רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 בפברואר (17.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"החיים הופכים מהירים וקשים מרגע לרגע, ואנשים זקוקים למוזיקת פופ כמרגוע; רבים החלו להקשיב למוזיקה הזו לאחרונה באופן רציני יותר. בהופעותינו אנשים מקשיבים גם למילים. התמזל מזלנו לעסוק בתחום הזה שנקרא פופ. אני כותב מילים בעלות משמעות, ולא רק טקסטים שנועדו לשירי פופ פשוטים. כתבתי שיר שנקרא THE PROPHET, העוסק בדמות שכולם נוהרים אחריה – כפי שנהרו אחרי הביטלס ובוב דילן – בעוד שהיא למעשה אומרת לכולם שהם צריכים לחיות את חייהם על פי דרכם, ולא לפי דברי אחרים. כך הם יהפכו לנביאים של עצמם.

במוזיקה של היום אנחנו רוצים להעביר לאנשים מסרים; ברצוננו לגרום לקהל שלנו לחשוב. ישנן להקות רבות סביבנו שפועלות בדומה לנו ומעוררות בקהל חשיבה – להקות נהדרות כמו קינג קרימזון, ספוקי תות', הנייס ועוד. אני מייחל ליום שבו יתאחדו כל הלהקות כדי ליצור משהו מיוחד. אנו כנראה עדיין לא מוכנים לכך, אך אולי זה יקרה בעוד כמה שנים, והמסר הברור של כל זה יהיה שלום. גם ההיפים הטיפו לשלום, ועצוב לראות כיצד התקשורת חובטת בהם. אני מניח שזו דרכם של העיתונים להימכר, אך חבל שזה נעשה על חשבון אנשים השואפים למשהו טוב. ישנם היפים המשתמשים בסמים שאינם עושים הרבה, אך ישנם גם היפים שקו מחשבתם מתקדם מאוד, וחבל שהממשלה אינה נעזרת בהם ובתוכניותיהם" (ג'ון אנדרסון, מלהקת יס, בשנת 1969)

איגלס מציגים - אוסף להיטים ראשון, ועוד לפני הלהיט הגדול ביותר! ב-17 בפברואר בשנת 1976 יצא אלבום האוסף של להקת איגלס, THEIR GREATEST HITS 1972-1975.

באותה עת, איש לא שיער בנפשו כי האוסף הזה, שלא כלל את השלאגרים המסיביים שעתידים היו לבוא כמו HOTEL CALIFORNIA או NEW KID IN TOWN וגם לא את LIFE IN THE FAST LANE, יהפוך להפתעה בקנה מידה עולמי. התקליט הזה קבע היסטוריה כאשר זכה בתואר תקליט הפלטינה הראשון בעולם הרוק, הישג שגרם לרבים בתעשייה להרים גבה בתדהמה.

הביקורות בזמן אמת לא תמיד פרגנו לחבורה מקליפורניה. בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "נראה כי האלבום ממחיש שלהקת איגלס מפעילה רצף שמרני ועוקב אחר נוסחה מסחרית ברורה ביותר. הלהקה יוצרת מדי פעם מוזיקה שהיא לא הומוגנית אבל היא נמצאת באלבומים 'רגילים' ולא במכשירי ג'וקבוקס או במקומות כאלה. כאן יש בעיקר שירים נעימים ולא מחייבים". למרות הטון המזלזל של המבקרים, הקהל חש אחרת לגמרי. עבור מאזינים רבים, התקליט הזה הפך לממכר הודות לרשימת שירים חזקה במיוחד וסידור קטעים שעבד בצורה מופלאה.

הצד הראשון של התקליט נפתח עם הלהיט TAKE IT EASY. השיר נכתב בשיתוף פעולה עם הזמר ג'קסון בראון, והיה זה גלן פריי שהוביל בקולו את הביצוע. בראון החל לכתוב את השיר אך נתקע בשורה מסוימת, ופריי היה זה שהציע את המשפט על הבחורה בטנדר הפורד שהאטה כדי להסתכל עליו, מה שהפך לאחד הרגעים הזכורים בשיר. מיד לאחר מכן הגיע השיר העוצמתי WITCHY WOMAN, שם הפגין המתופף דון הנלי את קול הזהב שלו. השיר נולד בזמן שהנלי התגורר בבית ישן בהוליווד והושפע מדמותה של זלדה פיצג'רלד ומאישה מסתורית שהכיר. את הצד הראשון חתם השיר הדרמטי DESPERADO, שהיה השיר הראשון שדון הנלי וגלן פריי כתבו יחד אי פעם, ובכך החל אחד משיתופי הפעולה החשובים במוזיקה.

הצד השני של התקליט סיפק הפגזת גרוב נדירה עם ONE OF THESE NIGHTS. גלן פריי ציין בעבר כי זהו השיר האהוב עליו ביותר של הלהקה בגלל השילוב בין רוק לבין השפעות של מוזיקת R&B. השיר TAKE IT TO THE LIMIT, בביצועו המרגש של הבסיסט רנדי מייזנר, המשיך להעניק צמרמורות של עונג למאזינים. מייזנר כתב את השיר יחד עם הנלי ופריי, והוא ידוע בקושי הרב שהיה לו לבצע את התווים הגבוהים בסוף השיר בהופעות חיות. זו הסיבה שגרמה לעזיבתו את הלהקה ברעש גדול. שאר הצד השני היה שקט יחסית, אך כל שיר בו נתפס כסוג של מסע מוזיקלי מרתק.

למרות ההצלחה הפנומנלית, חברי הלהקה לא היו שותפים לחגיגה של חברת התקליטים. גלן פריי הביע תמיהה על המכירות המטורפות ואמר: "מעולם לא ציפיתי לאלבום הלהיטים הגדולים הזה להימכר בחמישה מיליון עותקים. הרי האנשים שקנו את זה כבר קנו את האלבומים הרגילים שלנו". דון הנלי, מצדו, נשמע הרבה יותר רגזן ומריר לגבי המהלך השיווקי. הוא רטן: "מעולם לא הייתי מעריץ של אלבומי הלהיטים הגדולים ביותר. אני מרגיש שהם פחות או יותר תכסיס של חברות תקליטים כדי לקבל מכירות תמורת מינימום השקעה מצדן. כל חברות התקליטים היו מודאגות מהדיווחים הרבעוניים שלהן. לא דאגו שם בין אם אלבום הלהיטים הגדולים היה טוב או לא, הן רק רצו מוצר. זה מה שהיה כל כך מתסכל, הנישואים הכפויים והנוראים של אמנות ומסחר שלא היו חברים טובים למיטה, מבחינתנו. כן, תמיד דחפו אותנו לעבוד מהר יותר, אבל עבדנו באותה מידה ומהר ככל שיכולנו מבלי להרוג את עצמנו, וכמעט הרגנו את עצמנו בכל מקרה. יש דברים שאי אפשר למהר. תחזיות רבעוניות ובעלי מניות וחברי דירקטוריון היו הבעיה שלהם, לא שלנו. סירבתי אז ועדיין לעשות כדי שהמוזיקה שלי תוכתב על ידי זה".

באותם ימים, הנלי ופריי היו משוכנעים כי המבקרים וחברת התקליטים עדיין לא לוקחים אותם ברצינות מספקת. תחושת התסכול הזו הולידה בתוכם נחישות ברזל להוכיח לכולם מה הם שווים באמת. באותה תקופה הם כבר החלו לגבש קונספט ושם זמני לפרויקט הבא שלהם. הרעיון היה לבחון את כל מה שהלהקה עברה ברמה האישית והמקצועית בזמן שהדברים התרחשו. המעריצים, שכבר חרשו על תקליט האוסף, החלו לארוז מזוודות בדמיונם ולהתכונן לחופשה הבאה עם איגלס, חופשה שתתקיים במלון מסוים שבו אפשר לעשות צ'ק אאוט בכל עת, אבל אי אפשר לעזוב אותו לעולם.

הבעיטה הראשונה של קייט בוש. ב-17 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליט הבכורה של זמרת צעירה (בת 19). שם התקליט הוא THE KICK INSIDE ושם הזמרת הוא קייט בוש.

כלפי חוץ היא נראתה שבירה וכזו שכל משב רוח יעיף אותה, אך מי שהקשיב לה אז נדהם מהאיכות שלה והבין שמדובר בפצצה כבדת משקל שיודעת היטב את מה שהיא באה לעשות בעולם המוזיקה. בוש נולדה למשפחה של מוזיקאים וגילתה את הפסנתר כבר בגיל 11. הכלי הזה הפך מהר מאוד לחבר הקרוב ביותר שלה ולכלי המועדף עליה בכתיבת שירים.

האווירה בבית משפחתה הייתה מתירנית ואמנותית, וקייט זכתה לעידוד עדין בעיסוקיה האמנותיים: נגינה בפסנתר ובכינור, כתיבת שירה והתחפשות עבור המצלמה של אחיה הגדול, ג'ון. עד גיל 14, בשנת 1972, כבר היו לה הרבה שירים שהולחנו על הפסנתר והוקלטו במכשיר ההקלטה של אביה מסוג AKAI.

אז המשפחה החליטה לפנות לייעוץ אצל ריקי הופר, חבר של ג'ון בוש מימיו באוניברסיטת קיימברידג', שעבד בתעשיית המוזיקה. הופר השמיע את השירים לדייוויד גילמור, עוד קשר ישן מקיימברידג' והגיטריסט של להקת פינק פלויד. דייוויד גילמור התרשם אך היה פרגמטי. הוא נזכר מאוחר יותר: "הדמו לא היה משכנע מבחינה מסחרית. השירים היו מוזרים מדי, אבל הייתי משוכנע מההתחלה שלילדה הזו יש כישרון יוצא דופן".

אז הוא גם פעל. לאחר שהתקין אולפן הקלטות של שמונה ערוצים בביתו ברויסטון שבאסקס, דייוויד גילמור חיפש כישרונות לטיפוח. בסוף קיץ 1973 הוא הקליט את קייט בוש, כשהיא מלווה בלהקה בשם UNICORN, אך מטרת המפגש הייתה מעורפלת. לקייט לא הייתה נוכחות יצירתית מלבד שיריה; היא לא הופיעה על במה, לא הייתה לה להקה, והקלטת שלה לא עוררה גלים באותו זמן.

למרות זאת, דייוויד גילמור נשאר נאמן לה, ושנתיים לאחר מכן הציע לשלם עבור סשן הקלטות מקצועי חד פעמי באולפני AIR של חברת EMI. אנדרו פאוואל, טכנאי שעבד עם COCKNEY REBEL והפרויקט של אלן פרסונס, הפיק את זה. ביוני 1975, קייט הקליטה שלושה שירים בשני סשנים של שלוש שעות: BERLIN (ששמו שונה מאוחר יותר ל-THE SAXOPHONE SONG), השיר MAYBE ואת THE MAN WITH THE CHILD IN HIS EYES. הגרסאות הראשוניות לשיר האחרון נכתבו כבר ב-1977 על החבר הרציני הראשון שלה, סטיב בלקנל.

עם ההקלטה הזו הגיע החוזה עם חברת התקליטים EMI. בוש העריכה את המחווה הזו מאוד וציינה לגבי גילמור והחוזה שלה: "אני בהחלט חייבת את חוזה ההקלטות שלי בחברת EMI לדייב. זה מאוד יוצא דופן שאמנים מבוססים טורחים לעשות דבר כזה ולעזור לאמנים לא ידועים. אני מאמינה שהדרך היחידה שאי פעם אוכל לגמול לדייב זה על ידי עשיית אותו הדבר ולעזור לכישרון לא ידוע כשאני בעמדה שאוכל לעזור. אני באמת מקווה שאקבל את ההזדמנות הזו". קייט חתמה בחברה ב-1976, אך ההתקדמות הייתה איטית להחריד. EMI ומשפחת בוש הרגישו שהיא צריכה זמן להתפתח ולסיים את לימודיה. בשנתיים שבין הסשנים הראשונים להקלטת התקליט THE KICK INSIDE, קייט למדה מחול ותנועה אצל לינדסי קמפ. במחצית הראשונה של 1977 היא הופיעה בכמה פאבים בלונדון עם להקת KT BUSH BAND, שכללה את דל פאלמר, מי שיהיה בן זוגה ושותפה לאולפן לטווח ארוך. צופים נזכרו בה מבצעת קאברים ל-COME TOGETHER ו-SWEET SOUL MUSIC, מפתחת את הגינונים התיאטרליים שהגדירו את סגנון ההופעה שלה.

ביולי 1977, כשהיא חמושה בשפע של חומרים, נכנסה קייט שוב לאולפני AIR עם המפיק אנדרו פאוואל והטכנאי ג'ון קלי. פאוואל עבר על יותר מ-100 שירים בקלטות לפני שהוחלט על מה כדאי לעבוד. להקת הליווי הייתה רביעייה שהורכבה מנגנים משתי להקות מצליחות: דייוויד פייטון ואיאן ביירנסון מלהקת PILOT, וסטיוארט אליוט ודאנקן מקאי מלהקת COCKNEY REBEL. רוב הביצועים בתקליט הוקלטו בלייב, כשקייט מנגנת בפסנתר והלהקה מצטרפת סביבה. קייט נזכרה כמי שהייתה מנומסת ומקצועית להפליא, כשההיבט השנוי במחלוקת היחיד היה החיבה שלה לעישון מריחואנה במהלך הסשנים. אנדרו פאוואל נזכר: "זה פשוט היה עובדה והיית צריך לעבוד עם זה. האם זה היה חיזוק ביטחון? קשה לשפוט".

הלהיט הבולט ביותר מתוך 13 השירים שמרכיבים את התקליט היה WUTHERING HEIGHTS. הביקורות לא תמיד ידעו איך לאכול את הקול הגבוה והייחודי שלה. במגזין רקורד מירור נכתב אז: "הקול שלה כל כך מוזר שזה חייב להיות להיט. אבל זה שיר מחורבן". המציאות הוכיחה שהמבקרים אולי מבינים במוזיקה, אבל הקהל מבין בכישרון. בוש הופתעה מההצלחה העצומה של השיר כמו כל אחד אחר בעולם המוזיקה. "אין סיכוי שציפיתי שזה יקרה", היא הודתה אז. "תמיד ידעתי שהשיר הוא הבחירה הנכונה לסינגל, אבל לא היה לי מושג כמה זה יצליח. אפילו בחלומות הכי פרועים שלי, לא ציפיתי זה פשוט לא ייאמן".

בוש כתבה את השיר בתחילת 1977 לאחר שראתה רק את סצנת הסיום בסדרת טלוויזיה שהופקה בהתבססה על הרומן של אמילי ברונטה. "אני חייבת להודות שממש לא קראתי את הספר עד שנה שעברה", הסבירה בוש. עובדה מעניינת נוספת היא שקייט בוש ואמילי ברונטה חלקו את אותו תאריך יום הולדת, ה-30 ביולי. בוש כתבה את השיר במהלך לילה של ירח מלא, והיא נאלצה להילחם בחברת התקליטים EMI שרצתה להוציא את השיר JAMES AND THE COLD GUN כסינגל הראשון. בוש התעקשה על WUTHERING HEIGHTS וניצחה.

השיר הראשון בתקליט, MOVING, נכתב בהשראת לינדסי קמפ. קמפ היה מורה למחול ופנטומימה שבעבר השפיע רבות על דייויד בואי. בוש למדה אצלו והתפתחה מאוד כרקדנית, מה שהוסיף רובד ויזואלי מהפנט להופעות שלה. בשיריה היא נהגה להשתמש בשיטת כתיבה שיטתית, שבה דמיינה שהיא חפץ דומם המשקיף על הסביבה. בשיר KITE למשל, היא ניסתה לשקף בקולה את התנועה של העפיפון בשמיים.

עוד שיר בולט בתקליט הוא THE MAN WITH THE CHILD IN HIS EYES. זה הוקלט כשהייתה רק בת 16 באולפני AIR עם תזמורת מלאה. זהו אחד השירים הבודדים בתקליט שהוקלטו באותן פגישות מוקדמות שמימן גילמור. השיר עוסק בגבר מבוגר יותר שהכירה, והוא זיכה אותה בפרס איבור נובלו היוקרתי. עבור טכנאי ההקלטה ג'ף אמריק, שעבד עם הביטלס, זו הייתה התגלות. הוא ציין מאוחר יותר: "זו הייתה אחת ההקלטות האהובות עליי בכל הזמנים. ידענו כשהקלטנו שזה אחד התקליטים היפים ביותר שעשינו מזה זמן רב. זה השאיר רושם עמוק מאוד".

את שיר הנושא, שחותם את התקליט, היא כתבה לאחר שהקשיבה לשיר-עם ובו סיפור אהבתם של אח ואחות. "השיר הזה הוא מכתב התאבדות של האחות לאח", היא הסבירה בזמנו. השיר עוסק בנושאים טעונים של גילוי עריות והריון לא רצוי, מה שהוסיף צד אפל ובוגר ליצירה של הנערה הצעירה.

נכתבו המון ביקורות בזמנו על תקליט זה ובחרתי לכם ביקורת שפורסמה אז בעיתון מאילינוי: "לקייט בוש יש מהצלילים הקסומים ביותר שאי פעם שמעתי. העומק הפיוטי של מילות השירים שלה, בשילוב עם קולה שהוא קול של נסיכת הפיות, יוצר צליל כל כך מוזר שצריך להאמין ברגישותו. ורגישות היא מה שעוסקת בה קייט בוש. השבריריות שלה נראית כעצב פתוח הקולט את תנודות העולם ומשדר אותן למאזיניה. מה שמרגש הוא שהיא לא מאבדת גרם של עוצמה תוך שהיא מחברת את הכל עם תובנה. הנושאים נעים מנגני סקסופון ועד מזמורים קדושים, אבל כל אחד מהם מטופל באופן ייחודי, ושורות כמו אתה מועך את השושן בנפשי מתוך MOVING הן טבע שני עבור גב' בוש. היא אולי מוזרה מדי להמונים, אבל ברגע שתתנו לה את האוזן שלכם, זה יפתיע אותי אם היא לא תיכנס גם לראש שלכם".

התקליט THE KICK INSIDE לא רק הציג לעולם את קייט בוש, אלא הוכיח שפופ יכול להיות מורכב, ספרותי, תיאטרלי וחשוף בו זמנית. בוש הראתה שגם נערה צעירה יכולה לשלוט ביד רמה בהפקה וביצירה שלה, ולגרום לכל העולם להקשיב לקול הכי מוזר והכי יפה ברדיו. איזו בעיטה!

הדרך הקשה של ג'ון מאייאל! ב-17 בפברואר בשנת 1967 יצא באנגליה האלבום A HARD ROAD של איש הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל ולהקת הבלוזברייקרז שלו.

בתקליט זה זכה הקהל להכיר לראשונה את הגיטריסט פיטר גרין. עבור גרין, הייתה זו הזדמנות להפגין את סגנונו הייחודי מבלי להיאלץ לחקות את קודמו בלהקה, אריק קלפטון. סגנונו של גרין נשמע רגוע ומאופק יותר בהשוואה לנגינה המתפרצת והמחשמלת של קלפטון באלבומו הקודם עם מאייאל.

פיטר גרין החליף את אריק קלפטון פעם אחת בעבר, כאשר האחרון החליט לצאת להרפתקה ביוון. גרין ניגן היטב, אך לרוע מזלו, לאחר שקלפטון נמלט מיוון בעקבות סכסוך עם בעלי מועדונים מקומיים, הדבר הראשון שעשה כשחזר לבריטניה היה להתקשר למאייאל ולבקש את עבודתו הישנה בחזרה. מכיוון שקלפטון נחשב אז לגיטריסט הבלוז המוביל בבריטניה, החזרתו ללהקה נראתה למאייאל כבחירה המתבקשת. אולם, קלפטון שוב "טרף את הקלפים" עבור המנטור שלו כאשר עזב את הבלוזברייקרס כדי להקים את להקת CREAM – וכל זאת עוד לפני שהאלבום הנושא את שמו (שעל עטיפתו הוא נראה קורא את חוברת הקומיקס BEANOS) יצא לחנויות. כדי להחמיר את המצב, הידיעה על עזיבתו של קלפטון הודלפה לעיתון "מלודי מייקר" לפני שהוא הספיק לדון בהחלטה עם מאייאל. למרות שקלפטון הסכים להישאר בלהקה עד שיימצא לו מחליף, ברגע שהחסיר מספר הופעות, מאייאל פיטר אותו רשמית. כעת עלתה השאלה: כיצד יסתדרו הבלוזברייקרס ללא הכוכב הגדול שלהם?

מאייאל היה משוכנע שמבחינה מוזיקלית, גרין הוא היחיד שיכול להחליף את קלפטון. גרין הצעיר, מצידו, עדיין חש פגוע מהפיטורים הקודמים ושקל הצעה לצאת לסיבוב הופעות בארה"ב עם להקת הניו-אנימלס של אריק ברדן. "כשביקשתי ממנו לחזור", סיפר מאייאל, "זה לא היה מפתיע שהוא 'שיחק איתי משחקים', בדיוק כפי שאני עשיתי לו כשאריק חזר. הוא נתן לי להזיע כשבוע לפני שנענה להצעה".

חודשיו הראשונים של גרין בלהקה לא היו קלים. במהלך קידום האלבום הקודם הוא נדרש לנגן את הרפרטואר של קלפטון ולהיצמד לעיבודיו. גרין נתקל בקריאות "איפה אלוהים?" (כינויו של קלפטון) מצד הקהל, והתלונן בפני עיתון "ביט אינסטרומנטל": "הם רוצים לראות איך אני בהשוואה לאריק. זה הופך את העבודה שלי לקשה הרבה יותר".

בינתיים, כשהוא עייף מהסיבובים ומאוכזב מעזיבתו של קלפטון, עזב המתופף יואי פלינט את הלהקה והוחלף באיינסלי דנבאר. עם חזרתו של הבסיסט ג'ון מקווי לתפקיד (שוב!), הצליח מאייאל להתחיל לעבוד על סט שירים חדש, שבו גרין יכול היה להביא לידי ביטוי את עצמו ולהימנע מהשוואות לקלפטון.

על העטיפה האחורית של התקליט A HARD ROAD, כתב מאייאל: "הרכב הבלוזברייקרס השתנה מאז התקליט האחרון. אלבום זה משמש כהקדמה ראויה לשני חברים חדשים – פיטר גרין בגיטרה ואיינסלי דנבאר בתופים. אני מניח שרוב האנשים מבינים עד כמה קשה ומלאת ביקורת תהיה ההשוואה עבור כל גיטריסט במדינה הזו שיידרש להחליף בלהקתי את אמן הבלוז הידוע אריק קלפטון. עם זאת, פיטר גרין לקח על עצמו את התפקיד ועמד בסערה בגבורה. בתחילה הוא נשמע כמי שמעתיק את קלפטון – דבר טבעי בהתחשב בכך שנאלץ לנגן את הרפרטואר שאריק עזר לפרסם – והמעבר לחומרים מקוריים היה חייב להיות הדרגתי. תוך שבועות ספורים הוא החל לפתח ולבטא רעיונות וטכניקה משלו.

כשאני מדבר על גיטריסט הבלוז המודרניים הצעירים ששמעתי, אני מציב ללא ספק את ג'ימי הנדריקס, באדי גאי, אוטיס ראש, אריק קלפטון ופיטר גרין בשורה אחת. לדעתי, כולם נשמעים ייחודיים לחלוטין, אך כולם חולקים את אותה עוצמה רגשית. כל שאוכל לומר על פיטר הוא שעבדתי איתו מדי ערב מאז יולי האחרון וראיתי את התקדמותו המטאורית כנגן בלוז. הוא הגיטריסט האידיאלי לצליל הכולל של הלהקה ואדם שנהדר לעבוד איתו. גם המתופף החדש שלנו, איינסלי דנבאר, הוא כישרון מוזיקלי גדול; לאורך האלבום הוא מפגין את עוצמתו ואת הבנת הבלוז שלו לצד הבסיסט ג'ון מקווי בחטיבת הקצב. למרות שג'ון עבר איתנו זמנים טובים וקשים, אני יודע מניסיון שקשה למצוא בסיסט בלוז טוב ממנו במדינה הזו.

כמה מילים על השימוש בכלי נשיפה בכמה מהשירים: אני מוצא בכך יתרון מסוים, אך ברצוני להבטיח לעוקבינו שאין לי כוונה להפוך זאת לחלק קבוע מהופעותינו, אלא לצרכי הקלטה בלבד. המוזיקה המופיעה כאן חשובה לי יותר מכל מה שהקלטנו בעבר, ואני מקווה שתמצאו בה את הרצועות האהובות עליכם מתוך מגוון סגנונות הבלוז המיוצגים כאן. בלוז בצורתו האמיתית הוא השתקפות של חיי אדם, ועליו לנבוע מחוויות אישיות – טובות ורעות כאחד. אני מודע לכך שפגעתי מבלי משים באנשים רבים שהכירו אותי; נותרו לי מעט חברים, וכעת הדבר היחיד שנותר לי לחיות עבורו הוא הבלוז. אני מנסה לומר לכם שהבלוז הותיר את חותמו על חיי. אתם יודעים שנולדתי לתוך צרות, וזו תהיה דרך קשה עד יום מותי".

למרות הכל, העיתונות הבריטית באותה תקופה לא חדלה מההשוואות בין שני הגיטריסטים. בעיתון DISC נכתב: "אריק קלפטון מלהקת CREAM ניגן בעבר בלהקתו של מאייאל, שמוציאה כעת אלבום בלעדיו. לגיטריסט החדש, פיטר גרין, יש נעליים גדולות מאוד להיכנס אליהן, אך הוא מצליח להוכיח את כישרונו. זהו רית'ם-אנד-בלוז מהטובים באנגליה, והלהקה מצוינת".

הענן התשיעי של הפיתויים! ב-17 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט חדש ללהקת THE TEMPTATIONS ושמו CLOUD NINE. ככה עושים את זה!

השיר שפתח את התקליט והעניק לו את שמו הפך להיסטוריה ברגע שיצא. השיר CLOUD NINE נרשם בדפי ההיסטוריה כשיר הראשון של חברת MOTOWN שקטף את פרס הגראמי. השיר הזה הציג לעולם את השותפות המבריקה בין המפיק נורמן ויטפילד לבין שותפו לכתיבה, בארט סטרונג. השניים הללו החליטו שהגיע הזמן להפסיק להיות מנומסים ולעבור לליגה של הגדולים באמת.

הצליל החדש הושפע עמוקות מהמהפכה שהובילו סליי ומשפחת סטון. הגיטריסט הלבן, דניס קופי, הכניס למשוואה את הגיטרה שלו עם פדל הווא-ווא ופתח את הסכר למה שיהפוך מאוחר יותר לקלאסיקות כמו SHAFT או PAPA WAS A ROLLING STONE. הגיטרה שלו לא רק ניגנה, היא דיברה בשפה חדשה לגמרי של פסיכדליה שחורה, והקהל עף באוויר.

באותה תקופה הלהקה התחדשה בזמר דניס אדוארדס. הוא נכנס לנעליים גדולות לאחר שדייויד ראפין נשלח הביתה בבושת פנים. ראפין פוטר אחרי שלא הגיע להופעה חשובה, אבל הדרמה האמיתית הייתה מאחורי הקלעים. הוא התעקש ששם הלהקה ישונה ל"דייויד ראפין והפיתויים", וחברת MOTOWN סירבה בכל תוקף. בזמן שראפין נשאר מחוץ למסיבה, חברי הלהקה הנותרים טיפסו על הענן התשיעי עם אחד משירי הפ'אנק הכי משמעותיים של סוף שנות השישים.

והשיר CLOUD NINE עורר סערה לא קטנה. רבים חשבו שמדובר בשיר על סמים. המפיק נורמן ויטפילד הכחיש את הטענות הללו בתוקף. בראיונות שונים הובהר שהשיר עוסק באדם שמנסה לברוח מהעוני ומהקשיים של הגטו, ולאו דווקא דרך חומרים אסורים. צויין כי הלהקה הייתה זקוקה לשינוי כיוון כי הסאונד הקודם שלה התחיל להישמע מיושן מול המהפכה של הרוק הפסיכדלי.

נורמן ויטפילד המשיך לרקוח את החזון שלו ליצירת מה שנקרא PSYCHEDELIC SOUL. הוא התחיל למתוח את השירים וליצור אווירה מהפנטת, בדיוק כמו שעשה בשיר RUN AWAY CHILD, RUNNING WILD. השיר הזה נמשך מעל תשע דקות בגרסת התקליט וכלל קטעים אינסטרומנטליים ארוכים שהיו רחוקים מאוד מהפופ הקליל של תחילת שנות השישים. השיר עסק בנושאים חברתיים בוערים של ילדים שבורחים מהבית, נושא שהיה נפוץ מאוד באותה תקופה בארצות הברית וזה היה הניסיון הראשון של נורמן ויטפילד להוכיח שאפשר ליצור מוזיקת נשמה עם אמירה חברתית נוקבת שנמשכת זמן רב.

התקליט הזה נחשב לתחנת מעבר קריטית. הוא נע בין הצליל המהודק והישן של הלהקה לבין הצליל החופשי והפרוע יותר. שירים כמו I HEARD IT THROUGH THE GRAPEVINE הופיעו בתקליט בגרסה שונה מזו המוכרת של מרווין גאי. הגירסה של הטמפטיישנס הייתה ארוכה יותר ומלאה באפקטים של אולפן. נורמן ויטפילד אהב להקליט את השיר הזה עם כמה שיותר אמנים כדי לראות מי יביא את הפרשנות הטובה ביותר, ובגרסה הזו הוא באמת נתן דרור ליצירתיות הפסיכדלית שלו.

בתקליט נכללו גם שירים כמו LOVE IS A HURTIN' THING, שהוא חידוש לשיר של לו רולס, וזה מראה שחלק מהתקליט עדיין שמר אמונים לסגנון הישן והטוב. הפיתויים לא רק שרו, הם הטיפו למהפכה מוזיקלית. מי שחיפש בלדות מתקתקות מצא את עצמו בתוך מערבולת של גיטרות חשמליות ומקצבים שגרמו גם לאנשים הכי מאופקים להזיז את האגן. אז כן, התקליט CLOUD NINE היה הוכחה לכך שגם להקה מעונבת יכולה להפוך למפלצת של פ'אנק מבלי לאבד את הקלאסה. מספיק להאזין לשיר הנושא או ל- RUN AWAY CHILD כדי להבין לאן נמשכו הפיתויים באותה שנה מופלאה.

עוד כרטיס בצורת תקליט. ב-17 בפברואר בשנת 1981 יצא האלבום ANOTHER TICKET של אריק קלפטון.

הנה תקליט שהוכיח כי גם כשנראה שהעניינים יוצאים משליטה, המוזיקה של אריק קלפטון נשארת עוגן יציב. הלהקה הבריטית שהורכבה כדי ללוות את הגיטריסט כבר צברה שעות טיסה רבות בהופעות חיות, והנוכחות שלה בין כותלי האולפן הטעינה אותו באנרגיות מחודשות. נראה היה שהחיבור הזה העניק לו את ההשראה הדרושה כדי לקחת שוב את המושכות לידיים ולהוביל. למעשה, התקליט הזה סימן את סופה של תקופה שבה קלפטון ניגן בדיוק את מה שרצה, רגע לפני ששקע שוב בנוחות האולפנית שאפיינה אותו בשנים שלאחר מכן.

החבורה שהקיפה אותו באולפן COMPASS POINT STUDIOS בנאסאו הייתה מורכבת מכישרונות יוצאי דופן. לצדו של קלפטון התייצב כוח עזר משמעותי בדמות גארי ברוקר, הזמר והפסנתרן שהנהיג בעבר את פרוקול הארום. עבודת הקלידים של ברוקר הייתה מצוינת והוסיפה עומק רב לצליל. רשימת הנגנים כללה גם את הגיטריסט המהיר אך אפקטיבי אלברט לי, הפסנתרן כריס סטיינטון, המתופף הנרי ספינטי והבסיסט דייב מארקי. יחד הם יצרו תמהיל חדש.

הגיטריסט עצמו הסביר את התהליך שעבר עליו באותם ימים: "לקח לי זמן רב להשלים את התקליט כי באותו זמן חשתי גועל בצורך לכתוב מלודיות נחמדות. החלטתי שהגיע הזמן להתחבר לעצמי מחדש ולמה שאני יודע לעשות הכי טוב". ואכן, הניתוק מהצורך לספק "להיטים נחמדים" הוביל לחזרה לשורשי הבלוז. אבל למרות ההצלחה המוזיקלית, המציאות מאחורי הקלעים הייתה פחות זוהרת. המודל של קלפטון משנת 1981 לא היה בדיוק דוגמה לחיקוי. ההתמכרות שלו לאלכוהול יצאה מכלל שליטה, והוא בחר להתעלם מהבעיה בעקביות, מה שרק החמיר את המצב. הוא הפך למרוחק ומבודד, ומי שהעז לייעץ לו להפסיק לשתות מצא את עצמו מול מטח של השתלחויות מבהילות. המציאות טפחה על פניו רק כשאושפז בבית חולים עקב כיב קיבה חמור. הרופאים הבהירו לו שהמצב אנוש, ורק אז הוא החל להבין את חומרת העניין. עם זאת, התהליך לא היה מיידי. הוא הודה לאחר מכן: "עדיין המשכתי לשתות ולשמוח על כך. הייתי חייב כנראה לרדת עוד יותר למטה, להשלים למצב של אי שפיות ואז לעצור".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום ANOTHER TICKET: "נראה שכל קריירת הסולו של אריק קלפטון הייתה תרגיל בענווה – כאילו אינו יכול לסלוח לעצמו על אותם ג'אמים פסיכדליים ראוותניים מדי מהעבר. אך למרות הצניעות הכמעט סגפנית וההקפדה המסחרית השקולה של אלבומי הסולו שלו, אותה רוח אדירה שהניעה את הופעותיו הסוערות ביותר עם CREAM או דרק והדומינוס ממשיכה לבוא לידי ביטוי פה ושם בנגינתו. ברבים מהתקליטים המאוחרים שלו קיים לפחות קטע אחד בעל עוצמה קצבית מספקת כדי לעורר – ולתסכל – מעריצים שאינם יכולים לשכוח את שנות השישים.

ההחלטה ליצור מוזיקה נגישה ושיווקית יוצרת לעיתים קרובות אצל המאזין תחושה ש'אין פה שום דבר מיוחד', אף שקלפטון הצעיר לא היה יוצא דופן כזמר או ככותב, ואף נחשב לביישן למדי. למרבה הצער, סולואים מעולים לבדם אינם בונים קריירה יציבה מחוץ להקשר של להקה. החל מאלבום ה'קאמבק' המצוין שלו משנת 1974, החל אריק קלפטון לצמוח בביטחון ובשיקול דעת כסולן וכסטייליסט של שירים. הבלוז שלו זכה לעיבוד מסורתי יותר, כשריפי הגיטרה שימשו ליווי חד ומדויק; המנגינות כבר לא היו רק מסגרת לסולואים ארוכים.

קלפטון החל לאמץ גם השפעות של רגאיי, גוספל, הונקי-טונק וקאנטרי, והתייחס אליהן באותו כבוד צנוע שחלק לבלוז. סגנון ההפקה שלו שיקף את הגישה המפוכחת הזו, שעברה מצפיפות לבהירות, ומהזיות לאיפוק.

בעוד ש-ANOTHER TICKET ממשיך בקו דומה לזה של אלבום האולפן הקודם, BACKLESS, קיימים ביניהם הבדלים משמעותיים. הלהקה שעמה עבד קלפטון לאורך רוב שנות השבעים (שכללה את קרל דין ריידל המנוח, שלזכרו מוקדש האלבום החדש) הוחלפה. הגיטריסט השני, אלברט לי, שהופיע עם קלפטון על הבמה, מנגן ודוחף את הכוכב חזק יותר מקודמו, ג'ורג' טרי, אף ששניהם חולקים את הסגנון הקצבי והאגרסיבי של קלפטון. מאופק ככל שיהיה, הדיאלוג המוזיקלי בין שתי הגיטרות עם אלברט לי הוא הטוב ביותר שבו השתתף קלפטון מאז שיתוף הפעולה הווירטואוזי שלו עם דואן אולמן. שינויים נוספים הם היעדרן של זמרות ליווי ונוכחותם של שני קלידנים – שינויים המאפשרים עיבודים המזכירים את בוב דילן וה'באנד'.

אחד הדברים הטובים ביותר בהרכב החדש של קלפטון – עם אלברט לי, הקלידנים גארי ברוקר וכריס סטיינטון, הבסיסט דייב מארקי והמתופף הנרי ספינטי – הוא הדרך שבה המוזיקאים שומרים על עניין גם במהלך בלדה או בלוז איטי.

הקטע הארוך ביותר באלבום הוא עיבוד מחודש ויפהפה ל-FLOATING BRIDGE, שעשוי להיות בלוז-סלואו העדין והמעודן ביותר שקלפטון יצר אי פעם, כשהמילים הסוריאליסטיות שלו מתגלגלות בין סולואים שקטים וחדורי רגש. כאמן המבוקר לעיתים קרובות על כך ש'התרכך', אריק קלפטון הצליח ליצור מוזיקה פופולרית מאוד מתוך רגישות בלוז אותנטית וטרגיות עמוקה. בתקליט נהדר זה, הוא פונה בו-זמנית גם אל הלב וגם אל המצעדים".

ב-17 בפברואר בשנת 2013 מת שמוליק קראוס בגיל 77. את סיפור הקריירה שלו בסיקסטיז ועד תחילת הסבנטיז, כיסיתי בספר "רוק ישראלי 1973-1967". אתם מוזמנים לקרוא שם דברים מדהימים שחשפתי עליו. כמו כן, אפשר להזמין את הרצאתי המיוחדת עליו, "ליפול מחלון גבוה".

וב-17 בפברואר בשנת 1953 נולדה הזמרת נאוה ברוכין, שהייתה חלק מלהקת הנשמות הטהורות. גם אותה ראיינתי לעומק על התקופה ההיא וסיפוריה נמצאים בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

הגרזן של ג'ורג' האריסון: כשכוכב הפופ החליף את הגיטרה במכונת פקס קטלנית. ה-17 בפברואר בשנת 1989 היה יום רע מאד לג'ורג' האריסון, איש העסקים.

ג'ורג' האריסון, האיש שזוהה בדרך כלל עם רוחניות וגיטרות בעלות צליל ייחודי, מצא את עצמו באותו בוקר מתפקד בעיקר כאיש עסקים זועם במיוחד. באותם ימים, האריסון לא רק ניגן, אלא גם עמד בראש אימפריית הקולנוע HANDMADE FILMS – חברה שהקים במקור כדי להציל את הסרט "בריאן כוכב עליון" של חבורת מונטי פייטון, לאחר שהמימון המקורי שלו קרס. החברה הפכה בהמשך להצלחה כבירה עם להיטים קולנועיים כמו TIME BANDITS ו-WITHNAIL AND I, אך מאחורי הקלעים החל העסק לצבור חלודה.

בעקבות מריבה קולנית וחריפה עם שותפו העסקי דניס אובריאן – בנקאי לשעבר שניהל את ענייניו הכספיים של האריסון במשך שנים – החליט המוזיקאי לשבור את הכלים. הוא "לחץ על הבלמים" באופן מיידי ובלתי מתפשר בכל הנוגע להפקתם של שישה סרטים חדשים שהיו בקנה. בצעד שנראה כאילו נלקח מדרמה קולנועית בעצמו, הוא פיטר את כל הצוות באמצעות הודעות קרות שנשלחו היישר ממכונת הפקס האישית שלו.

בעיתון ה-EXPRESS דווח על האירוע הדרמטי בזמן אמת; נכתב שם כי המהלך של האריסון שלח גלי הלם בתעשיית הקולנוע הבריטית, שחוותה באותה עת פריחה מחודשת לאחר שנים של דשדוש. אנשי הצוות של HANDMADE נותרו המומים כשקיבלו את הודעות הפיטורים במכשיר הפקס, והתקרית עוררה זעם רב. דניס אובריאן עצמו הופתע לחלוטין ולא ידע שג'ורג' מתכנן צעד כה קיצוני.

דובר החברה ניסה למזער נזקים ומסר כי "היו תשעה סרטים מתוכננים לשנה הקרובה, אך כעת החלטנו להפיק שלושה בלבד". למרות הניסיון לשמור על איפוק, המשמעות הכלכלית של המהלך הייתה הרסנית: מיליוני פאונדים שהוזרמו לתעשייה פשוט התאדו. מפיק אחד, שהאריסון הבטיח לו מיליוני פאונדים מראש, סיפר בתסכול: "יום אחד הכל התנהל כשורה, ולמחרת מצאנו את עצמנו בחוץ". בכיר לשעבר בחברה הוסיף פרשנות משלו למצב וטען: "אני חושב שג'ורג' איבד את סבלנותו כי הרגיש שהדברים יוצאים מכלל שליטה".

הדרמה המשיכה גם מעבר לים. בנאום שנשא דניס אובריאן בניו יורק, הוא ניסה לשדר "עסקים כרגיל" וציין כי שב זה עתה מבילוי משותף עם האריסון בהוואי. לדבריו, לא היו ביניהם חילוקי דעות מהותיים, והחברה ממילא לא התכוונה להפיק תשעה סרטים באותה שנה. המציאות, כמובן, הייתה מורכבת בהרבה; היחסים בין השניים הגיעו בסופו של דבר לבית המשפט, שם גילה האריסון כי חובות החברה כבדים בהרבה מכפי ששיער.

האריסון עצמו לא חסך במילים כשתיאר את תחושותיו לגבי קריירת המפיק שנכפתה עליו. הוא הסביר כי "העובדה ששרדנו בתעשיית הקולנוע אחת עשרה שנים היא נס, אך לא נחלנו הצלחה יתרה. צברנו חובות גדולים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו הפקות של 25 מיליון דולר בזמן שאנו מתחרים מול BATMAN ו-GHOSTBUSTERS – סרטים שעולים 45 מיליון דולר. נדרשים 30 מיליון דולר רק כדי להחתים במאים וחמישה כוכבים מהשורה הראשונה. החברה שלנו תמשיך לפעול, אך כדי למשוך קהל היום צריך לייצר את אותם שוברי קופות עתירי אפקטים, אקשן והתרסקויות. זה עסק מלוכלך. תעשיית המוזיקה גרועה מספיק, אבל תעשיית הקולנוע מרושעת לחלוטין".

התסכול מהעולם העסקי חלחל גם ליצירתו המוזיקלית של האריסון. השיר COCKAMAMIE BUSINESS, שיצא באותה שנה (1989) כחלק מהאוסף BEST OF DARK HORSE 1976-1989, שימש עבורו כלי לפריקת כל הקיטור על תעשיית הבידור. השיר נכתב כביקורת ישירה על התרבות המודרנית ועל העסקאות המפוקפקות שבהן היה מעורב. האריסון הרגיש שהעולם הפך למקום של הבל ושיגעון (ומכאן השם COCKAMAMIE). השיר כולל התייחסויות לעומסי התנועה, למזון המהיר ובעיקר ל"אנשים בחליפות" המנהלים את העולם.

האריסון ניצח בסופו של דבר בתביעה נגד אובריאן וזכה בפיצויים של מיליוני דולרים, אך החוויה הותירה בו חותם עמוק. הוא העדיף לשוב אל הגנים המטופחים של אחוזת FRIAR PARK ואל תקליטיו, ולהותיר את עולם הפקסים והחוזים לאנשים בעלי מזג פחות עדין משלו.

הוא היה האיש האניגמטי האמיתי בקינג קרימזון! ב-17 בפברואר בשנת 2025 מת איש חשוב מלהקת קינג קרימזון ושמו ג'יימי מיור. הוא היה בלהקה בשנים 1973-1972.

ג'יימי מיור, האיש שהפך את קינג קרימזון לקרקס של צלילים משוגעים, הלך לעולמו. הוא תפקד כדמות הכי אניגמטית בלהקה (אפילו יותר מרוברט פריפ!) בין השנים 1972 ל-1973, והשאיר אחריו שובל של פירורי לחם רוחניים ורעש של שרשראות ברזל.

המתופף של הלהקה באותם ימים, ביל ברופורד, לא נשאר אדיש ומיהר לשלוח מסר פרידה מרגש: "ג'יימי היה המתופף/נגן כלי הקשה שאיתו עבדתי על התקליט של קינג קרימזון, LARKS TONGUES IN ASPIC. הייתה לו השפעה מדהימה עליי, מקצועית ואישית, בתקופה הקצרה שהיינו יחד לפני שנים רבות - השפעה שאני עדיין זוכר חצי מאה לאחר מכן. אני מצטער שאיבדנו קשר, אבל העזיבה שלו את יחסי העבודה שלנו הייתה כל כך פתאומית ובלתי צפויה, שהנחתי שהוא לא רצה יותר לעשות משהו איתי ועם עמיתיי בקינג קרימזון".

ביל ברופורד המשיך לתאר את האישיות המורכבת של חברו: "הוא היה איש מקסים, אמנותי, ילדותי בעדינותו. כנראה היה צד אפל מתחת. ניתן היה לראות בכך כשהוא טיפס על מערכת ההגברה במעיל פרווה של זאב, דם (מקפסולה) נשפך מפיו, בליל חמישי גשום בפרסטון, לאנס, כדי להשליך שרשראות על הבמה לעבר ערכת התופים שלו. אחת השרשראות האלה, רוברט פריפ יספר לכם, כמעט פגעה בו".

מסתבר שג'יימי מיור לא רק זרק שרשראות, הוא גם שינה גורלות במסיבות חתונה. ביל ברופורד נזכר שהשיחות של ג'יימי מיור עם ג'ון אנדרסון מלהקת יס, בחתונה שלו בשנת 1973, במילותיו של ג'ון אנדרסון, "שינו את חיי". ביל ברופורד הוסיף: "ג'יימי גם שינה את שלי. אני רואה זאת בזכות להכיר, ולהפיק תועלת מחברתו של אדם בעל כוח שקט כזה, אפילו לזמן קצר. הוא נראה לי כאחד מאלו שעליהם אפשר לומר בכנות שהוא בן אדם יפהפה. הוא יחסר מאוד. להתראות, ג'יימי".

בספרו האוטוביוגרפי, ביל ברופורד שפך עוד אור על התקופה הלחוצה ההיא: "להיות בקינג קרימזון בפעם הראשונה שלי כנראה היה יותר מבולגן ובהחלט נסיעה קצרה יותר ממה שציפיתי. הצלחנו להביא רק תקליט אולפן אחד לפני שנגן כלי ההקשה המשופם ג'יימי מיור עזב את הלהקה תחת ענן של בלבול ודיסאינפורמציה. הוא מעולם לא נפרד, ואני לא זוכר שנפגשנו מאז. חיבבתי מאוד את ג'יימי. הוא לימד אותי לנסות לראות את החיים מהצד הרחוק של המצלתיים: מתופפים יכולים להיות מאוד קצרי ראייה ואני רואה בזה את שיעור התופים הראשון והטוב ביותר שלי - שאני קיים כדי לשרת את המוזיקה, המוזיקה לא קיימת כדי לשרת אותי".

אבל איך בכלל הגיע הטיפוס הזה ללהקה הכי קפדנית בלונדון. הקריירה שלו התחילה אחרי שהוא הועף מבית הספר לאמנות באדינבורו בשנת 1966. ג'יימי מיור סיפר פעם: "ניגנתי בלהקות ג'אז מקומיות, שם ניגנתי בטרומבון. זכור לי לילה אחד שמישהו מההרכב דרש לנגן קטע מסוים שלא תוכנן מראש. לא ידעתי לנגן את זה והייתי צריך לשאול את נגן הבס או מישהו איך לנגן קטע כזה במפתח מוסיקלי עם חמישה דיאזים. זה היה יותר מדי בשבילי. הנחתי את הטרומבון שלי ופשוט התחלתי לנגן בתופים. לא רציתי ללמוד יותר מדי".

לאחר שגילה את התקליטים של הלייבל ESP ונגנים כמו פרעה סנדרס, ג'יימי מיור צלל לעולם הג'אז החופשי. באמצע שנות השישים הוא היה חלק מקבוצת מולטי-מדיה בשם THE ASSASINATION WEAPON, שם הוא שילב בין כלי הקשה לאפקטים של תאורה. שנתיים אחר כך הוא כבר ניגן בלונדון עם שמות כמו דרק ביילי וג'ון סטיבנס בסצנת האוונגרד המכובדת. למרות החיבור לאוונגרד, הוא אהב את מה ששמע בתקליטים המוקדמים של קינג קרימזון. בזמן שעבד בחנות כלבו בבנטל, הוא הקים את להקת BORIS. למרות שהם קיבלו חשיפה במגזין מלודי מייקר בזכות ריצ'רד וויליאמס, הלהקה התפרקה. ריצ'רד וויליאמס הוא זה שדחף את רוברט פריפ להרים טלפון לג'יימי מיור.

ג'יימי מיור נזכר במפגש הראשון: "פריפ הגיע וניגנו כמה שעות, למעלה בחדר החזרות הקטן שלי. עשינו דברים מהירים וזועמים שמנקודת מבטו של מתופף היה הסוג של טוני וויליאמס/בילי קובהם. זה היה חומר די אנרגטי ואני חושב שנהנינו. ההרגשה שלי הייתה נהדרת. קינג קרימזון הייתה האידיאל עבורי בגלל שהייתה זו להקת רוק שהיו לה יותר משלושה תאי מוח". רוברט פריפ, מצדו, בדיוק סיים להפיק את CENTIPEDE והבין שכלי הקשה הם המפתח למרקם המוזיקלי החדש שלו.

התוצאה של החיבור הזה הייתה התקליט LARKS TONGUES IN ASPIC, יצירה שהיא רעידת אדמה מוזיקלית. שם התקליט עצמו הגיע מג'יימי מיור. כששאלו אותו איך המוזיקה נשמעת לו, הוא ענה שהיא נשמעת כמו לשונות של עפרוני בתוך ג'לי (ללא ספק תיאור מעורר תיאבון). הקטע הפותח, LARKS TONGUES IN ASPIC PART ONE, כולל שימוש בכלים מוזרים שג'יימי מיור הביא מהבית, כולל פעמונים ושקיות זבל מלאות בעלים יבשים.

אז למה מיור פרש בשיא? הכל התחיל בספר "אוטוביוגרפיה של יוגי". ג'יימי מיור סיפר: "אחרי שקראתי בערך שני עמודים של הספר הזה, הדמעות פשוט התחילו לנזול לי על הפנים ללא הפסקה. לא ממש ידעתי מה קורה. קראתי קצת מהספר הזה כל ערב לפני שהלכתי לישון ובכל פעם שקראתי, פשוט התחלתי לבכות ולבכות. זה היה מוזר ביותר וזה נמשך חודשים. זה הרגיש כאילו זה מבול שרק עובר ושוטף את האישיות שלי".

הוא הפסיק לשתות אלכוהול, ויתר על סיגריות וסוכר, והתחיל לעשות מדיטציה. הוא עבר חוויות חוץ גופיות ורוחניות כמעט כל יום. בסוף ההופעה הראשונה של קינג קרימזון במועדון מארקי בלונדון, הוא הבין שהוא חייב לעזוב. הוא הרגיש שאם לא ילך אחרי ההתעוררות הרוחנית שלו, הוא יתחרט על כך לנצח. מנהלי הלהקה חשבו שהוא עובר למתחרים וניסו לעצור אותו, אבל ג'יימי מיור פשוט הסביר שהוא שקוע כולו בבודהיזם ונעלם אל תוך המנזר. הוא אמנם עזב את הבמה, אבל הצלילים שלו ימשיכו להדהד בעוצמה רבה בכל פעם שמישהו יניח את המחט על התקליט LARKS TONGUES IN ASPIC.

תקליט ג'ון לנון אחרון לפני השקט הגדול! ב-17 בפברואר בשנת 1975 יצא תקליטו האחרון של ג'ון לנון לפני כניסתו להקפאה מוזיקלית שארכה כחמש שנים. שם התקליט - ROCK'N'ROLL.

לאחר שלנון הקליט את האלבום MIND GAMES, יחסיו עם יוקו אונו עלו על שרטון. מאי פאנג, שעבדה באותה עת כעוזרת האישית של ג'ון ויוקו, קיבלה עידוד מיוקו לבלות זמן עם ג'ון הפרוד. בינתיים, דאגה יוקו לפתח רומן משלה עם גיטריסט האולפן דייויד שפינוזה. באוקטובר 1973, ג'ון ומאי פאנג כבר ניהלו רומן משלהם. הם עברו ללוס אנג'לס בעוד יוקו נשארה בניו יורק, ואז החל לנון את התקופה שכינה "סוף השבוע האבוד" שלו. בזמן הזה הוא החליט כי הגיעה העת להמשיך בפרויקט שהקדיש לו מחשבה זמן רב: הקלטת אלבום עם שירי הרוקנרול האהובים עליו מימי נעוריו. לפרויקט זה הוא ביקש לקרוא בשם OLD HATS, ולאחר מכן אף שקל את השם OLDIES BUT MOULDIES.

אך לרוע מזלו, הוא קיבל החלטה שגויה וקריטית כשבחר בפיל ספקטור להפקת התקליט. בניגוד לאלבומיו הקודמים של לנון, נקבע כי הפעם ספקטור יהיה המפיק הבלעדי. באלבומים קודמים היה זה לנון שהחליט על הרכב הנגנים, אך הפעם ההקלטות נעשו בלוס אנג'לס – מגרשו הביתי של ספקטור. המפיק התמהוני ביקש להחזיר לחיים את שיטת "חומת הסאונד" שלו, ולכן גייס לאולפן מספר עצום של נגני סשנים ידועים; בין השאר השתתפו המתופפים האל בליין וג'ים גורדון, נגני כלי ההקשה פראנק קאפ וטרי גיבס, הסקסופוניסט ג'ים הורן, הגיטריסטים סטיב קרופר, ג'סי אד דייויס וחוזה פליסיאנו, והפסנתרן ליאון ראסל. הוא אף צירף את הארי נילסן ואת שר כזמרי רקע.

קופסאות סלילי ההקלטה של הסשנים הללו נשאו את הכיתוב BACK TO MONO, כשהשיר הראשון שהוקלט היה BONY MORONIE של לארי ויליאמס. בתחילה לנון היה נלהב מאוד מהפרויקט, בין היתר משום שתיפקד בו כזמר בלבד ולא הופעל עליו לחץ לכתוב חומרים חדשים. הוא ראה בשיטת עבודתו של ספקטור, על מסת הנגנים שלה, דבר מבורך. אך ככל שחלפו הימים הוא גילה כי קיימת בעיה חריפה עם המפיק, עד שערב אחד ירה ספקטור באקדחו בתוך האולפן. האירוע היה מרעיש ומטריד כאחד, ולנון הבין כי לפניו אדם משוגע אף יותר ממנו. אותו "משוגע" גם סיים את תהליך ההקלטה מוקדם מהצפוי.

יום אחד התקשר ספקטור ללנון וסיפר לו שהאולפן עלה בלהבות. לנון המבוהל התקשר לאולפן, ושם התברר לו כי המבנה עומד יציב וכי המפיק פשוט לא רצה לעבוד באותו יום. בפברואר 1974 יצאה הודעה ממשרדו של ספקטור לפיה הוא מעורב בתאונת דרכים קשה. לפי הדיווח, הוא סבל מפגיעות ראש וגוף, כולל כוויות, ואף עבר ניתוח, אך לא נמסרו פרטים מעבר לכך. מהר מאוד הובן כי ספקטור בדה את התאונה כדי להימלט מהתחייבויותיו לפרויקט. לנון הבין כי אין טעם להמשיך כך, אך כשניסה לקבל לידיו את סלילי המאסטר, גילה לחרדתו כי ספקטור הקדים אותו ולקח את הסלילים עמו. לנון ההמום שכר את שירותיו של עורך הדין הארולד סיידר כדי לאתר את הסלילים, שאכן הוחזרו רק כעבור כמה חודשים.

כששמע לנון את ההקלטות שהוחזרו, הוא תיעב את הצליל המנופח והחליט להקליט את השירים מחדש. ב-8 באוקטובר 1974, נתקל לנון במועדון בניו יורק במו"ל מוריס לוי, שהגיש קודם לכן תביעה נגד לנון בטענה כי השיר COME TOGETHER הועתק משירו של צ'אק ברי YOU CAN'T CATCH ME. לוי החזיק בזכויות על שירו של ברי, והשניים הגיעו לפשרה לפיה לנון יקליט שלושה שירים של צ'אק ברי שבבעלות לוי. לנון אף הציע שהתקליט יימכר בהזמנה בדואר דרך החברה של לוי, אולם הוא לא היה רשאי לבצע עסקה כזו מאחר שהיה חתום בחברות EMI ו-CAPITOL; לפיכך הרעיון בוטל. לוי היה קצר רוח ולחץ על לנון לסיים את הפרויקט כדי ליהנות מהתמלוגים. הוא הציע ללנון את חוות החלב שבבעלותו בניו יורק כדי שיערוך שם חזרות עם להקתו. לנון הסכים, והביא לחזרות את הרכב הנגנים שליווה אותו באלבום WALLS AND BRIDGES.

בנובמבר הגיש לנון למוריס לוי סליל מאסטר ובו כל השירים שהוקלטו לאלבום. לוי קיווה למכור את התקליט דרך החברה שלו, אך חברת CAPITOL, שהחזיקה בזכויות השיווק הבלעדיות, הטילה וטו על המהלך והוציאה את לוי מהתמונה. לוי לא השלים עם המצב והחליט לפעול על דעת עצמו: הוא מיהר להרכיב אלבום מהסליל שקיבל, קרא לו JOHN LENNON SINGS THE GREAT ROCK AND ROLL HITS ותחתיו הוסיף את המילה ROOTS. בפברואר 1975 החל להציף את תחנות הטלוויזיה האמריקאיות בפרסומות לתקליט. כשחברת קפיטול הבינה שבוצע "מחטף", היא חברה ללנון ויחד הם יצאו נגד לוי. במקביל, מיהרה החברה להוציא את אלבום הרוקנרול הרשמי של לנון לפני שהנזק יהיה בלתי הפיך. בית המשפט פסק מאוחר יותר כי על לוי לשלם ללנון 45,000 דולר בגין הנזק שנגרם לשמו.

התקליט ROCK'N'ROLL נפתח בגרסתו של לנון לשיר "בי בופ א לולה" של ג'ין וינסנט, ומשם מוביל את המאזין למסע נוסטלגי הכולל גם את הלהיט STAND BY ME. כך אנו זוכים להכיר את לנון לא כיוצר, אלא כמבצע השואף לחזור לימי טרום ה"ביטלמאניה", אז שר עם חבריו ללהקה את מיטב להיטי הרוקנרול. עם זאת, קשה להשתכנע ש"רוקר" מבוסס זה של שנת 1975 הוא אכן אותו דמות מחוספסת וחסרת פרוטה, אך עתירת אמביציה, ממועדוני ליברפול והמבורג – שתמונתו משנת 1961 מעטרת את העטיפה.

הביקורות והמכירות היו מאכזבות למדי. היו שראו בהפקה של לנון ניגוד גמור למהות השירים, שהוקלטו במקור ללא הפקה מנופחת ובאנרגיה בסיסית. עיתון ה"מלודי מייקר" כתב בביקורתו: "זה היה הכרחי שלנון יקליט תקליט כזה, וברור שהוא נעשה בהנאה גדולה, אך הוא בקושי מתקשר עם הקהל ומציג בעיקר את לנון ב'טריפ' של עצמו".

עיתון הרולינג סטון ציין: "בתור להקת הופעות, הביטלס החלו בביצוע שירי רוק ישנים לריקודים מול קהל קשוח בליברפול ובהמבורג. כשניגשו לכתיבה רצינית, גילו שאינם יכולים להלחין במסורת הרוק האמריקאי המוקדם. לכן, כשנזקקו למשהו גס, קשוח ורועש כדי לחתום אלבום, הם בחרו שירים של צ'אק ברי, ליטל ריצ'רד, קארל פרקינס או לארי וויליאמס. (פול מקרטני הפסיק את המנהג כשכתב בעצמו שיר מושלם בסגנון ליטל ריצ'רד – I'M DOWN המופלא – שגם עבד בזכות עצמו וגם העשיר את הסגנון של הביטלס). כשהביטלס הקליטו רוקנרול ישן, הם הקליטו מוזיקה שעדיין הייתה ברפרטואר המבצעים המקוריים, ומעולם לא תפסו אותה כ'ישנה'. עובדה זו הופכת את האלבום החדש של לנון למוזר עוד יותר, שכן הוא יוצא כאילו היה תקליט נוסטלגי – וזו הבעיה.

בניסיונו להצדיע לרקע המוזיקלי של ילדותו, לנון נשמע כאילו שכח שנהג לבצע חומרים כאלו שבעה לילות בשבוע. הוא שכח שרוב קהל הרוק של היום הגיע לליטל ריצ'רד וצ'אק ברי דרך הביטלס. הביטלס מעולם לא חשו מאוימים על ידי האלילים שלהם; הם לא 'פירשו' רוק ישן, הם פשוט ניגנו אותו במומחיות ובשמחה. לא היה אכפת להם אם הבינו את המוזיקה 'נכון', כל עוד העבירו את התחושה. גרסאות הביטלס היו מלאות ברגעים מרנינים; אך לנון 'החדש' נשמע כאילו היה מסתפק בלכידת רגע אחד כזה. תחת המאמץ והדחיפה, האלבום נשמע כמו מוזיקה בחיפוש אחר שיא שאינו מגיע. ביצועיו הם כהד חלול.

הכישלון הבולט ביותר מופיע בשיר DO YOU WANT TO DANCE של בובי פרימן. בשיר כזה אין צורך לעשות דבר מלבד לבצע אותו – הוא מדבר בעד עצמו. אך כאן מגיש ג'ון טוויסט של רגאיי וקו מלודי חדש, וקסמה של המנגינה נמוג. על העטיפה מופיע שמו של לנון באורות ניאון – בדיוק כפי שהבטיח צ'אק ברי בבית האחרון של JOHNNY B. GOODE. בתחתית מופיע הציטוט המפורסם (והדבר הטוב ביותר באלבום): 'הייתם צריכים להיות שם' מאת ד"ר וינסטון או'בוגי (הוא לנון). ג'ון לנון אכן היה שם, אך נשמע כאילו שכח איך זה הרגיש. ביצירת אלבום על עברו, הוא נשמע כאדם ללא עבר. אילולא ידעתי טוב יותר, הייתי מנחש שמדובר בעבודה של רוקר מוכשר שנתקל בגוף מסתורי של מוזיקה אמריקאית נהדרת שהוא אוהב אך לא באמת מבין. פעם הוא ידע איך לעשות זאת".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב: "מדהים לחשוב על כך, אך איני מכיר איש שיודה שהוא אוהב את כל האלבומים של לנון מאז IMAGINE, ובכל זאת כולם עדיין אוהבים אותו, למרות הסאגה המשעממת של ג'ון ויוקו והפרובוקציות הציבוריות שלהם. חלק מזה נובע מהמיסטיקה של 'הביטל לשעבר', אך אני חושד שזה בעיקר בגלל קולו האהוב. בסקר שנערך בבריטניה בקרב שישים אמני רוק, ג'ון נבחר למקום הראשון כזמר האהוב ביותר. כעת הוא מגיש את אלבום האולדיז שהבטיח, ואני שמח לדווח שזו יצירתו הראשונה מזה זמן שניתן להאזין לה בהנאה. השירה חיה ומלאת כיף, וג'ון מבין שערכי היסוד של הרוק לא השתנו. אלו חדשות לבביות לכל מעריץ ביטלס".

בעיתון CIRCUS נכתב: "כל הפרסומות צורחות 'הייתם צריכים להיות שם'. הו, ג'ון, הלוואי שיכולתי. זו נוסטלגיה במיטבה, עם ביצועים ללא דופי. כשאני עוצם עיניים ב'בי בופ א לולה', אני מדמיין את שנת 1961 במועדון הסטאר קלאב בהמבורג; אני מרגיש את דחיפות הקהל ואת הקירות המזיעים מחום. ג'ון לנון לקח אוסף משירי הרוקנרול האהובים עליו ופירש אותם יפה. זו התשובה שלו ל-PIN UPS של דייוויד בואי. אלו השירים שלמד מהם ודחפו אותו להקים להקה. ניכר שלנון נהנה מאוד; הוא נראה כג'נטלמן שהשלים עם עברו ועשה זאת בחן".

בעיתון BILLBOARD סיכמו: "לנון חוזר למוזיקה שבה הוא מרגיש הכי בבית – רוק סולידי משנות החמישים. בניגוד לאלבומים דומים, לנון אינו רק מעתיק את המקור; השירים מזוהים איתו ונשמעים רלוונטיים מתמיד. ייתכן שזו השירה הרגשית ביותר שלו מזה שנים".

ב-17 בפברואר בשנת 1986 יצא תקליט אומלל (בעיניי) של להקת אי.אל.או ושמו BALANCE OF POWER. עבורי הוא כמלפפון חמוץ עם עובש בתוך קטלוג של עוגות שמנת. עד כדי כך. זה מתחיל מעטיפתו המזעזעת (נו, אופנת גרפיקת האייטיז הזוויתית והמדכאת) וממשיך לתוך ההפקה המסונטזת להחריד. ברור שמשהו פה לא היה טוב ללהקה. אז ניגשתי לבדוק, צללתי לארכיונים רבים מאז, סידרתי לפי סדר - והנה רשמיי...

בשלב זה, מנהיג הלהקה, ג'ף לין, כמעט לא רצה להופיע והביע חוסר עניין מוחלט בשימוש בכלי קשת קלאסיים. גם ממש כבר לא היה אכפת לו אם בתקליטים של אי.אל.או יהיו תופים אמיתיים. בעיניו, האולפן היה המקום הביתי שלו. הביטלס, שהיוו השראה והשפעה ברורות על יצירתו של ג'ף לין במהלך הסבנטיז, הושמו בינתיים בצד.

לכתבת עיתון מפנסילבניה הוא אמר אז: "אז, שלוש שנים מאוחר יותר, הנה תקליט. לא חשבתי לפרק את זה עם אי.אל.או. אני מאוד גאה באי.אל.או. תמיד עשיתי זאת כמיטב יכולתי בשביל זה. רציתי לחכות עד שאני חושב שיהיו לנו שירים טובים ואני מאוד מרוצה מזה שיצא".

אולי לין היה מרוצה מהתוצאה אבל משהו לא טוב קרה אז לאי.אל.או - להקת הפאר של הסבנטיז. תקליטה הקודם, SECRET MESSAGES, שיצא בשנת 1983, לא הביא אחריו סיבוב הופעות ובסיסט הלהקה, קלי גרוקאט, חיפש מזומנים ופנה לתבוע את לין על תמלוגים שלא שולמו לו כמו גם דרישה לקבל רבע משותפות הלהקה. "חבל ששיתוף פעולה שארך תשע שנים נגמר כך. זה מאכזב. אם הם לא יבואו עם הצעה טובה - זה יילך לבית המשפט". כך נשברה ללא תיקון החברות ביניהם, שלושת החברים האחרים בלהקה המשיכו בינתיים להקליט תקליט חדש וגרוקאט יודה בהמשך שהיה זה צעד שגוי מצדו. מאזן הכוחות השתנה ולרעתו.

כך דווח אז בעיתון: "סופרגרופ הפופ, אי.אל.או, עומדת בפני שימוע של עשרה ימים בבית המשפט העליון בלונדון במחלוקת מרה על מיליוני פאונד מרווחי הלהקה. מנהיג הלהקה ג'ף לין והמתופף בב בוואן יצטרכו להופיע בבית המשפט במחלוקת מול נגן הבס, קלי גרוקאט, לאחר שכל הניסיונות לאחות את הקרע נכשלו.

גרוקאט תובע 25 אחוזים מרווחיה הגולמיים של הלהקה מאז 1974. אך לין ובוואן, בגיבוי הנהלת הלהקה, מסרבים לשלם, וטוענים כי גרוקאט מעולם לא היה באמת חבר מלא באי.אל.או. במהלך התקופה שבמחלוקת, גרוקאט הופיע בסיבובי הופעות, ניגן וכתב עבור הלהקה בכל רחבי העולם, ומכירות האלבומים הסתכמו ביותר מעשרה מיליון עותקים. סכום הכסף שעל הפרק יהיה עצום, ככל הנראה מיליוני פאונד. המחלוקת פרצה כשגרוקאט ניסה לתבוע נתח של רבע מרווחי הלהקה. לין, בוואן והקלידן ריצ'רד טנדי הם החברים הוותיקים האחרים בלהקה. גרוקאט, אב לשלושה בן 38, אמר היום: "זה מאכזב מאוד שקשר של תשע שנים יסתיים כך, אבל אני בטוח בצדקתי ולא אסוג". לין ובוואן שהו השבוע בנסאו שבאיי בהאמה, והקליטו את השלבים הראשונים של אלבום חדש של אי.אל.או – הראשון של הלהקה מזה מספר שנים".

גרוקאט הועף ולצדו של לין נשארו רק המתופף בב בוואן והקלידן ריצ'רד טאנדי. גרוקאט: "לחיצת יד מצדו הייתה יכולה להיות נחמדה, לאחר שעזרתי להפוך אותו למולטי-מיליונר. לא רציתי להחמיר את מערכת היחסים שלי איתו, אבל היו לי אישה וארבעה ילדים לפרנס. המליצו לי לתבוע אותו וזה מה שעשיתי, ומאז אני מתחרט על זה. אשמח לשבת ולשתות איתו משהו, אבל הוא שונא אותי עד מוות. זו אשמתי כי אני יזמתי את התביעה, אבל בדיעבד, זה פשוט לא היה שווה את זה".

גם לבוואן המתופף, שבעבר התהדר בסאונד תופים חזק ועסיסי, לא היה הרבה מה לעשות בהכנת התקליט החדש, מכיוון שג'ף לין החל להעדיף מקצבים אלקטרוניים ממכונות תופים. כשהוא הצטרף לזמן מה, כדי לתופף בהופעות של חבריו מבלאק סאבאת', הוא סיפר לתקשורת שסוף סוף הוא נהנה לנגן רוק אמיתי.

בוואן: "בעיקרון, הלהקה הסתיימה כשהחלטנו להפסיק לצאת לסיבובי הופעות. סיבוב ההופעות הגדול האחרון שלנו היה בשנת 1981, לקידום התקליט TIME, אבל אחרי זה ג'ף אף פעם לא באמת רצה לצאת להופיע. באופן אישי, תמיד אהבתי את הצד החי של הדברים. לנגן בהופעות תמיד היה הדבר שהכי נהניתי ממנו".

התקליט BALANCE OF POWER הפך כקרקס אלקטרוני של איש אחד עם שני עוזרים זוטרים לצדו.

ריצ'רד טאנדי: "בהתחלה, עשיתי את רוב הקלידים לתקליטים שלנו, אבל ככל שטכניקות ההקלטה השתנו והסינתיסייזרים והאלקטרוניקה נכנסו לתמונה, ג'ף עשה יותר ויותר. עד שהגענו לתקליט הזה והדרך המקובלת הייתה להחזיק ערימה של קלידים בחדר הבקרה, שכאני וג'ף מנגנים בהם יחד ליצירת קצב תופים, ובב הוסיף את הדברים שלו מאוחר יותר".

התוצאה הייתה קרה ומנוכרת ורחוקה מתחושה של להקת רוק. הרגש לא היה האלמנט המרכזי פה והמוצר הפך מיד קר למגע. טאנדי אמר שאלו היו ימים של "לסובב את הכפתורים בכל הצעצועים הנהדרים שיש לנו - שמירת צלילים, טעינת צלילים, ישיבה עם מחשבים שעובדים עד אלפית השנייה...".

סקירה על שירי התקליט

השיר שפותח נקרא HEAVEN ONLY KNOWS. אז נכון שלפתיח השיר, עם הקלידים המשמחים שלו וקולות הליווי הנלהבים אך חד-ממדיים (איפה גרוקאט כשצריך אותו?) יש את המרכיבים של אי.אל.או הקלאסית, אך עם זאת, הטון הרגשי בהחלט נקבע על ידי העובדה שלין שר "אני הולך היום בכביש ישר ובודד'".

לין: "השיר מדבר על לנסות להיות נחמד לאנשים, או לנשים - באיזה הקשר שלא תסתכלו על זה - ופשוט לנסות כמיטב יכולתכם, אבל אף פעם לא ממש להצליח".

השיר השני נקרא SO SERIOUS וברור שלין ניסה להפכו ללהיט גדול, אך הפעם זה לא הצליח. לין:"אני חושב שהרצועה האהובה עליי באלבום היא השיר הזה כי היא כל כך פשוטה והיא אומרת הרבה דברים. יש שירים שמגיעים ממש מהר כמו השיר הזה. המילים לזה הגיעו מהר מאוד. זה על מערכת יחסים. זה יכול להיות מערכת יחסים בין שני אנשים או שתי מדינות או מה שזה לא יהיה. אנשים תמיד מסתובבים מסביב ונמאס להם מזה או שמייחלים לשינוי. אבל זה בטח לא כזה רציני כשאתם מגיעים לזה, אם אתם רק מדברים על זה עם מישהו, אז כנראה שהכל נעלם. זה עדיף מלשבת ולהרהר על זה לבד".

השיר הזה היה הסינגל השני שיצא מהתקליט הזה ושנים לאחר מכן כתב עליו לין, "אולי זה היה רציני מדי, אבל ממש אהבתי את זה".

השיר השלישי הוא GETTING TO THE POINT, שהוא שיר בלדה שלא מזמן כתב לי בב בוואן (איתו אני נמצא בקשר) שזה שיר שהוא מאד אוהב. לין: "זה כנראה בא מתסכול. לא הרגשתי טוב באותו זמן וזה היה אמור להיות שיר עצוב. אבל זה נחמד שיש אווירות שונות בשירים ואני חושב שבגלל שהם היו כל כך מיידיים, לא היה לי זמן ללכת הביתה ולהרהר על המילים. עם היותם מיידיים יותר, הם כנראה כנים יותר". זו גם הפעם הראשונה בה נשמע סקסופון בשיר של אי.אל.או, כי באייטיז היה אופנתי להשחיל סולו סקסופון בשירי פופ. אני לא אוהב את זה.

שנים לאחר מכן הוא אמר: "זה שיר שאני מאוד אוהב בתקליט הזה, למרות שהשתמשתי בו בטונות של הדהוד בקולי. לא הייתי מקליט את זה ככה עכשיו. אבל באותו זמן, די הפסדתי".

השיר הרביעי הוא SECRET LIVES. לין: "השיר עוסק במערכות יחסים. זה על איך אנשים לא מספרים אחד לשני את האמת והולכים בדרכם העליזה. אני לא מכיר אף אחד שיש לו חיים סודיים, אבל אני מכיר הרבה אנשים שמכירים אנשים שיש להם חיים סודיים".

אני לא יודע... ההפקה המסונטזת הזו ממש גומרת אותי בשיר הזה. רגע, אני חייב לצאת ולהתאוורר קצת עם EVIL WOMAN. מיד אשוב...

(לאחר הפסקה קלה)

אוקי... שבתי והנה השיר שחותם את הצד הראשון של התקליט, IS IT ALRIGHT. לין: "זה נוגע למה שקורה כשמערכת יחסים מסתיימת ומישהו בודק איך האדם השני מסתדר, כמה חודשים מאוחר יותר או כמה שנים מאוחר יותר או מה שזה לא יהיה. זה פשוט באמת סיפור של אנשים שנפרדים וגרים רחוק אחד מהשני, ממשיכים בחייהם, אבל רוצים לדעת איך האחר מסתדר". רבים טוענים שאת השיר הוא כתב על גרושתו, סנדי.

צד ב' של התקליט נפתח עם SORROW ABOUT TO FALL. לין: "אני לא יודע על מה זה, אין לי מושג. פשוט אהבתי את הצליל של הכותרת. אני בטוח שזה אומר משהו למישהו. אני לא ממש יכול להסביר את זה".

אחריו מגיעה הבלדה הסבירה, WITHOUT SOMEONE, והשיר האמצעי בצד השני הוא הלהיט של התקליט, אם כי גם לא בסדר גודל של להיטי עבר בשם הלהקה - CALLING AMERICA. ג'ף לין: "אני מתקשר הרבה לאמריקה. לפעמים אתה מגיע עד ללוויין וגורם לי לחשוב על תמונה קטנה עם הקול הזה שיושב באוויר ולא מדבר עם אף אחד, אומר 'שלום' וזה בעצם 24,000 מייל בשמיים אבל לא ממש מדבר עם אף אחד - והוא מסתכל מסביב כדי לדבר עם מישהו בגובה העצום הזה. זה שיר על לוויינים. אני אוהב לוויינים וכל זה".

השיר הבא הוא ENDLESS LIES שאני ממש לא אוהב באלבום הזה. ברור שג'ף לין ניסה לשיר פה כמו רוי אורביסון אך לא ממש מצליח.

התקליט נחתם בשיר SEND IT. לאן לשלוח את זה? אין לי מושג, כי ככה נשמע שיר בסגנון רוקבילי ישן כשהוא נדחף לאגם אלקטרוני. לין: "אני אוהב דברים של רוקבילי ועם השיר הזה חשבתי לנסות קונספט חדש של לעשות תקליט של רוקבילי עם מברשות וסינתיסייזרים. אז זה היה דבר אחר לגמרי - אמנם יש שם גיטרה, אבל לא שומעים את זה הרבה. השיר מונע על ידי המברשות של בב על התופים אז זה היה כמו הקלטה פרהיסטורית וכל הטכנולוגיה העדכנית ביותר והכל משולב כך שהתופים נוגנו עם המברשות הישנות האלה לצד ציוד ההיי טק".

מה היו הביקורות מאז על תקליט זה?

הביקורת על התקליט בעיתון מקנזס הלכה כך (עם מתן שני כוכבים וחצי): "במסווה של אי.אל.או חוזר ג'ף לין עם עוד מופע יחיד וירטואלי של מנגינות תוססות מבוססות טכנו המכוונות לקהל ההמוני. כן זה המתופף בב בוואן ששומר על הזמן בצייתנות וריצ'רד טאנדי שעוזר בקלידים ותכנות אבל אלו המנגינות הטעימות והווקאליות הבלתי נגמרת של מר לין אשר תובעות אחריות לסאונד המטלטל את הראש. המפתח הוא שהאיש הראשי הוותיק של אי.אל.או לא איבד את הכישרון שלו ליצור פופ טוב. האם זה מלאכותי? ללא ספק! האם זה יומרני? לפעמים".

בביקורת מעיתון בפנסילבניה נכתב אז: "כל העמדת פנים שאי.אל.או היא הכל מלבד כלי רכב עבור ג'ף לין נעלמת עם התקליט הזה. זה מופע וירטואלי של איש אחד. לין הוא שהפיק, כתב, שר וניגן את רוב המנגינות. מהלהקה נשארו ריצ'רד טאנדי בקלידים ובב בוואן בתופים. (אתם עשויים לתהות אם זה באמת בוואן, כי הוא נשמע כמו מכונת תופים). המיזוג של אי.אל.או מימי הרוק עם זנים קלאסיים הוא רק זיכרון עמום מהעבר. הסגנון הביטלסי נעדר. יוצא דופן אחד הוא הסינגל CALLING AMERICA שהוא קציפת פופ שמציבמ מחדש את TELEPHONE LINE במונחי היי-טק טרנס-אטלנטיים. זה סיפור לועג על איזה טמבל מסכן שהחברה שלו לא נותנת לו להגיע אליה. שאר התקליט הוא ריקנות נשכחת ומשעממת. המילים יצביעו שוב על בכי של לין הנגישות שלו בוגדת בו. לין תמיד הייתה אמן של ערפול ואפשר היה לקרוא את מסריו רק בין השורות. כאן, השורות לא ראויות אפילו לקריאה".

בעיתון מפלורידה נכתבה ביקורת קצרה ביותר: "שמישהו יעיר בבקשה את ג'ף לין כדי להגיד לו באיזה עשור אנחנו נמצאים".

הנה ביקורת ממעריב לנוער: "שלוש שנים אחרי "מסרים סודיים" חוזר אלינו ג'ף לין עם ה"תזמורת" שלו, הלהקה של "אלדורדו", "שיא עולמי חדש", "תגלית", ממשיכה לעבוד על אותו מתכון רוקנ'רולי מהורמן היטב

ווקאלית, "עגול" מבחינת המבנים המלודיים. מי שאוהב את הנוסחאות של ג'ף לין, יוסיף האלבום הזה לאוסף תקליטי "תזמורת אור החשמל". שום חדש תחת האור שלהם, ואולי אף מעט משופשף. מי שלא מכיר את הלהקה – מומלץ ראשית לנסות את אלבומיה הקודמים".

בביקורת אחת מחו"ל נכתב: "תחת המעטה של אי.אל.או, ג'ף לין חוזר עם עוד "מופע יחיד" וירטואלי של לחנים ערניים ומבוססי טכנו המיועדים לקהל הרחב. כן, זהו המתופף בב בוואן ששומר על הקצב בנאמנות וריצ'רד טנדי שעוזר בקלידים ותיכנות. אך אלו הלחנים הערבים של מר לין והכפלות הקול הבלתי נגמרות שאחראים לצליל שגורם לראש להנהן בקצב. המפתח הוא שהאיש המרכזי הוותיק של הלהקה לא איבד את הכישרון שלו ליצירת "הוקים" של פופ - שיאים של חיות מוזיקלית - הבולטים בשיריו כמו קוצים על גב קיפוד זועף. אך גם אם אתם מאלו שפסלו את אי.אל.או כמאסטרים של הבלים למצעדי הפזמונים לפני שנים, פשוט האזינו לשלושת הקטעים הראשונים באלבום. אולי עדיין תחשבו שמדובר בהבלים, או שאולי פשוט תבינו את הפואנטה - ותרגישו חשק להעביר את "מאזן כוח הקנייה" שלכם שוב לצד של אי.אל.או".

בביקורת אחרת נכתב: "ג'ף לין, המוח שמאחורי אי.אל.או, הוא מוזיקאי נוסף שנשמע עייף נורא. לפני שלוש עשרה שנים, הרעיון של לין ליצור מוזיקת פופ בהפקה עשירה בסגנון הביטלס, עם חטיבות מיתרים אמיתיות, היה אכן מקורי. אך כעת, עם הופעת הסינטיסייזרים שיכולים ליצור (ולשחזר) צלילים שלין כנראה מעולם לא דמיין, המוזיקה של אי.אל.או נשמעת כמעט שגרתית. אפילו השירים הטובים ביותר בתקליט החדש - ויש כאן כמה פניני פופ הגונות - חסרים את הניצוץ שהצית את הלהיטים של הלהקה באמצע שנות השבעים, ומבחינה טקסטואלית לין פונה לקלישאות כמו "לנצח זו דרך ארוכה, לנצח עוצר את נשימתך". בשיר אחר, לין שר, "אני מניח שבאמת איבדנו קשר", ולמרבה הצער, נראה שזה אכן המצב".

האם נערכו הופעות לקידום התקליט הזה?

למרות אי רצונו של ג'ף לין לצאת להופעות, דווקא נערך סיבוב הופעות לקידום התקליט BALANCE OF POWER.

זה היה הסיבוב האחרון של אי.אל.או המקורית, אם כי מבחינות רבות, קשה להגדיר אותו באמת כסיבוב מכיוון שהוא היה די פתאומי. זה היה סוף עצוב ודל למדי ללהקה. הוא כלל הופעה אחת באנגליה ושתי הופעות בגרמניה, הכל כאקט חימום לזמר רוד סטיוארט. הקדים לזה מופע הצדקה HEARTBEAT, שנערך ארבעה חודשים קודם לכן. המופע הזה אולי לא ממש נחשב לחלק מסיבוב ההופעות, אבל הוא חשוב בסיפור.

זה היה קונצרט צדקה שגייס כסף לטובת בית החולים לילדים בבירמינגהם. הוא נערך ביום שבת, 15 במרץ 1986 במרכז הירידים הארצי, בהשראת מופעי צדקה גדולים אחרים, כגון לייב אייד. את הקונצרט יזם והפיק בב בוואן, כשהרבה להקות ואמנים ידועים של בירמינגהם התכנסו לערב מיוחד (כולל מי שיזם מלכתחילה את להקת אי.אל.או - רוי ווד).

הקהל התענג לראות, לראשונה מזה כמה שנים, את אי.אל.או, שפתחה עם TELEPHONE LINE הוותיק. מופע זה היה גם מופע הבכורה של הבסיסט מרטין סמית' בלהקה. מרטין היה חבר של ריצ'רד טאנדי. על הבמה היו גם מתזמר הלהקה, לואי קלארק, והכנר, מיק קמינסקי. עדיין, זה היה רחוק מימי הפאר. ג'ף לין, שהחל אז להיות חבר קרוב של ג'ורג' האריסון, רצה להפסיק להיות מנהיג של להקה מקרטעת ולצאת משם להיות מפיק תקליטים מוביל. להקת אי.אל.או סיימה בקול ענות (מסונטזת) חלושה. חבריה לא נפרדו רשמית, אבל הם פשוט הפסיקו לפעול ביחד. בהמשך היו ניסיונות להפעיל את אי.אל.או, ללא ג'ף לין, אך היה ברור שבלעדיו זה פשוט לא זה.

ובשנת 1987 דווח שגרוקאט לא הצליח לממש את רצונו לרכב על גב שם הלהקה המצליחה. כך דווח: "להקת הפופאי.אל.או ניצחה בסיבוב הראשון של מאבק משפטי שנועד למנוע מחבר הלהקה לשעבר, קלי גרוקאט, להשתמש בשמה. עורכי הדין המייצגים את הלהקה קיבלו צו מניעה זמני המונע ממר גרוקאט להשתמש בשמות ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA או ELO. עורך הדין של הלהקה, מר סם סילבסטר, אמר כי הוא מרוצה מההחלטה ומקווה שיינתן צו מניעה קבוע בדיון הבא בחודש יוני. המהלך המשפטי מגיע בעקבות החלטתו של גרוקאט להקים להקה יריבה בשם ORKESTRA המנגנת שירים ישנים של אי.אל.או. המהלך נבע מפרסומים לקראת הופעת הבכורה של הלהקה החדשה באוקספורד, שתיארו את חברי הלהקה כ"כוכבי אי.אל.או לשעבר". צו המניעה הזמני אינו מאפשר למר גרוקאט לפרסם חומרים הנותנים את הרושם שאי.אל.או תופיע בקונצרט באוקספורד. עם זאת, מותר לו לציין כי הוא חבר לשעבר בלהקה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459