רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 באוקטובר (18.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מזה שאנחנו ניגנו עם בוב דילן, והשכונה הקטנה הזו שגרנו בה שנקראת וודסטוק, כולם קראו לנו הבאנד. זה היה הדבר הכי אנונימי שיכולנו להיות" (רובי רוברטסון)

ב-18 באוקטובר בשנת 1988 יצא אלבום כפול ללהקת הרוק האלטרנטיבית, סוניק יות'. שמו הוא DAYDREAM NATION וזו קלאסיקה של אינדי בלתי מתפשר.

ב-18 באוקטובר 1988, כשבעולם המוזיקה התנודדו בין זוהר הפופ המסוכר של סוף האייטיז לבין רוק האצטדיונים המנופח, משהו אחר לגמרי התבשל במרתפים הרועשים של ניו יורק. באותו היום, רביעיית האוונגרד סוניק יות' שחררה לעולם את DAYDREAM NATION, אלבום כפול שהיה עתיד להפוך לאבן דרך בתולדות האינדי האמריקאי. היצירה הזו הציעה אלטרנטיבה אמיתית לכל מה שנשמע ברדיו.

עד לאותה נקודה, סוניק יות' – שהורכבה מהגיטריסטים והזמרים ת'ורסטון מור ולי רנאלדו, הבסיסטית והזמרת קים גורדון והמתופף סטיב שלי – כבר בנתה לעצמה מוניטין של להקה חשובה ופורצת דרך בסצנה התת-קרקעית. אך DAYDREAM NATION היה קפיצת המדרגה שלהם. לראשונה, היצירתיות המתפרצת שלהם נארזה לתוך יצירה שלמה, מגובשת ונגישה מספיק כדי לכבוש גם את אוזניהם של המבקרים מהמיינסטרים. האלבום זכה לביקורות מהללות שהכתירו אותו כיצירת מופת, והמכירות, ביחס ללהקת אינדי חסרת פשרות, היו מרשימות במיוחד. לפתע, סוניק יות' מצאו את עצמם על פסגה חדשה, מוכתרים כמנהיגים הבלתי מעורערים של הרוק האלטרנטיבי באמריקה. ההשפעה שלהם החלה לחלחל אל דור חדש של מוזיקאים צעירים, אלו שמאסו בנוסחאות המוכרות וחיפשו דרך ביטוי חדשה.

אך דווקא ברגע השיא הזה, כשהלהקה עמדה בראש המחנה, הגיעה גם סופה של תקופה. ההצלחה האמנותית והמסחרית של האלבום לא הצליחה להציל את חברת התקליטים שלהם, אניגמה, שהחלה לגלוש במהירות אל עבר פשיטת רגל. ללא יכולת לשלם למפיצים, הקטלוג של החברה, כולל האלבום החדש והמהולל, פשוט נעלם מהמדפים. חברי הלהקה, שהיו מותשים מההתמודדות הבלתי פוסקת עם חברות תקליטים עצמאיות דלות מזומנים, הבינו שהם חייבים לעשות שינוי דרסטי. הם עשו את הצעד הגדול והשנוי במחלוקת ביותר בקריירה שלהם: הם חתמו על חוזה עם חברת תקליטים גדולה, DGC, ופתחו פרק חדש בליגה של הגדולים. התקליט הראשון שלהם תחת החוזה החדש, GOO, המשיך את דרכו של קודמו והפך גם הוא למשפיע וחשוב.

סמל אייקוני לא פחות מהמוזיקה הוא עטיפת התקליט, המציגה ציור פוטוריאליסטי של נר דולק. בספרה, חשפה קים גורדון את הסיפור שמאחורי הבחירה. הציור הוא פרי מכחולו של ג'רארד ריכטר, צייר גרמני שהיה נשוי באותה תקופה לאמנית אייסה גנצקן. "ת'ורסטון ואני ביקרנו אותם בקלן," כתבה גורדון. "בסטודיו של ג'רארד, אני זוכרת שהתבוננתי בכל ציורי הנרות שלו. הם היו מקסימים, במיוחד קנה המידה שלהם, קטנטנים, כאילו אפשר להחליק אותם לתוך ארנק גדול ולהיעלם אל תוך הלילה". היא הוסיפה כי ריכטר עצמו תמיד היה סקפטי כלפי כל דבר שהתחבר לתרבות הפופולרית, וראה בעולם האמנות מפעל פיננסי ענק. הם בחרו בציור שלו ששמו "KERZE" (נר).

גורדון גם התייחסה לתקופה שבה יצא התקליט: "הוא יצא בסוף הקדנציה השנייה של רייגן, והופתענו לחלוטין מכמות תשומת הלב שהוא קיבל. כמו תמיד, ביקורות משובחות מעולם לא תורגמו במלואן למכירות תקליט, אבל זה הבטיח שהלהקה שלנו לעולם לא תיעלם מהעין".

ואכן, הביקורות היו יוצאות דופן. במגזין רולינג סטון נכתב באותם ימים כי "נראה שתקליט בודד מעולם לא הציע יריעה רחבה מספיק כדי להכיל את חווית סוניק יות' במלואה. התקליט הנהדר של השנה שעברה, SISTER, התקרב לכך, עם מבני שירים הדוקים והתפרצויות נשלטות של מהומה קולית. אבל התקליט המובהק של הלהקה עד אז היה תקליט בוטלג כפול מהופעה חיה שיצא באנגליה". המבקר סיכם: "עד הגעתו של DAYDREAM NATION, האלבום הכפול הרשמי הראשון של הלהקה. הוא מעניק לרביעייה המשפיעה הזו את הבמה הטובה ביותר שלה עד כה להפגין את פלטת ההרמוניות הרחבה, כישורי כתיבת השירים המושחזים והדחף המרגש שנבעו משבע שנים של מה שהגיטריסט ת'רסטון מור מכנה 'חיים סוניים'".

עשורים חלפו, ומה שהיה פעם נחלתם של אוהבי אינדי הפך לקלאסיקה של ממש. בשנת 2006, זכה התקליט לכבוד הגדול מכולם, כאשר נבחר לשימור בארכיון ההקלטות הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאי, בשל חשיבותו התרבותית, ההיסטורית והאסתטית. DAYDREAM NATION היה חזון שהגדיר מחדש את גבולות הרוק ופתח את הדלת למהפכת הגראנג' של שנות התשעים.

ב-18 באוקטובר בשנת 1975 התאחדו סיימון וגרפונקל להופעה בטלוויזיה!

היום, 18 באוקטובר בשנת 1975 - זה קרה! האיחוד בטלוויזיה! השנה הייתה 1975, והעשן של שנות השישים הספיק להתפזר ולהותיר שובל של געגוע. למרות שרק חמש שנים חלפו מאז תום העשור המהפכני, הנוסטלגיה כבר החלה לבעבע בעוצמה. בוב דילן והבאנד חזרו להופיע יחדיו למסע הופעות מצליח שנה קודם לכן, ואיחוד האצטדיונים של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג נמכר כמו לחמניות טריות. אבל היה איחוד אחד שכולם ייחלו לו יותר מכל, איחוד שנראה בלתי אפשרי – זה של פול סיימון וארט גרפונקל.

והנה, בערב קריר של 18 באוקטובר, באולפני NBC בניו יורק, ההיסטוריה עמדה להיכתב. זה קרה במהלך הפרק השני בלבד של תוכנית טלוויזיה חדשה ופורצת דרך, תוכנית מערכונים ומוזיקה חצופה בשם SATURDAY NIGHT LIVE, שעדיין לא היו לה חוקים ברורים, אבל כן היה לה חזון ברור. המנחה האורח של אותו ערב היה לא אחר מאשר פול סיימון, שיצא לקדם את תקליט הסולו החדש והמצוין שלו, STILL CRAZY AFTER ALL THESE YEARS.

המפיק הצעיר והממולח של התוכנית, לורן מייקלס, הבין היטב את גודל ההזדמנות שנקרתה בדרכו. הוא ידע שסיימון הקליט לתקליטו החדש שיר אחד משותף עם חברו לשעבר, ארט גרפונקל, שיר נוגה בשם MY LITTLE TOWN. השיר הזה הופיע במקביל גם בתקליט הסולו הטרי של גרפונקל, BREAKAWAY, והופעה משותפת בשידור חי נראתה כמו מהלך שיווקי מושלם. מייקלס לא התכוון לפספס. הבעיה היחידה הייתה שהאורחים המוזיקליים לאותו פרק, רנדי ניומן ופיבי סנואו, כבר שובצו בלוח הזמנים. בהחלטה של רגע, שהתבררה כגאונית, מייקלס החליט לוותר על מרבית קטעי הקומדיה המתוכננים כדי לפנות מקסימום זמן במה לאירוע המוזיקלי של העשור.

המתח באולפן היה מורגש. קומיקאי בשם ריצ'רד בלזר, שתפקידו היה לחמם את הקהל לפני השידור, הכריז בפאתוס: "אתם עומדים לחזות בהיסטוריה! בפעם הראשונה מזה חמש שנים, פול סיימון וארט גרפונקל יופיעו יחדיו!". בלזר, ככל הנראה, בחר להתעלם באלגנטיות מכמה הופעות קצרצרות ופרטיות למדי שהשניים קיימו קודם לכן. הם אכן שרו יחד שלוש שנים קודם לכן, במופע התרמה במדיסון סקוור גארדן למען הקמפיין הנשיאותי הכושל של ג'ורג' מקגוורן. הם גם הפתיעו את בכירי חברת התקליטים CBS כשהופיעו יחד בכנס של החברה בטורונטו ביולי של אותה שנה. אבל אלו היו אירועים שרק אלפים בודדים זכו לראות. הפעם, מיליונים ברחבי אמריקה ישבו מרותקים למסכי הטלוויזיה, מצפים לרגע המיוחל.

פול סיימון, מצדו, חשש מהציפיות המוגזמות. הוא לא רצה שהתוכנית תהפוך לקרקס סביב האיחוד. אך כשהאורות עומעמו והשניים עלו לבמה, זה כבר לא היה משנה. הם פתחו עם THE BOXER, והקסם הישן חזר מיד. ההרמוניות הקוליות המופתיות שלהם, שנחשבו לנחלת העבר, שוב ריחפו באוויר, צלולות ומושלמות. הם המשיכו עם הביצוע המהפנט ל-SCARBOROUGH FAIR, ואז הגיע תורו של השיר החדש, MY LITTLE TOWN. המתח המפורסם בין השניים, שהוביל לפירוק הצורם שלהם ב-1970, צף ועלה לרגע קט, ספק בהומור ספק ברצינות. במהלך השידור נשמע סיימון מסנן לעבר גרפונקל "נו, בסוף זחלת אליי בחזרה...", וגרפונקל לא נשאר חייב וענה: "זה נחמד מאוד מצדך להזמין אותי למופע שלך".

מאוחר יותר באותו ערב, כל אחד מהם ביצע גם שירי סולו, כדי להבהיר שהאיחוד הוא זמני בלבד. קריירת הסולו של סיימון ב-1975 הייתה בשיא כזה, שהוא באמת לא היה זקוק לאיחוד קבוע. הוא היה אמן מוערך בזכות עצמו, וההופעה המשותפת הייתה בונוס, לא צורך קיומי.

בראיונות שנערכו לאחר מכן, שניהם שפכו אור על הרגע המיוחד. "פול התרועע עם המפיקים של SATURDAY NIGHT LIVE והתקשר אליי," סיפר גרפונקל, "הוא אמר שכדאי לי לבוא ושיהיה כיף גדול. הסכמתי, והוא צדק - מאוד נהניתי. שנינו מודעים לפוטנציאל הכלכלי של איחוד שלנו לסיבוב הופעות שלם, אבל הלחץ יכול להיות הרסני".

סיימון הסכים עם כל מילה. "זה היה מהנה מאוד, וכך זה צריך להישאר," אמר בראיון נפרד. הוא הסביר את ההיגיון שלו: "אני מופיע כרגע באולמות קטנים. אני לא זקוק לכסף. אני לא צריך לצאת להופעות בשביל לעשות כסף. אז למה אני עושה את זה? כי יש לי תקליט חדש ושירים חדשים ואני רוצה שאנשים יהיו מודעים להם. בסיבובי ההופעות שאני עושה עכשיו אני לא מרוויח, כי אני צריך לשלם לכל הנגנים וההפקה שלי. העיקר שאנשים יכירו את השירים".

אז באותו לילה היסטורי באוקטובר 1975, סיימון וגרפונקל לא באמת חזרו. הם פשוט נתנו לעולם הצצה קטנה ונדירה לגן העדן האבוד של שנות השישים, רגע אחד של שלום מוזיקלי, לפני שכל אחד מהם פנה שוב לדרכו הנפרדת - עד האיחוד הבא.

ב-18 באוקטובר בשנת 1968 נערכה ב- INGLEWOOD בלוס אנג'לס הופעה ראשונה מתוך שתי הופעות פרידה של להקת CREAM, במסגרת סיבוב הופעות הפרידה לקראת פירוקה.

להקת החימום הייתה דיפ פרפל, שבאנגליה לא הייתה מוכרת כלל אך בארה"ב עוררה עניין עם התקליטון HUSH. למרבה האירוניה, חברי CREAM הגיעו להופעה הזו במכונית פורד סטיישן חבוטה בעוד שחברי דיפ פרפל הגיעו אליה בשיירה של שש לימוזינות.

כל הופעה החלה בשעה שמונה וחצי בערב ורק שני צלמים מהתקשורת הורשו להיכנס ולתקתק במצלמותיהם. אחד מהם היה צלם מעיתון LIFE והשני היה הצלם-כתב העצמאי, סוור דלאנד, שבא לסקר את העניין לעיתון הנורווגי, POPNYTT. הוא כתב, בין השאר, ש"הקהל השתגע בעת סולו התופים של ג'ינג'ר בייקר, שארך 14 דקות. אפילו שוטרי האבטחה רקעו ברגליהם לפי הקצב".

במקור נבנה האולם למשחקי הוקי וכדורסל והיו בו 15,000 כסאות. למופע הזה של CREAM הוסיפו עוד 5,000 כסאות והרווח הכספי ששולשל לקופת הלהקה, משתי ההופעות, עמד על 206,775 דולר. שתי ההופעות הוקלטו, כשכמה שירים יגיעו לתקליט הפרידה GOODBYE.

אבל אחרי שתי הופעות של דיפ פרפל לצד קלפטון וחבריו, הטענה השכיחה גורסת שהשלישייה המפורסמת והמתפרקת החמיצה את פניה מול הלהקה החדשה והחליטה להעיפה מהמשך סיבוב פרידה זה.

לדברי בוב אדקוק, שהיה מנהל ההופעות של להקת קרים בתקופה זו, זה לא לגמרי מוכח שדיפ פרפל הודחה מסיבוב ההופעות הזה בגלל היותה טובה מדי כלהקת פתיחה. לדבריו, קרים מעולם לא פחדה לעקוב אחר מישהו על הבמה, בכל עת בקריירה שלה. "חברת התקליטים של דיפ פרפל הייתה מוכנה לשלם רק את המחיר (הנאה מאוד) עבור ההופעה באל.איי, אז זה כל מה שהם קיבלו. זה לא מפתיע שחברת התקליטים שלהם פשטה את הרגל מאוחר יותר, כשהזמינו שש לימוזינות עבור להקת חימום". בניגוד לצי הלימוזינות של דיפ פרפל, אדקוק בעצמו הסיע את שלישיית חברי קרים להופעה במכונית מרקיורי סטיישן שכורה!

איאן פייס המתופף: "הגענו לארה"ב בתקופה בה כולם היו בסיסמאות של שלום ואהבה, והנה אנחנו באים ודופקים צלילים כבדים. הם לא ידעו מה לעשות איתנו".

ג'ון לורד האורגניסט: "הרבה חשבו שם כי אנחנו להקה אמריקאית אבל לא ידעו כיצד לטפל בנו, כי באנו מאנגליה כלהקה כבדה, שלא השתמשה במוטיבים בלוזיים, כמו רוב הלהקות שהגיעו מהארץ שלנו. נפגשנו באדמונטון עם הגיבורים שלנו אז, חברי להקת ואנילה פאדג'. הופענו לפניהם והם היו חברותיים ביותר כלפינו. היה לנו נהג גרוע שלקח אותנו שם ממקום למקום. הוא היה מסטול כל הזמן. פעם אחת הוא הצביע לנו על איזה הר ואיאן פייס הציל אותנו כשחטף את ההגה ומנע מהרכב להתנגש חזיתית ברכב אחר".

אותו נהג גם גער בחזרה בפייס שיפסיק לתופף כשהלשון שלו כל הזמן משתרבבת החוצה, כי זה לא נראה טוב מבחינה ויזואלית. בזמן שהות הלהקה בארה"ב, הקליטו חבריה שני שירים, שלא יצאו מאז לאור. הראשון היה גירסה ל- LAY LADY LAY מאת בוב דילן. והשני הוא שיר של ניל דיאמונד ושמו GLORY ROAD.

ג'ון לורד: "ניסינו להקליט כמה טייקים אבל זה לא הצליח. בשלב מסוים התקשר אלינו ניל דיאמונד מטקסס, כשהיה שם בסיבוב הופעות, והציע לעזור לנו. הוא אהב את מה שעשינו עם שיר קודם שלו, KENTUCKY WOMAN. ניל הציע כמה רעיונות אבל הפעם זה לא עבד. זו הפעם היחידה שיצא לי לדבר איתו".

הנה באה השמש! ב-18 באוקטובר בשנת 1964 ביצעה להקת האנימלס, בפעם הראשונה, את השיר HOUSE OF THE RISING SUN על במה בארה"ב. זה היה באולם תיאטרון PARAMOUNT בברוקלין.

זה היה ערב סתווי בברוקלין, ה-18 באוקטובר 1964. גלי הפלישה הבריטית כבר היכו בעוצמה בחופי אמריקה, אבל הקהל שהתאסף בתיאטרון PARAMOUNT המפואר עדיין לא ידע איזו חיה מוזיקלית עמדה להתפרץ על הבמה. חמישה בחורים צעירים מניוקאסל, אנגליה, עם מראה קשוח וצליל מחוספס עוד יותר, עלו לבמה תחת השם THE ANIMALS. באותו ערב היסטורי הם ביצעו לראשונה על אדמת ארצות הברית שיר אחד, שיר עתיק ונטול אבא מוזיקלי, שעתיד היה לשנות את מסלול חייהם ולהפוך לאחד ההמנונים הגדולים של הרוק. השיר היה, כמובן, HOUSE OF THE RISING SUN.

סיפורו של השיר מתחיל הרבה לפני שהגיטרה של הילטון ולנטיין בכלל נכנסה לתמונה. זהו שיר עם, בלדה אמריקאית מסורתית ששורשיה אבדו במעלה הזמן, והיא עברה מפה לאוזן בין כורי פחם ופועלי נמל. איש לא טען לבעלות על המילים או הלחן, מה שהפך אותו לאדמה פורייה לאינספור גרסאות ועיבודים. אפילו בוב דילן הצעיר הקליט גרסה משלו לתקליט הבכורה שלו, אך היא נותרה בגבולות סצנת הפולק של גריניץ' וילג'. הגורל, כך נראה, שמר את התהילה האמיתית של השיר לחבורה מניוקאסל.

הדרך של האנימלס להפוך את השיר לשלהם הייתה מהירה וכמעט מקרית. הם נכנסו לאולפן הקלטות בלונדון, ובטייק אחד בלבד, נקי ומהפנט, יצרו את הגרסה המוכרת. המפיק בעל אוזן הזהב, מיקי מוסט, עצר את הסשן מיד אחריו. הוא זיהה את הקסם החד פעמי ולא היה מוכן לסכן אותו. "זהו זה, עופו מפה", הוא פקד על החיות המופתעות ושלח אותן לדרכן. טכנאי ההקלטות, מודאג מאורכו החריג של השיר, שהתקרב לארבע וחצי דקות, הזהיר את מוסט שאף תחנת רדיו לא תסכים לנגן קטע כה ארוך. מוסט, בביטחון של מי שיודע שהוא מחזיק בידיו להיט ענק, פשוט משך בכתפיו והודיע לו שהשיר ייצא על תקליטון בדיוק כפי שהוא.

ההצלחה הייתה מיידית ומוחצת. השיר כבש את צמרת המצעדים בבריטניה ובארצות הברית והפך את האנימלס לכוכבים בינלאומיים. אולם, מאחורי הקלעים, ההצלחה הזו זרעה את זרעי הפורענות הראשונים. על מדבקת התקליטון, תחת שם השיר, הופיע קרדיט עיבוד אחד בלבד: אלן פרייס. חברת התקליטים טענה בתמימות, או אולי בציניות, שפשוט לא היה מספיק מקום לחמשת שמות חברי הלהקה. התוצאה הייתה הרסנית: כל התמלוגים הזורמים מהעיבוד המונומנטלי הזה נכנסו היישר לכיסו של הקלידן, אלן פרייס, בעוד שאר החברים, שתרומתם הייתה מכרעת לא פחות, נותרו ללא כלום. המרמור והכעס שהצטברו בעקבות אותה החלטה היו מהגורמים המרכזיים שהובילו לפירוק הלהקה בשיא תהילתה.

ואיזו תרומה זו הייתה. אי אפשר לדמיין את השיר ללא פריטת הגיטרה הפותחת והמהפנטת של הילטון ולנטיין. את הצליל הייחודי הזה הוא הפיק מגיטרה מדגם GRETCH TENNESSEAN, אותה רכש שנתיים קודם לכן, עוד כשהיה חבר בלהקת THE WILDCATS. וכמובן, היה שם הסולו הבלתי נשכח של אלן פרייס עצמו על אורגן ה-VOX CONTINENTAL שלו. פרייס שאב השראה ישירה מנגן הג'אז האגדי ג'ימי סמית', ובמיוחד מסולו אורגן ההאמונד שלו בקטע WALK ON THE WILD SIDE. הוא לקח את ההשפעה הזו והפך אותה לסערה רוקית שהגדירה מחדש את תפקיד הקלידים במוזיקת הרוק.

במקביל לתהילת השיר, החל להתפתח דיון סביב זהותו של אותו "בית שמש עולה" מסתורי. היסטוריונים וחובבי מוזיקה חפרו בארכיונים של ניו אורלינס והגיעו לשתי תיאוריות מרכזיות. הראשונה טוענת כי מדובר היה בבית בושת שפעל בעיר בין השנים 1862 ל-1874, ונוהל על ידי מאדאם בשם מריאן לסולייל לוואנט. תרגום שמה מצרפתית הוא "שמש עולה", והמקום אכן שימש מקור נחמה לחיילים רבים עד שנסגר בעקבות תלונות השכנים. התיאוריה השנייה, והקודרת יותר, גורסת כי המקום המדובר היה בית סוהר לנשים, שעל שער הכניסה שלו היה עיטור של שמש זורחת, שנראה היה כאילו היא "עולה" בכל פעם שהשער היה נפתח כדי לקלוט אסירה חדשה.

סולן הלהקה, אריק ברדן, חש תמיד חיבור קוסמי לשיר. "הוא נועד לי ואני נועדתי לו", אמר פעם. הוא סיפר שהלהקה ניגנה את השיר בהופעות, עוד לפני שהקליטה אותו, כשהופיעה כמופע חימום ללא אחר מאשר צ'אק ברי. הגרסה המוקלטת הייתה כה עוצמתית, עד שבוב דילן, ששמע אותה לראשונה, חש צביטה של כעס על כך ש"גנבו" לו את השיר. אך אותו רגע, כך מספרים, היה גם הרגע שבו דילן הבין את הכוח הטמון בשילוב של פולק ורוק, החלטה שהובילה אותו כעבור זמן קצר "להתחבר לחשמל" ולשנות את פני המוזיקה הפופולרית לנצח.

ב-18 באוקטובר בשנת 1982 יצא תקליטון דואט לפול מקרטני ומייקל ג'קסון, עם השיר THE GIRL IS MINE.

זה היה אחד החיבורים הגדולים והמסקרנים ביותר בתולדות הפופ. ב-18 באוקטובר 1982, עולם המוזיקה עצר את נשימתו לרגע כשיצא לרדיו תקליטון חדש שהציג שיתוף פעולה בין שניים מהכוחות הגדולים ביותר על הפלנטה: מצד אחד, פול מקרטני, המלחין המבריק מהביטלס ואייקון רוק ותיק. מהצד השני, מייקל ג'קסון, מלך הפופ הבלתי מעורער שעמד בפני הפיכתו לכוכב הגדול ביותר בעולם. השיר המשותף שלהם, THE GIRL IS MINE, היה בלדה מתוקה וקלילה שהפגישה בין שני עולמות.

הקשר בין השניים לא נולד בחלל ריק. הוא החל להתפתח עוד בשנות השבעים, כשמקרטני פגש את ג'קסון הצעיר וסיפר לו שכתב עבורו שיר בשם GIRLFRIEND. בסופו של דבר, מקרטני החליט להשתמש בשיר בעצמו והכניס אותו לתקליט שלו, LONDON TOWN, שיצא בשנת 1978. שנה לאחר מכן, המפיק קווינסי ג'ונס שמע את השיר, חשב שהוא יתאים בול לג'קסון, והכניס גרסה של מייקל לתקליט המופת שלו OFF THE WALL, מבלי לדעת שמקרטני כתב אותו במקור עבורו. הגורל רמז על הבאות.

החיבור המקצועי האמיתי נולד בשיחת טלפון מפתיעה בחג המולד של 1980. ג'קסון, שהיה בשיא תהילתו, הרים טלפון למקרטני ושאל בפשטות, "אתה רוצה לעשות כמה להיטים?". מקרטני, שתמיד היה פתוח להרפתקאות מוזיקליות, הסכים מיד. בסתיו 1981, ג'קסון נחת בלונדון והשניים נכנסו לאולפן. יחד עם המפיק הוותיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, הם כתבו והקליטו את השיר הקצבי SAY SAY SAY, וגם שיר נוסף בשם THE MAN.

כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר, העבודה על התקליט הבא של ג'קסון, THRILLER, כבר הייתה בעיצומה. ג'קסון וקווינסי ג'ונס טסו לחווה של מקרטני בטוסון, אריזונה, שם התחילו לעבוד על רעיון שג'קסון הביא איתו: שיר על שני גברים שמתווכחים על ליבה של בחורה. השיר הזה היה THE GIRL IS MINE. ההקלטה הסופית של השיר התרחשה באפריל 1982 באולפני ווסטלייק בלוס אנג'לס, האולפנים שהפכו לבית של הקלטות התקליט THRILLER. באופן מעניין, מי שניגנו ברצועה היו כמה מחברי להקת TOTO, שהיו אחראים לצליל המלוטש במקומות רבים בתקליט.

באופן אסטרטגי, חברת התקליטים החליטה לשחרר את THE GIRL IS MINE כתקליטון הראשון מתוך THRILLER. הבחירה הייתה מעט תמוהה, מכיוון שבאופן יחסי היה זה אחד השירים החלשים והפשוטים יותר בתקליט. אבל ההיגיון היה ברור: שיתוף פעולה עם פול מקרטני הבטיח השמעות רבות ברדיו ועניין תקשורתי מיידי. באותה תקופה, היה מקובל שתקליטים גדולים יוצאים עם "סינגל פיתיון" שכלל אמן אורח מפורסם כדי למשוך תשומת לב. השיר אכן הצליח, הגיע למקום השני במצעד האמריקני ולעשירייה הראשונה בבריטניה, אך הסגנון הרך שלו לא רמז בשום צורה על המהפכה המוזיקלית והתרבותית העצומה שתקליט THRILLER עמד לחולל.

החברות בין ג'קסון למקרטני נראתה איתנה, עד שבשנת 1985 היא התנפצה לרסיסים. באופן אירוני, היה זה מקרטני עצמו שזרע את זרעי הפורענות. במהלך פגישותיהם ב-1981, הוא הסביר לג'קסון את החשיבות הכלכלית של בעלות על זכויות היוצרים של שירים. ג'קסון, תלמיד חכם, הפנים את השיעור. עם ההון העצום שהרוויח מהמכירות הפנומנליות של THRILLER, הוא עשה מהלך עסקי מבריק וכואב: הוא רכש את קטלוג השירים של חברת ATV, שכלל את זכויות היוצרים לרוב שירי הביטלס, אותם שירים שמקרטני כל כך רצה להשיב לבעלותו מזה הרבה שנים. כשמקרטני ההמום התעמת איתו, ג'קסון ענה במשפט שהפך למפורסם: "פול, זה רק עסקים". עבור מקרטני זו הייתה בגידה אישית צורבת, והקרע בין השניים מעולם לא אוחה. כך, בזמן שעל התקליטון הם נשמעו רבים על בחורה, במציאות הם רבו על משהו יקר ומשמעותי הרבה יותר.

ובמבט לאחור, יש משהו משעשע ומופרך בכל הסיפור. כש-THE GIRL IS MINE יצא, פול מקרטני היה גבר בן 40, נשוי באושר לאשתו לינדה (שגם נכחה באולפן בזמן ההקלטה) ואב לילדים. לשמוע אותו מתווכח בקול רך עם מייקל ג'קסון, שהיה אז רק בן 24, על ליבה של אישה, נשמע קצת מגוחך ולא אמין בכלל. זה היה תיאטרון פופ טהור עם מסכות. בהמשך, המסכות ירדו מהפנים והאמת הכואבת הייתה ידועה לכל.

ב-18 באוקטובר בשנת 1974 יצא התקליט IT'S ONLY ROCK'N'ROLL של הרולינג סטונס. יש הרואים בו את הסוף של הלהקה במתכונת הרוק'נ'רול האמיתית שלה.

ב-18 באוקטובר 1974, כשהמחט נחתה לראשונה על חריצי התקליט IT'S ONLY ROCK'N'ROLL, מעריצים רבים של הרולינג סטונס חשו שמשהו השתנה. זה לא היה רק עוד תקליט של הלהקה הגדולה בעולם, אלא סימון קו פרשת המים, הרגע האחרון בו הסטונס היו עדיין אותה חבורה מחוספסת ובועטת, רגע לפני שהפכו למותג מלוטש של אצטדיונים והפקות ענק.

באופן אירוני, דווקא שם התקליט, "זה רק רוק'נ'רול", הרגיש מעט מנותק מהמציאות. התחושה הייתה שהלהקה עוברת שלב אבולוציוני, מתרחקת מהסאונד הגולמי של תחילת העשור ונכנסת לעידן חדש ומחושב יותר. הביטוי החיצוני ביותר לשינוי הזה היה העטיפה המפוארת. על העטיפה, שצוירה על ידי האמן הבלגי גאי פילארט, נראו חברי הלהקה יורדים במדרגות, כמעט כמו אלילים, היישר אל תוך קהל מעריצות נלהבות המשתוקקות לגעת בהם. קשה היה לדמיין את הסטונס של שנת 1969, הלהקה המסוכנת והזועמת, מסכימה לעטיפה כה זוהרת.

למרות זאת, הקהל אהב את מה שראה. קוראי מגזין המוזיקה הבריטי NME בחרו בה כעטיפת השנה לשנת 1974. פילארט, המעצב, היה איש עסוק באותה תקופה, והוא עבד במקביל גם על העטיפה הפרובוקטיבית לתקליט DIAMOND DOGS של דייויד בואי. ההשוואה הייתה בלתי נמנעת, וקית' ריצ'רדס מיהר להבהיר את עמדת להקתו בדרכו הייחודית: "העטיפה שלנו תמימה לחלוטין בהשוואה לזו של דייויד. אצלנו אין שום רמז לאיבר מין זכרי". מיק ג'אגר הוסיף עקיצה משלו כלפי חברו-יריבו לסצנה: "אני מעריך את דייויד מאוד, למרות שאלבום ההופעה שלו, DAVID LIVE, היה נוראי. אם אני הייתי מקבל ביקורות כל כך גרועות, לא הייתי מקליט יותר בחיים. מה שבטוח, אני לא מעז לנעול נעליים חדשות ומיוחדות ליד דייויד, כי הוא בטח יגנוב לי את הרעיון מיד".

אבל השינוי לא היה רק ויזואלי, הוא התרחש גם בלב ליבו של האולפן. לראשונה, התקליט הופק כולו על ידי ג'אגר וריצ'רדס, שהעניקו לעצמם את הכינוי THE GLIMMER TWINS (התאומים המנצנצים). הכינוי המשעשע הזה נולד במהלך חופשה של השניים בברזיל, והוא סימל את השתלטותם המלאה על הכיוון המוזיקלי. מי ששילם את המחיר היה המפיק הקבוע שלהם, ג'ימי מילר, שהיה אחראי על כמה מהתקליטים הגדולים ביותר שלהם. "הגענו למצב שבו העבודה עם ג'ימי הפכה להרגל", הסביר ריצ'רדס. "הוא התרגל להוציא איתנו תקליט כל שנה והריגוש שלו פשוט נעלם. מיק ואני הרגשנו שיש לנו מספיק ידע כדי לעשות את זה בעצמנו".

עבור חבר להקה אחד, התקליט הזה היה שירת הברבור. הגיטריסט מיק טיילור, שהצטרף ב-1969 והפיח רוח חדשה ובלוזית בסאונד של הלהקה, הקליט את צליליו האחרונים כחבר בסטונס. טיילור, שהיה צעיר ושקט יותר משאר חברי הלהקה, חש שאינו יכול עוד להתמודד עם כמויות הסמים העצומות והאווירה ההרסנית שאפפה את הלהקה. נוסף על כך, הוא חש תסכול גובר על כך שאינו מקבל קרדיט על תרומתו לכתיבת השירים, וטען כי חלקים משמעותיים בתקליט היו פרי יצירתו. זמן קצר לאחר יציאת התקליט, הוא הודיע על עזיבתו.

בזמן אמת, התקשורת קיבלה את התקליט בזרועות פתוחות. ב-NME נכתב: "כמה שאני אוהב את התקליט הזה! הוא מספק בדיוק את מה שאמנים אחרים רק מבטיחים לנו". במגזין מלודי מייקר הכריזו: "זהו תקליט חשוב, כי הסטונס הם הדבר האמיתי ואין איש שמתקרב אליהם".

הביקורת המעמיקה ביותר הגיעה, באופן טבעי, ממגזין רולינג סטון. המבקר ג'ון לנדאו תיאר את התקליט כיצירה אפלה ומורכבת: "זהו אלבום נואש שמתריע בסוף צד אחד ש'חלומות על הלילה יעלמו עם עלות השחר', ומצד שני ש'מישהו מקשיב, לילה טוב, שינה ערבה'. זה אלבום רוק'נ'רול כי הוא כל כך אלים.

ברמה הפשוטה ביותר, האלבום עוסק בפסיכוזה של להיות בלהקת רוק'נ'רול ולעשות זאת ככוכב. ברמה אחרת יש יחסים בין להקה לקהל שלה כמטפורה ליחסים הטפילים בין גבר לאישה. כמיטב המסורת של הרוק'נ'רול, האלבום מתהדר בצורה משכנעת בחוצפה שלו. הרגע האופייני לו ביותר הוא התוף של צ'ארלי ווטס בשיר הנושא. הוא מהדהד כמו קול של רובה ציד. האלימות הזו - שמועברת באמצעות השירה, המילים והמוזיקה - הופכת את זה לאחד התקליטים המסתוריים ביותר, כמו גם האפלים ביותר של הרולינג סטונס".

באופן מפתיע, סיפור ההקלטה של שיר הנושא המפורסם, זה שלווה בקליפ בו הלהקה מנגנת באוהל מלא קצף, שונה לחלוטין ממה שנהוג לחשוב. כפי שחשף הבסיסט ביל וויימן, הגרסה המקורית הוקלטה בכלל בביתו של רון ווד, גיטריסט הפייסס דאז. "הגרסה הזו הוקלטה במקור בבית של רוני", סיפר וויימן. "מיק ג'אגר ורון ניגנו בגיטרות, וילי ויקס ניגן בס וקני ג'ונס תופף. את ההקלטה הזו הבאנו לאולפן והוספנו עליה את הנגיעה שלנו". באותו רגע איש לא שיער כי ווד, המארח, עתיד להפוך בעצמו לגיטריסט הקבוע של הלהקה ויחליף את מיק טיילור. למרבה הפלא, התקליטון עם השיר יצא כחודש לפני התקליט המלא, והפך לאחד הסינגלים הפחות מצליחים של הלהקה במצעדים עד לאותה תקופה. כך, בתקופה של שינויים גדולים, גם ההצלחה המסחרית לא הייתה מובנת מאליה, אפילו עבור הרולינג סטונס.

ב-18 באוקטובר נולד אמן הרוק'נ'רול המשפיע צ'אק ברי. לא ידוע באיזו שנה בדיוק. שנת הלידה נעה, בגרסאות שונות.

ביום זה, ה-18 באוקטובר, חובבי המוזיקה מציינים את יום הולדתו של אחד מאבות המזון של הרוק'נ'רול, הגיטריסט והיוצר צ'אק ברי. באופן שמתאים לאישיותו המורכבת, אפילו שנת הולדתו המדויקת נותרה תעלומה, כאשר גרסאות שונות מצביעות על טווח שבין 1929 ל-1932. ברי, שהלך לעולמו במרץ 2017, השאיר אחריו מורשת של צלילים וסיפורים, ואחד המפורסמים שבהם הוא סיפורו של ג'וני, הילד שידע לנגן כל כך טוב.

בשנת 1958, שחרר ברי את מה שיהפוך לאחד ההמנונים הגדולים של הרוק'נ'רול, השיר JOHNNY B. GOODE. על פניו, השיר תיאר את סיפורו של נער עני וביישן מלואיזיאנה, שלא ידע קרוא וכתוב אך החזיק בכישרון פנומנלי לנגן בגיטרה, חלום שיום אחד שמו יתנוסס באורות ניאון. האמת, כהרגלה, הייתה מעט יותר מורכבת. השיר אכן התבסס על חייו של ברי, אך עם כמה התאמות אמנותיות.

ראשית, ברי לא היה "ילד כפרי מלואיזיאנה". הוא גדל והתחנך בסנט לואיס, מיזורי. שנית, הוא לא היה אנאלפבית; למעשה, הוא ידע לקרוא ולכתוב היטב, ואף סיים לימודים מקצועיים בבית ספר ליופי עם תואר בעיצוב שיער ותסרוקות. לא בדיוק מה שהייתם מצפים מחלוץ רוק'נ'רול פרוע. השינוי המשמעותי ביותר היה בשורה שהפכה לאייקונית. במקור, כתב ברי: "הילד השחור הקטן ידע לנגן". מתוך חשש שהשורה תפגע בפוטנציאל המסחרי של השיר ותמנע את השמעתו בתחנות רדיו המיועדות לקהל לבן, הוא שינה אותה בחוכמה ל-"הילד הכפרי הקטן ידע לנגן".

ההשראה לשם "ג'וני" הגיעה מאדם אמיתי וחשוב בקריירה של ברי: הפסנתרן ג'וני ג'ונסון. ג'ונסון היה מוזיקאי מוכשר וראש הרכב, ששיתף פעולה עם ברי בכתיבת רבים מלהיטיו המוקדמים, כולל ROLL OVER BEETHOVEN ו-SWEET LITTLE SIXTEEN. שיטת העבודה שלהם הייתה פשוטה ויעילה: ג'ונסון היה רוקם את הלחנים על קלידי הפסנתר, וברי היה מתרגם אותם לריפים מחשמלים של גיטרה ומוסיף מילים שנונות.

בשנת 1953, צ'אק ברי הצטרף להרכב של ג'ונסון, SIR JOHN'S TRIO, ומהר מאוד הפך לכוכב המרכזי ולזמר המוביל. הכריזמה והנגינה שלו דחקו את ג'ונסון הצידה, והלהקה הפכה למזוהה עם ברי. למרות זאת, ג'ונסון נותר דמות מוערכת בסצנת הבלוז והרוק. הוא הוציא תקליט סולו בשם JOHNNIE B. BAD וניגן עם ענקים כמו קית' ריצ'רדס, אריק קלפטון וג'ון לי הוקר, עד למותו בגיל 80 בשנת 2005.

השותפות הזו, עם זאת, הסתיימה בצלילים צורמים. בשנת 2000, תבע ג'ונסון את ברי בטענה שמעולם לא קיבל קרדיט רשמי או תמלוגים על חלקו בכתיבת עשרות מלהיטיו של ברי, ובראשם JOHNNY B. GOODE. התיק נדחה על הסף בשנת 2002, כאשר השופט פסק כי חלה התיישנות על המקרה בשל הזמן הרב שחלף מאז נכתבו השירים ועד להגשת התביעה.

כמו מוזיקאים רבים בתקופתו, ברי לא היסס "לשאול" אלמנטים מוזיקליים משירים שאהב. ריף הפתיחה המפורסם של JOHNNY B. GOODE, אולי ריף הגיטרה המזוהה ביותר בהיסטוריה, נלקח ישירות מהפתיחה של השיר AIN'T THAT JUST LIKE A WOMAN של אמן הרית'ם אנד בלוז לואיס ג'ורדן משנת 1946. גם את צלילי הגיטרה במעברים שבין הבתים הוא שאל, הפעם מנגינתו של גיטריסט הבלוז טי בון ווקר בשיר STROLLIN' WITH BONES.

אפילו שם המשפחה בשיר, GOODE, נלקח מהמציאות. צ'אק ברי גדל בבית ברחוב גוד 2520 בסנט לואיס. בשנת 1986, שונה שם הרחוב ל"אנני מלון דרייב", על שם פילנתרופית מקומית שמימנה בית יתומים באותו הרחוב.

בשנת 1977, קיבל השיר הכרה יוצאת דופן, כזו ששום להיט רוק אחר לא זכה לה. סוכנות החלל נאס"א שיגרה לחלל העמוק את הגשושיות וויאג'ר 1 ו-2. על כל גשושית הותקן "תקליט הזהב של וויאג'ר", אוסף של צלילים ותמונות שנועד לייצג את המיטב של התרבות האנושית, למקרה שיצורים אחרים ייתקלו בו יום אחד.

ועדה בראשותו של האסטרונום הנודע קרל סייגן בחרה בקפידה את קטעי המוזיקה. לצד יצירות של באך ובטהובן, הוחלט לכלול גם את JOHNNY B. GOODE. הבחירה עוררה ויכוח קטן; היו חברים בוועדה שטענו שהשיר מיושן ושהמוזיקה האמריקנית התקדמה מאז 1958. אך בסופו של דבר, קסמו הנצחי של השיר ניצח, והוא הפך לנציג הרשמי של הרוק'נ'רול במסעו אל הכוכבים.

כאן אצלנו, השיר זכה לגרסה מקומית משעשעת של גרי אקשטיין ז"ל, שהקליט אותו תחת השם "ג'וני ביגוד והנעלה". וכך, סיפורו של הנער שידע רק לנגן בגיטרה, ממשיך להדהד – לא רק על פני כדור הארץ, אלא גם אי שם, בין הגלקסיות.

גם זה קרה ב-18 באוקטובר. מריטואלים של הרס עצמי על הבמה, דרך סשנים מפרכים באולפן ועד התפרצויות זעם שהפכו לחלק מהפולקלור, היום הזה ראה כמעט הכל מהכל.

1966: הפיצוץ המתוכנן של המי

בשנת 1966, להקת המי, שכבר טיפחה תדמית של חוליגנים מוזיקליים, הגיעה לאולפני הטלוויזיה כדי להצטלם לתוכנית הנעורים הפופולרית READY STEADY GO. כצפוי, גולת הכותרת של ההופעה הייתה האקט המסורתי של ריסוק כלי הנגינה בסופה. אך בעוד הגיטריסט פיט טאונסנד והמתופף קית' מון התייחסו לציוד שלהם כבר-חלוף, הבסיסט ג'ון אנטוויסל, "השור השקט" של הלהקה, נהג בדרך כלל לחוס על גיטרות הבס היקרות והאהובות שלו. הפעם, הוא הכין הפתעה כששבר בס משלו שם.

אנטוויסל סיפר: "בס הכינור של הופנר ששברתי בהופעה המצולמת, קניתי אותו ב-50 פאונד. זה מחיר הנחה שקיבלתי מבילי קינסלי, מלהקת המרסיז, שקנה את זה מפול מקרטני. מילאתי את הגוף של הגיטרה בנוצות ובקונפטי, ובמהלך החזרות לצילום, דפקתי אותו קלות על הרצפה, זה מיד נשבר. ניסיתי להבריג את צוואר הגיטרה בחזרה אך זה כל הזמן נשבר שוב". שבריה של אותה גיטרה היסטורית, שעברה דרך הביטלס והמרסיז לפני שהגיעה לקיצה המרהיב, נמכרו במכירה פומבית בבית סות'ביס היוקרתי בשנת 1987.

1964: הביטלס עובדים שמונה ימים בשבוע

שנתיים קודם לכן, בשנת 1964, מכונת הפופ המשומנת שנקראה הביטלס עבדה שעות נוספות. הלהקה נכנסה לאולפן לסשן הקלטות מרתוני של תשע שעות, במטרה להשלים חומרים לתקליטם הרביעי, שייקרא BEATLES FOR SALE. לוח הזמנים היה צפוף עד בלתי אפשרי; סיבובי ההופעות הבלתי פוסקים לא הותירו זמן רב ליצירה, וחג המולד התקרב בצעדי ענק. על פי החוזה, הם היו חייבים לספק לעולם תקליט חדש ותקליטון חדש, ומהר.

היום נפתח עם הקלטת השיר שנועד לתקליטון, EIGHT DAYS A WEEK. מיד אחריו, הלהקה צללה לשבעה שירים נוספים עבור התקליט. הם הקליטו מחרוזת של KANSAS CITY עם HEY HEY HEY HEY, ואז את MR MOONLIGHT. לאחר מכן, הם הקליטו את I FEEL FINE, שיועד לצאת כתקליטון נפרד לקראת חג המולד. בהמשך היום הוקלטו גם I'LL FOLLOW THE SUN, וגרסאות כיסוי לשירי אליליהם: EVERYBODY'S TRYING TO BE MY BABY של קארל פרקינס, ROCK AND ROLL MUSIC של צ'אק ברי, ו-WORDS OF LOVE של באדי הולי, שחתם את היום המפרך.

1971: קקטוס והלילה הרע בקליבלנד

בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת הסופר-גרופ האמריקנית קקטוס, שזכה לשם RESTRICTIONS. הלהקה, שהורכבה מיוצאי להקות גדולות כמו ונילה פאדג' (הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס), דטרויט ווילס (הגיטריסט ג'ים מקארטי) ואמבוי דיוקס (הזמר ראסטי דיי), הצליחה להוציא תחת ידה את אחד התקליטים הטובים בקריירה שלה. התקליט הציג רוק קלאסי במיטבו, עם צלילי גיטרה עסיסיים ומגוון סגנוני מרשים.

שם התקליט, "איסורים", קיבל משמעות אירונית במיוחד. חברי הלהקה, מוזיקאים מנוסים גם בצריכת חומרים אסורים, חוו על בשרם מפגש לא נעים עם החוק. באחד הימים באוגוסט 1971, כשהיו בדרכם ממופע בקליבלנד למיניאפוליס, טייס המטוס דיווח למשטרה על "בעיה" במטוס. עם הנחיתה, ארבעת חברי הלהקה נעצרו על ידי כוחות המשטרה המקומיים. האירוע הטראומטי הונצח בקטע הסיום של התקליט, קטע אינסטרומנטלי ופרוע שזכה לשם הראוי 'לילה מרושע בקליבלנד'. אבל עד שתגיעו לקטע הזה, יש לכם עוד שבעה קטעים לשמוע באלבום. אז קדימה, גשו עם מקל של מטאטא, חברו אליו קופסת פח ולכו לשלוף את הסברסים הטעימים של הקקטוס הזה, ושיהיה לכם בתיאבון.

1980: מבזקי חדשות מעולם המוזיקה

קפיצה לשנת 1980, והעיתון רקורד מירור דיווח ביום זה על מספר התרחשויות מעניינות. להקת דייר סטרייטס נאלצה להחליף את מיקום פתיחת סיבוב ההופעות הבריטי שלה. המופע, שתוכנן להתקיים בטרנטהאם גארדנס, הועבר לאולם ויקטוריה בהנלי עקב עתידו הלא ברור של המקום, שעמד למכירה. מחיר כרטיס עמד על 3.75 ליש"ט.

באותו זמן, דווח כי זמר הרגאיי הנודע, בוב מארלי, הובהל לבית חולים בניו יורק המתמחה בטיפול בסרטן, אך רופאיו ביקשו להרגיע את הציבור ולהסביר שאין צורך להיכנס לפאניקה.

בגזרת הרוק המתקדם, ג'ון אנדרסון, סולנה המיתולוגי של להקת יס, התכונן לסיבוב הופעות סולו ראשון, במקביל ליציאת תקליטון הבכורה שלו, SOME ARE BORN. באופן אירוני, להקת יס עצמה, עם מחליפיו, הזמר טרבור הורן והקלידן ג'ף דאונס (צמד הבאגלס), הוציאה תקליטון משלה בשם INTO THE LENS והתכוננה לסיבוב הופעות בארצות הברית.

עוד דווח כי ספרו של יו קורנוול, סולן להקת החונקים, INSIDE INFORMATION, עמד לצאת לאור, ולהקת אוריה היפ הודיעה על צירופו של חבר חדש, הקלידן הקנדי גרג דקרט, שהחליף את קן הנסלי שעזב לקריירת סולו. גיטריסט הלהקה, מיק בוקס, צוטט כאומר: "מהצליל הראשון באודישן שלו ידענו שהוא מתאים. הוא מביא רעננות ויודע לשיר, כך שנמשיך במסורת ההרמוניות הווקאליות שלנו".

1989: אקסל רוז מאבד את הסבלנות

בהופעה של הרולינג סטונס בלוס אנג'לס, אקסל רוז, סולן להקת החימום גאנז אנד רוזס, החליט לכבס את הכביסה המלוכלכת של להקתו על הבמה. הוא עצר את המופע והכריז בפני הקהל ההמום: "אלא אם כן אנשים מסוימים בלהקה הזאת יתחילו לסדר את העניינים שלהם, אלו יהיו ההופעות האחרונות של גאנז אנד רוזס שתראו. נמאס לי שיותר מדי אנשים בארגון הזה רוקדים עם מר בראונסטון". "מר בראונסטון" היה שם הקוד של הלהקה להרואין, וההתפרצות הזו הייתה סימן מוקדם לסדקים העמוקים שיובילו בסופו של דבר להעפת המתופף, סטיבן אדלר.

נולדו ביום זה

1941: נולד הבסיסט בילי קוקס, שייזכר לעד כבסיסט של ג'ימי הנדריקס בלהקותיו האחרונות.

1947: נולדה לורה נירו, זמרת, פסנתרנית ויוצרת מופלאה שנשארה פנינה נסתרת עבור רבים.  נירו מתה כאמנית מיוחדת בליבם של חובבי מוזיקה שחפרו יותר לעומק. עם כל השנים של היצירה והעשייה, נירו נותרה לא מוערכת מספיק על ידי הקהל הרחב. זמרות כמו ג'וני מיטשל או קרול קינג ניזונו מהטוטאליות של נירו ועקפו אותה בסיבוב בדרך להצלחה כלכלית והכרה בינלאומית. כשחוזרים להקשיב לאלבומים שלה בתקופה ההיא, מגלים ממתק מוזיקלי מיוחד. הרבה זוכרים לה את כשלונותיה. ביניהם הופעתה בפסטיבל מונטריי 1967 בו נירו חטפה צעקות בוז במהלך הופעתה. אך בעוד שרוב הקולגות שלה נטו לכיוון הפופ עם ניחוחות הפולק, היא העדיפה את מוזיקת הפופ שלה עם עוקץ של מוזיקת נשמה. העיבודים שהיא רקחה באלבומיה אינם שגרתיים. יש כאן עבודת מחשבה נהדרת של אמנית שיודעת היטב כיצד היא רוצה ששיריה יישמעו. ולטעמי היא נשמעת היום באלבומיה הרבה יותר מרתקת והרפתקנית מג'וני מיטשל או קרול קינג. היא לא ידעה לכתוב תווים אך ידעה היטב מה מתחולל בראשה ודאגה לזמזם ולשיר את רעיונותיה למעבד המוזיקלי שלה אז. שיריה זכו לביצועים מצד אמנים אחרים, דבר שבזכותו נשמר שמה, אך ביצועי המקור שלה הם הדבר האמיתי. ללורה נירו יש הרבה מעריצים בקרב מוזיקאים: אלטון ג'ון, טוד ראנדגרן, אליס קופר, אלביס קוסטלו, ג'וני מיטשל ורבים אחרים - ולא סתם. באמת שהיה לה את זה!

1947: נולד אלכס נאפייר, המתופף הראשון של להקת אוריה היפ. הוא תופף בהקלטת רוב שירי תקליט הבכורה של הלהקה. הוא גויס דרך מודעה בעיתון מוזיקה, תוך שהוא מתחמק בזהירות מהתנאי של הלהקה שלא לקבל חברים עם חברות או קשרים משפחתיים, בטענה מצדו שאשתו היא אחותו! כשהוא במקור מגלזגו, נאפייר הביא איתו טעימה מהשתייה הכבדה והאלימות המזדמנת של מערב סקוטלנד. "נהגנו לאסוף את אלכס בוואן לחזרות ולהופעות, ומהר מאוד הבנו שבמקום שהוא גר יש גם אישה ושלושה או ארבעה ילדים," חייך הבסיסט פול ניוטון למשמע הזיכרון. "הוא אמר שזו אחותו ושהוא נשאר אצלה עד שימצא מקום משלו. במהלך החודשים הבאים התברר באופן בוטה שזו למעשה אשתו. במשך שבועות הוא המשיך עם הסיפור, אבל בסופו של דבר הוא הודה. מבחינה כלכלית, בטח היה לו קשה לפרנס את משפחתו הגדולה עם מה שהרווחנו. אין ספק שהוא קיבל קצת כסף מהביטוח הלאומי כדי להשלים את הכנסתו, והיו טענות שונות שהוא עסק בתחומים אחרים של עשיית כסף, למרות שמעולם לא גיליתי מה הם היו בדיוק". הגיטריסט מיק בוקס: "נהגתי לנגן את הקטע הזה וכשהוא הסתיים, זה היה האות של אלכס להיכנס. לא פעם הייתי מסיים באקורד האחרון ולא שומע כלום. הייתי מסתובב ורואה את אלכס עומד עם ידיים שלובות ואומר, 'הו, זה מקסים, מיק!' ואני הייתי כזה, 'אלכס, בחייך!'" "אלכס היה איש קשוח מאוד," סיפר פול ניוטון. "היה טוב שהוא בצד שלך בקטטה, אבל לא היית רוצה להסתכסך איתו. היו לו צלקות בכל הגוף מהימים שלו בגלזגו. החבר הכי טוב שלו, היגי, היה הרואדי שלנו באותה תקופה. היגי היה טיפוס קשוח למדי, אבל אפילו הוא פחד פחד מוות מאלכס. אז תמיד היינו קצת זהירים. אם בחזרות היית אומר שהתיפוף לא ממש נכון, היית צריך להיזהר כמה רחוק אתה לוקח את זה. לפעמים הוא היה רוצה לקחת אותך החוצה כדי לסגור עניין! בסך הכל הוא היה בחור בסדר גמור, אבל היה קצת מסוכן שמישהו כזה יהיה בלהקה. אז, מכל הסיבות האלה ומהעובדה שאלכס היה עם הלהקה למעלה משנה והתפתחנו מעבר למה שהוא יכול היה להציע, היינו צריכים מתופף טוב יותר". נאפייר מת בינואר 2023.

אירועים נוספים ופרידות

בשנת 1986, נישאה כריסטין מקווי מלהקת פליטווד מק לבעלה השני, המלחין הפורטוגלי אדוארדו קינטלה.

ביום זה גם נפרדנו משני מוזיקאים מוכשרים: בוב ברונינג, הבסיסט המקורי של פליטווד מק, שהלך לעולמו בשנת 2011 בגיל 68. ופיל מילר, הגיטריסט של להקות הרוק המתקדם מאצ'ינג מול והאטפילד אנד דה נורת', שמת בשנת 2017, גם הוא בגיל 68.

ב-18 באוקטובר בשנת 1971 יצא האלבום הראשון של להקת הדלתות, ללא הזמר ג'ים מוריסון, שמת כשלושה חודשים לפני כן. עבור לא מעט מעריצים, תקליט זה כבר אינו שייך ללהקתם האהובה.

ב-18 באוקטובר 1971, חנויות התקליטים ברחבי אמריקה קיבלו משלוח חדש ומסקרן. על עטיפת התקליט ניצבו שלושה פרצופים מוכרים: הקלידן ריי מנזרק, הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור. השם שהתנוסס מעליהם היה גדול וברור: הדלתות. אבל היה חסר שם פרצוף אחד, זה שבלעדיו הלהקה נראתה כמעט בלתי נתפסת. שלושה חודשים וקצת קודם לכן, ב-3 ביולי, ג'ים מוריסון, הסולן, המשורר והכוח הכריזמטי שהניע את הלהקה, נמצא מת באמבטיה בפריס. עבור מעריצים רבים, התקליט החדש הזה, OTHER VOICES, לא באמת היה שייך לדלתות. זה היה משהו אחר.

אז מה עושה להקה בסדר גודל כזה אחרי שהסולן שלה, שהיה המרכז המוחלט שלה מכל בחינה אפשרית, נעלם לפתע מהעולם? השאלה הגדולה ריחפה באוויר של לוס אנג'לס. האם מתפרקים ותולים את הכלים? או שאולי מנסים את הבלתי ייאמן ומגייסים זמר חדש שייכנס לנעליו העצומות של מוריסון? חברי הדלתות הנותרים בחרו באפשרות שלישית, מפתיעה בהרבה. אחרי תקופת אבל והתאוששות קצרה, הם החליטו להמשיך תחת אותו המותג, אבל בלי זמר מחליף כלל.

בספרו האוטוביוגרפי שפך הגיטריסט רובי קריגר אור על הלך הרוח שלהם באותם ימים קשים. "היינו צריכים משימה", הוא כתב. "בלי תקליט חדש לעבוד עליו, היינו פשוט מסתובבים ומתפלשים בצער שלנו. הייתי רק בן עשרים וחמש. לא רק שאיבדתי חבר יקר ושותף שאין לו תחליף, עמדתי בפני הרעיון שהלהקה שלנו נגמרה והקריירה שלי הסתיימה. אם לא היינו מעסיקים את עצמנו, המשקל של כל מה שקרה היה מוחץ אותנו".

הרעיון להביא זמר מחליף נשקל ונפסל במהירות. "הרגשנו שזה עדיין מוקדם מדי", הסביר קריגר. "לרגע אפילו חשבנו לעשות תקליט אינסטרומנטלי לחלוטין, אבל אז החלטנו שניקח על עצמנו את תפקידי השירה". מבין השלושה, מנזרק נראה כבחירה הטבעית לסולן המוביל, בזכות אישיותו הבולטת. אך קריגר הודה בכנות מפתיעה: "מעולם לא ממש אהבתי את הקול של ריי. לא שאהבתי את הקול שלי יותר. עם ג'ים, הבנתי מה זה זמר אמיתי. ריי ואני פשוט החלפנו בתפקידי שירה והרמוניה ככל שיכולנו. לבד, אף אחד מאיתנו לא נשמע מצוין, אבל כששרנו יחד, זה לפחות עזר לכסות על החולשות של כל אחד".

אבל הסיפור היה מורכב עוד יותר. באופן מעט תמוה, העבודה על התקליט החלה למעשה עוד ביוני 1971, כשג'ים מוריסון עוד היה בין החיים ושהה בפריס. השלושה לא ידעו מתי, ואם בכלל, הוא מתכוון לחזור. הם החלו לעבוד על חומרים חדשים, כנראה מתוך מחשבה שמוריסון ישוב ויקליט את קולו על המוזיקה שהם יצרו. הבשורה המרה על מותו תפסה אותם באמצע התהליך, והפכה את הפרויקט למשהו אחר לגמרי.

הם ידעו שכל זמר חדש שייכנס לאולפן יספוג מיד השוואה לא הוגנת ובלתי אפשרית למוריסון. החיבור הכימי ביניהם היה כה ייחודי, שכל ניסיון לשחזר אותו עם אישיות חדשה נדון לכישלון. בראיון לאותה תקופה אמר מנזרק: "הבנו שאי אפשר להכניס עוד אישיות פנימה. היינו יחד זמן רב וארבעתנו יצרנו קו מחשבה אחיד. מישהו אחר לא יכול היה להיכנס לזה".

באופן מפתיע, לא היה עליהם לחץ חוזי. החוזה של הלהקה מול חברת התקליטים ELEKTRA הגיע לסיומו. אך לשלושה היה חשוב להישאר רלוונטיים ולהוכיח שהם עדיין כוח יוצר. הם ניגשו לג'ק הולצמן, נשיא החברה, וניהלו משא ומתן על חוזה חדש, שהבטיח להם חמישה תקליטים נוספים. הבסיסט ג'ק קונראד הצטרף אליהם כדי למלא את תפקיד הבס באולפן.

קריגר לא חסך מילים חמות על הולצמן בספרו. "זה היה כל כך נחמד מצדו להחתים אותנו שוב. הוא לא היה חייב. הוא העניק לנו הרים של עידוד, כנראה כי ידע כמה אנחנו זקוקים לזה". קריגר הזכיר כיצד חברת התקליטים קולומביה זרקה אותם בתחילת הדרך אחרי שמוריסון הופיע לאודישן תחת השפעת אסיד, ותהה אם איזושהי חברה אחרת הייתה סובלת את התנהגותו הפרועה, שכללה ריקון מטף כיבוי אש באולפן ושלל תקריות אחרות. "ג'ק תמיד עמד לצדנו", כתב. "הוא אפילו התעלם כשג'ים ניסה להתחיל עם חברה שלו. כמה ראשי חברות תקליטים היו נותנים לזה לעבור?".

הנדיבות של הולצמן הגיעה לשיא במהלך המשא ומתן על החוזה החדש. עורך דינם של הלהקה דרש מהולצמן, כטקטיקת מיקוח, לוותר על חלקה של חברת התקליטים בזכויות היוצרים על השירים, זכויות שהיו שוות הון, במיוחד לאחר שזמר כמו חוזה פליסיאנו הפך את LIGHT MY FIRE ללהיט ענק. להפתעת כולם, הולצמן פשוט הסכים. "הוא חשב שזה הוגן", כתב קריגר. "כמעט בלתי אפשרי לדמיין איש עסקים אחר שמתנהל כך".

בספטמבר 1971 החלו ההקלטות הרשמיות. קריגר הביא לאולפן שירים שכתב עוד לפני מותו של מוריסון, כולל השיר DOWN ON THE FARM, שמוריסון סירב בעבר לבצע. השמועות באותה תקופה דיברו על כך שאפילו איגי פופ נשקל לרגע כמחליף אפשרי, אך הרעיון נגנז. השלושה פרסמו הודעה רשמית בעיתון רולינג סטון והסבירו את החלטתם להמשיך לבד, כצעד טבעי ופחות שנוי במחלוקת.

לרוע המזל, הצעד האמיץ לא עמד במבחן התוצאה. התקליט שיצא התקבל בציפייה גדולה, שהפכה מהר מאוד לאכזבה. הוא הגיע למקום ה-31 בלבד במצעד הבילבורד, והסינגל המוביל, TIGHTROPE RIDE, דשדש במקום ה-71. ההר הוליד עכבר. אולי, אם שלושת חברי הלהקה לא היו שמים את פרצופיהם על העטיפה הקדמית ומבליטים בכך את העובדה שג'ים מוריסון לא נמצא איתם - המכירות היו טובות יותר.

מבקרי המוזיקה התחבטו בשאלה. מגזין רולינג סטון פרסם בינואר 1972 ביקורת קטלנית למדי: "מתברר שג'ים מוריסון היה יותר מסתם זמר. הוא היה משורר, וברור שהוא הביא את זה לגישה שלו בדלתות. אין עוררין שהלהקה הזו גיבשה זהות שהיא יותר ממוריסון, אבל התוצאה פחות טובה. החומר המוזיקלי חלש, השירה חסרת צבע והנגינה לא רלוונטית. זו עדיין להקת הדלתות, אבל ללא תשוקה או מטרה".

מגזין HIGH FIDELITY היה מעט חיובי יותר במרץ 1972: "התוצאה מספקת, כי היא מנציחה את היכולות המוזיקליות הגבוהות של הלהקה, למרות שהיא רחוקה מהמקום בו היו בתקופת מוריסון. בתחום השירה יש בעיה. מנזרק נשמע לעיתים מנסה לחקות את מוריסון באופן דרמטי שאינו משכנע. אולי זה ישתפר בהמשך".

בסופו של דבר, ההימור לא הצליח. ג'ים מוריסון היה יחיד ומיוחד. חבריו ללהקה, מוכשרים ככל שהיו, פשוט לא היו הדברים האלו שעשו אותו. התקליט OTHER VOICES לא היה תאונת רכבת מוחלטת, אבל הוא היה רחוק שנות אור מהציפיות מלהקה במעמדם, ובמהרה שקע למצולות ההיסטוריה של הרוק, כקוריוז אמיץ אך כושל.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים