רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 בדצמבר (18.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כשהתחלתי לשיר עם אייק, בעצם עיצבתי את עצמי אחרי רוב הזמרים הגברים שהיו בסביבה, כמו ריי צ'ארלס וסם קוק. כשהתחלתי לשיר, היו יותר זמרים מאשר זמרות. אני חושב שהצריבה בקול שלי היא הצליל הטבעי. אבל הסגנון באמת בא מחיקוי והעתקה של הסביבה שלי. הקול שלי הוא לא קול יפה. למעשה, זה נשמע מכוער לפעמים אבל כך אני אוהבת אותו. לפני שנים, אני חושבת שזה היה בתקופה שלג'ניס ג'ופלין היו כמה יבלות שהוסרו ממיתרי הקול שלה, חשבתי שאולי יש לי יבלות כי במהלך שנות השישים הייתי צרודה כל הזמן. הלכתי לרופא והוא אמר שלמרות שהקול שלי היה מוגזם, הוא היה חזק... כשיש לי בעיות בקול אני פשוט שותקת לגמרי. אני לא משתמשת בשמנים או תרסיסים. אני פשוט לא מדברת... היו הרבה עליות ומורדות, אבל אייק המשיך לפעול בגלל שהיה לו חלום שתהיה לו כמות מסוימת של שירים בראש המצעד. הוא ממש עבד בשביל זה. הסמים גרמו לו לאבד את הכיוון... עזבתי אותו וזו הייתה תקופה נהדרת כי

באמת קיבלתי את ההחלטה לעזוב, והערכתי את החופש שלי. באמת הרגשתי שהטיהור שווה הכל ואני חושבת שצמחתי מזה. זה היה זמן לימוד, אחרי שעזבתי את אייק. אלה לא היו זמנים קשים; זו הייתה תחילתם של זמנים גדולים. מה שהרבה אנשים לא מבינים בי זה שמעולם לא עשיתי סמים ומעולם לא עישנתי. אני אף פעם לא שותה כשאני עובדת. אני אדם חזק ובריא, וזה נובע מאכילה די טובה ולהיות הומאופתית ולעולם לא להתעלל בגוף שלי. אני נהנית מהעבודה שלי. אילו התעללתי בעצמי בשנים הראשונות, לעולם לא הייתי מגיעה הכי רחוק שהגעתי. אבל אני בריאה ושולטת" (טינה טרנר)

ב-18 בדצמבר בשנת 1966 אירעה תאונה מחרידה שהפכה מאז לאחת הקלאסיקות הידועות ביותר של הביטלס.

הלילה הקפוא הזה בלונדון לא היה סתם עוד לילה חורפי, אלא הרגע שבו הסתיים באופן רשמי עידן התמימות של שנות השישים העליזות. במרכז הדרמה עמד בחור צעיר, יפה ואנרגטי ביותר בשם טארה בראון, והמוות הפתאומי שלו הפך לא רק לטרגדיה אישית, אלא לאחד הסיפורים שנכנסו לתוך היצירה החשובה, A DAY IN THE LIFE של הביטלס.

רוב חובבי הרוק מכירים את השיר, אבל מעטים יודעים מי באמת היה האיש שמאחורי המילים. טארה בראון לא היה סתם עוד ילד עשיר. הוא היה הנסיך הבלתי מעורער של הסצנה. נצר למשפחת האצולה האירית ORANMORE AND BROWNE והיורש של אימפריית הבירה העצומה GUINNESS, כסף היה הדבר האחרון שהדאיג אותו. אבל טארה לא הסתפק בלשבת באחוזות ולספור שטרות. הוא היה יזם אופנה ובעלים של הבוטיק הכי נחשב ב-KINGS ROAD בלונדון, שנקרא DANDIE FASHIONS, המקום שבו ג'ימי הנדריקס קנה את המעילים הפסיכדליים שלו.

הוא היה המגנט של לונדון. כולם רצו להיות לידו. פול מקרטני? הם היו החברים הכי טובים. שנה לפני התאונה, בדצמבר 1965, השניים רכבו יחד על קטנוע בליברפול כדי לבקר את הדודה של פול. הנסיעה הזו נגמרה בהתרסקות קטנה שבה פול שבר שן וחתך את השפה. בראון היה שם.

אבל שום דבר לא הכין את לונדון למסיבת יום ההולדת ה-21 שלו. זה היה האירוע של העשור. בראון הטיס את כל המי ומי לאחוזה המשפחתית המפוארת באירלנד בשם LUGGALA. דמיינו טירה גותית מוקפת ערפל, אליה הוזמנו כחמש מאות איש שהגיעו במטוסים פרטיים. כדי לפנק את החברים, הוא לא הביא סתם תקליטן, אלא הטיס במיוחד מאמריקה את להקת THE LOVIN SPOONFUL שהייתה בשיאה עם להיטים כמו SUMMER IN THE CITY ו-DAYDREAM (ממנו מקרטני שאב השראה מוסיקלית לכתיבת השיר GOOD DAY SUNSHINE).

בין האורחים אפשר היה למצוא את האצולה האמיתית של הרוק כמו מיק ג'אגר, בריאן ג'ונס וקית ריצ'רדס מהרולינג סטונס. האלכוהול זרם כמו מים, אבל זה לא היה הדבר היחיד שזרם שם. בראון, שידע לארח בסטייל, דאג למשלוח מיוחד של אל.אס.די שהגיע הישר מארה"ב. העניינים יצאו משליטה די מהר כאשר זאל ינובסקי, הגיטריסט של אותה להקת הכפות המאוהבות, החליט שזה יהיה רעיון מצוין לערבב את הסמים במיכל סודה ולהשפריץ על כולם. התוצאה הייתה מלחמת אוכל פסיכדלית והזויה שבה גברים בחליפות קטיפה ונשים בשמלות ערב מצאו את עצמם מכוסים קצפת וצבעים, בעוד בריאן ג'ונס, שנכנס לטריפ רע במיוחד, נצפה בוכה בהיסטריה ביער הסמוך.

טארה בראון היה התגלמות הסטייל. הוא נהג להסתובב ברחובות לונדון במכונית הספורט שלו, LOTUS ELAN בצבע טורקיז בוהק, כשהוא לבוש בבגדים שתפרו לו בהזמנה אישית. הוא היה נשוי לנורין ואב לשני ילדים, אבל באותה תקופה הוא חי בנפרד מהם וניהל רומן עם הדוגמנית היפהפייה סוקי פוטייר. החיים שלו נראו כמו סרט נע מהיר במיוחד, עד שהסרט נקרע.

הערב הגורלי של ה-18 בדצמבר התחיל כמו עוד בילוי רגיל. השעה הייתה אחת בלילה. טארה וסוקי בילו בבית של חברים וחיפשו מקום לאכול בו. הם נכנסו לתוך המכונית הזריזה ושעטו ברחובות דרום קנסינגטון. בראון כנראה לא היה צלול לגמרי באותו רגע. כשהגיעו לצומת של REDCLIFFE GARDENS, הוא לא הבחין ברמזור שהתחלף. לפתע, מכונית פולקסווגן הגיחה משמאל. בשבריר של שניה הוא הסיט את ההגה בחדות.

המכונית התרסקה בעוצמה של 110 קמ"ש לתוך מסחרית חונה. המראה היה מחריד. עד ראייה סיפר שהמכונית נראתה כמו קופסת שימורים מעוכה. כוחות ההצלה נאלצו לנסר את ההגה כדי לחלץ את גופתו של בראון, אך זה היה מאוחר מדי. הוא הוכרז מת בבית החולים בעקבות פגיעות ראש קשות. סוקי פוטייר יצאה מהתאונה עם שריטות בלבד והלם קרב קשה.

הידיעה על מותו היכתה בלונדון כמו רעם ביום בהיר. בריאן ג'ונס, הנפש הרגישה של הסטונס, היה שבור לחלוטין. הוא לא הפסיק לבכות והמוות של חברו הטוב דרדר אותו עוד יותר לתהומות הסמים שמהם לא יצא. באופן אירוני ועצוב, ג'ונס הוא זה שאסף את השברים של סוקי פוטייר. הוא ניחם אותה, חיבק אותה, ותוך זמן קצר השניים הפכו לזוג בניסיון לרפא את הכאב המשותף.

אבל ההנצחה הגדולה ביותר הגיעה מכיוון בלתי צפוי. ב-17 בינואר 1967, ג'ון לנון ישב בביתו עם הפסנתר ועלעל בעיתון דיילי מייל. העיניים שלו נחתו על ידיעה קטנה בנוגע לנתיחת הגופה של טארה בראון ועל הדיון המשפטי סביב ילדיו. המילים מהעיתון התערבבו לו בראש עם המנגינה שהוא ניגן. הוא שר לעצמו HE BLEW HIS MIND OUT IN A CAR. השיר הזה הפך ליהלום שבכתר של התקליט SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND.

הטרגדיה סביב השם טארה לא הסתיימה שם. קית ריצ'רדס, חבר קרוב נוסף, החליט לקרוא לבנו שנולד ב-1976 בשם טארה, כמחווה לחבר המת. הגורל היה אכזר גם הפעם. התינוק, טארה ג'ו ג'ו ריצ'רדס, נקלע בגיל עשרה חודשים למוות בעריסה, בזמן שקית' היה בסיבוב הופעות בפריס, אירוע שהגיטריסט תיאר בכאב עצום באוטוביוגרפיה שלו LIFE כנקודת שבירה בחייו.

כך נכנס טארה בראון להיסטוריה. לא בגלל המיליונים שהיו לו בבנק, אלא בגלל שניה אחת גורלית ברחוב חשוך בלונדון, שהפכה אותו לנצחי בתוך השיר מהמפורסמים ביותר בעולם.

יום הולדת שמח לנס הרפואי הגדול של עולם הרוק. ה-18 בדצמבר הוא יום הולדתו של קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס (הוא נולד בשנת 1943). אז מה קרה בימי הולדתו הקודמים? הבה נגלה...

אם יש תאריך בלוח השנה שראוי לציון כיום חג לאומי עבור חובבי הגיטרות, הרי זה ה-18 בדצמבר. ביום זה, אי שם בשנת 1943, הגיח לאוויר העולם בבית החולים ליווינגסטון שבעיירה האפורה דארטפורד, קית' ריצ'רדס. האיש שהמציא מחדש את הגישה לחיים, האיש שהפך את הקמטים לאמנות והאיש שרבים הימרו שלא יזכה לראות את שנות השמונים שלו, אך הוא עדיין כאן כדי לקבור את כולנו. ריצ'רדס, הלב הפועם והמלוכלך של הרולינג סטונס, חוגג עוד סיבוב סביב השמש, וזו הזדמנות מצוינת לחטט בארכיון ולבדוק מה בדיוק התרחש בימי ההולדת הקודמים של הפיראט האהוב עלינו. מסתבר שהתאריך הזה היה מגנט לאירועים הזויים, מפגשים מוזיקליים ודרמות בינלאומיות.

אתחיל מההתחלה, ואיזה צירוף מקרים קוסמי זה היה. ממש באותו יום חורפי ב-1943 שבו קית' הקטן נשם את נשימתו הראשונה באנגליה המופגזת, נולד בצד השני של האוקיינוס, בטקסס הרחוקה, הסקסופוניסט בובי קיז. לימים, קיז הפך לא רק לחבר קרוב אלא לצלע בלתי נפרדת מהצליל של הלהקה. הוא היה האיש שנשף את הנשמה שלו בלהיטים כמו BROWN SUGAR והיה שותף נאמן ללא מעט לילות לבנים ופרועים לצד ריצ'רדס. נדמה היה שהגורל קשר בין השניים עוד לפני שידעו להחזיק כלי נגינה.

נקפוץ קדימה בזמן אל דצמבר 1968. השנה הסוערת של הסיקסטיז עמדה להסתיים, והחבורה הבכירה של הלהקה החליטה שהחורף הלונדוני פשוט לא בשבילם. מיק ג'אגר, ריצ'רדס (שחגג 25), מריאן פיית'פול והמוזה הבלתי מעורערת אניטה פאלנברג, ארזו מזוודות ועלו על טיסה לברזיל. זו לא הייתה סתם חופשת בטן-גב, אלא בריחה מפוארת מהלחץ התקשורתי והמשטרתי בבריטניה. החבורה בילתה את יום ההולדת תחת השמש הדרום אמריקאית, סופגת את המקצבים המקומיים בריו דה ז'ניירו ואף הרחיקה לכת לאזורים כפריים יותר, שם זכו לקצת שקט נדיר לפני החזרה לכאוס של לונדון.

אולם החגיגה של שנה לאחר מכן, ב-1969, הייתה עגומה הרבה יותר. יום ההולדת ה-26 של קית' עמד בצל הטרגדיה הגדולה של פסטיבל אלטמונט, האירוע שרבים טוענים שסימן את מותה הרשמי של תמימות שנות השישים. בראיון חושפני ונוקב שהעניק לעיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר בדיוק ביום הולדתו, ריצ'רדס לא חסך במילים קשות על מה שהתרחש שם. הוא תיאר את הכאוס בצורה ישירה ומצמררת, כשהוא מתייחס לאלימות שהשתוללה בקדמת הבמה: "חשבתי שראוי היה להפסיק את המופע, אבל לא היה מי שהקשיב לי. האלימות בקדמת הבמה הייתה אדירה. זה לא היה רעיון טוב להעסיק את מלאכי הגיהנום כאבטחה, אבל חברי הגרייטפול דד, שאירגנו את הדבר, חשבו שהם הטובים. אני חושב שהאלטרנטיבה הייתה עם הפנתרים השחורים. אין לי מושג אם היו יותר אלימים ממה שקרה". באותו ראיון הוא התייחס גם למותו של חבר הלהקה המקורי, בריאן ג'ונס, שטבע בבריכה בביתו מוקדם יותר באותה שנה, במשפט שנחרט בזיכרון: "יש אנשים שאתה יודע שלא יזדקנו. אמרתי לבריאן שהוא לא יגיע לגיל שלושים. הוא הסכים איתי".

אבל קית' כמו קית', יודע להתאושש. ב-1970, כשחגג 27, הגיל הארור של כוכבי רוק אחרים, הוא החליט לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – לנגן. מסיבת יום ההולדת נערכה באולפני ההקלטה אולימפיק בלונדון. זו לא הייתה מסיבת קוקטייל מעונבת, אלא ג'אם סשן אדיר. בין האורחים שהגיעו לעשות כבוד ולנגן היו ענקים כמו אריק קלפטון ונגן הקלידים והגיטרה אל קופר. האולפן רעד מאנרגיות של יצירה, כשהאלכוהול זרם כמים והרעיונות המוזיקליים התעופפו באוויר. באותה תקופה הלהקה עבדה על חומרים שיהפכו בהמשך לקלאסיקות, והאווירה הייתה של חופש יצירתי מוחלט.

אחד הרגעים הזכורים ביותר בהיסטוריה של הופעות הרוק התרחש בדיוק ביום הולדתו ה-38 של ריצ'רדס, בשנת 1981. הלהקה הופיעה בהמפטון קולוסיאום בווירג'יניה, ארצות הברית. זה היה השיא של סיבוב הופעות ענק ומצליח, והמופע כולו שודר בשידור ישיר בטלוויזיה האמריקנית בשיטת שלם וצפה, פורמט שהיה אז חדשני למדי. לקראת סוף המופע, בזמן שהלהקה ניגנה את המנון הרוק הגדול שלה, (I CAN'T GET NO) SATISFACTION, מעריץ נלהב מדי הצליח לחמוק מהאבטחה ופרץ בריצה לבמה לכיוונו של קית'. בלי למצמץ ובלי להפסיק את הקצב, ריצ'רדס הסיר את גיטרת הפנדר טלקאסטר שלו, אחז בה כמו מחבט בייסבול והנחית מכה הגונה ומדויקת על הפולש ההמום. האבטחה פינתה אותו, וקית'? הוא הניף את הגיטרה בחזרה לגופו כאילו כלום לא קרה, בדק שהיא לא יצאה מכיוון והמשיך לנגן את הריף. זה היה רגע של בית ספר לרוק'נ'רול. לאחר המופע, כמיטב המסורת, נערכה מסיבת יום הולדת פרועה מאחורי הקלעים, כשקית' חוגג יחד עם, ניחשתם נכון, בובי קיז, תאומו לתאריך הלידה.

בשנת 1983, כשהוא מחליף קידומת ל-40, גיל שבאותם ימים נחשב מופלג עבור כוכב רוק פרוע, ריצ'רדס החליט להתמסד, לפחות באופן רשמי. הוא חגג את יום ההולדת בחתונה חשאית ורומנטית במיוחד עם הדוגמנית פאטי האנסן. האירוע התקיים בקאבו סן לוקאס שטופת השמש במקסיקו. למרות המתחים שהיו באותה תקופה בלהקה, מיק ג'אגר לא ויתר והיה החבר היחיד מהרולינג סטונס שנכח בטקס, כשהוא משמש כשושבין של קית'. זו הייתה חותמת רשמית לכך שלמרות כל המריבות והדרמות, הצמד הזה בלתי ניתן להפרדה. החתונה הזו, אגב, הוכיחה את עצמה כהצלחה מסחררת, והזוג נשאר יחד עד עצם היום הזה, נתון סטטיסטי נדיר בעולם הבידור.

אז הנה הוא, קית' ריצ'רדס. הרוקר ששרד את שנות השישים, השבעים, השמונים וכל מה שבא אחריהן, כשכל יום הולדת שלו הוא הוכחה ניצחת לכך שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. מזל טוב לאיש החריף ומאסטר הריף.

חג מולד של ארבעה מופלאים. ב-18 בדצמבר בשנת 1964 יצא תקליטון חג המולד השני של הביטלס, שנקרא "עוד תקליט חג מולד של הביטלס".

זה לא היה סתם עוד מוצר על המדף, אלא מתנה אישית, כזו שגרמה לכל נערה ונער מעריצים להרגיש שג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו יושבים איתם בסלון ליד האח הבוערת.

אם בשנה שקדמה לה, 1963, הודפס התקליטון הראשון מסוג זה ב-30,000 עותקים בלבד, הרי שהפעם הסיפור היה שונה לגמרי. מועדון המעריצים הרשמי התנפח לממדים מפלצתיים, ולאור גדילת מספר החברים במועדון, הוחלט להגדיל את התפוצה ל-65,000 עותקים שנשלחו בדואר למעריצים ברי המזל.

מי שעמד מאחורי הקלעים וניסה לעשות סדר בבלאגן היה איש יחסי הציבור הנאמן, טוני בארו. הוא נשלח למשימה כפוית טובה למדי: לכתוב את התסריט שהושם בפי הארבעה. ההקלטה עצמה, אגב, נערכה חודשיים קודם לכן, ב-26 באוקטובר, ביום עמוס במיוחד באולפני EMI בלונדון, מיד לאחר שהלהקה סיימה להקליט את השיר HONEY DON'T ואת השיר WHAT YOU'RE DOING עבור התקליט החדש שלהם BEATLES FOR SALE. ג'ורג' מרטין, המפיק המסור, ישב בקונטרול וניסה לנווט את הספינה העליזה הזו במשך חמישה טייקים שונים עד שהתוצאה הניחה את הדעת.

פול מקרטני, כהרגלו בקודש, לקח את תפקיד הדיפלומט המנומס. הוא הודה למעריצים שקנו את התקליטים ודאג לשמור על פאסון ממלכתי וחביב. לעומתו, ג'ון לנון, שמעולם לא ידע לעצור את לשונו, ניצל את הבמה להומור העוקצני האופייני לו. ג'ון הודה להם שקנו את ספרו הראשון שנקרא IN HIS OWN WRITE, אך סייג זאת במשפט אלמותי: "זה הזבל הספרותי הרגיל אך זה לא יעלה לכם הרבה".

אבל ג'ון לא עצר שם. ברוח שטות מוחלטת, הוא הצליח להשחיל בדבריו את המילים BEATLES PIDDLE, וזאת מבלי שרבים יקלטו כי PIDDLE היא מילה שמתארת, בשפה הגרמנית, את איבר המין הזכרי. בדיחה פנימית קטנה שעברה מתחת לרדאר של הצנזורה הבריטית הנוקשה.

ג'ורג' האריסון, שהיה באותה תקופה הרבה יותר דברן ממה שנהוג לחשוב, הודה להם שהגיעו לצפות בסרט הקולנועי שלהם, A HARD DAY'S NIGHT, והודיע בחגיגיות כי סרטם הבא יהיה בצבע. ורינגו סטאר? הוא נשמע מעט מותש אך משועשע, כאשר הרהר בקול על כמות הטיולים שארבעתם ערכו ועל הקילומטרז' המטורף שצברו בעת סיבובי ההופעות באותה שנה עמוסה.

מבחינה מוזיקלית, לא היה כאן מופת של יצירה. מילותיהם של הארבעה עוטרו בשלל אפקטים קוליים משעשעים, רוח שורקת וצעדים כבדים, כשמוסיקה ממשית אין כאן, מלבד גרסה קצרצרה וכמעט פרודית לשיר JINGLE BELLS שהתנגנה ברקע.

בדיוק באותו תאריך, ב-18 בדצמבר, אך בקפיצה בזמן לשנת 1970, הסיפור קיבל תפנית נוסטלגית וטיפה עצובה. הלהקה כבר לא הייתה קיימת, החלום נגמר, אך המעריצים קיבלו מתנת פרידה אחרונה. ביום זה קיבלו מעריצי הלהקה אריך נגן ובו שבעת תקליטוני חג המולד שהקליטה הלהקה לאורך השנים. התקליט, שנקרא בבריטניה FROM THEM TO YOU ובארצות הברית קיבל את השם THE BEATLES CHRISTMAS ALBUM, איגד בתוכו את כל אותם רגעים קטנים, שטותיים וקסומים, והזכיר לכולם שפעם, לא מזמן, ארבעה חבר'ה מליברפול ידעו לאחל חג שמח כמו שאף אחד אחר לא ידע.

הלילה בו להקת יס התפרקה. ב-18 בדצמבר בשנת 1980 הופיעה להקת יס באולם ריינבאו הלונדוני. לאחר מכן ישבו חבריה בביתו של הגיטריסט, סטיב האו, והחליטו לפרק את החבילה.

להקת יס סיימה את ההופעה האחרונה שלה במסגרת סיבוב הופעות שנוי במחלקת, כזה שהשאיר טעם חמוץ-מתוק בפה של המעריצים ושל הלהקה עצמה. מיד לאחר שהאורות כבו והציוד הועמס, התכנסו חברי הלהקה בביתו של הגיטריסט סטיב האו. האווירה בחדר הייתה טעונה. הם הביטו אחד בשני והבינו שאי אפשר להמשיך כך יותר. באותו הלילה, בלב כבד אך בהחלטה נחושה, הם החליטו לפרק את החבילה. ענקית הפרוג-רוק, הגיעה לסוף דרכה. לפחות בגלגול הנוכחי שלה.

אבל הסיפור האמיתי התחיל להתגלגל דווקא כשהאבק שקע. טרבור הורן, האיש שנכנס אז לנעליים הגדולות של ג'ון אנדרסון כסולן הלהקה, גילה במהרה שהצרות שלו רק מתחילות. זה לא היה רק הקול שלו שספג מהלומה במהלך ההופעות האינטנסיביות, אלא בעיקר חשבון הבנק שלו. הורן, שרגיל היה להצלחות פופ קלילות יותר עם להקתו הקודמת, מצא את עצמו במציאות כלכלית עגומה להחריד.

"כשבאתי בחזרה הביתה, הייתי צריך לעשות משהו מהר, כי הייתי שבור כלכלית! במהלך כל אותה שנה הרווחתי עשרת אלפים דולר וזה ניתן לי במזומן בעת טיסה", סיפר הורן בכנות מכמירת לב. הוא הסביר שהשכר שלו עבור סיבוב ההופעות המתיש, שכלל לא פחות מ-44 תאריכים ברחבי ארצות הברית, היה אמור לעמוד על סכום מכובד של כ-14,000 ליש"ט. אלא שאז הגיעה שיחת הטלפון המפתיעה מהנהלת החשבונות, שהודיעה לו חגיגית שהוא לא יכול לקבל את הסכום המלא. הסיבה? צריך לשלם חובות.

מתברר שמכונת הכסף של יס הייתה בזבזנית להחריד. "למה לא היה כסף? כי אנשים הטיסו את ילדיהם ואת המטפלות שלהם במחלקה ראשונה לסיבוב ההופעות שלנו. אנשים אפילו שילמו את המשכנתאות שלהם מהסיבוב הזה", חשף הורן את ההתנהלות הראוותנית מאחורי הקלעים. וכאילו זה לא הספיק, החוצפה הגיעה לשיא חדש: "בינתיים, התבקשתי לחתום על מסמך כדי לשלם 25,000 דולר עבור עלות הפקה. סירבתי לחתום על המסמך הזה". אפשר בהחלט להבין אותו.

בעוד הורן ליקק את הפצעים הפיננסיים שלו, חרושת השמועות בבריטניה החלה לעבוד שעות נוספות. באפריל 1981, עיתון המוזיקה, רקורד מירור, הטיל פצצה תקשורתית: "למרות הכחשות רשמיות, נראה שלהקת יס התפרקה לגמרי. המתופף, אלן ווייט, והבסיסט, כריס סקווייר, מקליטים עם חבר לד זפלין בעבר, הגיטריסט ג'ימי פייג', באולפן הקלטות בברקשייר. נראה שהשלושה יקימו סופרגרופ חדשה".

הידיעה הזו היתה מסעירה במיוחד על רקע הטרגדיה של לד זפלין. רק כמה חודשים קודם לכן, בספטמבר 1980, הלך לעולמו המתופף ג'ון בונהאם, מה שהוביל לפירוקה של ספינת האוויר הכבדה. ג'ימי פייג' היה שרוי באבל עמוק ולא נגע בגיטרה במשך חודשים, אבל החיבור עם חטיבת הקצב האימתנית של יס הצליח להוציא אותו מהקיפאון. לפי הדיווחים, ווייט וסקווייר, שלא היו מרוצים מהכיוון המוזיקלי האחרון של להקת האם שלהם, חברו לפייג' כדי להקליט תקליט חדש ולהקים הרכב שירעיד את האדמה. השלישייה ערכה חזרות אינטנסיביות באולפן הביתי של כריס סקווייר במשך כמה חודשים, אך סימן שאלה גדול ריחף מעל זהות הסולן. האם רוברט פלאנט יצטרף? או אולי הבסיסט והקלידן ג'ון פול ג'ונס? פלאנט אכן נצפה מופיע פה ושם עם הרכבים מזדמנים, כמו ה-HONEYDRIPPERS, אבל איש לא ידע אם הוא בשל לפרויקט מחייב שכזה לטווח ארוך.

כמובן שהמנגנון המשומן של יחסי הציבור ניסה לכבות את השריפה. חברת התקליטים וההנהלה של יס סירבו להגיב על פירוק הלהקה: "לא שמענו על כך", טען בנחישות דובר חברת התקליטים אטלנטיק בניסיון לשדר עסקים כרגיל. מהמשרד של להקת יס נמסר ש"אין מה להגיב כרגע". מצד שני, גם החברה של הלהקה המפורקת, לד זפלין, שנקראה SWAN SONG, לא יכלה לאשר שפייג' חובר לשני הפליטים של יס. הערפל היה סמיך.

בינתיים, הגורל של שאר החברים החל להתבהר. טרבור הורן וג'ף דאונס, הצמד שהוזרק לתוך יס היישר מצמד הפופ האלקטרוני THE BUGGLES, נאלצו לחשב מסלול מחדש. השניים החליטו להמשיך כצמד, בעיקר בגלל אילוצים חוזיים. כשהשניים הצטרפו ליס, נותר לפי החוזה שלהם עוד אלבום אחד לעשות לחברת התקליטים ISLAND. התקליט הזה, שייקרא לבסוף ADVENTURES IN MODERN RECORDING, היה שונה לחלוטין מהפרוג המורכב שניגנו זה עתה. ומה לגבי הגיטריסט הווירטואוז, סטיב האו? העתיד שלו נראה אז לא ברור. "הוא כנראה יהיה מעורב בהפקות ויעשה אלבום סולו. אולי הוא יצטרף לג'ון אנדרסון וריק ווייקמן" נכתב אז, תחזית שהתבררה כשגויה, שכן האו מצא את עצמו לבסוף מקים את סופרגרופ הענקים ASIA יחד עם ג'ף דאונס דווקא.

נראה שהפירוק של יס היה בלתי נמנע והגיע על רקע מתחים פנימיים קשים. לפי מה שקראתי, הפירוק של יס בא בגלל אי שביעות הרצון של הורן ודאונס מהלהקה. כבר מתחילת סיבוב ההופעות נשמעו דיבורים נגד הגישה של דאונס ואורך הסולואים המוגזם שלו בהופעות. גם הורן, עם משקפי הפלסטיק הגדולים והחליפות הצבעוניות, נראה כאילו לא התאים מעולם ללהקה הוותיקה והרצינית. האירוניה היתה גדולה, שכן לא מזמן קם ההרכב הזה כשחבריו הצהירו לתקשורת שהם ממציאים מחדש את רעיון הלהקה ושהשותפות תהיה ארוכת טווח. אפילו במהלך ההופעה בהאמרסמית' אודיאון, אמר הורן לקהל בביטחון שהם עובדים על תקליט שני. עכשיו לא היה ברור אם זה ייצא בכלל ומה יקרה עם המותג שנקרא יס.

לסופרגרופ המסקרן של פייג', ווייט וסקווייר הוצע בזמנו לקרוא בשם המתחכם XYZ, ראשי תיבות של EX YES ZEPPELIN. לרגע אחד קסום היה נדמה שהבלתי ייאמן קורה ורוברט פלאנט יצטרף אליהם. הוא אכן הוזמן והגיע להאזין לחומרים, אך כאן הסיפור קיבל תפנית. פלאנט, שעדיין היה שקוע באבל על חברו בונהאם, האזין למקצבים שרקחו סקווייר וווייט ופסק שהמוזיקה הזו מסובכת מדי. הוא כינה זאת "מתמטיקה כבדה" והעדיף ללכת לכיוון של רית'ם אנד בלוז פשוט יותר. הזמר לא הגיע לחזרות נוספות. הוקלטו מספר קטעים לא גמורים, דמואים ראשוניים עם שמות כמו TELEPHONE SECRETS וקטע אינסטרומנטלי בשם CAN YOU SEE, שצצו מאז בבוטלגים באיכות מפוקפקת ונמכרו לאספנים במחירים מופקעים. שנים מאוחר יותר, חלק מהרעיונות המוזיקליים הללו מצאו את דרכם לשירים של להקת THE FIRM ואפילו לשיר MIND DRIVE של יס המאוחרת, אבל באותו רגע בזמן, כל העסק של הסופרגרופ הזה קרס במהרה והשאיר את עולם הרוק עם אחת השאלות הגדולות של, "מה יקרה אם....?".

הדמעות הזולגות של הסטונס. ב-18 בדצמבר בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליטון חדש לרולינג סטונס, עם השיר AS TEARS GO BY.

בעוד עולם הפופ האמריקאי היה רגיל לקבל מהחבורה הפרועה מלונדון מנות גדושות של רית'ם אנד בלוז מחוספס וסקס אפיל בוטה, נחתה על המדפים הפתעה מוחלטת. היה זה יום שחרורו של תקליטון חדש בארה"ב ועליו התנוסס השיר AS TEARS GO BY. בניגוד לכל הציפיות, לא היו שם גיטרות מלוכלכות או צרחות, אלא בלדה נוגה, עדינה וכמעט אריסטוקרטית, שחשפה צד אחר לגמרי של הלהקה.

ההיסטוריה של השיר הזה, שהפך לקלאסיקה מודרנית, התחילה בכלל כניסוי כפוי בניהול משאבי אנוש יצירתיים. השיר נכתב על ידי מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ומנהל הלהקה הערמומי, אנדרו לוג אולדהאם. עד לאותה נקודה בזמן, החברים ברולינג סטונס תיפקדו בעיקר כמכונת ביצועים משומנת לשירי בלוז ורוק'נ'רול שכתבו אחרים, כמו צ'אק ברי או בו דידלי. אולדהאם, שהיה בעל חוש ריח מפותח לכסף וכישרון, הבין שהכסף הגדול והתהילה האמיתית נמצאים בכתיבה מקורית. הוא החליט לעשות מעשה קיצוני.

הסיפור הידוע, שקיבל עם השנים נופך של מיתוס רוק'נ'רול משעשע, מספר שאנדרו לוג אולדהאם נעל את ג'אגר ואת ריצ'רדס במטבח כדי לאלץ אותם לכתוב שיר ביחד. הוא לא השאיר להם הרבה ברירות, ואף הציע איזה סוג שיר הוא רוצה מהם עם הנחיה ויזואלית מוזרה למדי: "אני רוצה שיר עם קירות לבנים, חלונות גבוהים ובלי יחסי מין”. שני הצעירים, שהיו רגילים יותר למועדונים מעושנים מאשר לארמונות שיש, נאלצו להתמודד עם האתגר. זה היה אחד הלחנים המקוריים הראשונים של ג'אגר וריצ'רדס, ולמעשה הטבילה הראשונה שלהם במים העמוקים של הלחנת בלדות.

התוצאה הראשונית של אותו סשן כליאה במטבח נקראה בתחילה AS TIME GOES BY, כמחווה ברורה לשיר המפורסם שדולי ווילסון שרה בסרט "קזבלנקה". אולם, המנהל אולדהאם, שהיה לו חוש דרמטי לא מבוטל, החליט שזה לא מספיק סוחט דמעות. זה היה אולדהאם ששינה את המילה "זמן" למילה "דמעות", ובכך העניק לשיר את הכותרת המלנכולית - AS TEARS GO BY.

אבל המסע של השיר לא הסתיים שם. הלהקה עצמה לא מיהרה להקליט את הבלדה הרכה הזו, אולי מחשש לפגוע בתדמית הקשוחה שלה. לאחר מכן נתן אולדהאם את הלחן האיטי הזה (פורמט שהרולינג סטונס עדיין לא היו ידועים בו) למריאן פיית'פול, הזמרת בת ה-17 שהוא ניהל באותה תקופה. פיית'פול, שהייתה בעלת קול מלאך ומראה תמים שהסתיר אישיות מורכבת, הוקלטה כדי לשחרר את השיר כצד ב' של תקליטון. אולם, קסם הקול שלה והלחן המדבק עשו את שלהם. הצלחת ההקלטה גרמה לחברת התקליטים DECCA להחליף אותו לצד הראשון בתקליטון, שיצא בשנת 1964. ההחלטה התבררה כגאונית; השיר הגיע למקום התשיעי במצעד הבריטי והשיק את הקריירה של פיית'פול כזמרת מובילה, כשהיא הופכת בן לילה לסמל של "סווינגינג לונדון"

רק שנה וחצי לאחר מכן, כאשר הביטחון העצמי שלהם כיוצרים גבר, החליטו הרולינג סטונס (או ליתר דיוק ג'אגר וריצ'רדס) להקליט גרסה משלהם לשיר זה. הגרסה שלהם נכללה בתקליט האמריקאי בעל השם הארוך DECEMBER’S CHILDREN (AND EVERYBODY’S). הקלטה זו בולטת בעיבוד המיתרים שעיבד מייק לינדר. הבחירה בלינדר הייתה חריגה, שכן המעבד הקבוע של הלהקה באותה תקופה היה בדרך כלל ג'ק ניטשה, אך הוא לא היה זמין. לינדר עשה עבודה כל כך מרשימה, שבהמשך הוא גם יעבד את כלי המיתר לשיר של הביטלס, SHE'S LEAVING HOME, מה שמעיד על כך שהוא ידע דבר או שניים על איך לגרום למיתרים לבכות. פרט פיקנטי הוא שבגרסה המוקלטת של הסטונס, חברי הלהקה, למעט ג'אגר, בקושי נוכחים; הגיטרה האקוסטית היא של נגן אולפן (או לפי גרסאות מסוימות - קית' עצמו), אך הבסיס הוא רביעיית המיתרים, מה שהפך את השיר לחריג בנוף הרוק של אותה שנה.

באופן טבעי, היו מי שניסו למצוא יריבות נסתרת גם כאן. יש האומרים שהשיר הזה נכתב כתשובה של הסטונס לשיר על יום ה"אתמול "של פול מקרטני, אך דבר זה אינו נכון עובדתית. השיר של הסטונס נכתב למעשה לפני ש-YESTERDAY של הביטלס ראה אור, אם כי הוא הוקלט על ידם בגרסתו הסופית מאוחר יותר. מה שכן נכון הוא ששני השירים מייצגים את הרגע שבו להקות הרוק הגדולות הרשו לעצמן לאמץ אלמנטים של מוזיקה קלאסית ופופ בארוקי.

השיר זכה להצלחה מסחררת בארה"ב והגיע למקום השישי במצעד הבילבורד, הישג מרשים לבלדה ללא תופים. ההופעה של הלהקה עם השיר בתוכנית של אד סאליבן נחקקה בזיכרון, כאשר מיק ג'אגר שר אותו כשרק קית' ריצ'רדס לצדו, מה שהדגיש את המעבר שלו לתפקיד של מבצע רב-גוני. מעניין מה בריאן ג'ונס, גיטריסט הלהקה השני, חשב על כך...

במבט לאחור, חברי הלהקה התייחסו לתהליך היצירה המוזר ההוא בהומור מהול בהערכה. קית' ריצ'רדס סיפר בשנת 1992 על השינוי התפיסתי שעברו: "פתאום, זה היה 'אה, אז אנחנו עכשיו כותבי שירים', עם השיר הכי אנטי-סטונס שניתן לחשוב עליו באותה תקופה. אנדרו נעל את מיק ואותי במטבח בדירה הקטנה והנוראית הזו שהייתה לנו. היינו במטבח עם קצת אוכל וכמה גיטרות. שם תרם אנדרו את תרומתו הגדולה לסטונס. זה היה רעיון גס כל כך, שפתאום אתה הולך לנעול שני בחורים בחדר, והם יהפכו להיות כותבי שירים. זה עבד".

גם מיק ג'אגר התייחס לשיר בשנת 1995 וניתח אותו בפרספקטיבה של זמן: "כתבתי את המילים, וקית' כתב את המנגינה. זה שיר נוגה מאוד עבור ילד בן 21, בערב של היום, כשהוא צופה בילדים משחקים - זה מאוד מטומטם ונאיבי, אבל מצד שני יש פה בגרות. זה כמו מטאפורה להזדקנות; אתה צופה בילדים משחקים ומבין שאתה לא ילד. זה שיר בוגר יחסית בהתחשב בשאר היצירה שלנו באותה תקופה".

מעניין לציין שלמרות ההצלחה הגדולה של השיר, הלהקה נמנעה מלנגן אותו בהופעות חיות במשך עשורים רבים. רק בסיבוב ההופעות A BIGGER BANG שהחל בשנת 2005, החליטו החברים לנער את האבק מהיצירה הישנה ולבצע אותה שוב מול קהל. כך או כך, אותו יום בדצמבר 1965 סימן את הרגע שבו העולם הבין שהחבר'ה האלה יודעים לעשות הרבה יותר מאשר רק לזרוק אבנים מתגלגלות ולהרעיש.

הלילה שבו הכוכב הגדול בעולם איבד את העשתונות. ב-18 בדצמבר בשנת 1975 ירה מביתו סולן להקת BAY CITY ROLLERS, לס מקואן, ופצע מעריצה.

זה היה אמור להיות חג מולד שמח ושקט בבית משפחת מקואן, אבל שילוב קטלני של תהילה חונקת, עייפות מצטברת ורובה אוויר אחד, הפך את הערב הזה לכותרת ראשית שזעזעה את עולם הפופ. כך הפך סולן ה-BAY CITY ROLLERS (או בעברית: "מחליקי העיר ביי") מאליל נוער לנאשם בפלילים.

התאריך היה ה-18 בדצמבר 1975. אדינבורו הקפואה שבסקוטלנד התכוננה לחג המולד, אבל עבור חברי להקת BAY CITY ROLLERS, השקט היה מצרך נדיר, אולי אפילו בלתי אפשרי. העולם היה נתון באחיזתה של רולרמאניה פרועה, אותה תופעה גלובלית שגרמה לנערות לצרוח עד אובדן חושים וללבוש מכנסיים קצרים משובצים עם גרביים עד הברך. הלהקה בדיוק חזרה הביתה מסיבוב הופעות מתיש בצד השני של העולם, באוסטרליה, שם התקבלו החברים בכבוד של מלכים. כאילו לא די בכך, הטלפונים לא הפסיקו לצלצל עם בשורות מרעישות מאמריקה: הלהיט הגדול שלהם, SATURDAY NIGHT, היה בדרכו הבטוחה לכבוש את המקום הראשון במצעד האמריקאי, הישג שמעטים האמנים הבריטים שזכו לו באותן שנים.

אבל בתוך הבית המבוצר, הסולן לס מקואן לא הרגיש כמו מלך העולם. הוא היה עייף, עצבני ובעיקר רווי מתהילה. מחוץ לביתו, כמו בכל ערב באותה תקופה, התגודד קהל קבוע של מעריצות. באותו לילה דחוס, ההערכה הייתה שמדובר בכמאה נערות שצבאו על הגדרות, צרחו את שמו וסירבו לתת לו מנוח. זה היה המחיר הכבד של התהילה, ומקואן, שרק רצה להירגע בביתו אחרי חודשים בדרכים, הרגיש שהפרטיות שלו נרמסת. המצב הסלים כאשר נטען כי כמה מהנערות הנועזות יותר הצליחו לחמוק מעבר לשערים הקדמיים של האחוזה וניסו לזחול במעלה שביל הגישה, מתקרבות באופן מאיים אל דלת המבצר.

ברגע של זעם, שיקול דעת מוטעה או סתם איבוד שליטה מוחלט, מקואן עשה מעשה ששינה את הלילה מקצה לקצה. הוא שלף רובה אוויר, כיוון מחלון ביתו וירה.

התוצאה הייתה עגומה ומיידית. עיתונים למחרת דיווחו בכותרות ענק שמרגרט נס, נערה צעירה בת 15 בלבד, נפגעה מהירי. היא נזקקה לתפרים לאחר שנורתה במצחה, פציעה שהפכה בן רגע את סיפור ההצלחה המוזיקלי לדרמה משטרתית. המשטרה המקומית, שלא גילתה סבלנות לכוכבי פופ מתפרעים, מיהרה לביתו של מקואן. בחיפוש קצר נמצא רובה האוויר המדובר, ומקואן נעצר והואשם בפזיזות עם נשק טעון.

גרסתה של נס, הקורבן בפרשה, הייתה שוברת לב בפשטותה. היא סיפרה לחוקרים ולעיתונאים שהיא בסך הכל רצתה להביא לאליל שלה כרטיס ברכה לחג המולד. היא ישבה על קיר נמוך מחוץ לבית, ממתינה להזדמנות למסור את המכתב, כאשר נורתה לפתע. במקום חתימה או חיוך, היא קיבלה כדור במצח. עבור מקואן, המצב היה חמור בהרבה מסתם יחסי ציבור גרועים; הוא עמד מול סכנה מוחשית להיכנס לכלא. המצב המשפטי שלו היה רגיש ממילא, שכן הוא עדיין היה נאשם בגין תקיפה קודמת כמו גם הריגת אישה מבוגרת שחצתה את הכביש מול מכוניתו הדוהרת, והתיק החדש הזה היה עלול להיות הקש ששבר את גב הגמל.

כאן נכנס לתמונה המנגנון המשומן ששמר על הלהקה בחיים. איש יחסי הציבור של הלהקה בבריטניה, אלן וולש, הבין מיד שהאירוע הזה יכול לחסל את הקריירה של הלהקה המצליחה ביותר בבריטניה באותו רגע. בראיון כנה להפליא, הוא תיאר את הלילה ההוא ואת מה שנדרש ממנו לעשות כדי להציל את המצב: "התפקיד שלי עבר מקידום הלהקה להגנה. הייתי שם לעצור את הפרסום הרע ולעודד את הפרסום הטוב. עם הירי של רובה אוויר החוצה מהחלון ופגיעה במעריצה... התפקיד שלי שם היה לרכך את הענין. אז אמרנו שזו הייתה תאונה והוא התנצל והרגיע אותה באמת. לא נתנו לזה להתפתח לסיפור גדול יותר. הייתי עיתונאי מיומן וזה אפשר לי לפנות לעיתונאים אחרים ולהגיד להם 'אל תבנו את זה למשהו שלא היה. זו הייתה תאונה והכל נגמר'. הם היו מוכנים לקבל את זה בגלל שהם יכלו לראות שהלהקה צפויה להיות גדולה יותר ויותר והם לא רצו להרוג אותה ולעשות אותי אויב ושל הנהלת הלהקה בגלל פירוקה בעקבות העניין"

וולש ידע על מה הוא מדבר. העיתונות, שהייתה רעבה לסיפורים על הלהקה, הייתה תלויה בגישה לחברים, והפחד מחרם מצד ההנהלה עשה את שלו. הנרטיב שוכתב בהצלחה: זו לא הייתה תקיפה זדונית, אלא תאונה מצערת של כוכב מותש.

למרות ההצלחה התקשורתית, העננה המשפטית לא התפזרה. פרשת נס לא תגיע לבית המשפט עד ספטמבר 1976, ועד אז, מקואן נאלץ לפעול ולחייך למצלמות תחת איום מתמיד של עונש מאסר שריחף מעל ראשו. הלחץ היה עצום. לוח הזמנים המלחיץ של הלהקה לא הרפה לרגע. המנהל הקשוח והשנוי במחלוקת, טאם פאטון, שהיה ידוע ביד הברזל שבה ניהל את נערי הפלא שלו (ומאוחר יותר הואשם גם בפשעי מין עם קטינים וחברי להקה), היה להוט לתקן את הנזקים. הוא דרש שהרולרס ייראו עושים הופעות צדקה ומעשים טובים כדי לשפר את התדמית שלהם, שנפגעה קשות מהפזיזות האחרונה של מקואן.

בינתיים, בעוד תקליטי הלהקה ממשיכים להימכר במיליוני עותקים והלהיטים כובשים את המצעדים, הקהל בבית החל לראות סדקים בתדמית המצוחצחת של הבנים בחליפות המשובצות. זה היה רגע קריטי שבו הפנטזיה של עולם הפופ התנגשה בעוצמה עם המציאות הקשוחה, והשאירה צלקת (תרתי משמע) על מצחה של מעריצה אחת ועל ההיסטוריה של הלהקה הסקוטית המצליחה מאד אז בעולם הפופ.

טרגדיה איומה בים שהרגה את הזמרת המצליחה. ב-18 בדצמבר בשנת 2000 מתה הזמרת קירסטי מקול. מה קרה שם? הפרטים המצמררים פה...

זה נשמע כמו תסריט הוליוודי שמישהו שכח לכתוב לו סוף טוב. ב-18 בדצמבר בשנת 2000, העולם איבד את קירסטי מקול. כן, הג'ינג'ית הלוהטת עם הקול הנפלא שהפכה את חג המולד לקצת יותר חגיגי עם הלהיט הנצחי שלה לצד הפוגס, FAIRYTALE OF NEW YORK. אבל הסיפור הזה הוא הרבה יותר מסתם ביוגרפיה יבשה בוויקיפדיה; זוהי דרמה שמתחילה בשיא הקריירה, עוברת לגן עדן טרופי ומסתיימת במים אדומים ובחוסר צדק שגורם לדם לרתוח.

קירסטי מקול נחשבה לאחת הזמרות עם הקול היפה יותר שיצא מאנגליה, וזה לא היה עניין של מה בכך בהתחשב בכך שהיא הייתה בתו של יואן מקול, זמר פולק מפורסם שכתב את הקלאסיקה DIRTY OLD TOWN. היא גדלה בצל ענקים, אבל היא ידעה הצלחה גדולה בזכות עצמה. היא שיתפה פעולה עם הלהקות הכי שוות, מהרולינג סטונס ועד ראשים מדברים, ובינואר 2000 נדמה היה שהיא מצאה סוף סוף שביעות רצון בחייה, הן המקצועיים והן האישיים. היא הייתה חדה, שנונה, ולא פחדה להגיד את מה שהיא חושבת, תכונה שגרמה לקהל להתאהב בה עוד יותר.

היא חתמה עם חברת תקליטים חדשה והוציאה תקליט שזכתה לשבחי הביקורת. התקליט, שנקרא TROPICAL BRAINSTORM, היה חגיגה צבעונית ובו שירים בהשפעת המוסיקה הקובנית והלטינית. הלהיט IN THESE SHOES חרך את הרדיו, וקירסטי הרגישה שהיא רוכבת על הגל הנכון. עם תמריצים אלו ואנרגיות שיא, היא תכננה חופשת צלילה לאהובה, המוזיקאי ג'יימס נייט, ולשני בניה הצעירים, ג'יימי ולואי, בסוף השנה, במקום בעולם בו התאהבה עד מעל הראש. היעד הנבחר היה קוזומל, האי הגדול ביותר במקסיקו, פנינה קריבית שבה יש רצועת חול לבנה באורך של 28 קילומטר ומים צלולים להפליא, שהם חלומו הרטוב של כל צוללן. עבור חובבת צלילה מושבעת כמו מקול, שהייתה לה תשוקה לים כמעט כמו למוזיקה, זה היה גן העדן האולטימטיבי.

ב-18 בדצמבר 2000, באווירה של חופש מוחלט, היא לקחה את בניה לחוות את העולם התת-ימי בשמורת צ'נקנאב, עם מדריך הצלילה ומספר צוללנים אחרים. הם היו באזור המיועד במיוחד עבור ספורט זה, מקום שבו סירות מנוע אמורות להיות מחוץ לתחום. כאשר מקול ובניה התכוננו לעלות מצלילה מענגת אל פני המים המנצנצים, דהרה לעברם לפתע סירת מנוע שלא הייתה אמורה להיות שם בשום פנים ואופן. הסירה נסעה מהר מדי ומקול, באינסטינקט מיידי של לביאה המגנה על גוריה, דחפה את בניה ממסלול הסירה. המהלך ההירואי הזה הציל את חייהם, אך גבה מחיר נורא; הסירה הכתה בזמרת והרגה אותה במקום.

הבן לואי, שהיה אז רק נער צעיר, סיפר פרטים מחרידים על אותם רגעים שייחרטו בזיכרונו לנצח. "עמדנו לעשות שתי צלילות. בראשונה, בסביבות השעה 14:00, כולנו צללנו יחד. היו שם דברים נפלאים. עליתי קודם אל פני השטח, אמא הייתה לידי. אמרתי, 'וואו!' והיא חייכה ואמרה 'זה נהדר!'. ואז היא פתאום צרחה, 'תיזהר!' וניסתה לדחוף אותנו מהדרך. הסירה כבר הייתה מעלינו ויכולתי לראות את המדחפים”.

לואי שחה מהר בכיוון אליו דחפה אותו אמו והבחין שהים בו הוא שוחה הופך לצבע אדום, מחזה ששום ילד לא צריך לראות. "שחיתי בדם של אמי ושמעתי את אחי צועק, 'איפה אמא?'. אז צרחתי שהיא נפגעה, הוריתי לו לשחות בכיוון השני ולא להסתכל כלל לאחור". התושייה של הילדים ברגעים אלו הייתה בלתי נתפסת.

כאשר הם נאספו לסירת הצלה, הם ראו את אמם צפה בים עם הפנים כלפי מטה, גופה מרוסק, והמים סביבה בגוון אדום ומטלטל. נהג הסירה, אדם בשם חוסה סן יאם, נסע עוד 300 מטר לפני שעצר, כנראה לא הבין או לא רצה להבין מה קרה. צינורות שנקרעו מציוד הצלילה של מקול, מנעו את פעולת המדחף ואז הוא הבין שפגע במשהו. זה היה הסוף העצוב של אישה שהביאה כל כך הרבה שמחה לעולם.

מקול הייתה בת 41 במותה, גיל שבו רוב האנשים רק מתחילים את הפרק השני של חייהם. לאחר הטרגדיה עלה על פני השטח גם אי הצדק הנבזי שמאפיין לעיתים מקומות שבהם הכסף מדבר חזק יותר מהחוק. משפחתה של מקול השיקה קמפיין במטרה להביא את האשמים לדין, אך המציאות טפחה על פניהם. נהג הסירה אולץ לשלם 1,500 ליש"ט בלבד לבניה של מקול, סכום מגוחך ומעליב שנקבע לנוכח שכרו הזעום, מעין בדיחה גרועה של מערכת המשפט המקסיקנית. אולם, הסיפור האמיתי הסתתר מאחורי הקלעים; האיש שעמד באמת מאחורי הסירה היה איש העסקים האמיד גילרמו גונזלס נובה, הבעלים של רשת סופרמרקטים ענקית. הוא חמק ממשפט ועונש, בעוד הש.ג. שילם את המחיר הפעוט. העולם נשאר עם השירים, עם הזיכרונות, ועם תחושת החמצה צורבת על כישרון ענק שנגדע בגלל רשלנות פושעת ביום שטוף שמש אחד.

גם זה קרה ב-18 בדצמבר. ברוכים הבאים למסע פרוע במנהרת הזמן של הרוק, היישר אל ה-18 בדצמבר, תאריך שהוכיח את עצמו שוב ושוב כיום עמוס בהתרחשויות מוזרות, מפגשים סוריאליסטיים ורגעים שעיצבו את הפסקול של חיינו.

בשנת 1968 החליטו ג'ון לנון ויוקו אונו לקחת את אמנות המיצג צעד אחד (או שק אחד) קדימה. השניים בילו 45 דקות תמימות בתוך שק שחור על בימת רויאל אלברט הול המפואר שבלונדון, כחלק מאירוע אומנותי אוונגרדי בשם ALCHEMICAL WEDDING שארגנה קבוצת מעבדת האומנויות של דרורי ליין. הרעיון שעמד מאחורי המיצג המוזר, אותו כינו השניים 'באגיזם' (BAGISM), היה לגרום לכך שאנשים יתקשרו עימם באופן טבעי, על סמך המסר בלבד, ולא כשני ידוענים שכולם שופטים על פי המראה החיצוני. הקהל במקום לא בדיוק הבין את המסר העמוק וחלקו אף הגיב בקריאות בוז לעבר השק המסתורי. אם כך, מעניין מדוע לא עשו זאת על המדרכה ליד האולם כשהם נטולי שק וללא פירסום? כנראה שגם למחאה נגד סלבריטאיות דרוש קהל שבוי ואולם יוקרתי.

ונעבור משקים שחורים למלונות יוקרה בצרפת. בשנת 1974 נזרקה להקת סלייד, חבורת הגלאם-רוק הפרועה משהו, מבית מלון מפואר 'אינטרקונטיננטל' שבפריס. למרות שחבריה דאגו להזמין חדרים מראש והגיעו מצוידים במגפי הפלטפורמה המפורסמים שלהם, כשהגיעו למלון התבשרו כי כל החדרים תפוסים. נראה שהצוות הצרפתי המעונב פשוט לא רצה להתמודד עם החבורה הרועשת מבריטניה. לאחר ויכוח קולני מאד נזרקה הלהקה מהמלון, שמחשיב את עצמו יוקרתי מאד עם ראשי ממשלות ואנשים חשובים נוספים שנוהגים להתאכסן בו. נודי הולדר וחבריו נאלצו למצוא מקום אחר להניח בו את הראש, כנראה מקום שפחות נבהל מקצת רוק'נ'רול.

אם נחזור עוד קצת אחורה, אל ימי התום של הפסיכדליה, נגלה שבשנת 1965 הופיעו חברי פינק פלויד, שנקראו אז בשם THE TEA SET, באולם בשם VILLAGE HALL בהאנטינגטון, אנגליה. באותם ימים הלהקה עדיין גיבשה את הצליל הייחודי שלה תחת הנהגתו של סיד בארט, רחוק מאד מהפקות הענק והחזיר המעופף שיגיעו בעתיד. זו הייתה הופעה צנועה שסימנה את תחילתה של אחת הקריירות המפוארות בהיסטוריה של המוזיקה.

בקליפורניה שטופת השמש של שנת 1972, החליטו חברי להקת איגלס לשחק בנדמה לי. הם יצאו לחווה נטושה ב-AGOURA HILLS, אתר צילומים מפורסם למערבונים בשם 'חוות פרמאונט', כדי לצלם עטיפה לתקליטם השני, DESPERADO. הקונספט היה שאפתני: החברים רצו להיראות כמו כנופיית פורעי חוק מהמערב הפרוע, בהשראת כנופיית דלטון הידועה לשמצה. הצלם, הנרי דילץ, סיפר על החוויה המשעשעת: ״ביום הצילום שיחקנו בלהיות קאובויים. ג'יי די סאות'ר, שבא איתנו, הביא עמו את הספר על פורעי החוק. בספר הזה נראו גם צילומים של חלק מאותם פורעים כשהם מתים וקשורים זה לזה על הקרקע. אז השכבתי את הארבעה על הקרקע, כדי לשחזר את צילום המתים, בשביל העטיפה האחורית". התמונה הסופית הפכה לאחת האיקוניות בז'אנר הקאנטרי-רוק.

בינתיים בלונדון של שנת 1969, דייויד בואי החליט לפנות לקהל האיטלקי. הוא ערך חזרות עם קלאודיו פאבי, מפיק ומוזיקאי איטלקי, שתירגם עבורו את מילות להיטו SPACE ODDITY לשפה האיטלקית. הגרסה החדשה, שתצא תחת השם RAGAZZO SOLO RAGAZZA SOLA ('נער בודד, נערה בודדה'), לא הייתה תרגום ישיר של המקור, אלא שינתה את כל המשמעות משיר על אסטרונאוט אבוד לשיר אהבה מלודרמטי, כיוון שהמפיקים חששו שהקהל האיטלקי לא יתחבר לסיפורי חלל מוזרים. המטרה של השניים הייתה לעבוד על הגייה נכונה של המילים לקראת ההקלטה. יומיים לאחר מכן התייצב בואי באולפני מורגן, בלונדון, כדי להקליט את הגרסה האיטלקית הזו. פאבי הפיק את הסשן הזה והמפיק הבריטי הקבוע של בואי, גאס דאדג'ן, נכח שם כדי לעזור ולפקח. הגרסה הזו תצא באיטליה כתקליטון, בפברואר 1970, ובואי קיבל אישית את העותק שלו מפאבי ב-9 בפברואר.

בארה"ב של שנת 1968, ג'ניס ג'ופלין עמדה בפני התחלה חדשה ומלחיצה. היא החלה לערוך חזרות ראשונות עם ההרכב החדש שלה, THE KOZMIC BLUES BAND, שכלל חטיבת כלי נשיפה וצליל סול-בלוז עשיר יותר. ג'ופלין פרשה לפני כן מלהקת 'אח גדול וחברת האחזקה' הפסיכדלית בסן פרנסיסקו. המעבר לא היה קל, והמבקרים היו סקפטיים לגבי הכיוון החדש. ג'ופלין הוציאה עם ההרכב הזה תקליט אחד בלבד בשנת 1969, אך הוא הכיל כמה מהביצועים המרגשים ביותר בקריירה הקצרה שלה.

נחזור ללונדון הקפואה של שנת 1963. חברי הביטלס היו בשיא המרץ, רגע לפני הפריצה הגדולה לאמריקה. הם פסעו מחוץ לאולפני הבי.בי.סי והצלם, דיזו הופמן, תיקתק מולם במצלמתו וקלט אותם מדלגים ומחייכים. התוצאה תתנוסס שנים לאחר מכן באוסף ההקלטות שלהם שם, LIVE AT THE BBC, שיצא באופן רשמי והפך לצילום שמגדיר את רוח הלהקה באותן שנים.

עצב גדול ירד על עולם המוזיקה השחורה בשנת 1964. בשיקגו נערכה הלווייתו של זמר הנשמה הענק סאם קוק, שנרצח בנסיבות טראגיות במוטל בלוס אנג'לס. האירוע יצא משליטה במהירות כאשר כ-200,000 איש הגיעו ללוויה ויצרו אי סדרים מרובים ברחובות סביב הכנסייה הבפטיסטית. המעריצים ההמומים ניסו לראות את אלילם בפעם האחרונה, והדוחק היה בלתי נסבל. הזמר ג'יימס בראון, שהגיע לנחם, אולץ לעזוב מהר כדי לא ליצור בלגאן ולהלהיט את הרוחות עוד יותר. זמר נוסף, ריי צ'ארלס, שר במהלך האירוע את השיר ANGELS KEEP WATCHING OVER ME בקולו המרטיט, ברגע של חסד בתוך הכאוס הגדול.

שנת 1975 סימנה סוף של עידן עבור חובבי הרוק הבריטי. רוד סטיוארט עזב סופית את להקת FACES, והחל לפסוע בדרך עצמאית משלו תחת חברת התקליטים ATLANTIC. המתח בין קריירת הסולו המצליחה של סטיוארט לבין מחויבותו ללהקה הפך לבלתי אפשרי, והפירוק היה בלתי נמנע, כשהוא משאיר את הגיטריסט רון ווד פנוי להצטרף לרולינג סטונס.

בצירוף מקרים קולנועי מעניין בשנת 1972, החל בוב דילן לשחק מול המצלמה את תפקידו בסרט המערבון הקשוח 'פאט גארט ובילי הנער' שצולם במקסיקו.

מי נולדו ומי מתו - 18 בדצמבר?

בשנת 1938 נולד בניוקאסל צ'אס צ'נדלר, שהיה הבסיסט המקורי והגבוה של להקת האנימלס. אולם תרומתו הגדולה ביותר למוזיקה הגיעה לאחר שעזב את הלהקה ושינה את פני עולם הרוק כשגילה במועדון בניו יורק גיטריסט אלמוני בשם ג'ימי הנדריקס, והביא אותו לאנגליה כדי להפוך אותו לכוכב על. הוא מת מהתקף לב ביולי 1996.

בשנת 1941 נולד סאם אנדרו, גיטריסט להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, שג'ניס ג'ופלין הייתה הזמרת בה. אנדרו היה אחראי לרבים מהעיבודים הפסיכדליים של הלהקה. הוא מת בפברואר 2015.

בשנת 1944 נולד גיטריסט להקת MAN הבריטית הנהדרת והוותיקה, דיק ליאנרד, שהיה ידוע בכישרון הכתיבה השנון שלו ובנגינת הגיטרה הייחודית. הוא מת בינואר 2017.

בשנת 1948 נולד ביל נלסון - גיטריסט וכותב שירים מוכשר ומוערך, שייסד והוביל את להקת הארט-רוק "בי בופ דלוקס" והמשיך לקריירת סולו פורייה וניסיונית.

בשנת 1954 נולד הגיטריסט אולי ג'ון רות', שהביא השפעות של מוזיקה קלאסית ללהקת הרוק הגרמנית, סקורפיונס, והשפיע על דור שלם של גיטריסטים במטאל.

בשנת 2001 מת הזמר וכותב השירים הרגיש בסגנון פולק-רוק, קליפורד טי וורד, שידוע בבלדות היפות שלו. הוא היה בן 57 במותו לאחר מאבק במחלת טרשת נפוצה.

בשנת 2022 מת הזמר טרי הול, הסולן בעל המבט הקפוא שהיה חבר בלהקות THE SPECIALS ו-FUN BOY THREE, שהגדירו את צליל הסקא והגל החדש בבריטניה. הוא היה בן 63 במותו.

ב-18 בדצמבר בשנת 1970 יצא תקליט ללהקת (או שמא צמד) טי רקס.

בתחילת הדרך, ההרכב הזה היה נראה ונשמע אחרת לגמרי. היו אלו מארק בולאן, בחור צנום עם תלתלים וגיטרה אקוסטית, וסטיב פרגרין טוק על כלי ההקשה. הם היו יקירי סצנת האנדרגראונד ההיפית של לונדון, ישבו על שטיחים ומלמלו שירים על קוסמים ופיות תחת השם הארוך והמסובך טירנוזאורוס רקס. אבל בולאן, שהיה לו חזון ברור (ואגו בריא לא פחות), הרגיש שהגיע הזמן לשינוי. בשנת 1969 החליף בולאן את סטיב פרגרין ולקח אליו את נגן כלי ההקשה' מיקי פין (ב-פ' רפויה, כן?).

המפגש בין בולאן לפין הוא סיפור בפני עצמו. בולאן פגש את פין במסעדה צמחונית קטנה. האגדה מספרת שבולאן לא התרשם כל כך מכישורי התיפוף של הברנש כמו שהתרשם מאיך שהוא נראה. פין היה נאה, מגניב ושידר את הווייב הנכון. בולאן שכר אותו במקום, ואפשר לומר בזהירות שפין נשכר בעיקר כדי להיראות טוב ליד מארק על עטיפות התקליטים.

השניים נכנסו לאולפן והקליטו את התקליט A BEARD OF STARS. זה היה התקליט האחרון שיצא תחת השם המלא והמתיש של הצמד, טירנוזאורוס רקס. אבל משהו שם כבר התחיל לבעבע אחרת. זו הייתה הפעם הראשונה בה נשמעו צלילי גיטרה חשמלית בשירים רבים בתקליט. בולאן התחיל לזנוח את הפולק האקוסטי לטובת משהו מחוספס וסקסי יותר, והקהל התחיל להרגיש את החשמל באוויר.

ואז נכנס לתמונה האיש עם האוזניים החדות בתעשייה, מפיק הצמד טוני ויסקונטי. במשך זמן רב, ויסקונטי התלונן שהשם טירנוזאורוס רקס הוא פשוט ארוך מדי כדי לכתוב אותו ביומני האולפן ועל קופסאות ההקלטה. בעידודו של ויסקונטי, קוצר השם לטי רקס, מעתה והלאה. זה היה קצר, קליט ונשמע כמו מכת אגרוף. המיתוג החדש היה מושלם.

התקליט שיצא באותו דצמבר, שנקרא בפשטות T REX (ומכונה בפי המעריצים התקליט החום בגלל עטיפתו), הוא החוליה הברורה שמקשרת בין ימי A BEARD OF STARS הפסיכדליים לבין תקליט ההצלחה הפנומנלית שיבוא אחריו, ELECTRIC WARRIOR. בתקליט הזה שומעים את המהפכה בזמן אמת. פתאום הצטרפו להקלטות גם האוורד קיילן ומארק וולמן, הידועים כצמד FLO AND EDDIE מלהקת הצבים לשעבר (שבזמן ההוא עבדו עם פרנק זאפה), שסיפקו קולות רקע עשירים והרמוניות שהוסיפו מימד פופי ומלוטש לסאונד.

בתקליט יש כמה שירים שהוקלטו בעבר, אך הפעם קיבלו טיפול חשמלי יותר. למשל, השיר THE WIZARD שהיה הסינגל הראשון של בולאן שנים קודם לכן, קיבל כאן גרסה קצרה ומהודקת יותר. השיר DIAMOND MEADOWS והשיר ONE INCH ROCK הראו שבולאן עדיין אוהב את הטקסטים המוזרים שלו, אבל עכשיו אפשר גם לרקוד אותם.

אי אפשר לדבר על התקופה הזו בלי להזכיר את הלהיט הגדול RIDE A WHITE SWAN. השיר הזה, שיצא כסינגל מעט לפני התקליט, טיפס לאט אבל בטוח במצעדים הבריטיים עד שהגיע למקום השני המכובד. הוא היה המנוע שדחף את המכירות של התקליט החדש והפך את בולאן ממוזיקאי מוערך לאליל נוער היסטרי. ההופעה של הלהקה בתוכנית TOP OF THE POPS עם נצנצים מתחת לעיניים סימנה רשמית את תחילת עידן הגלאם.

התקליט T REX הגיע למקום ה-7 במצעד התקליטים הבריטי ובילה שם שבועות ארוכים. הוא היה ההוכחה שבולאן צדק. המעבר לחשמלית, קיצור השם, והשיער המתולתל שהפך לסמל מסחרי, כל אלו יצרו מפלצת רוק חדשה. משם הדרך הייתה קצרה להשתלטות מוחלטת על עולם הפופ בשנתיים הבאות.

בעיתון 'דיסק' הבריטי פורסם בביקורת על האלבום: "זה אלבום טוב יותר ממה שציפינו לו.יש פה קטע רוק נהדר בשם JEWEL, עם בולאן באורגן ובגיטרה מובילה".

במלודי מייקר נכתב: "בולאן ופין באים פה עם רוק כבד יותר ממה שנעשה איתם עד כה. יש פה המון דמיון ואינני יכול לחשוב אחרת מכך שבולאן יהיה הצלחה אדירה בשנת 1971".

הרולינג סטון (האמריקאי) אהב את המוזיקה - ופחות את העטיפה: "באופן מדהים, הכל פה זה רוק'נ'רול; אין עוררין על זה. אבל רוק'נ'רול עם מילים העוסקות בנושאים כמו קוסמים, דרואידים ומשוררים. ברור שבולאן מאוהב במיסטיקה, כמו גם בצלילים הטהורים של השפה האנגלית.

קשה לבודד שיר אחד או שניים בתור מועדפים מיוחדים; ONE INCH ROCK הוא שיר כיף, שמתחיל בצורה אינסטרומנטלית כמו קטע סווינג של להקה גדולה (הכל על גיטרות, כלי הקשה ושירה) ואז הופך לשיר רוק קטן וקל. SEAGULL WOMAN, עם קולות רקע של מארק וולמן והווארד קיילן, נשמע כאילו הוא נלקח מתוך כתריסר שירים שונים של הביטלס, אבל בלי להיות דומה לאף אחד מהם. THE WIZARD הוא היצירה הארוכה ביותר באלבום, בערך שמונה דקות, אבל העניין נשמר יפה דרך השינויים במצב הרוח.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר של טי. רקס (חוץ מהקול של בולאן, שריי דורסט ממונגו ג'רי מעתיק בצורה גרועה למדי) הוא היכולת שלהם לערבב צלילים ווקאליים ואינסטרומנטליים - הקולות נכנסים לעתים קרובות לחיקוי צלילי גיטרה. זה לא סוג טריק שכל להקה צריכה לנסות.

מקום חמצמץ אחד נשמע עם עיבודי כלי המיתר של טוני ויסקונטי, שמיושמים פה ושם על ידי מה שנשמע כמו מלוטרון ישן וחלוד במאמץ מיותר 'לעבות את השירים'. הצליל היה הרבה יותר נקי ללא התוספת של זה.

כל מה שטוב באלבום אפשר למצוא בסינגל RIDE A WHITE SWAN שהיה להיט, אלא שעד שחברת BLUE THUMB גילתה איזה תקליטון נהדר זה היה, היא שחררה את הלהקה הזו לחברת האחים וורנר. כדאי לנסות למצוא את הסינגל.

וכמחשבה אחרונה, פרס האריזה המטומטמת של השנה צריך לעבור לחברת GRAPHREAKS, שעיצבה לחברת וורנר את האלבום הנוכחי. כאשר מפרידים את שני חלקי העטיפה כדי להגיע לתקליט, זה נפרד לשני חלקים. אחד בא עם תמונה נחמדה של מארק ומיקי, אם אתם בעניין של דברים כאלה, ויש לה את המילים לכמחצית מהשירים מאחור. היצירה השנייה היא הז'קט האמיתי, וכוללת את החצי השני של המילים. ברגע שהעטיפה נחצתה, אין דרך להדביק את שני החלקים ביחד. בוז גדול!".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים