רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 בינואר (18.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"פגשתי לראשונה את פיל קולינס בזמן שהקלטנו, כלהקת קאמל, את MOONMADNESS, באולפני בייסינג סטריט. להקת ג'נסיס הייתה למטה באולפן הגדול יותר ועשתה את הגימור לאלבום THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. הייתי צריך לשאול מפתח כדי לכוון תוף. אז פניתי אליו והתחלנו לשוחח. פיל היה בחור מאוד ידידותי, נפגשנו עוד כמה פעמים אחרי זה, החלפנו מספרי טלפון וכאלה. ואז פיטר גבריאל עשה את הפרישה המפורסמת שלו מג'נסיס, ועשיתי ראיון גדול עם כריס וולש, הכתב של מלודי מייקר, והנושא של ג'נסיס עלה, והוא בסופו של דבר השתמש בזה ככותרת, 'אנדי וורד אומר שג'נסיס תשרוד בלי גבריאל', וזה היה די מוזר - כאילו ידעתי! התברר שפיל באמת היה זמר חזק, והשאר היסטוריה, כמו שאומרים. אבל בזמנו זה באמת שימח אותו, אז בפעם הבאה שראיתי אותו הוא היה ממש נלהב, 'היי, תודה שהזכרת אותנו', כי זה היה ממש פרסום חיובי בתקופה שהם היו צריכים את זה...

בכל מקרה, זמן קצר אחרי שהוא התקשר אליי ושאל אותי אם אני רוצה לנגן כלי הקשה עם להקת הרוק הג'אז שלו, BRAND X, בהופעה בלונדון. מאוד התרגשתי מזה, אז הלכתי ועשיתי איתם חזרות. מבלי לדעת את המנגינות, מצאתי שהיו הרבה שינויים בקצב, והמוזיקה מאוד תובענית. קלטתי כמה דברים, מספיק כדי לעשות את ההופעה, אבל הייתי די לחוץ לגבי זה. בכל מקרה, הגיע היום למחרת, וזו הייתה ההופעה, במקום שנקרא THE NASHVILLE בלונדון. הייתה בו במה קטנה, כשחמשתנו דחוסים בה. הוצבתי ישירות מאחורי קולינס על במה קטנה אחרת. התחלנו לנגן והכל התנהל כשורה במשך עשרים דקות לערך, אבל במהלך הקטע הרביעי, ניגנתי בטמבורין ביד ימין, ומדי פעם הכיתי איתו במצלתיים, ותופס אותן ביד שמאל כדי לחנוק את הצליל.

אבל בפעם אחת כזו לא הצלחתי לתפוס את המצילה ביד שמאל והיא התרסקה ישירות על כתפו השמאלית של פיל. זה בטח היה די כואב. זה הרגע הכי נורא, והוא נתן בי מבט מקפיא ששיתק אותי. המשכנו לנגן, אבל הרגשתי די מזועזע, ונזהרתי מאוד, אבל הנה זה קרה שוב! הפעם החטאתי את פיל אבל הרסתי חצי ממערכת התופים שלו והפעם הלהקה נאלצה להפסיק לנגן כליל בזמן שהדברים תוקנו. שאר חברי הלהקה חשבו שזה מאוד מצחיק, ועשו מזה עניין במהלך ההכרזות על הקטעים הבאים. הם מעולם לא ביקשו ממני לנגן איתם שוב. אבל הם היו להקה נהדרת, וזה היה ערב מהנה חוץ משתי התקריות האלה".

(אנדי וורד, המתופף של להקת קאמל)

סוף עצוב לנער הזהב מדטרויט: גלן פריי נפרד מאיתנו. ב-18 בינואר בשנת 2016 מת הגיטריסט / זמר גלן פריי (מלהקת איגלס) בגיל 67.

בהודעה רשמית ועצובה באתר הלהקה, נמסר כי הסיבה למותו המצער הייתה שילוב קטלני של סיבוכים: דלקת מפרקים שגרונית, דלקת מעי גס כיבית חריפה ודלקת ריאות. זהו סוף כואב למי שהיה אחראי, אולי יותר מכל אחד אחר, לפסקול הנעורים של מיליונים.

אבל כדי להבין את גלן פריי, צריך לחזור אחורה, הרבה לפני שהוא הפך לסמל של קליפורניה. הילד שנולד בדטרויט לקח שיעורי פסנתר כבר מגיל 5, אבל הכל השתנה ברגע אחד מכונן: הוא ראה את הביטלס מופיעים במרכז העיר דטרויט, ראה את הבנות צורחות, והבין מיד שהפסנתר צריך לזוז הצידה לטובת הגיטרה.

הוא התחיל את דרכו בלהקות מקומיות ברחבי דטרויט, ביניהן הרכב בשם MUSHROOMS (שזכה להקליט שיר שנכתב על ידי בוב סיגר הצעיר), לפני שעשה את הצעד המתבקש ועבר לדרום קליפורניה שטופת השמש. שם, באווירה המשוחררת של לוס אנג'לס, הוא התחבר עם דמויות מפתח בסצנה, ביניהן ג'קסון בראון. החברות הזו הולידה סיפור שקשור ללהיט הענק TAKE IT EASY.

השיר הזה לא נולד בקלות - למרות שמו. ג'קסון בראון החל לכתוב אותו בשנת 1971 עבור תקליט הסולו שלו, אבל נתקע. פריי, שגר באותה תקופה בדירה מעל בראון בשכונת אקו פארק בלוס אנג'לס, היה שומע את בראון מנגן את ההתחלה שוב ושוב דרך התקרה. יום אחד פריי שאל אותו על השיר, ובראון הודה שהוא תקוע עם הבית השני. פריי לא היסס והשלים במקום את השורה שהפכה לקלאסיקה: IT'S A GIRL, MY LORD, IN A FLATBED FORD, SLOWIN' DOWN TO TAKE A LOOK AT ME. בראון היה המום מהתוספת הקטנה אך הגאונית הזו, שהפכה את השיר מבלדה מהורהרת ללהיט דרכים סוחף. השיר הזה הפך לסינגל הראשון של חבורת איגלס והזניק אותם לצמרת.

אבל לפני איגלס, היה עוד שלב חשוב. פריי הופיע בלהקת הליווי של הזמרת לינדה רונסטאדט. למעשה, רונסטאדט היא זו שחיברה בינו לבין המתופף והזמר, דון הנלי, כשהזמינה את שניהם (יחד עם הבסיסט רנדי מייזנר והגיטריסט ברני לידון) לנגן איתה. החיבור היה מיידי. כמו בכל להקת רוק גדולה, גם כאן האגו שיחק תפקיד מרכזי. בהמשך הדרך, פריי והנלי רבו על שליטה יצירתית ועניינים אחרים ללא הפסקה. פריי, שהמגזין PEOPLE כינה אותו בעבר בצורה משעשעת כוורן ביטי של הרוק, היה ידוע כמי שנהנה מכל רגע של התהילה. הוא הכיר באורח חיים פרוע מסוים במהלך העשור הראשון של הלהקה, והיה הרוח החיה מאחורי המסיבות.

דון הנלי תיאר זאת היטב בציטוט בלתי נשכח על ההבדלים ביניהם: "בשנת 1976 גלן ואני היינו הזוג המוזר. הייתי סוג של עוזרת הבית המסודרת והוא היה הטמבל החביב. בכל רחבי הבית הוא היה משאיר את בדלי הסיגריות הקטנים האלה שעומדים על קצותיהם. הם נראו כמו ערים מיניאטוריות".

לאחר שהלהקה סיימה את דרכה, בקול תרועה רמה, בשנת 1980 (עם ההבטחה שהם יחזרו לנגן יחד רק "כשגיהנום יקפא"), פריי לא נח. הוא פתח בקריירת סולו מצליחה, והפיק להיטים ענקיים, כולל השיר הבלתי נשכח THE HEAT IS ON. השיר הזה, שנכלל בפסקול הסרט "השוטר מבוורלי הילס" בכיכובו של אדי מרפי, הפך ללהיט ענק בשנת 1984. פריי נבחר לשיר את השיר לאחר שנערך מבחן הקלטה עמו. פריי גם שלח ידו במשחק והופיע בסדרה "מיאמי וייס" (שם גם תרם את הלהיט SMUGGLER'S BLUES). אבל הגיהנום אכן קפא, ומאז הלהקה התאחדה והחברים (או איך שנקרא להם...) הופיעו בהצלחה רבה ברחבי העולם, כשהם ממלאים אצטדיונים וגם ממשיכים לריב ולהעסיק עורכי דין שעות נוספות מאחורי הקלעים.

הנלי אמר על פריי בהספדו: "הוא היה כמו אח עבורי. היינו משפחה, וכמו רוב המשפחות, היה חוסר תפקוד מסוים. אבל הקשר שרקמנו לפני 45 שנה מעולם לא נשבר, אפילו במהלך 14 השנים שבהן נדמו האיגלס. היינו שני צעירים שעלו לרגל ללוס אנג'לס עם אותו חלום: להטביע את חותמנו בתעשיית המוזיקה - ועם התמדה, אהבה עמוקה למוזיקה, הברית שלנו עם מוזיקאים גדולים אחרים והמנהל שלנו, אירווינג אזוף, בנינו משהו שנמשך זמן רב יותר ממה שכל אחד יכול היה לחלום. אבל, גלן היה זה שהתחיל את הכל. הוא היה המצת, האיש עם התוכנית. היה לו ידע אנציקלופדי במוזיקה פופולרית ומוסר עבודה שלא נח לרגע. הוא היה מצחיק, מטורף, תזזיתי, נדיב, מוכשר עמוק ומונע. כולנו נמצאים במצב של הלם, חוסר אמון וצער עמוק. אני לא בטוח שאני מאמין בגורל, אבל אני יודע שהצלבת דרכי עם גלן לואיס פריי ב-1970 שינתה את חיי לנצח, ובסופו של דבר הייתה לזה השפעה על חייהם של מיליוני אנשים אחרים בכל רחבי כדור הארץ. זה יהיה מאוד מוזר ללכת קדימה בעולם בלעדיו. אבל, אהיה אסיר תודה, כל יום, שהוא היה בחיי. נוח על משכבך בשלום אחי. עשית מה שהתכוונת לעשות, ואחר כך עשית עוד קצת".

הנשמה הלבנה יורדת דרומה: הסיפור המפותל מאחורי יצירת המופת של דאסטי ספרינגפילד. ב-18 בינואר בשנת 1969 יצא אלבום חשוב ביותר בקריירה של זמרת הנשמה הלבנה, דאסטי ספרינגפילד. שם התקליט - DUSTY IN MEMPHIS, שהוקלט ב... ובכן, פה הסיפור מקבל תפנית.

בחנויות המוזיקה נחת תקליט שעתיד היה לשנות את ההיסטוריה של זמרת הנשמה הלבנה אולי הגדולה מכולן, דאסטי ספרינגפילד. שמו של התקליט היה DUSTY IN MEMPHIS, וכפי ששמו מרמז, הוא הוקלט בבירת הנשמה האמריקנית, או לפחות כך היה נדמה לכולם באותו רגע. מדובר היה בהימור מסוכן, התנגשות תרבויות מוזיקלית, ותקליט שכישלונו המסחרי הראשוני היה מהדהד כמעט כמו התחייה המפוארת שלו שנים לאחר מכן.

עוד לפני שארזה את המזוודות (ואת תיק האיפור הכבד) למסע לארצות הברית, ספרינגפילד כבר החזיקה בקריירה עשירה בלהיטים. זה החל אי שם בשנת 1963 עם השלאגר I ONLY WANNA BE WITH YOU, שהתאפיין בתזמור עשיר בסגנון "חומת הסאונד" של המפיק פיל ספקטור. הסגנון הזה התאים כמו כפפה ליד לקולה הצרוד והחושני. דאסטי, שנולדה בכלל בלונדון תחת השם מרי איזובל קת'רין ברנדט או'בריאן, נחשבה למלכת הפופ הבלתי מעורערת של בריטניה. אבל הלב שלה? הלב שלה היה שייך לאמריקה השחורה. היא נמשכה בטירוף לסגנון המוזיקה של חברות תקליטים כמו מוטאון, והחליטה שהגיע הזמן לעשות צעד דרמטי.

בספטמבר 1968, בתקווה להחיות את הקריירה שלה שקצת דשדשה ולהגביר את האמינות האומנותית שלה, דאסטי פנתה לשורשי מוזיקת הנשמה. היא עזבה את חברת פיליפס וחתמה בלייבל היוקרתי ATLANTIC, שהיה הבית של אחת האלילות הגדולות שלה, ארית'ה פרנקלין. המהלך היה נועז. למרות שדאסטי שרה שירי רית'ם אנד בלוז בעבר, היא מעולם לא הוציאה תקליט שלם שהוקדש כולו לז'אנר הזה. הציפיות היו בשמיים.

על הנייר, זה היה נראה כמו מתכון להצלחה בטוחה: זמרת בריטית עם קול נדיר וצוות הפקה אמריקני משומן היטב. בפועל, המפגש היה טעון כמו חבית חומר נפץ. המפיק ג'רי ווקסלר, איש שידע דבר או שניים על להיטים, הציג בפני דאסטי רשימה של שמונים שירים פוטנציאליים. דאסטי, פרפקציוניסטית חסרת תקנה ובעלת ביטחון עצמי שברירי, שללה את כולם אחד אחרי השני.

לאחר משא ומתן מתיש, היא התרככה ובחרה מתוכם קומץ שירים. אבל הזמן שבוזבז על הוויכוחים גבה מחיר יקר. זמן האולפן שווקסלר שריין עבורה בנאשביל, באולפני MUSCLE SHOALS המפורסמים, ירד לטמיון. כשנבחרו השירים סוף סוף, כבר לא היה מקום ביומן הפעילות של האולפן בנאשביל. הפתרון היה להעביר את ההקלטות לממפיס, לאולפני AMERICAN SOUND STUDIO. שם, צוות הנגנים המקומי, שכונה THE MEMPHIS CATS, המתין לדיווה הבריטית.

הנגנים המיומנים הללו הבינו מהר מאוד שאין טעם לחכות לזמרת, שנהגה לאחר באופן קבוע מפני שטרחה להתאפר בקפדנות יתרה לפני כל סשן. דאסטי הייתה משותקת מפחד. המחשבה שהיא עומדת באותו מקום שבו עמדו ענקי המוזיקה השחורה שיתקה אותה. ווקסלר, בניסיון דרבון שלא צלח, נהג לומר לה משפטים כמו: "אוטיס רדינג עמד באולפן ממש פה, היכן שאת עומדת עכשיו", או "זה בדיוק המקום באולפן בו ארית'ה שרה".

במקום לקבל השראה, דאסטי קפאה. "בפנים קפאתי, כי חשתי שלעולם לא אצליח להגיע לגבהים של שני אלה. זה ממש שיתק אותי", סיפרה לימים. התוצאה הייתה ביזארית: הפלייבקים המוזיקליים הוקלטו בממפיס עם הנגנים המקומיים, אבל דאסטי לא הקליטה שם אפילו תו אחד של שירה. את השירה שלה היא הקליטה מאוחר יותר, באווירה הבטוחה והמוכרת יותר של אולפני ATLANTIC בניו יורק, שם שרה על הפלייבק המוכן. כך שלמעשה, התקליט הוא יצור כלאיים גיאוגרפי – הנשמה של ממפיס עם הקול של ניו יורק (דרך לונדון).

דאסטי סיכמה את החוויה ברגשות מעורבים: "בתחילה ממש שנאתי את זה. הרי לא יכולתי להיות ארית'ה פרנקלין... הייתי זמרת שאהבה לשיר הרבה בשיריה ולא הבנתי שהשקט בין המשפטים חשוב כמו המשפטים עצמם. אבל כשלמדתי שם להכיר את הדבר - התחלתי ליהנות מזה. אבל לקח לי זמן להשתחרר. החוויה הזו גרמה לי להתרחק מהתקליט הזה יותר משנה לאחר צאתו. לא ניגנתי אותו כלל".

למרות הקשיים, התקליט הניב פנינים מוזיקליות. גולת הכותרת הייתה ללא ספק השיר SON OF A PREACHER MAN. השיר נכתב במקור על ידי ג'ון הארלי ורוני וילקינס במיוחד עבור ארית'ה פרנקלין. אבל ארית'ה, באופן מפתיע, ויתרה עליו. השיר הועבר לדאסטי, שהפכה אותו ללהיט ענק שהגיע למקום העשירי במצעד האמריקאי ולמקום התשיעי בבריטניה. האירוניה הגדולה היא שלאחר שארית'ה שמעה את הגרסה של דאסטי, היא החליטה להקליט גרסה משלה, שיצאה בתקליט THIS GIRL'S IN LOVE WITH YOU בשנת 1970. וואללה, יופי...

שיר בולט נוסף היה THE WINDMILLS OF YOUR MIND. הלחן המורכב והמפותל נכתב על ידי המלחין הצרפתי מישל לגראן, עם מילים של אלן ומרלין ברגמן. השיר זכה לפרסום עולמי כששימש כשיר הנושא לסרט "השוד המושלם"בכיכובו של סטיב מקווין בשנת 1968. הגרסה של דאסטי בתקליט העניקה לשיר פרשנות דרמטית ומלאת נשמה, שונה מהגרסה הקולנועית המהירה יותר של נואל הריסון. המילים הסוריאליסטיות דימו את המחשבות המסתחררות בראש לגלגלים בתוך גלגלים ולמנהרה שאינה נגמרת.

עוד רצועה שתפסה את האוזן הייתה JUST A LITTLE LOVIN, השיר הפותח את התקליט. הוא נכתב על ידי הזוג המלכותי של הכתיבה, בארי מאן וסינת'יה וייל. השיר מתחיל בשקט מופתי, כמעט בלחישה, ובנה את המתח שאיפיין את כל ההפקה של התקליט – איפוק שמתפרץ ברגש עצום.

כן, זה אלבום עם חוכמה וסקסיות. יש בו מיזוג מושלם של זמרת בריטית לבנה וצוות הפקה מיומן להפליא שהביא עמו את צליל הנשמה האמריקני שהפך קלאסי. על עטיפת התקליט מאחור כתב סטאנלי בות', "הרבה אנשים היו בטוחים שהרעיון לעשות את התקליט הזה אינו טוב". כמה שהם טעו. אבל התקליט לא נמכר היטב עם צאתו. הכישלון היה צורב במיוחד לאור העובדה שהסינגל המוביל, על בן המטיף, הצליח כל כך. יש הטוענים שאסטרטגיית השיווק של חברת התקליטים הייתה שגויה מהיסוד. כנראה שבהתחשב באקלים הגזעי השונא של 1968 והחרפת הקיטוב של זה בשנת 1969, אין זה מפתיע ש'דאסטי בממפיס' היה כישלון מסחרי. נראה כי חברת ATLANTIC ניסתה לטשטש את ההשפעה הברורה של המוזיקה האפרו-אמריקאית על הסאונד של ספרינגפילד כדי לא להרגיז קהלים שמרניים, מה שיצר בלבול בקרב המאזינים.

בעיתון בריטי מ-1969 נכתב כך בביקורת: "התפאורה הייתה ממפיס ודאסטי ספרינגפילד הייתה אמורה להראות לנו שהיא יכולה לשיר בלוז וגם שירים גדולים מסוג בלדה. אני מעדיף את שירי הבלדה הגדולים שלה. האלבום הזה היה רחוק מממפיס".

בעיתון בריטי אחר נכתב: "הדבר הטוב ביותר שדאסטי עשתה מאז שהפכה לזמרת סולו היה לנסוע לממפיס כדי ליצור את האלבום הזה. איכשהו נראה שהגירוי של עבודה בחברה מתגמלת כל כך שנאספה באולפני אטלנטיק המפורסמים, שם נוהגים להקליט זמרות כמו ארית'ה פרנקלין ווילסון פיקט, הפך אותה מלהיות זמרת טובה מאוד לזמרת עולמית. ההבטחה תמיד הייתה שם; זה היה צריך רק את הזרז החיוני כדי להביא אותה במלואה לשטח הפתוח. עם שירים של גופין וקינג, המלחינים האהובים עליה משכבר הימים. רנדי ניומן, וברט בכרך, היא באה חמושה במיטב החומרים, אבל המקום שבו היא באמת הרוויחה הוא בליווי התזמורת שסופקה לה".

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת מעניינת: "האלבום הזה נבנה בעזרת כמה מהמוזיקאים הטובים ביותר בממפיס ועם שימוש בחומרים מעולים שנכתבו על ידי, בין היתר, ג'רי גופין וקרול קינג, רנדי ניומן, ובארי מאן וסינת'יה וייל. עכשיו דאסטי היא לא זמרת נשמה, והיא לא מתאמצת "להישמע שחורה" - אלא היא שרה שירים שבדרך כלל היו מוצעים על ידי כותביהם לסולנים שחורים. לרוב השירים, אם כן, יש עומק רב תוך הצגת אמירות ישירות ופשוטות ביותר על אהבה. בניגוד לארית'ה, שמשתלטת על כל מה שהיא עושה, דאסטי שרה סביב החומר שלה, ויוצרת מוזיקה מעוררת ולא סוחפת. האזנה לאלבום הזה לא תשנה את חייך, אבל היא תוסיף להם. רוב הזמרות הלבנות במוזיקה של היום עדיין מחפשות מוזיקה שהן יכולות לקרוא לה שלהן. דאסטי לא מחפשת - היא פשוט מגיעה ושרה".

המכירות הרעות עצרו את הקריירה של ספרינגפילד לזמן רב וסימנו את תחילת דעיכתה המסחרית, עד שאנשים החלו לגלות את היופי האמיתי שטמון בתקליט הזה שנים רבות לאחר מכן. מאז קם התקליט לתחייה והפך לאחד החשובים והמוערכים ביותר של אותה תקופה, כזה שנכנס לכל רשימה של התקליטים הגדולים בכל הזמנים.

אלביס קוסטלו, אחד ממעריציו המאוחרים והנלהבים של התקליט, כתב במאמר שהודפס בהוצאה המחודשת שלו בשנת 2002 דברים שמיטיבים לתאר את הקסם: "אילו מילים מתארות בצורה הטובה ביותר את איכות הקול והשירה בתקליט הזה? אני ממש לא יודע. אפשר להתחיל בכך שהשירה "מגניבה", בכך שהיא אלגנטית ומאופקת אבל יש בה גם חום ועוצמה רבה. האם הטון לא נשמע לפעמים כמו סוג של אדים? לא, זה פשוט לא עושה עם זה צדק. בידיעה שהדברים האלו הם מעבר למילים, אני מציע כמה שורות אלה של הערצה ושבח.

השירה של דאסטי באלבום הזה היא בין הטובות ביותר שהועלו אי פעם על ידי מישהו. זה חושני באופן מוחץ ובעל שליטה עצמית, אבל זה אף פעם לא מתחשב בעצמו. ההגשה עשויה להיות סודית, אינטימית או פגיעה בשורות הפתיחה של שיר רק כדי להתפוצץ בפזמון עם רגש שלא ניתן לדעת. כל קרשנדו נשפט היטב; ההופעות אף פעם לא ראוותניות או בומבסטיות. הרושם הבולט ביותר לאורך כל הדרך הוא של כנות.

לדאסטי היה קצב שצלל עמוק לתוך הגרוב אבל יכול גם לנגן בעדינות קיצונית. היו לה גם עיבודים של אריף מרדין כדי לנצנץ ולהמחיש את קולה בגיטרות ספרדיות, מיתרים מנצנצים וקווים מתפתלים של אבוב. ההשוואה היחידה שעולה על הדעת היא המסע המוזיקלי של זמר נשמה אירי גדול אחר, ואן מוריסון, בתקליטים כמו MOONDANCE ו- TUPELO HONEY (שיר שדאסטי תכסה מאוחר יותר). גם כשלליווי יש נגיעות של קסם תקופתי כמו הקדמת הסיטאר החשמלית ל- IN THE LAND OF MAKE BELIEVE או גרסת טנסי דמות הגיטרה של הבירדס בפתיחה של DON'T FORGET ABOUT ME, זה הביצוע של דאסטי. שהופך את זה לנצחי.

יוצאת דופן ביותר היא הגמישות וההתקדמות הבטוחה שלה בעיבוד מטורף בכנות, בהשפעה ברזילאית, ללחן הצרפתי לחלוטין של מישל לגראן ל- WINDMILLS OF YOUR MIND. הסוריאליזם הקומי מדי פעם של הליריקה מעולם לא נשמע טוב יותר. כששמעתי את התקליט הזה שוב במלוא תהילת הסטריאו והמונו שלו, אני מבין שזה רק רגע אחד בין כל כך הרבה אחרים בתקליט, שיצמרר וירגש, תמיד ולתמיד".

התאונה שהולידה את האמביינט של בריאן אינו. ב-18 בינואר בשנת 1975 נפצע בריאן אינו קשה ממכונית ואושפז בבית חולים. זה הדבר שגרם אצלו את הניצוץ החדש. הכיצד? בואו לקרוא...

בריאן אינו, הקוסם האלקטרוני ומי שרק לאחרונה עזב את רוקסי מיוזיק לטובת קריירת סולו מסקרנת, סיים עוד סשן הקלטות אינטנסיבי באולפני ISLAND בלונדון. הוא עבד באותו לילה עם חברו הוותיק, הגיטריסט פיל מנזנרה, על מה שעתיד להיות תקליט הסולו של האחרון, DIAMOND HEAD.

השניים בדיוק סיימו להקליט את הרצועה MISS SHAPIRO, שיר שבו אינו לא רק תרם את קולו אלא גם ניגן בגיטרת קצב, פסנתר ואפילו מחא כפיים (כי למה לא?). מדובר באחד הקטעים היותר חידתיים בקריירה של השניים. אינו כתב שם מילים ביזאריות להפליא על SMOKY BROADS AND SMOKY WINDOWS IN THE SQUARE ואפילו שילב שורות כמו DALAI LAMA LAMA PUSS PUSS. כששאלו את מנזנרה על מה לעזאזל מדבר השיר, הוא הודה במבוכה: "עדיין לא הצלחתי להבין על מה MISS SHAPIRO מדבר". עם המילים המופרכות האלו מהדהדות בראשו, יצא אינו מהאולפן אל הקור הלונדוני.

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. תוך כדי הליכה לביתו באזור מיידה וייל, מצא את עצמו אינו נבלע על ידי מחשבות קודרות של חושך ומוות פתאומי, כאילו חזה את העתיד לבוא. "במשך כשבוע הרגשתי שאני עומד לעבור תאונה", שיחזר אינו את הרגעים המצמררים. "זו הייתה אותה תחושה שהייתה לי לפני שחטפתי דלקת בתוספתן כשהייתי בן 16, או לפני שהריאה שלי קרסה כשעשיתי סיבוב הופעות בשנת 1974. כנראה שאני תמיד מרגיש את זה כשאני דוחף חזק מדי. בדיוק סיימנו להקליט באולפן ומצאתי את עצמי חושב 'מעניין אם זה הדבר האחרון שאקליט אי פעם?'. מיד לאחר מכן השבתי לעצמי, 'טוב, לא אכפת לי כל כך אם זה יהיה כך'... ואז חשבתי 'על מה לעזאזל אתה מדבר?'".

אבל הגורל, מסתבר, לא חיכה. כמאה מטרים בהמשך הדרך, בעודו חוצה את HARROW ROAD הגיחה מונית שנסעה במהירות של כ-40 קמ"ש. אינו, אולי עדיין מזמזם לעצמו את המילים על מיס שפירו, לא הספיק להגיב. "נסוגתי לאחור אינסטינקטיבית, ברגע האחרון, אך היה זה מאוחר מדי", הוא סיפר. הרכב פגע בו בעוצמה, עלה על רגליו והשליך את גופו לאחור, שם הוטח ראשו בחוזקה על מכונית חונה. בום!

המחזה היה דרמטי. אנשים ששהו בפאב סמוך ושמעו את החבטה מיהרו לרוץ אליו, בזמן שמישהו הזעיק אמבולנס. המצב נראה בכי רע. "אין סיכוי שהוא ישרוד את זה", נשמע בינתיים קול אומר מתוך ההתקהלות. אבל אינו, עקשן שכמותו, סירב לוותר. הוא נותר בהכרה והבין שהחומר החם הזה שנוזל בין עיניו חייב להיות דם. הוא נגע בראשו והרגיש כאילו הראש התבקע. הוא נחרד מהמחשבה שמוחו ייצא משם (תמונה לא נעימה במיוחד, תודו) ולחץ בידיו על הגולגולת בחוזקה כדי להחזיק את העסק שלם עד שהאמבולנס הגיע. כעבור כמה דקות הוא כבר הונע במסדרון בבית החולים, עדיין נאחז במוחו כאילו היה זה כובע ביום סוער. "כל העניין היה נורא. הייתי בהכרה לאורך כל הדרך. וחשבתי, 'איזה טיפש שאתה, שהבאת את זה על עצמך'. ידעתי לחלוטין שאני אחראי לזה. זו לא הייתה תאונה בכלל. זו הייתה מחשבה שהבאתי על עצמי".

התוצאה? אינו שכב בבית החולים מרותק למיטה, ללא יכולת תזוזה. החלמה ארוכה ומשעממת ציפתה לו. אבל דווקא מתוך השיעמום הזה, נולדה מהפכה. יום אחד הגיעה לבקרו חברתו, האמנית ג'ודי ניילן. כדי לעודד את רוחו (או סתם כדי להעביר את הזמן), היא הביאה איתה מתנה: תקליט עם מוזיקה לנבל מהמאה ה-18 (יש הטוענים שמדובר בביצועים של נגן הנבל, ניקנור זבלטה). "לאחר שהיא הלכה, ועם המון קושי מצדי, הצלחתי לשים את התקליט", נזכר אינו ברגע המכונן, "אבל כשכבר נשכבתי בחזרה הבנתי שהמגבר של הפטיפון מכוון לווליום נמוך ביותר ושאחד מצדדי הסטריאו היה דפוק". סיטואציה מרגיזה לכל הדעות, במיוחד למוזיקאי עם אוזן רגישה. גשם לונדוני כבד דפק על החלון, ואינו, שהיה כאוב מדי מכדי לקום שוב, נאלץ להיכנע.

"לא היה לי את הכוח להתאמץ שוב ולסדר את העניין. שכבתי במיטה והקשבתי לתקליט כמו שזה יצא". ופתאום, הקסם קרה. במקום להתעצבן, הוא התחיל להקשיב אחרת. "המוזיקה בקושי נשמעה וזה גרם לי לניצוץ מוזיקלי. לדרך שונה בהקשבה למוזיקה. הבנתי שמוזיקה יכולה להיות חלק מהסביבה, ממש כמו צבע של אור או צליל של גשם. אז התחלתי לרקוח בראשי מוזיקת אמביינט". הצלילים העדינים של הנבל שהתערבבו עם רעש הגשם הפכו למה שאינו כינה מאוחר יותר "קרחונים קוליים" (SONIC ICEBERGS) שצפים בתוך הסערה.

"זה היה הרגע שפתח לי את ההבנה הזו", הוא סיכם. התובנה הזו הובילה ישירות ליצירת התקליט המהפכני DISCREET MUSIC שיצא מאוחר יותר באותה שנה, ואחריו לסדרת תקליטי האמביינט המפורסמת. אז בפעם הבאה שאתם שומעים מוזיקת מעליות או צלילי אווירה מרגיעים, תזכרו להודות לנהג המונית ההוא, ולרמקול המקרטע של בריאן אינו.

כשריק ווייקמן יורד אל בטן האדמה ואל כמעט פשיטת רגל. ב-18 בינואר בשנת 1974 הוקלט בהופעה חיה תקליטו השני של ריק וויקמן באולם רויאל פסטיבל הול שבלונדון. זו הייתה יצירה בשם JOURNEY TO THE CENTRE OF THE EARTH. ביחד עם להקתו של וויקמן ניגנו שם התזמורת הסימפונית הלונדונית ומקהלה.

השנה הייתה 1974, והלונדון רויאל פסטיבל הול מעולם לא ידע ערב שכזה. בחוץ, הלילה הלונדוני של ה-18 בינואר היה קריר, אבל בפנים, העניינים עמדו להתחמם עד כדי רתיחה וולקנית. ריק וויקמן, קוסם הקלידים הבלתי מעורער עטוי הגלימה, החליט לקחת את המושג "רוק מתקדם" צעד אחד רחוק מדי – אל מעמקי כדור הארץ. זה לא היה סתם עוד מופע; זה היה הימור על כל הקופה, תרתי משמע.

וויקמן, אז רק בן 24 וכבר עם מוניטין של וירטואוז קלידים בלהקת יס שאין שני לו, החליט להפוך את ספרו הקלאסי של ז'ול ורן ליצירה מוזיקלית גרנדיוזית. חברת התקליטים A&M עיקמה את האף. "יקר מדי", הם אמרו. "יומרני מדי", הם רמזו. וויקמן לא מצמץ. הוא משכן את הבית שלו ושילם מכיסו הפרטי סכום דמיוני של 40,000 ליש"ט כדי להרים את ההפקה הזו. אם זה היה נכשל, הוא היה נשאר בלי גלימה מנצנצת ובלי פרוטה.

על הבמה הצטופפו להם התזמורת הסימפונית הלונדונית, המקהלה הקאמרית האנגלית ולהקת הליווי האנגלית, ה-ENGLISH ROCK ENSEMBLE, שכללה את הזמרים גארי פיקפורד-הופקינס ואשלי הולט. וכאילו שזה לא מספיק, השחקן הבריטי דייויד המינגס הובא כדי לקריין את הטקסטים בכובד ראש דרמטי. המטרה: להקליט תקליט חי, פשוט כי אולפן הקלטות לתזמורת בסדר גודל כזה היה עולה כמו תקציב ביטחון של מדינה קטנה.

היצירה עצמה, JOURNEY TO THE CENTRE OF THE EARTH, חולקה לארבעה חלקים עיקריים שסיפרו את עלילת הספר המוזר והנפלא. זה התחיל עם THE JOURNEY, קטע שבו הדמויות יורדות אל הלוע של הר הגעש סנייפלס באיסלנד. המשיך ל-RECOLLECTION, שבו החבורה מהרהרת על גורלה, והגיע לשיא ב-THE BATTLE – קרב אדיר בין מפלצות ימיות פרהיסטוריות. המעריצים חדי האוזן יכלו לשמוע בחלק הזה השפעות ברורות של היצירה הקלאסית "בארמונו של מלך ההר" של גריג, שוויקמן שילב בווירטואוזיות אופיינית. הסיום, THE FOREST, תיאר את היער התת-קרקעי המופלא לפני החזרה לפני השטח. אבל בזמן שהקהל שמע הרמוניה, מאחורי הקלעים התחוללה דרמה טכנית שיכלה לגרום להתקף לב גם לאדם רגוע בהרבה מוויקמן.

וויקמן התוודה באותה שנה בעיתון מלודי מייקר: "כתיבת היצירה 'מסע לתוך בטן האדמה' ארכה לי שנתיים. כל זה נמצא בתוך ארבעים דקות של מוזיקה. עכשיו אני מרגיש מתוח. האם הקהל יאהב את זה? השירים בתוך היצירה היו המשימה הקשה ביותר שעשיתי, כי מעולם לא כתבתי שירים לפני כן. המילים המקוריות שכתבתי לשירים האלו היו נוראיות. אני אפילו לא מעז לספר לכם על מה הן היו. מה שכן, זה היה שיעור חשוב מאד עבורי, מה לא לעשות".

רבים גרסו אז שכל דבר שריק וויקמן נוגע בו הופך לזהב. ממש כמו הגלימה הנוצצת שנהג ללבוש בהופעותיו. אבל ריק היה במצב שביר ביותר. הוא עבד מעבר ליכולותיו. הוא רק נע בתפר בין גיל 24 לגיל 25 וכבר חש כי מאחוריו דרך ארוכה בעולם המוזיקה וכעת ברצונו גם לעזור לאחרים להתקדם בתחום הזה. הלחץ לא הפסיק לרבוץ עליו.

כך אמר אז למלודי מייקר: "נשבעתי לעצמי שלא אעשה יותר מהופעה אחת ביום עם התזמורת והמקהלה. מופע הפרמיירה של 'המסע לבטן האדמה', ברויאל פסטיבל הול שבלונדון, עבר יחסית בסדר. היו לנו טעויות פה ושם. אבל שם הרגשתי לראשונה כמה אני עצבני. זאת כי לראשונה נפלה כל האחריות למופע שכזה על כתפיי בלבד. בתחילה חשבתי שגם שאר הנגנים והזמרים בהפקה מתוחים כמוני אבל לפני המופע מצאתי אותם שותים יחדיו ומשוחחים בשמחה, בעוד אני נעמד לצדם רועד לגמרי. למזלי היה הקהל הלונדוני תומך הפעם. אני אומר זאת כי לא פעם חשתי בחיי כמה הקהל שבלונדון קשה עם האמנים. הסרטים האילמים שהוקרנו במהלך המופע לא הוסיפו לי רוגע. הם הגיעו לאולם רק חמש דקות לפני תחילת המופע ואני נאלצתי לאלתר את ליווי הפסנתר להם מבלי לדעת כלל מה מתרחש בהם. רציתי להשתמש בסרטים בקטע השני במופע כי היה לי חשוב שהמופע יישאר ברמת אנרגיה גבוהה. קטע שני בהופעה, אם אינו אנרגטי, יכול להפיל הופעה שלמה. מה גם שרציתי לתת לאנשים להרגיש שהם בתוך מסע איתי. מסע לבטן האדמה".

המופע הזה הוקלט על ידי האולפן הנייד, שבבעלותו של בסיסט להקת ה-FACES לשעבר, רוני ליין, למטרת הפיכתו לתקליט של וויקמן. אך גם כאן לא נחסכו תקלות. וויקמן: "הטכנאים באולפן נאלצו להחליף סלילים בדיוק באמצע אחד מקטעי הקריינות של דייויד המינגס, שנאלץ להגיע לאולפן בשלב מאוחר יותר בשביל להקליט את הקטע החסר. לפחות הוא עזר לפוגג את המתח עם קריינות הטקסט שביצע בשפות שונות. אנחנו היינו על הרצפה מרוב צחוק. בגלל שהאולפן, שנמצא בתוך רכב מסחרית, חנה מחוץ לאולם - עובר אורח בעט בכבל שהוביל משם לאולם וניתק את המיקרופון של השירה. נאלצנו להביא את השירה ממיקרופונים אחרים שהיו בסביבה. כמו כן נשבר באמצע ההופעה תוף הסנר של המתופף ואחד מהמיקרופונים שהוצבו להקלטת התופים הפסיק לפעול. היו גם ארבע תיבות מוזיקליות בהן התזמורת והלהקה לא ניגנו ביחד ולמעשה פישלו. למזלי, ביצענו את אותו לחן במקום אחר ביצירה, כך שהעתקנו משם והדבקנו במקום הקטע המבלוגן".

למרות הכאוס הטכני והעובדה שחצי מההופעה הוחזקה בעזרת דבק סלוטייפ ותפילות, התוצאה הסופית עמדה לצאת לאוויר העולם. התקליט היה אמור לצאת זמן קצר לאחר ההקלטה אך מחסור כללי בנייר גרם לעיכוב בהדפסה, בגלל שעיצוב העטיפה המקורי כלל עטיפה נפתחת וספר פנימי. מעצב העטיפה סירב לעבוד שוב ולקצצה כעטיפה בודדת. המעצב הוא שניצח בוויכוח ובינתיים נאלץ ריק לצאת למסע הופעות עם להקת יס ולדון בעניין העטיפה כשהוא בדרכים וראשו לא מרוכז לגמרי במטרה. בגלל הלחץ הוא נאלץ גם להתפשר על איכות ההקלטה, אותה ציין אז שלא אהב.

עם זאת, סיבוב ההופעות עם יס סיפק לו חומר הומוריסטי לדון בו: "כשהגענו להופיע בממפיס, הייתה שם שביתה של האיגוד. לכן האולם החדש לגמרי, שנבנה ממש לפני הופעתנו, לא הושלם עם בואנו. לא היו בו כיסאות ולא וילונות על הבמה. גם האקוסטיקה הייתה נוראית עם שמונה סוגים של הדהוד. כל פעם שנעשתה מכה בתוף - זה הדהד כמו רעם. לא הפסקנו לצחוק על כך שבמקום נחשב כל כך מבחינה מוזיקלית, כלומר ממפיס, אנחנו חווים דבר שכזה. סיבוב ההופעות הזה היה אחד הקשים שלי. זה היה מרתון. לא נעשה עוד דבר שכזה. מה גם שלקהל לא היה קל לקבל את התקליט החדש שלנו בהופעה. לכן נאלצנו להוריד לגמרי את אחת מארבע היצירות שבו, שנמצאת בצד השני של האלבום ושמה THE REMEMBERING. אני חש שיס היא להקה מדהימה ובטוח שנמצא את הדרך לנווט אותה למקום בטוח בקרוב. אתמול טסתי במטוס והשמיעו ברקע את התקליט FRAGILE. לא שמעתי את התקליט הזה יותר משנה ונדהמתי לגלות כמה הוא טוב. גם שאר חברי הלהקה, שהיו איתי במטוס, כנראה חשו כך".

אבל לא כולם היו במצב רוח מפרגן. מבקרי המוזיקה, שאהבו לשנוז את אפם בכל מה שהריח להם כיומרנות יתר של להקות הפרוג, השחיזו סכינים. הנה הביקורת שפורסמה בהמשך ברולינג סטון על תקליט ההופעה הזה: "אם ריק ווייקמן לא היה עושה הפקה כה מוגזמת ויקרה במסע האחרון שלו, הוא היה יכול להגיע עם משהו שהיה גורם לי לסלוח על הדברים המגושמים והיומרניים שלו בלהקת יס. למרבה הצער, זה לא מעניין כמו הסיפור המקורי של ז'ול ורן שהועבר לסרט קולנוע בשנת 1959. הבמאי של הסרט היה מספיק חכם לבקש מהזמר-שחקן, פאט בון, שלא ישיר בסרט. ווייקמן היה צריך לעשות את אותו הדבר פה - לא לנגן. המוסיקה שלו נשמעת כמו מוסיקת פסקול לסרט ויקינגים מסוג ב'. להקת הליווי שלו נשמעת כהרכב שלא עשה מספיק חזרות. זה גורם למוסיקה שיכלה להישמע טוב - להישמע לא טוב".

אז מה היה סופו של הסיפור? המבקרים רטנו, הטכנאים הזיעו, אבל הקהל הצביע ברגליים (ובארנקים). התקליט הפך להצלחה מסחררת, כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי ומכר מיליוני עותקים ברחבי העולם. ריק וויקמן לא רק שהחזיר את חובותיו, אלא גם ביסס את מעמדו כאחד האמנים הגדולים והפומפוזיים ביותר של העשור. לפעמים, מסע לתוך האדמה עם דינוזאורים מתנפחים ומקהלה מזייפת הוא כנראה בדיוק מה שהעולם צריך.

כשהחשמל של AC/DC הפך לסיוט טראגי. ב-18 בינואר בשנת 1991 הופיעה להקת הרוק איי.סי.די.סי. בסולט לייק סיטי. שלושה צעירים בקהל לא יצאו משם בחיים.

זה היה אמור להיות עוד ערב של ניצחון עבור חבורת האוסטרלים הרועשת ביותר בעולם. המיקום: אולם SALT PALACE בלב סולט לייק סיטי, יוטה. בחוץ הקור המקפיא של החורף האמריקאי, אבל בפנים הטמפרטורות איימו להמיס את הפלדה של הקונסטרוקציה. להקת AC/DC, אז בשיא הקאמבק המסחרר שלה עם התקליט המצליח THE RAZORS EDGE, הגיעה לעיר כדי להראות לכולם מאיפה משתין הדג החשמלי.

אבל אף אחד מ-13,000 הצופים שמילאו את האולם לא דמיין שהערב הזה יסתיים בכותרות השחורות של העיתונים, ולא במדור הביקורת המוזיקלית. הטרגדיה האיומה שהתרחשה שם שינתה את חוקי המשחק של הופעות העמידה לנצח. הקהל היה דחוס, מיוזע ומלא באדרנלין. באותן שנים, בארצות הברית הייתה נהוגה שיטת ההושבה בסגנון פסטיבל – יענו "כל הקודם זוכה", ללא כיסאות מסומנים על הרחבה. ברגע שהאורות כבו, האות ניתן. הלהקה פתחה את המופע עם הלהיט המפלצתי THUNDERSTRUCK. השיר הזה לא נבחר במקרה לפתוח הופעות. מילות השיר, שכוללות את הקריאה החוזרת ונשנית THUNDER, נועדו מראש להיות המנון אצטדיונים שיגרום לקהל לשאוג. וזה בדיוק מה שקרה בסולט לייק סיטי – רק בעוצמה קטלנית. האנרגיה של השיר הייתה כל כך חזקה, שהקהל שרצה להתקרב לאליליו פשוט הסתער קדימה כמו צונאמי אנושי.

שלושה צעירים שילמו בחייהם. ג'ימי בויד וקרטיס צ'יילד, שניהם רק בני 14, יחד עם אליזבת' גאלוסי בת ה-19, נלכדו בתוך ההמון השואג. הם נרמסו למוות על ידי אלפים שרצו באמוק אל הבמה מיד עם תחילת ההופעה, בלי לדעת שמתחת לרגליהם מתרחשת טרגדיה. עבור צ'יילד הצעיר, זה היה מופע הרוק הראשון והאחרון בחייו. ללהקה שעל הבמה, כשהיא מוגנת בחומת סאונד של דציבלים מטורפים, לא היה מושג ירוק מה קורה מטרים ספורים ממנה. בריאן ג'ונסון, הסולן עם הקול שיכול לשבור זכוכיות, המשיך לרוץ ולצרוח למיקרופון. חברי הלהקה גילו מה קרה רק לאחר כמה שירים, כשהבינו שמשהו לא כשורה בקהל למטה. ההופעה הופסקה בפתאומיות למשך כרבע שעה מורטת עצבים.

בזמן שהמוזיקה פסקה, המראות היו קשים. הגופות והפצועים נלקחו החוצה במהירות על ידי צוותי החירום שנלחמו לפלס דרך בהמון. מעריצים שנכחו שם טענו לאחר מכן בלהט שהם צעקו לעצור את המופע אך ללא הצלחה – קולם נבלע ברעש הגיטרות. אחד מהם סיפר בראיון נוקב שפנה לצוות הטכני של המופע וסימן בידו להפסיק את ההופעה. זה לא עזר לו. גם אנשי ביטחון, שאמורים לשלוט במצב, נראו מנופפים בידיהם להפסקת המופע, אך המכונה המשומנת של הרוק המשיכה לנגן כאילו אין מחר.

ואז הגיעה ההחלטה השנויה במחלוקת. אחרי 15 דקות של שקט, הלהקה חזרה לנגן. כן, קראתם נכון. הם המשיכו את ההופעה עד הסוף. לאחר מכן חברי הלהקה ספגו על כך ביקורת קשה וארסית בתקשורת ובציבור. כשהם המומים וכואבים, הרוקרים ניסו להסביר כי היה זה לפי דרישת מאבטחי המקום והמשטרה. ההיגיון? החשש שאם ההופעה תבוטל לחלוטין, תיווצר תסיסה אלימה בקרב אלפים אחרים בקהל שלא היו מודעים למה שקרה, והאסון יהפוך לגדול הרבה יותר. השירים המשיכו להתנגן, אבל האווירה באולם הפכה לכבדה ומעיקה.

הסיפור לא נגמר עם כיבוי האורות באולם. הזעם של המשפחות היה עצום. אביו של צ'יילד פנה לתבוע את הלהקה בסך שמונה מיליון דולר. התביעה כללה לא רק את הלהקה אלא גם את מפיקי המופע ומנהלי המתחם, בטענה לרשלנות פושעת בארגון הקהל. חקירת המשטרה בנושא הייתה, איך לומר בעדינות, מאכזבת עבור המשפחות. בסוף פסקה המשטרה שלא היה אשם במקום, מטעם ההפקה. המסקנה הרשמית הייתה שמדובר בתאונה מצערת ולא ברשלנות פלילית. התגובה של האב השכול הייתה חדה כתער. צ'יילד האב הגיב שלא חוקי המשטרה מעניינים אותו אלא גלגלי הצדק בבית המשפט.

בסופו של דבר, הלהקה ומארגני המופע הגיעו להסדרי פיצויים מחוץ לכותלי בית המשפט עם משפחות הקורבנות, סכומים שנותרו חסויים אך ללא ספק לא יחזירו את הילדים הביתה. הלהקה עצמה, מזועזעת מהאירוע, הפסיקה לזמן מה לבצע הופעות עם מקומות עמידה לא מסומנים בארצות הברית, והטרגדיה בסולט לייק סיטי נותרה כצלקת כואבת בהיסטוריה של הרוק הכבד.

הענק העדין משחק אותה שוטה – האם זה היה האלבום שכמעט שבר אותו? ב-18 בינואר בשנת 1977 יצא אלבום ההופעה הראשונה והכפול של להקת ג'נטל ג'יאנט ושמו PLAYING THE FOOL.

השנה היא 1977, ה-18 בינואר ליתר דיוק. העולם בחוץ מתחיל להשתנות, הפאנק בועט בדלתות, הדיסקו מתחיל לנצנץ, אבל חבורת המוזיקאים המוכשרת להחריד המכונה GENTLE GIANT החליטה שזה הזמן המדויק לשחרר לעולם אלבום הופעה כפול, מורכב ומפותל בשם דו משמעי - PLAYING THE FOOL. זה היה רגע בזמן שבו הווירטואוזיות עוד ניסתה להילחם על מקומה במצעדים.

החומרים שהרכיבו את היצירה הזו נאספו בקפידה מתוך סיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה שנערך בספטמבר ואוקטובר 1976, עם הקלטות מערים כמו דיסלדורף, מינכן, פריס ובריסל. היו שם אנרגיות של אולם קונצרטים וריח של זיעה וכישרון. הסיפור מאחורי השם של התקליט הוא קוריוז בפני עצמו, שכן הלהקה בחרה בשם PLAYING THE FOOL כתגובה משעשעת וצינית לשם של בוטלג שיצא לפני כן עם הופעתה וללא רשותה. כדי להראות לקהל שהפעם לא מדובר בבוטלג, נכתב על העטיפה שזה "אלבום ההופעה החיה הרשמי של ג'נטל ג'יאנט". זו הייתה דרכם של החברים לומר למעריצים: היזהרו מחיקויים, כאן נמצא הדבר האמיתי. העטיפה עצמה עוצבה על ידי ג'ורג' אנדרווד (זה שעיצב את ציור הענק העדין המקורי של הלהקה והיה חבר קרוב מאד של דייויד בואי).

מבחינה מוזיקלית, האלבום היה מפגן כוח אבל בעיתון הראלד ניוז, מניו ג'רסי, נכתב אז בביקורת נוקבת למדי: "להיות אוהד אמיתי של ג'נטל ג'יאנט זה אומר לעקוב אחר הלהקה ברחבי חצי הכדור המערבי במהלך סיבוב הופעות. מישהו עשה זאת והתוצאות הן בשווי 75 דקות של האלבום הזה עם קטעים מסיבוב הופעות של שישה חודשים באירופה שהלהקה ערכה באפריל עד אוקטובר האחרון. אין שאלה לגבי המומחיות הטכנית של חברי הלהקה עם מקלדות או היכולת לשיר א-קפלה. את זה אנחנו מקבלים די ברור משיר אחד, ON REFLECTION. אבל להאזין ל-69 הדקות הנותרות של האלבום זה מ-ש-ע-מ-ם. הקטעים הקצרים והמלודיים הם מעטים מדי ורחוקים מכדי להחזיק את תשומת ליבו של המאזין".

ואכן, אחד הרגעים המרשימים פה הוא הביצוע לשיר ON REFLECTION. זהו קטע שמדגים את היכולת הקולית הפנומנלית של החברים, כאשר הם בונים פוגה קולית בארבעה חלקים. השיר במקורו הכיל כלי נגינה רבים, אך בהופעה החיה הלהקה בחרה להפשיט אותו ולהציג אותו כקטע ווקאלי כמעט מלא, מה שהפך אותו לאחד מרגעי השיא בהופעות שלה. המבקרים אולי השתעממו מהשאר, אבל את הטכניקה הזו אי אפשר היה לקחת מהם.

אבל הביקורת הקשה לא נעצרה שם. אותו מבקר המשיך וטען: "אבל זו לא אשמת הלהקה. מי שחיבר את האלבום החליט שלכל המנגינות צריך להיות משהו משותף והן אכן נשמעות אותו דבר בשני התקליטים. היוצא מן הכלל הוא סולו התופים האחד בשיר SO SINCERE שבמהלכו הקהל מוחא כפיים למתופף ג'ון ווית'רס. סיבוב הופעות של ג'נטל ג'יאנט בשווי תקליט אחד היה די והותר. זה אלבום שרק מעריץ אמיתי יכול לאהוב". הקטע SO SINCERE שהוזכר, אגב, היה ידוע בהופעות כרגע כאוטי ומבריק שבו כל חברי הלהקה היו מצטרפים לתיפוף קולקטיבי על הבמה, רגע של שבירת דיסטנס מוזיקלית שהקהל אהב במיוחד. השיר עצמו מאופיין במקצבים שבורים ומשונים - זהב לחובבי הפרוג האדוקים.

העיתונות הבריטית לא הייתה סלחנית יותר. לדעה זו הצטרף אז עיתון שפרדס בוש האנגלי: "נראה לי שזה בזבוז של ארבעה צדדים של ויניל. זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב כדבר מתומצת לאלבום בודד. האלתור נשמע בסדר באולם הקונצרטים, שם האווירה ותאורת הבמה מונעים מתשומת הלב להיסחף. אבל קחו את המוזיקה מאולם הקונצרטים ואל הסלון וזה מתחיל להיות מייגע מנשוא. באופן אישי. הייתי נהנה מהאלבום הרבה יותר אם החומר היה נערך או בוחרים שירים קצרים יותר - ואז הופכים אותם לתקליט יחיד".

מה שהקהל בבית לא ידע, זה שלמרות ההבטחה לחוויה חיה אותנטית, הלהקה נאלצה לעגל פינות. למרות שעל העטיפה נכתב שההקלטה היא נטו בהופעה, האמת היא שנערכו תיקונים אולפניים לאחר מכן (כמו בהרבה תקליטי הופעות של אמנים אחרים). הדבר נועד בעיקר כדי להעצים את המקלדת של קרי מינייר, שלא נשמעה היטב בהקלטה מההופעות. כמו כן נוספו כמה קולות שירה כדי לעבות את הסאונד ולוודא שהמוצר הסופי יעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהלהקה הציבה לעצמה. זה היה סוד קטן, אבל הכרחי בעולם הפרפקציוניסטי של הרוק המתקדם.

האלבום כלל גם את היצירה EXCERPTS FROM OCTOPUS, מחרוזת ארוכה שאיחדה בתוכה כמה מהקטעים האהובים מהתקליט המצליח שלהם OCTOPUS. אבל מתחת לפני השטח, הדרמה האמיתית התרחשה מאחורי הקלעים. חברי הלהקה הבינו אז שהם בבעיה, כשהביטו בקנאה בלהקת ג'נסיס, שהצליחה להתרומם לאחר עזיבתו של פיטר גבריאל ומשכה לכיוונה קהל רב יותר, כשהציגה מוזיקה מסחרית יותר (שעדיין נשארה גם פרוגרסיבית). פיל קולינס וחבריו פיצחו את הנוסחה ששילבה מורכבות עם פופולריות, בעוד הענק שלנו נשאר תקוע בנישה האינטלקטואלית. חברי ג'נטל ג'יאנט רצו מאד להגיע למעמד שכזה וזה השלב בו הם החליטו לנטוש את הרוק המתקדם לטובת יצירה קליטה יותר. זו הייתה נקודת המפנה הטרגית שלהם. בניגוד לג'נסיס, שהחלו מבראשית והתקדמו הלאה בבטחה - הענק העדין לא הצליח לקום על רגליו ויתרסק בהמשך עם תקליטים כמו THE MISSING PIECE ו-CIVILIAN שניסו לקרוץ למיינסטרים אך נכשלו.

האלבום PLAYING THE FOOL הגיע למקום ה-89 במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג נחמד אך לא מספק עבור להקה ששאפה לפסגות. הביקורות המשיכו להגיע והיו מעורבות עד עוינות. בעיתון אחר נכתב בביקורת: "זה ממש בזבוז של ארבעה צדדים של תקליט. היה עדיף לדחוס דברים לתקליט בודד. קחו את המוסיקה הזו מאולם ההופעה אל סלון הבית שלכם ותקבלו תוצאה משעממת". נראה היה שהקונצנזוס בקרב המבקרים היה שהקסם הבימתי פשוט לא עבר את מבחן הוויניל. ובעיתון אחר נכתב: "למען האמת - יש שם חלקים בהם כשזה טוב, זה ממש טוב. אבל כשזה רע - זה איום ונורא".

בסופו של דבר, PLAYING THE FOOL נותר מסמך מרתק של להקה בשיא כוחה המבצע, רגע לפני הנפילה הגדולה והשינוי הסגנוני. זה לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם מורכבת, מדויקת וקצת משוגעת עם גאונות צרופה.

זפלין!!! זפלין!!! זפלין!!! ב-18 בינואר בשנת 1975 החלה להקת לד זפלין את סיבוב ההופעות שלה בצפון אמריקה, עם הופעה במינסוטה.

את הערב הקודם בילתה הלהקה האותו אולם כדי לערוך חזרה להופעתה החדשה. בהמשך יגיד זמר הלהקה, רוברט פלאנט, שהופעה זו הייתה "טובה יחסית להופעת פתיחה של סיבוב הופעות".

בביקורת על ההופעה בעיתון המקומי שם נכתב כך: "לד זפלין הגיעה בסוף השבוע האחרון והוכיחה לקהל של יותר מ-20,000 מעריצים שהיא עדיין להקת הרוק'נ'רול ההבי מטאל הטובה בעולם. הקונצרט, שהחל את סיבוב ההופעות של הלהקה בצפון אמריקה בצורה משובחת, סימן את ההופעה הראשונה שלה בצד הזה של האוקיינוס האטלנטי מזה כמעט 18 חודשים. להקות מעטות מסוגלות להתקרב לרמת האנרגיה שג'ימי פייג' והחבר'ה שמרו מההתחלה ועד הסוף במהלך הופעה של שעתיים וחצי. לד זפלין התפתחה מראשיתה כאקט בלוז כבד, שהתמחתה בביצועים ארוכים ללהקת רוק מקצועית מתוחכמת באנרגיה גבוהה, המסוגלת למכור את כל הכרטיסים לאצטדיון כדורגל לגמרי לבד, ללא עזרה של להקת חימום.

הלהקה הופיעה על הבמה כמעט בדיוק בשעה 20:00 המתוכננת שלה. זה בא עם שאגה רועמת מהקהל.

נוכחות הבמה הדינמית של החברים היא שהרשימה אותי יותר מכל. החבר'ה האלה אחראים לחלוטין על המצב בכל עת, כשהצעקות הקוליות המרגשות של פלאנט והמסגרת הבלונדינית והרעמה הבלונדינית (סקסית במיוחד, לפי רוב הצעירות שדיברתי איתן לפני ואחרי המופע) מושכות את תשומת הלב של כולם. פייג' התפתח לפרפורמר אנרגטי ומרגש, מתרוצץ ומחליף חיוכים יודעי דבר עם פלאנט בזמן שהוא זורק רצף של סולואים מדהימים, כל אחד מהם מדהים מקודמו.

לקראת הסוף, פלאנט התנצל בפני הקהל על כך שהלהקה 'חלודה'. הוא לא היה צריך לטרוח - אם לד זפלין הייתה פועלת רק בחצי כוח, הייתי מתקשה לדמיין עד כמה הלהקה הזו סנסציונית בלילה טוב!

במהלך כהונתה הארוכה בראש ערמת המתכת הכבדה, לד זפלין עמדה והביסה את האתגרים של מספר בלתי ידוע של מעמידי פנים שאיימו על כס המלכות שלה, ואם ההופעה בשבת האחרונה היא אינדיקציה כלשהי למה שעתיד לבוא, אני בספק רציני אם קיימת להקה שמסוגלת להשוות, הרבה פחות להתעלות, על מה שלד זפלין יכולה לעשות בשנתה. מערכת הסאונד המעולה ואפקטי התאורה הצבעוניים, ששטפו את הלהקה בצבעים עזים, הוסיפו במידה ניכרת לאפקט הכולל. בעידן המאוד אינפלציוני הזה, לד זפלין נותנת למעריצים שלה תמורה לכספם ועוד יותר. לפני חמש שנים שילמתי ברצון 10 דולר עבור כרטיס בשורה ה-18 להופעה של הלהקה באותו מרכז ספורט בלומינגטון (בשנת 1970), אך בשבוע האחרון עלה מושב בשורה ה-11 שלי רק 8.50 דולר, סכום זעום עבור מה שהלהקה הזו מספקת. הייתי רוצה לראות אותה מנגנת יותר זמן, ואני בספק אם היו יותר מקומץ אנשים שהיו עוזבים את הבניין אם היא הייתה מעניקה 15 הדרנים לשעות הקטנות של הבוקר".

גם מייקל אנת'וני (האם זה הבסיסט של ואן היילן העתידית?), מעיתון אמריקאי אחר, היה שם ודיווח אז: "זה היה סולד-אאוט. קונצרט הפתיחה במסע ההופעות של לד זפלין וכצפוי, זה היה 130 דקות, ללא הפסקה. הבלוז והרוק הבריטי במתח גבוה של לד זפלין הוא צליל של תריסר פטישים שחופרים בגולגולת שלך.

זהו סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה מזה 18 חודשים, המופע בשבת הציג מעט מהתקלות המקובלות בערב הפתיחה. יש אורות משני צידי הבמה והכל עבד בצורה חלקה, כולל המילים "לד זפלין" שמהבהבות באורות על הבמה במהלך רגע הגמר. מערכת הסאונד, שהתהדרה בתור הגדולה ביותר שנעשתה עבור כל סיבוב הופעות באולמות, בהחלט הייתה מחוברת לחשמל והציגה את הצד האינסטרומנטלי עם עיוות מינימלי.

עם זאת, רק לעתים נדירות ניתן היה להבין את השירה של הסולן רוברט פלאנט. המוזיקה הייתה לד זפלין טהורה מההתחלה ועד הסוף: ריפי בס אלמנטליים של ג'ונס; פירוטכניקה קולית תזזיתית של פלאנט, עבודת גיטרה זועמת, לרוב מצוינת, של ג'ימי פייג'; ותופים שריריים מג'ון בונהאם. סולו התופים בן 17 הדקות של בונהאם היה, כמו רוב סולואי התופים, ארוך מדי, ולמרות שחסרו בו ריגושים, זה היה גם שטף אנרגטי של שיא. הקונצרט היה הראשון מבין 29 מופעים ב-17 ערים במהלך החודשיים הקרובים ואני בטוח שהלהקה אחת מקבוצות העל היחידות בשטח, תרוויח לא מעט".

ב-18 בינואר בשנת 2015 מת המתופף דאלאס טיילור. הוא ניגן עם אמנים רבים - בן 66 במותו מזיהום בכבד.

הוא לא היה סתם עוד שם ברשימת קרדיטים משעממת בגב העטיפה; דאלאס טיילור היה המנוע הריתמי מאחורי כמה מההרכבים החשובים ביותר בהיסטוריה של הרוק, ובראשם הרביעייה המפורסמת – קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הוא מת בגיל 66 בלוס אנג'לס, כתוצאה מסיבוכים של דלקת ריאות ויראלית ומחלת כליות, לאחר שנים ארוכות שבהן התמודד בגבורה עם בעיות בריאותיות מורכבות.

טיילור נולד בדנבר, קולורדו, וכבר בגיל צעיר הבין שהייעוד שלו נמצא מאחורי מערכת התופים. עוד לפני שהפך לחלק בלתי נפרד מהסצנה של לוס אנג'לס, הוא הספיק לנגן בלהקה הפסיכדלית CLEAR LIGHT, שם חלק את עמדת התופים עם מתופף נוסף – רעיון שנחשב אז למהפכני למדי. אבל את הפריצה הגדולה שלו הוא עשה כשחבר לסטיבן סטילס, דייויד קרוסבי וגרהאם נאש. הוא ניגן בתקליט הבכורה המופתי של השלישייה משנת 1969, ומיד לאחר מכן בתקליט המופת DEJA VU משנת 1970, שם כבר הצטרף לחגיגה ניל יאנג. אם תביטו היטב בעטיפת התקליט דה ז'ה וו, תראו את טיילור יושב שם בגאון עם חברי הלהקה, נראה כמו קאובוי מהמערב הפרוע, מה שמוכיח שהוא היה חבר להקה לכל דבר ועניין ולא סתם שכיר חרב.

הקריירה של טיילור לא נעצרה שם. הוא המשיך לשתף פעולה עם סטיבן סטילס בלהקת MANASSAS, הרכב שנחשב עד היום לאחד מהפנינים החבויות של הרוק האמריקאי, ושם הפגין יכולות תיפוף וירטואוזיות ששילבו רוק, קאנטרי ובלוז. הוא אפילו הספיק לנגן עם ואן מוריסון בפסטיבל מונטריי ב-1974. עם זאת, חיי הרוק גבו ממנו מחיר כבד. טיילור נאבק במשך שנים בהתמכרויות קשות לסמים ואלכוהול, מאבק שהוביל אותו בסופו של דבר לצורך דחוף בהשתלת כבד בשנת 1990. חבריו למוזיקה, וביניהם דון הנלי והחברים מ-CSNY, התגייסו אז לעזרתו וערכו מופעי התרמה כדי לממן את הניתוח מציל החיים.

לאחר שהחלים, טיילור לא רק חזר לחיים אלא הקדיש אותם לעזרת אחרים. הוא הפך ליועץ גמילה מוסמך והתמחה בהתערבויות למכורים, כשהוא משתמש בניסיון האישי הכואב שלו כדי להציל חיים של אחרים. אשתו, פאטי מקגאוורן-טיילור, ספדה לו במילים מרגשות וסיפרה כי הוא הציל את חייה כפי שהיא הצילה את חייו. הוא הותיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת וסיפור חיים של הישרדות ותיקון. דאלאס טיילור אולי הניח את המקלות, אבל הגרוב הייחודי שלו ימשיך להדהד בכל פעם שמישהו יניח את המחט על אותו תקליט מופתי וישמע את הצלילים הראשונים של אותה תקופה בלתי נשכחת.

אז בחרתי לצטט מתוך ספרו האוטוביוגרפי, PRISONER OF WOODSTOCK: "סטיבן סטילס היה בטוח בעצמו, בלתי צפוי, ובכל זאת איכשהו, חמים יותר. הוא הראה לי צד פגיע שהוא הראה למעט אנשים והפך בהדרגה לתחרותי אך מגונן כאח גדול. הוא גרר אותי אל רוב הג'אמים שלו והציג לי אנשים מפורסמים. אני חושב על הלילה בו התכוננו לג'אם במועדון בניו יורק. מתישהו במהלך היום של הג'אם שמענו שגם ג'ימי הנדריקס וג'וני ווינטר היו אמורים לנגן שם ושנינו היינו מתוחים מאוד. אהמט ארטגון, הראש של חברת אטלנטיק רקורדס ואחד המעריצים הגדולים של סטיבן, התקשר ואמר לו שהוא יהיה בקהל באותו לילה, וזה גרם לנו להיות מתוחים עוד יותר. כדי להירגע, התחלנו לשתות הרבה אחר הצהריים ועד שהיינו אמורים להמשיך לג'אם, שנינו היינו שיכורים מכדי לעמוד. כאשר המופע התחיל, סטיבן ישב על הבמה בזמן שהוא ניגן ואני כל הזמן החטאתי את התופים שלי. הקהל היה מזועזע אבל אנחנו המשכנו לנגן, לא מודעים למה שקורה. כך הרבה פעמים עשינו את זה. אולי אם היינו שמים לב - לקהל, למבקרים, לעצות ידידותיות - הקריירה שלי לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה.

נזכרתי כשראיתי את המבט של סטיבן בלילה בו הוא פיטר אותי בפעם האחרונה. הופענו כמעט ללא הפסקה עם להקת MANASSAS ועשינו מהמוזיקה הכי טובה שעשינו אי פעם, אבל צללתי עמוק יותר לתוך הסמים וסטיבן התעקש שאכנס, במימון שלו, לתוכנית גמילה מסמים. חודש לאחר מכן חזרתי להיות אדם מפוכח ותוך פחות מיממה השגתי סמים. לפתע הופיע סטיבן בדלת. ללא הבעה, הוא חלף על פני לשירותים ולעבר מה שנראה היה הרבה מאוד זמן. הוא עמד והסתכל לכיור הלבן שהיה בו גם דם טרי שלי. שתקתי. לא חיפשתי שום תירוץ וחיכיתי לכעס שלו. הוא הסתובב אליי והוא בכה. הוא היה מודאג ובכאב הוא חיבק אותי ובכיתי איתו, בידיעה שחציתי גבול ושעכשיו הוא אבוד עבורי לא פחות מאמא שלי.

היו לנו רק אינטראקציות ספורדיות ומרירות בעשר השנים הבאות. בשנה האחרונה עשיתי כמה ניסיונות להצית מחדש את החברות שלנו אבל היא נשארה קרירה וספקנית. יצרתי חברויות חדשות עם דיוויד קרוסבי וגראהם נאש והרגשתי שוב מקובל ומכובד על ידם. השתוקקתי להזדמנות כזו עם סטיבן. אבל הוא הרחיק אותי ממנו עד שחליתי וכשהוא שמע שאני חולה, הקירות נמסו וקיבלתי את ההזדמנות שלי. סטיבן דיבר איתי על זה ועל זה - שיחה מנומסת וחכמה שנועדה להסיח את הדעת מהנקודה. רציתי לשאול אותו למה עשינו את כל הדברים ההם אחד לשני, אבל הגרון שלי כאב מדי, וכמובן שאין משמעות לשאלה. מה שזה לא יהיה שחיבר אותנו יחד הוא גם הדבר שהפריד בינינו. מתישהו אני אבין את הפסיכולוגיה מאחורי הכל, אבל אני מעדיף להשאיר את זה כך לעת עתה".

הסטונס בהיכל התהילה! ב-18 בינואר בשנת 1989 הוכנסה להקת הרולינג סטונס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

פיט טאונסנד, מלהקת המי, נשא את נאום הכנסתם להיכל: "יש כאן כמה אמנים ענקיים הערב, אבל בשבילי הסטונס תמיד יהיו הגדולים ביותר. הם התגלות הרוק הבריטי. למרות שכולם חברים שלי, אני עדיין מעריץ. מה שלא תעשו, חבר'ה, אל תנסו להזדקן בחן. זה לא יתאים לכם".

והנה מה שהיה למיק ג'אגר להגיד שם על הבמה: "זה קצת אירוני שהערב אתם רואים אותנו בהתנהגות הטובה ביותר שלנו כי אנחנו מתוגמלים עשרים וחמש שנים לפי התנהגות רעה. אני מאוד גאה שעבדתי עם קבוצת מוזיקאים זו במשך עשרים וחמש שנים. הדבר השני שאני מאוד גאה בו הוא השירים שקית' ואני כתבנו. אני רוצה לחלוק כבוד לשני אנשים שלא יכולים להיות כאן הלילה. איאן סטיוארט, חבר נהדר ופסנתרן בלוז נהדר שהעצות המוזרות אך יקרות הערך שלו השאירו אותנו במצב בלוזי יציב רוב הזמן, ובריאן ג'ונס, שהאינדיבידואליות שלו והמוזיקליות הורידה אותנו לעתים קרובות מהמסלול הבלוזי עם תוצאות נפלאות. אז בשם הסטונס, אני רוצה להודות לכם מאוד על הפרס הזה".

גם קית' ריצ'רדס דיבר שם: "זה מצב המפלצת הקלאסי של פרנקנשטיין שלכם. אנחנו יצרנו את זה, זה שלנו, ועכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו עובדים בשביל זה. הרבה משנות השמונים היה לי באמת קשה להתמודד עם עובדה זו. שאתה רק הרולינג סטונס, ואתה באמת עובד בשביל המפלצת הזו שיצרת, וזה לא בדיוק מה שאתה רוצה לעשות כל הזמן. אם זה כל מה שאתה עושה, אתה פשוט תהיה תקוע בתלם הזה. מה שהסטונס גילו בשנות השמונים, למרבה הכאב, היה שכדי לשמור על הלהקה ולשמור על רעננות, אתה באמת צריך לעשות דברים אחרים, ולהיות מסוגל לעבוד ולהביא השפעות חיצוניות כדי לשמור על רעננות. כרגיל, אנחנו לומדים את השיעורים שלנו בדרך הקשה".

וב-18 בינואר בשנת 1994 היו אלו הגרייטפול דד שהוכנסו בהיכל זה... מתופף הלהקה, ביל קראוצמן, סיפר בספרו...

"זוכרים שסיפרתי לכם על המורה למוזיקה בבית הספר היסודי שאמרה לי שאני לא מצליח לשמור על הקצב? טוב, אולי היא צדקה... אבל ב-18 בינואר, 1994, לבשתי טוקסידו ועמדתי מאחורי הדוכן עם רוב חבריי ללהקה, באולם נשפים מאוד מפואר ורשמי של מלון, לקבל את הכניסה של גרייטפול דד להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. לברוס הורנסבי היה הכבוד לשאת את הנאום להכניס אותנו והוא נתן מבוא פנטסטי. בובי, פיל, מיקי, וינס - אפילו טום קונסטנטן - כולם התקרבו אל הפודיום. דיברתי ראשון.

הוצאתי נאום מוכן, קרעתי אותו והעפתי אותו מעבר לכתף שלי. אחר כך אלתרתי, דיברתי מתוך הלב, פונה לכל האנשים בלבוש רשמי שישבו סביב שולחנות, בסגנון חתונה, באולם האירועים המפואר (במילים אחרות, סטרילי). 'אני באמת עושה את זה הערב כי אני אוהב לנגן מוזיקה', התחלתי. אחר כך אמרתי כמה בדיחות, ואז הזכרתי את נגני הקלידים המנוחים שלנו - פיגפן, קית' וברנט. חלק מהאחרים אמרו גם מילים. מיקי הוציא חתיכת קרטון בגודל טבעי של ג'רי (גרסיה), בשל העדרו. עם זה, הלהקה נכנסה להיכל התהילה. (אם אתם

לא מאמינים לי, תסתכלו ביוטיוב.)...

אז... אני עכשיו חבר בהיכל התהילה של הרוק'נ'רול. בסדר. אבל מה זה אומר? מה יצא לי מזה? ובכן, עכשיו יש לי גביע על מדף הספרים שלי שמהווה מדף ספרים הגון למחצה. זה לא רע גם כמשקולת לניירות. אבל מעבר לזה, זה רק עוד פריט שמעלה אבק. קמתי לעלות לפודיום עם (רוב) חבריי ללהקה, קיבלנו גביעים ופתאום הלהקה שלנו הייתה שייכים למוסד. הפכנו להיות ממוסדים".

את חברתי הטובה ביותר - כך אמר בסיסט להקת קווין כשהתחתן. ב-18 בינואר בשנת 1975 נישא בסיסט להקת קווין, ג'ון דיקון, לוורוניקה. זה היה אירוע...

האירוע התרחש בכנסייה הכרמליטית המפוארת בשכונת קנסינגטון היוקרתית בלונדון. הכנסייה הגותית, שנבנתה בסוף שנות החמישים, נראתה כתפאורה מושלמת לאירוע, אבל מי שציפה לחתונה רוקית פרועה קיבל בהתחלה משהו אחר לגמרי. רק יום קודם לכן שוחרר הסינגל NOW I'M HERE מתוך התקליט SHEER HEART ATTACK, אבל ג'ון היה עסוק בדברים אחרים לגמרי.

הסיפור של הזוג המאושר התחיל עוד ב-1971, בדיסקוטק של המכללה להכשרת מורים "מריה אסומפטה". ג'ון, שהיה אז סטודנט צעיר וצנוע, פגש את ורוניקה טצלאף, בחורה שקטה משפילד עם שורשים פולניים וחינוך קתולי אדוק. היא לא הייתה גרופית טיפוסית; ורוניקה למדה להוראה, לא התאפרה כלל והעדיפה בגדים פשוטים על פני פאייטים ונוצות. זה היה שידוך משמיים – או לפחות מהדיסקוטק.

החבר הכי טוב של ג'ון עוד מימי להקת "דה אופוזישן", נייג'ל בולן, נבחר להיות השושבין. הקשר ביניהם היה כל כך חזק, שאיש לא הופתע מהבחירה. בערב שלפני החתונה, נייג'ל נסע ללונדון כדי לקבל תדרוך אחרון מהחתן. ג'ון התגורר אז בדירה קטנה ליד תחנת הרכבת התחתית בפולהאם, וכל השיחה החשובה ביניהם לוותה ברעידות קירות בכל פעם שרכבת חלפה מתחת לאדמה. זה לא הפריע להם לשבת במסעדה מקומית, לאכול ארוחת ערב ולסגור את הפרטים האחרונים על בקבוק של סאות'רן קומפורט.

ביום הגדול, האווירה בכנסייה בקנסינגטון הייתה מכובדת ורצינית. הטקס היה ארוך והשקט שרר באולם... עד הרגע שבו נפתחו הדלתות האחוריות. נייג'ל בולן תיאר את זה בצורה הטובה ביותר: "הדלתות נפתחו בחלק האחורי של הכנסייה וכל מה שיכולנו לראות זה הצללית של דמות עם בחורה על כל זרוע, אני חושב שאחת מהן הייתה מרי אוסטין. בהתחלה חשבתי שזו הכלה, אבל אז הבנתי שזה פרדי! הוא היה לבוש עם נוצות וכל מי שהיה בחדר פנה להסתכל. זו הייתה כניסה מרשימה". פרדי מרקיורי, כמו שרק הוא יודע, הצליח לגנוב את ההצגה אפילו בחתונה לא שלו, כשהוא מגיע עטוף בבואה לבנה ענקית ומלווה בנשים, משאיר את משפחת הכלה הקתולית פעורת פה.

ורוניקה, מצדה, נשארה צנועה כתמיד. רות', אשתו של נייג'ל שהכירה את ורוניקה היטב, סיפרה: "היא מאוד נורמלית, קתולית אדוקה ושקטה מאוד. היא לא התאפרה ולבשה בגדים פשוטים למדי; היא לא התעסקה בחיי הזוהר. היא אדם מקסים, חסר יומרות לחלוטין. יש לי את הרושם לאורך השנים שהילדים שלהם הם הדברים החשובים ביותר לה". ואפרופו צניעות, המתנה של ג'ון לאשתו הטרייה הייתה מכונית מיני חדשה. רות' נזכרה: "היא התרגשה ביותר עם זה. הרבה היו קונים משהו מהשורה הראשונה, אבל היא לא באה מרקע של ממון רב ורק שמחה שיש לה מכונית. לקח לה כמה שנים להבין שהיא יכולה לקבל כמעט כל דבר שהיא רצתה. עברו עידנים עד שהיא קיבלה מטפלת שתעזור לה עם הילדים".

האהבה הזו בין בסיסט הרוק לנערה הצנועה הולידה לא רק משפחה גדולה (בנם הראשון, רוברט, נולד רק שבעה חודשים לאחר החתונה!), אלא גם את אחד השירים המפורסמים יותר בפופ העולמי. השיר YOU'RE MY BEST FRIEND נכתב על ידי ג'ון דיקון במיוחד עבור ורוניקה ונכלל בתקליט המופתי A NIGHT AT THE OPERA, שיצא מאוחר יותר ב-1975. ג'ון כתב את השיר בבית כשהוא לומד לנגן על פסנתר חשמלי – כלי שפרדי מרקיורי תיעב באופן אישי. פרדי כינה את הכלי הזה "קטן ונורא" וסירב לנגן עליו, מה שאילץ את ג'ון לנגן בעצמו על הפסנתר החשמלי מסוג וורליצר בהקלטה. השיר הפך ללהיט ענק, הגיע למקום השביעי במצעד הבריטי ולמקום ה-16 במצעד האמריקאי, והוכיח שגם הבסיסט השקט יודע לכתוב להיטי ענק כשזה מגיע מהלב.

בסופו של דבר, בעוד פרדי פיזר נוצות וזוהר, ג'ון וורוניקה בנו משהו יציב ושקט בתוך סערת הרוק, כשהם נוסעים להם אל השקיעה במיני החדשה שלהם ונשארים נשואים עשרות שנים קדימה. מזל טוב!

גם זה קרה ב-18 בינואר. מסע בזמן אל הכותרות הגדולות, השערוריות הקטנות והצלילים שנחרטו לנצח.

1967: הפרא מוושינגטון כובש את הבי.בי.סי

השנה היא 1967, ועולם המוזיקה הבריטי עמד פעור פה מול תופעת טבע שלא נראתה כמותה. ג'ימי הנדריקס, הגיטריסט האמריקאי שהגיע ללונדון רק חודשים ספורים קודם לכן, צעד אל תוך אולפני השידור של ה-BBC יחד עם שני חברי להקתו, נואל רדינג ומיץ' מיטשל. המטרה הייתה ברורה: להקליט גרסה חיה ומחשמלת ללהיט הפריצה שלהם, HEY JOE, עבור תוכנית הרדיו הפופולרית TOP OF THE POPS.

כדי להבין את ההלם התרבותי שהנדריקס הנחית על האי הבריטי, צריך רק להביט בדפי עיתון המוזיקה הנחשב NME מאותה תקופה. העורכים, שניסו לעכל את הדמות האקזוטית שנחתה עליהם, כתבו אז בתיאור ציורי במיוחד: "האיש שעבורו הומצאו המילים פרא אחד פגע בנו! ג'ימי הנדריקס, בן 22 מסיאטל, וושינגטון, ארה"ב, באדיבותו של חבר האנימלס לשעבר, צ'אס צ'נדלר, הופיע לראשונה במצעד ה-NME במקום ה-24 עם היי ג'ו בעיבוד מקורי". הראיון שהוקלט באותו יום היסטורי, למרבה הצער, אבד במרוצת השנים – גורל אכזר שפקד סרטי הקלטה רבים של ה-BBC שנמחקו או הושמדו, אך המוזיקה נותרה חיה ובועטת.

1974: התרמית המבריקה של מלך ארגמן

שבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1974, להקת קינג קרימזון סיימה את העבודה על מה שעתיד היה להיות התקליט החדש והמאתגר שלהם, STARLESS AND BIBLE BLACK. הקהל שרכש את התקליט היה משוכנע שהוא מאזין ליצירת אולפן מוקפדת, אך האמת הייתה שונה ומתוחכמת בהרבה. הלהקה, בהנהגתו של רוברט פריפ, ביצעה תרגיל אמנותי נועז: מתוך 46 הדקות של התקליט, חלק רב הוקלט באמת מהופעות חיות באמסטרדם, ציריך וגלאזגו. הסוד היה בעריכה – צלילי הקהל ומחיאות הכפיים הוסרו בקפדנות כירורגית, כך שהמאזין בבית קיבל את האנרגיה של הופעה חיה עם הניקיון של הקלטת אולפן.

למרות שהמוזיקה הייתה ברובה חיה, הלהקה בחרה להצטלם באולפן לתמונות יחסי הציבור, אך עבור העטיפה עצמה חיפשו משהו אחר. בריאן אינו, חברו של פריפ, המליץ על המורה שלו לאמנות, הצייר טום פיליפס. פריפ קיבל את ההמלצה, ויצירתו המופשטת של פיליפס עיטרה את העטיפה והעניקה לתקליט את המראה המסתורי שלו.

בגזרת הסאונד, הבסיסט והזמר ג'ון ווטון נשמע טוב מאי פעם, והייתה לכך סיבה טכנית משעשעת למדי. בהקלטות לתקליט הקודם, ווטון לא היה מרוצה מאיכות השירה שלו. הפעם, הטכנאים מצאו פתרון יצירתי: הם הציבו מיקרופון אמיתי שכיוונו אותו ישירות לגשר האף של ווטון כדי לקלוט את התהודה הייחודית של קולו, בעוד שמיקרופון אחר, שלא היה מחובר לכלום, הוצב מול פיו רק כדי שירגיש בנוח פסיכולוגית בזמן השירה.

אך לא הכל הלך חלק. ווטון, שהיה בטוח ביכולות הכתיבה שלו, הציג ללהקה בלדה עוצמתית שכתב. השם של הבלדה נלקח מהמשפט STARLESS AND BIBLE BLACK, ציטוט מתוך המחזה UNDER MILK WOOD של המשורר הוולשי דילן תומאס. האירוניה הייתה חריפה: הלהקה דחתה את השיר עצמו (שנקרא בפשטות STARLESS) ולא הסכימה להכניס אותו לתקליט הנוכחי, אך הכותרת שבחר ווטון הייתה כה חזקה שהם החליטו לקרוא לתקליט על שמה בכל זאת. השיר הדחוי, כידוע, מצא את דרכו לתקליט המופת הבא של הלהקה, RED, והפך לאחת הקלאסיקות הגדולות ביותר ברפרטואר שלהם.

הציטוט המקורי של דילן תומאס מתאר את הלילה יורד על כפר דייגים וולשי, דימוי שהתאים בדיוק לאווירה האפלה והמתוחכמת שקינג קרימזון חיפשו. העובדה שהשיר נדחה תחילה רק מעצימה את המיתוס סביבו.

1969: הנקמה המתוקה של המתופף שנזרק

השנה היא 1969, ובעוד הביטלס התקרבו לסוף דרכם המשותפת, שלד ישן יצא מהארון בבית המשפט. פיט בסט, המתופף המקורי שנזרק מהלהקה רגע לפני הפריצה הגדולה, זכה בתביעת לשון הרע שהגיש נגד חבריו לשעבר. העילה לתביעה הייתה ראיון שהעניק רינגו סטאר, מחליפו של בסט, למגזין האמריקאי PLAYBOY בשנת 1965. באותו ראיון אומלל, רמז רינגו כי בסט נהג ליטול כדורים כדי לגרום לעצמו לחלות ולא להופיע. בסט, ששמר על שתיקה מכובדת במשך שנים, החליט שלא לעבור על כך לסדר היום. הסיפור המלא, המרתק והמפורט על הפרשה הזו ועל הדינמיקה המסובכת בין בסט ללהקה מופיע בהרחבה בספר שלי על הביטלס, ביטלמאניה!, שצולל לעומקם של הימים הסוערים הללו בליברפול והמבורג. בסופו של דבר, חברת הביטלס נאלצה לשלם לבסט פיצויים, והוכיחה שלפעמים הצדק מגיע, גם אם באיחור ובמקצב איטי יותר מזה של רוק'נ'רול.

1996: סוף הרומן המלכותי (והמביך)

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1996. עולם הבידור עצר את נשימתו – או לפחות העמיד פנים שהוא עושה זאת – כאשר ליסה מארי פרסלי, בתו של המלך אלביס, הגישה בקשה רשמית להתגרש ממייקל ג'קסון. הנישואים הללו, שנמשכו פחות שנתיים, נראו לרבים כתרגיל יחסי ציבור מוזר מהרגע הראשון. תעשו כאילו אתם מופתעים, כי הכתובת הייתה על הקיר באותיות ניאון בוהקות מאז טקס פרסי ה-MTV בו התנשקו השניים בצורה שהביכה צופים רבים ברחבי הגלובוס.

ימי הולדת ואיחודים

ונחזור אחורה בזמן ל-1943, השנה בה נולד דייב גרינסלייד, קלידן וירטואוז ומלחין מחונן שהטביע את חותמו בעולם הרוק המתקדם כחבר בלהקות COLOSSEUM ו-GREENSLADE. בדיוק באותו תאריך, אך שנתיים קודם לכן ב-1941, הגיח לעולם דייויד ראפין, הקול הנשמתי והבלתי נשכח של להקת THE TEMPTATIONS, האיש ששר את הלהיט הנצחי MY GIRL והביא את הסאונד של מוטאון למיליוני בתים.

ונחזור לשנת 1974 עם בשורה שהרעידה את עולם הרוק הכבד. הודעה רשמית בישרה על לידתה של מפלצת רוק חדשה: הלהקה BAD COMPANY. התקשורת מיהרה להכתיר אותם כ"סופרגרופ" – ובצדק. ההרכב היה חלומי: הזמר פול רודג'רס והמתופף סיימון קירק, פליטי להקת FREE המצוינת, חברו לגיטריסט מיק ראלפס שעזב את MOTT THE HOOPLE בשיא הצלחתה. אליהם הצטרף הבסיסט בוז בורל, שרק סיים את הרפתקאותיו עם קינג קרימזון (שם, אגב, לימד אותו רוברט פריפ לנגן בס מאפס תוך זמן קצר). פיטר גראנט, המנהל האימתני של לד זפלין, לקח אותם תחת חסותו, והשאר היסטוריה. השיר הנושא את שם הלהקה, BAD COMPANY, שנכתב על ידי פול רודג'רס, הפך מיד להמנון. רודג'רס קיבל את ההשראה לשם הלהקה ולשיר מספר שקרא בילדותו, ובו תמונה של ילד תמים מביט למעלה אל דמות מפוקפקת, תחת הכיתוב "היזהר מחברה רעה". הלהקה הזו הוכיחה שחברה רעה יכולה לייצר רוק'נ'רול טוב במיוחד.

ובשנת 1977 הופיע רורי גאלאגהר בהאמרסמית', לונדון. בעיתון SOUNDS פורסמה לאחר מכן הביקורת הזו: "אף אחד כבר לא מנגן בלוז - לא אלא אם כן הם שחורים וישנים. מסורת הבלוז בקרב צעירים שחורים כמעט נעלמה בטיול המטורף אל הדיסקו. כלומר, אין מוזיקאים לבנים צעירים יותר שמנגנים בלוז, אני מניח כי הבלוז הוא תקף לשנת 1965, נדוש - פאסה - משהו כזה. אף אחד כבר לא מנגן בלוז - מלבד, כלומר, מרורי גלאגהר. בסט שלו בהאמרסמית' אודיאון, רורי ניגן את GARBAGE MAN של מאדי ווטרס. זה מסוג הדברים שרורי כנראה התחנך עליהם, והוא ניגן את זה בדיוק כמו שצריך לנגן - מתוק ומלוכלך, בוכה את המילים כאילו הוא נושא את צרות העולם על כתפיו ככפרה לכל החטאים שלנו, מתבל את השיר בריצות הגיטרה הנוזלות והצורבות שהן גלאגהר טהור, נרגעות בחזרה כדי לאפשר ללו מרטין לקחת סולו פסנתר אפקטיבי. זה היה הדבר הכי קרוב לשלמות שראיתי ושמעתי מזה עידנים. מבחינה תיאורטית, רורי גלאגהר אפילו לא צריך לנסות יותר. שתי הופעות סולד-אאוט ושפע של חולצות משובצות בקהל וסוג של נאמנות עזה. בהתחשב במעקב כזה, אמן אחר עשוי להתפתות להישען מעט לאחור על זרי הדפנה, אבל גלאגהר פשוט נותן את הכל - ועוד. ביום שלישי בערב הוא ניגן שעתיים וחצי, ובסיומו הקהל עדיין צרח לעוד. גלאגהר עובד קשה - אין ספק בעניין - אבל הגישה שלו היא תמיד יותר מעבודה. בעוד שהמוזיקה שלו נטועה בעצם באותו ניב בלוז/בוגי, לרורי עדיין יש את הדמיון, הכישרון ומעל לכל ההתלהבות שהמוזיקה שלו תמשיך להתפתח בתוכו. גם הלהקה שלו, להפליא, פשוט ממשיכה להשתפר. הסט איזן את הישן עם החדש. רורי ניגן את הסט האקוסטי המדויק שלו - חמישה שירים בסך הכל, שהגיעו לשיא בגרסה בלתי ניתנת לריסון של GOING TO MY HOMETOWN. הוא עשה את I TAKE WHAT I WANT, אחד השירים הממריצים ביותר שהוקדשו לויניל אי פעם בשם הרוק'נ'רול והוא ללא ספק אחד מהמראות היותר בלתי נשכחים של עולם הרוק. הוא עשה את BULLFROG BLUES ומיד היו אלף ראשים מתנופפים ואלף גיטרות דמיוניות ניגנו בקהל. הוא לקח סולו. לו מרטין לקח סולו. גרי מקאבוי לקח סולו בס. רוד דיאת' לקח סולו תופים. הקהל לקח סולו... הוא עשה שני הדרנים - או שזה היה שלושה? הוא היה פשוט נהדר".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים