רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 באוגוסט (18.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הקליפים הויזואליים היו חשובים לדוראן דוראן כמו שסאונד סטריאופוני היה חשוב לפינק פלויד" (ניק רודס, הקלידן של דוראן דוראן, ברולינג סטון בשנת 1985)

הדרמה של להקת יס! ב-18 באוגוסט 1980 יצא התקליט "Drama" של להקת יס. היה זה ניסיון להציל להקה צולעת, והתוצאה? מהממת!

בתחילה, מעריצי הלהקה לא רצו לאבד את קולו המוכר של אנדרסון. הם לא היו מוכנים לקבל זמר חדש והתעקשו שהוא בלתי ניתן להחלפה. לכן רבים פספסו אז את התקליט הזה, וחבל.

הבה נחזור מעט אחורה, ליולי של אותה שנה. במגזין "רקורד מירור" התפרסמה ביקורת על הופעה של להקת יס בהאמרסמית' אודיאון הלונדוני, עם סולנה החדש, טרבור הורן: "מסכן טרבור. הוא שר מתוך לחץ על הבמה וניכר כי קולו נשבר מכך. חוץ מזה, המופע כמעט היה הצלחה גדולה. למרבה ההפתעה, לא נשמעו מהקהל קריאות להחזיר את ג'ון אנדרסון וריק וייקמן, ונראה שצמד הבאגלס (הורן והקלידן ג'ף דאונס) התברג היטב בלהקת יס. למרות מגבלות האולם, יס הביאה עמה מערכת תאורה מרשימה. ועדיין, כל האירוע הזה היה גדול על הורן, שנראה סובל וחסר כריזמה. הוא היה ממש גיבור בערב זה. להקת יס ביצעה גם שירים מהעבר הקלאסי שלה, שנשמעו טובים מאוד, כמו גם קטעי הסולו של החברים. כפי שאמרתי, המופע הזה היה כמעט הצלחה גדולה והוא מהווה שיפור משמעותי מהופעה קודמת שראיתי שלהם בוומבלי".

כלפי חוץ, DRAMA נראה כמו עוד תקליט של להקת יס, עם עטיפה מאוירת מאת "מעצב הבית", רוג'ר דין, ושלושה חברי להקה ותיקים (הגיטריסט סטיב האו, הבסיסט כריס סקווייר והמתופף אלן וייט). אליהם הצטרף הצמד THE BUGGLES (הזמר והבסיסט טרבור הורן והקלידן ג'ף דאונס - שניהם מעריצי יס), שלהיט הפופ המצליח שלהם, VIDEO KILLED THE RADIO STAR, ודאי מוכר לכם.

אך הגורל רצה אחרת. השניים היו חתומים תחת ניהולו של בריאן ליין, שניהל גם את יס. באותה תקופה, להקת הרוק המתקדם המופלאה למעשה התפרקה, לאחר שהזמר ג'ון אנדרסון והקלידן ריק וייקמן עזבו. גם לעניינים פיננסיים היה חלק בעזיבתם, וסטיב האו אישר שהפרידה מאנדרסון הביאה לחיכוכים נוראיים. "שינוי ההרכב היה קשה בגלל המעורבות של ג'ון וכל העבודה שעשיתי איתו בכתיבת שירים. מטרת המהפך הייתה אך ורק להציל את הלהקה, כי המצב לא היה טוב. השנים הרזות הגיעו. מכירות התקליטים ירדו, ואם רצינו להמשיך, היינו צריכים להשקיע בלהקה היטב". שלושת הנותרים ניסו להרכיב חומרים חדשים והבינו שדרוש להם כוח חיזוק. ליין נחלץ לעזרה והציע את הצמד המצליח.

הבאגלס?! בלהקת יס?! אם אנשים חשבו שעזיבתו של אנדרסון קברה את הלהקה, הטוויסט הזה בסיפור נראה כמו המסמר האחרון בארון הקבורה שלה. אבל, למרבה ההפתעה, זה לא היה כך. למעשה, המהלך הבטיח לה הישרדות מבורכת - ולו לזמן קצר של אלבום וסיבוב הופעות אחד בלבד.

אלן וייט: "את ההרכב החדש הקמנו אני, סטיב וכריס. נכנסנו למשטר חזרות במינכן במטרה ליצור תקליט חדש כשלישייה. באולפן הסמוך היו צמד הבאגלס, שכל הזמן נכנסו אלינו כדי להקשיב למה שאנחנו עושים, עד שיום אחד טרבור הורן הציע שנעשה שיר שלהם. עבדנו עליו איתם ומכאן זה התפתח לתקליט שלם". השיר שהוצע נקרא WE CAN FLY FROM HERE. בתחילה זה נראה כנוסחה לאסון, כמו לשים מלפפון חמוץ בעוגת קצפת. אבל ההימור על החיבור הצליח, ובתקליט הזה יש ניצוצות מוזיקליים רבים שהיו חסרים בתקליטה הקודם של הלהקה, TORMATO.

אלן וייט לעיתון "רקורד מירור": "הלהקה החלה להתפורר כשריק וייקמן אמר לנו שנשלח לו את ההקלטות לציריך ושם הוא יוסיף את חלקו. אם זה לא מספיק, ג'ון אנדרסון רצה לקחת שנת הפסקה ובינתיים החל לעבוד עם הקלידן ואנגליס. הלהקה הגיעה למצב שבו שניים מחבריה לא יכלו יותר לעבוד במסגרתה. היו לנו שלדים של שירים, אך לא 'בשר' לשים על העצמות. לא יכולנו להמשיך כך. אתה חייב להיות מחויב לזה לחלוטין או לצאת מזה. אם אנשים יישבו לרגע, יירגעו ויחשבו שוב - הם יבינו שהשילוב שלנו עם הבאגלס הוא דווקא רציונלי. זה בטח לא יוביל להתאבדות מוזיקלית. ג'ף דאונס הוא קלידן אדיר וטרבור הורן כותב שירים יפהפיים. אנחנו ממציאים מחדש את הרעיון של להקת יס ומביאים אותה אל האייטיז. הרעיון לצרף את ג'ף וטרבור היה ספונטני. זה לא משהו שתכננו במשך חודשים. הם כתבו שיר בשם WE CAN FLY FROM HERE שהוא טוב בהרבה מהחומר המסורבל שכתבנו לפני שהם הגיעו. אין ספק שג'ון אנדרסון נסחף לא פעם רחוק מדי. עם ההרכב החדש הזה אני מוצא את עצמי נלהב מחדש ממוזיקה וחושב עליה 24 שעות ביממה".

סטיב האו בספרו: "אחרי עוד זמן הכנה, הלכנו להקליט את התקליט באולפני TOWNHOUSE שהיו אז בבעלותו של ריצ'רד ברנסון, בשפרד'ס בוש, לונדון. עבדנו באולפן 2, הידוע כ'חדר האבן', שבו התפרסמו פיל קולינס ואחרים עם צלילי תופים חדים ודחוסים (כמו, למשל, כניסת התופים בלהיט של קולינס, IN THE AIR TONIGHT). התחלנו לעבוד עם הטכנאי אדי אופורד; כריס התעקש מתוך אמונה שהשותפות 'תהיה כמו פעם'. ובכן, זה לא היה וזה גם לא יכול היה להיות כמו בימים ההם. באחת הפעמים, אדי נכנס לחדר הבקרה כשהשמענו מיקס, סבר שהוא מאזין לערוצים המופרדים והחל להזיז כפתורים ולהוסיף אפקטים, ובכך הרס את הסאונד. צעקנו עליו, 'אדי, זה היה המיקס!'

אדי עזב אותנו אחרי שלושה שבועות. אחר צהריים גורלי אחד הוא אמר לנו, 'יש דברים מעניינים יותר שיכולתי לעשות מאשר לתפעל את מכונת ההקלטה פה'. הדברים לא התקדמו לשום מקום, והוא היה חייב להיות בשליטה כל הזמן. אבל העניינים הגיעו לפיצוץ כשהגעתי לאולפן וצוות המסעדה ביקש ממני לעצור את אדי מלבשל יונה לונדונית מתה שבעבעה בתוך סיר. 'זה הקש האחרון, אתה מפוטר!' אמרתי לו. 'רשמית! לך מכאן, עכשיו!' (חשוב גם לציין שסטיב האו צמחוני). אדי ארז את חפציו ואת חפציה של חברתו מהפנטהאוז שבו התגורר ועזב. אדי היה טכנאי מיומן מאוד, אבל גם קצת משוגע. הסתירות היו רבות. דמיינו אותו דוחף אופנוע דרך לובי של מלון כדי להיכנס למעלית, ואומר, 'אני רק הולך לתקן את זה אצלי בחדר'.

באמת התחלנו ליהנות באולפן כשיו פאדג'הם החליף את אדי. הוא כבר היה בדרך למעלה במקצוע. כדי לעמוד בלוח הזמנים (חשבנו: 'סיבוב הופעות מחכה לנו'), התחלנו להפעיל שניים ואחר כך שלושה אולפנים במקביל. כשהקשבנו לכל מה שנעשה והודבק יחד, תערובת של עונג והלם אפפה את החדר. הייתי מרוצה מהבהירות של הצלילים שלי, אף שחלקם נפסלו על ידי השאר.

תהליך המיקס היה אינטנסיבי מאוד. טרבור ואני נשארנו לערוך אותו כשהאחרים יצאו לחופשה, מה שכולנו תכננו לעשות. במקום זאת, שנינו נשארנו ועבדנו, מנסים לסחוט כל טיפה אחרונה של איכות מההקלטות. זה היה צריך להיות אלבום יס שלם, ורוג'ר דין חזר לספק לנו עטיפה בהתאמה מושלמת. הוא הפיק צבעים עמוקים וצורות משוננות - היה בה חושך מבהיל. בפנים, צילום הראה אותנו נשענים על דלתות הזזה מזכוכית בין חדר הבקרה ל'חדר האבן' של אולפני TOWNHOUSE".

עם הנחת המחט על הצד הראשון של התקליט, מתקרבים אלינו צלילי הפתיחה של MACHINE MESSIAH – רוקי ופרוגרסיבי כאחד. הצליל נוקשה יותר מאשר בתקליטיה הקודמים של יס, אבל במקרה הזה אין בכך דבר רע. צלילי הסינתיסייזרים של דאונס שונים במהותם מאלו של קלידני הלהקה בעבר (טוני קיי, ריק וייקמן ופטריק מוראז), וזו הייתה התרעננות נחוצה עם כניסת הלהקה לעשור החדש. שיר אהוב עליי במיוחד בתקליט הוא DOES IT REALLY HAPPEN, החותם את הצד הראשון, שלהקת יס עבדה עליו עוד כשאנדרסון היה בשורותיה. כאן השיר מקבל מקצב מלהיב ומתוחכם, ולצידו עיבוד כלי מרשים מאוד. אלן וייט וכריס סקווייר ממש מככבים בו. גם צדו השני של התקליט מרשים לא פחות. הוא נפתח עם INTO THE LENS ההרפתקני, ממשיך עם RUN THROUGH THE LIGHT המרחף (שבו הורן מנגן בס וסקווייר בפסנתר חשמלי) והשיר המסיים והמסחרר, TEMPUS FUGIT. הזמן באמת עף!

שישה קטעים יש בסך הכול ב"דרמה" הזו, וכולם טובים בעיניי, אבל בעיתון NME נכתב בזמנו בביקורת: "ישנה אפשרות שהבאגלס עושים כאן פרודיה על יס ומשתמשים בשאריות מהלהקה לשם כך". בעיתון "מלודי מייקר" נטען שהתקליט "חסר כיוון והתלהבות". אני ממש לא מסכים עם הביקורת האחרונה. ההתלהבות מהמוזיקה נשמעת בכל שנייה, והכיוון המוזיקלי בהחלט ברור.

אני ממליץ למי שהיסס לגבי התקליט להקשיב לו מבלי לחשוב שזהו תקליט של יס. מדובר ביצירה עם הרבה טעם טוב. גם חברי הלהקה שיצרו אותו סיפרו, אחרי שנים, שהוא עדיין אהוב עליהם מאוד. נראה לי שהדרמה הזו דווקא תפתיע אתכם לטובה.

האיש שנלחם בקינג קרימזון! ב-18 באוגוסט בשנת 2020 מת מסרטן ריאות הזמר-בסיסט-יוצר, גורדון האסקל. הוא הקליט אלבומים רבים, אבל לנצח ייזכר כזמר והבסיסט של קינג קרימזון, בשנת 1970, בתקליט LIZARD (וגם שר שיר באלבום שקדם לזה). בן 74 במותו.

הוא שר בתקליט מכונן של אחת הלהקות המדהימות בתולדות הפרוג-רוק, תיעב כל רגע, ברח, נעלם לשלושים שנה של הופעות באוניות תענוגות ובפאבים אפופי עשן, ואז, כנגד כל הסיכויים, כבש את המצעדים בגיל 55 עם שיר אהבה פשוט. ב-18 באוגוסט 2020, הלך לעולמו גורדון האסקל, האיש שהוכיח שלפעמים, הסיפור הכי טוב הוא לא על ההצלחה, אלא על הדרך הארוכה והעקשנית אליה, וגם על הפיצוץ הגדול שאחריה. הנה סיפור על מוזיקאי שלא הסכים להתכופף, גם כשזה עלה לו ביוקר.

מעטים ביותר זוכרים שהוא היה חבר בלהקה הסיקסטיזית, FLEUR DE LYS, אבל כל חובב רוק מתקדם מכיר את השם קינג קרימזון. הלהקה הבריטית, בהנהגתו הכמעט-דיקטטורית של הגיטריסט רוברט פריפ, הייתה ידועה כמקום תובעני, וירטואוזי ומורכב, מקום שבו מוזיקאים נכנסו ויצאו בקצב מסחרר. בשנת 1970, לתקופה קצרה מאוד, מי שמילא את עמדת הבסיסט והזמר הראשי היה גורדון האסקל. הוא תרם את קולו החם והעמוק לתקליט השלישי והכאוטי של הלהקה, LIZARD, ואף שר את השיר CADENCE AND CASCADE בתקליט שקדם לו. על פניו, זו הייתה הזדמנות פז, אבל עבור האסקל זה היה כרטיס הכניסה גיהינום.

הוא תיעב את המוזיקה המורכבת והאינטלקטואלית של פריפ, ראה בה יצירה קרה וחסרת נשמה, וכינה את ימיו בלהקה "שחורים ומיותרים". המתח בין השניים הגיע לשיא באחת החזרות לקראת סיבוב הופעות. לאחר ויכוח סוער עם פריפ, האסקל פשוט קם, ארז את הבס שלו והלך, מותיר מאחוריו קריירה מבטיחה בלהקה שהייתה בדרכה למעמד פולחני. "אל תדאג, עדיין תקבל את התמלוגים שלך מהתקליט שלנו איתך שייצא תיכף", אמר לו במרירות סרקסטית פריפ. כל מי שניסה לשאול אותו בעתיד על הפרק הקצר הזה בחייו, זכה במקרה הטוב לפרצוף חמוץ ובמקרה הרע למטר של קללות. האסקל היה נחוש למחוק את הפרק הזה מחייו.

בעוד קינג קרימזון המשיכה להפוך למפלצת רוק מתקדם, האסקל פנה לדרך עצמאית, ובעיקר, קשה. בשנת 1971 הוא הוציא את תקליט הסולו השני שלו, IT IS AND IT ISN'T. המבקרים הבחינו מיד בשינוי הכיוון הדרמטי. במגזין MUSIC WEEK נכתב כי "תקליט זה יגיע כהפתעה לכל מי שזוכרים את תרומתו של האסקל לקינג קרימזון. עיבודי להקה מורכבים פינו את מקומם לפשטות גמורה". ברקורד מירור הוסיפו: "יש ג'נטלמניות ברורה באמן הזה. יש לו הרבה מה להגיד". התקליט הציג יוצר שירים רגיש עם מנגינות יפות ומילים מהלב, ההפך המוחלט מהמבוכים המוזיקליים של הלהקה שעזב.

אך הביקורות החמות לא תורגמו להצלחה מסחרית. האסקל נכנס לשנים ארוכות של דשדוש. הוא חי מהיד לפה, הוציא תקליטים שלא זכו לתשומת לב, ונאלץ לעבוד כבדרן באוניות תענוגות ובפאבים קטנים ברחבי אנגליה. למרבה האירוניה, גם שם, הרחק מאור הזרקורים, העבר שלו בקינג קרימזון רדף אותו. נוסעים מבוגרים, שזיהו את שמו, היו מבקשים ממנו לשיר את CADENCE AND CASCADE, אותו שיר שביצע והפך לסמל התקופה שהוא כל כך רצה לשכוח. הוא שנא את השיר הזה בכל ליבו.

בשנת 1996, לאחר שהוציא תקליט בשם BUTTERFLY IN CHINA, הוא ניסה את מזלו בסיבוב הופעות קטן בארצות הברית, בתקווה נואשת להשיג חוזה הקלטות. מעריצי קינג קרימזון שמחו לראות אותו, אך הוא התעקש לבצע רק חומרי סולו. איש לא החתים אותו, והוא חזר לאנגליה, שבור לב ומאוכזב, היישר אל אותם הברים האפלים.

ואז, בתחילת המילניום, משהו השתנה. האסקל הכיר את הגיטריסט רובי מקינטוש, שעבד בין היתר עם הפריטנדרס, והשניים החלו לתכנן הופעה משותפת. איאן בראון, המנהל של מקינטוש, זיהה את הפוטנציאל הגולמי של האסקל והציע לו הזדמנות הקלטה. האסקל, שכבר לא האמין בדבר, הסכים בתנאי אחד: הוא רצה לעשות את התקליט שלו בדרך הישנה והטובה. בלי טריקים של אולפן, בלי שכבות על גבי שכבות של הקלטות, פשוט להקה שמנגנת יחד בחדר, בהקלטה חיה. מוזיקה שמבוססת על שירים טובים וביצועים אמיתיים.

התוצאה הייתה התקליט LOOK OUT, שהוקלט בפברואר 2001. אחד השירים בו, בלדה פשוטה ויפהפייה בשם HOW WONDERFUL YOU ARE, החל להתגלגל כמעט במקרה לתחנות הרדיו של ה-BBC. השדרנים התאהבו בקולו המחוספס והחם של האסקל ובכנות של השיר. פתאום, השיר הפך ללהיט המבוקש ביותר בתחנות, למרות שלא היה לו שום קידום מכירות.

הסיפור על הזמר הנשכח שחי בעוני וזוכה להכרה פתאומית אחרי שלושה עשורים הדליק את דמיון הקהל והעיתונות הבריטית. השיר נכנס למצעד התקליטונים והחל לטפס, והפך למועמד רציני לתואר הנחשק של "להיט מספר 1 של חג המולד". בקרב צמוד, הוא הפסיד בסופו של דבר לדואט של רובי וויליאמס וניקול קידמן, אבל הגיע למקום השני המכובד, הישג פנומנלי. האסקל, בדרכו הצינית, אמר לעיתונאים: "פתאום, אחרי כל השנים האלה, יש את כל תשומת הלב הזו. אבל אני חי בעוני כל כך הרבה זמן שאם אני ארוויח מיליון עכשיו, זה לא ממש ישנה".

ההצלחה המסחררת של השיר הובילה לחוזה של מיליוני דולרים עם חברת התקליטים הגדולה EAST WEST RECORDS. התקליט הבא שלו, HARRY'S BAR, שיצא בינואר 2002, נכנס היישר למקום השני במצעד המכירות הבריטי וזכה להצלחה אדירה גם באירופה. נראה היה שהאסקל סוף סוף קיבל את ההכרה שמגיעה לו. אבל האסקל נשאר האסקל. הוא לא היה בנוי למשחק התאגידי. התקליט הבא שהוציא, SHADOWS ON THE WALL, כבר לא הצליח לשחזר את ההצלחה והגיע רק למקום ה-44. זמן קצר לאחר מכן, בראיון למגזין מוזיקה, הוא כינה את אחד מבכירי חברת התקליטים שלו "אנדרואיד". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. החברה מיהרה להשעות אותו ולבסוף זרקה אותו לכל הרוחות.

האסקל לא התחרט לרגע. הוא טען בלהט שלא הוא חתם על החוזה אלא המנהל שלו, ולכן כל העניין היה "בדיה" אחת גדולה מבחינתו. הוא הרגיש שהוא פשוט אמר את האמת, עיקרון שהמשיך להנחות אותו עד סוף ימיו. הוא חזר להופיע, לכתוב ולהקליט בתנאים שלו והמשיך להוציא אלבומים במרווחים גדולים. האחרון שבהם, THE CAT WHO'S GOT THE CREAM, יצא בינואר 2020, חודשים ספורים לפני שמת מסרטן הריאות בגיל 74.

כך הסתיים סיפורו של גורדון האסקל. אמן מוכשר ועקשן, שלא היה מוכן להתפשר על האמת האמנותית שלו, גם אם זה אמר לוותר על תהילה וכסף. הוא ברח מהצל של דינוזאור הרוק, נאבק עשרות שנים באלמוניות, זכה לרגע אחד קסום של תהילה עולמית, ואז בעט בה בכל הכוח כי היא לא התאימה לו. הוא אולי לא ייזכר בשורה הראשונה של כוכבי הרוק, אבל הוא היה אמן שנשאר נאמן לעצמו.

ב-18 באוגוסט בשנת 1948 נולד גרי (גרשון) אקשטיין. הנה חלק מהדברים שאספתי לקריאתכם ובהם היה פעם גרי מעורב, בקריירה רבת השנים שלו.

בשנת 1976 חברו שלושה מוזיקאים לנגן יחדיו חומר מקורי ("היה לי טוב" ו"יש לנו זמן", שמתוך מחשבה שעבר זמנן של להקות הקצב, השירים הופיעו על תקליטי שדרים כשהקרדיט ניתן לגרי בלבד). הם ביצעו גם קטעי רוק של להקות כמו לד זפלין, דיפ פרפל, אוריה היפ, להקת המי ועוד. מי הם השלושה? אקשטיין בגיטרה, יוסי מנחם בבס ויעקב אגת בתופים. השלושה, שקראו לעצמם "קליידוסקופ", הופיעו את הופעת הבכורה שלהם במועדון הרוק, 'חולצה כחולה'. אחר כך הגיעו הופעות גם במקומות כמו "דיסקוטק וודסטוק", בקריית יובל.

לאחר מכן החל גרי להצליח בארצנו, עם שלאגרים כמו "קפטיין ג'ק", "בוגי איתי הלילה", "אני הולך לבית שאן" (קריצה על "אני הולך לאן שאן", של צביקה פיק) ו"היום זה היום". בסוף הסבנטיז הוא היה מיוצרי המוזיקה למחזה "טרמפ למוות", שר וניגן בתקליט של שלמה ארצי ("פתאום כשלא באת", "צוותא") ובשנת 1980 הוציא תקליט בשם "פטה מורגנה".

באותה שנת 1980 היה גרי חבר להקת 'סתיו', עם יאיר שרגאי, מוטי דיכנה, שלמה חממי. דיכנה וחממי היו לפני כן חטיבת הקצב של להקת 'גזוז', שהתפרקה חודשים ספורים לפני הקמת הרכב זה. חממי ניגן לפני כן עם שרגאי בלהקת 'גברת תפוח' של שלמה ארצי - כך שהכל התחבר.

היה זה במועדון 'סבוי' שבחולון שם הופיעה הרביעייה לראשונה. הקהל הרב שהציף את המקום רקד בהשתוללות חסרת רסן, שהעניקה לארבעה תלמידי תיכון מקומיים שברים ברגליים. הלהקה המשיכה משם להופיע גם בקולנוע שביט בחיפה, בירושלים, באמפיתאטרון צמח ועוד מקומות, עד שהתפרקה במהרה.

בשנת 1981 הכריזו ארבעה שמות ידועים בתעשייה המוזיקלית המקומית ל להקה חדשה - 'כלים שלובים'. אלו הם גרי אקשטיין, דני ליטני, יגאל בשן ויצחק קלפטר. מי שרוצה לדעת היכן אפשר יהיה לראות את הלהקה בהופעת בכורה? בשביל זה, תשריינו כבר עכשיו כרטיסים ל'עיר הנוער' של שנת 1981.

שם הלהקה המבטיחה הומצא על ידי דני ליטני, אחרי סיעור מוחות פעיל, שבמהלכו הציע קלפטר שמות כמו 'החפים מפשע', 'כישוף הכלבים' ו'פאנק קייק'. דבר אחד היה ברור לכל; הסגנון שלהם יחדיו הוא "קאנטרי-רוק-פאנקי עם נגיעות בלוז". הבנתם את התמונה. גם הסופרגרופ הזה לא החזיק מעמד זמן רב.

בשנת 1984 יצא גרי עם הרכב חדש, אך הפעם זה דבר שנועד להיות רק מיזם הקלטות אולפני. הוא קרא לזה "סרט" ויחד עמו היו המתופף מאיר ישראל, הקלידן משה לוי והבסיסט מיכה מיכאלי. הרעיון להרכב צץ כבר בשנת 1982 אך מלחמת שלום בסוף התקבצו הם באולפני "סיגמא", הקליטו ו הוציאו שירים לרדיו, כגון "בוא לראות", "היא אבודה" ו"ג'וקים". התוצרת יצאה בתקליט שלא נמכר היטב בזמן אמת. מדוע נקראה הלהקה בשם "סרט"? כי באולפן צעק טכנאי ההקלטה כל הזמן "סרט רץ", כדי להבהיר שמקליטים.

ברור שמה שכתבתי פה הוא רק חלק מסוים מהקריירה של גרי אקשטיין. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות את דעתכם על דברים שונים שהוא עשה במסלול המוזיקלי שלו, שנגעו בכם.

גרי מת ב-20 בספטמבר 2021. יהיה זכרו של גרי היקר ברוך.

מי מעמיד פנים בתל אביב?! ב-18 באוגוסט בשנת 1987 הופיעה להקת הפריטנדרס בגני יהושע, בפארק הירקון בתל אביב.

תל אביב של סוף קיץ 1987. אז קרתה נחיתה של אחת מלהקות הגל החדש והרוק החשובות והבועטות של התקופה. להקת הפריטנדרס, בהובלתה הכריזמטית של כריסי היינד, הגיעה לפארק הירקון ללילה אחד של גיטרות מחוספסות, שירים בלתי נשכחים והמון גישה רוקית בריאה.

באותה תקופה, הגעתה של להקה בסדר גודל כזה לארץ הייתה אירוע משמעותי. כל הופעה מחו"ל הרגישה כמו משב רוח מרענן של עולם גדול ותוסס. כבר זכרנו את להקת דייר סטרייטס שהפגיזה את גני יהושע עם סאונד בלתי נשכח, את להקת פורינר שנתנה הופעה סבבה יחסית (אם כי קצת עייפה) והפריטנדרס היו בדיוק החמצן שהקהל המקומי היה צריך. הם לא היו להקת פופ מלוטשת; הם היו הדבר האמיתי. השילוב הייחודי שלהם בין פאנק גולמי לבין מלודיות קליטות להפליא.

במרכז הבמה, כמובן, עמדה כריסי היינד. אישה שהייתה ההגדרה המילונית לערך COOL. עם ז'קט העור, הפוני המפורסם והמבט שלא מתנצל, היא הייתה אייקון של קוליות ונשיות חזקה בעולם שנשלט על ידי גברים. קולה, מחוספס ורך בו זמנית, ידע לספר סיפור שלם בכל שורה. אחרי הכל, היא כבר ידעה אז גם את הטעם המר של עולם הרוק - כי איבדה שניים מחבריה ללהקה בגלל סמים. גם הלחות התל אביבית הידועה לשמצה לא הצליחה לחדור את חומת הגישה המהונדסת שלבשה. לצדה, להקה מהודקת שידעה בדיוק מתי לתת שאגה של גיטרות ומתי לספק קצב מדויק שאי אפשר לעמוד בפניו.

ההופעה הגיעה במסגרת סיבוב ההופעות שליווה את התקליט המצליח שלהם מאותה תקופה, GET CLOSE. הקהל שהגיע לפארק זכה לשמוע לא רק את הלהיט הענק מאותו תקליט, DON'T GET ME WRONG, אלא גם צלל לתוך קטלוג שירים מפואר. ברגע אחד הדהד בפארק הריף הבלתי נשכח של MIDDLE OF THE ROAD, וברגע אחר הקהל שר יחד איתה את המילים של BACK ON THE CHAIN GANG, שיר שנכתב בצל טרגדיה אישית והפך להמנון של עמידות. ואיך אפשר בלי BRASS IN POCKET, השיר שהזניק אותם לתהילה עולמית? היינד לא סבלה את השיר הזה אבל הבינה את הצורך לשיר אותו לקהל שלה שהיה מאד צמא לזה.

עבור אלפי הצעירים והצעירות שמילאו את הדשא בגני יהושע, זו לא הייתה סתם הופעה. זה היה מפגש ישיר ובלתי אמצעי עם פסגת הרוק העולמי. להקה שהגיעה לפה בזמן בו הביאו לארצנו להקות רלוונטיות ולא להקות קאברים בלי חבר להקה מקורי אחד אבל עם מחיר כרטיס גבוה - כאילו מדובר בדבר האמיתי. לערב אחד, פארק הירקון הפך מריאה ירוקה של תל אביב למרכז היקום המוזיקלי. כריסי היינד היא מלכה! אין עוררין על כך!

דמעות וטרגדיה בהלווייתו של אלביס פרסלי. ב-18 באוגוסט בשנת 1977 נערכה הלווייתו של אלביס פרסלי בממפיס. אלביס יצא אז להופעה האחרונה, והפעם בתוך ארון קבורה.

הבמה הייתה מוכנה, הקהל היה שם, אבל הפעם, הכוכב הראשי לא עמד לנענע את האגן. ב-18 באוגוסט 1977, ממפיס, טנסי, עצרה את נשימתה. לחות הקיץ הדביקה התערבבה בנהרות של דמעות, כשהעיר התכוננה להופעה האחרונה והגדולה מכולן של מי שהיה מלך הרוק'נ'רול. אלביס פרסלי, האיש שבלעדיו עולם המוסיקה היה נראה שונה לגמרי, יצא למסע ההופעות הסופי שלו, והפעם בארון קבורה מצופה נחושת.

יומיים קודם לכן, גופו חסר החיים נמצא באחוזת גרייסלנד על ידי חברתו דאז, ג'ינג'ר אלדן. החדשות היכו בעולם כמו תקליט שבור. כעת, אביו השבור, ורנון פרסלי, קיבל החלטה שתיזכר לדראון עולם: הוא פתח את שערי האחוזה כדי לאפשר לים המעריצים לחלוק כבוד אחרון. בין השעות שלוש לחמש אחר הצהריים, נהר אנושי אינסופי, שהוערך בכ-80 אלף איש, זרם אל תוך ביתו של האיש ששינה את חייהם. זה היה מצעד סוריאליסטי של האנושות כולה: רק כדי לראות אותו בפעם האחרונה. היה אפשר לראות גברים קשוחים רבים שעמדו שם ובכו ללא הרף.

בתוך האחוזה, באולם הכניסה המפואר, הוא שכב. לבוש בחליפת שמנת מהודרת, חולצה תכולה ועניבת כסף מבריקה, אלביס נראה שליו. על אצבעו ענד טבעת יהלומים ועליה האותיות TCB, ראשי התיבות של המנטרה שלו: TAKING CARE OF BUSINESS. ארון הנחושת הכבד שלו כמעט ונעלם תחת הר של ורדים אדומים, כשמאחוריו הוצבו זרי ענק מכל קצוות תעשיית הבידור. פרחים הגיעו מאלטון ג'ון, פרנק סינטרה, ואפילו ממחלקת המשטרה המקומית, ששוטריה התקשו לשלוט בהמון המיוסר.

טקס ההלוויה עצמו נועד להיות אינטימי ופרטי, אך ממפיס לא התכוונה לתת לו ללכת בשקט. בזמן שהמשפחה והחברים הקרובים התאספו, העצים שמסביב לכנסיה החלו להתכופף תחת משקלם של מעריצים נואשים שטיפסו עליהם כמו סנאים אנושיים, מנסים לתפוס הצצה חטופה אחרונה. לאורך מסלול הנסיעה בן חמשת הקילומטרים מגרייסלנד לבית העלמין, עמדו אלפי אנשים, מצטופפים, בוכים ומנופפים לשיירת הקדילקים הלבנה שהובילה את ארונו.

בשעה חמש בדיוק, כאילו בהזמנה, החל לרדת גשם קל. השמיים בכו יחד עם המעריצים. המשטרה ניסתה בעדינות לפנות את הקהל כדי לאפשר למשפחה להתייחד, אך הלחץ היה עצום. אי אפשר היה לעצור את גל האהבה והצער. משפחת פרסלי נכנעה, והעניקה לקהל עוד שעה וחצי של פרידה מאולתרת. גם לאחר שהארון הורד אל האדמה, ההמון סירב להתפזר. הם נשארו שם שעות, שרים את שיריו בשקט, מתחבקים ובוכים, כאילו נוכחותם הפיזית יכולה איכשהו לשנות את רוע הגזירה.

אך בדיוק כשנדמה היה שהיום לא יכול להיות טרגי יותר, התרחש אסון בלתי נתפס. מחוץ לשערי האחוזה עמדו שלוש מעריצות צעירות – אליס הובאטאר, חואניטה ג'ונסון ותמי באיטר. הן שוחחו עם שוטר שהוצב במקום, וסיפרו לו שהן פשוט לא מצליחות לעכל את מותו של אליל נעוריהן. לפתע, הגיחה מכונית פורד לבנה ישנה, מודל 1963. מאחורי ההגה ישב צעיר בן 18, טריטיז ווילר. הוא נסע לאט, כאילו מתמזג עם האווירה הקודרת, אך אז, בתנועה חדה ובלתי מוסברת, סובב את הרכב בפרסה ודהר ישירות אל תוך קבוצת האנשים הקטנה.

השוטר, בתגובה אינסטינקטיבית, השליך את פנסו הכבד לעבר השמשה הקדמית בניסיון נואש להסיח את דעתו של הנהג, אך זה היה מאוחר מדי. המכונית פגעה בשלוש הצעירות בעוצמה אדירה. אליס הובאטאר וחואניטה ג'ונסון נהרגו במקום. תמי באיטר נפצעה באורח אנוש. שוטרים אחרים זינקו על הנהג הפוגע והשתלטו עליו. הטרגדיה הפרטית והאכזרית הזו, שהתרחשה בלב האבל הלאומי, הייתה סיום מצמרר וביזארי לאחד הימים העצובים בתולדות המוזיקה הפופולרית. כמה ימים לאחר מכן, הגיעה אמו של ווילר להעיד בבית המשפט וסיפרה כי בנה סובל ממחלת נפש. הוא זוכה מאשמת רצח מסיבה של אי שפיות.

ב-18 באוגוסט בשנת 1978 יצא התקליט WHO ARE YOU של להקת המי - היה האחרון עם קית' מון. מאבקי עבר המשיכו להיערך, אובססיות שליליות צצו שוב ושוב ומתופף מתפורר אחד קד את קידתו האחרונה. האם זה קוסמי שעל הכסא בו ישב בעטיפה נכתב המשפט NOT TO BE TAKEN AWAY?

התקליט הזה יצא בתקופה מוזרה שבה גל חדש סחף את אנגליה. זה היה גל הפאנק. רבים מאנשי הרוק של העבר ראו בפאנק איום וסברו שהאנשים שעושים אותו אינם יודעים לנגן. באותו זמן ניסה פיט טאונסנד, גיטריסט הלהקה והאיש שמאחורי הקונספטים שלה, להעביר את הלפיד הבוער מלהקתו ללהקת הסקס פיסטולס. אבל מפגש שנערך בינו לבין שניים מחבריה במועדון SPEAKEASY הלונדוני, הפך למביך עבורו, כי היה שיכור מדי. עבורם הוא נראה רוקר מזדקן, שימי ה"מקווה שאמות לפני שאזדקן" נראו רחוקים וחסרי מימוש.

בשנת 1977 להקת המי לא הוציאה מוזיקה מוקלטת. זו הייתה השנה היחידה עד אז שדבר כזה קרה. טאונסנד הקליט אז תקליט עם רוני ליין, והסולן רוג'ר דאלטרי עסק בענייניו. כשהגיעה העת לחזור כלהקה, לא היה ברור אם קית' מון יצליח לתופף כבעבר. כמויות האלכוהול ששתה וסגנון חייו ההרסני נתנו את אותותיהם. הוא עלה מאוד במשקל והפך מסורבל. כשהתייצבו באולפני RAMPORT, לא הצליחו הארבעה להפיק מוזיקה וכל אחד פנה לדרכו בתסכול. מון פנה לניסיון לחזור לחיים נורמליים ונכנס לחוות בריאות. טאונסנד שבר את אצבעותיו כשהלם באגרופו בחלון.

בשנת 1978 חזרו הארבעה לניסיון נוסף. הפעם הצליחו להרכיב תקליט ובו שאלו WHO ARE YOU. היה זה ניסיון לדחוף מחדש את הפרויקט השאפתני LIFEHOUSE שכתב טאונסנד בשנת 1970 אך נגנז. לדברי טאונסנד, רוג'ר דאלטרי דחף אותו לנסות שוב את הפרויקט, והוא ניגש לכתוב טיוטה חדשה של התסריט. גם הפעם הפרויקט נכשל, והתקליט יצא עם תשעה שירים נפרדים, שלושה מהם כתב הבסיסט ג'ון אנטוויסל. השירים מכילים דיאלוג מוצלח בין גיטרות וסינטיסייזרים, כשהדוגמה הטובה ביותר לזיווג כזה מופיעה בשיר הנושא העוצמתי.

השיר הזה מבוסס על יום בחייו של טאונסנד. זה התחיל בפגישה ארוכה מאוד שעסקה בתמלוגי שיריו; אחרי הפגישה המפרכת הוא קיבל צ'ק שמן, עזב, הלך לבר והשתכר לחלוטין. בבר הוא נתקל בפול קוק ובסטיב ג'ונס מהסקס פיסטולס, שהעריצו אותו. טאונסנד השתכר כהוגן, יצא משם והתעלף ברחוב. שוטר זיהה אותו ("שוטר ידע את שמי") והיה אדיב; הוא העיר אותו ואמר לו: "אתה יכול ללכת לישון הלילה בבית (במקום בתא מעצר), אם אתה יכול לקום וללכת מכאן". תגובתו של פיט: "מי אתה, לעזאזל?"... על פי ראיון רדיו עם טאונסנד משנת 1985, הוא סיפר שהשיר יצא שונה ממה שהתכוון כאשר רוג'ר דאלטרי שר אותו. טאונסנד אמר כי השיר הפך לתפילה של גבר חסר כול. האיש נמצא ברחוב, מביט לשמיים ושואל את אלוהים,"מי אתה?".

רוג'ר דאלטרי: "קיבלנו שבחים מדהימים מכמה מלהקות הפאנק החדשות. הם אמרו כמה הם אוהבים את המי, ושאנחנו הלהקה היחידה מהממסד שהם השאירו בחיים! אבל בהתחלה הרגשתי מאוד מאוים מהפאנק. בעיניי זה היה 'טוב, הם חושבים שהם קשוחים, אבל אנחנו קשוחים יותר'. כשאני מקשיב לשיר הזה, אני שומע שזה גרם לי להיות תוקפני להפליא. אבל זה מה שהשיר הזה עסק בו: להיות עצבני ואגרסיבי! רק כמה שנים אחרי זה הבנתי איזו טובה גדולה הפאנק עשה למוזיקה. עשינו ב-1982 סיבוב הופעות עם הקלאש. לקחנו אותם איתנו לארה"ב ואהבתי לצפות בהם. אני עדיין מעריץ ענק של ג'ו סטראמר". טאונסנד: "הקלטת התקליט הזה לא הייתה כיפית. הייתי מאוד גאה בשיריי החדשים, אבל רוג'ר דאלטרי חשב שההפקה מורכבת מדי. הוא לא נלחם בי הפעם, אך היה זה הטכנאי גלין ג'ונס שחטף ממנו אגרוף לאף".

בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "להקת המי השילה מעצמה את תפקידה כספקית הרוק העוצמתי עם אלמנט של סופיות; אין כמעט מקום אחד בתקליט שבו הסינטיסייזר אינו שולט בכיפה". מצד שני, נכתב במלודי מייקר: "זו להקת המי בצבע שונה לגמרי. זה יהיה מטופש מצדם להמשיך עם הסאונד הישן של פעם".

ברולינג סטון נכתב בביקורת לתקליט בזמנו: "זה בהחלט תקליט מצוין, אבל למרות הספק, האשמה, הדאגה וההחמצה העצמית שיש כמעט בכל שיר פה, יש גם ביטחון מוזר. שוב ושוב, הפרסונה הראשית היא של הנכה והקורבן. אין ספק שהתקליט מחלחל לאט. במנגינות חסר גרוב טבעי (למעט "905" של ג'ון אנטוויסל ושיר הנושא של פיט טאונסנד). ה'דרייב' שאנו מצפים מלהקת המי מוחלף בתזמור עשיר ולפעמים מסורבל של כלי קשת, כלי נשיפה וסינטיסייזרים. זה נותן תחושה שהלהקה לא זזה, שהיא לא מתכוננת לקראת התפרצות רוקנ'רול ורק עומדת במחבוא ומנסה לחשוב איך לצאת מזה. ועדיין, זו תהיה אכזבה של ממש אם יעברו עוד שלוש שנים עד התקליט הבא שלה. נראה שהתקליט הזה הכין אותה לקראת המוזיקה החדשה שחבריה טוענים שהם לא יכולים לעשות, והנה הם עושים אותה. החברים לא מסתפקים בהישרדות בלבד ובמחיאות כפיים אוטומטיות על ביצועי להיטי עבר. פיט טאונסנד מזהה את העובדה שאחרי עשור באו להקות כמו הקלאש ופרצו גבולות שהוא פרץ לפניהן. במקרה זה, הילד הוא באמת האב של הגבר, וזה אומר שהסיכוי להתחיל מחדש נמצא בקצות אצבעותיו של טאונסנד".

אבל פחות מחודש לאחר צאת התקליט - קית' מון מת. הכתוב על הכיסא שעליו ישב לא התממש, ולהקת המי מצאה את עצמה במצב שבו לא יכלה עוד לענות על השאלה שנשאלה בשם התקליט.

דרמה באולם המשפט: כשמיק ג'אגר נלחם על כמעט 700,000 דולר ועל שמו הטוב.

שנת 1975. אוקלנד, קליפורניה – דמיינו את הסיטואציה: סולן להקת הרולינג סטונס, האיש שהוא סמל הרוק המתגלגל, מיק ג'אגר, מוצא את עצמו לא על במה מול מאות אלפי מעריצים צורחים, אלא על דוכן העדים באולם בית משפט מנומנם, נלחם כדי להדוף תביעת ענק שמאיימת להכתים את שמה של הלהקה. זו לא סצנה מתוך סרט, זו הייתה המציאות באולם בית המשפט העליון של קליפורניה, ב-18 באוגוסט 1975, במה שהפך לאחד הפרקים הסוערים והמוזרים בפרשה שלא הפסיקה לרדוף את הלהקה: פסטיבל אלטמונט.

הכל התחיל, כמו סיפורי רוק רבים, בכוונות טובות ובתוצאות הרסניות. בדצמבר 1969, הרולינג סטונס החליטו לסיים את סיבוב ההופעות המצליח שלהם בארצות הברית עם קונצרט חינמי ועצום במסלול המרוצים של אלטמונט. מה שהיה אמור להיות ה"וודסטוק של המערב", הפך במהרה לסיוט אלים וכאוטי, אירוע שנצרב בתודעה כצד האפל של עידן ילדי הפרחים. כ-300,000 איש נהרו למקום, ובתוך הכאוס הכללי, האבטחה, שנמסרה לידי כנופיית האופנוענים "מלאכי הגיהנום", יצאה מכלל שליטה והערב הסתיים באלימות קשה ובמותו של צופה צעיר. עניין האבטחה היה כמו לתת אקדח טעון לילד בן שלוש ולהגיד לו לשמור עליו.

אך הצל של אלטמונט היה ארוך ומתברר שגם יקר. בפברואר 1970, קבוצה של 14 חוואים מקומיים, ששטחיהם גבלו במסלול המרוצים, הגישו תביעה נגד הלהקה על סך 900,000 דולר. טענתם הייתה פשוטה: המוני באי הקונצרט פלשו לשטחיהם הפרטיים, רמסו גידולים, הרסו גדרות והשאירו אחריהם נזק עצום לרכוש. משום מה, כתב התביעה מעולם לא זכה למענה מצד הלהקה, וכך, ביוני 1974, קבע בית המשפט פסק דין בהיעדר הגנה וחייב את הרולינג סטונס לשלם לחוואים פיצויים בסך 690,000 דולר.

כאן הסיפור מקבל תפנית. עורכי הדין של הלהקה, שהופתעו לגלות על החוב העצום, מיהרו להגיש בקשה לביטול פסק הדין ולפתוח את התיק למשפט מלא. וכדי לשכנע את השופט, הם הביאו את התותח הכבד ביותר שלהם: מיק ג'אגר בכבודו ובעצמו.

ג'אגר, אז בן 32, הופיע בבית המשפט בלבוש שמרני להפליא, רחוק שנות אור מתדמיתו הפרועה: ז'קט כחול, מכנסיים שחורים ונעלי מוקסין לבנות. הוא נראה לפרקים עצבני, כוסס את ציפורניו ונושך את שפתיו, והעיד כי מעולם לא קיבל לידיו שום זימון לבית המשפט. לדבריו, הוא שמע על פסק הדין רק חודשים ארוכים לאחר שניתן. "חשבתי שזו בדיחה גרועה כשקיבלתי שיחת טלפון מוזרה מעורך הדין בדצמבר האחרון בנוגע לפסק הדין", העיד ג'אגר בפני בית המשפט.

אך עורך הדין של החוואים, רוברט האנון, לא התכוון לוותר בקלות. הוא הציג בפני בית המשפט עדת מפתח: ויויאן מנואל, שומרת ביטחון לשעבר בחנות כלבו. היא סיפרה סיפור שלא היה מבייש תסריט הוליוודי. לדבריה, ב-9 ביוני 1972, היא עלתה על מטוסה הפרטי של הלהקה בנמל התעופה של סן פרנסיסקו, ניגשה לג'אגר ומסרה לו את כתב התביעה. תגובתו, לטענתה, הייתה אלימה. "הוא צעק, 'לא קיבלתי כלום! אין לי את הניירות!' והתחיל לחבוט בגבי", סיפרה מנואל. היא הוסיפה כי סולקה מהמטוס בכוח, בזמן שאנשי הלהקה זורקים את הניירות החוצה אל מסלול ההמראה.

לג'אגר, כמובן, הייתה גרסה שונה לחלוטין לאירוע. הוא טען שאותו ערב, לאחר הופעה באולם ווינטרלנד, נאמר לו שהאישה היא מעריצה "היסטרית" שעקבה אחריהם כל הדרך לשדה התעופה. "היא הובלה דרך המטוס ושאלה אותי אם אני מיק ג'אגר. כשאמרתי שכן, היא הודיעה שהיא מוסרת לי כתב תביעה על פי חוקי מדינת קליפורניה וזרקה חבילת ניירות עליי, שפגעו בחזי", העיד ג'אגר. הוא הודה בתגובתו הנמהרת: "הגבתי במהירות. סטרתי לה ומייד התחרטתי על כך. הגברת הורדה מהמטוס, כשהיא מפזרת ניירות לאורך המעבר ועד למסלול הטיסה".

ג'אגר הוסיף והסביר כי הוא אמנם ראה שמדובר במסמכים משפטיים, אך לא ידע באיזו תביעה בדיוק מדובר, שכן באותה תקופה היו תלויות ועומדות נגד הלהקה עוד כחצי תריסר תביעות נזקי גוף, כולן קשורות לאלטמונט. "המקרה הספציפי הזה", אמר ג'אגר בדאגה כנה, "עלול להשפיע על המוניטין שלי בכל העולם. אנשים יחשבו שאני חלק מקבוצה שחייבת כמעט 700,000 דולר".

ארבעה ימים לאחר העדות הדרמטית, השופט רוברט קרונינגר נתן את החלטתו. הוא פסק לטובת "הנתבע ג'אגר ואנשים נוספים המהווים לכאורה את הרולינג סטונס", וקבע כי לא הייתה "הוכחת מסירה" מספקת של הזימון לבית המשפט. הניצחון, לפחות כרגע, היה של ג'אגר. השופט נתן ללהקה ולעורכי דינה 30 יום לפתוח בהליכים למשפט מלא. הסאגה, מסתבר, עוד הייתה רחוקה מלהסתיים, והצל הארוך של אלטמונט המשיך להטריד את מנוחתם של אלילי הרוק.

הפצצה הסאטירית של רנדי ניומן שכמעט אף אחד לא הבין. ב-18 באוגוסט בשנת 1979 יצא תקליט חדש לרנדי ניומן. שמו הוא BORN AGAIN ואפילו יש בו שיר פרודיה על להקת אי.אל.או (אהובת לבי!).

רוב העולם עדיין מנסה להבין איך לעכל את ההומור המושחז של רנדי ניומן.

הזמן הוא קיץ 1979. הרוק המתקדם עדיין נושם איכשהו, הפאנק משתולל, והדיסקו מסרב למות. ובדיוק בתפר הזה, ב-18 באוגוסט, משחרר רנדי ניומן את BORN AGAIN, תקליט שהיה אמור להיות חגיגת הניצחון שלו, אך הפך לאחד היהלומים היותר לא מוערכים בקריירה המפוארת שלו. כדי להבין את גודל הפספוס, אנחנו צריכים לחזור שנתיים אחורה בזמן, לשנת 1977.

באותה שנה, ניומן, שהיה כבר מוזיקאי ופזמונאי מוערך אבל לא בדיוק כוכב פופ, שחרר שיר אחד קטן שהפך למפלצת תקשורתית. קראו לו SHORT PEOPLE. השיר, עם הלחן הקליט והפסנתר השובב שלו, נשמע תמים לחלוטין, עד שהקשבתם למילים. ניומן שר בטון הכי תמים שלו שלאנשים נמוכים "יש ידיים קטנות ומטונפות ומוחות קטנים ומטונפים" ושהם "ישיגו אותך כל פעם". אמריקה נכנסה להלם. תחנות רדיו סירבו להשמיע את השיר, קבוצות מחאה התארגנו, ואנשים כעסו על העלבון הבוטה.

הם רק שכחו פרט קטן: להקשיב עד הסוף. בפזמון, ניומן הבהיר את כל הנקודה הסאטירית: "אנשים נמוכים הם בדיוק כמוני וכמוך, כל בני האדם אחים עד יום מותם". השיר לא היה המנון שנאה, אלא בדיוק ההפך – כתב אישום חריף נגד דעות קדומות וגזענות, שהשתמש באבסורד כדי להוכיח נקודה. אבל הקהל הרחב שמע את מה שרצה לשמוע, והשיר הפך ללהיט הגדול ביותר בקריירה של ניומן, דווקא בגלל המחלוקת.

פתאום, רנדי ניומן היה כוכב-על. ומה עושה כוכב על אחרי הלהיט הכי גדול שלו? הוא מקליט את התקליט הבא. הציפיות היו בשמיים, והתוצאה הייתה BORN AGAIN. על העטיפה, ניומן עצמו מופיע באיפור מלא בסגנון להקת קיס, לבוש בחליפת עסקים כשבעיניו סימנים של דולר. המסר היה ברור: ניומן צוחק על המכונה המשומנת של תעשיית המוזיקה ועל המעמד החדש שלו ככוכב למכירה. התקליט עצמו היה חגיגה של ציניות מופלאה, עם שירים כמו IT'S MONEY THAT I LOVE, אבל מסיבה כלשהי, הוא פשוט לא תפס. אולי הקהל, שעדיין ניסה להתאושש מהבדיחה של SHORT PEOPLE, לא היה מוכן לעוד מנה מההומור הנושך של ניומן.

אחת הפנינים הגדולות והמצחיקות ביותר בתקליט היא שיר בשם THE STORY OF A ROCK AND ROLL BAND. זוהי פרודיה קורעת מצחוק על להקת אי.אל.או, אהובתי. ניומן מספר את סיפורה של הלהקה מנקודת מבטו של מעריץ נלהב, שהבעיה היחידה שלו היא שהוא לא יודע עליה כלום. המספר הנלהב כל כך רוצה שהלהקה האהובה עליו תתאים לתבנית המוכרת של סיפור רוק, שהוא פשוט ממציא עליה סיפור כזה. הוא מדמיין שחברי הלהקה נקראים ג'וני ובובי ג'ו. הוא מספר שבמקור הם רצו לקרוא לעצמם THE RENEGADES, עד ש"ג'וני אמר, 'טוב, אני לא יודע, אני די מעדיף את השם אי.אל.או'". השיא הקומי מגיע כשהוא מנסה לתאר את כלי הנגינה הייחודיים של הלהקה, הכינור והצ'לו, ופשוט לא מוצא את המילים. "וג'וני ניגן בכינור הקטן", הוא שר, "ובובי ג'ו ניגן בכינור הגדול... זה שעומד על הרצפה. כולם היו בלהקת הרוק'נ'רול". זוהי יצירת מופת של כתיבה קומית, שמצליחה גם לחקות באהבה את הסאונד של אי.אל.או וגם לצחוק על התדמית המנופחת שלה אז.

הטוויסט המדהים בעלילה הגיע שנים לאחר מכן. הגורל, או אולי חוש ההומור הקוסמי, זימן מפגש פסגה מפתיע. ג'ף לין, המנהיג, המוח והמפיק של אי.אל.או, אותו אחד שניומן עשה עליו צחוקים, נכנס לאולפן כדי להפיק תקליט לרנדי ניומן. התוצאה הייתה התקליט LAND OF DREAMS משנת 1988, שיתוף פעולה שהוכיח שבסופו של דבר, גם המוזיקאים הגדולים ביותר יודעים לקבל בדיחה טובה, במיוחד כשהיא מגיעה מאחד הכותבים החריפים והמבריקים בתולדות הפופ. BORN AGAIN אולי לא זכה להצלחה המסחרית לה היה ראוי בזמן אמת, אבל היום הוא נותר עדות לאומץ, לחוצפה ולתעוזה של אמן בשיא כוחו.

כתר היצירה של הפסיכדליה הגדולה. ב-18 באוגוסט בשנת 1968 יצא תקליטה הרביעי של להקת ג'פרסון איירפליין - CROWN OF CREATION.

אותה שנה הייתה בלתי נשכחת עבור הלהקה. היא פיטרה את מנהלה, ביל גרהאם, שהיה האמרגן המצליח של אולמות ההופעות "פילמור ווסט" בסן פרנסיסקו ו"פילמור איסט" בניו יורק. בפברואר 1968 הגיעו חברי הלהקה לוושינגטון כדי לנגן באירוע צדקה עבור רוברט קנדי. הוא נרצח כארבעה חודשים לאחר מכן, ובתווך נרצח גם מרטין לות'ר קינג. מלחמת וייטנאם השתוללה, ומיליוני אמריקאים שזעמו על הממשל יצאו לרחובות במחאה. במהלך השנה הזו הקליטה הלהקה את האלבום, ובו שירים בעלי השפעות מגוונות. לא בכדי העטיפה הקדמית מציגה פטריית עשן של פצצה גרעינית; באותה תקופה שררה תחושה שהעולם משתגע והולך לקראת אבדון.

השיר LATHER נכתב על ידי זמרת הלהקה, גרייס סליק, על מתופף הלהקה, ספנסר דריידן, שחגג את יום הולדתו ה-30. סליק סיפרה: "אז נהגו לומר שאי אפשר לסמוך על איש מעל גיל 30, והנה המתופף שלנו הגיע לגיל הזה". את השיר TRIAD הציג דייוויד קרוסבי, חבר להקת הבירדס, לחברי להקתו. הם נבהלו מהתוכן, שבו שר קרוסבי על מערכת יחסים עם שתי נשים במקביל, ודחו את השיר. הוא רתח מזעם והעביר אותו לג'פרסון איירפליין. סליק לקחה את השיר והפכה אותו לשלה, כך שכעת נשמע היה שהיא שרה על יחסיה עם שני גברים במקביל.

כמו כל אלבומיה של ג'פרסון איירפליין, גם אלבום זה היה תיעוד של המחשבות והרגשות שהתרוצצו במוחם ובלבם של שישה אנשים מוכשרים מאוד בזמן מסוים. עם זאת, בניגוד לאלבומים אחרים של הלהקה, הוא הוקלט במקטעים, בין הופעה להופעה, ולא ברצף. מדובר בעוד אלבום חשוב של ההרכב הקלאסי של הלהקה, שכלל את הסולנים גרייס סליק ומרטי באלין, גיטריסט הקצב והזמר פול קאנטנר, הגיטריסט המוביל יורמה קאוקונן, הבסיסט ג'ק קאסידי והמתופף ספנסר דריידן — כולם פעלו מתוך דחף עז ליצור ולהתנסות.

"ניגנו הרבה ואז היינו צריכים להיכנס לאולפן ולהקליט אלבום", נזכר באלין. "בעצם, היינו יוצרים את רוב החומר ישירות באולפן. לפעמים לג'ק וליורמה היו כמה גרוּבים שהם יצרו, וגרייס ואני היינו כותבים להם מילים". לפיכך, הלהקה לא נכנסה לתהליך ההקלטה עם נושא ספציפי, אלא מתוך כוונה ליצור את אלבומה הבא כאוסף של שירים חדשים. למרבה המזל, התוצאה הייתה מצוינת והיוותה תוצר של להקה שהתקדמה מוזיקלית בקצב מהיר.

במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "ללהקה הזו, על אף הצלחתה המסחרית וחשיבותה האמנותית, הייתה קריירת הקלטות לא מאוזנת. לאחר האזנה מלאה לכל אלבום, מתקבל הרושם שהוא יכול היה להיות טוב יותר — גם אם מה שקיבלנו ראוי להערצה בהיבטים רבים. כך באלבום הבכורה שלה, TAKES OFF, יש כמה יצירות מופת של רוק לצד קטעים בינוניים והפקה שלוקה בחסר. האלבום AFTER BATHING AT BAXTER'S נשמע לעיתים יומרני מדי, ולצד כמה רצועות רוק מהודקות וחדשניות, יש בו שירים שאינם עומדים במבחן של האזנות חוזרות.

סגנון, למעשה, הוא גם הקללה וגם ההישג של ג'פרסון איירפליין. אין ספק שיש איכות עקבית בתפוקה של הלהקה (בדומה לזו של הבירדס), המאפשרת לזהות אלבום או רצועה שלה על פי הסגנון בלבד. אולם, הבעיה בסגנון (שהוא לא רק חיוני אלא תנאי מוקדם לכל יצירת אמנות) היא הסכנה של הידרדרות לסגנוניות, העלולה להפוך למפלט מהתפתחות אמנותית. האלבום החדש של ג'פרסון איירפליין מציג להקה הנתונה בעיצומו של מאבק בין סגנון לסגנוּניוּת, והתוצאות לעיתים מעורפלות.

ברור שאחת מנקודות החוזק של הלהקה, שהיא גם מקור לבעיותיה, היא העובדה שחברים בה מספר סטייליסטים מובהקים ודומיננטיים: גרייס סליק, יורמה קאוקונן ומרטי באלין הם הדמויות הבולטות ביותר בהקשר זה. קחו לדוגמה את גרייס סליק: זמרת מוכשרת, ללא ספק, שיכולה להפוך שיר למשהו ייחודי, אך עם זאת, אינה נמנעת ממניירות מעוותות במקום להציג סגנון שקול ומחושב. ההגשה שלה, בלשון המעטה, אקסצנטרית. לעתים, מילים וביטויים מוזרים מודגשים באופן שצורם למאזין. גרייס אינה חסינה מפני הסכנות הטמונות בסגנונה, שעלול, עקב הגזמה, לגלוש לפרודיה עצמית. יורמה קאוקונן פיתח גם הוא סגנון ייחודי; נגינת הגיטרה שלו מיוחדת במינה, וזהו דבר נדיר בימים אלה, השופעים חקיינים של קלפטון, בלומפילד ובי.בי. קינג. עם זאת, בניגוד לסליק, קאוקונן נוטה פחות ליפול למלכודת זו.

עניין מיוחד באלבום הוא השיר TRIAD מאת דייוויד קרוסבי. אחד ההפסדים הגדולים לעולם הרוק היה עזיבתו של קרוסבי את הבירדס, שם כתיבתו (שלא לדבר על שירתו) תמיד הייתה נקודת אור. השיר, עם עיבוד הגיטרה האקוסטית שלו, מזכיר מבחינת המילים את אלבומה של ג'וני מיטשל, שאותו הפיק קרוסבי. כמו רבים משיריו, גם שיר זה נוגה למדי, וכדרכו, הוא מותיר רושם עז ומהפנט. הכללתו באלבום היא יתרון גדול, ומהווה נקודת זכות הן לקרוסבי והן ללהקה.

לאלבום יש נקודות שיא, אך גם נקודות שפל מאכזבות. אם הלהקה תוכל להימנע ממלכודות הסגנוּניוּת המאולצת, יש סיכוי טוב שהיא תישאר אחת מלהקות הרוק היציבות והטובות ביותר, ואולי אז נקבל, יום אחד, את האלבום המצוין שהיא מסוגלת להקליט".

גם זה קרה ב-18 באוגוסט. תנו לי לקחת אתכם למסע בזמן, היישר אל תוך הדפים הצבעוניים של היסטוריית המוזיקה.

היום שבו הביטלס הפכו ל"ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו"

נתחיל בסיפור הגדול מכולם. בשנת 1962, בעיירה בירקינהד שבאנגליה, עלה לבמה בחור צעיר בשם רינגו סטאר וערך את הופעתו הראשונה כמתופף הרשמי של להקת הביטלס. זה לא קרה ככה סתם. באותו היום, לאחר חזרה קצרה של שעתיים בלבד, רינגו תפס את מקומו מאחורי מערכת התופים, בעוד שבמרחק לא רב משם, המתופף המודח, פיט בסט, ישב בביתו שבור לב. מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, הוא זה שבישר לבסט את הבשורה המרה על סיום דרכו בלהקה.

החיבור של רינגו ללהקה לא נולד יש מאין. הוא כבר שימש כמחליף מזדמן עבור בסט בתקופת ההופעות הפרועה של הלהקה בהמבורג, בזמן שהוא עצמו היה המתופף של להקת RORY STORM AND THE HURRICANES. שנים מאוחר יותר, בשנת 1965, רינגו סיפק למגזין פלייבוי רמיזה עסיסית, לפיה הסיבה להחלפתו של בסט הייתה שימוש בסמים. בסט, שלא אהב את הרמיזה בלשון המעטה, מיהר להגיש תביעת דיבה נגד חבריו לשעבר. הפרשה הסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט בשנת 1969, במסגרתה קיבל בסט סכום נאה, אם כי נמוך משמעותית ממה שדרש. כך או כך, באותו ערב בבירקינהד, מול קהל של כ-500 צופים שבאו לרקוד ולצרוח, נולד לראשונה המותג ששינה את העולם: "ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו".

אבל סיפורי הביטלס ביום זה לא מסתיימים כאן. שנתיים בדיוק לאחר מכן, בשנת 1964, המריאה הרביעייה מלונדון לסן פרנסיסקו, לסיבוב ההופעות האמריקני הראשון שלהם שכלל 25 הופעות. הם עצרו לזמן קצר בוויניפג, קנדה, שם המתינו 500 אוהדים על גג שדה התעופה לקבלת הצצה על האלילים שלהם. הביטלס התראיינו לתחנת הרדיו HELLO AMERICA בזמן שהמטוס המתין להמראה ליעדו. הייתה גם עצירה בלוס אנג'לס, שם חיכו לביטלס 2,000 אוהדים. הביטלס התראיינו גם שם לפני שעזבו לסן פרנסיסקו. הם הגיעו בשעה 18:24, עם סצנות היסטריה מכ-9,000 מעריצים. הביטלס נופפו אל ההמונים לפני שהובלו במהירות בחזרה ללימוזינה שלהם ונלקחו למלון הילטון. באותו ערב ביקרו ג'ון לנון, רינגו סטאר, היחצ"ן דרק טיילור ומנהל הלהקה בריאן אפשטיין ב"ריקשה", מועדון בצ'יינה טאון, שם הכירו את השחקן דייל רובינסון. רינגו סטאר: "המשטרה הייתה טובה לנו מאוד באותם ימים. הייתה פעם אחת בסן פרנסיסקו שהייתה נהדרת. הלכנו לבר ודייל רוברטסון היה שם. זאת אומרת, דייל רוברטסון! זה היה, 'היי, דייל, מה שלומך?' - 'אני בסדר'. קליפורניה נסגרת בשעה 02:00; זה סוף הלילה. אז הם סגרו את הבר ואת הברמן וכולם יצאו ואז חזרנו פנימה והמשכנו. אהבתי את כל זה".

וכדי להשלים את הקשר לליברפול, עיר הולדתם, בשנת 1982 הוכרז בעיר באופן רשמי על קריאת ארבעה רחובות על שמם של ארבעת חברי הלהקה.

פרחים בשיער, כוכבים נופלים וסיפורים מהצד

ה-18 באוגוסט היה גם יום של פרידות ועסקאות חדשות. בשנת 2012, הלך לעולמו הזמר סקוט מקנזי בגיל 73, לאחר מאבק ממושך בתסמונת גיליאן-בארה. מקנזי ייזכר לעד בזכות להיט ענק אחד, ההמנון הבלתי רשמי של "קיץ האהבה" בשנת 1967, SAN FRANCISCO, עם כותרת המשנה BE SURE TO WEAR FLOWERS IN YOUR HAIR. את השיר כתב עבורו חברו הטוב, ג'ון פיליפס, מנהיג להקת THE MAMAS AND THE PAPAS, שגם הפיק וניגן בגיטרה בהקלטה. פיליפס כתב את השיר כדי לקדם את פסטיבל הפופ של מונטריי, אותו עזר לארגן. מקנזי עצמו סיפר שחבריו הביאו לו פרחים לאולפן והוא שזר אותם על ראשו בזמן ששר את השורות המפורסמות. לאחר ההצלחה המסחררת, הוא הוציא עוד להיט קטן בשם LIKE AN OLD TIME MOVIE, ואז בחר לפרוש אל השקט של המדבר. פיס אנד לאב!

בצד העסקי, בשנת 1966, להקה צעירה מלוס אנג'לס בשם הדלתות חתמה על חוזה עם חברת התקליטים ELEKTRA. החוזה, שהפך לרשמי בנובמבר, חייב את הלהקה לספק שבעה תקליטים לחברה, מה שהתברר כאחת העסקאות המשפיעות בתולדות הרוק. שנה בדיוק לאחר מכן, ביום זה, הלהקה הופיעה בעיר הולדתו של ג'ים מוריסון בווירג'יניה, ומוריסון ניצל את ההזדמנות כדי לקפוץ לביקור בבית הספר הישן שלו.

תקריות מוזרות, חילופי משמרות ודרמות אישיות

אתחיל בשנת 1955, אז העיד זמר העם האמריקני, פיט סיגר, בפני ועדה שביקשה לחקור האם הופיע מול קומוניסטים. הוא השיב: "שרתי לאמריקאים מכל מצע פוליטי, ואני גאה בכך שאני אף פעם לא מסרב לשיר לקהל, לא משנה איזו דת או צבע עורם, או מצבם בחיים. שרתי בג'ונגלים של הנוודים, ואני שרתי בשביל הרוקפלרים, ואני גאה שמעולם לא סירבתי לשיר עבור אף אחד".

החיים ברוק'נ'רול מלאים לא רק במוזיקה. בשנת 1969, בזמן צילומי הסרט NED KELLY, כוכב הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, נפצע בידו. כוכב רוק יכול להיפצע בדרכים רבות ומגוונות, אבל פליטת כדור מאקדח אביזרים שנח בסט צילומים? זה כבר סיפור אחר! באותו יום בו ג'אגר ירה בעצמו, הפך האלבום TOMMY, של להקת המי, לאלבום זהב בארה"ב.

בשנת 1966, הזמר פול ג'ונס עשה צעד מפתיע כשעזב את להקת מנפרד מאן בדיוק כששירם PRETTY FLAMINGO כבש את המצעדים. במקומו הובא מייק ד'אבו. באותו יום, נולד גם הזמר הבריטי קארל וויין, שבשנות השישים היה הסולן של להקת THE MOVE, ומאוחר יותר הצטרף להוליס. הוא מת באוגוסט 2004.

בגזרה אחרת לגמרי, בשנת 1977, להקת הפוליס קיימה את הופעת הבכורה שלה כשלישייה בבירמינגהם. הגיטריסט השני, הנרי פדובאני, עזב זמן קצר לפני כן. מה שמעניין בשלישייה הזו הוא הרקע המוזיקלי העשיר של חבריה, שהגיעו דווקא מעולם הרוק המתקדם. אנדי סאמרס הגיטריסט ניגן עם מוזיקאים מסצנת הפרוג של קאנטרברי, והמתופף סטיוארט קופלנד הגיע מלהקת CURVED AIR.

עוד מתופף עם שורשים בפרוג, דניס אליוט, נולד ביום זה בשנת 1950. הוא ניגן בלהקת הג'אז-רוק IF, עבר לנגן עם הגיטריסט לזלי ווסט, ולבסוף מצא את תהילתו ועושרו כמתופף של להקת הרוק המצליחה פורינר. לאחר שפרש מהלהקה, הוא החליף את מקלות התיפוף בכלי פיסול והפך לפסל מקצועי.

וכמובן, אי אפשר בלי קצת רכילות ודרמה.

זמר הנשמה מרווין גאי נכנס בשנת 1976 לעשרה ימים בכלא בגלל אי תשלום דמי מזונות. בשנת 1991, המוזיקאי המחונן בילי פרסטון נעצר באשמת תקיפת פרוצה בת 16, לאחר שגילה לדבריו שהיא טרנסווסטיט. הוא נידון לחמש שנות מאסר על תנאי.

בשנת 2003 מת טוני ג'קסון, הבסיסט המקורי של להקת הסיקסטיז המצליחה, המחפשים. סיבת מותו - שחמת הכבד, בגיל 65.

מצד שני, תגידו מזל טוב לקלידן להקת דוראן דוראן, ניק רודס, שהתחתן ביום זה, בשנת 1984, עם חברתו הדוגמנית האמריקנית, ג'ולי אן. אין צורך להביא צ'קים.

דורות חדשים וצלילים חדשים

הזמן ממשיך לרוץ. בשנת 1986, להקת ג'נסיס הוציאה תקליטון עם הבלדה IN TOO DEEP. שיר הפרידה הזה עוסק בבחור שחשב שמצא את אהבתו הנצחית, אבל עכשיו צופה בה נקרעת ממנו. הוא היה רוצה לתקן את הנזק, אבל הוא לא יכול, כי הוא "עמוק מדי". המילים נכתבו על ידי פיל קולינס וברור שנעשה כאן ניסיון (מוצלח) לייצר להיט. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1992, נולדה פרנסס בין קוביין, בתם של קורט קוביין, מנהיג נירוונה, וקורטני לאב, והפכה בן רגע לנסיכת הגראנג'.

מהכלא באהבה: הרולינג סטונס מודים למעריצים. ב-18 באוגוסט בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון חדש של הרולינג סטונס, עם השיר WE LOVE YOU. צד ב' בא עם השיר DANDELION.

זה לא היה עוד קיץ של אהבה, לפחות לא עבור מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. ב-18 באוגוסט 1967, בעיצומה של התקופה הפסיכדלית ששטפה את העולם, שחררו הרולינג סטונס תקליטון חדש באנגליה. זה היה מכתב תודה, צעקת מחאה והצהרה מוזיקלית שנולדה היישר מאחורי סורג ובריח.

הכל התחיל חצי שנה קודם לכן, ב-12 בפברואר 1967, באחוזה הכפרית REDLANDS של קית' ריצ'רדס בסאסקס. מה שהייתה אמורה להיות מסיבת סוף שבוע רגועה אחרי סיבוב הופעות, הפכה לאחד האירועים המכוננים בתולדות הרוק. כוח משטרה פשט על המקום בעקבות הלשנה, ככל הנראה מעיתון צהובון שניהל מסע צלב אישי נגד הלהקה. התוצאה: מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מצאו את עצמם עצורים באשמת אחזקת סמים.

המשפט וההרשעה שבעקבותיהם היו מהירים וקשוחים באופן חסר תקדים, ושלחו גלי הלם ברחבי בריטניה. הממסד החליט להפוך את הילדים הרעים של הרוק לדוגמה, אך התגובה הציבורית הייתה הפוכה לחלוטין. מעריצים יצאו לרחובות, והתמיכה הגיעה ממקומות בלתי צפויים לחלוטין.

כאן הסיפור מקבל תפנית מרתקת. לא רק המעריצים עמדו לצד הסטונס. להקת המי, יריבתם המוזיקלית, נכנסה לאולפן והקליטה בזריזות תקליטון עם שני שירים של הסטונס, UNDER MY THUMB ו-THE LAST TIME, במטרה ברורה לשמור על המוזיקה שלהם בתודעה הציבורית בזמן שג'אגר וריצ'רדס התמודדו עם מערכת המשפט. הייתה זו הפגנת סולידריות יוצאת דופן בעולם הרוק התחרותי. אפילו עמוד המערכת של עיתון ה"לונדון טיימס" השמרני פרסם מאמר היסטורי בו יצא נגד חומרת העונש וטען כי מדובר ברדיפה לא הוגנת.

בתוך כל הכאוס הזה, לאחר ששוחררו בערבות, נכנסו ג'אגר וריצ'רדס לאולפן וכתבו את WE LOVE YOU. השיר נפתח בצליל של דלת תא כלא נטרקת וצעדים מהדהדים במסדרון, אווירה קודרת שמכניסה את המאזין מיד לחוויה שעברו. אך אז, המוזיקה מתפרצת בטירוף פסיכדלי, והמסר ברור: זוהי תודה לכל מי שעמד לצידם. תודה למעריצים, תודה ללהקת המי, ואפילו תודה ל"לונדון טיימס".

על הצליל הייחודי והמהפנט של השיר היה אחראי במידה רבה הגיטריסט המקורי של הלהקה, בריאן ג'ונס. למרות שהיה בתקופה קשה של התמכרות לסמים שהרחיקה אותו מחבריו ללהקה, ג'ונס עדיין היה גאון מוזיקלי. בשיר הזה הוא ניגן על כלי חדשני ומהפכני לאותה תקופה, המלוטרון, והפיק ממנו צלילי BRASS (כלי נשיפה) שהעניקו לשיר את האווירה הכאוטית והמלכותית שלו, והוכיחו שגם במצבו השברירי, הנגיעה שלו הייתה קסם טהור.

וכאילו כל זה לא מספיק, סביב ההקלטה מרחפת עד היום אחת התעלומות הגדולות של עולם הפופ. האם ג'ון לנון ופול מקרטני מהביטלס אכן שרו קולות רקע בשיר? השניים ביקרו באולפן בזמן ההקלטות, ויש הטוענים שניתן לשמוע בבירור את קולותיהם המצטרפים לפזמון הגבוה. אחרים, שהיו מקורבים ללהקה, טענו לאורך השנים שהם היו שם רק לביקור חברי ולא תרמו את קולם. כך או כך, עצם נוכחותם באולפן הייתה עוד הוכחה לאחווה ששררה בין שתי הלהקות הגדולות בעולם.

כדי לקדם את התקליטון, הסטונס צילמו סרטון מיוחד, אך הוא נפסל מיד לשידור על ידי הבי.בי.סי. הסרטון הציג פרודיה על משפטו של הסופר אוסקר וויילד, כשג'אגר מגלם את וויילד וריצ'רדס את השופט. הרמיזות והביקורת על מערכת המשפט הבריטית היו חריפות מדי עבור רשת השידור הציבורית, אך הסרטון הוצג במקומות אחרים והוסיף עוד שמן למדורת המרדנות של הלהקה.

ומה לגבי צד ב'? השיר DANDELION (שן הארי) היה פנינה פסיכדלית מתוקה יותר, שהוקלטה במקור כבר בשנת 1966 אך נותרה על המדף. הצליל הפרחוני והחולמני שלו התאים באופן מושלם לרוח התקופה והיווה ניגוד מושלם לצלילים האפלים והזועמים של WE LOVE YOU. שנים לאחר מכן, קית' ריצ'רדס העניק לבתו את השם DANDELION, אם כי זמן קצר לאחר מכן נוסף לה השם אנג'לה, אולי כדי להקל עליה מעט בבית הספר.

הקלף החזק של קליף! ב-18 באוגוסט בשנת 1972, הופיע קליף ריצ'רד באולם צ'רצ'יל בטכניון חיפה. יום קודם לכן הוא עינג את הקהל הירושלמי שבא לראותו בבנייני האומה.

באוויר של קיץ 1972 הורגשה התרגשות מסוג אחר. זו לא הייתה עוד התרגשות שגרתית של חופש גדול, אלא ציפייה דרוכה לבואו של אחד מכוכבי הפופ הגדולים והאהובים ביותר בעולם. בחודש אוגוסט, כשהשמש קפחה במלוא עוזה, נחת בישראל לא אחר מאשר הפיטר פן של עולם המוזיקה, הזמר הבריטי קליף ריצ'רד, והביא עמו רוח רעננה של פופ מלכותי היישר מלונדון.

עם נחיתתו, כשהתרגשות ניכרת בקולו, הוא שיתף את העיתונאים והמעריצים הנלהבים בתחושותיו העמוקות. הוא הצהיר שקשה לו לתאר במילים כמה הוא שמח להיות כאן, והוסיף משפט שנכנס היישר ללבבות של כולנו: "עבורי, לבוא לישראל זאת אחת החוויות העמוקות ביותר שיכולים החיים להציע לאדם". לא הייתה זו מחמאה ריקה מתוכן; עבור ריצ'רד, נוצרי אדוק שכבר הופיע אצלנו בעבר, הביקור בארץ הקודש היווה הגשמת חלום אישי ורוחני, מה שהוסיף ממד נוסף של כנות ומשמעות לכל סיבוב ההופעות.

מסע ההופעות הקצר והממצה החל ב-17 באוגוסט בבירת הנצח, ירושלים. אלפי מעריצים מכל הגילאים מילאו עד אפס מקום את בנייני האומה, והגיבו בצרחות אושר עם כל צליל וכל תנועה של הכוכב על הבמה. קולו החם והביצועים המהוקצעים שלו הוכיחו מדוע הוא נשאר רלוונטי ואהוב כל כך הרבה שנים, גם לאחר מהפכת הביטלס.

למחרת, ב-18 באוגוסט, נדדה השיירה צפונה אל בירת הכרמל. קליף ריצ'רד ולהקתו עלו על במת אולם צ'רצ'יל המכובד שבטכניון בחיפה. הקהל החיפאי נסחף גם הוא בקסם והצטרף לחגיגה. על הבמה, מאחורי מערכת התופים, ניצח על התזמורת ביד רמה בריאן בנט, מי שהיה לא רק מנהל מוזיקלי אלא גם הלב הפועם והמתופף של להקת הצלליות, להקת הליווי המפורסמת של ריצ'רד שליוותה אותו בלהיטיו הגדולים ביותר. הנוכחות של בנט הוסיפה נופך של איכות ונוסטלגיה וחיברה את הקהל לתקליטים המוקדמים והבלתי נשכחים.

התחנה האחרונה והגדולה מכולן הייתה תל אביב. לאחר חזרה גנרלית אינטנסיבית שנערכה בבית ציוני אמריקה, הגיע הערב הגדול בהיכל הספורט ביד אליהו. ההיכל, שהיה רגיל בדרך כלל לקריאות עידוד במשחקי כדורסל וזכר היטב את הכאוס שהיה בהופעתו של לאונרד כהן ביום העצמאות האחרון שם, רעד הפעם מצלילי גיטרות חשמליות ומהשירה האדירה של הקהל, שהכיר כל מילה מלהיטיו כמו CONGRATULATIONS ו-THE YOUNG ONES. ריצ'רד, בחליפה אלגנטית וחיוך כובש, שלט בבמה ללא עוררין והוכיח שהוא פרפורמר בחסד עליון. הצעקות הרעידו את הקירות והוכיחו שגם הקיץ הישראלי הלוהט לא יכול לצנן את ההתלהבות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.