רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 באוגוסט בעולם הרוק (הביטלס שודרגו ברינגו, הרולינג סטונס זיגזגו בין בתי משפט לכלא, ואגדות כמו המי, יס, הפריטנדרס, ג'פרסון איירפליין וקליף ריצ'רד סיפקו תוצרת)
Updated: Sep 2
הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-18 באוגוסט (18.8) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "הקליפים הויזואליים היו חשובים לדוראן דוראן כמו שסאונד סטריאופוני היה חשוב לפינק פלויד" (ניק רודס, הקלידן של דוראן דוראן, ברולינג סטון בשנת 1985)
הדרמה של להקת יס! ב-18 באוגוסט 1980 יצא התקליט DRAMA של להקת יס. זה היה ניסיון להציל להקה צולעת, והתוצאה? מהממת!
בסוף שנות השבעים של המאה העשרים עמד עולם הרוק המתקדם בפני משבר זהות חריף. עליית הגל החדש והפאנק העמידה בספק את הרלוונטיות של היצירות הארוכות, המבנים המורכבים והעיבודים הסימפוניים שאפיינו את העשור שחלף. להקת יס אהובתי, מחלוצות הז'אנר ומהבולטות שבו, מצאה את עצמה בצומת דרכים קריטי בעקבות עזיבתם של שניים מעמודי התווך שלה: הזמר ואיש החזון ג'ון אנדרסון והקלידן הווירטואוז ריק וייקמן. המעריצים היו בטוחים שפה הסתיים הסיפור, אבל ב-18 באוגוסט 1980 יצא לאור אלבום האולפן העשירי של הלהקה, DRAMA, שהיה ניסיון נועז להציל הרכב מפורק והביא תוצאה מוזיקלית מהודקת וחדשנית שהפכה את זה לאחר מתקליטי להקת יס שאני יותר אוהב. אבל מה קרה שם?
המתחים באולפן החריפו כאשר הגיטריסט סטיב האו, הבסיסט כריס סקווייר והמתופף אלן ווייט סירבו לעבד את הרעיונות שהביאו אנדרסון ווייקמן, בטענה שהיו קלילים מדי וחסרי עוצמה. המפיק רוי תומאס בייקר העיד כי תפקידו דמה יותר לשופט בזירה מאשר למפיק מוזיקלי. המצב הגיע לשיא בדצמבר 1979, כאשר אלן ווייט סדק את עצם הקרסול במהלך החלקה על גלגיליות במועדון לילה בפריס עם ריצ'רד ברנסון. פציעה זו השביתה את פעילות הלהקה לכשישה שבועות והביאה להפסקת ההקלטות. בראשית 1980 עזבו אנדרסון ווייקמן את הלהקה באופן רשמי עקב חילוקי הדעות המוזיקליים והסדרי ניהול ופיננסים מורכבים.
סטיב האו התייחס לתקופה זו בספרו האישי וציין כי שינוי ההרכב היה קשה בגלל המעורבות של ג'ון וכל העבודה שעשה איתו בכתיבת שירים. מטרת המהפך הייתה אך ורק להציל את הלהקה, שכן המצב לא היה טוב, השנים הרזות הגיעו, מכירות התקליטים ירדו, והמשך הפעילות חייב השקעה מחודשת. אלן ווייט תיאר את ההתפרקות בראיון לעיתון רקורד מירור: "הלהקה החלה להתפורר כשריק (וייקמן) אמר לנו שנשלח לו את ההקלטות לציריך ושם הוא יוסיף את חלקו. אם זה לא מספיק, ג'ון אנדרסון רצה לקחת שנת הפסקה ובינתיים החל לעבוד עם הקלידן ואנגליס. הלהקה הגיעה למצב שבו שניים מחבריה לא יכלו יותר לעבוד במסגרתה. היו לנו שלדים של שירים, אך לא 'בשר' לשים על העצמות. לא יכולנו להמשיך כך. אתה חייב להיות מחויב לזה לחלוטין או לצאת מזה. אם אנשים יישבו לרגע, יירגעו ויחשבו שוב – הם יבינו שהשילוב שלנו עם צמד הבאגלס הוא דווקא רציונלי. זה בטח לא יוביל להתאבדות מוזיקלית. ג'ף דאונס הוא קלידן אדיר וטרבור הורן כותב שירים יפהפיים. אנחנו ממציאים מחדש את הרעיון של להקת יס ומביאים אותה אל האייטיז. הרעיון לצרף את ג'ף וטרבור היה ספונטני. זה לא משהו שתכננו במשך חודשים. הם כתבו שיר בשם WE CAN FLY FROM HERE שהוא טוב בהרבה מהחומר המסורבל שכתבנו לפני שהם הגיעו. אין ספק שג'ון אנדרסון נסחף לא פעם רחוק מדי. עם ההרכב החדש הזה אני מוצא את עצמי נלהב מחדש ממוזיקה וחושב עליה 24 שעות ביממה".
קצת קודם לכן... סקווייר, האו וגם ווייט המשיכו להתאמן בלונדון כטריו אינסטרומנטלי, אך עמדו בפני בעיה חוזית: סיבוב הופעות רחב היקף בצפון אמריקה כבר הוזמן מראש, והיה צורך דחוף באלבום ובסולן. באותה עת, צמד הסינת'-פופ הבאגלס, שכלל את הסולן והבסיסט טרבור הורן ואת הקלידן ג'ף דאונס, זכה להצלחה מסחררת עם הלהיט VIDEO KILLED THE RADIO STAR. הצמד היה מיוצג אף הוא על ידי בריאן ליין, מנהלה הוותיק של יס, ושני ההרכבים פעלו בחללי חזרות ומשרדים סמוכים. הורן ודאונס, שהיו מעריצים מושבעים של יס מנעוריהם, הציעו לשלושת אנשי יס שיר שחיברו עבור אלבומם הבא – WE CAN FLY FROM HERE. אלן ווייט תיאר את ראשית העבודה המשותפת: "את ההרכב החדש הקמנו אני, סטיב וכריס. נכנסנו למשטר חזרות במטרה ליצור תקליט חדש כשלישייה. באולפן הסמוך היו צמד הבאגלס, שכל הזמן נכנסו אלינו כדי להקשיב למה שאנחנו עושים, עד שיום אחד טרבור הורן הציע שנעשה שיר שלהם. עבדנו עליו איתם ומכאן זה התפתח לתקליט שלם". בתחילה, הרעיון שצמד פופ אלקטרוני יצטרף לענקית רוק מתקדם נתפס בקרב התעשייה כשילוב בלתי אפשרי – ממש כמו לשים מלפפון חמוץ בעוגת קצפת.
הרי מי בכלל יכול היה לדמיין את יס ללא ג'ון אנדרסון? אתם יכולים לדמיין את הרולינג סטונס בלי מיק ג'אגר? את לד זפלין בלי רוברט פלאנט? את קווין בלי פרדי מרקיורי? (סלח לי, אדם למברט...). עם זאת, שילוב היכולות הטכנולוגיות של דאונס, המנעד הווקאלי הגבוה של הורן והאנרגיה המחודשת של חטיבת הקצב יצרו ניצוצות מוזיקליים שהיו חסרים באלבומה הקודם של הלהקה, TORMATO. האנרגיה הבוערת ליצור חזרה למחנה של יס.
עם חומר חדש ומעניין, הקלטות האלבום התקיימו בין אפריל ליוני 1980 באולפני TOWNHOUSE בלונדון, מתחם מתקדם שהיה בבעלותו של ריצ'רד ברנסון. העבודה התנהלה באולפן 2, הידוע כ"חדר האבן", אשר שימש מוקד למהפכת סאונד התופים המהדהד והדחוס בהפקותיהם של פיל קולינס (כגון פתיח התופים ב-IN THE AIR TONIGHT) ופיטר גבריאל (שם, באותה שנת 1980, פותח סאונד התופים הזה שקולינס כה התלהב ממנו, כשבא להתארח אצל הקלטות חברו מימי ג'נסיס של פעם).
הסשנים של יס החלו עם הטכנאי והמפיק הקבוע יחסית של הלהקה, אדי אופורד, לבקשתו של כריס סקווייר שקיווה לשחזר את הצלחות העבר. אולם השיטות הישנות של אופורד לא תאמו את קצב העבודה המודרני, והאווירה באולפן הידרדרה. סטיב האו פירט אירועים אלה בספרו האוטוביוגרפי: "התחלנו לעבוד עם הטכנאי אדי אופורד; כריס התעקש מתוך אמונה שהשותפות 'תהיה כמו פעם'. ובכן, זה לא היה וזה גם לא יכול היה להיות כמו בימים ההם. באחת הפעמים, אדי נכנס לחדר הבקרה כשהשמענו מיקס, סבר שהוא מאזין לערוצים המופרדים והחל להזיז כפתורים ולהוסיף אפקטים, ובכך הרס את הסאונד. צעקנו עליו, 'אדי, זה היה המיקס!'"
האו תיאר את סיום דרכו של אופורד בפרויקט: "אדי עזב אותנו אחרי שלושה שבועות. אחר צהריים גורלי אחד הוא אמר לנו, 'יש דברים מעניינים יותר שיכולתי לעשות מאשר לתפעל את מכונת ההקלטה פה'. הדברים לא התקדמו לשום מקום, והוא היה חייב להיות בשליטה כל הזמן. אבל העניינים הגיעו לפיצוץ כשהגעתי לאולפן וצוות המסעדה של המקום ביקש ממני לעצור את אדי מלבשל יונה לונדונית מתה שבעבעה בתוך סיר. 'זה הקש האחרון, אתה מפוטר!' אמרתי לו. 'רשמית! לך מכאן, עכשיו!' (חשוב גם לציין שסטיב האו צמחוני). אדי ארז את חפציו ואת חפציה של חברתו מהפנטהאוז שבו התגורר ועזב. אדי היה טכנאי מיומן מאוד, אבל גם קצת משוגע. הסתירות היו רבות. תדמיינו אותו דוחף אופנוע דרך לובי של מלון כדי להיכנס למעלית, ואומר, 'אני רק הולך לתקן את זה אצלי בחדר'." האו ציין כי האווירה השתפרה עם הצטרפותו של יו פאדג'הם, שהיה בנסיקה מקצועית. כדי לעמוד בלוח הזמנים הופעלו שניים ושלושה אולפנים במקביל. שלב המיקס נוהל באינטנסיביות על ידי טרבור הורן והאו, שנשארו באולפן בעוד יתר החברים יצאו לחופשה, והקפידו על ליטוש קפדני של הסאונד.
הצד הראשון נפתח עם MACHINE MESSIAH שמציג סאונד קשיח וכבד, שמשלב ריפי גיטרה של סטיב האו בעלי גוון כמעט מטאלי עם סינטיסייזרים עמוקים של ג'ף דאונס. סגנון הקלידים של דאונס שונה מהותית מזה של קודמיו (טוני קיי, ריק וייקמן ופטריק מוראז), תוך שימוש במרקמים מודרניים. אבל בחלק השני של היצירה יש עדיין את ההאמונד המסורתי. זו יצירה נהדרת לטעמי. יש בה רוק, יש בה פרוג, יש בה יס. אבל האמת? בפעם הראשונה כששמעתי את האלבום הזה, בנעוריי, הייתי רגיל ליצירות הידועות של הלהקה מהסבנטיז ופתאום שמעתי ריפים של רוק על ההתחלה - ולא אהבתי את זה! זה לא התחבר לי. אבל כשהעסק התפתח למחוזות אחרים באותו שיר - קיבלתי תמונה מלאה ומהנה. מאז ועד היום, אני מוצא את עצמי ממש נהנה מזה ומגביר את הווליום בעוד זה מסתובב על צלחת הפטיפון שלי. משיח משיח משיח - איי יאי יא יא יא יאיייי!
אחרי זה בא קטע קצר בשם WHITE CAR שהוקלט כולו (חוץ מנגיעות גיטרה של האו) באמצעות מחשב הדגימות החדשני FAIRLIGHT CMI. מילותיו של הורן נכתבו בהשראת מראהו של כוכב הגל החדש גארי ניומן שנוהג במכונית שברולט סטינגריי לבנה שקיבל מחברת התקליטים שלו. הקטע מדמה תזמורת סימפונית אלקטרונית דחוסה. מיד אחריו נשמע סאונד עשיר של בס מידיו של סקווייר. איזה ליין של בס - יא וואראדי!!! איזה גרוב, איזה קצב! שם השיר הוא DOES IT REALLY HAPPEN ומבחינתי זה אכן קורה. איזו עבודת אנסמבל אדירה יש פה - עם התיפוף הנהדר של ווייט לצד הבס המטריף הזה. השיר עובד במקור בסשנים מוקדמים בהשתתפות ג'ון אנדרסון (תחת שמות וטקסטים שונים), אך בתקליט הזה הוא זכה לטקסט חדש ולמקצב מהודק ומודרני. ככה עושים את זה!
צד ב' נפתח עם עוד יצירה פרוגית בשם INTO THE LENS. זה מבוסס על שיר שכתבו הבאגלס במקור תחת השם I AM A CAMERA וכולל מקצבים שבורים, מעברים דינמיים ושילוב הרמוני מדויק בין גיטרות לקלידים. זה טוב זה! והשיר RUN THROUGH THE LIGHTA שבא אחריו נפלא לא פחות. יש פה אופי מלודי מרחף, שמקורותיו בסקיצה מהסשנים בפריס (DANCING THROUGH THE LIGHT). הקטע מציג חלוקת תפקידים ייחודית - טרבור הורן מנגן על גיטרת בס פרטלס, בעוד כריס סקווייר מנגן בפסנתר חשמלי. והשיר שנועל את האלבום, TEMPUS FUGIT, מתאפיין בקצב מהיר במיוחד ובאנרגיה סוחפת, בהובלת ליין בס וירטואוזי של סקווייר עם אפקט נפלא (נשמע לי כמו פלנג'ר שכזה) והרמוניות קוליות קצביות. משמעות השם בלטינית ("הזמן טס") תאמה בהחלט את התחושה הכללית של מעבר מהיר לעשור חדש. השיר לא נח לרגע וזה טוב. אשששש!
כלפי חוץ, DRAMA שמר על המאפיינים החזותיים הקלאסיים של יס באמצעות איור עטיפה של "מעצב הבית", רוג'ר דין. אולם, בשונה מהנופים השמימיים של תחילת שנות השבעים, דין בחר בגוונים עמוקים, שמי סערה קודרים, צוקים משוננים וצלליות של פנתרים שחורים, ששיקפו את האופי המחוספס והמתוח של המוזיקה. החלק הפנימי של העטיפה הציג צילום של חמשת חברי ההרכב החדש כשהם נשענים על דלתות הזזה מזכוכית בין חדר הבקרה ל"חדר האבן" באולפני TOWNHOUSE. הו, יס!
האלבום זכה להצלחה מסחרית מיידית בבריטניה, שם הגיע למקום השני במצעד המכירות הרשמי ולמקום הראשון במצעד של מלודי מייקר, בעוד בארצות הברית זה העפיל למקום ה-18 במצעד בילבורד. המבקר בעיתון NME הבריטי פרסם ביקורת בה טען בספקנות: "ישנה אפשרות שהבאגלס עושים כאן פרודיה על יס ומשתמשים בשאריות מהלהקה לשם כך". המלודי מייקר קבע בהסתייגות כי התקליט "חסר כיוון והתלהבות". נו טוב, אי אפשר לרצות את כולם.
האתגר המורכב ביותר התרחש על הבמה במהלך סיבוב ההופעות של סתיו 1980. ביקורת שפורסמה בעיתון רקורד מירור על הופעת הלהקה בהאמרסמית' אודיאון בלונדון היטיבה לתאר את הדינמיקה הבימתית: "מסכן טרבור. הוא שר מתוך לחץ על הבמה וניכר כי קולו נשבר מכך. חוץ מזה, המופע כמעט היה הצלחה גדולה. למרבה ההפתעה, לא נשמעו מהקהל קריאות להחזיר את ג'ון אנדרסון וריק וייקמן, ונראה שצמד הבאגלס (הורן והקלידן ג'ף דאונס) התברג היטב בלהקת יס. למרות מגבלות האולם, יס הביאה עמה מערכת תאורה מרשימה. ועדיין, כל האירוע הזה היה גדול על הורן, שנראה סובל וחסר כריזמה. הוא היה ממש גיבור בערב זה. להקת יס ביצעה גם שירים מהעבר הקלאסי שלה, שנשמעו טובים מאוד, כמו גם קטעי הסולו של החברים. כפי שאמרתי, המופע הזה היה כמעט הצלחה גדולה והוא מהווה שיפור משמעותי מהופעה קודמת שראיתי שלהם בוומבלי". השחיקה הקולית של הורן נבעה בעיקר מכך שחברי הלהקה סירבו להוריד את הסולמות של הקטעים הקלאסיים, דבר שאילץ אותו לשיר בקצה גבול היכולת הפיזית שלו מדי ערב.
אז עם סיום סיבוב ההופעות בדצמבר 1980, החליט טרבור הורן שלא להמשיך כסולן הלהקה, ובחודשים הראשונים של 1981 התפרק ההרכב באופן רשמי. חרף קיומו הקצר של הרכב זה, תוצריו השפיעו באופן עמוק על מפת הרוק והפופ בשנות השמונים: סטיב האו וג'ף דאונס חברו לג'ון ווטון וקרל פאלמר להקמת סופרגרופ מצליח בשם אסיה ששלט במצעדים ב-1982 עם סגנון רוק מסחרי. הורן עבר לקדמת במת ההפקה המוזיקלית והפך לאחד המפיקים המבוקשים בעולם (פרנקי גואוז טו הוליווד, סיל, גרייס ג'ונס). בשנת 1983 הפיק את אלבום הקאמבק של יס, 90125, כולל הלהיט OWNER OF A LONELY HEART שהגיע למקום הראשון בארצות הברית. בשנת 2011 שב ג'ף דאונס ללהקת יס, והלהקה הקליטה את האלבום FLY FROM HERE בהפקת טרבור הורן, כאשר היצירה המרכזית בו מבוססת ישירות על השיר שנכתב עבור הלהקה ב-1980. בשנת 2018 יצאה גרסה מחודשת (FLY FROM HERE - RETURN TRIP) שבה ביצע הורן בעצמו את השירה המובילה. זה נשמע נחמד - אבל אין על DRAMA, סורי.
גרי אקשטיין המלך! ב-18 באוגוסט בשנת 1948 נולד גרי (גרשון) אקשטיין. הנה חלק מהדברים שאספתי לקריאתכם ובהם היה פעם גרי מעורב, בקריירה רבת השנים שלו.
בשנת 1976 חברו שלושה מוזיקאים לנגן יחדיו חומר מקורי ("היה לי טוב" ו"יש לנו זמן", שמתוך מחשבה שעבר זמנן של להקות הקצב, השירים הופיעו על תקליטי שדרים כשהקרדיט ניתן לגרי בלבד). הם ביצעו גם קטעי רוק של להקות כמו לד זפלין, דיפ פרפל, אוריה היפ, להקת המי ועוד. מי הם השלושה? אקשטיין בגיטרה, יוסי מנחם בבס ויעקב אגת בתופים. השלושה, שקראו לעצמם "קליידוסקופ", הופיעו את הופעת הבכורה שלהם במועדון הרוק, 'חולצה כחולה'. אחר כך הגיעו הופעות גם במקומות כמו "דיסקוטק וודסטוק", בקריית יובל.
לאחר מכן החל גרי להצליח בארצנו, עם שלאגרים כמו "קפטיין ג'ק", "בוגי איתי הלילה", "אני הולך לבית שאן" (קריצה על "אני הולך לאן שאן", של צביקה פיק) ו"היום זה היום". בסוף הסבנטיז הוא היה מיוצרי המוזיקה למחזה "טרמפ למוות", שר וניגן בתקליט של שלמה ארצי ("פתאום כשלא באת", "צוותא") ובשנת 1980 הוציא תקליט בשם "פטה מורגנה".
באותה שנת 1980 היה גרי חבר להקת 'סתיו', עם יאיר שרגאי, מוטי דיכנה, שלמה חממי. דיכנה וחממי היו לפני כן חטיבת הקצב של להקת 'גזוז', שהתפרקה חודשים ספורים לפני הקמת הרכב זה. חממי ניגן לפני כן עם שרגאי בלהקת 'גברת תפוח' של שלמה ארצי - כך שהכל התחבר.
היה זה במועדון 'סבוי' שבחולון שם הופיעה הרביעייה לראשונה. הקהל הרב שהציף את המקום רקד בהשתוללות חסרת רסן, שהעניקה לארבעה תלמידי תיכון מקומיים שברים ברגליים. הלהקה המשיכה משם להופיע גם בקולנוע שביט בחיפה, בירושלים, באמפיתאטרון צמח ועוד מקומות, עד שהתפרקה במהרה.
בשנת 1981 הכריזו ארבעה שמות ידועים בתעשייה המוזיקלית המקומית ל להקה חדשה - 'כלים שלובים'. אלו הם גרי אקשטיין, דני ליטני, יגאל בשן ויצחק קלפטר. מי שרוצה לדעת היכן אפשר יהיה לראות את הלהקה בהופעת בכורה? בשביל זה, תשריינו כבר עכשיו כרטיסים ל'עיר הנוער' של שנת 1981.
שם הלהקה המבטיחה הומצא על ידי דני ליטני, אחרי סיעור מוחות פעיל, שבמהלכו הציע קלפטר שמות כמו 'החפים מפשע', 'כישוף הכלבים' ו'פאנק קייק'. דבר אחד היה ברור לכל; הסגנון שלהם יחדיו הוא "קאנטרי-רוק-פאנקי עם נגיעות בלוז". הבנתם את התמונה. גם הסופרגרופ הזה לא החזיק מעמד זמן רב.
בשנת 1984 יצא גרי עם הרכב חדש, אך הפעם זה דבר שנועד להיות רק מיזם הקלטות אולפני. הוא קרא לזה "סרט" ויחד עמו היו המתופף מאיר ישראל, הקלידן משה לוי והבסיסט מיכה מיכאלי. הרעיון להרכב צץ כבר בשנת 1982 אך מלחמת שלום בסוף התקבצו הם באולפני "סיגמא", הקליטו והוציאו שירים לרדיו, כגון "בוא לראות", "היא אבודה" ו"ג'וקים". התוצרת יצאה בתקליט שלא נמכר היטב בזמן אמת. מדוע נקראה הלהקה בשם "סרט"? כי באולפן צעק טכנאי ההקלטה כל הזמן "סרט רץ", כדי להבהיר שמקליטים.
ברור שמה שכתבתי פה הוא רק חלק מסוים מהקריירה של גרי אקשטיין. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות את דעתכם על דברים שונים שהוא עשה במסלול המוזיקלי שלו, שנגעו בכם.
גרי מת ב-20 בספטמבר 2021. יהיה זכרו של גרי היקר ברוך.
מי מעמיד פנים בתל אביב?! ב-18 באוגוסט בשנת 1987 הופיעה להקת הפריטנדרס בגני יהושע, בפארק הירקון בתל אביב, בהפקה של האמרגן שוקי וייס שהביא לארץ ציוד הגברה ותאורה מיוחד מאירופה במטרה לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים של סיבוב ההופעות.
תל אביב של סוף קיץ 1987. אז קרתה נחיתה של אחת מלהקות הגל החדש והרוק החשובות והבועטות של התקופה. להקת הפריטנדרס, בהובלתה הכריזמטית של כריסי היינד, הגיעה לפארק הירקון ללילה אחד של גיטרות מחוספסות, שירים בלתי נשכחים והמון גישה רוקית בריאה. כ-15,000 צופים נלהבים נהרו אל המדשאות מכל רחבי הארץ, מוכנים לחוות רוק אותנטי בשיאו.
באותה תקופה, הגעתה של להקה בסדר גודל כזה לארץ הייתה אירוע משמעותי. כל הופעה מחו"ל הרגישה כמו משב רוח מרענן של עולם גדול ותוסס. כבר זכרנו את להקת דייר סטרייטס שהפגיזה את גני יהושע עם סאונד בלתי נשכח במאי 1985 בסיבוב ההופעות של האלבום BROTHERS IN ARMS, את להקת פורינר שנתנה הופעה טובה מאד (אם כי קצת עייפה) בקיץ 1986, והפריטנדרס היו בדיוק החמצן שהקהל המקומי היה צריך. הם היו חיבור נכון בין האנרגיה הפאנקית הלונדונית של סוף שנות השבעים לבין הסאונד המהודק שכבש את תחנות הרדיו ואת רשת MTV.
במרכז הבמה, כמובן, עמדה המלכה כריסי היינד. אישה שהייתה ההגדרה המילונית לערך COOL. עם ז'קט העור, הפוני המפורסם והמבט שלא מתנצל, היא הייתה אייקון של קוליות ונשיות חזקה בעולם שנשלט על ידי גברים. הקול שלה, מחוספס ורך בו זמנית, ידע לספר סיפור שלם בכל שורה. אחרי הכל, היא כבר ידעה אז גם את הטעם המר של עולם הרוק - כי איבדה שניים מחבריה ללהקה בגלל סמים – הגיטריסט המייסד ג'יימס הנימן-סקוט שמת ממנת יתר של קוקאין ב-1982, והבסיסט פיט פרנדון שטבע באמבטיה ב-1983 בגלל מנת יתר של הרואין.
גם הלחות התל אביבית הידועה לשמצה לא הצליחה לחדור את חומת הגישה המהונדסת שהיינד לבשה. מאחורי הקלעים הקפידה היינד, שהייתה ידועה בצמחונותה ובמאבקה למען זכויות בעלי חיים, על דרישות קייטרינג צמחוניות קפדניות עבור כל אנשי הצוות. לצדה הייתה להקה מהודקת בהרכב מחודש שכלל את הגיטריסט רובי מקינטוש והמתופף בלייר קנינגהם שידעה בדיוק מתי לתת שאגה של גיטרות ומתי לספק קצב מדויק שאי אפשר לעמוד בפניו. עדיין, איש אחד היה בהחלט חסר שם מאחורי התופים - מרטין צ'יימברס, המתופף המקורי של הלהקה. היינד הדיחה אותו קתץ לפני כן.
ההופעה של הפריטנדרס הגיעה במסגרת סיבוב ההופעות שליווה את התקליט המצליח שלהם, GET CLOSE שיצא בסוף שנת 1986. הקהל שהגיע לפארק זכה לשמוע לא רק את הלהיט הענק מאותו תקליט, DON'T GET ME WRONG, אלא גם את הבלדה הרגשית HYMN TO HER ואת השיר MY BABY, וצלל לתוך קטלוג שירים מפואר מאלבומיהם המוקדמים PRETENDERS ו-LEARNING TO CRAWL. ברגע אחד הדהד בפארק הריף הבלתי נשכח של MIDDLE OF THE ROAD, וברגע אחר הקהל שר יחד איתה את המילים של BACK ON THE CHAIN GANG, שיר שנכתב בצל טרגדיה אישית והפך להמנון של חוזק. הסט כלל גם את הביצוע המפורסם לשירו של ריי דייוויס, STOP YOUR SOBBING, ואת הלהיטים TALK OF THE TOWN ו-KID. אבל איך אפשר בלי BRASS IN POCKET, השיר שהזניק אותם לתהילה עולמית? היינד לא סבלה את השיר הזה אבל הבינה את הצורך לשיר אותו לקהל שלה שהיה מאד צמא לזה.
עבור אלפי הצעירים והצעירות שמילאו את הדשא בגני יהושע, זו לא הייתה סתם הופעה. זה היה מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם פסגת הרוק העולמי. להקה שהגיעה לפה בזמן בו הביאו לארצנו להקות רלוונטיות ולא בהמשך להקות קאברים בלי חבר להקה מקורי אחד ועם ארומה של תרמית באוויר פה ושם שהביאה עמה מחיר כרטיס גבוה - כאילו מדובר בדבר האמיתי.
לערב אחד, פארק הירקון הפך מריאה ירוקה של תל אביב למרכז היקום המוזיקלי. כריסי היינד BLOWS THE MIND! אין עוררין על כך!
תגיד לי, מי אתה? ב-18 באוגוסט בשנת 1978 יצא התקליט WHO ARE YOU של להקת המי - היה האחרון עם קית' מון. מאבקי עבר המשיכו להיערך, אובססיות שליליות צצו שוב ושוב ומתופף מתפורר אחד קד את קידתו האחרונה. האם זה קוסמי שעל הכסא בו ישב בעטיפה נכתב המשפט NOT TO BE TAKEN AWAY? מאז נטען שהבחירה של מון לשבת על הכיסא הפוך, כשגב הכיסא והכיתוב המפורסם פונים לחזית, נולדה במהלך הצילומים במטרה להסתיר את כרסו התפוחה ואת ההידרדרות הפיזית הניכרת שחווה.
אוקי, אם אנחנו מדברים על אלבומים שנויים במחלוקת ככאלה שנעים על המנעד הרחב ביותר שבין "אהוב" ל"שנוא", אז WHO ARE YOU הוא בהחלט מועמד ראוי לתואר האלבום השנוי ביותר במחלוקת שחברי להקת המי הקליטו אי פעם, שכן ההערכות לגביו נעות בין "חזרה מפוארת, בעלת ביטחון עצמי מלא ועמוקה לכושר" לבין "מיחזור עייף של תהילת עבר כשהלהקה גוועת יותר ויותר עם כל שיר". אני בדרך כלל יושב על הגדר מול התקליט הזה. אפשר להקשיב לו בכיף והוא מראה שהחבר'ה האלה עדיין היו יכולים לסבול מבעיות אישיות ולכתוב מוזיקה נהדרת בו-זמנית. במקרה של המי - זה חתיכת הישג.
כן, התקליט הזה יצא בתקופה מוזרה שבה גל חדש סחף את אנגליה. זה היה גל הפאנק, שאיים להפוך את מוזיקת הרוק הממסדית לבלתי רלוונטית. רבים מאנשי הרוק של העבר ראו בפאנק איום וסברו שהאנשים שעושים אותו אינם יודעים לנגן. באותו זמן ניסה פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה והאיש שמאחורי הקונספטים שלה, להעביר את הלפיד הבוער מלהקתו ללהקת הסקס פיסטולס. אבל מפגש שנערך בינו לבין שניים מחבריה במועדון SPEAKEASY הלונדוני, הפך למביך עבורו, כי היה שיכור מדי. עבורם הוא נראה רוקר מזדקן, שימי ה"מקווה שאמות לפני שאזדקן" מתוך המנון הנעורים MY GENERATION נראו רחוקים וחסרי מימוש.
בשנת 1977 להקת המי לא הוציאה מוזיקה מוקלטת. זו הייתה השנה היחידה עד אז שדבר כזה קרה. טאונסנד הקליט אז תקליט סולו משותף עם רוני ליין בשם ROUGH MIX, והסולן רוג'ר דאלטרי עסק בענייניו (הוציא את אלבום הסולו ONE OF THE BOYS ופיתח את קריירת המשחק שלו). כשהגיעה העת לחזור כלהקה, לא היה ברור אם קית' מון יצליח לתופף כבעבר. כמויות האלכוהול ששתה וסגנון חייו ההרסני נתנו את אותותיהם. הוא עלה מאוד במשקל והפך מסורבל. כשהתייצבו החברים באולפני RAMPORT בלונדון, לא הצליחו הארבעה להפיק מוזיקה וכל אחד פנה לדרכו בתסכול. הקושי של מון הגיע לשיאו בשיר MUSIC MUST CHANGE, שבו לא הצליח להשתלט על מקצב של 6/8, מה שהוביל להסרת ערוצי התופים מההקלטה והחלפתם ברקיעות רגליים וצלילי מצילה בודדים. מון פנה לניסיון לחזור לחיים נורמליים ונכנס לחוות בריאות. טאונסנד שבר את אצבעותיו כשהלם באגרופו בחלון.
בשנת 1978 חזרו הארבעה לניסיון נוסף באולפני RAK ו-RAMPORT, הפעם יחד עם המפיקים גלין ג'ונס וג'ון אסטלי. הפעם הצליחו להרכיב תקליט ובו שאלו WHO ARE YOU. היה זה ניסיון לדחוף מחדש את הפרויקט השאפתני LIFEHOUSE שכתב טאונסנד בשנת 1970 אך נגנז (שחלקים ממנו הרכיבו בזמנו את אלבום המופת WHO'S NEXT). לדברי טאונסנד, רוג'ר דאלטרי דחף אותו לנסות שוב את הפרויקט, והוא ניגש לכתוב טיוטה חדשה של התסריט. גם הפעם הפרויקט נכשל, והתקליט יצא עם תשעה שירים נפרדים, שלושה מהם כתב הבסיסט ג'ון אנטוויסל. אחד מהם, שנקרא 905, נשמע לי מתאים יותר לפסקול עתידני מאשר לתקליט של המי - אבל, נו... טוב... והשירים בתקליט (לא כולם) מכילים דיאלוג מעניין בין גיטרות וסינטיסייזרים, כשהדוגמה הטובה ביותר לזיווג כזה מופיעה בשיר הנושא העוצמתי. אחרי הכל, פיט טאונסנד הוא מאסטר ביצירת לופים מרהיבים מסונטזים. עוד הרבה לפני שניק רודס חלם לעשות כך בפריים טיים. יש כמה נפילות בתקליט הזה, כמו GUITAR AND PEN או LOVE IS COMING DOWN.
שיר הנושא העוצמתי מבוסס על יום בחייו של טאונסנד. זו קלאסיקה אמיתית של להקת המי. זה התחיל בפגישה ארוכה מאוד במשרדי חברת התקליטים של המנהל אלן קליין, שעסקה בתמלוגי שיריו; אחרי הפגישה המפרכת הוא קיבל צ'ק שמן, עזב, הלך לבר והשתכר לחלוטין. בבר הוא נתקל בפול קוק ובסטיב ג'ונס מהסקס פיסטולס, שהעריצו אותו. טאונסנד השתכר כהוגן, יצא משם והתעלף ברחוב בסמטה באזור הסוהו של לונדון. שוטר זיהה אותו ("שוטר ידע את שמי") והיה אדיב; הוא העיר אותו ואמר לו: "אתה יכול ללכת לישון הלילה בבית (במקום בתא מעצר), אם אתה יכול לקום וללכת מכאן". תגובתו של פיט: "מי אתה, לעזאזל?"... (השורה WHO THE FUCK ARE YOU הפכה לאחד המקרים הנדירים שבהם קללה שודרה בגרסת האלבום ברדיו המסחרי ללא צנזורה). על פי ראיון רדיו עם טאונסנד משנת 1985, הוא סיפר שהשיר יצא שונה ממה שהתכוון כאשר רוג'ר דאלטרי שר אותו. טאונסנד אמר כי השיר הפך לתפילה של גבר חסר כול. האיש נמצא ברחוב, מביט לשמיים ושואל את אלוהים,"מי אתה?". כן, הטקסט ממרר כשמרכיבים איתו את התמונה.
רוג'ר דאלטרי: "קיבלנו שבחים מדהימים מכמה מלהקות הפאנק החדשות. הם אמרו כמה הם אוהבים את המי, ושאנחנו הלהקה היחידה מהממסד שהם השאירו בחיים! אבל בהתחלה הרגשתי מאוד מאוים מהפאנק. בעיניי זה היה 'טוב, הם חושבים שהם קשוחים, אבל אנחנו קשוחים יותר'. כשאני מקשיב לשיר הזה, אני שומע שזה גרם לי להיות תוקפני להפליא. אבל זה מה שהשיר הזה עסק בו: להיות עצבני ואגרסיבי! רק כמה שנים אחרי זה הבנתי איזו טובה גדולה הפאנק עשה למוזיקה. עשינו ב-1982 סיבוב הופעות עם הקלאש. לקחנו אותם איתנו לארה"ב ואהבתי לצפות בהם. אני עדיין מעריץ ענק של ג'ו סטראמר". טאונסנד: "הקלטת התקליט הזה לא הייתה כיפית. הייתי מאוד גאה בשיריי החדשים, אבל רוג'ר דאלטרי חשב שההפקה מורכבת מדי. הוא לא נלחם בי הפעם, אך היה זה הטכנאי גלין ג'ונס שחטף ממנו אגרוף לאף". הקליפ המוכר לשיר הנושא הוא למעשה התיעוד המצולם האחרון של מון מנגן לצד חבריו.
ואל תשכחו את SISTER DISCO, שאינו כינוי לדונה סאמר אלא שם גנאי למעריצים חסרי מוח. ומה לגבי MUSIC NUST CHANGE - קטע ג'אזי קטן ומצמרר שקית' לא הצליח לתופף בו בגלל מקצב יוצא דופן מדי, אם כי למען האמת המקצב הזה לא עד כדי כך מסובך. אולי קית' פשוט היה מסטול לגמרי ביום ההקלטה?.
ומה עם ג'ון אנטוויסל? איפה ההומור השחור ההוא? במקום העכביש בשם בוריס, הקמצנים הזקנים, שתייני הוויסקי, גן העדן והגיהנום והדוד הסוטה של טומי, קיבלנו רובוט ובחור שמנסה לגלות כמה הוא טוב במיטה. נו, באמת. הנה המאסטר היחיד של הומור שחור ברוק, והוא זרק את הכל לפח. אם חושבים על זה, אני לא חושב שהומור שחור כל כך בולט במוזיקת רוק. זה או הומור בהיר או שאין הומור בכלל. אנטוויסל היה מבריק בתחום - אבל לא בתקליט הזה.
בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "להקת המי השילה מעצמה את תפקידה כספקית הרוק העוצמתי עם אלמנט של סופיות; אין כמעט מקום אחד בתקליט שבו הסינטיסייזר אינו שולט בכיפה". מצד שני, נכתב במלודי מייקר: "זו להקת המי בצבע שונה לגמרי. זה יהיה מטופש מצדם להמשיך עם הסאונד הישן של פעם".
ברולינג סטון נכתב בביקורת לתקליט בזמנו: "זה בהחלט תקליט מצוין, אבל למרות הספק, האשמה, הדאגה וההחמצה העצמית שיש כמעט בכל שיר פה, יש גם ביטחון מוזר. שוב ושוב, הפרסונה הראשית היא של הנכה והקורבן. אין ספק שהתקליט מחלחל לאט. במנגינות חסר גרוב טבעי (למעט "905" של ג'ון אנטוויסל ושיר הנושא של פיט טאונסנד). ה'דרייב' שאנו מצפים מלהקת המי מוחלף בתזמור עשיר ולפעמים מסורבל של כלי קשת, כלי נשיפה וסינטיסייזרים. זה נותן תחושה שהלהקה לא זזה, שהיא לא מתכוננת לקראת התפרצות רוקנ'רול ורק עומדת במחבוא ומנסה לחשוב איך לצאת מזה. ועדיין, זו תהיה אכזבה של ממש אם יעברו עוד שלוש שנים עד התקליט הבא שלה. נראה שהתקליט הזה הכין אותה לקראת המוזיקה החדשה שחבריה טוענים שהם לא יכולים לעשות, והנה הם עושים אותה. החברים לא מסתפקים בהישרדות בלבד ובמחיאות כפיים אוטומטיות על ביצועי להיטי עבר. פיט טאונסנד מזהה את העובדה שאחרי עשור באו להקות כמו הקלאש ופרצו גבולות שהוא פרץ לפניהן. במקרה זה, הילד הוא באמת האב של הגבר, וזה אומר שהסיכוי להתחיל מחדש נמצא בקצות אצבעותיו של טאונסנד".
אבל פחות מחודש לאחר צאת התקליט - ב-7 בספטמבר 1978, בגיל 32 בלבד - קית' מון מת ממנת יתר של תרופת ההרגעה המינברין, שנועדה לסייע לו בהתמודדות עם תסמיני הגמילה מאלכוהול, בדירה שהושכרה מהמוזיקאי הארי נילסון. מה שהיה כתוב על הכיסא שעליו ישב בעטיפת התקליט לא התממש, ולהקת המי מצאה את עצמה במצב בו היא הופכת ללהקה אחרת לגמרי.
דרמה באולם המשפט עם הרולינג סטונס. ב-18 באוגוסט בשנת 1975 נלחם מיק ג'אגר בבית המשפט למענו ולמען חבריו, על הרבה כסף ועל שמם הטוב.
18 באוגוסט בשנת 1975. אוקלנד, קליפורניה – דמיינו את הסיטואציה: סולן להקת הרולינג סטונס, האיש שהוא סמל הרוק המתגלגל, מיק ג'אגר, מוצא את עצמו לא על במה מול מאות אלפי מעריצים צורחים, אלא על דוכן העדים באולם בית משפט מנומנם, נלחם כדי להדוף תביעת ענק שמאיימת להכתים את שמה של הלהקה. זו לא סצנה מתוך סרט, זו הייתה המציאות באולם בית המשפט העליון של קליפורניה, ב-18 באוגוסט 1975, במה שהפך לאחד הפרקים הסוערים והמוזרים בפרשה שלא הפסיקה לרדוף את הלהקה: פסטיבל אלטמונט. ג'אגר הגיע להעיד בעיצומו של סיבוב ההופעות האמריקאי המסיבי TOUR OF THE AMERICAS '75, שבו קידמה הלהקה את אלבומה IT'S ONLY ROCK 'N ROLL וצירפה לראשונה לשורותיה את הגיטריסט רוני ווד. ג'אגר נאלץ לעצור את לוח ההופעות הקדחתני כדי לטוס לקליפורניה ולהתייצב בעצמו על דוכן העדים.
הכל התחיל, כמו סיפורי רוק רבים, בכוונות טובות ובתוצאות הרסניות. בדצמבר 1969, במקביל ליציאת אלבום המופת LET IT BLEED, הרולינג סטונס החליטו לסיים את סיבוב ההופעות המצליח שלהם בארצות הברית עם קונצרט חינמי ועצום במסלול המרוצים של אלטמונט, וזאת לאחר שתוכניות מקוריות לקיימו בגולדן גייט פארק ובאתרים אחרים קרסו ימים ספורים לפני כן. מה שהיה אמור להיות ה"וודסטוק של המערב", הפך במהרה לסיוט אלים וכאוטי, אירוע שנצרב בתודעה כצד האפל של עידן ילדי הפרחים ותועד לימים בסרט הקולנוע הנודע GIMME SHELTER של האחים מייזלס. כ-300,000 איש נהרו למקום, ובתוך הכאוס הכללי, האבטחה, שנמסרה לידי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום" תמורת אספקת בירה בשווי של כ-500 דולר, יצאה מכלל שליטה והערב הסתיים באלימות קשה ובמותו של צופה צעיר, מרדית' האנטר בן ה-18, שנדקר למוות בסמוך לבמה בדיוק כשהלהקה ניגנה את השיר UNDER MY THUMB. בסך הכל נגבו באירוע חייהם של ארבעה אנשים. ועניין האבטחה היה כמו לתת אקדח טעון לילד בן שלוש ולהגיד לו לשמור עליו.
אך הצל של אלטמונט היה ארוך ומתברר שגם יקר. בפברואר 1970, קבוצה של 14 חוואים מקומיים, ששטחיהם גבלו במסלול המרוצים ובראשם החוואי ראלף בורבה, הגישו תביעה נגד הלהקה על סך 900,000 דולר. טענתם הייתה פשוטה: המוני באי הקונצרט, שנאלצו לנטוש אלפי מכוניות בפקקי ענק בכביש 580 ולצעוד ברגל קילומטרים, פלשו לשטחיהם הפרטיים, רמסו גידולים, הרסו גדרות בקר, גרמו לאובדן עדרים, פגעו במערכות אספקת מים חיוניות והשאירו אחריהם נזק עצום לרכוש וערמות פסולת שכיסו את האזור. משום מה, כתב התביעה מעולם לא זכה למענה מצד הלהקה, וכך, ביוני 1974, קבע בית המשפט פסק דין בהיעדר הגנה וחייב את הרולינג סטונס לשלם לחוואים פיצויים בסך 690,000 דולר.
כאן הסיפור מקבל תפנית. עורכי הדין של הלהקה, שהופתעו לגלות על החוב העצום, מיהרו להגיש בקשה לביטול פסק הדין ולפתוח את התיק למשפט מלא. וכדי לשכנע את השופט, הם הביאו את התותח הכבד ביותר שלהם: מיק ג'אגר בכבודו ובעצמו. האסטרטגיה של ההגנה הייתה להוכיח כי מעולם לא בוצעה מסירה משפטית כדין, וכי הניהול הבינלאומי המורכב של הלהקה – שהועבר באותן שנים ללונדון תחת ניהולו של הנסיך רופרט לוונשטיין לאחר הסכסוך עם האמרגן אלן קליין – גרם לכך שההליכים המשפטיים שהתנהלו בארה"ב לא הובאו כלל לידיעתם של חברי ההרכב.
ג'אגר, אז בן 32, הופיע בבית המשפט בלבוש שמרני להפליא, רחוק שנות אור מתדמיתו הפרועה: ז'קט כחול, מכנסיים שחורים ונעלי מוקסין לבנות, ללא זכר לאיפור הנוצץ או לחליפות הראוותניות שאפיינו את הופעות הלהקה באותם ימים. הוא נראה לפרקים עצבני, כוסס את ציפורניו ונושך את שפתיו, והעיד כי מעולם לא קיבל לידיו שום זימון לבית המשפט. לדבריו, הוא שמע על פסק הדין רק חודשים ארוכים לאחר שניתן. "חשבתי שזו בדיחה גרועה כשקיבלתי שיחת טלפון מוזרה מעורך הדין בדצמבר האחרון בנוגע לפסק הדין", העיד ג'אגר בפני בית המשפט.
אך עורך הדין של החוואים, רוברט האנון, לא התכוון לוותר בקלות. הוא הציג בפני בית המשפט עדת מפתח: ויויאן מנואל, שומרת ביטחון לשעבר בחנות כלבו ששימשה כשליחת מסמכים משפטיים. היא סיפרה סיפור שלא היה מבייש תסריט הוליוודי. לדבריה, ב-9 ביוני 1972, בעת שהלהקה הייתה בעיצומו של סיבוב ההופעות האמריקאי של האלבום הכפול EXILE ON MAIN ST., היא עלתה על מטוסה הפרטי של הלהקה בנמל התעופה של סן פרנסיסקו, ניגשה לג'אגר ומסרה לו את כתב התביעה. תגובתו, לטענתה, הייתה אלימה. "הוא צעק, 'לא קיבלתי כלום! אין לי את הניירות!' והתחיל לחבוט בגבי", סיפרה מנואל. היא הוסיפה כי סולקה מהמטוס בכוח, בזמן שאנשי הלהקה זורקים את הניירות החוצה אל מסלול ההמראה.
לג'אגר, כמובן, הייתה גרסה שונה לחלוטין לאירוע. הוא טען שאותו ערב, לאחר הופעה באולם ווינטרלנד, נאמר לו שהאישה היא מעריצה "היסטרית" שעקבה אחריהם כל הדרך לשדה התעופה. "היא הובלה דרך המטוס ושאלה אותי אם אני מיק ג'אגר. כשאמרתי שכן, היא הודיעה שהיא מוסרת לי כתב תביעה על פי חוקי מדינת קליפורניה וזרקה חבילת ניירות עליי, שפגעו בחזי", העיד ג'אגר. הוא הודה בתגובתו הנמהרת: "הגבתי במהירות. סטרתי לה ומייד התחרטתי על כך. הגברת הורדה מהמטוס, כשהיא מפזרת ניירות לאורך המעבר ועד למסלול הטיסה".
ג'אגר הוסיף והסביר כי הוא אמנם ראה שמדובר במסמכים משפטיים, אך לא ידע באיזו תביעה בדיוק מדובר, שכן באותה תקופה היו תלויות ועומדות נגד הלהקה עוד כחצי תריסר תביעות נזקי גוף, כולן קשורות לאלטמונט (כולל תביעה בולטת מצד אמו של מרדית' האנטר). "המקרה הספציפי הזה", אמר ג'אגר בדאגה כנה, "עלול להשפיע על המוניטין שלי בכל העולם. אנשים יחשבו שאני חלק מקבוצה שחייבת כמעט 700,000 דולר".
ארבעה ימים לאחר העדות הדרמטית, השופט רוברט קרונינגר נתן את החלטתו. הוא פסק לטובת "הנתבע ג'אגר ואנשים נוספים המהווים לכאורה את הרולינג סטונס", וקבע כי לא הייתה "הוכחת מסירה" מספקת של הזימון לבית המשפט, מאחר שהשלכת מסמכים לעבר אדם בתוך מהומה במטוס אינה עומדת בדרישות החוק למסירת כתב תביעה. הניצחון, לפחות כרגע, היה של ג'אגר. השופט נתן ללהקה ולעורכי דינה 30 יום לפתוח בהליכים למשפט מלא. הסאגה, מסתבר, עוד הייתה רחוקה מלהסתיים, והצל הארוך של אלטמונט המשיך להטריד את מנוחתם של אלילי הרוק גם שנים רבות לאחר שהמוזיקה באותו מסלול מרוצים נדמה.
הפצצה הסאטירית של רנדי ניומן שכמעט אף אחד לא הבין. ב-18 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליט חדש לרנדי ניומן. שמו הוא BORN AGAIN ואפילו יש בו שיר פרודיה על להקת אי.אל.או (אהובת לבי!). כן, מדובר באחד האלבומים הנועזים, מוזרים ולא מובנים שנוצרו באותה תקופה בלוס אנג'לס, תקליט מבריק בנקודה שסירב באופן מופגן ליישר קו עם הציפיות של תעשיית המוזיקה.
רוב העולם עדיין מנסה להבין איך לעכל את ההומור המושחז של רנדי ניומן. הכתיבה שלו, שנעשתה כמעט תמיד מנקודת מבטן של דמויות בלתי מהימנות, גזענים, תאבי בצע או שוטים תמימים, הציבה אותו בעמדה ייחודית: יוצר שמשתמש במוזיקה מלודית ויפהפייה כדי להעביר את המסרים הכי חתרניים וביקורתיים שיש. מי שנכנסו, כמוני, לעולם של רנדי ניומן - מבינים שלא קל וגם לא כדאי לצאת ממנו.
הזמן הוא קיץ 1979. הרוק המתקדם עדיין נושם איכשהו, הפאנק משתולל, והדיסקו מסרב למות. ובדיוק בתפר הזה, ב-18 באוגוסט, משחרר רנדי ניומן את BORN AGAIN, תקליט שהיה אמור להיות חגיגת הניצחון שלו, אך הפך לאחד היהלומים היותר לא מוערכים בקריירה המפוארת שלו. כדי להבין את גודל הפספוס, אנחנו צריכים לחזור שנתיים אחורה בזמן, לשנת 1977.
באותה שנה, ניומן, שהיה כבר מוזיקאי ופזמונאי מוערך ששיריו בוצעו בהצלחה בידי אמנים כמו ג'ו קוקר ולהקת THREE DOG NIGHT, אבל לא בדיוק כוכב פופ, שחרר באלבומו החמישי LITTLE CRIMINALS שיר אחד קטן שהפך למפלצת תקשורתית. קראו לו SHORT PEOPLE. השיר, עם הלחן הקליט והפסנתר השובב שלו, נשמע תמים לחלוטין (ואף נהנה מקולות רקע הרמוניים של גלן פריי וטימותי בי. שמיט), עד שהקשבתם למילים. ניומן שר בטון הכי תמים שלו שלאנשים נמוכים "יש ידיים קטנות ומטונפות ומוחות קטנים ומטונפים" ושהם "ישיגו אותך כל פעם". אמריקה נכנסה להלם. תחנות רדיו סירבו להשמיע את השיר, קבוצות מחאה התארגנו, במדינת מרילנד אף ניסו לקדם חקיקה שתאסור את שידורו ברדיו המקומי, ואנשים כעסו על העלבון הבוטה.
הם רק שכחו פרט קטן: להקשיב עד הסוף. בפזמון, ניומן הבהיר את כל הנקודה הסאטירית: "אנשים נמוכים הם בדיוק כמוני וכמוך, כל בני האדם אחים עד יום מותם". השיר לא היה המנון שנאה, אלא בדיוק ההפך – כתב אישום חריף נגד דעות קדומות וגזענות, שהשתמש באבסורד כדי להוכיח נקודה. אבל הקהל הרחב שמע את מה שרצה לשמוע, והשיר הפך ללהיט הגדול ביותר בקריירה של ניומן, דווקא בגלל המחלוקת.
פתאום, רנדי ניומן היה כוכב-על. ומה עושה כוכב על אחרי הלהיט הכי גדול שלו? הוא מקליט את התקליט הבא. הציפיות היו בשמיים, והתוצאה הייתה BORN AGAIN. האלבום הופק בידי המפיקים הוותיקים שלו, לני וורונקר וראס טיטלמן, וגוייסה אליו נבחרת נגני האולפן המובילה של אותה תקופה, כולל חברי להקת TOTO – סטיב לוקאת'ר, ג'ף פורקרו ודייוויד פייץ'. על העטיפה, ניומן עצמו מופיע באיפור מלא בסגנון להקת קיס (KISS), לבוש בחליפת עסקים כשבעיניו סימנים של דולר. המסר היה ברור: ניומן צוחק על המכונה המשומנת של תעשיית המוזיקה ועל המעמד החדש שלו ככוכב למכירה. התקליט עצמו היה חגיגה של ציניות מופלאה, עם שירים כמו IT'S MONEY THAT I LOVE, לצד שירים נוקבים וסאטיריים נוספים כמו PANTS, THE BLUES ו-MR. SHEEP, אבל מסיבה כלשהי, הוא פשוט לא תפס. האלבום הגיע רק למקום ה-41 במצעד המכירות ודעך במהירות. אולי הקהל, שעדיין ניסה להתאושש מהבדיחה של SHORT PEOPLE, לא היה מוכן לעוד מנה מההומור הנושך של ניומן?
אחת הפנינים הגדולות והמצחיקות ביותר בתקליט היא שיר בשם THE STORY OF A ROCK AND ROLL BAND. זוהי פרודיה קורעת מצחוק על להקת אי.אל.או, אהובתי. ניומן מספר את סיפורה של הלהקה מנקודת מבטו של מעריץ נלהב, שהבעיה היחידה שלו היא שהוא לא יודע עליה כלום. המספר הנלהב כל כך רוצה שהלהקה האהובה עליו תתאים לתבנית המוכרת של סיפור רוק, שהוא פשוט ממציא עליה סיפור כזה. הוא מדמיין שחברי הלהקה נקראים ג'וני ובובי ג'ו. הוא מספר שבמקור הם רצו לקרוא לעצמם THE RENEGADES, עד ש"ג'וני אמר, 'טוב, אני לא יודע, אני די מעדיף את השם אי.אל.או'". השיא הקומי מגיע כשהוא מנסה לתאר את כלי הנגינה הייחודיים של הלהקה, הכינור והצ'לו, ופשוט לא מוצא את המילים. "וג'וני ניגן בכינור הקטן", הוא שר, "ובובי ג'ו ניגן בכינור הגדול... זה שעומד על הרצפה. כולם היו בלהקת הרוק'נ'רול". מבחינה מוזיקלית, ניומן תפר עיבוד שמחקה בדיוק כירורגי את חומת הצליל של אי.אל.או – שכבות עמוסות של סינטיסייזרים, פלצטים דרמטיים, מקצבי דיסקו-רוק מנופחים ואפקטים שמזכירים להיטים כמו TELEPHONE LINE ו-MR. BLUE SKY. זוהי יצירת מופת של כתיבה קומית, שמצליחה גם לחקות באהבה את הסאונד של אי.אל.או וגם לצחוק על התדמית המנופחת שלה אז. גאוני!
הטוויסט המדהים בעלילה הגיע שנים לאחר מכן. הגורל, או אולי חוש ההומור הקוסמי, זימן מפגש פסגה מפתיע. ג'ף לין, המנהיג, המוח והמפיק של אי.אל.או, אותו אחד שניומן עשה עליו צחוקים באהבה, נכנס לאולפן כדי להפיק תקליט לרנדי ניומן. התוצאה הייתה התקליט LAND OF DREAMS משנת 1988, שבו לין הפיק כמה מהרצועות הבולטות, ובראשן הלהיט IT'S MONEY THAT MATTERS (שבו התארח מארק נופפלר בגיטרה) והשיר FALLING IN LOVE. שיתוף פעולה שהוכיח שבסופו של דבר, גם המוזיקאים הגדולים ביותר יודעים לקבל בדיחה טובה, במיוחד כשהיא מגיעה מאחד הכותבים החריפים והמבריקים בתולדות הפופ. BORN AGAIN אולי לא זכה להצלחה המסחרית לה היה ראוי בזמן אמת, אבל היום הוא נותר עדות לאומץ, לחוצפה ולתעוזה של אמן בשיא כוחו, ואלבום קאלט מובהק שממשיך לתגמל מאזינים שמחפשים סאטירה אמיתית ללא פשרות.
פאר היצירה של הפסיכדליה הגדולה? בהחלט מתקרב לשם. ב-18 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטה הרביעי של להקת ג'פרסון איירפליין - CROWN OF CREATION.
שנת 1968 סימנה גם מהפך מבני וניהולי בארגון הפנימי של הלהקה. בפברואר אותה שנה החליטו חברי ההרכב לפטר את מנהלם, ביל גרהאם, שהיה האמרגן המשפיע ביותר בסצנת הרוק של החוף המערבי ומפעילם של אולמות ההופעות הנודעים "פילמור ווסט" בסן פרנסיסקו ו"פילמור איסט" בניו יורק. הפיטורין התרחשו בעקבות מתח גובר סביב לוח ההופעות האינטנסיבי והתובעני שכפה גרהאם על הלהקה, אשר הקשה על תהליכי היצירה. הסולנית גרייס סליק והמתופף ספנסר דריידן הציבו אולטימטום ברור: "או שהוא הולך, או שאנחנו הולכים", מה שהוביל לפרידה רשמית ב-6 בפברואר 1968. את תפקיד המנהל קיבל ביל תומפסון, מי שהיה מנהל סיבובי ההופעות של הלהקה ושותפו לדירה לשעבר של זמר הלהקה, מרטי באלין. תומפסון מיסד את עצמאותה הכלכלית של הלהקה, הקים את חברת ICEBAG CORP לניהול זכויות היוצרים וההוצאה לאור, והוביל את רכישתה של אחוזה ויקטוריאנית רחבת ממדים בת 20 חדרים בכתובת FULTON STREET 2400 בסן פרנסיסקו, ממש קרוב לפארק שער הזהב, בעלות של 73,000 דולר. האחוזה, שנודעה בכינוי THE AIRPLANE HOUSE או פשוט THE MANSION, שימשה כמרכז קהילתי, מטה משרדי, חלל חזרות וסביבת מגורים שיתופית. מרתף האחוזה שופץ והוסב לאולפן הקלטות ביתי שבו החלו חברי הלהקה לפתח רעיונות מוזיקליים, לתרגל ג'אמים חופשיים ולגבש את החומרים החדשים באווירה שוויונית ומלוכדת.
העטיפה הקדמית של התקליט CROWN OF CREATION נחשבת לעטיפה חזקה בתחום. העיצוב הגרפי הופקד בידיו של האמן ג'ון ואן האמרסוולד, אשר שילב בטכניקת חשיפה כפולה את פניהם של ששת חברי הלהקה אל תוך תצלום מונוליטי של פטריית עשן גרעינית. תמונת הפנים של חברי הלהקה צולמה על ידי צלם האופנה HIRO ואילו תמונת הפיצוץ האטומי נלקחה ישירות מארכיוני חיל האוויר של ארצות הברית (USAF), ותיעדה, לפי מה שנטען, את הפצצה שהוטלה על הירושימה. הבחירה בדימוי זה שיקפה את התחושה הקולקטיבית שליוותה את תנועת הנגד בשנת 1968, לפיה העולם המערבי מאבד שליטה ונע לעבר חורבן מוחלט. הגיטריסט פול קאנטנר ציין בהקשר זה כי פצצת המימן היא "כתר היצירה" הטכנולוגי והטרגי של הציוויליזציה האנושית, והאיום בשואה תרמו-גרעינית היה מרכיב מוחשי בהוויה הפוליטית והנפשית של אותם ימים.
האלבום הוקלט בין החודשים פברואר ליוני 1968 באולפני RCA בהוליווד, קליפורניה, בהפקתו של אל שמיט ובסיוע טכנאי הקול ריצ'י שמיט ופאט איראצ'י. בניגוד לעבודה הרציפה על אלבומיהם הקודמים, התקליט הזה הוקלט במקטעים קצרים, כאשר חברי הלהקה נאלצו לתמרן בין סשנים באולפן לבין מחויבויות להופעות חיות ברחבי ארצות הברית. העבודה המקוטעת הביאה לכך שההרכב לא גיבש מראש נרטיב מושגי סגור, אלא יצר אוסף של שירים אינדיבידואליים שנבנו ישירות באולפן. מרטי באלין תיאר את אופי היצירה המשותפת: "ניגנו הרבה ואז היינו צריכים להיכנס לאולפן ולהקליט אלבום. בעצם, היינו יוצרים את רוב החומר ישירות באולפן. לפעמים לג'ק וליורמה היו כמה גרוּבים שהם יצרו, וגרייס ואני היינו כותבים להם מילים".
עדיין, ההרכב הקלאסי של ג'פרסון איירפליין הפגין באלבום זה מיומנות טכנית גבוהה ודחף עז להתנסות מוזיקלית: גרייס סליק הביאה נוכחות ווקאלית דרמטית ומורכבות טקסטואלית ייחודית. מרטי באלין חזר לעמדת השפעה מרכזית ביצירה לאחר שנדחק מעט באלבום הקודם, AFTER BATHING AT BAXTER'S. פול קאנטנר שילב מוטיבים של מדע בדיוני ופוליטיקה רדיקלית. יורמה קאוקונן פיתח סגנון פריטה ייחודי בגיטרה שלו שמשלב בלוז מסורתי עם אפקטים פסיכדליים של דיסטורשן. ג'ק קאסידי - הבסיסט שהוביל קווי מלודיה עצמאיים ועמוקים, העניק לאלבום את תשתיתו הכבדה. ספנסר דריידן - מתופף בעל רקע בג'אז, תרם רבות לעיבודים הקצביים, לקולאז'ים האלקטרוניים ולאפקטים הקוליים.
השיר שפותח את האלבום נקרא LATHER. הוא נכתב והולחן על ידי גרייס סליק והוקדש למתופף ספנסר דריידן לרגל יום הולדתו ה-30. היצירה מהווה אווירה נוגה על ההכרח להתבגר ועל אובדן התמימות של דור שלם. סליק באירוניה: "אז נהגנו לומר שאי אפשר לסמוך על איש מעל גיל 30, והנה המתופף שלנו הגיע לגיל הזה". מבחינה הפקתית, השיר מאופיין במרקם פולק-פסיכדלי אקוסטי, עם אפקטים קוליים לרבות קולות מים ובועות, שבירת חרסינה וסולו קאזו ייחודי ומזדמזם כמו זבוב על אסיד.
והשיר TRIAD הוא אחת היצירות המרתקות באלבום, הן בשל מבנהו המוזיקלי והן בשל הרקע שהוביל להקלטתו. השיר נכתב על ידי דייוויד קרוסבי בעת שהיה חבר בלהקת הבירדס, ועסק באופן גלוי במערכת יחסים פוליאמורית משולשת. חברי להקת הבירדס, בראשם רוג'ר מגווין וכריס הילמן, נרתעו מהתוכן המיני המתירני, סירבו להקליט את השיר לאלבומם הבא ודחיית השיר שימשה זרז ישיר לסילוקו של קרוסבי מהלהקה. קרוסבי הזועם מסר את השיר לחברי ג'פרסון איירפליין, עמם ניהל יחסי חברות הדוקים. גרייס סליק לקחה את השיר והפכה אותו למונולוג נשי עוצמתי ומהפנט, כאשר נקודת המבט הוסטה לאישה ששרה על יחסיה עם שני גברים במקביל. העיבוד האקוסטי המעודן, בליוויו של קרוסבי בגיטרה, הפך את היצירה לאחד הביטויים של המהפכה המינית והאוטופיה ההיפית באלבום.
ושיר הנושא של האלבום, שנכתב על ידי פול קאנטנר, משקף את העניין העמוק שלו בספרות מדע בדיוני כמנוף לביקורת חברתית. מילות השיר מבוססות ישירות - ובאישורו המלא של המחבר - על ספרו הפוסט-אפוקליפטי של ג'ון וינדהם משנת 1955, THE CHRYSALIDS. הרומן עוסק בחברה שמרנית ועריצה שמתקיימת לאחר חורבן אטומי, רודפת ומכחידה כל מוטציה אנושית שחורגת מהנורמה הגנטית. קאנטנר שאל מהטקסט שורות מפתח שמדגישות כי החיים הם מעצם טבעם תנועה ושינוי, בניגוד לדממת הדומם והסלעים. השיר, שמבוצע במקצב מארש צבאי תוקפני המובל על ידי קאסידי ודריידן, הציג את צעירי תנועת הנגד כשלב אבולוציוני חדש, שנאבק כנגד עולם ישן ומאובן השואף ליציבות עקרה. כפי שהגדיר זאת קאנטנר: "מדע בדיוני הוא פוליטיקה, ופוליטיקה היא מדע בדיוני".
ויש את IN TIME שהוא בלדה פסיכדלית שנכתבה על ידי קאנטנר ובאלין, שמציגה שילוב הרמוני עדין בין גיטרות אקוסטיות לשירה רכה. זה מוצא חן בעיניי! ויש את GREASY HEART שהוא שיר רוק מחוספס שנכתב ובוצע על ידי סליק ויצא כסינגל במרץ 1968, שמבקר את הצביעות החברתית, מסחור האמנות ותרבות המועדונים. ויש את THE HOUSE AT POONEIL CORNERS - שיר סיום אפוקליפטי שנכתב על ידי קאנטנר ובאלין, שמתאר את סוף האנושות שלאחר המלחמה - שממה שקטה שבה הגשם שוטף את אפר האלימות, ללא ניצולים. השיר בולט בשימוש בגיטרת פאז-בס כבדה ובשירה משולשת בעלת עוצמה דרמטית. כמו שהבנתם, מדובר בתקליט מ-א-ד טעון.
עם צאתו לשווקים עורר האלבום דיון ער בקרב מבקרי המוזיקה. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "ללהקה הזו, על אף הצלחתה המסחרית וחשיבותה האמנותית, הייתה קריירת הקלטות לא מאוזנת. לאחר האזנה מלאה לכל אלבום, מתקבל הרושם שהוא יכול היה להיות טוב יותר — גם אם מה שקיבלנו ראוי להערצה בהיבטים רבים. כך באלבום הבכורה שלה, TAKES OFF, יש כמה יצירות מופת של רוק לצד קטעים בינוניים והפקה שלוקה בחסר. האלבום AFTER BATHING AT BAXTER'S נשמע לעיתים יומרני מדי, ולצד כמה רצועות רוק מהודקות וחדשניות, יש בו שירים שאינם עומדים במבחן של האזנות חוזרות.
סגנון, למעשה, הוא גם הקללה וגם ההישג של ג'פרסון איירפליין. אין ספק שיש איכות עקבית בתפוקה של הלהקה (בדומה לזו של הבירדס), המאפשרת לזהות אלבום או רצועה שלה על פי הסגנון בלבד. אולם, הבעיה בסגנון (שהוא לא רק חיוני אלא תנאי מוקדם לכל יצירת אמנות) היא הסכנה של הידרדרות לסגנוניות, העלולה להפוך למפלט מהתפתחות אמנותית. האלבום החדש של ג'פרסון איירפליין מציג להקה הנתונה בעיצומו של מאבק בין סגנון לסגנוּניוּת, והתוצאות לעיתים מעורפלות.
ברור שאחת מנקודות החוזק של הלהקה, שהיא גם מקור לבעיותיה, היא העובדה שחברים בה מספר סטייליסטים מובהקים ודומיננטיים: גרייס סליק, יורמה קאוקונן ומרטי באלין הם הדמויות הבולטות ביותר בהקשר זה. קחו לדוגמה את גרייס סליק: זמרת מוכשרת, ללא ספק, שיכולה להפוך שיר למשהו ייחודי, אך עם זאת, אינה נמנעת ממניירות מעוותות במקום להציג סגנון שקול ומחושב. ההגשה שלה, בלשון המעטה, אקסצנטרית. לעתים, מילים וביטויים מוזרים מודגשים באופן שצורם למאזין. גרייס אינה חסינה מפני הסכנות הטמונות בסגנונה, שעלול, עקב הגזמה, לגלוש לפרודיה עצמית. יורמה קאוקונן פיתח גם הוא סגנון ייחודי; נגינת הגיטרה שלו מיוחדת במינה, וזהו דבר נדיר בימים אלה, השופעים חקיינים של קלפטון, בלומפילד ובי.בי. קינג. עם זאת, בניגוד לסליק, קאוקונן נוטה פחות ליפול למלכודת זו.
עניין מיוחד באלבום הוא השיר TRIAD מאת דייוויד קרוסבי. אחד ההפסדים הגדולים לעולם הרוק היה עזיבתו של קרוסבי את הבירדס, שם כתיבתו (שלא לדבר על שירתו) תמיד הייתה נקודת אור. השיר, עם עיבוד הגיטרה האקוסטית שלו, מזכיר מבחינת המילים את אלבומה של ג'וני מיטשל, שאותו הפיק קרוסבי. כמו רבים משיריו, גם שיר זה נוגה למדי, וכדרכו, הוא מותיר רושם עז ומהפנט. הכללתו באלבום היא יתרון גדול, ומהווה נקודת זכות הן לקרוסבי והן ללהקה.
לאלבום יש נקודות שיא, אך גם נקודות שפל מאכזבות. אם הלהקה תוכל להימנע ממלכודות הסגנוּניוּת המאולצת, יש סיכוי טוב שהיא תישאר אחת מלהקות הרוק היציבות והטובות ביותר, ואולי אז נקבל, יום אחד, את האלבום המצוין שהיא מסוגלת להקליט".
למרות ההסתייגויות הביקורתיות, התקליט נחל הצלחה מסחרית מרשימה והחזיר את ג'פרסון איירפליין לצמרת מצעדי המכירות. לאחר שהאלבום הניסיוני הקודם, AFTER BATHING AT BAXTER'S, הגיע למקום ה-17 בלבד במצעד ולא קיבל מעמד של תקליט זהב, אז התקליט הזה טיפס עד למקום ה-6 במצעד האלבומים האמריקאי והוענק לו מעמד של אלבום זהב מטעם איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי (RIAA) עבור מכירת למעלה מחצי מיליון עותקים.
גם זה קרה ב-18 באוגוסט. תנו לי לקחת אתכם למסע בזמן, היישר אל תוך הדפים הצבעוניים של היסטוריית המוזיקה.
היום שבו הביטלס הפכו ל"ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו"
נתחיל בסיפור הגדול מכולם. בשנת 1962, בעיירה בירקינהד שבאנגליה, עלה לבמה בחור צעיר בשם רינגו סטאר וערך את הופעתו הראשונה כמתופף הרשמי של להקת הביטלס. זה לא קרה ככה סתם. באותו היום, לאחר חזרה קצרה של שעתיים בלבד, רינגו תפס את מקומו מאחורי מערכת התופים, בעוד שבמרחק לא רב משם, המתופף המודח, פיט בסט, ישב בביתו שבור לב. מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, הוא זה שבישר לבסט את הבשורה המרה על סיום דרכו בלהקה.
החיבור של רינגו ללהקה לא נולד יש מאין. הוא כבר שימש כמחליף מזדמן עבור בסט בתקופת ההופעות הפרועה של הלהקה בהמבורג, בזמן שהוא עצמו היה המתופף של להקת RORY STORM AND THE HURRICANES. שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, רינגו סיפק למגזין פלייבוי רמיזה עסיסית, לפיה הסיבה להחלפתו של בסט הייתה שימוש בסמים. בסט, שלא אהב את הרמיזה בלשון המעטה, מיהר להגיש תביעת דיבה נגד חבריו לשעבר. הפרשה הסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1969, במסגרתה קיבל בסט סכום נאה, אם כי נמוך משמעותית ממה שדרש. כך או כך, באותו ערב בבירקינהד, מול קהל של כ-500 צופים שבאו לרקוד ולצרוח, נולד לראשונה המותג ששינה את העולם: "ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו".
אבל סיפורי הביטלס ביום זה לא מסתיימים כאן. שנתיים בדיוק לאחר מכן, בשנת 1964, המריאה הרביעייה מלונדון לסן פרנסיסקו, לסיבוב ההופעות האמריקני הראשון שלהם שכלל 25 הופעות. הם עצרו לזמן קצר בוויניפג, קנדה, שם המתינו 500 אוהדים על גג שדה התעופה לקבלת הצצה על האלילים שלהם. הביטלס התראיינו לתחנת הרדיו HELLO AMERICA בזמן שהמטוס המתין להמראה ליעדו. הייתה גם עצירה בלוס אנג'לס, שם חיכו לביטלס 2,000 אוהדים. הביטלס התראיינו גם שם לפני שעזבו לסן פרנסיסקו. הם הגיעו בשעה 18:24, עם סצנות היסטריה מכ-9,000 מעריצים. הביטלס נופפו אל ההמונים לפני שהובלו במהירות בחזרה ללימוזינה שלהם ונלקחו למלון הילטון. באותו ערב ביקרו ג'ון לנון, רינגו סטאר, היחצ"ן דרק טיילור ומנהל הלהקה בריאן אפשטיין ב"ריקשה", מועדון בצ'יינה טאון, שם הכירו את השחקן דייל רובינסון. רינגו סטאר: "המשטרה הייתה טובה לנו מאוד באותם ימים. הייתה פעם אחת בסן פרנסיסקו שהייתה נהדרת. הלכנו לבר ודייל רוברטסון היה שם. זאת אומרת, דייל רוברטסון! זה היה, 'היי, דייל, מה שלומך?' - 'אני בסדר'. קליפורניה נסגרת בשעה 02:00; זה סוף הלילה. אז הם סגרו את הבר ואת הברמן וכולם יצאו ואז חזרנו פנימה והמשכנו. אהבתי את כל זה".
וכדי להשלים את הקשר לליברפול, עיר הולדתם, בשנת 1982 הוכרז בעיר באופן רשמי על קריאת ארבעה רחובות על שמם של ארבעת חברי הלהקה.
פרחים בשיער, כוכבים נופלים וסיפורים מהצד
ה-18 באוגוסט היה גם יום של פרידות ועסקאות חדשות. בשנת 2012, הלך לעולמו הזמר סקוט מקנזי בגיל 73, לאחר מאבק ממושך בתסמונת גיליאן-בארה. מקנזי ייזכר לעד בזכות להיט ענק אחד, ההמנון הבלתי רשמי של "קיץ האהבה" בשנת 1967, SAN FRANCISCO, עם כותרת המשנה BE SURE TO WEAR FLOWERS IN YOUR HAIR. את השיר כתב עבורו חברו הטוב, ג'ון פיליפס, מנהיג להקת THE MAMAS AND THE PAPAS, שגם הפיק וניגן בגיטרה בהקלטה. פיליפס כתב את השיר כדי לקדם את פסטיבל הפופ של מונטריי, אותו עזר לארגן. מקנזי עצמו סיפר שחבריו הביאו לו פרחים לאולפן והוא שזר אותם על ראשו בזמן ששר את השורות המפורסמות. לאחר ההצלחה המסחררת, הוא הוציא עוד להיט קטן בשם LIKE AN OLD TIME MOVIE, ואז בחר לפרוש אל השקט של המדבר. פיס אנד לאב!
בצד העסקי, בשנת 1966, להקה צעירה מלוס אנג'לס בשם הדלתות חתמה על חוזה עם חברת התקליטים ELEKTRA. החוזה, שהפך לרשמי בנובמבר, חייב את הלהקה לספק שבעה תקליטים לחברה, מה שהתברר כאחת העסקאות המשפיעות בתולדות הרוק. שנה בדיוק לאחר מכן, ביום זה, הלהקה הופיעה בעיר הולדתו של ג'ים מוריסון בווירג'יניה, ומוריסון ניצל את ההזדמנות כדי לקפוץ לביקור בבית הספר הישן שלו.
תקריות מוזרות, חילופי משמרות ודרמות אישיות
אתחיל בשנת 1955, אז העיד זמר העם האמריקני, פיט סיגר, בפני ועדה שביקשה לחקור האם הופיע מול קומוניסטים. הוא השיב: "שרתי לאמריקאים מכל מצע פוליטי, ואני גאה בכך שאני אף פעם לא מסרב לשיר לקהל, לא משנה איזו דת או צבע עורם, או מצבם בחיים. שרתי בג'ונגלים של הנוודים, ואני שרתי בשביל הרוקפלרים, ואני גאה שמעולם לא סירבתי לשיר עבור אף אחד".
החיים ברוק'נ'רול מלאים לא רק במוזיקה. בשנת 1969, בזמן צילומי הסרט NED KELLY, כוכב הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, נפצע בידו. כוכב רוק יכול להיפצע בדרכים רבות ומגוונות, אבל פליטת כדור מאקדח אביזרים שנח בסט צילומים? זה כבר סיפור אחר! באותו יום בו ג'אגר ירה בעצמו, הפך האלבום TOMMY, של להקת המי, לאלבום זהב בארה"ב.
בשנת 1966, הזמר פול ג'ונס עשה צעד מפתיע כשעזב את להקת מנפרד מאן בדיוק כששירם PRETTY FLAMINGO כבש את המצעדים. במקומו הובא מייק ד'אבו. באותו יום, נולד גם הזמר הבריטי קארל וויין, שבשנות השישים היה הסולן של להקת THE MOVE, ומאוחר יותר הצטרף להוליס. הוא מת באוגוסט 2004.
בגזרה אחרת לגמרי, בשנת 1977, להקת הפוליס קיימה את הופעת הבכורה שלה כשלישייה בבירמינגהם. הגיטריסט השני, הנרי פדובאני, עזב זמן קצר לפני כן. מה שמעניין בשלישייה הזו הוא הרקע המוזיקלי העשיר של חבריה, שהגיעו דווקא מעולם הרוק המתקדם. אנדי סאמרס הגיטריסט ניגן עם מוזיקאים מסצנת הפרוג של קאנטרברי, והמתופף סטיוארט קופלנד הגיע מלהקת CURVED AIR.
עוד מתופף עם שורשים בפרוג, דניס אליוט, נולד ביום זה בשנת 1950. הוא ניגן בלהקת הג'אז-רוק IF, עבר לנגן עם הגיטריסט לזלי ווסט, ולבסוף מצא את תהילתו ועושרו כמתופף של להקת הרוק המצליחה פורינר. לאחר שפרש מהלהקה, הוא החליף את מקלות התיפוף בכלי פיסול והפך לפסל מקצועי.
וכמובן, אי אפשר בלי קצת רכילות ודרמה.
זמר הנשמה מרווין גאי נכנס בשנת 1976 לעשרה ימים בכלא בגלל אי תשלום דמי מזונות. בשנת 1991, המוזיקאי המחונן בילי פרסטון נעצר באשמת תקיפת פרוצה בת 16, לאחר שגילה לדבריו שהיא טרנסווסטיט. הוא נידון לחמש שנות מאסר על תנאי.
בשנת 2003 מת טוני ג'קסון, הבסיסט המקורי של להקת הסיקסטיז המצליחה, המחפשים. סיבת מותו - שחמת הכבד, בגיל 65.
מצד שני, תגידו מזל טוב לקלידן להקת דוראן דוראן, ניק רודס, שהתחתן ביום זה, בשנת 1984, עם חברתו הדוגמנית האמריקנית, ג'ולי אן. אין צורך להביא צ'קים.
דורות חדשים וצלילים חדשים
הזמן ממשיך לרוץ. בשנת 1986, להקת ג'נסיס הוציאה תקליטון עם הבלדה IN TOO DEEP. שיר הפרידה הזה עוסק בבחור שחשב שמצא את אהבתו הנצחית, אבל עכשיו צופה בה נקרעת ממנו. הוא היה רוצה לתקן את הנזק, אבל הוא לא יכול, כי הוא "עמוק מדי". המילים נכתבו על ידי פיל קולינס וברור שנעשה כאן ניסיון (מוצלח) לייצר להיט. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1992, נולדה פרנסס בין קוביין, בתם של קורט קוביין, מנהיג נירוונה, וקורטני לאב, והפכה בן רגע לנסיכת הגראנג'.
מהכלא באהבה: הרולינג סטונס מודים למעריצים. ב-18 באוגוסט בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון חדש של הרולינג סטונס, עם השיר WE LOVE YOU. צד ב' בא עם השיר DANDELION.
זה לא היה עוד קיץ של אהבה, לפחות לא עבור מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. ב-18 באוגוסט 1967, בעיצומה של התקופה הפסיכדלית ששטפה את העולם, שחררו הרולינג סטונס תקליטון חדש באנגליה. זה היה מכתב תודה, צעקת מחאה והצהרה מוזיקלית שנולדה היישר מאחורי סורג ובריח, בעקבות אחת הפרשות הסוערות והמאיימות ביותר בתולדות להקות הרוק בבריטניה.
הכל התחיל חצי שנה קודם לכן, ב-12 בפברואר 1967, באחוזה הכפרית REDLANDS של קית' ריצ'רדס בסאסקס (SUSSEX). מה שהייתה אמורה להיות מסיבת סוף שבוע רגועה אחרי סיבוב הופעות – בהשתתפות חברים קרובים כמו הזמרת מריאן פיית'פול, סוחר האמנות רוברט פרייזר, ואפילו ג'ורג' הריסון ופטי בויד (שעזבו שעות ספורות לפני כן) – הפכה לאחד האירועים המכוננים בתולדות הרוק. כוח משטרה גדול, חמוש בצו חיפוש, פשט על המקום בעקבות הלשנה, ככל הנראה מעיתון ה-NEWS OF THE WORLD הבריטי שניהל מסע צלב אישי נגד הלהקה בסדרת כתבות סנסציוניות על הרגלי השימוש בסמים של כוכבי הפופ. התוצאה: מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מצאו את עצמם עצורים באשמת אחזקת סמים (טבליות אמפטמין שנרכשו באיטליה עבור ג'אגר, ואחזקת חשיש ברשותו של ריצ'רדס).
המשפט וההרשעה שבעקבותיהם בבית המשפט בצ'יצ'סטר (CHICHESTER) בסוף יוני 1967 היו מהירים וקשוחים באופן חסר תקדים, ושלחו גלי הלם ברחבי בריטניה. השופט גזר על ג'אגר שלושה חודשי מאסר בפועל בכלא בריקסון, ועל ריצ'רדס שנה תמימה בכלא וורמווד סקראבס.
הממסד החליט להפוך את הילדים הרעים של הרוק לדוגמה, אך התגובה הציבורית הייתה הפוכה לחלוטין. מעריצים יצאו לרחובות בהפגנות זעם ותמיכה מול מערכות העיתונים ובתי הסוהר, והתמיכה הגיעה ממקומות בלתי צפויים לחלוטין.
כאן הסיפור מקבל תפנית מרתקת. לא רק המעריצים עמדו לצד הסטונס. להקת המי, יריבתם המוזיקלית, נכנסה לאולפן והקליטה בזריזות תקליטון עם שני שירים של הסטונס, UNDER MY THUMB ו-THE LAST TIME, במטרה ברורה לשמור על המוזיקה שלהם בתודעה הציבורית בזמן שג'אגר וריצ'רדס התמודדו עם מערכת המשפט. חברי הלהקה אף הודיעו כי התמלוגים מהתקליטון יוקדשו לקרן ההגנה המשפטית של הסטונס. הייתה זו הפגנת סולידריות יוצאת דופן בעולם הרוק התחרותי.
אפילו עמוד המערכת של עיתון ה"לונדון טיימס" השמרני פרסם ב-1 ביולי 1967 מאמר היסטורי מאת העורך הראשי ויליאם ריס-מוג, תחת הכותרת המפורסמת "WHO BREAKS A BUTTERFLY ON A WHEEL" (ציטוט של אלכסנדר פופ), בו יצא נגד חומרת העונש וטען כי מדובר ברדיפה לא הוגנת שרק נועדה לפגוע בסלבריטאים צעירים בשל אורח חייהם. הלחץ הציבורי עשה את שלו: בערעור שהתקיים ב-31 ביולי בוטל עונש המאסר של ריצ'רדס לחלוטין, ועונשו של ג'אגר הומתק לתקופת מבחן.
בתוך כל הכאוס הזה, לאחר ששוחררו בערבות והמתינו לפסיקת בית המשפט לערעורים, נכנסו ג'אגר וריצ'רדס לאולפן OLYMPIC STUDIOS בלונדון בחודש יולי 1967 ויצרו את WE LOVE YOU. השיר נפתח בצליל של דלת תא כלא נטרקת (אפקט קולי שנוצר באמצעות טריקת דלתות כבדות באולפן וטלטול שלשלאות ברזל אמיתיות) וצעדים מהדהדים במסדרון, אווירה קודרת שמכניסה את המאזין מיד לחוויה שעברו. אך אז, המוזיקה מתפרצת בטירוף פסיכדלי המונע בעיקר מריף פסנתר פראי ובלתי נשכח שניגן ניקי הופקינס, נגן האולפן המסור, והמסר ברור: זוהי תודה לכל מי שעמד לצידם. תודה למעריצים, תודה ללהקת המי, ואפילו תודה ל"לונדון טיימס" – כשלצד התודה שזורה אירוניה וסרקזם בריטי מושחז כלפי הממסד, המשטרה והשופטים.
על הצליל הייחודי והמהפנט של השיר היה אחראי במידה רבה הגיטריסט המקורי של הלהקה, בריאן ג'ונס. למרות שהיה בתקופה קשה של התמכרות לסמים ומצוקה אישית עמוקה (שבאה לידי ביטוי גם במעצר סמים משלו במאי 1967) שהרחיקה אותו מחבריו ללהקה, ג'ונס עדיין היה גאון מוזיקלי. בשיר הזה הוא ניגן על כלי חדשני ומהפכני לאותה תקופה, המלוטרון, והפיק ממנו צלילי BRASS (כלי נשיפה) שהעניקו לשיר את האווירה הכאוטית והמלכותית שלו, והוכיחו שגם במצבו השברירי, הנגיעה שלו הייתה קסם טהור.
וכאילו כל זה לא מספיק, סביב ההקלטה מרחפת עד היום אחת התעלומות הגדולות של עולם הפופ. האם ג'ון לנון ופול מקרטני מהביטלס אכן שרו קולות רקע בשיר? השניים ביקרו באולפן בזמן ההקלטות, ויש הטוענים שניתן לשמוע בבירור את קולותיהם המצטרפים לפזמון הגבוה. אחרים, שהיו מקורבים ללהקה, טענו לאורך השנים שהם היו שם רק לביקור חברי ולא תרמו את קולם. אולם ברבות השנים, עדויותיהם של טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס ודבריו של לנון עצמו אישרו חד-משמעית כי השניים נעמדו מול המיקרופון באולפני OLYMPIC והקליטו את קולות הליווי הגבוהים והמהדהדים שליוו את ג'אגר. כך או כך, עצם נוכחותם באולפן הייתה עוד הוכחה לאחווה ששררה בין שתי הלהקות הגדולות בעולם בתקופה שבה העיתונות ניסתה ללבות יריבות מרה ביניהן.
כדי לקדם את התקליטון, הסטונס צילמו סרטון מיוחד בבימויו של פיטר וייטהד, אך הוא נפסל מיד לשידור על ידי הבי.בי.סי עבור התוכנית TOP OF THE POPS. הסרטון הציג פרודיה על משפטו של הסופר אוסקר וויילד משנת 1895, כשג'אגר מגלם את וויילד, מריאן פיית'פול מגלמת את אהובו לורד אלפרד דאגלס ("בוזי"), וריצ'רדס את השופט. הרמיזות והביקורת על מערכת המשפט הבריטית היו חריפות מדי עבור רשת השידור הציבורית, אך הסרטון הוצג במקומות אחרים והוסיף עוד שמן למדורת המרדנות של הלהקה.
ומה לגבי צד ב'? השיר DANDELION היה פנינה פסיכדלית מתוקה יותר, שהוקלטה במקור כבר בשנת 1966 (תחת שמות העבודה FAIRYTALE ו-SOMETIMES HAPPY, SOMETIMES BLUE, במהלך הסשנים המוקדמים שהובילו לאלבום THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST) אך נותרה על המדף. הצליל הפרחוני והחולמני שלו – שכלל צ'מבלו של ניקי הופקינס - התאים באופן מושלם לרוח התקופה והיווה ניגוד מושלם לצלילים האפלים והזועמים של WE LOVE YOU. הסינגל הגיע למקום ה-8 במצעד הבריטי, ובארצות הברית – שבה חברת התקליטים קידמה דווקא את DANDELION כצד א' – הגיע השיר למקום ה-14 במצעד הבילבורד.
שנים לאחר מכן, קית' ריצ'רדס ובת זוגו אניטה פלנברג העניקו לבתם (שנולדה ב-1972) את השם DANDELION, אם כי זמן קצר לאחר מכן נוסף לה השם אנג'לה, אולי כדי להקל עליה מעט בבית הספר.
הקלף החזק של קליף! ב-18 באוגוסט בשנת 1972, הופיע קליף ריצ'רד באולם צ'רצ'יל בטכניון חיפה. יום קודם לכן הוא עינג את הקהל הירושלמי שבא לראותו בבנייני האומה.
באוויר של קיץ 1972 הורגשה התרגשות מסוג אחר. זו לא הייתה עוד התרגשות שגרתית של חופש גדול, אלא ציפייה דרוכה לבואו של אחד מכוכבי הפופ הגדולים והאהובים ביותר בעולם. בחודש אוגוסט, כשהשמש קפחה במלוא עוזה, נחת בישראל לא אחר מאשר הפיטר פן של עולם המוזיקה, הזמר הבריטי קליף ריצ'רד, והביא עמו רוח רעננה של פופ מלכותי היישר מלונדון.
עם נחיתתו, כשהתרגשות ניכרת בקולו, הוא שיתף את העיתונאים והמעריצים הנלהבים בתחושותיו העמוקות. הוא הצהיר שקשה לו לתאר במילים כמה הוא שמח להיות כאן, והוסיף משפט שנכנס היישר ללבבות של כולנו: "עבורי, לבוא לישראל זאת אחת החוויות העמוקות ביותר שיכולים החיים להציע לאדם". לא הייתה זו מחמאה ריקה מתוכן; עבור ריצ'רד, נוצרי אדוק שכבר הופיע אצלנו בעבר, הביקור בארץ הקודש היווה הגשמת חלום אישי ורוחני, מה שהוסיף ממד נוסף של כנות ומשמעות לכל סיבוב ההופעות.
מסע ההופעות הקצר והממצה החל ב-17 באוגוסט בבירת הנצח, ירושלים. אלפי מעריצים מכל הגילאים מילאו עד אפס מקום את בנייני האומה, והגיבו בצרחות אושר עם כל צליל וכל תנועה של הכוכב על הבמה. קולו החם והביצועים המהוקצעים שלו הוכיחו מדוע הוא נשאר רלוונטי ואהוב כל כך הרבה שנים, גם לאחר מהפכת הביטלס.
למחרת, ב-18 באוגוסט, נדדה השיירה צפונה אל בירת הכרמל. קליף ריצ'רד ולהקתו עלו על במת אולם צ'רצ'יל המכובד שבטכניון בחיפה. הקהל החיפאי נסחף גם הוא בקסם והצטרף לחגיגה. על הבמה, מאחורי מערכת התופים, ניצח על התזמורת ביד רמה בריאן בנט, מי שהיה לא רק מנהל מוזיקלי אלא גם הלב הפועם והמתופף של להקת הצלליות, להקת הליווי המפורסמת של ריצ'רד שליוותה אותו בלהיטיו הגדולים ביותר. הנוכחות של בנט הוסיפה נופך של איכות ונוסטלגיה וחיברה את הקהל לתקליטים המוקדמים והבלתי נשכחים.
התחנה האחרונה והגדולה מכולן הייתה תל אביב. לאחר חזרה גנרלית אינטנסיבית שנערכה בבית ציוני אמריקה, הגיע הערב הגדול בהיכל הספורט ביד אליהו. ההיכל, שהיה רגיל בדרך כלל לקריאות עידוד במשחקי כדורסל וזכר היטב את הכאוס שהיה בהופעתו של לאונרד כהן ביום העצמאות האחרון שם, רעד הפעם מצלילי גיטרות חשמליות ומהשירה האדירה של הקהל, שהכיר כל מילה מלהיטיו כמו CONGRATULATIONS ו-THE YOUNG ONES. ריצ'רד, בחליפה אלגנטית וחיוך כובש, שלט בבמה ללא עוררין והוכיח שהוא פרפורמר בחסד עליון. הצעקות הרעידו את הקירות והוכיחו שגם הקיץ הישראלי הלוהט לא יכול לצנן את ההתלהבות.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
