רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 באפריל (18.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אומרים שבורות היא אושר, אך האושר אינו בורות – הוא בדיוק ההפך ממנה: ידע. אנשים רבים נשלטים על ידי פחד. זה מזכיר לי את מה שאמרתי קודם על אותם אנשים בליברפול שהכירו אותנו בימינו הראשונים, וכיום מנהלים את פסטיבלי הביטלס. לכולם הייתה הזדמנות טובה לעזוב את העיר כשהלהקה עזבה; הם יכלו להוביל תוכניות טלוויזיה משל עצמם ולהתפתח לכיוונים שונים. במקום זאת, הם העדיפו להיות דגים גדולים בבריכה קטנה.

הפחד מכישלון הוא גורם מעכב בחיים; הוא מונע מאנשים לצבור ידע או להבין דברים לעומקם. לכן, כשמציגים בפניהם מערכת שלמה של רעיונות רוחניים שאינם מוכרים להם, הפחד משתלט. הם חשים דחף להרוס אותם, לקטול אותם.

ביסודו של דבר, אני מרגיש בר מזל שהבנתי מהי מטרת החיים. אין טעם למות לאחר שעברת את חייך מבלי לדעת מי אתה, מה אתה או מהי תכלית הקיום. וזה כל העניין. אנשים התחילו להתרעם כשהצהרתי שהמטרה היא לבטא אהבה לאלוהים – מימוש עצמי. אני מודה, הייתה תקופה שבה ניסיתי לחלוק זאת עם כולם; כיום איני טורח לעשות זאת, אלא אם כן אני נשאל במפורש. אני עדיין כותב על כך בשירי, אך כעת זה פחות גלוי ויותר מרומז. אני דוגמה גרועה מאוד לאדם רוחני" (ג'ורג' האריסון בשנת 1979)

ג'ון לנון - הופעה אחרונה בהחלט! ב-18 באפריל בשנת 1975 הנהיג ג'ון לנון בפעם האחרונה בחייו הופעה מול קהל צופים.

באותה תקופה ג'ון לנון כבר היה מאושר עד הגג (הרבה יותר מהגג בהופעה עם הביטלס - זה בטוח!) ונהנה מכל רגע בחיים שלו בניו יורק. הסיבות לשמחה היו רבות ומוצדקות; אשתו, יוקו אונו, נכנסה להיריון עם בנם שון, ושופט בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק ביטל את צו הגירוש שעמד נגדו במשך שנים. ההחלטה הזו שמה קץ למאבק מתיש מול ממשל ניקסון ובסופו של דבר איפשרה לאקס ביטל להישאר בארצות הברית ולהשיג את הגרין קארד הנחשק. לנון סיים גם מאבק משפטי ממושך על תמלוגי כתיבת שירים מול המוציא לאור שלו, ודווקא הפשרה המשפטית הזו היא מה שהובילה אותו לעלות על הבמה במלון WALDORF ASTORIA בניו יורק לכבודו של אותו מו"ל.

האירוע המדובר נקרא SALUTE TO SIR LEW GRADE והוא היה משדר טלוויזיוני חגיגי ועתיר כוכבים שאורגן לכבוד איש הטלוויזיה והקולנוע הבריטי לו גרייד. לו גרייד היה איש עסקים ממולח שבשנת 1969 תמרן את לנון ופול מקרטני בצעד עסקי קר עד שהשתלט על הבעלות על שיריהם דרך חברת NORTHERN SONGS. כאשר השניים פנו לקריירות סולו, הגיש נגדם גרייד תביעות משפטיות קשוחות, ולנון לא נשאר חייב והגיש תביעה שכנגד. המלחמה בבתי המשפט החלה לאחר שגם ג'ון וגם פול החלו לחלוק את קרדיט הכתיבה של שיריהם החדשים עם נשותיהם, יוקו אונו ולינדה מקרטני. מהלך זה קיצץ בחצי את הכנסותיה הפוטנציאליות של חברת ההוצאה לאור של גרייד, ATV, בטענה שמחצית מהכסף עברה ישירות לנשים שלא יודעות לכתוב מוסיקה ושמן ניצב בקרדיט רק כדי לספק צינור לחליבת הכסף.

מקרטני זכה בסופו של דבר בתביעתו הפרטית, אך לנון נאלץ להתפשר עם איש העסקים הבריטי. הפשרה הזו הפכה את חברת ATV למוציאה לאור של כל שיריו החדשים של לנון בשנת 1974, כולל אלו שהופיעו בתוך התקליט המצליח WALLS AND BRIDGES. כחלק מההסדר ומהרצון לשמור על יחסים תקינים למראית עין, לנון הסכים להופיע בערב ההוקרה לגרייד. לכן, כאשר לנון עלה לבמה כדי לחלוק כבוד לכאורה לגרייד, הוא לא נמנע מלהביע את דעתו האמיתית עליו בדרך יצירתית ומשעשעת במיוחד.

לנון הופיע עם חליפת עור אדומה בוהקת וביצע שלושה שירים: SLIPPIN' AND SLIDIN', STAND BY ME, וגם IMAGINE. הלהקה שליוותה אותו הופיעה עם מסכות שנוצרו במיוחד ונחבשו על העורף שלהם, כך שנראה כאילו יש להם פרצופים משני הצדדים. המסכות הללו נועדו לשקף את דעתו של לנון על הדו-פרצופיות של לו גרייד. "זו הייתה התייחסות לעגנית לרגשותיי כלפי אישיותו של לו גרייד", אמר לנון בהמשך, כשנשאל על המיצג הוויזואלי המוזר. ביקורת נוספת נגד גרייד הופיעה על תוף הבס של הלהקה, עליו נכתב בקיצור BOMF. אלו היו ראשי תיבות של BROTHERS OF MOTHER FUCKERS וזה היה שמה המקורי של להקת הליווי של לנון, ששונה באותו ערב לשם התמים והסטנדרטי יותר ETCETERA כדי לא להרגיז את מפיקי הטלוויזיה של רשת ITC.

המופע לכבוד לו גרייד נערך מול קהל של ידוענים רבים מהשורה הראשונה של הוליווד, שישבו באולם המפואר וצפו בלנון נותן את תצוגת התכלית האחרונה שלו. בין האורחים היו ג'ורג' סיגל, ויליאם קונרד, שירלי מקליין, קירק דאגלס, ג'ין קלי, גולדי הון ולורן בקול. אבל למרות האווירה החגיגית, המתח בין האמנות לביזנס ריחף באוויר לאורך כל הערב הנוצץ הזה. אין ביזנס כמו השואו-ביזנס, ככה אומרים - נכון?

אחחח... איזו חתונה! ב-18 באפריל בשנת 1969 נערכה חתונה גדולה בין שני סלבריטאים: הזמרת לולו ואיש הבי ג'יז, מוריס גיב.

והסיפור המופלא הזה התחיל בכלל במקום שבו כל הקסם קרה בשנות השישים – מאחורי הקלעים של תכנית הטלוויזיה המצליחה TOP OF THE POPS. לולו הסקוטית הייתה אז כוכבת ענקית בת 20, אחרי הלהיט שלה TO SIR WITH LOVE, ומוריס היה מוזיקאי מוכשר בן 19 שכבש את המצעדים עם שני אחיו תחת המותג הבי ג'יס. הניצוצות עפו באוויר מהר יותר מקצב של תופים במועדון לילה נחשב. השניים התאהבו במהירות מסחררת ובסופו של דבר החליטו למסד את הקשר ולהתחתן באותה שנה.

לולו נזכרה ברגעים ההם ואמרה: "חשבתי שמוריס חמוד. הוא לקח אותי לדייט ואף פעם לא ציפיתי שיגיע מזה הרבה, אבל למעשה מערכת היחסים בינינו גדלה. אבל להפוך את מה שהיה בינינו לקשר קבוע היה הדרך השגויה לתאר את מה שקורה בינינו. התנהלות לא יציבה עשויה לסכם טוב יותר את הדרך שבה נפלנו זה עם זה".

בני הזוג הנרגשים בחרו להתחתן בכנסיית סנט ג'יימס בג'רארדס קרוס, עיירה ציורית ושקטה בבקינגהמשייר שבאנגליה, שהפכה באותו יום לזירת קרב של ממש עבור צלמי הפפראצי. בגלל לוח הזמנים הצפוף והמחויבות המקצועית של הכלה, הם נאלצו לדחות את ירח הדבש המתוכנן שלהם במקסיקו שטופת השמש עקב הופעתה של לולו באירוויזיון שנערך במדריד.

לולו קיוותה מאוד לשמור על תוכניות החתונה שלה בסוד ולחמוק מההמולה, אבל התקשורת לא יכלה לשמור את הסוד וביום החתונה גילתה את המיקום. כאלף מעריצים ואנשים סקרנים מילאו כל פינה בשטח הכנסייה. המצב הפך לכאוטי כאשר כמה צעירים נפגעו כשהקהל המשולהב, שחיכה בסבלנות במשך שעה ארוכה, זינק קדימה ברגע שלולו הגיעה ברכב הרולס רויס הירוק והיוקרתי שלה, באיחור אופנתי של 20 דקות. הכלה הצעירה נדהמה מההמולה סביבה והתחננה בפני הקהל שיאפשרו לה לעבור ולהיכנס פנימה.

המשטרה המקומית נאלצה להתערב ויצרה חלל קטן כדי לאפשר לכלה להגיע אל דלתות הכנסייה, כשבפנים המתין לה מוריס הלבוש בחליפת סיכה לבנה מרשימה. לצדו עמד השושבין הנאמן, אחיו התאום רובין גיב, שנישא בעצמו רק שלושה חודשים לפני כן למולי הוליס. האח הבכור בלהקה, בארי גיב, הגיע למקום 10 דקות לאחר תחילת הטקס. בארי לא הסתיר את דעתו והתנגד מוקדם יותר לחתונה הזו, כשהוא טוען בתוקף שהזוג פשוט צעיר מדי בשביל צעד כזה משמעותי.

לאחר טקס דתי שארך חצי שעה בראשותו של הכומר גורדון הריסון, נלכד הזוג הטרי בתוך מבנה הכנסייה למשך 10 דקות נוספות, פשוט כי הקהל בחוץ סירב להתפזר. רק לאחר שפונה שביל למכונית הממתינה שלהם, הם הצליחו לצאת. הם בילו כמה דקות בבית הוריו של החתן בן ה-19 בג'רארדס קרוס כדי להסדיר נשימה לפני שנסעו ללונדון לקבלת הפנים המפוארת שלהם. באותם רגעים של אושר, לולו הצהירה שהיא רוצה לצמצם את עומס העבודה שלה, להפסיק להקליט כל תקליט חדש בלחץ, ולהתרכז במשפחתה ובללדת הרבה ילדים.

אבל למרבה הצער, המציאות של חיי הזוהר לא תמיד נראית כמו על עטיפת תקליט נוצצת. הדברים לא הסתדרו עבור הזוג, שכן נאמר כי מוריס נאבק באלכוהוליזם באותה תקופה, מה שהעיב על היחסים. הלחץ של קריירות בינלאומיות והגיל הצעיר עשו את שלהם. לולו סיכמה את החוויה במבט לאחור: "חשבנו שאנחנו מלך ומלכת העולם והיינו מדהימים. השתייה הייתה חלק מזה, אבל לא היינו צריכים להתחתן מלכתחילה. היינו צריכים לקיים רומן ותו לא. החלטתי שזה חייב להיגמר. הוא לא רצה שזה ייגמר וזה כאב לו. לגמרי אהבתי והערצתי אותו אבל מאוהבת בו? כנראה הייתי מאוהבת ברעיון של להתאהב".

בספר שהיא כתבה היא הוסיפה: "בעיני העולם, הנישואים שלנו נראו מושלמים. לא ניסיתי לשנות את התפיסה הזו. לא רציתי שאף אחד ידע איך זה באמת. הייתי מותשת הרבה זמן ונוטה יותר ויותר לבעיות ברונכיט ודלקות גרון. לפעמים נרדמתי בחדר ההלבשה לפני הופעה. לחץ העבודה והוויכוחים עם מוריס גבו ממני מחיר פיזית. בשלב מסוים סבלתי מהתכווצויות נוראיות ואף אחד מהרופאים לא ידע למה. זה אובחן כזיהום והייתי מרותקת למיטה במשך שבועות. מוריס רצה להישאר איתי אבל היה באמצע הקלטות אלבום. בזמנים כאלה ידעתי שאני עדיין מאוהבת בו. הרגשתי אשמה. על מה יש לי להתלונן? הייתי נשואה לגבר שהעריץ אותי. טיילתי בחופשות באיביזה ובסן מוריץ. החברים שלי היו מצליחים, יצירתיים ומוכשרים. אמי ואבי הצליחו לקיים נישואים עם בעיות חמורות הרבה יותר. הייתי אנוכית ולא בוגרת. באותו הזמן, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעבור את מה שההורים שלי עברו. הלחימה והתוקפנות שלהם השפיעו על חייהם של ילדיהם. לא רציתי שזה יקרה אם מוריס ואני נקים משפחה. אבל ככל שאהבתי אותו, הוא היה יכול להיות מתסכל ביותר. הוא נהג לספר סיפורים פנטסטיים, אבל חלקם התבססו יותר על אמת מאחרים. זה לא הפריע לו בכלל. במהלך ראיונות הייתי יושבת לידו ומקשיבה לו מספר אנקדוטות על איך הכרנו או על האנשים שהוא הכיר. כל הזמן הזה הייתי חושבת, מה לעזאזל הוא אומר? זה לא קרה. אני זוכרת אותו מספר סיפור בראיון רדיו על

הזמן שבילינו את סוף השבוע עם ג'ון לנון ויוקו אונו. אחרי זה אמרתי לו, 'אף פעם לא עשינו את זה'. הוא פשוט משך בכתפיו. זה לא היה אכפת לו. בפעם אחרת היה זה ג'ון בונהאם שעצר את מוריס באמצע הסיפור וגילה את הבלוף שלו. שוב, מוריס פשוט התעלם מזה. אני לא יודעת למה הוא הרגיש צורך לייפות או להגזים

באירועים. אולי זה היה קשור להשפעתו של המנהל שלו, רוברט סטיגווד, שמעולם לא נתן לאמת לעמוד בדרכה של הצלחת הפרסום של הבי ג'יס. אם עושים זאת מספיק פעמים - בוודאי יגיע הזמן שבו מתחילים לשכוח מה אמיתי ומה המצאה".

כמו כן, היא סיפרה על הרגע בו הבינה מה עליה לעשות: "הרגע המכריע עבורי הגיע בסוף 1972, כשפניתי לרופא הנשים שלי, ג'ורג' פינקר. הוא היה אדם מקסים, שמאוחר יותר יילד את שני התינוקות של הנסיכה דיאנה. במהלך בדיקה רגילה במשרדו ברחוב הארלי, הוא אמר, "אז עכשיו, אחרי שאתם נשואים זמן מה, אתם חושבים על ללדת ילדים?" זו הייתה שאלה פשוטה למדי, ובכל זאת פרצתי בבכי. לא יכולתי להאמין לזה וגם הוא לא. "אוי, אלוהים," הוא התרגש, "אני מצטער אם הרגזתי אותך". התכופפתי בבכי. זה היה כמעט כמו שחרור. הוא הושיט לי את הממחטה שלו וחיכה עד שארגע. "אני עדיין לא יכולה להביא ילדים", לחשתי.

"למה?" "אני לא בטוחה... כרגע הדברים קשים. מוריס ואני..." לא יכולתי לסיים. "ובכן, אם יש לך קשיים בנישואין שלך אני מכיר מישהי שאת יכולה לדבר איתה", הוא אמר בעדינות. "היא פסיכולוגית ויועצת

ליווי זוגי..." הלכתי לראות אותה כמה ימים לאחר מכן, מרגישה חרדה ותסכול.

לא חשבתי שאוכל לדבר על מוריס, אבל היא דיברה מאוד ברוגע ובעדינות. "אני לא יודעת אם אני יכולה להביא ילדים לעולם", אמרתי בדמעות. "אני לא יודעת אם הנישואים שלי... אני לא יודעת... אני פשוט..." לא הצלחתי להוציא את המילים. הן נתקעו לי בגרון. היא שאלה שאלות מאוד רלוונטיות וסיפרתי לה על מוריס, ועל המריבות וכמה אומללה הפכתי. איך אני יכולה בכלל ללדת ילד? זה יהיה אסון. אחרי שעתיים של שפיכת ליבי הייתי מותשת. הסתכלתי עליה, בתקווה לתשובה. "את יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות", היא אמרה. "למה את מתכוונת?" "את כבר יודעת את התשובה". "את אומרת שאני צריכה לעזוב את הנישואין?" "רק את יכולה לקבל את ההחלטה הזאת. את צעירה. גם מוריס. אם תחליטו שהנישואין לא יכולים לעבוד, לשניכם יש הרבה זמן למצוא מישהו אחר..." "אנחנו לא יכולים פשוט להיפרד לזמן מה... לעשות פרידה בניסיון?" "את יכולה לעשות את זה", היא אמרה. "אולי הדברים ישתפרו. באותו הזמן, זה יכול גם להיות שאת נמנעת ממה שבלתי נמנע. הדבר הראשון שאת צריכה להחליט הוא אם יש משהו ששווה לשמור עליו". שוב דמעתי. באותו רגע הבנתי שהנישואים שלי חייבים להסתיים. איך הייתי אמורה לספר למוריס? אלוהים אדירים! הוא ישתגע. הוא עדיין מאוהב בי. "תרצי לשלוח אותו אליי?" היא אמרה. "אני אדבר איתו". בבית באותו ערב סיפרתי למוריס מה אמרה היועצת. הוא לא הקשיב. "אין שום דבר רע בנישואים שלנו. את פשוט מרגישה מותשת. אנחנו צריכים לקחת חופשה. בואי ניסע לאיביזה..." "אני לא יכולה. אני צריכה לעבוד." "תבטלי את הקונצרטים. את צריכה הפסקה". התחננתי בפניו שיראה את היועצת, אבל הוא המשיך לסרב. עד שהצבתי אולטימטום. במשך השבועיים הבאים התקשרתי אליה ושאלתי, 'הוא קבע פגישה?' 'לא' 'הוא אמר שהוא הולך להתקשר אליך'. 'הוא לא התקשר'.

כשהתעמתתי איתו על זה הוא טווה סיפור נוסף על למה הוא לא התקשר. זה הפך להרגל. הוא תמיד היה עד

לתאונות נוראיות, או שהיה צריך לחלץ חתולים מעצים. ידעתי שזו הכול פנטזיה. 'אתה חושב שאני טיפשה?' צרחתי. "אתה באמת מצפה שאני אאמין לזה?" הוא נראה פגוע ושאל מדוע אני כל כך קשה איתו. זה נמשך במשך שבועות. התחלתי לבדוק את הסיפורים שלו כדי שאוכל להוכיח שהוא משקר. הוא עדיין התעקש איתם ואני התעצבנתי עוד יותר. הכיתי אותו וניערתי אותו פיזית, רציתי לגרום לאמת לצאת מבפנים. מוריס היה נשמה כל כך עדינה שהוא לא הגיב. הוא ידע שאני חצי משוגעת. היו לי כאבים בכל הגוף. הלכתי לרופא ועברתי עשרות בדיקות, משוכנעת שיש לי מחלה מסתורית כלשהי. זה התברר כתסכול. הייתי כל כך מתוחה ומפותלת מבפנים שהכל כאב.

בחג המולד עשינו הצגה למשפחותינו. המשכתי לומר בראיונות שהכל בסדר, ולא רציתי שחיי הפרטיים ינותחו בדפי מגזינים ועיתונים. בתחילת השנה החדשה, מוריס היה אמור לצאת לסיבוב הופעות באמריקה ואני טסתי להונג קונג לפסטיבל אמנות. החלטנו שעד שאחזור הוא כבר יעזוב את הבית. אף אחד מאיתנו לא הזכיר את

המילה גירושין. לעת עתה פשוט נישאר חברים. ההודעה הרשמית תפסה את כולם בהפתעה. צלמים ועיתונאים הקימו מחנה מחוץ לבית ועקבו אחריי אל האולפנים וממנו. מוריס ואני הסכמנו לומר כמה שפחות ולא לתת ראיונות. חייכתי חיוך רחב וניסיתי להתעלם מהשאלות. כמה ימים לאחר מכן, מוריס טס מלונדון כדי להצטרף לאחיו. הוא הפר את ההסכם שלנו ודיבר עם עיתונאים, ואמר שהוא נסער ומבולבל. 'אני לא רוצה לעזוב אותה. אני עדיין מאוהב בה. עשיתי הכל כדי לרצות אותה. הייתי רוצה שיהיה לנו ילד, אבל היא תמיד עבדה'. זעמתי. פרסמתי את ההצהרה היחידה שאי פעם עשיתי על נישואיי, והכחשתי שהפרידה קשורה לקריירה שלי".

מוריס, מצדו, טען בראיונות מאוחרים יותר כי לא היה מאוהב בלולו מלכתחילה אלא פשוט אהב את שמחת החיים האדירה שלה. אאוץ'!

השניים, שהיו פעם הזוג הכי מדובר במדורי הרכילות, התגרשו סופית בשנת 1974 והלכו כל אחד לדרכו המקצועית והאישית. לולו המשיכה להיות אייקון תרבותי ומוריס המשיך להוביל את הבי ג'יס לפסגות חדשות עם תקליט אחרי תקליט שכבשו את העולם.

הגיטריסט שפוטר בבעיטה מהלהקה שהוא הקים! ב-18 באפריל בשנת 1970 הופיעה להקת יס בקולג' בריטי בשם LUTON. זו הייתה ההופעה האחרונה שלה עם הגיטריסט המקורי, פיטר בנקס.

בימים ההם ניצבה להקת יס על פרשת דרכים. חבריה היו מלאי כישרון מופלא ואמביציה חסרת גבולות. מאחוריהם כבר עמדו שני אלבומים שהקליטו (השני, TIME AND A WORD, טרם יצא לחנויות), ובלוח הזמנים העמוס שלהם הופיע התאריך במכללת לוטון לטכנולוגיה – יום שבת, 18 באפריל 1970 – כעוד תחנה בסיבוב ההופעות. לצדה של יס עלו לבמה גם הלהקות MIGHTY BABY ו-TINY CLANGER. להקת יס עלתה לבמה בהרכב שכלל את ג'ון אנדרסון בשירה, כריס סקווייר בבס, ביל ברופורד בתופים, טוני קיי באורגן ופיטר בנקס בגיטרה. זה היה הרגע שבו ההרכב המקורי של יס (הרכב שאני ממש אוהב!) התפרק, מה שסלל את הדרך לנסיקתה של הלהקה למעמד של מלכת הרוק המתקדם העולמי, זמן קצר לאחר מכן. ומה שקרה שם, באותו ערב של 1970, לא היה פרידה ידידותית; המתחים העמוקים וחילוקי הדעות האמנותיים שהתבשלו בתוך הלהקה גבו את מחירם.

פיטר בנקס לא היה רק הגיטריסט הראשון של יס; הוא היה אבן יסוד בזהותה של הלהקה. הוא זה שהציע את שם הלהקה, מתוך חיפוש אחר שם קצר ואפקטיבי בסגנון להקת המי אותה הוא העריץ. עם זאת, נטיית האלתור שלו – שהובילה אותו לנגן סולואים באופן שונה כמעט בכל פעם – התנגשה עם הרצון הגובר של הלהקה בעיבודים מורכבים ומדויקים יותר. ההחלטה להדיח אותו מהלהקה גובשה לקראת סוף הקלטת האלבום השני, כשהיה ניכר שהוא אינו מסתדר כלל עם מפיק האלבום, טוני קולטון, עד כדי הגעה לטונים צורמים של צעקות ואיומים. כשקולטון דרש מבנקס לנגן באולפן בסגנון ג'ימי פייג' - בנקס רצה להכות את המפיק עם הגיטרה שלו. עד כדי כך הוא נעלב.

המתחים המבעבעים בתוך יס הגיעו לנקודת רתיחה במהלך יצירת התקליט הזה. הזרז, שצוטט רבות בדיווחים על עזיבתו של בנקס, היה החלטתם של ג'ון אנדרסון וכריס סקווייר לשלב תזמורת מלאה בהקלטות. עבור בנקס, זו לא הייתה התפתחות מבורכת. הוא ראה בכך רעיון מטופש ונחרד לגלות שתרומותיו לאלבום הונמכו לטובת צלילי התזמורת, שניגנה תו-אחר-תו תפקידים שהוא עצמו יצר עבור הגיטרה שלו. כלומר, הרעיונות שלו נגנבו לטובת אחרים. במבט לאחור, בנקס הודה בחלקו בסכסוך והציג את עצמו בגילוי לב כעקשן שהעריך יתר על המידה את חשיבותו ללהקה במהלך ההקלטות. התנהגותו, כפי שהודה בעצמו, תרמה ככל הנראה לפיטוריו.

פיטר בנקס: "הועפתי לאחר ההופעה הזו, שלדעתי לא הייתה רעה אך גם לא טובה במיוחד. הם הנחיתו עליי את הבשורה בחדר ההלבשה מיד לאחר שירדנו מהבמה. ג'ון (אנדרסון) היה זה שאמר לי את זה, כשכריס (סקווייר) עומד לצדו. למעשה, טוני (קיי) וביל (ברופורד) לא ידעו על כך דבר עד לאותו רגע – את זה גיליתי רק מאוחר יותר. ג'ון אמר לי שנראה לו שעדיף לי וללהקה שאעזוב. הוא החל למנות את הסיבות, אבל בשלב הזה כבר איבדתי את העשתונות והתפוצצתי; צרחתי עליו שלא ייתן לי שום סיבות מזורגגות. לא רציתי לדעת, וכנראה הייתי במצב של הלם. ארזתי את הגיטרה שלי, אבל הבעיה הייתה שלא יכולתי פשוט לטרוק את הדלת וללכת, כי כולנו הגענו במכונית אחת למקום שהיה די רחוק מהבית שלי. נאלצתי לנסוע איתם כל הדרך חזרה ללונדון. הנסיעה הביתה הייתה מתוחה מאוד; השתיקה הייתה רועמת. אם מישהו היה מעז לומר לי משהו בנסיעה הזו, סביר להניח שהוא היה חוטף ממני מכות. כל זה בא לי בהפתעה גמורה. לא היה לי שמץ של מושג שאפוטר מהלהקה שאני כה אוהב".

כך הוא אמר אז למלודי מייקר: “בחודשיים האחרונים לא הגיעה המוסיקה של הלהקה למקום כלשהו. הקהל נהנה מזה, אבל הנגינה שלי לא הייתה טובה מספיק וחשתי שאני עומד במקום. אני חושב שזה קורה לכל מוסיקאי - מגיעים לשיא מסוים ואז אתה משתפר או נחנק. אז לנגן עם מוסיקאים אחרים עדיף לי וללהקה”. בכתבה נמסר שהפרידה שלו מהלהקה הייתה ביחסים טובים ושהוא עדיין חולק דירה עם מתופף הלהקה, ביל ברופורד. הוא הוסיף שיילך להופעות שלהם. “אנשים היו נחמדים אליי באופן מפתיע. אני חושב שיס תהיה להקה טובה אף יותר”.

אבל בספרו האוטוביוגרפי גילה בנקס שהפרידה לא היתה כה ידידותית: “ידעתי שיס ימשיכו בלעדיי. בזמנו קיוויתי שהלהקה תתמוטט. ממש שנאתי את האנשים בה. עדיין חלקתי דירה עם ביל ברופורד ולא דיברנו זה עם זה במשך שבועות. נהגתי לראות אותו במטבח ורק החלפנו מבטים מקפיאים. הראשון שדיברתי איתו על העפתי מהלהקה היה המנהל, רוי פלין. הוא ממש היה מצוברח מזה. הוא גם לא ידע שזה יקרה. ביל ברופורד עזב את הדירה בה גרנו ביחד. הוא היה ממש קר כלפי המצב הזה, אבל כך תמיד מתנהג ביל. טוני קיי היה יותר סימפטי כלפיי. ניסיתי לדבר איתו על המצב, אך לא היה לו מה לחדש לי. בזמנו לא האמנתי לשניהם, שהם לא ידעו שהולכים להעיף אותי מהלהקה. עבורי זה היה כמו זוגיות שהתפרקה. זו הייתה טראומה. הבנתי שאין לי שום סיכוי להמשיך עם יס. ההכנסה היחידה שלי הייתה מהלהקה, אז רוי פלין דאג שאקבל כסף בשבועות הבאים. דאגתי לקבל את כל הציוד ששייך לי מהלהקה. השנה שבאה לאחר מכן הפכה לתקופה מעורפלת אחת גדולה. שתיתי המון וניסיתי לפצות על האובדן. לא חשבתי לרגע להפסיק לנגן.

כמה שנים לאחר מכן קראתי ראיון בו ג’ון אנדרסון אמר: 'ובכן, מישהו היה חייב ללכת. אם זה לא היה פיטר - אז היינו מעיפים את טוני'. למען האמת, אני עדיין לא מבין מדוע הועפתי מהלהקה. בזמנו לא רציתי לדעת והיום אני כבר לא מעוניין לדעת. אולי זה בגלל שלקחתי צעד לאחור בתהליך. אולי זה בגלל שלא תרמתי בתהליך כתיבת השירים כמו לפני כן. להקת יס עבדה כך שמי שצועק הכי חזק, מקבל את הדרך שלו. אולי לא הייתי אסרטיבי מספיק. אולי לא הבאתי מספיק רעיונות, אבל רעיונות שהבאתי - ג’ון וכריס נהגו לקחת אותם ולשים עליהם את הקרדיט שלהם. לא הבנתי את זה בזמנו. אולי הייתי האיש הכי שקט בלהקה אז. נראה לי שמה שקרה לי עם טוני קולטון, המפיק של התקליט השני, הוא שגרם להעפתי מהלהקה. סיבה נוספת יכולה להיות הבעיות הניהוליות בלהקה. הייתי נגד פיטוריו מהלהקה. הוא השקיע את כל מה שיש לו בנו. אפילו אמרתי, בספונטניות כעוסה, 'אם רוי הולך - אז גם אני'. אני זוכר שאמרתי זאת וזה הוביל להמון צעקות. כנראה מישהו מהם זכר היטב את מה שאמרתי ובא להשתמש בזה נגדי”.

עבור בנקס, הפיטורים היו הלם עמוק. מאוחר יותר הוא הודה כי חש אבוד ולא ידע מה יהיה הצעד הבא שלו, מה שהוביל אותו להידרדרות לאלכוהול וסמים מיד לאחר מכן. ניסיונותיו להקים להקה חדשה סוכלו בתחילה בשל הקושי למצוא מוזיקאים מתאימים שאינם מחויבים להרכבים אחרים. למשך כחצי שנה, בסוף 1970, הוא הצטרף להרכב הבלוז-רוק BLODWYN PIG, כמחליף של הגיטריסט מיק אברהמס. למרות שהוא נהנה מהחברה שם, הוא הרגיש שהחיבור המוזיקלי לא צלח; ניסיונותיו להכניס עיבודים מורכבים יותר התנגשו עם הסגנון הישיר של הלהקה. רק בשנת 1971 מצא בנקס הרכב יציב יותר, והקים את להקת FLASH.

הפנדאנגו של טקסס! ב-18 באפריל בשנת 1975 יצא האלבום !FANDANGO של להקת זיזי טופ.

אוקי, קודם כל אבהיר דבר אחד ברור; אני מאד אוהב את זיזי טופ של הסבנטיז. אם תשאלו אותי מה יש בלהקה הזו - אגיד ללא היסוס: יש בה חשמל, יש בה זיעה ויש לה גישה! אותי לא מעניינים להיטי הלהקה מהאייטיז (השיר LEGS או GIMME ALL YOUR LOVING) שרופדו עם קליפים ל-MTV. אני תמיד אשמח לשים על הפטיפון שלי תקליט של השלישייה ממה שקדם לזה. וכן, זה מדהים לגלות בעיתוני הפופ שפורסמו בסבנטיז בארצנו (וקראתי את רובם!) שהשם "זיזי טופ" כלל לא הודפס בהם. הלהקה הזו כמעט לא הייתה קיימת בכלל בשטח שלנו.

ובכן, האלבום המדובר חולק לשני עולמות שונים. הצד הראשון נלקח מהופעה חיה שהוקלטה במועדון THE WAREHOUSE בניו אורלינס בשנת 1974. נו, זה אותו מועדון בו ג'ים מוריסון הופיע, כמה שנים קודם לכן, בפעם האחרונה בהחלט עם הדלתות. אבל אם מוריסון הראה שם את אחת ההופעות הכי פאתטיות שלו, אז באותם רגעים על הבמה עם זיזי טופ, הלהקה הציגה את עצמה כהרכב מגובש בהחלט. הם פתחו בנגינת בוגי תזזיתית עם THUNDERBIRD. איזה יופי זה! הסאונד אורגני וגורם לי ממש לרצות להיות שם, עם כוס בירה, שיער ארוך, ג'ינס מרוט ואיזה אופנוע כבד שלי שחונה אי שם בחוץ. משם ההופעה נשפכת לקאבר של אלביס פרסלי, JAILHOUSE ROCK. אוקי - במקרה הזה אני מעדיף את המקור בהרבה. הכבדות של הביצוע הזה מוציאה קצת את העוקץ, לטעמי. אבל ההופעה מקבלת בעיטה עם מה שבא אחר כך - BACKDOOR MEDLEY, שממחיש היטב מה זה היה להיות אז בהופעה של הזיזי טופים.

ואז הופכים את הצד של התקליט ומגלים את זיזי טופ האולפנית שפותחת מבערים עם NASTY DOGS AND FUNKY KINGS. זה הוקלט באולפני ARDENT בממפיס. זה רוק אלגנטי, קצר, גרובי ומדויק שמייצג את מוזיקת הרוק הטקסנית במיטבה. ריף הגיטרה מלא בסטייל פ'אנקי ויש פה סולו גיטרה עצבני שרק בילי גיבונס יכל לספק. אי אפשר היה להתעלם מהשימוש בגיטרות שהוקלטו בערוץ כפול כדי להשיג את אותו סאונד שמן ומוכר של ההרכב - וזה אדירררר. ואחרי זה מגיעה הבלדה הבלוזית BLUE JEANS BLUE. האמת? אני לא תמיד נהנה מבלדות בלוז - אולי כי אני כבר יודע לאן האקורדים הולכים. אבל משהו בהפקה ובנגינה פה מושך אותי. איזה סאונד יבש ונפלא! ממש מרגיש את הלהקה מנגנת לידי.

ושימו לב לאנרגיה של HEARD IT ON THE X, שיר מקפיץ במשך שתי דקות ועשרים וכמה שניות בלבד. מדובר במחווה לתחנות הרדיו המקסיקניות החזקות ששידרו מעבר לגבול והשפיעו על המוזיקה בדרום. והלהיט הגדול של התקליט היה TUSH. כמה שירים נכתבו עם הריף הזה! המון!!! עדיין - אצל זיזי טופ זה נשמע מקורי ובוער. או יה!

בילי גיבונס כתב בספרו על מה שהיה לקראת ההופעה בניו אורלינס: "חברנו ללהקות האחים אולמן קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס לגיחה מהירה במדינות הדרום, עם עצירה במועדון ה-WAREHOUSE המפורסם בניו אורלינס. ברגע שהתמקמנו, הוריקן מפלצתי שטף את חוף המפרץ ופגע בדיוק במרכז ניו אורלינס – ממש מעל המועדון – כשהוא מעיף את הגג של הבניין לכל הרוחות. בזמן שהיינו נצורים בפנים, קרשים עפו מהקירות וחלונות פשוט התפוצצו. הוחלט שאין מה לעשות מלבד לשבת ולחכות שהסערה תחלוף. ידענו ששעת ההופעה תגיע מספיק מהר כדי שנוכל להרים את הגג שוב (בפעם השנייה)! ההופעות נדחו ביממה, אבל משחקי הקלפים וקוקטיילי ה"הוריקן" – ממש לא! ההצגה חייבת להימשך! במהלך אותה סערה, משאית הקלטה עמוסה בציוד מצאה מקלט בתוך האולם שהיה מבנה מהמאה ה-18, ממש על גדת המיסיסיפי, עם דלתות ענק שהיו מיועדות לעגלות כותנה. אז כולנו ישבנו על קצה הבמה, החלפנו צ'יזבטים, שרפנו סיגריות לאורך הלילה, ותוך 24 שעות החשמל חזר והמבנה תוקן. הצוות שתיקן את המקום עשה גם איזה תיקון זריז למשאית הניידת שנכנסה פנימה כדי לתפוס מחסה מהסערה.

טכנאי ההקלטה אמרו: 'רגע, חכו דקה. אתם לא החבר'ה מזיזי טופ?' והטכנאי הראשי שאל: 'אכפת לכם אם נתארגן, נעזור לכם קצת ונסדר את הציוד?' ולפני שהספקנו להבין מה קורה, ההופעה כבר יצאה לדרך, הסלילים של הטייפים הסתובבו, וככה זה קרה ב-1975. השם של הסופה? ...לא מעניין! הרשו לי גם לציין שהתקליט הזה נחשב לאלבום מעניין כי הוא יצא בתור הזהב של תקליטי הויניל הדו-צדדיים. צד א', במקרה הזה, היה הצד של ההופעה החיה, כשבצדו השני חמישה שירי אולפן, כולל העבודה המצוינת של דאסטי בשיר TUSH.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת כך: "ברגע שהרוק מוכר את נשמתו לנוסחאות, הוא מת. או כך לפחות גורס הטיעון: המוזיקה שקעה בתרדמה כאשר גיבורי הרוקנרול הפרועים של ראשית הדרך הוחלפו באלילים המטופחים של הרוק המתקדם. החיוניות האקסצנטרית, שהיא בבחינת הכרח לרוק, פינתה את מקומה תחת לחצים מסחריים לשילוב צפוי של מרכיבים מוכרים; אלו אמנם הבטיחו פופולריות, אך שללו מהמוזיקה את חוד החנית שלה. ללא החן המחשמל של הספונטניות, הרוק הופך לעיוות בלבד: אם אתה מחפש התעלות, אלבום מהונדס אינו הדרך אל האושר.

להקה חריגה ויוצאת דופן היא זיזי טופ, להקת פאוור-בלוז מטקסס שעדיין מפלסת את דרכה למעמד של כוכבי-על. אלבומם השלישי, TRES HOMBRES, הפתיע את כולם כשצעד במצעדים במשך שנה וחצי ובסופו של דבר הגיע למעמד של 'תקליט זהב' (למעלה מ-500,000 עותקים) – וכל זאת מצד שלישיית מוזיקאים המנגנת את סגנון הבלוז החשוף והבסיסי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אלבומם החדש ביותר כולל צד אחד של הופעה חיה, שהופך את הצלחתם לתעלומה גדולה עוד יותר; זאת באמצעות הצגת תשע דקות של קשקוש בשם BACKDOOR MEDLEY, שבו הלהקה מחקה פרות מגהקות (דבר שאולי אינו כה תמוה, בהתחשב בטענה שעלתה לאחרונה כי גיהוקי בקר הם מקור עיקרי לזיהום אוויר).

הנוסחה של זיזי טופ פועלת בערך כך: קחו 'ליק' בלוז של בי.בי. קינג, האיצו אותו והגבירו אותו לכדי שאגה עמומה, הוסיפו שכבות של שירה קודרת וקשטו בנגיעות של מראקאס, טמבורין או מחיאות כפיים. הלהקה מתקשה ליישם את הנוסחה הזו באופן עקבי. מצד שני, אם להקה יוצאת לסיבוב הופעות בתדירות גבוהה מספיק ומצליחה לקלוע לנוסחה מדי פעם, היא עשויה לתחזק קריירה כנגד כל הסיכויים. לנוסחאות, אתם מבינים, יש תכונות נפלאות: הן נגישות באופן מיידי, פשוט כי כבר שמענו הכל בעבר. אם הקהל יכול לזהות להקה בעלת נוסחה קבועה, היא כבר עברה חצי מהדרך אל ליבו".

גם זה קרה ב-18 באפריל:

- בשנת 2013 מת מסרטן סטורם ת'ורגרסון, מעצב עטיפות מוביל בחברת HIPGNOSIS, שעשה עטיפות חשובות גם לפינק פלויד, לד זפלין ועוד. בן 69 במותו.

-בשנת 1981 החלו חברי להקת יס לשעבר, הבסיסט כריס סקווייר והמתופף אלן ווייט, לערוך חזרות עם גיטריסט להקת לד זפלין לשעבר, ג'ימי פייג'. הם הקליטו כמה רצועות דמו, אבל למרות שיתוף הפעולה המבטיח, הפרויקט עמד בפני אתגרים. פייג' ביקש לערב את סולן לד זפלין לשעבר רוברט פלאנט, אבל פלאנט סירב להצטרף, בטענה למורכבות המוזיקה ומצבו הרגשי לאחר מות המתופף של זפלין וחברו הקרוב, ג'ון בונהאם.

- בשנת 2024 הלך לעולמו מסרטן דיקי בטס, הגיטריסט וממייסדי להקת האחים אולמן, והוא בן 80 במותו. "נגינת הגיטרה יוצאת הדופן שלו, לצד הגיטריסט דואן אולמן, יצרה צליל ייחודי שהפך לצליל החתימה של הז'אנר המכונה רוק דרומי", כתבה להקת האחים אולמן בהצהרה. "הוא היה אדם מלא תשוקה, בין אם במוזיקה, בכתיבת שירים, בדיג, בציד, בשיט, בגולף, בקראטה או באיגרוף. דיקי התמסר והצטיין בכל מה שמשך את תשומת לבו". אף שלעיתים קרובות האפילו עליו בלהקה גרג ודואן – האחים שהעניקו ללהקה את שמה – בטס היה חיוני לה באותה מידה. הוא היה אחראי ללהיט הגדול ביותר שלה, RAMBLIN' MAN משנת 1973, כמו גם לכמה משיריה המזוהים ביותר. לאחר מותו של דואן אולמן בתאונת אופנוע בשנת 1971, הפך בטס לגיטריסט המוביל ולפרונטמן של הלהקה בפועל, תפקיד שלא תמיד חש בו בנוח.

אולם לאחר שגרג אולמן העיד במשפט סמים שבו היה מעורב עובד הלהקה – מהלך שהכעיס את בטס – התפרקה להקת האחים אולמן לראשונה. בטס הקליט שני אלבומים עם להקה משלו, ובהמשך האחים אולמן התאחדו מחדש, נפרדו שוב כעבור כמה שנים, וחזרו לפעול יחד בשנת 1989. "דיקי תמיד היה אדם ש... אני לא רוצה לומר 'מוטרד', אבל הוא היה מתבודד יותר משאר החבר'ה", אמר מנהל הלהקה, ברט הולמן. בשנת 2017 הביט בטס לאחור על חייו ללא חרטות, ואמר למגזין הרולינג סטון: "היו לי חיים נהדרים ואין לי שום תלונות. אם הייתי יכול לעשות את זה שוב, אני לא יודע מה יכולתי לשנות".

- בשנת 1975 יצא תקליטון חדש ללהקת ג'נסיס ובו השיר THE CARPET CRAWLERS. השיר נלקח מאלבומה הכפול והקונספטואלי של הלהקה, THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. המילים לשיר הזה נכתבו על ידי זמר הלהקה, פיטר גבריאל, ורק אחר כך נוספה להם מוסיקה שכתבו הקלידן טוני בנקס והבסיסט מייק ראת'רפורד. מדובר בשיר עם מלודיה חזקה ופזמון שתופס את האוזן. עדיין, חברי הלהקה לא שיערו שחברת התקליטים תבחר דווקא בשיר הזה כתקליטון. הם חשבו יותר על שיר אחר מהאלבום - COUNTING OUT TIME. התקליטון לא הצליח היטב במכירות.

- בשנת 1970 דייויד בואי היה עסוק עם הזוגיות החדשה שלו כבעלה של אנג'לה. אבל באותו זמן הוא גם לקח קשה את הנפילה במערכת היחסים העסקית שלו עם מנהלו, קן פיט. לכן הוא לא קם באותם ימים לפני שלוש בצהריים. הוא צרך המון קנאביס והודה שנים לאחר מכן שבאותם ימים הוא היה מנומנם מהרגיל. אז ביום ה-18 באפריל, כשבואי לא בדיוק תפקד, הובא לאולפן ההקלטה בחור מבוגר יחסית ששמו ראלף מייס. תפקידו היה לתפעל את סינטיסייזר המוג ולנגן עמו כתוספת בכמה שירים שנועדו לתקליט הבא של בואי. מייס, שלא היה בדיוטק הרוקר המצוי אלא אדם שלבש חליפות ועניבות, היה מוסיקאי עם הכשרה קלאסית. באותם ימים הוא היה כבן 40 ועבד במחלקה הקלאסית בחברת התקליטים בה בואי היה חתום, מרקיורי רקורדס. אין ספק שהוא היה נשק סודי בצליל של התקליט THE MAN WHO SOLD THE WORLD.

- בשנת 1981 פורסם במגזין רקורד מירור כי מופע "החומה" של פינק פלויד יעלה פעם נוספת. "ובכן, אל תגידו שלא אמרנו לכם; להקת פינק פלויד תציג שוב את מופע 'החומה' שלה בחודש יוני, באולם ארלס קורט שבלונדון. עתידן של הופעות אלו היה מוטל בספק במשך למעלה מחודש. המפיק, הארווי גולדסמית', היה שרוי אז במשא ומתן 'רגיש' עם צד שלישי ששכר את האולם לצורך תערוכת אמנות. כעת ניתן לגולדסמית' האור הירוק, והמופעים יתקיימו בין ה-13 ל-17 ביוני. בהופעות אלו ייעשה שימוש חוזר באותה התפאורה. ככל הידוע לנו, זה יהיה אותו המופע אך עם הפתעות קטנות וחדשות. בשורה זו מפריכה את השמועות שצצו לאחרונה על פירוק הלהקה, לפחות לעת עתה. עם זאת, לא צפוי אלבום חדש של הלהקה בזמן הקרוב, אלא רק אלבום סולו של מתופף הלהקה, ניק מייסון. במקום אלבום, פינק פלויד תפיק סרט שחלקו יהיה מצויר וחלקו תיעודי מהופעות חיות. זה יקרה בסוף הקיץ הזה. נראה כי הרצון להשלים את הסרט ולצלם עבורו חומרים נוספים מהופעות חיות הוא שאפשר את קיום המופעים הקרובים". ובכן, כפי שאנו כבר יודעים – הסרט "החומה" יצא בשנת 1982 ולא הכיל בסופו של דבר צילומים מהופעות הלהקה.

- בשנת 1986 יצא בארה"ב תקליטון חדש ללהקת אי.אל.או ובו שיר בשם SO SERIOUS. הניסיון של ג'ף לין ליצור להיט קליט אמנם הצליח למשוך את האוזן אבל זה היה רחוק שנות אור וחשמל מלהיטי העבר שהוא יצר עם הלהקה הגדולה ההיא.

- בשנת 1978 יצא תקליטון חדש לרינגו סטאר עם השיר LIPSTICK TRACES, אך הניסיון הזה נכשל. מדוע? ובכן, בדומה לאלבומים EXTRA TEXTURE של ג'ורג' האריסון ו-MIND GAMES של ג'ון לנון, התקליט BAD BOY היה אלבום שנוצר בחיפזון מופרז – לכאורה כדי למחות את הריח הרע שהותיר קודמו. בעודו נמנע מהפגמים הברורים שאפיינו את התקליט RINGO THE FOURTH, לקה BAD BOY בפגמים אחרים.

כשהוא צרוב מהכישלון המוחלט של אלבומו האחרון, ביקש רינגו לחשב מסלול מחדש. מוטיב הדיסקו שאפיין את התקליט הקודם נזנח; חברת התקליטים PORTRAIT, שהחתימה אותו, לא הסכימה לקחת שוב את הסיכון שליווה את יצירתו הקודמת. עם כל הכבוד למעמדו של רינגו כחבר לשעבר בלהקת הביטלס, בסוף שנות ה-70 נדרשו חברי הלהקה להוכיח את עצמם מחדש כאמני סולו בשוק התחרותי. מקרטני עמד במשימה בהצלחה גדולה, לנון פרש מתעשיית המוזיקה לטובת חיי משפחה, האריסון דשדש, ורינגו נראה כמי שנמצא בצרות.

תקוות גדולות נתלו בכך שהתקליט BAD BOY, שיצא במקביל לספיישל טלוויזיוני מפורסם של רינגו באותה תקופה, יצליח להחזירו למסלול ההצלחה המסחרי. אך ציפיות לחוד ומציאות לחוד: התקליט הגיע למקומות נמוכים במצעדי המכירות ונעלם מהם באותה המהירות שבה הופיע. השיר LIPSTICK TRACES נבחר לשמש כסינגל מתוך האלבום. במקור, היה זה להיט מינורי משנת 1962 בביצועו של בני ספלמן, אך עבור רינגו – זה אפילו לא היה להיט. התקליטון נכשל, ובחברת התקליטים החלו ממש להתחרט על כך שהחתימו אותו.

- בשנת 1963, לאחר הופעה של הביטלס ברויאל אלברט הול בלונדון, פגש פול מקרטני את ג'יין אשר, שהגיעה למקום כדי לראיין את הלהקה. השניים הפכו במהרה לזוג בולט ואף התארסו, אולם מקרטני לא שש למסד את הקשר בנישואים. בשנת 1968 החליטה אשר לסיים את מערכת היחסים, לאחר שמקרטני בגד בה עם פרנסי שוורץ. בנוסף, ביום זה בשנת 2012, נמכר ב"איביי" עותק מונו מקורי ונדיר משנת 1963 של האלבום PLEASE PLEASE ME, כשהוא חתום על ידי ארבעת חברי הלהקה. סכום המכירה עמד על כמעט 25,000 דולר, והחתימות עצמן נוספו לאלבום במאי 1963.

- בשנת 1935 נולד המפיק פול רוטשילד, שהפיק, בין השאר, תקליטים חשובים ללהקת הדלתות ולג'ניס ג'ופלין. לולא הוא - הדלתות היו נשמעים אחרת לגמרי בהקלטות. רוטשילד מת במרץ 1995.

- בשנת 1972 הופיעו בהיכל הספורט בתל אביב הזמרת מארי הופקין (המזוהה עם הלהיט 'אלה היו הימים') ולהקת 'אמצע הדרך'. לפי הדיווחים מאז, הופקין, שהגיעה לארץ עם בעלה, המפיק טוני ויסקונטי, לא הפגינה לבביות מרגע נחיתתה. לעיתונאים שביקשו לראיין אותה הבהירה כי עליהם לוותר על הרעיון. אמרגנה התנצל בשמה והסביר כי היא חפצה להותיר מאחור את עברה המקצועי (בתקופה שבה הפיק אותה פול מקרטני); היא אינה אוהבת את להיטי העבר שלה ואין בכוונתה לבצעם בהופעה. מטרתה הייתה למצב את עצמה כזמרת בעלת הבעה אישית.

הקהל הישראלי נוכח לדעת כי היא עומדת בהחלטתה העיקשת והחל להפגין את חוסר שביעות רצונו. בעוד היא שרה שירים לא מוכרים, הגיב הקהל בשריקות בוז רמות. כרבע שעה לאחר תחילת הופעתה, כבר ירדה הופקין מהבמה. במופע השני באותו ערב היא "התרצתה" לשיר שיר אחד מן העבר, אך משחזרה לרפרטואר הלא מוכר, שב הקהל לשרוק בוז בעודו הולם בפטישי יום העצמאות המרעישים שבידיו. היא ירדה מהבמה בחמיצות, ואחריה עלו טריפונס ולואיג'י (זה אחר זה), שידעו לשלהב את הקהל כראוי. להקת "אמצע הדרך" הצליחה אף היא להלהיב את הנוכחים, ששרו עמה את להיטיה הקצביים והקלילים. גם השחקן רוג'ר מור ביקר אז בישראל וסחרר את המקומיים בחזותו המרשימה.

- בשנת 1970 הופיעה להקת לד זפלין באריזונה, אך המופע נקטע בעיצומו. סולן הלהקה, רוברט פלאנט, סבל מדלקת גרון ולא חש בטוב במהלך ההופעה. לאחר שהתמוטט על הבמה, הופסקה ההופעה כליל. רופא שבדק אותו מיד לאחר מכן הורה לבטל את ההופעה הבאה כדי למנוע נזק בלתי הפיך למיתרי קולו. במהלך הערב הספיקה הלהקה לנגן שמונה שירים בלבד, לצד סולו תופים של ג'ון בונהאם שנמשך 25 דקות. פלאנט, שכאמור התקשה לשיר, נמנע משימוש במנעד גבוה וניסה לשמור על קולו באמצעות שירה במנעד הנמוך יותר. דרך אגב, בהופעה זו בוצע בפעם האחרונה בהחלט השיר WE'RE GONNA GROOVE.

- בשנת 1975 נלקחו ארבע מעריצות של להקת הפופ, ביי סיטי רולרס, לבית החולים ו-35 אחרים נדרשו לטיפול רפואי במקום לאחר שניסו לשחות באגם בפארק מאלורי, כדי לפגוש את גיבוריהם שהיו על סירה, במסגרת יום כיף שהפיק הבי.בי.סי.

- בשנת 1984 עבר מייקל ג'קסון ניתוח, בבית חולים בלוס אנג'לס, לתיקון נזקים שנגרמו לאחר ששיערו עלה באש במהלך צילומי פרסומת לפפסי.

- בשנת 2021 מת ג'ים סטיינמן, פסנתרן-מפיק-מלחין שידוע בעיקר בשיתוף הפעולה שלו עם מיט לוף באלבום BAT OUT OF HELL. בן 73 במותו.

- בשנת 1980 יצא התקליט השני של להקת קיור ושמו SEVENTEEN SECONDS.

הויסה?! מה פתאום??? - דיו!!! ב-18 באפריל בשנת 1980 יצא תקליט חדש של להקת בלאק סאבאת', HEAVEN AND HELL, כשבשורותיה סולן חדש - רוני ג'יימס דיו. מה היה שם? בואו לקרוא...

פייר? התקליט הגיע כמשב רוח רענן לאחר עזיבתו הלא נעימה של אוזי אוסבורן את הלהקה. שנת 1979 הייתה קשה מאוד לרביעיית החברים, שבתחילת אותו עשור הקימו בבירמינגהם להקה פורצת גבולות ומלהיבה. אבל בסוף הסבנטיז הם עמדו מול שוקת שבורה, שלתוכה נשפכו כמויות אדירות של אלכוהול ולצידה נערמו שטרות כסף מגולגלים ששימשו כקשיות להסנפת קוקאין. באפריל של אותה שנה פוטר אוסבורן בבושת פנים. חמישה חודשים לאחר מכן, נאלצו הגיטריסט טוני איומי והמתופף ביל וורד לצפות בחברם הבסיסט, גיזר באטלר, עוזב גם הוא כדי להתמודד עם שדים משלו, כולל גירושים מאשתו.

אוסבורן הסביר אז את נקודת מבטו בעיתון רקורד מירור: "לקראת סוף שירותי כזמר הלהקה, חשתי כאילו אני חבר בלהקת מוקיונים כמו ה'אוסמונדס'. ההיסטוריה של בלאק סאבאת' הייתה רצף של אסונות; המון משברים וענייני אגו". אחד המקרים שאוזי התייחס אליהם היה קשור לג'ים סימפסון, מנהלה הראשון של הלהקה, שהגיע גם הוא מבירמינגהם. בשלב מסוים החליטה הלהקה כי הוא אינו מתאים לה יותר, וכשפורסם שהיא תרה אחר מנהל חדש, פאט מיהאן מיהר להציע את שירותיו. לא עבר זמן רב וסימפסון תבע את המנהל החדש. שש שנים לאחר מכן הסתיימה התביעה בפיצוי של 30,000 ליש"ט ששולשלו לכיסו של המנהל לשעבר.

באותה עת, גם מיהאן כבר לא ניהל את סאבאת', שחבריה החליטו לנהל את עצמם. אולם הלחץ המצטבר גבה מחיר כבד. אוסבורן נפרד מהלהקה בסוף 1977 לטובת קריירת סולו, ובמקומו הגיע הזמר דייב ווקר, יוצא להקת הבלוז-רוק הבריטית "סאבוי בראון".

בשנת 1978 חזר אוסבורן ללהקה, ונדמה היה שיש סיכוי להמשכיות, אך הריקבון הפנימי לא הותיר לכך סיכוי. אוסבורן נזכר: "לא הייתי מאושר בלהקה בשנתיים-שלוש האחרונות. רציתי שהמוזיקה שלנו תישאר בסיסית, כי זה מה שהצעירים רצו לשמוע מאיתנו. במקום זאת, עלינו לבמה וטוני (איומי) החל לנגן סולואי גיטרה ג'אזיים מחורבנים. זה היה כל כך משעמם; נהגתי לעמוד בצד הבמה ורק להתפלל שיפסיק כבר. בוקר אחד, כשהקלטנו אלבום, נכנסתי לאולפן ופתאום ניצבו מולי תזמורת ומקהלה. היו שם כחמישים איש, למען השם! מה לעזאזל יש לחמישים נגני תזמורת לעשות עם סאבאת'? היה לי ברור שאיבדנו שליטה. רציתי להביא מפיק חיצוני שיחזיר אותנו לעניינים, אבל השאר לא רצו לשמוע מזה".

אוסבורן סיפר גם על הסכם הפרידה: "היינו אמורים לצאת לסיבוב הופעות עולמי ואז להתפרק. סיכמנו שאיש מאיתנו לא יוכל להשתמש לבדו בשם 'בלאק סאבאת''. אבל הסיבוב לא יצא לדרך, הם פגשו את רוני ג'יימס דיו והמשיכו עם השם בלעדיי. חשבתי אז שהם ממשיכים הלאה בזמן שאני צולל למטה".

על הדינמיקה הפנימית אמר: "תמיד נתפסתי כאיש ההומור של הלהקה. טוני היה בדרך כלל שותק או עושה שטויות, וגיזר צעק שהוא רוצה חופשה. פעם אחת טוני הצית את הזקן של ביל (וורד), וזה כמעט נגמר באסון. הפרצוף של ביל העלה עשן ולמזלו של טוני, ביל הצליח לכבות את האש בזמן. האמת היא שאני מתגעגע רק לביל. הוא איש נהדר. טוני ואני לא מדברים כלל. הגענו לסוף עצוב; ממש כמו להתגרש, ואולי אף גרוע מזה".

המזל שיחק ללהקה רק כשרוני ג'יימס דיו נכנס לתמונה והציל אותה ממוות בטוח. קיימות גרסאות שונות לגבי אופן הצטרפותו: יש הטוענים כי הייתה זו שרון ארדן (בתם של האמרגן דון ארדן ולימים אשתו של אוזי) שערכה את ההיכרות. אחרים טוענים כי דיו ואיומי נפגשו בג'אם מאולתר במועדון והתחברו. בינתיים חזר באטלר ללהקה, והארבעה החלו לעבוד על תקליט חדש. דיו הזרים אנרגיה חדשה ודינמיות שהיו חסרות זמן רב. התוצאה הייתה תקליט ממוקד ומעניין, שחלקו הוקלט במיאמי – המקום שבו ידעה הרביעייה המקורית את שיא התמכרויותיה.

דיו סיפר בזמנו: "איבדתי חלק מהחזון שלי בלהקת 'ריינבאו'. איבדנו קשר עם המטרות שלנו והלהקה הפכה למכונה מסחרית. לא עשיתי כלום במשך שישה חודשים. אני שר את המילים שאני כותב, ולפתע דרשו ממני לכתוב מילים מסוג שלא האמנתי בו. טוני התכוון לעזוב את סאבאת' והתקשר לשאול אם אני רוצה להקים איתו להקה אחרת. דבר הוביל לדבר ומצאתי את עצמי עם שלושה רבעים מבלאק סאבאת' המקורית".

השיר הפותח, NEON KNIGHTS, הוא הקצר ביותר בתקליט והוא הציג גישה חדשה לקונספט ישן. דיו משתלח בקולו הרועם ומוסיף לו שכבות של קולות רקע הרמוניים ומדויקים. כל מי שחשב שרק אוזי אוסבורן מתאים להרכב, כדאי שיקשיב לשיר הזה. אני אוהב את זה! ככה אמור להיפתח תקליט רוק! ואז מגיע CHILDREN OF THE SEA עם גיטרה אקוסטית נהדרת, מילויי חשמלית נפלאים של איומי וקול מלא הבעה של דיו. ואז השיר נשפך לפזמון כבד שמזכיר לי משום מה את להיט העבר, FEELS LIKE MAKING LOVE של באד קומפאני. חבל, היה עדיף להישאר עם היופי של הבית הראשון - במקום להיגרר לרוק כבד גנרי. ושיר כמו LADY EVIL יכול היה להשתלב בקלות גם בתקליט של ריינבאו. והצד הראשון נחתם עם יופי של דבר - שיר הנושא! שומעים פה כמה חברי הלהקה ממש נהנים לנגן ביחד. דיו שר בו מדם ליבו ומוכיח שוב עד כמה הוא ענק בתחומו, וזאת מבלי לגרוע מאוזי, שתמיד יישאר הזמר האולטימטיבי של הקונספט המקורי. איומי העיד: "כשהקלטנו עם אוזי, לא ידענו מה הוא ישיר עד שנכנסנו לאולפן. רוני הביא גישה אחרת; הוא תכנן מראש את מהלכיו והיה תענוג לעבוד איתו".

ואז מגיע הצד השני של התקליט שנפתח עם שיר שהוא יותר נשכח מבחינתי - WISHING WELL. ואם בשנת 1973 הבליאו הסאבאת'ים להביא צלילי סינטיסייזרים לתקליט SABBATH BLOODY SABBATH - הם פותחים עם סינטיסייזר את השיר הבא, DIE YOUNG. לא יודע מה אתכם - זה סאונד מגעיל לטעמי כשברקע צלילי פתיחה של איומי שמנסה להישמע כמו דייויד גילמור. אבל אז פורצת הלהקה בעוד שיר רוקר תזזיתי שמפצה על הפתיחה הזו. אבל אז עוד פעם מגיע הסינטיסייזר ההוא - איףףףף ואוף! לא יודע - זה מבולגן. ואחר כך מדיע עוד שיר די נשכח בשם WALK AWAY. נו, אז מה נשאר לנו פה? שיר סיום בשם LONELY IS THE WORD. יש פה רגעים שבהחלט כיף לשים בווליום! - אבל למה לעזאזל להביא ציטוט עם סאונד סינטיסייזר מגעיל למוטיב הגיטרה ב-STAIRWAY TO HEAVEN של זפלין? למה?! כל הקטע הזה הרס לי את מה שקדם לו. וזה נמשך ונמשך ונמשך ונמשך עד שרק מעבר תופים מטורף של ביל וורד מציל את זה, כשכבר יש פייד אאוט.

אך ההנאה מביל וורד לא ארכה זמן רב. הוא החל להתנהג באופן בלתי נסבל בשל התמכרותו לאלכוהול. שנים לאחר מכן הודה שאינו זוכר כלל את הקלטת התקליט. הוא התאבל אז על מות אביו, וביטול הופעה במיניאפוליס בגללו הוביל לפרישתו באוגוסט 1980 ולהחלפתו בויני אפיס הצעיר. גם סיפור האהבה של דיו עם איומי ובאטלר לא החזיק מעמד. ועדיין, התקליט הזה היה תרועת ניצחון ויריית פתיחה לעשור חדש ומטלטל.

ובינינו: רק אני חושב, כשאני מסתכל על עטיפת התקליט הזה, על התקליט 1984 של ואן היילן? לא רק שבשנת 1978 גנבו הרוקרים הצעירים ההם קהל רב מבלאק סאבאת' אותה הם חיממו - הם גם העתיקו סוג של רעיון עם מלאך שמעשן? אני כמעט יכול להישבע שהשפם של טוני איומי רעד מזעם כשהוא ראה את העטיפה של החבר'ה ההם.

בונוס: החודש, אפריל בשנת 1970, אמר גארי ברוקר – הפסנתרן והזמר של פרוקול הארום – לעיתון DISC:

"הכול הצליח לנו מוקדם מדי, ולא היינו מאורגנים מספיק כדי להתמודד עם זה. הלהקה אומנם התכוונה להצליח, אך כשזה קורה בפועל – ובמיוחד בקנה מידה גדול – היא זקוקה למישהו בעל ניסיון רב כדי לשמור על העניינים בשליטה. החלטנו שהגיע הזמן לשינוי. אהבתו הגדולה ביותר של האורגניסט מת'יו פישר היא העבודה כמפיק או כטכנאי באולפן הקלטות; הוא מעולם לא נהנה במיוחד מהנדודים בדרכים ומההופעות. רצינו לצמצם מעט את ההרכב כדי ליהנות מחופש רב יותר על הבמה, ולכן דייב (נייטס הבסיסט) עזב וצירפנו את כריס קופינג, שמנגן גם בבס וגם באורגן.

תמיד אהבתי את הלהקה כפי שהייתה כשמת'יו ודייב היו בה, אבל כיום אני מרוצה ממנה יותר. מת'יו הוא נגן אורגן נהדר, אבל זה נורא לצאת לסיבוב הופעות עם מישהו שידוע שהוא שונא את זה. בעקבות השינוי הנוכחי, כל האווירה הפכה להרבה יותר נלהבת. אנחנו מרגישים שנמשיך לנגן עד שנהיה זקנים מדי, או עד שאף אחד לא ירצה לראות את הפרצופים שלנו יותר".

בונוס: ג'ון פוגרטי, מלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל, אמר את הדברים הבאים למגזין מלודי מייקר החודש, אפריל בשנת 1970:

"אולי הפכתי למוזיקאי כי לא הבנתי כמה קשה זה יכול להיות... אנשים לא מבינים שאלו יכולים להיות חיים קשים יותר מרוב העבודות הרגילות, אם כי, כמובן, התגמול יכול להיות גדול בהרבה. אני נהנה לנגן ואני לא חושב שאני מסוגל לעשות משהו אחר כרגע. ניסיתי לפתח קריירה דרך לימודים ועבודות רגילות שהיו לי, אבל גיליתי שהמסירות לא ממש השתלמה. עבדתי קשה מדי ובסופו של דבר הבנתי שיצאתי טיפש. כשעבדתי בתחנת דלק באמת לקחתי את זה ברצינות; רציתי לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ולרצות את כולם... אבל גם חבריי לעבודה וגם הבוסים הרגישו שאני מתאמץ יותר מדי, וזה לא הועיל לקריירה שלי בתחנת הדלק.

אבל כמוזיקאי, באמת לא צריכים להיות גבולות. העבודה הקשה יכולה להשתלם – לפחות בסיפוק אישי, אם לא תמיד מבחינה כלכלית. בעיקרון, ישנם שני סוגים של מוזיקאים רציניים: אלה שיוצרים מוזיקה כי הם חייבים להוציא מעצמם משהו, ואלה שזקוקים לתקשורת עם אנשים אחרים. אני מניח שאני שילוב של השניים. קודם כל אתה עושה את מה שאתה מרגיש שאתה חייב לעשות, וברגע שאתה מרוצה מכך שזה באמת מה שרצית לומר – אתה מנסה להעביר זאת לאחרים. מעולם לא האמנתי לסיפורים על אמנים שיושבים סגורים בחדריהם ולא אכפת להם אם אחרים יראו את עבודתם. בסן פרנסיסקו, לפני כמה זמן, כולם אמרו שהם לא רוצים ליצור תקליטי להיטים. זה היה רק תירוץ, כי הם פשוט לא הצליחו לייצר להיטים. האם אתם יכולים לדמיין סופר שלא רוצה שאיש יקרא את מה שכתב?

בלהקה, אנחנו מוזיקאים טובים יותר עכשיו. הצמיחה המשמעותית ביותר חלה בשנתיים האחרונות, ואנחנו מצפים שכל אלבום יהיה טוב מקודמו. אנחנו עדיין לא מרגישים שהגענו לקצה גבול הפוטנציאל שלנו. באופן כללי, אני הוגה את חלקי העיבודים בראשי, אבל משאיר מקום לאחרים להכניס שינויים. אני מתפקד כגורם המסנן – הם מעבירים את הרעיונות שלהם דרך שיקול הדעת שלי. עד כה לא נעזרנו במוזיקאי חיצוני בהקלטות שלנו, ואני בספק אם זה יקרה אי פעם. הלוואי שנישואים היו יכולים לעבוד כפי שהלהקה שלנו עובדת; אין לנו בעיות מהסוג הזה. ואחרי תשע שנים, אפשר לחשוב שזה יהיה חסר טעם להיפרד...

ההצלחה, כמובן, הפעילה עלינו לחץ נוסף. היעדר הפרטיות הוא גורם משמעותי, אבל זה משהו שאני מוותר עליו ברצון. זה משהו שצריך לעשות, אלא אם כן אתה רוצה ליצור לעצמך אויבים. אני לא מנגן מוזיקה של 'גימיקים'... לחלק מהאנשים אנחנו נשמעים אולי כמו להקת רוק'נ'רול, למרות שעבורנו זה לא בדיוק כך. אנחנו נוגעים בהרבה סגנונות, אבל רק בדברים שאנחנו באמת מרגישים. יש קצת בלוז במוזיקה שלנו, אבל זה לא בלוז טהור. אנחנו סוג של להקת פולק-רוק. כולנו מאזינים להרבה דברים ואני מניח שאנחנו מושפעים מהם. אף אחד לא מקשיב רק לתחנה אחת, לאמן אחד או לסגנון מוזיקלי אחד. אני ניגש ללחן ולמילים כאל רעיונות נפרדים לחלוטין; אני מנסה לגרום למילים לעמוד בפני עצמן כשיר. קראתי הרבה על סופרים ועל הדרך שבה הם ניגשים למלאכתם. חשבתי שאולי קיימת נוסחת קסם, אבל אין כזו. הייתי רוצה להתחיל ליצור תקליטים לבד לגמרי. אני לא מתכוון לעזוב את הלהקה, אלא רק להקליט אלבום שבו אני מנגן על כל הכלים".

בונוס: הסיפור הלא ייאמן של בילי ניקולס ותקליט הפופ האבוד!

החודש, אפריל בשנת 1968, יצא אחד מתקליטי הפופ הפסיכדליים היפים והנדירים יותר שיש! גבירותיי ורבותיי - בילי ניקולס!

ישנם תקליטים שנולדים גדולים, ישנם כאלה שמשיגים גדולה, וישנם כאלה שהגדולה פשוט נכפית עליהם. לפעמים קשה לזכור שבתחילת שנות התשעים, מעט מאוד אנשים בכלל שמעו על התקליט של בילי ניקולס משנת 1968, WOULD YOU BELIEVE, שלא לדבר על כך שמעט מאוד באמת האזינו לו. אני הייתי אחד מאלו שהשתוקקו אז להקשיב לזה - ולא יכולתי. קראתי על התקליט הסופר נדיר הזה במגזין "רקורד קולקטור" שקניתי אז באדיקות. ממש התלקקו שם על התקליט הזה - ועוד הוסיפו שמתארחים בו כל חברי להקת SMALL FACES, שהייתי משוגע עליה כבר אז! אבל אוף!!!... יו טיוב לא היה אז בנמצא, תקליט בהדפסה מקורית? לך תמצא... ועדיין זה לא יצא על גבי דיסק. כן, התיסכול היה גדול.

אז למה התקליט הזה נעלם במהרה? ובכן, זה היה בגלל המצב הפיננסי הרעוע של חברת התקליטים IMMEDIATE של אנדרו לוג אולדהם - מי שהיה לפני כן גם המנהל של להקת הרולינג סטונס ורצה ליצור את התשובה הבריטית ליצירת המופת של הביץ' בויז, PET SOUNDS. אז התקליט WOULD YOU BELIEVE, אשר הציג לראווה את הקרם דה לה קרם של נגני האולפן של אותה תקופה לצד אמנים שונים מחברת אימידייט, כולל כמובן להקת הסמול פייסס, נותר אולי הסוד השמור ביותר של הפופ הבריטי. זה נמשך עד שעקבות של עותק אחד או שניים מתוך ההדפסה המקורית הזעירה של מאה עותקי קידום מכירות בלבד ברחו לשוק האספנים המתפתח, שם הם נמכרו אז בסכומים בני ארבע ספרות (ולא... לא בשקלים!). אני מחשיב את זה כתקליט הפופ הקארנבי סטריטי שצריך לעמוד בגאווה לצד תקליטים של הסמול פייסס, הקינקס, THE MOVE וכאלו.

אבל אל תדאגו, מאז הוא יצא גם על גבי דיסקים, על גבי תקליטים בהדפסה מחודשת ויש אותו גם בסטרימינג. כמו שבוב דילן שר - הזמנים אכן השתנו.

אולדהם הכיר את ניקולס קודם כל ככותב שירים והציע לו משרה קבועה עבור חברת התקליטים שלו עצמו. בילי לא האמין למזלו הטוב. הוא קיבל עשרים ליש"ט לשבוע, כתב בלי הפסקה, היה לו משרד משלו עם מכשיר הקלטה קטן, מלוטרון והמון גיטרות שרובן היו שייכות לרולינג סטונס - והוא עבד עם להקות כמו הנייס והסמול פייסס. הוא נהג ללכת למועדון ספיקאיזי וחי את החיים הטובים בתור בחור בן 18.

בילי תרם קולות רקע לתקליטים כמו THE THOUGHTS OF EMERLIST DAVJACK של הנייס ולתקליט OGDENS' NUT GONE FLAKE של הסמול פייסס, וגם לתקליטון של הזמרת פי.פי. ארנולד שנקרא IF YOU THINK YOU'RE GROOVY. אבל קריירת ההקלטות שלו כסולן יצאה לדרך בינואר 1968 עם שחרור התקליטון WOULD YOU BELIEVE, שנכתב על ידי מכר של אולדהם בשם ג'רמי פול. ג'רמי נכנס למשרד יום אחד, נושא מקלדת חשמלית זעירה. הוא המשיך וניגן את ההתחלה של השיר WOULD YOU BELIEVE. אולדהם ובילי יכלו שניהם לשמוע כמה שזה היה רעיון לשיר חזק. בסופו של דבר, רוני ליין וסטיב מריוט (הבסיסט והגיטריסט של הסמול פייסס) שמעו את זה, ושכנעו אותו לשיר את זה. הם הזמינו זמן הקלטה באולפני אולימפיק, וזו הייתה ההתחלה של התקליט. אפילו שומעים היטב ברקע את קולו הברור של מריוט. מכאן קיבל ניקולס אור ירוק לעשות תקליט שלם.

לבילי לא היה ניסיון אולפני בכלל, אז הכל נעשה מהר מאוד - בערך שבועיים עד שלושה שבועות. ממש לפני הסשנים של התקליט, יצא התקליט האחרון של הביץ' בויז לחנויות. הייתה לזה השפעה עצומה על ההליכים. ניקולס פשוט אהב את SMILEY SMILE. מכיוון שלאנדרו אולדהם היו את זכויות ההוצאה לאור של הביץ' בויז, הם נהגו לשמוע עותקים מוקדמים של ההוצאות שלהם. אז הם הקשיבו לזה, אבל לביטלס הייתה מן הסתם השפעה עצומה גם כן.

באופן עצוב, בעיות כלכליות חמורות הבטיחו שחברת התקליטים תסיים את דרכה לקראת סוף העשור, וזה השאיר רבים מהאמנים של החברה תלויים באוויר. בשלב זה בילי ניקולס - שלמרות פער של שמונה עשר חודשים בין הכנת התקליט לבין הקריסה הסופית של החברה, מעולם לא התבקש על ידה להקליט תקליט שני - היה מתוסכל ומאוכזב במיוחד. היה קשה לדעת בדיוק מה קורה שם. אנדרו אולדהם האשים את שותפו, טוני קלדר, בבלאגן, וטוני האשים את אנדרו, אז ניקולס לא ממש ידע מה לחשוב. נשאר רק תקליט אחד מבטיח מאד שצנח אל התהום - עד שצץ שנים רבות לאחר מכן וזכה לקהל חדש ונלהב (כמוני!).

בונוס: החודש, אפריל (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1970 יצא תקליט הבכורה של אריק ברדן ולהקת מלחמה. שמו הוא ERIC BURDON DECLARES WAR.

אוקי, ההרכב הידוע בתור WAR היה קולקטיב של מוזיקאים שחורים לרוב שאף אחד בעולם לא הכיר, עד שהזמר אריק ברדן החליט לאחד איתם כוחות והפך אותם לסנסציה עולמית במהלך שנה אחת בלבד. במובן מסוים, שני הצדדים הפיקו תועלת מהחיבור הזה: הלהקה הצליחה למשוך את עצמה מתוך האנונימיות, ולאריק ברדן היה סוף סוף הרכב כלי מיומן שניגן מוזיקה שהתאימה לו כמו קליע לרובה.

בשנת 1968 חש ברדן תסכול עמוק לנוכח הירידה במכירות התקליטים של להקתו, "האנימלס", באנגליה. ימי הפסיכדליה וה-LSD החלו להתפוגג, והמציאות טפחה על פניהם של כל אותם אמנים ולהקות שריחפו זמן רב באוויר מבלי לשים לב למתרחש מתחת לרגליהם. כך קרה גם לברדן ול"אנימלס", שאת צליליהם תוכלו לגלות גם בפודקאסטים המומלצים שלי המופיעים באתר זה.

הזמר המוכשר והמיואש החליט לנטוש את המוזיקה ולפנות ללימודי משחק. באופן אירוני, דווקא הלימודים הם שגרמו לו לחזור אל המוזיקה במפתיע. אחד הסטודנטים בבית הספר למשחק היה ג'רי גולדשטיין; גולדשטיין הכיר היטב את שוק המוזיקה ויעץ לזמר המתוסכל ללכת ולבחון להקת פ'אנק מלונג ביץ' שקראה לעצמה NIGHTSHIFT.

ברדן שמע לעצת חברו והלך לצפות בהופעה של הלהקה. זה קרה בתחילת שנת 1969; ברגע שצפה בלהקה – שהורכבה ברובה מנגנים שחורים – הוא הבין מיד ששם נמצא עתידו. וזו היתה אכן להקה נהדרת במובן הטכני: שני נגני כלי הקשה מדהימים כמו פאפא די אלן והווארד בראון, גיטריסט מיומן בדמותו של הווארד סקוט, קלידים טעימים של לוני ג'ורדן, וקטעי סקסופון חכמים של צ'ארלס מילר, שגם הוסיף מדי פעם סולו חליל עוצר נשימה ונגן המפוחית (והלבן היחיד בחבורה) לי אוסקר.

ברדן הציע את עצמו ללהקה, חבריה הסכימו, ושמה שונה במהרה ל-WAR. מטרת השם הייתה לשקף את כלי הנגינה של הלהקה כרובים היורים צלילים במקום קליעים. ברדן הסביר בשנת 1970: "הלהקה הייתה חבורה של שחורים מדרום קליפורניה, עם השפעה לטינית כבדה. נפטרנו מכלי הנשיפה שלהם, הוספנו נגן מפוחית מקופנהגן, והנה אנחנו כאן".

הסשנים הראשונים להקלטת תקליט הבכורה היו חוויה מדהימה לכל הנוגעים בדבר. ברדן גילה לתדהמתו שנגנים שחורים וצעירים, כמו אלו שהחלו לנגן איתו באותה עת, לא רצו לדעת דבר על הבלוז. עבורם, הבלוז היה מקור לכאב, יגון ועוני; דווקא הקהל הלבן היה זה שאהב את הבלוז יותר מכולם. ברדן, שראה בעצמו בין היתר זמר בלוז, נאלץ לשכנע את חברי הלהקה להצטרף אליו למסע שיכלול גם מוטיבים של בלוז. חברי הלהקה, שהכירו כל רכיב בבלוז מנגינה בכנסיות בילדותם, התגברו על הבושה והחלו להפגיז בצלילים מדהימים.

עם זאת - ופה אני חייב להודות - שאני מעדיף את אריק ברדן כשהוא שר ולא מקשקש מילים. בתקופה ההיא הבחור אהב לצאת יותר מדי למסעות של דיבורים וזה היה מעייף פה ושם. אז התקליט הזה, שלטעמי יכל להיות הרבה יותר טוב, נשלט על ידי שלוש יצירות ארוכות מדי, לגמרי ברוח של האלבום LOVE IS, שעשה ברדן עם האנימלס קצת לפני כן. אז כן, התקליט הזה כייפי בגלל הסאונד שלו, אבל הייתי משתיק בכיף פה ושם את ברדן. יש קטע בשם BLUES FOR MEMPHIS SLIM שהוא די מחריד. השיר הזה זוחל כמו צב פצוע במשך שלוש עשרה דקות בלי שום דבר להיאחז בו באמת. יתרה מכך, לאחר זמן קצר אריק ברדן מפסיק לשיר ומעביר את השרביט לנגנים שממשיכים לחפש את הדרך עם סקסופון (כשהסקסופוניסט נשמע מתקרב יותר מדי למיקרופון...) ומפוחית בסיסיים, כששאר חברי הלהקה נשמע שהם מנקרים עד כדי נפילה לרצפה מרוב עייפות. עד כדי כך שניתן רק לקוות ולהתפלל שאריק ברדן יחזור לשיר. מדוע חברי WAR, שמתיימרים להיות כולם נגנים מהשורה הראשונה, נפלו פה ככה? סאם טיימס יו ווין - סאם טיימס יו בלוז!

וגם הקטע TOBACCO ROAD (שכמעט כל להקה רביעית שהייתה קיימת אז, הרגישה צורך לבצע אותו) נמתח ונמתח ונמתח עד שפשוט מתחשק לרדת כבר מדרך הטבק הזו. עם זאת, SPILL THE WINE הוא קטע נהדר. למרבה המזל, הנרטיב שלו לא נמשך מאות שנים, והוא מולבש על רקע מוזיקלי מוצק, עם תבנית אורגן האמונד נהדרת לפזמון ואנרגיה שופעת בארומה לטינית. אגב, ההשראה למילים הגיעה מאירוע אמיתי שבו בקבוק יין נשפך על קונסולת ההקלטות באולפן. אולי בוכים על חלב שנשפך - אבל יש שמחה גדולה כשיין נשפך! אז בעצם אולי היה עדיף להוציא רק שני שירים מהתקליט הזה - SPILL THE WINE ו-THE VISION OF RASSAN (שמוקדש לסקסופוניסט רולנד קירק) כתקליטון ולגמור סיפור? מצד שני - לראות זמר לבן שמנהיג ככה להקת פ'אנק שחורה? זה אכן היה מהפכני בזמנו.

על עטיפת תקליט הבכורה צוין כי ההרכב "מכריז מלחמה על המלחמה, העוני והגזענות". ברדן ציין: "מה שמשך אותי ללהקה לא היה עניין הבדלי הגזע, אלא ההשפעה המוזיקלית הלטינית".

עיתון מלודי מייקר פרסם בזמנו ביקורת על האלבום: "אריק ברדן מעולם לא נשמע טוב יותר מאשר בתקליט הזה. אמנם יש לו מגבלות ולעיתים נשמע שהוא מותח את קולו יתר על המידה, אך יש לו נוכחות חזקה כזמר. להקת WAR מספקת לו מצע נהדר להישען עליו. חבל שהקשקוש הפילוסופי שיוצא לעיתים מפיו של ברדן מאפיל על המוזיקה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459