רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 בינואר (17.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ההתפתחות החשובה ביותר במוזיקה המודרנית היא לעשות מזה עסק.... הגענו לנקודה שבה אנחנו לא יכולים פשוט לשבת ולכתוב כי אנחנו יודעים לכתוב ואנחנו אוהבים לכתוב ובסופו של דבר מישהו יקשיב כי הם אוהבים להקשיב ואולי מישהו ינגן את זה כי הוא ירצה לנגן את זה. ובכן, זה נעלם. הגענו לנקודה שבה כל מי שמלחין צריך להתמודד עם המכניקה של עולם הביצוע, במיוחד כפי שהוא מאופיין בחברה האמריקאית. ויש לזה השפעה גדולה על מה שאתה כותב. לדוגמה, אחת מתיאוריות המחמד שלי היא שהגורם המוביל למינימליזם הוא צמצום התקציבים לחזרות מוזיקליות והקטנת התקציבים לגודל האנסמבל. אם בחור רוצה לכתוב משהו והוא יודע שיש רק כמה דקות פנויות לחזרה, אין סיכוי שהוא יכתוב משהו ענק לתזמורת. אין תמריץ לעשות את זה כי הרי זה לעולם לא יבוצע.... איך אדם יכול להיות מודאג לגבי מוזיקה אטונאלית מול מוזיקה טונאלית, כשהשאלה האמיתית פה היא איך תצליח בכלל להשמיע משהו? מה שזה לא יהיה" (פרנק זאפה למגזין TELOS)

צלילי הדממה ששינו את המוסיקה לנצח! ב-17 בינואר בשנת 1966 יצא התקליט השני של הצמד סיימון וגרפונקל ושמו SOUNDS OF SILENCE.

אז איך צלילי הדממה שינו את המוזיקה לנצח? איך משימה סודית באולפן הפכה שיר פולק עדין ללהיט ענק שהזניק את הצמד מכישלון מפואר לתהילה עולמית? קבלו סיפור נפלא...

נלך כמה צעדים לאחור, אל הימים שבהם פול סיימון (ששר בהופעות עם חברו הטוב ארט גרפונקל תחת השם החמוד טום וג'רי) עבד למחייתו כנער שליחויות מוזיקלי במשרד מו"לות שירים. הוא היה סוג של תולעת ספרים מוזיקלית שרדפה אחרי שירים שכתבו אחרים כדי להביאם לבוס שלו. כל זאת נמשך עד שיום אחד אזר אומץ והביא למפיק של חברת התקליטים קולומביה, טום ווילסון, שירים מקוריים שהוא עצמו כתב. ווילסון, שהיה איש בעל אוזן חדה, אהב מאוד את מה ששמע ואהב עוד יותר כשסיימון סיפר לו שהוא שר אותם יחד עם חברו מהשכונה. המפיק הבכיר, שלא ידע שהוא עומד לשנות את ההיסטוריה, סידר לשניים אודישן, כשמולם עמד טכנאי ההקלטה המוכשר, רוי היילי. היילי הזה הפך ליד ימינם מאותו רגע ועד פירוקם הסופי והכואב בתחילת שנת 1970.

באוקטובר 1964 יצא התקליט הראשון של השניים, שנקרא WEDNESDAY MORNING, 3 A.M. היה זה תקליט בניחוח פולק מובהק, שהתאים כמו כפפה ליד לשוק תקליטי הז'אנר שפרצו אז בשטף רב באמריקה. התקליט היה שילוב של שירים מקוריים שכתב סיימון, שירים עממיים ידועים וכמובן איזה שיר של בוב דילן אחד שנזרק לתוך הסיר גם הוא, כי כולם רצו להיות בוב דילן באותם ימים. בתוך כל אלה הוקלט שיר אקוסטי ושקט בשם THE SOUNDS OF SILENCE. אבל אבוי! התקליט וכל מה שבתוכו לא יצרו גלים, נחלו כישלון חרוץ והעניין נשכח במהרה כאילו לא היה.

סיימון, שהבין בחוכמתו כי אין פה סיפור הצלחה אמריקאי, החליט לארוז מזוודה ולפעול באירופה הקלאסית. שם הוא הופיע במועדוני פולק מעושנים בפריס לא מעט וכשהופיע באנגליה, אף הצליח להשיג אפשרות יוקרתית להקליט את שיריו לבי.בי.סי בלונדון. ההקלטה הזו הייתה פרי רעיונה של ג'ודית' פיפ, אישה נמרצת שעסקה אז כעובדת סוציאלית וחיברה בין סיימון לתחנת הרדיו הידועה. משם התגלגל העסק להקלטת תקליט סולו של סיימון, במאי 1965, עבור חברת סי.בי.אס. תקליט זה, שנקרא THE PAUL SIMON SONGBOOK, יצא כשלושה חודשים לאחר מכן ונמכר לא רע בחוגי מוזיקת הפולק הבריטיים. בתקליט סולו זה נכלל שוב אותו שיר ושמו "צליל השקט".

בינתיים, מעבר לים באמריקה הגדולה, התחוללה שרשרת אירועים מוזרה שגרמה למותג סיימון וגרפונקל לזנק לתהילת עולם מבלי שהם בכלל ידעו על כך! זה החל כשדי ג'יי מקומי בבוסטון התאהב בשיר THE SOUND OF SILENCE, כפי שהוקלט באופן אקוסטי בתקליט הראשון שנכשל, והחל להשמיעו ללא הרף. הסטודנטים בקמפוסים, שנהגו להקשיב לתכניותיו בשקיקה, החלו לדרוש את השמעת השיר עוד ועוד. השמועה התגנבה לאוזניו של יחצ"ן ערמומי שעבד בחברת התקליטים קולומביה והוא מיהר לשגר את הבשורה למשרדו שבניו יורק. אך היה זה בתקופה שהפולק כבר הפך למשהו מתקדם יותר שתוייג בשם פולק-רוק, בעיקר בזכות להקת הבירדס שחישמלה את שיריו של דילן. לכן נשלח טום ווילסון המפיק למשימה חדשה וסודית - להוסיף להקלטה האקוסטית הקיימת צלילים של להקת ליווי חשמלית, מבלי לידע את האמנים!

ב-15 ביוני 1965, ווילסון עסק בסשן הקלטה עבור בוב דילן. אז הוקלט באולפן השיר המהפכני, LIKE A ROLLING STONE. לאחר מכן הוא ניגש למשימה. הוא ביקש להשאיר את הגיטריסט אל גורגוני והמתופף בובי גרג וצירף אליהם את הגיטריסט ויני בל והבסיסט בוב בושנל. החבורה הזו פשוט ניגנה מעל ההקלטה המקורית של סיימון וגרפונקל, טכניקה שנקראת אובר-דאבינג. אבל אל תחשבו שזו הייתה משימה קלה אז - כי הצמד ביצע את השיר שלו ללא קצב שנמדד לו עם מטרונום. הקצב הטבעי נע כל הזמן קלות לכאן ולכאן. בסוף, ביצוע התוספות הוכתר כהצלחה מסחררת וכשהשיר המחודש והמחושמל נכנס למצעדי הפזמונים בארה"ב - הוא טיפס כמו טיל בליסטי כלפי מעלה. בינתיים היה פול סיימון באירופה ולא ידע כלל את מה שעוללו לשירו האהוב. כשהיה בדנמרק הקרירה, הביא לו מישהו את עותק העיתון של המצעד האמריקאי. הוא נדהם לראות את שמו שם ומיהר לטוס בחזרה לניו יורק, התאחד עם גרפונקל והשניים פצחו בסיבוב הופעות שירכב על גל ההצלחה הלא מתוכננת הזו.

חברת קולומביה, שאהבה סיפורי הצלחות ובעיקר אהבה לצליל הכסף, דחפה מיד את הצמד לתוך אולפן ההקלטות כדי שהשניים יספקו לה חומר גם לתקליט שלם שיישא את שם הלהיט. היה זה קשה עבור פול סיימון לספק שירים לפי הדרישות הלוחצות של אותה חברה תובענית. התקליט SOUNDS OF SILENCE יצא בחופזה ב-17 בינואר 1966 כדי להשיג את אותה הצלחה של התקליטון, כשחלק מהשירים נשמע כאילו הולבשו על צליליו האקוסטיים גם צליליה של להקת ליווי חשמלית.

אבל רגע, חברים, בואו נצלול לעומק השירים המדהימים פה. שיר הנושא, THE SOUND OF SILENCE. ידעתם שפול סיימון כתב אותו בחדר האמבטיה בבית הוריו? כן כן! סיימון סיפר: "הדבר העיקרי בנגינה בגיטרה היה שיכולתי לשבת לבד ולנגן ולחלום". הוא נהג להיכנס לאמבטיה, לכבות את האורות ולהזרים מים מהברז כי הוא אהב את ההד שנוצר מהאריחים. השורה הפותחת HELLO DARKNESS, MY OLD FRIEND נלקחה ממש משם, מהרגעים שבהם הוא ישב בחושך וניגן. ארט גרפונקל תיאר את משמעות השיר כחוסר היכולת של אנשים לתקשר זה עם זה, לאו דווקא בזדון, אלא פשוט חוסר יכולת לאהוב.

עוד פנינה בתקליט היא השיר RICHARD CORY. השיר מבוסס על פואמה מפורסמת משנת 1897 של המשורר אדווין ארלינגטון רובינסון. השיר מספר על אדם עשיר ומצליח שכולם מקנאים בו ("הוא היה עשיר, כן, עשיר יותר ממלך"), אך הסוף הוא טראגי ומפתיע כשהוא שם קץ לחייו. סיימון לקח את הפואמה הזו והפך אותה לשיר פופ קליט שמדגיש את האירוניה שבין העושר החומרי לבין האושר הפנימי.

ולסיום החלק הזה, אי אפשר שלא להזכיר את I AM A ROCK. השיר הזה הוא המנון של התבודדות והגנה עצמית. הדובר בשיר בונה סביב עצמו חומות ומצהיר "אני סלע, אני אי", כדי לא להיפגע שוב מאהבה ומחברות. סיימון כתב אותו כשהיה בלונדון, והוא מבטא תחושות חזקות של ניכור, נושא שהיה מאוד פופולרי בשנות השישים המנוכרות.

אז עם זאת, מדובר בכמוסת זמן קסומה ומקסימה שאני ממליץ לכולכם להקשיב לה, לעצום עיניים ולתת לראשכם להתנתק ממה שקורה היום. תנו לצלילי השקט לעשות לכם את היום כי היום כבר לא עושים שירים כאלו!

ב-17 בינואר בשנת 1969 יצא התקליט SOUL 69 של ארית'ה פרנקלין.

רגע אחד, אל תתנו לשם התקליט לבלבל אתכם – כי מה שקרה שם באולפני "אטלנטיק" בניו יורק היה רחוק מלהיות עוד תקליט נשמה שגרתי. למעשה, אילו היו שואלים אותי, השם "ג'אז 69" היה הולם הרבה יותר את היצירה המפתיעה הזו.

ההקלטות, שנערכו עוד באפריל ובספטמבר 1968 תחת שרביטם של המפיקים ג'רי וקסלר וטום דאוד, הציגו צד אחר לגמרי של הזמרת הגדולה מכולן. במקום רק להקפיץ את הקהל עם להיטי רית'ם אנד בלוז טיפוסיים, ארית'ה החליטה לקחת את המאזינים למסע אל תוך מועדוני הג'אז המעושנים, כשהיא מגובה בנבחרת חלומות של נגנים. ג'וניור מאנס על הפסנתר, קני בורל בגיטרה, רון קרטר בבס וגריידי טייט בתופים – אנשי ג'אז עם שמות ידועים שהיו שם כדי לספק לה שטיח מוזיקלי עשיר, מלא בכלי נשיפה רועמים וקצב שנוטה יותר לסווינג מאשר לפ'אנק.

השירה של ארית'ה בתקליט הזה הייתה סמכותית, עוצמתית וחודרת מתמיד. היא לקחה שירים שכבר היו מוכרים לציבור והפכה אותם, כהרגלה, למשהו שמרגיש כאילו נכתב אך ורק עבורה. דוגמה מצוינת לכך היא הביצוע שלה לשיר GENTLE ON MY MIND. במקור, זה היה שיר של ג'ון הרטפורד משנת 1967, יצירה שנכתבה בהשראת הסרט "דוקטור ז'יוואגו" ותיארה את זיכרונותיו של נווד שנזכר באהובתו בזמן שהוא משוטט בדרכים צדדיות. בעוד שהגרסה של גלן קמפבל הפכה ללהיט קאנטרי מוכר, ארית'ה לקחה את הטקסט הזה, הטבילה אותו ברוטב ג'אז-נשמה סמיך, והגישה אותו בצורה שגרמה למאזין לשכוח שמדובר בכלל בשיר על נוודים.

אחת הפנינים הבולטות בתקליט הייתה ללא ספק הגרסה שלה ל-TRACKS OF MY TEARS. השיר, שנכתב במקור על ידי וורן מור, מרווין טרפלין וסמוקי רובינסון עבור להקת THE MIRACLES, זכה כאן לטיפול שונה לחלוטין. אם סמוקי שר אותו בקול אוורירי וקליל, ארית'ה הגיעה עם קול עמוק, מחוספס ונטוע חזק באדמה (GUT BUCKET, כמו שהמבקרים אהבו לקרוא לזה). היא לא סתם שרה את המילים; היא חיה אותן. מעניין לגלות שהביצוע הזה יצא בכלל כצד ב' של הסינגל THE WEIGHT, אבל כמו שקורה לא פעם עם ארית'ה, גם הצד השני של התקליטון הצליח להאפיל על הרבה להיטים של אמנים אחרים.

רשימת השירים בתקליט הציעה עושר מוזיקלי נדיר. החל מ-RAMBLIN של ביג מייבל, דרך TODAY I SING THE BLUES שהיה חידוש להקלטה מוקדמת שלה עצמה, ועד ל-RIVER'S INVITATION של פרסי מייפילד. אפילו השיר BRING IT ON HOME TO ME של סם קוק קיבל כאן פרשנות חדשה ומרעננת.

זה לא היה תקליט למתחילים שרק גילו את ארית'ה דרך הלהיט RESPECT. זה היה תקליט למטיבי לכת, כזה שחשף את הוורסטיליות המדהימה של מי שישבה ליד הפסנתר ושרה כאילו חייה תלויים בזה. העיבודים של אריף מרדן, יחד עם נגינת החליל והסקסופון של דיוויד "פאטהד" ניומן, יצרו אווירה שהיא גם אינטימית וגם גדולה מהחיים.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט הזה: "לא מועיל לומר שארית'ה פרנקלין לא יכולה לשיר כמו זמרת הג'אז, אייבי אנדרסון; אייבי אנדרסון מתה, ואף תריסר מאוהבי המוזיקה המסורים שקוראים את המגזין הזה זוכרים את הסולנית הגדולה ההיא של דיוק אלינגטון. אנחנו חייבים להסתפק במה שיש לנו, והזמרת הכי טובה שיש לנו עכשיו היא ארית'ה. יש זמרים חכמים יותר, ויש אחת או שתיים עם יכולות טכניות מרשימות יותר, אבל אף אחת לא עושה כל כך הרבה דברים כל כך טוב. במיטבה, ארית'ה מרגשת ואמינה יותר מכל גברת אחרת ששרה כעת. היא לא שוברת לנו את הלב, כמו אייבי, או בילי הולידיי, אבל היא מרגשת אותנו עם הבלדות שלה ומניעה אותנו בצעקות הנשמה שלה. מצבנו היה יכול להיות יותר גרוע.

לאחר התלמדות ארוכה למדי, שבמהלכה שרה גוספל עבור אביה, הכומר סי.אל פרנקלין המהולל, ופופ עבור קולומביה רקורדס, ארית'ה הצטרפה לחברת ההקלטות אטלנטיק, שסגן הנשיא והמפיק שלה, ג'רי וקסלר, לקח אותה לאולפן MUSCLE SHOALS, באלבמה, להקליט עם קבוצת מוזיקאים מממפיס. השאר הוא היסטוריה. זרם קבוע של מיליוני תקליטים שנמכרו בסגנון רית'ם-אנד-בלוז מתקדם זיכה את הליידי של הנשמה באישור פומבי וביקורתי אדיר, כולל השבח האולטימטיבי של ציוויליזציית הפופ האמריקאית. אולם ההשפעה של כל השבחים הללו נראתה מצערת. בעוד ששלושת האלבומים הראשונים של ארית'ה היו מצוינים ברובם, הרביעי שלה לא היה כל כך טוב, והחמישי שלה, אלבום הופעה דפוק, היה עלוב. אולי היא השתעממה והרגישה שאין עוד עולמות לכבוש.

אולם כעת, וקסלר הרחיב שוב את אופקיה. האחרון של ארית'ה, למרות שהוסווה עם השם SOUL 69, הוא אלבום של בלוז, או ליתר דיוק, ג'אז-בלוז. זה בהחלט התקליט הטוב ביותר שהופיע בחמש השנים האחרונות. אין ספק שהוא מצוין בדרכים שבהן מוזיקת ​​פופ לא הייתה מאז שהביטלס עמדו בראש התחייה של הרוק, ז'אנר מוזיקלי שלמרות האקלקטיות שלו לאחרונה, הוא מוגבל ביותר, ללא המורכבות המוזיקלית וללא המגוון הרגשי של הג'אז.

למרות שכמה להקות, כמו דם יזע ודמעות, נכנסות לג'אז, אף אחת מהן לא יכלה ליצור אלבום כמו זה עם מוזיקליות של עדינות, אינדיבידואליות ועוצמה שלכאורה לא מתאמצת. וקסלר אסף מוזיקאים ממקורות כה נערצים כמו התזמורת של קאונט בייסי וחמישיית מיילס דייויס, חיבר אותם לסשנים של הקלטות במשך שמונה שעות, והתוצאה היא שהלהקה נשמעת כאילו היא הייתה ביחד כבר שנים. עיבודי כלי הנשיפה, מאת אריף מרדין, פשוט יפים, מונעים ונימוחים לסירוגין, עם הרמוניות עשירות וחמות. ארית'ה שרה טוב מתמיד; היא חופשית יותר, נינוחה יותר, ובכל פעם שהיא לוחצת בקולה על צליל, זה מצביע על נקודה דרמטית.

למרות שהאלבום הזה הוא חריגה מהסגנון הרגיל שלה, אטלנטיק הקלה על המעבר בכמה דרכים. מלבד הצבע המגן של שם המוצר, יש בחלק מהרצועות את זמרי הרקע המוכרים מהתקליטים הקודמים שלה, ובשתי רצועות (TRACKS OF MY TEARS ו- TODAY I SING THE BLUES) מדור הקצב הוא הצוות הפ'אנקי הרגיל שלה מהאולפנים האמריקאים של ממפיס. בחירת המנגינות גם תהפוך את התקליט לטעים יותר למעריצי הפופ של ארית'ה, שחלקם כנראה יקנו את האלבום וייהנו ממנו אפילו בלי לדעת שהם מאזינים לג'אז.

לאלבום הזה יכולה להיות השפעה אדירה על מוזיקה פופולרית עכשווית, אבל כנראה שלא. האפקטים באלבום כמו סרג'נט פפר, של הביטלס, ניתנים לחיקוי בקלות, אבל מוזיקליות ששילמה את חובה במשך עשרות שנים לא יכולה להיות מועתקת בקלות".

השיבה הביתה (בערך): בוב דילן והחברים עושים גלים. ב-17 בינואר בשנת 1974 יצא התקליט PLANET WAVES, של בוב דילן.

זה היה בוב דילן, האיש, הקול והמפוחית, שחזר אלינו עם תקליט אולפן שלם ראשון מזה שלוש שנים ארוכות ומייבשות. בזמנו, היו לא מעט מבקרים חמוצי פנים שהתאכזבו ממנו מאוד, במיוחד אחרי בוא התקליט NEW MORNING כמה שנים קודם לכן.

הסיפור הגדול באמת סביב יציאת התקליט הזה לא היה רק המוזיקה עצמה, אלא הרעש והצלצולים שליוו אותו. כל העניין סביב היצירה החדשה נשטף כמעט לחלוטין עם מבול הדיבורים וההיסטריה על חזרתו של דילן לבמה. ולא סתם חזרה, אלא סיבוב הופעות גרנדיוזי ומפוצץ בליווי חבריו הוותיקים, להקת THE BAND. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ניגנו ביחד באופן רשמי ומלא מזה שמונה שנים, אם לא מחשיבים כל מיני מיני-איחודים פה ושם שהיו בעיקר טיזינג לקהל הרעב.

אז איך כל הקסם הזה קרה? התקליט הוקלט בלוס אנג'לס, במהירות בזק של ממש, במשך מספר ימים ספורים בנובמבר 1973. היו נשמות טובות בביזנס שריכלו כי המוצר נוצר רק כדי לחלוב כסף מהר, סוג של "מכה" זריזה לפני הטור הגדול. אבל ההיסטוריה, כדרכה, עשתה צדק. בהמשך הדרך, התקליט זכה לסטטוס הכבוד שמגיע לו, וזאת לאחר שנבעט הצידה באכזריות בזמנו, גם על ידי התקליט המופתי BLOOD ON THE TRACKS שיצא אחריו והשכיח אותו לרבים. לכן, בראייה לאחור, נותר תקליט זה בצד כפנינה חבויה – דבר שהופך את ההאזנה לו כיום לחוויה אורגנית, אינטימית וחפה מתארים מפוצצים ויומרניים. הליווי הכלי בתקליט הזה עשיר, חם ומענג. נו טוב, איך לא כשמדובר בלהקת THE BAND? יש בתקליט רעננות וחיוניות שקשה לא להתמסר להן, כאילו החבר'ה פשוט נכנסו לחדר וניגנו בשביל הכיף.

בואו נחזור קצת אחורה לביזנס. בוב דילן, במהלך מפתיע, החליט לא לחדש את החוזה שלו עם קולומביה, חברת התקליטים הענקית שתמכה בו מאז הופעת תקליט הבכורה שלו אי שם בשנת 1962. הסיפור היה מלוכלך למדי; לא רק שסעיפי החוזה שלו שם שונו לרעתו, אלא שדילן התעצבן גם, ובצדק, על חוסר העניין שהביעה בו החברה. באותן שנים, קולומביה עברה תהפוכות עם עזיבתו של הקודקוד שלה, קלייב דייוויס (שהואשם בלקיחת כספי חברה למימון דברים אישיים, כמו בר מצווה לבנו), מה שיצר ואקום ניהולי. דילן, בחושיו החדים, הרגיש שמורחים אותו. הוא חשד שהם, אנשי החליפות בחברה, עושים יותר דיבורים ממעשים. הוא הרגיש שהם פשוט משחררים את התקליטים וזה הכל, בלי נשמה ובלי השקעה. "יש לי הרגשה שלא אכפת להם אם אהיה שם או לא", הוא אמר במרירות האופיינית לו. וזה, חברים, מתכון בטוח לפרידה כואבת.

בסוף קיץ 1973, דילן עשה מעשה וחתם על הסכם עם חברת התקליטים החדשה והלוהטת ASYLUM RECORDS של דייויד גפן. גפן, ממולח וכריזמטי, שכבר טיפח את הסאונד הקליפורני עם אמנים כמו האיגלס וג'וני מיטשל, הצליח לשכנע את דילן לנטוש את הספינה הטובעת של קולומביה. הוא אמר לו לבוא איתו והבטיח להראות לו מה הוא באמת מסוגל לעשות. הוא התחייב למכור תקליטים שדילן מעולם לא חלם שהוא יכול למכור. דילן, שהיה זקוק נואשות לתמיכה מחודשת מהקהל שלו שהחל להתייאש ממנו ולהפנות עורף, נמשך לדבריו של גפן כפרפר אל האור המסנוור. אבל, ופה נכנסת הזהירות העסקית, בהמלצת עורך הדין של דילן, דייוויד בראון, החוזה החדש עסק בתקליט אולפן בודד בלבד. דילן שמר את הקלפים קרוב לחזה. הוא ביקש לבדוק את המים לפני שיסכים לצלול פנימה.

השם המקורי שדילן רצה להעניק לתקליט היה מוזר ומסתורי: CEREMONIES OF THE HORSEMEN ('טקסים של אנשי הסוסים'), משפט שנלקח משיר שלו משנת 1965 בשם MINUS ZERO / NO LIMIT. אולם, שם התקליט שונה ממש ברגע האחרון ל-PLANET WAVES המסחרי יותר. השינוי הפתאומי הזה גרר עמו גם דחייה קלה בצאת התקליט, ובזמן שהוא סוף סוף ראה אור, היו כבר דילן והלהקה עמוק בתוך הוואן (או המטוס הפרטי), בסיבובים יחדיו בדרכים. סיבוב הופעות זה, שהפך לאחד המוצלחים והרווחיים ביותר של 1974, עשה את העבודה והזניק את התקליט היישר למקום הראשון במצעד המכירות בארה"ב. תאמינו או לא, זו הייתה הפעם הראשונה שדילן זכה במולדתו לעונג שכזה של מקום ראשון. אבל כמו תמיד אצל דילן, היה קאץ'. הוא לא עמד לחלוטין מאחורי התקליט הזה, וככל שהתקדם סיבוב ההופעות, כך נשרו השירים החדשים מהתקליט ברשימת השירים להופעה, כאילו הוא מתבייש בהם. ההווה שלו שוב נשטף על ידי העבר המפואר.

בואו נצלול רגע לעובדות המעניינות שמאחורי השירים. אחד הדברים הבולטים והמוזרים בתקליט זה הוא הכללת שתי גרסאות שונות לשיר בשם FOREVER YOUNG. הראשונה חתמה את הצד הראשון בתקליט והשנייה פתחה את הצד השני. הגרסה הראשונה, שהיא כשיר ערש מאב לבן, באה בקצב איטי ומרגש, והגרסה השנייה באה במקצב מהיר יותר, כמעט קאנטרי-רוק. דילן כתב את השיר הזה כשהוא ישב בטוסון, אריזונה, וחשב על בנו הצעיר, ג'ייקוב דילן (שלימים יהפוך למוזיקאי בזכות עצמו עם ה-WALLFLOWERS). בראיון נדיר סיפר דילן שהוא כתב את השיר הזה בתוך רגע אחד, ושהוא בכלל לא התכוון להיות סנטימנטלי מדי, אבל המילים פשוט יצאו ממנו. מעניין לציין שרבים מחשיבים את השיר הזה לתפילה לא מודעת, מעין ברכה אוניברסלית שכל הורה היה רוצה ללחוש לילדו. העובדה שדילן בחר לשים אותו פעמיים בתקליט אחד מראה עד כמה השיר הזה היה חשוב לו באותו רגע, או אולי פשוט חסרו לו חומרים?

השיר GOING GOING GONE נראה כעוסק בשאלת ההתאבדות בצורה ישירה ומצמררת, ו-DIRGE היה בוודאות שיר על שנאה עצמית, נושא שדילן לא חשש לגעת בו. שירים אחרים, מ-HAZEL ועד NEVER SAY GOODBYE דרך SOMETHING THERE IS ABOUT YOU, עוררו נוסטלגיה מרירה-מתוקה לילדותו של כותב השירים במינסוטה הקפואה.

ויש גם את WEDDING SONG, השיר שסוגר את התקליט. השיר הזה הוקלט בפרץ של רגש, כמעט ספונטני לחלוטין. הוא מוקדש לאשתו דאז, שרה, והוא מלא בהצהרות אהבה כמעט נואשות ("אני אוהב אותך יותר מתמיד / יותר מזמן ויותר מאהבה"). האירוניה המרה היא שזמן לא רב לאחר מכן הנישואים האלה יעלו על שרטון, מה שיהפוך את התקליט הבא, BLOOD ON THE TRACKS, למסמך פרידה כואב.

מה אמרה העיתונות? הדעות היו חלוקות, כמו תמיד. בעיתון מלודי מייקר פרסמו בביקורת פושרת משהו: "זה תקליט עם אמירה מוזיקלית שלא נועדה להיות מהפכנית". לעומת זאת, החבר'ה בעיתון NME לא חדלו מלחלק שבחים והתלהבו עד הגג. ואי אפשר להתעלם מהעטיפה – העטיפה עוצבה על ידי דילן עצמו, שכבר גילה לעולם את חיבתו למכחול באלבום SELF PORTRAIT השנוי במחלוקת. היא מציגה שלושה פרצופים מצוירים בשחור, עם הכיתוב "שירים מברזל יצוק ובלדות בוערות" בצד ימין, מה שיכול להיות תיאור של התקליט, ובצד שמאל המילה MOONGLOW. כמו כן, כמו בחלק מהתקליטים הקודמים שלו, שמו לא מוזכר על העטיפה הקדמית, מהלך אופייני של אנטי-כוכבות. בצד האחורי של העטיפה יש טקסט שנכתב על ידי דילן, כולל כמה קטעים שנחשבו לגסים או בוטים מדי. כתוצאה מכך, כאשר התקליט שוחרר בתחילת 1974, הוא נעטף בשרוול חיצוני למען הרגישות הציבורית.

אבל בהמשך הדרך, כשהאבק שקע, היו שפיקפקו בתקליט זה ובנחיצותו. הגיטריסט של THE BAND, רובי רוברטסון, שהתעקש בזמן ההקלטות שלא יבוצעו תוספות לביצועים הבסיסיים, כדי לשמור על החספוס, סיפר בגילוי לב: "התקליט הזה היה הכי טוב שיכולנו לעשות במצב אז. לבוב לא היה שק מלא של שירים אז זה היה רק דבר של הרגע האחרון. בנסיבות האלה, אני חושב שזה תקליט יוצא דופן, אבל זה לא היה תקליט ראוי של בוב דילן. זה לא היה יוצא דופן, אז זה קיבל קרדיט מסוג אחר. אנשים שמים כל כך הרבה משקל על המילים בשירים שזה באמת הגביל את התקליט הזה. כל השירים האלו פשוטים כמו שנעשה תמיד אבל אנשים פשוט חשבו שזה לא מאמץ אמיתי שלו".

המוזיקאים הכירו אחד את השני היטב מסיבובי הופעות והקלטות קודמות, והם ניגנו יחד במשך שנים, מה שיצר טלפתיה מוזיקלית נדירה. התוצאות היו יעילות להפליא. דילן פשוט היה מריץ את השיר, והם היו מנגנים אותו פעם אחת. אז הם היו נכנסים לחדר הבקרה ומקשיבים לתוצאה. אף אחד לא אמר שצריך לעשות ככה או לנגן אחרת. הם פשוט כולם נכנסו והקשיבו כדי לשמוע מה הם צריכים לעשות, ואז הם יצאו חזרה לאולפן לטייק נוסף.

עם זאת, מסחרית - ההצלחה הייתה מתונה בלבד. כ-600,000 מעריצים הזמינו את התקליט מראש, נתון מרשים לכל הדעות, אבל בשנה שלמה הוא מכר רק עוד 100,000 עותקים נוספים. לשם השוואה, סיבוב ההופעות עם הבאנד אז הוערך כמייצר הכנסות של 92 מיליון דולר, סכום אסטרונומי באותם ימים ששינה את פני תעשיית ההופעות לנצח. זו הייתה ללא ספק אחת הסיבות לכך שבוב דילן לא נשאר עם חברת התקליטים אסיילום וחזר בסופו של דבר לחיק חברת קולומביה.

אז מה השורה התחתונה? PLANET WAVES אולי לא שינה את העולם כמו יצירות מוקדמות יותר של דילן, אבל הוא דוקומנט מרתק של תקופה, של חברות בין מוזיקאים, ושל רגע אחד שבו דילן ניסה להיות פשוט זמר בלהקה, לפני שהמיתוס שוב השתלט עליו. זה שווה האזנה, בהחלט.

כשג'ין סימונס פגש את הדלת של טראמפ. ב-17 בינואר בשנת 2008 הועף ג'ין סימונס, הבסיסט של להקת קיס, במהלך תוכנית הטלוויזיה של דונאלד טראמפ.

על מסך הטלוויזיה התרחשה דרמה שהרעידה את אמות הסיפים של עולם הבידור והעסקים גם יחד. באותו ערב גורלי, ג'ין סימונס, הבסיסט בעל הלשון הארוכה ביותר בתעשייה והאיש שהפך את להקת קיס לאימפריה של מרצ'נדייז, מצא את עצמו בצד הלא נכון של שולחן הישיבות. זה קרה במהלך העונה השביעית של תוכנית הריאליטי המצליחה "המתמחה", שם הועף ג'ין סימונס, הבסיסט של להקת קיס.

האירוע הזה היה נקודת מפנה משעשעת למדי. סימונס לא היה סתם עוד מתמודד אנונימי שמנסה את מזלו; הוא הגיע לתוכנית עם רזומה עמוס בכל טוב ועם ביטחון עצמי שיכול למלא אצטדיון שלם. למרות זאת, המציאות טפחה על פניו המאופרות (מטאפורית, שכן בתוכנית הוא הופיע ללא האיפור המוכר) כאשר סימונס היה המתמודד השלישי שפוטר על ידי דונלד טראמפ בעונה השביעית.

הדינמיקה בין השניים הייתה מחשמלת. מצד אחד עמד איל הנדל"ן המיליארדר (ועדיין לא נשיא ארה"ב), ומצד שני עמד רוקר שיודע דבר או שניים על עשיית כסף. טראמפ, בדרכו האופיינית, דווקא הרעיף מחמאות לפני שהניף את הגרזן וכינה את סימונס "משווק גאון גדול", אבל אמר שהרצף העצמאי העיקש של הבסיסט מונע ממנו לקבל עצות. וזה היה לב העניין – סימונס פשוט לא ידע מתי לשתוק ולהקשיב.

הפרק המדובר עסק באתגר שיווקי עבור חברת הצילום הוותיקה KODAK. סימונס הוביל את הצוות שלו באתגר "קודאק" של אותו שבוע על ידי יצירת סלוגן שהתמקד באיכות המותג, אך הצוות המתחרה זכה בקמפיין. הכישלון צרב לסימונס, לא בגלל ההפסד עצמו, אלא בגלל שלדעתו השופטים פשוט לא הבינו את הגאונות שלו. סימונס, שכושרו העסקי הפך את להקת קיס לאחד המותגים המובילים במוזיקה, גיחך על המנהלים של קודאק שסירבו לקמפיין שלו. בביטחון אופייני השמור רק למי שירק אש על במות במשך ארבעה עשורים, הוא ירה בחזרה את המשפט: "הם לא מוסמכים לדעת שום דבר. יש לי מפרטי גיטרה מבוגרים מהם".

שנים רבות חלפו מאז אותם פיטורים מתוקשרים, והיחסים בין שני האישים המשיכו לייצר כותרות, במיוחד כאשר טראמפ החליט לרוץ לבית הלבן. במהלך המירוץ לנשיאות ב-2016 בין דונלד טראמפ להילרי קלינטון, סימונס לא תמך בו אך הוסיף למגזין PEOPLE תובנה מעניינת על הפופולריות של המועמד הרפובליקני: "הוא לא רוצה את הכסף שלכם. הבחור הזה מממן את הקמפיין שלו, והוא הולך להגיד דברים שעשרות מיליוני אנשים בעצם אומרים בשקט כי מבחינת פוליטיקלי קורקט, זה לא תקין".

סימונס, שתמיד ידע לשחק את המשחק התקשורתי, המשיך לנתח את המצב הפוליטי בעיניים של איש עסקים פרגמטי. הוא המשיך בראיון ל-ASSOCIATED PRESS ואמר: "הילרי קלינטון הרבה יותר מנוסה, הייתה ברחבי העולם. אבל בסוף היום, למי אכפת מה אני חושב? אתה צריך להיכנס לתא ההצבעה ולהצביע על המצפון שלך". סימונס לא היה כל כך נדיב כלפי טראמפ אחרי הבחירות, עם זאת, כאשר זכייתו של טראמפ הציתה זעקה בקרב סלבריטאים ליברליים, להם אמר הנשיא חובב השערוריות, "תסתמו את החורים שלכם".

וכעת, אי אפשר לסיים את הדיווח הזה בלי לצלול לעומק המוזיקה שליוותה את הרגעים הללו. הרי מדובר בתוכנית שהפתיח שלה הוא המנון לכסף, ובאיש שכל הקריירה שלו נבנתה סביב הרעיון של רוק'נ'רול ורווחים. שיר הנושא של התוכנית, FOR THE LOVE OF MONEY של להקת ה-O'JAYS, היה שיר שמתחבר באופן אירוני ומדויק לסיפור. מעניין לגלות שהכותרת של השיר מקורה בפסוק מהברית החדשה, "כי אהבת הכסף היא שורש כל הרע". זהו פרט אירוני במיוחד, שכן דונלד טראמפ בחר דווקא בשיר הזה כפתיח לתוכנית הריאליטי שלו, תוכנית שכל כולה קידוש המרדף אחר העושר וההצלחה החומרית. בעוד שהשיר מזהיר מפני הסכנות שבחמדנות, התוכנית הפכה אותו להמנון של קפיטליזם דורסני.

גם זה קרה ב-17 בינואר. מהופעות שפותחות דלתות לאלבום מוצלח, דרך בורות בכביש שהפכו לשיר נפלא, זמרת מצליחה שעמדה מול תקרית מסריחה, זמר נשמה שמרטיט לבבות רבים, יוצר צעיר שיהיה ידוע, שמוציא תקליטון שאינו מצליח והופעת בלוז כאוטית ביותר.

אתחיל את הסקירה בשנת 1969, שנה שהביאה עמה רוחות של שינוי ותקווה במוזיקה העולמית. באותה שנה יצא לחנויות תקליטון חדש של זמר צעיר ומוכשר, שעדיין לא ידע כי יהפוך לאחד הכוכבים הגדולים בתבל, בחור ממושקף ושמו אלטון ג'ון. התקליטון נשא את השם LADY SAMANTHA. מדובר היה ברגע מכונן, שכן זהו השיר הראשון שסימן את הכיוון האמיתי של הצמד הכותב ברני טאופין ואלטון ג'ון.

אלטון עצמו תיאר את הרגע הזה בדיוק רב בספרו האוטוביוגרפי: "טכנאי ההקלטה, סטיב בראון, הקליט שיר חדש שברני טאופין ואני כתבנו בעקבות הוראה שלו להפסיק לנסות להיות מסחריים ולעשות מה שאהבנו. קראנו לזה 'ליידי סמנתה', וזה הרגיש כמו פריצת דרך. אני מודה, זה שלב בקריירה שלי עם תקליטון שאוכל להאזין לו מבלי לפלוט צעקת אימה בלתי רצונית. זו הייתה פריצת דרך עם שיר די טוב. זה נשמע בטוח יותר ממה שעשיתי קודם. זה סינגל שהושמע הרבה ברדיו אבל אף אחד לא באמת קנה".

למרות שהשיר הוקלט לפני תחילת העבודה על תקליט הבכורה המלא של אלטון, EMPTY SKY, הוא היווה נקודת מפנה קריטית. בתור השיר השני של אלטון המיועד לציבור הרחב, הסינגל הזה בלט הרבה יותר מקודמו בתור ההצעה הרשמית והמגובשת הראשונה של הצמד טאופין-ג'ון. זאת, בניגוד לתקליטון הקודם, I'VE BEEN LOVING YOU, שבו המילים נכתבו אך ורק על ידי אלטון (אם כי, למרבה האירוניה, ניתן אז קרדיט גם לטאופין). LADY SAMANTHA הכיל את כל הסממנים של להיט פוטנציאלי שרק מחכה להתפוצץ. הייתה לזה הקדמה מחשמלת שנשלטה על ידי גיטרה אסרטיבית ומלאת ביטחון – עבודת נמלים נהדרת מידיו של הגיטריסט קיילב קוואי – שנתנה לשיר פתיחה מפתה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. לאחר מכן הגיע עיבוד בתים מתוחכם ועשיר, עם אורגן האמונד דומיננטי ומנגינה מתפתלת, וכל אלו קיבלו בברכה את הקול החם והמובחן של אלטון ג'ון.

השיר עוסק בדמות נשית מסתורית, ככל הנראה רוח רפאים או אישה שחיה בעולם של חלומות, המשוטטת לה בשדות. זהו שיר שמבטא בדידות ועומק, נושאים שטאופין ימשיך לחקור בהמשך הדרך. למרות האיכויות הברורות שלו ושבחים רבים מצד מבקרים שראו בו הבטחה גדולה, הקהל הרחב עדיין לא נהר לחנויות התקליטים והמכירות היו דלות. עם זאת, השיר הזה היה הסינגל האחרון של אלטון תחת חברת התקליטים פיליפס, לפני המעבר הגדול. באופן מעניין, הכישרון בכתיבה לא נעלם מעיניהם של מוזיקאים אחרים, ובשנת 1969 הייתה זו להקת THREE DOG NIGHT האמריקאית, שידעה לזהות שיר טוב כשהיא שומעת אחד כזה, שהקליטה את השיר לתקליט המצליח שלה SUITABLE FOR FRAMING.

נעבור כעת לשנת 1966, אל הופעה שנרשמה בדפי ההיסטוריה כאירוע מבולגן למדי, ואולי אף משעשע בדיעבד, עבור ג'ון מאייאל ולהקת הבלוזברייקרז שלו, הרכב שנחשב לחממה של המוזיקאים הגדולים בבריטניה (עם הגיטריסט אריק קלפטון בשורותיה באותה עת). זה קרה במועדון סטארלייט שפעל במלון סטאר בקרוידון, לונדון. זאת הייתה הופעה מבולגנת כי ג'ון מקווי, הבסיסט המוכשר אך הלא יציב באותו ערב, עלה לבמה כשהוא שיכור לגמרי. האלכוהול עשה את שלו, ובשלב מסוים הוא נשען על מגבר הבס הגדול והכבד שלו כדי לייצב את עצמו. אבוי, ההישענות שלו הייתה חזקה מדי והמגבר הגדול איבד שיווי משקל, נפל לאחור ברעש גדול וגרר עמו את מקווי שהיה מחובר אליו בכבל עם הגיטרה שלו, בקריסה מפוארת.

החלק המשעשע בכל הסיפור הוא שאריק קלפטון, שהיה באותו רגע שקוע עמוק באמצע סולו גיטרה סוחף וככל הנראה עצם את עיניו בריכוז עילאי, לא היה מודע כלל לדרמה שהתחוללה מאחורי גבו. הוא הסתובב לאחור בהפתעה רק כששמע כי הבס לפתע נפסק וההרמוניה נעלמה. ג'ון מאייאל, מנהיג הלהקה הקפדן, רתח מזעם מאחורי האורגן שלו. הוא לא היה מוכן לסבול חוסר מקצועיות שכזה ודאג מיד לפטר את הבסיסט מההרכב. כמובן, ג'ון מקווי לא נשאר מובטל זמן רב, שכן לימים חבר למיק פליטווד והקים את אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה, פליטווד מאק, שנקראה על שמו ועל שם המתופף.

ואם כבר הזכרתי גיטריסטים גדולים שיצאו מבית היוצר של ג'ון מאייאל, אציין כי בשנת 1949 נולד הגיטריסט מיק טיילור. כן, ההוא שיהפוך מאוחר יותר לחלק מהבלוזברייקרס של מאייאל ואחר כך חלחק בלתי נפרד (באופן זמני...) מהרולינג סטונס. טיילור, ילד הפלא שהחליף את פיטר גרין בבלוזברייקרז של מאייאל כשהיה רק נער, הביא עמו לסטונס צליל בלוז וירטואוזי ונוזלי שהגדיר את תור הזהב של הלהקה בתחילת שנות השבעים.

ובמעבר חד לשנת 1967, אל אחת היצירות החשובות ביותר בתולדות הפופ. העיתון הלונדוני "דיילי מייל" מפרסם כתבה קטנה ומוזרה למדי על בורות בכביש בבלקבורן, מחוז לנקשייר. הדיווח היבש פירט כי נספרו בדיוק 4,000 בורות בכבישי העיר. ג'ון לנון, שישב בביתו וקרא את העיתון, קיבל מהידיעה הזו השראה להזכיר זאת בשיר A DAY IN THE LIFE שחתם את התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. לנון, בדרכו הגאונית, הפך את הדיווח המוניציפלי המשעמם לשורה אלמותית על ארבעת אלפים חורים בבלקבורן, לנקשייר, ותהה כמה אנשים נדרשים כדי למלא את מתחם אלברט הול. זוהי דוגמה מובהקת לאופן שבו הביטלס לקחו את היומיומי והפכו אותו לאמנות צרופה.

וקדימה בזמן לשנת 1971, שנה בה חזר זמר הנשמה הגדול מארווין גאי להופיע בפומבי. האירוע המרגש התרחש כששר את ההמנון הלאומי האמריקאי באצטדיון אורנג' בול במיאמי, לפני משחק סופרבול חשוב. זה היה מראה פומבי נדיר של כוכב חברת מוטאון, שנעלם מעין הציבור והסתגר בביתו במשך כמעט שנה לאחר הטרגדיה הנוראה של מותה של זוגתו לדואטים, תמי טרל, שהתמוטטה בזרועותיו על הבמה ומתה מגידול במוח. האבל הכבד הוביל את גאי למקומות לא צפויים, והוא אף המשיך לזמן קצר את הרעיון המשונה של לפתח קריירה בכדורגל מקצועני. הוא התאמן ברצינות וניסה ללא הצלחה להתקבל לקבוצת ה"דטרויט ליונס" מהליגה הלאומית. למרבה המזל של חובבי המוזיקה, קריירת הספורט לא צלחה, והוא חזר לאולפן להקליט את יצירת המופת החברתית שלו WHAT'S GOING ON.

ובעוד אנו עוסקים בהופעות חיות, אזכיר כי בשנת 1970, בשיא כוחה המאגי והאפל, הופיעה להקת הדלתות באולם FELT FORUM המפורסם בניו יורק. האווירה הייתה מחשמלת, כזו שרק ג'ים מוריסון הכריזמטי והבלתי צפוי ידע לייצר. המופעים הללו הוקלטו בקפדנות, וצלילים מזה ייכנסו מאוחר יותר לאלבום הכפול והמשובח ABSOLUTELY LIVE, תיעוד נאמן של האנרגיה הפראית של הלהקה.

לסיום, אקפוץ רגע לשנת 2008, שמזכירה לנו שחיי המוסיקה לא תמיד זוהרים. לאחר שעצרה בחנות מקומית בלונדון בדרכה חזרה מביקור טעון אצל בעלה, בלייק פילדר-סיביל, שנמצא באותה עת בכלא, הזמרת המוכשרת אך המיוסרת, איימי ווינהאוס, משחררת קיטור בדרך אלימה. היא תוקפת צלם פפראצי שהטריד אותה, מה שמוביל לכך שהזמרת מלווה משם על ידי המשטרה לחקירה. אירוע עצוב שמדגיש את המחיר הכבד של התהילה.

קווין מכריזים - עכשיו אני כאן! ב-17 בינואר בשנת 1975 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת קווין, עם השיר NOW I'M HERE.

בעוד שרבים קפאו מקור בלונדון האפורה, החברים של להקת קווין החליטו לחמם את העניינים והוציאו ב-17 בינואר 1975 את התקליטון החדש והמחשמל שלהם, עם השיר NOW I'M HERE. אם חשבתם שפרדי מרקיורי וחבריו נחים על זרי הדפנה, כדאי שתגבירו את הווליום, כי מדובר בפיסת רוק משובחת שמסתירה מאחוריה דרמה לא קטנה.

השיר המדובר הוקלט על ידי הלהקה עוד בספטמבר 1974, בין הקירות המהדהדים של אולפני TRIDENT בלונדון, והוא למעשה משמש כמכתב אהבה רועש, כנה ונטול מעצורים לאמריקה הגדולה. הלהקה, שרק סיימה לגלות את נפלאות ארצות הברית במהלך סיבוב הופעות משותף עם להקת MOTT THE HOOPLE, חזרה עם המון חוויות, והגיטריסט המתולתל, בריאן מאי, החליט לפרוק את הכל על הנייר. זה לא סתם שיר, אלא יומן מסע מוזיקלי שמציג התייחסויות ישירות לטיול הזה ולמפגשים המעניינים שחוותה הלהקה מעבר לים.

אבל רגע, זה לא היה טיול שנתי של הצופים. מילות השיר מזכירות במפורש את MOTT THE HOOPLE (הלהקה הבריטית שקווין חיממה שם בגאווה), וגם דמות מסתורית בשם פיצ'ס – בחורה שמאי ניהל עמה רומן לוהט שם. ואם זה לא מספיק כדי לסקרן אתכם, הוא גם מכניס לשיר את מועדון הצינוק המפורסם, THE DUNGEON, שנמצא ברחוב טולוז בעיר הלוהטת ניו אורלינס. נשמע שהחבר'ה עשו חיים משוגעים, לא?

ובכן, לא הכל היה ורוד. קווין אומנם נהנתה עד הגג בסיבוב ההופעות עם החברים מ-MOTT THE HOOPLE, אך לרוע המזל, הגיטריסט בריאן מאי חטף מכה רצינית. לקראת סוף הסיבוב הוא חלה בצהבת (כן, זה לא נעים כמו שזה נשמע). המצב היה כה גרוע שהוא הובהל במטוס חזרה לאנגליה, והמשך הסיבוב המתוכנן עם קווין בוטל לחלוטין. הוא בילה זמן רב בבית החולים כדי להחלים, ומאז הוא הודה בפה מלא שפחד פחד מוות שהלהקה תמצא לו מחליף בזמן שהוא קדח מחום. הוא היה נחוש להמשיך ולפעול כדי למנוע את הסיוט הזה, וכנראה שהפחד הוא דלק מצוין ליצירתיות.

כפי שהתברר מאוחר יותר, החששות של מאי היו מיותרים לחלוטין. הלהקה אפילו לא שקלה לרגע להחליף את מאי היקר. להיפך, החברים הנאמנים – פרדי מרקיורי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון – אפילו השאירו מקום ריק בשירים שהם כתבו, רק כדי שמאי יוכל להוסיף להם את הנגינה הייחודית שלו ברגע שיהיה בריא מספיק להחזיק גיטרה. איזו אחווה! למרות הקשיים, NOW I'M HERE הוא אחד השירים הראשונים שהוא כתב לתקליט השלישי של הלהקה, SHEER HEART ATTACK, ממש כשהחל להתחזק. האופי הרועש, הכסחני והמתפרץ של השיר מרמז בדיוק על הטון של אדם בעל אנרגיה מחודשת שמוכן לנגן שוב ולטרוף את העולם.

השיר הזה הפך במהרה לפנינה אמיתית בפתיחת הופעותיה החיות של הלהקה. שימו לב לפרט המעניין הבא: בהופעות, הלהקה השתמשה בכפיל של פרדי! בזמן שהשיר התנגן, היה נראה כאילו פרדי מופיע בצד אחד של הבמה, ואז – הופ! – הוא פתאום הופיע בצד השני כאילו שיגר את עצמו בחללית. הטריק הזה עבד כל כך טוב שהקהל נותר פעור פה פעם אחר פעם.

דרך אגב, זה אחד משני השירים היחידים של להקת קווין בהם אני שומע את צליליו של אורגן האמונד (השיר השני הוא LIAR).

מלחמת המיקסים הגדולה: היום בו נקרעה בלאק סאבאת' מבפנים. ב-17 בינואר בשנת 1983 יצא אלבום הופעה LIVE EVIL ללהקת בלאק סאבאת'. תהליך עשייתו היה ממש לא קל לחברים.

ההיסטוריה של הרוק מלאה בסיפורים על אגו, ואחד מהם שייך לסאבאת' של האלבום הזה. זה היה אמור להיות רגע השיא: הלהקה, שהתאוששה מעזיבתו של הסולן המקורי, אוזי אוסבורן, וגייסה לשורותיה את הקול האדיר של רוני ג'יימס דיו, יצאה לסיבוב הופעות עולמי מצליח לקידום התקליט MOB RULES. הכל נראה ורוד (או ליתר דיוק, שחור משחור, כמו שהם אהבו), אבל מתחת לפני השטח רחשו מזימות שהיו מביישות תסריט של טלנובלה.

ב-17 בינואר 1983, שוחרר לחנויות האלבום LIVE EVIL. העטיפה הייתה יצירת אמנות בפני עצמה, מלאה בחידות ויזואליות שקרצו לשירים של הלהקה (אביר זוהר לשיר NON KNIGHTS, חזיר במדים לשיר WAR PIGS ועוד), אבל המוזיקה שבפנים סיפרה סיפור אחר לגמרי. האלבום הזה לא רק תיעד את ההופעות החיות של הלהקה בסיאטל, דאלאס וסן אנטוניו, אלא גם שיקף את הפער העצום שנפער בין מחנה הזמר לבין שאר החברים.

הדרמה האמיתית התרחשה בחדרי העריכה, הרחק מעיני הקהל. חברי הלהקה המקוריים, הגיטריסט טוני איומי והבסיסט גיזר באטלר, החלו לחשוד שמשהו מוזר קורה למיקסים של השירים כשהם לא בסביבה. לפי השמועות העקשניות מאותם ימים, השניים היו משוכנעים שהזמר נהג להתגנב לאולפן בשעות הלילה המאוחרות, אחרי שכולם הלכו לישון, ופשוט להגביה את ערוצי השירה שלו על חשבון הגיטרה והבס.

איומי זעם. הוא טען שבכל בוקר הוא מגיע לאולפן ומגלה שהגיטרה שלו נשמעת חלשה יותר, בעוד הקול של דיו מהדהד בעוצמה מחרישת אוזניים. דיו, מצדו, הכחיש את ההאשמות מכל וכל וטען שחברי הלהקה פשוט היו מסטולים מדי מכדי לזכור מה הם עשו יום קודם לכן. המצב הדרדר במהירות למחנאות של ממש: "הינקים נגד הבריטים" (דיו והמתופף ויני אפיס האמריקאים מול איומי ובאטלר האנגלים).

התוצאה? פיצוץ בלתי נמנע. עוד לפני שהאלבום הגיע למדפים, דיו ארז את חפציו (ואת המתופף אפיס) ועזב את הלהקה בסערה כדי להקים את ההרכב שלו, DIO. אז האלבום LIVE EVIL נותר כמצבה מפוארת להרכב הזה, שהתפרק בקול רעש גדול בגלל כפתור ווליום אחד.

הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "איכשהו הנדנדנו הלאה, עד שהגיע שלב עריכת המיקס של האלבום הבא שלנו, LIVE EVIL, בלוס אנג'לס. לא ידענו שמיילס דייויס הוציא אלבום עם אותו שם עשור קודם לכן; זה פשוט נראה כמו השם המושלם. היה בשוק כבר אלבום חי של סאבאת', LIVE AT LAST, אבל זה יצא ללא רשותנו, אז היינו נחושים לגרום ל-LIVE EVIL להישמע טוב ככל האפשר. למרבה הצער, תהליך המיקס הפך לפארסה.

אני וטוני (איומי הגיטריסט) היינו מגיעים לאולפן בסביבות הצהריים, ורוני (ג'יימס דיו הזמר) הגיע לשם אחרי שעזבנו. חשבנו שזה מוזר, ומהר מאוד גילינו שרוני בילה את רוב ימיו בחזרות עם להקה אחרת - וניהל משא ומתן על עסקת סולו עם חברת התקליטים, האחים וורנר. נוסף על כך, היו דברים מוזרים עם ההקלטות. אני וטוני היינו מקשיבים להן וחושבים, 'אני בטוח שהגיטרה והבס היו חזקים יותר אתמול'.

האשמנו את טכנאי ההקלטה, לי דה קרלו, עד שהוא נשבר ואמר לנו שרוני נכנס ושינה את כל מה שטוני הורה לו לעשות. רוני הכחיש את זה, אבל בטחנו במה שלי אמר לנו. זה היה המסמר האחרון בארון המתים. אני וטוני הפכנו משוכנעים שרוני ניסה להשתלט על הלהקה, ועכשיו הסדקים הפכו רחבים כמו קניון. הייתי חייב לבשר לרוני את החדשות הרעות שהוא מחוץ ללהקה. זה היה רגע עצוב, כי הרחק מהעסק של הלהקה, רוני היה בחור הגון אבל הדברים לא יכלו להימשך כמו שהם היו.

אומרים לי שהאלבום הזה נשמע נורא, אבל אף פעם לא הקשבתי לזה. כמה שנאתי לעשות את המיקס של זה. נוסף על כך, חודש לפני שהוצאנו אותו, אוזי אוסבורן הוציא אלבום הופעה שכולו מורכב משירי בלאק סאבאת'. זה לא היה דבר נחמד מאוד מצדו לעשות, והיה ברור שזה נועד כדי לעצבן אותנו. השגנו ביצועי מכירות טובים יותר משל אוזי בבריטניה, אבל הוא העיף אותנו מהשוק בארה"ב".

רוני ג'יימס דיו בספרו: "טוני איומי ואני התחלנו להתווכח הרבה ובסופו של דבר צרחנו זה על זה. רמת חוסר האמון ההדדית יצאה מכלל שליטה. בקיץ 1982, במהלך הפסקה בסיבוב ההופעות, החל תהליך המיקס על מה

שהפך ל-LIVE EVIL, אלבום כפול בהופעה חיה, והעניינים צללו.

לפי האגדה, קרע גדול נגרם כאשר ויני (אפיס המתופף) ואני לכאורה התגנבו לאולפן בכל פעם שטוני וגיזר לא היו שם, על מנת להעלות את עוצמת השירה והתופיםבמיקס ודחיפת התפקידים של טוני וגיזר למטה. כל זה לא נכון. ההצעה שאעשה משהו כזה היא פוגענית. האמת היא, טוני וגיזר הפכו לינשופי לילה. הוזמנו להתחיל לעבוד באולפן כל יום בשעה 14:00, אבל טוני וגיזר לא הופיעו שם עד הערב. אני לא אוהב לבזבז זמן, אז התחלתי לעבוד. אם כבר, כל התערבות במיקס התרחשה אחרי שעזבתי את האולפן. טוני וגיזר היו שם לבד ביחד כל הלילה.

זאת לא הנקודה. הבעיה האמיתית, כפי שטוני וגם גיזר מאוחר יותר התעקשו בעיתונות, הייתה הפחד המשותף שלהם שניסיתי לשלוט על הלהקה. זה לא יכול היה להיות רחוק יותר מהאמת. כן, לקחתי את השלטון בכל אותם אזורים שלא לטוני ולא לגיזר היה אכפת לא להיות מעורבים בהם - כל הדברים שקורים מחוץ לסטודיו - אבל כשזה הגיע למוזיקה, הייתי אותו אדם שטוני שמח להתחבר אליו מלכתחילה.

שנים לאחר מכן, לאחר שכולנו המשכנו בחיינו, הסכמנו שכל העניין היה מסוג הטרגדיה שפקדה להקות רוק רבות. בתוך הימים שבהם מוזיקאים עדיין חשבו על סמים כמו קוקאין כעל כלי יצירתי. אם כי שוב, זה לא היה רק בגלל העובדה שטוני, במיוחד, הפך אז מכור לסם הזה. זה היה ההיסטוריה המפותלת מהעבר של סאבאת', יחד עם ההיסטוריה שלי ונחישותי לעולם לא להרשות לעצמי להיות מוכתב בדרך שהייתה לי

לקראת סוף התקופה שלי בלהקת ריינבאו. התוצאה הסופית הייתה אלבום כפול חי שלא היה לי מה לעשות איתו, והתאכזבתי כששמעתי סוף סוף מה הם עשו עם זה. מלבד השירה שלי, רובו חוזק על ידי תוספות באולפן. בקושי שומעים את הקהל. בשבילי זו הייתה החמצה להשאיר זאת כדבר שאמור לשקף את הופעותינו אז. הקש האחרון עבורי היה כשנודע לי שטוני ניסה להטיל איסור על כניסתי לאולפן. ניסיתי לדבר עם טוני

על זה, אבל הוא הסתיר ממני.

גיזר התקשר אלי ביוזמתו של טוני ואמר, 'אני לא חושב שזה עובד כך. אנחנו מאוד רוצים שטוני יפיק את האלבום בעצמו'. זה משפט שאומר דבר פשוט - הם לא רצו אותי בסביבה יותר. אמרתי, 'אז אם אתה לא רוצה שאני אהיה מעורב באלבום הזה, אז זה אומר שהסיפור נגמר, נכון?' וגיזר אמר, 'טוב, אה... כן, אני מניח שכן'. הם אף פעם לא יכלו פשוט לספר לי ישר. הם לחצו עליי לצאת מהלהקה. כמו קודם עם ריצ'י בלאקמור ולהקת ריינבאו.

יכולנו להיות הכי טובים בעולם, ואם לא היינו יכולים להשיג את זה, לפחות היינו יכולים להיפרד כידידים, אפילו אחים. במקום זאת, היחסים האישיים התדרדרו עד לנקודה שבה, כדי לזרות מלח על פצעיי, הם כתבו בכוונה על העטיפה של האלבום את שמי רק כרוני דיו. הם ידעו שאני מקפיד תמיד להשתמש בשם המלא שלי. הם עשו את זה רק כדי להיות רעים כלפיי".

הקרב על התקליט של הביטלס: חברת וי-ג'יי נגד העולם.

היום בשנת 1964, חברת התקליטים וי-ג'יי (VEE-JAY), לייבל קטן ואמיץ שהתמחתה בעיקר במוזיקה שחורה, החליטה שהיא לא מוותרת. ביום זה החלה החברה במתקפה משפטית נגד חברות התקליטים קפיטול ו-SWAN. על מה המהומה? הזכויות להפצת מוצרי הביטלס בארצות הברית, כמובן.

מנהלי וי-ג'יי טענו בלהט שהחוזה הקודם שלהם לא פג תוקף, והם היו מוכנים לקרב. היה להם נשק סודי (או לפחות מוזר) בקנה: תקליט בשם JOLLY WHAT! THE BEATLES & FRANK IFIELD ON STAGE. מדובר באחד המוצרים הביזאריים של התקופה – ניסיון נואש ומבריק לסחוט את הלימון עד הטיפה האחרונה. התקליט חיבר בין ארבעת המופלאים לבין זמר הקאנטרי-פופ פרנק אייפילד, כשעל העטיפה המקורית הופיע ציור של אדון זקן עם שפם ופאה של ביטלס. כן, זה היה עד כדי כך הזוי.

אנשי וי-ג'יי ידעו שזה הזמן להכות. הם היו מוכנים לשגר את התקליט לחנויות, בידיעה שכל דבר שכתוב עליו "ביטלס" ייחטף כמו לחמניות חמות (או כמו כרטיסים להופעה של אלביס, אם תרצו).

בזמן שהעורכי דין השחיזו סכינים, תעשיית המוזיקה האמריקאית הגיבה בהיסטריה אופיינית. כולם רצו חתיכה מהעוגה, והתוצאה הייתה גל של תקליטים מהירים וזולים שניסו לרכוב על ההצלחה.

קחו למשל את הלהקה THE SWNAS, שהוציאה את השיר עם השם הקליט "הנער עם שיער הביטל". זה היה שיר בנות קלאסי, שניסה לפענח את סוד המשיכה של הפוני המפורסם. ולא רק הם – הזמרת דונה לין מיהרה להוציא את הלהיט (במרכאות כפולות ומכופלות) - "לחבר שלי יש תספורת ביטל". המסר היה ברור: אם אין לך את התספורת, אתה לא קיים.

אבל השיא היה כנראה התקליטון של דה ליברפולס, להקת אולפן אמריקאית שהתחזתה לבריטים, שהוציאה תקליט בשם BEATLE MANIA IN THE USA. העטיפה הבטיחה גדולות ונצורות, אבל בפנים חיכו בעיקר חיקויים חיוורים.

ומה עשו ארבעת המופלאים בזמן שכולם רבו עליהם באמריקה? הו, הם היו רחוקים מכל זה. ב-17 בינואר, ממש באותו יום, החלו הביטלס סדרת הופעות מתישה של 18 ימים בתיאטרון אולימפיה בפריס. הצרפתים, כמו צרפתים, לא מיהרו להתרשם. הקהל בערב הפתיחה היה מורכב בחלקו הגדול מגברים בחליפות ערב ונשים בשמלות נשף, שישבו בידיים שלובות וחיכו לראות על מה כל הרעש. ג'ורג' האריסון נזכר אחר כך שהם היו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי להמיס את הקרח.

על הבמה איתם הופיעה הזמרת הצרפתייה סילבי וארטן, כוכבת ה"יה-יה" הגדולה, והזמר טריני לופז, שרק חצי שנה קודם לכן כבש את העולם עם הלהיט IF I HAD A HAMMER. השילוב בין הרוק המלוכלך של ליברפול לבין השיק הצרפתי והפולק האמריקאי היה מוזר, אבל זה בדיוק מה שהפך את התקופה הזו למרתקת כל כך.

אז בזמן שוי-ג'יי וקפיטול רבו בבתי המשפט, והחבר'ה מליברפול ניסו להרשים את הפריזאים האדישים, ההיסטריה האמיתית כבר הייתה בדרך, והיא עמדה לשטוף את ארצות הברית כמו צונאמי של אהבה, צרחות ותספורות מיוחדות.

הדרמה הגדולה מאחורי הקלעים של מפלצת המטאליקה. ב-17 בינואר בשנת 2001 פרש הבסיסט ג'ייסון ניוסטד מלהקת מטאליקה.

ג'ייסון ניוסטד, האיש שהחזיק את הקצב הנמוך באחת הלהקות הגדולות בתבל, הודיע רשמית שהוא פורש מלהקת מטאליקה. זו לא הייתה החלטה של רגע; הבסיסט בילה שלושה חודשים בהירהור רציני על החלטתו - הרבה יותר זמן ממה שחברי להקתו עשו לפני שהציעו לו את העבודה כבסיסט הלהקה ב-1986. באותם ימים רחוקים, ניוסטד נשלף מתוך להקת FLOTSAM AND JETSAM כמעט בבהילות כדי למלא חלל עצום, ומאז כניסתו היה ניוסטד הילד החדש שתמיד ספג השפלות מצד האחרים שאהבו להקניט אותו.

הסיפור של ניוסטד בלהקה היה סבוך מהרגע הראשון. במובן מסוים, מעולם לא נסלח על היותו הנהנה העיקרי מהנסיבות הטראגיות שהביאו אותו למטאליקה מלכתחילה, עם מותו של הבסיסט הקודם, קליף ברטון, בתאונת דרכים בעת סיבוב הלהקה בשבדיה. חברי הלהקה הנותרים, שעדיין היו המומים מהאובדן, תיעלו את הכאב שלהם לכעס כלפי המחליף. לאורך זמן זה היה מקור הטינה של השאר כלפיו. הם הדביקו לו כינויים, גרמו לו לאכול כמויות אדירות של ווסאבי במסווה של גלידת פיסטוק, והתייחסו אליו כאל נטע זר. היו יותר מדי הזדמנויות שהזמר-גיטריסט ג'יימס הטפילד, המתופף לארס אולריך ו(במידה פחותה) הגיטריסט קירק האמט הצליחו להשתמש בהן כדי להעניש את ניוסטד, כמו ילד רע שצריך לקבל הצלפות כעונש.

אחד הרגעים היותר משפילים נרשם בדפי ההיסטוריה בשנת 1988, בהכנת האלבום AND JUSTICE FOR ALL, האלבום השלם הראשון שלו איתם. המוזיקה הייתה כבדה ומורכבת, אבל הסאונד היה יבש וחסר חיים בגזרת התדרים הנמוכים. כי במהלך המיקסים החליטו אולריך והטפילד להוריד את עוצמת הבס במיקס עד למינימום, עד כדי כך שאי אפשר היה לשמוע תו אחד שניגן ניוסטד.

למרבה האירוניה, דווקא באלבום הזה, שבו כלי הנגינה שלו הושתק, ניוסטד תרם את אחד הקטעים החזקים ביותר. השיר הפותח שלהאלבום, BLACKENED, נבנה על ריף בס שניוסטד כתב. בראיונות מאוחרים הוא סיפר שזה היה רגע של גאווה עצומה עבורו שהריף שלו נבחר לפתוח את היצירה, אך האכזבה הייתה מרה כשהבין שבקושי שומעים אותו בתוצר הסופי. ניוסטד אמר על השיר: "יש שם הרבה פלפל. זה באמת קשה לנגן את זה. בשל המקצבים השבורים והמהירות, זה היה אתגר טכני עצום, שנקבר מתחת לקירות הגיטרות של הטפילד".

העובדה שהוא מעולם לא היה שותף מלא בלהקה פירושו שכאשר קמו פלגים בתוכה, המספרים תמיד היו נגדו - אחד מול שלושה. זה לא עלה בדעתו של ג'יימס הטפילד להעניק לניוסטד להיות דמות בעלת סמכות רבה יותר וזה הותיר את הבסיסט לבלוע את גאוותו. את זה הוא הצליח לעשות כשנראה שהוא מתפשר על כבודו או תחושת הזהות האישית שלו. ניוסטד היה עצם התגלמותו של שחקן שכיר. במהלך 15 שנים שמו הופיע בקרדיט כתיבת שיר של הלהקה שלוש פעמים בלבד. זה התבטא נגדו גם כלכלית, כמובן.

דוגמה נוספת וכואבת לדינמיקה הזו נוגעת לשיר MY FRIEND OF MISERY מתוך האלבום השחור המפורסם מ-1991. ניוסטד כתב את המנגינה המקורית מתוך כוונה שזה יהיה קטע אינסטרומנטלי שבו הבס מוביל, בדומה לקלאסיקה ORION של קליף ברטון. אבל הלהקה, ובעיקר הטפילד, החליטו אחרת. הם לקחו את הריף של ניוסטד והפכו אותו לשיר רגיל עם מילים עם תפקיד בס חשוב אך מצומצם. הקרדיט השלישי שלו, אגב, הגיע רק שנים מאוחר יותר בשיר WHERE THE WILD THINGS ARE מתוך התקליט RELOAD, שיר שנחשב לאחד הניסיוניים והפסיכדליים יותר של ההרכב.

ניוסטד המשיך לחרוק שיניים בלהקה עד שהגיעה נקודת האל-חזור. הקש ששבר את גב הגמל היה פרויקט הצד שלו, להקה בשם ECHOBRAIN. הוא רצה לשחרר מוזיקה שלא התאימה לסגנון של מטאליקה, אבל כשהצורך של ג'יימס הטפילד בשליטה מוחלטת חילחל גם מחוץ למתחם של מטאליקה, ניוסטד מצא את עצמו נחנק. הטפילד הטיל וטו מוחלט, בטענה שפרויקטים צדדיים מחלישים את כוחה של להקת האם. הטפילד לא הרשה לבסיסט לנגן עם הרכבים אחרים וזה מצא את עצמו מתרעם על אדם שהיה בעבר לא רק מכובד על ידו אלא גם זכה להיראות בעיניו כאליל.

זה לא היה משא ומתן. ניוסטד החליט שהוא יוצא ממטאליקה. זהו זה. לא עוד. בשלב זה המשחק נגמר. בהודעה הרשמית הוא צוטט כאומר: "ככל שהלהקה הפכה לפופולרית יותר, נלקחנו ממנה. לא היה לזה את אותו הלב בשבילי. מאז שעזבתי, עשיתי מוזיקה עבור אחרים. מעולם לא הפסקתי; עדיין לא. אני מנגן בתופים יותר מאשר לארס בכל יום מזורגג בשבוע. אני מנגן מוזיקה כל הזמן. זה הביזנס שלי".

אבל הדרמה לא הסתיימה רק בענייני מוזיקה. היו גם בעיות פנימיות אחרות בתוך מטאליקה כשג'ייסון ניוסטד נתפס בתערובת של ייאוש שקט ובוז קורע. עם מערכת היחסים המסובכת תמיד בין הטפילד לאולריך שנראתה עמוקה מהרגיל, ההנהלה החליטה להתקשר לקבלת עזרה מקצועית מבחוץ של פסיכולוג (או כפי שהם כינו זאת: מאמן לשיפור ביצועים) בשם פיל טאול, דמות שתהפוך למרכזית בסרט התיעודי SOME KIND OF MONSTER. כמו עם כל כך הרבה דברים אחרים בנוגע לפעולת המכונה של מטאליקה, ניוסטד לא שותף בהתייעצות בעניין זה.

הסצנה הבאה נראית כאילו נלקחה מסרט קומי עגום: כשהוא נכנס לחדר 627 של מלון ריץ קרלטון בסן פרנסיסקו להודיע לעמיתיו שמנקודה זו הוא יכונה בעיתונות כבסיסט מטאליקה לשעבר, הוא הופתע לגלות שארבעה אנשים חיכו לבואו: שלושה מוזיקאים ואיתם מאמן לשיפור ביצועים. הוא לא התרשם מזה לטובה.

ניוסטד תיאר את הרגע ההזוי הזה: "אמרתי, 'מי זה ומה הוא עושה כאן?' ופניתי אליו אמרתי, 'סלח לי אדוני, אני לא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותי ואתה לא מכיר את הלהקה שלנו ואין לך מה לעשות עם כל זה אז אני רוצה שתעזוב. אני לא מנסה להיות גס רוח, אבל לך לעזאזל מפה'. אז הוא יצא מהחדר והקשיב מהחדר הסמוך להודעת הפרישה שלי מול השאר. אז החלטנו לקיים פגישה נוספת שבוע לאחר מכן והוא היה שם שוב! איש שלא עבר שום דבר, אף שנייה אחת של החיים שעברנו. הוא לא עבר את זה איתנו. לא היה לו מקום להיות שם".

ניוסטד שקל את המציאות של הסביבה של מטאליקה והרגיש מעודד עוד יותר מהחלטתו לעזוב. העובדה שארבעה הגברים אשר חלקו זה את חייו של זה עד לנקודה של אינטימיות ועוצמה בלתי רגילה לא יכלו פשוט לדבר אחד עם השני בלי עזרה של מתווך היה אחד מהדברים שהכעיסו אותו יותר מכל. "לא יכולנו פשוט לדבר על זה? סיפרתי לכולם מה עשוי להיות בשיחה שלי איתם, שלושה חודשים לפני שבחרתי להודיע שאני עוזב את הלהקה. איש מהם לא התקשר אליי ואמר לי, 'אחי, אתה בטוח? אתה לא חושב שאנחנו צריכים לשמור על הלהקה ביחד?'... כולם פאקינג ידעו. אף אחד לא ניסה לעצור אותי".

בראיון מפורסם למגזין PLAYBOY שיצא מעט לאחר מכן, הטפילד ושאר החברים הוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה, מה שרק אישר לניוסטד שהוא עשה את הצעד הנכון. הלהקה כמעט התפרקה לחלוטין לאחר העזיבה, והטפילד עצמו נכנס לגמילה מאלכוהול זמן קצר לאחר מכן, תהליך שעיכב את הקלטת האלבום הבא, ST. ANGER.

בסופו של דבר, את מקומו של ניוסטד תפס הבסיסט רוברט טרוחיו, יוצא להקת SUICIDAL TENDENCIES, שהביא איתו אנרגיה חדשה וסגנון נגינה ייחודי (כולל הליכת הסרטן המפורסמת). ולמרות כל הדם הרע, הפצעים בין ניוסטד ומטאליקה יגלידו כשהוא יוזמן לעמוד איתם על הבמה, לשאת נאום וגם לנגן איתם בטקס הכנסתם להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 2009. באותו ערב מרגש בקליבלנד, הקהל ראה שני בסיסטים על הבמה, והמעגל נסגר סוף סוף.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים