רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 בנובמבר (18.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני לא מסתובב כל יום וחושב, 'אני ג'ורג' האריסון מהביטלס'. אני מנסה לאזן את חיי עם שקט ושלווה כי הצד השני של זה ממש סוער. אני מזל דגים. אני אדם קיצוני. תמיד הייתי מאוד למעלה או מאוד למטה, רוחני מאוד או מסומם מאוד. עכשיו יש קצת בגרות. קירבתי את השניים לאמצע. אני לא מגיע יותר מדי למעלה או יותר מדי למטה, וזה מרגיש טוב. התחלתי את המסלול שלי במוסיקה בגיל ארבע עשרה, חמש עשרה. פגשתי את פול וג'ון, והופענו באירועים קטנים עד 1960, אז התחלנו להשתפר וביקשנו לעשות את זה בצורה מקצועית. ואז הייתה לנו את המאניה, והיתה לי קריירת סולו. למעשה, היו לי קריירות קטנות מהצד, כמו המעורבות שלי במוסיקה הודית וראווי שנקר. יש לי המון תחביבים. אני אוהב גננות. הביטלס היו חלק כל כך גדול, אבל לא רציתי שזה יהיה סוף חיי. יש הרבה התעניינות מחודשת בביטלס בגלל יציאות הדיסקים אבל תמיד יהיו תקופות שבהן הביטלס ימכרו שוב. בשנות השבעים הייתה תקופה, ועכשיו עוד אחת בשנות השמונים. אני חושב שזה קורה בכל דור. ראיתי את זה קורה עם הילד שלי. לא סיפרתי לו כלום על הביטלס, ואז יום אחד הוא פתאום אמר, 'היי, אבא, אתה יכול להראות לי את ריף הפסנתר לשיר 'היי בולדוג'? חשבתי, 'איך לעזאזל הוא בכלל שמע מנגינה לא ברורה כזו?' ואז הבנתי שכאשר כל הילדים מגיעים לגיל חמש ושש, הם צופים בסרט צוללת צהובה. כשהם מתבגרים, הם מגלים איכשהו את הביטלס. יש לו איכות נצחית. קרתה בינינו כימיה קסומה ואיכשהו היא נכנסה לחריצים בתקליטים האלו. לא כל שיר שעשינו אי פעם היה מבריק, אבל רבים מהם הם שירים נצחיים, נהדרים, שבמקרה יש להם כימיה שמושכת כל דור כשהוא גדל. זה היה עצוב כשנפרדנו כי היינו כל כך קרובים כל כך הרבה זמן. מיק ג'אגר אמר שהביטלס היו מפלצת בעלת ארבעה ראשים. מעולם לא הלכנו לשום מקום בלי האחרים. חלקנו את כל האומללות, ואת הבידוד של לימוזינות, בתי מלון, מטוסים ואולמות קונצרטים, וזה כל מה שראינו במשך שנים. הדבר הכי עצוב היה בעצם להימאס אחד מהשני. זה כמו לגדול במשפחה. כשאתה מגיע לגיל מסוים, אתה רוצה ללכת ולהשיג אישה משלך ובית משלך, להיפרד קצת. יחד עם זאת, עבורי זה נתן לי את ההזדמנות המושלמת לעשות את התקליטים שלי. לא היו לי הרבה מנגינות בתקליטים של הביטלס. כמה מתקליטי הסולו שלי לא הצליחו כל כך, וזה היה בסדר. פול מרגיש יותר שהוא צריך להצליח כל הזמן, אבל בשבילי היה לי סיפוק אגו כזה לאורך תקופת הביטלס. הייתה לנו יותר תהילה ממה שמישהו יכול היה לדמיין, אז כשחלק מתקליטי הסולו שלי לא נמכרו, זה לא ממש משנה לי. אם אתה מגדיר את עצמך לחפש הצלחה, כשיש לך כישלון, אתה נופל הרבה יותר עמוק. כפי שאמר בוב דילן, 'כשאתה מגלה שאתה בפסגה, אתה למעשה בתחתית'..." (ג'ורג' האריסון)

השיר החי של הזמר המת. ב-18 בנובמבר בשנת 2002 יצא אלבומו האחרון של ג'ורג' האריסון ושמו BRAINWASHED.

כמעט שנה שלמה אחרי שג'ורג' האריסון, הגיטריסט השקט והרוחני של הביטלס, עצם את עיניו בפעם האחרונה בגיל 58, הגיעה לעולם מתנת הפרידה שלו. ב-18 בנובמבר 2002 יצא לשווקים האלבום האחרון והמצמרר שלו, שקיבל את השם BRAINWASHED. זו היתה הצוואה המוזיקלית הרשמית שלו, יצירה שהוא עמל עליה לסירוגין במשך תקופה ארוכה להפליא, שהתפרשה על פני שני עשורים סוערים.

מתברר שהאריסון, פרפקציוניסט ידוע, החל להקליט סקיצות ראשוניות לחלק מהשירים שנכללו בתקליט הזה עוד אי שם בשנת 1988. הוא המשיך ללטש ולשייף אותם באופן ספורדי, בלי לחץ מיוחד, לאורך העשור וחצי שבאו לאחר מכן, בין לבין פרויקטים אחרים כמו להקת הכוכבים TRAVELING WILBURYS וכמובן פרויקט האנתולוגיה הענק של הביטלס.

נקודת המפנה הדרמטית שהאיצה את העבודה הגיעה באופן טרגי ב-30 בדצמבר 1999. פורץ מעורער בנפשו, אדם בשם מייקל אברם, הצליח לחדור לאחוזה המבוצרת של האריסון, FRIAR PARK, ותקף את המוזיקאי באלימות קשה ובאכזריות. האריסון נדקר מספר פעמים וריאתו נוקבה. מי שהצילה את חייו באותו לילה נורא היתה אשתו, אוליביה, שהסתערה על התוקף באומץ לב נדיר והלמה בו בחוזקה עם מנורה. האירוע המטלטל והטראומטי הזה, שכמעט וקיפד את חייו של ג'ורג', גרם לו להתמקד מחדש בהשלמת האלבום. הוא הבין שהזמן שלו אוזל.

האריסון אומנם נאבק בהצלחה בסרטן הגרון שאובחן אצלו בשנת 1997 וטופל, אך בשנת 2001 המחלה הארורה חזרה במלוא עוזה. הוא עבר ניתוח להסרת גידול סרטני מאחת מריאותיו, וזמן קצר לאחר מכן התבשר שסרטן הריאות שלח גרורות למוחו. ברגע שג'ורג' הבין שהמצב בלתי הפיך ושהסוף קרב, הוא נכנס למרוץ נגד הזמן.

הוא שיתף את בנו האהוב, דהאני, בכל רעיון ורעיון שהיה לו לגבי התקליט – מצלילי הגיטרה הסופיים, דרך סדר השירים ועד לעיצוב העטיפה (שבסופו של דבר דהאני אכן עיצב יחד עם אביו). המידע הזה התגלה כבעל ערך שלא יסולא בפז. הוא עבד במרץ על השירים באולפן הקלטות ביתי בשוויץ, יחד עם דהאני ועם שותפו הוותיק, המפיק ג'ף לין (מנהיג להקת ELO), עד שממש כבר לא היה מסוגל פיזית להמשיך. זמן קצר לאחר מכן הוא טס לארצות הברית לטיפול רפואי אחרון, וב-29 בנובמבר 2001, הוא הלך לעולמו. האריסון הותיר מאחוריו אלבום כמעט גמור, אבל חשוב מכך – הוא השאיר מדריך הוראות מדויק להשלמתו בידי בנו הנאמן ובידי לין.

אחרי כמה חודשים של אבל כבד, הרחק מהפרויקט הכואב, גם דהאני האריסון וגם ג'ף לין חזרו לאולפן. הם נברו בהקלטות האחרונות של ג'ורג' והחלו במלאכת ההשלמה העדינה: הוספת הכלים המתאימים בדיוק לפי המפרט שהמלחין השאיר להם. אלו היו סשנים קשים מבחינה רגשית, אך גם מתגמלים מאוד. בסופו של דבר, העבודה הושלמה, והאלבום האחרון של ג'ורג' האריסון היה מוכן ליציאה.

בביקורת שפורסמה אז במגזין הרולינג סטון, נכתב ניתוח מדויק של פועלו: ג'ורג' האריסון היה הביטל הצעיר והשקט ביותר. הוא גם היה הראשון שכתב שיר על איזו באסה זה היה להיות ביטל – השיר DON’T BOTHER ME, שיצא בתקליט השני של הביטלס. הוא לא הפסיק לכתוב על זה. המוזיקה הטובה ביותר של האריסון, במשך השנים, הייתה תיאור שוטף של מלחמתו למען שלום פנימי, מאבק ליישב את הברכות המעורבות של תהילת העולם עם הצורך שלו להגיע למצב גבוה יותר, טהור יותר של חסד.

כשהאריסון מת מסרטן עדיין לא היו לו את כל התשובות. "אני הוכחה חיה לכל הסתירות של החיים", מודה האריסון בקורטוב של שמחה בקולו הנמוך בשיר PISCES FISH, אחד מאחד עשר השירים המקוריים בתקליט האולפן האחרון שלו. "אלוהים, יש לנו להילחם / עם המחשבות בראש, עם החושך והאור", הוא שר ברצועה הפותחת את התקליט, ANY ROAD, באפס אירוניה.

אבל ככותב שירים וגיטריסט, האריסון מעולם לא איבד את הדרך המשכרת העדינה שלו להציג שאלות גדולות על אשמה והתעלות. אם הפזמונים המתוזמרים בפאר באלבום הסולו המופתי שלו ALL THINGS MUST PASS היו האידיאליזציה של האריסון לחיים מעבר לצורה החומרית, BRAINWASHED הוא פרידה חמה וכנה, רשומה שקטה להפליא על המציאות של מוות, על ידי אדם שנמצא על הסף. פחד וקבלה משתלבים בשירים האלה, כעס וגם שלווה. הכי חשוב, יש הרבה גיטרות.

האריסון מת לפני שהספיק לסיים את התקליט אבל המפיקים השותפים שלו – בנו דהאני וג'ף לין של ELO – השלימו את התקליט ברגישות מרשימה, עד כדי כך שהאריסון מרגיש נוכח מאוד: חזק ומרוכז בשירתו מעל נהרות של שטף, לא צפוף מהדהוד עודף או עמוס מדי. מבחינה ווקאלית, האריסון למעשה נשמע צעיר ומעורב יותר מאדם בגיל העמידה.

זה הולם שאחד השירים הטובים ביותר בתקליט הוא MARWA BLUES האינסטרומנטלי. קטע גיטרה מופלא שגם זיכה את האריסון בפרס הגראמי לאחר מותו, על ביצוע הפופ האינסטרומנטלי הטוב ביותר בשנת 2004. קשה לדעת מה האריסון לא ניגן בתקליט: גם דהאני ולין מנגנים בגיטרות. למעשה, הוא רומז רמז נוקב לסרטן שלו ולגורלו החתום גם בהומור. האלבום לא מספר לנו אם האריסון התגבר אי פעם על היותו ביטל. אבל יש מעט מרירות או חרטה במוזיקה הזו – בעיקר קבלה וציפייה. זה מסמך יפה ומקסים של אדם שעד סוף חייו האמין שרוק'נ'רול הוא גן עדן עלי אדמות.

האלבום עצמו מסתיים בצורה הולמת להפליא, לא עם עוד שיר רוק, אלא עם תפילה הינדית עתיקה, NAMAH PARVATI, שג'ורג' ובנו דהאני שרים יחדיו, כסגירת מעגל רוחנית ומשפחתית מושלמת.

איאן אנדרסון נכנס לאור הסינטיסייזר. ב-18 בנובמבר בשנת 1983 יצא תקליט הסולו הראשון של מנהיג להקת ג'ת'רו טול, איאן אנדרסון. שם התקליט הוא WALK INTO LIGHT.

בעולם המוזיקה של 1983, אם לא החזקת סינטיסייזר או מכונת תופים, כנראה שלא היית קיים. כולם, מדייוויד בואי ועד יס, התמכרו לצלילים החדשים. ואז, ב-18 בנובמבר 1983, הגיע תורו של האיש שאולי הכי פחות ציפו ממנו פעם לזנוח את בגדי ימי הביניים שלו: מנהיג להקת ג'ת'רו טול, איאן אנדרסון. הוא שחרר את תקליט הסולו הראשון האמיתי שלו, שנקרא בפשטות WALK INTO LIGHT. אם בעבר נדמה היה שאנדרסון והלהקה שלו מנסים בעיקר לחיות בעבר, התקליט הזה סימן רצון ברור להביט היישר אל ההווה, ואולי אפילו לגנוב הצצה אל העתיד.

השנים שקדמו למהלך הזה לא היו פשוטות עבור ג'ת'רו טול. הלהקה ידעה עליות ומורדות חדות. הם הגיעו מפסגות מבריקות כמו התקליט SONGS FROM THE WOOD, אך אז צללו לתוך התקליט A שיצא ב-1980 והיה אמור להיות תקליט הסולו הראשון של אנדרסון, אך חברת התקליטים התעקשה לשחרר אותו תחת המותג המוכר של ג'ת'רו טול כדי להבטיח מכירות. המהלך הזה גרם לזעזוע עמוק בלהקה ולעזיבתם של חברים ותיקים. אחריו הגיע BROADSWORD AND THE BEAST המעודד יותר ב-1982, שניסה לייצב את הספינה.

ואז, כאמור, הגיע תקליט הסולו הזה. למען האמת, WALK INTO LIGHT היה פחות תקליט סולו ויותר שיתוף פעולה שווה זכויות בין אנדרסון לבין הקלידן דאז של ג'ת'רו טול, פיטר-ג'ון וטז. וטז לא היה סתם אורח, הוא ניגן ברוב הכלים, היה אחראי על תכנות מכונות התופים ואף היה שותף מלא בכתיבת חמישה מתוך עשרת שירי התקליט. זו הייתה הפעם הראשונה שבה אנדרסון חלק את קרדיט הכתיבה עם משתף פעולה, אלא אם כן מחשיבים את ג'רלד בוסטוק, הילד הגאון הפיקטיבי, בתקליט THICK AS A BRICK.

המעריצים הוותיקים שחיפשו את הסימנים המסחריים הרגילים של אנדרסון – חליל הצד המפורסם והגיטרה האקוסטית העדינה – נאלצו לחפש אותם בנרות. שני אלו הושמו לרוב בצד לטובת צליל אלקטרוני כבד, שנבנה כולו על מקלדות, סינטיסייזרים משוכללים כמו ה-FAIRLIGHT ומכונות תופים דוגמת ה-LINN DRUM. עם זאת, צריך להודות שלעיבודי הסינטיסייזרים עדיין היה צליל בארוק עשיר, ולא רק עודפים אלקטרוניים קרים. למעשה, מלבד היעדרה הבולט של הגיטרה החשמלית של מרטין באר, התקליט הזה יכול היה בקלות לעבוד כעוד שלב במסלול ההתפתחות של ג'ת'רו טול. הוא בהחלט סימן תפנית חדשה ומרעננת בכתיבה של אנדרסון, שלא הפסיק לחפש אפיקים חדשים.

זה היה תקליט עם צליל עכשווי לחלוטין (יחסית ל-1983), מלא בצלילים אלקטרוניים שונים. אך זו לא הייתה קפיצה מלאה למוזיקה חדשה, אלא יותר דרך חדשה לקשט את הסאונד המוכח של איאן אנדרסון. השירה הייחודית שלו עדיין הייתה שם, משולבת בקו מלודי מורכב, במה שנשמע כמו נישואים מוזרים אך מעניינים של הפולק-רוק הפופולרי של ג'ת'רו טול עם טכנו-פופ.

מבחינת התוכן, שיריו בתקליט של אנדרסון, שנודע תמיד בשל השנינות המהירה והאירונית שלו, המשיכו באותו קו. הוא יצר פרודיה מיומנת על מוסדות אמריקאיים כמו טלוויזיה ותחבורה ציבורית. מבחינה מוזיקלית, הוא עשה שימוש מלא באפשרויות האלקטרוניות שעמדו לרשותו, למרות שהחליל הקסום שלו כן הגיח פה ושם.

הבעיה הגדולה ביותר של התקליט לא הייתה המוזיקה עצמה, אלא הקהל. אנדרסון היה מזוהה כל כך עם יצירות רוק חשמליות-אקוסטיות מורכבות, שמעריצים רבים פשוט לא יכלו לעכל את הסאונד המודרני והנקי שבתקליט. הם בעיקר הנידו את ראשם בצער מול היצירה החדשה, בזמן שיוצרה כבר המשיך הלאה, בחזרה לאולפן עם ג'ת'רו טול כדי לעבוד על תקליט חדש. ושימו לב, מעריצים מאוכזבים: אל תצפו למשהו שונה הפעם, כי גם התקליט הבא, UNDER WRAPS, עמד להיות תקליט אלקטרוני ברובו, כזה שנועד לאכזב את רובנו אפילו יותר.

מותו של סוס משוגע. ב-18 בנובמבר בשנת 1972 מת דני וויטן, הגיטריסט של להקת CRAZY HORSE, שהייתה להקת הליווי של ניל יאנג.

דני וויטן ייזכר תמיד, בקרב אוהבי הרוק, כאיש שניגן לצידו של ניל יאנג בתחילת הסבנטיז. אבל מי שרוצה להכיר טוב יותר את וויטן היוצר והמבצע, מוטב שיילך להקשיב לתקליט הבכורה של להקת קרייזי הורס, שיצא בשנת 1971. אפשר גם להקשיב לוויטן במלוא עוזו בתקליטו של יאנג, EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE, שם הפליא בנגינת גיטרה ויצירת הרמוניות ווקאליות נפלאות.

למרבה הצער, וויטן לא השאיר אחריו מורשת הקלטות ענפה. אבל לאלו שעבדו איתו, הוא היה כוח טבע בלתי ניתן לעצירה. נראה כי וויטן עצר שעונים של רבים מסובביו ביום בו מת. באותו יום גורלי התגלתה גופתו, לאחר נטילת כמות גדולה של ואליום בשילוב אלכוהול רב, ולא ממנת יתר של הרואין, כפי שצויין בטעות במקומות רבים. הטרגדיה התרחשה פחות מ-24 שעות לאחר שפוטר על ידי ניל יאנג. משטרת לוס אנג'לס דיווחה כי וויטן בן ה-29 מת כנראה ממנת יתר של סמים. לכל מי שהכיר אותו מקרוב, החדשות לא היו הפתעה גמורה, בלשון המעטה.

רון סטון, מנהל להקת קרייזי הורס, סיפר כי לדני הייתה סוג של משאלת מוות. לדבריו, זה התחיל אצלו קצת לפני תחילת ההקלטות לתקליט הבכורה של הלהקה, לו כתב ארבעה שירים. וויטן התמוטט ומת בבית של חבר בלוס אנג'לס. כמה בקבוקים של תרופות נמצאו צמודים לו. הבשורה על מותו של וויטן הגיעה לאוזני חבריו ללהקה כששהו בדטרויט לקראת הופעה. הבסיסט בילי טאלבוט סיפר אז שהיה איש מקסים. טאלבוט הוסיף כי הוא אהב את העולם ואת כל האנשים שבו, ושהיו לו המון חברים שאכפת היה להם ממנו, אך זה לא עזר לו. לדבריו, הוא היה איש נפלא וגם כותב שירים נהדר, אבל הדבר המרכזי אצלו היה ההרואין, והוא נקלע לכך בגלל שהיה רגיש מדי.

המתופף של קרייזי הורס, רלף מולינה, היה נחרץ יותר: אי אפשר היה להציל בחור שרצה לזרוק את חייו בצורה שכזו. הוא בילה שבוע בביתי ובזמן הזה הכנסנו אותו למרכז גמילה, אבל הוא עזב אותו. עשינו כל מה שיכולנו. הוא שכב על הספה בביתי כשעיניו מגולגלות מרוב התמסטלות. ברור שבדיעבד יכולנו לעשות יותר. ניסיתי לדבר איתו והוא פשוט לא הקשיב לי כלל. הסם השתלט עליו. הוא התחנן בפניי לחזור לקרייזי הורס אבל זה היה מאוחר מדי. סטון מוסיף: וויטן עזב את קרייזי הורס שנה וחצי לפני שמת. הלהקה הזו הייתה כל עולמו אבל הוא הפך בלתי נסבל בגלל הסמים. הוא יכל לחזור ללהקה מתי שרק רצה כי כולם שם היו חברים שלו ודאגו לו. אבל אנשים פחדו להיקשר עימו מבחינה עסקית כי הוא לא היה יציב.

מולינה נזכר גם בצדדים האחרים שלו: דני נראה כמו גולש אמיתי. בלונדיני יפה תואר. הוא גם היה רקדן נהדר. כשהיה צעיר יותר, היה משתתף בתחרויות ריקוד וסיים בדרך כלל במקומות הראשונים.

וויטן גדל בתנאים לא קלים בג'ורג'יה. לא היה לו אבא שיישען עליו ואימו עבדה בשבע עבודות שונות כדי לפרנס את המשפחה, שכללה אותו ואת אחותו. בשנת 1960, בגיל 17, התגייס לחיל הים, שם נפצע בברכיו. רופאים בישרו לו כי הוא עלול לסיים את חייו בכיסא גלגלים בגיל מבוגר יותר, אם ימשיך להתאמץ כך בצבא. הברכיים גרמו לו לכאבים גם כשהשתתף בתחרויות ריקוד. אבל כשהוא שר, כולם מסביבו היטו אוזן להקשיב לקול העדין שבקע מגרונו.

השורשים של קרייזי הורס נוצרו כשוויטן הקים, עם מולינה והבסיסט בילי טאלבוט, להקה ושמה דני והזיכרונות. זו הייתה להקת דו-וופ קלאסית. שנה לאחר מכן, ב-1966, הם שינו את שמם ל-THE PSYRCLE, וניגנו בעיקר מוסיקת נשמה. הם אף עברו לסאן פרנסיסקו ושם הקליטו שירים בהפקתו של סליי סטון, אך ללא הצלחה. בתקופה הזו גידל וויטן את שערו והחל לעשן מריחואנה. כשחזר משם לעיר בה גדל, נדהמו אנשים מהשינוי שחל בו.

וויטן, טאלבוט ומולינה שינו את שמם ל-THE ROCKETS ושכרו יחדיו בית בלורל קניון. זה היה בדיוק הזמן בו הקניון נשטף בכישרונות מוסיקליים רבים, שהשפיעו מאד זה על זה. אבל לא תמיד היה זה לטובה. דייויד קרוסבי, שגר שם, כינה את להקתם כלהקה הגרועה ביותר בסביבה והוסיף כי חבל שלא ירו בלהקה הזו ביום בו נולדה. קרוסבי, שנהג בהמשך לסמם אנשים ללא ידיעתם על ידי טיפטוף אל.אס.די לכוס המשקה שלהם, לא נודע אז בטוב ליבו. הוא לא היה היחיד שדיבר נגד הלהקה הזו. עד שבא בחור אחד, שדווקא אהב את הגרוב המרושל אך המיוחד שהלהקה הזו ביצעה. הוא לקח אותה תחת חסותו ושינה את שמה. זה היה ניל יאנג.

וויטן לא היה גיטריסט נחשק עד לאותו רגע בו להקתו התחברה עם יאנג, שסיפר כי הקשר המוסיקלי שלו עם וויטן היה מיוחד במינו. קומבינציית הגיטרות של שני אלו באה לשניהם כברכה גדולה. הגדולה של הלהקה עם ניל יאנג, באותם ימים של 1969, הייתה שכל סממן אגו הושם בצד לטובת יצירת מוסיקה ורגש חיובי. בהופעות החיות נשמעו וויטן ויאנג כשני אחים בדם. רבים חשו מסביב כי וויטן זמר טוב יותר מיאנג, אך זה לא הפריע לגיטריסט הבלונדיני לעמוד בצד ולספק קולות רקע בלבד. יאנג, שנהג לריב כל הזמן עם סטיבן סטילס על סולואי גיטרות בעת חברותם בלהקת בופאלו ספרינגפילד, מצא בוויטן את גיטריסט הקצב הטוב ביותר עבורו: אחד שהוא מוכשר בטירוף וגם נטול אגו. וויטן, שהיה מבוגר בשנתיים מיאנג, קיבל את התנאים שיאנג הציב.

רובין ליין, ששרה עם יאנג והלהקה בשיר ROUND AND ROUND, סיפרה שניל היה תמיד המבוגר בחבורה. זה כנראה בגלל האופי של דני. דני היה כמו כרית שיכולת להישען עליה. אבל היו שראו אז דברים אחרת, כמו הגיטריסט נילס לופגרן שהצטרף ללהקת הליווי של יאנג ב-1970: דני רצה מאד לעשות תקליט של הלהקה לבדה, כשהוא שר את תפקידי הסולו. הוא ממש היה חסר סבלנות בעניין הזה ודחף כל הזמן כדי שזה יקרה. אני זוכר את עוזר המנהל, אליוט רוברטס, מרגיע אותו ואומר לו שיום אחד זה יקרה. וזה אכן קרה. אבל זה קרה כשוויטן כבר היה נתון בכאבים אישיים. הוא אף הפתיע אז את מולינה המתופף כשאמר לו שהוא מעדיף למות בגיל צעיר מאשר להזדקן. הוא לא הצליח להתגבר על מות אימו, חמש שנים לפני כן. לא פעם פרץ בבכי מר מול חבריו, ללא התראה מוקדמת.

בשנת 1970 החלה להקת קרייזי הורס להקליט את תקליטה הראשון. חמישה שירים של וויטן היו בו. זה היה הצ'אנס שהוא חיכה לו כל כך. אבל הוא היה במצב בריאותי ירוד. הוא היה מסומם, חצי ישנוני ולא היה איכפת לו שהגיטרה שלו לא הייתה מכוונת. נילס לופגרן הוא שכיוון לו אותה, כמי שהצטרף להקלטות. אבל השירה שלו נשמעה כחלום על פני האדמה. לאחר הקלטת התקליט ניסה לופגרן להפיח חיים בחברו האבוד וביקש ממנו להצטרף ללהקתו, שנקראה GRIN. אבל וויטן כבר היה במצב נוראי. מכוני גמילה, שמאכלסים בתוכם המוני מוסיקאים בימינו, היו דבר שלא דובר עליו כלל בימים ההם. חברי קרייזי הורס ערכו ישיבה, בלי וויטן, ובה החליטו לפטר אותו. הם חשו כי הם, במעשה זה, שוברים את היד שלהם עצמם, אך לא הייתה להם ברירה. היו להם משפחות להאכיל.

ניל יאנג הזמין את וויטן אחרי יציאת התקליט HARVEST שינגן עימו בהרכב, שנקרא STRAY GATORS, שנועד להשתתף בהקלטת תקליט ההופעה TIME FADES AWAY. עבור יאנג היה זה אמור להיות סיבוב ההופעות המשמעותי הראשון, לאחר צאת HARVEST. יאנג הסכים לשלם לוויטן משכורת שבועית בסך 10 דולר בתנאי שלא ייגע בהרואין כלל. אך וויטן איכזב.

ניל יאנג תיאר את הימים האחרונים בפירוט מצמרר: שמעתי שהוא השתקם מהסמים ולכן הזמנתי אותו להצטרף להרפתקה המוזיקלית הבאה שלי. נסעתי לאסוף אותו משדה התעופה ומשם לחווה שלי. הוא ביקש לעצור בחנות משקאות חריפים ועצרנו בעיירה קטנה ליד סן פרנסיסקו. היה משהו מוזר בזה. אני לא יכול להסביר בדיוק מה קרה, אבל משהו קרה שם בעצירה ההיא. אולי זה בגלל שהוא לא רצה שאכנס איתו לחנות ההיא. הוא יצא ממנה ונכנס למכונית והמשכנו לחווה. אירגנתי לו שם קרון קטן לישון בו. החזרות החלו ביום שלמחרת. ממש התרגשתי מזה. זה היה נהדר לשמוע את דני שר ומנגן עם שאר הנגנים. אבל לא עבר זמן רב והוא ביקש לצאת משם לכיוון הבית שלי. מיד אנשים סביבי הבינו מדוע הוא כה מתוח. איש מהם לא דיבר ולאחר כמה ימים היה ברור שדני לא יצליח להמשיך כך. הוא ממש רצה אבל נאלצתי לשחרר אותו. זה היה קשה. קניתי לו כרטיס טיסה וארגנתי לו נסיעה לשדה התעופה. זה היה עצוב אבל היה לנו סיבוב הופעות גדול להתכונן אליו. בסוף היום ישנתי כשלפתע העיר אותי צלצול טלפון. הקול שמעבר לקו היה של הפתולוג שבישר לי שדני מת ממנת יתר. בארנק שלו היה פתק עם מספר הטלפון שלי. הבשורה על מותו של דני הממה אותי לחלוטין. התיישבתי מול האח הבוערת, הדלקתי סיגריה וגם נר לזכרו. ידעתי שמה שעשיתי היה אחד הגורמים למותו. אבל לא יכולתי לעשות דבר בנידון. לא חשתי אשם אך חשתי אחראי למצב. ככה זה; לנהל להקה זה דבר כואב לפעמים. הכל נגמר בשבריר שניה.

טאלבוט סיכם את הטרגדיה: ראלף, ניל ואני לא נגענו בסם הזה. היה בו משהו שהרתיע אותנו מאד. אבל הכאב של דני היה גדול מדי כנראה. וויטן, שחלם להיות מוסיקאי גדול, לא זכה לצאת לסיבובי הופעות חובקי עולם ולקדם כך תקליטים משלו.

כשרוד סטיוארט צץ במצעדי הפזמונים עם השיר I DON'T WANT TO TALK ABOUT IT, רבים חשבו כי הוא גם זה שכתב אותו. אבל זה היה שיר שדני וויטן כתב ובוצע בתקליט של קרייזי הורס, שיצא ב-1971. את השיר החל וויטן לכתוב עוד בשנת 1968, כשהוא נאבק זמן רב עם המילים ללא הצלחה בהשלמתן. כשהגיע הזמן להקליט את השיר לתקליט, היה וויטן חולה מדי מסמים כדי להשלים את משימת כתיבת הבית השני. לופגרן הציע כמה מילים משלו וכך הושלם השיר. השיר הוקלט בטייק אחד, כשוויטן ולופגרן יושבים באולפן עם גיטרות, זה מול זה, וריי קודר לצידם כשהוא מנגן בגיטרת סלייד.

בשנת 1975 שמע רון סטון, מנהל הקרייזי הורס, כי רוד סטיוארט בא לארה"ב כדי להקליט תקליט. הוא נסע במכוניתו לאולפן בו רוד הקליט והשמיע לו את הגירסה של קרייזי הורס. רוד התאהב בשיר וניגש להקליט אותו. השיר נוגן ללא הרף וקיבל ביצועים רבים, מבלי שאנשים ידעו כי מאחוריו ניצב איש אחד, שהכאב שלו היה אמיתי וגבה ממנו את המחיר הכבד ביותר.

כך, דני וויטן נותר אולי כאחת ההערות הטרגיות ביותר בשולי ההיסטוריה של הרוקנרול. כוכב שמת רגע לפני שהתפוצץ. הוא מעולם לא זכה לראות את I DON'T WANT TO TALK ABOUT IT הופך להמנון עולמי שגורף מיליונים בביצועו של רוד סטיוארט, ולא זכה ליהנות מהתמלוגים שהיו אולי יכולים לשנות את חייו. הוא נשאר קפוא בזמן, גיטריסט צללים רגיש מדי, שהשאיר אחריו תקליט בכורה אחד, מבריק ונצחי, של קרייזי הורס, וכמה רגעים בלתי נשכחים על תקליטיו של ניל יאנג. בסופו של יום, הכאב ניצח את הכישרון, אבל השירים, כמו תמיד, נשארו כדי לספר את הסיפור כולו.

ב-18 בנובמבר בשנת 1967 יצא האלבום השני של להקת בופאלו ספרינגפילד ושמו BUFFALO SPRINGFIELD AGAIN.

כשניגשו חברי הלהקה להכין את התקליט הזה, הם כבר היו, למעשה, במצב של פירוק מתקדם. אחרי אין-ספור מאמצים, התקליט המיוחל יצא סוף סוף בנובמבר 1967. ואיזו יציאה זו הייתה! בשביל להקה שהתקיימה זמן קצרצר, ההשפעה שלה על הזרם המוזיקלי של החוף המערבי בשנות השבעים הייתה פשוט עצומה. ענקיות כמו איגלס שאבו מהמוזיקה של בופאלו ספרינגפילד השראה אדירה. השורשים של הלהקה החלו לצמוח כשניל יאנג, שהרגיש כי הקריירה שלו כזמר פולק בקנדה הולכת למבוי סתום, החליט לנסוע עם חברו הבסיסט ברוס פאלמר ללוס אנג'לס. שם הוא חיפש בנרות את סטיבן סטילס.

שם הלהקה, אגב, הומצא על פי שמו של מכבש קיטור (ולא רכבת, כפי שרבים טועים לחשוב) שחנה מחוץ לבית בו שהתה הלהקה החדשה. תוך זמן קצר הפכה הלהקה ללהקת הבית במועדון הלוהט WHISKY A GO GO ובעקבות כך הוחתמה במהירות שיא לחברת תקליטים.

אבל, עם מהירות ההצלחה הגיעה גם המהירות שבה החברים החלו לריב ביניהם. כמה צפוי. כבר בתקליט הבכורה הונפו אגרופים באולפן עקב ויכוחים סוערים בנוגע לשירים של מי ייכללו בתקליט. להיט ענק אחד כן יצא מהם בתקופה ההיא - שיר המחאה הנצחי של סטיבן סטילס שנקרא FOR WHAT IT'S WORTH. הסינגל הזה יצר המון ציפיות בנוגע לעתיד הלהקה.

השירים לתקליט השני הוקלטו בניו יורק וגם בלוס אנג'לס. לא פחות ולא יותר. חלק מהשירים הוקלטו תחת פיקוחו של נשיא חברת ATLANTIC, אהמט ארטגון.

השם המקורי של התקליט הזה היה אמור להיות STAMPEDE, לפי דרישת חברת התקליטים, אך התקליט הזה נגנז בסופו של דבר עקב מריבות אינסופיות על איזה שירים לכלול בו. המריבות סבבו גם סביב הצורך של כל אחד לקחת לעצמו את תפקיד המנהיג בחבורה. סטיבן סטילס, איך לא, היה העיקש מכולם בעניין.

לחצים מבחוץ ודאי לא עזרו למצב. כאילו לא היה מספיק בלאגן, הבסיסט ברוס פאלמר נעצר באותו זמן על ענייני סמים וגורש בבושת פנים בחזרה לקנדה. חברו של ניל יאנג מתקופת להקתם המשותפת THE SQUIRES, קן קובלאן, הגיע לעזור בהשלמת התקליט. מסכן, הוא עזב במהרה לקנדה אחרי שהבין כי האווירה בתוך הלהקה בעייתית מאוד. בינתיים יצא סינגל חדש ללהקה. שיר אחד בו היה של סטילס בשם BLUEBIRD. בצד השני של התקליטון היה שיר של ניל יאנג בשם MR. SOUL. המצב הזה, של צד אחד בתקליטון לכל אחד מהם, שיקף היטב גם את המציאות בה שני אלה בקושי נכחו באולפן יחדיו. יאנג הפכפך אף פרש פעמיים מהלהקה. פעם אחת כי לא הסכים שהלהקה תהפוך ללהקת הבית בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קארסון. בפעם השנייה הוא פרש בשיא הדרמה בפסטיבל מונטריי הידוע.

אך תאמינו או לא, עם כל הבלגאן הזה צמחה מוזיקה נהדרת של מוחות גאוניים.

התקליט הזה נפתח עם MR. SOUL הקצבי של יאנג, שהוא ללא פזמונים אך אפקטיבי לכל אורכו. בלי בושה, יאנג גילה שלקח ללחן שלו את המוטיב המרכזי בשיר SATISFACTION של הסטונס. קורה. אחריו מגיע A CHILD'S CLAIM TO FAME שמביא את ניחוחות הקאנטרי באדיבותו של ריצ'י פיוריי. השיר הזה נשמע ממש כאב הרוחני של להקתו של פיוריי שתקום בהמשך ושמה יהיה POCO. השיר השלישי מגיע מבית היוצר של סטיבן סטילס ושמו EVERYDAYS. ביצוע מופתי שקיבל גם ביצוע לא פחות מופתי של להקת יס (בשנת 1970, בתקליטה השני TIME AND A WORD). ניל יאנג מצא באותו יום הקלטה צליל שהפך לחלק בלתי נפרד מהשיר. זהו צליל ה-FUZZ של הגיטרה החשמלית. היה זה כשהוא חיבר בטעות את הגיטרה לכניסה שונה במגבר הפנדר הקטן שהיה איתו. הצליל הִמם את שאר החברים שאמרו לו כי חייבים להשתמש בו בשיר. הבסיסט ג'ים פילדר (שבהמשך יהיה בלהקת דם, יזע ודמעות) הפליא לנגן בבס ההופנר שלו. פילדר: "ממש הופתעתי לגלות את שמי בקרדיט. הייתי בטוח שהם לא יטרחו לעשות זאת".

אחרי רגיעה ג'אזית זו מגיעה פצצת מוזיקה שמעיפה לי את הסכך לחלוטין. קבלו את אחד המאסטרפיסים המוקדמים של מיסטר יאנג ושמו EXPECTING TO FLY. השיר, בפסיכדליה הנהדרת שלו, מצליח להעיף אותי למעלה אל המרומים. אחד הרגעים הגדולים בהחלט של התקליט. קטע מטורף: את השיר הזה הקליט ניל יאנג כשהוא בכלל היה מחוץ ללהקה. הוא הזמין אולפן ונגנים, שהיו בטוחים שהם הולכים לנגן לתקליט סולו שלו. שאר חבריו ללהקה לא נמצאים בשיר הזה כלל. את העיבוד התזמורתי המופלא עשה לו פה ג'ק ניטשה (שיעבוד עמו הרבה בהמשך דרכו כאמן סולו). זה אולי אחד השירים היותר יפים שקיימים בעולמנו. בהמשך, כשחזר אליה, החזיר עמו את ההקלטה הזו שעשה והכניס אותה לתקליט. יאנג: "את השירה בשיר זה הקלטתי כשכל פעם שרתי שורה אחת בלבד. זאת כדי לשמור על שירתי בצלילים הנכונים. אז עוד הייתי טירון בענייני שירה באולפנים והמתח היה רב". יאנג חיבר את השיר משני שירים שונים שכתב ומטרתו הייתה לבצע הפקה שתישמע כמו "חומת הסאונד" של פיל ספקטור. התוצאה, כאמור, מהממת.

צד א' נחתם עם השיר BLUEBIRD הקצבי מאת סטיבן סטילס. השיר נשמע כאילו נכתב ישר מבית הספר של הביטלס, עם צלילי בנג'ו מידי האורח צ'ארלי צ'ין.

צד ב' נפתח בלי רחמים עם HUNG UPSIDE DOWN של סטילס. פיוריי וסטילס שרים פה נהדר. בהמשך יהיה זה קולין בלונסטון, הזמר האוורירי והמופלא של הזומביס, שיקליט גרסה נהדרת משלו לשיר זה, בשנת 1969 ותחת השם הבדוי ניל מקארתור. סטילס גם מפליא בשיר זה בנגינה באורגן ההאמונד. לאחר מכן מגיע SAD MEMORY השקט מאת פיוריי. רק שירה וגיטרה ועם כל כך הרבה רגש. פיוריי: "זה אחד הראשונים שכתבתי, עוד כשהייתי נגן מוזיקת פולק בניו יורק. כתבתי את זה על בחורה שהכרתי מאוהיו. הסיבה שזה הוקלט הייתה כי חיכיתי לשאר חברי הלהקה שיגיעו לאולפן. הם איחרו אז החלטתי לנצל את הזמן". ניל יאנג הוסיף לזה גיטרה משלו ולמרות מה שנכתב על גבי העטיפה, שיאנג הקליט את הגיטרה שלו באזור אחר בעיר, זו הייתה בדיחה פנימית שהתייחסה להידהוד הרב שהשתמש בו לצליליו.

שיר נוסף של פיוריי בא אחריו בשם GOOD TIME BOY. הפעם באופן מפתיע, הסולן הוא מתופף הלהקה, דיואי מרטין. כלי נשיפה מעטרים את השיר בהצלחה.

השיר המקסים ROCK'N'ROLL WOMAN נכתב על ידי סטילס ועל עטיפת התקליט נכתב שההשראה לכתיבתו באה מדייויד קרוסבי, שגם שר פה קולות. הרמוניות ווקאליות וצלילי אקוסטית מעטרים להפליא את השיר הקצבי הזה. וגם פה סטילס מביא יופי של האמונד באמצע השיר.

את התקליט חותם השיר BROKEN ARROW. ואיזה שיר זה. את השיר הזה הוא כתב לאחר שנפרד מהלהקה בגלל מה שכינה "משבר זהות". הוא חזר אליה במהירות והקליט את השיר הזה. בראיון ל'רולינג סטון', על מה שפירק את בופאלו ספרינגפילד, יאנג אמר: "השתגעתי. הצטרפתי ללהקה, עזבתי אותה והצטרפתי שוב. התחלתי להרגיש שאני לא צריך לענות או לציית לאף אחד. הייתי צריך יותר מקום לעצמי". סטיבן סטילס: "היינו בגיל שבו אתה יכול בקלות לקבל את תסמונת הדיווה לפני שמכרת תקליטים וכל הדברים האלה. החבורה הזו פשוט יצאה למסלול מהיר ונכנסה לקיר ללא סימני עצירה".

ולגבי השיר עצמו? את השיר הזה לקח יותר ממאה שעות להקליט. מאה שעות! היה זה זמן מטורף ויקר מאד להקלטת שיר אחד. יש בו שש דקות ו-14 שניות שמתחילות עם הקלטה בהופעה של MR SOUL, הפעם באופן איטי וכבד יותר מגרסת האולפן ובשירתו של דיואי מרטין, ונשפכות למשהו אחר לגמרי. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקטע המקדים הזה הוקלט בהופעה חיה, אך למעשה הוקלט באולפן ונוספו לו צרחות של מעריצות מהקלטה של מופע הביטלס. חצופים. בסופו של דבר, זוהי יצירה שמחולקת לשלושה חלקים שונים זה מזה ומתובלים באפקטים מוזרים ומיוחדים. את השיר הקדיש יאנג לקן קובלאן "כי הוא עבר אז תקופה קשה". קובלאן: "ניל הקדיש לי את השיר כי שמו הוא פירוש לחברות אמיצה לאחר מלחמה, בשפה של האינדיאנים. זה לא באמת עליי ואולי ניל חש אשמה על כך שהרחיק אותי מהלהקה".

יאנג: "הביטלס הוציאו אז את סרג'נט פפר והם פוצצו לנו את המוח איתו. לאחר שהקלטנו את ערוצי הבסיס, נהגנו סטיבן ואני לנסוע יחדיו מדי יום לאולפן ההקלטה, לבצע מיקסים ולהוסיף דברים. הבאנו לא מעט נגנים אורחים. ביניהם באדי מיילס, ד"ר ג'ון, האל בליין, דון ראנדי, ג'ים גורדון, ג'ק ניטשה ועוד".

התקליט נמכר עם צאתו בכ-200,000 עותקים, מספר יפה, אבל ללא להיט ברור ממנו, המכירות צנחו מיד לאחר ההצלחה הראשונה. הביקורות היו חלוקות בדעתן. עיתון 'רולינג סטון' כתב ביקורת על התקליט השני בנובמבר 1967: "הלהקה הזה הצליחה שוב להביא לנו תקליט מוזיקלי טוב. השירים לא תמיד טובים כמו בתקליט הראשון אך הם עדיין עשויים טוב. מה שחסר בתקליט הזה הוא זרימה טבעית. גיוון זה דבר טוב אך פה הוא מסית את המאזין מהעיקר. התקליט הזה אינו כישלון אך מצד שני הוא לא משהו גדול". אוי. עיתון הג'אז DOWN BEAT פירסם בזמנו: "זה נשמע כמו תקליט של GREATEST HITS. יש פה את הביטלס, המי, קצפת, האחים אברלי, ג'פרסון איירפליין והסאונד של מוטאון. אך עם כל אלה אין פה את להקת בופאלו ספרינגפילד".

מספיק להסתכל בעטיפה האחורית של התקליט ולראות ברשימת התודות את החברים של בופאלו ספרינגפילד כדי להפיל לסת. ושימו לב, עוד טוויסט בעלילה: התקליט יצא בזמנו בשני מיקסים שונים, בסטריאו ובמונו. מדובר בצלילי גיטרה שונים פה ושם בין שתי הגרסאות, קולות רקע בעוצמות שונות ושאר עריכות שהופכות כל אחת מההוצאות לייחודית, עד כדי כך שנשמע כאילו מי שעשה את מיקס הסטריאו הוא אדם שונה לגמרי ממי שעשה את מיקס המונו.

ומה עם המוזיקה, אתם שואלים? היא נשארת סופר דופר משובחת!

ניל יאנג אמר פעם על להקת בופאלו ספרינגפילד, שהיא הייתה להקה נהדרת. כל אחד בלהקה היה גאון במה שהוא עשה. אבל החברים לא הצליחו להביא את הגאונות הזו לתקליט. ובכן, אני לא מסכים עימו כי לטעמי התקליט הזה נהדר. בכלל, עדיף בדרך כלל לא להקשיב למה שיש לאמנים עצמם לומר על האמנות שלהם, מבחינת דעתם עליה.

הדרכים המיסתוריות של בונו וחבריו. ב-18 בנובמבר בשנת 1991 יצא האלבום ACHTUNG BABY של להקת U2.

חברי U2 סיימו את שנות השמונים כשהתקליט המצליח שלהם THE JOSHUA TREE הפך אותם לאצולת רוק, אבל האלבום והסרט התיעודי שבאו אחריו, RATTLE AND HUM, התקבלו בביקורות מעורבות עד צוננות. המבקרים טענו שהלהקה הפכה להיות רצינית מדי, מטיפה מדי, ושהיא לקחה את עצמה ברצינות תהומית. החברים עצמם הרגישו שהם הגיעו למבוי סתום מוזיקלי. הם היו צריכים שינוי, והם היו צריכים אותו מהר.

הלהקה החליטה לארוז את הגיטרות ולטוס לברלין, גרמניה, ממש רגע אחרי נפילת החומה. הם שכרו את אולפני HANSA המפורסמים, מקום קר ומנוכר שבו הוקלטו כמה מיצירות המופת של דייוויד בואי. האווירה בעיר הייתה טעונה, והיא חלחלה ישירות לחדר החזרות. הלהקה מצאה את עצמה במשבר יצירתי עמוק. בונו והגיטריסט דה אדג' רצו לחקור כיוונים חדשים, אלקטרוניים, בסגנון INDUSTRIAL ודאנס, בעוד שהבסיסט אדם קלייטון והמתופף לארי מולן ג'וניור העדיפו להישאר בסאונד הרוק המוכר והבטוח.

המתח היה כל כך גדול, שהלהקה עמדה על סף פירוק אמיתי. המפיקים הוותיקים, דניאל לנואה ובריאן אינו, ניסו בכל כוחם לגשר על הפערים, אך נדמה היה שהפעם זה נגמר. בונו עצמו תיאר את התקופה הזו באופן הציורי ביותר כשאמר: זה היה הצליל של ארבעה גברים שכורתים את עץ יהושע.

ואז, ברגע הכי חשוך, הגיע הניצוץ. בזמן שעבדו על אקורדים לשיר שיהפוך מאוחר יותר ל-MYSTERIOUS WAYS, דה אדג' ניגן מבנה אקורדים שונה. בונו, ששמע את המלודיה מהחדר השני, הרגיש שמשהו מיוחד קורה. הוא נכנס והחל לאלתר מילים. תוך זמן קצר, נולדה הבלדה העוצמתית ONE. השיר הזה היה הדבק שהחזיק את הלהקה יחד. הוא הזכיר להם שהם עדיין מסוגלים ליצור קסם משותף, גם כשהם שונים כל כך.

אחרי הפריצה בברלין, הלהקה חזרה לדבלין כדי לסיים את העבודה. התוצאה הייתה אלבום שהימם את המעריצים. הוא היה אפל יותר, רועש יותר, סקסי, אירוני ומלא ברעש אלקטרוני שלא אפיין אותם קודם. זה נפתח עם הסינגל הצורם והמפתיע THE FLY, המשיך עם הלהיט המהפנט MYSTERIOUS WAYS, וכלל גם את השיר האנרגטי EVEN BETTER THAN THE REAL THING.

האלבום ACHTUNG BABY לא רק הציל את הקריירה של U2, הוא המציא אותה מחדש עבור שנות התשעים. הוא הוביל ישירות לסיבוב ההופעות העצום והמרהיב ZOO TV, שהיה קרקס מולטימדיה עתידני שכלל מסכי וידאו ענקיים, מכוניות תלויות מהתקרה ודמויות במה מוגזמות. כך U2 הוכיחו שהם לא מפחדים להרוס את התדמית של עצמם כדי לבנות משהו חדש, והעולם, כצפוי, הריע בהתלהבות.

ברולינג סטון נתנו לו אז ארבעה כוכבים וחצי והסבירו כך: "לאחר שבילתה חלק ניכר מהאייטיז כאחת הלהקות האיקוניות ביותר בעולם, להקת U2 כמעט לא צריכה לנקוט בכותר מופרך עד כדי חוצפה כדי למשוך תשומת לב לאלבומה הראשון מזה שלוש שנים. שוב, עדינות מעולם לא הייתה אחת המעלות של הלהקה. בימיה הראשונים ובגישה המוזיקלית הבסיסית שלה - גיטרה, כמה אקורדים והבעה זועפת של בונו - U2 פעלה לצד להקות צעירות אחרות שצצו בעקבות הפאנק. אבל U2 התבלטה מיד עם הסאונד העצום שלה ואידיאליזם חסר בושה הנטוע בשאיפה רוחנית. במיטבם, האירים הללו הוכיחו - בדיוק כפי שספרינגסטין ולהקת המי הוכיחו - שאותה נטייה למחוות מוזיקליות ומילוליות אפיות שמובילה אמנים רבים לפרודיה עצמית יכולה, בידיים מלאות השראה יותר, לתדלק את האש הבלתי נשכחת שמגדירה את הרוק'נ'רול.

במקרה הגרוע ביותר... ובכן, האלבום הכפול RATTLE AND HUM היה תוצר של ההתאהבות המודעת לעצמה של U2 במוזיקת ​​שורשים אמריקאית - זה לא היה אסון מוחלט, אבל הוא היה מוטעה ובומבסטי מספיק כדי להצדיק דאגה. עם האלבום החדש, הלהקה שוב מנסה להרחיב את הפלטה המוזיקלית שלה, אבל הפעם השאיפות שלה מתממשות. בעבודה עם מפיקים שהעניקו משמעת וניואנסים לאלבומים הקודמים שלה - דניאל לנואה מפקח על האלבום כולו, כשבריאן אינו וסטיב ליליוויט מסייעים במספר שירים - U2 יוצאת להתנסות.

הכי בולטים בין האלמנטים החדשים ש-U2 משלבת באלבום הם ביטים אלקטרוניים שמקורם בהיפ-הופ. הלהקה משתמשת במוצרי הדאנס האלו בערך במחצית מתריסר הרצועות של האלבום, ולעתים קרובות משלבת אותם במיקסים כבדים של גיטרה כמו שעשו להקות אנגליות צעירות רבות כמו HAPPY MONDAYS ו-JESUS JONES בשנים האחרונות. השיר MYSTERIOUS WAYS הוא הבולט בין השירים האלו, עם הוק סוער וסולו גיטרה שבו אדג' מתפרץ עם אחת החותמות שלו לריף פ'אנק ערמומי.

במקומות אחרים, כמו בהתקף של דיסטורשן ופידבק שפותח את WHO'S GONNA RIDE YOUR WILD HORSES, אדג' מעורר את הקקופוניה והתעוזה האלקטרונית של להקות רעש כמו סוניק יות'. אכן, התעוזה של אדג' באלבום הזה היא המפתח לרוח ההרפתקנית של האלבום. סגנון הגיטרה הדק והמינימליסטי שלו - בין המובהקים ברוק המודרני - תמיד עשה שימוש בהשראת מכשירים מהדהדי קולות; שטיפות הצבע המנצנצות שלו ניתנות לזיהוי מיידי כשהפעם הוא גם יוצר טקסטורות קשות יותר ומציג ארסנל חדש של אפקטים. בגזרה הראשונה, ZOO STATION, הוא משתמש בגיטרה שלו ככלי קצב, וחוזר על משפט אפל ומזמזם שמניע את הקצב בעוד הנגינה היותר לירית שלו בפזמון משפרת את המנגינה. באופן דומה, THE FLY כולל ריפים טחונים שמקפיצים את ליין הבס העבה של אדם קלייטון ומהדהדים ומייפים את התיפוף של לארי מולן ג'וניור.

המשימה של בונו, אם כן, היא לקחת את הטנור החושני והרומנטיקה המלודרמטית שלו לביטויים התואמים את הלהט הקולי הזה. סולן החזית של U2 גילה תקיפות חברתיות ופוליטיות חריפות, אבל השירים היותר רומנטיים שלו, ככל שהרגישו, היו מתחמקים. פה , לעומת זאת, בונו מתמודד בצורה ישירה יותר עם הרגשות הפרטיים שלו - שלא לדבר על ההורמונים שלו. זה לא אומר ש-U2 נטשה את אמונתה או שבונו נטש את מסע החיפוש שלו למצוא את מה שהוא מחפש. לפני שהחבר'ה האלו היו שימשו הישבן לבעוט בו בדיחות ציניות, חבריו היו גיבורי רוק'נ'רול - כפי שהם עדיין".

התפוחים החמוצים של פינק פלויד: כשהיהלום הפסיק לנצוץ. ב-18 בנובמבר בשנת 1967 יצא תקליטונה השלישי של להקת פינק פלויד, עם השיר APPLES AND ORANGES.

להקת המחתרת הבריטית הלוהטת ביותר בסביבה, פינק פלויד, שחררה זה עתה את תקליטונה השלישי במספר, שיר בעל שם משונה: APPLES AND ORANGES. אחרי ששני התקליטונים הקודמים שלהם, ARNOLD LAYNE ובעיקר SEE EMILY PLAY, ריסקו את מצעדי הפזמונים והפכו את הלהקה לדבר הגדול הבא, הציפיות היו, איך לומר, בגובה הסטרטוספירה. כולם בחברת התקליטים EMI כבר הכינו את השמפניות, בטוחים שגם הפעם מדובר בלהיט בטוח שיכבוש את המצעדים. אלא שהמציאות, כדרכה, עמדה לטפוח לכולם על הפנים, ובחוזקה.

חודש קודם לכן, באוקטובר 1967, הזיעו חברי הלהקה קשות באולפני EMI המפורסמים באבי רואד. המשימה שהוטלה עליהם הייתה ברורה: לייצר להיט קליט ומיידי שיתאים בדיוק לשוק התקליטונים הרווחי של חג המולד הבריטי. הלחץ היה עצום. סיד בארט, הגאון המופנם שהיה הכותב, הזמר והגיטריסט הראשי, שלף שיר חדש שכתב, שעסק כביכול בבחורה שראה בסופרמרקט. אבל מהר מאוד הובן על ידי כל הנוכחים באולפן שיש בעיה רצינית אצל בארט, ושהתנהגותו המוזרה והבלתי צפויה מקרינה על כל השאר.

השיר פשוט לא התרומם. הוא היה פסיכדלי מדי, קטוע, וחסר את הקסם הקליט שאפיין את SEE EMILY PLAY. המפיק הוותיק שלהם, נורמן סמית', תיעב את התוצאה בגלוי וכינה את השיר "שיר נוראי". גם חברי הלהקה האחרים לא התלהבו. רוג'ר ווטרס הודה שנים מאוחר יותר בראיונות: ידעתי שזה היה כישלון. שיר איום. ידענו שסיד בצרות". למרות זאת, בהיעדר אלטרנטיבה טובה יותר, הוחלט להמר על השיר של בארט.

ואז הגיע יום היציאה. 18 בנובמבר. התקליטון הונח בחנויות, נשלח לתחנות הרדיו ופשוט שום דבר לא קרה. דממת אלחוט מוחלטת. בפעם הראשונה בקריירה המסחררת שלהם, פינק פלויד הוציאו תקליטון שאפילו לא נכנס למצעד הבריטי. אפס. כישלון מסחרי מוחלט. הציפיות הגדולות להצלחה מסחררת התנפצו אל מול מציאות קשה ומתסכלת. בצד ב' של התקליטון, אגב, הסתתר השיר המלודי PAINTBOX, שהיה הניסיון הראשון של הקלידן ריק רייט ככותב שירים עבור הלהקה. אבל זה לא עזר פה.

הכישלון הצורב של APPLES AND ORANGES היה רק סימן חיצוני לבעיה פנימית עמוקה וכואבת הרבה יותר. היהלום המשוגע, סיד בארט, האיש שהיה הפנים, הקול והמוח היצירתי מאחורי הלהקה, כבר לא נצץ. הוא שקע עמוק יותר ויותר אל תוך עולם הזוי של שימוש מסיבי ב-LSD, והתקשורת איתו הפכה כמעט לבלתי אפשרית. APPLES AND ORANGES היה למעשה שיר הברבור שלו ככותב הראשי של פינק פלויד.

מנהל הלהקה פיטר ג'נר: "החומרים לא יצאו מסיד באותה מהירות כמו לפני כן. זה היה מאד קשה עבורנו כי הוא היה האיש שאמור להגיע עם השירים והם פשוט לא הגיעו".

המנהל השני, אנדרו קינג: "האמת היא שניסינו להציל את התחת שלנו דרך סיד בארט. אלוהים יודע כמה אנשים נשענו על סיד כדי לשלם את חשבונות המכולת שלהם. היו כחמישים-שישים כאלו. לפתע כולם התחילו להתערב בהקלטות ולהציע הצעות, כי ראו שסיד לא מתפקד. אנשים נכנסו לפאניקה. רצינו שיר שיהפוך ללהיט ולכן הפעלנו לחץ איום על סיד וכשהוא לא הצליח - היינו ממש מרושעים כלפיו בגלל זה".

השיר APPLES AND ORANGES, כמו השיר בצידו השני שלך התקליטון שנקרא PAINTBOX, הוקלטו באולפני EMI. המפיק היה נורמן סמית'. הלחץ היה רב לספק מוצר לחג המולד ולפני שהלהקה יוצאת לסיבוב הופעות בארה"ב. בדצמבר 1967 אמר בארט על התקליטון: "זה משהו שונה ממה שעשינו עד כה. זה צליל חדש עם הרבה גיטרה. זה שיר שמח ויש לו ניחוח של חג מולד. זה על בחורה שראיתי בעת שפסעה בעיר ריצ'מונד".

בעיתון DISC AND MUSIC ECHO פורסמה ביקורת נקמנית על התקליטון: "אני מתקשה לכתוב ביקורת על שירי פינק פלויד כי האמת שאין לי מושג מה הם מנסים לעשות מבחינה מוזיקלית. אולי זו אשמתי. הסיבה השניה היא שמאז שהמנהל של הלהקה הזו התקשר אליי כדי להגיד שהוא ולהקתו חושבים שביקורותיי לא שוות את הנייר עליהן הן מודפסות, לא חשתי חמימות כלפי פינק פלויד. יש להם הרבה מעריצים ונשמע שהם עבדו לא מעט על התקליטון הזה ואהבתי בעיקר את הסוף שלו".

"זה התקליטון הפסיכדלי ביותר עד כה מלהקה זו", נכתב בביקורת עליו בעיתון NME. "דרושות כמה הקשבות כדי להתמסר לצלילים ורק אז תיווכחו לדעת שמחשבה רבה הושקעה בהם. למרות שהשיר עצמו זורק לכיוונים מרחיקי לכת, יש פזמון קליט וחוזר שנראה כגימיק מסחרי ויעיל. בצד השני של התקליטון יש את השיר 'קופסת צבעים' ובו מילים מעניינות עם קצב כובש".

ג'נר: "התקליטון הזה נכשל לגמרי. הצרה הייתה שמספר ההופעות והשכר בהן נקבע לפי מיקום השירים במצעד. אם יש לך להיט, יש לך יותר כסף ויותר הופעות. אבל אם אין לך משהו במצעד, אתה מחליק למטה וקשה לך יותר לגרד הופעות".

בדיעבד, 18 בנובמבר 1967 לא היה רק תאריך יציאתו של תקליטון כושל. זה היה היום שבו המסמרים האחרונים ננעצו בקריירה של סיד בארט כחבר בפינק פלויד. התפוחים והתפוזים שלו היו חמוצים מדי עבור הקהל הרחב, וחבריו ללהקה הבינו שכדי לשרוד, הם חייבים למצוא כיוון חדש, וחשוב מכך, גיטריסט חדש. זמן קצר לאחר מכן הם צירפו לשורותיהם חבר ותיק של בארט, גיטריסט בשם דיוויד גילמור, והשאר, כמו שאומרים, כבר היסטוריה.

האם מטאליקה התעייפה? ב-18 בנובמבר בשנת 1997 יצא אלבום חדש ללהקת מטאליקה ששמו RELOAD.

התברר שבאותו יום ממש חגג הגיטריסט המוביל של הלהקה, קירק האמט, את יום הולדתו ה-35. אך בואו נודה על האמת, האווירה ברחובות כבר לא היתה אותה אווירה מחשמלת של פעם. המעריצים של מטאליקה, אף שבוודאי לא היו עייפים, כבר לא היו אותם פנאטים משולהבים שדהרו בהמוניהם אל חנויות התקליטים ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1993. אז, הם היו מוכנים להשקיע סכום מופרך של 75 פאונד על ערכת הקלטות המפוארת של ההופעה החיה, שיצאה תחת השם LIVE SHIT: BINGE & PURGE. הזמנים, כך הסתבר, בהחלט השתנו.

מי שהבין היטב את המצב לאשורו היה המתופף, הדובר ואיש העסקים הממולח של הלהקה, לארס אולריך. כשהוא נשאל על ידי עיתונאים כיצד לדעתו האלבום RELOAD התקבל על ידי המאזינים, הוא סיפק תשובה אולריכית אופיינית, כמעט פילוסופית: "הפסקתי לנסות לחשוב משהו", הוא אמר. "אני לא יכול לחזות או לקוות או לאחל יותר שום דבר לכל דבר. אני חושב שההבדל היחיד ביני עכשיו לבין מי שהייתי לפני כמה שנים זה שאני הרבה פחות מודאג ממה שאנשים חושבים ואני גם הרבה פחות מעוניין להגן על מטאליקה, או לנסות לגרום לאנשים להבין את הדרך שלי להסתכל על הנושא. נהגתי לבזבז הרבה זמן כדי להסביר את הדרך שבה הסתכלנו על דברים מסוימים. אני כבר לא כל כך מוטרד לעשות את זה". במילים פשוטות: קחו את זה או עזבו את זה, לנו כבר לא ממש אכפת.

הבעיה האמיתית שאיתה התמודדה מטאליקה באותה תקופה, הן עם האלבום הזה והן עם קודמו הישיר, LOAD, שיצא שנה קודם לכן, היתה פשוטה וברורה: עודף שירים מוחלט עם היעדר מוחלט, אבל מוחלט, של עריכה וסינון. הרעיון המקורי של הלהקה ושל המפיק הקבוע שלהם דאז, בוב רוק, היה בכלל להוציא אלבום כפול, לאחר שכתבו והקליטו לא פחות מעשרים ושבעה שירים חדשים במרתון יצירתי אחד. אלא שהם הבינו שהכמות גדולה מדי למיקסוס בבת אחת, והחליטו לפצל את היצירה לשניים. ההיגיון שלהם היה כזה: זו מטאליקה שכתבה והקליטה עשרים ושבעה שירים לשני אלבומי אולפן – והם אפילו, ברגע של חסד נדיר, אפשרו לבסיסט הנצחי (והמושפל לרוב על ידם), ג'ייסון ניוסטד, להופיע ככותב שותף בשיר אחד (ליתר דיוק, WHERE THE WILD THINGS ARE, הקרדיט הבודד שלו באלבום) – וכך הם התכוונו לשחרר עשרים ושבעה שירים בשני אלבומים. זה לא שינה להם גם אם החומר החלש יותר, "הבי סיידס" כביכול, יהרוס את כוחו של המאזין להעריך את השירים החזקים יותר.

המבקרים באותה תקופה טענו בלהט שלו השירים הכי טובים משני האלבומים היו נאספים לגרסה אחת, לאלבום בודד ומהודק – אף על פי שהצלילים של שני האלבומים די שונים זה מזה – אז האלבום שהיה יוצא בוודאי היה אוסף אליו אנשים במקום להתיש ולהרתיע אותם. אבל כמובן, זה לא קרה.

ואם כבר מדברים על להרתיע, אי אפשר היה להתעלם מהעטיפה. בדומה לקודמו LOAD, גם עטיפת RELOAD עוצבה על ידי האמן השנוי במחלוקת אנדרס סראנו. בעוד ש-LOAD הציג צילום בשם SEMEN AND BLOOD, האלבום החדש הציג יצירה בשם PISS AND BLOOD. כן, השם אמר הכל: זה היה צילום של שתן של האמן בכבודו ובעצמו, מעורבב עם דם של פרה. המממ....

האלבום RELOAD עצמו, למען ההגינות, לא כלל שירים נוראיים. אבל הוא כן הציג רגעים כל כך מסורבלים וארוכים שאפשר היה לתהות ברצינות אם הוא מיועד להאזנה רצינית. שבעים ושמונה דקות תמימות הפכו למעמסה רבה מדי, כזו שהחביאה בתוכה כמה רגעים טובים מאד שדרשו מהמאזין סבלנות כדי לגלותם. היה שם, למשל, שיר הפתיחה הנהדר FUEL, שנתן תקווה גדולה לכל מי שבא להאזין בפעם הראשונה לאלבום החדש של מטאליקה. השיר התחיל עם ג'יימס הטפילד ששאג את מילות הקרב שלו: "תנו לי דלק, תנו לי אש, תנו לי את מה שאני רוצה". השיר באמת יצא לדרך עם טנק מלא ורצון עז לקרוע את הכבישים.

גם הדואט המפתיע, יש יאמרו ביזארי, של הלהקה עם מריאן פיית'פול האחת והיחידה, בשיר THE MEMORY REMAINS, היווה נקודת אור זוהרת. קולה המחוספס והעמוק של פיית'פול, שסיפק את קולות הרקע והזמזום המצמרר בסוף השיר, סיפק קונטרסט מושלם לריפים הכבדים. נקודת אור נוספת היתה הבלדה האקוסטית LOW MAN'S LYRIC, שיר שהביא אלמנטים דווקא ממוסיקת הפולק, כולל שימוש מפתיע בכלי הנגינה העתיק והמוזר הארדי-גארדי. כן, שמעתם נכון.

אבל עם יציאתו של RELOAD, הוויכוח הישן רק התלקח: האם מטאליקה עדיין מצוידת לספק מוזיקה באיכות שהייתה לה בעבר, או שהם איבדו את זה סופית? הקולות בוויכוח הזה עלו לרעש רועש יותר מכל שיר בתקליט הבכורה הגולמי של הלהקה, KILL 'EM ALL. עיתוני המוסיקה, ברובם, פשוט קטלו את האלבום הזה. אולריך, כצפוי, לא נשאר חייב והגיב בדרכו הלוחמנית: "אני חושב שאם בכלל, אני מקווה שמטאליקה תיחשב ותיזכר כלהקה שלא קפאה על השמרים כמו להקות הארד רוק אחרות. אני מופתע מההפתעה של אנשים על כמה מהדברים שקרו לנו בשנתיים האחרונות, כי חשבתי שאנחנו תמיד משקפים בבירור את כל השינויים הפוטנציאליים ואת כל הדברים האלו שלנו. למה הם ציפו מאיתנו? לעוד פאקינג אלבום שחור?"

המתופף המשיך וסיכם את הפילוסופיה החדשה של הלהקה: "אני אוהב את העובדה שלאנשים יש בעיה עם מה שאנחנו עושים, כי זה גורם לוויכוחים וכשהוויכוח מתחיל אז אנשים יושבים ומדברים על כל סוגי הדברים השונים ואז אני מקווה שמשהו טוב ייצא מהדיון הזה. אם אנחנו אלו שבסופו של דבר גורמים לאנשים להסתכל על כמה מהדברים האלו - לא בהכרח להסכים עם כל הנקודות שמטאליקה מעלה, אבל לפחות להכיר בנקודות מבט שונות - אז אני חושב שזה באמת בריא". בריא או לא, RELOAD נשאר עד היום כאחד האלבומים השנויים ביותר במחלוקת של הלהקה, סוג של אח חורג ומבולגן לאלבום LOAD.

ג'נסיס בהרכב הקלאסי - בפעם האחרונה! ב-18 בנובמבר בשנת 1974 יצא האלבום הכפול והקונספטואלי של להקת ג'נסיס, THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY.

ההיסטוריה של הרוק רצופה ברגעים דרמטיים, אבל מעטים הם הרגעים המתוחים והיצירתיים כמו אלו שהתרחשו בסתיו 1974. ב-18 בנובמבר של אותה שנה, נחת על מדפי החנויות תקליט כפול, יומרני ומרתק בשם THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY. זה לא היה סתם עוד אלבום באוסף של להקת ג'נסיס, אלא אירוע מכונן שסימן את סוף עידן התמימות של חבורת בוגרי בית הספר צ'רטרהאוס ואת תחילתו של סוף דרכם המשותפת בהרכב שנחשב עד היום (לדעתי) לטוב ביותר שלהם.

באותם ימים, ג'נסיס נחשבה לאחת מנושאות הדגל של הרוק המתקדם, או כמו שקראו לזה אז בממלכה המאוחדת "פרוג רוק". בתחילת 1974 הלהקה הייתה בשיא ההצלחה והפופולריות שלה יחד עם הסולן הכריזמטי פיטר גבריאל. התקליט הקודם שלה, SELLING ENGLAND BY THE POUND, העניק לחבורה חותמת איכות נוצצת ואפילו סיפק לה להיט מפתיע במצעדים עם הסינגל I KNOW WHAT I LIKE. העולם נראה אז ורוד עבור החמישייה הבריטית. ההצלחה המסחררת גררה אחריה התעניינות מחודשת בתקליטים הישנים של הלהקה, שנכנסו גם הם למצעד המכירות, וג'נסיס ביססה לעצמה קהל מעריצים הדוק ונאמן משני צדי האוקיינוס האטלנטי.

מצב הרוח היה מרומם כשהחברים חזרו מחופשה קצרה כדי לתכנן את הצעד הבא. בניגוד לקולגות שלה כמו להקת יס או אמרסון, לייק ופאלמר, ג'נסיס מעולם לא התעניינה בווירטואוזיות נגינתית לשם הווירטואוזיות. המטרה שלה תמיד הייתה הלחנת יצירות שיספרו סיפור דרמטי, לא רק באמצעות המילים אלא דרך הנגינה והעיבודים המורכבים.

הדרמה החלה כבר בפגישת הסיעור מוחות הראשונה. מייק ראת'רפורד הבסיסט, בחור פרקטי בדרך כלל, הציע רעיון שנשמע על הנייר בטוח למדי: עיבוד מוזיקלי לנובלה המפורסמת "הנסיך הקטן" משנת 1943 מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי. הרעיון נשמע קסום, אבל פיטר גבריאל הגיע לשולחן עם תוכניות אחרות לגמרי. הוא הציג קונספט מקורי, אפל ומחוספס שזכה מיד במירב הקולות ושלח את הנסיך הקטן חזרה למדף הספרים. גבריאל רקח דמות פוארטו-ריקנית בשם RAEL. השם עצמו לא נולד בחלל ריק, אלא הגיע בהשראת יצירה של להקת המי, לאחר שפיט טאונסנד סיפר ששאב את השם ליצירתו מביקור שערך בישראל בשנת 1966. תמיד אנחנו קשורים בסוף להכל...

אבל מי הוא אותו RAEL המסתורי? מדובר בנער שוליים מחוספס, מעין פאנקיסט טרם זמנו, שחי ברחובות ניו יורק לבוש במכנסי ג'ינס ומעיל עור, רחוק שנות אור מהדמויות שאפיינו את שירי הלהקה בעבר. הדמות הזו נשאבת לפתע אל עולם תת-קרקעי הזוי ופוגשת שם יצורים מוזרים ביותר, הכל תוך כדי ניסיון נואש להציל את אחיה ג'ון, שגם הוא נשאב אל אותה תהום פעורה.

על פניו, זה נשמע כמו כאוס מוחלט, וגם חברי הלהקה לא תמיד היו סגורים על הפרטים. טוני בנקס הקלידן ניסה להסביר את המהות: "האלבום הזה לא ממש קונספטואלי. זה כנראה קרוב יותר, באופן מילולי, לדרך בה נכתבה אופרת הרוק 'טומי', של להקת המי. זה יותר קרוב ללהקת המי מאשר ל'מעשיות מאוקיינוסים טופוגרפיים' של להקת יס". פיטר גבריאל הסולן מיהר להוסיף את הזווית שלו: "זה יותר אלבום עלילתי מאשר אלבום קונספט". ופיל קולינס המתופף? הוא נשאר ישיר כתמיד: "אין לי כלל מושג על מה הסיפור הזה של האלבום. בשביל תשובה - עדיף שתשאלו את פיטר גבריאל. אני רק המתופף".

ההחלטה להפוך את הפרויקט לאלבום כפול לא עברה חלק. טוני בנקס הודה: "היססנו מאד בנוגע להוצאת אלבום כפול. השירים בתקליט מחוברים זה לזה אך אין ביניהם ממש קשר. אפשר להקשיב לכמה מהם באופן נפרד ברדיו ולהבין מהם על מה כל העניין. את הדבר הזה אי אפשר לעשות עם התקליט הקודם שלנו, SELLING ENGLAND BY THE POUND. אנשים חושבים שאנחנו אווריריים יותר מלהקת יס או אמרסון, לייק ופאלמר - כי על הבמה אנחנו לא מזיעים וזזים כמוהם. אני חושב שהאלבום החדש שלנו יפסיק את כל ההשוואות בינינו לבינן".

גבריאל, שהיה המוח הקודח מאחורי העלילה, סיפר בהרחבה לעיתון מלודי מייקר על המסע הפסיכדלי של הגיבור שלו: "הסיפור מתחיל עם מנת מציאות, בה מוצגת דמות שמובילה אותנו לדברים מהפנטזיה. RAEL הוא בחור שחי בניו יורק וחש מבודד באופן אגרסיבי. לפתע נוחת ענן גדול על ניו יורק, שנראה כצמר של טלה והופך לזרז של הסיפור. השמיים הופכים, עם הענן הזה, לסוג של מסך טלוויזיה, כשחייו של RAEL מוקרנים בו ומושכים אותו פנימה, אל המסך. כשהוא חוזר להכרה, הוא מגלה כי הוא נמצא מתחת לאדמה במין קוקון חמים ונוח, שהופך לכלוב קר ולא נוח. אז הוא רואה הרבה אנשים בכלובים, כולל את אחיו ג'ון. כולם דוממים בכלובים. הוא מתחיל להיזכר ברגעים הראשונים בהם חווה את חדוות המין, בזכות מספרים, אך אין תגובה מהסובבים אותו. ואז הוא מובל במסדרון לתא ובו 32 דלתות - שם עליו לנחש, כמו בחידון טלוויזיוני, את הדלת הנכונה שתיפתח ותוביל אותו לדרך הראויה. דמויות שונות מעניקות לו עצות, כשכולן סותרות זו את זו. אז מגיעה בחורה עיוורת, בשם ליליווייט לילית', שלוקחת אותו למקום הנכון, שנראה כמערה שחורה. שם הוא שומע מין זמזום ולפתע נגלה מולו אור לבן. אבנים נופלות מסביבו, כשלפתע המערה מתפוררת וקורסת והוא חש כי הוא מתקדם לקראת מותו. אבל זה רק בפנטזיה שלו והוא מתחיל להיות מעורב עם למיה, שהיא אחת מהמפלצות המיתולוגיות בעלות גוף של נחש וראש ושדיים של אישה...". אם נשארתם במתח, גשו לגיליון ה-15 במרץ 1975 של העיתון כדי לקרוא את המשך העלילה...

למרות ששאר חברי הלהקה אישרו את הקונספט באופן דמוקרטי, משהו יסודי במרקם החברתי נשבר באותה פגישה גורלית. גבריאל הציב אולטימטום: את כל המילים לאלבום הזה הוא יכתוב לבדו. בלי עזרה, בלי תיקונים ובלי התערבות. הדמוקרטיה הבריטית המנומסת שאפיינה את ג'נסיס התאיידה דרך החלון הפתוח. הטיעון של גבריאל נשמע הגיוני - אף מחזה לא נכתב על ידי ועדה - אבל בפועל, הוא תכנן יצירה אישית מאוד, כזו שתעסוק ברגשותיו העמוקים ביותר, והוא לא רצה שאף אחד יחטט לו בנפש עם עט אדום. השיר היחיד שחמק מהווטו הזה היה THE LIGHT DIES DOWN ON BROADWAY, שנכתב בשיתוף פעולה נדיר לאותו פרויקט.

כאילו לא די בכך, הוליווד נכנסה לתמונה. הבמאי המצליח ויליאם פרידקין, שרכב באותה עת על גלי ההצלחה המטורפים של סרט האימה "מגרש השדים", יצר קשר עם גבריאל. פרידקין קרא את הסיפור הקצר שגבריאל שרבט על גב עטיפת התקליט GENESIS LIVE והחליט שזה האיש שהוא צריך. גבריאל שחזר את התקופה ההזויה: "הוא ניסה להרכיב סרט מדע בדיוני והוא רצה להשיג כותב תוכן שמעולם לא היה מעורב בהוליווד לפני כן. הייתי רוכב על אופניים מהאולפן לתא לטלפון במורד הגבעה ומחייג לפרידקין שהיה בקליפורניה, עם כיסים מלאים במטבעות קטנים כאסימונים".

גבריאל ביקש חופשה מהלהקה כדי לעבוד על התסריט, אך נתקל בסירוב מוחלט. הפיצוץ היה בלתי נמנע והוא הודיע שהוא פורש. ארבעת הנותרים, המומים וכועסים, כבר תכננו להמשיך כלהקה אינסטרומנטלית, אולי בסגנון פיוז'ן. אולם פרידקין, שלא רצה להיות האיש שחתום על פירוק ג'נסיס, ייעץ לגבריאל לחזור לחבריו. גבריאל חזר, אבל הצלקת נשארה. ראת'רפורד תיאר זאת בכנות מכאיבה: "זו הייתה תחושה מוזרה כשאחד מהחבר'ה שאתה עובד איתם קצת פחות נלהב ממך".

על רקע האווירה העכורה הזו, הלהקה נכנסה לאולפן. ולא סתם אולפן, אלא אחוזה ויקטוריאנית מתפוררת בשם HEADLEY GRANGE, מקום שכבר זכה לתהילה בזכות להקת לד זפלין שהקליטה שם יצירות מופת כמו STAIRWAY TO HEAVEN. המקום היה רחוק מלהיות סטרילי; הוא היה מטונף, התחזוקה הייתה מחרידה ועכברושים בגודל של חתולים התרוצצו במסדרונות (יש אומרים שגם להם היה טעם מוזיקלי משובח). שמועות עקשניות אף טענו שרוחות רפאים הסתובבו שם בלילות, מה שהוסיף לאווירה הגותית.

תהליך היצירה היה מפוצל לחלוטין. רוב המוזיקה נכתבה כקטעים אינסטרומנטליים ללא מילים. פיל קולינס, טוני בנקס, מייק ראת'רפורד וסטיב האקט הגיטריסט פשוט ג'ימג'מו שעות על גבי שעות. באחד הלילות הסוערים, כשבחוץ השתוללה סופת ברקים ורעמים, הם החליטו ליצור את הקטע THE WAITING ROOM. הם כיבו את כל האורות באחוזה וניגנו בחושך מוחלט כדי להפחיד את עצמם. הטריק עבד מצוין - הם רעדו מפחד והמוזיקה שיצאה הייתה מצמררת, אך למרבה הצער הטייק המושלם הזה לא הוקלט. כל ניסיון לשחזר את אותו רגע קסום ומבעית לאחר מכן לא הצליח להגיע לרמות האימה המקוריות.

בזמן שהרביעייה יצרה מוזיקה, גבריאל ישב בחדר נפרד וכתב את הסאגה של RAEL. מדי פעם הוא היה מגיח, מעדכן את החברים באיזה שלב נמצא הגיבור בעלילה, והם היו חוזרים לנגן בהתאם להוראות הבמאי. לגבריאל הכל היה ברור בראש, אבל לשאר החברים לא היה באמת מושג ירוק מה קורה. מבחינתם, הם יצרו אוסף של קטעים מוזיקליים נפרדים.

באמצע הבלגאן הזה, נחת באולפן אורח מפתיע: בריאן אינו, אשף האלקטרוניקה ויוצא להקת רוקסי מיוזיק. גבריאל, שהעריץ את רוקסי מיוזיק, ביקש ממנו "לטפל" בקול שלו ולהוסיף אפקטים מוזרים. אינו הסכים, ובתמורה לעבודתו ("התנעה" של הציוד), פיל קולינס נשלח להקליט תופים לאלבום הסולו של אינו, TAKING TIGER MOUNTAIN BY STRATEGY. הקרדיט המסתורי שקיבל אינו על עטיפת האלבום של ג'נסיס היה ENOSSIFICATION. האפקטים שלו נשמעים היטב בשירים כמו THE GRAND PARADE OF LIFELESS PACKAGING וגם בקטע האינטנסיבי IN THE CAGE, בנוסף לנגינת סינטיסייזר קטנה בקטע EVIL JAM. החברים, כרגיל, היו סקפטיים. בנקס עקץ: "פיטר זיכה את אינו בקרדיט לאלבום כשתרומתו ממש הייתה מזערית. לעיתים קרובות אני תוהה למה בכלל הענקנו לו קרדיט, כי מה שהוא עשה היה מעט מאוד". האקט דווקא ראה את הצד החיובי: "בריאן אינו הגיע מלא התלהבות והוסיף כמה טיפולים רדיקליים. הוא היה אינטליגנטי ונלהב לגבי דברים".

הזמן דחק, הדד-ליין התקרב, וגבריאל היה בפיגור עצום בכתיבת המילים. הלחץ באחוזה המוזנחת הפך לבלתי נסבל, והלהקה החליטה לעבור למקום אחר, מרוחק אפילו יותר, בתקווה שהבידוד יעזור. הבעיות הטכניות רדפו אותם גם לשם, עם רעשים בלתי מוסברים בערוצי ההקלטה שגרמו לטכנאים למרוט את שערותיהם.

פרט טריוויה קטן: השיר FLY ON A WINDSHIELD נקרא בזמן העבודה עליו בשם PHARAOHS, כי החברים חשו שיש בו אווירה כמו שייט בנילוס.

אך הדרמה האמיתית התרחשה מחוץ לאולפן. ג'יל, אשתו של פיטר גבריאל, עברה לידה קשה מאוד ב-26 ביולי. התינוקת נולדה במצב קריטי ונאלצה לשהות שבועות ארוכים באינקובטור, בין חיים למוות. גבריאל, אב צעיר ומבועת, נקרע בין המחויבות ללהקה לבין המשפחה שלו, כשהוא נוסע חמש שעות כל יום הלוך ושוב. התגובה של חברי הלהקה למצב הייתה קרירה עד אכזרית. הם ראו בכך הסחת דעת מהעבודה. ראת'רפורד הכה על חטא שנים רבות לאחר מכן: "רק כשנולדו לי מאוחר יותר ילדים, הבנתי שזה דבר שמשנה חיים. פיטר הגיע מוקדם מאוד לזה ולא היינו טובים בשינוי. היינו מאוד לא סימפטיים כלפיו. זה היה חלק גדול מהבעיה". בנקס הוסיף בכנות: "פיטר נהיה קשה, ופתאום הייתה לו גישה אחרת. ומאותו רגע, זה לא היה כל כך כיף".

בנקס, מצדו, המשיך לפתח את הסגנון הייחודי שלו על הקלידים, תוך כדי שהוא עוקץ קולגות: "ההבדל ביני לבין ריק ווייקמן הוא שריק בורך - או קולל - בטכניקה פנטסטית. הבעיה היא שכשיש לך את זה, אתה חייב להשתמש בזה. לי יש טכניקה הרבה יותר מוגבלת ממנו ולכן חיפשתי דרכים אחרות לנגינה. אני לא מתעניין בווירטואוזיות. זה לא עושה לי ריגוש. אני לא להטוטן. אני בהחלט האיטי יותר. וכמה שיותר לאט - כך יותר טוב בשבילי. אני מתעניין יותר במהלכי אקורדים, שמתיישבים לאט במוח ועושים בו דברים. שם נמצא הכוח שלי - לקיחת אקורדים פשוטים והפיכתם לגדולים ודרמטיים".

גם סטיב האקט הגיטריסט היה שקוע בצרות אישיות משלו, כפי שסיפר: "פיטר עבר את הגרסה שלו לגיהנום, ואני עברתי את שלי. הנישואים הראשונים שלי התפרקו ונולד לי בן. הייתה כמות אדירה של אשמה מצדי ורק רציתי להמשיך עם המוזיקה, אבל החיים המודרניים פשוט המשיכו להתרסק עליי כל הזמן".

המפיק ג'ון ברנס, שעבד עם הלהקה בעבר, מצא את עצמו הפעם בתפקיד הגננת. שלב המיקסים היה סיוט מתמשך של מאבקי אגו, כשכל חבר בלהקה מושך את הסאונד לכיוון אחר. תהליך הקלטת השירה של גבריאל היה מתיש ולקח חודשיים שלמים. כשההקלטות הסתיימו סוף סוף, הלהקה נותרה עם אפס זמן חזרות לקראת סיבוב ההופעות המורכב שתוכנן. ואז, רגע של חוסר מזל (או מזל, תלוי איך מסתכלים על זה) הציל את המצב. סטיב האקט נכח במסיבה אחרי הופעה של אלכס הארווי. כשאדם לידו זרק הערה מזלזלת על הלהקה ואיך היא תיראה ללא פיטר גבריאל. האקט, שהיה שתוי וכועס, מחץ כוס יין בידו. התוצאה: חתך עמוק, גיד קרוע וכמעט אובדן של האגודל. סיבוב ההופעות נדחה, והלהקה קיבלה זמן יקר להתאושש.

האלבום THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY יצא לבסוף והגיע למקום העשירי בבריטניה ולסביבות המקום ה-40 בארה"ב. סיבוב ההופעות העולמי היה שאפתני בטירוף: היצירה נוגנה במלואה 102 פעמים, מלווה בשקופיות מסונכרנות ותלבושות הזויות שגבריאל החליף על הבמה – מדמותו של RAEL ועד יצור מעוות בשם SLIPPERMAN. אבל הקהל לא ידע שזוהי שירת הברבור של גבריאל. הוא החליט לעזוב כבר בתחילת הסיבוב, אך שמר על הסוד כדי לא לפגוע במכירות הכרטיסים. רק באוגוסט 1975 יצאה ההודעה הרשמית שהרעידה את עולם המוזיקה.

מכתב הפרישה של גבריאל היה כן ומרגש, מסמך נדיר של אמן שמחפש את דרכו: "ההרכב שבנינו כגוף משותף שישרת את כתיבת השירים שלנו הפך למנהל שלנו. הוא כבל אותנו בתוך ההצלחה לה יחלנו כל כך. הדבר השפיע על הגישה והרוח של הלהקה. המוזיקה לא החליקה למדרון ואני עדיין מכבד מאד את שאר המוזיקאים בלהקה, אבל זה נהיה קשה לתפקד בתוכה. בכלל, לשנות את הלב שלך מהתלהבות אידיאליסטית למקצוענות זה תהליך קשה מאד. אני מאמין ששימוש בצליל ובתמונה יכול להגיע לרמה שעוד לא התנסינו בה עד כה בלהקה. אך ההסכם הדמוקרטי המזויף שלנו לא יאפשר לזה לקרות. כאמן, אני חייב לחקור תחומים שונים. כמו גם לחקור תחומי חיים שלא עשיתי עד כה, כמו למשל לגדל ירקות. זה חשוב לי לתת מקום בחיי למשפחה שלי ולהגשים את תפקיד האבא שבי. למרות שלמדתי המון מג'נסיס בשבע השנים האחרונות, התחלתי להסתכל על עצמי כגבריאל המפורסם. התחלתי לחשוב במונחים עסקיים. חשתי שהתייחסותי לקהל כמקור לכסף הרחיקה אותי ממנו. התחלתי להרגיש שאני כבר לא נלהב בהופעותיי. הצלחתי להגשים הרבה משאיפותיי כגבריאל כוכב הרוק. אבל עכשיו אני מקווה שהעתיד המוזיקלי שלי, אם יתממש, ייקח אותי לכיוונים שונים. אין מרירות ביני לבין הנהלת ג'נסיס. ההחלטה על פרישתי כבר נידונה לפני זמן מה. הסיבה שלא יצאתי עם העניין מיד לתקשורת היא שנתבקשתי לחכות עם זה עד שהלהקה תמצא מחליף. אני לא שולל את האפשרות שמישהו מהם עוד יעבוד עמי בעתיד על מוזיקה משלי".

בחוש ההומור האופייני לו, הוא הוסיף רשימה סרקסטית כתגובה לשמועות: "משחק הניחושים שהקהל הרחב עשה על פרישתי היה רחוק מהאמת. אנשים ניחשו שעזבתי את ג'נסיס כדי:

להפוך לשחקן בתיאטרון

לעשות יותר כסף כאמן סולו

להיות כמו דייויד בואי

להיות כמו בריאן פרי

לכרוך את בואי ואת פרי סביב צווארי ולתלות את עצמי עם זה

להיכנס למוסד משוגעים

להפוך לסנילי"

התחושות הקשות ליוו את גבריאל עד הסוף. הוא הרגיש שהחברים מתחילים לשנוא אותו כי העיתונות התמקדה בתחפושות ובתיאטרליות שלו והתעלמה מהנגינה המורכבת שלהם. הקהל שהגיע להופעות נותר לעיתים המום – במקום הלהיטים המוכרים, הם קיבלו שעתיים של אופרת רוק הזויה וחדשה לגמרי. גבריאל הודה למלודי מייקר: "אנחנו ברי מזל שהצלחנו להוציא את האלבום כהופעה לקהל, כי זה דורש המון מהקהל. מאד חששנו להביא את הסיפור על ניו יורק להופעות שם, כי זה כמו להביא ערימות של פחם לניוקאסל. אחד השיאים במופע הוא כשרואים כפיל שלי על הבמה לצידי. זו בובה שלבושה כמוני. חשבנו בהתחלה להשתמש בכפיל, עם קרני לייזר, אך זה יקר מדי".

הביקורות בזמן אמת היו מעורבות, בלשון המעטה. במלודי מייקר נכתב: "המוזיקליות גבוהה ביותר, כפי שאנו מצפים מג'נסיס אבל משהו חסר כאן, כשחברי הלהקה מציגים עיבודים מרשימים שחסר בתוכם את האש או המטרה". ב-NME היו בוטים הרבה יותר: "להקשיב לתקליט הזה הוא כמו הצורך לחרבן עכשיו אבל צריכים לרוץ בתוך שדה ענקי וצפוף כדי להגיע אל הצד השני. קשה מאד להבין במה מדובר פה ומי שיתאמץ להבין, הרי זה כמו לקרוא סיפור שלם שנכתב על חוד של מחט".

הסוף ידוע לכולם: ג'נסיס לא התפרקה. החברים גילו להפתעתם שהמתופף שלהם ניחן בקול אפקטיבי ויכולות פרונטמן נדירות. ההצלחה המסחרית הגדולה עוד הייתה לפני החבורה, אבל עם האלבום הכפול והשאפתני הזה נחתם הפרק המפואר ביותר בקריירה שלהם כאחת הלהקות המובילות בזרם הרוק המתקדם. להקות רבות ניסו לחקות את הצליל הייחודי, אבל אף אחת לא התקרבה למקור. למי שרוצה לצלול לחוויה האולטימטיבית, מומלץ בחום להשיג (בתקליט כפול!) את גרסת הרמיקס שיצאה ב-2009. חוויה מובטחת!

הוא לא רק תופף אלא גם עשה צרות בלהקה. ב-18 בנובמבר בשנת 2024 מת מתופף להקת הבי ג'יס המקורי מהסיקסטיז - קולין פטרסן. בן 78 במותו.

פטרסון הצטרף לבי ג'יס בתחילת 1967. פטרסון: "הכרתי את הבחורים עוד קודם לכן, באוסטרליה, וכבר אז דיברנו על האפשרות שאצטרף אליהם. הגעתי לפניהם ללונדון במטרה לבדוק אפשרות לפתח קריירה כשחקן קולנוע, אבל עסק הקולנוע כה איטי שהבנתי שאצליח מהר יותר עם הבי ג'יס".

פטרסון היה סוג של שחקן ילד-פלא באוסטרליה, שהצליח בנעוריו, ושנים לאחר מכן ניגן בלהקת STEVE AND THE BOARD. עם פטרסון לצד האחים גיב, ניגשו הארבעה לבצע הופעת מבחן מול רוברט סטיגווד, בתאטרון סאביל בלונדון, כדי לבדוק האם הם מתאימים לצאת להופעות כלהקה.

רובין גיב: "ידענו שקולין יגיע לפנינו לאנגליה והוא חיכה לנו בתחנת WATERLOO כשהגענו לשם לראשונה. הוא דאג לבית הראשון בו גרנו שם, אבל האמת היא שלא הוחלט מראש שהוא יהיה המתופף שלנו. זה קרה באופן טבעי. היינו צריכים ללכת לאולפן הקלטות, הוא היה איתנו ולא היה לנו מתופף, אז ביקשנו ממנו להצטרף".

אבל באוגוסט 1969 נודע כי קולין פטרסון המתופף כבר לא אהוב במחנה הבי ג'יס והוא נבעט ממנו. פטרסון: "קיבלתי מכתב מבארי וממוריס שבו כתוב שהם לא מעוניינים להיות בקשר איתי. מכייוון שאני שותף בלהקה, מבחינה חוקית, נאלצתי להעביר את העניין לעורכי הדין שלי ולבקש מהם לפרק את השותפות ששמה הבי ג'יס. אני מתכוון להמשיך לפעול תחת השם הזה, גם אם אצטרך להביא אנשים אחרים במקום האחים גיב".

פטרסון ערך סיבוב תקשורתי גדול עם העניין הזה ואמר לרקורד מירור: "אני עדיין נסער. עשינו צילומים בטופ אוף דה פופס והכל הלך כשורה ופתאום המכתב הזה הגיע מהנהג של רוברט סטיגווד. פשוט ככה. בלי שיחת טלפון. תמיד הגעתי להופעות ולא עשיתי צרות ותמיד שמתי את הלהקה בראש העדיפויות שלי. אני חש כאילו המשפחה שלי העיפה אותי". הנהלת הלהקה הגיבה לטענותיו, תוך שימוש מניפולטיבי בראשי התיבות של שם הלהקה: "האחים גיב הופיעו מזה שנים רבות תחת השם הבי ג'יס, שזה ראשי התיבות של בארי גיב. לאחים גיב אין בעיה שקולין פטרסון יפעל בראשי התיבות של שמו". מוריס גיב הוסיף פרשנות משלו: "ראשי התיבות הם BROTHERS GIBB וככה זה ישאר תמיד".

ב-1 בספטמבר 1969 פרסם עיתון המוזיקה הבריטי NME, שקולין פטרסון אינו המתופף של הבי ג'יס יותר. פטרסון היה מאד ממורמר מכל המצב: "קיבלתי מכתב מבארי ומוריס גיב ובו נאמר לי שהם לא רוצים יותר להיות בקשר איתי. בגלל שאני שותף עסקי בבי ג'יס, אין לי ברירה אלא לפנות לעורכי הדין שלי, שיעזרו לי להתיר את הקשר העסקי הזה שנקרא בי ג'יס. אני מתכוון להמשיך לפעול מוזיקלית תחת השם הזה, גם אם זה אומר שאקים להקה אחרת".

בספטמבר 1969 הפסיד פטרסון במשפט נגד האחים גיב. בארי גיב: "קולין איבד עניין בלהקה ובהקלטות האחרונות שנקבעו איתו הוא בכלל לא הגיע ורק אמר שנתקשר אליו אם נצטרך אותו באולפן. חבר להקה אמיתי לא נוהג כך. הוא אמר שהלהקה לא תשרוד בלי רובין. ובכן, אני לא זוכר שקולין הוא מגיד עתידות".

ב-13 בספטמבר 1969 פורסם במלודי מייקר – המתופף לשעבר של הבי ג'יס דורש התנצלות.

קולין פיטרסן, המתופף שפוטר על ידי האחים בארי ומוריס גיב, התנגד לכך שהשניים יוצגו כבי ג'יס בלעדיו. הוא דרש התנצלות מה-BBC בעקבות הופעתם של שני האחים בתוכנית הטלוויזיה, טופ אוף דה פופס, בשבוע שעבר, עם השיר DON’T FORGET TO REMEMBER. "ה-BBC קיבלו הודעה שהתקליטון הזה נעשה על ידי הבי ג'יס עם קולין פיטרסן. לכן הפעולה שלהם בשימוש רק באחים גיב הייתה שגויה", נאמר בהודעה שפורסמה מטעמו של פיטרסן.

דובר ה- BBC מסר, בזמן עריכת הגיליון, שהם עדיין לא קיבלו שום הודעה מפיטרסן שאומרת שהוא ינקוט בצעדים משפטיים. "אם זה עניין משפטי, זה יעבור למחלקה המשפטית שלנו לבחינה", אמר הדובר.

רוברט סטיגווד המנהל אמר: "מר פיטרסן מתעלם מכך שהוא הצטרף לבי ג'יס רק בשנת 1967, אז האחים גיב הופיעו תחת השם הבי ג'יס - שהם ראשי התיבות של בארי גיב - במשך שנים רבות לפני התאריך הזה. לכן הבי ג'יס ימשיכו להופיע כבי ג'יס".

גם זה קרה ב-18 בנובמבר. בואו נצלול אחורה בזמן לכמה אירועים מרכזיים שהתרחשו ביום זה ממש, אבל בשנים אחרות.

נירוונה: הטייק האחד שנותר לנצח

בשנת 1993, ענקי הגראנג' מסיאטל, להקת נירוונה, עלו לבמה באולפני SONY MUSIC בניו יורק כדי להקליט פרק מיוחד לסדרת ההופעות האקוסטיות MTV UNPLUGGED. זה לא היה עוד מופע. הסולן קורט קוביין התעקש על אווירה כמעט הלווייתית, עם נרות שחורים ופרחי שושן צחור על הבמה. בניגוד לכל הכללים, הלהקה צילמה את כל המופע בטייק אחד, מההתחלה ועד הסוף, כולל הטעויות, הבדיחות המביכות בין השירים והרגעים החשופים. זה היה מופע עוצמתי שכלל ביצועים בלתי נשכחים לשירים שלהם וגם לקאברים מפתיעים, כמו THE MAN WHO SOLD THE WORLD של דיוויד בואי. התוכנית המלאה שודרה רק כחודש לאחר מכן, בדצמבר, והפכה, למרבה הצער, לאחד התיעודים האחרונים והחשובים ביותר של הלהקה לפני מותו של קוביין באפריל שלאחר מכן.

מייקל ג'קסון: הפשיטה הגדולה בנוורלנד

באותו יום ממש, עשור מאוחר יותר בשנת 2003, דרמה מסוג אחר לגמרי התרחשה בקליפורניה. בעוד מלך הפופ, מייקל ג'קסון, שוהה בלאס וגאס ועסוק בצילומים של סרטון חדש לשיר ONE MORE CHANCE, כוח עצום של עשרות שוטרים, על פי דיווחים כ-70 במספר, פשט על אחוזתו המפוארת, חוות נוורלנד. הסיבה: האשמות חמורות ביותר על התעללות מינית בנער בן 12 שביקר בביתו של הכוכב. הפשיטה הזו סימנה את תחילת הסערה המשפטית הגדולה שהובילה למשפטו המתוקשר של ג'קסון בשנת 2005.

באדפינגר: הטרגדיה הכפולה של הלהיט הגדול

הסיפור של להקת באדפינגר הוא אולי אחד העצובים בתולדות הרוק. בשנת 1983, הלהקה כבר מזמן לא תיפקדה. היא התפרקה למעשה עוד ב-1975, לאחר שסולנה הכריזמטי, פיט האם, תלה את עצמו בגלל ייאוש כספי וניהולי כושל. חברו ללהקה, הבסיסט טום אוונס, ניסה להמשיך הלאה. הוא רצה להקים להקה חדשה ולהשיג חוזה הקלטות, אבל היה חסר לו כסף. ביום זה, בשנת 1983, פרץ ריב קשה בטלפון בינו לבין חברם לשעבר ללהקה, הגיטריסט ג'ואי מולאנד. הוויכוח, כמו תמיד, נסב על עניינים כספיים, וספציפית על התמלוגים מהלהיט הענק WITHOUT YOU (שיר שאוונס כתב יחד עם פיט האם המנוח). מולאנד דרש לקבל קרדיט בכתיבת השיר ותמלוגים בהתאם, ואיים בצעקות שיתראו בבית המשפט. אוונס, שסובביו כבר שמעו אותו אומר לא פעם "אני רוצה להיות היכן שפיט נמצא!", איבד את זה. הוא טרק בחוזקה את הטלפון וצרח, "אני אמות לפני שאקבל את הכסף שמגיע לי!". למחרת בבוקר, אשתו, מריאן אוונס, יצאה לחצר האחורית של ביתם ונדהמה לגלות שבעלה בן ה-36 תלה את עצמו על עץ. האלמנה הטריה סיפרה בכאב לתקשורת: "טום חשב שהכל הולך נגדו". טרגדיה נוראית שחזרה על עצמה.

האבנים המתגלגלות: חלוצי האינטרנט (בערך)

קשה להאמין, אבל בשנת 1994, הרולינג סטונס הפכו למופע הענק הראשון ששודר אי פעם בשידור חי באינטרנט. זה קרה במהלך הופעה בדאלאס, טקסס, במסגרת סיבוב ההופעות VOODOO LOUNGE. כמובן, אל תדמיינו סטרימינג באיכות HD. בימים ההם, עם מודמים פרימיטיביים שחייגו ועשו רעשים מוזרים ורוחב פס מצומצם להחריד, הקהל בבית זכה לראות רק עשרים דקות מהמופע, באיכות תמונה מפוקסלת וקופצנית. האמת היא שזה היה בעיקר גימיק פרסומי שנועד לקדם את המופע המלא שלהם שהיה זמין בתשלום לפי צפייה (PAY PER VIEW) בטלוויזיה.

יס: איך נולדה הגלימה המפורסמת

והנה סיפור אופנתי. בשנת 1972, להקת הפרוג-רוק יס הופיעה באולם בנוטרדאם. הצליל שהם הפיקו היה מורכב ועשיר כמו תזמורת שלמה. אבל מאחורי הקלעים קרה משהו ששינה את המראה הבימתי של הלהקה לנצח. לפני ההופעה, קלידן הלהקה וירטואוז הסינטיסייזרים, ריק ווייקמן, פגש יוצרת גלימות צעירה בשם דניס גנדראפ. היא השאירה בחדר ההלבשה גלימה שהכינה לעצמה ויצאה לקהל לצפות במופע. בסוף ההופעה היא חזרה לאסוף את חפציה, והחלה לשוחח ארוכות עם ווייקמן. דבר הוביל לדבר, רומן נרקם, והיא עיצבה והכינה עבורו את גלימת החלום הנוצצת והמפורסמת שלו. הגלימה עשתה את הופעת הבכורה הרשמית שלה זמן קצר לאחר מכן, כשהלהקה הופיעה באולם ריינבאו הלונדוני והצטלמה לסרט ההופעה הקלאסי שלהם, YESSONGS.

חדשות קטנות וגדולות מהעבר

איי.סי.די.סי (2017 ו-1997): יום עם משמעות כפולה עבור ענקית הרוק האוסטרלית. בשנת 2017, הלך לעולמו הגיטריסט מלקולם יאנג בגיל 64. יאנג, שהיה המוח מאחורי הריפים הקטלניים והמכונה שהניעה את הלהקה, מת לאחר מספר שנים בהן סבל מדמנציה. ובדיוק באותו יום, 20 שנה קודם לכן ב-1997, הוציאה הלהקה את מארז התקליטים BONFIRE, שהיה כולו מחווה לסולנם המנוח הראשון, בון סקוט, וכלל בין היתר את התקליט האבוד LIVE FROM THE ATLANTIC STUDIOS.

ג'ון לנון (2003): נייר יכול להיות שווה זהב. דף המילים המקורי שכתב ג'ון לנון עבור השיר NOWHERE MAN של הביטלס, נמכר במכירה פומבית בבית המכירות כריסטי'ס בסכום דמיוני של 455,000 דולר.

ביל וויימן (2002): קרב השמות! ביל וויימן, הבסיסט לשעבר של הרולינג סטונס, שלח מכתב זועם לכתב בעיתון באטלנטה שגם שמו היה ביל וויימן (הוא נולד עם השם הזה ב-1961). הבסיסט דרש מהעיתונאי לחדול מלכתוב תחת שם זה, בטענה משונה שהוא מפר את זכויות היוצרים של הבסיסט על השם. העיתונאי, מצידו, קיבל סיפור נהדר לטור הבא שלו.

ג'ימי הנדריקס (1985): שבעה מתקליטי הזהב של הגיטריסט המופלא ג'ימי הנדריקס, כולל עבור יצירות כמו ARE YOU EXPERIENCED, נגנבו מביתו של אביו, אל הנדריקס, במהלך פריצה.

ג'רי לי לואיס (1970): אחרי 13 שנות נישואים סוערות, "הקילר" ג'רי לי לואיס התגרש ממיירה גייל בראון. נזכיר כי הנישואים האלה, שהחלו ב-1957, היו שערורייה עולמית כיוון שהיא הייתה בת דודתו, והייתה רק בת 13 כשהם התחתנו (הוא היה בן 22).

יוני רכטר (1951): וקצת כבוד מקומי, בשנת 1951 נולד בתל אביב אחד מעמודי התווך של המוזיקה הישראלית, הפסנתרן, המלחין והזמר יוני רכטר, האיש מאחורי צלילים בלתי נשכחים מלהקת כוורת ועד יצירות המופת שכתב לאריק איינשטיין ולתקליטי סולו שלו. המון מזל טוב!

ב-18 בנובמבר בשנת 1997 נעצר בבריסטול, אנגליה, זמר העבר המצליח והנוצץ, גארי גליטר. הוא נחקר על ידי המשטרה לאחר שחנות מחשבים שבאה לתקן את המחשב שלו מצאה שהוא עמוס בחומרי פורנוגרפיית ילדים. מה קרה עם גליטר? בואו לקרוא...

גארי גליטר (פול פרנסיס גאד) היה אייקון פופ בריטי משנות ה-70, שמפורסם בביגודו המנצנץ, במגפי הפלטפורמה ובפאות לחיים מרשימות. הוא ידע להיטים מנצנצים כשהבולט בהם היה "רוק אנד רול (חלקים 1 ו-2)", שעדיין מושמע באירועי ספורט (באולמות שלא החרימו אותו בעקבות מעשיו).

מאז אותם ימי תהילה נוצצים הוא הפך לעבריין מין רשמי ומשוקץ. נפילתו מחסד החלה עם ההרשעה בבריטניה, על החזקת חומר פורנוגרפי עם ילדים. הוא ריצה תקופת מאסר של ארבעה חודשים ובהמשך טס לקמבודיה כשבשנת 2002 הוא גורש ממדינה זו, אך גורמים בקמבודיה לא ציינו שום פשע ולא הגישו אישומים.

בשנת 2006 הוא נתפס בשדה התעופה הויאטנמי, הו צ'י מין סיטי, כשהוא מנסה לעלות על טיסה לבנגקוק. המשטרה המקומית החרימה את המחשב הנייד שלו, ובו מאות תמונות פורנוגרפיות עם קטינות. הפעם הוא לא הצליח להתחמק והובל לבית המשפט, כשבמשפטו צוטטו עדויות גרפיות של הילדות בנות ה-11 וה-12, שגליטר חיבב אותן יתר על המידה והתעלל בהן מספר פעמים.

"הטיפול בילדים הוא הדאגה לעתידנו. אך מעשיו של גארי גליטר נגדו זאת", אמר השופט חמור הסבר. "הוא התעלל מינית וביצע מעשים מגונים עם ילדים פעמים רבות ובצורה מעוררת חלחלה".

הפרטים הגרפיים שנמסרו שם גררו התנשפויות מהקהל. גליטר לא הראה שום רגש בזמן המשפט, אך כשהורשע, בשנת 2006, הוא צעק בכעס: "לא עשיתי כלום! אני חף מפשע! זו מזימה שתפרו נגדי!". בכך התייחס לצהובונים הבריטיים שהתחקו אחר נוכחותו בויאטנם.

המשטרה הדפה אותו משם וליוותה אותו מחוץ לבניין והיישר אל הכלא. גליטר, שהיה יכול לקבל עד שבע שנים בגין פשעו, קיבל עונש מינימלי של שלוש שנים על ידי בית המשפט. מאוחר יותר הסביר השופט כי בין הגורמים התורמים לעונש הקל יותר היו 2,000 הדולרים ששילם גליטר למשפחת כל נערה כ"פיצוי". באוקטובר 2007 נמסר בתקשורת שהכוכב המושמץ לא יקבל חנינה מהכלא בויאטנם.

על פי קריטריונים שקבע הנשיא נגוין מין טריט, מי שעושה פשעים נגד ילדים אינו כשיר להיות בין כ-10,000 אסירים שיקבלו חנינה או הפחתת עונש בכלא.

גליטר נאלץ לרצות את כל שלוש השנים. בשנת 2008 ניסה גליטר להגיע מתאילנד להונג קונג, אך שם נחסמה כניסתו והוא הוחזר למקום ממנו הגיע. גליטר הבין שאין מנוס ואולץ לחזור לאנגליה ולהירשם שם כעבריין מין, כשצהובון בריטי אחד כינה אותו האיש הכי לא רצוי בעולם.

גליטר הפך סמל לבעיות ארוכות השנים של דרום מזרח אסיה עם פדופיליה וזנות עם ילדים. סגנונו המוחצן, שעזר להפוך אותו לנוכחות בימתית משכנעת בשנות השבעים והשמונים, תרמה לתדמיתו הלא נעימה במקרה זה. זה העביר מסר ברור מאוד למתעללים במין ולמתעללי מין פוטנציאליים, שהם כבר לא יוכלו לברוח בקלות ממדינה אחת בדרום מזרח אסיה למדינה הבאה בתקווה שתהיה להם גישה נוחה לילדים ופטור מעונש.

עד אז היה הטיפול בעניין שם רופף וזה היה גן עדן לפדופילים.

ב-18 בנובמבר בשנת 1971 הופיעה להקת פרוקול הארום הבריטית עם התזמורת הסימפונית של אדמונטון. התוצאה באה עם תקליט נפלא.

תקליט ההופעה של להקת הרוק, פרוקול הארום, עם התזמורת הסימפונית של אדמונטון, יצא באפריל 1972 והוא הקלטה אגדית הלוכדת את הסאונד המובהק של הלהקה בסביבה ייחודית. התקליט, שהוקלט בשנת 1971, אינו כולל את להיטה הגדול ביותר של הלהקה, A WHITER SHADE OF PALE. גם אין בו את להיטה השני, HOMBURG, אך יש בו מוזיקת רוק סימפונית שופרא דשופרא עם סאונד עוצמתי ומלכותי המציג את הכישרון והרבגוניות של הלהקה. מאז הפך התקליט לקלאסיקה ונשאר חביב בקרב מעריצי פרוקול הארום ומוזיקת רוק מתקדם תזמורתית בכלל.

מתי נחשפתי לראשונה לרוק מתקדם שכזה?

בשנות השמונים נהגתי להקשיב באופן קבוע ונלהב לשידורי הרדיו השונים ובעיקר אהבתי להאזין לתוכניות רוק מתקדם ורוק קלאסי שלימדו אותי בכל יום דבר חדש שפער לי את הפה והרחיב את הדמיון שלי אף יותר. זה המקום להביע את דעתי על חשיבות הרדיו כמורה דרך למוזיקת רוק ולא כמדיום שרק משמיע להיטים מז'אנר מוסיקלי זה וזהו. הרדיו שליווה את ימי נעוריי ובגרותי היה רדיו לימודי, עם שלל היצירות והצבעים של אז. עורכי המוזיקה היו מנטורים ולא רק משביעי רצון הקהל. אז מה קרה באחד הימים ההם בעודי מקשיב לרדיו?

יום אחד שמעתי ברדיו, בפעם הראשונה, את השיר CONQUISTADOR של פרוקול הארום. זה היה ביצוע בהופעה חיה עם תזמורת שלמה. הביצוע היה כה חי ומלהיב שלא יכולתי להירגע מזה זמן מה אחרי ההקשבה. הפתיחה האנרגטית עם החצוצרה התרועתית (סוג של מריאצ'י) נשמעה לי כדבר שלא שמעתי כמותו לפני כן.

עד אז הייתי בטוח שפרוקול הארום היא להקה של להיט אחד וזהו. רק אחרי החשיפה לתקליט ההופעה הזה, אי שם בנעוריי, התחלתי לחקור יותר עליה, הרבה לפני בוא האינטרנט כמובן, וגיליתי קטלוג עם תקליטים שלמים מופלאים. את תקליטי פרוקול הארום שלי אז רכשתי בשקיקה ובצמא רב בחנות תקליטים יד שניה בתל אביב. לא אשכח את האכזבה הגדולה מאד שחשתי כששמעתי את גירסת האולפן המקורית של CON QUISTADOR, שנשמעה לי חיוורת ועלובה לעומת היהלום המתוזמר-ספרדי הזה. מאז, אני מאד אוהב גם את זה. ומאז, אני גם אוהב מאד רוק מתקדם ולכן בהרצאות מוסיקה שלי יש גם הרבה מזה.

תקליט ההופעה הוקלט בקנדה, כחלק מסיבוב ההופעות של הלהקה בצפון ארה"ב, והוא סימן שינוי בהרכב הנגנים בלהקה, אם כי הסאונד נשאר נאמן מאד למקור. הנגנים החדשים היו הגיטריסט דייב בול והבסיסט אלן קארטרייט. חברי הלהקה הנוספים היו גארי ברוקר בשירה ופסנתר, בי ג'יי ווילסון בתופים, כריס קופינג באורגן האמונד וצ'מבלו וקית' ריד שכתב את מילות השירים. על הבמה הקנדית ניצבו עימם 52 נגני תזמורת ו-24 זמרי מקהלה.

זה רוק קלאסי עם תזמורת אמיתית!

ניתן לאתר את שיתופי הפעולה הראשונים של להקות רוק עם תזמורות מהמחצית השניה של הסיקסטיז, כאשר כמה מהן החלו להתנסות בשילוב עיבודים תזמורתיים במוזיקה שלהן. הראשונה לעשות כך היא להקת הביטלס, שבשנת 1965 הביאה את להיט הפופ המתוזמר הראשון ושמו YESTERDAY. שנה לאחר מכן היא הרחיבה את העניין ובמקום רביעיית כלי מיתר הגיעה הפעם שמיניית כלי מיתר לאולפני ההקלטה EMI, באבי רואד בלונדון, כדי להקליט את ELEANOR RIGBY. בשנת 1967 כבר נפרץ הסכר והביטלס השתמשה, לראשונה, בתזמורת סימפונית להקלטת A DAY IN THE LIFE.

התקליט הראשון שהציב לכל אורכו להקת רוק עם תזמורת סימפונית היה DAYS OF FUTURE PASSED, של להקת רוק בשם מודי בלוז, שהציג עיבודים תזמורתיים של פיטר נייט ונחשב לנקודת ציון בהתפתחות הרוק התזמורתי. מ אז, המון להקות בחרו גם הן להשתמש במיזוג זה באולפני ההקלטה. בסוף שנות השישים הייתה זו להקת דיפ פרפל שהביאה קונצ'רטו חדש שכתב אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד, ללהקה ולתזמורת. השילוב של שני הכוחות היה הצלחה גדולה, כשבוצע על במת הרויאל אלברט הול בלונדון, בספטמבר 1969. מיד לאחר מכן הייתה זו להקת THE NICE, עם הקלידן והמלחין קית' אמרסון, שהביאה לבמה את יצירתה המתוזמרת ושמה FIVE BRIDGES. עם זאת, היה משהו רענן ביותר עם פרוקול הארום והתזמורת.

תקליט רוק קלאסי שמוקלט בעצבנות

חברי הלהקה היו מאד עצבניים לקראת הקלטת התקליט; ההפקה הזו הייתה מאד יקרה מבחינה כלכלית. מה גם שבכל סיבוב ההופעות הזה נקבע רק ערב אחד עם התזמורת השלמה. לכן ההקלטה בערב הזה הייתה חייבת להיות מושלמת מבחינת ביצוע כי אין לא היו אפשרויות להקליט ביצועים נוספים במקומות אחרים. כולם ידעו שזה הולך להצליח בגדול או להיכשל בענק - אין באמצע. לא פעם נרשמו מתחים גבוהים לקראת הביצוע. קודם כל, ציוד הלהקה עוכב במכס הקנדי והדבר גרם לביטול אפשרות של קיום חזרה גנרלית ראויה עם התזמורת. כמו כן, זמרי המקהלה לא היו אנשים מקצוענים בתחום. הם לא יכלו להגיע לחזרה המוזיקלית, שנערכה כמה שעות לפני המופע, בגלל שכולם עבדו עבודות יומיות בתחומים שונים. כדי להקשות אף יותר, איגוד המוזיקאים הקנדי אסר על הקלטת חזרה תזמורתית שנערכה לפני המופע. הדבר הביא לתיסכול בקרב טכנאי ההקלטה, שלא הייתה להם אפשרות לקיים איזון כלים ושירה (באלאנס) בניחותא. בעיה נוספת הייתה שמיקום הלהקה על הבמה לא איפשר לה לראות את תנועותיו של מנצח התזמורת, לורנס לאונרד, שעמד מאחוריה. בי ג'יי ווילסון המתופף מצא פיתרון מאולתר כששם לידו מראה של מכונית כדי להציץ בה בכל פעם שהיה זקוק לתנועותיו של המנצח.

הגיטריסט דייב בול, שהגיע מבירמינגהם, היה נרגש ועצבני לקראת הקלטת האלבום הראשון שלו עם פרוקול הארום. הוא היה אז רק בן 21 והרגיש שהוא נכנס לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו הגיטריסט הקודם, רובין טראוואר. הוא הגיע להיבחן ללהקה, כשראה בתור עוד 60 גיטריסטים שמייחלים לקבל את הכרטיס פנימה. הוא בחור לנגן באודישן קטע בלוז של בי.בי קינג, פיזר כמה בדיחות והציע לחברי הלהקה הבוחנים לשתות איתו בפאב. זה שבר את הקרח והוא הפך לפורט המיתרים החדש. לא רק בול היה שרוי במתח לקראת ההקלטה כי אם גם חברת התקליטים, שזמן קצר לפני כן ידעה שהלהקה איבדה גיטריסט ענק והנה היא אף דורשת להקליט הופעה מורכבת שכזו.

זו הפעם הראשונה שללהקה אנגלית אי פעם הורשה להקליט עם תזמורת צפון אמריקאית בצפון אמריקה, וזו הפעם הראשונה שתזמורת אדמונטון הקליטה. סערה לא קטנה התעוררה אז בתקשורת המקומית עם הידיעה שמיזם כזה מתרחש באדמונטון - אז עיר של 500 אלף תושבים בצפון אלברטה, שם עדיין מדברים על היום שבו להקת רוק מתקדם אחרת, ג'ת'רו טול הגיעה לעיר. אדמונטון לא נמצאה במסלול סיבובי ההופעות של עולם הרוק. אולם אחד בעיר נמצא מספיק לקונצרט - מבנה לבנים ושיש המתאים יותר להפקה אופראית מאשר להופעה של פרוקול הארום. המושבים היו עם קטיפה אדומה, ומנהל האולם נרתע עד אז מלאפשר למופעי רוק להגיע לשם.

הכרטיסים להופעה נמכרו כולם כבר תריסר ימים מראש, מה שגרם לניסיון מופרך באותו אחר הצהריים לארגן מופע שני אחרי חצות. נגנית בצזמורת התלוננה שהיא לא מצליחה לרכוש כרטיס אפילו לבנה. ספסרי כרטיסים גבו בשטח בין 20 ל-30 דולר לכרטיס!

כך כתב גארי ברוקר ביומנו אז: "16 בנובמבר 1971 - הגענו לאדמונטון, אלברטה, מלוס אנג'לס, קליפורניה בשעה 20:00 שעון מקומי. בשעה 21:00 נכנסנו למלון. חצי שעה לאחר מכן יצאתי מהמלון עם כריס תומאס (מפיק) ובוב הונקה (מהאחראים על התזמורת) כדי להיפגש בפעם הראשונה עם לורנס לאונרד, מנצח התזמורת. מ-9.45 עד 23.15 בדקנו מהירויות של מקצבי השירים עם מר לאונרד בביתו.

23.15 עד 01.15 דיברנו על הקונצרט וזה הסתיים בוויכוח בין לורנס לביני שגרם לו לומר שהוא לא רוצה לעשות את הקונצרט ואני שאומר לו שהוא צריך לא להתערב יותר מדי ולהפריע. כריס תומאס שימש כשופט בתחרות: לורנס היה ילדותי מאד בהתנהגותו. ב-01:30 מגיעים חזרה למלון ודנים עם תומאס על הוויכוח והיבטים אחרים של הקונצרט הקרוב. הלכתי לישון בשעה 4:30 לפנות בוקר (עייף מאוד)".

למחרת ברוקר כתב ביומנו: "יציאה בשעה 9.30 לאודיטוריום לחזרה על התווים עם התזמורת. זה כרוך בתזמורת שמנגנת לאורך כל הפרטיטורה. החזרה איטית, (לא במפתיע) ובסיומה בשעה 13:00, חמישה שירים עדיין לא הושמעו. הפסקת צהריים ובשעה 14:00 חזרה מתוכננת לתזמורת. בינתיים הציוד שלנו מתעכב במכס הקנדי והוא לא צפוי להגיע עד השעה 16:00. אנחנו עוברים שוב על השירים האחרים, כשאני מנגן להם בפסנתר (וגדוד של אנשי הקלטה וסאונד מזמזמים בכל מקום עם 50 מיקרופונים על הבמה וחוטים בכל מקום, זה קדחתני). בשעה 15:30 יש הפסקת קפה ואנחנו מנצלים את זה לבדיקת הקלטת המוקלטת בה אנו מתכוונים להשתמש בהופעה. הציוד הגיע. עדיין יש שירים שלא עברו חזרות. אחד, קונקוויסטדור, אפילו לא הגיע לשלב של חזרה בצורה חלקית. בשעה 17:45 מגיעים חזרה למלון ובשעה 18:15 יוצאים לארוחת ערב בבית פרטי עם פקידים וחברים של התזמורת. בשעה 19:55 יוצאים לאולם לבדוק שוב תפקידי נגינה עם התזמורת. בשעה 23:30 יוצאים מהחזרה של המקהלה למלון. המשך דיון".

התקשורת בין הלהקה לתזמורת לא הייתה קלה. פרוקול הארום דיברה במונחים של סולואים וקטעים בעוד שחברי התזמורת הסכירו תיבות מוזיקליות ונקודות התייחסות על דפי התווים שלהן, מה שחייב את המנצח של התזמורת לתרגם הלוך ושוב בין שני המחנות.

למחרת, יום ההופעה, כתב ברוקר: "קמים בשמונה בבוקר. עוזבים את המלון בתשע לבדיקת סאונד קבוצתית. חזרות בשעה עשר עם תזמורת. בשעה 11:45 הפסקת קפה. בשעה 12:15 מגיעה המקהלה וחזרה מלאה עם כולם בין השעות 12.15 – 13:00. מיד לאחר מכן המשך חזרות עם התזמורת. כל השירים הושמעו כעת לפחות פעם אחת. בשעה 15:15 חוזרים למלון. מגיעים אחר כך לאולם ומחכים במתח עד שמונה בערב. הקונצרט מתחיל".

יצירה ארוכה בצד שלם של תקליט רוק קלאסי

התקליט מכיל רגעים יפים של מוזיקה טהורה. יש פה ביצוע חי ומתוזמר לשיר A SALTY DOG, שהוא לטעמי פסגת הכתיבה של פרוקול הארום, ויש כאן ביצוע חי ליצירה IN HELD TWAS I. למי שלא יודע מה פירוש שם היצירה, ארבע המילים שמרכיבות את השם הן המילים שפותחות ארבעה חלקים שונים ביצירה. כל מילה פותחת חלק אחד.

זה ידוע שגארי ברוקר תיזמר את השיר הפותח, CONQUISTADOR, במהלך הטיסה לקנדה. הנה הצלילים הראשונים של התזמורת, בכתב ידו של ברוקר.

למזלם של חברי הלהקה, ההצלחה הגיעה ובגדול. התקליט הזה הפך ללהיט גדול במכירות בחנויות תקליטים והגיע למקום החמישי במצעד האמריקני. בעטיפה האחורית של התקליט נרשמו גם מילות הסבר של ברוקר...

"בעוד כשלושים דקות דרק יאסוף אותנו כדי לנסוע לאולם, שם ממתין קהל של 3,000 איש עם 52 נגנים, 24 זמרים וגדוד של אנשי סאונד, הקלטות, ברק, במה ואפקטים מיוחדים. לומר שיום וחצי של ההקלטה שלנו עברו בצורה חלקה לא יהיה נכון, ולכן קיימת עצבנות נרגשת במקום ביטחון. הניסיון הקודם של הלהקה (בסטרטפורד, אונטריו 1969) הראה לנו שמוזיקאים סימפוניים נוטים לשמור את המיטב שלהם עד להופעה. על זה אנו מבססים את תקוותינו בשעה מאוחרת זו. מצאנו זמן לנסות את הקלטות האפקטים הקוואדרפוניים שלנו אחר הצהריים; כך שצליל הפיצוץ צריך לזעזע את היסודות. קית' (ריד) אומר לי שהשחפים נשמעים כאילו הם מסתובבים מעל הראש שלך כשאתה באולם.

המקהלה המוגברת צריכה להגיע גם מהבמה וגם מהחלק האחורי של התיאטרון כדי להקיף את הקהל בצליל שלו. הם כן יודעים מה הם עושים וההתלהבות שלהם הפכה למדבקת. הערב, יש לנו הזדמנות לנגן ביחד עם הכלים והקולות שאנחנו מרגישים איתם בבית ואני יודע שאנחנו וכל השאר נהיה במיטבנו".

ובכן, התשואות בסוף ההופעה נמשכו דקות. בינתיים מיהר המפיק כריס תומאס לבמה כדי לומר שצריך לתקן כמה דברים - נגני ההקשה של התזמורת היו לפעמים לא בקצב. אז הלהקה המאושרת הודיעה שתבצע מחדש כמה מהשירים - לטובת ההקלטה וגם כהדרן מתבקש לקהל. הערב הסתיים בניצחון.

פרוקול הארום, שהייתה מעודדת מהנסיון הזה עם תזמורת, חזרה על החווייה בשנת 1972 בהופעה שערכה באולם RAINBOW בלונדון עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית ומקהלה.

באפריל 1972 פורסם בעיתון המוסיקה, דיסק אנד מיוזיק אקו:"הקונצרט היה הצלחה עצומה ועכשיו יש לנו חלק ממנו מוקלט. החברים לא ניסו חומר חדש. 'הסיבה שתמיד נהניתי מהעיבוד היא כי אני באמת מרגיש שתזמורת יכולה להוסיף משהו לסאונד שלנו', אמר גארי ברוקר. 'הייתי קצת מודאג בלילה. החזרות לא צלחו אבל המקום היה מלא באנשים וברור שהיה מאוחר מדי לחזור בנו. הוצאנו על זה 30,000 דולר, וגם אם היינו יוצאים לשם ומפשילים את המכנסיים שלנו, זה היה עולה לנו באותה מידה'.

תזמורת ולהקות רוק פועלות אחרת לגמרי, ברוקר גילה. 'הם רגילים לקרוא ישר מהדפים והם בכלל לא גמישים. אנחנו, לעומת זאת, התקשינו עם זה כך. תזמורות מנגנות רע בחזרות. הן פשוט לא נותנות כלום, בניגוד למוזיקאי רוק שמנסים כל הזמן, מחפשים את המשהו המיוחד הזה. בארי וילסון נהנה בלילה ההוא. אני מכיר אותו הרבה זמן ויודע למה הוא מסוגל, וזה היה מהתיפופים הטובים ביותר ששמעתי אי פעם'..."

ביוני 1972 פרסם עיתון רולינג סטון ביקורת על התקליט: 'אם אתם מחובבי מוזיקת הבוגי או הפ'אנקי - אז פרוקול הארום לא הייתה מעולם חלק מהמנה המוזיקלית שלכם והתקליט הזה לא ישנה את דעתכם. אם אתם מחפשים מוזיקת רוק מאתגרת ומיוחדת - התקליט הזה יהיה הגשמת החלום שלכם. בעוד שגארי ברוקר, המלחין-זמר-פסנתרן, דאג תמיד להציג את פרוקול הארום כלהקה עם מוזיקה דרמטית וציורית - בתקליט זה הוא הצליח להכניס פנימה את התזמורת והמקהלה באופן מושלם למוזיקה שלו. הקול שלו בוקע מהרמקולים החוצה כדבש ניגר. ברוקר הוא אחד הזמרים הגדולים ביותר בעולם הרוק".

בעיתון בילבורד נכתב אז בביקורת: "בתקליט הזה הוכיחה להקת פרוקול הארום שאצלה החיבור עם תזמורת סימפונית לא יוצר דבר יומרני, כמו שקרה בלהקות אחרות".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים