית את שמם נכון. יריית פתיחה לא משהו.

גם זה קרה ב-16 בפברואר. הכינו לעצמכם כוס תה או משקה חריף יותר, כי אנחנו יוצאים למסע בזמן שבו מוזיקאים לא רק ניגנו, אלא גם רבו עם המכס, ברחו ממעריצים זועמים ובנו עולמות שלמים של סאונד בתוך תקליט אחד.

שנות השלושים והארבעים: הולדתם של המילים והקולות

הסיפור שלנו מתחיל עוד לפני שהדיסטורשן הומצא. בשנת 1935 הגיח לעולם סוני בונו, האיש שהיה חצי מהצמד סוני ושר. הוא בילה שנים ארוכות תחת אור הזרקורים, אך את דרכו סיים בנסיבות טראגיות ומפתיעות בשנת 1998, כאשר התנגש בעץ במהלך גלישת סקי. כמה שנים לאחר לידתו, ב-1944, נולדה בטי תאצ'ר. בעוד שרבים בקהל הרחב תהו מי היא, מעריצי להקת רנסאנס ידעו היטב שמדובר במוח שמאחורי המילים. היא תרגמה רגשות מורכבים לשירה צרופה ברבות מיצירות הלהקה והעניקה להן עומק ספרותי ייחודי. היא מתה באוגוסט 2011.

שנות החמישים: המלך מגיע לעיירה

בשנת 1955, כשהרוק'נ'רול עוד היה בחיתוליו, אלביס פרסלי הצעיר הגיע לתת שתי הופעות ב-ODESSA SENIOR HIGH SCHOOL FIELD HOUSE. בין המוני בני הנוער המיוזעים נכח גם הזמר רוי אורביסון. אורביסון לא הצליח להסתיר את התפעלותו מהמחזה המחשמל שראה מולו. לפי עדויות מאוחרות יותר, הוא תיאר את אלביס כאנרגיה טהורה ובלתי נתפסת, כזו ששינתה את כל מה שהוא חשב על מוזיקה חיה.

שנות השישים: פריצות דרך ובריחות נועזות

בשנת 1961 נולד אנדי טיילור, הגיטריסט שהעניק ללהקת דוראן דוראן את החספוס שלה. שנים לאחר מכן, בטקס מרגש של היכל התהילה, סיפרו חבריו כי הוא נאלץ להיעדר בשל התמודדות עם מחלה קשה.

באותה תקופה, בשנת 1965, ניסה בחור צעיר בשם מארק בולאן את מזלו באולפני COLUMBIA. הוא הקליט קטעי דמו בתקווה לזכות בחוזה הקלטות, אך אנשי החברה לא זיהו את הפוטנציאל והשיבו לו בשלילה. הם ודאי לא דמיינו שתוך כמה שנים הוא יהפוך לפנים של הגלאם-רוק.

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1968 חזרה להקת הצ'רצ'ילים מסיבוב הופעות בסקנדינביה. בשעה שמונה בבוקר ירדו חברי הלהקה מסיפון האוניה 'דן' של חברת 'צים' ודרכו שוב על אדמת ארץ ישראל. ובאותו יום ממש אירעה תקרית מוזרה עם להקת הביץ' בויז בהוליווד. סשן הקלטות באולפני CAPITOL בוטל ברגע האחרון, ו-19 מוזיקאים זכו ביום תשלום בלי להוציא צליל מהכלי. למחרת, המזל המשיך לבגוד בהם באולם PHOTOCAST בקראנסטון. הלהקה הופיעה 25 דקות בלבד, מה שהוביל למהומה רבתי בקרב 3,000 מעריצים שחיכו בתור משעות הצהריים. כוחות משטרה הוזעקו למקום כדי למנוע מהקהל הזועם לנפץ את דלתות הזכוכית. חברי הלהקה, שחשו בסכנה, נטשו את הכלים וברחו במונית ששעטה קדימה כשמעריצים תלויים עליה בזעם.

שנות השבעים: הסמים, החוק ודיוויד בואי אחד

שנת 1971 הייתה עמוסה במיוחד. סיד בארט, האיש שהקים את פינק פלויד ונעלם לתוך עולמו הפנימי, הקליט סשן רדיופוני לתוכנית SOUNDS OF THE SEVENTIES של ה-BBC בהנחיית בוב האריס. באותו זמן, אלן דייויד פאסארו, חבר בכנופיית HELL'S ANGELS, החליט לתבוע את הרולינג סטונס. הוא טען שהסרט GIMME SHELTER חודר לפרטיות של חבורת האופנוענים שלו. הסרט תיעד את הרגע המצמרר שבו נדקר למוות אחד הנוכחים בקהל על ידי חבר בכנופיה, שטען להגנה עצמית.

הצרות של הסטונס עם החוק נמשכו ב-1972, כששירלי ווטס, אשתו של צ'ארלי ווטס, נעצרה בניס שבצרפת לאחר שאיבדה את סבלנותה והכתה אנשי מכס בשדה התעופה. באותה שנה, פול מקרטני ולהקת כנפיים הופיעו בלידס. הכל הלך כשורה עד שהחלו לנגן את השיר WILD LIFE. לינדה מקרטני נתקפה פחד במה ושכחה את האקורדים. הקהל חשב שמדובר במערכון מתוכנן, אך עבור בני הזוג מקרטני זה היה רגע של לחץ אטומי. פול נחלץ לעזרתה ובסוף היא נזכרה והשיר יצא לדרך. חלק מהקהל חשב שזה חלק קומי במופע.

שנת 1973 הייתה שנתו של דיוויד בואי. הוא הופיע בפילדלפיה עם ה-SPIDERS FROM MARS ולאחר מכן חגג במסיבה לכבוד סטיבי וונדר במועדון GENESIS. שם הוא פגש את המלצרית אווה צ'רי, שהפכה לאהובתו ולזמרת הליווי שלו. ב-1974, בוב דילן סוף סוף כבש את פסגת המצעד האמריקאי עם התקליט PLANET WAVES, והוכיח שהקהל עדיין צמא לקולו המחוספס.

ב-1978, אבבא כבשה את לונדון עם הפרמיירה לסרט הקולנוע שלהם בתיאטרון וורנר, וב-1979 התרחש מפגש פסגה במועדון THE NASHVILLE ROOM בלונדון. להקת הגל החדש THE HUMAN LEAGUE הופיעה שם כשלפתע נכנס דיוויד בואי. פיל אוקי, סולן הלהקה, סיפר: "הוא היה ממש נחמד וחברותי. זה היה רחוק ממה שכולם אמרו עליו. אני הייתי בטוח שהוא יכנס ויהיה מצוברח ויזמזם לו שירים מהאלבום LOW וינסה לדכא אותנו. בעיניי, העבודה הטובה ביותר שבואי עשה היא עם איגי פופ. במיוחד עם האלבום THE IDIOT". בואי עצמו התלהב וציין שהם היו נהדרים, במיוחד מהזווית של עמדת התאורה.

שנות השמונים: הבוס בפסגה הבריטית

בשנת 1985 הגיע התקליט BORN IN THE USA לפסגת המצעד הבריטי. זו הפעם הראשונה בה תקליט של 'הבוס' (ברוס ספרינגסטין) מגיע למעמד שכזה באנגליה.

שנות התשעים והאלפיים: צדק מאוחר ופרידות

שנת 1990 הביאה איתה בשורות פחות נעימות עבור אייק טרנר, שנשלח לארבע שנים בכלא על הברחת קוקאין. הוא שוחרר לאחר 18 חודשים, אך המוניטין שלו כבר היה בשפל לאחר סיפורי האלימות כלפי טינה טרנר. ב-1993, זכינו לרגע של נחת כשלהקת THE FACES התאחדה בטקס פרסי BRIT, כשביל ווימן מהסטונס מחליף את הבסיסט המנוח רוני ליין.

בשנת 2005, יוסוף איסלאם, שהיה מוכר כקאט סטיבנס, זכה בתביעת דיבה נגד עיתונים שקישרו אותו לטרור. הוא השתמש בכספי הפיצויים למטרות צדקה וסיוע לנפגעי הצונאמי.

ובשנת 2013 מת, בגיל 73, הזמר-גיטריסט טוני שרידן, האיש שהיה מנטור לביטלס, לפני פריצתם הגדולה. שרידן לא זכה לתהילת עולם משלו (חוץ מקשירת שמו לביטלס כל הזמן). הוא הגיע לארצנו בנובמבר 1981 והופיע במועדון 'בריזה' בטיילת בתל אביב. ליוו אותו באופן ספונטני הבסיסט יוסי פיין, המתופף טל ברגמן והגיטריסט יצחק קלפטר.

פליטווד מאק מתחילים לזוז - עם הבלוז! ב-16 בפברואר בשנת 1968 יצא תקליט הבכורה של להקת הבלוז-רוק, פליטווד מאק. הרבה קוראים לאלבום הזה 'הכלב ופח האשפה' בגלל צילום העטיפה.

הנה הצצה אל הימים שבהם הבלוז הבריטי קיבל בעיטה הגונה בישבן וכלב אחד על עטיפת תקליט הפך לאייקון של דור שלם. ב-16 בפברואר בשנת 1968, העולם כבר החל להתעייף מפסיכדליה שהייתה בכל מקום. הקרייז החדש באנגליה היה בלוז - ורצוי שיבוא מלהקות עם נגנים לבנים. אז יצא לשוק תקליט הבכורה של להקת הבלוז-רוק, פליטווד מאק. המעריצים מיהרו להעניק לתקליט את הכינוי הכלב ופח האשפה בגלל אותו צילום עטיפה בלתי נשכח שבו נראה כלב משוטט ליד פח זבל ברחוב לונדוני אפרורי, צילום שבוצע על ידי טרנס איבוט.

הסיפור של החבורה הזו התחיל הרבה לפני שהמחט נגעה בוויניל. הזרעים ניטעו כשפיטר גרין היה חבר בלהקת הבלוזברייקרז, של ג'ון מאייאל, מי שנחשב לאחד ממובילי הבלוז הלבן באנגליה. מאייאל, טיפוס קפדן לכל הדעות, הביא ללהקה מתופף בשם מיק פליטווד כדי להחליף את איינסלי דונבאר. הסיבה? מאייאל חשב שדונבאר מנגן בצורה כוחנית מדי לטעמו. אז ב-19 באפריל 1967, בזמן שהמתינו למעסיקם שאיחר להגיע לאולפן ההקלטות, החליטו פיטר גרין, מיק פליטווד והבסיסט ג'ון מקווי לנצל את הזמן. הם הקליטו קטע אינסטרומנטלי ספונטני וקראו לו פליטווד מאק. באותו רגע הם לא ידעו שהשם הזה יהפוך לאחד השמות המוכרים ביותר בתולדות המוזיקה.

הקטע ההוא הונע על ידי קווי הבס היציבים של מקווי והמפוחית המייבבת של גרין. המוזיקה נוצרה בהשראת SLAMHAMMER של ג'וני יאנג ונשמעה כמו רכבת אקספרס אמריקאית שדוהרת במהירות גבוהה. השם פליטווד מאק, המשלב את שמותיהם של המתופף והבסיסט, פשוט נשמע כמו שם של רכבת כזו. למרות שהמוזיקאים ראו בזה סתם עוד ג'אם אולפני מהנה ובנוי בצורה מעורפלת, היסטוריה חשובה נעשתה באותו יום אביבי של שנת 1967.

במהלך שהפתיע רבים בסצנה הלונדונית, גרין עזב את הבלוזברייקרז ב-15 ביוני 1967. הוא הרגיש שהחומרים של מאייאל הופכים לג'אזיים מדי עבורו, במיוחד עם השימוש הגובר בכלי נשיפה ועיבודים שלא התאימו לטעם האישי שלו. בתחילה גרין שקל לטוס לשיקגו כדי להיטמע בסצנת הבלוז המקומית, אך קשיים בקבלת אישורי עבודה גנזו את התוכנית. במקום זאת הוא הופיע בסשן הקלטה בלונדון שאורגן על ידי איינסלי דונבאר, יחד עם ג'ק ברוס ורוד סטיוארט. מהסשן הזה יצא קאבר לשיר STONE CRAZY של באדי גאי, שראה אור רק בשנת 1973 באוסף בשם HISTORY OF THE BLUES.

באותם ימים גרין שמר על קשר עם מייק ורנון, מפיק הבית של חברת DECCA, שהפעיל יחד עם אחיו ריצ'רד את הלייבל הקטן BLUE HORIZON. ורנון, שזיהה את הפוטנציאל העצום, ניסה לשכנע את DECCA להפיץ את הלייבל שלו אך נדחה. זה לא עצר אותו. הוא הפך למפיק עצמאי וקיווה להחתים להקה בראשות פיטר גרין. גרין מצדו בכלל רצה להיות גיטריסט הבית של הלייבל, כמו באדי גאי ב-CHESS או סטיב קרופר ב-STAX, אבל לוורנון היו תוכניות גדולות יותר עבורו והוא דחף אותו להקים להקה משלו.

כדי להשלים את ההרכב ורנון המליץ לגרין לבדוק את הגיטריסט ג'רמי ספנסר במועדון "לה מטרו" בבירמינגהם. גרין התרשם מהיכולת של ספנסר להעניק פרשנות אישית לגיטרת סלייד בסגנון אלמור ג'יימס. הוא לא רצה להיות הפרונטמן היחיד והתעקש על גיטריסט שני שיחלוק איתו את אור הזרקורים. ספנסר הצטרף, ומיק פליטווד נטש את עסקי עיצוב הפנים שלו כדי להתמסר ללהקה. עמדת הבסיסט הייתה קשה יותר לאיוש. אחרי שג'ון מקווי סירב בתחילה, הם בחנו נגנים כמו ריק גרץ' ודייב אמברוז, עד שמצאו את בוב ברונינג דרך מודעה במלודי מייקר. ברונינג ידע מהרגע הראשון שהוא רק מחליף זמני עד שמקווי ישתכנע להצטרף.

הופעת הבכורה שלהם נערכה בפסטיבל הג'אז והבלוז של ווינדזור ב-13 באוגוסט 1967, תחת השם "הפליטווד מאק של פיטר גרין", מול קהל של 30,000 איש. ב-9 בספטמבר הם כבר היו באולפן להקליט את התקליטון הראשון שלהם, מה שהיה גם סוף דרכו של ברונינג בלהקה. אחרי תקופה קצרה עם פול וויליאמס, ג'ון מקווי סוף סוף הבין שהכסף הבטוח אצל מאייאל לא שווה את השעמום מהמוזיקה הג'אזית והחליט להצטרף לחבריו. אז התקליט הוקלט במשך שלושה ימים בנובמבר 1967 באווירה נינוחה לחלוטין.

כשמייק ורנון צעק עליהם מהאינטרקום להפסיק להתנהג בעצלנות, הוא כנראה לא הבין שדווקא הגישה המשוחררת הזו היא שתיצור תקליט בלוז כל כך משכנע. התקליט נפתח ברעש של פטישים עם השיר MY HEART BEAT LIKE A HAMMER, שכתב ג'רמי ספנסר. זה היה בלוז קצבי שהבהיר מיד שהחבורה הזו לא באה לשחק. ספנסר היה מומחה בסגנון של אלמור ג'יימס, והגיטרה שלו נשמעה כאילו היא נלקחה היישר מהדלתא של המיסיסיפי.

אחד הרגעים החזקים בתקליט הוא השיר LOOKING FOR SOMEBODY. פיטר גרין הפגין כאן לא רק נגינה מופלאה בגיטרה אלא גם נשיפה עוצמתית במפוחית. גרין סיפר פעם שהשיר הזה נכתב מתוך תחושה של בדידות וחיפוש עצמי. הוא הרגיש כמו מישהו שמחפש את המקום שלו בעולם, והמילים ביטאו את הכנות החשופה שלו באותם ימים. הציטוט שלו על השיר היה פשוט: "הרגשתי שאני מחפש מישהו שיבין מה עובר עליי".

שיר בולט נוסף הוא LONG GREY MARE. פרט מרתק על השיר הזה הוא שבסשן ההקלטה שלו לא ניגן ג'ון מקווי בבס, אלא בוב ברונינג. השיר עצמו הוא קטע בלוז קליל ומהיר שמדגים את הדינמיקה המצוינת בין הנגנים כבר בתחילת הדרך. בצד השני של התקליט מופיע השיר I LOVED ANOTHER WOMAN. זהו קטע שבו גרין משתמש בטכניקה הייחודית שלו כדי להפיק צליל עמום ומרטיט מהגיטרה. השיר הזה השפיע עמוקות על הגיטריסט קרלוס סנטנה, שמאוחר יותר ביצע, כמובן, גרסת כיסוי לשיר אחר של גרין, BLACK MAGIC WOMAN, תוך שהוא שואב השראה מהאווירה והמקצב של השיר הזה.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את המחווה לאלמור ג'יימס בשיר SHAKE YOUR MONEYMAKER. הלהקה נכנסה לאולפן והקליטה את הקטע הזה בטייק אחד מהיר ואנרגטי. זה היה הרגע שבו הבלוז הבריטי הפך למסיבה אחת גדולה.

התקליט זכה להצלחה גדולה והגיע למקום הרביעי במצעד המכירות הבריטי, הישג חסר תקדים ללהקת בלוז באותה תקופה. הוא נשאר במצעד במשך 37 שבועות רצופים, מה שהפך את חברי הלהקה לכוכבים בן לילה, למרות שהם רק רצו לנגן בלוז ישן וטוב. פיטר גרין הפך לדמות נערצת.

העיתון BEAT INSTRUMENTAL פרסם במרץ 1968 כי "זה הוא תקליט הבלוז האנגלי הטוב ביותר שיצא באנגליה עד כה". מצד שני, המבקר נורמן ג'ופלינג, מהעיתון רקורד מירור, לא התלהב וכתב כי "פיטר והבחורים יכולים לעשות טוב יותר מזה. אין פה שום דבר חדש והרפתקני בעולם הבלוז. הם משחזרים את מה שכבר נעשה פעמים רבות בעבר על ידי אחרים. גם איכות ההקלטה לא ממש טובה. זה ממש חבל, כי יש פה נגינת להקה טובה".

למרות הביקורת של ג'ופלינג, התקליט הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ובילה שם חודשים ארוכים, מה שהוכיח שהקהל רעב לבלוז אמיתי ולא מתחנף. פיטר גרין וחבריו יצרו משהו שהחזיק מעמד הרבה מעבר לאופנות חולפות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459