רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 באוקטובר (19.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "המעריצים שלי לא מביישים אותי. הם הכי גדולים, אני אוהב אותם. אפילו כשהם קצת מגזימים, הם ילדים טובים" (אלביס פרסלי)

ישר אל המטרה! סאגת המלחמות והניצחונות של טום פטי. ב-18 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליט שלישי לטום פטי ולהקת שוברי הלבבות ושמו DAMN THE TORPEDOS.

לשם התקליט, DAMN THE TORPEDOS, היה צליל מתריס, כמעט קרבי, והוא סיכם במדויק את הדרך הארוכה והמפרכת שעבר פטי עד לאותו רגע. התקליט לא סתם הצליח, הוא התפוצץ במצעדים, הכתיר את פטי כאחד הקולות החשובים של דורו והפך אותו לסופרסטאר אמיתי. אך מאחורי ההצלחה המסחררת הסתתרה סאגה של מאבקים משפטיים, עקשנות יוצאת דופן ולב אחד שלא הסכים להישבר.

הסיפור שלנו מתחיל שנים קודם לכן, בגיינסוויל, פלורידה. תומאס ארל פטי לא היה הילד הכי פופולרי בכיתה. במשפחתו לא ממש שמעו מוזיקה, והבית היה שקט למדי עד שהנער הצעיר רכש בעצמו את מערכת הסטריאו הראשונה שלו. הניצוץ האמיתי נדלק בשנת 1962, כשדודו, שעבד על סט הצילומים של הסרט FOLLOW THAT DREAM, לקח אותו לבקר במקום. פטי הצעיר צפה בעיניים כלות כיצד מלך הרוק'נ'רול, אלביס פרסלי, יורד מהקאדילק שלו וגורם לכל הבחורות בשכונה להתעלף מהתרגשות. באותו הרגע הוא החליט – הוא רצה גיטרה. אחרי שהפלישה הבריטית, ובראשה הביטלס, כבשה את אמריקה, פטי כבר היה עמוק בעסק. הוא גידל שיער ארוך, החליף את הגיטרה האקוסטית בחשמלית והקים את להקתו הראשונה, SUNDOWNERS.

בגיל 17 הוא מאס בלימודים, פרש מבית הספר והפך, יחד עם להקתו החדשה MUDCRUTCH, לסנסציה של הברים המקומיים. הלהקה כללה שני חברים נוספים שילוו אותו עוד שנים רבות, הגיטריסט מייק קמפבל והקלידן בנמונט טנץ'. פטי, חמוש בקלטת דמו של הלהקה, הגיע ללוס אנג'לס לחפש את המזל הגדול. למרבה הפתעתו, תוך שבוע הוא חזר לפלורידה עם לא פחות משבע הצעות מפתות מחברות תקליטים שונות. רגע לפני שהלהקה הייתה אמורה לעלות על הרכב ולנסוע מערבה, צלצל הטלפון. על הקו היה המפיק הנחשב דני קורדל מחברת התקליטים SHELTER RECORDS, שביקש מפטי לעבור במשרדו.

פטי התפתה, בעיקר כי אחד השותפים בחברה היה המוזיקאי ליאון ראסל, וחתם על חוזה. אך כאן, דווקא על סף הפריצה, הכל התפרק. עם הגעתה של MUDCRUTCH ללוס אנג'לס, פרצו מריבות בין חבריה והיא התפרקה ברעש גדול. פטי וקמפבל נותרו לבדם, מחויבים לחוזה הקלטות אך ללא להקה. הרעיון שפטי יקליט תקליט סולו עם נגני אולפן נדחה על ידו, והוא החל להתייאש. הפתרון הגיע במקרה. יום אחד, בדרכו מביתו של קורדל, הוא החליט לקפוץ לבקר את בנמונט טנץ', הקלידן שעזב. הוא נכנס לחדר החזרות ומצא את טנץ' מנגן עם כמה חבר'ה נוספים. להפתעתו, הוא הכיר את כולם – הבסיסט רון בלייר והמתופף סטן לינץ' – כולם יוצאי סצנת המוזיקה של גיינסוויל. הוא הצטרף לג'אם, והכימיה הייתה מיידית. למחרת, הוא כינס את כולם והציע להם להקים להקה חדשה. כך נולדה להקת THE HEARTBREAKERS, שוברי הלבבות, שמטרתה הייתה להחזיר את הרוק'נ'רול הפשוט והבועט, בסגנון הרולינג סטונס וקרידנס קלירווטר ריבייבל, ולהילחם בשיגעון הדיסקו ששטף את המדינה. תוך שבועיים בלבד, היה להם תקליט בכורה מוכן.

תקליט הבכורה, שיצא ב-1976, לא עשה גלים גדולים באמריקה בתחילה. באופן אירוני, דווקא סיבוב הופעות באנגליה, שם התחברו לסצנת הפאנק והגל החדש, הזניק את התקליט למצעד הבריטי ורק אז החלו לשים לב אליו גם במולדתו. אך אז צצה בעיה חמורה. פטי גילה כי בחוזה התמים שעליו חתם, הוא ויתר על 100 אחוז מזכויות היוצרים שלו לחברת SHELTER תמורת מקדמה זעומה! לקראת התקליט השני, הוא נלחם כדי לתקן את העוול וזכה ב-50 אחוז מהזכויות העתידיות.

הדרמה האמיתית התרחשה לאחר יציאת התקליט השני, YOU'RE GONNA GET IT, בשנת 1978. חברת SHELTER נמכרה לחברת הענק MCA, ופטי טען שהוא לא "חתיכת בשר שאפשר למכור" והתנגד להעברת החוזה שלו. הוא תבע את המנהלים החדשים, ובצעד דרמטי הכריז על פשיטת רגל כדי להשתחרר מהחוזה. המהלך המסוכן הזה הקפיא את הקריירה שלו למשך כמעט שנה, אבל פטי לא ויתר. "אני רוצה להקדיש את הזמן שלי להיות מוזיקאי", אמר לניו יורק טיימס ב-1981, "אבל לפעמים יש תקלה בתקשורת, וכשזה קורה, אתה פשוט חייב לעמוד על שלך". בסופו של דבר, הוא ניצח. הוא הגיע להסדר חדש ומשופר תחת לייבל חדש שהוקם עבורו, והיה חופשי להקליט את התקליט הבא שלו.

התקליט הזה היה DAMN THE TORPEDOS. שמו נלקח מציטוט מפורסם של אדמירל אמריקני ממלחמת האזרחים, שאמר "לעזאזל עם הטורפדו, קדימה במלוא המהירות!" וזה היה בדיוק מה שפטי עשה. הוא יצא מהקרב המשפטי חבול אך מנצח, ונכנס לאולפן עם שירים כמו REFUGEE ו-DON'T DO ME LIKE THAT, שהפכו להמנונים. התקליט היה להצלחה פנומנלית, והזניק את הלהקה לשורה הראשונה של הרוק האמריקני.

בעיתון להיטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "זהו, כמובן, טום פטי הידוע ומוכר לנו בעיקר בזכות שני להיטים - 'אל תעשי לי כדבר הזה' ו'פליט' - ושניהם כלולים באלבום. פטי הוא, בעיקרו, זמר רוק אנד רול, לא כבד מדי ולא קל מדי. הייתי אומר משהו בין פרדי קנון של סוף שנות החמישים ולהקת המי של אמצע שנות השישים. מי שלא הבין את הממוצע, שיגש לחנות הקרובה ויאזין. לאלבום מצורף פוסטר צבעוני בינוני של הזמר".

אבל גם ההצלחה הזו לא סיימה את מלחמותיו. לקראת התקליט הבא, HARD PROMISES, תכננה חברת MCA להעלות את מחירו מ-8.98 דולר ל-9.98 דולר, מחיר "סופרסטאר". פטי, שזכר את מעריציו, סירב בתוקף. הוא איים לקרוא לתקליט החדש בשם "התקליט שעולה 8.98 דולר", ופתח חזית תקשורתית נגד החברה שלו עצמו. הלחץ הציבורי עשה את שלו, וחברת התקליטים נכנעה. "הם פשוט לא יכלו לראות את המציאות של הרחוב", אמר פטי, "הם לא הבינו שהעלאת המחיר פשוט לא תהיה הוגנת". טום פטי ושוברי הלבבות הוכיחו פעם נוספת שהם תמיד יודעים איך לשבור את הכללים ולכבוש את הקהל, בתנאים שלהם בלבד.

כך שינו ה-TALKING HEADS את חוקי ההגיון. ב-19 באוקטובר בשנת 1984 יצא לאקרנים הסרט STOP MAKING SENSE של להקת ראשים מדברים.

בתאריך 19 באוקטובר 1984, מסכי הקולנוע ברחבי העולם הוארו באנרגיה חדשה ומחשמלת שעמדה להגדיר מחדש ז'אנר שלם. היה זה היום שבו הקהל נחשף ל-STOP MAKING SENSE, סרט ההופעה של להקת TALKING HEADS, והוכיח אחת ולתמיד שסרט רוק לא חייב להיות מורכב מצילומי קהל צורח וקלישאות של מאחורי הקלעים. עולם סרטי המוזיקה עמד להשתנות לנצח.

הסרט, שתיעד את סיבוב ההופעות של הלהקה שנה קודם לכן לקידום התקליט המצליח SPEAKING IN TONGUES (זה עם הלהיט הענק BURNING DOWN THE HOUSE), נולד מתוך חזון ברור של מנהיג הלהקה, דייויד ביירן. הוא רצה להעניק לצופים חוויה אמנותית טהורה, כמעט תיאטרלית. לשם כך, גויס הבמאי הצעיר והמבטיח גונת'ן דמי, שלימים יזכה בפרס האוסקר על עבודתו בסרט שתיקת הכבשים. ההוראה הייתה חד משמעית: המצלמות יתמקדו אך ורק בבמה ובמוזיקאים. בלי קפיצות לקהל, בלי דרמות מזויפות בחדרי ההלבשה. המופע עצמו היה הסיפור.

התוצאה הייתה האנטיתזה המושלמת לכל מה ש-MTV הציע באותה תקופה. במקום עריכה קצבית ותזזיתית, הסרט הציע צילומים ארוכים ומהפנטים של הנגנים בפעולה. התאורה הדרמטית הדגישה את הכוריאוגרפיה המדויקת והייחודית של חברי הלהקה, והעניקה לכל שיר חיים ויזואליים משלו. אך מאחורי החזון האמנותי עמד הימור כלכלי אדיר. חברי הלהקה מימנו את הפקת הסרט היקר מכיסם הפרטי. המתופף כריס פרנץ סיפר לימים על ההחלטה האמיצה: "דבר אחד שאף אחד לא מזכיר, במיוחד הזמר שלנו, דייויד בירן, הוא העובדה שהלהקה שילמה עבור הסרט. כן, קיבלנו הלוואה מהאחים וורנר, אבל זה היה נגד התמלוגים שלנו אז. לא היה לנו הרבה חיסכון באותו זמן, אז בעצם השקענו את החיסכון של חיינו בסרט הזה, ואני שמח שעשינו, כי לא רק שקיבלנו את ההשקעה בחזרה, אלא יש לנו סרט מעולה. לא רצינו שום סרט עם בולשיט. לא רצינו את הקלישאות. לא רצינו תקריבים של אצבעות אנשים בזמן שהם עושים סולו גיטרה. רצינו שהמצלמה תתעכב, כדי שתוכלו להכיר קצת את הנגנים. הייתי משלם המון כסף כדי לראות את ההופעה הזו מצד הקהל".

הסרט נפתח בסצנה בלתי נשכחת. המצלמה מתמקדת בזוג נעליים הצועדות אל מרכז במה ריקה. קולו של ביירן נשמע אומר "היי, יש לי הקלטה שאני רוצה להשמיע לכם". הוא מניח על הרצפה טייפ קסטות, לוחץ על כפתור ה-PLAY, ומקצב מתחיל להתנגן. המצלמה עולה באיטיות וחושפת את ביירן, לבדו עם גיטרה אקוסטית, כשהוא פורץ בביצוע עוצמתי ומהפנט לשיר PSYCHO KILLER. זוהי פתיחה מינימליסטית שהופכת בהדרגה למופע ענק.

לאחר מכן, הבסיסטית טינה וויימאות' מצטרפת אליו לדואט לשיר HEAVEN. תוך כדי הביצוע, פועלי במה מכניסים את מערכת התופים של פרנץ, והשלישייה מבצעת את THANK YOU FOR SENDING ME AN ANGEL. מיד אחריו עולה לבמה החבר הרביעי, הקלידן והגיטריסט ג'רי האריסון, לביצוע קצבי של FOUND A JOB, שיצא במקור באלבומה השני של הלהקה. הבמה, שהתחילה ריקה, מתמלאת בהדרגה. שתי זמרות ליווי, הקלידן האורח ברני וורל (שהיה חבר של קבע בלהקות פ'אנקדליק ופרלמנט) ונגן כלי ההקשה סטיב סקיילס מצטרפים לחגיגה. הבמה כולה רוחשת תנועה מסונכרנת אך משוחררת, והביצועים ללהיטים כמו ONCE IN A LIFETIME וגרסת הכיסוי המדהימה ל-TAKE ME TO THE RIVER סוחפים את הצופה.

פרנץ גילה שההצגה ההדרגתית של הלהקה הייתה בחירה אמנותית, ולא שיקוף של המציאות. "זה קצת תיקון של מה שבאמת קרה בחיים האמיתיים. אני חושב שמה שדיוויד רצה זה להראות שהוא התחיל את הלהקה ואז הוא הזמין את טינה להצטרף ואז הוא הזמין את כריס ואז הוא הזמין את ג'רי ואז הוא הזמין את סטיב סקאלס וכן הלאה, אבל זה לא היה כך במציאות. מה שבאמת קרה היה שטינה, דיוויד ואני עברנו לניו יורק עם הרעיון שאולי נקים להקה. שכנעתי אתותו שזה רעיון טוב וביקשתי מטינה להצטרף ללהקה. ביקשתי מג'רי האריסון להצטרף ללהקה. אז זה שונה מהסרט, אבל זה עובד ממש טוב כנרטיב לסרט".

סיבוב ההופעות המדובר החל באוגוסט 1983 ומשך את תשומת ליבו של דמי. מכיוון שהיה עסוק בצילומי סרט אחר עם גולדי הון, הוא שלח את חברתו לעקוב אחרי הלהקה ולתכנן את כל תנועות המצלמה מראש. בדצמבר 1983, צילם דמי שלוש הופעות בתיאטרון PANTAGES בהוליווד. הלילה הראשון שימש כחזרה טכנית, אך בשני הלילות הבאים, הקסם קרה.

אחד הסמלים הזכורים ביותר מהסרט הוא החליפה הלבנה הענקית שלבש ביירן. פרנץ נזכר בהומור: "טינה נראית ממש מלאכית ונהדרת לאורך כל הסרט, ואני אוהב כשברני וורל נותן כמה מבטים מוזרים שלו. ברני הוא בחור מצחיק לצפייה. דיוויד אמר, 'אני רוצה שכולם ילבשו צבעים ניטרליים כי אני לא רוצה שמישהו יתבלט יותר מדי' ואז הוא יוצא בחליפה הלבנה הגדולה ביותר שראיתם בחייכם. ידענו שהוא עומד לעשות את זה, אבל לא ידענו שהחליפה שלו תהיה כה בולטת". כדי לשווק את הסרט, ביירן צילם ראיון עם עצמו, שבמהלכו התחפש לכמה דמויות. הוא סיפר מדוע: "רציתי שהראש שלי ייראה קטן יותר והדרך הקלה ביותר לעשות זאת הייתה להפוך את הגוף שלי לגדול יותר, כי מוזיקה היא דבר מאד פיזי ולעתים קרובות הגוף מבין אותה לפני הראש".

עם יציאתו, הסרט זכה להצלחה מסחררת. הלהקה בחרה באסטרטגיית הפצה חכמה והקרינה אותו בבתי קולנוע קטנים ובתי אמנות, מה שיצר באזז מתמשך וגרם לקהל לחזור שוב ושוב. התופעה הייתה כה חזקה, עד שצופים החלו לרקוד במעברים של אולמות הקולנוע, כאילו היו בהופעה חיה. פרנץ: "למעשה ראיתי את זה קורה וחשבתי, 'וואו, זה מגניב'. מעולם לא ראיתי את זה קודם. נכון שבמופע הקולנוע של רוקי יש הרבה השתתפות קהל, אבל זה סוג אחר של הדברים". הניו יורק טיימס הכריז ש"זה דבר שלא נראה כמותו עד כה בסרט הופעות", אם כי באנגליה הביקורות היו מעט פחות נלהבות.

באופן אירוני, הסרט שתיעד את הלהקה בשיא כוחה היצירתי והבימתי, סימן גם את סוף דרכה כלהקה מופיעה. בהחלטה של ביירן, ה-TALKING HEADS הפסיקו להופיע לאחר אותו סיבוב הופעות, ולא חזרו לבמה יחד עד לטקס הכניסה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול בשנת 2002. כך, STOP MAKING SENSE הפך לא רק לסרט הופעה פורץ דרך, אלא גם לסוף הדרך הבימתית של אחת הלהקות החשובות והחדשניות יותר בתולדות המוזיקה.

ב-19 באוקטובר בשנת 1979 יצא האלבום CORNERSTONE של להקת סטיקס. שני להיטים גדולים יצאו ממנו: BABE ו- BOAT ON THE RIVER.

את הלהיט הראשון מהשניים כתב הקלידן / זמר דניס דה יאנג כמתנת יום הולדת אישית לאשתו סוזאן. הוא הקליט זאת באולפן עם שני חבריו ללהקה (הבסיסט צ'אק פאנוזו והמתופף ג'ון פאנוזו) ולא חשב להציעו ללהקה. אבל כשמישהו בחברת התקליטים שמע את התוצאה והבין את הפוטנציאל המסחרי, הוא דרש שהשיר יוקלט במסגרת סטיקס. השיר הזה הפך ליחיד של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקני.

צ'אק פאנוזו בספרו: "כשהאלבום היה כמעט מושלם, דניס החליק תוספת של הרגע האחרון - שיר אהבה לאשתו סוזן שנקרא 'בייב'. אני זוכר את הפעם הראשונה שדניס הביא את השיר ללהקה. יכולנו לראות את מבט האימה של הגיטריסט, ג'יימס יאנג. בכנות, זו הייתה דרך שונה מכל דבר שסטיקס אי פעם עשתה בעבר. אולי בדקנו את אווירת בלדת-הפופ קצת עם שירים כמו ''ליידי'', אבל שום דבר כה קיצוני. אבל דניס כתב את השיר ושר את השיר, והוא היה נחוש לשים את זה באלבום. הוא באמת האמין שזה הולך להיות הלהיט הכי גדול שלנו עד כה.

אני חושב שחשבנו, 'בסדר, אז זה יכול להיות להיט, אבל באיזה מחיר למוניטין שלנו? האם אנחנו באמת רוצים לצעוד לתוך טריטוריה קלה להאזנה?'. בסופו של דבר, דניס קיבל את שלו; זה לא היה שווה את האנרגיה הדרושה להילחם בו. הוא צדק - השיר הפך ללהיט ענק, אך גם חרב פיפיות עבורנו. קיבלנו עם זה קהל חדש, אך מעריצים ותיקים ראו בזה התמסחרות. בשלב מסוים, מתחים בתוך הלהקה הסלימו כל כך גבוה שבעצם ביקשנו מדניס לעזוב את סטיקס. העזיבה שלו הייתה קצרת מועד והושתקה בתקשורת.

החיים בתקופה ההיא היו כתמונה מטושטשת שיכולה רק להיות מוערכת במלואה בדיעבד. עד גיל שלושים חייתי חיים שרוב האנשים רק חולמים לחיות. אבל זו תופעה מוזרה. כאשר אתה נלכד במערבולת, זה מתחיל להרגיש מוזר. פתאום, אתה מתחיל לשכוח את כל שנות ההליכה דרך מטבחים כדי לנגן מוסיקה בחתונה. אתה שוכח את האנשים שזורקים מטבעות לעברך באיזו במה מאולתרת. הכל הופך לזיכרון רחוק. אתה מרגיש מורם. אנשים מתייחסים אליך אחרת. עכשיו שאתה יכול להרשות לעצמך דברים, נראה שאתה מקבל הרבה דברים בחינם. מיתרי הגיטרה שפעם קניתי - עכשיו בחינם. הגיטרה עצמה — בחינם. בגדים, נעלי ספורט, מחבטי טניס - בחינם. עכשיו כשהיה לנו האלבום הנמכר ביותר והמותג שלנו מכר היטב, כולם רצו שנשתמש במותג שלהם מכל סוג שהוא. זה היה מטורף.

גם הכסף לא היה רע אחרי כל השנים האלה שאכלתי רק כל יום שני וישנתי עם עוד ארבעה בחדר. אני זוכר כשקיבלנו את המחאת תמלוגים הגדולה הראשונה שלנו. מנהל העסקים התקשר לאחי ג'ון (מתופף הלהקה) ולי ואמר, 'בואו לראות אותי, יש לי צ'ק בשבילכם'. כשג'ון ואני הלכנו לראות אותו, הוא הושיט לשנינו מעטפה. פתחתי את שלי קודם והסתכלתי פנימה. כשראיתי את הסכום, אמרתי, 'הו, זה לא יכול להיות בשבילנו'. שאלתי, 'ג'ון, כמה זה אצלך?'. הוא אמר, "מאתיים וחמישים אלף דולר. כמה זה אצלך?' אמרתי, 'מאתיים וחמישים אלף'. כל מה שיכולנו לעשות זה לצחוק. זה היה כסף מטורף עבורנו.

כאשר התחלנו, אני זוכר שחשבתי, אם אוכל להרוויח 50,000 דולר על זה, אהיה השמח באדם. עכשיו, זה נראה כאילו אנחנו הולכים להרוויח קצת יותר. לא הוצאתי הרבה כשהתחלנו להרוויח כסף. אבל היו לי הגחמות הקטנות שלי. למשל, קניתי יגואר. אני זוכר שהמוכר של היגואר הזהיר אותי, 'עכשיו אתה בטוח שאתה רוצה לקנות את המכונית הזאת? אני לא רוצה שתבזבז את כל הכסף שלך'. כשקניתי את המכונית, עדיין גרתי בבית. אז הנה יגואר שחנתה בחניית הבית הקטן של אמי באילינוי. המכונית הייתה שווה יותר מכל מה שהיה בבית גם יחד... אולי אפילו מהבית עצמו".

השיר השני שהפך להיט הוא דווקא בסגנון שלהקת סטיקס לא הייתה ידועה בו ולכן הפתיע רבים ממעריציה. התחושה היא אקוסטית והאווירה מענגת. אחד משירי הפופ הטובים יותר בפרט של סטיקס ושל הסבנטיז בכלל, לטעמי. כן, אני מדבר על BOAT ON THE RIVER ששר טומי שואו.

הביקורת ברולינג סטון על האלבום הלכה כך: "אם תנפנפו מכם את היומרנות של העטיפה בסגנון "2001 - אודיסיאה בחלל", התצפית החברתית של הלהקה בשירים כמו WHY ME ו- BORROWED TIME ועודף הסינטיסייזרים של דניס דה יאנג, תקבלו את מה שסטיקס היא באמת; להקת יומרנית מדי אך מקצועית לחלוטין כלהקת פופ. חברי סטיקס תמיד ידעו להעריך תפקיד גיטרה טוב, שירה הרמונית וקו מוזיקלי קליט כדי להישען עליהם. בתחילת דרכם הם הקליטו גרסאות כיסוי לשירים של טוד ראנדגרן וה- KNICKERBOKERS. לאחר המון אלבומי פלטינה מאז, הלהקה יוצרת את המוזיקה שלה לאזור בו מונח הכסף.

השירים BABE ו- FIRST TIME הם בלדות סמוקות להפליא של דה יאנג. השיר הפותח, LIGHTS, מביא עמו קצב קופצני ונגיעות של כלי נשיפה, שמתאימים להשמעה ברדיו. השיר של הגיטריסט טומי שאו, NEVER SAY NEVER מאפיל על הרוב. פעמים רבות נופלת הלהקה לבור שהיא כורה לעצמה, בנסיון לתייג אותה כחבורה של רוקרים היוצרים אמנות. בסוף יוצא שהרוב נשמע כמו שם אלבומה הקודם - אשליה ענקית".

באופן מדהים, בביקורת זו התעלמו לגמרי מהספינה על הנהר.

האיש שקראו לו ספנסר. ב-19 באוקטובר בשנת 2020 מת בגיל 81 ספנסר דייויס. הגיטריסט / מוזיקאי שידוע בעיקר עם ההרכב שהנהיג בסיקסטיז תחת שמו.

ביום שני, ה-19 באוקטובר 2020, הלך לעולמו המוזיקאי והגיטריסט ספנסר דייויס, והוא בן 81. דייויס, דמות מפתח בסצנת הרית'ם אנד בלוז הבריטית של שנות השישים, ייזכר תמיד בזכות ההרכב המצליח שנשא את שמו, THE SPENCER DAVIS GROUP, אך גם בזכות הדרמה הגדולה שליוותה את התפרקות ההרכב הקלאסי שלו בשיא תהילתו.

באביב של שנת 1967, העולם נראה היה פרוש לרגליה של הלהקה. עם שרשרת להיטי ענק כמו למשל KEEP ON RUNNING, או GIMME SOME LOVIN ובטח I'M A MAN, הם היו אחת הלהקות הלוהטות ביותר בממלכה המאוחדת. אלא שמאחורי הקלעים, רעידת אדמה עמדה להתרחש. מיד עם סיום סיבוב הופעות משותף עם להקת ההוליס בתחילת אפריל, הודיעו שני האחים לבית ווינווד, סטיב ומאף, על פרישתם. סטיב, ילד הפלא הצעיר שהיה הקול, הקלידים והכוח היצירתי המרכזי בלהקה, מיהר להקים את להקת TRAFFIC ודהר קדימה. כמעט מיד הוא שיחרר את הסינגל החדש והפסיכדלי שלו, PAPER SUN, שהפך ללהיט גדול והבהיר לעולם שהעתיד כבר כאן.

עבור ספנסר דייויס, זו הייתה מכה קשה מאד. בן לילה הוא נותר עם ספינה טרופה, כשעליו לבנות הכל מחדש. העיתונות והשמועות בתעשייה מיהרו להספיד אותו, בטענה שבלעדי הכישרון העצום של סטיב ווינווד, הוא גמור. אך ספנסר סירב להניף דגל לבן. בראיון למגזין המוזיקה BEAT INSTRUMENTAL, הוא הציג חזות אופטימית וניסה לשדר שהכל תחת שליטה. "אני שמח שסטיבי מצליח כל כך", הצהיר, "השיר החדש שלו נהדר. למען האמת, גם לי זה עושה טוב, כי עכשיו יש לי את הנגנים שתמיד רציתי".

דייויס פירט על חילוקי הדעות האמנותיים שהעיבו על היחסים בלהקה הישנה. "בעבר, עם סטיבי, היו חילוקי דעות רבים שהפריעו לנו להתקדם", חשף. "האמת היא שלא היה לי מושג מתי הוא מתכוון לעזוב. וכשהוא עזב, נאלצתי להתחיל הכל מההתחלה, וזה ממש לא קל". הוא יצא למתקפה חזיתית נגד המבקרים: "השמועות מסביב טענו שאני מחוסל ללא סטיבי, אבל הצליל של הלהקה שלי עשיר יותר עכשיו".

הוא הציג בגאווה את ההרכב החדש והרענן שלו. במקום סטיב ווינווד, שניגן גם בגיטרה וגם באורגן, הוא גייס שני נגנים ייעודיים: הגיטריסט פיל סוייר והקלידן-זמר אדי הארדין. "עכשיו יש לי את הגיטריסט פיל סוייר ואת האורגניסט אדי הארדין, שיודע גם לשיר היטב וגם לספק צלילי בס עם הפדאלים של אורגן ההאמונד שלו", התגאה. "לפעמים אפילו אני מנגן בס על הבמה".

עם זאת, דייויס הודה בפה מלא שהעבר עדיין רודף אותו. "אנחנו נאלצים לנגן את להיטי העבר שלנו, וזה נכון, לא קל לי עם זה". בשלב זה הוא שלף טענה מעניינת, כמעט מפתיעה, לגבי אחד מלהיטי הענק של הלהקה. "שיר כמו GIMME SOME LOVIN, גם אני הייתי שותף בכתיבתו אבל לא קיבלתי על כך קרדיט", התלונן, ושכח לרגע שהלהקה כולה נקראה על שמו. הוא גם חשף כיצד ווינווד עצר אותו אמנותית: "כשבוב דילן הפך להיות אמן חשמלי, רציתי מאוד לעשות שירים שלו אבל אחרים בלהקה לא הסכימו. סטיבי התנגד להרבה דברים שרציתי לעשות. עכשיו, עם החברים החדשים, יש פתיחות רבה יותר".

ההרכב החדש נכנס לאולפן ההקלטות והוציא תקליטון ראשון, TIME SELLER, שיר פסיכדלי עשיר בעיבודים שניסה להתכתב עם רוח התקופה. למרות הרצון הטוב וההצהרות הלוחמניות של דייויס, המזל הטוב לא האיר לו פנים. התקליטון לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחררת של קודמיו, הגיע בשיאו למקום ה-30 בלבד במצעד הבריטי וסימן למעשה את תחילת הסוף של ההרכב. מאז עזיבת האחים ווינווד, ספנסר דייויס לא הצליח לחזור אל הפסגה. הוא המשיך להוביל גרסאות שונות של הלהקה לאורך השנים, אך את קסם שנות השישים ואת ההצלחה הפנומנלית של אותם ימים, הוא כבר לא זכה לחוות שוב.

היום שבו נולדה הדממה. ב-19 באוקטובר בשנת 1964 יצא אלבום הבכורה של סימון וגרפונקל, שנקרא WEDNESDAY MORNING 3-AM.

בתאריך 19 באוקטובר 1964, הונח על מדפי חנויות התקליטים באמריקה תקליט בכורה חדש וצנוע, שעטיפתו צולמה באווירה האפרורית של רציף הרכבת התחתית בשדרה החמישית ורחוב 53 בניו יורק. על העטיפה הופיעו שני צעירים במבט מהורהר, והכיתוב הבטיח "צלילים חדשים ומלהיבים במסורת הפולק". שם התקליט היה WEDNESDAY MORNING 3AM, ושמות שני הצעירים היו פול סיימון וארט גרפונקל. איש לא ידע אז, אבל באותו רגע הונחה אבן הפינה לאחת השותפויות המוזיקליות המפוארות והסוערות ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, גם אם הצעד הראשון הזה היה כושל באופן קורע לב.

למרות שהיה זה תקליט הבכורה הרשמי שלהם כצמד, הסיפור של פול וארט התחיל כמעט עשור קודם לכן. הם גדלו במרחק של רחובות ספורים זה מזה בשכונת פורסט הילס בקווינס, ניו יורק. הפגישה הגורלית התרחשה בבית הספר התיכון בשנת 1953, כששניהם היו בני 11. שנתיים לאחר מכן, בגיל 13, הם כבר החלו לשיר יחד, ובגיל 14 כתבו את שיריהם הראשונים. בגיל 16, תחת השם TOM AND JERRY, מחווה קלילה לסרטים המצוירים, הם אפילו זכו להצלחה קטנה עם התקליטון HEY SCHOOLGIRL, שיר רוק'נ'רול עליז שהצליח לטפס לרשימת 50 הגדולים במצעד הבילבורד. אולם, כמו בדפוס שילווה אותם כל חייהם, מיד לאחר ההצלחה הראשונית, דרכיהם נפרדו בכעס והם לא דיברו זה עם זה במשך חמש שנים ארוכות.

התקליט WEDNESDAY MORNING 3AM היה, אם כן, לא רק התחלה, אלא גם סוג של פיוס. בזמן שארט גרפונקל שקד על לימודי מתמטיקה באוניברסיטת קולומביה, פול סיימון למד ספרות אנגלית בקווינס קולג' ומימן את עצמו בעבודות מזדמנות בתעשיית המוזיקה. אחת מהן הייתה בחברת התקליטים הקטנה AM RECORDS, שם, כפי שסיפר מאוחר יותר, תפקידו היה להקשיב לחומרים שנשלחו לחברה. "ידעתי בדיוק איפה החברה הזו ממוקמת", התלוצץ, "בתחתית".

בהמשך עבד כמוכר שירים בחברת המו"לות אי.בי מארקס, אך נחל אכזבה מרה. "לא הצלחתי למכור שיר אחד", סיפר. "זה היה עידן הרוק'נ'רול ואני נתקעתי עם שירים גרועים. הרגשתי כל כך רע, עד שפשוט כתבתי שיר בעצמי ונתתי להם אותו למכור". העבודה דרשה ממנו לכתוב דוחות על פגישותיו עם חברות תקליטים. יום אחד, התקשר אליו הבוס ושאל מי כתב את הדוח האחרון. כשסיימון ענה שהוא כתב אותו, הבוס סירב להאמין: "זה כתוב טוב מדי", פסק. סיימון איבד את עשתונותיו וצעק בטלפון: "למדתי אנגלית כמו שצריך ולך תזדיין, אני מתפטר!". באותו רגע הוא החליט שלעולם לא ייתן לאחרים לפרסם את שיריו, וצעד עם השיר הבא שלו ישירות למשרדי חברת הענק COLUMBIA RECORDS.

במשרדי החברה הוא פגש את המפיק טום ווילסון, דמות מפתח בסיפור. ווילסון אהב את השיר אבל רצה לתת אותו ללהקה בשם THE PILGRIMS. סיימון לא ויתר. "אני שר את זה עם חבר", אמר, "אפשר לבצע את זה בשבילך?". ווילסון הסכים, וסיימון מיהר לקרוא לגרפונקל. ההרמוניות הקוליות המופלאות של השניים עשו את שלהן, והצמד הוחתם על חוזה.

ההקלטות היו פשוטות ומינימליסטיות. החיבה של סיימון לרוק'נ'רול פינתה את מקומה לסצנת הפולק שפרחה בגריניץ' וילג'. מלבד הגיטרה האקוסטית של סיימון והקולות של השניים, הכלי היחיד הנוסף בתקליט היה קונטרבס, עליו ניגן לא אחר מאשר ביל לי, אביו של במאי הקולנוע לעתיד, ספייק לי.

באופן מדהים, אפילו בישראל הקטנה והרחוקה של אותם ימים, יציאת התקליט זכתה לאזכור. בארכיון עיתונות ישן צצה ידיעה ממגזין 'עולם הקולנוע', תחת הכותרת "נא להכיר: סיימון וגרפונקל". והנה ציטוט שבחרתי מהידיעה הנדירה: "הם שני צעירים (משכילים מאד, אגב) הלומדים כיום באוניברסיטאות באמריקה. האחד לומד תואר 'מוסמך' והשני כמומחה לספרות אנגלית. תקליט ארוך-נגן ראשון של השניים בשם 'בוקר יום רביעי' נמצא כעת בשלבי הפקה וצריך לצאת לשוק האמריקאי כבר בימים הקרובים".

אך התחזית האופטימית הזו התנפצה אל קרקע המציאות. אוקטובר 1964 היה הזמן הגרוע ביותר להוציא תקליט פולק שקט ומהורהר. אמריקה כולה הייתה שבויה בקדחת הביטלמאניה החדשה, והעולם רקד לצלילי הפלישה הבריטית. תקליט הבכורה של הצמד מכר פחות מאלף עותקים בחודשים הראשונים. זה היה כישלון מוחלט. בין שירי התקליט הסתתרה גם הגרסה האקוסטית המקורית לשיר THE SOUND OF SILENCE, אך איש לא שם לב אליה.

בעקבות הכישלון, הצמד התפרק פעם נוספת. פול סיימון המאוכזב ארז מזוודה וטס לאנגליה, שם הופיע במועדוני פולק קטנים (ובאירוע אחד, אפילו הופיע באותה מסיבה עם חבריה לעתיד של להקת פינק פלויד, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת). גרפונקל חזר ללימודיו, משוכנע שהקריירה המוזיקלית שלהם הגיעה לסיומה.

אבל אז, התרחש הנס. המפיק טום ווילסון, שהפיק גם את בוב דילן, שם לב שהשיר THE SOUND OF SILENCE זוכה למעט השמעות רדיו באזורים מסוימים בארצות הברית. הוא החליט לעשות מעשה, ובלי ידיעתם או אישורם של סיימון וגרפונקל, לקח את ערוץ השירה המקורי, והוסיף לו גיטרה חשמלית, בס ותופים. הגרסה החדשה והמחוספסת שוחררה, והפכה בן לילה ללהיט ענק שכבש את המקום הראשון במצעדים. סיימון וגרפונקל, שהיו משוכנעים שהם חלק מההיסטוריה, נאלצו להתאחד במהירות כדי לרכוב על גל ההצלחה המפתיע, שהזניק אותם למעמד של כוכבי-על.

במבט לאחור, סיימון ניתח את המצב בצורה מדויקת: "באותה תקופה הביטלס כבר היו קיימים, הסטונס כבר היו קיימים ודילן כבר היה קיים. נראה כי לא היה מקום להשתלב בו. הם כיסו את הנוף, אבל לא היה להם מה שיש לנו: דו-וופ בניו יורק". אז תקליט הבכורה שנכשל באופן צורב, הפך בסופו של דבר, ובאופן אירוני, לקרש הקפיצה שהפך שני צעירים מתוסכלים מקווינס לאחת התופעות החשובות במוזיקה.

הזיקית משנה את צבעה. ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא אלבום הקאברים של דייויד בואי, PINUPS. נו, אז איך התוצאה? תלוי את מי שואלים.

ב-19 באוקטובר 1973, עולם המוזיקה עוד ניסה לעכל את הבשורה המרה. רק שלושה חודשים קודם לכן, מעל במת ההאמרסמית' אודאון המפורסמת בלונדון, דיויד בואי, בשיא תהילתו כזיגי סטארדאסט, הכריז במפתיע על סופה של הלהקה ועל פרישתו מהופעות. המעריצים היו בהלם, וגם חברי להקתו, עכבישי המאדים, לא ידעו את נפשם. הבסיסט טרבור בולדר והמתופף מיק וודמאנסי גילו יחד עם הקהל שהם למעשה מפוטרים. ואז, כשהאבק עוד לא שקע, הגיח התקליט החדש, PINUPS, והוכיח שוב שבכל הנוגע לבואי, הבלתי צפוי הוא הדבר הצפוי היחיד.

אז מה היה הסיפור של התקליט הזה? התוצאה, כפי שהתברר, הייתה תלויה מאוד בזהות הנשאל. בואי עצמו ראה בפרויקט הזה סוג של אנטיתזה מוחלטת לפרסונת החייזר הגלאמית והנוצצת של זיגי. הוא החליט לחזור לשורשים, לתקופה שעיצבה אותו כנער לונדוני צעיר, אי שם בין השנים 1964 ל-1967. הוא בחר בקפידה תריסר שירים של להקות בריטיות שנהג לראות במועדונים אפופי עשן כמו המארקי, פנינים של להקות כמו THE PRETTY THINGS, הקינקס, פינק פלויד, המי, היארדבירדסS, להקת THEM של ואן מוריסון, THE MOJOS, להקת THE EASYBEATS האוסטרלית ולהקת THE MERSEYS.

הכוונה המקורית הייתה שאפתנית עוד יותר. בואי תכנן שהתקליט יכלול שיר מקורי אחד, LONDON BOYS, אותו הוציא כתקליטון עוד ב-1966, כדי לגשר בין עברו להווה. אך הרעיון הזה נזנח. מעבר לכך, הוא כיוון את PINUPS בעיקר לקהל האמריקני. הוא שיער, ובצדק, שרוב השירים הללו כלל לא מוכרים מעבר לאוקיינוס, וכך יוכל להציג אותם כשירים חדשים לכל דבר ועניין ולזכות בהערכה כיוצר, גם כשביצע שירים של אחרים. התוכנית הגדולה כללה תקליט המשך, שייקרא BOWIE-ING OUT (קריצה על TO BOW OUT שמשמעו לפרוש או להסתלק), ובו יבצע גרסאות כיסוי לשירים של אמנים אמריקניים אהובים עליו. גם התוכנית הזו, למרבה הצער, נגנזה ונשארה על רצפת חדר העריכה.

ההקלטות עצמן היו רחוקות מלהיות אידיאליות והתחילו שבועות ספורים לאחר אותה הופעה דרמטית. במקום אולפני TRIDENT המוכרים בלונדון, בואי הרחיק נדוד עד לצרפת, לאולפני CHATEAU D'HEROUVILLE היוקרתיים. המעבר לא היה רק שינוי אווירה, אלא מהלך עסקי מחושב. כמו כוכבי רוק רבים באותה תקופה, גם בואי, שהפך לאמן מצליח ורווחי ביותר, ביקש למצוא מקלט בטוח מזרועותיו החמדניות של מס ההכנסה הבריטי.

השינויים לא פסחו גם על ההרכב המוזיקלי. את מקומו של וודמאנסי המאוכזב מאד תפס איינסלי דנבאר המתופף הוותיק. לתפקיד הבס, בואי כיוון גבוה ורצה לא אחר מאשר את ג'ק ברוס, הבסיסט לשעבר של להקת CREAM. אלא שברוס נסוג מהפרויקט ברגע האחרון, ובואי נאלץ, בחוסר ברירה, לקרוא בחזרה לבסיסט המפוטר טרבור בולדר. האווירה, כצפוי, הייתה מתוחה וקרירה. "הם לא רצו שאסתובב שם בזמן תהליך ההקלטות", סיפר בולדר בראיון בשנת 1995. "אז פשוט הקלטתי את קטעי הבס שלי בהתחלה ועזבתי את המקום".

כתבה נדירה שפורסמה במגזין NME באותם ימים סיפקה הצצה נדירה אל הנעשה מאחורי הקלעים באותה טירה צרפתית. הנה מה ששלפתי ממנה: "...'העתיד הוא מאוד פתוח, למעשה', אמר דיוויד בואי,. 'אני לא יכול לספר לכם הרבה על מה שאני עושה כי אני לא ממש בטוח עדיין. אין הרבה מה להוסיף למה שאתם כבר יודעים'. בואי יושב על כיסא מאחורי לוח הבקרה של האולפן בשאטו ד'הרוויל, עומד להתחיל עוד יום עבודה על אלבומו PINUPS. על פניו מעט זיפים, שיער מבולגן, פנים מאופרות ואפילו לבנות מהרגיל, לובש טריקו כחול בעל צווארון ומכנסיים בצבע שמנת.

העבודה נמשכת בקצב מהיר. מיק רונסון, הגיטריסט שהשיק אלף מכתבי מעריצים ומספר דומה של מחמאות מאנשים בעלי ידע בכמה מדינות, לעולם לא נראה בלי טוש ודפי נייר. אפילו בארוחת הבוקר, רונסון עובד על עיבודי מיתר או חולם על קווי הרמוניה לשיר. בניגוד לחלק מחברי הצוות העליז שלנו, הוא לא בילה כמה שעות בכל לילה בבילוי בביסטרו ובדיסקוטקים של עיר האורות. למעשה, הוא לא יצא משטח האולפן כבר שלושה שבועות.

מייק גרסון וטרבור בולדר חזרו לאנגליה מזמן, אבל בואי ורונסון משקיעים כמויות אבסורדיות של זמן אולפן עם קן סקוט, המפיק השותף. איינסלי דונבאר השלים את כל הקלטת כלי ההקשה שלו, אבל הוא עדיין בסביבה, לובש ז'קט ג'ינס מרהיב משובץ ומצוחצח עם שמו מתנוסס על הגב, עם כל כך הרבה טבעות וצמידים שהוא מצלצל כשלוחצים לו ידיים.

היום הוא יום השירה. הרצועות האינסטרומנטליות של האלבום כמעט הושלמו, בלי גיטרה כאן וכמה מיתרים וסינטי מוג שם, וכך הגיע הזמן שבואי יעשה את השירה הראשית. מלבד הפסקת אוכל, הוא, רונסון וסקוט נמצאים בסטודיו יותר מ-12 שעות. זו המחווה של בואי לרוק המועדונים של שנות ה-60. בשיר SEE EMILY PLAY, בואי מייפה את הלהיט הישן של פינק פלויד באופן שיגרום לסיד בארט לגרגר באקסטזה צרופה. הוא ורונסון מקליטים את ההרמוניות הווקאליות שלהם שוב ושוב במהירויות שונות, עם אותה טכניקה שנעשתה בשיר THE BEWLEY BROTHERS (מהתקליט 'האנקי דורי').

חלק מהשירים מבוצעים בסגנון של אמצע שנות ה-60. אחרים מקבלים עיבודים מחודשים. השיר I WISH YOU WOULD, של בילי בוי ארנולד, שהיה לו את הכבוד להופיע בסינגל הראשון אי פעם של היארדבירדס, יוצא יפה עם קצת עבודה וסולו כינור צווחני מאת אדון משופם בשם מישל, שעובד בלהקה צרפתית בשם ZOO.

בקצה השני של האולפן, בואי ורונסון מתאמנים על הרמוניה נוספת. הם נכנסים להקליט את זה, רונסון מאזן כובע לבן בלתי סביר במיוחד שנח על האוזניות שלו. הפלייבק יוצא לדרך, וכשרונסון רוכן אל המיקרופון כדי להתחיל לשיר, הכובע נופל. עם קואורדינציה מושלמת, הוא הצליח לייצבו בזמן. למרבה הצער, בואי התמוטט מצחוק ועברו חמש דקות טובות עד שהוא היה במצב כשיר לשיר שוב. בינתיים, החיים החברתיים ממשיכים בקצב מהיר. המתחם של האולפן התברך בשף אקסצנטרי. אחד הטריקים האהובים עליו הוא להתחפש לצ'רלי צ'פלין ולספק בידור לפני הארוחה".

התקליט עצמו שיקף את האווירה המנוכרת והמחושבת הזו. החום והרגש שאפיינו את זיגי סטארדאסט ו-ALADDIN SANE פינו את מקומם לסאונד קר ומלוטש. הביצועים היו מדויקים, כמעט כירורגיים, אך לעיתים קרובות חסרו את הלהט והחשמל של המקור. ביצוע בולט במיוחד היה ל-SEE EMILY PLAY. בואי, שסיפר כי נפגש עם פינק פלויד ב-1967, העריץ את מנהיגם המקורי והמעורער, סיד בארט, למרות שלא הסתדר איתו אישית. רבים סברו בטעות שגם גרסת כיסוי ל-GROWING UP של ברוס ספרינגסטין הצעיר הוקלטה לסשנים אלה, אך למעשה היא הוקלטה מאוחר יותר, במהלך העבודה על התקליט DIAMOND DOGS.

מיק רונסון, למרות הווירטואוזיות שלו בגיטרה, התמודד עם אתגרים לא פשוטים. הוא כתב את עיבודי כלי הקשת, אך התקשה לתקשר עם הנגנים המקומיים, שלא דיברו אנגלית. התקליט הזה סימל גם את סוף דרכם המשותפת של בואי ורונסון, שהיה יד ימינו לאורך כל תקופת הגלאם.

עטיפת התקליט הפכה לאייקונית לא פחות מהמוזיקה. צולמו עליה בואי והדוגמנית המצליחה טוויגי, והסיפור מאחוריה הוא אגדה בפני עצמה. הצלם ג'סטין דה וילנו, שעבד עבור מגזין האופנה VOGUE, סיפר:  "את הצילום עשה ג'סטין דה וילנו, צלם עיתון האופנה VOGUE, שסיפר: "טוויגי ואני התארחנו במלון בל אייר בלוס אנג'לס כשפיטר פרמפטון ביקר אותנו וקנינו יחד עותק של התקליט אלאדין סיין מאת האמן החדש והנהדר הזה, דיוויד בואי.  מילות אחד השירים שם כללו את המשפט 'טוויג ילדת הפלא' (DRIVE IN SATURDAY). כנראה שהוא היה מעריץ. כשהגענו חזרה ללונדון, נפגשנו עם דיוויד והוא ציין שהוא ישמח להיות על שער המגזין VOGUE. לאחר מכן ביליתי כמה שבועות לשכנע את העורך שזה יהיה נהדר שיש את דייוויד וטוויגי בעטיפה. בסופו של דבר היא הסכימה! טוויגי ואני טסנו לפריס, שם הקליט דייויד את אלבומו החדש, והזמנתי אולפן לצלם אותם. כאשר הם ישבו מולי, הבנתי שיש לנו בעיה. טוויגי ואני בדיוק חזרנו מאיי בהאמה והיה לה שיזוף כהה. דייויד היה לבן כמו רוח רפאים. הם נראו מוזרים. הבעיה נפתרה כאשר המאפר, פייר לארוש, ואני החלטנו לצייר על פניהם מסכות באותם הצבעים.

כשהסתכלתי דרך עינית העדשה, רק אז שמתי לב שלבואי יש עיניים בצבע שונה! כל הפעמים שפגשתי אותו לפני כן, מעולם לא שמתי לב. כשהראיתי לו את הפולרואיד של הדיוקן הוא אהב אותו ושאל אם הוא יכול לקבל אותו כעטיפה לאלבום החדש שלו. עניתי, 'אבל זה נועד לעיתון VOGUE'. אחר כך שאלתי אותו כמה אלבומים הוא חושב שהוא ימכור. 'מיליון' - הוא ענה. הבנתי שהמגזין יימכר בכ-80,000 עותקים אשר יישכחו במהרה. הסכמתי שדיוויד יוכל להשתמש בצילום לאלבום הבא שלו ומערכת המגזין לא דיברה איתי יותר!".

עם צאתו, הביקורות היו מעורבות. במלודי מייקר נכתב: "התקליט השני של בואי בשנה זו חוגג את נעוריו המודרניים. זהו אחד מאותם צירופי מקרים שבתוך מספר שבועות יוצאים שני אלבומים מדיוויד בואי ובריאן פרי, פוסקי הצו של האופנה הבריטית הנוכחית, המורכבים לחלוטין ממחווה נוסטלגית לתקופות אופנתיות בעבר במוסיקה. האלבום של פרי הוא בעצם בסגנון אמריקני ומכוון. בואי התרכז בשנות הפופ הבריטי המודרני משנת 1964 ועד 1967.

אולי מכיוון שהתקופה ההיא המוקדמת נראית לא רחוקה כל כך, צריך מידה מסוימת של תעוזה כדי להחיות את סוג המוזיקה שהלכה עם למברטות, פארקים ורחוב קארנבי. אבל בואי מתקדם לעבר חוסר יראת כבוד, ומאזן את ההנאה העצומה שלו מהשירים ואת הרצון שלו להמציאם מחדש.

גישתו היא להתחזות, והוא גאוני, לא כל כך בנאמנותו המוחלטת למקוריות כמו באחיזתו בניסוח, ניואנסים וסגנון. הדבר מובהק ביותר בטיפולו באופוס המפורסם של סיד בארט, SEE EMILY PLAY. בואי בחן היטב את טון השירה של הזמרים ההם ובא לחקותו. לפעמים זה נשמע מצחיק. ויש את ההנאה בלהקשיב לגיטריסט מיק רונסון, כשהוא מנסה לחקות את ג'ף בק בשיר SHAPE OF THINGS. אני מניח שרונסון הוא שניסה לשכנע את בואי להקליט את השיר הזה. אין בתקליט שיר אחד שעולה על המקור. זה תקליט זניח ואני חושב שזה מדגיש בבירור את זוהרו של בואי כסטייליסט וכחדשן אופנות, שם טמונה מקוריותו האמיתית".

מגזין רולינג סטון היה נחרץ הרבה יותר. "כשכולם, מהבאנד ועד דון מקלין, עושים אלבומי אולדיז, להקת המי מביטה לאחור (לאופנת המודס) ביצירתה החדשה וגם מיק רונסון מביא נגינה בסגנון העבר (בשיר ג'ין ג'יני) - הרי שהרעיון של אלבום שיוצר מחדש את אמצע שנות השישים בקלאסיקות הרוק האנגליות נראה מושלמם. כל שיר שנכלל פה היה אהוב אישי שלי במשך שנים.

לבואי הם היו יותר מזה - הם מייצגים שלב של הסצנה בלונדון כשהוא היה חלק ממנה ועדיין קראו לו דייבי ג'ונס. היו לו השורשים, נקודת המבט והמוטיבציה הראויה להפוך את האלבום הזה להצלחה. לרוע המזל, משהו השתבש בביצוע.

למרות שרבים מהשירים מצוינים, אף אחד מהם אינו עומד מול המקור. זה עשוי להיות מובן כאשר מתמודדים עם המי או עם פינק פלויד. אבל אפילו בשנת 1965, כל אחת מאלף להקות יכלו לעשות את השיר של המוג'וז מאשר בואי. אבל השוואה עם המקוריות מיותרת, מכיוון שהם לא יהיו מוכרים לרוב המאזינים לאלבום.

השירים נתפשו במקור כמזון פופ מיידי, ופשטותם דורשת קצה גס כדי לתת להם את המכה שהם צריכים כדי להיות יעילים. הקצה הזה חסר, שכן השירים הוקלטו כדי לפנות מקום לקולו של בואי. וכאן טמון הכישלון האמיתי של התקליט

בעבר, השירה בז'אנר זה הייתה זועקת לתשומת לב ממש ממרכז הרעש הטהור של השיר. אבל השירה של בואי מרחפת ברשלנות מעל המוזיקה, וקולו המוגזם מדי הוא חוסר התאמה חלש עד כדי גיחוך לחומר.

אף על פי שהתקליט עשוי להיות כישלון ואולי המסקנה ההוגנת ביותר להסיק היא שבואי לא יכול לשיר בדרך אחרת".

בעטיפה האחורית, בואי עצמו סיפק את ההסבר הטוב ביותר: "כל אלו הם שירים שממש היו חשובים עבורי אז. הם כולם יקרים לי. אלו הן להקות שנהגתי ללכת לשמוע אותן במועדון המארקי, בין שנת 1964 לשנת 1967. כל אחת מהן הייתה חשובה לי וזו היא לונדון שלי בזמן ההוא". ואולי כהד לגעגועיו, הוא חתם את התקליט עם WHERE HAVE ALL THE GOOD TIMES GONE של הקינקס, שהיו המילים היחידות שהודפסו בעטיפה הפנימית. הזמנים אכן השתנו. השירים השורשיים והמחוספסים של הסיקסטיז הפכו תחת ידיו המיומנות של בואי לחפצים מהונדסים, קרירים וחסרי נשימה. זה אולי לא היה התקליט הגדול ביותר שלו, אבל PINUPS נשאר פרק מרתק וחשוב בסיפורו של אמן שלא הפסיק להמציא את עצמו מחדש.

המקוננים המבעירים! ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט החדש של THE WAILERS והיכה בתדהמה את עולם המוזיקה המערבית.

ביום הזה, נחת על מדפי החנויות תקליט חדש של הרכב ג'מייקני בשם THE WAILERS. שם התקליט היה BURNIN, והוא עמד לשרוף, תרתי משמע, את כל מה שהעולם המערבי חשב שהוא יודע על מוזיקה. זו הייתה יצירת מופת שהציגה לעולם את הרגאיי במלוא עוצמתו, אך באופן אירוני, היא גם הייתה יריית הפרידה האחרונה של ההרכב המקורי והמופלא הזה.

כדי להבין את גודל המהפכה, צריך לחזור קצת אחורה בזמן, אל מסדרונות חברת התקליטים ISLAND בלונדון. הבעלים של החברה, כריס בלאקוול, נחשב בתעשייה לאיש עם חזון, אך בתחילת שנות השבעים, רבים היו בטוחים שהוא איבד את דעתו לחלוטין. בלאקוול, שגדל בג'מייקה והכיר את סצנת המוזיקה המקומית מקרוב, החליט להמר על כל הקופה ולהחתים להקת רגאיי אלמונית לחלוטין בשוק המערבי. עמיתיו בתעשייה גיחכו וחשבו שמדובר בשיגעון. הגבות הורמו עוד יותר כשנודע הסכום שבלאקוול השקיע בחבורה הזו: הוא שילם להם מקדמה של 4,000 לירות שטרלינג, סכום עתק עבור להקה לא מוכרת באותם ימים. כאילו לא די בכך, הוא שילם 5,000 לירות שטרלינג נוספות כדי לחלץ את סולן הלהקה, בחור צעיר וכריזמטי בשם בוב מארלי, מחוזה קודם שהיה לו עם חברת CBS. "השתגעת?!", אמרו לו כולם, "לעולם לא תראה את הכסף הזה בחזרה!". הרגאיי נחשב אז במערב למוזיקה נחותה, כמעט בדיחה אתנית. אבל בלאקוול ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא זיהה בבוב מארלי ניצוץ של כוכבות עולמית והיה נחוש להוכיח לכולם שהם טועים.

התוכנית שלו הייתה מבריקה. התקליט הראשון של THE WAILERS תחת חברת ISLAND, שנקרא CATCH A FIRE, יצא באפריל 1973. הוא הציג עטיפה אייקונית שנפתחה כמו מצית ZIPPO וזכה לקמפיין שיווק אגרסיבי. בלאקוול לא הסתפק בסאונד הגולמי שהגיע מג'מייקה. הוא הכניס את סלילי ההקלטה המקוריים לאולפן בלונדון וביצע "ריכוך" מחושב לסאונד. הוא הוסיף נגיעות של גיטרת רוק מהגיטריסט האמריקני המוכשר וויין פרקינס וליווי קלידים של הנגן הבריטי ג'ון "ראביט" באנדריק. באופן מעניין, שני הנגנים המערביים הללו כלל לא קיבלו קרדיט על עטיפת התקליט. המהלך הזה עבד. התקליט חשף את עולם הרוק לראשונה לקסם של הרגאיי, והלהקה הוזמנה להופעה היסטורית בתוכנית הטלוויזיה הבריטית הנחשבת OLD GREY WHISTLE TEST, שם ביצעה את השירים STIR IT UP ו-CONCRETE JUNGLE והותירה את הצופים פעורי פה.

ההצלחה הזו סללה את הדרך להקלטת התקליט השני, BURNIN. חברי הלהקה נכנסו לאולפן בלונדון כשהם לבושים בג'ינסים בלויים, מגפיים וכובעי צמר שכיסו את הראסטות המרשימות שלהם. טכנאי ההקלטות, פיל בראון, תיאר אווירה נינוחה לחלוטין, מלאה בצחוקים מתגלגלים ועשן סמיך של גאנג'ה. הג'וינטים שהם גלגלו היו כה גדולים ועבים, עד שנראו כמו מחבטי בייסבול קטנים. צוות האולפן הבין מהר מאוד שכדי להתחבר לחבורה, עליהם פשוט להצטרף לחגיגה.

אחד הרגעים המשעשעים והמתוחים ביותר בהקלטות התרחש במהלך העבודה על השיר שלימים יהפוך לאחד המנוני הלהקה, I SHOT THE SHERIFF. בראון הטכנאי נדרש לבצע עריכה טכנית מורכבת ביותר על סליל ההקלטה המקורי. הוא ביקש מהלהקה עשר דקות של שקט. החברים יצאו החוצה להפסקת עישון, אך לפני שהלך, ניגש אליו הבסיסט אסטון בארט, הגיש לו ג'וינט אימתני במיוחד ואמר בחיוך: "אתה תזדקק לזה עכשיו".

בראון, ממושמע ומסוקרן, הדליק את הג'וינט והחל במלאכת העריכה העדינה. החיתוך הראשון בסרט ההקלטה עבר בהצלחה. אך כשהתכונן לחיתוך השני, קרה אסון. זרעים שהיו בג'וינט התפצפצו ברעש קטן, ובראון המבועת והמסומם ראה, כמו בהילוך איטי, גחלים קטנטנות של גראס בוער עפות באוויר ונוחתות ישירות על סליל המאסטר היקר. החום המיס באופן מיידי חלקיק מסרט ההקלטה ומחק קטע קצר מהשיר. פאניקה אחזה בבראון. הוא הזיע וליבו הלם בפראות. הוא ידע שאם לא יתקן את הנזק, הקלטה שלמה עלולה לרדת לטמיון. למזלו, היו לו עוד שלושה טייקים מוקדמים יותר של השיר. בזמן שניסה נואשות "להשתיל" קטע תקין במקום החור שנפער, חברי הלהקה הציצו בדלת ושאלו מה מתעכב. "אין בעיה, זו פשוט עריכה מסובכת", הוא מילמל בתשובה מתחמקת. לאחר חצי שעה מורטת עצבים, הוא הצליח לתקן את הסליל. איש מחברי הלהקה מעולם לא ידע שהשריף כמעט ונורה בפעם השנייה, הפעם על ידי ג'וינט תועה.

השיר הזה קיבל את החותמת הסופית שלו כשנה לאחר מכן. הגיטריסט אריק קלפטון, שחיפש כיוון חדש לתקליט הקאמבק שלו 461 OCEAN BOULEVARD, שמע את השיר והיסס. הוא לא היה בטוח שקהל מעריצי הבלוז-רוק שלו יקבל שיר רגאיי. חברי להקתו דחפו אותו להקליט גרסה משלו, והתוצאה הייתה להיט ענק שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקני. ההצלחה של קלפטון הפכה את בוב מארלי בן לילה לשם מוכר בכל בית בעולם הרוק והעניקה לו תמלוגים נכבדים. שנים לאחר מכן, בשנת 2001, טענה חברתו לשעבר של מארלי, אסתר אנדרסון, שהיא סייעה לו לכתוב את השיר (ולא קיבלה על כך קרדיט), ושהשיר כלל לא עוסק בשריף אמיתי, אלא במחאה שלהם נגד השימוש בגלולות למניעת הריון.

התקליט BURNIN, שנפתח עם שיר המחאה האנרגטי GET UP STAND UP (שנכתב בהשראת השיר SLJPPIN INTO DARKNESS של להקת WAR עמה מארלי היה מיודד), היה הצלחה מסחרית וביקורתית. בעיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר נכתב עליו בזמנו: "זה תקליט בעל שליחות חשובה, מבחינה פוליטית ודתית. מארלי הוא איש צעיר וכועס בעל מטרת שליחות". אך ההצלחה לא הצליחה לגשר על הסדקים הפנימיים בלהקה. כשנה לאחר צאת התקליט, ההרכב המקורי התפרק. בוב מארלי יצא לקריירת סולו שהפכה אותו לסמל עולמי, וגם פיטר טוש פיתח קריירת סולו מצליחה משלו. התקליט BURNIN נותר כמצבת זיכרון עוצמתית לאחד ההרכבים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית.

צרחות באולם הקונצרטים. ב-19 באוקטובר בשנת 1964 יצא תקליט ההופעה הראשון של להקת הביץ' בויז.

בתאריך 19 באוקטובר 1964, חנות התקליטים הממוצעת באמריקה קיבלה משלוח חדש ומצופה במיוחד. היה זה תקליט ההופעה הראשון של להקת הביץ' בויז, שנקרא בפשטות BEACH BOYS CONCERT. על פניו, היה זה עוד ניסיון למנף את ההצלחה המסחררת של הלהקה הצעירה מקליפורניה, אך בדיעבד, התקליט הזה הפך למסמך היסטורי מרתק ונוגע ללב, תיעוד אחרון של הלהקה כפי שהעולם הכיר אותה, רגע לפני שאחד מעמודי התווך שלה עמד לקרוס.

באותה תקופה, הביץ' בויז כבר היו כוכבים גדולים עם שורה של להיטים במצעדים. אך בעולם של טרום עידן האינטרנט והטלוויזיה הרב-ערוצית, השאלה הגדולה שריחפה בקרב המעריצים הייתה: האם חבורת ה(כאילו) גולשים המצוחצחת הזאת יכולה לשחזר את הרמוניות הקול המורכבות והמופלאות שלה על הבמה, מול קהל חי ונושם? התשובה לכך הגיעה בצורת תקליט ויניל שהקפיץ את הלהקה היישר אל המקום הראשון במצעד המכירות, והוכיח שהם לא היו רק תופעת אולפן.

ההופעה המרכזית שתועדה בתקליט התרחשה כחודשיים וחצי קודם לכן, ב-CIVIC MEMORIAL AUDITORIUM שבסקרמנטו, קליפורניה. המקום, שהיה רגיל לארח הופעות של זמרים מהוגנים כמו ג'וני מאת'יס, תזמורות סימפוניות ולהקות בלט, מצא את עצמו תחת מתקפה ידידותית של קרוב לשלושת אלפים בני נוער צורחים. עבור הלהקה, שהייתה רגילה להופיע במועדונים קטנים מול כמה מאות אנשים, המראה היה לא פחות ממדהים. הכרטיסים, שמחירם עמד על דולר ושבעים וחמישה סנט בלבד, נחטפו במהירות שיא. הלהקה עלתה לבמה ללא שום מופע חימום, והופתעה לגלות שהיא האטרקציה היחידה והמרכזית של הערב כולו.

האווירה באולם הייתה מחשמלת, כמיטב המסורת של הופעות הרוק'נ'רול באותה שנה, במיוחד אחרי שהביטלמאניה שטפה את אמריקה. המופע היה פחות אירוע של האזנה צרופה ויותר חוויה של היסטריה קולקטיבית. הצעקות היו כל כך רמות, שלעיתים היה קשה לשמוע את הנגינה. במרכז ההערצה, בעיקר מצד המעריצות, עמד המתופף הנאה דניס ווילסון, מגנט הבנות הרשמי של הלהקה, שכל תנועה שלו גררה גל חדש של צרחות מחרישות אוזניים.

אך מאחורי הקלעים של התקליט הסתתרה אמת מעט יותר מורכבת. בדומה לתקליטי הופעה רבים מהתקופה, גם התקליט הזה עבר "יישור" ו"שיפוץ" רציני באולפן. המפיק והגאון המוזיקלי של הלהקה, בריאן ווילסון, לא היה מרוצה לגמרי מהסאונד הגולמי ודאג להוסיף ערוצי שירה באולפן כדי להעשיר את ההרמוניות. יותר מזה, חלק מהשירים, כמו הלהיט הענק FUN, FUN, FUN, כלל לא הוקלטו באותה הופעה בסקרמנטו, אלא נלקחו מהקלטות שנעשו עוד בדצמבר 1963. למרות זאת, האנרגיה המתפרצת והתגובה האדירה של הקהל היו אותנטיות לחלוטין.

חשיבותו האמיתית של התקליט התבררה רק כחודשיים לאחר צאתו. ב-23 בדצמבר 1964, במהלך טיסה ליוסטון, חווה בריאן התמוטטות עצבים קשה. הוא ירד מהמטוס רועד ובוכה, והודיע לשאר חברי הלהקה שהוא לא יכול להמשיך להופיע. הלחץ של ההופעות, הנסיעות וההכרח להיות המנהיג המוזיקלי והמפיק הראשי הכריעו אותו. מאותו רגע, הוא הפך למנהל האמנותי של הלהקה מהאולפן בלבד, והפסיק להצטרף לסיבובי ההופעות (תפקיד אותו איישו לאורך השנים נגנים כמו גלן קאמפבל וברוס ג'ונסטון).

כך, בלי שאף אחד התכוון לכך, BEACH BOYS CONCERT הפך להיות התיעוד הרשמי היחיד שיצא בזמן אמת של חמשת חברי ההרכב המקורי על הבמה, בשיא כוחם ותהילתם הראשונית - רגע לפני שהמוזיקה שלהם הפכה למורכבת יותר, והחיים שלהם השתנו לנצח.

אמריקה קצת בצרות. ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט HAT TRICK של להקת אמריקה.

ב-19 באוקטובר 1973, כשהעלים החלו לנשור והאוויר הפך קריר, ציפו מעריצי להקת AMERICA ברחבי העולם בכיליון עיניים לתקליט החדש של שלישיית הזהב. אחרי שכבשו את המצעדים עם להיטי ענק כמו A HORSE WITH NO NAME ו-VENTURA HIGHWAY, הציפיות היו בשמיים. התקליט, שנקרא HAT TRICK, הגיע לחנויות, אך מהר מאוד התברר שהקסם, הפעם, קצת פחות עבד.

ראשית כל, אי אפשר היה להתעלם מהאובססיה המשונה של הלהקה לשמות תקליטים המתחילים באות H. זה התחיל במקרה, שתקליט הבכורה שלהם, AMERICA, כלל לא השתייך למסורת הזו. אך לאחר ההצלחה המסחררת של תקליטם השני, HOMECOMING, הפכה האות H למעין קמע מזל עבור החברים ג'רי בקלי, דיואי באנל ודן פיק. בתקליטם השלישי, HAT TRICK, הם קיוו למנף את המזל הזה, אך במקביל החליטו לעשות סלטה הפוכה מבחינה מוזיקלית. הקהל, בלשון המעטה, לא מיהר להצטרף לסיבוב.

במקום להמשיך עם הסאונד הפולקי-אקוסטי והחמים שעטף את אמריקה כולה, החליטה הלהקה שהגיע הזמן להתבגר ולהפוך לרצינית. לשם כך, הם גייסו לעמדת הטכנאי את אלן פרסונס, שעבד בצמוד למפיק ג'ורג' מרטין באולפני אבי רואד. פרסונס בדיוק סיים אז לעבוד על יצירת המופת THE DARK SIDE OF THE MOON של להקת פינק פלויד, והשפעתו ניכרה מיד. הסאונד הפשוט והישיר של הלהקה פינה את מקומו לעיבודים תזמורתיים מורכבים, קטעי ג'אז, קטעי רוק מתוחכמים וצליל כללי שהיה מהודק, מלוטש וניסיוני. הגיטרות האקוסטיות שכישפו מיליונים נדחקו מעט הצידה לטובת שאיפות אמנותיות חדשות.

הסימן המובהק הראשון לכך שמשהו השתבש היה הבחירה בתקליטון הראשון שיצא מהתקליט. במקום שיר מקורי וסוחף, כפי שהרגילו את קהלם, בחרה הלהקה לשחרר גרסת כיסוי לשיר נידח בשם MUSKRAT LOVE, במקור של אמן בשם וויליס אלן ראמזי. הבחירה בשיר על אהבתם של מכרסמים הייתה, כצפוי, צעד שגוי להחריד, והשיר כשל במצעדים. חברי הלהקה הודו מאוחר יותר בטעותם המרה. באופן אירוני, שלוש שנים מאוחר יותר הקליט הצמד CAPTAIN AND TENNILLE גרסה משלהם לאותו השיר, והפך אותו ללהיט ענק. עבור AMERICA, זה היה מאוחר מדי. למרבה הצער, אף להיט נוסף לא בקע מבין חריצי התקליט הנעים אך המבלבל הזה.

גולת הכותרת של השאיפות האמנותיות החדשות הייתה רצועת הנושא, HAT TRICK, סוויטה מתפתלת בת כמעט תשע דקות. היצירה המורכבת, עם חילופי המקצבים והמבנה המסובך שלה, הייתה סטייה חדה משירי הפופ הקליטים והידידותיים לרדיו שאפיינו את הלהקה. היה זה ניסיון ברור של הלהקה להציב את עצמה בשורה אחת עם להקות הרוק המתקדם ששלטו אז בעולם המוזיקה, אך המעריצים והמבקרים לא קנו את זה. רבים חשו שהרצון להתנסות ולסבך את העניינים פגע בקסם הפשוט, הנגיש והכובש שהביא להם תהילה מלכתחילה. מכירות התקליט שיקפו היטב את האכזבה הכללית.

באופן מעניין, AMERICA לא הייתה לבד. באותה שנה ממש, אמן פולק-רוק אהוב אחר, קאט סטיבנס, ניסה גם הוא למתוח את הגבולות. לאחר שנים של שירי פופ-פולק קצרים ומושלמים, הוא שחרר את התקליט FOREIGNER, שכלל יצירה ארוכה שתפסה צד שלם. בדומה ל-AMERICA, גם במקרה שלו הקהל הגיב בקרירות והבהיר לו שהוא מעדיף אותו בפורמט המוכר והאהוב.

הכישלון היחסי של HAT TRICK היה שיעור חשוב עבור הלהקה. הם הבינו שהתנסויות זה נחמד, אבל בסופו של דבר צריך לספק את הסחורה. לתקליט הבא שלהם, HOLIDAY, הם גייסו את המפיק ג'ורג' מרטין בעצמו, חזרו לסאונד ממוקד יותר, וזכו מיד בשני להיטים גדולים, TIN MAN ו-LONELY PEOPLE, שהחזירו אותם היישר לצמרת. מסתבר שלפעמים, עדיף להשאיר את הכובעים בצד ופשוט לנגן את המוזיקה שכולם אוהבים.

בוקר חדש, דילן ישן. ב-19 באוקטובר בשנת 1970 יצא תקליט של בוב דילן שבישר על 'בוקר חדש'. קוראים לו NEW MORNING.

באוויר עמדה תחושה של בגידה. קהל המעריצים הנאמן של בוב דילן חש מבולבל, כמעט נטוש. חודשים ספורים קודם לכן, ביוני 1970, שחרר דילן את האלבום הכפול והתמוה SELF PORTRAIT, יצירה שהתקבלה במקרה הטוב בהרמת גבה ובמקרה הרע בזעם טהור. מבקר המוזיקה האגדי של עיתון הרולינג סטון, גרייל מרקוס, פתח את סקירתו במילים שכבר נכנסו לפנתיאון: WHAT IS THIS SHIT. שנים רבות לאחר מכן, מרקוס עוד יאכל את הכובע ויתרום מאמר מהלל לאותו תקליט בדיוק, במסגרת הוצאה מחודשת ומפוארת, אבל בקיץ 1970, התחושה הכללית הייתה שדילן איבד את דרכו, ואולי אף את דעתו.

ואז, ב-19 באוקטובר 1970, הכל השתנה. אל חנויות התקליטים הגיע תקליט חדש וצנוע, עטוף בעטיפה פשוטה, שהבטיח בדיוק את מה שהמעריצים היו זקוקים לו: בוקר חדש. NEW MORNING. באותו רגע, נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית ברחבי העולם. דילן חזר.

השינוי הורגש עוד לפני שהמחט נגעה בחריץ הראשון. על עטיפת התקליט ניצב דילן בעצמו, מזוקן קלות, מביט ישירות אל המצלמה ובכך חודר היישר אל עיניו של המאזין. המבט שלו שידר ביטחון, נינוחות ואולי אפילו שמץ של התנצלות. זה היה שינוי מרענן מאין כמותו מהתקליט הקודם, בו הסתתר מאחורי דיוקן עצמי מצויר ומרוחק. הצילום ב-NEW MORNING הציג אדם שעבר כמה זעזועים בחייו, אך נותר יציב על עמדתו, מוכן לפתוח דף חדש.

התקליט נפתח בצלילים המוכרים והמנחמים של השיר IF NOT FOR YOU, שיר אהבה פשוט ויפהפה שסימן את חזרתו של דילן לכתיבה ישירה ונטולת יומרות. השיר הפך מיד לחביב הקהל, וזמן קצר לאחר מכן קיבל גרסה מוקלטת גם מחבר קרוב ומעריץ ותיק, ג'ורג' האריסון. למעשה, השניים כבר הקליטו גרסה משותפת לשיר בחודש מאי של אותה שנה, במהלך סשן הקלטות משוחרר. אותה גרסה היסטורית הסתובבה במשך שנים ארוכות בין אספנים בבוטלגים פיראטיים, עד ששוחררה לבסוף באופן רשמי עשורים לאחר מכן.

אך לא רק דילן חזר פה לכושר. יחד איתו שב לאולפן גם הקלידן אל קופר, האיש שטביעת האצבע שלו על אורגן ההאמונד הפכה לחלק בלתי נפרד מהצליל הקלאסי של דילן. קופר, שהחל את דרכו על הכלי כמעט במקרה, בזכות התעקשותו של דילן במהלך ההקלטות לשיר LIKE A ROLLING STONE, הפך מאז לאחד מנגני ההאמונד המבוקשים והמרגשים בעולם. בתקליט NEW MORNING, קופר שוב פיזר את אבק הקסמים שלו והעניק לשירים את אותו תבלין ייחודי וחם.

בספרו האוטוביוגרפי, CHRONICLES, תיאר דילן את תחושותיו לגבי שירי התקליט החדש: "חשתי שהשירים האלו יכולים למלא את האוויר כמו עשן של סיגר". ואכן, הייתה בתקליט אווירה ביתית, אינטימית ונטולת מאמץ. דילן רצה להשתחרר מהתדמית המכבידה של "נביא הדור" ו"נושא הבשורה". הוא ביקש לגשת לאולפן פשוט כאמן ומוזיקאי, לא כאיזו פצצה מתקתקת של מסרים חברתיים. לשם כך, הוא נמנע לחלוטין מגרסאות כיסוי (בניגוד מוחלט ל-SELF PORTRAIT) והתמקד כולו ביצירה אישית. אפילו קולו המאנפף והמוכר, שאותו זנח בתקליטיו האחרונים לטובת שירה צלולה ונקייה יותר, עשה קאמבק מפואר.

באופן מפתיע, העבודה על התקליט הסתיימה למעשה ב-5 ביוני 1970, ימים ספורים בלבד לפני ש-SELF PORTRAIT יצא לחנויות. עובדה זו מנפצת את המיתוס לפיו NEW MORNING היה תגובת בזק לביקורות הקטלניות. האמת הייתה שדילן כבר ידע בעצמו ש-SELF PORTRAIT הוא סטייה מהדרך, והחל לעבוד על תיקון המסלול עוד לפני שהעולם הספיק להגיב.

אז מה הניע את יצירת התקליט? באופן אירוני, פרויקט צדדי שנכשל. דילן קיבל הזמנה מיוחדת מהמשורר זוכה פרס הפוליצר, ארצ'יבלד מקליש, לכתוב מספר שירים עבור מחזה חדש שכתב בשם SCRATCH. דילן ניגש למשימה בהתלהבות וכתב כמה שירים, אך החיבור בין שני הענקים לא צלח. השירים שדילן יצר היו אופטימיים, חמים ומלאי תקווה – ניגוד מוחלט לאופיו האפל והקודר של המחזה. מקליש דחה את השירים, אך דילן, שהבין שיש לו ביד חומר גלם משובח, החליט לא לבזבז את התחמושת ולקח אותם כבסיס לתקליטו החדש. באוקטובר 1970, כתב מקליש במכתב למוציא לאור שלו כי דילן פשוט לא מסוגל ליצור שירים חדשים ומעניינים, ולכן עדיף להשתמש בחומרים ישנים שלו. הוא לא ידע עד כמה הוא טועה.

אחד השירים המרתקים בתקליט, DAY OF THE LOCUST (יום הארבה), מתאר אירוע אמיתי ומביך בחייו של דילן. ביוני 1970, הוא הוזמן לאוניברסיטת פרינסטון כדי לקבל תואר דוקטור של כבוד. על הבמה, הוא הוצג בתואר המפוקפק "התודעה המודאגת והמעורערת של אמריקה הצעירה". חברו, המוזיקאי דייויד קרוסבי, סיפר לימים את הסיפור המלא: "אני זוכר שהיינו בביתו של המפיק ג'ון האמונד. אשתו של בוב, שרה, ניסתה לשכנע אותו לנסוע לפרינסטון. בוב ממש לא רצה. אמרתי לו שכדאי לו ללכת, שזה כבוד גדול. לחצנו עליו עד שהסכים. נסענו כולנו בלימוזינה שלי, והוא כבר שנא את הקטע הזה. בדרך עישנו ג'וינט וחשתי שהוא מפתח פראנויה מהאירוע. כשהגענו, לקחו אותנו לחדר קטן וביקשו מבוב ללבוש גלימה ולחבוש כובע. הוא סירב בתוקף. האחראים אמרו לו שלא יקבל את התואר אם לא יעשה זאת, ודילן ענה שזה בסדר גמור מצידו, הוא הרי לא ביקש את זה מלכתחילה. בסוף, איכשהו, שכנענו אותו ללבוש את הדבר הזה". החוויה כולה, מתחילתה ועד סופה, תועדה בשיר הסרקסטי והעוקצני.

התקליט זורם בנינוחות, שיר רודף שיר, עד לקטע הסיום המפתיע, FATHER OF NIGHT, המנון קצרצר ורב עוצמה לאלוהים. גם השיר הזה נכתב במקור עבור המחזה של מקליש, והיה כנראה המסמר האחרון בארון הקבורה של שיתוף הפעולה ביניהם. בשלב זה, פנייתו של דילן לאלוהים עדיין לא הפריעה למעריציו החילונים, אך היא בהחלט רמזה על הכיוון הרוחני שאליו יפנה בעתיד.

מאחורי הקלעים, האווירה לא תמיד הייתה רגועה. על עטיפת התקליט, קרדיט ההפקה ניתן לבוב ג'ונסטון, המפיק הקבוע של דילן. אלא שג'ונסטון נעדר מחלק גדול מההקלטות, ומי שלקח את המושכות בפועל היה אל קופר. קופר, שחש כי הקרדיט נגזל ממנו, יצא מהחוויה בתחושות קשות. "כשסיימתי לעבוד על התקליט הזה, לא רציתי לדבר עם בוב דילן לעולם", סיפר. "כל התהליך היה קשה מאוד. הוא שינה את דעתו כל הזמן, ואני הייתי זה שנאלץ להחזיק את כל הסיפור. הצעתי לו לעשות עיבוד כלי נשיפה לשיר WENT TO SEE THE GYPSY. הוא הסכים. עבדתי על זה קשה. אבל ברגע שהוא היה צריך להקליט את השירה מעל העיבוד, הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע איפה הוא אמור לשיר".

הגיטריסט רון קורנליוס הוסיף פרט אנושי קטן: "דילן היה חולה בחלק מההקלטות, ממש מצונן. אבל באופן מוזר, השירה המצוננת שלו התאימה באופן מושלם לאופי של השירים. אפשר לשמוע את זה בבירור בשיר SIGN ON THE WINDOW. הקול שלו ממש נשבר שם".

הקהל הרחב אימץ את NEW MORNING בחום והתקליט זכה להצלחה מסחרית. אולם, מבקרי המוזיקה נותרו חלוקים. ריצ'רד גרין מעיתון NME קבע: "רוב שירי התקליט הם שירי פופ סטנדרטיים. שירים אלו היו ודאי נדחקים לפינה לו היו מוקלטים על ידי אמנים אחרים". במגזין מלודי מייקר נכתב כי "זה מוקדם מדי להכריז על התקליט הזה כטוב ביותר שלו. איני חושב שהוא כזה, אך הוא בהחלט מכיל סימנים ליצירת תקליטו הטוב ביותר הבא".

אולי את הסיכום המדויק ביותר סיפקה ביקורת ב"לונדון טיימס", שהבינה כי הנוף המוזיקלי משתנה. "דור חדש הגיע", נכתב שם. "דור שלא מסוגל להבין מה כל הרעש סביב בוב דילן. הדור הזה מצא לו גיבורים חדשים, והרשימה ארוכה: להקות כמו המי, לד זפלין וגרייטפול דד ועוד. אפילו הרולינג סטונס נאלצו להמציא את עצמם מחדש כדי לספק את צרכי הדור החדש".

בעקבות הצלחת התקליט, שקל דילן לצאת לסיבוב הופעות כדי לקדם אותו. הבסיסט הארווי ברוקס, שניגן בתקליט, סיפר: "אחרי שהשלמנו את העבודה, דיברנו על יציאה לדרך. אפילו עשינו כמה חזרות. אבל איכשהו, העסק פשוט לא התחבר, ודילן החליט לוותר על הרעיון". אז גם לאחר שהוציא את אחד מתקליטיו הישירים והנגישים ביותר, בוב דילן נותר חידה. הוא חזר, אך נשאר תמיד בתנועה, בלתי ניתן לחיזוי, בדרכו אל הבוקר החדש הבא.

הג'וקר ששלף סטיב מילר מהשרוול ושינה את הקריירה שלו. ב-19 באוקטובר בשנת 1973 יצא התקליט THE JOKER לסטיב מילר באנד. היה זה סיפור הצלחה מסחרי ראשון להרכב הוותיק הזה.

בתאריך 19 באוקטובר 1973, הימים היו ימי מלחמת יום הכיפורים בישראל, אבל בסצנת המוסיקה העולמית, קרו דברים אחרים לגמרי. באותו היום הונח על מדפי החנויות תקליט חדש של סטיב מילר באנד, הרכב ותיק ומוערך מסן פרנסיסקו שכבר הספיק לשחרר שבעה תקליטים אך עדיין חיפש את הפריצה הגדולה שלו. לתקליט השמיני קראו THE JOKER, ואיש, כולל סטיב מילר עצמו, לא שיער שהוא עומד להפוך את הקריירה של הלהקה על פיה ולהפוך אותה לאחת המצליחות באמריקה.

עד לאותה נקודה, הלהקה הזו הייתה מזוהה עם סגנון הבלוז-רוק הפסיכדלי שאפיין את סצנת החוף המערבי בסוף שנות השישים. מילר ושותפיו צברו קהל מעריצים נאמן וזכו לכבוד מהמבקרים, אך הצלחה מסחרית רחבה חמקה מהם. תקליטיהם הקודמים היו נסיוניים, מורכבים וטעונים באווירה הכבדה של התקופה. לקראת 1973, מילר חש שהלהקה נקלעה למבוי סתום מסחרי ושהגיע הזמן לשינוי כיוון משמעותי.

הגורל, למרבה האירוניה, התערב בצורה כואבת. בשנת 1972, סטיב מילר היה מעורב בתאונת דרכים קשה ושבר את צווארו. פציעה זו אילצה אותו לקחת פסק זמן ארוך מסיבובי הופעות והקלטות. תקופת ההחלמה הכפויה הזו העניקה לו זמן יקר לחשבון נפש מוזיקלי. הוא הגיע למסקנה שהוא רוצה להתרחק מהנושאים האפלים והרציניים של עבודתו המוקדמת וליצור מוזיקה פשוטה, קלילה, מלאת הומור ובעיקר – מהנה.

כאשר חזר לאולפן ההקלטות, הוא הביא איתו גישה חדשה לגמרי. יחד עם חבריו להרכב באותה עת – הבסיסט ג'רלד ג'ונסון, הגיטריסט דיקי תומפסון והמתופף ג'ון קינג – ובשיתוף פעולה הדוק עם טכנאי הסאונד ג'ים גיינס, מילר החליט לזנוח את התכנונים המוקדמים ולתת למוזיקה לזרום. האווירה באולפן הייתה משוחררת וספונטנית. ג'אמים ארוכים וחסרי כיוון מוגדר שימשו כבסיס לשירים החדשים, כשמילר מוסיף עליהם מילים שובבות, מלאות משחקי מילים ודימויים סוריאליסטיים.

שיר הנושא של התקליט, THE JOKER, היה התוצאה המושלמת של הגישה החדשה. הוא נולד מתוך ג'אם שכזה, כשהמילים הבלתי נשכחות שלו, כמו SOME PEOPLE CALL ME THE SPACE COWBOY או I'M A PICKER, I'M A GRINNER, I'M A LOVER, AND I'M A SINNER, היו מעין פארודיה עצמית של מילר. הוא שאל דמויות משירים קודמים שלו, כמו אותו SPACE COWBOY והדמות המסתורית MAURICE, ויצר סביב עצמו מיתולוגיה קטנה ומשעשעת. סטיב מילר: "הגיתי את המנגינה הקטנה, המצחיקה והסקסית הזו, אבל זה לא התאחד עד למסיבה בנובטו, צפונית לסן פרנסיסקו. ישבתי על מכסה המנוע של מכונית מתחת לכוכבים עם גיטרה אקוסטית והמצאתי מילים. ואז יש בשיר את הסאונד של הגיטרה, שהעברתי בין היתר דרך רמקול לסלי ופדאל ווא-ווא".

מאוחר יותר גילה מילר שהשריקה הקליטה של ​​השיר וריף הגיטרה היו כמעט מקריים. השריקה נוספה במהלך תהליך המיקס, בעוד שהליין הייחודי של גיטרות ה-SLIDE היה משהו שמילר הגה בו במקום, מתוך כוונה לתת לשיר נופך בלוזי. גישה מאולתרת זו תרמה לאופי הייחודי של השיר, הפכה אותו לבלוט ברדיו וסייעה לו להפוך למנגינה חותמת עבור הלהקה. ומה זה "פומפאטוס של אהבה", שמילר שר עליו? ובכן, הוא שמע שיר דו-וופ ישן עם מילה שדומה לזו, לא הבין אותה כראוי ועל הדרך המציא מילה משלו.

בעוד ששיר זה הפך לשיר המפורסם ביותר של האלבום, הג'וקר הכיל עוד קטעים שתרמו לתחושה המגובשת שלו. שירים כמו SUGAR BABE ו-LOVIN' CUP כללו שילוב של בלוז, פולק ורוק ואילו SHU BA DA DU MA MA MA MA, שיקף את הצד השובב של מילר עם הכותרת המטופשת והגרוב הנינוח והמקסים שלו. הדחף הקצבי והאנרגיה האופטימית של הרצועה שיקפו את הרוח חסרת הדאגות של האלבום. השיר EVIL סיפק ניגוד לשורשי הבלוז שלו, חזר לסגנון הקודם של הלהקה אך עדיין השתלב בזרימה הכללית של האלבום.

עם יציאתו, התקבל התקליט ברגשות מעורבים בקרב המבקרים. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "סטיב מילר אחראי לשלושה מהאלבומים הטובים ביותר ואחד מהאלבומים הכי גרועים שיש באוסף התקליטים שלי. בתקליט הקודם שלו, RECALL THE BEGINNING, הוא היה כה עסוק בעצמו שתהיתי אם אי פעם ישוב למוסיקת עתירת הדמיון של העבר שלו. לצערי, התקליט החדש הוא החלקה לריקנות. טוב, זה לא תקליט מביך כמו ROCK LOVE, שיצא שנתיים לפני כן, אבל זה מטריד כששיר הנושא, שהפך לתקליטון מצליח, מזכיר דמויות שהוא כבר עסק בהן בעבר בשיריו. רוב הצד הראשון נשמע כקריצה לרית'ם אנד בלוז שיכלה להיות חיונית כתבלין בצד אך מבאסת כמנה עיקרית. כפי ששם התקליט והעטיפה מציגים לנו, מילר מנסה פה להסתיר יותר מאשר לגלות".

אך בעוד שהמבקרים התלבטו, הקהל הרחב התאהב. הפשטות, הקלילות והמנגינות המדבקות של THE JOKER הפכו אותו להצלחה מסחררת. שיר הנושא טיפס עד למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי והתקליט כולו הגיע למעמד פלטינה. המהפך של סטיב מילר הושלם. הוא הפך מכוכב פסיכדלי מוערך לסופרסטאר של המיינסטרים. עם זאת, הקהל נאלץ להמתין בסבלנות שלוש שנים נוספות עד שהגיעה היצירה הבאה של מילר, FLY LIKE AN EAGLE, שהמשיכה את הקו המצליח והוכיחה שהג'וקר לא היה בדיחה חד פעמית, אלא תחילתו של פרק חדש ומזהיר בקריירה שלו.

גם זה קרה ב-19 באוקטובר. ההיסטוריה של המוזיקה מלאה ברגעים קטנים שהפכו לגדולים, צירופי מקרים גורליים ואירועים ששינו מסלולים של קריירות שלמות. הנה הצצה לכמה מהמאורעות שהתרחשו בתאריך זה לאורך השנים.

צרות בגן העדן של ג'ון ויוקו

סאגת הסמים של JOHN LENNOג'ון לנון ויוקו אונו הגיעה לנקודת רתיחה בשנת 1968. השניים, שהיו אז בלתי נפרדים, התייצבו בבית המשפט הלונדוני כדי לשמוע את כתב האישום שהוגש נגדם בגין אחזקת מריחואנה. את האישום הקריא בפניהם סמל נורמן פילצ'ר, שוטר שהתפרסם במיוחד בזכות נטייתו לרדוף מוזיקאים מפורסמים. הדיון כולו ארך חמש דקות קצרצרות, בסיומן קבע השופט כי המשפט יחודש ב-28 בנובמבר. אך הדרמה האמיתית חיכתה להם בחוץ. כשיצאו לנון ואונו מההיכל, גילו לתדהמתם שהנהג הפרטי שלהם נעלם כלא היה, ואיתו גם המכונית המפוארת. במקום מפלט שקט, הם נזרקו היישר לתוך להקת צלמים ועיתונאים משתוללת. לנון, באקט של אבירות, נאלץ לפלס בכוח את דרכו בין המצלמות והמיקרופונים, כשהוא מגן בגופו על יוקו, שהייתה אז בהיריון מתקדם, הריון שלמרבה הצער הסתיים כעבור זמן קצר בהפלה. הצילום מאירוע זה יגיע לעטיפת התקליט של השניים LIFE WITH THE LIONS.

מפגשי פסגה וגיטרות חשמליות

סצנת המועדונים של לונדון בשנות השישים הייתה המקום הנכון להיות בו. בשנת 1967, מועדון ה-SPEAKEASY במרכז העיר אירח הופעה של להקת הפסיכדליה האמריקאית הכבדה, ונילה פאדג'. בקהל ישב לא אחר מאשר אריק קלפטון, שהגיע לבחון את הרכש החדש מאמריקה. אך הוא לא היה לבד. האוויר במקום היה מחשמל, ולא רק בגלל הלהקה על הבמה. בין הנוכחים אפשר היה למצוא אליטה שלמה של גיבורי גיטרה ובכירי הסצנה, ביניהם ג'ף בק, הגיטריסט הצעיר והמבטיח פיטר פרמפטון, הזמרת האמריקאית המצוינת פי.פי ארנולד ואפילו קלידן להקת האנימלס לשעבר, אלן פרייס. היה זה ערב שהוכיח כי גם האמנים הגדולים ביותר אוהבים לראות הופעות טובות.

שנה בדיוק לאחר מכן, בשנת 1968, סצנת המועדונים הלונדונית סיפקה עוד מפגש גורלי שפרמפטון היה מעורב בו. אז הוא היה זמר להקת THE HERD כשפגש מאחורי הקלעים את סטיב מאריוט, הסולן הכריזמטי ובעל קול הנשמה של להקת THE SMALL FACES. הכימיה בין השניים הייתה מיידית, והם פצחו בחברות אמיצה שהבשילה במהרה לשיתוף פעולה מוזיקלי. התוצאה הייתה הקמתה של להקת הסופרגרופ HUMBLE PIE, שהפכה לאחת מלהקות ההארד רוק המצליחות של תחילת שנות השבעים. ובאותו יום בו פרמפטון ומאריוט נפגשו לראשונה, להקת CREAM קיימה הופעה מחשמלת באולם ה-FORUM המפורסם בלוס אנג'לס. ההופעה הוקלטה, וקטעים נבחרים מתוכה שובצו בהמשך לתקליט הפרידה של השלישייה, שקיבל את השם הראוי GOODBYE CREAM.

סופים והתחלות חדשות

עבור להקת לינירד סקינירד, שנת 1977 תיזכר כשנה טראגית. הלהקה, שהייתה בשיא הצלחתה, קיימה את הופעתה האחרונה בהרכב המקורי מול 7,500 מעריצים נלהבים באצטדיון גרינוויל ממוריאל. איש בקהל לא יכול היה לתאר לעצמו שזוהי שירת הברבור שלהם. יום למחרת, המטוס הפרטי של הלהקה התרסק בדרכו להופעה הבאה, וקיפח את חייהם של כמה מחבריה.

סוף אחר, אישי יותר, התרחש במערב ברלין בשנת 1973. שם, קיימה להקת הרולינג סטונס את ההופעה האחרונה במסגרת סיבוב ההופעות האירופי שלה. על הבמה עמד הגיטריסט מיק טיילור, אך זו הייתה גם הופעתו האחרונה כחבר רשמי בלהקה הגדולה בעולם, לפני שפרש והוחלף על ידי רוני ווד.

וסיפור של סוף שהיה התחלה חדשה לגמרי שייך ללהקת היארדבירדס. בשנת 1966, הלהקה נחתה בניו יורק לסיבוב הופעות אמריקאי כשהיא מציגה הרכב חלומות עם שני גיטריסטים מובילים, ג'ף בק וג'ימי פייג'. אך החלום התנפץ במהירות, ולאחר שתי הופעות בלבד, החליט בק לעזוב את הלהקה בטריקת דלת. שנתיים בדיוק לאחר מכן, באוניברסיטת ליברפול, הופיעה להקתו של פייג' תחת השם THE NEW YARDBIRDS. זו הייתה הופעה אחרונה תחת שם זה. על הבמה עמד ההרכב החדש שהרכיב פייג' עם זמר בשם רוברט פלאנט, בסיסט בשם ג'ון פול ג'ונס ומתופף בשם ג'ון בונהאם. מיד לאחר מכן, הם שינו את שמם ללד זפלין, והשאר היסטוריה.

תקליטים חדשים על המדף

בשנת 1979, אמן צעיר וחידתי ממיניאפוליס בשם PRINCE שחרר את תקליטו השני, שנשא את שמו. הבחור היה תופעת טבע. הוא לא רק כתב והפיק את כל השירים בתקליט, אלא גם ניגן בעצמו על כל כלי הנגינה. התקליט כלל את הפנינה I FEEL FOR YOU, שיר שהתפוצץ במצעדים רק שנים לאחר מכן, כשהזמרת CHAKA KHAN הקליטה לו גרסת כיסוי מצליחה.

באותה שנה, סצנת הסקא הבריטית קיבלה זריקת מרץ משמעותית עם צאת תקליט הבכורה של להקת MADNESS, שנקרא ONE STEP BEYOND. הלהקה, שבישראל זכתה לכינוי "שיגעון", פרצה בסערה והפכה לאחת הלהקות האהובות והמצליחות בבריטניה.

וזינוק לשנת 1984 מביא אותנו לנורווגיה. שלישיית הפופ A-HA, שחררה תקליטון חדש בשם TAKE ON ME. חברי הלהקה עברו ללונדון כשנה וחצי קודם לכן כדי לנסות את מזלם, וההתמדה השתלמה. השיר, ובעיקר הווידאו-קליפ המהפכני שליווה אותו ושילב אנימציה וצילום חי, הפך לסנסציה עולמית והזניק את הלהקה לצמרת. את השם A-HA, אגב, בחר הקלידן פורוהולמן כי חשב שזהו ביטוי שקל להגות בכל שפה בעולם.

רגעים קטנים של קסם

בוב דילן, הידוע כאמן מרוחק ומסתורי, הפתיע את הקהל שלו במריוויל, אילינוי בשנת 1981. במהלך ההדרן, הוא קרא לבמה חבר ותיק בשם לארי קייגן, שהיה מרותק לכיסא גלגלים מאז גיל 15. קייגן, באור הזרקורים, נתן ביצוע סוחף לקלאסיקה של צ'אק ברי, השיר NO MONEY DOWN, והותיר את הקהל נרגש.

בשנת 1965, להקת הביטלס המשיכה במסורת השנתית שלה והקליטה את תקליטון חג המולד השלישי שלה. התקליטונים הללו, שהיו אז מלאים בהומור, מערכונים וברכות אישיות, נשלחו במתנה לחברי מועדון המעריצים הרשמי של הלהקה, והיוו הצצה נדירה לצד השטותניקי של ארבעת המופלאים.

ג'אגר אינו שלאגר!

ניסיונו של מיק ג'אגר לכבוש את עולם הקולנוע בשנת 1970 לא עלה יפה. הסרט NED KELLY, בבימויו של טוני ריצ'רדסון, יצא לאקרנים וזכה לקבלת פנים צוננת. במגזין הרולינג סטון לא ריחמו על סולן הסטונס. "בשנה שעברה הודיע הבמאי, טוני ריצ'רדסון, כי הוא החתים את מיק ג'אגר לככב בסרט חדש שלו שייקרא 'נד קלי' ויתבסס על חייו האמיתיים של פורע חוק אוסטרלי מהמאה ה-19. בזמנו זה נראה רעיון נהדר, כי הרי היכן תמצאו פרחח פושע טוב יותר מג'אגר? הוא ודאי יהיה ממגנט, סקסי, מרושע וכל מה שנלווה לזה. אבל עתה, כשהסרט באקרנים, מובן לנו שהליהוק לא היה נכון. ברור ששמו של ג'אגר בפרויקט יביא אנשים לבתי הקולנוע והוא לא רע פה על המסך, אבל הוא אלגנטי מדי לסיפור. לצערנו, ג'אגר לא מתגלה על המסך כפורע חוק אלא ככוכב רוק והופעתו היא דווקא אחד הכשלונות המינוריים יחסית בעניין. ריצ'רדסון הצליח לקחת סיפור נהדר ולהרוס אותו עם סרט תפל ומשעמם".

חוגגים יום הולדת ומרימים כוסית

בתאריך זה נולדו כמה דמויות מפתח בעולם המוזיקה. בשנת 1945 נולד איאן גילאן, הסולן בעל הגרון האינסופי של להקת דיפ פרפל. באותה שנה ממש נולד גם פטריק סימונס, הגיטריסט והזמר שהיה חלק מההרכב המקורי והקלאסי של להקת ה-DOOBIE BROTHERS. שנה לאחר מכן, ב-1946, נולד קית' ריד, התמלילן ואיש המילים של להקת PROCOL HARUM, שהיה אחראי למילים המהפנטות של הקלאסיקה A WHITER SHADE OF PALE. ריד הלך לעולמו במרץ 2023. ולסיום, נזכור את רפאל רייבנסקרופט, הסקסופוניסט הנפלא שהלך לעולמו ביום זה בשנת 2014 בגיל 60. צליל הסקסופון שלו בשיר BAKER STREET של ג'רי ראפרטי הפך לאחד הסולואים המפורסמים והאהובים בכל הזמנים.

ובישראל...

ביום זה בשנת 1969, נערך כנס מחזורים חגיגי לציון עשרים שנות פעילות ללהקת הנח"ל המיתולוגית. על הבמה, לצד בוגרים רבים ומכובדים, הופיע גם יוצא הלהקה הצעיר והמצליח, אריק איינשטיין.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים