רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 בדצמבר (17.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני חושב שחלמתי את כל השירים שכתבתי. אני לא חולם באופן קבוע חלומות. כשאנשים מספרים לי שהיה להם חלום מוזר לאחרונה בלילה, הם נסעו ברחוב, ובלה, בלה, בלה - אני לא מתייחס לזה. אני חולם בהפשטות, בצבעים. אני חולם מוזיקה וצורות וציורים ופסלים. התעוררתי בארבע וחצי בבוקר עם סימפוניה שלמה בראש שלי. אמרתי לעצמי, 'זה כל כך טוב שאני לא צריך לקום עכשיו. אני אזכור את זה כשאתעורר מאוחר יותר'. ואז מאוחר יותר כשאני מתעורר, זה נעלם... הייתי באמצע פגישה עם מישהו, והרעיון של JUST THE WAY YOU ARE בקע לי מהראש. אמרתי, 'אני צריך ללכת הביתה עכשיו ולכתוב את השיר הזה'. עצרתי באותו רגע את הפגישה. אני שונא לדבר בדרכים קוסמיות. אנשים אחרים אומרים שהם צריכים להיכנס לאווירה, לעשות את היוגה שלהם, ואולי זה עובד בשבילם. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני מבין שסטיבי וונדר כותב שיר ביום. הבחור הזה שומר על כושר, כאילו זה אימון מוזיקלי. ניסיתי את זה פעם. זה היה מאוד מתסכל... אני אוהב כשאנשים אחרים עושים את השירים שלי. זו הייתה הכוונה המקורית שלי, להיות כותב שירים. קיבלתי ביקורת במשך השנים על זה שאני לא מספיק מסוגנן אישית. אני משנה את הקול שלי הרבה. לפעמים אני שר כמו ריי צ'ארלס. בימיי הראשונים ניסיתי לשיר כמו הביטלס. הביקורת על כך מעולם לא הטרידה אותי כי אני, ככותב שירים, תמיד מנסה להתאים את המגבלות הקוליות שלי למה שהשיר צריך להיות. לפעמים אני מנסה לשיר כמו גבר שחור. אני לא חושב שאני ממש זמר. תמיד רציתי לשיר כמו ריי

צ'ארלס או סאם קוק או ווילסון פיקט. יש כמה בחורים לבנים שהיו להם קריירות נהדרות כששרו כמו גברים שחורים. סטיב ווינווד, ג'ו קוקר, אבל זה לא הקול האמיתי שלי. אני יודע מי אני, אני יודע מאיפה באתי, ואני פשוט לא חושב על עצמי ככוכב רוק. כאשר אני הולך ברחוב, זה רק אני. אנשים אומרים, 'תראו, הנה בילי ג'ואל', ואני משיב 'אה, כן, כוכב רוק'. זה מצחיק אותי. אני לא רוצה לפגוע ברגשותיו של אף אחד, כי אם הייתי רואה את פול מקרטני הולך ברחוב, הייתי ניגש אליו והוא היה מתנשא, ודאי הייתי יוצא מזה שבור לב" (בילי ג'ואל)

ב-17 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליטו הרביעי של דייויד בואי, ששמו HUNKY DORY (ובתרגום - הכל בסדר).

גם אם באותו רגע העולם עדיין פיהק באדישות. היה זה התקליט הרביעי של הגאון בבנייה, דייויד בואי, ושמו HUNKY DORY, ביטוי סלנג בריטי חביב שמשמעותו בתרגום חופשי היא שהכל בסדר, הכל טיפ-טופ. אבל אם נחזיר את הגלגל לאחור, לתחילת אותה שנה, המצב של בואי היה רחוק מלהיות הכל בסדר. למעשה, הוא היה בצרות צרורות.

בינואר 1971 דייויד בואי מצא את עצמו בבור עמוק. ההצלחה המטאורית של הלהיט החללי SPACE ODDITY התפוגגה לה כמו עשן סיגריות בפאב אפלולי, והותירה אחריה שובל של אכזבה וחשש כבד מפני התווית המפחידה מכולן: ONE HIT WONDER. שנה קודם לכן הוא שחרר את תקליטו המצוין THE MAN WHO SOLD THE WORLD, יצירה כבדה ואפלה, אך הקהל הצביע ברגליים והתקליט נשאר על המדפים, נטול להיטים לרפואה. באותם ימים, הדמות הצבעונית של זיגי סטארדאסט עוד לא הייתה אפילו בגדר רעיון הזוי במוחו הקודח, ובואי, שכבר טעם את טעם הניצחון עם קבלת פרס IVOR NOVELLO היוקרתי, נאלץ לגרד את עצמו מהמיטה כל בוקר עם תחושת כישלון צורבת.

נראה היה שהקריירה שלו צוללת לתהום. הסינגל האחרון שלו, THE PRETTIEST STAR, התרסק בקול דממה דקה, והתקליט שלו נכשל מסחרית באופן כה מוחץ עד שהגיטריסט הפנומנלי שלו, מיק רונסון, ארז את חפציו וחזר בבושת פנים לעיר הולדתו HULL כדי לעבוד שם כגנן ולסדר ערוגות פרחים במקום סולואים של גיטרה. בואי נאלץ לחלטר בהופעות בפאבים מעופשים תמורת סכומים שהספיקו בקושי לסיגריות, והרגיש איך הרכבת דוהרת בלעדיו. הוא הביט בקנאה מהולה בתסכול על חבריו, מארק בולאן ואלטון ג'ון, שעקפו אותו בסיבוב וזינקו להצלחה היסטרית, בעוד הוא, בגיל 24 המופלג, הרגיש כמו פנסיונר של עולם הרוק.

אבל בואי, כמו בואי, קורץ מחומר של עקשנים. גם בתקופת השפל הזו הוא סירב להניף דגל לבן. במוחו החלה להירקם מזימה אומנותית חדשה. הוא הבין שהוא לא שייך למשבצת אחת, אלא הוא זיקית שיכולה לערבב סגנונות. החזון היה שאפתני: לקחת את החספוס של הרוק'נ'רול, למזג אותו עם הדרמטיות של השאנסונים הצרפתיים ולפזר מלמעלה אבקת קסמים בסגנון להקת מחתרת הקטיפה הניו-יורקית. התובנה הזו הייתה הניצוץ שהצית את העבודה על התקליט המופתי HUNKY DORY, התקליט שסימן את תחילת הנסיקה האמיתית של בואי לפסגה.

השינוי המוזיקלי לווה בשינוי אישי דרמטי לא פחות. בואי עמד להפוך לאבא. במקום להיכנס לפאניקה, הוא ראה בכך הרפתקה חדשה, וההתרגשות הזו זלגה לתוך שירים כמו CHANGES, KOOKS ו- EIGHT LINE POEM. באותה עת, בואי ואשתו אנג'י התגוררו באחוזת HADDON HALL, וילה ויקטוריאנית עצומה ומטה ליפול בפרבר בקהנהאם. הבית עוצב בסגנון אקלקטי ומוגזם עם רהיטים משוק קנסינגטון, עד כדי כך שהמבקרים טענו שהסלון נראה כמו הטרקלין של דרקולה. אבל במרכז הבית, בין ערימות הבגדים והתקליטים, ניצב פסנתר כנף ישן. בואי זנח את הגיטרה והחל להלחין על הפסנתר, מה שהעניק לשיריו החדשים מבנה מלודי עשיר ושונה לחלוטין מכל מה שעשה קודם.

ההשראה הגיעה מכיוונים מפתיעים נוספים. בואי גילה את מועדון הגייז THE SOMBRERO בקנסינגטון, מקום שהיה מעוז של חופש ומתירנות מינית. המראות והאנשים שפגש שם פתחו את תודעתו והשפיעו עמוקות על סגנון ההופעה והכתיבה שלו, השפעה שמהדהדת בבירור בשיר OH YOU PRETTY THINGS. מלא באנרגיות חדשות, בואי הרים טלפון למיק רונסון והזעיק אותו חזרה מהגינה ב- HULL לאחוזה בלונדון. רונסון לא הגיע לבד אלא גרר איתו את המתופף וודי וודמנסי ואת הבסיסט החדש טרבור בולדר, שלישייה שניגנה יחד בהרכב RONNO. החבורה הזו, שבהמשך תהפוך ל- SPIDERS FROM MARS המפורסמים, החלה לעבוד במרץ על החומרים החדשים.

עוד לפני שהתקליט יצא, השיר OH YOU PRETTY THINGS שוחרר כסינגל על ידי פיטר נון, סולן להקת מתבודדי הרמן (שזכה בישראל לכינוי המשעשע פיטר חנון בשל המראה המרובע שלו). הביצוע של נון הגיע למקום ה-12 במצעד הבריטי וסיפק לבואי חמצן כלכלי נחוץ.

בינואר 1971 יצא בואי לביקור ראשון בארה"ב, מסע ללא הופעות מכיוון שלא הייתה לו אשרת עבודה. קבלת הפנים הייתה קרירה, תרתי משמע. כבר בשדה התעופה הוא נתקל בעוינות מצד הפקידים האמריקאים שהזדעזעו מהבחור הבריטי שלובש שמלות ומעילים ארוכים שנראו כמו גלימות. בואי לא נתן לזה לקלקל לו את המצב רוח. הוא הגיע כדי לספוג את התרבות, לפגוש את גיבוריו אנדי וורהול ואנשי מחתרת הקטיפה, ואולי להיתקל באליליו לו ריד ואיגי פופ. הטיול הזה, שכלל בליעת כדורים בכמויות ובילויים ליליים סוערים, שינה את תפיסת עולמו והשפיע ישירות על הכתיבה בתקליט HUNKY DORY. השיר QUEEN BITCH למשל, נכתב כמחווה ישירה ומוצהרת ללו ריד ולסגנון הניו-יורקי המחוספס.

כשחזר לאנגליה, הלהקה כבר גרה יחד בדירה שכורה והחזרות היו בעיצומן. המטרה הייתה ברורה: להקליט תקליט פצצה שישיג חוזה הקלטות חדש, אחרי שחברת מרקיורי זרקה אותו מכל המדרגות. החתיכה החסרה בפאזל הייתה מפיק. קן סקוט, טכנאי אולפן מוכשר שעבד עם הביטלס ועל תקליט הסולו של ג'ורג' האריסון, נכנס לתמונה. סקוט למד את רזי ההפקה מפיל ספקטור, המפיק בעל השם העולמי, וידע איך ליצור את אפקט WALL OF SOUND המפורסם. הידע הזה בא לידי ביטוי מדהים בשיר QUICKSAND שסוגר את צד א' של התקליט, שם סקוט הקליט שכבות על גבי שכבות של גיטרות אקוסטיות - שבע גיטרות ליתר דיוק - כדי ליצור צליל ענק ועוטף.

סקוט, שכבר עבד עם בואי כטכנאי בתקליט SPACE ODDITY, היה מתוסכל ממעמדו בתעשייה ורצה לעבור לכיסא המפיק. בואי, עם האינטואיציה החדה שלו, נתן לו את המושכות. כשסקוט שמע את הסקיצות, הוא נדהם מהיופי שלהן והבין שנפל בחלקו לעבוד עם אמן שעומד להתפוצץ. ההקלטות החלו ביוני 1971 באולפני TRIDENT המפורסמים במרכז לונדון, בסשנים שהתחילו בשתיים בצהריים והסתיימו בחצות. האווירה הייתה מחשמלת. עבור טרבור בולדר הבסיסט זו הייתה הפעם הראשונה באולפן מקצועי, והוא רעד מהתרגשות.

בואי הנחית על הלהקה שירים חדשים ודרש להקליט אותם מיד, כדי לשמר את הספונטניות והרעננות. המוטו היה: מקסימום שלושה טייקים לשיר. בואי לא רצה ליטוש יתר, הוא רצה אמת. ואכן, רוב תפקידי השירה בתקליט HUNKY DORY הוקלטו בטייק ראשון. שחקן חיזוק משמעותי היה הקלידן הווירטואוז ריק וויקמן, חבר להקת STRAWBS דאז, שהוזמן לנגן בפסנתר. בואי השמיע לו את השירים על גיטרה אקוסטית חבוטה ולא מכוונת כדי להוכיח לו ששיר טוב נשמע טוב בכל מצב. וויקמן, שהתלבט באותה תקופה אם להצטרף ללהקת יס או ללהקה של בואי (ובסוף בחר בלהקת יס), ניגן באולפן על פסנתר BECKSTEIN בן מאה שנה, כלי נגינה היסטורי שנשמע גם בלהיט HEY JUDE של הביטלס ובאלבומים מוקדמים של אלטון ג'ון.

אחד משיאי התקליט, השיר LIFE ON MARS, הוא דוגמה מושלמת לגאונות של בואי ולשילוב הסגנונות. השיר נולד כנקמה מתוקה. ב-1968 בואי כתב מילים באנגלית לשאנסון צרפתי בשם COMME D'HABITUDE, אך הטקסט שלו נדחה לטובת גרסה של פול אנקה, שהפכה ללהיט הענק MY WAY של פרנק סינטרה. בואי לא נשאר חייב. הוא כתב את LIFE ON MARS עם מהלכי אקורדים דומים כפרודיה מתוחכמת, ואף ציין על העטיפה INSPIRED BY FRANKIE. מיק רונסון, שבדיוק למד תזמור, כתב עיבוד כלי מיתר עוצר נשימה שהפך את השיר ליצירה קולנועית. בסוף השיר, אם מקשיבים היטב, שומעים צלצול טלפון. זה לא היה אפקט מתוכנן. בחדר המנוחה הסמוך היה טלפון שאף אחד לא ידע את מספרו ומעולם לא צלצל. דווקא ברגע סיום הטייק המושלם הזה, המכשיר החליט לצלצל. בואי והלהקה החליטו להשאיר את זה כחלק מהקסם. השיר יצא כסינגל רק ב-1973 והגיע למקום השלישי במצעד.

ב-30 במאי, רגע לפני תחילת ההקלטות, נולד בנו הבכור של בואי, דאנקן הייווד זואי ג'ונס. בואי קיבל את הבשורה בטלפון בזמן שהאזין לתקליט של ניל יאנג, ובהשראת האירוע והמוזיקה של יאנג כתב את השיר המקסים KOOKS. קן סקוט כל כך התלהב עד שהציע לבואי להקליט תקליט שלם של שירי ילדים, הצעה שנגנזה למרבה המזל.

השיר החותם את התקליט, THE BEWLAY BROTHERS, הוא חידה בפני עצמה. זה השיר היחיד שנכתב כולו בתוך האולפן, ברגע האחרון. בואי הודה שכתב אותו במיוחד לשוק האמריקאי, בידיעה שהמבקרים שם אוהבים לנתח כל מילה. הוא דחס לשיר גיבובי מילים ומשפטים סתומים כדי לבלבל את כולם. יש הטוענים שהשיר עוסק באחיו למחצה טרי, שסבל מסכיזופרניה, אך האמת נקברה עם בואי. הוא לא ביצע את השיר הזה בהופעה חיה עד שנת 2002.

עוד בתקליט: השיר הפותח CHANGES, שהחל כפרודיה על שירי מועדוני לילה והפך להמנון נצחי (עם בואי על הסקסופון); השיר FILL YOUR HEART, גרסת כיסוי לשיר של הקומיקאי ביף רוז שבואי אימץ בחום; והשיר ANDY WARHOL, מחווה לאמן הפופ-ארט. בתחילת השיר שומעים דיאלוג מוזר בין בואי לקן סקוט, שערך אותו בכוונה בצורה קופצנית. כשבואי השמיע את השיר לוורהול עצמו, התגובה הייתה צוננת במיוחד - וורהול שנא את השיר ותיעב אותו, מה שיצר מבוכה גדולה במפגש ביניהם.

במאי 1971 שוחרר תקליט פרומו נדיר שהכיל מיקסים שונים לחלק מהשירים ושירים של הזמרת דנה גילספי. התקליט הזה הוא היום פריט אספנים יקר ערך. חברת RCA שמעה את החומרים, הריחה את הפוטנציאל והחתימה את בואי על חוזה לשלושה תקליטים בספטמבר.

עטיפת התקליט HUNKY DORY הפכה לאייקונית לא פחות מהמוזיקה. בואי ניסה לחקות פוזה של השחקנית גרטה גרבו, כשהוא מניח יד על שערו הבלונדיני הארוך. הצילום המקורי נעשה על ידי בריאן וורד בשחור-לבן, אך חברו הוותיק של בואי, ג'ורג' אנדרווד (כן, אותו חבר שנתן לו אגרוף בבית הספר וגרם לאישון שלו להישאר מורחב תמיד), לקח את התמונה וצבע אותה ידנית, מה שהעניק לה את המראה הציורי והרך.

הביקורות לא איחרו לבוא והיו נלהבות. עיתון NME, בביקורת נבואית, הכריז: "בואי נמצא במיטבו הגאוני. יש בתוכו מיליון אנשים שונים וכל אחד מהם טוב יותר מקודמו. אל תחשבו שהוא גימיק! פשוט תיהנו ממנו כמו שהוא. התקליט שלו הוא אוויר רענן לעומת אלבומי הרוק שיוצאים השכם וערב. יכול להיות שזה יהיה התקליט החשוב ביותר בזמן הקרוב, בגלל שבואי לא נשרך אחרי טרנדים אלא יוצר אותם".

היום, במבט לאחור, HUNKY DORY הוא לא רק אוסף של שירים יפים, אלא הרגע המדויק שבו דייויד ג'ונס השיל מעליו את עורו והפך סופית לדייויד בואי, כשהוא סולל את הדרך לנחיתתו של חייזר בשם זיגי סטארדאסט כמה חודשים לאחר מכן.

ב-17 בדצמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב התקליט WILD HONEY של הביץ' בויז, שלושה חודשים בלבד אחרי צאת תקליטם, SMILEY SMILE.

באותו יום שהו חברי הלהקה (בלי בריאן וילסון) באנגליה, כדי להיפגש עם אמרגן ההופעות הבריטי ארתור האוס. אמריקה כבר לא מאוהבת בביץ' בויז ולכן אנגליה היא עבורם מקום חם. חברי הלהקה מנצלים את שהותם בלונדון לקידום ענייניהם וגם לבלות.

האלבום WILD HONEY הוא אלבום קצרצר (24 דקות בלבד!) ובעל ניחוח חזק של רית'ם אנד בלוז, שעטיפתו היא צילום חלון-ויטראז' שבאולפנו הביתי של בריאן וילסון. אבל התקליט הזה סימן בעיה בפופולריות של הלהקה, שנאלצה אז לעמוד בקושי מול אמנים כמו להקת הדלתות, ג'ימי הנדריקס ו- CREAM, ששטפו את הסצנה של הרוק. מה גם שחבריה עדיין ליקקו את הפצעים על גניזת היצירה השאפתנית של בריאן ווילסון, שנקראה SMILE. לכן כמעט ולא היה סיכוי לביץ' בויז לנצח, עם המוזיקה הפשוטה שלהם באותו זמן, מול מפלי הפסיכדליה של המתחרים, כולל סרג'נט פפר של הביטלס ו- THEIR SATANIC MAJESTIES של הרולינג סטונס.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט החדש של הביץ' בויז: "התקליט החדש הוא הוא ההבראה לאחר המחלה. לאורך רוב האלבום הגישה היא פשוטה ולא מספקת בהשוואה לתקופה שבה הביץ' בויז הביאו ביטוי משלהם. זה די משעשע שהביץ' בויז פתאום מגלים מחדש את הרית'ם אנד בלוז, חמש שנים אחרי שהביטלס והסטונס עזבו אותו, אבל זה כנראה מעיד על החזרה של הבלוז שהופכת כרגע לכל כך פופולרי בקרב הציבור הרחב. בכל מקרה, טוב לראות שהביץ' בויז שוב מרימים את הראש".

בריאן וילסון הביע אכזבה מהתקליט הזה, שלדעתו לא הגיע כלל לרמה אותה הציב ב'פט סאונדס'. הוא גם ידע כי להקתו לא תצליח יותר לגעת בגבהים של הביטלס וגם לשמור על רלוונטיות בעולם הרוק. ואכן, הקהל הרחב ושדרני הרדיו הביעו את חוסר עניינם במוצר זה. נכון שאין בתקליט זה יצירות מופת אך מצד שני מדובר לדעתי באלבום מקסים שיש המון דברים מהנים בו. מעריצי הפקותיו ותזמוריו העשירים של בריאן וילסון, לא ימצאו פה את מבוקשם, אך מדובר פה בעוד פיסת סיקסטיז מקסימה. עם זאת, גרסת הכיסוי שלהם ללהיטו של סטיבי וונדר, I WAS MADE TO LOVE HER, לא מוסיפה חן, לטעמי. אבל שיר אחד לא מפיל אלבום שלם - גם אם הוא קצר ביותר.

גבירותיי ורבותיי - נערי החוף מזמינים אתכם ללקק דבש פראי. לא תטעמו?

ה-17 בדצמבר 1980 לאחר רצח ג'ון לנון...

השבועיים האחרונים בממלכה המאוחדת היו קודרים למדי, ולא רק בגלל מזג האוויר הלונדוני האפור. העולם כולו עדיין מנסה לעכל את החדשות הנוראיות שהגיעו מניו יורק ב-8 בדצמבר, אך נראה כי גם בתוך האבל הכבד, חרושת השמועות אינה עוצרת לרגע. ב-17 בדצמבר 1980, שבוע וקצת לאחר שג'ון לנון נרצח בפתח ביתו, התעוררה בריטניה לכותרת מסקרנת במיוחד באחד העיתונים המקומיים, כזו שמשלבת מיסתורין, נדל"ן יוקרתי וכמה כוכבים עם שם משפחה זהה אך ללא קשר דם.

במוקד הסערה עמדה אחוזת טיטנהרסט המפורסמת, או בשמה האנגלי TITTENHURST PARK. עבור חובבי המוזיקה, המקום הזה הוא הרבה יותר מסתם נכס נדל"ן יקר באזור אסקוט. זהו המקום שבו ג'ון לנון ויוקו אונו התגוררו עד שעזבו לארצות הברית, ושם צולם הקליפ הבלתי נשכח לשיר IMAGINE בחדר הלבן והבוהק. שם גם נערכו צילומי התמונות האחרונות בהחלט של ארבעת הביטלס ביחד. כשג'ון החליט לעקור לתפוח הגדול, הוא מכר את האחוזה לרינגו סטאר, בצעד שנראה כמו משחק כסאות מוזיקלי פנים-להקתי. רינגו הפך את האולפן הביתי של ג'ון, שנקרא במקור ASCOT SOUND STUDIOS, למתחם הקלטות משוכלל משלו וקרא לו STARTLING STUDIOS, המקום הפך למוקד עלייה לרגל עבור אמנים רבים שביקשו להקליט באווירה כפרית ויוקרתית.

הבוקר אנו מציגים לכם את המיסתורין של סלילי אחוזת טיטנהרסט, סיפור שנשמע כאילו נלקח מסרט מתח בריטי זול. הכוכבים הראשיים בדרמה הזו הם הקומיקאי והזמר פרדי סטאר, ובעל הבית הנוכחי, רינגו סטאר.

ממש לאחר מותו הטרגי של ג'ון לנון, התגלתה פיסת מידע שהרעידה את אמות הסיפים של עולם המוזיקה: התברר שכמה מהקלטותיו הגנוזות של לנון נותרו, ככל הנראה, מעלות אבק באותה אחוזה שפעם הייתה בבעלותו. השמועה הזו שלחה כתבים נמרצים לחפש תשובות אצל האנשים הקרובים ביותר לצלחת. הגנן ואיש התחזוקה, ג'ון המינגוויי, היה אדם שהכיר כל שיח וכל אבן באחוזה. הוא ניסה לצנן את ההתלהבות וטען בתוקף שאין הקלטות חבויות של לנון שם. לדבריו, הארכיון נקי לחלוטין משרידים של הדייר הקודם.

אולם כאן העלילה מסתבכת. מסתבר שפרדי שהה באחוזה כדי להקליט חומרים משלו באולפן המפואר. בזמן שהוא הקליט, הוא נתקל באוצר בלום: הקלטות מקוריות של לנון שנשכחו מאחור. הסקרנות גברה עליו, והוא השמיע אותן לעצמו שם, מתענג על הצלילים הפרטיים של אחד היוצרים הגדולים בהיסטוריה. אז מה קורה פה? לאן נעלמו הסלילים? לפי עדותו של פרדי, הכל קרה במהירות הבזק מיד לאחר החדשות המרות מאמריקה. פרדי תיאר את השתלשלות האירועים: "כשחזרתי לאולפן ההוא, יום לאחר הרצח, ההקלטות ההן נעלמו ונאמר שהן נשלחו לאמריקה". נראה כי מישהו דאג לנקות את השטח במהירות שיא.

ההערכות בברנז'ה הן שאלמנתו של ג'ון, האמנית יוקו אונו, לא בזבזה זמן. פרדי סטאר: "ידוע שיוקו, שניהלה את ענייניו של ג'ון ביד רמה עוד בחייו, החלה מיד לאחר מותו באיסוף קפדני של כל פיסת יצירה שג'ון הותיר אחריו ברחבי העולם. לפי מה שנראה, יוקו אונו שלחה הוראה בהולה לשלוח אליה את הסלילים הנדירים הישר לניו יורק. ייתכן שבזמן שאנחנו כאן בבריטניה עוד ניגבנו את הדמעות, ארגזים מלאים בהיסטוריה מוזיקלית כבר עשו את דרכם במטוס מעל האוקיינוס האטלנטי, בדרך לכספת בבניין הדקוטה".

ב-17 בדצמבר בשנת 1976 יצא האלבום WIND AND WUTHERING של להקת ג'נסיס.

זה התקליט השני של הלהקה עם פיל קולינס כזמר שלה, והוא הגיע לעולם בתקופה שבה מוזיקת הרוק המתקדם החלה לפנות את מקומה לרוחות חדשות ומחוספסות יותר. עטיפת התקליט האפרורית והמסקרנת, שצוירה על ידי האמן קולין אלג'י, הציגה עץ בודד עומד בפרץ הרוח תחת שמיים קודרים, דימוי ויזואלי שתאם באופן מושלם את האווירה המוזיקלית והמלנכולית ששרתה על היצירה כולה. שם התקליט נשאב ישירות מהשורה האחרונה בספר "אנקת גבהים" של הסופרת אמילי ברונטה, בחירה שהעידה על היומרות האמנותיות שעדיין פעפעו בקרב חברי הלהקה (בתקליטי ג'נסיס הבאים כבר לא נראה שמות כאלו...).

תקליטה הקודם של הלהקה, TRICK OF THE TAIL, היה המבחן הגדול; האם הקהל יקבל את קולינס כזמר או האם זה סוף הסיפור שלה? התקליט ההוא זכה להצלחה מסחררת, הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי ואף הצליח לפרוץ את חומות השוק האמריקאי. למזלם של ארבעת החברים הנותרים, האופציה הראשונה היא שהתממשה, אך יש פה סיפור עגום ומחיר כבד מאחוריו, שהתגלה במלוא עוצמתו במהלך ההקלטות שנערכו מחוץ לגבולות הממלכה המאוחדת.

הלהקה בחרה להתרחק מההסחות של לונדון. פיל קולינס סיפר על החוויה: "הגענו להולנד כדי להקליט את התקליט הזה. נשארנו שם בבית קטן - כל הבנים ביחד. הנשים שלנו לא היו בסביבה והדבר עזר לנו להתרכז במוסיקה שלנו. רוב המוזיקה לתקליט כבר נכתבה אז. אני חושב שאם תשאלו את טוני (באנקס הקלידן), תגלו כי זה התקליט האהוב עליו ביותר של ג'נסיס. אבל אם מסתכלים על הקרדיטים שבעטיפת התקליט, אפשר יותר להבין מדוע הוא חושב כך. זה לא היה תקליט קשה לכתיבה. טוני כתב כמה שירים. מייק כתב שניים ואני תרמתי פה ושם. לא כתבתי הרבה לתקליט, כי הייתי בתקופה ההיא במשבר. הנישואים שלי לא היו במצב טוב ולא הייתי ממש מעורב בתקליט. עשיתי כמיטב יכולתי אך אני מרגיש שזה לא משקף את יכולותיי האמיתיות. משהו לא היה בסדר אז".

טוני באנקס לא הסתיר את חיבתו ליצירה: "זה בהחלט התקליט האהוב עליי. זה התקליט המורכב ביותר מכל התקליטים שעשינו עד אז. יש בו איכות מיסתורית. זה נכון שכתבתי בו הרבה ולכן אני חש קרוב אליו יותר. אולי אני גם חש אליו קירבה כי הוא לא הצליח כמו קודמו. התקליט TRICK OF THE TAIL הוא תקליט קל. אתה מקשיב לו פעם אחת ויכול לקבוע אם אתה אוהב אותו או לא. המצב אינו כך עם התקליט הזה. צריך להקשיב לו כמה פעמים לפני שבאמת תעריך אותו. השיר ONE FOR THE VINE היה קטע שלקח לי כשנה לפתח אותו. יום אחד ישבתי מול הפסנתר והתחלתי לנגן אותו לחבר'ה כשאני שר ב'לה לה לה'. אני מרחם על השאר שנאלצו לשמוע אותי מבצע אותו כך. מזל שהם אהבו את הרעיון ולקחו אותו הלאה. השיר הזה היה עבורי הנאה אחת גדולה. הקלטתי בו שכבות רבות של קלידים, ממש כמו תזמורת. לעומת זאת, AFTERGLOW היה יצירה ספונטנית". השיר ONE FOR THE VINE הפך לאפוס מרכזי בהופעות הלהקה, כשהוא מגולל סיפור פנטזיה מורכב על אדם שנבחר להנהיג כת דתית בניגוד לרצונו, ומדגים את יכולות ההלחנה השאפתניות של באנקס.

בזמן שהמתחים המקצועיים איימו על שלמות ההרכב, הדרמה האישית בחייו של הסולן הגיעה לשיאה הכואב. פיל קולינס שיתף בכאב: "הבן הבכור שלי, סיימון, נולד ב-14 בספטמבר 1976. נכחתי בלידה שלו והייתי חייב מיד לאחר מכן לחזור לעבודה. זה אחד הדברים שאתה חושב עליהם אחר כך במילים כמו 'מדוע זה היה הכרחי לעשות צעד שכזה? על מה לעזאזל חשבתי?'. פספסתי כל כך הרבה. עשיתי שגיאות רבות בפרנסה שלי בג'נסיס. מה שבטוח, אמא של סיימון ואני היינו נפרדים בכל מקרה, אך אני עדיין כועס על עצמי בהחלטה הזו. ג'נסיס יכלה לדחות את התחלת העבודה על התקליט כדי שאוכל להיות בלידה מבלי להרגיש לחוץ. אך זו היא ג'נסיס והמופע חייב להמשיך. יכולתי לומר 'שתלך קיבינימאט הלהקה. אני הולך לטפל באשתי'. אך ציפו מכולנו לתת הכל ללהקה". כך היה גם קודם לכן בלהקה - כשהסולן פיטר גבריאל היה זקוק לזמן עם אשתו שחוותה לידה לא קלה. הלהקה לא נתנה לו את האפשרות הזו והוא החליט לפרוש. הגירושים הכואבים של קולינס, שהחלו באותה שנת 1976, היוו מאוחר יותר השראה לחומרים האישיים בקריירת הסולו המצליחה שלו, אך באותה עת, הוא נאלץ לתעל את רגשותיו לתפקיד המבצע בלהקה.

המעבר להולנד לא היה מקרי, אלא נבע משיקולים כלכליים קרים שנכפו על כוכבי רוק בריטים באותה תקופה, עת הממשלה הטילה מיסים כבדים על בעלי הכנסות גבוהות. מייק ראת'רפורד, הבסיסט, הסביר את הלוגיקה: "התקליט הזה היה הראשון שהקלטנו מחוץ לאנגליה. הצעד הזה היה כדי להימלט מזרועות המס הבריטי. היה קטע מוזר בתקופה ההיא; אם הקלטת תקליט בחו"ל, יש לך הקלה מסויימת במס. אז חיפשנו מקום לא רחוק להקלטה ומצאנו אותו באולפני RELIGHT שבהילברנביק, הולנד. היינו שם במשך שלושה שבועות והתנתקנו מהעולם. בלי טלפונים, בלי משפחות ובלי הפרעות. זה דבר טוב לעשות לתקופה קצרה". האולפן ההולנדי הקטן סיפק להם ציוד הקלטה חדיש ובידוד מוחלט, מה שאפשר להם לעבוד מסביב לשעון, ולעיתים קרובות להקליט עד השעות הקטנות של הלילה תחת השפעת האווירה הסתווית והערפילית של האזור הכפרי.

אולם, מתחת לפני השטח המלודיים רחשו מתחים קשים. הדומיננטיות של באנקס, שכתב את רוב החומר, דחקה את רגליו של הגיטריסט סטיב האקט. האקט הרגיש שקולו האמנותי מושתק ושחומריו הטובים נדחים על הסף. הוא תיאר את התסכול הגובר: "אני לא חושב שהשירים שנכללו בתקליט הזה היו דווקא הטובים ביותר. למשל, השירים SPOT THE PIGEON ו- INSIDE AND OUT נזרקו הצידה לטובת קטע נחות יותר בשם WOT GORILLA. למעשה, היה קטע שכתבתי בשם PLEASE DON'T TOUCH שהיה אמור להיכלל בתקליט, עד שיום אחד החליט פיל שהוא לא מוכן לבצע אותו. כך היצירה שלי נפלה לצד הדרך. החלטתי להרימה מהרצפה ולעשות אותה כקטע באלבום סולו משלי. קטע נוסף שכתבתי לתקליט הזה והייתי גאה בו נקרא HOPING LOVE WILL LAST. ג'נסיס לא הצליחו להרים אותו ולבסוף הוא עבר לזמרת רנדי קרופורד. יום אחד ניגשתי לפיל ואמרתי לו שכתבתי את הקטע הטוב ביותר שלי עד כה. אז הוא שאל אותי אם זה חומר לאלבום סולו שלי. עניתי לחיוב. ברגע הזה הוא הבין כמה אני לא מרוצה בג'נסיס. הרגשתי שהלהקה מתחילה לחזור על עצמה. התחלנו להעתיק מעצמנו ולא חיפשנו באמת שטח חדש. צד ב' של התקליט אהוב עליי יותר. צד א' נופל לקלישאות לא רצויות ובאופן צפוי".

למרות הקשיים, הרגעים שבהם הלהקה ניגנה יחד יצרו קסם סימפוני שאפיין את הרוק הבריטי במיטבו. טוני באנקס ציין: "זה ממש 'פוקסטרוט' ארבע שנים קדימה. באלבום הזה הצלחנו ליצור מלודרמה בסגנון הישן שלנו. התקליט הזה מדבר על הביטחון שחשנו ארבעתנו בנגינה יחדיו. השיר BLOOD ON THE ROOFTOPS הוא אחד הטובים ביותר שסטיב הביא לג'נסיס. הוא כתב לשיר הזה פתיחה נהדרת וגם מלודיה טובה לבתים. פיל בא עם רעיון הפזמון, שהודבק לשיר. סטיב כתב את המילים למלודיית הפזמון שפיל הביא. זה שיר יפהפה אך בגלל שאין לי שום נגיעה יצירתית בו אני חש מרוחק ממנו. עדיין הוא מרגש אותי כשאני מקשיב לו". השיר המדובר עסק בביקורת חברתית נוקבת על תרבות הצפייה בטלוויזיה והאדישות שהיא יוצרת, והפך לאחד הרגעים המרגשים בתקליט בזכות נגינת הגיטרה הקלאסית העדינה בפתיחתו.

מנגד, מייק ראת'רפורד הודה: "התקליט הזה הוא אחד האהובים על טוני אך בהחלט לא אחד האהובים עליי. חסר בו שיא, אחרי הריגוש והאתגר של האלבום הקודם". החיכוך בין הרצון ליצור יצירות מורכבות לבין הנטייה לפשטות יצר סדקים נוספים. פיל קולינס סיכם זאת בחדות: "התקליט הזה הוא התחלת הסוף של סטיב האקט בג'נסיס. העניין נסב סביב כמות החומר שהוא הצליח, בקושי, להשחיל לתקליט".

שורשי העזיבה של האקט נטעו עוד קודם לכן. הוא הסביר: "תקליט הסולו הראשון שלי, VOYAGE OF THE ACOLYTE, יצא לפני ש- TRICK OF THE TAIL שוחרר לחנויות. רציתי שג'נסיס תלך לפי האווירה שעשיתי באלבום הסולו הזה. זה תקליט שאני גאה בו. קבעתי את הכל בו לבדי - סוג המוסיקה, הנגנים, האולפן, הכל. זה היה אולפן שהיה שייך לאיאן גילאן מדיפ פרפל". ההצלחה היחסית של האקט כאמן עצמאי הרימה גבות בקרב חבריו. מייק ראת'רפורד שיקף את התחושה הכללית בלהקה: "אני חושב שכולנו הרגשנו שסטיב מתחיל את קריירת הסולו שלו מוקדם מדי. הוא היה צריך להמשיך ולהתרכז בלהקה, בשלב כה חשוב בקריירה שלה. זה היה שלב בו היינו צריכים לתת המון אנרגיה כדי לייצב את ג'נסיס. אולי סטיב ראה כיצד פיטר גבריאל מתחיל להצליח בסולו שלו ורצה את אותו הדבר. אבל אם כולנו היינו עושים אז אלבומי סולו - הלהקה הייתה מתפרקת".

סטיב האקט ראה את הדברים כצורך קיומי ואמנותי: "במובנים מסוימים, זה מפחיד לצאת עם תקליט סולו. כי אז כל הצלחה או כישלון תלויים רק על הכתפיים שלך. כשאתה בלהקה, יש חלוקה בנטל האחריות. בהתחלה הרגשנו כגוף אחד אך הדברים משתנים עם הזמן. באופן טבעי כל אחד הופך לכוחני יותר בלהקה, ולכן יש צורך בקריירת סולו מקבילה כדי לשחרר מתחים. אני חושב שכן היינו צריכים לנהל קריירות סולו במקביל ללהקה, בתקופה ההיא". למרבה האירוניה, הגישה הזו בדיוק הפכה למודל העבודה של ג'נסיס בשנות השמונים, אך בשנת 1976 היא נתפסה כבגידה.

בזירת הכתיבה, הלהקה ניסתה לאזן בין סגנונות שונים. מייק ראת'רפורד תיאר את תהליך כתיבת המילים: "המילים שכתבתי לשירים נפלו אי שם באמצע בין אלו של פיל קולינס, שהיו פשוטות ביותר, לאלו של טוני באנקס שהיו מורכבות לעייפה. טוני לא הבין כיצד לכתוב מילים זורמות. זו הסיבה מדוע הוא לא מצליח לכתוב שיר שיהפוך להיט, אם כי צריך להעריך את האומץ שלו. את השיר YOUR OWN SPECIAL WAY כתבתי כשיר אהבה לאשתי הטריה, אנג'י". בלדה זו הפכה לאחד השירים המוכרים בתקליט והגיעה למקום ה-62 במצעד האמריקאי, סימן לבאות בכיוון המסחרי יותר של הלהקה.

עם סיום ההקלטות, הלהקה נערכה לסיבוב הופעות, אך עמדה בפני משבר נוסף בחטיבת הקצב. פיל קולינס נזכר: "אני הייתי נחוץ בשלב ההוא כדי למנוע מהלהקה להתפרק. אך עדיין אני מרגיש שלא הייתי צריך להקריב בשביל זה את חיי. הלידה לא הייתה קלה ואני הוזעקתי מיד אחריה בחזרה להולנד. אשתי חשה כי היא לא באותה חשיבות כמו הלהקה. מה גם שהמתופף, ביל ברופורד, שניגן בהופעות של ג'נסיס ב-1976, החליט לפרוש ולהקים להקה משלו בשם UK. הדבר הוביל ללחץ נוסף להשיג מתופף אחר להופעות. למזלי מצאתי את צ'סטר תומפסון, ששמעתי את נגינתו לפני כן אצל פרנק זאפה ולהקת WEATHER REPORT. התקשרתי לצ'סטר והוא הסכים מיד, מבלי לפגוש אותנו לפני כן". תומפסון התגלה כליהוק מושלם, והשילוב בינו לבין קולינס על שתי מערכות תופים הפך לאטרקציה מרכזית בהופעות הלהקה בעשורים הבאים.

התקליט WIND AND WUTHERING הגיע למקום השביעי במצעד הבריטי ולמקום ה-26 בארצות הברית, הישג מכובד בהחלט. הביקורות היו מעורבות אך נטו לחיוב. במלודי מייקר אהבו את האלבום החדש של ג'נסיס וכך נכתב שם: "אפילו אם ג'נסיס תנגן רק כמה קטעים מהאלבום החדש בהופעותיה, בטוח שהם יקבלו תשואות רמות. כי הדרמה והכוח הנבנה בהם הוא מהסוג שממנו עושים קטעי הדרן מעולים". תחזית זו התגלתה כמדויקת, שכן השיר AFTERGLOW הפך להמנון הופעות קבוע שחתם רבות מהופעות הלהקה. בעיתון NME, הידוע בגישתו הצינית יותר, לעומת זאת, לא יצאו מגדרם: "האלבום הזה הולך לאיבוד בעולם הרוק עם הפנטזיות שלא הלך באמת למקום אליו היה אמור ללכת. המעריצים המושבעים יחבקו את האלבום בחום אבל האחרים פחות יאהבו אותו".

גם זה קרה ב-17 בדצמבר. דפי ההיסטוריה של עולם הפופ והרוק מרשרשים להם ברוח החורפית עם סיפורים על חוזים שמנים, הופעות פרידה (לכאורה), טרגדיות קורעות לב, סקנדלים בשידור חי ועוד...

היהלום של סי.בי.אס שווה מיליונים

בשנת 1971 הרעיד הזמר היהודי-אמריקאי, ניל דיאמונד, את תעשיית המוזיקה כאשר חתם על חוזה עתק עם חברת התקליטים הענקית סי.בי.אס. הסכום היה בלתי נתפס לאותה תקופה ועמד על חמישה מיליון דולר טבין ותקילין. באותם ימים דיאמונד היה בשיאו, כאשר להיטו האחרון נקרא STONES ולהיטו הקודם I AM... I SAID כבש את המצעדים בארצות הברית וטיפס גבוה. נראה כי דיאמונד היה מניה בטוחה, בעיקר בשוק אריכי הנגן שהלך וצבר תאוצה על חשבון התקליטונים. עם זאת, אנשי סי.בי.אס נאלצו להתאזר בסבלנות, שכן החוזה עליו חתם הזמר נכנס לתוקף רק בחודש מרץ של שנת 1973. עד אז, המשיכו יצירותיו של דיאמונד לצאת בחברת התקליטים הנוכחית שלו, UNI, שנהנתה מפירות ההצלחה רגע לפני שהציפור ברחה להם מהכלוב.

המי נפרדים מטורונטו (בינתיים)

בשנת 1982 עלתה להקת המי אל הבמה במייפל ליף גארדנס בטורונטו, קנדה, כדי לנגן את ההופעה האחרונה בסיבוב הפרידה שלה. הקהל הקנדי חזה ברגע היסטורי וסופי בהחלט, שבו פיט טאונסנד ורוג'ר דאלטרי תולים את הגיטרות והמיקרופונים. ביי ביי להקה נהדרת ונתראה עוד שלוש שנים בלייב אייד, שם הם כמובן התאחדו שוב, כי ברוק'נ'רול המילה פרידה היא בדרך כלל רק המלצה לקידום מכירות.

רק שנינו והסקסופון

בשנת 1999 הלך לעולמו במפתיע הסקסופוניסט המוערך גרובר וושינגטון ג'וניור, לאחר שלקה בהתקף לב קטלני בגיל 56 בלבד. וושינגטון היה מחלוצי הסגנון שזכה לכינוי ג'אז-רך, והוא ייזכר לנצח בזכות הלהיט JUST THE TWO OF US שהוא עשה עם ביל וית'רס. השיר הזה היה להיט ענק כשיצא בפברואר 1981, אבל החזיק מעמד כקלאסיקה נצחית של הלחנה לצד עיבוד והפקה אולפנית מרשימים, כזו שמתנגנת בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה עד היום. ובכן, שיר זה החל כקטע אינסטרומנטלי אך הסתיים בשיתוף פעולה בין סקסופון לקול אנושי. החיבור בין השניים לא היה מובן מאליו. וית'רס הסביר בראיון את התהליך: "אני קצת סנוב לגבי מילים, אז שלחו לי את השיר הזה ואמרו, 'אנחנו רוצים לעשות את זה עם גרובר, היית רוצה לשיר אותו?'. אז אמרתי, 'כן, אם תיתנו לי לנסות לשנות את המילים האלה קצת'. כל מי שמכיר אותי קצת, רגיל אליי ככה. כנראה זרקתי פנימה את דברים כמו טיפות הגשם מקריסטל. הקטע של 'רק שנינו' כבר היה כתוב. זה פשוט היה כתרגיל של לבישת חליפת טוקסידו, עבור אדם שלא נוהג לעשות כך". וושינגטון סיפר אז את הצד שלו: "חשבתי, מי יוכל לשיר את השיר, באופן שיישמע כחצי דיבור? שמו של ביל עלה בראשי והתקשרתי אליו. עד אז לא השתמשתי בזמר בתקליטיי". לגרובר וושינגטון ג'וניור היה אז אחד מצלילי הסקסופון המוכרים יותר במוזיקה העכשווית. עדיין, לא היה ברור אז מה יוליד השילוב הזה של וושינגטון עם ווית'רס. כאשר ווית'רס נכנס לאולפן להקליט את השירה שלו, זו הייתה הפעם הראשונה בה הוא פגש את איש הסקסופון. הם היו ביחד רק לעתים רחוקות כשהקליטו את השיר, והם מעולם לא הכירו טוב אחד את השני אישית. וושינגטון הודה בחששותיו: "אחרי שביל הקליט את שירתו, חטפתי פיק ברכיים. חששתי מאד שיצלבו אותי על מה שקורה פה. יטענו שהתמסחרתי. מה שגרם לי לא לגנוז את זה היה כי מלכתחילה לא חשבתי על עניין מסחרי כשהקלטתי את זה. עכשיו אני ממש שמח שלא גנזתי". השיר יצא, קודם כל, בתקליט של וושינגטון בשם WINELIGHT וכשהתקליטון עם השיר יצא, רק שמו של הסקסופוניסט הודפס בו. הדפסות שבאו לאחר מכן כבר דאגו לציין שביל ווית'רס הוא הזמר. כבר סיפרתי לכם לא פעם שקרדיטים הם תחום נבזי בעולם המוזיקה, נכון?

הנפילה של טרובדור המחאה

בשנת 1940 נולד בטקסס זמר הפולק פיל אוקס. הוא נשאר לנצח בגיל 35. חייו של זמר הפולק וכותב השירים, פיל אוקס, היו רצופי עליות ומורדות, והוא נחשב לאחד הקולות הבולטים של מחאת הסיקסטיז. אבל תשעה ימים מתחילת אפריל 1976 הוא סיים אותם כשתלה את עצמו בבית אחותו. בשנות השישים כתב אוקס שירים רבים בשפה נושכת אך אי הצלחתו המסחרית, בהשוואה למתחרים כמו בוב דילן, גרמה לדיכדוך עמוק. הופעתו האחרונה נערכה ב-23 באוקטובר 1975, במסיבת יום הולדת למייק פורקו, שהיה בעל המועדון הניו יורקי "פולק סיטי", בו ידע אוקס בעבר זמנים טובים. עתה הוא היה אדם שונה, בלתי צפוי ושיכור לרוב. הוא ציפה מבוב דילן להזמינו לסיבוב הופעות חדש ונוצץ שייקרא ROLLING THUNDER REVUE, אך כשיצא הסיבוב, זמן קצר לאחר מסיבה זו, גילה אוקס לתדהמתו כי הוא נותר מחוץ לתמונה. הוא ידע כי הסיבה לכך היא התמכרותו לטיפה המרה ואי יציבותו הנפשית בשל כך. עדיין, הדחיפה החוצה פגעה בו אנושות. בדצמבר 1975 הוא עבר ממנהטן, שם התגורר בבתי מלון זולים או בבתים של חברים מזדמנים, לבית אחותו סאני שבקווינס. שם הוא קיצץ בכמות שתיית האלכוהול ושיחק רבות עם שלושת אחייניו הקטנים בניסיון למצוא מעט נחמה. הוא ניסה גם לכתוב שירים אך בטחונו העצמי אבד לחלוטין. ימים ספורים לפני מותו הוא צעד למועדון "פולק סיטי" כדי ללגום משקה. הוא נראה רע וכחוש. פורקו ישב לצידו וסיפר לאחר מכן: "הוא עמד לצאת והבטיח שיחזור. אז הוא חייך את אחד מחיוכיו הטובים ביותר, יצא החוצה ולא ראיתיו מאז".

המופע האחרון והעצוב של קארן

בשנת 1982 הופיעה קארן קרפנטר, בעלת קול הקטיפה, את הופעתה האחרונה לפני מותה הטראגי. זו לא הייתה הופעה באצטדיון ענק, אלא הופעה אינטימית בבית ספר באקלי שבקליפורניה. שם היא שרה גם עבור התאומים של המאפרת והספרית הצמודה שלה, פרנדה לפלר. אשלי ואנדרו התאומים התענגו עם חבריהם לכיתה. "מעולם לא חלמתי שזו תהיה הפעם האחרונה - אף פעם, לעולם, לעולם לא", אמרה פרנדה בכאב. "איך זה יכול להיות אפשרי? אבל זה היה. היא הייתה כל כך רזה. פשוט לא נשאר ממנה כלום". אד לפלר, בעלה של פרנדה, היה מודאג מאד לגבי קארן, בהתחשב באשפוז טראומטי שעברה לאחרונה בבית חולים בניו יורק בניסיון לטפל במצבה, וניסה לשכנע אותה לא לעשות את ההופעה הזו. "אבל היא רצתה לעשות את זה בשביל הילדים הקטנים", פרנדה הסבירה את העקשנות של הכוכבת. "חוץ מהילדים שלנו, לילדים האלה לא היה מושג מי היא הייתה. בשבילם היא הייתה פשוט גברת נחמדה שבאה לשיר”. קארן השברירית ישבה על במה בקצה אחד של אולם קטן לפני קהל של ארבעים או חמישים ילדים המתבוננים בתשומת לב. כפי שפרנדה נזכרה, השמחה של קארן הייתה מורגשת ביום הזה, רגע של אור בתוך החושך. "היא אהבה לשיר יותר מכל דבר בעולם", היא אמרה. "היא הייתה אמא טבעית. אם החיים היו שונים וחביבים יותר, אני יודעת שהייתה לה משפחה נפלאה. זה היה חשוב לה כל כך, והיא הייתה מצטיינת בזה ואוהבת את המשפחה שלה באותה אהבה שהיא נתנה לכל הופעה שהיא אי פעם נתנה. היא לא ידעה דרך אחרת חוץ משלמות". קרפנטר סבלה מאנורקסיה נרבוזה, הפרעת האכילה שהייתה מחלה מסתורית ולא ידועה בציבור הרחב באותה תקופה. היא מתה בגיל 32 מאי ספיקת לב, ב-4 בפברואר 1983 שנגרמה מסיבוכים הקשורים למחלתה הארורה.

מהפכה חשמלית בניחוח הודי

בשנת 1968 פורסם באנגליה כי כלי נגינה חודש פורץ לשוק הפופ המערבי – סיטאר חשמלי של חברת קורל. הכל התחיל כשהביטלס הוציאו שלוש שנים לפני כן את שירם המהפכני על היער הנורבגי (מתוך התקליט "נשמה מגומי") ובו צלילי סיטאר שניגן ג'ורג' האריסון. מאז צאת השיר ההוא החלו להקות פופ רבות להקליט סיטאר ביצירותיהן כדי לתפוס טרמפ על הגל הפסיכדלי. אך כלי הודי זה לא קל לנגינה עבור המוסיקאים בשדה הפופ שרגילים לגיטרות רגילות. לכן מגיע גיטריסט סשן ידוע אמריקאי בשם ווינסנט בל ומצהיר כי פיתח כלי חדש בשם סיטאר חשמלי. הכלי נראה כמו גיטרה אבל נשמע כמו המזרח הרחוק. עכשיו יכול כל מוסיקאי פופ רציני לנגן בסיטאר מבלי ללמוד בקדחתנות ובזמן רב קודם לכן אצל ראבי שנקאר. נראה כי הכלי הזה הולך להיות שם דבר בהקלטות של סוף שנות השישים. מעכשיו אל תאמרו אלקטריק גיטאר – אלא אלקטריק סיטאר.

הקוסם באולפן

בשנת 1974 הגיע טכנאי האולפן אלן פארסונס לאולפני מאמא ג'ו שבלוס אנג'לס על מנת לערוך שם את המיקסים לתקליט הבכורה של להקה אמריקאית מבטיחה בשם AMBROSIA. פארסונס היה אז השם החם ביותר בתעשייה, שכן בשנה שעברה היה פארסונס מועמד לגראמי על הקלטתו המופתית לתקליט "הצד האפל של הירח", של להקת פינק פלויד. הרזומה שלו היה מרשים עוד קודם לכן, שכן מאחורי פארסונס קרדיט להקלטת אמנים נוספים מהשורה הראשונה כמו הביטלס (בתקליט אבי רואד), דונובן, להקות ההוליס וקוקני רבל.החיבור עם AMBROSIA יצר סאונד עשיר שהגדיר את הרוק המתקדם-קל של אותה תקופה.

הנקמה של אלביס קוסטלו

בשנת 1977 הופיע אלביס קוסטלו בטלוויזיה האמריקאית ומיד לאחר מכן הוחרם מלשוב לשם למשך שנים רבות. מדוע? תוכנית הטלוויזיה האמריקנית, "סאטרדיי נייט לייב", הייתה פופולרית ביותר בשנה ההיא ואמנים רבים עמדו בתור בתקווה להיכנס לשם ולהופיע בשידור ישיר מול מיליונים רבים של צופים. במקור הייתה אמורה להיות זו להקת הפאנק הבריטית, הסקס פיסטולס, שמופיעה שם ביום זה, אך הלהקה השערורייתית הייתה עסוקה בסיבוב הופעות פרוע בהולנד, ומפיקי התוכנית גירדו את הראש במאמצים למצוא מחליף ראוי וברגע האחרון. להקת ראמונס דחתה את ההזמנה ואז הגיעה ההזמנה לאלביס קוסטלו הצעיר והזועם, שבדיוק היה עסוק בסיבוב הופעות שם לקידום תקליט הסולו הראשון והמשובח שלו, MY AIM IS TRUE. מפיקי התוכנית ביקשו ממנו לנגן מול המצלמות את השיר LESS THAN ZERO. הוא הבטיח להם שכך יהיה, אך באמצע השיר, לאחר מספר תיבות בלבד, הוא החליט להפסיק אותו מיד ואמר לקהל ולנגניו: "אני מצטער, גבירותיי ורבותיי. אין שום סיבה שאבצע את השיר הזה כאן". השיר הזה היה על פוליטיקאי בריטי פשיסט בשם אוסוולד מוסלי, שבארה"ב בקושי שמעו עליו והמסר לא עבר. קוסטלו החליט לעורר גלים והחל לבצע עם להקתו (THE ATTRACTIONS) שיר אנרגטי ובועט שלא יצא עדיין ושמו RADIO RADIO. זה היה שיר מחאה שיצא נגד תחנות רדיו שהפכו, לטענתו, רודפות בצע כסף וחסרות רצון להיות מיוחדות ומאתגרות. קוסטלו הוחרם מיד על ידי ההפקה ועל ידי המפיק הראשי, לורן מייקלס, שזעם על התרגיל. אבל קוסטלו כבר קיבל את החשיפה שביקש, עם הצהרה אמנותית ברורה מצדו. זו לא הפעם הראשונה בה אמן מפסיק שיר באמצע ועובר לשיר אחר, כשהוא מחרפן את ההפקה. ג'ימי הנדריקס עשה זאת בשנת 1969, בתוכנית האירוח של הזמרת לולו. בכל אופן, החרם נגד קוסטלו בסאטרדיי נייט לייב החזיק מעמד עד שנת 1989, כששב להופיע בתוכנית. שנים לאחר מכן, ב-1999, הוא שב לתוכנית לחגיגות 25 השנה שלה וקטע שיר של הביסטי בויז כשהוא מבצע איתם את... RADIO RADIO. היה זה הפעם כמערכון משעשע שתוכנן מראש כסגירת מעגל.

אריק קלפטון מחפש גיטריסט

בשנת 1970 בילה אריק קלפטון עם חברו, קרלוס סנטנה, בעיר ברקלי שבקליפורניה. שם, באולפן ההקלטות, פגש קלפטון בבן טיפוחיו של סנטנה, הגיטריסט הצעיר והמוכשר ניל שון שהיה אז בן 16 בלבד. אז ביקש קלפטון משון להצטרף אליו לבמה להופעותיו שם באותו ערב, עם הרכבו דרק והדומינוס בתיאטרון הקהילתי של ברקלי. בהמשך סיפר ניל שון על המפגש המרגש: "אריק קלפטון היה מעריץ של קרלוס סנטנה ובזמן שג'ימג'מתי באולפן עם קרלוס ולהקתו, אריק נכנס פנימה. זה היה לפני שהצטרפתי ללהקת סנטנה באופן רשמי. אריק אמר לכולם לילה טוב והלך ולמחרת הגיע אליי פתק ממנו ובו הוא ביקש ממני להופיע איתו. בהמשך היום הוא אף שאל אם אהיה מוכן להצטרף כחבר בלהקתו, דרק והדומינוס". למרות ההצעה הנדיבה מאד מאלוהי הגיטרה, שון בחר להישאר קרוב לביתו ולחבריו ובהמשך יצטרף ללהקת סנטנה ולימים יקים את להקת ג'רני המצליחה.

עוד כותרות מהארכיון

1966: הלהקה הפרועה THE PRETTY THINGS הבריטית, שנחשבה לילד הרע של הרוק הבריטי, הוציאה תקליטון חדש ובו השיר MIDNIGHT TO SIX MAN, המנון לחיי הלילה הסוערים של לונדון.

1969: להקת CHICAGO TRANSIT AUTHORITY זכתה בתקליט זהב על מכירות נאות של תקליטה הכפול הראשון והשאפתני. זה צעד אחד לפני קיצור השם לשם הקליט יותר שיקגו והמשך סלילת הדרך לקריירה ארוכה ומפוארת של בלדות ורוק כלי נשיפה. באותו יום הזכייה הופיעה הלהקה במועדון MOTHERS הקטן שהכיל עד מאתיים איש ושכן מעל חנות רהיטים בבירמינגהם, אנגליה.

1960: להקת הביטלס, שעדיין הייתה בתחילת דרכה, מופיעה במועדון קסבה בליברפול, ששייך למונה בסט, אימו של מתופף הלהקה באותם ימים, פיט בסט. בגיטרות אחזו ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ופול מקרטני הצעירים. בעמדת הבס ניצב צ'אס ניובי, שהחליף באופן זמני את הבסיסט הקודם, סטיוארט סאטקליף שנשאר בהמבורג. ניובי ניגן בס עם הביטלס רק במשך שבועיים במהלך חופשת חג המולד. כשהוא עזב כדי לחזור ללימודים בקולג', היה זה פול שהסכים (לאחר לחץ פיזי מתון עליו מצד חבריו) ליטול את גיטרת הבס ולהפוך לבסיסט הרשמי.

1964: ההיסטריה מתחילה באמריקה. הושמע בהשמעת בכורה שיר חדש של הביטלס ושמו I WANT TO HOLD YOUR HAND בתחנת רדיו WWDC בוושינגטון. השדרן קרול ג'יימס היה זה שנעל את המאזינים על השיר שהצית את הביטלמאניה בארה"ב.

1991: פסק דין משפטי ששינה את פני ההיפ-הופ. שופט פסק לטובת הזמר והיוצר הבריטי גילברט אוסליבן בתיק התקדימי שלו נגד הראפר ביז מארקי, שסימפל את השיר (ALONE AGAIN (NATURALLY ללא רשות. המקרה המהותי קבע כי יש לקבל אישור רשמי של דגימות (סמפולים) לפני השימוש בהן. דגימות היו נפוצות כבר די הרבה זמן, כאשר חלק מהאמנים קיבלו אישור ואחרים פשוט השתמשו בהן בידיעה שאולי ייאלצו להתעסק עם התוצאה לאחר מעשה, שבשלב מוקדם הייתה הגישה הנפוצה יותר. מאותו יום, כל סמפול דרש תשלום וקרדיט.

1965: חג מולד שמח מליברפול. יוצא תקליטון חג המולד השלישי של הביטלס המיועד אך ורק לחברי מועדון המעריצים שלהם. קולות השמחה המשותפת והבדיחות הפנימיות עדיין נשמעים בו, לפני שהמתחים החלו לכרסם.

1967: נערכה מסיבה אקסקלוסיבית בלונדון, בארגונם של ג'ון לנון וג'ורג' האריסון. המסיבה נערכה לכבוד מועדון המעריצים של הביטלס. במהלך המסיבה נערכה הקרנה ראשונה של סרט הטלוויזיה החדש וההזוי של הביטלס, MAGICAL MYSTERY TOUR, שזכה לקבלת פנים צוננת למדי בקרב הקהל הרחב.

1977: הפתעה בפאב השכונתי. ג'ורג' האריסון הופיע, ללא שום הודעה מראש, בפאב האהוב עליו באזור בו הוא גר, הנלי על התמזה, כדי לנגן קצת להנאתו ולהנאת הלקוחות ההמומים ששתו את הבירה שלהם לצד ביטל.

1962: בוב דילן הגיע בפעם הראשונה לאנגליה כדי להשתתף בדרמת טלוויזיה. למחרת הוא היה אמור לנגן את הופעתו הראשונה במועדון טרובאדור בלונדון ולהראות לאנגלים פולק מהו.

1976: דרמה משפחתית בפאנק. פורסמו דברי אמו של פול קוק, מתופף להקת הסקס פיסטולס, לעיתון דיילי מייל, שבנה כבר לא רצוי בבית, בגלל מה שלהקתו עוללה עם השיר הפרובוקטיבי ANARCHY IN THE UK והשערוריות שליוו אותו. היא אמרה בקור רוח שהיא מתכננת לעשות חדר אוכל נחמד עבורה מחדר השינה שלו. קוק בן העשרים נותר חסר בית ונאלץ לחפש ספה לישון עליה.

מי נולדו ומי עזבו ב-17 בדצמבר?

1936: נולד קרלו ליטל. מי זה, אתם ודאי שואלים? ובכן, מדובר באגדת תופים מקומית. קרלו ליטל (קרל אוניל ליטל) היה מתופף רוק'נ'רול מרכזי בסצנת ה-"בריט ביט" של שנות ה-60 בלונדון. הוא ניגן עם הרולינג סטונס בשלבים המוקדמים שלהם עד שהוחלף על ידי צ'רלי ווטס בשנת 1963, עשה עבודת סשן אולפנית עבור מספר להקות כולל FLOWER POT MEN. הוא ניסה להתקבל באודישן לדיפ פרפל בעת בנייתה והשפיע עמוקות על סגנון הנגינה הפראי של קית' מון מלהקת המי (ואף נתן לו שיעורים). בהמשך דרכו הוא עבד כמוכר לחם והופיע בלהקות פאבים שונות. הוא מת מסרטן ריאות בגיל 66.

1937: נולד ארט נוויל, מלהקת האחים נוויל ולפני כן מלהקת הפ'אנק החלוצית THE METERS. נוויל היה סולן, כותב שירים וקלידן בסצנת המוזיקה בניו אורלינס במשך יותר משישה עשורים, תחילה כסולן להקת הוקאטס וכאמן רית'ם אנד בלוז עצמאי במועדונים מקומיים, לאחר מכן היה שותף להקמת THE METERS והצטרף לשלושת אחיו בלהקת האחים נוויל (שם הוא זכה גם להיט גדול ומכשף, YELLOW MOON). הוא מת בשנת 2019 לאחר שנים של דעיכה בבריאות.

1939: נולד הזמר אדי קנדריקס, בעל קול הפלסט המפורסם מלהקת המוטאון האדירה הטמפטיישנס. הוא מת בשנת 1992 מסרטן ריאות.

1941: נולד הזמר דייב די (מנהיג להקת הסיקסטיז המצליחה בעלת השם הארוך במיוחד - דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ' ששרפה את המצעדים עם LEGEND OF XANADU). הוא מת מסרטן בשנת 2009.

1942: נולד איש הבלוז והמפוחית פול באטרפילד. הוא מת במאי 1987 כשהוא בן 44 בלבד כתוצאה משימוש בסמים, אבל בשנת 1970 הוא חגג את יום הולדתו בהופעה חגיגית בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו.

1943: נולד רון גיסין, המוזיקאי הסקוטי האוונגרדי שפעל רבות תחת שמו אך ידוע רבות כמי שעזר לפינק פלויד להרים, בשנת 1970, את היצירה הסימפונית המורכבת ושמה ATOM HEART MOTHER (כן, זאת עם הפרה על העטיפה).

1946: נולד מרטין סמית', שהיה הראשון לאחוז במקלות התופים בלהקת הרוק המתקדם ג'נטל ג'יאנט. הוא מת מדימום פנימי בגיל 50.

1947: נולד ג'ים הודר, המתופף המקורי והמוכשר של להקת סטילי דן. הודר ידע ימים טובים עם סטילי דן, אליה הצטרף בשנת 1972 ובמהרה זכה להצלחה עם תקליט הבכורה המופתי, CAN'T BUY A THRILL, בו שר בקולו את השיר MIDNIGHT CRUISER. לאחר שלושה תקליטים בהם תופף במסגרת הלהקה, החליטו הבסיסט וולטר בקר והקלידן-זמר דונלד פייגן כי נמאס להם מלהקה שלמה ומעתה יתפקדו כצמד המשתמש בנגנים שכירים. הודר לא החזיק מעמד בדרישות הנוקשות והפרפקציוניסטיות שהשניים הציבו בהפקותיהם החדשות. בצער רב הוא המשיך לעבוד כנגן הקלטות עבור אחרים אך התנהלות אישית לא אחראית הובילה אותו לתחתית הבריכה, תרתי משמע, ב-5 ביוני 1990. הוא טבע בבריכה הפרטית שלו בגיל 42 תחת השפעת אלכוהול.

1949: נולד הזמר פול רודג'רס, בעל הקול העוצמתי, לשעבר הסולן של להקות FREE (עם הלהיט ALL RIGHT NOW), באד קומפאני, הפירם (עם ג'ימי פייג'), וגם קווין בגלגול מאוחר מאד לאחר מותו של פרדי מרקורי. בשנת 2025 הוא לא הצליח להגיע לטקס הכנסתו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בגלל בעיות בריאותיות רציניות.

1950: נולד מתופף הרגאי, קרלטון בארט. הוא היה חבר בלהקת THE WAILERS עם בוב מארלי והיה אחראי למקצב ה-ONE DROP המפורסם. ב-17 באפריל 1987 הוא נורה למוות מחוץ לביתו בשדרות ברידג'מאונט פארק 12 בקינגסטון, ג'מייקה. הוא היה בן 36. אשתו של בארט, אלברטין, נכלאה ב-18 באוקטובר 1991, לאחר שהורשעה בקשירת קשר לביצוע הרצח. יחד איתה נידונו מאהבה, נהג המונית גלנרוי קרטר בן ה-39, וג'וניור "באנג" ניל שהתביעה טענה כי היה אחראי לירי בפועל. טלנובלה של דם ומוזיקה.

1958: נולד בסיסט להקת REM, מייק מילס. עוד בסיסט שחוגג את הולדתו הוא מיק קווין, מלהקת סופרגראס, שנולד בדיוק שנה לפני שמייק מילס חגג יום הולדת 11, בשנת 1969.

2004: מת הסקסופוניסט הבריטי דיק הקסטאל סמית', מלהקת הג'אז-רוק קולוסיאום שניגן עם הטובים ביותר בבלוז הבריטי. בן 70 במותו.

ב-17 בדצמבר בשנת 2010 מת קפטיין ביפהארט (דון ואן וילט) מטרשת נפוצה והוא בן 69. היצירה שלו ממשיכה לפעום וחזק.

זה קרה ביום סגרירי, ב-17 בדצמבר בשנת 2010. העולם נפרד מאחת הדמויות הצבעוניות והבלתי-מובנות ביותר שאי פעם דרכו באולפן הקלטות. דון ואן וילט, האיש שמוכר יותר בתור קפטן ביפהארט, עצם את עיניו בפעם האחרונה לאחר מאבק ממושך במחלת הטרשת הנפוצה והוא בן 69. הוא מת בבית חולים בקליפורניה, רחוק שנות אור מההמולה של תעשיית המוזיקה שהוא כל כך תיעב וכל כך אהב לשגע. אבל היצירה שהוא השאיר מאחוריו? היא ממשיכה לפעום, לבעוט, להמם ולעשות חור בראש לכל מי שמעז להקשיב לה באמת.

הטרגדיה הגדולה, או אולי הקומדיה הגדולה של הקריירה שלו, הייתה הפער הבלתי ניתן לגישור בין מה שהוא היה לבין מה שאנשים רצו שהוא יהיה. למנהלים בחליפות היה חלום רטוב: הם שמעו את הקול העמוק והמחוספס שלו, שמזכיר את זמרי הבלוז השחורים הגדולים, ודמיינו את הדולרים נערמים. "דון, אתה יכול להיות זמר הבלוז הלבן הגדול ביותר בכל הזמנים", הם אמרו לו שוב ושוב, בטוחים שהם מעניקים לו את המחמאה האולטימטיבית. הם רק רצו שהוא ישיר ברור, בקצב של ארבעה רבעים, משהו שאפשר לרקוד לצליליו או לפחות להבין.

אבל לביפהארט היו תוכניות אחרות לגמרי. הוא היה עקשן כמו פרד ומחויב לאמנות שלו כמו נזיר פנאטי. הוא סירב בתוקף לנטוש את הלהקה שלו, THE MAGIC BAND, או להתפשר על החזון הסוריאליסטי שלו. הייתה לו פילוסופיה מעניינת לגבי מוזיקה וצריכה: "אני מבין", הוא אמר, "שמישהו שמנגן מוזיקה בחינם אינו מסחרי כמו דוכן המבורגרים. אבל האם זה בגלל שאתה יכול לאכול המבורגר ולהחזיק אותו ביד ואתה לא יכול לעשות את זה עם מוזיקה? האם זה חופשי מדי לשליטה?".

שורשי הטירוף הזה נטועים עמוק במדבר של דרום קליפורניה. ואן וילט נולד ב-1941 בגלנדייל, למשפחה שהייתה יכולה להיות הכי נורמלית בעולם, לולא הילד שלהם היה מחליט בגיל צעיר מאוד שהציוויליזציה האמריקנית היא הונאה אחת גדולה. עוד כילד הוא זוהה כילד פלא בתחום הפיסול. מסופר שאמן פורטוגזי מפורסם ראה את פסלי החיות שיצר דון מחימר וביקש להעניק לו מלגה ללימודים באירופה, אך הוריו סירבו בטענה שכל האמנים הם הומואים. דון הצעיר הסיק שהחברה המודרנית היא רודנות שנועדה להחריב את הטבע, החיות והצמחים, ושהיא מנסה לאלף גם אותו בתוכנית זדונית שכללה בית ספר, נימוסים וחשבון. הוא סירב להשתתף במשחק.

רגע אחד של הארה עיצב את תפיסתו לגבי האבסורד של החיים המודרניים. ביפהארט נזכר: "אמא שלי, שקראתי לה 'סו' ולא 'אמא' כי זה היה שמה האמיתי, הובילה אותי בשביל לבית הספר. הגענו לצומת והיא יצאה היישר אל דרכה של מכונית דוהרת. הושטתי יד ומשכתי אותה מהדרך. היא הייתה יכולה להרוג את שנינו. זה היה אז שחשבתי לעצמי, 'והיא עוד לוקחת אותי לבית הספר'". המרד שלו היה טוטאלי, עד כדי כך שהוא היה מסתגר בחדרו והוריו המודאגים נאלצו להשאיר לו מגשי אוכל ליד הדלת.

בתיכון בלנקסטר, עיירה מדברית מנומנמת, הוא מצא נפש תאומה: נער מוזר בשם פרנק זאפה. השניים היו מבלים שעות בהאזנה לתקליטים של דלתא בלוז וג'אז אוונגרדי של אמנים כמו ג'ון קולטריין ואורנט קולמן. הם היו נוסעים במדבר ומדמיינים עולמות אחרים. למרות שדון נרשם לקולג' לאמנות ב-1959, הוא נשר במהירות. הוא ניסה להיות מוכר נעליים לזמן קצר (דמיינו את ביפהארט מודד לכם נעליים!), אבל זה לא היה זה.

בתחילת שנות השישים הוא עבר לקוקאמונגה כדי לחבור לזאפה שעבר לשם. שם נולד השם קפטן ביפהארט, כחלק מתסריט הזוי לסרט שזאפה רצה לצלם בשם CAPTAIN BEEFHEART VS. THE GRUNT PEOPLE. הסרט מעולם לא יצא לפועל, אבל השם נדבק. ב-1964 חזר ביפהארט ללנקסטר והקים את הגרסה הראשונה של THE MAGIC BAND. ההופעה החיצונית שלהם הייתה הלם תרבותי מוחלט. דמיינו חבורה של מוזיקאים במעילי עור שחורים, עקבים גבוהים ושיער ארוך בתקופה שבה הביטלס עוד נחשבו לפרועים. לגיטריסט הראשי הייתה רטייה על העין. הקפטן עצמו נראה כמו מכשף מדברי.

הם הפכו לסנסציה מקומית והחלו למשוך את תשומת הלב של חברות התקליטים. ב-1966 הם חתמו בחברת A&M והוציאו גירסה מחוספסת לשיר של בו דידלי בשם DIDDY WHA DIDDY. זה היה להיט מקומי והעתיד נראה ורוד. הלהקה נכנסה לאולפן להקליט תקליט שלם, שכלל שירים מקוריים ומוזרים יותר כמו ELECTRICITY. כשג'רי מוס, הבוס של חברת התקליטים, שמע את החומרים, הוא נחרד. הוא טען שהשירים שליליים מדי (יש הטוענים שהשיר על החשמל הפחיד את בתו הקטנה) וסירב להוציא את התקליט. ביפהארט, שנפגע עד עמקי נשמתו מחוסר ההבנה, נותר שוב ללא בית שיתמוך בו כהלכה.

אבל הגורל התערב בדמותו של בוב קרסנוב מחברת KAMA SUTRA, שהסכים לקחת את הסיכון. ביפהארט גייס את נגן הגיטרה המבריק ריי קודר, שהיה אז צעיר מאוד אבל היחיד שהצליח לתרגם את הרעיונות המופשטים של הקפטן למוזיקה ממשית. התוצאה הייתה SAFE AS MILK, שיצא ביוני 1967. זה היה תקליט שהקדים את זמנו בשנות דור. הוא שילב בלוז דלתא עם פסיכדליה וכלי נגינה אלקטרוני מוזר בשם תרמין.

העוצמה הקולית של ביפהארט הייתה מפחידה. באחת ההקלטות הוא שר בעוצמה כזו שהוא פשוט הרס מיקרופון אולפני יוקרתי של טלפונקן ששוויו היה 1,200 דולר. הלהקה קיבלה ביקורות מהללות. בעיתון CHEETAH נכתב בנובמבר של אותה שנה: "זה תקליט שכולו תענוג אחד גדול. קשה מאד להגדיר את ההרכב הזה, כי חבריו יכולים להישמע יחדיו כמו כל דבר. אבל כל דבר שהם עושים מתובל בחוש הומור מוזר ומעניין מאד. יש פה פרודיות ברורות כמו בשיר I'M GLAD, שקורץ על להקת THE MIRACLES ושירה BABY, BABY. יכול להיות שהשיר ZIG ZAG WONDERER הוא פרודיה על הגרייטפול דד? זה לא משנה. חוש ההומור המוזיקלי והמילולי שלהם אינו סאטירה ברורה. הוא יותר בקטע של אבסורד ומוזרות. הזמר הראשי מוסיף הרבה לאפקט הכללי. הוא נוהם, צווח, שר בפלצט וגם מאמץ מבטא מג'רזי. גם עטיפת התקליט משקפת את אווירת תוכנו. הקרדיטים לא שלמים פה אבל נראה שאותו זמר, דון ואן ןילט, הוא הגאון פה. הוא כתב ועיבד את רוב השירים".

הכול היה מוכן לפריצה הגדולה. הם היו אמורים להופיע בפסטיבל הפופ המפורסם במונטריי, המקום שבו ג'ימי הנדריקס וג'ניס ג'ופלין הפכו לכוכבי ענק. אבל אז, רגע לפני העלייה לבמה באירוע מקדים, הקפטן חווה התקף חרדה קשה (או טריפ רע של LSD, תלוי את מי שואלים). הוא הסתכל על הקהל, ראה בחורה שלטענתו הפכה לדג זהב, וירד מהבמה באמצע השיר. ריי קודר, שהיה המוזיקאי המקצועי ביותר בחבורה, לא יכל לשאת את הכאוס יותר ועזב את הלהקה בו במקום. ההזדמנות להופיע במונטריי התפוגגה ואיתה הסיכוי להצלחה גדולה יותר.

ביפהארט לא ויתר. הוא אסף נגנים חדשים והקליט את STRICTLY PERSONAL. אבל שוב, המנהלים תקעו לו סכין בגב. בוב קרסנוב, שלקח את הסרטים, הוסיף להם אפקט פסיכדלי אופנתי שנקרא PHASING ללא ידיעתו של הקפטן, וקבר את הסאונד הגולמי תחת מעטה של רעש אלקטרוני מטושטש. "זו הסיבה שהתקליט הזה גרוע כמו שהוא", אמר ביפהארט באנחה שנים לאחר מכן. "אני לא חושב שזו הייתה אשמת הלהקה. הם באמת ניגנו היטב שם". למרות ההתערבות, זה עדיין תקליט מרתק, אבל הוא נכשל מסחרית לחלוטין.

ואז נכנס לתמונה החבר הוותיק, פרנק זאפה. זאפה הקים את חברת התקליטים STRAIGHT RECORDS והבטיח לביפהארט את מה שהוא תמיד חלם עליו: חופש אמנותי מוחלט. "תעשה מה שאתה רוצה", אמר לו זאפה. התוצאה הייתה יצירת המופת הכאוטית והגאונית: TROUT MASK REPLICA.

כדי להקליט את היצירה הזו, ביפהארט כלא את חברי הלהקה בבית שכור בשכונת WOODLAND HILLS למשך חודשים ארוכים. זה היה פחות מחנה אימונים ויותר כת. התנאים היו מחרידים: חברי הלהקה חיו בעוני, לעיתים התקיימו על כוס אחת של פולי סויה ביום, והחלונות הושחרו כדי למנוע קשר עם העולם החיצון. ביפהארט ניהל משטר טרור פסיכולוגי, ערך לחברי הלהקה "שיחות מוטיבציה" שנמשכו ימים שלמים ומנע מהם שינה. הוא כתב את כל 28 השירים בזמן שיא של שמונה וחצי שעות ליד הפסנתר (עליו הוא לא ידע לנגן באופן מקצועי), והלהקה נאלצה ללמוד לנגן את התווים הבלתי אפשריים הללו במשך חודשים.

הפרנויה של ביפהארט הגיעה לשיאים חדשים. הוא דרש נוכחות של "מנתח עצים" במהלך ההקלטות בבית, מחשש שהעצים בחוץ יבהלו מהמוזיקה ויקרסו על הבית. חברת התקליטים ההמומה קיבלה חשבון של 250 דולר על השירות הזה. העצים, למרבה המזל, נשארו עומדים.

ביוני 1969 יצא האלבום הכפול לאוויר העולם. למאזין הממוצע זה נשמע כמו תאונת רכבת מוזיקלית. המקצבים היו שבורים, הגיטרות ניגנו בסולמות שונים, והקפטן צרח טקסטים סוריאליסטיים. אבל מאחורי הכאוס הסתתרה גאונות מתמטית. כל תו היה מתוכנן. עיתון רולינג סטון הבין את גודל השעה וכתב ביולי 1969: "המוזיקה בתקליט הזה מדליקה כמו שאף להקת ג'אז-רוק שמודעת לעצמה יכולה להגיע אליה. זו החוויה המוזיקלית הטובה של השנה עם האלבום הכי מרתק ויוצא דופן שיצא בה".

למרות ההצלחה האמנותית, היחסים עם זאפה עלו על שרטון. ביפהארט טען שזאפה משווק אותו כמו פריק בקרקס. כשביפהארט הוציא את התקליט הבא, LICK MY DECALS OFF, BABY בשנת 1970, המבקרים היו בהלם חיובי. אד וורד מהרולינג סטון הודה: "כששמעתי לראשונה את TROUT MASK REPLICA, כמעט הקאתי. מה זה החרא זה, חשבתי. אנשים שפגשתי דיברו על זה במונחים זוהרים - לא סתם אנשים, אלא אנשים שכיבדתי באמת כשזה הגיע לטעמם המוזיקלי. כשראיתי את ההרכב בהופעה חיה עם מצגת מוזיקלית לקראת צאת התקליט החדש, הבנתי את הכל. החבר'ה האלו באמת עמדו שם וניגנו את המוזיקה הזו. וכשזה נגמר, לא יכולתי לחכות לצאת התקליט". הוא המשיך וציטט שיחה עם הקפטן: "ציינתי שלא ממש הבנתי את TROUT MASK REPLICA. 'זה בסדר', הוא אמר, 'פשוט תלבש את זה ואז תחזור לעשות מה שאתה עושה וזה יגיע אליך'...".

אחד הרגעים המיתולוגיים בשיתוף הפעולה בין זאפה לביפהארט היה הקלטת השיר האלמותי WILLIE THE PIMP עבור תקליט הסולו של זאפה, HOT RATS. בארי מיילס תיאר ב-NME את האווירה ההזויה באולפן באותו לילה בספטמבר 1969: "השעה הייתה שתיים בלילה ופניו של הקפטיין היו ירוקות בתאורת הפלורסנט של המזנון שבאולפני ההקלטה. החדר היה מואר ועגום... לקחנו הפסקת קפה. 'אני יכול לשבור כוס עם הקול שלי', אמר דון (הקפטן) בשיחה. 'פוצצתי פעם מיקרופון טלפונקן בשווי 1,200 דולר'. ואז הוא נתן יללה אדירה. בדקנו את החלון. לא נסדק".

מיילס ממשיך ומתאר את הדינמיקה המוזרה: "גייל, אשתו של זאפה, נכנסה לאולפן ופרנק נשמע ממלמל לכיוונה שביפהארט שרף מאות שירים שכתב. 'שנים של עבודה הוא שרף ככה פתאום, לפני שבועיים', הוא אמר לה בטון מודאג. ממצוקתו ניכר היה כי ביפהארט הוא כמעט האיש היחיד בן גילו בו הוא רואה גאון יצירתי".

ביפהארט עשה במחצית הראשונה של הסבנטיז גם תקליטים שהיו יותר מלודיים ונגישים מבעבר. אבל למרות הניסיון להתחבב יותר על הקהל ולמכור יותר עותקים - היצירה שלו נתקעה בחנויות התקליטים. הוא חש אבוד.

למרות המריבות והניתוק שנמשך שנים, ב-1975 הוא חזר לעבוד עם זאפה - מה שהפך לסיבוב הופעות ותקליט משותף בשם BONGO FURY. ביפהארט סיפר על הפיוס: "לא דיברתי איתו ולא ראיתי אותו כחמש שנים... פשוט התקשרתי אליו ואמרתי לו שהייתי רוצה לראות אותו והוא אמר, 'טוב נהדר, בוא ותשמע כמה תקליטים שעשיתי ונצא לסיבוב הופעות'".

זאפה, ציני כהרגלו, זכר זאת אחרת לגמרי: "הוא התנצל על כל הבלגאן שגרם לי וביקש ממני עבודה. אז קראתי לו לאודישן והוא נכשל בו. הוא לא הצליח לשיר את WILLIE THE PIMP והבנתי שאם הוא לא יכול לעבור את זה, לא היה לי סיכוי רב ללמד אותו את הדברים האחרים". ביפהארט רתח על הגרסה הזו ורטן: "תאר לעצמך שיהיה אודישן לאנשים שמכירים זה את זה כל כך הרבה שנים. אם הוא עשה לי אודישן, לא שמתי לב לזה כלל".

הסאגה המשותפת הסתיימה בפיצוץ נוסף סביב התקליט BAT CHAIN PULLER ב-1976, שנגנז לשנים רבות בגלל סכסוכים משפטיים של זאפה עם המנהל שלו, הרב כהן. בסופו של דבר, בתחילת שנות השמונים, דון ואן וילט עשה את המהלך האולטימטיבי: הוא פרש לחלוטין ממוזיקה. הוא חזר לאהבתו הראשונה, הציור, הסתגר בביתו שבצפון קליפורניה והפך לצייר מוערך בעולם האמנות המודרנית, כשהוא משאיר את דמותו של קפטן ביפהארט כזיכרון רחוק, פרוע וחד פעמי של עידן שבו הכול היה אפשרי.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים