רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 במרץ (18.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני לא חושב שיש ללד זפלין תחרות מול הרולינג סטונס; אני לא מרגיש בתחרות כלל. הסטונס נהדרים, ותמיד היו כאלה. המילים של ג'אגר פשוט מדהימות – הוא קולע בכל פעם מחדש. אני מודע לכל הדיבורים על כך שאנחנו אמורים להיות הלהקה הגדולה בעולם וכל זה, אבל אני אף פעם לא חושב על זה; אני לא רואה את המצב כתחרות מהסוג הזה. בסופו של דבר, העניין הוא מי עושה מוזיקה טובה ומי לא... ומי מנוהל נכון כדי לתחזק את עצמו.

אני אוהב לנגן. אם העסק הזה היה מסתכם רק בנגינה, זו הייתה אוטופיה. אבל זה לא המצב. יש גם מטוסים, חדרי מלון, לימוזינות ושומרים חמושים שעומדים מחוץ לחדרים. אני לא מת על זה, אבל זה המחיר שאני מוכן לשלם כדי לצאת ולנגן. הייתי מאוד חסר מנוחה במהלך שמונה-עשר החודשים האחרונים, שבהם נחנו מהופעות ועבדנו על האלבום" (ג'ימי פייג', מלד זפלין, בשנת 1975)

מי הוא בדיוק האידיוט של איגי פופ? ב-18 במרץ בשנת 1977 יצא תקליט בכורה לזמר איגי פופ ושמו THE IDIOT. קבלו את הדוכס הלבן והפרא המאולף.

לא, זה לא היה עוד תקליט רוק רגיל מהמניין, אלא יצירה ששינתה את חוקי המשחק והוכיחה שגם פרא אדם יכול להפוך לאמן אוונגרד אינטליגנטי. מפיק התקליט היה דיוויד בואי, שהחליט לקחת את חברו הטוב תחת חסותו ולהפיק ממנו צלילים שאף אחד לא דמיין. הצד הראשון של התקליט הסתיים בגרסה נשכנית מקורית לשיר CHINA GIRL, שבהמשך הדרך הפך, כמובן, ללהיט ענק של בואי עצמו בגרסה מלוטשת בהרבה. ועוד איך! מה שכן, בתקליט כמו זה - לא ניתן באמת לדעת איפה איגי פופ נגמר ואיפה דייויד בואי מתחיל.

המסע אל עבר היצירה הזו החל בסביבות תחילת אוגוסט 1976, כאשר דיוויד בואי וג'ים אוסטרברג, המוכר לנו כאיגי פופ, הגיעו לברלין. המטרה הרשמית הייתה לסיים את המיקס לתקליט של האחרון באולפני HANSA הממוקמים ברחוב KURFURSTENDAMM. הסטודיו המדובר היה ממוקם בקומה רביעית בבניין משרדים והומלץ לבואי על ידי אדגר פרוזה מלהקת טאנג'רין דרים, שהכיר היטב את הסאונד הגרמני המתקדם של אותה תקופה. מעניין לדעת שהאולפן הזה, שזכה לכינוי HANSA BY THE WALL בגלל קרבתו לחומת ברלין, הפך למוקד עלייה לרגל עבור אמנים שחיפשו השראה מהאווירה הטעונה והקרה של העיר המחולקת. זו הייתה התקופה שהביאה בסופו של דבר את כל מהפכת הניו וייב והאלקטרוניקה.

בואי, שתמיד ידע לבחור את האנשים הנכונים למשימה, קרא לחברו הוותיק, המפיק טוני ויסקונטי, איתו עבד בפעם האחרונה על תקליטו YOUNG AMERICANS. המטרה הייתה לערוך מיקס ולפקח על כמה תוספות אחרונות להקלטות. כאשר ויסקונטי הגיע לעיר, הוא נדהם מהשינוי שעבר על בואי. הוא הופתע מהשיפור הפיזי והפסיכולוגי הברור של בואי שנראה שונה בתכלית מהיצור הכחוש שעבד איתו על YOUNG AMERICANS בימים שבהם הקוקאין היה המזון העיקרי שלו. בעוד שנאמר לוויסקונטי שבואי עובד עם איגי פופ האמריקאי החייתי, הדמות שהתפרעה על הבמות בעבר עם הסטוג'ס, הוא הופתע לפגוש את ג'ים אוסטרברג המנומס, העליז והמתורבת למדי. נראה שברלין עשתה לשניהם רק טוב, לפחות למראית עין.

אבל אל תטעו, העבודה על ההקלטות הייתה קשה ותובענית. ויסקונטי קיבל את הרושם שכל החומר הוטח בזעם לסליל ההקלטה בבהלה יצירתית, כאילו המוזיקה הייתה חייבת לצאת החוצה לפני שהכל יתפוצץ. בואי השתמש בשיטות עבודה לא שגרתיות, כולל שימוש במכונות תופים והקלטת קולות בדרכים שגרמו לאיגי להישמע כמו רובוט מיוסר. אחרי כשלושה שבועות, שלושתם טבעו ב"נוף קולי נהדר וחדש", כפי שאמר ויסקונטי, "שמלא חרדה ועינויים". התוצאה הייתה סאונד תעשייתי, כבד ומנוכר שהשפיע עמוקות על דורות של מוזיקאים, מלהקת ג'וי דיוויז'ן ועד דפש מוד.

למרות שיש קווי דמיון עם הצד האפל של התקליט FUN HOUSE, שאיגי פופ עשה ב-1970 עם להקת הסטוג'ס, התקליט THE IDIOT ייצג יציאה ברורה מהמוזיקה שאיגי עשה לפני כן וזו הייתה, כמובן, התוכנית המקורית. איגי פופ ודייוויד בואי בחרו בקו רגוע יותר, אם כי לא פחות מאיים. רוב השירים בתקליט נשמעים למעשה דומים זה לזה, מתבססים על אותו צליל חדגוני שהוא גם מהפנט. אם מתמקדים בגרוב, בתקליט הזה, ולא במונוטוניות - ההנאה באמת מתחילה.

עם הפתיחה החורקת והמופלאה של SISTER MIDNIGHT - עם השירה המעוותת שלו - אי אפשר לטעות. זה תקליט בהפקתו של דייויד בואי, שלא נשמע רחוק ממה שיצא באותה שנה בתקליט שלו שנקרא LOW. הצד הראשון של התקליט מכיל עוד כמה מהלחנים המפחידים הללו, לפעמים מהירים יותר כמו FUNTIME ולפעמים איטיים יותר כמו BABY. כולם מרתקים בדרך זו או אחרת. והצד הראשון מסתיים עם CHINA GIRL. איזו גרסה טובה יותר? של איגי פופ פה? או של דייויד בואי בהמשך הדרך? האמת? זה עניין של טעם וגם אני לא מצליח לקבוע.

איגי רצה להמציא את עצמו מחדש, ובואי היה האדריכל המושלם לכך. בזמן שדיוויד בואי ואיגי פופ יצרו את "האידיוט" בקיץ 1976, הקרבה האישית שיקפה את מערכת היחסים המוזיקלית שלהם. הם חלקו דירה ברובע שונברג וניסו לחיות חיים פשוטים יותר, רחוק מהטירוף של לוס אנג'לס. בשלב מסוים במהלך החודשים הראשונים באירופה, הם כרתו הסכם לא רשמי שהם יתמודדו עם צריכת הסמים הגדולה שלהם. אולי הם הסכימו לקצץ בקוקאין ואיגי הבטיח להתרחק מהרואין, אבל זה בקושי היה איסור גורף, כי כל אחד מהם עדיין טעם פה ושם מהסם האסור שלהם. בכל זאת, הפיתויים היו בכל פינה. לילה אחד, כשבואי לקח מונית חזרה לדירתו, הנהג זיהה אותו, ובעוד הזמר גישש אחר כסף לשלם, הנהג הודיע לו: "אגב, אתה יכול להגיד לאיגי שההרואין שהוא הזמין הגיע". בואי נבהל והזהיר את הנהג שאם אי פעם ישיג הרואין עבור חברו, יהיו לו בעיות חמורות מולו. הנהג נמלט בבהלה, מבין שהוא התעסק עם הדוכס הלא נכון באותו לילה.

השם של התקליט THE IDIOT הושפע מהרומן המפורסם של דוסטויבסקי וכשהגיע הזמן לצלם את תמונת העטיפה של התקליט - הפוזה הציגה בבירור איגי פופ שהיה שונה מאד מההוא שהיה בפרונט של הסטוג'ס. הצילום בשחור-לבן התבסס על ציור של אריך הקל בשם ROQUAIROL, והציג את איגי בתנוחה זוויתית וקפואה. בואי תכנן את תקליט הסולו הראשון של חברו לפרטי פרטים. הוא מצא לו חברת תקליטים, RCA, סידר לו סיבוב הופעות סולו ראשון ומצא לו להקה כשהוא מתפקד בה כקלידן.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "איגי פופ תמיד היה קומיקאי הרוק הגדול ביותר. כמנהיג ואיש חזית באותו אגף קיצוני של רוק ניהיליסטי, שיוצג על ידי להקתו בעבר, הסטוג'ס, הוא הגדיר את האפשרויות שנותרו לפאנק-רוקרים אחרי בוא השיר MY GENERATION ובו-בזמן לעג להן. הגישה הניהיליסטית הייתה בעלת משמעות רבה כל עוד היוותה תגובה לסטטוס-קוו של הפופ, אך ברגע שהניהיליזם עצמו הפך לסטטוס-קוו, הוא הצטמצם לכדי התנוונות גרידא – מילה נרדפת אופנתית לשעמום.

הביקורת של איגי היא טיעון מבריק, אם כי מדכא, המגן על הקביעה הרווחת שהרוק מת. בתקליט הוא שר בנהמה עייפה בסגנון ג'ים מוריסון, בתוך אווירה המכונה 'מינימליסטית', שכרגע כה אופנתית בקרב להקות צעירות שבילו זמן רב מדי בהאזנה לאיגי ולקחו אותו ברצינות רבה מדי. זהו כתב האישום הפרוע ביותר נגד הרוק שתועד אי פעם. הנקודה של איגי, כמובן, היא שעדיף שהרוק ימות. התקליט הוא תענוג נקרופילי, והצעד הבא של פופ עשוי בהחלט לחרוג מעבר להנחת בשר על ברביקיו לוהט".

ובאופן מצמרר למדי, ההיסטוריה מספרת שזהו התקליט שנמצא על הפטיפון של סולן להקת ג'וי דיוויז'ן, איאן קרטיס, כאשר הוא שם קץ לחייו בשנת 1980, עובדה שרק חיזקה את המוניטין האפל והמשפיע של היצירה.

הסטונס בתקרית צהובה ולא נעימה! ב-18 במרץ בשנת 1965, נקנסו כמה מחברי הרולינג סטונס בחמישה ליש"ט באשמת השתנה במקום ציבורי.

הנה על כך מפי הבסיסט ביל ווימן בספרו: "זה היה מופע מושלם, סיום הולם לסיבוב הופעות חזק מאוד. כולנו היינו במצב רוח מעולה. בחסות אבטחת משטרה מצוינת מיהרנו ישר מהבמה וקפצנו למכונית, עוד לפני שהמעריצים הספיקו לעזוב את התיאטרון, וחזרנו לעיר. עשרים דקות לאחר מכן הייתי חייב להשתמש בשירותים, אז נכנסנו לתחנת השירות 'פרנסיס' במזרח לונדון. שאלתי את העובד במקום אם אפשר להשתמש בשירותים שלהם, והוא ענה: 'אין שירותים'. עניתי לו: 'זה מוסך גדול, יש פה מפרצי שירות ואולמות תצוגה, חייב להיות כאן לפחות חדר שירותים אחד'. הוא אמר: 'אין, אז תעוף מהרחבה שלי'.

כששלפוחית השתן שלי עמדה להתפוצץ, חזרתי לרכב והסברתי מה קרה. מיק תפס את ידי ואמר: 'קדימה ביל, אנחנו נמצוא לך שירותים'. אז מיק, אני ובריאן ג'ונס חזרנו אל האיש ושאלנו אותו פעם נוספת. הוא התחיל לצרוח עלינו: 'עופו מהרחבה שלי! עופו מהמגרש שלי!'.

בריאן התחיל פתאום לרקוד מסביב ולשיר, תוך שהוא מחקה את האיש שדרש מאיתנו לעזוב. הלכנו ברגל מעבר לרחבה אל דרך צדדית סמוכה, התרחקנו כעשרה מטרים בכביש והשתנו על הקיר. חזרנו דרך הרחבה, צעקנו כמה עלבונות לעבר האיש, נכנסנו לרכב והמשכנו בדרכנו. היינו בטוחים שהתקרית הסתיימה, אבל יומיים לאחר מכן פרסם הדיילי אקספרס סיפור שהפתיע אותנו. מר אריק לבנדר, לקוח שהיה בתחנת השירות, סיפר על תקרית שבה מכונאי דיווח למשטרה על שני חברים מלהקת הפופ. מר צ'ארלס קילי, מכונאי לילה, העיד שבסביבות השעה 23:30 עצרה מכונית שחורה גדולה וממנה יצא טיפוס ארוך שיער שמרכיב משקפיים כהים. המכונאי רשם את מספר הרכב שלנו והצהיר שאם המשטרה לא תעמיד אותנו לדין, הוא יגיש תביעה פרטית. מאוחר יותר אישר דובר משטרת המטרופולין כי אכן דווח על אירוע.

שלושה חודשים לאחר מכן הגיע התיק לבית משפט השלום באיסטהאם, לונדון. 50 שוטרים הוצבו במשמרת בחוץ, שם קהל של כמעט 300 איש הקיף את השער המוביל לבית המשפט והמתין מאחורי גדר משטרתית שהוצבה על המדרכה. בפנים, גלריית הצופים הייתה עמוסה בכשישים מעריצים. מיק, בריאן ואני הועמדנו לדין בעוון התנהגות מעליבה. כולנו כפרנו באשמת ההשתנה בפומבי. צ'רלי וקית' הגיעו כדי להעניק לנו תמיכה מוסרית.

התובע, קנת ריצ'רדסון, אמר: 'אם השופטים יתרשמו כי התרחשה התנהגות דוחה – אמנם אין זה פשע חמור, אך זו הייתה התנהגות מצערת, והשלושה עשויים להסכים עם כך בעצמם בחלוף הזמן. הם מוכרים היטב לחלק מסוים בציבור, ואין זה ראוי שיפגינו זלזול כזה ברגשותיהם ובמוסר של אחרים'.

אמרתי לבית המשפט: 'סיימנו שתי הופעות בשעה 22:45. לא הספקנו לגשת לחדר ההלבשה כי ברגע שהמסך ירד, נאלצנו למהר לרכב כדי להתחמק מהמעריצות'. בריאן העיד: 'שתינו רק קוקה קולה ותה. היינו שמחים מאוד כי היה לנו לילה נהדר. לא הייתי אגרסיבי; צחקנו הרבה כי ההתנהגות של מר קילי הייתה פשוט קומית. אנחנו בוגרים יותר מזה'.

מיק הוסיף: 'אני חושב שהיינו בראש מצעד הלהיטים באותה תקופה ושוחחנו על סיבוב ההופעות הקרוב שלנו בארה"ב. היו לנו כל הסיבות להיות מרוצים. מעולם לא הייתי במצב רוח רע מספיק כדי לרצות להרביץ למישהו. זו הפעם הראשונה שהסתבכנו עם המשטרה'.

הסנגור שלנו, דייל פרקינסון, טען: 'זהו מקרה פעוט, ואתם הופכים פיל מעכבר'. למרות זאת, נמצאנו אשמים בהתנהגות מעליבה וכל אחד מאיתנו נקנס ב-5 לירות שטרלינג, בתוספת הוצאות משפט. הודענו שבכוונתנו לערער. באישום השני, שימוש בשפה מגונה, זוכיתי. יו"ר חבר השופטים סיכם: 'בין אם מדובר ברולינג סטונס, בביטלס או בכל אחד אחר – לא נסבול התנהלות כזו. העובדה שהגעתם לפסגת המקצוע שלכם אינה מעניקה לכם את הזכות להתנהג כך. להפך, עליכם להציב סטנדרט התנהגות שיהווה מודל מוסרי עבור קהל התומכים הגדול שלכם. נמצאתם אשמים בהתנהגות שאינה הולמת ג'נטלמנים צעירים'.

בריאן אמר מאוחר יותר: 'תמיד הייתה לנו תדמית פרועה, ובנינו את עצמנו על הבסיס הזה. להקות כמו ההוליס קצת מקנאות בתדמית שלנו. האירוע במוסך נופח מעבר לכל פרופורציה. הצעירים בבית המשפט היו משועשעים מהתקרית הזו, שיצאה מכל שליטה. זה אולי יזיק לנו, אבל אני בספק. תמיד יש את אמריקה'."

הנדריקס ומוריסון - מופע הבושות. ב-18 במרץ בשנת 1968 קרה אירוע מביש במועדון בניו יורק בשם THE SCENE כשג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון היו ביחד על במה אחת.

המועדון, שהיה בבעלותו של סטיב פול בפינת רחוב 46 מערב, נחשב באותם ימים למרכז העצבים של סצנת הרוק והבלוז בעיר, מקום שבו מוזיקאים הגיעו כדי לבצע ג'אם סשן חופשי ללא עכבות. אלא שבאותו לילה, החופש האמנותי הפך למפגן של מבוכה ובושה.

ג'ימי הנדריקס הגיע למקום כדי לנגן סט משוחרר, כשהוא מלווה בנגנים כמו באדי מיילס בתופים, אך השלווה היחסית הופרה ברגע שבו ג'ים מוריסון, הסולן של להקת הדלתות, החליט להצטרף לחגיגה. הבעיה המרכזית הייתה שמוריסון לא הגיע במצב צבירה שמתאים לשירה רהוטה. עדי ראייה שנכחו במקום סיפרו כי הזמר היה נתון תחת השפעה כבדה מאוד של אלכוהול, מה שהוביל להתנהגות ביזארית לחלוטין. במקום לספק שירה מכשפת שתתכתב עם צלילי הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, מוריסון העביר את רוב זמנו כשהוא זוחל על רצפת הבמה, נאחז ברגליו של הגיטריסט ומשמיע קולות וגניחות לתוך המיקרופון.

הקלטת המופע המביש הזה יצאה בבוטלגים שונים ומאז מהווה דוקומנט לא נעים של חברים חשובים ב'מועדון 27' שלא הצליחו להתחבר מוזיקלית. בין התיעודים המפורסמים ביותר של אותו ערב ניתן למצוא את אותו בוטלג פיראטי שזכה לשם WOKE UP THIS MORNING AND FOUND MYSELF DEAD. מי שמאזינים לאותו תקליט, נאלצים להתמודד עם צרחות וביטויים גסים שהטיח מוריסון לעבר הקהל ולעבר הנגנים, בזמן שג'ימי הנדריקס ניסה בכל כוחו להמשיך לנגן ולשמור על פאסון מקצועי למרות התוהו ובוהו שהתחולל לו בין הרגליים.

הדוקומנט המוזיקלי הזה נחשב ליוצא דופן משום שהוא מאחד, בדרך עקומה למדי, שלוש דמויות מפתח שמצאו את מותן בגיל 27. מלבד ג'ימי הנדריקס וג'ים מוריסון, גם ג'ניס ג'ופלין נכחה במועדון באותו הערב ונראתה כועסת מאד לנוכח מעשיו של מוריסון. ולמרות שהביקוש לכל תקליט של ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון נותר גבוה, הבוטלג המדובר משמש בעיקר כפריט לאספנים שרוצים להחזיק בפיסה מהצד הפחות מחמיא של ההיסטוריה.

לסטר צ'יימברס (סולן להקת האחים צ'יימברס): "היינו להקת הבית במועדון הצ'יטה, שפעל במרחק כמה רחובות משם. כשסיימנו לנגן בצ'יטה, היינו הולכים למועדון THE SCENE. היית נכנס מהרחוב, יורד ארבע או חמש מדרגות – וזהו, אתה בתוך המועדון. זה היה חלל קטן, אולי מאה אנשים לכל היותר. אפשר היה להכניס אולי שישה אנשים בנוחות על הבמה ההיא. אם היה צפוף מדי, המוזיקאים היו תופסים לעצמם שטח קטן בקדמת הבמה או בצדדים".

אל קופר: "כשההופעות המאוחרות הסתיימו, המלצריות היו מתחילות בניקיונות, ומשתתפי הג'אמים של אותו לילה היו מתאספים בחדרי ההלבשה. הלקוחות, שלא ידעו שמשהו עומד להתרחש, היו מסדירים את החשבון ויוצאים לבתיהם, ואז האקשן היה מתחיל. לאט לאט היינו יוצאים החוצה, כמו עטלפי לילה, ומשתלטים על הבמה. הנדריקס אהב את זה. הוא היה מופיע שם לעיתים קרובות מאוד, תמיד מצויד בגיטרה ובמכשיר הקלטת הסלילים הנאמן שלו. הוא היה מניח בזהירות את המכשיר לידו ומתעד כל ג'אם שבו השתתף".

דני פילדס (יחצ"ן 'אלקטרה רקורדס'): "עבדתי עבור 'אלקטרה', מה שאומר שעבדתי עבור ג'ים מוריסון, אבל הוא ואני לא הסתדרנו. מתוקף תפקידי הייתי צריך לפקוח עין על המיקום של ג'ים, כי בכל מקום שבו הוא נכח – היו צרות. ידעתי שהוא במועדון באותו לילה, וג'ימי תמיד היה שם. הערצתי את ג'ניס כמו נער מתבגר, אז ידעתי שגם היא נמצאת".

סם אנדרו (גיטריסט להקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY): "בילינו לילות רבים במועדון הזה, בכל פעם שניגנו בניו יורק. באותו לילה הם פשוט ג'ימג'מו מנגינות שכולם הכירו, בעיקר בלוז. אני כמעט אף פעם לא משתתף בדברים כאלה, כי זה קשה מאוד להפיק את הסאונד הנכון כשמנגנים על מגבר שלא מכירים".

לסטר צ'יימברס: "הלהקה באותו לילה, כפי שאני זוכר אותה, כללה את רנדי הובס, בובי פיטרסון ורנדי זרינגר – כולם מה-McCOYS. אני לא זוכר אף אחד נוסף על הגיטרה, אבל בדרך כלל כשג'ימי עלה לנגן, אף אחד אחר לא הצטרף אליו".

מייקל ג'יי ובר (מהקהל): "כשמוריסון הופיע הוא היה שיכור כלוט, אלוהים יודע ממה, ומסטול לחלוטין. ג'ים היה טיפוס עצבני כשנחה עליו הרוח. ג'ימי היה שונה ממנו מאוד; היה לו אופי מקסים, הוא היה ביישן ומאופק. הוא היה עדין מאוד כשדיבר עם נשים. מוריסון, לעומתו, היה בוטה מאוד ואמר כל מה שעלה על רוחו".

סם אנדרו: "ג'ים התנודד לעבר המקום שבו ג'ניס ואני ישבנו, ובלי שום התגרות מצדה, הוא פשוט משך בשערה עד שהיא נפלה לרצפה. בתגובה היא הכתה אותו. זה היה נראה כמעט כמו קטע ממופע וודוויל".

דני פילדס: "אני לא יודע מאיפה התחילה השנאה של ג'ניס למוריסון. אבל אם היית מזכיר את שמו, היא הייתה אומרת: 'המטומטם הזה'. היא לא הייתה מוכנה להשלים עם מה שנתפס בעיניה כהתנהגות ילדותית, מגעילה וגסה, בכל פעם שנתקלה בה".

לסטר צ'יימברס: "כשמוריסון עלה לבמה, קולו נשמע ברחבי המועדון. הוא השמיע קולות של 'או-וואו-וואו'. הוא היה כל כך שיכור שהוא נאלץ להיאחז בסטנד של המיקרופון, ומדי פעם פלט: 'אווווווו! וואווהההההה וואוויי!'. בשלב מסוים ג'ימי אמר: 'גבירותיי ורבותיי, שמעתם את הצליל של ג'ים מוריסון...'".

ריק דרינג'ר (גיטריסט ה-McCOYS): "ג'ימי הקליט את כל הסצנה בינו לבין ג'ים מוריסון. היה לו את אחד הכובעים המזוהים איתו, מעין כובע בוקרים קטן. ג'ימי כבר ניגן כשמוריסון כרע על ברכיו והתחיל לבצע משהו שנראה כמו אקט מיני מדומה. זה היה מאוד גס".

דני פילדס: "ואז מוריסון נאחז ברגליו של ג'ימי וצרח: 'אני רוצה למצוץ לך!'. הוא צרח בחוזקה והנדריקס עדיין ניסה להמשיך לנגן. מוריסון לא הרפה. זה היה מפגן חסר טעם של גניבת ההצגה – משהו שמוריסון תמיד חיפש. לבסוף ג'ניס, שישבה בחלק האחורי של החדר, ראתה מה קורה והופיעה פתאום לצד הבמה עם בקבוק ביד אחת וכוס משקה בשנייה".

סם אנדרו: "לא ממש ראיתי את מוריסון כורע ברך מול ג'ימי, אבל לג'ניס היו חושים חדים לזהות מתי מישהו מנצל אדם אחר או מנסה לגנוב את ההצגה, כפי שמוריסון עשה. פתאום היא נראתה כמו מורה בבית ספר שמרגישה שהיא חייבת להתערב כדי ללמד מישהו איך להתנהג".

דני פילדס: "ג'ניס נכנסה פנימה וחבטה בראשו של ג'ים עם הבקבוק, ואז שפכה עליו את המשקה שלה. שלושתם החלו להתגלגל על הרצפה בערימה אנושית של היסטריה".

סם אנדרו: "אני חושב שג'ניס רק ניסתה להבהיר לו שיפסיק להיות אידיוט. אם הוא היה קם ושר שיר זה היה בסדר, אבל היינו שם כדי להקשיב לג'ימי, והוא מנע מאיתנו ליהנות".

דני פילדס: "בסופו של דבר זה נגמר כששומרי המועדון העיפו את שלושתם החוצה. מוריסון התנהג כמו טיפוס שזחל מהביבים".

לסטר צ'יימברס: "אני לא זוכר את התגרה בין ג'ימי לג'ים. שמעתי שהיה להם ויכוח, אבל המועדון היה קטן מאוד וחם להחריד. לא היה שם מיזוג אוויר, אז היית יוצא החוצה מדי פעם כדי לשאוף אוויר ולהתקרר. אחרי שג'ים וג'ניס נעלמו, פשוט המשכנו לנגן".

המועדון נסגר שנה וחצי לאחר תקרית זו.

מה חדש? להקת ראש! ב-18 במרץ בשנת 1974 יצא אלבום הבכורה של להקת הרוק הקנדית, RUSH.

האמת? מדובר היה ביריית פתיחה מסקרנת במיוחד, שכן זה היה התקליט היחיד של ההרכב שבו המקלות לא הוחזקו בידי ניל פירת הענק, אלא בידי המתופף המקורי, ג'ון ראטסי. באותם ימים, הצליל של השלישייה מטורונטו היה רחוק מהרוק המתקדם והמורכב שאפיין אותם בהמשך הדרך. למעשה, זה היה התקליט שהכי התקרב לניחוחות המוכרים של הרכבי רוק כבד בסגנון לד זפלין, עם ריפים כבדים וחספוס ראשוני (ולא הרבה מקוריות, בואו נודה באמת - אבל אחלה של הארד-רוק!). באחד העיתונים של התקופה אף נכתב תיאור משעשע במיוחד על קולו של הבסיסט, גדי לי, שזכה להשוואה כהכלאה מוזרה בין רוברט פלאנט לבין דונלד דאק (הוא אפילו צורח לא פעם OH YEAH בסגנון של פלאנט - כשזמן קצר לאחר מכן הוא כבר ימצא את הסטייל הטבעי שלו בעסק).

המסע של החברים החל עוד הרבה קודם לכן, אי שם בשנת 1968 בקנדה הקרירה. המקום שנבחר לחזרות הראשונות לא היה אולם מפואר, אלא המרתף הצנוע של כנסיית סיינט ג'ון האנגליקנית. שני חברים מאותה כיתה בבית הספר נפגשו שם כדי לנגן בשעות הפנאי ולפרוק אנרגיות של גיל ההתבגרות. היו אלו הגיטריסט אלכס ליפסון, ששמו המקורי הוא אלכס זיבוז'ינוביק, והבסיסט גדי לי, שנולד בכלל כגרי לי וויינריב. השניים הללו הניחו את היסודות למה שיהפוך לאחד ההרכבים המשפיעים יותר בתולדות הרוק.

בשנת 1971 הגיעה פריצת הדרך המקצועית הראשונה כאשר השניים חתמו על חוזה ניהול. המזל שיחק לטובתם בזכות שינוי בחקיקה בטורונטו, המקום בו התגוררו, שהוריד את גיל השתייה ל-18. השינוי החברתי הזה פתח בפני החברים הצעירים דלתות רבות, שכן הם יכלו להופיע בפאבים ובמועדונים ללא כל בעיה חוקית. אז הלהקה שלהם החלה להופיע בקצב מסחרר של שישה ערבים בשבוע, מה שחישל אותם כנגנים והעניק להם ניסיון בימתי יקר מפז. בין ההופעות המיוזעות, הם מצאו זמן לכתוב חומר מקורי ששיקף את השפעות הרוק הכבד שלהם.

בשלב זה, החלו אלכס ליפסון, גדי לי וג'ון ראטסי להקליט את תקליטם הראשון. מכיוון שהתקציב היה דל, הם נאלצו לנצל את שעות הלילה המאוחרות באולפני איסטרן סאונד, שכן אז התעריף לשעת אולפן היה נמוך משמעותית. ההקלטה הרשמית הראשונה שלהם הייתה דווקא גרסת כיסוי לשיר בשם NOT FADE AWAY, שיצאה על גבי תקליטון בשנת 1973. בצד ב' של אותו תקליטון הופיע שיר מקורי בשם YOU CAN'T FIGHT IT. חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה הסופית ומהסאונד שזכה להפקה של בחור בשם דייב סטוק, ולכן קיבלו החלטה אמיצה להפיק את תקליט הבכורה שלהם בכוחות עצמם.

הקטע שפתח את התקליט נקרא FINDING MY WAY, ואכן נראה היה שחברי הלהקה מצאו שם דרך מצוינת להפגין את הרוק האנרגטי שלהם. עם זאת, המבקרים לא יכלו להתעלם מכך שהחבר'ה נשמעו לעיתים דומים מדי ללד זפלין. המילים בתקליט היו מילים טיפוסיות להארד-רוק של תחילת שנות השבעים, והן היו מילים טובות. הן לא היו בוטות או מיניות מדי בשום צורה, אלא פשוט מילים נחמדות וחסרות יומרה על חיים, אהבה, רוק'נ'רול ודברים דומים שנכתבו על הלהקה לפני בואו של פירת, שיעשה סדר גם במחלקה הזו.

אבל היה קטע אחד שבלט מעל כולם וסגר את התקליט בעוצמה אדירה. השיר נקרא WORKING MAN, והוא היה מדליק ואנרגטי בדיוק כמו כל ריף טוב של להקת בלאק סאבאת'. השיר זכה להשמעות רבות גם בארצות הברית, כל זאת בזכות שדרנית רדיו נחושה מקליבלנד בשם דונה הלפר, שהתלהבה מהסאונד והשמיעה אותו ללא הרף בתחנת WMMS.

ההוצאה הראשונה של התקליט, שיצאה תחת הלייבל העצמאי מון רקורדס, הודפסה ב-3,500 עותקים בלבד. אולם, ההשמעה המאסיבית של WORKING MAN עוררה את סקרנותה של חברת התקליטים האמריקנית MERCURY, שמיהרה להחתים את הלהקה על חוזה ארוך טווח. סיפור ההצלחה המהיר הזה גבה גם מחיר אישי כבד, שהוביל לפיטוריו של המתופף ג'ון ראטסי. לראטסי היה קשה לשאת את הנטל הפיזי של סיבובי ההופעות, במיוחד בשל מחלת הסוכרת ממנה סבל. שני חבריו הבינו כי הם לא יכולים לקחת אחריות על מצבו הבריאותי והחליטו שאין ברירה אלא להחליפו. באותם רגעים, הם לא תיארו לעצמם שהצעד הזה יהיה הקריטי ביותר בקריירה שלהם.

אלכס ליפסון נזכר באותם ימים בראיון מאוחר יותר: "זה לא היה כאילו הייתה מריבה או משהו. הוא לא רצה לעשות את מה שעשינו, אז הוא התפטר. למעשה, בשנת 1973 היה לנו מתופף מחליף לזמן מה כי ג'ון היה ממש חולה. היו לנו כמה הופעות שהיינו צריכים לעשות, ואז היה לנו את המתופף המחליף הזה. ג'רי פילדינג היה שמו. ואז ג'ון חזר, אבל עם הסיכוי לסיבוב הופעות וכל הדברים האלה שקרו פתאום, כל ההזדמנויות הטובות האלה, הוא פשוט לא היה בזה. זה היה ממש מוזר בזמנו, כי כל כך התרגשנו מזה; זה היה חלום שהתגשם אבל הוא לא באמת רצה להיות חלק מזה".

במקומו של ג'ון ראטסי נכנס לתמונה מתופף גבוה, בעל הופעה רצינית ומשכיל מאד בשם ניל פירת. הוא הגיע לאודישן עם מערכת תופים קטנה יחסית, אך מהרגע שהתיישב מאחוריה, כולם הבינו שמדובר ברמה אחרת לגמרי. הוא התקבל ללהקה באופן מיידי והתגלה לא רק כמתופף מדהים עם טכניקה חסרת תקדים, אלא גם כתמלילן מוכשר שהביא עימו תכנים פילוסופיים וספרותיים שלא מן העולם הזה. כך נחתם הפרק הראשון של RUSH, והחלה הדרך להפיכתם לאימפריית רוק חובקת עולם. נותרה רק תהייה אחת - לאן הלהקה הזו הייתה הולכת מוסיקלית, לולא ניל פירת היה מגיע אליה?

ב-18 במרץ בשנת 1971 הוקלט בהופעה חיה תקליטה האחרון של להקת קולוסיאום הנהדרת. הוא ייקרא COLOSSEUM LIVE.

חברי הלהקה, שהפליאו לנגן יחדיו, היו ג'ון הייסמן (תופים), כריס פארלו (שירה), דייב "קלם" קלמפסון (גיטרה), מארק קלארק (בס), דייב גרינסלייד (אורגן וויבראפון) ודיק הקסטל-סמית' (סקסופונים).

הייסמן, מנהיג ההרכב, שאף מאוד להקליט אלבום בהופעה חיה עם הרכבו הנוכחי, אך חברת התקליטים גילתה חוסר התלהבות מובהק מהרעיון. המתופף הנלהב ניסה לשכנע את אנשי החברה בצדקת דרכו כשהזכיר להם כי האלבום LIVE AT LEEDS של להקת המי הוקלט בהופעה חיה ועדיין נמכר כ"לחמניות טריות", אך ניסיונותיו לא צלחו. לנוכח אדישות חברת התקליטים, שקלה הלהקה להקליט את חומרה החדש בהופעה חיה באולפן; חבריה הבינו כי נקודת החוזק המרכזית שלהם בשלב זה היא ההופעות החיות, שצברו אהדה רבה בקרב הקהל.

הישועה הגיעה מטכנאי באולפני LANSDOWNE, שהציע להייסמן את כישוריו בהקלטת מופעים מתוך רצון לתעד את קולוסיאום על הבמה. כך הוקלטה ההופעה הראשונה – מופע חינם שנערך באוניברסיטת מנצ'סטר (ב-18 במרץ 1971). למרות שהקהל אהב מאוד את ששמע, הלהקה עצמה הייתה רחוקה מלהיות מרוצה מביצועיה באותו ערב. מיד עם רדתם מהבמה פרצה בין החברים מריבה קולנית על הנגינה, שלטענתם הייתה רצופת טעויות. בעוד הקהל דורש הדרן, הלהקה זעמה מאחורי הקלעים וסירבה לעלות שוב. לבסוף הוחלט, כדי לפרוק את המתח, לעלות לבמה ולבצע קטע בלוז מאולתר שלא נוגן קודם לכן. הקטע השיג את המטרה והלהקה ביצעה אותו בשלמות.

אותו קטע בלוז, STORMY MONDAY BLUES, הוקלט במקור על ידי כריס פארלו עוד בשנת 1965, תחת שם הבמה LITTLE JOE COOK. חרף התלהבות הקהל, הלהקה הייתה נחושה בדעתה שיש למחוק את סרט ההקלטה של המופע, אך למרבה המזל – האיום לא מומש. כמו כל להקה שכיבדה את עצמה באותה תקופה, ברגע שחברי קולוסיאום עלו על הבמה, הם היו משוחררים לגמרי, חסרי מעצורים ואגרסיביים באופן מבהיל-מענג. למעשה, נדמה היה שכל כשרונות חברי הלהקה פשוט קפצו מתוכם בניסיון להוכיח את המיטב המוחלט של כל אחד מהם, ביחד עם האחרים ולחוד בו זמנית.

עטיפת האלבום עוצבה על ידי מרקוס קיף, מעצב עטיפות עסוק מאוד באותה תקופה. אחחח... פעם ידעו לעצב עטיפות לתקליטים. לא כמו הקשקושים התפלים של היום. והאלבום עצמו נמכר לא רע בכלל בזמנו. אבל, עם ההצלחה הגיע גם פירוק הלהקה; חבריה הרגישו שעל אף המאמץ הגדול, הם אינם מצליחים לפרוץ לליגה של הגדולים ולמעשה מפעילים להקה שנותרת במחתרת, וזאת למרות לוח הופעות עמוס לעייפה.

דיק הקסטל-סמית' כתב בספרו: "האזכור של אלבום ההופעה של קולוסיאום מזמין אותי להתבונן לאחור ולבחון את חיי הלהקה כולה. לאחר תקופת הרצה שנמשכה בערך עד תחילת 1969, הלהקה עבדה בצורה חלקה וטיפסה בשלבי הסולם עד ספטמבר או אוקטובר. אותו סתיו סימן את תחילתה של מגמת עלייה שנמשכה כשנה, אולי מעט יותר, ואז נראה שהגענו למישור מסוים. היה זה כאילו בשנה השלישית קטפנו את פירות הפופולריות של השנה השנייה, בעודנו מניחים את היסודות למה שעתיד לבוא. האם נחנו יתר על המידה על זרי הדפנה של הביקורות? 1971 הייתה שנה קשה. נלחמנו קשה כדי לבסס את עצמנו כלהקה חיה, ועשינו זאת. הוכחנו לעצמנו ולאחרים כי להקה כמו שלנו יכולה לזכות בהצלחה איתנה בקרב הקהל – ולעתים אף להעמיד בצל את הלהקות ה'כבדות' ביותר. הכרנו את תחושת ההתעלות שמגיעה כאשר הופעה שולחת אלפי אנשים לבתיהם כשהם מתמוגגים ומרוצים.

אך מילת המפתח היא LIVE. על הבמה התמודדנו מול הטובים ביותר והפגנו יכולת מרשימה. כשאני אומר 'לנוח על זרי הדפנה', אינני מתכוון לחיים קלים; כוונתי היא שלאחר שהוכחנו את עצמנו כלהקה חיה – לא ידענו מה לעשות עם זה. לא השכלנו להעלות את עבודת האולפן שלנו לאותה רמה של ההופעה החיה. החלטות הקנייה של הציבור היו מעבר להבנתנו או ליכולת החיזוי שלנו, ולפיכך מעבר לכל שליטה. אני חושב שהיה לנו מעט מדי אינסטינקט מסחרי; האמנו שמוזיקה טובה (הופעות חיות מול קהל מאושר) חשובה ומרכזית יותר מכסף (מכירות אלבומים). למרבה הצער, מעולם לא באמת פיצחנו את מלאכת ההקלטה באולפן כראוי. אלבום ההופעה התברר כאחת ההקלטות הטובות ביותר שעשינו מעולם".

והנה עבדכם הנאמן עם שלושה חברים מההרכב הזה:

עם כריס פארלו:

עם קלם קלמפסון:

ועם מארק קלארק:

אל תדאגו, זה לא פיטר גבריאל על העטיפה – זה מתיו מודין שעף על עצמו. ב-18 במרץ בשנת 1985 יצא תקליט-פסקול של פיטר גבריאל לסרט BIRDY.

הסרט, בבימויו של אלן פארקר - ההוא שעשה לפני כן את "החומה" של פינק פלויד - מבוסס על הרומן שכתב וויליאם וורטון, ועוסק בשני חברים (בכיכובם של מת'יו מודין וניקולס קייג') ששבים מווייטנאם כשהם מצולקים בדרכים שונות: לאחד פציעות פיזיות, ולשני בעיות נפשיות הגורמות לו להשתוקק להיות ציפור. פיטר גבריאל צפה בחומרים שנערכו עד אז, והחל להרכיב ולדמיין מחדש חלקים מהקיים באמצעות קטעים מוסיקליים שיתאימו לאווירת הסרט. אני זוכר שראיתי את הסרט הזה, במחצית השניה של האייטיז. זה ריתק אותי, אבל הייתי נער מתבגר באותם ימים ויכול להיות שלא הבנתי עד הסוף את מה שהתחולל שם. נראה לי שאחזור לצפות בסרט הזה שוב, ממבט של מבוגר אחראי.

למעשה, אף על פי ש"בירדי" נתפס לעיתים קרובות כאלבום "תחנה בין אלבומים" של גבריאל – בין האמן שאהב את השוליים לבין כוכב הפופ של האלבום SO – זה תקליט חשוב בקריירה שלו, שהעניק לו את ההזדמנות הראשונה לחשוב באמת מחוץ למוסכמות ולמבנים המקובלים של מוזיקה פופולרית. גבריאל התקדם בכיוון הזה במשך שנים, תוך התנסות בטכניקות הקלטה ובשכבות של סאונד, אך כאן הוא יכול היה להתנסות בכך באופן מלא עבור סרט. באמצעות מיקסים חדשים, עריכה והוספת אלמנטים לפי הצורך, הוא הפשיט מהשירים את השירה והוסיף קטעים חדשים שהוקלטו; התוצאה הייתה משהו כמעט חדש לגמרי. השילוב בין החומרים הישנים לחדשים יצר יצירה מעניינת ומרשימה.

פיטר גבריאל לא באמת כתב המון חומרים חדשים עבור הסרט. הערה על עטיפת התקליט הזהירה את הקונים הפוטנציאלים בצורה אצילית ומכובדת -"אזהרה – אלבום זה מכיל חומר ממוחזר וללא מילים". ובכן, לא כל החומר אכן היה ממוחזר לחלוטין, אך פיטר גבריאל אכן השתמש בכמה מהחומרים הישנים שלו: SAN JACINTO, RHYTHM OF THE HEAT, WALLFLOWER, NOT ONE OF US ואפילו FAMILY SNAPSHOT זכו כאן להופעה מחודשת. באופן כללי, התקליט "בירדי"המשיך להציג את האהבה החדשה של פיטר גבריאל למקצבי מוסיקת-עולם ולגאדג'טים אלקטרוניים כמו ה-FAIRLIGHT CMI המאד יקר אז. האווירה פה אפלה, מפחידה ומסתורית, בדיוק סוג האווירה שניתן היה לצפות מסרט על נושא שכזה. ומי כמוני שצוללים לתוך התקליט הזה - מקבלים הצצה מרתקת לעוד זווית בחשיבה האמנותית של פיטר גבריאל.

מתוך המנגינות הישנות יותר, הקטע THE HEAT (שנלקח מתוך RHYTHM OF THE HEAT) היה קל יותר לזיהוי, כי המלודיה באה פה ללא סטיות משמעותיות מהעיבוד המקורי. לעומת זאת, שאר הקטעים והחלקים עובדו מחדש באופן רציני. בכל מקרה, יש עוד סיבה טובה לרכוש את התקליט הזה - הקטעים המקוריים-חדשים האינסטרומנטליים שגבריאל רקח לפסקול. מעניין מאד להקשיב לקטע בשם FLOATING DOGS (אחלה שם ללהקה, דרך אגב!). המלודיה שם עוצמתית מאוד. ויש את הקטע QUIET AND ALONE (גם שם פגז ללהקה!) שהוא פשוט מפחיד וכמו שמו - שקט רועם ולבד. מומלץ מאד להקשיב לזה באוזניות או במערכת סטריאו טובה עם רמקולים שמשפריצים תדרים בריאים. אז האם התקליט הזה הוא רק למעריצי פיטר גבריאל? לדעתי - לא. זה מתאים גם לאנשים שמחפשים אווירה פסקולית מיוחדת לאוזניים שלהם. זה באמת יופי, זה!

פיטר גבריאל סיפר באותה תקופה: "ממשרדו של במאי הקולנוע אלן פארקר התקשרו אליי והזמינו אותי לצפות בגרסה ראשונית של הסרט. התרשמתי עמוקות והתחברתי לסיפור. לפארקר היו רעיונות כיצד להשתמש במוזיקה קיימת שלי, ואף שהייתי מוכן לכתוב מוזיקה חדשה לחלוטין לפסקול, הבנתי שישנו לחץ של זמן. לכן, הסכמנו ליצור תמהיל של מוזיקה ישנה וחדשה. ריתק אותי לראות כיצד פיסות מוזיקה שונות יכולות לשנות את אווירת הסצנה, עד כדי שינוי מהותי של הדיאלוג המתרחש בה. שם למדתי רבות על הלחנה לסרטים. כמעט בכל יום שלחתי הקלטות באמצעות עוזרו הנאמן של פארקר, ונהניתי מאוד לקבל תגובה מיידית על דברים שהלחנתי. עד אז הייתי רגיל לקבל משוב על לחניי רק חודשים לאחר יצירתם. לעיתים, לחן שכתבתי לסצנה אחת מצא את מקומו דווקא בסצנה אחרת, לפי ראות עיניו של פארקר. זו הייתה חוויה מעניינת עבורי להיות 'שכיר' של מישהו אחר ונהניתי לחלוק באחריות; באלבומים האישיים שלי, אני חש הרבה יותר את משקל האחריות על כתפיי".

קיסר הרוק'נ'רול הלך מאיתנו - והברווזים עדיין צועדים. ב-18 במרץ בשנת 2017 מת חלוץ הרוק'נ'רול, צ'אק ברי, בגיל 90.

האיש שהפך את הגיטרה החשמלית לכלי נשק של מרד נעורים ושינה את פני המוזיקה לנצח, נמצא ללא רוח חיים בביתו שבמיזורי. שיריו הסוחפים, ריפי הגיטרה המיוחדים שלו והליכת הברווז המפורסמת שביצע על הבמות הגדירו את הרוק'נ'רול במהלך שנותיו הראשונות ובמשך עשורות שנים קדימה. לא פחות מזה! אבל למרות המאמצים המרובים ונסיונות החייאה של כוחות ההצלה, מותו נקבע רשמית בשעה 13:26 בצהריים. באותו רגע, הדיסטורשן בעולם קצת השתתק.

משפחתו של ברי, שהייתה לצדו ברגעיו האחרונים, שחררה הודעה רשמית שספדה לאיש מאחורי הלהיטים. "אנחנו עצובים מאוד להודיע שצ'אק ברי - בעל אהוב, אב, סבא וסבא רבא - מת היום בביתו בגיל 90", הודיעה המשפחה בכאב. "למרות שבריאותו התדרדרה לאחרונה, הוא בילה את ימיו האחרונים בבית מוקף באהבת משפחתו וחבריו. משפחת ברי מבקשת שתכבדו את פרטיותה בתקופה קשה זו".

מחוות לברי ממעריצים וענקי מוזיקה הגיעו מיד עם פרסום הבשורה המרה, והוכיחו כי השפעתו חצתה דורות ויבשות. הלהקות הגדולות ביותר לא נשארו אדישות. "הרולינג סטונס עצובים מאוד לשמוע על מותו של צ'אק ברי", כתבה הלהקה בהצהרה רשמית. "הוא היה חלוץ אמיתי של הרוק'נ'רול והשפיע עלינו מאוד. צ'אק לא היה רק גיטריסט, זמר ומבצע מבריק, אלא שהכי חשוב, הוא היה כותב שירים והשירים שלו יחיו לנצח".

המחמאות לא עצרו שם. "צ'אק ברי היה הגדול ביותר של הרוק, גיטריסט, וכותב הרוק'נ'רול הטהור הגדול ביותר שאי פעם חי", כתב ברוס ספרינגסטין. בריאן ווילסון מהביץ' בויז הוסיף למספידים וכתב, "אני כל כך עצוב לשמוע על מותו של צ'אק ברי - השראה גדולה! הוא יחסר לכל מי שאוהב רוק'נ'רול". אפילו פול סטנלי, האיש והאיפור מלהקת קיס, כינה את ברי כ"אבן יסוד של כל מה שיש, היה ויהיה רוק'נ'רול".

גם החברים מהצד השני של האוקיינוס, הבריטים שסגדו לו, הצטרפו לאבל. "צ'אק ברי מת למרבה הצער בסוף השבוע", אמר פול מקרטני בהצהרה אישית. "הוא היה אחד המשוררים הגדולים של הרוק'נ'רול. הוא יחסר אך ייזכר על ידי כל מי שאי פעם אהב רוק'נ'רול". מקרטני והביטלס הרי בנו קריירה שלמה על יסודות שהניח ברי, כולל ביצועים בלתי נשכחים לשיריו.

רוד סטיוארט הצטרף גם הוא למקהלת המעריצים והסביר כמה עמוקה הייתה ההשפעה של ברי על חייו. "זה התחיל עם צ'אק ברי", אמר רוד סטיוארט בהצהרתו. "התקליט הראשון שקניתי אי פעם היה LIVE AT THE TIVOLI של צ'אק ומעולם לא הייתי אותו הדבר מאז. הוא היה יותר מאגדה; הוא היה אב מייסד. אתה יכול לשמוע את השפעתו בכל להקת רוק'נ'רול מהדור שלי ואילך".

החל מלהיטו הראשון, MAYBELLENE משנת 1955, כתב ברי שירים שהפכו לחלקים חיוניים בקטלוג הרוק העולמי. דרך אגב, השיר הזה היה במקור שיר קאנטרי בשם IDA RED, וברי הפך אותו למשהו חדש ובועט. כבני נוער, קית' ריצ'רדס ומיק ג'אגר התחברו לראשונה בתחנת רכבת בגלל אהבתם המשותפת למוזיקה של ברי, כאשר קית' הבחין במיק מחזיק תקליטים שלו. במהלך חמשת העשורים האחרונים כוסו השירים שלו על ידי מגוון מדהים של אמנים, מאלביס פרסלי ועד להקות פאנק מודרניות (וגם הלהקה האהובה עליי -אי.אל.או).

אחד משיריו הידועים ביותר, ואולי ההמנון הרשמי של הגיטריסטים, היה JOHNNY B GOODE שיצא בשנת 1958. השיר הזה מבוסס על חייו של ברי עצמו, ומספר את סיפורו של ילד עם התחלות צנועות ועם כישרון פנומנלי לנגינה בגיטרה. בכל אופן, כמה פרטים שונו לצורך הדרמה המוזיקלית: ברי הגיע במציאות מסנט לואיס ולא מלואיזיאנה כפי שמתואר בשיר, והוא ידע לקרוא ולכתוב טוב מאוד. למעשה, הוא היה אינטלקטואל לא קטן שסיים את לימודיו בבית ספר ליופי עם תואר בעיצוב שיער – עובדה משעשעת בהתחשב בכך שהוא הפך לאייקון פרוע וחסר רסן. במקור כתב ברי בשיר את השורה "הילד הקטן והשחור ידע היטב לנגן", אך לבסוף שינה אותה ל"ילד הקאנטרי הזה ידע היטב לנגן". זאת כי הוא לא רצה להרחיק את מעריציו הלבנים בתקופה שבה גזענות הייתה חלק בלתי נפרד מהמציאות האמריקאית, והוא רצה שהשיר יושמע בכל תחנות הרדיו. איש חכם.

ברי שאל את השם ג'וני מג'וני ג'ונסון, נגן פסנתר מוכשר ששיתף פעולה עמו בשירים רבים, כולל ROLL OVER BEETHOVEN ו- SWEET LITTLE SIXTEEN. ג'ונסון כתב לעתים קרובות את השירים בפסנתר ואז ברי המיר אותם לגיטרה וכתב להם מילים. ברי הצטרף ללהקתו של ג'ונסון, סר ג'ון טריו, בשנת 1953, והפך במהרה לזמר הראשי ולמרכז הלהקה בזכות הכריזמה הממגנטת שלו. ג'ונסון, שהוציא גם תקליט סולו בשם JOHNNIE B. BAD, זכה להערכה רבה בקרב מוזיקאים רבים. הוא ניגן עם קית' ריצ'רדס, אריק קלפטון, ג'ון לי הוקר ורבים אחרים לפני מותו בגיל 80, בשנת 2005.

כמו כל אמן חכם, צ'אק ברי העתיק כמה צלילים לשיר זה משירים אחרים כדי ליצור את התמהיל המושלם. הפתיחה המפורסמת של JOHNNY B GOODE נלקחה כמעט במדויק משיר של זמר הרית'ם אנד בלוז, לואיס ג'ורדן, ושמו AIN'T THAT JUST LIKE A WOMAN משנת 1946. גם צלילי הגיטרה במעברי השיר לא צצו משום מקום – הם נלקחו משיר של טי בון ווקר ושמו STROLLIN' WITH BONES. ברי ידע לקחת את הטוב ביותר מכל עולם ולבשל מזה מנה שתטריף את הצעירים. וזה הטריף, ועוד איך!

אפילו לשם המשפחה בשיר יש מקור גאוגרפי. ברי לקח את המילה GOODE מהרחוב בסנט לואיס בו גדל. הוא התגורר בשדרת גוד 2520. בשנת 1986 שונה שם הרחוב לאנני מלונה דרייב, על שם האישה שמימנה בית ילדים באותו רחוב. אבל ההצלחה לא הגיעה בלי דרמות משפטיות. בשנת 2000 תבע ג'וני ג'ונסון את ברי בטענה כי מעולם לא קיבל קרדיט או תמלוגים על כך שכתב רבים מלהיטיו של ברי, כולל השיר המדובר. התיק נדחה בסופו של דבר בשנת 2002, כאשר השופט קבע כי חלף זמן רב מדי בין כתיבת השירים בשנות החמישים לבין הגשת התביעה.

אבל השיא של JOHNNY B GOODE לא היה בבית המשפט, אלא בחלל החיצון. בשנת 1977 שלחה נאס"א עותק של שיר זה לחלל במעבורת הוויאג'ר, כחלק מחבילה של תקליטי זהב שנועדה לייצג את הצלילים והשירים הטובים ביותר בתרבות האמריקאית והאנושית. המטרה הייתה שיום אחד חייזרים יוכלו למצוא את זה ולגלות את הכישרון של צ'אק ברי. ועדה בראשותו של האסטרונום קרל סגן ישבה לקבוע את השירים שנכללו להישלח לחלל. מעניין לגלות שלא כולם הסכימו בשליחת השיר הזה, בטענה שהמוזיקה האמריקנית התקדמה מאז, אך סגן התעקש. ישנה בדיחה מפורסמת מהתוכנית סאטרדיי נייט לייב שבה חייזרים שלחו הודעה חזרה לכדור הארץ: "תשלחו עוד צ'אק ברי".

ברי גם המציא סגנון גיטרה ייחודי - כמו צלצול פעמון, כפי שהוא ניסח זאת בעצמו בשיר זה. כך הוא הכניס אוצר מילים חדש לחלוטין למוזיקה הפופולרית בשנות החמישים. בשיריו, הוא הביא את תמונת השגשוג החדש של אמריקה לאחר המלחמה, את המכוניות המהירות, את בתי הספר ואת אהבות הנעורים. עם זאת, חייו של ברי לא היו רק אורות ונוצצים. בתפקידו כחלוץ הרוק'נ'רול, הוא עסק גם בגזענות ובקנאות מצד הממסד, במיוחד כאשר הואשם ב-1961 בהפרת חוק מאן, העוסק בהובלת אישה או ילדה מעבר לקווי המדינה למטרות זנות. ברי טען להגנתו שהוא פגש את ג'ניס נורין אסקאלנטי, שהייתה אינדיאנית בת 14, במהלך הופעה בטקסס ושכר אותה לעבוד במועדון שלו בסנט לואיס. הוא נכלא לאחר משפט שני, כאשר ההרשעה הראשונה בוטלה בשל כך שהשופט השתמש שוב ושוב במילה הגזענית "כושי". ברי, שהודה בחפותו לאורך כל הדרך, סיים לרצות כמעט שנתיים בכלא ויצא משם אדם מריר וחשדן יותר כלפי תעשיית המוזיקה.

בשנים האחרונות לחייו הוא נרגע מעט וחזר לקבל את הכבוד הראוי לו, בין היתר בזכות קבלת פרס מפעל חיים בטקס הגראמי ב-1986 והעובדה שהיה בין הראשונים שהוכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. הוא המשיך להופיע עד גיל מאוחר מאוד במועדון הקטן בלו-ברי היל בסנט לואיס, כשהוא מוכיח שגם בגיל 90, הרוק'נ'רול הוא לא רק מוזיקה, אלא דרך חיים.

חלומות בקליפורניה וסיוטים בחדר המיטות: הסיפור המטורף של הפאפא הגדול ג'ון פיליפס. ב-18 במרץ בשנת 2001 מת ג'ון פיליפס (מנהיג להקת האמהות והאבות) בגיל 65. נכון, המוסיקה שהוא עשה הייתה נפלאה אבל בחייו האישיים היו רגעי שפל איומים. ועוד איך!

פיליפס הגיע לקו הסיום כשהוא במצב בריאותי לקוי בחודשיו האחרונים, סוחב על גבו שורה של מחלות שונות, כולל נגיף קיבה עקשן שפגע בכליות שלו. הצרות הבריאותיות שלו לא היו עניין חדש; כבר בשנת 1992 הוא נאלץ לעבור השתלת כבד, זכר לשנים ארוכות של הרס עצמי. המוסיקה שהוא עשה הייתה נפלאה, אבל בחייו האישיים היו רגעי שפל איומים שהיו יכולים למלא סדרת דרמה שלמה.

להקת THE MAMAS AND THE PAPAS לא הייתה סתם עוד הרכב מוזיקלי; היא הייתה להקה של אוהבים, בני זוג וחברים (ולפעמים - פחות חברים...), שהוכיחו את עצמם כנכס הגדול ביותר של ארבעת החברים העיקריים בה כמו גם הקללה שלהם. הם היו הפנים היפות של הסיקסטיז, אבל מאחורי הקלעים הדרמה לא הפסיקה לרגע. בשנת 1966, עם הסינגל הראשון שלה, CALIFORNIA DREAMIN, נראתה הלהקה כהשתקפות האופטימיות שטופת השמש ועוררה צעירים לצעוד לעבר העידן ההיפי הצבעוני. השיר הזה נשמע שמשי לגמרי כשהוא נכתב בכלל בניו יורק הקפואה כגעגוע לחום של קליפורניה.

אבל כמו השיר הזה - ג'ון פיליפס היה איש רב סתירות; הוא היה נהנתן, איש עסקים ומוזיקאי. לפני שהפך למלך של המצעדים, בשנות השישים המוקדמות, ולפני שמצא את עושרו, הוא ניגן לרוב בבתי קפה בגריניץ' וילאג' בניו יורק. בבית קפה אחד שכזה, הוא פגש את הדוגמנית הצעירה מישל גיליאם. השניים התאהבו בטירוף, והוא מיהר להתגרש מאשתו הראשונה, סוזן אדמס, ולהתחתן, ב-31 בדצמבר 1962, עם הבחורה הצעירה והיפהפיה. עד מהרה הם פגשו זמר פולק נוסף בשם דני דוהרטי, ואת חברתו, קאס אליוט, הידועה בכינויה מאמא קאס. כפי שפיליפס אהב לספר זאת, הארבעה לקחו אל.אס.די ביחד בפעם הראשונה זמן קצר לאחר שנפגשו, וזה יצר קשר ביניהם שהיה חזק מכל דבק. עם החזון של ג'ון, הם עברו ללוס אנג'לס כדי לחפש הצלחה.

בשנת 1965, המזל האיר להם פנים כשהם התגלו על ידי המפיק הממולח, לו אדלר, והוחתמו בלייבל שלו, DUNHILL RECORDS. פיליפס כתב את הלהיט הראשון שלהם, CALIFORNIA DREAMIN ואחריו זרמו הלהיטים זה אחר זה, והפכו אותם לדבר חם ברדיו. פיליפס לא הסתפק רק בלהקה שלו; הוא גם כתב שירים עבור אחרים והצליח בענק עם השיר SAN FRANCISCO, אותו שר בשנת 1967 סקוט מקנזי, ששנים לפני כן היה עם פיליפס בלהקת THE JOURNEYMEN. שיר זה הפך להמנון התקופה של 1967, הקיץ של האהבה. מעטים יודעים שג'ון כתב את השיר הזה תוך עשרים דקות בלבד, ככרטיס הזמנה מוסיקלי לפסטיבל מונטריי שהוא היה בין מארגניו.

למרות שהמאמאס והפאפאס עזרו להפיץ את הקונספט ההיפי והאהבה החופשית, בתוך הלהקה נרשמו צלילים צורמים רבים, כאשר מישל פיליפס פיתחה רומן עם דני דוהרטי, מה שיצר מתח מטורף בהרמוניות הקוליות. גם ג'ון פיליפס פיתח רומנים משלו אך כשגילה את הרומן של אשתו עם דוהרטי, הוא לא נשאר חייב. הוא מיהר לפטר אותה מהלהקה ואמר לה, "את יכולה לעשות לי הרבה דברים, מישל, אבל את לא שוכבת עם זמר הטנור שלי". הפיטורים היו זמניים, אבל הנזק ליחסים היה קבוע. והנקמה מצד ג'ון הגיעה כשהוא כתב את השיר I SAW HER AGAIN, בדיוק על זה, והכריח את דוהרטי ומישל לשיר בו.

בשנת 1968 התפרקה הלהקה בטריקת דלת, ואז התאחדה בשנת 1971 כדי למלא התחייבויות חוזיות עם תקליט אחד אחרון בשם PEOPLE LIKE US. לדברי מישל פיליפס, זה לא היה בגלל יצירתיות מתפרצת אלא בגלל אילוצים: "נפרדנו כשלא נשאר כלום בקנקן. אני חושבת שבשנתיים וחצי שהיינו ביחד, נוצר כל כך הרבה, שפשוט לא נשאר כלום". ולאחר פירוק הלהקה והגירושים לאחר מכן ממישל פיליפס, ג'ון לא נח. הוא הקליט תקליט סולו בשם WOLFKING OF LA וגם ניסה להרים הפקה תיאטרלית (עם... דני דוהרטי כאחד הזמרים בה! - וזה נכשל כישלון חרוץ.

בעקבות מעצר מתוקשר בתחילת שנות השמונים, שהיה קשור ב... איך לא?... סמים - פיליפס התנקה ובסופו של דבר יצא לדרך עם גרסה מחודשת של המאמאס והפאפאס. ההרכב החדש כלל את בתו, מקנזי פיליפס, שתזעזע את העולם שנים אחר כך בספרה HIGH ON ARRIVAL ותספר כי אביה נהג לשכב עמה ואף הכניס אותה להריון. באותם ימים, רבים סירבו להאמין לטענה זו רק בגלל שהיא הייתה מכורה לסמים בעצמה.

הגילויים האלו עוררו תגובה נגד קשה, במיוחד מצד מישל פיליפס שסימנה את מקנזי כמייצרת פנטזיות חולנית. "למקנזי יש הרבה מחלות נפש", אמרה מישל בביטול. "נכון, ג'ון היה אבא רע ומכור לסמים. אבל לעשות את זה לבת שלו?! לא!". אבל כדי להוסיף למחלוקת המשפחתית, גם אחותה למחצה של מקנזי, הזמרת צ'יינה פיליפס מלהקת WILSON PHILLIPS, נכנסה לתמונה, ואמרה שהיא מאמינה לטענות של אחותה, מה שפיצל את המשפחה לחלוטין.

מקנזי, ששיחקה עוד כשהייתה ילדה בת 12 בסרט המצליח של ג'ורג' לוקאס, "אמריקן גרפיטי", מיהרה לפתח התמכרות לסמים ביחד עם זו של אביה. היא טענה בדם לבה שאביה הזריק לה לראשונה סמים כשהייתה בת 17 בלבד. זו הייתה תחילתה של ירידה תלולה להתמכרות שבגללה תפוטר מתפקידה המרכזי בתכנית הטלוויזיה המצליחה והרווחית ONE DAY AT A TIME ותראה אותה נכנסת לגמילה בלא פחות מתשע הזדמנויות שונות. היא טענה שאביה אנס אותה בפעם הראשונה ב-1979, ערב חתונתה עם ג'ף ססלר, שעבד עבור הרולינג סטונס. היא התגרשה מססלר ב-1981, כשהצל של אביה רדף אותה. התיאור שלה על אותו לילה היה קשה מנשוא: "בערב החתונה שלי, אבא שלי הופיע והיה נחוש להפסיק את זה. היו לי טונות של כדורים, וגם לאבא היו טונות של הכל. בסופו של דבר התעלפתי על המיטה של אבא... אבא שלי לא היה גבר עם גבולות. הוא היה מלא באהבה, והוא היה חולה מסמים. התעוררתי באותו לילה מהבלאק אאוט כדי למצוא את עצמי מקיימת יחסי מין עם אבי".

במשך השנים הבאות, היא טענה באופן מזעזע, שהיא ניהלה עם אביה מערכת יחסים מינית 'בהסכמה' שהייתה רחוקה מלהיות נורמלית. "הייתי שבר כלי, והסוד שלי בודד אותי. לילה אחד אבא אמר, 'אנחנו יכולים פשוט לברוח למדינה שבה אף אחד לא יסתכל עלינו מלמעלה. יש מדינות שבהן זה נוהג מקובל. אולי פיג'י'".

ג'ון פיליפס כתב את האוטוביוגרפיה המלאה שלו, PAPA JOHN, כשהקריירה שלו דעכה באמצע שנות ה-80, וכבר מת מאז בשיבה לא כל כך טובה. לכן הוא לא היה מסוגל להגן על עצמו מטענותיה הקשות של בתו שפורסמו רק לאחר שהלך לעולמו. אז מה האמת? נראה שאולי לעולם לא נדע את האמת המלאה מאחורי דלתותיה הנעולות של אחוזת פיליפס. אבל ללא ספק, הגילויים האלו כבר עשו הרבה כדי להרוס את המוניטין של אחד מהסמלים האמיתיים של שנות השישים - ג'ון פיליפס. האיש שנתן לנו את קליפורניה היפה ואחר כך את הצד הכי אפל שיש.

גם זה קרה ב-18 במרץ. בואו נגלה, למשל, איך חברת EMI הרגה את הסבתא של הוויניל (ואולי זה לטובה).

אז נתחיל בשינוי טכנולוגי דרמטי בשנת 1959, כאשר חברת EMI הודיעה על כוונתה להפסיק סופית את הדפסתם של תקליטים שמסתובבים במהירות של 78 סיבובים לדקה. אותם תקליטי שלק כבדים ושבירים, שהיו הסטנדרט במשך עשורים, פינו את מקומם לפורמטים המודרניים יותר, והעולם נפרד לשלום מהחריקות הישנות לטובת הסאונד הנקי יותר של הוויניל.

באותן שנים של פריחה, נולדו גם הכוכבים הגדולים. בשנת 1941 הגיח לעולם זמר הנשמה וילסון פיקט, האיש שהביא לנו את הלהיט המחשמל IN THE MIDNIGHT HOUR. הוא המשיך להרקיד את העולם עד שהלך לעולמו בינואר 2006. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1945, נולד בגלזגו שבסקוטלנד אריק וולפסון. וולפסון היה דמות מרכזית וחשובה ב"פרויקט של אלן פרסונס", ולמרות זאת, רבים עדיין תוהים מי זה הוולפסון הזה. הוא היה המייסד, כותב השירים והסולן הראשי של הפרויקט, מיזם הקלטות בריטי שהתקיים אז רק באולפן ולקח את הפופ-המתקדם היישר אל מצעדי הפופ.

וולפסון לימד את עצמו לנגן בפסנתר ובשנות ה-60 התקבל לעבודה ככותב שירים על ידי אנדרו לוג אולדהם, המפיק של הרולינג סטונס. במשך תקופה הוא עבד בחברת SOUTHERN MUSIC, שם הפכו חברים שעבדו לצדו לכותבי השירים והמילים, אנדרו לויד וובר וטים רייס. בתקופה זו הוא כתב שירים למריאן פיית'פול, כריס פארלו, הטרמלוס ואמנים נוספים. כמנהל בתחילת דרכו, וולפסון החתים את קרל דאגלס כאחד מלקוחותיו הראשונים וקיבל תגמול שמן כאשר השיר KUNG FU FIGHTING הגיע למקום הראשון במצעדים הבריטי והאמריקאי.

הפגישה המקרית שלו עם אלן פרסונס העלתה את הקריירה שלו על מסלול חדש. וולפסון פגש את פרסונס בקיץ 1974 בזמן שעבד כמוזיקאי סשנים באולפני אבי רואד בלונדון. הוא הפך למנהלו של פרסונס, שהיה טכנאי הקלטה ומפיק שזה עתה סיים לעבוד על הצד האפל של הירח של פינק פלויד, וביקש להיקלט אצל וולפסון כלקוח. תוך זמן קצר השניים החלו לדון ברעיונות על סוג חדש של להקה שתדגיש את טכנאי ההקלטה והמפיק ולא את המוזיקאים, באותו אופן שבו יוצרי סרטי קולנוע הפנו את אור הזרקורים מהכוכבים אל הבמאי. אז ב-1975 הם הקימו את ALAN PARSONS PROJECT, ישות אולפנים ללא חברים קבועים מלבד המייסדים, שמעולם לא יצאו יחדיו לסיבוב הופעות. התקליט הראשון, TALES OF MYSTERY AND IMAGINATION שיצא בשנת 1976, זכה להצלחה מפתיעה, וקלייב דייויס החתים אותם בחברת ARISTA. שם הם יצרו עוד תשעה תקליטים לפני שנפרדו בשנת 1990. וולפסון, שכתב כמעט את כל המוזיקה והמילים ל-10 תקליטי הקונספט של ההרכב, שר בלא מעט משיריו וקולו הפך לחלק בלתי נפרד מהתמונה. הוא מת מסרטן בדצמבר 2009.

בדיוק שנתיים לאחר וולפסון נולד בארי וילסון, המתופף של להקת פרוקול הארום בין השנים 1968 ל-1976. הוא מת באוקטובר 1990. ובשנת 1948, נולד בובי וויטלוק, הקלידן של דרק והדומינוס והצמד דלייני ובוני. וויטלוק חשף בספרו פרטים אישיים ויוצאי דופן על ילדותו וכתב: "אמא שלי נהגה להלביש אותי בשמלות עד שהייתי בערך בן שלוש, ורק לעתים רחוקות הסתפרתי. אני מניח שהיא לא ממש התבגרה והייתי סוג של בובת התינוק החיה שלה. אני נוטה להאמר שזה נכון. היא הייתה צעירה כשהיא נכנסה איתי להריון. היא הייתה בת חמש עשרה ועדיין קטינה ואבא שלי לא. הוא היה צריך להיכנס לכלא בגין אונס. לאמא שלי היה קשה כל חייה. אני לא יודע כמה זמן היא נתנה לי לשוטט בכל מילינגטון, טנסי, בלי שום דבר מלבד חיתול". וויטלוק מת באוגוסט 2025.

הטלוויזיה גם היא החלה לתת במה לרוק'נ'רול הפרוע. בשנת 1958 קיבל ג'רי לי לואיס, ההוא עם כדורי (ביצי) האש הענקיים, את הכבוד להיות האמן הראשון שמופיע בתוכנית האמריקנית AMERICAN BANDSTAND עם הקלטה חיה לגמרי. הוא גם היה הראשון שקיבל אישור לבצע שלושה שירים בתוכנית, מה שהצית את המסכים באנרגיה המטורפת שלו על הפסנתר.

ובשנת 1965 העניק ג'ון לנון סכום עתק של 20,000 ליש"ט לחברו הקרוב פיט שאטון, כדי שהאחרון יפתח סופרמרקט באי היילינג. שאטון, שהיה חבר נעורים וחבר בלהקת הקווארימן הקדומה של לנון, נשאר קרוב לביטל הזה לאורך כל השנים.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1967, עולם המוזיקה רעש תרתי משמע. להקת CREAM הופיעה בבריסטול והותירה את הקהל המום, ולא רק בגלל הכישרון של אריק קלפטון. ביקורת שפורסמה בעיתון THE BRISTOL EVENING POST התלוננה על הרעש העצום שבקע מכיוון הבמה, ואותו כתב מוזיקה טען שלקח לו שעה שלמה עד ששמיעתו חזרה אליו. באותה שנה, עיתון NME דיווח שסטיב וינווד הולך להקים להקה חדשה עם המתופף ג'ים קפאלדי, הגיטריסט דייב מייסון ונגן כלי הנשיפה כריס ווד. ההרכב הזה זכה בהמשך לשם TRAFFIC והפך לאחד ההרכבים החשובים של התקופה.

ובשנת 1966 נולד ג'רי קאנטרל, הגיטריסט-מנהיג של ALICE IN CHAINS, ובשנת 1972 להקת T. REX כבשה את ה-WEMBLEY POOL בלונדון עם שתי הופעות. מבקר העיתון הבריטי NME כתב שזו הייתה חוויה דתית מרטיטת חושים ושמארק בולאן שלט היטב בעניין עם כל הכוח שיש בו. זו הייתה ההופעה הראשונה של בולאן מזה חצי שנה באנגליה, ובין 20,000 המעריצים נצפה גם רינגו סטאר אחד. החיפושית לשעבר תיפקד כבמאי לסרט דוקומנטרי על בולאן עבור חברת APPLE. בעוד שרינגו סטאר הרגיש שהוא חווה שוב את הביטלמאניה וצרחות ההערצה, בדיוק כפי שקרה לו על אותה במה שבע שנים קודם לכן. הפעם, ניצב מולו אליל חדש לגמרי.

באותו זמן ממש בשנת 1972, ניל יאנג כבש את הפסגה כשהשיר HEART OF GOLD הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני. מעניין לגלות שבשיר הזה תרמו את קולותיהם גם ג'יימס טיילור ולינדה רונסטאדט. ובעולם הקולנוע, שנת 1975 הביאה איתה את הפרמיירה החגיגית בניו יורק לסרט TOMMY. ידוענים רבים הגיעו לאירוע אך נאלצו להידחס בתחנת רכבת תחתית כדי לחגוג שם אחרי ההקרנה. מיד לאחר מכן נערכו שתי מסיבות שהמשיכו את האירוע לשלושה ימים ובעלות נוספת של מאה אלף דולר. פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי ויוצר המוזיקה לסרט, עבד קשות כדי להעניק לסרט צליל מיוחד שיבקע מחמישה רמקולים באולם הקולנוע, אך תסכולו היה עצום כשההקרנה לוותה בבעיות סאונד קשות עקב חוסר תיאום בין הרמקולים. טאונסנד אמר בכעס לתקשורת: "איך לעזאזל הם הולכים להקרין את הסרט עם צליל נכון בארבעים בתי קולנוע שונים במדינה אם הם לא יכולים לעשות זאת כמו שצריך בניו יורק?".

גם דייוויד בואי לא נשאר מחוץ למסך הגדול. בשנת 1976 נערכה בלונדון הקרנת הבכורה של הסרט THE MAN WHO FELL TO EARTH בכיכובו. עלילת הסרט עסקה בחוצן שמגיע לכדור הארץ כדי למצוא מים עבור הכוכב המתייבש שלו. ובארץ הקודש, בשנת 1973, שודר בערוץ הראשון הפרק הרביעי של התוכנית לול. באותו פרק, שסגר את צילומי החבורה, אריק איינשטיין החל לפסוע הצידה מעולם הרוק לטובת ארץ ישראל הישנה והטובה. הוא ביצע עם הצ'רצ'ילים החדשים שירים כמו רוח סתיו, נומי נומי, רותי, אמא אדמה ושיר אחרי מלחמה, כשקולו הרועם של אורי זוהר שצועק "שקט בבית!" מהדהד ברקע.

ומאחורי הקלעים של עולם המוזיקה, המציאות הייתה לעיתים אפלה יותר. בשנת 1974 החלו ההקלטות לתקליט SALLY CAN'T DANCE של לו ריד בניו יורק. המפיק סטיב כץ (לשעבר גיטריסט בלהקת דם, יזע ודמעות) סיפר בספרו כי הגיטריסטים סטיב האנטר ודיק ואגנר נאלצו לעזוב את הפרויקט לטובת אליס קופר והוחלפו בדני וייס מלהקת IRON BUTTERFLY. כץ ניסה להימנע מהכישלון המסחרי של התקליט BERLIN, אך לו ריד עצמו כמעט ולא נכח נפשית בסשנים. כץ תיאר את המצב: "הדבר היחיד שחסר לתקליט היה לו עצמו. הוא היה בסשנים ותרם שירה מחוספסת כשהיינו צריכים אותו, אבל אחרת, היינו צריכים לעקוף אותו. לרוב הוא רק התגבר על המצב איכשהו. היינו עובדים על קטעים עד ארבע לפנות בוקר, ולו היה יוצא מחדר האמבטיה לאחר שהזריק לעצמו ושאל מה 'אנחנו' הולכים לעשות הלאה. כולנו, כמובן, כבר היינו גמורים".

הדרמות המשיכו גם בשנות ה-80 וה-90. בשנת 1982 הופיע רנדי רודס, הגיטריסט של אוזי אוסבורן, את הופעתו האחרונה עם אוזי והחבר'ה בנאשביל - לפני שנהרג בתאונת מטוס מזעזעת. בשנת 1989, תחנת רדיו בקליפורניה החליטה להשמיד את כל תקליטיו של קאט סטיבנס כמחאה על תמיכתו במשטר של חומייני. ובשנת 1994, משטרת סיאטל קיבלה שיחה היסטרית מקורטני לאב שטענה שבעלה, קורט קוביין, נעול באמבטיה עם נשק. כשהשוטרים הגיעו, קוביין יצא והכחיש כוונות התאבדות, אך המשטרה החרימה ארבעה רובים ועשרים וחמישה קליעים.

מנגד, הפאנק תמיד ידע לעשות רעש וסיבוב פרסה. בשנת 1977 יצא תקליטון הבכורה של הקלאש עם השיר WHITE RIOT, שנפתח בקול סירנת משטרה. בשנת 1996, חברי SEX PISTOLS הנותרים עשו את הבלתי יאמן והודיעו על איחוד. למרות שהזמר ג'וני לידון הבטיח במשך שנים שזה לא יקרה, הוא הודה באותו מעמד בכנות משעשעת: "מצאנו מטרה חשובה לעשות זאת והיא הכסף שלכם".

ולבסוף, אי אפשר לשכוח את האיש שנתן את הקצב מאחור. בשנת 2011 הלך לעולמו ג'ט האריס, הבסיסט של להקת הצלליות, בגיל 71. הוא היה האיש שניגן בלהיטים כמו APACHE והיה הראשון להשתמש בגיטרה בס חשמלית בלהקת פופ בריטית, ובכך חתם פרק נוסף בספר דברי הימים של המוזיקה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459