רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 באוגוסט (17.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אף פעם לא רציתי להיות כוכבת. לא אהבתי להיכנס לחדר כשכל העיניים נשואות אליי. אני עדיין לא אוהבת את תשומת הלב של מסיבת יום הולדת. אני מעדיפה את חג המולד, שהוא החג של כולם". (ג'וני מיטשל)

פחד במה, תהילה וסדקים ראשונים. ב-17 באוגוסט בשנת 1970 יצא אלבומה השלישי והמופלא של להקת THE BAND ושמו STAGE FRIGHT.

ב-17 באוגוסט 1970, עולם המוזיקה קיבל יצירת מופת מורכבת ומלאת ניואנסים, התקליט השלישי של להקת THE BAND, שזכה לשם הולם ורב משמעות: STAGE FRIGHT. אך מאחורי השירים הנפלאים וההפקה המהודקת, הסתתרה דרמה אנושית גדולה – סיפור על חברות שמתחילה להתפרק.

לשם התקליט הייתה סיבה טובה מאוד, כזו שנולדה מזיעה קרה וחרדה משתקת. שנה קודם לכן, ב-17 באפריל 1969, הלהקה עמדה לערוך את הופעת הבכורה החיה שלה באולם ווינטרלנד של ביל גרהאם בסן פרנסיסקו. רגע לפני העלייה לבמה, הגיטריסט וכותב השירים המרכזי, רובי רוברטסון, חטף רגליים קרות. לא סתם פרפרים בבטן, אלא מחלה מסתורית של ממש שכמעט וביטלה את כל המופע. רוברטסון, שהיה המום מהתגובה הפיזית הקיצונית, תהה אם מדובר בפחד במה אימתני. בסופו של דבר, מי שהציל את המצב היה מהפנט שהוזעק למקום בדחיפות. הוא הצליח להרגיע את רוברטסון ולהעניק לו מספיק ביטחון כדי לעלות לבמה ולצלוח את ההופעה. החוויה הזו נצרבה בזיכרונו והעניקה השראה, ושם, לתקליט הבא.

ההצלחה של THE BAND, לאחר שני תקליטי מופת, הפתיעה אפילו את חבריה. מחבורת מוזיקאים מלוכדת שהתגבשה בבית ורוד מפורסם, הם הפכו לכוכבי רוק בינלאומיים. אחרי תקופה אינטנסיבית של יצירה והופעות, החמישייה יצאה לחופשה המיוחלת. כשהם חזרו, משהו השתנה. האחווה המיוחדת שהייתה סימן ההיכר שלהם החלה להיסדק. חלקם הקימו משפחות, והחיים השתנו. אך הגורמים המהותיים יותר היו התהילה והכסף, שהביאו איתם אורחים לא קרואים: סמים קשים ואלכוהול, שהחלו לכרסם בכימיה העדינה בין החברים.

נקודת המפנה, באופן אירוני, הייתה רגע של הכרה עולמית. "אחרי שקיבלנו תמונת שער במגזין TIME, העניינים קצת השתגעו", סיפר הבסיסט ריק דנקו. "פתאום צצו משוגעים שחיפשו אותנו, אנשים שהיו בטוחים שהשירים שלנו נכתבו רק עליהם. למזלנו, האנשים הטובים בוודסטוק שמרו עלינו ודאגו להגן על הפרטיות שלנו".

התוכנית המקורית של רוברטסון לתקליט השלישי הייתה שאפתנית: להקליט אותו בהופעה חיה מול קהל מקומי באולם התיאטרון של וודסטוק, כמעין מחווה לתושבי העיירה על הנזק שגרם להם הפסטיבל המפורסם שנשא את שמם. אך מועצת העיר, שעדיין ליקקה את פצעי הפלישה ההיפית הגדולה, הטילה וטו נחרץ על הרעיון. וכך, מכיוון שכל תקליט של הלהקה הוקלט בסביבה שונה, הוחלט להפוך את אולם התיאטרון עצמו לאולפן הקלטות פרטי.

ההקלטות החלו בסוף מאי. "זה היה אותו סידור שהיה לנו בעבר", אמר ג'ון סיימון, שעתיד לקבל "תודה מיוחדת" ולא קרדיט הפקה בעטיפת האלבום. "חדר הבקרה היה למטה בחדר האביזרים וחדר ההקלטות היה על הבמה". פאטי סמית', שהגיעה לוודסטוק כדי לדווח על ההתרחשות לעיתון CIRCUS, מצאה את האווירה ידידותית וציפתה לאלבום שהוא "די חיובי, מסתכל על דברים בעין ידידותית ואירונית".

לתמונה נכנס גורם חיצוני ומפתיע: טוד ראנדגרן, מוזיקאי וטכנאי הקלטות צעיר ומוכשר, בן טיפוחיו של מנהל הלהקה, אלברט גרוסמן. ראנדגרן היה ההפך הגמור מהאווירה הכפרית והשורשית של THE BAND. "טוד בלט מאוד כשהגיע לוודסטוק", נזכר מקורב ללהקה. "הוא לבש מכנסי קטיפה אדומים ושיערו היה צבוע בירוק. הוא פשוט לא התאים לסצנה".

האווירה באולפן הייתה מתוחה. ראנדגרן, שהודה מאוחר יותר שלא היה מיומן ביחסי אנוש, הצליח להרגיז כמעט את כולם. התקרית המפורסמת ביותר הייתה כאשר כינה את הקלידן המופלא גארת' הדסון "איש זקן", לאחר שהדסון נרדם באולפן. ראנדגרן לא ידע שהדסון סבל מנרקולפסיה, הפרעת שינה כרונית. המתופף ליבון הלם, שראה בהדסון מנטור, רתח מזעם ועל פי עדויות, רדף אחרי ראנדגרן ברחבי האולפן במטרה לחסל אותו. ראנדגרן גם הודה כי לא היה מיומן ביחסים חברתיים: "לא הייתי חכם בהתנהלותי מול אנשים באולפן".

הקצב האיטי והמייגע של ההקלטות חשף את הבעיות העמוקות יותר. "הייתי יושב שם שעות ומחכה שהחבר'ה יתארגנו", סיפר ראנדגרן. "אנשים היו פשוט מגיעים מתי שבא להם". מאחורי חוסר הארגון עמדה בעיית סמים שהלכה והחריפה. "בימים הראשונים של ההתנסויות, זה היה כיף, כולם צחקו ואכלו דונאטס", הסביר רוברטסון. "אבל פתאום ההרואין נכנס לתמונה. וזה סם מסוג אחר לגמרי, סם של 'לא אכפת לי אם השמש לא זורחת'. וזה התחיל להשפיע על הדינמיקה". ראנדגרן נזכר ביום שבו מנואל לא הופיע לאולפן - הוא התרסק במכוניתו בלילה הקודם - ובזמן שאיש לא הצליח למצוא את הלם במשך יותר משעה, "ואז היינו מוצאים אותו מתחת לערימה של וילונות איפשהו, ישן כתינוק". הלם לא הכחיש שסמים קשים הטביעו את חותמם על הלהקה ובתרבות הרוק בכלל. "הרואין היה סביב וודסטוק, סביב ניו יורק, הוא כתב בספרו. "זה היה בכל מקום. בהיותך מוזיקאי, לא יכולת להתחמק מזה. אנשים אמרו לי, 'אני יכול להביא לך חלק מזה'...".

במקביל, צפו ועלו מתחים אמנותיים. רוברטסון אמר שהוא ניסה לכפות על שאר חברי הלהקה לכתוב שירים, כדי להוציאם מענייני סמים, כשהוא מתמקד בליבון הלם. "לקחתי אותו איתי, כל יום, למקום מסויים בוודסטוק. רק הוא ואני. אבל פרק זמן אחרי זה, יום אחד לבון אמר לי, 'אני ממש לא מרגיש בנוח עם זה. אני לא רוצה לעשות את זה.' ואמרתי, 'אני לגמרי מבין.' ואז חשבתי, 'רינגו לא כותב, צ'רלי ווטס לא כותב'. הרבה אנשים לא כותבים. ואתה לא יכול לדחוף את זה לגרון שלהם. ניסיתי לכפות עליו את זה. זה היה שגוי מטעמי, מה שלא יכולתי לראות באותו זמן". בספר הזיכרונות שלו, טען הלם ש"סוגיות של שליטה אמנותית" הטרידו את הלהקה בשלב זה, חלק מהן נגע לקרדיטים על כתיבת שירים ולתמלוגים. הוא אמר שסיפר לרוברטסון על אמונתו "ביצירת מוזיקה עם רעיונות מכולם והזכרתי לו שכל הרעיונות הטובים... לא תמיד היו רק שלו". על תקליט זה, הוא הוסיף, "רובי לקח את רוב הקרדיטים, ניגן הרבה בגיטרה, ובאופן כללי ניסה לקבל שליטה מלאה בחלק הזה של התהליך כולו". התוצאה, לדבריו, הייתה "אלבום אפל, והשתקפות מדויקת של מזג האוויר הנפשי הקולקטיבי של הלהקה שלנו".

מנואל קיבל באלבום השלישי רק שני קרדיטים לכתיבת שירים. נראה היה כי עבר עליו משהו. "עשיתי הכל כדי שהוא יכתוב," אמר רוברטסון. "כתבתי איתו, התחננתי בפניו, הצעתי לו להיות שותף שלי בכתיבת שירים... והוא שתק. התיאוריה שלי היא שיש אנשים שיש בהם שיר אחד, לחלק יש חמישה, לחלק יש מאה".

"רובי בהחלט לא הפחיד את ריצ'רד במודע," נזכר ג'ון סיימון. "אבל כשפגשת את רובי, הוא היה כל כך חלק ואורבני ושנון, ואילו ריצ'רד היה שונה מזה".

למרות הכאוס, הכישרון העצום של הלהקה הבליח. התוצאה הסופית, הרבה בזכות ראנדגרן, הייתה תקליט עם צליל נקי ומלוטש יותר מקודמיו. הפעם, THE BAND נשמעה כמו להקת רוק מהוקצעת, שבה כל כלי נשמע בבירור. עם זאת, משהו מהקסם ההרמוני של פעם אבד. פחות שירים התבססו על שירת ההרמוניה המשולשת והמפורסמת של דנקו, הלם ומנואל. בין חברי הלהקה היה ויכוח גדול, בנוגע למי יעשה את המיקס. רוברטסון רצה שראנדגרן יעשה זאת, אך הלם התעקש שיהיה זה גלין ג'ונס.

ועדיין, התקליט מלא בפנינים: שיר הנושא, STAGE FRIGHT, בביצועו קורע הלב של ריק דנקו, מתאר בצורה מושלמת את החרדה שבהופעה מול קהל – חוויה מפחידה אך גם ממכרת. השיר THE SHAPE I'M IN הוא קטע רוק'נ'רול קצבי וסוחף, שרוברטסון כתב כשהדמות הטרגית של ריצ'רד מנואל מול עיניו. מנואל, ששר את השיר, סבל מדיכאון רוב חייו ובשנת 1986 שם קץ לחייו. השיר THE RUMOUR שסוגר את התקליט, הוא יצירה מופלאה ושקטה העוסקת ברכילות הארסית בעיירה קטנה (וודסטוק, במקרה הזה), שבה כולם יודעים הכל על כולם. שירים נוספים כמו STRAWBERRY WINE, TIME TO KILL ו-THE W.S. WALCOTT MEDICINE SHOW מציגים את הלהקה בשיא כוחה היצירתי, משלבת רוק, פ'אנק, קאנטרי ובלוז בצורה הייחודית רק לה.

לאחר יציאת התקליט, רוברטסון היה רדוף במשך שנים בגלל טעות אחת: סדר השירים על גבי התקליט היה שונה מזה שהוא תכנן במקור. עשורים לאחר מכן, כשהוציא מהדורה מחודשת, הוא סוף סוף תיקן את ה"עוול" וסידר את השירים כפי שתמיד רצה. "אני יודע שזה מה שהחבר'ה היו רוצים", טען, "כולנו ידענו בזמנו שירדנו מהמסלול הנכון". טוד ראנדגרן, מצדו, הגיב בספקנות האופיינית לו: "יהיה מעניין אותי לראות מה התגובה לסדר השירים החדש. למעריצים האדוקים אולי סדר השירים הישן כל כך מושרש בראשם, שהם לא יזוזו ממנו. אבל אם הכוונה היא למצוא קהל חדש עבור התקליט, אז אף אחד לא יבין את ההבדל! למען האמת, ייתכן שהקהל החדש הזה אפילו לא יקשיב לכל העניין עד הסוף! 'אין לי זמן לזה. אין לי את המיקוד המנטלי לזה. הרגלי ההאזנה של אנשים השתנו יחד עם המכשירים שהם נהגו להאזין איתם".

במלודי מייקר נכתבה ביקורת על התקליט עם צאתו: "וואו! איזה כישרון מוזיקלי אדיר יש לבחורים האלו. רוק כפרי נראה כסגנון מוסיקה פופולרי מאד, בעולם המוזיקה בכלל, אבל הלהקה הזו יוצרת בשיריה גם צלילי מוזיקת פ'אנק. האלבום הזה הוא דוגמה מדהימה של כתיבה טובה, שירה טובה, יצירה מעולה וכל זה משתלב נהדר לאלבום חובה. כל השירים פה מצוינים, אבל המועדפים עלי הם STRAWBERRY WINE, DANIEL AND THE SACRED HARP והסינגל הנוכחי שלהם, עם השיר TIME TO KILL".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "בואו, בואו, גבירותיי ורבותיי! אל תתביישו, אני רוצה שתצטרפו אליי בזמן שאנו חוקרים את הופעתה של עוד תעלומה מוזרה בתוכנו. ריגושים! חידות! יופי מעודן! אכזבות! רצינות מרתקת! תרדמות אפלות! הכל כאן, חברים – כל זה, ועוד חמישה גלגולי חיים בדור האחרון שלנו, חוצים, מתמזגים, צועדים, מאבדים את הקצב, צועדים הלאה בתהילה. תהילה היא מילת המפתח בשלב הזה של המשחק. מה שנדמה שחסר בתקליט השלישי הזה של הלהקה הוא התהילה של שני הראשונים".

הנה קטע מכתבה נדירה שיש לי על הלהקה בעיתון "הארץ שלנו", שם היא נקראה בשם "החבורה".

מהחלל החיצון הישר למקום הראשון. ב-17 באוגוסט בשנת 1962 יצא באנגליה תקליטון חדש ופורץ דרך ללהקת הטורנדוס. זה בא עם הקטע TELSTAR בהפקתו של המפיק הגאון אך מעורער, ג'ו מיק.

היה היה פעם, בעידן טרום הביטלס, רגע אחד קסום שבו העתיד נשמע כמו משהו שאפשר לרקוד לצליליו. ב-17 באוגוסט 1962, יצא בבריטניה תקליטון קטן שעמד לשנות את כללי המשחק. על העטיפה התנוסס שם הלהקה, הטורנדוס, ועל הוויניל נצרב שמו של קטע אינסטרומנטלי אחד, TELSTAR, שהיה עתיד לשגר את עצמו, ואת הפופ הבריטי כולו, למסלול חדש ומהפכני.

הסיפור שלנו מתחיל, כמה לא מפתיע, עם אדם שהיה עוף מוזר אפילו בסטנדרטים של עולם הרוק'נ'רול. קראו לו ג'ו מיק, מפיק מוזיקלי אובססיבי, פורץ דרך ובעל נפש מעורערת לחלוטין. מיק לא היה סתם מפיק מבריק, הוא היה קוסם של סאונד, מכשף אולפנים שבנה במו ידיו ציוד הקלטה בדירתו הצנועה שמעל חנות עור ברחוב הולוויי בלונדון. הוא היה אחוז דיבוק לנושאים של חלל חיצון ותקשורת עם רוחות, והשיגור המוצלח של לוויין התקשורת האמריקאי TELSTAR, שבועות ספורים קודם לכן, הצית את דמיונו הפרוע. הוא החליט שהוא חייב לכתוב את הפסקול של עידן החלל.

מיק, שהיה מאוהב בצליל הייחודי של אורגן חשמלי בלהיטו של דייב "בייבי" קורטז, THE HAPPY ORGAN, רצה לשחזר את הקסם הזה אבל עם טוויסט עתידני. הוא השתמש במקלדת אלקטרונית מוקדמת בשם CLAVIOLINE, שהפיקה צלילים שנשמעו כאילו הגיעו מכוכב אחר. לתפקיד הקלידן הוא גייס את ג'ף גודארד, שגם הוסיף את קולות הרקע המהפנטים, מעין זמזום אנושי שנשמע כמו שידור רדיו מהעולם הבא, ושנשמעים בבירור בסוף הקטע.

כשהציג מיק את היצירה לחברי הטורנדוס, הם היו, בלשון המעטה, לא נלהבים. מתופף הלהקה, קלם קטיני, סיפר שנים לאחר מכן: "הוא השמיע לנו הקלטת דמו שלו והמוזיקה פשוט לא נשמעה נכון, היו בה כל הזמן טעויות". חברי הלהקה, מוזיקאים מקצועיים שניגנו עם מיטב האמנים, חשבו שהיצירה האלקטרונית והמוזרה הזו היא כישלון בטוח. "הקשבנו לטייפ כדי להבין את הרעיון הכללי", הוסיף קטיני, "ובעצם כתבנו מחדש את המוזיקה באולפן". כך הוא רמז, למעשה, שגם להם הגיע קרדיט כתיבה בעניין.

ברגע שהתקליטון יצא לחנויות, קרה משהו מדהים. הקהל הבריטי, וזמן קצר לאחר מכן גם הקהל העולמי, התאהב בצליל המהפכני. TELSTAR לא היה סתם להיט, הוא היה תופעה תרבותית. הקטע כבש את המקום הראשון בבריטניה והפך לתקליטון הבריטי הנמכר ביותר של 1962. אבל ההישג הגדול באמת הגיע מעבר לאוקיינוס: TELSTAR הפך לקטע הראשון אי פעם של להקה בריטית שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי. זה היה הישג כה חסר תקדים, שהפעם הבאה שזה יקרה תהיה רק שנתיים מאוחר יותר, כשלעולם יוצגו ארבעה בחורים מליברפול עם שיר בשם I WANT TO HOLD YOUR HAND.

אבל מאחורי ההצלחה המסחררת, החלו להצטבר עננים שחורים. מלחין צרפתי בשם ז'אן לדרוט הגיש תביעת ענק נגד מיק בטענה לגניבה מוסיקלית. לדרוט טען שהמלודיה המרכזית של TELSTAR הועתקה מתוך פסקול שכתב לסרט מלחמה בשם "אוסטרליץ" שיצא בשנת 1960. התביעה הקפיאה את כל התמלוגים מכל רחבי העולם, וג'ו מיק, למרות ההצלחה הכבירה, לא ראה ולו פני אחד מההון שהקטע צבר. חברי הלהקה, אגב, קיבלו גם הם סכומים זעומים על תרומתם. לא מפתיע במיוחד כשמדובר בגאון תמהוני שמנהל עסקים מדירתו.

הלחץ הכלכלי, יחד עם מצבו הנפשי המידרדר, דחפו את מיק אל הקצה. ב-3 בפברואר 1967, יום השנה השמיני למותו של גיבורו הנערץ באדי הולי, הטרגדיה הגיעה לשיאה. לאחר ויכוח סוער עם בעלת הבית שלו, ירה בה מיק למוות ואז הפנה את הרובה אל עצמו ושם קץ לחייו. האירוניה המרה היא שכשנה לאחר מותו, בית המשפט פסק לטובתו בתביעת הפלגיאט, וקבע כי TELSTAR הוא יצירה מקורית לחלוטין. הכסף הגדול שוחרר, אך היה זה מאוחר מדי עבור האיש שיצר את צליל העתיד.

ומה עם הטורנדוס? לאחר מותו של מיק, הוקמה הלהקה מחדש ויצאה לסיבובי הופעות. באחד הגלגולים האלה, הלהקה הגיעה גם לישראל. הגיטריסט שלה, בחור בשם רוב האקסלי, התאהב במדינה והחליט להישאר כאן. ההחלטה הספונטנית הזו התגלתה כרגע מכונן בתולדות הרוק המקומי, שכן האקסלי חבר למוזיקאים צעירים וזמר קנדי אחד ושדרג את להקת הצ'רצ'ילים. כן, אותה להקה שהפכה לאחת החשובות והמשפיעות ביותר בסצנת הרוק הישראלית.

אז הקטע שנולד מתוך אובססיה לחלל החיצון במוחו של גאון מטורף בלונדון, לא רק כבש את העולם אלא גם שלח זרוע בלתי צפויה עד ללב תל אביב והצית את אש מהפכת הקצב המקומית. את הסיפור המלא על הגעתו של האקסלי ארצה והשפעתו על המוזיקה כאן, כמו גם סיפורים מרתקים נוספים מאותה תקופה, ניתן למצוא בספר המחקר המקיף שכתבתי על התקופה ההיא, "רוק ישראלי 1973-1967".

הלילה שבו בית קפה קטן הפך לקתדרלה. ב-17 באוגוסט בשנת 1993 הופיע ג'ף באקלי במועדון SIN-E CAFE בניו יורק. כמה חודשים לאחר מכן יצא תקליטון מורחב עם הקלטות שנעשו שם.

17 באוגוסט 1993. הקיץ הניו יורקי מהביל, שכונת האיסט וילג' רוחשת חיים, וברחוב סיינט מארקס פלייס שוכן לו בית קפה אירי קטן וצנוע בשם SIN-E CAFE. השם, למי שתהה, הוא אירי-גאלי ומשמעותו "זהו זה". ובאותו לילה, משהו שהוא באמת "זהו זה" עמד להתרחש בין קירותיו הצפופים. על הבמה הזעירה, אם אפשר לקרוא לה כך, עמד בחור צעיר עם גיטרת פנדר טלקסטר, קול של מלאכים ושם משפחה מחייב: ג'ף באקלי. כמה חודשים לאחר מכן, קטעים מאותו ערב וערבים דומים לו יהפכו לתקליטון מורחב שינציח רגע בזמן שבו גאונות טהורה פרצה החוצה בסביבתה הטבעית ביותר.

בית הקפה SIN-E לא היה אולם קונצרטים מפואר. רחוק מזה. זה היה מקום בוהמייני, מעט אפלולי, עם רצפות דביקות וקהל אקלקטי של אמנים, משוררים, מוזיקאים ושאר ציפורי לילה מקומיות. האווירה הייתה אינטימית עד כדי מחנק, עם מקום בקושי לכמה עשרות אנשים ורעש בלתי פוסק של כוסות קפה ושיחות ערות. אבל דווקא בתוך הכאוס החמים והלא יומרני הזה, באקלי מצא את הבמה המושלמת שלו. הוא היה אז עדיין סוד שמור יחסית, שם שעובר מפה לאוזן בסצנה המקומית, וההופעות הקבועות שלו במקום הפכו למעין פולחן שבועי עבור יודעי דבר.

ההופעות הללו היו מסע בלתי צפוי. חמוש בקולו האדיר, המשתרע על פני ארבע אוקטבות, ובנגינת הגיטרה הייחודית שלו, באקלי היה לוקח את הקהל הקטן שלו לרכבת הרים רגשית. הוא לא היה כבול לרשימת שירים קבועה. ערב אחד יכול היה להתחיל עם קטע מקורי קורע לב כמו ETERNAL LIFE, לעבור לפרשנות מצמררת לשיר של נינה סימון, לצלול לתוך שנסון צרפתי של אדית פיאף, ולקנח בביצוע מהפנט ללד זפלין שהיה גורם לקירות לרעוד. בין השירים, הוא היה מספר בדיחות, משתף במחשבות והגיגים, ויוצר קשר בלתי אמצעי וחם עם כל אחד ואחד בחדר. האינטימיות הזו, שבה הקהל ישב במרחק נגיעה ממנו, הפכה כל הופעה לחוויה כמעט רוחנית.

השמועה על הצעיר עם הקול השמיימי עשתה את דרכה למשרדים הממוזגים של חברות התקליטים הגדולות. אנשי חברת COLUMBIA RECORDS, שהבינו שהם עדים לתופעה חד פעמית, החתימו אותו והחליטו שהדרך הטובה ביותר להציג את הכישרון הגולמי הזה לעולם היא פשוט להקליט אותו בסביבה שבה פרח. התוצאה הראשונית הייתה אותו תקליטון מורחב, LIVE AT SIN-E, שהיווה הצצה מרוכזת לקסם.

איש לא שיער אז, באותו קיץ של 1993, שנר חייו של האמן המיוחד הזה יכבה בטרם עת שנים ספורות לאחר מכן. העובדה הזו הופכת את ההקלטות הללו למצמררות וחשובות אפילו יותר. הן לא רק תיעוד של אמן בתחילת דרכו, אלא תמונה קפואה בזמן של כישרון בשיא התפרצותו, לפני שהעולם הגדול והפקות האולפן המורכבות נכנסו לתמונה.

שנים רבות לאחר מכן, ההבנה בחשיבותן של ההופעות הללו הביאה להוצאת מהדורה מורחבת, דיסק כפול שכלל שעות נוספות של הקלטות מאותם ערבים בלתי נשכחים בבית הקפה. מהדורה זו, ה-LEGACY EDITION, חשפה את התמונה המלאה: את כל הקאברים המפתיעים, את הגרסאות המוקדמות לשירים שיופיעו באלבום המופת שלו GRACE, ואת האינטראקציה המשוחררת וההומוריסטית עם הקהל. ההוצאה הזו הפכה את SIN-E CAFE למקום של עלייה לרגל במפות ההיסטוריה של הרוק, לא רק כנקודת השיגור לקריירה של ג'ף באקלי, אלא כמרחב מקודש שבו הבעלים טיפחו ואיפשרו לפרח נדיר לפרוח בתנאים שלו.

אפשר רק לקנא באותם ברי מזל שישבו שם, בערב לח של אוגוסט, לוחשים לחבריהם "אתם חייב לשמוע את הבחור הזה. איזה יופי!" - שם, בחדר אחד קטן שהיה גדול מהחיים.

אקסטזה אולפנית חדשה של XTC. ב-17 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליט חדש ושמו DRUMS AND WIRES.

בריטניה של סוף שנות השבעים. הפאנק כבר התפוצץ ושאריותיו התפזרו לכל עבר, מולידות זרם חדש, מתוחכם ועצבני יותר שזכה לשם פוסט-פאנק. בתוך הכאוס היצירתי הזה, ב-17 באוגוסט 1979, נחת על מדפי התקליטים אוצר של ממש: DRUMS AND WIRES, התקליט השלישי של להקת XTC מסווינדון.

התקליט הזה היווה נקודת מפנה מכרעת בהתפתחות של XTC. אם שני תקליטיה הראשונים היו מלאים באנרגיה גולמית, זוויתית וכמעט היפראקטיבית, DRUMS AND WIRES הציג לעולם להקה בוגרת יותר, עם צליל מהודק, מלוטש והרפתקני לא פחות. שם התקליט עצמו הוא יצירת מופת של דיוק: התופים הם עמוד השדרה הקצבי, הפועם והשבטי שמניע כל שיר קדימה, בעוד ש-WIRES, הכבלים, מסמלים את רשת הגיטרות החשמליות והסינטיסייזרים שנשזרת בצפיפות ומחשמלת את כל היצירה.

מהרגע הראשון שהמחט נוגעת בתקליט, ברור שמשהו גדול קורה. השיר הפותח, MAKING PLANS FOR NIGEL, שהפך גם ללהיט הגדול ביותר של הלהקה עד אז, הוא פצצת פופ-רוק עצבנית וקליטה באופן מסוכן. את השיר כתב והוביל דווקא בסיסט הלהקה, קולין מולדינג, שבצירוף מקרים קוסמי חגג את יום הולדתו ה-24 בדיוק ביום צאת התקליט. עם גרוב בס מדבק ופרשנות חברתית נוקבת על שליטה הורית וחניקת שאיפות אישיות, השיר הפך לקלאסיקה מיידית וביטא את החרדות של דור שלם שנקרע בין ציפיות הוריו לרצונותיו שלו.

מולדינג עצמו סיפר שהשיר נולד מניסיון אישי: "זה שיר אישי בחלקו, ואבא שלי הוא זה שדחף אותי לכתוב אותו. הוא רצה שיהיה לי עתיד באוניברסיטה והיה מאוד שתלטן בניסיונותיו לשכנע אותי להסתפר ולהישאר במסגרת. זה הגיע למצב שהוא כמעט ניסה לגרור אותי בכוח למספרה. אני יודע שהשיר מספר על מצב קצת שונה, אבל הכל מסתכם באותו הדבר: שליטה הורית".

אך מאחורי הקלעים, הבחירה בשיר כסינגל המוביל לא עברה חלק. הגיטריסט והמוח היצירתי המרכזי, אנדי פרטרידג', לא ממש זרם עם הבחירה. "די מוקדם הוחלט שזה יהיה הסינגל", הוא סיפר, "השקענו בעשייתו פי חמישה מאשר בכל אחד מהשירים שלי. בשלב מסוים פשוט התעלפתי באולפן מרוב שהתעלמו מהשירים שלי". ואם כבר צללנו לסודות האולפן, אותו צליל מתכתי וייחודי שנשמע ברקע השיר, המדמה מפעל פלדה, הוא למעשה רעש לבן שהופק מסינטיסייזר מונופוני של חברת KORG. הרעיון היה להמחיש את סביבת העבודה האפורה של נייג'ל, שעתידו תוכנן עבורו במפעל פלדה.

אבל DRUMS AND WIRES הוא הרבה יותר מלהיט אחד. קטעים כמו HELICOPTER המהפנט או WHEN YOU'RE NEAR ME I HAVE DIFFICULTY המוזר והמקסים, מדגימים את היכולת הפנומנלית של הלהקה לרקוח שירי פופ שאינם נכנעים לנוסחאות, מלאים במילים שנונות, מהפכים מלודיים מפתיעים ותחושת משחק תמידית. לצד השובבות, יש בתקליט גם עיסוק רציני בנושאים כמו מערכות יחסים, זהות אישית והלחצים של החיים המודרניים.

גורם מכריע נוסף בצליל הייחודי של התקליט היה המפיק, סטיב ליליוויט, שלימים יהפוך לאחד המפיקים הגדולים בעולם ויעבוד עם להקות כמו U2 ופיטר גבריאל. ליליוויט העניק לתקליט הפקה חדה וצלולה כתער, כזו שנותנת לכל כלי נגינה את המרחב שלו לנשום אך שומרת על תחושה כללית של עוצמה מגובשת.

זהו גם התקליט הראשון בו השתתף הגיטריסט דייב גרגורי, שהצטרפותו שינתה את הלהקה לבלי היכר. גרגורי החליף את הקלידן בארי אנדרוז, והמעבר מהרכב מבוסס קלידים להרכב עם שתי גיטרות פתח בפני XTC עולמות חדשים של עושר ועומק. משחקי הגיטרות המורכבים והווירטואוזיים בין גרגורי לפרטרידג' יצרו דינמיקה שתגדיר את הצליל של הלהקה לשנים הבאות.

להקת XTC אולי מעולם לא הגיעה למעמד של אצטדיונים כמו כמה מחברותיה לאותה תקופה, אבל היא השאירה אחריה קטלוג יצירות מופת שממשיך להוות השראה ולהדהד גם היום. זהו תקליט שמוכיח שהמוזיקה הגדולה באמת לא תמיד יושבת בנוחות במגירות ובהגדרות ז'אנריות. לפעמים, האמנות המשובחת ביותר מגיעה דווקא מאלו שמעיזים להתנגד לכל הציפיות.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "להקת XTC יכולה לרקוח שירי פופ נוסחתיים מושלמים אם חבריה פשוט היו לוקחים את זה בקלות. אבל התהילה של הלהקה היא שכותבי השירים בה, אנדי פרטרידג' וקולין מולדינג, לא ייקחו את זה בקלות: הם דוחסים כל מנגינה ברעיונות חכמים יותר ממה שנוסחאות פופ יכול לשאת. כמו קוסם שמושך ארנב אחר ארנב מתוך כובע.

כדי לשעשע את עצמם, פרטרידג' ומולדינגס רואים כמה אלמנטים אנטי-פופ הם יכולים להגניב לתוך השירים שלהם. רוב מנגינות הפופ, מקול פורטר ועד של פול מקרטני, נועדו למשוך אותנו ללא התנגדות לעבר האקורדים שלהם, אבל היצירות של XTC בודקות כל הזמן את המומנטום שלהן עם קטעים סטטיים, דיסוננסים ואטונאליות.

למעשה, זה הוא האלבום הכי פחות דיסוננטי של XTC שכלל את הקלידן בארי אנדרוז במקום הגיטריסט הראשי הנוכחי, דייב גרגורי. האובססיה הנוכחית פה היא הרמוניה סטטית בסגנון פיליפ גלאס סטיב רייך, והמשחק המסובך המועדף עליהם הוא לדכא את התקדמות הפופ עם עיבודים חסרי תנועה. (להקת ראשים מדברים מנסה רעיונות דומים, אבל היא פחות מחויבת לתנועה קדימה מאשר XTC). הלהקה הזו מוצאת את הקשר בין האופן שבו שיר פופ טוב חוזר על ההוק שלו לבין האופן שבו קטע של פיליפ גלאס מחבר אותך על ידי חזרתיות.

לפרטרידג' ומולדינג, כמו רוב אנשי הפופ המודעים לעצמם, יש קיבעון של הביטלס, אבל הם בדרך כלל מגבילים אותו למחווה אלכסונית. פרטרידג' הולך רחוק מדי כשהוא מוציא את הטריק הזול של להקת CHEAP TRICK עם ביסוס WHEN YOU NEAR ME I HAVE DIFFICULTY על PLEASE PLEASE ME. הוא לא צריך לשאול מנגינות.

הבחירה הכי מסקרנת בתקליט היא MILLIONS, שמתעלמת ממוסכמות במקום לחתור תחתיהן. המילים הן על סין ועל הלם תרבות (המומחיות של פרטרידג'), בעוד שהלחן הוא טכנו-מזרחי: לופ מודאלי מורכב של גיטרות מסונכרנות עם מצלתיים זעירים וגונג סינתטי. קטע זה מרמז שדי בקרוב XTC לא יצטרכו פופ כדי לבעוט בו יותר".

 ועכשיו תסלחו לי, אני חש צורך דחוף לרוץ ולהקשיב לפרויקט הצד הפסיכדלי והמבריק שלהם, THE DUKES OF STRATOSPHEAR. מומלץ בחום.

ב-17 באוגוסט בשנת 1969 נערך יומו השלישי של פסטיבל וודסטוק.

את הבוקר של היום השלישי פתחה להקת ג'פרסון איירפליין, שקיבלה חיזוק בקלידים עם ניקי הופקינס. אך לילה ארוך של הופעות אנרגטיות גרם לקהל להיות מנומנם מול הופעתה של הלהקה הזו. זמרת הלהקה, גרייס סליק, אמרה לקהל בתחילת ההופעה: "אוקיי חברים, עד כה ראיתם את הלהקה הכבדות. עכשיו תראו מוזיקת בוקר מטורפת. תאמינו לי. זה שחר חדש".

בשעה שלוש וחצי בצהריים עלה לבמה ג'ו קוקר עם להקת הגריז שלו וביצע סט מחשמל (שהורכב בעיקר מגרסאות כיסוי לשירי אחרים) שהסתיים בעיבוד הידוע שלו לשיר של הביטלס, WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS. קוקר: "קלידן הלהקה, כריס סטיינטון, סיפר לי אחר כך שהוא וכל האחרים בלהקה נטלו אסיד לפני ההופעה, ורק אני נותרתי ממוקד".

אחרי קוקר עלה לבמה שוב קאנטרי ג'ו מקדונאלד. הפעם עם להקתו. זה קרה בשמונה בערב. גיטריסט הלהקה, בארי מלטון, פחד שהגשם שירד אז יטרפד את סיכוייו להופיע עם הלהקה בפסטיבל כה מוצלח. הוא עלה לבמה ועודד את הקהל לשיר ביחד "אין גשם! אין גשם!". זה היה צעד נואש להציל את הרגע שלו. הצליח לו.

בשעה תשע בערב עלו לבמה חברי להקת TEN YEARS AFTER עם הגיטריסט אלווין לי, שנגינת הגיטרה המהירה שלו הממה את הקהל בפסטיבל ואת צופי הסרט באולמות הקולנוע. אלווין לי לא אהב להיות מתויג כגיטריסט המהיר ביותר, אבל הביצוע של השיר GOIN' HOME בפסטיבל הגדול הזה, היה הדבר היחיד שגרם ללהקה לעבוד עוד שנים רבות לאחר מכן. כך הוא אמר, זמן קצר לפני מותו: "לא התכוונתי מעולם לנגן מהר. זה פשוט צץ אצלי מהאדרנלין הגבוה. היו גיטריסטים מהירים ממני ואני לא התייחסתי לתיוג הזה שלי ברצינות. הסולו שלי בפסטיבל וודסטוק נשמע לי מחוספס אבל מלא אנרגיה. אחרי הכל, זה בדיוק מה שלהקת 'עשר שנים אחרי' שאפה להגיע אליו - חיספוס ואנרגיה".

מתופף הלהקה, ריק לי: "הלחות הייתה גבוהה מאד בוודסטוק וזה השפיע קשות על מיתרי הגיטרות. אני זוכר שהתחלנו ארבע פעמים את השיר GOOD MORNING LITTLE SCHOOLGIRL בגלל זה. זה היה מוזר לעשות זאת מול חצי מיליון איש".

בעשר וחצי בערב עלתה לבמה להקת THE BAND שלא הצליחה להגיע לתקליט ולסרט ובגלל זה רבים לא זוכרים כי היא בכלל הופיעה שם, למרות המוזיקה המשובחת שחברי הלהקה ניגנו על הבמה הזו. וודסטוק היה המגרש הביתי של הלהקה הזו אך הפעם האירוע לא פעל לטובתה. גיטריסט הלהקה, רובי רוברטסון: "היו לי רגשות מעורבים בעניין הפסטיבל הזה, כי אז היינו האנשים היחידים מכל האמנים שם, שבאמת גרו שם".

בחצות עלה על הבמה הגיטריסט ג'וני וינטר. יחד עמו היה גם אחיו אדגר. סט הבלוז-רוק שלו התקבל באהבה על ידי הקהל

שעת חצות עברה, אני אגלוש ברשותכם אל היום הבא...

באחת וחצי בלילה עלתה לבמה להקת דם, יזע ודמעות. לטענת כמה מחברי הלהקה ההופעה הזו בוודסטוק הייתה אחת מהגרועות שלהם. על היעדרותה מסרט הפסטיבל סיפר המתופף בובי קולומבי: "לא הסכמנו לקבל 7,500 דולרים וגם להופיע בסרט שימשוך המון קהל, מבלי שנקבל תמורה על כך". קולומבי מקשקש, כי להקתו קיבלה 15,000 דולר עבור הופעתה.

בשעה ארבע לפנות בוקר עלו לבמה קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. יחד איתם עלו לבמה דאלאס טיילור על התופים וגרג ריווס בבס. הם ניגנו סט ארוך ונרגש מאד לאור העובדה שזו הייתה הופעתם השנייה בלבד מול קהל בהרכב הזה.

בשש בבוקר (שזה כבר, למעשה, תחילת יומו הרביעי של הפסטיבל) עלו חברי להקתו של פול באטרפילד, שלא הונצחה כלל בסרט (אולי בשל העובדה שבשעה המוקדמת הזו העדיף צוות הצילום פשוט לישון).

אך בשבע וחצי בבוקר המצלמות כבר פעלו להופעתה של להקת SHA NA NA, שהעניקה מופע הומוריסטי ומוקפד של רוקנרול ישן ומשוח בגריז בשיער. מתופף הלהקה, ג'וקו מרצ'לינו, סיפר לאחר מכן: "הופענו שם ארבעים דקות, קיבלנו 300 דולרים - והצ'ק חזר!".

בשעה שמונה וחצי בבוקר עלה לבמה ג'ימי הנדריקס. הלהקה שהייתה עימו על הבמה הייתה שונה משלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE. הוא קרא לה GYPSY SONS AND RAINBOWS. הנגנים שליוו אותו היו לארי לי בגיטרה מלווה, בילי קוקס בבס, ג'ומה סולטאן וג'רי ולז בכלי הקשה. בתופים היה מיץ' מיטשל, שניגן גם בהרכב הקודם של הנדריקס. הגיטריסט האגדי ניגן סט של שעתיים עם להיטים והמנון אמריקני בגירסה ייחודית ומיוחדת. בתור כוכב רוק גדול, ביקש הנדריקס ממארגני הפסטיבל שהוא יהיה זה שיחתום אותו. זאת מפני שאז היה מקובל שהכוכב הגדול ביותר הוא זה שסוגר הופעות. אך הדרישה הזו פעלה לרעתו בגלל שבזמן שהוא עלה, רוב הקהל כבר הלך הבייתה ונשארו רק 40,000 איש בשדה הפתוח. הנדריקס הופיע בעיקר מול ערימות ענקיות של זבל ומיעוט של אנשים לעומת הכמות שהייתה לקולגות שלו.

כשהסרט של וודסטוק יצא לאקרנים ב-1970, הוא הפך ללהיט היסטרי ומיידי. הדבר הפך את פסטיבל וודסטוק לתופעה מיוחדת ובין לאומית. רק בשביל להבין את העניין, בשנת 1999 (שלושים שנה לאחר צילום הסרט) הסרט כבר הרוויח יותר ממאה מיליון דולרים. וסכום דומה הרוויח אלבום הפסקול שלו.

ישנם גם אמנים שסירבו להופיע בפסטיבל הזה:

1. ג'וני מיטשל - המנהל שלה, שקבע לה צילום באותו זמן בתוכנית האירוח הנחשבת של דיק קאווט, ראה בפסטיבל המתקרב אירוע לא משמעותי. הוא חשב שהתוכנית הטלוויזיונית חשובה יותר.

מה הייתה מרה אכזבתה של ג'וני שבמהלך הצילומים שלה הופיעו באולפן חברי קרוסבי, סטילס ונאש ביחד עם הג'פרסון איירפליין. לכולם היה מבט זוהר בעיניים ובוץ על המגפיים. ג'וני מיטשל לפתע נראתה שם באולפן כנטע זר.

2. להקתו של ג'ף בק (עם רוד סטיוארט) כבר נקבעה להופיע בפסטיבל אך התפרקה שבוע לפני כן. חבר אחד מהלהקה הזו דווקא כן זכה להופיע בפסטיבל. היה זה הפסנתרן ניקי הופקינס, שניגן בפסטיבל עם ג'פרסון איירפליין.

3. להקת פרוקול הארום סירבה להצעה כי הפסטיבל הגיע אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש שהיה לחברי הלהקה, שכבר רצו לחזור לאנגליה.

4. להקת THE DOORS כבר נקבעה להופעה בפסטיבל אך שינתה את דעתה ברגע האחרון. בגלל שג'ים מוריסון שנא להופיע בהופעות עם קהל גדול שכזה. הוא אף פחד שינסו להתנקש בו במהלך הופעה שכזו. מה גם שבתקופה הזו ריחפה עננה גדולה מעל מוריסון ולהקתו בגלל שהואשם בהתערטלות בימתית בהופעה במיאמי ב-1 למרץ 1969.

5. להקת ג'ת'רו טול סירבה להופיע. איאן אנדרסון לא הסכים להופיע בפסטיבל ששטוף כולו בהיפים לא רחוצים. זו נקודה תמוהה לאור העובדה שבתקופה ההיא הוא נראה לא יותר נקי מהם.

6. להקות נוספות שכבר נקבעו אך ירדו מהפרק: לד זפלין, להקת FREE, להקת SPIRIT, טומי ג'יימס והשונדלס, פול רוויר והריידרס והמודי בלוז.

שמועות רבות צצו לפני ובמהלך הפסטיבל שהביטלס הולכים להופיע על הבמה כהופעת הפתעה לא מפורסמת. זאת בשל הופעת הלהקה המפורסמת על גג חברת APPLE, שנערכה בינואר 1969.

מפיק האירוע, מייקל לאנג, אף דיבר עם ג'ון לנון, שהראה התלהבות לעניין. אך בעיה צצה בעקבות אי אפשרותו של לנון להיכנס לשטח ארה"ב בגלל מעצר סמים מתוקשר מאד שהיה נגדו בשנה הקודמת.

סרבן נוסף לפסטיבל היה בוב דילן, שהתנער מהתרבות של ההיפים. הוא טען, שרבים מהם ידעו עוד לפני הפסטיבל שהוא גר שם ועלו לרגל לשם ובכך הפכו את חייו וחיי משפחתו לסבל רב. הוא לא ראה את עצמו כדובר של זרם עימו לא יכל להזדהות.

העיצוב המקורי והידוע של הפוסטר לפסטיבל וודסטוק עוצב על ידי ארנולד שקולניק, שהיה אז מעצב ידוע בניו יורק. הרעיון של הגיטרה והיונה בפוסטר היו של מפיק הפסטיבל, מייקל לאנג. הוא רצה להמחיש את הרעיון של שלום ומוזיקה בצורת יונת השלום שעל הגיטרה. דרישה נוספת של לאנג לעיצוב הפוסטר הייתה שכל שמות האמנים יופיעו על הפוסטר בגודל זהה, בכדי להראות שוויוניות באווירת הפסטיבל כלפי האמנים (למרות שכל אחד מהם קיבל מאחורי הקלעים משכורת אחרת לגמרי...).

הנה רשימת המשכורות שקיבלו האמנים עבור השתתפותם בפסטיבל:

ג'ימי הנדריקס קיבל 18,000 דולר (+ 12,000 דולר עבור השתתפות בסרט).

להקת דם יזע ודמעות - 15,000 דולר.

להקת המי - 11,000 דולר.

ג'ואן באאז - 10,000 דולר.

להקת קרידנס קלירווטר - 10,000 דולר.

להקת הבאנד - 7,500 דולר.

ג'ניס ג'ופלין - 7,500 דולר.

ג'פרסון איירפלין - 10,000 דולר.

סליי ומשפחת סטון - 7,000 דולר.

להקת קאנד היט - 10,000 דולר.

ריצ'י הייבנס - 6,000 דולר.

קרוסבי סטילס נאש ויאנג - 5,000 דולר.

ראווי שנקאר - 4,500 דולר.

ג'וני ווינטר - 3,750 דולר.

להקת TEN YEARS AFTER קיבלה - 3,250 דולר.

גרייטפול דד - 2,250 דולר.

להקת סנטנה 2,350 דולר.

טים הארדין - 2,000 דולר.

להקתו של קיף הארטלי - 500 דולר.

ג'ו קוקר - 1,375 דולר.

מלאני קיבלה 750 דולר.

ג'ון סבסטיאן קיבל 1,000 דולר.

להקת MOUNTAIN קיבלה 2,000 דולר

הנה כמה עובדות נוספות על הפסטיבל הזה:

1. כרטיס כניסה ליום אחד משלושת ימי הפסטיבל עלה שבעה דולר בקנייה מוקדמת

2. בשער הכניסה עלה מחיר כרטיס שכזה שמונה דולר.

3. המחיר לכרטיס לשלושת ימי הפסטיבל היה 13 דולר.

4. לפסטיבל הזה נמכרו 186,000 כרטיסים (כל השאר נכנסו בחינם...).

5. יותר מ-6000 אנשים נזקקו לטיפול רפואי בשטח הפסטיבל.

6. תגבורת של 50 רופאים הוטסה לאתר הפסטיבל ביום השני.

7. באתר הפסטיבל בוצעו שתי לידות והתרחשו ארבע הפלות.

8. מקרה מוות אחד קרה במהלך הפסטיבל כתוצאה ממנת יתר של הרואין.

9. מקרה מוות נוסף קרה כשבן אדם נדרס למוות על ידי טרקטור.

10. הזמן הקצר ביותר בין מופעים בפסטיבל היה 40 דקות.

11. כ-250,000 איש שניסו להגיע לפסטיבל, לא הצליחו בשל הפקקים.

גם זה קרה ב-17 באוגוסט: החל מחוקים הזויים בגלאזגו ועד לרגע ששינה את עולם המוזיקה לנצח, בואו נצלול אל הכאוס המופלא.

שיגעון הביטלמאניה מגיע לבריכה

נתחיל את המסע שלנו בשנת 1964, בשיא הביטלמאניה ששטפה את העולם. בעיר גלאזגו שבסקוטלנד, חברי מועצת העיר החליטו שהם פשוט לא יכולים יותר. מה הטריד את מנוחתם? לא הרעש, לא ההיסטריה, אלא... השיער. כן, תספורת הפטריה המפורסמת של חברי הביטלס, שאומצה על ידי כל נער שני ברחוב, הפכה למפגע תברואתי של ממש.

המחוקקים הנכבדים אישרו חוק חדש ומעורר גיחוך, שחייב כל גבר בעל תספורת ביטלס לחבוש כובע-ים צמוד בעת רחצה בבריכות השחייה הציבוריות. הנימוק הרשמי והרציני לחלוטין היה שהשערות הארוכות והשופעות האלה גורמות לסתימות בפילטרים של הבריכות. קשה שלא לתהות איזה פילטר בדיוק היה סתום בראשם של אותם מחוקקים באותה תקופה, אבל אין ספק שזהו אחד החוקים המצחיקים והמוזרים יותר שנולדו בעקבות תופעה מוזיקלית.

ואפרופו הביטלס, ביום זה בשנת 1960 הם הופיעו את הופעתם הראשונה בהמבורג, במועדון בשם אינדרה. זו תהיה הופעה ראשונה שלהם שם, מתוך 48. בין ההופעות הם שוכנו בחדר-מחסן אחורי ומעופש בבית קולנוע בשם "במבי", כשהם רוחצים את עצמם בשירותי הקולנוע הצמודים.

כשהצפרדעים פגשו את זאב הערבות

נקפוץ לשנת 1969. להקת הרוק STEPPENWOLF, ששמה בעברית הוא זאב הערבות, הגיעה להתארח בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן בארצות הברית. סאליבן, סמל התרבות המהוגנת והשמרנית, אירח בתוכניתו את גדולי האמנים, אך לעיתים התקשה להבין את עולם הרוק המתפתח.

הלהקה ביצעה מחרוזת של להיטיה הגדולים, BORN TO BE WILD ו-MAGIC CARPET RIDE, כשהנגינה הייתה פלייבק מוקלט ורק קולו העוצמתי של הסולן, ג'ון קיי, היה חי. לאחר ההופעה, ניגש סאליבן לחברי הלהקה לשוחח קלות מול המצלמות. הוא שאל אותם אילו להקות הם אוהבים לשמוע. אורגניסט הלהקה, גולדי מקג'ון, ענה שהוא מעדיף את נגינת הג'אז האורגנית של ג'ימי סמית'. בסיסט הלהקה, ניק סיינט ניקולאס השיב שהוא מעריץ גדול של להקת האנדרגראונד הניו-יורקית והפרובוקטיבית THE FUGS.

וסאליבן המבוגר לא הבין את השם הבעייתי. הוא הנהן ברצינות תהומית ואמר בשידור חי לאומה כולה: "אה... להקת THE FROGS (הצפרדעים). כן, גם אני אהבתי אותם מאוד". חברי הלהקה התאפקו לא להתפוצץ מצחוק מול המצלמות, והרגע הזה נכנס לפנתיאון הרגעים המביכים והקורעים של הטלוויזיה האמריקאית.

הציפורים שכשלו והחיות שכעסו

נחזור אחורה לשנת 1965. להקת הפולק-רוק האמריקאית המצליחה הבירדס הגיעה לסיבוב הופעות בבריטניה, בתקווה לכבוש את הקהל המקומי. אלא שהדברים לא הלכו כמתוכנן. הופעה שתוכננה בעיר פורטסמות' בוטלה ברגע האחרון, לאחר שמתוך 4,000 כרטיסים שהוצעו למכירה, נמכרו רק 250. הסיבה לכישלון הייתה, בין היתר, שינוי מיקום ההופעה מה-CIVIC HALL בוולברהאמפטון, מה שבלבל את הקהל.

מי שכן קנה כרטיס קיבל את כספו בחזרה, ולסולן הלהקה, רוג'ר מגווין, התפנה זמן להתראיין למגזין המוזיקה "דיסק". בפינת ביקורת הלהיטים, הוא התייחס לשיר החדש של להקת האנימלס הבריטית, WE'VE GOT TO GET OUT OF THIS PLACE. מגווין, אולי מתוך תסכול על סיבוב ההופעות הכושל, עקץ ואמר שקולו של סולן האנימלס, אריק ברדן, נשמע לו כמו של הזמר הוותיק אל ג'ולסון.

ההערה הזו לא חמקה מעיניהם של חברי האנימלס. זמן קצר לאחר מכן, התראיין מתופף הלהקה, ג'ון סטיל, לאותו עיתון והחזיר מלחמה שערה: "אני מניח שמגווין התכוון לזה בציניות. ובכן, הוא לא בדיוק בעמדה לבקר אחרים כרגע. ההופעות של הבירדס באנגליה בהחלט לא היו ההצלחה שכולם ציפו להן".

הריח ששינה את העולם: המהפכה של נירוונה

והנה אנחנו מגיעים לשנת 1991, לרגע מכונן באמת. באולפני GMT בקלבר סיטי, קליפורניה, התאספו עשרות צעירים כדי להשתתף בצילומי קליפ ללהקה אלמונית יחסית מסיאטל בשם נירוונה. הם לא ידעו שהם עומדים לקחת חלק באירוע שיגדיר מחדש את שנות התשעים וישנה את פני המוזיקה.

השיר היה SMELLS LIKE TEEN SPIRIT, הסינגל הראשון מתוך התקליט השני של הלהקה, NEVERMIND. הקונספט של הקליפ היה פשוט: הופעת רוק פרועה באולם ספורט של תיכון, מול קהל משועמם שמאבד את זה בסוף. התסכול שנראה על פני הניצבים בקליפ היה אמיתי לחלוטין. הבמאי, סמואל באייר, דרש מהם לשבת שעות על גבי שעות ולעבור טייק אחר טייק, מה שהוביל לשעמום ועצבים אמיתיים. כשהוא סוף סוף נתן את האות, הקהל פשוט התפוצץ. הם השתוללו, פירקו את הציוד ועזרו ללהקה להרוס את הסט באנרכיה משמחת.

הטריק עבד. כשהקליפ שודר לראשונה ב-MTV ב-29 בספטמבר, התגובה הייתה מיידית והיסטרית. הזעקה של קורט קוביין, HERE WE ARE NOW, ENTERTAIN US, הפכה להמנון של דור שלם שהיה עייף ממוזיקת הפופ המצועצעת והמטאל הנוצץ של האייטיז. נירוונה הפכה בן לילה ללהקה הגדולה בעולם, והעולם לא חזר להיות אותו הדבר.

טרגדיות, פרישות מדומות, תקליט חדש ועסקאות ענק

ה-17 באוגוסט ידע גם רגעים אפלים ועסקאות תאגידיות מוזרות. בשנת 1984, במהלך סיבוב הופעות, אלטון ג'ון המותש הודיע על פרישה קרובה. זו הייתה, כמובן, אחת מני רבות של הכרזות פרישה שלא התממשו לאורך הקריירה הארוכה שלו. באותו יום, שלוש שנים לאחר מכן, הוציא טום ווייטס, אחד האמנים הייחודיים יותר, את התקליט המהולל FRANKS WILD YEARS.

קשה יותר היה המקרה של דייב גהאן, סולן להקת דפש מוד, שבשנת 1995 הגיע לשפל המדרגה. מכור קשות לסמים, הוא חתך את פרקי ידיו בניסיון התאבדות בביתו. חבר שהגיע למקום מצא אותו והזעיק עזרה, והוא פונה למרכז הרפואי סידרס סיני. הנהלת הלהקה ניסתה לטייח את המקרה והוציאה הודעה מביכה לתקשורת, בה נטען שהוא "חתך בטעות את פרקי ידיו במהלך מסיבה". למרבה הצער, גם לאחר שחרורו, הוא חזר מיד לסמים וכמעט מת ממנת יתר במאי שלאחר מכן, אירוע שהוביל למעצרו ולגמילה מאולצת שהצילה בסופו של דבר את חייו.

באותו יום בדיוק בו גהאן ניסה לסיים את חייו בפעם הראשונה, ענקית התוכנה מיקרוסופט רכשה את הזכויות על הלהיט של הרולינג סטונס משנת 1981, START ME UP. השיר נבחר לשמש כפסקול הרשמי והמנון ההשקה של מערכת ההפעלה החדשה והמהפכנית שלה, WINDOWS 95.

ובשנת 1999 הועמד לדין המתופף דרק לונגמיור בן ה-48, לשעבר מלהקת מחליקי העיר ביי, באשמת החזקת סמים בלתי חוקיים ופורנוגרפיית ילדים. הוא טען שהוא חף מפשע אך נידון ל-300 שעות של עבודות שירות. עצב בעולם הקצב.

אבל ולידה מחדש

התאריך הזה מסמל גם אבל כבד. בשנת 1977, יום לאחר מותו הפתאומי של אלביס פרסלי, החלו המוני מעריצים שבורי לב לנהור לאחוזתו גרייסלנד כדי להתאבל על לכתו של המלך. נשיא ארצות הברית דאז, ג'ימי קרטר, פרסם הצהרה רשמית בה נכתב: "מותו של אלביס פרסלי גוזל מארצנו חלק מעצמה. הוא היה ייחודי ובלתי ניתן להחלפה".

גם ב-17 באוגוסט נולדו ומתו מוזיקאים חשובים

בשנת 1953 נולד הזמר קווין רולאנד, מנהיג להקת רצי החצות של דיקסי (זו עם הלהיט "בואי איילין"). בשנת 1949 נולד מתופף להקת בוסטון, סיב הסיאן. לאחר שעזב את הלהקה, הוא תבע את המנהיג טום שולץ בגין תמלוגים שלא שולמו לו והגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא מת על הבמה כשתופף בספינת תענוגות במרץ 2017. בשנת 1950 נולד הבסיסט גרג אראמה - הבסיסט של להקות אמבוי דיוקס ואורסה מייג'ור. הוא מת בשנת 1979 בתאונת אופנוע בגיל 29. בשנת 1962 נולד הגיטריסט גילבי קלארק, שהחליף בניינטיז את איזי סטראדלין בלהקת גאנס אנד רוזס. שלוש שנים אחריו נולד סטיב גורמן - המתופף של להקת בלאק קרואוז. מצד שני, בשנת 1973 מת זמר להקת הטמפטיישנס, פול וויליאמס - בגיל 34 בלבד. הוא ירה בעצמו במכוניתו, אחרי שהיה חייב 80,000 דולר במסים ועסק הבוטיק שלו נכשל. ובשנת 1987 הלך מאיתנו גארי צ'סטר. מי זה, אתם שואלים? הוא היה מתופף סשנים שאת תיפופו אפשר לשמוע בלהיטי עבר כמו BROWN EYED GIRL או WALK ON BY או IT'S MY PARTY. מחלת הסרטן לקחה אותו מאיתנו בגיל 62.

ב-17 באוגוסט בשנת 1959 יצא תקליט הג'אז המופתי של מיילס דייויס. עד היום זה אחד מתקליטי הג'אז היותר אהובים עליי!

תקליט זה עומד כיצירת מופת בלתי מעורערת בעולם הג'אז ומחוצה לה. במשך עשורים מאז יצירתו, האלבום נותר לא רק אבן יסוד בז'אנר הג'אז אלא גם יצירת אמנות משפיעה שחורגת מגבולות מוזיקליים. המלודיות היסודיות והגישה החדשנית שלו הבטיחו את מעמדו כאחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים, והוא מהווה מוקד משיכה הן לחובבי ג'אז ותיקים והן למאזינים מזדמנים כאחד. שימו לב, אין קטעים ממש מהירים בתקליט הזה - מה שמאפשר לאנשים, שגם אינם נטועים עמוק בג'אז, לעכל אותו בהנאה.

מה שהופך את KIND OF BLUE לכל כך מהפכני הוא הבאת הג'אז המודאלי - סטייה מסגנון הביבופ ששלט בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50. לפני אלבום זה, אלתור ג'אז התבסס לרוב על מהלכי אקורדים שהנחו את המוזיקאים בשורה של שינויים. הג'אז המודאלי, לעומת זאת, שיחרר את האמן מהאילוצים הללו, ואיפשר התמקדות רבה יותר במנגינה ובביטוי אינדיבידואלי.

דייוויס, לצד הפסנתרן ביל אוונס, חקר את המושג הזה על ידי בניית הקומפוזיציות סביב סולמות (או מצבים) ולא שינויי אקורדים מסורתיים. גישה זו יצרה מרחב חדש במוזיקה, והציעה לסולנים - ג'ון קולטריין, קאנונבול אדרלי ודיוויס עצמו - בד עצום לצייר עליו את האלתורים שלהם. התוצאה באה עם צליל שמרגיש גם נינוח וגם עמוק.

ההרכב בהקלטה זו מורכב מאגדות ג'אז. בנוסף לדייוויס בחצוצרה, האלבום כולל, כאמור, את ג'ון קולטריין בסקסופון טנור, קאנונבול אדרלי בסקסופון אלט, ביל אוונס וגם ווינטון קלי בפסנתר, פול צ'יימברס בבס וג'ימי קוב בתופים. כל מוזיקאי הביא את הקול הייחודי שלו לפרויקט, ובכל זאת האנסמבל עבד יחד באופן נדיר.

תרומתו של ביל אוונס ראויה לציון במיוחד. המגע הקלאסי שלו והרגישות ההרמונית שלו מילאו תפקיד קריטי בעיצוב הצליל של האלבום. האקורדים שלו בפתיחת התקליט, עם הקטע SO WHAT, נתנו את הטון למה שיבוא אחריו - מסע מגניב ומיוחד אל לב הג'אז.

התקליט מורכב מחמישה קטעים, שכל אחד מהם מציע הצצה אחרת אל האפשרויות של ג'אז מודאלי. הקטע הראשון הוא SO WHAT האיקוני שמתאפיין בדו שיח מלודי בין הבס לכלי הנשיפה. המלודיה הזו פשוטה (כשהיא נעה בחצי טון כלפי מעלה ואז בחזרה - וחוזר חלילה) אך טמון בה עומק אינסופי של תחושה.

הקטע השני נקרא FREDDIE FREELOADER - עם הגרוב הבלוזי והנינוח שלו, שמציג את ווינטון קלי בפסנתר במקום אוונס. הנגינה מלאת הנשמה של קלי מספקת השלמה מושלמת לסולואים של דייוויס וקולטריין.

צד א' מסתיים עם BLUE IN GREEN - בלדה חשובה שרבים מאמינים שהולחנה על ידי ביל אוונס, אם כי היא נזקפת רשמית לזכות דייוויס. היופי העדין, השברירי כמעט, של הקטע מודגש על ידי הפסנתר המלנכולי של אוונס והחצוצרה הלירית של דייוויס.

צד ב' נפתח עם ALL BLUES עם מקצב הוואלס שלו שיוצר אווירה מהפנטת שמעליה שוזרים כלי הנשיפה והפסנתר. איזה יופי הוא זה! וקטע הסיום, FLAMENCO SKETCHES הוא אולי ההרפתקני ביותר פה. כל סולן מקבל את החופש לאלתר על פני חמישה מצבים שונים, לנוע בהם בקצב שלו. התוצאה היא חקר מדיטטיבי של צליל ורגש.

תהליך ההקלטה של התקליט היה ספונטני כמו המוזיקה עצמה. למוזיקאים היה מעט זמן לערוך חזרות; היצירות הוצגו באולפן, והקטעים הוקלטו בשני סשנים בלבד. הספונטניות הזו מורגשת במוזיקה - האלבום מרגיש כמו רגע שנלכד בזמן, הצצה חולפת לגאונות של מיילס דייויס והאנסמבל המיוחד שלו. זוהי תזכורת שלפעמים, האמנות העמוקה ביותר נובעת מהשתחררות ואימוץ הבלתי נודע.

מיילס דייויס בספרו האוטוביוגרפי: "ווינטון קלי הצטרף אלינו רגע לפני שנכנסתי לאולפן לעשות את KIND OF BLUE, אבל את האלבום הזה כבר תכננתי סביב נגינת הפסנתר של ביל אוונס, שהסכים לנגן איתנו. נכנסנו לאולפן להקליט ביום הראשון או השני של מרץ 1959. היה לנו את השישייה של קולטריין לצדי אבל ווינטון ניגן רק בקטע אחד, FREDDIE FREELOADER. זה נקרא על שם הבחור השחור הזה שהכרתי שתמיד ראה מה הוא יכול לקבל ממך בחינם, והוא תמיד היה בסצנת הג'אז. ביל אוונס ניגן בשאר המנגינות.

לא כתבתי את המוזיקה לתקליט, אבל הבאתי רעיונות למה שכולם היו אמורים לנגן כי רציתי הרבה ספונטניות בנגינה, בדיוק כמו שחשבתי שזה במשחק הגומלין בין הרקדנים האלו למתופפים. הכל היה טייק ראשון, מה שמעיד על הרמה שכולם ניגנו בה (מסתבר שהיו עוד כמה טייקים - נ.ר). זה היה יפה. כמה אנשים הסתובבו ואמרו שביל היה שותף בהלחנה וזה לא נכון; הכל שלי והקונספט היה שלי. מה שהוא כן עשה זה להפנות אותי לכמה מלחינים קלאסיים, והם השפיעו עליי. אבל הפעם הראשונה שביל ראה משהו מהמוזיקה הזו הייתה כשנתתי לו רעיון להסתכל עליו בדיוק כמו כולם. אפילו לא היו לנו חזרות על המוזיקה הזאת - כי היו לי מוזיקאים נהדרים בלהקה הזו וזו הדרך היחידה שיכולה לעבוד.

ביל היה מסוג הנגנים שכאשר אתה מנגן איתו, אם הוא התחיל משהו, הוא היה מסיים אותו, אבל הוא ייקח את זה קצת יותר רחוק. ידעת את זה באופן לא מודע, אבל זה תמיד העלה קצת מתח בנגינה של כולם, וזה היה טוב. ובגלל שהיינו בעניין של ראוול (במיוחד "הקונצ'רטו שלו ליד שמאל ולתזמורת") ורחמנינוף ("קונצרטו מס' 4"), כל זה היה שם למעלה איפשהו. כולם אמרו שהתקליט הזה הוא יצירת מופת - וגם אני אהבתי אותו".

ביל אוונס הסגיר שנים לאחר ההקלטה: "למעשה BLUE IN GREEN זו המנגינה שלי, למרות שמיילס זכה בקרדיט מסיבות שרק הוא מבין. יום אחד בדירתו של מיילס, הוא כתב על נייר את האקורדים A מינור ו-A מאז'ור והוא אמר, 'מה היית עושה עם זה?' לא באמת ידעתי, אבל הלכתי הביתה וכתבתי את המנגינה הזו".

אוונס, שכתב את המאמר בעטיפה האחורית של התקליט, אמר שם: "מיילס הגה את ההגדרות האלה רק שעות לפני תאריך הקלטה, והגיע עם סקיצות שהצביעו לנו על מה שאנו אמורים לנגן. לכן תשמעו משהו קרוב לספונטניות בתוך הביצועים הללו. הקבוצה הזו מעולם לא ניגנה את היצירות הללו לפני ההקלטות". כמו כן, לדברי אוונס, כל יצירה נעשתה בטייק אחד. אבל יצירה אחת באלבום פותחה על פני תקופה של שישה חודשים. זה היה ALL BLUES. מיילס עבד על זה בפסנתר שלו בבית, ולקח את הרעיונות שלו למתזמר גיל אוונס כדי לקבל את דעותיו והצעותיו, אבל גם אז היצירה מצאה את העוקץ האולטימטיבי שלה רק באולפן, ביום ההקלטה הנוכחי. מיילס סיפר: "כתבתי את זה בקצב של 4/4, אבל כשהגענו לאולפן, הבנתי שזה צריך להיות בקצב של 3/4. לא חשבתי על זה ככה קודם, אבל זה היה נכון לעשות זאת כך".

ג'ימי קוב נזכר ברגע השמעת התוצאה באולפן: "אחרי שזה נגמר ושמענו את זה, זה נשמע כל כך נחמד באולפן. וזה יצא כל כך טוב בתקליט. אמרתי 'לעזאזל! – זה נשמע טוב!’ אבל מאז זה הגיע להיות משהו מיוחד במוזיקה. הרבה אנשים התחילו להקשיב למוזיקה עם התקליט הזה, והרבה בחורים התחילו לנגן ג'אז מאחורי התקליט הזה. והיו לי כמה אנשים שאמרו לי שהם כבר שחקו שלושה עד ארבעה עותקים של התקליט הזה".

שימו לב, במשך שנים רבות הסתובבו גרסאות דיסקים ובהן התקליט כשחלק ממנו מנוגן במהירות הלא נכונה. הדבר תוקן שנים לאחר מכן. עם זאת - אני ממליץ לכם לגשת לפורמט הכי נכון להקשיב עמו לדבר הזה. כן, אני מדבר על תקליט. כזה שמסתובב על צלחת הפטיפון. הכי נכון!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.