רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 באוגוסט (19.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הרבה אנשים רק שרים, הם לא מציגים פרשנות. להקת הדלתות רק שרה רעיונות. הביטלס מציגים פרשנות. השיר YESTERDAY אמר משהו". (פיל ספקטור ברולינג סטון, שנת 1969)

כשצמד הנגרים רוצה להיות קרוב אליכם. ב-19 באוגוסט 1970 יצא אלבומם השני של הקארפנטרס, CLOSE TO YOU. סיפורו של האלבום, שהפך אותם לכוכבי על, שזור באנקדוטות מעניינות.

בעטיפת התקליט נכתב: "סינגל הבכורה שלנו, עם השיר TICKET TO RIDE, נשאר במצעדים במשך כמה חודשים ובסופו של דבר הגיע למקום ה-54. זה היווה עבורנו סימן מעודד, מכיוון שרוב הסינגלים שיצאו כלל לא נכנסו למצעדים. עם זאת, זה לא עזר לקדם את מכירות אלבומנו הראשון, OFFERING. למרות זאת, הֶרְבּ אלפרט המשיך 'לשמור על האמונה', והתחלנו להקליט אלבום שני. שתי הרצועות הראשונות שהוקלטו היו LOVE IS SURRENDER ו-I'LL NEVER FALL IN LOVE AGAIN. כל זה קרה לפני ששמענו על השיר CLOSE TO YOU.

בסוף 1969, ברט בכרך שמע את גרסתנו ל-TICKET TO RIDE. בעקבות זאת, הוא ביקש שנפתח עבורו מופע צדקה שהעלה ב-24 בפברואר 1970, ושאבצע בו מחרוזת משיריו בעיבודי. שם, אלפרט הציג בפניי שיר לא מוכר שנקרא CLOSE TO YOU.

הכנתי עיבוד משלי אבל הרגשתי שהוא לא היה מוצלח. הֶרְבּ התעקש שנכלול אותו באלבום החדש. השיר יצא ב-15 במאי 1970, ותוך שישה שבועות הגיע למקום הראשון. האלבום הזה מכיל גם את WE'VE ONLY JUST BEGUN, שנכתב על ידי רוג'ר ניקולס ופול וויליאמס לפרסומת טלוויזיה של בנק. השיר תפס את אוזניי לאחר שצפיתי בפרסומת כמה פעמים, והוא הפך לסינגל השלישי שלנו (וזיכה אותנו בתקליט הזהב השני שלנו). באלבום מופיע גם השיר HELP (שהיה אמור להיות הסינגל השני שלנו, עד ש-CLOSE TO YOU נכנס לתמונה)".

עד פה דברי העטיפה. הכישלון המסחרי של אלבום הבכורה הגיע בעיתוי גרוע במיוחד עבור חברת התקליטים A&M, שבה היו חתומים הקארפנטרס. באותה שנה, החברה לא הצליחה להכניס אף אלבום מהקטלוג שלה לצמרת המצעדים. עבור ריצ'רד וקארן, היה בכך גם צד חיובי: הם ידעו שאם גם אלבומם השני ייכשל, האשמה לא תיפול עליהם בלבד.

עם זאת, חברת A&M עדיין לא התלהבה מהמוזיקה הקלילה של צמד האחים. החצוצרן ומגלה הכישרונות, הֶרְבּ אלפרט, ספג ביקורת מהנהלת החברה: "למה התעקשת להחתים את שני הילדים האלה אצלנו?".

אלפרט לא התבלבל וענה בקצרה: "הקול שלה...".

כשהקארפנטרס קיבלו את השיר CLOSE TO YOU מאלפרט, הם לא התלהבו ממנו. אמנים אחרים כבר הקליטו אותו לפניהם (כמו ריצ'רד צ'מברליין ודיון וורוויק), אך בסופו של דבר, הייתה זו הגרסה של הקארפנטרס שהאפילה על כולן. העבודה על יצירת המופת הזו ארכה זמן. בטייק הראשון, אלפרט לא היה מרוצה מההרמוניות הקוליות ומההגשה הווקאלית של קארן.

בעידודו של ריצ'רד, היא אימצה גישה רכה יותר, בדומה לסגנונו של הארי נילסון בלהיט EVERYBODY'S TALKIN, וניגשה לטייק נוסף. אז התעוררה בעיה אחרת: ריצ'רד, שניגן בפסנתר, קם ופינה את מקומו לנגן האולפן לארי נֶקְטֶל. נקטל ניסה לבצע את תפקיד הפסנתר המורכב שריצ'רד כתב, אך לא הצליח. "הידיים שלו היו כבדות מדי על הקלידים", הסביר ריצ'רד, שחזר בעצמו לנגן את התפקיד. על התופים הופקד מתופף האולפנים האגדי, האל בליין.

על הצילום המפורסם לעטיפת האלבום, סיפר ריצ'רד בזעם לא מוסתר: "לוח הזמנים שלנו כבר היה עמוס לעייפה כשקיבלנו הוראה לבוא להצטלם לעטיפה. השגנו בגדים יפים והכריחו אותנו לטפס על סלעים כדי למצוא מקום טוב לצילום. זה היה יום אפרורי, וגלי האוקיינוס התנפצו בעוצמה על הסלעים. נרטבנו כליל מרסס המים. לא הבנתי מה בדיוק היה הקונספט האומנותי. זו הייתה פשוט תמונה סתמית, ובמרחק מה מאיתנו עמד זוג שצילם בדיוק את אותן תמונות מטופשות.

אם תסתכלו היטב, תראו שהשיער שלי התבדר ברוח. השיער של קארן נצמד לראשה בגלל רסס המים המלוחים, מה שגרם לפניה להיראות ארוכות יותר. פשוט רתחתי מזעם על הצילום הזה. ניסיתי לשכנע שזה צילום גרוע, אבל אמרו לי, 'תלמד לחיות עם זה'. לעולם לא אשכח זאת. מעולם לא למדתי לחיות עם זה, במיוחד לאחר שהאלבום מכר מיליוני עותקים כבר בסיבוב ההדפסה הראשון שלו. אני תוהה איפה היה אז אותו 'מנהל אמנותי דגול' ששכרנו".

התקליט המוזר שהביץ' בויז רצו לקבור בחול הים. ב-19 באוגוסט בשנת 1968, יצא בארה"ב תקליט חדש ללהקת הביץ' בויז שבעיקר הראה שהעיקר היה למכור מוצר כלשהו ולחלוב עוד קצת כסף.

באותו יום ממש הונח על מדפי החנויות תקליט חדש ומפתיע של הלהקה, כזה שאף מעריץ אמיתי לא ציפה לו, ושהלהקה עצמה קיוותה כנראה שלעולם לא יראה אור יום. שמו של התקליט, STACKS-O-TRACKS, היה רמז עבה לתכולתו המשונה, והוא סימל יותר מכל את השפל המקצועי והיצירתי אליו נקלעה הלהקה באותה שנה בעייתית.

כדי להבין את הרקע ליציאתו של התקליט הזה, צריך לחזור קצת אחורה. שנת 1968 הייתה נקודת שבר עבור הביץ' בויז. פחות משנתיים קודם לכן הם היו בשיא עולמם, מתחרים ראש בראש בביטלס על תואר הלהקה החשובה בעולם. אבל אז הגיע הגל הגדול של פרויקט SMiLE, יצירת המופת הגרנדיוזית של המנהיג המוזיקלי בריאן וילסון, ששטף את הכל ונגנז תחת לחץ נפשי כבד וסכסוכים פנימיים. במקומו, הלהקה שחררה תקליטים פשוטים יותר שלא עמדו בציפיות. במקביל, סצנת הרוק הפסיכדלי התפוצצה והותירה את תדמית הנערים הנקייה של הלהקה מיושנת. סיבוב הופעות כושל לצד המהארישי מאהש יוגי רק הוסיף שמן למדורה הבוערת.

בתוך הכאוס הזה, ישבה חברת התקליטים שלהם, CAPITOL, חסרת אונים. החוזה שלהם עם הלהקה עמד לפוג, והלהקה כבר הקימה לייבל עצמאי משלה בשם BROTHER RECORDS. לקפיטול לא היה שום חומר חדש מהלהקה, אבל היה להם רצון עז לסחוט את הלימון (או את בגד הים הקצת רטוב, במקרה הזה...) עד הטיפה האחרונה ולחלוב עוד קצת מזומנים מהשם המוכר. הפתרון היה זול, מהיר ואפילו קצת מבריק בציניות שלו: להוציא תקליט אינסטרומנטלי.

וכך נולד STACKS-O-TRACKS. הרעיון היה פשוט עד כאב: לקחת 15 מלהיטיה הגדולים של הלהקה, להיכנס לארכיון ההקלטות, ופשוט "לקלף" את ערוצי השירה המורכבים של חברי הלהקה. מה שנשאר היו רצועות הנגינה המקוריות והעשירות, כלומר הפסקול בלבד. התוצאה הייתה למעשה גרסת בטא קדמונית לקריוקי.

על עטיפת התקליט, חברת התקליטים אפילו לא ניסתה להסתיר את הכוונה. בכיתוב גדול ובולט הובטח לרוכשים: "אתם שרים את המילים ומנגנים עם הגירסאות האינסטרומנטליות המקוריות". כדי להפוך את העסקה למפתה יותר, המוצר כלל גם חוברת מהודרת שהייתה בעצם ערכה להרכבה עצמית של להיטי הלהקה בסלון הפרטי שלכם. החוברת הכילה את כל המילים מודפסות, את האקורדים לגיטרה, את קווי התווים המובילים ואפילו את תפקידי הבס המדויקים, לצד שלל תמונות של חברי הלהקה המחייכים.

באותה תקופה, התקליט נחשב לבדיחה, מהלך מסחרי ציני שרק הדגיש את מצבה העגום של הלהקה. חברי הביץ' בויז, ובראשם בריאן וילסון, רצו לשכוח את התקופה הזו כמה שיותר מהר, והתקליט הזה היה כמו מלח על פצעים פתוחים מתאונת גלישה.

אך כפי שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה של המוזיקה, הזמן עשה את שלו. כיום, STACKS-O-TRACKS נחשב לאוצר בלום עבור חוקרי מוזיקה, מפיקים ומעריצים שרופים. התקליט מאפשר הצצה נדירה, כמעט אינטימית, אל מאחורי הקלעים של המוח המוזיקלי של בריאן וילסון. ללא ההרמוניות הקוליות המדהימות שמכסות את הכל, ניתן לשמוע בבירור את העושר והתחכום של העיבודים התזמורתיים שלו. פתאום, אפשר להתמקד בצלילי הצ'מבלו, בקרנות היער, בפעמוני המזחלת ובכל אותם כלים לא שגרתיים שהוא שילב בהפקות הפופ שלו. זהו שיעור מאלף שמדגים את גאונותו כמפיק ומעבד, ומעניק כבוד גם לחבורת נגני האולפן המהוללת, THE WRECKING CREW, שניגנה ברבים מהשירים הללו והפכה את החזון של וילסון למציאות.

אז מוצר שנולד מתוך ייאוש וחמדנות מסחרית, הפך עם השנים למסמך היסטורי ומוזיקלי מרתק עם גאונות שהסתתרה תמיד, ממש מתחת לקולות השירה.

ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא לאור אלבום ההופעה המשולש של להקת הרוק המתקדם, אמרסון לייק ופאלמר. שמו הוא WELCOME BACK MY FRIENDS TO THE SHOW THAT NEVER ENDS.

למרות שאני מעדיף את אלבומי האולפן, מדובר בתקליט חשוב להנצחת תקופת הזהב של אותה שלישייה. גרג לייק, הבסיסט וזמר הלהקה, אמר אז למגזין הנוער TEEN: "כן, טוב, אנחנו באמת חושבים שתמו הימים שבהם להקה יכולה לצאת לבמה, להפנות עורף לקהל ולנגן במהירות את מיטב להיטיה. אנחנו רוצים לתת משהו אחר".

האלבום המשולש הזה הוקלט בקליפורניה, בפברואר 1974, במהלך סיבוב הופעות נרחב שכלל מערכת סאונד פורצת דרך. על פי הדיווחים אז, הקמת הבמה דרשה ציוד במשקל 40 טון וצוות מאסיבי שכלל שבעה אנשי צוות אישיים, חמש משאיות ושישה אנשי סאונד. רוב הצלילים שבאלבום המשולש הזה שודרו באותה עת בתוכנית המוזיקה האמריקנית KING BISCUIT FLOWER HOUR.

מערכת התופים המסתובבת של פאלמר, שנבנתה בהתאמה אישית, שקלה כשניים וחצי טון לבדה. אמרסון הצטייד בעשרה סוגי מקלדות. כאשר הגיע סיבוב ההופעות מארה"ב לאנגליה, לפי הדיווחים, שחרור הציוד מהמכס ארך שבעה ימים. אבל בעוד שההופעה נשמעה כנראה נהדרת לצופים, החוויה בתקליט מרשימה פחות. מדובר באיכות הקלטה שאינה מהמשובחות, דבר שמבחינתי פוגם בהנאה. עם זאת, יש בו ניצוצות מרגשים, כמו הרגע בו גרג לייק שר קטע מהיצירה EPITAPH של קינג קרימזון. הקהל בהופעות קיבל שלישייה תיאטרלית מאוד, עם קלידן משוגע שלא נח לרגע.

בשנת 1974 כבר החל כוכבו של הרוק המתקדם לדעוך. אהדת מבקרי המוזיקה כלפי להקות 'אינטלקטואליות' נעלמה מזמן, והציבור עמד לעבור בקרוב לדיסקו של דונה סאמר ולפּאנק של הסקס פיסטולס. אז, בזו אחר זו, החלו להקות הפרוג לאבד את דרכן. נכון, נוצרו יצירות פרוגרסיביות נהדרות בשנת 1974 ואחריה, אך כמותג "רוק מתקדם" - העסק החל להתפורר. אמרסון, לייק ופאלמר רצו, כמו להקת יס שהייתה חתומה באותה חברת תקליטים, להוכיח את עליונותן - ולכן הוציאו גם הם אלבום הופעה משולש (יס עשתה זאת לפניה עם האלבום YESSONGS).

האמת? זה אלבום שכמעט זועק לשנוא אותו, לרמוס אותו, לזרוק אותו מהחלון. כמו אלבום ההופעה של יס, גם אלבום זה של ELP סובל, כאמור, מאיכות הקלטה בעייתית. מצד שני, אפשר רק לדמיין כיצד להקת ELP הייתה יוצרת אלבום אולפן חדש בשנת 1974. הוא ודאי היה מנסה להתחרות ביצירות "כפולות" כגון TALES FROM TOPOGRAPHIC OCEANS של להקת יס או THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY של להקת ג'נסיס. כלומר, זה כבר היה מתקרב לרמה פומפוזית מסוכנת. לכן, אלבום הופעה חיה היה הדבר הבטוח היחיד ששלושת החברים יכלו להציג - אחרי הכל, כולם כבר הכירו אז את השירים.

האמת? אלבום חי משולש, באופן כללי, אינו הדבר שהכי קל להתרגש ממנו, אבל אם מאזינים לו במנות קטנות (למשל, צד אחד של תקליט בכל פעם - ואז הפסקה) אפשר לצלוח אותו בכיף. וזאת משום שהלהקה עצמה נמצאת כאן בכושר שיא. אם כי, לפעמים נשמע שמרוב התלהבות בימתית - הביצועים מהירים מדי, עד כדי כך שהם מאבדים מהעוקץ המקורי שלהם, מבלי להוסיף ערך מוסף. זה המצב כבר בקטע הפתיחה, HOEDOWN. מהיר מדי לטעמי...

"בראש ובראשונה אני מלחין", אמר אמרסון שנים לאחר מכן. "אם הייתי צריך לבחור בין אמנות לבידור, הייתי אומר שאני יותר מהסוג הראשון. הייתי רוצה להיות מוכר כמלחין לפני כל דבר אחר, אבל כשאתה תקוע מאחורי מקלדת, אתה צריך לעשות משהו כדי למשוך תשומת לב לכיוונך".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת על האלבום: "אני לא מצליח להבין איך אנשים באמת מקשיבים לשלושה תקליטים ברציפות של דברים מהסוג הזה. על אילו סמים האנשים האלה בכלל? נאמר לי שיכולת הריכוז שלי טובה מהממוצע -- אבל הבלגן המבלבל של קית' אמרסון על הקלידים (שנראה שבגללו הלהקה הזו קיימת למעשה) משאיר אותי חסר תחושה, משתוקק לאספירין, ושר שוב ושוב את השורות הראשונות של 'למה אני, לורד?'.

לאמרסון יש ידיים מהירות, כולם יודעים את זה, וקרל פאלמר נראה מתופף מוכשר (למרות שהטעם שלו בגאדג'טים דומה לזה של אמרסון), וגרג לייק, שנשמע כל עשרים דקות בערך כשאמרסון ופאלמר מאפשרים לו, הוא נגן גיטרה הגון. אבל אם זו מוזיקה, אני שמח שאני עדיין מכור למה שהיה פעם מוזיקה. יש כמה אלתורים שמוכיחים שאמרסון מסוגל להישמע כמוזיקאי. אני בטוח שחלק מהאנשים באמת אוהבים את הדברים האלה ומקשיבים בתשומת לב לאורך כל הדרך, אבל מה שמדאיג אותי הוא המספר הגדול יותר של אנשים שחוששים ממה שבני גילם יגידו אם יודו שהם שונאים את זה. ובכן, חברים, אני לא יכול לסבול את זה".

במגזין PLAYBOY נכתב אז בביקורת: "זהו מרתון בן שלושה תקליטים של הופעות חיות הדומות יותר לתקיפות. הם שואגים מתחילתם ועד סופם באנרגיה כל כך תזזיתית, מוגזמת מדי, שאתה עלול למצוא את עצמך מייחל שהמופע יסתיים. אין בזה כדי להפחית מהביצועים המסנוורים וחסרי הפגמים או מהתיאום המדהים של הלהקה, כי הכול כאן, מוקלט בנאמנות מוחלטת - כל מה שמעריץ שרוף של ELP יכול לרצות. עם זאת, אין כאן הפתעות".

לאחר צאת האלבום, שזכה להצלחה מסחרית נאה, יצאו חברי הלהקה לחופשה. חזרתם לפעילות משותפת בשנת 1977 לא הייתה קלה, מכיוון שהאופנה המוזיקלית כבר השתנתה, ומוזיקאי הרוק המתקדם נחשבו בעיני רבים לדינוזאורים.

ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא האוסף SO FAR של קרוסבי, סטילס, נאש (ולפעמים יאנג). חברי הלהקה היו נגד האוסף הזה.

בזמן שחברי הסופרגרופ קרוסבי, סטילס, נאש ולפעמים גם יאנג היו עסוקים בסיבוב ההופעות העצום והמדובר ביותר של השנה, חברת התקליטים שלהם החליטה שהגיע הזמן לחגוג – ולספור את המזומנים. אל המדפים הגיע תקליט אוסף חדש בשם SO FAR, והוא המריא היישר אל המקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי של בילבורד. איזה כיף, נכון? ובכן, לא כולם חשבו כך. למעשה, האנשים שהכי התנגדו ליציאת התקליט הזה היו ארבעת המוזיקאים.

הנה כדי להבין את האבסורד; אחרי שנים של נתק, פרויקטים אישיים מבריקים ומתחים פנימיים שהפכו לחומר לסיפורים, הרביעייה המוכשרת התאחדה לסיבוב הופעות שזכה לכינוי "סיור האצטדיונים". זו הייתה הפעם הראשונה שלהקה בסדר גודל כזה יצאה למסע הופעות באצטדיונים עצומים, והביקוש היה היסטרי. הקהל היה צמא לכל צליל שיכל לקבל מההרכב שהגדיר את צליל החוף המערבי. בחברת התקליטים אטלנטיק זיהו את ההזדמנות המסחרית האדירה. אם הקהל רוצה עוד מהלהקה, בואו ניתן לו. הבעיה הקטנה הייתה שללהקה לא היה חומר חדש להציע.

אז מה עושים? מוציאים תקליט אוסף, כמובן. אלא שכאן נכנסת לסיפור נקודה קומית למדי: כל הקריירה המשותפת של ההרכב עד לאותו רגע הסתכמה בשני תקליטי אולפן בלבד: התקליט הראשון והמשובח כטריו משנת 1969, והיצירה שבאה אחריו כרביעייה, DEJA VU, משנת 1970. להוציא מהם - ומתקליטון נוסף - אוסף של אחד עשר שירים נראה לחברי הלהקה, ובעיקר לגרהאם נאש, כמו בדיחה גרועה וצעד ציני שנועד אך ורק לסחוט את הארנקים של המעריצים. "זה היה מגוחך", הוא טען שנים לאחר מכן, "עוד לא היינו קיימים מספיק זמן כדי שיהיה לנו תקליט ראוי שייקרא 'עד כה'".

אבל כוחו של השוק היה חזק מרצונם של האמנים. התקליט SO FAR יצא, והציבור הצביע ברגליים ורץ לחנויות. האוסף לא רק שהיה מצוין, הוא גם כלל לראשונה בתקליט ארוך נגן את הסינגל העוצמתי OHIO, שיר המחאה שכתב ניל יאנג בעקבות אירועי הירי בקנט סטייט, שלא הופיע באף אחד מתקליטי האולפן. פתאום, גם למעריצים, שכבר היו להם שני התקליטים המקוריים, הייתה סיבה טובה לרכוש את האוסף.

ומה עם העטיפה? גם כאן הסיפור מסתעף והופך למפגש פסגה של סצנת לורל קניון. את הציור האיקוני שמעטר את החזית ציירה לא אחרת מאשר ג'וני מיטשל, חברה קרובה, בת זוג לשעבר של נאש והמלכה הבלתי מעורערת של קהילת המוזיקאים הזו. באופן סמלי, מיטשל היא גם זו שכתבה את השיר WOODSTOCK, אחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה, שאף פותח את הצד השני של התקליט הזה.

בסופו של יום, למרות שהסיבות להוצאתו היו מסחריות לחלוטין והתזמון היה כמעט קומי, SO FAR הפך לאחד התקליטים הנמכרים והאהובים יותר של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. גם אם הוא נולד בחטא שיווקי, המוזיקה שבו הייתה, ונשארה, טהורה לחלוטין. וזה, אחרי הכול, מה שבאמת חשוב.

ב-19 באוגוסט בשנת 1945 נולד איאן גילאן, הסולן הידוע של להקת דיפ פרפל.

גילאן, אז הזמר החדש של דיפ פרפל, לעיתון רקורד מירור (בינואר 1970): "אנחנו מקליטים עכשיו אלבום חדש שאמור להיות מוכן בחודש הבא. זה הדבר הטוב ביותר שעשינו עד כה וכולנו מרוצים מזה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שמצב סיפוק שכזה נמצא במחנה הלהקה כלפי אלבום שלנו".

ואז נחת לחנויות האלבום DEEP PURPLE IN ROCK.

בהמשך הוא סיפר גם את הדברים האלו: "היינו רק כמה בחורים שרצו לעשות מוזיקה רועשת ואגרסיבית. לא הייתה שום תוכנית גדולה, אבל איכשהו זה עבד, ופשוט המשכנו ללכת עם זה. מעולם לא עברתי הכשרה פורמלית לשיר, אז כל מה שאני עושה הוא אינסטינקטיבי. אני חושב שבגלל זה לקול שלי יש את האיכות הגולמית והטבעית הזו. הוא לא מלוטש, אבל הוא אמיתי. כשעזבתי את דיפ פרפל בשנת 1973 הייתי מותש, נפשית ופיזית. הלחץ - הכל היה יותר מדי. הייתי צריך להתרחק מזה. בשנת 1984 חזרתי ללהקה והרגשתי כמו לחזור הביתה. לכולנו היו ההבדלים שלנו, אבל הכימיה עדיין הייתה שם. זו הייתה חוויה קסומה ליצור מוזיקה ביחד. התעשייה כל כך השתנתה באייטיז. זה הפך להיות יותר על תדמית ופחות על מוזיקה. לכן אני תמיד מנסה להישאר נאמן לעצמי ולמוזיקה שאני אוהב, לא משנה מה הטרנדים".

הסיפור הלוהט על התקליט שהזניק את AVERAGE WHITE BAND לצמרת ועל הטרגדיה שקרעה אותם לגזרים. ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא התקליט השני של להקת AVARAGE WHITE BAND. כשסקוטלנד פגשה את הארלם.

חבורה של שישה מוזיקאים מסקוטלנד, עם שם אירוני במיוחד, AVERAGE WHITE BAND, או בקיצור AWB, שחררה את התקליט השני שלה. תקליט כל כך מהודק, כל כך שחור וכל כך מלא בנשמה, עד שגרם למבקרים ולקהל באמריקה לשפשף את האוזניים בתדהמה ולשאול: איך לעזאזל זה קורה?

התקליט, שנקרא בפשטות AWB אך מוכר יותר בזכות עטיפתו הלבנה והבוהקת, לא היה סתם עוד ניסיון של חבר'ה לבנים לחקות מוזיקה שחורה. AWB לא נשמעו כמו להקת נשמה ופ'אנק, הם פשוט היו להקת נשמה ופ'אנק מהשורה הראשונה, נקודה. חברי הלהקה, אלן גורי, האמיש סטיוארט, מלקולם "מולי" דאנקן, רוג'ר בול, אוני מקינטייר ורובי מקינטוש, ספגו במשך שנים את הצלילים של הגיבורים שלהם מדטרויט, ממפיס ואטלנטה. הם חיו ונשמו את מרווין גאי, העריצו את מכונת הגרוב הבלתי ניתנת לעצירה של ג'יימס בראון והתמוגגו מהעומק הרגשי של דוני האת'אוויי. את כל ההשפעות האלה הם זיקקו לכדי סאונד ייחודי משלהם – מדויק, קצבי, עם הרמוניות קוליות צלולות וחטיבת נשיפה חדה כתער.

ההוכחה הניצחת לכך הגיעה בקטע אינסטרומנטלי אחד שהפך לתופעת טבע של ממש: PICK UP THE PIECES. הקטע הזה, עם ריף הסקסופון המדבק שלו והבס-ליין שלא מרפה, היה כמו סדין אדום בפני שור זועם בתחנות הרדיו. הוא כבש את ארצות הברית, טיפס עד למקום הראשון במצעד הבילבורד והפך את הלהקה הסקוטית האנונימית לסנסציה. הקהל האפרו-אמריקאי, שיודע לזהות אותנטיות מקילומטרים, אימץ אותם לחיקו בחום, והחברים מ-AWB מצאו את עצמם מופיעים בפני קהלים שחורים נלהבים ברחבי המדינה, הוכחה ניצחת לכך שגרוב אמיתי אינו מכיר בגבולות של צבע או גיאוגרפיה.

גם המבקרים לא נשארו אדישים. מגזין רולינג סטון, בתקופה שבה מילה שלו הייתה קובעת גורלות, יצא מגדרו. הביקורת שפורסמה אז הבהירה לכל מי שהיה לו ספק אחרי התקליט הראשון: סקוטלנד היא מעצמת נשמה קטנה ועצמאית. המבקר התפעל מהאנרגיה המרוסנת והמהודקת שפועמת בכל רצועה ורצועה בתקליט. הוא ציין שהלהקה מרשימה בכל היבט אפשרי – החל מהחומרים המקוריים, דרך העיבודים הקוליים והכליים וכלה בהפקה ובגיבוש הזהות המוזיקלית הברורה.

המבקר אף הוסיף ותהה כיצד, למען השם, הצליחה השישייה הזו מהצפון הקר להגיע לרמה כה גבוהה של מיומנות ומעורבות רגשית בתוך ביטוי תרבותי שהיה זר לה לחלוטין. הוא ציטט חבר שאמר שהתקליט נשמע כמו שלהקת טראפיק הייתה יכולה להישמע אילו רק הייתה מפתחת קצת משמעת עצמית, אך מיד סייג ואמר שלטראפיק מעולם לא היה את האגרוף הקצבי של AWB.

השבחים המשיכו גם לגבי הסולנים. אלן גורי, עם קולו החזק והגמיש, הושווה לסטיב ווינווד הצעיר, בעוד שהאמיש סטיוארט, זמר הפלצט, תואר כבעל קול עשיר ורך להפליא, שבו הוא משתמש ללא מורא. מבנה התקליט עצמו זכה להתייחסות מיוחדת: הצד הראשון שלו הודגש כאנרגטי וקצבי, בעוד שהצד השני תואר כסוויטת נשמה עוצמתית, אפופת אווירה רומנטית מרירה-מתוקה.

הלהקה הייתה על גג העולם. עם תקליט מופת בידיהם ולהיט ענק שכובש את המצעדים, נראה היה שהשמיים הם הגבול. אך אז, כחודש בלבד לאחר יציאת התקליט, בשיא ההצלחה המסחררת, גן העדן הפך לגיהינום. ב-23 בספטמבר 1974, לאחר הופעה מוצלחת במועדון הטרובדור בלוס אנג'לס, הגיעו חברי הלהקה למסיבה הוליוודית נוצצת. באווירה המשוחררת של המסיבה, המתופף רובי מקינטוש לקח מנה של סם שהתברר כקטלני. הוא מת במקום ממנת יתר, והשמחה הגדולה הוחלפה באבל כבד ובשוק מוחלט. באותו אירוע טרגי, גם הסולן אלן גורי לקח מאותו הסם ואיבד את הכרתו, וחייו ניצלו ברגע האחרון בזכות התערבותה של הזמרת שר, שנכחה במסיבה והחזיקה אותו ער עד להגעת הסיוע הרפואי.

הטרגדיה איימה לפרק את הלהקה, אך החברים הנותרים, שבורים אך נחושים, החליטו להמשיך. הם גייסו את המתופף המוכשר סטיב פרון, והמשיכו ליצור מוזיקה משובחת עוד שנים רבות. אך התקליט הלבן של AWB ייזכר לעד לא רק בזכות המוזיקה המעולה שבו, אלא גם כסמל לרגע קסום בזמן – רגע שבו חבורת בחורים סקוטים "ממוצעים" הוכיחה לעולם שנשמה היא שפה אוניברסלית, ושהגרוב יכול לנצח הכל, רגע לפני שהמציאות הקשה הכתה בהם בעוצמה טרגית.

הלילה בו פליטווד מאק הפכה למפלצת תלת-ראשית. ב-19 באוגוסט בשנת 1968 הופיעה להקת פליטווד מאק בפעם הראשונה עם שלושה גיטריסטים.

הקיץ הלונדוני הלוהט של אותה שנה עמד להפוך לרותח עוד יותר. בפינה הדחוסה והאפופת עשן של דרום-מערב לונדון, במקום עם השם הציורי בלו הורייזון שב-BATTERSEA, עמדה להקת בלוז צעירה ומצליחה בשם פליטווד מאק לעשות משהו שאף אחד לא ציפה לו: לעלות לבמה עם שלושה גיטריסטים. כן, שמעתם נכון, שלושה. בעולם שבו גיטריסט מוביל אחד היה סטנדרט הזהב, פליטווד מאק החליטה לשלש את הכוח.

המקום היה מפוצץ עד אפס מקום, כמו קופסת סרדינים של חובבי בלוז נלהבים שבאו לחזות בלהקה שכבר הספיקה לכבוש את המצעדים עם תקליט הבכורה שלה. אבל באותו ערב, הקהל קיבל הרבה יותר ממה שציפה. לצד שני הגיטריסטים המוכרים של הלהקה, עמד נער צעיר, כמעט ילד, בן 18 בסך הכל, בשם דני קירוואן. הוא נראה קצת כמו מלאך תמים עם שיער בלונדיני, אבל הגיטרה שנצמדה אל גופו נראתה כמו הבטחה למשהו אחר לגמרי.

ואיזו הבטחה זו הייתה. מהרגע שהצלילים הראשונים בקעו מהמגברים, היה ברור שזהו ערב מכונן. פליטווד מאק, שהייתה ידועה בזכות הבלוז השורשי והמחוספס של המייסד פיטר גרין, והחיקויים המשעשעים והמדויקים של ג'רמי ספנסר לגיבור הגיטרה אלמור ג'יימס, נשמעה פתאום אחרת. גדולה יותר. חזקה יותר. מסוכנת יותר.

הצליל החדש, כך דיווחו כמה ימים לאחר מכן בעיתון המוזיקה מלודי מייקר, היה "עתיר כוח". הכתב לא חסך במחמאות: "קירוואן הוא רכש חשוב מאד ללהקה הזו וודאי יצור לעצמו שם". כמה שהוא צדק. נגינתו של קירוואן הייתה סיפור בפני עצמו: ויברטו ייחודי שהפיק באצבעותיו בלבד, ואינטנסיביות רגשית כה עזה, עד שפיטר גרין עצמו סיפר מאוחר יותר שהנער היה "כל כך שקוע בזה, שהוא היה בוכה בזמן שניגן".

אבל מה שהקהל הנלהב לא ידע, זה שהמהלך הזה כמעט ולא קרה. מאחורי הקלעים, צירופו של קירוואן היה רחוק מלהיות החלטה פה אחד. למעשה, רוב חברי הלהקה, כולל הבסיסט ג'ון מקווי והמתופף מיק פליטווד (זה עם כדורי העץ המפורסמים המשתלשלים ממכנסיו), די היססו. עוד גיטריסט?! למה אנחנו צריכים את זה? החזון היה שייך כולו לאיש אחד: פיטר גרין.

גרין, שנחשב בעיני רבים לגיטריסט הבלוז הטוב ביותר שיצא מבריטניה (ויש שיגידו שאפילו עקף את אריק קלפטון), הרגיש שהלהקה נתקעה. הוא רצה להתפתח, לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות מעבר לבלוז 12 התיבות הקלאסי. הבעיה הייתה שג'רמי ספנסר, על כל כשרונו, לא ממש תרם לשירים המקוריים של גרין. הוא היה מומחה בסגנון אחד, וזהו. גרין חיפש פרטנר מוזיקלי אמיתי, מישהו שיוכל "להתכתב" איתו דרך הגיטרות.

הוא מצא את מבוקשו בקירוואן, נער שגילה עם להקתו הקטנה BOILERHOUSE במרתף טחוב. גרין זיהה מיד את הכישרון הגולמי והעוצמה הרגשית של הנער. הוא ניסה תחילה למצוא לקירוואן להקת ליווי משלו, ואף פרסם מודעה במלודי מייקר שמשכה מועמדים. אך אף אחד לא היה טוב מספיק עבורו. בסופו של דבר, בהתעקשות שהפכה כמעט לאולטימטום, גרין פשוט הכניס אותו לפליטווד מאק.

פה נולדה פליטווד מאק החדשה. להקה עם קיר סאונד של שלוש גיטרות, שכל אחת מהן דיברה בשפה שונה אך כולן יחד יצרו שירה מהפנטת. השילוב בין הבלוז המעודן והכואב של גרין, אנרגיית הרוק'נ'רול הפראית של ספנסר, והמלודיות המהפנטות והעוצמתיות של קירוואן, יצר משהו שטרם נשמע כמותו. זה היה הבסיס לתקליטים כמו THEN PLAY ON וליצירות מופת כמו ALBATROSS, שהציגו צד אחר, עדין וקסום יותר של הלהקה.

אותו ערב בבלו הורייזון היה מהלך נועז של להקה בשיא כוחה שהעזה להמציא את עצמה מחדש. זה היה הרגע בו פליטווד מאק הוכיחה שהיא לא עוד להקת בלוז בריטית, אלא משהו בלתי צפוי ומסעיר, מפלצת תלת-ראשית שיודעת גם ללטף וגם לטרוף. והכל התחיל שם, בזכות התעקשות של גאון אחד ונער פלא אחד שבכה כשניגן.

הנשק הסודי של להקת קווין. ב-19 באוגוסט בשנת 1951 נולד ג'ון דיקון, בסיסט להקת קווין. אז לכבוד יום הולדתו, הנה קצת על השיר שכתב, I WANT TO BREAK FREE.

יש אנשים שצועקים ויש כאלה שלוחשים, אבל הלחישה שלהם מהדהדת חזק יותר מכל צעקה. כזה היה ג'ון דיקון, הבסיסט השקט והמופנם של להקת קווין. הוא לא היה כותב שירים פורה כמו פרדי מרקיורי או בריאן מאי, אבל כשהוא כבר כתב, זה היה בדרך כלל בול פגיעה. הוא היה אחראי על להיטי ענק כמו ANOTHER ONE BITES THE DUST ו-YOU'RE MY BEST FRIEND. כפי שאמר פעם בריאן מאי, "ג'ון לא כתב הרבה שירים, אבל רובם בהחלט נחשבו". ובשנת 1984, הוא הביא ללהקה פנינה במקצב קליפסו קליט, שיר שהוא כתב מנקודת מבט גברית על התנועה לשחרור האישה. התוצאה הייתה להיט קליל לכאורה, אך עם מטען חבלה עוצמתי שהתפוצץ במקומות הכי לא צפויים.

באופן אירוני, השיר על הרצון להשתחרר מדיכוי מצא את דרכו למקום בו נאבקו על חופש אמיתי. בשלהי שנות השמונים, כאשר נלסון מנדלה עוד היה כלוא ומשטר האפרטהייד האכזרי שלט בדרום אפריקה, I WANT TO BREAK FREE הפך להמנון בלתי רשמי של הקונגרס הלאומי האפריקני, ה-ANC. המילים הפשוטות על הרצון להשתחרר מהשקרים ולהיות עצמאי קיבלו משמעות מצמררת במציאות של דיכוי גזעי.

השיר שוחרר כתקליטון השני מתוך התקליט המצליח THE WORKS באפריל 1984, והפך מיד להצלחה מסחררת ברחבי העולם, למעט יבשת אחת משמעותית. למרות שהמסר המקורי היה על שחרור האישה, רבים פירשו אותו כהמנון יציאה מהארון. כשכתב דרום אמריקאי שאל את פרדי מרקיורי על כך בשנת 1985, פרדי, בדרכו האופיינית, הבהיר שהוא כלל לא כתב את השיר ושהוא אינו עוסק בעולם הגאה. אך הדרמה האמיתית לא הייתה קשורה למילים, אלא לתמונה.

הקליפ לשיר, שהיה רעיון של המתופף רוג'ר טיילור, נועד להיות פרודיה הומוריסטית על אופרת הסבון הבריטית הוותיקה והאהובה, CORONATION STREET. חברי הלהקה, בהחלטה אמיצה ומשעשעת, התחפשו לנשים: פרדי מרקיורי היה עקרת בית משופמת וסקסית השואבת אבק, בריאן מיי עקרת בית נוספת עם סינר, רוג'ר טיילור גילם תלמידת בית ספר חצופה וג'ון דיקון עצמו התחפש לסבתא נרגנת וקפוצה. בבריטניה ובאירופה, שם הכירו היטב את סדרת המקור, הבדיחה התקבלה בצחוק גדול והקליפ הפך לקאלט. אבל באמריקה, זה היה סיפור אחר לגמרי.

רשת הקליפים הצעירה והכל-יכולה MTV, ששלטה בטעם הקהל האמריקאי, פשוט לא הבינה את ההומור הבריטי. המנהלים ברשת ראו להקת רוק גברית לבושה בבגדי נשים, וזה היה יותר מדי עבורם. הקליפ הוחרם מיידית. כפי שסיפר בריאן מאי, "זה התקבל באימה ברוב אמריקה. הם פשוט לא הבינו את זה. מבחינתם, בנים שמתחפשים לבנות, במיוחד בלהקת רוק, זה היה בלתי מתקבל על הדעת. הם היו נבוכים". החרם של MTV היה מכת מוות. באותה תקופה, אם לא היית ב-MTV, לא היית קיים באמריקה. היחסים של קווין עם הקהל הצפון אמריקאי, שהיו בשיאם, פשוט נמחקו.

פרדי מרקיורי זעם על הצביעות. "לראשונה בחיינו צחקנו על עצמנו", אמר בראיון, "אבל באמריקה הם אמרו, 'מה קרה? האלילים שלנו מתלבשים בשמלות?'". הלהקה סירבה בתוקף לדרישה לצלם קליפ חלופי "ראוי" יותר של הופעה חיה.

כדי להוסיף חטא על פשע, היה גם גורם אנושי שהרס את היחסים מאחורי הקלעים. פול פרנטר, המנהל האישי של פרדי באותה תקופה, היה ידוע בגישתו המתנשאת. בריאן מאי הסביר: "פרדי היה צריך הגנה, אבל הבחור הזה... אני יודע בוודאות שהוא היה מסתובב ואומר לתחנות הרדיו החשובות, 'לא, פרדי לא רוצה לדבר איתך. למה שהוא בכלל ירצה לדבר איתך?'. הוא גרם לנו נזק עצום עם רשתות הרדיו, שעד אז היו קרובות אלינו מאוד ועזרו לנו המון". השילוב של הקליפ השערורייתי ומנהל אישי יהיר היה קטלני.

אפילו בתוך הלהקה, השיר עורר מחלוקת קטנה. ג'ון דיקון היה נחרץ בדעתו שהוא לא רוצה סולו גיטרה בשיר, למורת רוחו של בריאן מאי. במקום זאת, הוא הביא את הקלידן המוכשר פרד מנדל, שניגן את סולו הסינטיסייזר הבלתי נשכח עם סינטיסייזר מדגם ROLAND JUPITER 8. רוג'ר טיילור סיכם זאת בפשטות: "ג'ון לא רצה סולו גיטרה, אז הוא הביא את פרד שהתגלה כאיש מוכשר ביותר". מאי נאלץ להתקפל בפני הרצון של חברו השקט והעקשן.

האיש השקט הזה, שידע לעמוד על שלו, התקשה יותר מכולם להתמודד עם הטרגדיה הגדולה של הלהקה. נטען כי מותו של פרדי מרקיורי השפיע על ג'ון דיקון באופן הקשה ביותר. מאז, הוא מתרחק מאור הזרקורים כמו מאש, פרש לחלוטין מעולם המוזיקה וחי חיים פרטיים לחלוטין.

רעידת אדמה באולפן: התקליט ששינה את פני האחים דובי לנצח. ב-19 באוגוסט בשנת 1977 יצא תקליט חדש ללהקת האחים דובי, LIVIN' ON THE FAULT LINE.

בעוד המעריצים חיכו לבשורה חדשה של "האחים צינגעלע", באולפן ההקלטות המתח כבר הגיע לנקודת רתיחה. מי שהרגיש את רעידות האדמה הפנימיות באופן העוצמתי ביותר היה טום ג'ונסטון, הגיטריסט, הזמר ואחד ממייסדי הלהקה. האיש שקולו ונגינת הגיטרה שלו הגדירו את הצליל המוקדם והמחוספס של הלהקה, מצא את עצמו לפתע זר בביתו המוזיקלי. השינוי בסגנון, שהחל לזלוג פנימה עם הגעתו של הקלידן והזמר בעל קול הנשמה, מייקל מקדונלד, הפך לשיטפון שאיים להטביע את כל מה שג'ונסטון הכיר ואהב.

הצליל החדש היה חלקלק, מלוטש, ספוג בהשפעות של סול וג'אז, עולמות מוזיקליים שהיו רחוקים שנות אור מסגנון הבוגי-רוק השורשי והבועט של ג'ונסטון. "החלטתי שאני לא מתאים למה שקורה", הוא הודה מאוחר יותר, במילים ששיקפו תחושת ניכור עמוקה. ההתפכחות הייתה כואבת. זה כבר לא היה רק שינוי קטן, זו הייתה מהפכה של ממש שהתרחשה מתחת לאף שלו.

חברו ללהקה, הגיטריסט פאט סימונס, ראה את הדברים מהצד וניסה להסביר את המצב המורכב. "טום לא הרגיש שזה משהו שהוא רוצה להיות חלק ממנו", אמר סימונס. "זה יכול היה להיות אחרת אם הוא היה נותן לזה הזדמנות, אבל הוא הרגיש מחוץ לזה. אני לא יודע אם הוא התרעם. אני יכול רק לדמיין שהיה שם איזשהו שפשוף במוטיבציה שלו". המתח הזה, השפשוף הזה, הפך לבקע בלתי ניתן לאיחוי.

בזמן שספינת הדגל של הדוביז שינתה כיוון באופן דרמטי, ג'ונסטון, שגם נאבק בבעיות בריאותיות, החליט לרדת ממנה. הוא נסוג לחיי שלווה בצפון קליפורניה, הרחק מהאולפנים הממוזגים ומהוויכוחים האמנותיים. שם, הוא מצא מרפא לגוף ולנפש. "הלכתי הביתה והתחלתי לשחק סופטבול ולעלות במשקל", סיפר בפשטות, תיאור ציורי של אדם שפשוט היה צריך לחזור לעצמו.

במקביל, מוקד הכוח החדש בלהקה, מייקל מקדונלד, לא בזבז זמן. עם קולו הייחודי וכישרון הכתיבה שלו, הוא הפך למנוע היצירתי הדומיננטי. בחיפוש אחר שותפים חדשים ליצירה, הוא חבר למוזיקאי מוכשר אחר, קני לוגינס. החיבור ביניהם הוליד ניצוצות, והם החלו לרקום יחד שירים שהגדירו מחדש את הצליל של הלהקה ואת פסקול התקופה כולה. שיתוף הפעולה הזה יניב כמה מהלהיטים הגדולים יותר של הלהקה.

לוגינס, שהביט על הסערה מבחוץ, תיאר את המצב בדימוי קולע. הוא אמנם לא הכיר את ג'ונסטון לעומק, אך הוא קלט היטב את האווירה הטעונה. "טומי הרגיש שהדוביז היא הלהקה שלו", הסביר לוגינס. "זה היה הצליל שלו, שהיה שונה מזה של מייקל. זה כמו שג'ון לנון שיתרעם על מקרטני או להיפך, שתי אישיויות שונות בתכלית".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אין בתקליט הזה להיטים ברורים. הצליל נקי יותר ופה ושם מזכיר את הגישה של חברת מוטאון, כולל גירסת כיסוי לשיר LITTLE DARLING. התקליט הזה נשען על צליל הרוק הנגרר לאחור, לאחר שהגיטריסט ג'ף באקסטר (לשעבר מסטילי דן) ומייקל מקדונלד השתלטו על ההגה. הלהקה, בהרכבה החדש, שמה דגש קצבי על הפסנתר של מקדונלד, במקום בגיטרות. הדוביז לא רועמים יותר אלא מרגיעים ולעיתים נשמעים כמו להקת ג'אז אמצע-הדרך. כשמגיעים לאמצע הצד השני של התקליט, המוסיקה כבר ממש מייגעת. זה תקליט שרוכב על נוסחה. המוסיקה הזו מחליקה בקלות לרקע".

ב-19 באוגוסט בשנת 1966 הגיע ג'ו סמית', נשיא חברת התקליטים WARNER BROTHERS, לאולם AVALON BALLROOM בסאן פרנסיסקו על מנת לצפות בהופעה של להקה בשם גרייטפול דד. מה קרה אז?

באותה תקופה, WARNER BROTHERS הייתה חברה מכובדת, ששמה זוהה בעיקר עם אמנים כמו פרנק סינטרה ודין מרטין. רוק'נ'רול? זה היה משהו שהצעירים שומעים, אבל המחשבה על להקה עם שיער ארוך, שמנגנת סולואים שנמשכים עשרים דקות, לא בדיוק הייתה בתוכנית העסקית של האחים וורנר. אבל סמית' היה איש עם חזון, ועם אוזן חדה. הוא שמע את הבאזז סביב סצנת המועדונים של סן פרנסיסקו והבין שמשהו גדול מתבשל שם, משהו שחברת תקליטים שמכבדת את עצמה לא יכולה להתעלם ממנו.

הסיבה הרשמית להגעתו לאולם ה-AVALON באותו לילה הייתה להקה מקומית בשם גרייטפול דד. השם לבדו כבר היה אמור להדליק כמה נורות אזהרה במשרדים הממוזגים בלוס אנג'לס. מי לעזאזל קורא ללהקה שלו "המתים אסירי התודה"? על הבמה, חיזקה החבורה העליזה את הרושם הראשוני. הם לא נראו כמו כוכבי פופ. הם נראו כמו חבורת פיראטים קוסמיים שיצאה למסע ארוך ומשונה. ג'רי גרסיה, הגיטריסט והמנהיג הלא רשמי, הפיק צלילים מהפנטים מהגיטרה שלו. בוב וויר הצעיר סיפק את הקצב, פיל לש הניח בסיס הרמוני מורכב עם הבס, ביל קרויצמן החזיק את מקלות התופים, ורון "פיגפן" מק'קרנן, איש הבלוז המחוספס של החבורה, נתן את הנשמה בקלידים ובמפוחית.

המוזיקה שלהם הייתה תערובת פרועה של פולק, בלוז, קאנטרי ורוק, מתובלת באלתורים ארוכים ובלתי צפויים, שהיו סימן ההיכר שלהם. עבור הקהל המקומי, זו הייתה חוויה רוחנית כמעט. עבור סמית', זה היה... ובכן, זה היה שונה. הוא ישב שם, בתוך ים של צעירים רוקדים וצבעוניים, וניסה לעכל את מה שהוא שומע ורואה. לא היו להיטים קליטים של שלוש דקות. לא היו פזמונים שאפשר לזמזם. מה שהיה שם, ובשפע, הייתה אנרגיה גולמית, כנות מוזיקלית ותחושה של הרפתקה. הלהקה, שחלקה את הבמה באותו ערב עם הרכב נוסף בשם SOPWITH CAMEL, לקחה את הקהל למסע.

אפשר רק לדמיין את השיחות שניהל סמית' עם עצמו באותו ערב. מצד אחד, האינסטינקט העסקי שלו צעק לו לברוח. זה כאוטי, זה לא מסחרי, זה ניסיוני מדי. מצד שני, הוא ראה מולו קהל שבוי, קהילה שלמה שנוצרה סביב הלהקה הזאת. הוא הבין שהגרייטפול דד הם לא רק להקה, הם תופעה תרבותית. הוא ראה את הפוטנציאל, את האפשרות להיות החברה שתכניס את הצליל החדש הזה של אמריקה למיינסטרים.

זמן לא רב לאחר אותו ערב מכונן, ג'ו סמית' עשה את הצעד הנועז והחתים את הגרייטפול דד על חוזה הקלטות ב-WARNER BROTHERS. ההחלטה הזו לא רק שינתה את מסלול הקריירה של הלהקה, אלא גם סימנה נקודת מפנה עבור חברת התקליטים עצמה.

כשג'ון פגש את הארי. ב-19 באוגוסט בשנת 1974 יצא בארה"ב התקליט PUSSY CATS, של הארי נילסן ובהפקתו של ג'ון לנון. בהמשך החודש זה יצא גם באנגליה. איזה בלגאן היה שם!

כדי להבין את הבלגן, צריך לחזור אחורה אל "סוף השבוע האבוד" של ג'ון לנון. תקופה של 18 חודשים בהם הוא היה פרוד מיוקו אונו ועקר ללוס אנג'לס, שם חבר לחבר ואיש מוסיקה פרוע לא פחות ממנו, הארי נילסן. השניים הפכו לצמד חמד בלתי נפרד, מלכי חיי הלילה של העיר, וספקי הכותרות הראשיים של מדורי הרכילות. התנהגותם, שלעיתים קרובות תודלקה בכמויות אדירות של אלכוהול וכימיקלים אחרים, זיכתה אותם בכינוי החיבה PUSSY CATS מהעיתונות, מעין עקיצה על התנהגותם הילדותית והרועשת. השניים אימצו את הכינוי בשמחה, והוא הפך לשם התקליט שלהם. כבדיחה פנימית נוספת, על עטיפת התקליט, לצד שטיח (RUG), מופיעות קוביות משחק עם האותיות D ו-S. חברו את הכל יחד ותקבלו את המילה DRUGS, קריצה שקופה לחלוטין לאורח החיים של החברים באותה תקופה.

התזמון היה קריטי עבור נילסן. אחרי שנים של תקליטים שזכו לשבחי המבקרים אך לא להצלחה מסחרית גדולה, כוכבו דרך בשנת 1971 עם התקליט NILSSON SCHMILSSON. הוא התנסה בצליל מיינסטרימי יותר וקטף את פירות ההצלחה, בעיקר בזכות ביצוע עוצר נשימה לשיר של להקת באדפינגר, WITHOUT YOU. אבל נילסן, אמן אמיתי שלא אהב לחזור על עצמו, סירב להמשיך באותו קו מסחרי. התקליטים הבאים שלו היו מאתגרים יותר ומכרו פחות, מה שעורר את זעמה של חברת התקליטים שלו. בשנת 1974, הקריירה שלו נראתה בסכנה. תוסיפו לזה בעיות אישיות – נישואיו השניים התפרקו, וחברתו החדשה הייתה באירלנד הרחוקה – וקיבלתם אמן במשבר עמוק, שהודה בראיונות שהוא לא מרוצה מהיצירה שלו.

נילסן היה זקוק למפיק שיכוון אותו, ומי יכול להיות מתאים יותר מחברו הקרוב לשתייה והרפתקאות? "יש רק ארבעה כותבי שירים שיכולים לכתוב שורה שבאמת מפצחת אותך", אמר נילסן באותה תקופה. "אני מחשיב את עצמי לאחד מהם, יחד עם רנדי ניומן, פרנק זאפה וג'ון לנון". לכן, כשג'ון אמר לו, 'אני רוצה להפיק אותך, הארי', נילסן היה בטוח שהוא חולם. בזמן שהתפלל שזה אכן יקרה, השניים המשיכו להשאיר שובל של הרס וכותרות מביכות בכל מקום אליו הגיעו. רבים האשימו את נילסן בהשפעה הרעה על לנון, תדמית שרדפה אותו עד סוף ימיו. "אנשים עדיין חושבים שאני אידיוט ובחור מרושע", אמר בראיון האחרון לפני מותו. "הם חושבים שאני בטלן סוער משנות ה-70. הרגע בו הכרתי לג'ון ולרינגו את קוקטייל הברנדי אלכסנדר, הפך לבעיה שלי, לא שלהם".

ב-28 במרץ 1974, משאלתו של נילסן התגשמה. חבורת-על של נגנים התאספה באולפני ברבנק בלוס אנג'לס, במה שהיה אמור להיות סשן הקלטות היסטורי. לנון, בתפקיד המפיק, ריכז נבחרת חלומות: על הבס קלאוס פורמן, חבר ותיק מימי המבורג של הביטלס, ומאחורי התופים לא פחות משלושה מהגדולים ביותר – רינגו סטאר, המתופף הרגוע ג'ים קלטנר, והמתופף הפרוע של להקת המי, קית' מון, שהצטרף לחגיגה. האווירה, כצפוי, הייתה הכל חוץ ממקצועית. זה היה קרקס כאוטי, מסיבה שלא נגמרה, ובין לבין, מישהו גם ניסה להקליט תקליט. כולם כל כך נהנו לשתות, לצחוק ולהסניף, שלעיתים קרובות פשוט שכחו לנגן.

באחד הימים, אפילו פול מקרטני קפץ לבקר באולפן, במה שהיה מפגש נדיר עם לנון. הוא לא בא בידיים ריקות, אלא עם מסר מיוקו: היא מתגעגעת ורוצה שיחזור לחזר אחריה. אבל בתוך כל הכאוס הזה, קרה האסון האמיתי. נילסן, בניסיון להוציא מעצמו זעקה גרונית ופראית לאחד השירים, הרגיש כאב חד בגרונו. הוא קרע את מיתרי הקול שלו. טיפות דם ניתזו על המיקרופון. בפאניקה מוחלטת, הוא הבין שזה הסוף. הוא היה בטוח שאם לנון יגלה, הוא יבטל את כל הפרויקט היקר והיוקרתי. לכן, הוא הסתיר את מצבו מכולם והמשיך לשיר, כשהוא גורם לעצמו נזק בלתי הפיך. הקול שלו, אותו כלי מופלא שהיה סימן ההיכר שלו, נהרס לחלוטין. הוא מעולם לא חזר להיות אותו הדבר.

"אני זה שהסיע אותו לבית החולים ושם אמרו לו שאסור לו לדבר שישה חודשים", סיפר חבר להקת המאנקיז, מיקי דולנץ. "ברור שהוא לא הסכים לזה והוא מעולם לא החלים לגמרי". מאי פאנג, זוגתו של לנון באותה תקופה, הוסיפה: "ג'ון הציע לו לטפל בגרון, אבל מה זה יעזור אם בלילה הוא היה מסניף ושותה? הוא לא סיפר לג'ון שהוא מדמם, הוא רק אמר שכואב לו. בסוף הוא נשמע כל כך נורא". לנון, בסופו של דבר, הבין את גודל הקטסטרופה: "אני חושב שזה היה פסיכוסומטי", אמר מאוחר יותר. "הוא היה עצבני כי אני הפקתי אותו, הוא היה מעריץ ותיק של הביטלס. אבל הייתי מחויב, הלהקה הייתה שם ולבחור לא היה קול. אז הפקנו את המיטב מזה".

לנון החליט שאי אפשר להמשיך ככה. "בלוס אנג'לס, או שאתה בחוף הים או שאתה חלק ממסיבות השואו-ביזנס הבלתי נגמרות", הסביר. "הסצנה הזו מעוררת בי עצבים, וכשאני מתעצבן אני שותה, וכשאני שותה אני נהיה תוקפני. אני מעדיף להישאר בניו יורק". ב-10 באפריל הוא עצר את ההקלטות ועקר עם נילסן לניו יורק, לסבב הקלטות נוסף, רציני וממוקד בהרבה. שם, הרחק מהסחות הדעת של הוליווד, הם ניסו להציל את הפרויקט.

במקביל, היחסים של נילסן עם חברת התקליטים שלו הגיעו לשפל. הנשיא החדש של הלייבל סירב לחתום על חוזה חדש ומשתלם בשווי 5 מיליון דולר. לנון, נאמן לחברו, התרגז, צעד למשרדי ההנהלה ובכוח הכריזמה והמעמד שלו, הצליח לסגור עבור נילסן את העסקה. עם החוזה ביד, הם סיימו את הליטושים האחרונים לתקליט, אך לא לפני עימות אחרון עם הצנזורה של חברת התקליטים. השם המקורי שהגו, STRANGE PUSSIES, נדחה מכל וכל. הם התפשרו על PUSSY CATS, שם שנשמע תמים יותר, מבלי שבחברה שמו לב לבדיחת הסמים המוחבאת בעטיפה.

עם צאתו, התקליט התקבל בבלבול. השילוב של רוק'נ'רול קלאסי, שירים מקוריים וקאברים לבוב דילן וג'ימי קליף, יחד עם קולו החרוך והצרוד של נילסן, יצר חוויה לא אחידה. מי שהכיר את קול הזהב של נילסן מהעבר היה מזועזע. מי ששמע אותו לראשונה, אולי חשב שכך הוא אמור להישמע. בסופו של דבר, PUSSY CATS הוא פצע מדמם שהוקלט לתקליט, תזכורת כואבת ומבריקה לתקופה שבה שני ענקי מוזיקה התרסקו זה אל זה ויצרו כאוס מופלא, רגע לפני שהתרסקו אל הקרקע.

גם זה קרה ב-19 באוגוסט: היום בו הביטלס כמעט חוסלו, הרוקנרול התפרע והזבל של וודסטוק נשרף.

ממפיס, 1966: כדור אחד יכול היה לשנות הכל

השנה היא 1966, והביטלס הם לא רק הלהקה הגדולה בעולם, הם תופעה שמאיימת לבלוע את כדור הארץ. אבל עם תהילה חסרת תקדים מגיעה גם סכנה חסרת תקדים. זמן קצר לפני הופעתם בעיר ממפיס, לב ליבה של חגורת התנ"ך האמריקאית, הטלפון צלצל. על הקו לא הייתה מעריצה נלהבת, אלא איום מפורש: בעקבות התבטאותו מעוררת הסערה של ג'ון לנון, שטען כי הלהקה פופולרית יותר מישו, אחד מחברי הלהקה יירצח על ידי צלף במהלך ההופעה.

האבטחה תוגברה, המתח היה בלתי נסבל, וארבעת המופלאים מליברפול עלו לבמה כשהם מביטים בחשדנות אל הקהל העצום. במהלך ההופעה השנייה באותו ערב, זה קרה. קול נפץ אדיר החריד את האולם. לרגע אחד, הזמן קפא. פול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו הסתובבו בבהלה זה אל זה, עיניהם מחפשות סימן לפגיעה, משוכנעים שהאיום מומש. השניות נדמו כנצח, עד שהתברר שמקור הרעש היה זיקוק שנזרק לבמה על ידי מעריץ נלהב במיוחד. הלהקה שרדה, אבל הצלקת הנפשית נותרה, תזכורת קבועה למחיר הכבד של תהילתם.

אבל זו לא הייתה הפעם היחידה שבה ה"ביטלמאניה" יצאה משליטה. שנתיים קודם לכן, בשנת 1964, הופיעה הלהקה בסן פרנסיסקו, במקום בעל השם הציורי COW PALACE. התוצאות היו קרובות יותר לשדה קרב מאשר לקונצרט רוק: תשע עשרה נערות נזקקו לטיפול רפואי דחוף, נער אחד שבר את כתפו, חמישים מעריצים נפצעו קל ושניים אף נעצרו. כוח האבטחה הצליח לבלום בקושי חמישים מעריצים נוספים שניסו לפרוץ אל הבמה. בתום ההופעה, חברי הלהקה המותשים פשוט הניחו את הכלים, רצו אל רכב המילוט שלהם ונעלמו לכיוון המלון. אלא שההמון צר על הלימוזינה שלהם ומנע מהם לעבור. הפתרון היצירתי? הם הוברחו בחזרה למלון בתוך אמבולנס, רק כדי לעזוב מיד לשדה התעופה בדרך להופעה הבאה בלאס וגאס. מי אמר שחיי כוכבים הם קלים?

כשההופעה מתבטלת, והקהל לא מקבל את זה יפה

לא רק הביטלס ידעו דרמות. בשנת 1980, מלך השוק-רוק, אליס קופר, נאלץ לבטל ברגע האחרון הופעה בטורונטו. הסיבה הייתה פרוזאית עד כדי גיחוך עבור אמן שבנה קריירה על גיליוטינות ונחשי ענק: בעיות אסתמה. הקהל, שציפה לערב של אימה ורוק'נ'רול, לא קיבל את הבשורה בהבנה. מהומה אדירה פרצה במקום, והוכיחה שלפעמים המציאות יכולה להיות מפחידה יותר מכל מופע תיאטרלי. תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1989, היה זה תורו של לו ריד לאכזב את מעריציו. במהלך בדיקת סאונד שגרתית לקראת הופעתו בקליבלנד, הוא מעד ושבר את קרסולו. לא רק ההופעה בוטלה, אלא כל שארית סיבוב ההופעות שלו.

הררי הזבל של וודסטוק

בשנת 1969, יום לאחר שהסתיימו שלושת ימי השלום והמוזיקה, החלה העבודה האמיתית בשטח פסטיבל וודסטוק. דחפורים אדירים גירדו את הררי הזבל, שאריות האוהלים והבוץ שהותירו אחריהם חצי מיליון היפים, ודחפו הכל לבור ענק, שם זה הוצת ונשרף. סופו הסמלי של עידן.

הצד העסקי והאישי של הרוק

המוזיקה ממשיכה להתפתח, וכך גם הסיפורים שמאחוריה. בשנת 1997, להקת פליטווד מאק התאחדה והוציאה אלבום הופעה חיה מצליח בשם THE DANCE. אך מאחורי הקלעים, הדברים היו פחות הרמוניים. הגיטריסט והמנהיג המוזיקלי, לינדסי באקינגהם, סיפר מאוחר יותר: "אני רציתי ליצור אוסף שירים אקלקטי יותר, עם בחירות מפתיעות. אבל חברת התקליטים ממש התעצבנה מזה. הם לחצו שנכניס עוד להיטים, ואני מניח שבסופו של דבר הם צדקו".

קצת קודם לכן, בשנת 1991, שחררה להקת דייר סטרייטס תקליטון חדש עם השיר CALLING ELVIS. השיר, באופן משעשע, עסק במעריץ של אלביס פרסלי המשוכנע שהמלך עדיין חי וקיים. גם זה צד של עולם המוזיקה, כשהמעריצים שלעולם לא מרפים.

ובצד השני של הסקאלה, נמצאים הפריטים שהופכים לנכסי תרבות. בשנת 2009, גיטרת הגיבסון לס פול משנת 1957 שהייתה שייכת לגיטריסט דוואן אולמן, נמכרה במכירה פומבית תמורת סכום דמיוני של מיליון דולר. זו הייתה הגיטרה שליוותה אותו בשנתיים הראשונות והמכוננות של להקת האחים אולמן, לפני שהחליף אותה בדגם חדש יותר.

ובין כל הדרמות הגדולות, החיים ממשיכים. בשנת 1973, הזמר והשחקן כריס כריסטופרסון התחתן עם הזמרת ריטה קולידג', בנישואים שהחזיקו מעמד שבע שנים. ובשנת 1967, רינגו סטאר הפך לאבא בפעם השנייה, כשנולד לו ולרעייתו מורין בן בשם ג'ייסון. בסופו של יום, גם כוכבי הרוק הגדולים ביותר הם בני אדם, עם חיים שמתנהלים גם כשהמוזיקה מפסיקה.

הלילה שבו וודסטוק נכנס לסלון שלכם. ב-19 באוגוסט בשנת 1969 צולם עוד פרק בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של דיק קאווט. הפעם, רוב האורחים הגיעו היישר מפסטיבל וודסטוק.

יום שלישי, 19 באוגוסט 1969. פחות מ-24 שעות אחרי שהגיטרות נדמו והבוץ התחיל להתייבש בשדות של מקס יסגור, התכנסה חבורה מותשת אך מרוגשת באולפן טלוויזיה ממוזג בניו יורק. הם נראו קצת לא במקום, עדיין עם אדי הפסטיבל בעיניים, והם עמדו להפוך פרק אחד בתוכנית אירוח לילית למסמך היסטורי שיביא את חווית וודסטוק למיליוני אמריקאים שלא זכו להתפלש בבוץ.

הבמה הייתה שייכת לדיק קאווט. בגיל 32, קאווט היה הדבר הכי חם בטלוויזיה של סוף שנות השישים. הוא לא היה עוד מנחה בחליפה מהוקצעת; הוא היה אינטלקטואל, שנון, בוגר אוניברסיטת ייל, ובעיקר, הוא דיבר בשפתם של הצעירים. בעוד המתחרה הגדול שלו מרשת NBC, ג'וני קארסון המבוגר יותר, הסתכל על תרבות הנגד בחשדנות מהונדסת, קאווט, שעבד בעברו ככותב הבדיחות של אותו קארסון, פתח בפניה את הדלת לרווחה. הוא ידע לנהל שיחה אמיתית, לא רק לראיין, והכישרון הזה עמד למבחן גדול במיוחד באותו לילה היסטורי ברשת ABC.

באולפן ישבה ג'וני מיטשל, שהייתה אז בת 25. היא נראתה זוהרת כתמיד בשמלה ירוקה ארוכה, אך מאחורי החיוך הסתתרה אכזבה צורבת. מיטשל הייתה אמורה להיות אחת הכוכבות הגדולות של וודסטוק, אך המנהל שלה, דייוויד גפן, ראה את התמונה הגדולה. הדיווחים על כאוס לוגיסטי גרמו לו להבין שהסיכוי שמיטשל תצליח להגיע בזמן מהפסטיבל לצילומים בניו יורק הוא קלוש. הוא לא היה מוכן לוותר על חשיפה טלוויזיונית אדירה בפריים טיים. רגע לפני שעלתה על המסוק לפסטיבל עם חבריה הטובים, דייוויד קרוסבי, סטיבן סטילס, גרהאם נאש וניל יאנג, גפן משך אותה הצידה והודיע לה שהיא נשארת.

סיפור אחר שצף עם השנים מספר על תוכנית חלופית, לפיה מיטשל הייתה אמורה לחזור מהפסטיבל על גבי אופנוע עם חברה, הזמר ג'יימס טיילור. אלא שזמן קצר לפני כן, טיילור היה מעורב בתאונת אופנוע קשה, התרסק ושבר את שתי ידיו, מה ששיבש גם את התוכנית הזו והותיר את מיטשל לצפות בחבריה עושים היסטוריה מהצד.

גם הגיטריסט ג'ימי הנדריקס היה אמור להצטרף לחגיגה באולפן של קאווט, אך הגורל, או לוח הזמנים של הפסטיבל, רצה אחרת. הופעתו המתוכננת ללילה האחרון נדחתה ונדחתה עד שלבסוף הוא עלה לבמה רק ביום שני בבוקר, מול קהל מצומצם של צופים מסורים ששרדו את סוף השבוע. הוא התקשר לקאווט, התנצל והבטיח שיגיע בהזדמנות אחרת. הוא קיים את הבטחתו, ובחודש שלאחר מכן צילם עם קאווט פרק שלם שהפך לאחד הראיונות הכנים והמרתקים ביותר שלו.

באולפן עצמו, קאווט הושיב את אורחיו במעגל אינטימי: דייוויד קרוסבי וסטיבן סטילס, ולצידם חברי להקת ג'פרסון איירפליין. גם גרהאם נאש, שהיה אז בן זוגה של ג'וני מיטשל, נכח באולפן, אך נאלץ להישאר מאחורי הקלעים. מתברר שלמוזיקאי הבריטי עדיין לא היה אישור רשמי מאיגוד המוזיקאים להופיע בטלוויזיה האמריקאית, והוא נותר צופה שקט אך נלהב.

האווירה הייתה נינוחה, אך רוב המוזיקאים עדיין היו שקטים, מעבדים את החוויה העוצמתית שעברו. היחיד שנראה מלא אנרגיה ודיבר ללא הרף היה דייוויד קרוסבי, שהפך לדובר הלא רשמי של הפסטיבל, ותיאר בהתלהבות את הים האנושי, את המוזיקה ואת תחושת האחדות.

ואז הגיע הרגע שכולם זוכרים. קאווט פנה לגרייס סליק, הסולנית הכריזמטית של ג'פרסון איירפליין, ושאל אותה בתמימות מה עשתה מאחורי הקלעים לפני ההופעה. סליק היססה לרגע, אך הגיטריסט של הלהקה, פול קאנטנר, לא בזבז זמן וסיפק את התשובה: "להשתגל". סליק נראתה מבועתת לרגע וכיסתה את פניה בידה, אך התעשתה במהירות ופנתה למנחה: "תקשיב ג'ים, הלוואי ויכולתי לספר לך מה היה שם". קאווט, ששנינותו הייתה נשק קטלני, קלט מיד את שיבוש שמו ואת ההזדמנות, וענה לה במבט חתום: "את חייבת ללמוד את שמי, גברת ג'ופלין". הבדיחה הפנימית, שהתייחסה כמובן לג'ניס ג'ופלין, הבהירה מי המנצח בקרב המוחות הזה.

התוכנית הזו הפכה לאבן דרך. היא העניקה לפסטיבל וודסטוק משמעות תרבותית עצומה והפכה אותו לאירוע מכונן לא רק עבור אלו שהיו שם, אלא עבור דור שלם. כל צעיר וצעירה שצפו בתוכנית באותו לילה והחמיצו את ההזדמנות לנסוע צפונה, הרגישו צביטה של חרטה על כך שלא זכו גם הם לגעת בקסם ובבוץ של וודסטוק.

אבל הסיפור לא נגמר כאן. ג'וני מיטשל הקשיבה לסיפורים מלאי ההתלהבות של קרוסבי, סטילס ונאש כשחזרו מהשטח. היא ספגה את התיאורים על הגשם, על התחושה של חצי מיליון איש שהופכים למשפחה אחת. את כל התסכול, האכזבה והקסם ששמעה, היא מזגה לתוך שיר אחד. היא קראה לו בפשטות WOODSTOCK. השיר הזה, עם השורות על מפציצים שהופכים לפרפרים והרצון לחזור לגן העדן, הפך להמנון הבלתי רשמי של הפסטיבל ושל התקופה כולה. באופן אירוני, דווקא האמנית שלא ניגנה בפסטיבל, היא זו שהצליחה לזקק את המהות שלו בצורה המדויקת והמרגשת ביותר.

הקצב, הזעם והכישרון: סיפורו של ג'ינג'ר בייקר. ב-19 באוגוסט בשנת 1939 נולד אחד המתופפים העצבניים והצבעוניים ביותר - פיטר אדוארד "ג'ינג'ר" בייקר. הוא מת באוקטובר 2019.

ג'ינג'ר בייקר לא היה סתם עוד מתופף. הוא היה ארכיטקט של קצב שהחליט שתפקיד התופים הוא לא רק לשמור על המקצב ברקע, אלא לעמוד במרכז הבמה, לדבר, לצעוק ולספר סיפור. הוא הפך את המתופף מכסא אחורי לכוכב-על. נקודת המפנה הגיעה כשהקים יחד עם הגיטריסט אריק קלפטון והבסיסט ג'ק ברוס את השלישייה שתהפוך לשם החם ביותר בעולם: CREAM. הלהקה הזאת לא סתם ניגנה שירים, היא יצרה התפרצויות געש מוזיקליות, ובייקר היה הלב הפועם והרותח שלה.

הוא היה חלוץ אמיתי, מתופף הרוק הראשון שפרץ קדימה עם סולואים ארוכים, מורכבים ומהפנטים, והפך לכוכב בזכות עצמו, לא רק כחלק מהלהקה. קלפטון עצמו, שכבר אז נחשב לאל גיטרה, היטיב לתאר אותו כ"מוזיקאי שלם ומעוצב, שיכולותיו המוזיקליות נעות על פני כל הספקטרום". גם מתופפים אחרים הביטו בו בהערצה. ניל פירת, המתופף של להקת RUSH, סיכם זאת היטב: "הוא היה מוחצן, קדמוני וממציא. הוא הציב את הרף למה שתיפוף רוק יכול להיות".

אבל אם תשאלו את בייקר, כל העסק הזה עם "רוק" היה קשקוש. הוא, שהתחיל את דרכו בהרכבי ג'אז והעריץ ענקים כמו מקס רואץ' ואלווין ג'ונס, ראה בעצמו משהו אחר לגמרי. "אני מתופף ג'אז", התעקש בראיון ל"טלגרף" הבריטי בשנת 2013. "אתה חייב שיהיה לך סווינג, ואני לא מכיר כמעט מתופפי רוק שיודעים לעשות את זה".

ההופעה שלו הייתה קונצרט של כאוס מבוקר. השיער האדום, הזרועות המתנופפות, העיניים הבולטות מרוב התלהבות או עצומות מריכוז עילאי, כל אלה יצרו דמות בלתי נשכחת. אך לצד הגאונות המוזיקלית, התקיימה אישיות הפכפכה ומסוכנת, לעצמו ולאחרים. סיפורי הסמים שלו ידועים לכל, והוא עצמו סיפר שעבר 29 ניסיונות גמילה מהרואין. באחת האנקדוטות המפורסמות, במהלך סיבוב הופעות עם להקת BLIND FAITH בשנת 1969, הוא טס מלוס אנג'לס לסן פרנסיסקו ושמע ברדיו דיווח על מותו ממנת יתר. הוא נזכר שהיה משועשע ומופתע גם יחד.

בספרו האוטוביוגרפי, ששמו ההולם הוא HELLRAISER, הוא כתב על תקופה אחרת: "בשנים 1984-1983 הקמתי את שלישיית ג'ינג'ר בייקר... עשינו סיבוב הופעות במלטה, ספרד וגרמניה; אבל אני לא זוכר שום דבר מזה כי שתיתי כל כך הרבה".

ובכלל, בייקר לא היה איש נחמד. בלשון המעטה. עיתונאים שבאו לראיין אותו פגשו במקרה הטוב אדם זועף ולא משתף פעולה, ובמקרה הרע, מצאו את עצמם בעימות פיזי. אך גם אם היה קשה להתמודד איתו, אי אפשר היה להתעלם מהכישרון האדיר שלו. בסופו של דבר, המוזיקה הייתה הסיבה היחידה שהתעניינו בו, והוא היה שקוע בה לחלוטין.

הוא התקשה להישאר בלהקה אחת יותר משנתיים. לאחר CREAM, הוא בילה חלק גדול משנות השבעים בלאגוס, ניגריה. שם, הוא בנה אולפן הקלטות, צלל לתוך עולם המוזיקה האפריקאית, והקליט והופיע עם האמן והפעיל הפוליטי והחשוב, פיילה קוטי. במקביל, הוא פיתח אהבה למשחק הפולו, תחביב שהתגלה כיקר כמעט כמו התמכרותו לסמים. הוא שקע בחובות פעם אחר פעם רק כדי לקנות ולייבא סוסי פוני.

ההכרה הרשמית הגיעה לבסוף. בשנת 1993, בייקר ושאר חברי CREAM נכנסו להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. הלהקה התאחדה לקונצרטים מרגשים בלונדון ובניו יורק בשנת 2005, ושנה לאחר מכן קיבלה פרס גראמי על מפעל חיים. בשנת 2012, חייו הסוערים הפכו לסרט דוקומנטרי עטור שבחים בשם "היזהרו ממר בייקר". במהלך צילומי הסרט, הבמאי ג'יי בולגר חטף ממנו מכה הגונה עם מקל הליכה שגרמה לאפו לדמם. בייקר, כדרכו, לא התנצל.

גם לקראת סוף ימיו, דעתו על הז'אנר שעזר להמציא לא השתנתה. "אני רואה איך CREAM אחראית להולדת הרוק הכבד", אמר בראיון ב-2015. "ובכן, במקרה הזה, הייתי בהחלט מעדיף לבצע הפלה. אני מתעב רוק כבד. אני חושב שזו הפלה. הרבה מהבחורים האלה באים ואומרים לי, 'בנאדם, היית ההשפעה שלי'. נראה שהם לא מבינים שהרסתי את עצמי כדי לשמוע מה אני מנגן. זה היה זעם, לא הנאה. סבלתי על הבמה בגלל החרא הזה של מגברים רועשים. לא אהבתי את זה אז, ואני אוהב את זה פחות עכשיו".

כשניסה להגדיר את פילוסופיית התיפוף שלו, הוא הסביר בפשטות: "מעולם לא היה לי סגנון. אני מנגן את מה שאני שומע, אז למי שאני מנגן איתו יש השפעה עצומה על הנגינה שלי, כי אני מקשיב לאחרים".

בסופו של יום, כשנשאל איך היה רוצה שיזכרו אותו, הוא עצר לרגע, חשב, ונתן תשובה בת מילה אחת, מדויקת ונטולת כל יומרה, שמסכמת חיים שלמים של רעש וצלילים: "מתופף".

בונוס: הרוק של פעם - תמונת מצב מעיתוני הפופ - החודש, אוגוסט בשנת 1969.

אוגוסט 1969. האוויר מחשמל, הקיץ בשיאו ועולם המוזיקה נמצא בנקודת רתיחה. כחצי מיליון היפים התכנסו בפסטיבל וודסטוק בארצות הברית ולא ידעו שהם ישנו את פני התרבות, אבל גם בבריטניה רועדת האדמה תחת מתקפה של פסטיבלים אדירים, להקות-על חדשות וסכסוכים יצריים שמרעידים את מצעדי הפזמונים. ברוכים הבאים לסיכום חודש סוער במיוחד.

סצנת ההופעות החיות של אוגוסט 1969 היא קלחת מבעבעת של אנרגיה, ובמרכזה עומדים כמה פסטיבלים עצומים. פסטיבל הג'אז והבלוז הלאומי התשיעי, שהתקיים במסלול המרוצים בפלאמפטון, נשלט באופן כמעט מוחלט על ידי שתי מפלצות במה: המי והנייס.

להקת המי, שכיכבה כהדליינרית של ערב שישי, ביטנה את המוניטין שלה בתור "אחת הלהקות הרועשות בעולם". הסט שלה כלל חלק נכבד מאופרת הרוק TOMMY, והעניק למעריצים רבים הזדמנות ראשונה לשמוע את היצירה מבוצעת במלואה על הבמה. זו לא הייתה סתם הופעה, זה היה מופע ראווה טוטאלי, שכלל את ריסוק הגיטרות המפורסם של פיט טאונסנד והשלכת המיקרופון הפרועה של רוג'ר דלטרי. בין קטעי האופרה, הלהקה הפציצה עם קלאסיקות כמו SHAKIN' ALL OVER, I CAN'T EXPLAIN ו-SUBSTITUTE, והותירה את הקהל מפורק במה שהוגדר כ"הצלחה חסרת פשרות".

יום למחרת, בשבת, הגיע תורה של הנייס לספק הופעה מהממת לא פחות. השלישייה, בהנהגתו של הקלידן הווירטואוז קית' אמרסון, הרחיבה את הפורמט שלה וצירפה תזמורת בת 43 נגנים ואת תזמורת חמת החלילים הסקוטית של לונדון. על כל המערך המפואר הזה ניצח ג'וזף איגר מהתזמורת הסימפונית של ניו יורק. התוצאה תוארה במילה אחת: "מבריקה". לי ג'קסון, בסיסט הלהקה, רמז על השאיפות הגדולות שלהם: "זה רק השלב העוברי. אם אנחנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות את זה בקור שבחוץ, תחשבו מה נוכל לעשות באלברט הול או בקרניגי הול עם תזמורת מלאה".

אבל פלאמפטון היה יותר משתי להקות. BLODWYN PIG פתחו את ההופעה שלהם עם AIN'T YOU COMING HOME וזכו לתשואות כל כך ממושכות, עד שהם חזרו להדרן גם אחרי שצוות הלהקה הבאה כבר החל לסדר את הציוד על הבמה. גם "להקת העל" החדשה HUMBLE PIE, שהציגה לראווה את סטיב מריוט ופיטר פרמפטון, הטביעה חותם משמעותי בהופעת הבכורה שלה. גורל אכזר יותר פקד את FAT MATTRESS, הלהקה החדשה של נואל רדינג (הבסיסט של ג'ימי הנדריקס), שהגיעה באיחור לזמן שהוקצב לה ולא הורשתה לעלות להופיע.

ובינתיים, ההתרגשות כולה מופנית קדימה, אל עבר פסטיבל האי וייט, שעומד להציג את הקאמבק המצופה ביותר של העשור: הופעה חיה של בוב דילן. המארגנים אפילו הוסיפו יום שלישי חינמי לפסטיבל ביום שישי, 29 באוגוסט, עם הופעות של הנייס ו-BONZO DOG DOO DAH BAND, רק כדי לתת מענה למעריצים שמקדימים להגיע. עם למעלה מ-50,000 כרטיסים שכבר נמכרו, מתוכם 20,000 למעריצים מחוץ לבריטניה, האירוע הזה מסתמן כאחד הגדולים אי פעם. בחברת התקליטים CBS כבר מתכננים לפי הדיווחים להקליט ולהוציא תקליט חי מההופעה של דילן, שתהיה הראשונה שלו מזה ארבע שנים.

קליף ריצ'רד והצלליות מתאחדים: קליף ריצ'רד יחזור לסיבוב הופעות בבריטניה בנובמבר, כשהוא מגובה בגרסה מחודשת של להקת הצלליות. ההרכב החדש יכלול את החברים המקוריים האנק מרווין, בריאן בנט וג'ון רוסטיל, אליהם יצטרף הקלידן אלן הוקשאו. בנוסף, קליף צפוי לככב בסדרת טלוויזיה משלו בערוץ BBC-1 שתעלה בשנה החדשה.

להקת ג'ף בק מתפרקת: בראיון בלעדי, הגיטריסט ג'ף בק חשף שהרכבו מתפרק. "רוני ווד עוזב כי הוא רוצה לנגן גיטרה מובילה במקום בס, ואני מאחל לו את כל ההצלחה שבעולם", הסביר בק. הוא כבר מתכנן הרכב חדש עם שני "פרצופים מוכרים" ששמם טרם הותר לפרסום, כיוון שהם עדיין חתומים על חוזים אחרים (לי ידוע שהוא תכנן אז לעשות הרכב עם אלטון ג'ון - נ.ר)

פליטווד מק חותמים בחברת התקליטים REPRISE: לאחר שעזבה את חברת התקליטים IMMEDIATE, להקת פליטווד מק חתמה על חוזה הקלטות ענק לשלוש שנים עם WARNER-REPRISE להפצה עולמית. על פי השמועות, הלהקה דחתה הצעה מחברת אפל של הביטלס כדי להבטיח את העסקה הזו. התקליט הראשון שלה בלייבל החדש יהיה THEN PLAY ON, שמתוכנן לצאת בספטמבר.

חברים עוזבים את להקת THUNDERCLAP NEWMAN: דווקא כשהסינגל שלהם SOMETHING IN THE AIR כובש את המצעדים, שניים מחברי THUNDERCLAP NEWMAN עזבו כדי להקים להקה משלהם. הבסיסט ג'ים פיטמן-אייברי והמתופף ג'ק מקולוק פרשו, כשג'ים מסביר שהם רוצים להקים "רביעייה שתנגן רוק רך עם רעיונות כבדים". סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם עם להקת המי נדחה לאביב הבא.

המחלוקת סביב אלביס: ויכוח של ממש התעורר סביב הסינגל הבא של אלביס פרסלי, שאמור להמשיך את ההצלחה של IN THE GHETTO. חברת RCA מתכננת לשחרר את CLEAN UP YOUR OWN BACK YARD, אך מועדון המעריצים הרשמי של אלביס פרסלי מנהל קמפיין אקטיבי כדי שצד ב' של התקליטון, השיר THE FAIR IS MOVING ON, יקודם כצד א' בבריטניה. מזכיר המועדון, טוד סלוטר, כתב לשדרני הרדיו וביקש מהם לתת עדיפות לשיר השני בטענה ש-"CLEAN UP הוא קטע לא מסחרי, והוא בטח לא יזעזע את מצעדי הפופ שלנו".

הכוכבים פותחים את הפה

קליף ריצ'רד: "היה נהדר לראות את אלביס חוזר ישר לפסגה. אני עדיין חושב שיש לו את אחד הקולות הלבנים הטובים ביותר בסביבה, והשיר הזה היה כל כך טוב. הוא עבר תקופה קשה, כשהתקליטים והסרטים שלו לא היו משהו. אולי אלביס הבין שהוא רוצה לעשות משהו משמעותי יותר, ו-IN THE GHETTO הוא בדיוק זה".

רוברט פלאנט מלד זפלין: "בשלב כזה או אחר כולם אומרים, 'או, אלביס הוא זבל', 'אלביס הוא טוב', אבל בסוף כולם צריכים להודות באמת. הפוטנציאל שלו הוא פנטסטי. הקריירה המוקדמת שלו מרתקת אותי. החומרים המוקדמים של אלביס הגיעו ישירות מהבלוז".

ג'ף בק על העבודה עם דונובן בשיר BARABAJAGAL: "אני חושב שזה נכון לומר שדונובן, בסשן ההוא, פחות או יותר כתב את השיר עבורי. הכל נעשה שם במקום. זאת אומרת, GOO GOO BARABAJAGAL – בואו נהיה כנים! שיר עם כותרת כזאת הוא לא משהו שאתה יושב ומתכנן בבית במשך שישה חודשים. ואני חושב שכמו השיר הזה, רוב הלהיטים הגדולים נולדים באולפן".

נואל רדינג על הקדשת שיר לבריאן ג'ונס: בהתייחסו לקטע HOW CAN I LIVE של להקתו, FAT MATTRESS, אמר רדינג: "זה מוקדש ממני לבריאן ג'ונס. כתבתי אותו לפני שהוא מת וזה שיר מאוד עצוב. הייתי עם בערך שישה אנשים בבית וצפינו בטלוויזיה כשהודיעו על זה בחדשות, ואני פשוט התחלתי לבכות ורצתי החוצה מהחדר".

סנדי דני מ-FAIRPORT CONVENTION, כשהתקליט והסינגל שלהם נכנסו למצעדים, היא הרהרה על ההצלחה הפתאומית: "אני די שמחה פשוט לצעוד לאט לעבר ההצלחה הגדולה. אבל כשההצלחה הגדולה פתאום נמצאת שם בקצה הרחוב, זה מתחיל להיות קצת מפחיד".

אנדי פיירוות'ר-לואו מלהקת AMEN CORNER על פחד הטיסה שלו: "כדורים ודברים כאלו לא עובדים. ניסיתי אותם. כשנסעתי לאמריקה עם המנהל שלנו, ישבנו שם והחזקנו ידיים אחד לשני בזמן ההמראה. לא חשבתי שנשרוד את זה. יש לי פחד עצום מהתרסקות ומשתי הדקות האלה לפני שאנחנו פוגעים בקרקע!".

מכתבים למערכת: הקוראים לא נשארים חייבים - המעריצים כותבים בעיתון NME כדי לשבח, להתלונן ולהתווכח על הנושאים החמים ביותר במוזיקה.

על סינגלים שמופיעים בתקליטים ארוכים: קורא בשם ד. ג'ונסון מלונדון הביע תסכול מנוהג נפוץ בתעשייה: "אין פלא שמכירות הסינגלים יורדות ומכירות התקליטים עולות כאשר רצועות שהיו בעבר בסינגלים מוכנסות כל כך הרבה פעמים לתקליטים.. זה לגמרי לא הוגן כלפי רוכשי התקליטים וזו פשוט דרך של חברות התקליטים לעשות יותר כסף".

על הבכורה של HUMBLE PIE: כריסטינה לסל משרופשייר לא התרשמה מהסינגל הראשון של להקת העל החדשה: "זה כל מה שלהקת העל HUMBLE PIE הצליחה להפיק? NATURAL BORN BUGIE הוא בקלות תערובת ביטלסית של GET BACK ו-REVOLUTION (מדוללת מאוד, כמובן)".

על המלך: אלביס נגד טום ג'ונס: "מעריץ אלביס פרסלי" מבלפסט יצא להגנת האליל שלו: "אוקיי, אוקיי, אוקיי!!! בואו נסיים עם זה אחת ולתמיד. מי המלך האמיתי? אלביס או טום? בתור התחלה, לאן טום ג'ונס היה מגיע בלי הדוגמה של אלביס עצמו?".

על קולו של אנדי פיירוות'ר-לואו: קורא בשם ג'. לורי מבלקוויץ' הציע ביקורת בוטה: "בואו נודה בזה, אנדי פיירוות'ר-לואו פשוט לא יודע לשיר. הוא נשמע כאילו משהו תקוע לו בגרון".

בונוס: הרוק של פעם - תמונת מצב מעיתוני הפופ - החודש, אוגוסט בשנת 1972.

ברוכים הבאים לקיץ 1972. עולם הרוק והפופ היה כמרקחה, קלחת מבעבעת של סיבובי הופעות אדירים, טלטלות בהרכבים וסאגות פסטיבלים שהיו יכולות לפרנס אופרת סבון. בזמן שאריות הרוק הכבדים כמו הרולינג סטונס והמי שלטו ביד רמה, כוכבי-על כמו רוד סטיוארט והביטלס לשעבר המשיכו לסלול את דרכם העצמאית והמצליחה. תחושה של שינוי עמדה באוויר, מלווה בקרבות משפטיים, הופעות שבוטלו וההמולה המתמדת של להקות שקמו לתחייה וחזרו לכבוש את הדרכים. בואו נצלול אל תוך הכאוס המופלא.

החדשות הגדולות יותר של הקיץ ההוא היו ללא ספק הביטול הפתאומי של פסטיבל GREAT WESTERN EXPRESS. הסערה התחוללה סביב השמועות על הופעה אפשרית של הרולינג סטונס, הלהקה הגדולה בעולם באותה תקופה. מארגן הפסטיבל, בארי ספייקינגס, טען שהלהקה כלל לא הייתה יכולה להופיע, גם אם רצתה, בשל תקנות מס הקשורות לגלות החברים בצרפת. הרקע לסיפור הזה הוא שהסטונס ברחו מבריטניה לצרפת כדי להימנע מתשלום מס הכנסה אסטרונומי של 93 אחוזים, ובמהלך אותה תקופה הקליטו את האלבום הכפול EXILE ON MAIN STREET. ספייקינגס הסביר את ההיגיון שלו: "אפילו אם הם היו מנגנים בחינם, זה היה יכול להתפרש כקידום מכירות לאלבום, מה שהיה גורר אותם לבעיות מס".

אך דובר הסטונס, לס פרין, לא נשאר חייב והשיב מלחמה בריאיון למגזין DISC: "מיק ג'אגר מעולם לא אמר שהם יופיעו בפסטיבל, זה פשוט מאוד". הוא הוסיף שמכתב רשמי בנושא נשלח למארגנים שבועות קודם לכן. ג'אגר עצמו הוסיף שמן למדורה עם הערפול האופייני לו כשאמר: "לסטונס אין שמץ של מושג איפה או מה תהיה ההופעה הבאה שלהם". בסופו של דבר, המארגנים נכנעו והודיעו שהפסטיבל כולו נדחה לקיץ 1973. המעריצים נותרו מאוכזבים, והשאלה מי אשם נותרה תלויה באוויר.

תזוזות בעולם המוזיקה: מי בא, מי הולך ומי מחליף נגנים?

להקת המי יצאה לסיבוב ההופעות האירופי הראשון שלה מזה שלוש שנים, עם לוח זמנים צפוף שכלל את גרמניה, בלגיה, דנמרק ומדינות נוספות.

הסופרגרופ אמרסון, לייק ופאלמר הודיעו על סיבוב הופעות שיכלול לפחות 16 ערים מרכזיות בבריטניה החל מנובמבר. גולת הכותרת של ההופעות היה אמור להיות סינטיסייזר MOOG מיוחד של המתופף קארל פאלמר, שחובר למערכת התופים שלו.

הגיטריסט ג'ף בק "ערבב מחדש את הקלפים" בלהקה החדשה שלו והביא שני כוחות אדירים מלהקת VANILLA FUDGE: הבסיסט טים בוגרט והמתופף קרמיין אפיס.

להקתו החדשה של רוי ווד, WIZZARD, ערכה את הופעת הבכורה שלה באצטדיון וומבלי, עם הבסיסט ריק פרייס (לשעבר מלהקת THE MOVE) שהצטרף לשורותיה.

להקת FAMILY התחבאה בחדר החזרות עם בסיסט טרי, ג'ים קריגן, שהגיע מלהקת STUD.

החיפושיות ממשיכות לטפטף: מה עושים הפאב פור לשעבר?

ארבעת המופלאים אולי התפרקו, אך הצל שלהם והשפעתם נותרו עצומים, וכל אחד מהם היה כוח מוזיקלי בפני עצמו.

ג'ורג' האריסון היה עסוק במיוחד. הוא הספיק לכתוב ולהפיק את הסינגל הבא של הזמרת סילה בלאק, ובנוסף, על פי כל השמועות, הוא כבר החל לעבוד על תקליט ההמשך ליצירת המופת שלו, האלבום המשולש ALL THINGS MUST PASS. נאמר שהוא שריין את אולפני אפל למשך חודשיים כדי להכין את התקליט החדש לקראת חג המולד.

בינתיים, פול מקרטני ולהקתו החדשה WINGS פילסו את דרכם בסיבוב הופעות בשם "כנפיים ברחבי אירופה", והיו אמורים לשוב הביתה בסוף אוגוסט כדי להשלים את העבודה על תקליט ההמשך ל-WILD LIFE.

גם ג'ון לנון עלה לכותרות, אם כי מהכיוון הפחות צפוי. דווח שהוא תרם סכום של 1,000 ליש"ט למימון ההגנה המשפטית במשפט הרצח של מייקל אקס, אקטיביסט שנוי במחלוקת מהתנועה לכוח שחור בבריטניה.

קולות מהשטח: הכוכבים פותחים את הפה

רוד סטיוארט

רוד סטיוארט תמיד האמין שצריך לתת לקהל הצגה. כשהתכונן לסיבוב הופעות נוסף באמריקה עם להקת ה-FACES, הוא פירט את התוכניות הגרנדיוזיות שלו, שכללו במת פרספקס שקופה שתהיה מלאה ברדיד אלומיניום ומסך אחורי עם ציור של רגל ענקית שמתופפת בקצב. "קצת הצגה זה חשוב", הוא טען, "זה נותן תחושה של אירוע מיוחד, משהו שחסר להרבה להקות אחרות". הפילוסופיה הזו המשיכה גם מאחורי הקלעים, שם רשימת הדרישות של הלהקה כללה "בורבון OLD GRANDAD לאיאן מקלייגן ורוני ליין, יין צונן לרון ווד ופורט וברנדי לרוד עצמו. "זה גורם לך להרגיש שלאנשים אכפת ממך", הסביר סטיוארט. הוא גם דיבר על הטירוף של הקהל האמריקאי, אותו תיאר במילה אחת: "מפחיד". מיד לאחר מכן הוסיף: "ראיתי מקרים שלא תאמינו. בסיבוב ההופעות האחרון, בחור אחד איים לחתוך לעצמו את הוורידים אם לא אסתכל עליו. הוא עמד על הבמה, מאחורי המוניטורים, וצרח 'בוא הנה, או שאני חותך את הוורידים שלי'. הוא החזיק סכין ביד".

לגבי מעמדו הייחודי ככוכב סולו ענק בתוך להקה גדולה, סטיוארט החמיא לחבריו ללהקה על ההבנה שלהם. "לאף אחד ב-FACES אין אגו, וזה מה שחשוב. הם עברו הכול. זו הלהקה האחרונה שאהיה בה אי פעם". הוא הוסיף בהרהור, "הלוואי שיכולתי לתת ל-FACES יותר תשומת לב. עכשיו, החבר'ה אפילו מקליטים תקליט בלעדיי".

ג'ו קוקר

ג'ו קוקר חוזר לבמה אחרי הפסקה של שנתיים כדי "לסדר כמה בעיות אישיות". הוא התייחס לנוכחות הבימתית המפורסמת וחסרת המעצורים שלו והתבדח: "לא חשבתי שאני זז כל כך הרבה כמו פעם. אבל מדי פעם אני עדיין אוחז בשרביט הניצוח הדמיוני שלי". קוקר דיבר על החיבור העמוק שלו למוזיקה שחורה ועל תפקידם של אמנים לבנים בביצועה. "הבלוז קיים בכל מקום, וזה נותן לי סיפוק אדיר לדעת שבמקום כלשהו, עקרת בית לבנה יודעת שהבלוז קיים. אני חושב שזה עוזר לגשר על הפערים".

הוא גם הביע תמיהה על עזיבתו הפתאומית של המתופף שלו, אלן ווייט, שהצטרף ללהקת יס. "אפילו לא דיברתי עם אף אחד על זה עדיין, לא הייתה לי הזדמנות לדבר עם אלן בכלל. אני באמת רוצה לפגוש אותו כדי להבין מה קורה איתו". המעבר של ווייט מעולם הבלוז-רוק המחוספס של קוקר לעולם הרוק המתקדם והמורכב של יס היה בהחלט הפתעה גדולה בסצנה.

אדגר וינטר:

אדגר וינטר, אחיו של גיבור הגיטרה ג'וני וינטר, דיבר בפתיחות על המסע המוזיקלי שלו ועל מציאת קולו האישי. "תראה, בן אדם, אני לא הייתי טוב בלימודים, והעובדה שאני ביישן ולבקן לא עזרה בכלל. אז התחלתי להתעניין יותר ויותר במוזיקה, עד ששקעתי בתוכה לחלוטין". הוא השווה בין להקתו הקודמת, WHITE TRASH, להרכב החדש והגמיש יותר שלו. "הכישלון של הלהקה הישנה היה שהיא לא הייתה מגוונת במיוחד. כל מה שעשינו היה ישן, אפילו הדברים החדשים שעשינו נשמעו ישנים, כאילו כבר עשו אותם קודם".

וינטר שיתף גם בחלום הגדול שלו - שיתוף פעולה עם אחיו. "ובכן, כשגם אני וגם ג'וני נהיה מבוססים היטב עם הלהקות השונות שלנו, נוכל להתאחד במופע ענק. כל אחד ינגן את הסט שלו בהתחלה, ובסוף נתאחד לסוג של ג'אם ענק. זה החלום שלי".

תקליטונים על הכוונת: ג'ון פיל מפרגן (ולא מפרגן)

הסינגלים של השבוע בעיתון DISC נבחנו על ידי השדרן של הבי.בי.סי, ג'ון פיל.

רוד סטיוארט – YOU WEAR IT WELL: הביקורת של פיל הייתה פחות ביקורת ויותר הצהרת אהבה נלהבת. הוא כתב: "אתם יכולים להגיד לי שהסטונס היא להקת הרוק הטובה בעולם ואולי היא כן, אבל אני אקח את ה-FACES בכל יום נתון". על השיר עצמו אמר: "שמעתי את הסינגל הזה כבר מאה פעם וזה עדיין מביא לי גוש בגרון... איך לעזאזל אני יכול לדבר בהיגיון ובאובייקטיביות על משהו שעושה לי את זה?".

אוליביה ניוטון-ג'ון – JUST A LITTLE TOO MUCH: פיל היה חסר רחמים בהערכתו. הוא כתב שהיא "שרה באחד מאותם קולות בריטיים צלולים ורדודים שיכולים להרגיז אותי מהר יותר מכל דבר אחר". הוא סיכם: "מדינה שגדלה על צ'יפס, אצבעות דג, מרק עגבניות ובירה מימית הולכת לאהוב, לאהוב, לאהוב את אוליביה ניוטון-ג'ון. הכול כל כך בריא ומנומס פה, לעזאזל".

להקת 10CC עם השיר DONNA: פיל העניק ביקורת זוהרת לסינגל הזה כ"תקליטון פופ משובח". הוא התרשם במיוחד מההפקה ומהעיבוד: "הדבר הכי טוב בו הוא צליל הגיטרה, שהוא יוצא דופן. זה אותו צליל דועך, שבור והרוס שפעם ניסיתי להשיג בהפקת התקליט של MEDICINE HEAD".

ליטל ריצ'רד – MOCKINGBIRD SALLY: השיר החדש של חלוץ הרוק'נ'רול זכה לתגובה מעורבת. בעוד פיל ציין ש"קולו של ליטל ריצ'רד עדיין לא נורמלי", הוא מצא את התקליטון פגום. "קודם כל, הוא באורך שלוש דקות וארבעים שניות, שזה בערך פי שניים מהאורך שתקליטון של ליטל ריצ'רד צריך להיות".

מכתבים למערכת: כשהמעריצים פותחים את הפה

עמוד המכתבים למערכת היה שדה קרב של ממש, שבו קוראים הגנו בחירוף נפש על הגיבורים שלהם ותקפו את האמנים שתיעבו.

שבחים לבילי פיורי: קורא אחד, לאחר שצפה בסרט PLAY IT COOL, כתב: "הלן שפירו, בילי פיורי ובובי וי גרמו לי להבין שהמאמצים הפתטיים של כוכבי הפופ הנוכחיים כמו אליס קופר ודיוויד בואי לא מתקרבים לרמת השירה שעיטרה פעם את המצעדים. אם זו קדמה, שאלוהים יעזור לנו".

"נמאס מבולאן": קוראת בשם מרי מהון כתבה: "נמאס לי עד מוות לשמוע ולקרוא כמה מרק בולאן פנטסטי... נדהמתי לגלות שגבר בוגר זה יכול לייצר זבל מוחלט שכזה".

הביטלס נגד T. REX: קורא אחר יצא נגד השוואות בין כוכבי התקופה לבין ארבעת המופלאים. "אני מוצא את זה בלתי נסבל ומכעיס שאנשים יכולים להביא את עצמם לכתוב לעיתון שלכם ולהגיד ש-T. REX טובים יותר מהביטלס. כשמגיעים לנקודה שבה משווים את מה שהייתה פעם הלהקה הגדולה בעולם עם להקת פופ ותו לא, זה פשוט לא ייאמן".

תקליט של "סיפור הביטלס": מעריץ של סדרת הרדיו של BBC RADIO ONE, "סיפור הביטלס", הציע שהיא תצא על גבי תקליט, בטענה כי "עם כל המחקר והראיונות שהושקעו בסדרה, זוהי חובה עבור אחת מחברות התקליטים הגדולות לשים את זה על ויניל".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.