רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 באפריל (17.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני חושב שהמיזם של 'אפל' היה נהדר. כפי שהתברר, העניין עם עסק כזה הוא שצריך לנהל אותו היטב. כשעוסקים בניירת, בחשבונות, בתמלוגים וכדומה, הכול חייב להיות מטופל בצורה מקצועית מאוד; אחרת דברים הולכים לאיבוד, ואז רואי החשבון מתקשים מאוד לגבש את התמונה הסופית עבור רשויות המס.

מבחינות רבות אחרות, 'אפל' הייתה מאוד מגובשת. למרות שהוא לא זכה ליחס מבריק שם, זה היה נכון מצדו של ג'יימס טיילור להקליט אצלנו את אלבומו הראשון. אני חושב שזו הייתה בושה מצד אלן קליין לתבוע אותו אחר כך. אני עדיין חושב שכל התקליטים שיצאו מחברת 'אפל' – בילי פרסטון, ג'יימס טיילור, באדפינגר, מרי הופקין, וכל האנשים שהחתמנו – היו טובים מאוד. אפילו ההקלטות של 'מקדש ראדה קרישנה'; אני חושב שזה חומר נהדר. אני לא חושב שאפשר לבקר את השיקולים האמנותיים שהנחו אותנו שם. במבט לאחור, אני חושב שזה באמת היה הישג מוצלח מאוד. הנפילה העיקרית הייתה שלא היינו מספיק אנשי עסקים. היינו צריכים שיהיה שם מישהו שיאמר לנו על אילו ניירות לחתום. במקום זאת, קיבלנו מישהו שהתחיל להורות לנו לחתום לו על הכול, וזו הייתה טעות גורלית.

בדיוק כשהתכוונתי להתראיין לתוכנית רדיו שלשום, ממש כשנכנסתי פנימה, ניגש אליי האיש הזה ואמר: 'שלום, פול'. היה נדמה לי שראיתי אותו איפשהו בעבר. הוא נראה גבר בגיל העמידה, בסביבות גיל 50, וחשבתי לעצמי: 'מה הוא רוצה ממני? הוא נראה קצת מפוקפק'. הוא דחף לי נייר ליד ואמר: 'אני לא רוצה להביך אותך פול, אני בטוח שאתה יודע במה מדובר, אבל אני פשוט עושה את עבודתי'. הסתכלתי על הנייר והיה כתוב בו: 'חברת ABKCO תובעת בזאת אותך, את ג'ון, ג'ורג' ורינגו ואת כל מי שאי פעם היית קשור אליו' – במילים אלו ממש, יחד עם חברות שמעולם לא שמעתי עליהן. 'תובעים את כולכם על סכום של 20 מיליון דולר'. זו הייתה השורה התחתונה" (פול מקרטני בשנת 1973)

הבסיסט-מפיק המוצלח נורה למוות! ב-17 באפריל בשנת 1983 נורה למוות בדירתו במנהטן, פליקס פאפאלרדי, שהיה המפיק של להקת CREAM ונגן הבס בלהקת MOUNTAIN. בן 43 במותו.

פליקס פפלארדי היה ידוע בעולם הרוק כמפיק של סופרגרופ הצמרת CREAM, וכנגן הבס בלהקת הרוק MOUNTAIN. באמצע שנות השישים פגש פפלארדי במנהל בשם באד פרייגר (שבעתיד ינהל את להקת פורינר), ויחדיו הקימו חברה בשם WINDFALL. באותה עת המליץ פרייגר לפליקס לבדוק את הנעשה בחברת התקליטים "אטלנטיק". פרייגר סיפר: "חשבתי שאם הוא יסתובב מספיק זמן בחברה ההיא, הוא יקבל עבודה כמפיק של אמנים כמו סוני ושר. לפתע קיבלתי ממנו טלפון נרגש שבו בישר לי שלא אאמין למה שקרה. התרגשתי כי חשבתי שהוא הוחתם להפיק את סוני ושר, אך הוא השיב לי שהוא הולך להפיק להקה בשם CREAM. מעולם לא שמעתי עליהם והייתי מאוכזב מאוד; חשבתי באותו רגע שפליקס איבד את זה. לו רק ידעתי...".

עם להקתם של אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר, הפך פליקס לדמות משפיעה ביותר. הוא הפיק את אלבומיהם, תרם רעיונות מוזיקליים רבים ואף כתב עבורם שירים. יחד עמו עבדה זוגתו, גייל קולינס, והשניים כתבו שירים נפלאים שביצעה השלישייה. אולם ענייני אגו פירקו את CREAM במהירות, ופליקס מצא את עצמו מפיק אלבום עבור הגיטריסט לזלי ווסט. לאחר מכן החליטו השניים להקים להקה – MOUNTAIN. הופעתה הרביעית בלבד נכנסה לדפי ההיסטוריה כשנערכה בפסטיבל וודסטוק המפורסם, ובהמשך הצליחה הלהקה לייפק את הלהיט הסוחף MISSISSIPPI QUEEN. בשנת 1974 התפרקה החבילה; פליקס עבר להקים להקת רוק כבד יפנית בשם CREATION, ובשנת 1979 הוציא אלבום סולו.

חודשים ספורים לפני מותו עסק פליקס בתזמורים ובכתיבת מוזיקה לסרט אנימציה לילדים יחד עם גייל קולינס, והשניים תכננו להעלות את ההפקה על בימות ברודווי. במקביל, הוא המשיך לקבל תמלוגים נאים מהפקות העבר שלו והתגורר בדירה יוקרתית במנהטן. שם, במיטתו, הוא נמצא ללא רוח חיים לפני השעה שש בבוקר, ב-17 באפריל 1983. פפלארדי בן ה-43 נהרג מקליע בצווארו, שלפי החשד נורה על ידי קולינס, שחשדה כי הוא מנהל רומן עם הזמרת הצעירה ואלרי מריאנס. מריאנס לא הייתה היחידה שקולינס חשדה בה; גם פרנסס לאינג, אשתו של המתופף קורקי לאינג (שניגן עם פפלארדי ב-MOUNTAIN), העידה כי קולינס כיוונה לעברה אקדח בעבר בחשד שישבה עם בעלה הבסיסט באותו רכב. היא ציינה כי האקדח שראתה דמה לזה שהרג את פפלארדי.

השוטרים שהגיעו לזירה מצאו את פפלארדי מת בחדר השינה הקטן כשהוא שוכב על המיטה, לבוש בתחתונים בלבד. גייל התקשרה למוקד 911 בסביבות השעה 06:00, ונטען כי אמרה בשיחה: "הרגתי את בעלי... לא התכוונתי". עם זאת, עלה פרט קריטי שהטיל ספק משמעותי בטענתה כי מדובר בתאונה: רישומי המשטרה ועדויות מאוחרות יותר חשפו כי לפני שפנתה לשירותי החירום, התקשרה גייל לעורך דינה. החלטתה לפנות לייעוץ משפטי לפני שהזעיקה סיוע רפואי לבעלה הגוסס, חיזקה את הסברה שלא היה מדובר בירי בשוגג.

לזלי ווסט וקורקי לאינג היו בסיבוב הופעות כשקיבלו את הבשורה המרה. ווסט, שניהל מערכת יחסים מורכבת ולעתים טעונה עם חברו ללהקה ומפיקו לשעבר, הביע תערובת של צער והשלמה. הוא הכיר בכישרונו העצום של פליקס, אך נזכר בו גם כמי שהפך לעריץ בשנותיה המאוחרות של להקתם.

משפטה של גייל קולינס פפלארדי נפתח בספטמבר 1983 בבית המשפט העליון של מנהטן, ועורר עניין תקשורתי רב בשל המפורסמים שהיו מעורבים בפרשה. התיק נדון בפני חבר מושבעים שמנה שישה גברים ושש נשים, תחת כס המשפט של השופט ג'יימס לף. התביעה בנתה את התיק סביב מניע של קנאה וזעם, וטענה כי גייל ירתה בפליקס בכוונה תחילה במהלך ריב שהתפתח לאחר שחזר מדירת חברתו. התובעים הציגו עדויות, כולל זו של פרנסס לאינג, שהוכיחו כי גייל החזיקה באקדח במשך שנים ואף השתמשה בו כדי לאיים בעבר.

ההגנה טענה מנגד כי הירי היה תאונה טרגית ללא כוונה פלילית. לגרסתם, פליקס העביר לגייל שיעור מאולתר בשימוש בנשק כאשר זה פלט כדור בטעות. גרסה אחת אף הציעה כי חתול המשפחה קפץ על גייל, גרם לה להיבהל וכך נלחץ ההדק. ההגנה ניסתה לנטרל את טענת הקנאה של התביעה על ידי הצגת מערכת היחסים של בני הזוג כנישואים פתוחים. לזלי ווסט, שנכח באולם, צעק על פי הדיווחים "זה שקר!" למשמע טענה זו.

בעדותה הראשונה הקריאה גייל בדמעות קטעים מיומנה המפרטים רגעים אינטימיים מחייהם המשותפים. בעדותה השנייה חזרה על קו ההגנה המרכזי: האקדח הופעל בטעות בזמן שפליקס הדריך אותה כיצד להשתמש בו. רגע דרמטי נרשם כשהיא נשברה בזמן שהתובע ביקש ממנה להסביר על נשק הרצח, וזעקה בבכי: "אני לא יכולה לגעת באקדח הזה".

ב-21 בספטמבר 1983 מסר חבר המושבעים את פסק דינו. גייל קולינס פפלארדי זוכתה מהאישומים החמורים של רצח מדרגה שנייה והריגה, ובמקום זאת הורשעה בגרימת מוות ברשלנות פלילית. פסק הדין רמז כי המושבעים האמינו שגייל לא התכוונה להרוג את פליקס, אך קבעו כי פעולותיה היו פזיזות וחרגו באופן משמעותי מסטנדרט הזהירות המצופה. התוצאה הפתיעה רבים, והשופט לף לא הסתיר את מורת רוחו. בדיון בגזר הדין באוקטובר 1983, הוא דחה את בקשות ההגנה להקלה בעונש (כמו קיזוז תקופת המעצר שכבר ריצתה) והצהיר: "חבר המושבעים כבר העניק לה את כל הרחמים והסלחנות האפשריים". הוא גזר עליה את העונש המרבי – 16 חודשים עד ארבע שנות מאסר, וציין בחריפות כי היא העדיפה את טובתה האישית על פני חיי בעלה כשבחרה להתקשר לעורך דינה במקום להזעיק עזרה.

לאחר הרשעתה נעלמה גייל קולינס פפלארדי מעיני הציבור. היא שוחררה על תנאי ב-30 באפריל 1985, לאחר שריצתה כמחצית מעונשה המרבי. נראה היה שבחרה להתנתק מחייה הקודמים; היא התגוררה באזור סן פרנסיסקו ובוונקובר בשנות ה-90, ובסביבות 2005 עברה לעיירת הנופש אג'יג'יק שבמקסיקו, המוכרת כקהילה של גולים. שם אימצה את שמה האמצעי, דלתא, וחייתה בבדידות יחסית. היא התקיימה בצניעות מקצבת ביטוח לאומי ומתמלוגי כתיבת השירים שלה, השלימה הכנסה בעיצוב תכשיטים ואף ניהלה בוטיק בגדים לתקופה קצרה. גייל קולינס פפלארדי מתה לבדה בדירתה השכורה ב-6 בדצמבר 2013, בגיל 72. היא סיפרה למכריה כי היא עוברת טיפולים ניסיוניים בסרטן, אך היו השערות שהיא שמה קץ לחייה. באקט אחרון ששיקף את אישיותה המורכבת, היא הותירה הוראות להרדים את חתוליה האהובים עם מותה, כדי שאפרם יתערבב באפרה.

כשחברי איגלס משחקים אותה פורעי חוק. ב-17 באפריל בשנת 1973 יצא התקליט השני של EAGLES, שנקרא DESPERADO. זה תקליט קונספט שנשען חזק על אווירת המערב הפרוע.

נכון, האיגלס של תקופת HOTEL CALIFORNIA ו-ONE OF THESE NIGHTS הייתה להקה בוערת. כן, עד כדי כך בוערת שאי אפשר היה לשים עליה יד. משהו שם בער בעוצמה כזו, שניתן היה רק להביט בכל זה מרחוק; קרבה יתרה עלולה הייתה להסתיים בכווייה. זו הייתה להקה מסוכנת שיצרה מוזיקה מושלמת, שנותרה נערצת עד היום. וכן, אני ממש אוהב את זה.

אבל... ופה מגיע ה"אבל" הגדול: אני מוצא את עצמי נהנה יותר להקשיב לאלבום DESPERADO מאשר ל-HOTEL CALIFORNIA. למה? כי בתקליט המוקדם יותר אני מרגיש את האנשים ששרים ומנגנים עבורי; הם עומדים ממש מולי ומבצעים את השירים שלהם. באלבום על "מלון קליפורניה", לעומת זאת, אני מדמיין אותם נעולים בסוויטות המפוארות שלהם, מאחורי דלתות סגורות וכל הפינוקים וההפקה – רחוקים ממני. יש לזה קסם ברור ומדהים משלו, אבל במקרה של האיגלס – הקרבה שלהם אליי עושה לי את זה יותר. אפילו כשהם מעלים פה הצגה עם תפאורה של מערב פרוע בקצב הרוק. זה עניין של טעם.

בשנת 1973, הלהקה חשה צורך עז להוכיח את האותנטיות שלה בפני העולם. נראה שהיה זה צעד שנועד בעיקר עבור אותם מאזינים שהיו חירשים מספיק כדי להחמיץ את צלילי הבנג'ו בתקליט הבכורה שלהם. אז כדי להסיר כל ספק, חברי הלהקה החליטו להתחפש לפורעי חוק של ממש, העניקו לאלבומם השני את השם DESPERADO והגו קונספט המבוסס על חייהם של ביל דולין ובוב דאלטון. השניים שנדחפו לחיי פשע שכללו מעשי אכזריות והוללות, וסיימו – כצפוי – את חייהם בטרם עת. כשמונים שנה לאחר שבוב דאלטון מצא את מותו בקרב יריות בעיירה קטנה בטקסס, צד סיפורו את עיניהם של כמה מוזיקאים צעירים שחלקו דירה זולה בלוס אנג'לס: גלן פריי, דון הנלי וג'יי די סאות'ר. הם חיו, כתבו, שתו, עישנו ותכננו את עתידם בין קירותיה של אותה דירה.

הספר שקראו, "האלבום של האקדוחנים", הכיל תמונות וביוגרפיות קצרות של פורעי חוק מהמערב הפרוע. בין הדמויות שבספר הופיעה כנופיית דאלטון – חבורת שודדי רכבות שפעלה בשנות ה-90 של המאה ה-19. עבור החברים בלוס אנג'לס, סיפורה של הכנופיה דמה לסיפורם שלהם: להקת איגלס הורכבה ממוזיקאים שהגיעו לעיר מכיוונים שונים כדי למצוא את דרכם. התוצאה הייתה DESPERADO, שנמכר בכמויות זעומות עם יציאתו, אך הפך מאז ליצירה חשובה בקטלוג הלהקה. חברת התקליטים לא התלהבה מאלבום ה"קאובויים" הזה, ובמשרדיה אף כעסו כשגילו שאין בו להיט פוטנציאלי ברור. כי אחרי הכל - חברת תקליטים מסחרית - מה היא הכי רוצה? להיט!

שיר הנושא של התקליט נכתב על ידי מתופף הלהקה, דון הנלי. זו הייתה הפעם השנייה ששמו הופיע בקרדיטים ככותב (לאחר WITCHY WOMAN מאלבום הבכורה). הנלי כתב את בסיס השיר עוד לפני שהוחלט על הקונספט הכללי. האיגלס אמנם לא זכו בלהיט עם השיר הזה, אך הזמרת לינדה רונסטאדט ביצעה אותו בהמשך וזכתה להצלחה גדולה. הדבר עודד את התיאבון של הנלי לקבל את שמו מתנוסס בקרדיטים של כתיבת השירים. בהמשך, האקט הזה אף יהיה דורסני.

ארבעת חברי הלהקה דאז היו הנלי המתופף (ובעל קול הזהב המחוספס), פריי הגיטריסט, ברני לידון הגיטריסט ונגן הבאנג'ו, ורנדי מייזנר הבסיסט. הארבעה קבעו מלכתחילה כי הלהקה היא עסק לכל דבר, ללא קשרי חברות עמוקים. המטרה הייתה אחת – לנסות להתעשר באמצעות מוזיקה ללא פשרות. אז הצד הראשון של האלבום נפתח עם DOOLIN DALTON (עם גיטרה אקוסטית שנשמעת נהדר ו... איך לא... מפוחית מפיו של פריי) ונסגר עם DESPERADO (שהנלי כתב דווקא כשריי צ'ארלס בראשו), שירים שיצרו שרשרת מוזיקלית שנדף ממנה ריח של אבק שריפה, להט מדברי וסוסים שועטים. בסוף הצד השני יגיעו שני אלו בקטע הסיום, כחותמת שנועלת את הקונספט הזה. שיר אחד באלבום אינו מקורי – OUTLAW MAN של דייויד בלו, שבא בגרסה אנרגטית במיוחד. ברני לידון, שהבריק שם בסולו, סיפר: "דייויד בלו היה במשרדי החברה כמעט כל יום. נדמה לי שגלן פריי נדלק על השיר והביא אותו אלינו".

לידון תרם גם את BITTER CREEK, המבוסס על דמותו של האקדוחן ג'ורג' ביטרקריק ניוקומב, לצד TWENTY ONE הקאנטרי-אופטימי. ואז השיר הזה נשפך לתוך OUT OF CONTROL הרוקי ואחריו השיר TEQUILA SUNRISE - סוג של לגימת אומץ מרגיעה לקראת שיר הנושא הנפלא והמתוזמר. איזה קול זהב היה לדון הנלי! האיש הזה פאקינג יודע לשיר! והשוני של הקול שלו מול קולו של גלן פריי, ששר בשיר הקודם, הוא בסיס חשוב מאד למה שנקרא איגלס. גם הבסיסט, רנדי מייזנר, קיבל פה לשיר סולו, בפתיחת הצד השני של התקליט, עם השיר CERTAIN KIND OF FOOL. דווקא השיר הזה שובר את הקונספט של התקליט (קצת חבל, לא?) כשהוא מדבר על בחור שהופך להיות גיטריסט. אני מאד אוהב את השיר הזה ומבחינתי הוא מהווה סוג של הפסקת ביניים כמו שני חלקים של סרט בבית הקולנוע.

גם עטיפת התקליט, שצולמה על ידי הנרי דילץ, שיקפה את הקונספט. החברים נלקחו למחסן תחפושות הוליוודי, הצטיידו באלכוהול ויצאו לחווה נטושה ב-AGOURA HILLS. באותו יום הם פשוט "שיחקו בקאובויים". דילץ אף שחזר עבור העטיפה האחורית צילום היסטורי של פורעי חוק מתים הקשורים זה לזה, כשהוא משכיב את ארבעת חברי הלהקה על האדמה.

ובאופן משעשע, האלבום על המערב הפרוע הוקלט דווקא באנגליה, באולפני איילנד, בתקופה שבה לונדון זהרה באור הגלאם-רוק האנדרוגיני של דייויד בואי. יש יותר מנוגד מזה? אבל חברי הלהקה היו זקוקים לניתוק כדי להתמקד. לאחר כחודש, בעלות של פחות מ-30,000 ליש"ט ובעבודה מקצועית ואינטנסיבית אל תוך הלילה, התקבלה התוצאה. עדיין, מדובר בהפקה בה לא נדרשו ימים שלמים רק כדי למצוא סאונד תופים ראוי באולפן. תחשבו על זה - בשנות החמישים ועד אמצע שנות השישים, שיר שלם הוקלט בשלוש שעות גג. עושים סאונד מהיר במשך כמה דקות של בום בום... טראח טראח מהתופים - ויוצאים לדרך. כך הפך הרוק'נ'רול (שגם האיגלס נשענו עליו) לכה מיוחד וספונטני. כשאולפני ההקלטות קיבלו יותר ערוצים בסוף הסיקסטיז ובתחילת הסבנטיז - כך החלו להתארך גם ההכנות לקראת ההקלטות. משנה לשנה נמתח זמן ההקלטות אף יותר. וההבדל בין האיגלס של 1973 לאיגלס של 1976 הוא כמות הזמן שהיה צריך כדי לסדר סאונד תופים לדון הנלי. וזה ההבדל המהותי, בעיניי, בין DESPERADO ל-HOTEL CALIFORNIA. הספונטניות והאורגניות נבלעו לטובת הפקה מדוקדקת.

כבר אחרי הקלטת התקליט DESPERADO השתנתה הדינמיקה הפנימית בלהקה. הנלי ופריי החלו להתייחס לחבריהם כאל נחותים מהם, והאווירה הפכה כבדה. המפיק גלין ג'ונס, שניסה להגן על שאר חברי הלהקה, פוטר מהעניין. כשהחבר'ה חזרו ללוס אנג'לס, הם חששו מהתוצאה של מה שהקליטו, והמכירות הדלות של התקליט בתחילה רק איששו את חששותיהם. ובכל זאת, כפי שנכתב בביקורת ברולינג סטון: "עם אלבום שני טוב כל כך, צפוי לאיגלס עתיד מבטיח". בהחלט!

ב-17 באפריל בשנת 1960 נהרג כוכב הרוק'נ'רול, אדי קוקראן. זה קרה דווקא כשהוא היה בשיאו. בואו לקרוא מה קרה.

ריי אדוארד קוקראן, הידוע בעולם בשם אדי קוקראן, היה שם דבר בעולם המתפתח של הרוק'נ'רול. היה לו כישרון גולמי וכריזמה מרדנית שייחדו אותו. ועם המנונים מגדירי ז'אנר כמו SUMMERTIME BLUES ו-C'MON EVERYBODY (שלהקות רוק רבות ביצעו שנים לאחר מכן), הוא שיקף את האנרגיה חסרת המנוחה ואת תסכולי הנוער של סוף שנות ה-50. בעוד שהרדיו האמריקאי בתחילת 1960 נשלט יותר ויותר על ידי מותגי פופ מעודנים ואלילים מצוחצחים כמו פרנקי אבלון ופול אנקה, צליל הרוקבילי המחוספס של קוקראן מצא הערכה נלהבת מעבר לאוקיינוס האטלנטי. לכן סיבוב ההופעות שלו בשנת 1960 בממלכה המאוחדת, לצד הזמר ג'ין וינסנט, היה לא פחות מסנסציה. הביקוש היה כה רב, עד שהסיבוב הוארך בעשרה שבועות! החיבור בין קוקראן לווינסנט יצר חבילת אמנים פורצת דרך; הבריטים בקושי זכו לראות עד אז אמני רוק'נ'רול אמריקאים בבשר ודם, ולכן הריגוש היה אדיר. קוקראן, שעבורו הייתה זו הפעם הראשונה על אדמה בריטית, סיפר בהתרגשות לעיתון HIT PARADER: "אני ממש נרגש לראות את המקומות ההיסטוריים פה, כמו מוזיאון מדאם טוסו, חילופי משמר המלכה ובניין הפרלמנט".

וינסנט היה הכוכב הראשי, אך קוקראן הצליח לא פעם לגנוב לו את ההצגה. לרוב הוא החל את הופעתו כשגבו לקהל, ולפתע הסתובב, השליך את משקפי השמש מעיניו ונתן את כל כולו. הוא נתפס מיד כגיבור ששילב בין ג'יימס דין לאלביס פרסלי, כשגופו שזוף קלות מהשמש הקליפורנית. סיבוב ההופעות היה מלהיב ביותר וכסף רב זרם לכיסי המארגנים, אך למרות ההצלחה המהדהדת והערצת הצעירים, הקצב הבלתי פוסק עשה את שלו. אחרי כמעט ארבעה חודשים של הופעות, קוקראן היה מותש והשתוקק לחזור לביתו בקליפורניה. זה הוביל להחלטה אימפולסיבית שהניעה שרשרת אירועים טרגית: במקום לנוח ולתכנן יציאה מסודרת, קוקראן בחר לנסוע מיד לשדה התעופה.

המופע האחרון נערך ב-16 באפריל 1960, בתיאטרון ההיפודרום בבריסטול. לצד קוקראן ווינסנט הופיעו גם טוני שרידן, ג'ו בראון וג'ורג'י פיים. קוקראן ידע שלאחר מכן נקבעו לו הקלטות בארה"ב לתקליטו השני. מבקרי המוזיקה לא תמיד החמיאו לאלבום הבכורה שלו, SINGIN' TO MY BABY ומאז נטען כי אותו אלבום – אף שהכיל פנינים מוזיקליות – לא שיקף נאמנה את יוצרו, שביקש להוכיח באלבומו השני מי הוא באמת.

אז קוקראן רצה לצאת ללונדון מיד לאחר ההופעה, במטרה לתפוס את הטיסה הראשונה הזמינה מנמל התעופה הית'רו בבוקר המחרת. עם זאת, המציאות הלוגיסטית של שנות ה-60 הערימה קשיים: בשעה מאוחרת כזו במוצאי שבת כבר לא היו רכבות ללונדון. יתרה מכך, לא נותר לקוקראן מקום במכונית שליוותה את סיבוב ההופעות עם הזמר הבריטי ג'וני ג'נטל. האפשרות היחידה שנותרה הייתה לשכור מונית פרטית. שרון שילי, ארוסתו של קוקראן, נזכרה מאוחר יותר שהמונית הייתה מלאה בקונפטי – שרידים מחתונה שנערכה בה מוקדם יותר באותו יום.

קוקראן התיישב במרכז המושב האחורי, כשמצדו האחד ג'ין וינסנט ומצדו השני שרון שילי – כותבת להיטים מוכשרת ובלונדינית יפהפייה שחיזרה אחריו במשך כשנתיים עד שנענה לה. בשנת 1960 רגשותיו כלפיה כבר היו עזים, והוא ביקש ממנה להצטרף אליו לסיבוב ההופעות באנגליה. הוא נהג לקרוא לה בחיבה "צ'רלי בראון". שילי ציפתה להינשא לו בקרוב וראתה בנסיעה הזדמנות להתקרב אליו אף יותר. במושב הקדמי, לצד הנהג ג'ורג' תומס מרטין, ישב מנהל ההופעות פאט תומפקינס. בדרכם לשדה התעופה הם היו אמורים לאסוף גם את הזמר וינס איגר, שקוקראן הבטיח לסייע לו בקידום הקריירה בלוס אנג'לס.

המונית יצאה מאזור קולג' גרין בבריסטול מעט אחרי השעה 23:00 ונסעה על כביש A4 הישן, המתפתל דרך באת' לכיוון לונדון. היה זה שנים לפני סלילת האוטוסטרדה M4, שלימים סיפקה תוואי ישיר ובטוח יותר. כביש ה-A4 היה ידוע כאתגרי, במיוחד לאחר רדת החשיכה. כבר מתחילת הנסיעה חשה שרון שילי אי-נוחות ונבהלה מהמהירות המופרזת שבה נסעו. ההחלטה לצאת לנסיעה כה ארוכה בשעת לילה מאוחרת במונית מקומית נראתה מסוכנת מאוד.

בשעה עשרים דקות לחצות, כשהרכב עלה בגבעת רודן לכיוון העיירה צ'יפנהאם, קוקראן ושילי שרו יחד את השיר CALIFORNIA, HERE I COME. לפתע התפוצץ אחד מצמיגי הרכב, ככל הנראה בגלל אבן על הכביש. הנהג מרטין איבד שליטה על ההגה והמכונית פגעה בעוצמה בעמוד תאורה. קוקראן בן ה-21, שניסה להגן בגופו על שילי, הועף מדלת המונית וראשו נחבט באספלט. אמבולנס הוזעק למקום, אך בגלל שתאורת הרחובות כובתה בחצות כמנהג הימים ההם (לחסוך בחשמל?), לקח לנהג זמן רב לאתר את זירת התאונה. אחד השוטרים שמיהרו למקום היה דייוויד ג'ון הארמן, שבהמשך העשור יזכה לתהילה כזמר דייב די (מלהקת "דייב די, דוזי, ביק, מיק וטיץ'").

קוקראן הובהל לבית החולים, שם נקבע מותו זמן קצר לאחר מכן. שילי סבלה משברים באגן הירכיים וג'ין וינסנט שבר את עצם הבריח. שילי נזכרה: "התעוררתי באמבולנס והחזקתי את ידו של אדי. חשבתי שהוא חוזר להכרה, אך זה לא קרה. האיש באמבולנס סיפר לי אחר כך שהוא הבין שאנחנו זוג, ולכן דאג שידי תהיה בידו".

וינס איגר, שהמתין למונית שהתעכבה, התקשר בשמונה וחצי בבוקר למנהלו של קוקראן בלונדון. המנהל הניח שהחבורה חגגה בלילה וייעץ לאיגר להתקדם לשדה התעופה לקראת הטיסה בצהריים. בזמן שהמתין באולם היוצאים, קיבל איגר שיחת טלפון שבה נאמר לו שקוקראן נפצע קל בלבד. אולם רבע שעה לאחר מכן התקשר אמרגן ההופעות לארי פארנס וצרח בייאוש: "מה לעזאזל אתה עושה שם?! אתה צריך להגיע מיד לבית החולים בבאת'! אדי נפצע קשה מאוד". כשאיגר הגיע לבית החולים, אחות זיהתה אותו ולקחה אותו לחדר צדדי, שם בישר לו מנתח בכיר כי פציעותיו של אדי אנושות ואין סיכוי להצלתו. וינס איגר, שחלם לטוס ולהקליט באמריקה עם קוקראן, תיאר את התחושה כניפוץ חלומות מוחלט וכינה את ה-17 באפריל "אחד הימים הגרועים בחיי".

ג'ין וינסנט התאושש וליווה את גופתו של קוקראן לקבורה בקליפורניה, שם הניחה משפחתו זר ענק על קברו בצורת גיטרה. וינסנט הסכים לחזור להופיע באנגליה לבדו בסוף אותו חודש, אך מקורביו העידו כי מעולם לא התאושש מהטראומה ומהאובדן. למרבה האירוניה, בעוד האבל כבד, שיר חדש של קוקראן טיפס במצעד הבריטי. שמו היה "שלושה צעדים לגן עדן" – שיר שקוקראן עצמו כלל לא רצה להוציא כסינגל באותה עת.

אחד האנשים שנדהמו ביותר מהבשורה היה ארנולד בורלין, מנהל המלון שבו שהה קוקראן במנצ'סטר. בורלין סיפר כי אדי היה אחוז תחושה קשה שהוא עומד למות: "הוא ניגש אליי, חיוור וכבוי, ואמר שלא ישן כל הלילה בגלל מחשבות על מותו הקרוב. הוא הרגיש שאין לו מה לעשות נגד האבדון הממשמש ובא. הזעקנו לו רופא שנתן לו כדורי הרגעה. הוא הופיע מול מעריציו כשהפחד לא מרפה ממנו. כשניסיתי להרגיע אותו ולומר שאלו שטויות, הוא השיב לי שמעולם לא הרגיש כך".

ב-17 באפריל בשנת 1970 יצא התקליט CRICKLEWOOD GREEN, של להקת TEN YEARS AFTER, שמכיל גם את הלהיט LOVE LIKE A MAN.

אני ממש אוהב את הלהקה הזו! מ-א-ד! נחשפתי אליה כשהייתי נער וראיתי במקרה, בבית של חבר, עותק שחוק של התקליט שלהם שנקרא SHHH. הוא יצא בשנת 1969 (לא ידעתי את זה אז). מה שראו עיניי זו עטיפה קדמית מסקרנת ופסיכדלית ובעטיפה האחורית דיגמנו לי ארבעה מגודלי שיער שנראו לי מתקופה אחרת לגמרי (אחרי הכל, נתקלתי בתקליט הזה בתחילת האייטיז). אז הקשבתי לזה - ובום! זה סיחרר אותי. איזו גיטרה! והתופים!!! ומאז, חקרתי לעומק את סיפור הלהקה הזו. הוא בהחלט מרתק - אבל יש לי גם נקודה קצת כואבת להודות בה; רוב התקליטים של הלהקה הזו אינם מושלמים. הם מורכבים בדרך כלל מכמה קטעים חזקים מאד, כמה בינוניים וכמה שהם לחלוטין ממלאי חלל. אם ארכיב מהקטעים החזקים לטעמי תקליט אחד של הלהקה - הוא יהיה מהטובים ביותר בעולם הרוק הקלאסי, לטעמי. בכל אופן - הנה לנו תקליט מעניין מאד של הלהקה הזו ומבציר משובח. אז בואו נראה...

בשנת 1969 היה ללהקת TEN YEARS AFTER כמעט הכל: תקליטים מצליחים, הופעות מצוינות וקהל אוהד. הדבר היחיד שהיה חסר לחבריה היה סינגל טוב. אלווין לי התראיין אז לעיתון DISC AND MUSIC ECHO ואמר שקשה לו לכתוב שיר לתקליטון מסחרי, כיוון ששיר כזה חייב להיות קצר ולהעביר את המהות כבר בדקה הראשונה. מבחינתו, כתיבת שיר למוצר כזה דרשה שינוי מהותי בסגנון היצירה שלו.

באותם ימים הלהקה כבר דהרה קדימה במהירות שהייתה גורמת גם לגיטריסט המהיר במערב להזיע. ב-11 בפברואר 1970 טסה הלהקה לסיבוב הופעות בארה"ב. אלבומה החמישי כבר הוקלט אך טרם יצא לאור. ראוי לציין כי זהו אלבומה החמישי בפרק זמן של שנתיים בלבד – נתון מדהים כשלעצמו. סיבוב ההופעות כלל גם הופעה בפילמור איסט ב-26 בפברואר. ביום המופע השתרך תור של אנשים לקופות כבר משש וחצי בבוקר! עם סגירת הקופות נשבר שיא מכירות הכרטיסים באולם זה, ושתי הופעות נוספות נוספו ללוח הזמנים באופן מיידי.

רק שנה אחת חלפה מאז שהוציאו את התקליט SSSSH, והיה נראה שהחברים כבר היו במרחק גדול מהצליל הקודם שלהם. מדובר היה בתקליט הראשון שבו חברי הלהקה גילו את הסינטיסייזרים, ומכשירי ה-VCS3 הללו עמדו לשחק תפקיד חיוני עבור הלהקה במהלך השנים הבאות. בנוסף, ההפקה הייתה טובה מאי פעם, ככל הנראה בזכות טכניקות מודרניות באולפני אולימפיק בלונדון. בסך הכל, CRICKLEWOOD GREEN היה שם מטעה לתקליט שכזה. הרי זה אמור להעלות בראש משהו פולקלוריסטי, כמו SONGS FROM THE WOOD של ג'ת'רו טול או משהו כזה, אבל במקום זאת, מדובר היה בתקליט רוק קוסמי ודי אפל. אולי זה קשור לעייפות שנבעה מלוח זמנים תובעני? הלהקה דהרה אז בכל היבשות, נדחפת על ידי מנהלים חסרי רחמים. גם יכול להיות שהחברים חשבו ששירים כבדים יותר ירחיקו אותם ממעגל הפופ שביקש לשאוב אותם לתוכו?

האלבום החמישי, שנקרא CRICKLEWOOD GREEN, מכיל שירים שאני אוהב. שני הקטעים הראשונים, SUGAR THE ROAD ו-WORKING ON THE ROAD, מרגשים אותי בכל פעם מחדש כשאני מקשיב להם, למרות שהם מעולם לא הצליחו לקבל שיחזור מלא בזיכרוני כשהתקליט לא לידי. שניהם היו שירי בלוז-רוק מבוססי ריפים סולידיים, גם אם לא מרהיבים, עם כמה אפקטים של סינתיסייזר ואותו סאונד מהדהד עמוק שמכה בי כמו בפעם הראשונה. ויש בתקליט קטעים שמראים שחברי הלהקה הם לא רק רוקרים של אצטדיונים, אלא הם בעלי תעוזה ויומרנות, שרצו להיות אמנותיים ואף פרוגרים.

נקודות שיא אחרות כללו בלדה יפהפייה עם נגיעות של סיימון וגרפונקל בשם CIRCLES, ואת רוק האווירה הסוגר AS THE SUN STILL BURNS AWAY האפל. אבל מה לעזאזל עושה כאן השיר ME AND MY BABY, שהוא קטע ג'אזי שיכול היה בקלות להיכנס לתקליט ההופעה UNDEAD? אבל כאן? זה נשמע כמו מלפפון בתוך עוגה. חכו - תיכף אגיע ללהיט הגדול של התקליט (למי שקראו עד פה ותהו, נו - מה עם זה?)

עיתוני רוק רבים באותה תקופה שיבחו אותו וציינו כי זהו אלבומה הטוב ביותר של הלהקה עד כה. עיתון רולינג סטון, לעומת זאת, קטל את האלבום: "זה כמו אוכל סיני. זה ממלא אותך, אך כעבור עשר דקות אתה שוב רעב והפעם אתה רוצה המבורגר. מדוע אלווין לי חייב לחקות אחרים כל הזמן? אני מאוכזב מהאלבום וציפיתי ליותר. אני מניח שזה כפי שקלפטון אמר – 'אתה לא צריך להיות אינטליגנט כדי לנגן מוזיקה'. נו, לך תסמוך על כוכב רוק".

בישראל נמכר האלבום בזמנו ב-21 לירות, ובביקורת עליו ב"להיטון" נכתב כך: "שמו של האלבום הוא כשם רובע בלונדון המאוכלס במהגרים פקיסטנים והודים – אך כל קשר בינו לבין מילות השירים מקרי בהחלט. אלבום זה מופיע אצלנו באיחור מה, אם כי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, שכן הוא מהווה אבן דרך בהתפתחות המוזיקה. קטע אחד ודאי מוכר לכולכם והוא 'לאהוב כגבר'. הביצוע ארוך מאוד ומשלב בתוכו את כל סממני הלהקה: גיטרה מהירה, אורגן המהווה רקע מושלם וקולו המלנכולי-קמעא של מנהיג הלהקה, אלווין לי. אולם עד שאנו מגיעים לקטע זה, אנו עוברים חוויות מוזיקליות עם פזמונים קצביים הנקלטים משמיעה ראשונה. אלו אינם 'מוזיקת לעיסה' אלא מוזיקה כבדה".

אז כפי שהבנתם, שיר אחד מהאלבום נערך מחדש והפך ללהיט – LOVE LIKE A MAN. באנגליה יצא הסינגל עם זה כשבצד א' שלו הגרסה המקוצרת, ובצד ב' גרסה חיה בת שבע דקות מהפילמור ווסט. הסיבה להוצאת סינגל במבנה כזה הייתה רצונה של הלהקה להוכיח לקהל שזו לא "להקת סינגלים", אלא שכוחם הגדול טמון בהופעות החיות. עם זאת, בשיר LOVE LIKE A MAN קיים לטעמי אחד הריפים הגדולים בתולדות הרוק – סוג של ריף שנקרא באנגלית KILLER RIFF. עם זאת, הסולואים בגיטרה של אלווין לי הם אכן מהירים ומלאי חשמל. השאלה היא... כמה זמן נדרש לכל סולו שכזה לפני שהוא מתחיל לעייף עם החזרתיות שלו? אלווין לי פיתח, ללא ספק, סגנון אישי בנגינה - אבל כשזה חוזר על עצמו? זה נשחק. קחו את התקליט הזה, שימו את השיר LOVE LIKE A MAN בתחילת סולו הגיטרה שלו שם, אז תקפיצו את המחט קצת קדימה... ואז תקפיצו עוד קצת קדימה... ועוד קצת קדימה - ותגלו שהסולו פשוט לא השתנה... אבל הריף הזה והתחושה שהחברים מנגנים אותו ביחד? זה פרייסלס!

באפריל 1970 הופיעה הלהקה באנגליה ובסקוטלנד. באותה עת יצא לאור הסרט על פסטיבל וודסטוק לצד אלבום הפסקול המשולש. השילוב בין החשיפה בוודסטוק (והופעת הלהקה הבלתי נשכחת בו) לבין הסינגל LOVE LIKE A MAN, הפך את חברי TEN YEARS AFTER לכוכבי-על. אבל... שנים ספורות לאחר מכן הסיפור כבר ייראה אחרת לגמרי.

גם זה קרה ב-17 באפריל:

- בשנת 1998 מתה לינדה מקרטני, אשתו של פול, מסרטן בגיל 56.

- בשנת 1970 נערך סשן ההקלטות הראשון של להקת סנטנה לאלבומה השני שנקרא ABRAXAS. זה היה באולפני WALLY HEIDER בסן פרנסיסקו. האלבום עצמו יצא בספטמבר.

- בשנת 1983 רץ ג'ו סטראמר, מלהקת הקלאש, מרתון וסיים אותו לאחר ארבע שעות ו-13 דקות. לסובביו סיפר בגאווה שהאימון העיקרי שלו היה שתיית 10 כוסות בירה בלילה הקודם.

- בשנת 1989 שיחרר ניל יאנג לשוק היפני והאוסטרלי תקליטון מורחב ושמו ELDORADO. יחד עמו בהקלטה הרכב חד פעמי שנקרא THE RESTLESS. השירים יופיעו בהמשך אותה שנה באלבומו FREEDOM.

- בשנת 1964 הופיע ואן מוריסון בפעם הראשונה עם להקת THEM. זה היה במלון MERITIME בבלפאסט. הוא היה אז בן 18.

- בשנת 1981 יצא התקליטון GREY DAY של להקת מאדנס. ובאותו יום בדיוק יצא התקליט FUTURE SHOCK של להקת גילאן... הלא היא להקתו של זמר להקת דיפ פרפל בעברו (ובעתידו...) - איאן גילאן. וביום זה בשנת 1989 יצא תקליט חדש ללהקה בה איאן גילאן היה פעם חבר. הלהקה היא בלאק סאבאת' והתקליט נקרא HEADLESS CROSS. איפה זה ואיפה התקליט "פרנואיד"? ובאותו יום שבו יצא התקליט הזה של סאבאת', הבי ג'יס הוציאו תקליט חדש ששמו ONE. ובדיוק שנה אחרים ניק קייב והבאד סידס הוציאו את האלבום THE GOOD SON.

- בשנת 1969 הופיעה להקת THE BAND על במה לראשונה תחת שמה ולא כלהקת הליווי של בוב דילן. זה היה באולם WINTERLAND בסאן פרנסיסקו.

- בשנת 2007 אולץ הזמר בריאן פרי להתנצל לאחר ששיבח במגזין גרמני את צלב הקרס. לכתב הגרמני הוא אמר בראיון ש"הגרמנים ידעו כיצד לשים את אור הזרקורים היטב עליהם. אני מדבר על המצעדים והדגלים.

זה פשוט נפלא". פרי, שחשב אחרת ואף הופיע בישראל, סיפר לאחר מכן כי השערורייה העציבה אותו מאד.

- בשנת 1940 נולד הזמר בילי פיורי (שם אמיתי - רונלד ויצ'רלי) שידע כמה להיטים בסיקסטיז. ביניהם HALFWAY TO PARADISE ו- JEALOUSY. הוא מת בשנת 1986 מהתקף לב.

- בשנת 1989 יצא תקליטה השני של להקת פיקסיז ושמו DOOLITLE. הוא כולל את הלהיט HERE COMES YOUR MAN.

- בשנת 2008 מת מסרטן דני פדריצ'י, שהיה האורגניסט הקבוע בלהקתו של ברוס ספרינגסטין - THE E STREET BAND. פדריצ'י עבד עם ספרינגסטין עוד הרבה לפני שהאחרון התפרסם, כששניהם היו חברים בלהקת STILL MILL.

- בשנת 1972 נולדה הבת השנייה של קית' ריצ'רדס לחברתו, אניטה פאלנברג. שמה אז היה DANDELION. לאחר מכן שונה שמה לאנג'לה.

- בשנת 1966 יצא לאור השיר WILD THING של הטרוגס. אכן דבר פראי.

- בשנת 1971 שוחרר לחנויות התקליטון LOVE HER MADLY של הדלתות. הגיטריסט, רובי קריגר, כתב את השיר אחרי עוד ריב שהיה לו עם בת הזוג שלו והיא טרקה את הדלת בעצבים.

- בשנת 1966 הקליטו הביטלס באולפן את השיר על הרופא המפוקפק,"דוקטור רוברט", שנכלל באלבומם ריבולבר.

- בשנת 1948 נולד יאן האמר, שהיה הקלידן המשובח בלהקת מהאווישנו אורקסטרה, עמה הופיע והקליט עד לפירוקה ב-1973. את עושרו האמיתי הוא מצא בהמשך כשהלחין את נעימת הנושא לסדרת הטלוויזיה המצליחה 'מיאמי וייס'.

- בשנת 1973 קיבלו חברי להקת פינק פלויד אלבום זהב על מכירות 'הצד האפל של הירח'. האלבום נשאר מאז במצעד המכירות למשך עשר שנים רצופות. דבר שהפך אותו לאלבום הכי נמכר בהיסטוריית הרוק.

- בשנת 1970 הופיע ג'וני קאש, בהזמנתו של הנשיא ניקסון, בבית הלבן.

- בשנת 1971 הכיל המצעד הבריטי ארבעה להיטים מארבע חיפושיות שונות: פול מקרטני עם ANOTHER DAY, ג'ון לנון עם POWER TO THE PEOPLE, ג'ורג' האריסון עם MY SWEET LORD ורינגו סטאר עם IT DON'T COME EASY.

- בשנת 1943, נולד רוי אסטרדה, שהיה הבסיסט המקורי בלהקת "אמהות ההמצאה" של פרנק זאפה. אסטרדה ניגן בכל אלבומי הלהקה עד לפירוקה בשנת 1969. עם פירוק הלהקה הוא ניגן קצת בלהקתו של קפטיין ביפהארט ולאחר מכן הוא ניגן בהרכב הראשון של LITTLE FEAT. בשנת 1994 הוא נשלח לשש שנים בכלא לאחר שנתפס באונס של קטין. בינואר 2012 הוא הודה באשמת התעללות מינית רציפה בבת משפחה צעירה יותר מגיל 14. בהסדר הטיעון הוא נידון ל-25 שנות מאסר ואינו זכאי לשחרור מוקדם. עצוב מאד שכך הוא התנהל.

- בשנת 1978 הופיע דייויד בואי בשיקגו. בעקבות זאת, שלפתי את הביקורת על ההופעה שפורסמה אז ברולינג סטון: "הקריירה של דייויד בואי הייתה בנויה משינויי סגנון תזזיתיים. הדבר המפתיע ביותר בהופעה החיה החדשה שלו הוא הקלות שבה הוא טווה את החוטים למארג מהודק. במהלך המופע בן השעתיים, בואי העניק דגש שווה למוזיקה החדשה שיצר עם בריאן אינו, לצד הרוק הנוקשה שיצר כזיגי סטארדאסט. השיר HEROES מדגים בצורה הטובה ביותר את הקונפליקטים במוזיקה החדשה של בואי, כמו גם את סקרנותו כלפי החיים בשילוב עם דמותו של זיגי. זוהי אנושיות מול טכנולוגיה. זהו הנושא המלווה את עלייתו של בואי לבמה כזיגי סטארדאסט בפתיחת החלק השני של המופע.

זיגי המקורי היה פוזת רוק קלישאתית וגדולה מהחיים; זיגי החדש הוא דרמטי ומתכתב עם דמותו של בואי עצמו. הוא מבצע את שירי העבר באופן שונה. שתי ההופעות של בואי היו פנינים של ממש. הוא עובד עם הלהקה הטובה ביותר שלו עד כה: הגיטריסט, אדריאן בילו, מלהטט על מיתרי הגיטרה שלו באופן מעוות ומרהיב המשתלב להפליא עם הקלידים של רוג'ר פאוואל. הרגע הנהדר ביותר קרה בהופעה השנייה, כאשר אזור התזמורת הוזז ולפתע בואי היה קרוב מתמיד לקהל. הוא זינק מהבמה ונגע במישהו מהנוכחים. עד שהקהל הבין מה קרה, בואי כבר חזר לבמה. זה נמשך שנייה אחת בלבד. לדייויד בואי יש אלף פרצופים ואי אפשר לדעת איזה מהם הוא פרצופו האמיתי, אך זה בהחלט מה שהופך את ההופעה למרתקת כל כך".

ב-17 באפריל בשנת 1970 יצא תקליט הסולו הראשון של פול מקרטני ששמו MCCARTNEY.

אינני זוכר מתי ואיפה נתקלתי לראשונה באלבום הסולו הזה של פול מקרטני. אני רק זוכר שהייתי נער כששמעתי אותו לראשונה, והופתעתי מאוד מהאופי ה"ביתי" של ההקלטה, שהיוותה חריגה מהסאונד המלוטש והמורכב של הביטלס. נכבשתי בפשטות המכוונת שלו ובשירים המכסים מגוון נושאים, ובהם אהבה, משפחה והנאות חיי היומיום. אסכם בחריזה – פול עושה פה הכול.

יש משפט האומר כי החיים הם קערה מלאה בדובדבנים. אם כך, מדוע על עטיפת אלבומו הראשון של מקרטני מונחים הדובדבנים מחוץ לקערה? האם זהו רמז נוסף ל"מותו" של פול מקרטני? כן, אלו בדיוק החומרים שמהם נבנות הרצאות מעניינות. אז בואו נראה...

הפעם נראה שמקרטני "מת" באופן אחר לגמרי, המהווה מרכיב חשוב בהכנת האלבום הזה. פול מקרטני ידע שהוא בצרות באותו בוקר שבו לא יכול היה להרים את הראש. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, מצבו הלך והחמיר. הוא סבל מלילות ללא שינה ומרעידות גוף מרוב מתח. בימים הוא נהג לשתות אלכוהול בכמויות מפחידות, ולא סתם אלכוהול – אלא שילוב מאסיבי של אלכוהול ומריחואנה. בנוסף, הוא עישן בשרשרת והדליק סיגריה בסיגריה. פול מקרטני של סוף שנת 1969 היה שבר כלי על סף התמוטטות עצבים. קודם לכן, הוא ניסה במשך כמה שנים להחזיק במו ידיו את להקת נעוריו האהובה – החיפושיות. לולא הוא, הביטלס היו מתפרקים כבר ב-1967 לאחר מות האמרגן שלהם, בריאן אפשטיין, ואולי אף לפני כן, כשהארבעה הפסיקו להופיע ונפוצו לכל עבר. לנון רצה לפרק, ומקרטני התעקש להישאר. בשנת 1969 חמקו לו הביטלס מבין האצבעות, כמי שמנסה להחזיק מים בכפות ידיו.

הכרזתו של ג'ון לנון באחת הפגישות על רצונו לעזוב את הביטלס הייתה מכת מחץ עבור מקרטני. זאת אף שג'ורג' האריסון ורינגו סטאר כבר הספיקו לעזוב את הלהקה ולחזור אליה בעבר. לנון צרח באמצע פגישת עסקים שגרתית במשרדי חברת "אפל" שהוא רוצה "להתגרש מהלהקה כפי שהתגרשתי מסינתיה". זה קרה שישה ימים בלבד לפני צאת האלבום "אבי רואד".

אחרי "סרג'נט פפר" ומותו של בריאן אפשטיין, הפך מקרטני למנהיג הביטלס – האיש שהניע את התהליכים. הוא זה שהגה את "סרג'נט פפר", את MAGICAL MYSTERY TOUR, את המעטפת הלבנה לאלבום הכפול ואת הקונספט לסשנים של GET BACK ב-1969. כן, לאחרים זה לא ממש היה איכפת. והוא היה זה שהתקשר לשאר החברים וביקש מהם להתאחד כדי ליצור את האלבום "אבי רואד". והנה, לראשונה בחייו, הוא הרגיש חסר תועלת. הוא הקדיש את כל חייו ללהקה; מגיל 15 הוא לא ידע שום דבר אחר.

פול לא ידע מה זה לנגן עם להקה אחרת. פול תמיד היה "חיפושית", וכשזה נגמר – נפלו עליו השמיים. הוא הרגיש כאילו איבד לפתע את עבודתו הקבועה. בגיל 27 חש שסיים את חייו וחווה משבר זהות עמוק. הוא לא ידע מי הוא ללא הביטלס שיעטפו את מהותו. חייו נראו ריקים מתמיד. הוא כעס על עצמו ואיבד את הביטחון העצמי שבו היה כה ידוע. הוא האשים בכך רק את עצמו. ממקרטני השנון והחריף הוא הפך לצל של אדם שאינו מסוגל לצאת מחדר השינה מרוב דיכאון. ממנהיג הלהקה הטובה בעולם הוא הפך לאיש השנוא ביותר במחנה הביטלס. הוא אף גידל זקן עבות – לא מתוך רצון לעקוב אחר אופנה כלשהי, אלא כביטוי לדיכאון הכבד שבו היה שרוי.

אשתו הטרייה, לינדה, היא זו שהצילה אותו. היא הבינה שבעלה שוקע בבוץ טובעני ותפקידה להוציא אותו משם. בסתיו 1969 הסתתרו פול ולינדה בביתם החדש בסקוטלנד, הרחק מלונדון ומכל הבלגן שאפף את העיר. הבית בסקוטלנד היה חורבה כשפול רכש אותו; למעשה, הוא נקנה בעצת רואי החשבון שלו כדי להשקיע את הכסף בנכס, אחרת היה נבלע בחובות מס הכנסה גבוהים ששררו אז בבריטניה.

בנוסף לצרות הללו, החלו לזרום מארה"ב שמועות על מותו של מקרטני. הרמזים ל"מוות" פשטו במהירות ולא הקלו על פול השבור. הוא החליט שהגיע הזמן להוכיח שהוא חי וקיים, אף שבתוכו הרגיש כאיש מת. בחג המולד של 1969 חזר ללונדון והחל לעבוד על אלבום הסולו הראשון שלו. ההקלטות נערכו בבית המגורים שלו. למרות שג'ון לנון וג'ורג' האריסון הוציאו אלבומי סולו לפניו, האלבום של מקרטני היה הראשון מבין חברי הלהקה שהכיל שירי פופ מקוריים (רינגו הוציא לפני כן אלבום של שירי סטנדרט שאמו אהבה).

השיר הראשון והקצרצר באלבום, THE LOVELY LINDA, הוקלט כניסיון לבדוק את ציוד ההקלטה החדש שבביתו – מכשיר הקלטה בעל ארבעה ערוצים, ממש כמו זה שבו הקליטו הביטלס את "סרג'נט פפר". מקרטני כתב את השיר בחווה בסקוטלנד ב-1969, מתוך צורך לשקף את אהבתו לאשתו בפני העולם כולו, כפי שעשה ג'ון לנון ללא הרף מאז פגש את יוקו אונו. בהקלטה נשמע מקרטני מתופף על ספר טלפונים, ובהמשך סיפר שניתן לשמוע בשיר את חריקת הדלת כשלינדה נכנסה פנימה בזמן ההקלטה. השיר קצר מאוד, ומקרטני ציין מספר פעמים בעבר שבכוונתו להשלים אותו – אך זה טרם קרה, וספק אם יקרה.

במהלך אותם סשנים הוא קפץ לאולפני "אבי רואד" (ב-3 בינואר 1970) כדי להקליט עם ג'ורג' ורינגו את השיר I ME MINE. ג'ון לא נכח בהקלטה, וזה היה למעשה השיר האחרון שהקליטו הביטלס תחת שמם – המסמר האחרון בארון. למרות שכלי התקשורת ציינו שהאלבום הוקלט כולו בביתו של פול, האמת הייתה שחלק מהשירים הוקלטו באולפני EMI (באבי רואד) או מורגן. ועדיין, באלבום שרתה אווירה ביתית. הקונספט שלו היה רחוק שנות אור מהישגיו של מקרטני באלבום "אבי רואד" שקדם לו. כאן הוא בחר בסאונד מחוספס ובעריכה שנראית כמעט לא גמורה; הוא רצה אלבום משפחתי ואינטימי. מקרטני לא רצה שאלן קליין, שאר חברי הלהקה או העולם ידעו על האלבום מראש, ולכן הוטלה סודיות על הפרויקט. רק מעטים ב"אפל" וטכנאי האולפן ידעו על כך, בעוד לינדה קבעה את ההקלטות תחת השם הבדוי "בילי מרטין".

הצרות מול חבריו ללהקה החלו כשקבע את תאריך יציאת האלבום לאפריל 1970. הבעיה הייתה שהוא תיאם זאת רק מול ניל אספינל, העוזר של הביטלס. כשהדבר נודע לאלן קליין, הוא עדכן את שאר החברים. בתחילה קיבל מקרטני אישור לשחרר את האלבום כמתוכנן, אך חמישה ימים לפני המועד הודיעו לנון והאריסון שהם דוחים את היציאה ליוני 1970. במקום לשלוח גורם חיצוני, התנדב רינגו לבשר זאת לפול בביתו. המתופף, שביתו היה במרחק דקות הליכה מזה של פול, לא ידע שהוא עומד לחוות תקרית קשה. הוא קיווה שדמותו המשעשעת תרכך את מקרטני, ובידו היה מכתב חתום על ידי ג'ון וג'ורג': "פול היקר, חשבנו רבות על התקליטים המיועדים שלך ושל הביטלס, והחלטנו שיהיה זה צעד שגוי מצד 'אפל' להוציא שני תקליטים 'גדולים' במרחק של שבוע זה מזה. לכן דרשנו מ-EMI לדחות את תאריך יציאת התקליט שלך ל-4 ביוני. חשבנו שתסכים איתנו, בהתחשב בכך שהתקליט של הביטלס ייצא ב-24 באפריל. צר לנו שזה המצב, אין פה שום דבר אישי. באהבה, ג'ון וג'ורג'".

פול, שעצביו היו ממילא רופפים, הזמין את רינגו פנימה. כשקרא את המכתב התפוצץ מכעס וגירש את רינגו מביתו באיומים ובקללות. הוא הרגיש שחבריו ללהקה מתייחסים אליו כאל סמרטוט. לבסוף נסוגו הביטלס, אלבומו של מקרטני יצא ב-17 באפריל, ויציאת LET IT BE נדחתה ל-8 במאי.

הביקורות בזמן אמת היו קשות. הקהל והמבקרים חוו אכזבה מרה; הם ציפו ליצירת מופת הפקתית בסגנון "אבי רואד" וקיבלו אלבום "לא אפוי" ומחוספס. עיתון מלודי מייקר פרסם ביום היציאה: "זה נשמע כמו אדם הניצב לבדו באולפן קטן ומשתעשע עם שירים לא גמורים. ניכר כאן חסרונו של ג'ורג' מרטין. התקליט כולל את המיטב ואת המירע של כישרון יוצא דופן". עיתון DISC AND MUSIC ECHO היה חריף עוד יותר: "זו פשוט אכזבה מרירה. יש כאן תחושה של בגידה מצדו".

ברולינג סטון נכתב בשעתו: " 'מקרטני' הוא אלבום שרוצה לשכנע בכל מחיר. המסר המפורש והעקבי שלו הוא שפול מקרטני, אשתו לינדה ומשפחתם מצאו שלווה ואושר שקט בבית מרוחק מהעיר, הרחק מההמולה של תעשיית המוזיקה. זהו חזון יפה, וכמו רוב המאזינים, רציתי מאוד להאמין שהוא נכון; על בסיס המוזיקה לבדה – שוכנעתי לגמרי. 14 הקטעים ב-'מקרטני' הם דוגמאות מופלאות לאושר, הרפיה ושביעות רצון.

לרוע המזל, יש באלבום הזה יותר מאשר רק מוזיקה. קיים גם מידע חיצוני המגיע ישירות מפול עצמו, מה שמטיל ספק אמיתי בתמונה היפה שהשירים מציירים. עטיפת האלבום, המעוטרת בעשרות תמונות משפחתיות, מצהירה כי פול ולינדה מצאו שלווה ואושר בצורה שנראית מיותרת ומוגזמת. דיווחים רבים בעיתונות העולמית הפכו את המסר הזה לכותרת ראשית, שלושה ימים בלבד לפני שהאלבום יצא למכירה. אד סאליבן הכריז בשבוע שעבר לצופיו כי 'פול מקרטני יציג את התקליט החדש שלו לקהל האמריקני'. כשהמיליונים צפו, התוכנית הקרינה על המסך תמונות נוספות של המשפחה המאושרת כשברקע מתנגן אחד משירי האלבום. זה לא היה משכנע". (הקליפ ששודר אצל סאליבן היה לשיר MAYBE I'M AMAZED, וכלל תמונות סטילס שצילמה לינדה).

הביקורת של הרולינג סטון ממשיכה: "אולם המטרידים מכולם הם ארבעת דפי המידע שצורפו לאלבום – דפים שלמרות רצונו של פול, אינם נכללים במהדורה האמריקנית. הם מכילים הצהרות רבות עוד יותר על האושר והשלווה של פול ולינדה בימים אלה, ומופיעות בהם גם התבטאויות של פול בנוגע ליחסיו עם הביטלס – אמירות שנודף מהן ריח של נקמנות לא נעימה.

אף על פי שזו שאלה כואבת, מדוע בחר פול לעטוף תקליט יפה ונעים כל כך בתעמולה כה מרושעת? הן מבחינת איכות השירים והן מבחינת ההפקה, 'מקרטני' יהיה ללא ספק אכזבה עבור מעריצי ביטלס רבים. רוב האנשים קיוו כנראה שהאלבום של פול יהיה קפיצה ענקית 'אל מעבר לביטלס', אקסטרווגנזה סוחפת עם שירים שיגרמו ל-HEY JUDE ול-LET IT BE להחוויר לעומתם. זה לא קרה. בהשוואה למיטב היצירות הקודמות של הביטלס, השירים ב-'מקרטני' הם מדרגה שנייה מובהקת.

במקום לאמץ את תפקיד ה-'סופר פול', בחר מקרטני לשמור על דברים אישיים ופשוטים – 'קלילים ומשוחררים', כפי שציין בריאיון הרשמי. הן הלחנים והן המילים באלבום הם דלילים ולא מסובכים. לשני השירים הראשונים בצד א', למשל, אין כמעט תוכן מילולי או מלודי. השיר הפותח מתחיל ב-'לה-לה-לה-לה לינדה המקסימה, עם הפרחים המקסימים בשערה'. פול חוזר על כך פעם אחת, מצחקק ועוצר.

הדגש על הפשטות הוא המפתח להבנת האלבום כולו. למרבה ההפתעה, הוא מצליח להתעלות על הציפיות שלנו למשהו מונומנטלי יותר, וזה עובד טוב מאוד. אמנם אין כאן שירים בפרופורציות של שירי ביטלס קלאסיים, אך רוב הקטעים נעשו בטוב טעם ומהנים להאזנה.

בקיצור, אם אפשר לקבל את האלבום במונחים שלו, 'מקרטני' עומד כיצירה טובה מאוד, גם אם לא מדהימה. הבעיה שלי היא שכל הפרסום סביב התקליט מקשה עליי להאמין ש-'מקרטני' הוא אכן מה שהוא נראה. בחבילת המידע המיוחדת שפול רצה לכלול באלבום אנו מוצאים הצהרות קשות להפליא.

החומר הזה רומז שמעריצי הביטלס צריכים להכיר בכך שהלהקה התפרקה לחלוטין, וכי הגיעה העת לעקוב אחר האיש שהיה הגאון האמיתי של ההרכב מלכתחילה – כלומר, פול מקרטני. אם רוצים להפליג בספקולציות על משמעות הדבר, האפשרויות הן אינסופיות. מדוע, למשל, שיתף פול את לינדה באלבום הזה? האם היה זה ניסיון סרק שלו להתעלות על ג'ון ויוקו? אני מאוד אוהב את מקרטני. אבל אני זוכר שגם אנשי טרויה אהבו את סוס העץ שגלגלו אל שעריהם, עד שגילו שהוא חלול מבפנים ומלא בלוחמים עוינים".

עד כאן הביקורת. ותוכלו לקרוא עוד על התגובות לאלבום בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

מכאן אמשיך בסקירת השירים בתקליט. על שיר הפתיחה הקצרצר על לינדה כבר כתבתי. אז בואו נתקדם... השיר THAT WOULD BE SOMETHING הוא שיר אהבה נוסף שכתב פול בחוותו שבסקוטלנד. ג'ורג' האריסון, שהיה אז מריר כלפי פול וכלפי התקליט הזה, דווקא התחבר לשיר הזה. הנה מה שאמר עם יציאת התקליט: "השיר THAT WOULD BE SOMETHING וגם השיר MAYBE I'M AMAZED הם נהדרים. שאר השירים 'לא משהו' ואפילו מאכזבים. אולי פשוט צריך לגשת לדברים ללא ציפייה, ואז כל דבר טוב מתקבל כבונוס נהדר בחיים".

הקטע האינסטרומנטלי VALENTINE DAY הוקלט בביתו של פול בדצמבר 1969. הוא החל באלתור רעיוני שלו. שנים לאחר מכן תיאר פול את תהליך העבודה על השיר בריאיון: "נכנסתי כל יום לאולפן והתחלתי בבניית ערוץ תופים. אחרי שהקלטתי אותו, התחלתי לעבוד על כתיבת שיר שיתאים לו. זו ממש הדרך ההפוכה מזו שבה כתבתי מוזיקה עד אז". את השיר EVERY NIGHT הציע מקרטני לביטלס, אך הוא לא הושלם ב-1969 והלהקה ביצעה רק שני ניסיונות עבודה קצרים עליו. מקרטני השלים את הכתיבה במהלך חופשה ביוון. השיר הוקלט באולפני אבי רואד ב-23 בפברואר 1970, והוא אחד השירים האהובים עליי באלבום.

הקטע הבא נקרא HOT AS SUN / GLASSES. הוא מורכב מאפקטים של סאונד ומקטע קצר משיר אחר שלו (ששמו אינו מצוין). מקרטני ציין שכתב את HOT AS SUN בסוף שנות החמישים ושהביטלס נהגו לנגן אותו מדי פעם בחזרות. הקטע הוקלט לאלבום באולפני MORGAN והוא מתחבר לקטע בשם GLASSES, שבו נוגנה מוזיקה באמצעות כוסות יין. הקטע מסתיים בכמה שניות מהשיר SUICIDE בסגנון קברט המזכיר את פרנק סינטרה. מקרטני אף שלח לסינטרה דמו של השיר בניסיון לעניין אותו בהקלטתו, אך ל-'מר עיניים כחולות' לא היה שום רצון להקליט שיר ששמו הוא "התאבדות".

השיר JUNK נכתב בשנת 1968 במהלך שהותם של הביטלס בהודו. פול ניסה לשלבו ב"אלבום הלבן", אך ללא הצלחה. במהלך העבודה עם הביטלס הוא נקרא גם JUBILEE או JUNK IN THE YARD. מקרטני הקליט שני טייקים לשיר, והשני הוא שנבחר לאלבום. צד א' נחתם בשיר MAN WE WAS LONELY. הוא נכתב לקראת סוף ההקלטות והושלם תוך 12 טייקים. לינדה היא זו ששרה כאן את קולות ההרמוניה. בארצנו הקטנטונת השיר אף צעד במצעדים של גלי צה"ל (תחת השם 'כמה היינו בודדים'). ב-6 בספטמבר 1970 הוא הגיע למקום השמיני במצעד (את המצעד המלא תוכלו לראות בספרי הראשון, 'רוק מסביב לשעון').

צד ב' נפתח בקטע OO YOU, שיר אהבה בסגנון רוק ואחד הקטעים האהובים עליי. הוא הוקלט בדצמבר 1969, ומשום מה שמו כמעט לא עולה כשמדברים על התקליט, למרות שלדעתי זהו אחד הקטעים המדליקים ביותר של מקרטני מאותה תקופה. הקטע MOMMA MISS AMERICA הוא אינסטרומנטלי והוקלט כולו בביתו של פול. בתחילת הקטע נשמע מקרטני אומר ROCK AND ROLL SPRING TIME – כנראה שמו המקורי המתוכנן. השיר TEDDY BOY היה לחן שמקרטני הציע לביטלס; הוא נכלל ברשימת השירים המקורית לאלבום GET BACK (שנגנז בזמנו), והביטלס הקליטו שישה טייקים לא מוצלחים שלו. שם השיר הוא כינוי לנערים פרחחים בליברפול של סוף שנות החמישים.

עבור הקטע SINGALONG JUNK לקח מקרטני את הטייק הראשון של השיר JUNK והפך אותו לאינסטרומנטלי. בשם השיר הוא מציע למאזינים – שכבר שמעו את הגרסה המושרת בצד הראשון – לשיר להנאתם יחד עם המנגינה המופיעה כעת בצד השני. השיר MAYBE I'M AMAZED הוא לטעמי הטוב ביותר באלבום. הוא נכתב בלונדון זמן קצר לאחר שפול החל לצאת עם לינדה, והוקלט ב-22 בפברואר 1970 באבי רואד. זהו "שיר ניצחון" עבור מקרטני, המדגים היטב איזה זמר מדהים הוא ובעל אחד הקולות הנדירים בעולם המוזיקה. הוא יכול היה להיות סינגל מצליח מאוד, אך המדיניות של פול אז הייתה לא להוציא שירים מהאלבום על גבי תקליטונים.

הקטע החותם את האלבום נקרא KREEN AKRORE, קטע אווירתי המבוסס בעיקר על תיפוף. מקרטני רצה להמחיש בו את הציד שביצע האדם הלבן בשבט אינדיאנים בברזיל הנושא שם זה. הוא ראה סרט על הנושא בטלוויזיה והחליט להנציח אותו כדי להעלות מודעות. מקרטני אף הקליט לאלבום צלילים של חץ וקשת אמיתיים, וסיפר שהקשת נשברה לו במהלך ההקלטות. טכנאי ההקלטה, רובין בלאק, היה אז בן 19 בלבד כשהקליט את הקטע באולפני MORGAN.

כך סיפר בלאק שנים לאחר מכן בספר על אולפני ההקלטה הגדולים של אנגליה: "פול נכנס לאולפן נרגש מאוד מתוכנית שראה בטלוויזיה על שבט בברזיל, בזמן שעסקתי בהעמסת סלילי הקלטה למכשיר שמונת הערוצים. לפתע הוא הצהיר שהוא קופץ לרגע לחנות 'הרודס'. הוא חזר כעבור זמן מה עם חץ וקשת אמיתיים. נדהמתי. הוא הסביר שהוא רוצה להקליט צליל של חץ הטס באוויר. הצבתי כמה מיקרופונים בחלל החדר הגדול כדי לקלוט את השחרור מהקשת, את המעוף המהיר ואת הנעיצה במטרה שפול הציב בצד השני. פול נעמד בכניסה לאולפן וכיוון את החץ; אני רק התפללתי שהוא לא יפגע באחד המיקרופונים היקרים שבדרך. למזלי, הוא היה מיומן מאוד".

עטיפת האלבום שיקפה היטב את הקו המשפחתי בביתם של הזוג מקרטני – כל התמונות בעטיפה החיצונית והפנימית צולמו על ידי לינדה (העטיפה הפנימית כוללת 21 תמונות). ועובדה אחת ברורה לגבי תקליט הסולו הראשון: לפול מקרטני היה אומץ רב (גם אם הוא לא חש כך בזמן אמת). עם זאת, באותה עת הוא עדיין לא היה להוט לצאת להופעות כדי לקדם את התקליט. עדיין לא היה לו את הביטחון העצמי לזה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459