רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-18 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-18 בפברואר (18.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"העבודה שעשיתי על התקליט עם צ'רלי מינגוס הייתה מעניינת מאוד. זה היה תלוי בו. אי אפשר לעשות הרבה כדי להפיג פחדים של אדם אחר; לא היה זה תפקידי לנחם אותו באופן אישי. זו הייתה שותפות מקצועית עם הרבה אהבה. אבל יום אחד התקשרתי אליו ושאלתי: 'מה שלומך, צ'רלס?' – אף פעם לא באמת שאלתי אותו יותר מדי על מחלתו, אבל באותו יום עשיתי זאת. והוא אמר: 'אוי, אני גוסס. חשבתי שאני יודע איך לעשות את זה, אבל עכשיו אני לא בטוח'.

באותו שלב נותרו לי שלושה שירים לסיים, וחשבתי: 'אני רוצה שהוא יהיה באולפן כשאתחיל להקליט אותם. אני רוצה את אישורו. אני רוצה שהוא יאהב את הכיוון שלי'. זו הייתה עמדה ייחודית; אף פעם לא עבדתי עבור מישהו אחר לפני כן. עם זאת, באופן שבו ניגשתי למוזיקה בתקליט, זו הייתה הרבה יותר הגרסה שלי בניחוח ג'אז, כפי שהמוזיקה הוקלטה בסופו של דבר. הוא היה מסורתי יותר במובן מסוים – נגד אלקטרוניקה ונגד אוונגרד. אני מחפשת ליצור מוזיקה אמריקאית מודרנית, אז רק קיוויתי שהוא יאהב את מה שאני עושה. לקחתי את זה למקום שבו אהיה נאמנה לו וגם לעצמי. זה מעולם לא נועד להיות אלבום הנצחה בזמן שעבדנו עליו; אף פעם לא באמת האמנתי לחלוטין שהוא עומד למות. הרוח שלו הייתה כל כך חזקה" (ג'וני מיטשל בשנת 1979)

החתונה הנוצצת של מוריס גיב ולולו! ב-18 בפברואר בשנת 1969 התחתן חבר הבי ג'יז, מוריס גיב בן ה-19, עם הזמרת לולו בת העשרים.

שנת 1969 נפתחה בסערה בעולם הפופ הבריטי, כשמרכז הבמה נתפס על ידי אחד הזוגות הנוצצים ביותר של התקופה.

הסיפור הרומנטי החל כמה חודשים קודם לכן בנסיבות מקצועיות לחלוטין. השניים נפגשו לראשונה מאחורי הקלעים של תוכנית הלהיטים המרכזית TOP OF THE POPS, בזמן שהמתינו לצילומים. המשיכה הייתה מיידית, והחתונה שהגיעה בעקבותיה הפכה לאירוע תקשורתי גרנדיוזי. לא פחות מ-3,000 מעריצים נרגשים הגיעו כדי לנסות ולחזות בזוג המאושר בכנסיית סיינט ג'יימס שבבאקינגהאמשיר. מחוץ לכנסייה שררה המולה כמעט חסרת שליטה, כשהמשטרה ניסתה לפלס דרך עבור המכונית של החתן והכלה. בתוך הכנסייה, האווירה הייתה משפחתית אך יוקרתית. בתפקיד השושבין כיהן האח הגדול, בארי גיב, ובין האורחים שחגגו עם הזוג ניתן היה למצוא את רובין גיב, אחיו התאום של מוריס, ואת קולין פטרסון, מתופף הלהקה.

אך בזמן שהמצלמות הבזיקו בחתונה, מאחורי הקלעים של הבי ג'יס המצב היה רחוק מלהיות חגיגי. הרמוניה קולית אולי הייתה שם, אבל הרמוניה חברתית ממש לא. ארבעה ימים בלבד לפני החתונה, יצא לאור באנגליה תקליטון חדש שגרם לרובין גיב לאבד את שלוותו ולהביע את מורת רוחו בפני התקשורת באופן חסר תקדים. התקליטון כלל את השיר FIRST OF MAY, ויום לאחר שיצא לחנויות, פורסם בעיתון מלודי מייקר כי רובין זועם על הבחירה בו כשיר המרכזי.

רובין לא חסך במילים ואמר לעיתון: "אני לא אוהב את מה שקורה פה. השיר LAMPLIGHT היה צריך להיות השיר המרכזי בתקליטון ולא להידחף לצד השני והמשני שבו. אלך אפילו רחוק מזה ואשלוף החוצה את כל השירים שכתבתי לאלבום הבא שלנו. ככה זה כשהמנהל שלנו, רוברט סטיגווד, עושה את מה שבא לו ולא מוכן לדבר איתי, פנים מול פנים. אני משוכנע שהשיר LAMPLIGHT יכול להיות להיט גדול מאד. מעולם לא טעיתי לגבי שירים בתקליטונים". הכעס היה כה עמוק, שזמן קצר לאחר מכן רובין אכן מימש את איומיו ופרש מהלהקה בטריקת דלת.

השיר FIRST OF MAY נכתב על ידי בארי גיב והוקלט באולפני IBC STUDIOS בלונדון. מדובר בבלדה נוסטלגית שקיבלה את שמה באופן משעשע למדי: התאריך המדובר, אחד במאי, היה יום הולדתו של הכלב של בארי, ברנבי. למרות יופיו של השיר, הוא הפך לסלע המחלוקת שפירק את ההרכב באותה עת, כיוון שרובין הרגיש שההפקה והמנהל רוברט סטיגווד מעדיפים את הקול של בארי על פניו. מנגד, השיר LAMPLIGHT, שרובין כה העריך, היה אמור להיות גולת הכותרת של האלבום הכפול ODESSA. השיר התאפיין באווירה צרפתית ייחודית ובשימוש במקהלה, ורובין האמין בכל ליבו שזהו השיר שיכבוש את המצעדים.

ומה עלה בגורל הזוג הנשוי שחגג בבאקינגהאמשיר? ובכן, הפופ והזוהר לא הצליחו להחזיק את הבית לאורך זמן. הנישואים שרדו ארבע שנים בלבד והסתיימו בגירושין בשנת 1973. שנים לאחר מכן, מוריס גיב סיפק הסבר כנה ומפתיע למדי למניעיו, כשציין כי הוא לא באמת נמשך אליה אך היא כבשה אותו בשמחת החיים שלה. אאוץ'.

גם לולו לא נשארה חייבת ובמבט לאחור על השנים ההן היא סיפרה בראיונות: "לא היינו צריכים להתחתן. היינו צריכים לפתח רומן, לסיים אותו ולהמשיך הלאה. אני זו שהחליטה לסיים את הנישואים והוא מאד נפגע מזה. כנראה שלא ממש התאהבתי בו אלא התאהבתי בתחושת ההתאהבות". בסופו של דבר, היום ההוא בפברואר נותר כזיכרון מתוק של תקופה שבה כוכבי פופ התחתנו כמו מלכים, גם אם הכתר נפל די מהר.

גילמור משתלט על המסך: הגיטריסט החדש של פינק פלויד עושה נעים בעיניים ובאוזניים. ב-18 בפברואר בשנת 1968 הצטלם הגיטריסט דייויד גילמור בפעם הראשונה עם להקת פינק פלויד לתוכנית טלוויזיה. ביום זה החל סיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה עם הגיטריסט החדש.

הגיטריסט הצעיר והמבטיח הצטלם ביום הזה בפעם הראשונה עם להקת פינק פלויד לתוכנית טלוויזיה, ובכך סימן את תחילתו של עידן חדש. זה לא היה סתם צילום חטוף, אלא יריית הפתיחה לסיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה עם הגיטריסט החדש שנכנס לנעליים הגדולות של מייסד הלהקה שהפך לקורבן אל.אס.די, סיד בארט.

החבורה המוכשרת התמקמה באולפן הטלוויזיה BRT-TV ששכן בבניין תיאטרון אמריקאנאס בבלגיה. שם, בין האורות המנצנצים למצלמות הכבדות, הם צילמו קליפים שיווקיים שנועדו להפיל את הלסתות של הצופים המקומיים. הלהקה ביצעה בתוך האולפן את השירים ASTRONOMY DOMINE, SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN, APPLES AND ORANGES והשיר המורכב CORPORAL CLEGG.

בנוסף, השירים PAINTBOX, SCARECROW והלהיט הגדול SEE EMILY PLAY – צולמו באוויר הפתוח של פארק הייסל. חברי פינק פלויד הפגינו שם כישורי משחק משעשעים כשביצעו תזמורת בצורת על פלייבק קיים מול הטבע הבלגי. הקליפ של APPLES AND ORANGES שודר בנפרד משאר הקליפים שצולמו באותו יום. כדי לחתום את האירוע בסטייל, בסיום התוכנית, שבמהלכה הוצג בטעות שם הלהקה כ-PINK FLOID, שודר גם קליפ ויזואלי ובו תמונות מתחלפות על רקע צלילי השיר שחותם את תקליטה הראשון של הלהקה, BIKE. זה היה יום עמוס, צבעוני (אהמ... הקליפים היו בשחור-לבן) ומלא בגיטרות, שהוכיח לכולם שדייויד גילמור כאן כדי להישאר ולהפוך תקליטים רבים של הלהקה, משם והלאה, לחוויה מיוחדת.

אלביס מופתע ותוקף על הבמה! ב-18 בפברואר בשנת 1973 הופיע אלביס פרסלי בלאס וגאס כשלקראת סוף המופע עלו ארבעה מהקהל לבמה במטרה ללחוץ את ידו. הוא חשב שהם באים לתקוף אותו.

כאשר עלו המעריצים לבמה, רצו לעברם כמה שומרים והבסיסט שלו, ג'רי שף, שמטרתם הייתה להגן על מעסיקם. אלביס לא היסס והדף אחד מהם בחזרה לקהל. כשהסדר הושב על כנו, פנה אלביס לקהל ואמר: "אני מצטער, גבירותיי ורבותיי... אני מצטער שלא שברתי לו את המפרקת הארורה שלו. על זה אני מצטער". למרות שלמחרת הובהר כי ארבעת האנשים פשוט רצו להביע את אהבתם, אלביס היה משוכנע כי הסתתר דבר מה נוסף מאחורי התנהגותם, וכי הם נשלחו על ידי המאהב של אשתו, פרסיליה. אותו מאהב, מייק סטון, היה לפני כן מאמן הקראטה שלו, וכעת אלביס האשים אותו בפירוק נישואיו ובניסיון לקחת ממנו את בתם המשותפת, ליסה מארי.

למחרת המופע הביע אלביס בפני קרוביו את רצונו להרוג את סטון, ורק כעבור כמה ימים הצליח להירגע.

בעיתון THE ASSOCIATED PRESS פורסם ארבעה ימים לאחר מכן: "אלביס פרסלי זכה למחיאות כפיים סוערות במהלך הופעה כאן – אך לא בזכות השירה שלו. פרסלי היה על הבמה במלון הילטון בלאס וגאס כשארבעה גברים טיפסו מתוך קהל של 1,750 איש וקטעו את המופע. דובר המלון מסר שפרסלי השתמש בתנועות דמויות קראטה כדי להפיל את אחד הגברים מהבמה. חבר להקה התעמת עם אחר, והשניים הנותרים עזבו במהירות. הקהל מחא כפיים. הגברים עוכבו לחקירה בעוון שכרות, אך סגני השריף של מחוז קלארק אמרו כי פרסלי לא הגיש תלונה. לא דווח על נפגעים".

אחד משומרי הראש של אלביס כתב בספר ELVIS WHAT HAPPENED, שבו חשף לקראת מותו פרטים לא נעימים ממה שקרה מאחורי הקלעים: "הייתה תקרית על הבמה בלאס וגאס. זה היה בלילה של השמונה עשר בפברואר. אלביס היה באמצע ההופעה שלו במלון 'אינטרנשיונל', ופתאום הבחור הזה, שישב בשורות הראשונות, קפץ אל הבמה. מעיל היה כרוך סביב זרועו ולא ידענו מה קורה; חששנו שאולי מוחבא שם אקדח. בכל מקרה, הוא רץ לעבר אלביס מצד שמאל של הבמה. רד תפס אותו בחניקה וגרר אותו לעבר המאבטחים. בינתיים, אחד מחבריו של הבחור זינק גם הוא אל הבמה, ואז כולנו עלינו לשם וזה הפך לקטטה גדולה. בחור אחד קפץ מהבמה לשולחן, וכוסות וכלים נשברו. אלביס, בינתיים, קיפץ על הבמה ובעט באוויר בעיטות קראטה. הוא לא נגע באף אחד, רק בעט באוויר. כשהרוחות נרגעו, אלביס אמר לקהל שהוא היה צריך לשבור את הצווארים הארורים שלהם. הקהל הריע וזה נגמר. אבל אחרי ההופעה, אלביס ניגש אלינו ואמר שהחבר'ה שגרמו לצרות נשלחו על ידי מייק סטון כדי לחבל בהופעה שלו. אלביס היה משוכנע שהאיש שנשלח על ידי מייק הוא מומחה לקראטה. הוא ביקש מאיתנו להכות את מייק סטון. הוא היה משוכנע לחלוטין שמייק תכנן להרוס אותו, וזה היה מגוחך. למען האמת, אני לא חושב שמייק בכלל הקדיש לאלביס מחשבה רצינית".

כשהביטלס עושים קופה וגורפים פרסים בזמן שהם נחים על זרי הדפנה. ב-18 בפברואר בשנת 1967 דיווח ועיתון DISC על הביטלס שזכו בפרס בקרב קוראי העיתון.

ב-18 בפברואר 1967, כאשר העיתון הבריטי DISC יצא לדוכנים, המעריצים גילו שוב את מה שכולם כבר ידעו: ארבעת המופלאים מליברפול נשארו השליטים הבלתי מעורערים של עולם הפופ. בסקר קוראים רחב היקף, הוכרזה הלהקה כלהקה הטובה בעולם, והתקליט האחרון שלהם, REVOLVER, קטף את תואר התקליט הטוב ביותר.

פול מקרטני, שלרוב ידע לשלוף תגובה שנונה מהשרוול, הגיב לתוצאות בציניות האופיינית לו ואמר: "אני עדיין מנסה לעכל את ההפתעה שדייב קלארק לא הפיל אותנו עדיין מהפסגה. זה תמיד כיף לנצח". הניצחון הזה היה מתוק במיוחד בהתחשב בכך שבמהלך שנת 1966 החבורה כמעט ולא נראתה על הבמות בבריטניה, אך כוח המשיכה שלה המשיך לספק לה אוויר פסגות דחוס ואיכותי.

בתוך הלהקה המצב היה ברור: השלב של הצרחות בכיכרות הסתיים. מקרטני הסביר לעיתון את ההחלטה להפסיק להופיע: "אני לא מסכים עם אנשים שטוענים שאנו שוגים בכך שהחלטנו לא להופיע יותר. קשה לאנשים להבין כמה זה היה קשה לנו. זה לא אומר שלא נופיע יותר שוב, אבל כרגע אין לנו את האפשרות להרים מופע שיתאים לצרכים שלנו. אם נוכל לעשות ארבע צלחות מעופפות שינחיתו אותנו מיד בכל מקום, אז זה יהיה אפשרי".

גם רינגו סטאר, המתופף עם החיוך הנצחי, שיתף בתחושותיו לגבי הקושי לנוע במרחב הציבורי ללא גדודי מעריצים בעקבותיו. הוא סיפר כי "יש לנו קושי רב מאד לנוע ממקום למקום. העולם יודע מיד מה עשינו, היכן היינו ויש תמונות בכל מקום איתנו. כבר התרגלתי לזה אבל לפני כמה שנים פחדתי מאד להזדקן וכל הזמן תהיתי לקראת מה אני הולך ומה נעשה, הביטלס, בעוד תשע שנים. אבל התבגרנו מאז ולמדנו לחיות עם זה. אני חי את העכשיו".

ובדיוק שנתיים לפני אותו דיווח מלהיב, ב-18 בפברואר 1965, הביטלס עשו צעד שהפך אותם רשמית לאנשי עסקים מן המניין. חברת הוצאת השירים שלהם, NORTHERN SONGS, הונפקה בבורסה לניירות ערך. לפני המהלך הזה, החברה הייתה בבעלותם המשותפת של ג'ון לנון, פול מקרטני, מנהל הלהקה בריאן אפשטיין והמו"ל דיק ג'יימס. באותו יום היסטורי, 1,170,000 מניות מתוך חמישה מיליון הועמדו לרשות הציבור הרחב.

הסיבה למהלך הפיננסי הזה לא הייתה רק רצון להתעשר, אלא ניסיון נואש להקל על נטל המס הכבד שרבץ על לנון ומקרטני. בעקבות ההצלחה העצומה בשנים 1963 ו-1964, השניים מצאו את עצמם משלמים מס בשיעור מטורף של 83 אחוזים.

חלוקת המניות הפנימית הראתה מי באמת מחזיק במושכות: לנון ומקרטני שמרו על 750,000 מניות כל אחד. חברת NEMS של בריאן אפשטיין שלטה ב-375,000 מניות, בעוד ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר נאלצו להסתפק ב-40,000 מניות בלבד לכל אחד. דיק ג'יימס ושותפו העסקי צ'רלס סילבר שמרו על נתח משמעותי של 937,500 מניות כל אחד.

המשקיעים שהיו מעוניינים לקחת חלק בהצלחה נדרשו לרכוש מינימום של 200 מניות לפי שווי של 39 פאונד למניה. המחיר הזה הציב את המניות הרחק מהישג ידם של רוב המעריצים הצעירים. למרות שעם פתיחת המסחר המחיר צלל בחדות אל מתחת לשישה שילינג, תוך זמן קצר הוא התאושש והכפיל את סכום הפתיחה, מה שהוכיח שהשירים של הביטלס הם סחורה לוהטת לא רק במצעדים אלא גם בבורסה.

הצעד הזה התברר בהמשך כבעל השלכות מרחיקות לכת, והוביל לכך שלנון ומקרטני איבדו את השליטה על זכויות השירים שהם כתבו יחד. את כל הסיפור המלא והמרתק על איך זה קרה (כולל פרטי מידע נדירים שיפילו לסתות), לצד פרטים נוספים על ההיסטוריה המופלאה של הלהקה, אפשר למצוא בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

הנשיקה הראשונה של להקת קיס! ב-18 בפברואר בשנת 1974 יצא תקליט הבכורה של להקת KISS. זו היא הנשיקה הראשונה הראשונה של החברים פול סטנלי, ג'ין סימונס, אייס פרלי ופיטר כריס.

המתופף, פיטר כריס, כתב בספרו: "ב-10 באוקטובר 1973 נכנסנו לאולפני בל סאונד כדי להקליט את אלבומנו הראשון. שכרנו את קני קרנר וריצ'י ווייז כמפיקים, צעד שמבחינתי היה מביך. הרי הקלטנו דמו פצצתי עם אדי קריימר, אז למה לא השתמשנו בו כמפיק? בזמנו לא ידעתי זאת, אבל לשני אלו היה עבר רחוק עם נשיא חברת התקליטים שלנו, קזבלנקה. הם ניגנו בלהקה שהקליטה עבור ניל והמשיכו להפיק עבורו, וכך הם קיבלו את העבודה. מאוד אהבתי את קני, אבל ריצ'י ואני לא הסתדרנו בכלל. הוא היה החנפן הכי גדול שראיתי מעודי. 'אתה צודק, ג'ין. אתה צודק, פול'. זה היה מעורר בחילה.

השקעתי את כל הלב והנשמה בכל מה שניגנתי בסשנים האלו. וורן דיואי, טכנאי ההקלטה, ואני עברנו על מאות תופי סנר בניסיון להשיג צליל תופים גדול באמת. כשסיימתי להקליט את ערוצי התופים עזבתי את האולפן – החלק שלי הסתיים, אלא אם כן נדרשתי לשיר או לבצע הרמוניות. אך כשנכנסתי לפגישת ההאזנה, הייתי המום. תפקידם של קרנר וווייז היה ללכוד את האנרגיה של ההופעה החיה לתוך התקליט, אבל זה פשוט לא היה שם. הם גרמו לנו להישמע כמו להקת פופ. שנאתי את הדרך שבה הם טיפלו בסאונד של התופים. לטעמי, היו לנו שירים נהדרים, יצירות מופת אפילו – והם גרמו להם להישמע צולעים. הכוח, האנרגיה והעוצמה של הלהקה הוקהו. כולנו היינו מאוכזבים מאוד".

הזמר-גיטריסט פול סטנלי בספרו: "עדיין היה לי הרבה מה ללמוד – איך לשיר מול המיקרופון, מתי להתקרב אליו ומתי להתרחק. אבל חלק ממה שמהפוך אלבום ראשון לכל כך תוסס וחיוני הוא העובדה שהמוזיקאים הם בדרך כלל רק 'גורים' ירוקים. זה בהחלט היה נכון לגבינו; הייתי רק בן עשרים ואחת. כשזה הגיע להאזנה למוזיקה שלנו בציוד אולפני, העובדה שאני חירש באוזן אחת לא השפיעה – כך תמיד שמעתי מוזיקה, ולחוסר היכולת שלי לשמוע בסטריאו לא הייתה השפעה על מה שעשיתי או חשבתי, כי זו הדרך שבה תמיד חוויתי דברים. הדבר היחיד ששמתי לב אליו במיקסים היה שמצאתי את עצמי יושב מעט ימינה מהמרכז. ישבתי שם כדי לפצות על השמיעה בלי לחשוב על זה בכלל. זה לא אומר ששמעתי בסטריאו, אבל זה יצר איזון. בכל פעם שהייתי בין שני רמקולים, עברתי לנקודה שבה הסאונד היה אופטימלי עבורי; אם הרמתי את מבטי, תמיד נטיתי ימינה.

בצהריים הוגשו באולפן כריכים נהדרים. זה היה מדהים. כל זה וגם אוכל בחינם? לא היה לנו מושג שכל ההטבות האלו נרשמו כחוב בחשבון ההקלטה שלנו מול חברת התקליטים. כל מה שחשבתי עליו היה: אנחנו באולפן, מקליטים שירים שכתבנו, חיים את החלום ואוכלים טוב – מה יכול להיות טוב יותר?

לא חשבתי שלתופים היה את אותו הכוח ששמעתי בתקליטים של הלהקות הבריטיות להן האזנתי אז. זה נבע בעיקר מהאופן שבו האלבום הונדס. טכנאי הקלטה מהאסכולה הישנה לא האמינו שמותר לדחוף את עוצמת הקול (הווליום) כל כך גבוה באולפן. הם חשבו שזה לא תקין – המטרה שלהם הייתה להימנע מדיסטורשן (עיוות צליל) ולא להגזים. קני וריצ'י השתייכו לאסכולה הזו, וזה השפיע על ההקלטות. הלוואי שהיה לנו מישהו שהיה מודע למה שקורה בעולם העכשווי של הז'אנר שבו פעלנו. אבל לא היה לנו, ולכן התקליט יצא מעט 'שטוח'. הגיטרות נשמעו רזות וקווי הבס של ג'ין הלכו לאיבוד.

בכל ערב יצאנו מהאולפן עם תחושת הישג אדירה. אמרנו לילה טוב ונתראה מחר, ואז חזרנו איש איש לבית הוריו – מלבד פיטר, שהיה נשוי וגר עם אשתו. סיימנו תשעה שירים. היה לנו אלבום בכורה, והמחלקה לאמנות בקזבלנקה שאלה אם צריך לעצב מחדש את הלוגו כדי שכל אות S תהיה באותו רוחב ובמקביליות מוחלטת. 'זה מה שהביא אותנו עד כאן', אמרתי להם, 'אל תיגעו בזה'..."

והביקורות הראשונות? במגזין רולינג סטון נכתב אז: "זוהי להקה מרגשת מניו יורק, בעלת הופעה בימתית מלאת דמיון ואלבום חדש ומהודק. המוזיקה קשוחה – הם מכנים זאת 'רעם' – ולאורך הסערה החשמלית שלהם ניכרת אמנות מוצקה. גיטרת הקצב של פול סטנלי היא כוכבת האירוע, כשהיא נובחת אקורדים גסים המהווים את הבסיס לחומרי הלהקה. ג'ין סימונס מספק מימד נוסף עם קווי בס קולחים (במיוחד ב-קולד ג'ין) ופיטר כריס תורם תיפוף מרשים המזכיר בעוצמתו ובמיומנותו את קית' מון. זהו אלבום יוצא דופן שיכול היה להיות טוב עוד יותר לו הלהקה הייתה מצליחה להעביר לאולפן יותר מהסאונד של ההופעה החיה. על הבמה הם ממטירים זעם בנוסח בלאק סאבאת', אך בתקליט הם נשמעים כמו הכלאה בין דיפ פרפל לאחים דובי".

לעומת זאת, בעיתון המוזיקה CIRCUS היו פחות סלחניים: "הם מתלבשים כמו דמויות דחויות של וולט דיסני (אחד מהם נראה כמו מיקי מאוס שעבר מוטציה), הם מנצנצים יותר מכל רוקר אחר ובאים מאותה עיר שהולידה את הניו יורק דולס. פיו! הם מנגנים רוק, הם מנגנים חזק, ובאופן מפתיע – הם לא עד כדי כך גרועים. פשוט לא ממש מרשימים".

והנה האסון במסיבה של "האחים וורנר". חברת התקליטים האחים וורנר, שהפיצה את קזבלנקה, שותפה הייתה לתחושת חוסר ההתרשמות. במסיבת קוקטייל של החברה עלתה לפתע לבמה להקה מאופרת בכבדות שנתנה הופעת רוק מרעישה. ניל בוגארט היה ידוע בהימוריו, ולהביא את קיס לאירוע כזה היה הימור נועז במיוחד. המסיבה עוצבה בסגנון הסרט "קזבלנקה", ולהקת קיס הייתה כמו מלפפון חמוץ שנדחף לתוך עוגת שמנת. פול סטנלי נזכר: "הלייבל הטיס אותנו ללוס אנג'לס בתנאים מפוארים. הכלכלה הייתה בשפל, וניל הוציא הון על מסיבה. הוא הבין בתיאטרון וזה היה אירוע תיאטרלי מופלא. הוא ידע איך למשוך את תשומת לב התקשורת. בעולם הרוק'נ'רול היית חייב להיות ראוותני, וניל התאים לזה מאוד".

עם חומת מגברי מרשאל שהפציצה בסאונד מחריש אוזניים, קיס הציגה מחזה פראי. נציגי האחים וורנר נותרו המומים מהמוזיקה ומהמראה. גם אליס קופר נכח שם וראה כיצד לוקחים את התיאטרליות שלו צעד אחד קדימה. הוא פלט בתדהמה: "מה שהם צריכים זה גימיק". הקהל הנוצץ לא ידע איך לעכל את התופעה.

ג'ין סימונס: "עד השיר השלישי האולם היה מלא בעשן מהפצצות שלנו. אנשים השתעלו וברחו".

פול סטנלי: "ברגע שהתחלנו לנגן, האולם התרוקן. זה הראה שאנחנו להקה של האנשים הפשוטים, לא של האליטיסטים".

ג'ין סימונס: "כן, זה היה אסון".

וקבלו את העימות על האיפור והעטיפה האייקונית. בסוף 1973 ביקשו נציגי האחים וורנר מניל בוגארט: "תוכל לבקש מהם להוריד את האיפור? אנחנו לא מאמינים בזה". בוגארט העביר את הבקשה ללהקה, אך כששאלו לדעתו, השיב בנחרצות: "אני חושב שקיס לא תשתנה עבור אף אחד!". הלהקה המשיכה לעורר הדים. בתוכנית של מייק דאגלס, הכריז ג'ין סימונס שהוא "הרוע בהתגלמותו". הקומיקאית טוטי פילדס הגיבה בהומור: "זה לא יהיה מצחיק אם נגלה שהוא סתם בחור יהודי נחמד מתחת לאיפור?". סימונס השיב "אם רק היית יודעת", ופילדס ענתה: "אני יודעת, אי אפשר להסתיר את צורת האף שלך...".

עטיפת האלבום, שצולמה על ידי ג'ואל ברודסקי (שצילם גם את הדלתות), נועדה להזכיר את האלבום השני של הביטלס. ברודסקי לא הבין את הקונספט וחשב שהם ליצנים. הוא אף הציע להציב בלונים ואפי ליצן מגומי בסט. פול סטנלי נזכר: "היינו המומים. אמרנו לו – אנחנו רציניים, אנחנו לא ליצנים. עבורנו זו לא הייתה בדיחה, זו הייתה דת. מסע צלב".

אייס פרלי מסכם בספרו: "ניל בוגארט האמין בנו, אבל אפילו הוא תהה אם הלכנו רחוק מדי עם האיפור. הוא שאל אותנו שוב ושוב אם אנחנו בטוחים. היינו בטוחים. התחפושות כבר הפכו מעור לספנדקס, ונעלי הספורט הוחלפו בפלטפורמות. לא הייתה דרך חזרה. אם רצית את קיס, קיבלת את כל החבילה".

האם הלהיט החדש של להקת כנפיים נולד באורווה או במלונה? ב-18 בפברואר בשנת 1974 יצא באנגליה תקליטון חדש ללהקת כנפיים ובו השיר JET.

השיר, שקנה לו אחיזה בלבבות המעריצים עוד לפני כן כרצועה השנייה בתקליט הנפלא BAND ON THE RUN, נבחר להיות התקליטון הבריטי והאמריקאי הראשון שפרץ מתוך אותו תקליט מצליח. בעוד המנגינה כבשה את תחנות הרדיו, השאלה שנותרה פתוחה הייתה - מה בדיוק הניע את פול מקרטני לכתוב את המילים הללו? מתברר ששם השיר נוצר בהשראת שמו של סוס פוני קטן שחי בחוותו של פול בסקוטלנד, אך לאורך השנים הסיפור הזה זכה לגרסאות מבלבלות לא פחות מהקצב המהיר של השיר.

מבקרי מוזיקה רבים באותה תקופה דיווחו בביטחון מלא כי כותרת השיר נוצרה בכלל בהשראת כלב הלברדור של מקרטני שנשא את אותו השם. מקרטני עצמו לא מיהר להכחיש ואף ביסס את הטענה הזו באריכות: "יש לנו גור לברדור מהמלטה של כלבה שרכשנו בחנות חיות קטנה. היא הייתה מעט פראית ולא הסכימה להישאר סגורה בבית. למרות שהבית שלנו בלונדון מוקף בחומה גבוהה, היא תמיד נהגה לקפוץ מעליה ולצאת 'לבלות' בעיר. כנראה שבאחד משיטוטיה היא פגשה לברדור שחור וגדול, כי יום אחד היא חזרה הביתה בהיריון. היא המליטה שבעה גורי לברדור שחורים ומושלמים, ולמרות שהיא עצמה בכלל בהירה, הגורים יצאו כהים – מה שאישר את המחשבה שלנו לגבי האב המסתורי. ג'ט היה אחד מאותם גורים".

עניין הכלב בשם ג'ט זכה לאישור נוסף בראיון שהעניק פול לרשת ה-BBC בשנת 1978, אולם ככל שחלפו השנים, הזיכרון של פול החל לנדוד למחוזות אחרים. שנים לאחר מכן, הוא הצהיר כי ג'ט הוא בכלל שמו של סוס פוני שהיה בבעלותו. הבלבול הזה רק הוכיח את מה שחוקרי מוזיקה טענו תמיד - מקרטני הוא מוזיקאי מעולה, אבל אי אפשר להסתמך עליו בענייני פרטי מידע ברורים. הוא אף הסגיר זאת בכנות בספרו כאשר כתב: "אני ממציא כל כך הרבה דברים. זה אומר לי משהו כשאני עושה את זה, וזה אומר משהו לקונה התקליטים, אבל אם מבקשים ממני לנתח את זה, אני לא באמת יכול להסביר מה זה".

בשנת 2017 הציג מקרטני זווית חדשה בנוגע לשיר המדובר: "אי אפשר לדעת מניין יגיעו רעיונות; במקרה קראנו לגור השחור הקטן הזה ג'ט. שוב חיפשתי רעיון, וחשבנו שזו מילה טובה – ג'ט. אז כתבתי את השיר בהשראת השם, ולא על הגור עצמו. הכתיבה התבססה במידת מה על חוויותיי מנישואיי ללינדה. אבא שלה היה מעט מיושן ונרתעתי ממנו, כנראה באשמתי לא פחות מאשר באשמתו. אלו היו למעשה החוויות שלי בתרגום חופשי. אני אף פעם לא כותב שיר עם המילים המתארות בדיוק את מה שקרה בפועל, כי אז זה נשמע כמו דיווח חדשותי: 'הו לינדה, הלכתי לראות את אבא שלך והוא היה מאיים'. זה קצת משעמם. לכן אני מסווה את המציאות ומעצב אותה לכדי שיר – משהו שאפשר לשיר בהנאה".

כן, המייג'ור המוזכר במילים בשיר הוא למעשה אביה של לינדה, לי איסטמן, שהיה עורך דין קשוח ובעל השפעה. פול הרגיש צורך עז להוכיח את עצמו מולו, והמתח הזה תורגם לצלילי רוק עוצמתיים. והמילה SUFFRAGETTE? היא נזרקה לשיר פשוט כי פול אהב את הצליל שלה, אולי בהשראת השיר של דייוויד בואי מהתקליט על זיגי סטארדאסט?

בשנת 2018 חזר מקרטני לגרסת "סוס הפוני" בתיאור ציורי במיוחד: "הייתי במצב רוח לכתיבת שירים כששהיתי בסקוטלנד. פשוט חשבתי לעצמי – אוקיי, אני חייב לנסות לכתוב שיר. במקרה היה לנו בחווה סוס פוני קטן שקראו לו ג'ט. לקחתי את הגיטרה, עליתי במעלה הגבעה ומצאתי לעצמי פינה בלב הטבע; התיישבתי שם והתחלתי להמציא שיר. אני לא יודע מאיפה הגיעו כל המילים. כלומר, אני יודע מאיפה הגיע השם 'ג'ט' – פשוט אהבתי אותו. המילים הן כנראה עליי ועל חמי; על הימים הראשונים של הנישואין, כשהחם שלך הוא סוג של מטרד. הוא כנראה 'המייג'ור' (הרב-סרן) שבשיר, אבל זה רק שיר, אז אתה פשוט מעבד את הדברים בדרכך שלך".

ההקלטה עצמה הייתה הרפתקה מסוכנת לא פחות מהמילים. פול החליט לצאת מאנגליה וחיפש יעד אקזוטי ברשימות של חברת EMI. בין סין לריו דה ז'נרו, הוא בחר בלאגוס שבניגריה בגלל אהבתו למקצבים אפריקאיים. מה שהוא לא ידע זה שהאולפן יהיה בסיסי ופרימיטיבי לחלוטין. הלהקה, שצומצמה לשלישייה בלבד (פול, לינדה ודני ליין) לאחר ששני חברים פרשו רגע לפני הטיסה, נאלצה לבנות בעצמה באולפן תאי קול מאולתרים. במהלך השהות בניגריה, פול ולינדה אף נשדדו באיומי סכין, והשודדים לקחו איתם את הדמואים המקוריים של השירים, מה שאילץ את פול לשחזר הכל מהזיכרון.

למרות כל הקשיים, JET הפך לאחד השירים האהובים ביותר בהופעות של להקת כנפיים. מקרטני סיכם את החוויה האפריקאית בצורה חיובית למדי: "אהבתי את ההיבט הפרימיטיבי של זה והשהייה באפריקה הייתה חוויה די מעניינת". אז האם ג'ט זה כלב או סוס? אם תציצו בתמונות שפול בחר לכלול בספר השירים שלו THE LYRICS, תוכלו לראות את האמת המצולמת ולקבל את התשובה הסופית והנכונה.

המופע המחשמל (לרעה) של להקת קרוואן. ב-18 בפברואר בשנת 1969 התחשמל על במת מועדון MARQUEE הלונדוני גיטריסט להקת קאראוואן, פיי הייסטינגס. באותו יום חיממה הלהקה הפרוגרסיבית הזו את להקת GUN.

זה היה אמור להיות עוד ערב שגרתי של פסיכדליה רכה וצלילי קנטרברי במועדון מארקי ברחוב וורדור 90 בלונדון, אבל הקהל קיבל הופעה שהיא הרבה יותר... מחשמלת. להקת קרוואן הגיעה לחמם את להקת GUN, שבאותה תקופה חרכה את המצעדים עם הלהיט RACE WITH THE DEVIL. באופן אירוני למדי, נראה שהשטן החליט לקפוץ לביקור דווקא על הבמה של להקת החימום.

הערב התחיל בציפייה גדולה. מועדון מארקי היה באותם ימים המקום הנכון להיות בו, מוקד עלייה לרגל שבו צמחו הרכבים חשובים. באותו ערב גורלי, פיי הייסטינגס, הגיטריסט והסולן של קרוואן, עמד במרכזו של אירוע שהפך לשיחת היום בעיר. בעיתון מלודי מייקר דווח על הדרמה בזמן אמת: "שלושת החברים האחרים בלהקה עזבו את כלי הנגינה שלהם ורצו לעזור לו, כשהוא נפל מול 500 צופים. המתופף, ריצ'רד קוגלאן, שביקש להוריד מהייסטינגס את הגיטרה שלו, קיבל גם הוא זרם חשמלי".

התקלה הטכנית שהובילה לאסון הייתה שילוב של מזל רע וביצוע לקוי. פיי הייסטינגס שחזר את רגעי האימה: "כשהכנו את הכלים על הבמה לקראת ההופעה, שמעתי שמהמגברים יוצא צליל המהום לא נעים. אז מישהו החליט לנתק את ההארקה מהמגברים וכשעליתי לבמה, לא שמתי לב שאחד מחוטי ההארקה המנותקים נגע בחוט חשמל שכן היה פעיל. חיברתי את הגיטרה שלי למגבר ועפתי כשגופי נוחת על הכבל החשמלי! אני זוכר ששמעתי צעקות בקהל. למזלי, דייב סינקלייר האורגניסט מיהר לכבות את הזרם הראשי של הבמה".

בסיסט הלהקה, ריצ'רד סינקלייר, שראה הכל מקרוב, סיפק תיאור ציורי ומפחיד לא פחות: "פיי ניגש למיקרופון ואחז בו כדי להגיד שלום לאנשים בקהל. הוא לא הספיק להגיד את המילה 'שלום' והוא עף לאחור, למערכת התופים, כשמסביבו ניצוצות רבים. כמו הנורה הכי גדולה שראיתי בחיי".

הייסטינגס איבד את הכרתו למשך דקה והובהל מיד לאחר מכן לבית החולים. למרות שהמצב נראה בכי רע, הגיטריסט התגלה כקשוח במיוחד וסיפר מאוחר יותר: "חוץ מתחושת הלם הייתי בסדר. הרופאים אמרו שאני יכול לחזור למועדון, ללגום משהו ולעלות להופעה השניה שנקבעה לנו באותו ערב. אבל כשחזרתי למועדון, היחצ"ן שלנו כבר הספיק ליידע את התקשורת בעניין ההתחשמלות ואסר עליי לעלות לבמה, מחשש שזה יהרוס את הסיפור הטוב. גם כך לא יכולתי לנגן, כי ראיתי שכל המיתרים בגיטרה שלי נמסו". למרבה המזל, הוא נשאר בחיים כדי להמשיך לנגן, ורק המיתרים של הגיטרה שילמו את המחיר הסופי.

ב-18 בפברואר בשנת 1987 הופיעה להקת החונקים בסינרמה בתל אביב.

הקהל הישראלי, שבאותן שנים עוד ניסה להבין אם הוא מעדיף פופ מתקתק או פאנק בועט, קיבל מנה גדושה של אנרגיה בריטית משובחת בערב שהפך לשיחת היום במסדרונות חנויות התקליטים.

הלהקה בחרה לפתוח את הערב בפיצוץ של ממש עם הלהיט NO MORE HEROES. הקהל המשולהב לא נשאר אדיש לצלילי האורגן המהירים של דייב גרינפילד והבס הדומיננטי של ז'אן ז'אק ברנל. כדי להעשיר את הצליל המזוהה איתם, החונקים לא הסתפקו בהרכב הסטנדרטי והביאו איתם כחיזוק משמעותי שלושה נגני כלי נשיפה. תוספת זו העניקה לשירים נפח חדש ומתוחכם, שהתאים לרוח התקופה ולכיוון המוזיקלי שהלהקה אימצה באותן שנים, במיוחד סביב התקליט DREAMTIME שיצא זמן קצר לפני כן.

פרט מעניין במיוחד מאחורי הקלעים נגע לדרישות הלהקה. אחד התנאים הנוקשים שהציבו החונקים לפני הגעתם לישראל היה איסור מוחלט על נוכחות של אנשי אבטחה ליד הבמה. חברי הלהקה, ובעיקר הבסיסט הקראטיסט ז'אן ז'אק ברנל, נודעו בחיבתם לקרבה בלתי אמצעית עם המעריצים ובתיעוב עמוק כלפי מאבטחים שנהגו להפעיל כוח מופרז בהופעות פאנק. הם העדיפו שהקהל ירגיש חופשי להשתולל מבלי שגורם חיצוני יפריע לחגיגה.

ההופעה בסינרמה כללה גם ביצועים לשירים מתוך התקליט החדש דאז, ביניהם ALWAYS THE SUN. הסולן יו קורנוול כתב את השיר על כך שלא משנה כמה המצב נראה גרוע, השמש תמיד תזרח שוב, גם אם זה נראה כמו קלישאה, זה הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו. ובסינרמה? השמש זרחה! וברור שהם ביצעו שם גם את PEACHES ואת NICE AND SLEAZY. וכן, גם GOLDEN BROAN בוצע על הבמה. גם PUNCH AND JUDY היה.

החונקים הוכיחו באותו ערב בתל אביב שהם רחוקים מלהיות רק להקת פאנק זועמת. עם נגני כלי הנשיפה והסאונד המהודק, הם הגישו מופע שהיה שילוב מושלם בין תחכום מוזיקלי לבין חוצפה בריטית טיפוסית. המעריצים הישראלים שזכו להיות שם ב-1987 זוכרים ודאי עד היום איך הסינרמה רעדה, ולא בגלל תקלות במבנה, אלא בגלל החונקים שהחליטו להראות לכולם שגם בלי מאבטחים, המוזיקה היא זו ששומרת על הסדר. עדיין, היו בקהל הישראלי כאלו שדווקא קיוו לראות את להקת החונקים המחוספסת, כפי שהייתה בשנותיה הראשונות. אבל הזמנים השתנו.

כשהגיטרה של הנדריקס בערה אבל הלהבות לא הלכו לכיוון הנכון. ב-18 בפברואר בשנת 1969 הופיעה להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס ברויאל אלברט הול בלונדון. הייתה זו חזרה להופעות באנגליה לאחר תקופה ארוכה והציפייה הייתה רבה.

להקת ג'ימי הנדריקס אקספריינס התייצבה על הבמה המפוארת של הרויאל אלברט הול להופעה שהייתה אמורה להיות ניצחון סוחף. זו הייתה חזרה להופעות באנגליה לאחר תקופה ארוכה של היעדרות, והציפייה בקרב הקהל והמבקרים הייתה עצומה. כולם רצו לראות אם האיש ששורף גיטרות עדיין מחזיק בלהבה.

המופע הזה הוגדר כהצלחה מסחרית מסחררת עוד לפני שהצליל הראשון הדהד בחלל האולם, שכן הוא היה סולד-אאוט לחלוטין. בגלל החשיבות של האירוע, המארגנים דאגו שההופעה תצולם ותוקלט באופן מקצועי ביותר. המטרה הייתה ברורה: לשלב קטעים נבחרים מהערב הזה בתוך סרט תיעודי על הגיטריסט שצולם באותם ימים. אלא שמאחורי הקלעים, העסק התחיל לקרטע עוד לפני שג'ימי הספיק לכוון את הפנדר סטרטוקסטר שלו.

ויכוחים קולניים ומרים פרצו בין אנשי התאורה המקומיים של האולם לבין צוות הצלמים שהגיע לתעד את המאורע. הריב על זוויות התאורה והמיקומים הפך לקרקס של ממש, עד שהנדריקס עצמו איבד את שלוותו. הגיטריסט, שבדרך כלל הפגין קור רוח, כבר לא יכול היה להירגע מן העניין וביקש ממנהלו לשעבר, צ'אס צ'אנדלר, להגיע בדחיפות למקום כדי להשכין שלום בין הניצים. צ'אנדלר, האיש שגילה את ג'ימי במועדון בניו יורק והביא אותו לתהילה, הסכים לבוא והצליח להשיג שלום קר בין הצדדים, מה שאיפשר לצילומים לצאת לדרך.

באותו ערב, הקהל זכה למנה גדושה של מוזיקה עוד לפני המנה העיקרית. להקות החימום היו סופט מאשין, שהביאו את הג'אז-רוק הפסיכדלי שלהם, ולהקה נוספת שהורכבה מיוצאי להקת טראפיק, שנקראה מייסון קאפאלדי ווד ופרוג. למרות האווירה המחשמלת בקהל, על הבמה העניינים נראו אחרת לגמרי. המופע עצמו לא היה טוב, לפחות לדעת כל הנוגעים בדבר. התחושה הייתה כל כך מאכזבת עד שהתקבלה החלטה מהירה לצלם גם את הופעתו השנייה של ההרכב באותו מקום, שנערכה ב-24 בפברואר, בתקווה לתוצאה מוזיקלית מוצלחת יותר.

המתופף של הנדריקס, מיץ' מיטשל, לא ניסה לייפות את המציאות כשנזכר בערב ההוא: "ההופעה הייתה נוראית. מסוג ההופעות בהן אתה מייחל לאפשרות לחזור למחרת ולפצות על זה. אבל אנחנו היינו צריכים לחכות שבוע עד להופעתנו השנייה שם. לא יודע מה קרה שם שקילקל את ההופעה, אבל זה קרה".

גם צ'אס צ'אנדלר, שצפה מהצד, היה חריף בביקורת שלו: "זו הייתה מההופעות הגרועות ביותר בהן ראיתי את ג'ימי מנגן. זו לא הייתה אשמתו, אלא אשמתם של מיץ' מיטשל ונואל רדינג. שניהם היו חסרי חיים. תזמון הקצב של מיץ' מיטשל היה לקוי ונדמה היה שהוא לא יודע מה הוא עושה על הבמה. נואל רדינג ניסה להראות לקהל כמה מוזר הוא יכול להיות. עד ההופעה הזו הייתי מתומכיה הברורים של הלהקה, כי הייתי בטוח שמדובר ביחידה מעולה. מרגע זה הרגשתי שצריך לזרוק אותם לעזאזל. אם הייתי אז מנהלו של הנדריקס, הייתי מפטר מיד את שני אלו".

הערב הסתיים בתחושת החמצה אמנותית, אך כפי שההיסטוריה מלמדת, גם ערב חלש של הנדריקס הוא עדיין רגע מוזיקלי שרוב הגיטריסטים היו נותנים עבורו את יד שמאל שלהם. בסופו של דבר, ההופעה השנייה ב-24 בפברואר אכן נחשבת למוצלחת הרבה יותר, והיא זו שנכנסה לדפי ההיסטוריה כשיא של סיבוב ההופעות ההוא.

מה קרה פה לפרדי מרקיורי?! ב-18 בפברואר בשנת 1990 התייצב פרדי מרקיורי בפעם האחרונה בציבור עם חבריו ללהקת קווין. הקהל היה בהלם מהמראה שלו.

זה קרה בערב גשום וטיפוסי בלונדון, ב-18 בפברואר בשנת 1990, כאשר תיאטרון DOMINION המפואר אירח את טקס פרסי המוזיקה היוקרתי ביותר בממלכה המאוחדת. בעוד הקהל באולם החזיק כוסות שמפניה, התרחש רגע שעיצב מחדש את ההיסטוריה של הפופ הבריטי. פרדי מרקיורי התייצב בפעם האחרונה בציבור יחד עם חבריו ללהקת קווין. המעמד היה מרגש במיוחד, שכן חברי הלהקה הגיעו כדי לקטוף את תואר התרומה המצטיינת ביותר למוזיקה הבריטית במסגרת טקס BRIT AWARDS.

יו"ר איגוד תעשיית המוזיקה הבריטית, טרי אליס, עלה לבמה והציג אותם בנאום ששיקף את גודל המאורע: "הם ארבעה בחורים, כולם בוגרי מכללה, שחוגגים השנה 20 שנות לעבודה יחדיו. הם הביאו אין ספור להיטים שהגיעו למקום הראשון בכל ארץ בעולם, הם שברו שיאי הגעת קהל להופעותיהם בכל המדינות, הם קיבלו פרסים רבים ביותר, הם הופיעו בספר השיאים של גינס והם העניקו הופעה יוצאת מן הכלל בלייב אייד. הם מעולם לא זכו להכרה מלאה בזכות ההישגים הבולטים בקריירה המרשימה שלהם. אבל הערב אנחנו הולכים לשנות זאת". מיד לאחר מכן הוקרן וידאו ערוך ומרהיב שכלל רגעים נבחרים מתקופות שונות של הלהקה, מהימים המוקדמים ועד לשיאים העולמיים שקבעו.

כשהסרטון הסתיים, הזמין אליס את ארבעת חברי הלהקה לעלות לבמה לקול תשואות הקהל. פרדי מרקיורי היה הראשון שצעד ונראה שהוא עולה לבמה כאילו הוא בא להופיע - אבל משהו בו נראה שונה. למרות דמותו שנראתה שברירית מתמיד בחליפה בצבע תכלת בהיר, הוא שמר על ראש מורם והלך בגאווה כשאחריו צועדים שלושת חבריו הנאמנים. הארבעה נעמדו יחד, פרדי אחז בפסלון הפרס הנכסף ובריאן מאי ניגש להודות בשם הקולקטיב.

בריאן מאי, בקול שהסגיר את התרגשותו הרבה, אמר: "בשם הלהקה, ברצוני לומר תודה רבה לכל מי שבענף התעשיה - ואולי חשוב מכך, לאלו שמחוץ לענף, שעמדו בנאמנות מאחורינו כל השנים, כי בכך נתתם לנו הרבה חופש להמשיך במה שאנחנו מכנים, באופן חופשי, האמנות שלנו ולעשות אותה בכל מידה שהתחשק לנו באותה תקופה ולצאת להרבה אזורים מוזרים שנראו מסוכנים מאוד באותה תקופה, אבל לא ממש נפלנו. ולבסוף להגיע לנקודה שבה זה קורה לנו, וזה נהדר. המון תודה לתעשייה שאיפשרה לנו למכור המון תקליטים ובכך הצלחנו למחזר את חומר הוויניל הזה".

המעריצים שצפו בטקס לא ידעו שבאותם ימים הלהקה כבר עבדה במרץ על מה שיהפוך ליצירה האחרונה שלהם עם פרדי בחיים, התקליט INNUENDO. בסיום דבריו של בריאן מאי על הבמה, התקרב פרדי למיקרופון. הוא אמר רק "תודה רבה. לילה טוב", נופף בידו בחינניות המוכרת שלו וירד מהבמה. הצופים בבית ובאולם נותרו המומים מחזותו שהפכה דקה מאוד, מה שאישש את השמועות הקשות שריחפו באוויר על כך שהוא חולה במחלה קשה ששמה איידס.

זו הייתה הפעם האחרונה בה זכו מעריצי הלהקה לשמוע את קולו של פרדי מרקיורי פונה אליהם באופן ישיר. הוא המשיך להקליט מוזיקה עוצמתית בסטודיו גם במהלך השנה שלאחר מכן, אך בשל בריאותו שהתדרדרה בעקבות מחלת האיידס, הוא בחר לסגת מאור הזרקורים ולהתכנס מאחורי חומה של חברים קרובים ובני משפחה בלבד, עד ליומו האחרון.

השיר שגרם לכולם לבכות בדרך אל המקום הראשון. ב-18 בפברואר בשנת 1972 יצא באנגליה תקליטון חדש לזמר גילברט אוסאליבן, עם השיר ALONE AGAIN (NATURALLY).

קבלו את הזמר האירי בעל חזות הנער מהקולג', גילברט אוסאליבן, עם השיר ALONE AGAIN NATURALLY, ולמרות המנגינה הקלילה והנעימה שלו, הוא התברר כאחד השירים המדכאים ביותר שנכתבו אי פעם בתולדות הפופ.

היצירה הזו גוללה סיפור עצוב להפליא על גבר בודד עם נטיות אובדניות שמתכנן לקפוץ ממגדל גבוה לאחר שננטש ביום חתונתו. משם, הטקסט רק הלך והעמיק אל תוך השכול, כאשר הגיבור סיפר למאזינים על מות הוריו ועל תחושת הריקנות שנותרה בחייו. השיר הצליח להתחבר למאזינים במישורים שונים ומנוגדים באופן מפתיע: המדוכאים והבודדים יכלו למצוא בו נחמה והזדהות עמוקה, ואילו בני המזל שלא חוו טרגדיות כאלו, פשוט האזינו לו ונזכרו כמה המצב שלהם בעצם טוב.

למרות התחושה האישית הכבדה שעולה מהמילים, גילברט אוסאליבן הכחיש לאורך כל השנים שהשיר היה אוטוביוגרפי או שעסק במותו של אביו כשהיה בן 11 בלבד. היוצר הסביר את הרקע לכתיבה במילים הללו: "כולם רוצים לדעת אם זה שיר אוטוביוגרפי, המבוסס על מותו המוקדם של אבי. ובכן, העניין הוא שלא הכרתי את אבא שלי טוב, וממילא הוא לא היה אבא טוב. הוא לא התייחס לאמא שלי כל כך טוב. השיר נכתב בתקופה בה הייתי פקיד דואר בלונדון, אז יכולתי לכתוב רק אחרי העבודה בערב. כשגורדון מילס ניהל אותי - הוא ניהל את טום ג'ונס ואנגלברט האמפרדינק - כשהוא קיבל אותי, הוא הרשה לי לעזוב את עבודתי ולעבור לגור בבית שבבעלותו, שבו יכולתי לכתוב כל יום. אז זה היה רק אחד מהשירים שכתבתי. הייתי ממש מרוצה ממנו, אבל לא ראיתי בו יותר מיוחד משירים אחרים. עם זאת, השיר אומר כל כך הרבה להמון אנשים שלא ארשה שישתמשו בו לפירסומות או לקריאוקי".

ההצלחה של השיר הייתה פנומנלית ובלתי ניתנת לעצירה. אולם, לא הכל היה ורוד בעולמו של המוזיקאי. גילברט אוסאליבן נודע כמי ששומר בקנאות על יצירותיו, והוא אכן איים וקיים. בשנת 1982 הוא תבע את מנהלו האישי וזכה בבעלות מלאה על שיריו. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1991, הוא חולל מהפכה בעולם המוזיקה כשפנה שוב לבית המשפט. הפעם הוא תבע את הראפר ביז מארקי, שהעז להשתמש בדגימה (סמפול) מהשיר ALONE AGAIN NATURALLY ללא קבלת אישור. השופט קווין דאפי פתח את פסק הדין המפורסם שלו בציטוט מהתנ"ך: "לא תגנוב", ופסק לטובת אוסליבן.

מנקודה זו ואילך, כללי המשחק השתנו לחלוטין בתעשייה, ואמנים נאלצו לקבל אישורים מפורשים לדגום שירים או להסתכן בתביעות יקרות ומתישות. גילברט אוסאליבן הסביר את המניע מאחורי הצעד התקיף: "ואז גילינו שזה ראפר קומי", אמר הזמר. "והדבר היחיד שאני מאוד שומר עליו הוא הגנה על שירים ואלך לקבר שלי בהגנה על השיר כדי לוודא שהוא לעולם לא ישמש בתרחיש הקומי. ולכן סירבנו. אבל בהיותם מסוג האנשים שהם, הם החליטו להשתמש בזה בכל זאת. אז נאלצנו לפנות לבית המשפט".

מעבר לדרמות המשפטיות, אי אפשר להתעלם מהאיכות המוזיקלית של ההקלטה. את סולו הגיטרה האקוסטית המרגש והמדויק בשיר המקורי ביצע גיטריסט הסשנים המבוקש ביותר באנגליה באותה תקופה, ביג ג'ים סאליבן (שגם ניגן בסוף הסיקסטיז גיטרה בהקלטת שיר של להקת האריות שלנו, KATJA - כן כן!). הנגינה שלו הוסיפה את השכבה העדינה והיפהפייה שהפכה את השיר לכל כך על-זמני.

בוז סקאגס? חלקלק כמו משי! ב-18 בפברואר בשנת 1976 יצא התקליט המאד מצליח של בוז סקאגס ושמו SILK DEGREES.

זה היה התקליט השביעי של סקאגס, מי שהתחיל את דרכו כחלק בלתי נפרד מסטיב מילר באנד ונטש את הספינה בסוף הסיקסטיז, אחרי שני תקליטים, כדי לצאת לקריירת סולו מרשימה שגרמה לרבים להרים גבה ולבסוף למחוא כפיים בקצב הדיסקו.

השם של התקליט, SILK DEGREES, שנשמע לרבים כמו הצהרה אופנתית יוקרתית, נולד בכלל בדרך מקרית לחלוטין. סקאגס סיפר על כך בעבר: "זה היה רק משהו ששרבטתי בצד הדף. הדבר האחרון שעשיתי אחרי שהקלטתי את האלבום. זה לא אומר שום דבר ספציפי. זו רק תמונה שלא יכולתי להוציא של הראש שלי". מתברר שלפעמים השרבוטים הכי סתמיים הופכים לכותרות הכי זכורות בהיסטוריה של הפופ.

סקאגס לא הסתיר את ההתרגשות שלו מהתוצאה הסופית ומהתהליך היצירתי. הוא תיאר את החוויה במילים חמות: "האלבום הזה היה עבורי חוויה שהייתי מאחל לכל מוזיקאי, לכל אדם יצירתי, כי זה היה הגשמה של הרבה עבודה. זו הייתה הגעה, זה היה סוף סוף משהו ממני שהגיע להרבה אנשים. הייתי מוכן לפרוץ. הייתה לי להקה משובחת, ניגנתי הרבה בחוץ והדבר הזה הגיע סוף סוף לקהל ופגע במטרה בגדול. יצא לי בזכות זה לנגן בהרבה יותר מקומות ויצא לי לעשות הרבה דברים שרציתי לעשות".

מבחינה מוזיקלית, סקאגס הרגיש שהוא המציא את עצמו מחדש. הוא הסביר: "מבחינה מוזיקלית גיליתי קרקע חדשה לגמרי, בסיס חדש לגמרי לעצמי. נפלתי על קבוצה של מוזיקאים שבאמת הבינו את המוזיקה שלי והצליחו להעניק את כישרונותיהם כדי להוציא אותה מהראש שלי ולהעלותה לתקליט. זו הייתה חוויה מאוד מספקת וכמובן כשיש לך משהו שמגיע לתקליט שכזה, תמיד יש את האתגר לעקוב אחריו ולעשות את זה שוב וכן הלאה".

סיפורו של בוז סקאגס התחיל הרבה לפני אורות הדיסקו של הסבנטיז. הוא החל את הקריירה המוזיקלית שלו כבר בגיל תשע, כשלמד לנגן בצ'לו. לא עבר זמן רב והוא החליט לקחת את המושכות לידיים ולימד את עצמו לנגן בגיטרה ובפסנתר. כמו כל נער אמריקאי ממוצע, הוא עבר דרך להקות התיכון שניגנו במסיבות ריקודים והצליח להשתחל לכמה מהן. באמצע הסיקסטיז הוא אפילו הוציא תקליט סולו שבו ניגן לבדו, ששווק רק בשבדיה, אך היצירה הזו צללה לתהום השכחה מהר יותר ממה שניתן לדמיין.

השינוי הגדול הגיע כשהצטרף להקמת סטיב מילר באנד. סקאגס ומילר היו חברים עוד מימי התיכון בדאלאס, והקשר המקצועי ביניהם הוליד את שני התקליטים הראשונים והמצוינים של הלהקה, בהם סקאגס תרם שירים אך בעיקר בלט כגיטריסט מחונן. הוא הגיע לסן פרנסיסקו בשנת 1967 והרגיש שם כמו נטע זר. סקאגס תיאר זאת כך: "הגעתי לסן פרנסיסקו בשנת 1967 כאאוטסיידר מוחלט. זה עתה באתי לעבוד עם החברים שלי בלהקת סטיב מילר, ואני רואה בהם אנשים מבריקים, רחבי אופקים ומתקדמים. עשינו צעד ענק בהקלטת האלבום הראשון בלונדון, עם גלין ג'ונס כמפיק-שותף". מדובר היה בתקליט CHILDREN OF THE FUTURE ואחריו הגיע SAILOR.

בשנת 1969, סקאגס החליט לצאת לדרך עצמאית. למרות שהקליט תקליטים נהדרים והופיע לא מעט, ההצלחה הכלכלית הגדולה עדיין לא דפקה על דלתו. הוא הודה בכך שבאותה תקופה הוא היה מוכר בעיקר במערב ארצות הברית ובסן פרנסיסקו, ולא נחשב לאמן ברמה לאומית. הוא הרגיש צורך עז לפרוץ למיינסטרים ולקבל גיבוי מלא מחברת התקליטים קולומביה. לצורך כך, הוא פנה לרוי היילי, המפיק שעבד עם שמות כמו דם יזע ודמעות וסיימון וגרפונקל. היילי לימד אותו שיעור חשוב: לא חייבים להרכיב להקה קבועה, אלא אפשר להשתמש בנגני אולפן מובילים שמבינים בדיוק את החזון המוזיקלי שלו.

הקרקע לזינוק הגדול הוכנה עם התקליט SLOW DANCER באמצע שנות השבעים, שם עבד עם מפיק מוטאון, ג'וני בריסטול. סקאגס הסביר את הבחירה: "רציתי לנוע בכיוון מסוים, וג'וני הוביל אותי דרכו. המשמעות הייתה הגשה ווקאלית חזקה יותר, יותר איך שאני אוהב לשמוע את עצמי שר. המשמעות הייתה עם יחס שונה לחומר. עם מוזיקת ​​נשמה לא יכולות להיות מילים שמסתמכות על הצללות או פרשנויות עדינות. זה חייב להיות משהו שאתה יכול להעביר בשכנוע לקהל חי".

אחד הפרטים המרתקים ביותר ב-SILK DEGREES הוא העובדה שבתקליט הזה התחברו לראשונה כמה מהמוזיקאים שהקימו מאוחר יותר את להקת טוטו. סקאגס בחר בנגני אולפן מלוס אנג'לס: הבסיסט דיוויד הונגייט, המתופף ג'ף פורקארו והקלידן דיוויד פאיץ'. מאוחר יותר, סקאגס אף טען בביטחון שהוא האבא של טוטו. הוא הרחיב על הקשר המיוחד איתם: "אני חושב שהייתי במידה מסוימת. הם היו חברים ושיחקו כנערים בתיכון. הם עשו את דרכם בסצנת הסשנים של לוס אנג'לס בתור ילדי פלא צעירים. הם היו ידועים כנגנים מצוינים. בכך שהם הקליטו איתי וזכיתי להצלחה שהייתה לנו באלבום ההוא ואז הם יצאו לסיבובי הופעות איתי, אני חושב שזה באמת חיזק אותם. זה נתן להם דרך ברורה למה שעתיד ללכת, לפעול כטוטו. אני נשארתי חבר איתם. אני חושב שזו הייתה התחלה עבור כולנו בצורה מסוימת. מאד רציתי את ג'ף פורקארו המתופף להקלטות. ג'ף היה חברו הטוב של דיוויד פאיץ' שהיה נגן קלידים ומעבד. החבר השלישי בגלגל הזה היה נגן הבס בשם דיוויד הונגייט".

התקליט הזה היה עמוס בלהיטים ששרדו את מבחן הזמן, והנה כמה עובדות מרתקות עליהם: אתחיל עם LOWDOWN. השיר הזה הפך לאחד המזוהים ביותר עם סקאגס, אך באופן מפתיע, חברת התקליטים קולומביה לא חשבה שיש לו פוטנציאל כסינגל. הכל השתנה כשדי ג'יי מקליבלנד החל להשמיע את השיר ללא הפסקה, והתגובות מהקהל היו היסטריות. השיר נכתב על ידי סקאגס יחד עם דיוויד פאיץ'. פאיץ' סיפר שהגרוב הייחודי נוצר כמעט בטעות בזמן שהם ניסו ליצור משהו עם אווירה אפלה יותר של רית'ם אנד בלוז. זהו שיר על מישהו שמנסה להבין מה קורה בעיר ומה הדיבור ברחוב.

ויש את LIDO SHUFFLE, שהוא עוד שיתוף פעולה מוצלח בין סקאגס לפאיץ'. סקאגס ציין שהמקצב של השיר הוא הגרסה שלו לסגנון של פאטס דומינו. השיר מספר על דמות בשם לידו, בחור שמחפש את ההצלחה הגדולה שלו ונודד ממקום למקום. ויש את WE'RE ALL ALONE. למרות שהשיר הפך ללהיט ענק בביצועה של ריטה קולידג' שנה לאחר מכן, הגרסה המקורית של סקאגס היא פנינה של מוזיקת נשמה רכה.

למרות ההצלחה, היו כאלו שעיקמו את האף מול האופי בתקליט הזה. אבל סקאגס לא ניסה לרכוב על גלים חולפים, אלא פשוט חזר לשורשים שלו. הוא הסביר: "הייתי חלק מהדור שגדל עם רדיו ורוק'נ'רול בשנות החמישים. כשהייתי בן 15 בדאלאס היה טעם חזק של רית'ם אנד בלוז במוזיקה שהושמעה שם בתחנות הרדיו". ההימור השתלם בענק. SILK DEGREES הגיע למעמד של פלטינה כפולה במהירות שיא והתברג בשלושת המקומות הראשונים במצעדים. רק ענקים כמו פליטווד מאק, סטיבי וונדר ופיטר פרמפטון הצליחו למנוע ממנו את הפסגה המוחלטת. התקליט זיכה את סקאגס במספר מועמדויות לגראמי, כולל תקליט השנה והופעת הפופ הטובה ביותר, והשיר LOWDOWN אפילו קטף את התואר כשיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר.

בוז סקאגס הוכיח שעם קצת משי, הרבה נשמה והנגנים הנכונים, אפשר לכבוש את העולם ולהישאר נאמן למוזיקה ששמעת כנער בדאלאס.

המוסיקאי שסירב להיות כוכב! ב-18 בפברואר בשנת 2013 מת קווין איירס בגיל 68.

ב-18 בפברואר 2013, בעיירה השלווה מונטולייה שבצרפת, הלך לעולמו קווין איירס כשהוא בן 68. הוא השאיר אחריו פתק קטן ליד מיטתו שעליו נכתב: "אינך יכול לזרוח אם אינך נשרף". בכך נחתם הגולל על חייו של אחד היוצרים הכי פחות שגרתיים שצמחו בערוגת הפופ הבריטי, אדם שקיבל את ההכרה המשמעותית הראשונה שלו כשהיה הזמר והבסיסט בהרכב המקורי של סופט מאשין. לאחר שהקליט עם הלהקה את תקליט הבכורה שלה, הוא החליט לעזוב את הטירוף לטובת קריירת סולו שהשתרעה על פני עשרות שנים וכללה תקליטים שונים, שבהם קול הבריטון העמוק והשובבי שלו כיכב במלוא הדרו.

איירס היה תעלומה שאי אפשר היה לעמוד בפניה. הוא נחשב לגאון אקזוטי וחסר דאגות שצמח מתוך סצנת קנטרברי והרוק הפסיכדלי של אנגליה. למרות הכישרון המלודי העצום שלו, האמנות שלו הגיעה לארצות הברית בעיקר דרך תקליטי יבוא נדירים שרק אניני טעם הצליחו להניח עליהם יד. גם בישראל של סוף הסיקסטיז, רק יחידי סגולה ידעו מי הוא הבחור עם הבלורית והקול המלטף.

שלושת תקליטי הסולו הראשונים שלו נחשבו לשיא יצירתו. הם היו שונים זה מזה בתכלית, ובכל זאת הרגישו כמו פנינים שחוברו לאותה שרשרת יוקרתית. הראשון שבהם היה JOY OF A TOY שיצא בשנת 1969. התקליט הכיל שירים קצרים, יפהפיים ומפותלים. השיר GIRL ON A SWING נכתב בהשראת תמונה של תמימות ויופי פשוט, והוא בלט בזכות השימוש במלוטרון שנשמע כמו מנדולינה. שיר בולט נוסף היה THE LADY RACHEL המתוזמר להפליא, שמשדר אווירה של מסתורין קריר, כמעט כמו סיפור רפאים על אישה בלתי מושגת.

איירס ניחן ביכולת נדירה ליצור מלודיות מושלמות שנותרו חופשיות מכל שמץ של מסחריות. התקליט הזה היה מלא בעונג, יופי ושובבות, וחבריו מלהקת סופט מאשין הגיעו להתארח בו כדי להוסיף מהקסם שלהם. כשהוא מעודד מהצלחת תקליט הבכורה, החליט איירס להקים להקה חדשה בשם THE WHOLE WORLD. כאן נכנס לתמונה נער צעיר ומבוהל בשם מייק אולדפילד.

באותה שנה, 1969, אולדפילד היה חבר בלהקה בשם BAREFOOT. יום אחד צילצל הטלפון עם בשורה: הוא הוזמן לאודישן בחברת EMI. הבעיה הייתה שהתפקיד המבוקש היה בסיסט, ואולדפילד היה גיטריסט בכל רמ"ח איבריו. למרות ניסיונותיו להסביר את הטעות, נאמר לו שזה אודישן של פעם בחיים ושאסור לו להסס. הוא נדרש להביא מגבר משלו מחנות SOUND CITY, והוא שכר מגבר מפלצתי של 100 וואט.

המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית. אולדפילד נאלץ לסחוב את המגבר הכבד והעצום יחד עם הגיטרה החשמלית שלו, ללא כל עזרה. המנהל שלו, פיטר ג'נר, פשוט צפה בו מהחלון בהנאה סדיסטית בזמן שהמוזיקאי הצעיר נאבק במשקל. לא היה לו כסף למונית, והוא נאלץ להיגרר עם הציוד במדרגות הנעות של הרכבת התחתית. העוברים והשבים ראו בזה מחזה משעשע, אך עבור אולדפילד זה היה סיוט מוחשי.

כשהגיע סוף סוף למשרדי EMI כשהוא נוטף זיעה, הוא פגש דמות בלבוש קאובוי. זה היה קווין איירס. בניגוד למנהל המתעלל, איירס הפגין חביבות גדולה. הוא הציג בפניו את שאר ההרכב: הקלידן והמתזמר דייויד בדפורד והסקסופוניסט לול קוקסהיל. במהלך האודישן, אולדפילד החליט לא רק לשמור על הקצב אלא להוסיף נגינת בס מלודית ויצירתית. איירס התרשם מיד וצירף אותו ללהקה. מעבר לעבודה, איירס הפך לדמות אב עבור אולדפילד בן ה-16, שבאותה תקופה היה מסוכסך עם אביו הביולוגי.

ההרכב החדש הוציא בשנת 1970 את התקליט SHOOTING AT THE MOON. זה היה פרויקט נועז ששילב שירי פופ קליטים עם מוזיקת אוואנגארד קיצונית. התקליט נפתח בשיר MAY I, שבו איירס פונה בצרפתית ובאנגלית לקהל שלו בשיא הצ'ארם. השיר נכתב על ניסיון להתחיל עם בחורה בבר בצרפת בצורה הכי מנומסת שיש - ואני תמיד מחייך כשאני שומע אותו. מיד לאחר מכן הגיע הקטע RHEINHARDS & GERALDINE הפרוגרסיבי, שזרק את המאזינים לעולם של MUSIQUE CONCRETE עם עריכות סאונד משונות שחובבי אוונגארד כמותי יתענגו בעוד אחרים יחשבו שהפטיפון התקלקל ויזרקו אותו לפח.

בשנת 1971 יצא התקליט WHATEVERSHEBRINGSWESING, שנחשב בעיני רבים ליצירת המופת שלו. הקטע הפותח, THERE IS LOVING / AMONG US, היה מהיפים בקריירה שלו, עם תזמור לא פחות ממדהים. רוברט וויאט התארח בתקליט, ואף היה חבר בלהקה לזמן קצר. מייק אולדפילד נזכר בתקופה ההיא בערגה מהולה בפליאה:

"בעת שעבדתי עם קווין איירס הייתה להקה אחת שיצרה באז רציני מאד בתחום הג'אז-רוק. שמה היה CENTIPEDE. המנהיג שלה היה הפסנתרן קית' טיפט. מדי פעם נהגנו להופיע על אותה במה עם הלהקה הזו, שמנתה כמות אדירה של מוזיקאים, כולל רוברט וויאט. הייתה שם גם אשתו של טיפט, ג'ולי, שהייתה לפני כן זמרת פופ נהדרת בשם ג'ולי דריסקול, לפני ששינתה את שם משפחתה לזה של בעלה. אנשים נדהמו מהמופע של ההרכב הזה, זה היה מופע דינמי עם קטעים רועשים ביותר לצד קטעים שקטים באופן כמעט טוטאלי. אני לא אוהב ג'אז. אני איש של מוזיקה קלאסית ועממית. אך למרות זאת ניסיתי להבין את התופעה הזו של טיפט ולהקתו. כשיצא התקליט הכפול של ההרכב הזה - התאכזבתי קשות. זה היה רחוק שנות אור ממה שחוויתי עימו על הבמה. הלהקה הזו בהחלט הייתה השראה עצומה עבורי. הרעיון הזה שלה השפיע עליי קשות".

אולדפילד המשיך ותיאר את כניסתו של וויאט ללהקה: "בשלב מסוים החליט לפתע רוברט וויאט שהוא רוצה להצטרף אלינו באופן קבוע כמתופף. קווין איירס הסכים לכך מיד. בשניה שהוא הצטרף הפכו ההופעות לחוויה אחרת לגמרי. רוברט היה מדהים ויצירתי בטירוף. למעשה שנאתי תופים עד לרגע בו רוברט הצטרף אלינו. הוא היה חוויה לצפייה. הוא היה מנגן שיר ואז לפתע היה נכנס למין קטע שנראה כמו נפילה אפילפטית, כשהוא מוציא מפיו קולות משונים ועושה דברים מוזרים. מוזיקלית, נדהמתי מהאופן בו הוא שמר תמיד על הקצב בקטע שנראה כאוטי לגמרי. וויאט היה אז כוכב גדול. הוא ניגן תופים בסגנון יחודי שלא נעשה לפניו. להקת סופט מאשין הייתה אז להקת האלים של מוזיקת הג'אז רוק. הדבר לא ממש הונצח בתקליטיהם אך בא לידי ביטוי מקסימלי בהופעות של הלהקה. הקהל היה נטרף מהם. אני הערצתי אותם ולקבל את רוברט ללהקה בה אני מנגן היה דבר מדהים עבורי. הוא היה הגיבור שלי. הדבר המבאס איתו היה שהוא תמיד נראה מדוכא וחסר שימחה. הוא היה מלא בכעס וייסורים. מעולם לא ראיתי עד אז מישהו כל כך אומלל. אבל כשהוא לפתע עזב אותנו וללהקה חזר המתופף הקודם, הבנתי כי הנה אני חוזר מוזיקלית למקום פחות טוב".

התקליט WHATEVERSHEBRINGS WE SING כלל גם את השיר STRANGER IN BLUE SUEDE SHOES, שנכתב כפרודיה על תרבות כוכבי הרוק והפוזה שנלווית אליה, נושא שאיירס תמיד תיעב בסתר ליבו. למרות השוני הגדול בין השירים, נוכחותו הכובשת של איירס הצליחה לאחד את הכל ליצירה אחת מגובשת.

קווין איירס היה אדם שאהב יין טוב, שמש ואת החופש ליצור בלי לחץ של חברות תקליטים. הוא בילה שנים רבות באיביזה ובדרום צרפת, הרחק מאור הזרקורים. לזכרו, מומלץ להניח היום תקליט שלו על הפטיפון, לעצום עיניים ולהתענג על קולו של יוצר שידע שזה בסדר גמור לצאת מהקופסה. מי שמחפש להעמיק, כדאי שיבדוק את מהדורות הדיסקים הכוללות קטעי בונוס נדירים שמרחיבים עוד יותר את היריעה על פועלו של האיש המיוחד הזה. אני, אישית, מעדיף את התקליטים.

הו, יוקו! ב-18 בפברואר בשנת 1933 נולדה יוקו אונו. גבירותיי ורבותיי - YOKO O-YES.

העולם אולי בחר להכיר אותה בתור האישה שגרמה לפירוק של הלהקה הגדולה ביותר בכל הזמנים (שזה ממש בולשיט, בינינו), אבל האמת ההיסטורית היא שיוקו אונו הייתה כוח אמנותי עוד הרבה לפני שג'ון לנון ראה סולם בגלריה לונדונית. היא נולדה בטוקיו למשפחת בנקאים אריסטוקרטית, שרדה את ההפצצות הקשות על העיר במלחמת העולם השנייה ואפילו נאלצה למכור חפצים תמורת אוכל בעגלת יד בכפר. את כל המטען הזה היא לקחה איתה לניו יורק, שם הפכה לאחת הדמויות המרכזיות בתנועת ה-FLUXUS האוונגרדית. משם היא הגיעה עם בעלה השני, טוני קוקס, ללונדון.

הכול השתנה ב-7 בנובמבר 1966 בגלריית INDICA בלונדון. ג'ון לנון הגיע לתערוכה שלה יום לפני הפתיחה ונתקל ביצירה ששינתה את חייו: סולם שהוביל לתקרה, שם הייתה תלויה זכוכית מגדלת קטנה. כשטיפס למעלה וביקש לקרוא את הכיתוב הזעיר, הוא מצא שם מילה אחת פשוטה: YES. זה היה הרגע שבו הציניות של הרוק פגשה את האופטימיות הרדיקלית של יוקו אונו. משם נסללה הדרך לזוגיות מהידועות ביותר במאה ה-20, שכללה הרבה יותר מסתם כותרות בצהובונים.

השניים החלו ליצור יחד מוזיקה נסיונית ואת פלסטיק אונו בנד. יוקו הביאה איתה צרחות, אלתורים וגישה חופשית שזעזעה את המעריצים השמרנים של הביטלס, אבל העניקה השראה לדורות של אמני פאנק וגל חדש בהמשך. כן, זו האמת. היא הקדימה את זמנה.

כשצוללים לתוך השירים של יוקו אונו וג'ון לנון, מגלים עומקים שלא תמיד קיבלו את הבמה הראויה בזמן אמת. למשל, הידעתם שיוקו כתבה את המילים לשיר IMAGINE? תתארו לעצמכם כמה מעריצי לנון מתעבים את יוקו עד טיפת השנאה האחרונה (למה, בעצם?) ומהללים ומתרגשים מהשיר-המנון הזה עד דמעות. לנון הודה לפני מותו שיוקו הייתה צריכה לקבל קרדיט כתיבה פה. זה רק מראה כמה היא לא דאגה תמיד לדחוף את השם שלה במה שקשור בו. לנון: "השיר היה צריך להיקרא שיר של לנון-אונו. הרבה ממנו - המילים והקונספט - הגיעו מיוקו. אבל באותם ימים הייתי קצת יותר אנוכי, קצת יותר מאצ'ואיסטי, ודי שכחתי להזכיר את תרומתה". ההשראה לשיר הגיעה ישירות מספרה של יוקו, GRAPEFRUIT, שכלל הנחיות אמנותיות כמו IMAGINE THE CLOUDS DRIPPING.

והשיר WALKING ON THIN ICE? זהו השיר האחרון שהשניים עבדו עליו יחד. הם סיימו את ההקלטות והמיקסים ב-8 בדצמבר 1980, ממש שעות לפני הרצח של ג'ון. ג'ון החזיק את קלטת המאסטר של השיר כשהם חזרו לבניין הדקוטה. כשהרוצח המתועב ירה בו מאחור, לנון נפל לרצפה - מפיל ממנו את הטייפים שאחז בידו, עם השיר הזה. השיר הפך ללהיט המועדונים הגדול ביותר של יוקו והוכיח שהיא הייתה מעודכנת בסאונד של הדאנס והפוסט-פאנק הרבה לפני אחרים.

יוקו אונו מעולם לא הפסיקה ליצור, גם אחרי מותו של ג'ון. היא המשיכה להוציא אלבומים שזכו לשבחים מהמבקרים, כמו SEASON OF GLASS, שם התמודדה עם האובדן הכבד בצורה חשופה ומצמררת. היא נשארה נאמנה לקו האמנותי שלה, גם כשספגה ביקורת קשה מהציבור. היא הוכיחה שוב ושוב שהיא הרבה יותר מצל של בן זוגה, אלא אמנית רב-תחומית עם חזון ברור ובלתי מתפשר.

היא תמיד אמרה שכל אדם הוא אמנית או אמן, ושהיכולת לדמיין היא הכלי החזק ביותר לשינוי העולם. אצלה - השמיים היו הגבול. גם בגילה המופלג, הרוח של יוקו נשארה חצופה (באופן חיובי) ומלאה ב-YES אחד גדול לחיים ולאמנות. ובאמת, נראה לכם שיוקו פירקה את הביטלס? הביזנס פירקו את הביטלס. כל הפרטים - כולל נדירים - על כך, נמצאים בספר שכתבתי על הביטלס" ביטלמאניה!"

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459