רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 באפריל (19.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בוב דילן נתן לנו המון אומץ. יש אווירת אלתור במוזיקה שלו, לא משנה כמה חזרות הוא ערך עליה. זה צעד נועז לעשות את זה מול קהל עצום, אתה יודע. יצאנו מהחוויה הזו בידיעה שמה שאפשר להפיק ממנה רחב בהרבה ממה שהכרנו עד אז. זה הרחיב את הידע המוזיקלי שלנו ואת היכולת שלנו לסמוך באמת איש על רעהו. פשוט יצאנו מהשנתיים האלה כאנשים שונים. בוב אהב לנגן עם הלהקה שלנו, והוא ידע שנוכל לזרום איתו כמעט לכל מקום אליו יפנה.

אני לא חושב על חברי הלהקה שלי כעל להקת ליווי, ואני בטוח שגם הם לא חושבים כך. אבל לפעמים, אני צריך להיות זה שמקבל את ההחלטות. במהלך השנים ניסינו לקבל החלטות יחד, וזה היה אסון, אתה מבין? והם סומכים עליי, תודה לאל" (טום פטי בשנת 2017)

סוגרים את הדלתות עם ניצחון! ב-19 באפריל בשנת 1971 יצא האלבום L.A WOMAN שהוא מבחינתי ה'אבי רואד' של להקת הדלתות.

כשג'ק הולצמן, הבעלים של חברת התקליטים ELEKTRA, שמע את ההקלטה הראשונה מהסשנים לתקליט הזה, הוא ידע בלבו שזה יהיה תקליטו האחרון של ג'ים מוריסון כזמר. הייתה לו תחושה. ואכן, התחושה הזו לא עמדה כך סתם באוויר; אלבום זה נחשב לאחד ההישגים העוצמתיים ביותר של הדלתות – פריחה אחרונה של "מלך הלטאה" לפני שמת באמבטיה בפריס, חודשיים בלבד לאחר יציאתו. למרות היותו רדוף באופן בלתי נמנע על ידי מותו הקרב של מוריסון, התקליט אינו נשמע כמו יצירה של להקה ברגעיה האחרונים. מצד שני, אומרים שישנם רגעים לפני המוות שבהם אדם זוכה לצלילות נדירה.

הנושא הכללי של האלבום אינו מוות (אם כי יש בו לא מעט אימה), אלא בעיקר הסתגלות, לידה מחדש ובריחה. זהו ניסיונה של הלהקה להשיל את עורה הקולקטיבי ולצאת לדרך בחיפוש אחר התחלה חדשה. "תראו אותי משתנה!", שר מוריסון בשיר הפתיחה. זוהי הצהרת כוונות מתריסה, כשמיסטר מוג'ו קם פעם נוספת, מסנוור ומבריק. עם זאת, כפי שקרה כמעט בכל פרויקט של הלהקה, יצירת האלבום לא הייתה תהליך קל. נו, חשבתם אחרת?

בנובמבר 1970 חזרו חברי הלהקה לאולפני SUNSET SOUND, שבהם הוקלטו שני אלבומיהם הראשונים. אך האווירה השמחה של השיבה למקום מוכר ואהוב התחלפה במהרה בתחושה עכורה. בידי הלהקה היו כמה שירים לא גמורים והקלטות ג'אם של שירי בלוז שלא התגבשו לכדי מבנה ברור. שיר אחד שהיה גמור למדי נקרא LATIN AMERICA. וכשניצבה הלהקה בפני המפיק הקבוע שלה, פול רוטשילד, הוא ביקש - "קדימה, תראו לי מה יש לכם". אבל מה שהוא ראה ושמע - לא מצא חן בעיניו כלל וכלל. הוא לא הבין מה הם רוצים איתו עם קטע בסגנון ג'אז למסיבות קוקטיילים שהם ביקשו לקרוא לו הרוכבים בסערה. נו, אחרי הכל זה בטח עוד היה נטול האפקטים של הגשם והרעמים וארומת הדרמה שאנו מכירים. אני יכול לדמיין כיצד השיר הזה נשמע בשלב ההתחלתי שלו. אז רוטשילד המיואש ניגש לטכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, ושאל אותו: "ראית פעם מישהו שמוותר על רבע מיליון דולר?". בוטניק לא הבין את הכוונה, ורוטשילד הסביר לו שהוא עוזב. כך פרש מההפקה המפיק שסייע ללהקה לבנות את עצמה. הוא היה מרוקן מאנרגיה. לא התחשק לו לעבור עם ג'ים מוריסון את אותה טראומה שהוא עבר כשעבד עם ג'ניס ג'ופלין על התקליט PEARL, רק כדי למצוא אותה מתה בחדר בבית מלון עם מזרק תקוע ביד שלה.

אז פול רוטשילד לא קנה את הדימוי של ג'ים מוריסון החדש והמזוקן. מבחינתו, הזמר הפך לדמות דוחה מבחינה חיצונית. מוריסון ניסה הכל באותה עת כדי להימלט מתיוגו כסמל מין, בייחוד לאור המשפט שריחף מעליו בעקבות ההופעה השערורייתית במיאמי, שבה הואשם בחשיפה מגונה. מוריסון הפך לאלכוהוליסט נטול מוסר עבודה, ולרוטשילדנמאס ממנו. לגמרי. אז ארבעת חברי הלהקה ראו את רוטשילד עוזב ופרשו למסעדה סמוכה כדי לדון בצעדיהם הבאים. שם הוחלט לעבור להקליט בחדר החזרות של הלהקה, ששימש גם כמשרדם, ולמנות את ברוס בוטניק למפיק. הטלטלה מאחורי הקלעים התבררה כברכה במסווה.

בוטניק הרגיע אותם והסכים להפיק, כשהוא מעביר את כל ציוד ההקלטה לבניין המשרדים של הלהקה בשדרות סנטה מוניקה 8512 – אזור מוזנח ששכן בין בתי מלון זולים ומועדוני חשפנות. שולחן העבודה של מוריסון שם היה עמוס בבקבוקי אלכוהול ריקים, ומאפרות גדושות בבדלי סיגריות שרק המתינו לפינוי. בוטניק נתן לחברי הלהקה את התחושה שעליהם לקחת אחריות על עצמם כדי שהתהליך יצליח, והשיטה עבדה. הוא הביא לחדר החזרות את קונסולת ההקלטה ששימשה אותם באלבומם השני, STRANGE DAYS – מיקסר עם שמונה ערוצים שמוקם בקומה התחתונה. והוא התקין אינטרקום כדי לתקשר עם הלהקה שניגנה בקומה השנייה. מוריסון לקח את עצמו בידיים ותפקד היטב בהקלטות; ללא המפיק רוטשילד שילחץ עליו, היה לו קל יותר להישאר רגוע. כמו כן, חברי הלהקה לא פחדו לטעות בנגינתם. יחד איתם היו בהקלטות גם הבסיסט ג'רי שף (שהיה אז הבסיסט של אלביס פרסלי) והגיטריסט מארק בינו. ביחד הם ביקשו ליצור אווירה ספונטנית, להקשיב לטעויות ולבחור באלו שנשמעו טוב – בדומה למוזיקת ג'אז, המקדשת את הרגע ואת הסיכון על פני הפקה מהודקת.

במאי הקולנוע מיכאלאנג'לו אנטוניוני הגיע להאזין לסשנים, מתוך מחשבה לשלב את המוזיקה בסרטו "נקודת זבריצקי". חברי הלהקה, שהעריצו את סרטו BLOW UP, קיוו לשיתוף פעולה, ומוריסון כתב מילים ברוח הסרט. מוריסון ניסה להסביר לאנטוניוני שהשיר L'AMERUCA נכתב במיוחד עבורו, ושהאות L בשם השיר היא קיצור למילה LATIN. אולם הביצוע מול הבמאי היה לא מהודק. חברי הלהקה לקחו סיכונים, ורובי קריגר ניגן בעוצמה מחרישת אוזניים שכלל לא התאימה לחזונו של הבמאי, שהחליט לוותר על הרעיון. הלהקה לא התייאשה והמשיכה לעבוד.

השיר THE CHANGELING, הפותח את האלבום, נכתב כבר ב-1968 בהשראת סרט סטודנטים בעל שם זהה. אבל בתקופת החזרות, אכן ניתן להבחין בשינוי הגדול שחל במוריסון. השיר נשמע אמין מאוד מפיו באותה תקופה. והשיר LOVE HER MADLY נכתב על ידי רובי קריגר על חברתו (ולימים אשתו) לין, שנהגה לעזוב את הבית בטריקת דלת חזקה במהלך מריבותיהם.

השיר BEEN DOWN SO LONG שואב את שמו ואת השראתו מספרו של ריצ'ארד פארינה שיצא ב-1966. יומיים לאחר יציאת הספר נהרג פארינה בתאונת אופנוע. ג'ים מוריסון נתן שם תצוגה קולית מרשימה במיוחד, כזו שמזכירה את הימים הפרועים שלו בשיר BACK DOOR MAN, ארבע שנים קודם לכן. הדרך שבה הוא שאג WELL I'VE BEEN DOWN SO GODDAMN LONG THAT IT LOOKS LIKE UP TO ME מרגישה אישית באופן עמוק. באותו שלב, נדמה היה שג'ים באמת סבל מספיק זמן כדי להישמע אותנטי לחלוטין בתפקידו החדש כזמר בלוז ותיק שטעןI'VE BEEN SINGING THE BLUES EVER SINCE THE WORLD BEGAN...

ויש את CARS HISS BY MY WINDOW שבא מיד אחריו. כאן הלהקה נקטה בגישה שונה לחלוטין. השיר פשוט נגרר לו באיטיות, במצב רוח שקט וצנוע עם רקע גיטרה מינימליסטי ורעש של צעדים לפי הקצב, עד שלפתע מוריסון החל לייבב, לקראת סוף השיר, ובכך לחקות סולו גיטרת ווא-ווא עם הקול שלו בצורה כל כך מושלמת. זה אותנטי ברמה של צמרמורת.

ומשם עוברים על השיר האחרון בצד הראשון של התקליט. זה שיר הנושא שמוכר, בין היתר, בשל איזכור MR MOJO RISIN – שהוא שיכול אותיות של JIM MORRISON. מוריסון חזר על המילים הללו בקצב מתגבר. איזה מוג'ו! והשיר HYACINTH HOUSE נכתב על ידי מוריסון וקריגר בביתו של הגיטריסט, כשהחתולים בחצר הפכו בשירו של מוריסון לאריות. השיר מקביל לסיפור המיתולוגי על היקינתון, מאהבו הצעיר של האל אפולו, שנהרג בשוגג, ומדמו שנספג באדמה צמח הפרח. אפשר לראות בשיר הזה כמקבילה של הדלתות לשיר MIDNIGHT RAMBLER של הרולינג סטונס. זהו שיר מהיר שעבר ממצב רוח עליז לאווירה מצמררת באמצע, ואז טיפס בחזרה אל האור.

אבל שום דבר בקטלוג של הדלתות לא היה מקפיא דם כמו שיר הסיום, RIDERS ON THE STORM. זהו שיר סימבולי לכל הקריירה שלהם, ששימש כשירת הברבור של ג'ים מוריסון וכצוואתו המוזיקלית. כמה נפלא שהוא השאיר לנו את השיר הזה כצוואה ולא קטעים זניחים יותר. העיבוד מושלם: התיפוף הרך והקבוע של ג'ון דנסמור (המתופף הכי מתאים שיש לדלתות!), צליל הגשם והרעמים המתנפצים, והצליל הפעמוני של הפנדר רודס הוסיפו להוד המלכותי של החוויה. כשריי מנזרק הכה בקלידים לסולו הפסנתר הג'אזי (וממש לא קוקטיילי!) והשקט באמצע, נדמה היה שהעולם עוצר מלכת לכמה דקות. זה קסם טהור.

ועטיפת התקליט - בכל פעם שאני מביט בה (בהדפסה של ויניל שיש באוסף שלי, כמובן), אני רואה את האמת מביטה אליי בחזרה. ארבעה חברים שהמבט שלהם חודר פנימה. כולם מסתכלים לכיווני, אבל כל אחד מהם מביע משהו שונה באותו שבריר שניה. ריי מנזרק מביא מבט שמבקש להביע גאווה על התוצרת. אבל לצדו זה הוא ג'ון דנסמור שדווקא המבט שלו נראה מודאג. האם הוא כבר יודע אז משהו? ולידו זה רובי קריגר עם מבט ובו זיק של ערמומיות. ויש בצד הימני והנמוך של התמונה את מיסטר מוג'ו - במבט אחרון בהחלט על עטיפת תקליט, רגע לפני שעצם את אותן העיניים לנצח. תמונה אחת! המון רגשות!

וכן, אולי קשה לומר זאת, אבל אולי העובדה שג'ים מוריסון יצא למסעו האחרון בפריס זמן קצר לאחר יציאת התקליט, רק הועילה למעמד הלהקה. החברים סיימו את הקריירה שלהם בשיא. זה ללא ספק תרם רבות למיתוס סביבם, במיוחד בהתחשב בכך שכמעט אף אחד לא שמע על שני התקליטים שהלהקה הוציאה לאחר מכן ללא ג'ים. הם היו כמו דלת בלי צירים.

כל גיבור רוק שמת זמן קצר לאחר הקלטת שיר כמו RIDERS ON THE STORM נידון להפוך לחלק מהיסטוריה בלתי נשכחת. אפשר רק לנחש מה היה הצעד הבא של הלהקה עם ג'ים – האם היו הופכים להרכב בלוז? האם היו דבקים בנוסחה המשולבת? האם היו עולים או יורדים מבחינת פופולריות? האם הם היו הופכים ללהקת פופ? האם ג'ים מוריסון היה עושה איחודים עם הלהקה כשהוא מאמץ באייטיז את השיער המפונפן והמחומצן בסגנון דוראן דוראן? בכל מקרה, אין טעם בהשערות. פשוט כדאי לרוץ ולקנות את התקליט המצוין הזה, ולו רק כדי לחלוק כבוד לזכרו של מלך הלטאות הישן.

הקרוואן המתוזמר - ולא תאמינו מה היו הצרות שלו אז! ב-19 באפריל בשנת 1974 יצא אלבום ללהקת הרוק המתקדם הבריטית, CARAVAN. באלבום, CARAVAN AND THE NEW SYMPHONIA, נשמעת הלהקה בהופעה (מאוקטובר 1973) עם תזמורת.

שנת 1973 הייתה שנה קדחתנית ומלאת אירועים עבור להקת קרוואן. השנה נפתחה בסיבוב הופעות באוסטרליה לצד הלהקות לינדיספארן, סלייד וסטטוס קוו (תודו שזה שילוב מוזר לכל הדעות). אל ההרכב חזר אז הקלידן המייסד, דייב סינקלייר, לאחר שניסה את דרכו בלהקת מאצ'ינג מול ובהרכב מוקדם של האטפילד והצפון. ברוך הבייתה, דייב!

באותה עת נוצר גם קשר מיידי בין הלהקה לבין המתזמר מרטין פורד. הגיטריסט והזמר, פאי הייסטינגס, הסביר: "מרטין היה חבר של הבסיסט שלנו, ג'ון פרי, וכך יצא שהוא הביא את התזמורת הסימפונית החדשה וניצח על סשן ההקלטות איתנו. לאחר מכן מרטין אמר לנו שהוא כל כך נהנה מהחוויה, שהוא היה רוצה לקיים איתנו קונצרט בליווי אותה תזמורת. כולם חשבו שזה רעיון מצוין והקונצרט אורגן במהירות רבה". הרעיון שעלה היה לא רק להעלות קונצרט, אלא גם להביא אולפן הקלטות נייד למקום שנבחר. התאריך שנקבע היה ה-28 באוקטובר 1973. הייסטינגס נזכר: "לפתע נאמר לי שהקונצרט עומד לקרות, ובאותו שלב גם נאמר לי שעלי לכתוב כמה שירים חדשים עבור המופע והאלבום! - זה היה מלחיץ".

התקליט הזה היווה למעשה חוליה מקשרת נוספת בין קרוואן לבין להקת פרוקול הארום. היה ברור למדי שהתקליט הזה עוצב על פי החוויה המפורסמת של פרוקול הארום עם התזמורת הסימפונית של אדמונטון משנת 1972. נקודה מעניינת נוספת שקישרה ביניהן הייתה העובדה ששתי הלהקות חשו מתח רב לגבי החוויה. לא לפרוקול הארום ולא לקרוואן היה מספיק זמן לעשות חזרות ולעבד את החומרים בצורה מושלמת. אף אחת מהלהקות לא הייתה מרוצה במיוחד מהתוצאה הסופית, למרות שהתקליטים עצמם יצאו טובים מאד לטעמי. כנראה שזה המאמץ שהיה כרוך בחיבור בין להקת רוק לבין תזמורת.

בעקבות מודעות שפורסמו מיד בעיתונות המוזיקה, הכרטיסים לקונצרט אזלו במהירות. הידיעה שהאולם יהיה גדוש עד אפס מקום הייתה מורטת עצבים, והתחושה הוחרפה בשל זמן החזרות הקצר. הייסטינגס: "היו לנו רק שני מפגשים של ארבע שעות עם התזמורת כדי לעבור על כל החומר: פעם אחת באולפן, ביום שלפני הקונצרט, ופעם אחת על במת התיאטרון בשעות אחר הצהריים של יום ההופעה. היו לנו כל מיני בעיות; זה היה קונצרט מסורבל מאוד כי נאלצנו לנגן מאחורי התזמורת שישבה לפנינו. נגני כלי המיתר התלוננו שאנחנו רועשים מדי, ולכן נאלצנו לכוון את המגברים שלנו כך שהצליל והווליום לא יופנו ישירות אליהם. חברי התזמורת סיננו הערות מלגלגות כמו 'אלוהים, מוזיקאי רוק...', וזה נמשך עד שהפגזנו אותם עם ריף במשקל 19/8 והם לא הצליחו לעמוד בקצב שלנו".

כאשר בוחנים את הקטעים הפרוגרסיביים בתקליט, כמו THE LOVE IN YOUR EYE (שקיבל עיבוד תזמורתי כבר בגרסת האולפן בתקליט WATERLOO LILY) ו-FOR RICHARD הוותיק יותר, מגלים שהם פשוט אדירים פה עם העיבודים התזמורתיים של מרטין פורד, שבאמת טרח להעניק לכל אחת מהיצירות מכת כוח נוספת שמעיפה מהכיסא.

ובכלל, זה מדהים לשמוע את קולו של הייסטינגס כשהוא שר. האיש ממש הצליח לשלוט בקולו, למרות שהיה לו קול חלש מאד. קול מהסוג שהדק והשקט יותר. זה ממש גורם לתהייה האם מדובר פה בטיפוס חלוש, מישהו שזמרים כמו רוג'ר דאלטרי יכולים רק לנשוף עליהם והם יפלו. הוא באמת נשמע נאבק כדי לפגוע בכל התווים הגבוהים הנכונים מבלי שקולו יישבר, וברוב הזמן זה באמת לא נשבר, למרות שבנקודות מסוימות הקול נשמע רועד בצורה די מסוכנת. בהתחשב בכך שהוא עשה זאת בהופעה חיה, תוך כדי נגינה בגיטרה וכשהוא כנראה לחוץ מהאפשרות שלא יהיה בסנכרון עם התזמורת, זה בהחלט נחשב להישג רציני. ובכלל, הייסטינגס - עם קולו המוגבל - קבע חותם ברור. כששומעים שיר של להקתו מרחוק, הקול הזה יכול לקבוע מיד שמדובר בלהקה אחת ויחידה - קרוואן!

אבל אתם חושבים שהלחץ ירד מהלהקה כשהמופע הסתיים? הו, ממש לא! כשהמופע הסתיים והקהל דרש הדרן, חברי התזמורת לא גילו התלהבות. הם נעמדו כקבוצה ודרשו תוספת תשלום כדי לעלות ולנגן את ההדרן, בטענה שחוזה ההעסקה שלהם כלל רק את המופע עצמו. נו, ככה היו אז נגנים קלאסיים - חמצמצים. חברי קרוואן ראו את המתרחש ואמרו להם שיתחפפו ושהם יסתדרו בלעדיהם. בשלב זה חברי התזמורת שקלו זאת שוב והבינו שכדאי להם לסיים את האירוע בכבוד, גם ללא תשלום נוסף. וכשהקונצרט הסתיים, מחיאות הכפיים היו אדירות, אך האירוע הותיר טעם חמצמץ אצל חברי הלהקה, שלא היו מרוצים מהתוצאה.

נגן הוויולה, ג'ף ריצ'רדסון, אמר בשנת 1975: "זה היה רעיון מפתה לערוך הופעה עם תזמורת, אבל בזמן אמת הכל הרגיש מתוח מדי. חשתי מוגבל מאוד כיוון שזו הייתה הופעה מתוזמרת ונטולת ספונטניות. לא נראה לי שארצה לחזור על החוויה הזו". גם המתופף, ריצ'רד קוגלאן, ציין אז: "גם אני לא מעוניין לחזור על זה, אלא אם יינתן זמן רב יותר לחזרות. אני בכלל מעדיף להופיע עם סקציית כלי נשיפה".

שימו לב - הגרסה הישנה ההיא של התקליט הצליחה לתפוס את רוב החלק התזמורתי של ההופעה, אך כיום כבר ניתן להשיג גרסה מורחבת וחדשה שמוסיפה חצי שלם של חומרים ללא ליווי תזמורתי. מדובר בעיקר בשירים מתוך התקליט FOR GIRLS WHO GROW PLUMP IN THE NIGHT, ובנוסף היא כוללת הדרן תזמורתי אחרון בשם A HUNTING WE SHALL GO. השיר הזה הושמט מהגרסה המקורית בגלל מחסור במקום על גבי התקליט או בשל תקלות הנדסיות מוזרות בזמן ההופעה, ואולי בכלל בגלל שתי הסיבות גם יחד. למרות זאת - התקליט המקורי פשוט יפהפה!

נקמת הזומביס! ב-19 באפריל בשנת 1968 יצא אלבום חשוב מאד של להקת הזומביס. שמו הוא ODESSEY AND ORACLE.

האמת? הקריירה של להקת הזומביס מזכירה מדף ספרים: שני הלהיטים הגדולים שלהם הם "התומכים" המוצבים בשני קצותיו. להיט אחד הופיע בתחילת הדרך – SHE'S NOT THERE, והשני בקצהו השני של המדף – TIME OF THE SEASON. בין שניהם נחבאים שירים מצוינים רבים שנשכחו, אך מבין כולם בולט אלבום אחד שהוא בלתי נשכח בזכות יופיו: ODESSEY AND ORACLE. אחחח... כמה שאני אוהב את התקליט החשוב הזה!

ובכן, לזומביס הייתה בעיה תדמיתית מורכבת: המראה ה"חנוני" של חבריה לא היווה מוקד משיכה למעריצות; לא הייתה להם ארומה של תשוקה או סכנה, וגם לא שערוריות רוק'נ'רול שיציתו את הדמיון. כפי שציינתי – בעיה גדולה. אך מתחת לחליפות המגוהצות ומסגרות המשקפיים העבות פעמו לבבות של מוזיקאים מקצוענים ומרגשים. שני הלהיטים שהזכרתי הם מהגדולים ביותר בתולדות הרוק והפופ של שנות השישים.

הזומביס כמעט תויגו כ"להיט של פעם אחת" (ONE HIT WONDERS). השיר SHE'S NOT THERE היה כה מוצלח, עד שנראה היה כי הלהקה לא תצליח לשחזר את הישגו. השיר הפך ללהיט עולמי והעניק ללהקה ניסיון רב בהופעות, אך הסינגלים שבאו בעקבותיו שקעו ללא חותם רציני. אפילו אלבום הבכורה שלהם נתפס כאכזבה – אסופה של גרסאות כיסוי לשירי בלוז לצד שירים מקוריים חסרי תנופה. לאחר למעלה משנתיים של סיבובי הופעות, החלו להתגלות סימני עייפות וייאוש; ההופעות היו רבות, אך כסף ממשי לא נראה בכיסיהם. לקלידן רוד ארג'נט ולבסיסט כריס ווייט הייתה תוכנית להקליט אלבום אחד אחרון. הם הציגו את הרעיון לחברת התקליטים CBS, שאישרה אותו.

אבל האלבום ODESSEY AND ORACLE לא זכה לאהבה רבה עם צאתו. העובדה שחברי הלהקה כבר לא פעלו יחד לא תרמה לקידומו. הלהקה עמדה על סף פירוק כבר בפברואר 1967, לאחר סיבוב הופעות טראומטי בפיליפינים. כשנחתו שם באיחור של כמה שעות, הופתעו לגלות אלפי מעריצים הממתינים להם בשדה התעופה. החוזה שלהם כלל עשר הופעות, וזאת זמן קצר לאחר המסע הטראומטי של הביטלס לפיליפינים שהסתיים בעוגמת נפש ופחד. חברי הזומביס נתקפו חרדה כשהתברר להם שעליהם לשהות לאורך כל היממה בתוך האולם שבו הופיעו. דרכוניהם נלקחו מהם והם חשו כבני ערובה. הם חזרו לאנגליה בתחושה קשה והבינו שאין טעם להמשיך יחד, אך למרות זאת התאחדו ליצירת האלבום הזה.

ב-1 ביוני 1967 הוכה עולם הרוק בתדהמה מצאת האלבום "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" של הביטלס. הדבר השפיע עמוקות על חמשת חברי הזומביס שנכנסו לאולפני EMI (באבי רואד) כדי להקליט את אלבומם השני. כשנכנסו לאולפן, החברים מצאו את טכנאי ההקלטות של הביטלס, ג'ף אמריק, כשהוא מפרק את מכשירי ההקלטה בעלי ארבעת הערוצים. הלהקה ביקשה ממנו לחברם בחזרה, אך אמריק השיב כי נמאס לו לראות את המכשירים הללו לאחר ההקלטות האינטנסיביות של "סרג'נט פפר" והוא מעדיף לחזור לשיטת הקלטה רגילה, ללא אפקטים ומורכבות מיותרת.

ואחד הכלים שעמדו באולפן היה המלוטרון, ששימש את הביטלס. אז באלבום זה של הזומביס נעשה בו שימוש נרחב כדי לחפות על העובדה שהתקציב הזעום לא אפשר שכירת תזמורת אמיתית – החלטה שבסופו של דבר עבדה לטובתם. למעשה, הזומביס היו מהלהקות הבודדות באותה עת שהורשו להקליט באולפני EMI מבלי להיות חתומות בחברת התקליטים EMI. למרות החיסכון הכלכלי, נאלצה הלהקה לשלם מכיסה כ-200 ליש"ט עבור מיקס סטריאופוני.

תקציב האלבום עמד על 2,000 ליש"ט בלבד, מה שהגביל את זמן האולפן והפך את התוצאה הסופית למהודקת מאוד מבחינה מוזיקלית. באותה תקופה חלקו רוד ארג'נט וכריס ווייט דירה עם טרי קווירק, סטודנט לאמנות. קווירק התנדב לעצב את העטיפה, אך טעה באיות שם האלבום. כך נולד האיות המוטעה ODESSEY במקום ODYSSEY. שאר חברי הלהקה כלל לא שמו לב לכך בזמן אמת. שגיאה נוספת הופיעה בשיר BUTCHER'S TALE, שבמקור נועד להיקרא SOMME 1916, אך על העטיפה נרשם בטעות WESTERN FRONT 1914. באופן אירוני, השיר הדרמטי הזה נבחר לסינגל הראשון בארה"ב – צעד שיווקי תמוה, שכן מדובר באחד השירים הפחות קליטים באלבום. לכו תבינו חברות תקליטים! ואנשים נטו לסלוד מהשיר הזה כי הא קטע את הזרימה של התקליט, אך בעיניי זה דווקא מביא אפקט מעניין - דומה למה ש-SLOOP JOHN B עשה עבור התקליט PET SOUNDS של הביץ' בויז. מין תבלין שונה לסיפור.

השיר הפותח, CARE OF CELL 44, הוא דוגמה מצוינת להרמוניות הקוליות הנפלאות של הלהקה, המזכירות את סגנון הביץ' בויז. הסולן, קולין בלונסטון, רשם כאן את אחד משיאיו הווקאליים. השיר נשמע קליל ושמח, אך הוא מספר על געגועיו של גבר לחברתו שנמצאת בכלא. לאורך האלבום כולו שורה ארומה מוזיקלית סתווית ומלנכולית, המהווה את אחד מקסמיו הגדולים.

רבים רואים באלבום יצירה פסיכדלית, אך חברי הלהקה הודו שמעולם לא השתמשו בסמים. הם היו חנונים. והשיר שחותם את צד א', HUNG UP ON A DREAM? הוא רווי בהרמוניות ובמלוטרון פסיכדלי להפליא. אבל ארג'נט הודה בראיון כי המילים הפסיכדליות של השיר מביכות אותו כיום, וכי הוא כתב אותן במחשבה שאיש לא יקשיב להן לאורך זמן. אוי, כמה שהוא טעה.

האלבום יצא באנגליה באפריל 1968 ונתקל בשתיקה צורמת. למרות ביקורות חיוביות בעיתונות, הקהל נותר אדיש והסינגלים לא נמכרו. בעיני רוכשי התקליטים, הזומביס נתפסו כלהקת עבר שלא שייכת לעידן החדש. הגיטריסט פול אטקינסון פרש מייאוש, הלהקה התפרקה, ובלונסטון עבר לעבוד בחברת ביטוח. אבל השינוי הגיע מהצד השני של האוקיינוס. אל קופר, מוזיקאי ואז גם יועץ בחברת CBS בארה"ב, האזין לאלבום שרכש באנגליה והתלהב ממנו עד כדי כך שהפעיל לחץ כבד להוציאו בארה"ב. חברת התקליטים הוציאה בחוסר רצון את הסינגל TIME OF THE SEASON, מבלי להאמין בפוטנציאל שלו. באביב 1969 זינק השיר למקום השלישי במצעד האמריקני ובלונסטון, שבתחילה סלד מהשיר והתנגד להקלטתו, הודה מאוחר יותר שהוא "אוכל את הכובע". אז כן, אל קופר היה הראשון שזיהה את הגאונות של התקליט כבר בשנת 1969, והוא ביצע מהלך מודע כדי להגן על התקליט ולשמר אותו עבור הדורות הבאים. אין על אל!

ולמרות ההצלחה המאוחרת, רוד ארג'נט וכריס ווייט סירבו להקים מחדש את הלהקה והמשיכו הלאה להקמת להקתם החדשה, ARGENT. אל תדאגו, הזומביס עוד יתאחדו בהמשך הדרך להופעות עם התקליט השלם הזה שלהם - סוג של תיקון להם ולי, כאחד שממש אוהב את התקליט הזה. וכן, גם בארצנו הקטנה הפליאו ארג'נט ובלונסטון לבצע כמה שירים מזה. כי ככה זה צריך להיות עם יופי אמיתי.

לאונרד כהן בהופעה כאוטית ובלתי נשכחת בישראל! ב-19 באפריל בשנת 1972 הופיע לאונרד כהן באצטדיון יד אליהו שבתל אביב. בלהיטון פרסמו אחר כך בכותרת, "כהן זועם בהיכל האלימות".

אולם הכדורסל ביד אליהו נחשב באותם ימים לבעל אקוסטיקה לקויה עבור מופעי מוזיקה. מייק בראנט, שהופיע שם בעבר, נאלץ להתמודד עם סאונד מהדהד וצורם. מאז הופעתו של בראנט נעשו ניסיונות לשפר את האקוסטיקה במקום, אך ללא הצלחה. כאשר עלה לאונרד כהן לבמה, מלווה בהרכב של חמישה נגנים ושתי זמרות ליווי, ניצבו מולו כ-4,000 איש שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לצפות בו. בין כהן לקהל התייצבו סדרנים לבושי חולצות כתומות; הם היו אמורים לשמור על הסדר, אך בפועל עצם נוכחותם הפרה אותו. הסדרנים היו עסוקים בהגנה על רצפת הפרקט החדשה, שעלות התקנתה הסתכמה במאות אלפי לירות. ההוראה שקיבלו "הכתומים" הייתה חד-משמעית: אין לאפשר לקהל לעמוד על הרצפה, אלא עליו להישאר ביציעים המרוחקים מהבמה.

בעוד נגני הליווי של כהן כיוונו את כליהם על הבמה, פנה הזמר אל המיקרופון ואמר לקהל כי הוא חש בריחוק פיזי מיותר ביניהם. לפיכך, הזמין את הצופים לקום ולהתקרב אליו. היה זה האות לו חיכה הקהל: מן היציעים החלה נהירה המונית לעבר רצפת הכדורסל היקרה. הסדרנים לא היססו והחלו להסתער על ההמון ולהכות בו ללא רחמים. כהן עצמו הוכה בתדהמה ממחזה האלימות שנגלה לנגד עיניו. הוא הבין כי נותרה לו דרך אחת בלבד להשיב את השקט – באמצעות שירה. אלא שבאותם רגעים, מישהו דאג לנתק את מערכת ההגברה והתאורה.

לבסוף חודשה ההופעה, וכהן הצליח למגנט את הקהל בשיריו ובדברי הקישור שביניהם. הוא ביצע את יצירותיו בדיוק רב, ושילב אנקדוטות וביצועים ספונטניים; כך למשל, הגה על המקום שיר שהוקדש לרמקולים הגדולים של מערכת ההגברה שהוצבו על הבמה. הוא שר על היותם מכונות חסרות חיים, והביע תקווה לקבל מהם סימן כלשהו לנשמה. הקהל זיהה מיד בביצוע הספונטני הזה ביקורת על הסיטואציה האלימה שהתרחשה קודם לכן. לאורך כל המופע המשיכו הסדרנים לבושי הכתום להסתובב באולם באופן מאיים. חייל אחד הצליח להערים עליהם, השתחל אל הבמה וביקש מכהן חתימה. כשהסדרנים ניסו לגרור אותו משם, הצהיר כהן לתוך המיקרופון כי אינו זקוק להגנה מפני הקהל שלו. בחורה נוספת שניסתה להשתחל לבמה נתפסה בידי הסדרנים ונגררה באלימות. כהן לא נותר אדיש, ירד מהבמה, רץ אליה וחתם לה.

המנהלת של ליאונרד כהן שבגדה בו! ב-19 באפריל בשנת 2012 נכלאה מנהלתו לשעבר של לאונרד כהן לשנה וחצי. קלי לינץ' הואשמה שהטרידה את כהן בשרשרת אי מיילים כשהיא מאיימת על חייו. "צריך לירות בך למוות", היא כתבה.

הסכסוך בין השניים החל בשנת 2005, כשנמצא כי לינץ' הונתה את כהן. בעקבות זאת, פסק בית המשפט כי עליה להחזיר לו 9.5 מיליון דולר כפיצוי על הכספים שנגנבו ממנו במשך כעשור. הפירוד העסקי ביניהם החל בתקופה שבה כהן בחר להתרחק מתובענות הקריירה שלו; בסוף 1994, לאחר סיבוב הופעות מוצלח, הוא חיפש מקלט לנפשו במרכז הזן "הר באלדי", שם שהה עד תחילת 1999. במהלך שנות נזירותו, כהן הניח כי ענייניו הכספיים מנוהלים בבטחה בידי לינץ', והסתמך על התמלוגים הצפויים כדי לקיים את אורח חייו הצנוע. אמון זה התנפץ בתחילת 2005, כאשר בתו, לורקה, הביאה לידיעתו כי קיימות אי-התאמות חמורות בחשבונותיו.

החקירה העלתה כי קלי לינץ' מעלה לכאורה בחסכונות הפרישה, בהשקעות ובחשבונות האישיים של כהן במשך כשבע שנים. המעילה הותירה את האמן, שהתקרב אז לגיל 70, כמעט חסר כל, כשמכל חסכונותיו נותרו כ-150,000 דולר בלבד. שיטות הפעולה היו חצופות: לינץ' קישרה את חשבון ה"אמריקן אקספרס" שלה ישירות לחשבון העו"ש האישי של כהן, ומשכה כספים מגופים תאגידיים שהוקמו כביכול לצורך פרישתו ותכנון עיזבונו, אך בפועל היו תחת שליטתה. עם גילוי היקף המעילה, מיהר כהן להגיש תביעה. לינץ' טענה מאוחר יותר כי כתב התביעה מעולם לא הומצא לה כדין, והיעדרותה מהדיונים הובילה להשלכות משפטיות משמעותיות: במאי 2006 ניתן נגדה פסק דין בהיעדר הגנה, אשר חייב אותה לשלם לכהן 9.5 מיליון דולר.

למרות פסק הדין האזרחי והראיות החשבונאיות שהוצגו, לינץ' מעולם לא הועמדה לדין פלילי בגין המעילה עצמה, וכהן לא הצליח לגבות את המיליונים שנפסקו לזכותו. נראה כי לינץ' חשה שאין לה עוד מה להפסיד, מה שסלל את הדרך למסע הטרדות ממושך נגד לאונרד כהן. היא שלחה אלפי הודעות דואר אלקטרוני והשאירה עשרות רבות של הודעות קוליות מטרידות לכהן, למשפחתו ולמקורביו. תוכן ההודעות היה שפל ומשפיל; היא האשימה את כהן שוב ושוב בעוולות חמורות, כינתה אותו "נרקומן", "מעלים מס" ו"גנב", ואף הכפישה את תפקודו המיני. ההודעות הסלימו לכדי איומים מפורשים על חייו, ובאחת מהן, שהוקראה על ידי כהן בבית המשפט, הכריזה כי "יש להעמיד את לאונרד נורמן כהן מול כיתת יורים".

כהן פנה לקבלת הגנה משפטית, ובסוף 2005 הוצא נגד לינץ' צו מניעה בגין הטרדה בקליפורניה (תיק BS 099650). בשנת 2008 הוצא נגדה צו הגנה קבוע בקולורדו, עליו חתמה בבית המשפט. למרות הצווים שאסרו עליה ליצור קשר עם כהן, המשיכה לינץ' במטח ההטרדות והפרה שוב ושוב את תנאי ההרחקה. במשך תקופה ארוכה הצליחה להתחמק מהעמדה לדין באמצעות נדודים ברחבי המדינה וניהול ההטרדות מרחוק. כהן תיאר את החוויה כ"גיהינום עלי אדמות", וציין כי החלטתו להגיש כתב אישום פלילי נבעה מחשש אמיתי לביטחונו ולביטחון הסובבים אותו: "לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון", אמר.

פיל קולינס תבע וזכה - על מה? ב-19 באפריל בשנת 2000 זכה פיל קולינס בתביעה משפטית נגד שניים מחברי להקת הליווי שלו, ראמלי דייויס ולואיס סאטרפילד. אבל הניצחון לא היה מתוק עבורו.

קולינס טען כי דייוויס וסאטרפילד קיבלו תמלוגים גבוהים בהרבה מכפי שהגיע להם בגין השתתפותם בחמישה קטעים מאלבום ההופעה שלו, SERIOUS HITS LIVE. לטענתו, הם קיבלו בטעות סכום שהיה גבוה פי שלושה ממה שהגיע להם (האלבום כולל 15 קטעים, בעוד הם ניגנו בחמישה בלבד). מנגד, טענו השניים כי קולינס פנה אליהם בסביבות שנת 1979 וביקש את עזרתם בהשקת קריירת הסולו שלו. לטענתם, הם ניגנו תפקידים משמעותיים בכמה מאלבומי הסולו המוקדמים והמצליחים ביותר שלו, ובתמורה הם קיבלו דמי הקלטה סטנדרטיים ועמלות עבור סיבובי הופעות. עם זאת, הם הוסיפו שעבור אלבום ההופעה, שהוקלט במהלך סיבוב ההופעות של 1990, נערך איתם הסדר שונה שכלל גם תמלוגים.

מקור המחלוקת המרכזי היה העובדה שדייוויס וסאטרפילד תרמו ביצועים לחמישה שירים בלבד מתוך 15 השירים באלבום. למרות השתתפותם המוגבלת, הם החלו לקבל תשלומי תמלוגים המבוססים על ההנחה שתרומתם חלה על האלבום כולו. כך, במשך תקופה של כשש עד שבע שנים – מאז יציאת האלבום ועד 1997 – שילמה חברת "פיליפ קולינס בע"מ" תמלוגים לשניים כאילו הופיעו בכל האלבום. משמעות הדבר היא שהם קיבלו בערך פי שלושה מהסכום שהחברה טענה מאוחר יותר כי הגיע להם על פי חוזה. בהמשך, נשלח לנתבעים מכתב המודיע להם כי טעות חשבונאית היא שגרמה לתשלומי יתר משמעותיים. אופסיק!

אז החברה הודיעה להם כי תשלומי התמלוגים ייפסקו לאלתר, וכי הסכום ששולם ביתר יקוזז מכל תמלוג עתידי שירוויחו. אופן מסירת ההודעה גרר מאוחר יותר ביקורת נוקבת מצד השופט; המכתב, שנשלח על ידי רואה החשבון של החברה, תואר כבוטה ונוסח בעיקרו כך: "אוי, חביבי, עשינו טעות... אתה זכאי רק לשליש, ולא נשלם לך תמלוגים נוספים עד שנחזיר את ההפרש". יתרה מכך, כאשר דייוויס וסאטרפילד פנו לקולינס בבקשה להבהרות בעניין, הם לא נענו. הטיפול הפתאומי והבלתי אישי במצב, במיוחד לאחר שנים של תשלומים עקביים, תרם ככל הנראה באופן משמעותי להתמוטטות מערכת היחסים ולהסלמת הסכסוך. השופט ציין מאוחר יותר כי דרך תקשורת זו מצד קולינס הייתה בלתי מקובלת לחלוטין.

השילוב בין תקופת התשלומים הממושכת לבין ההפסקה הפתאומית ודרישת ההחזר, יצר מצב קשה עבור הנתבעים שפתחו בהליכים משפטיים נגד קולינס בקליפורניה. הם תבעו זכאות למלוא התמלוגים, ביקשו פיצויים והאשימו את החברה של קולינס בהונאה זדונית. עם זאת, תביעה זו הושעתה. בהליך שנערך בלונדון, העלו דייוויס וסאטרפילד מספר טיעונים: ראשית, הם עמדו על דעתם כי הם זכאים חוזית לתמלוגים על האלבום כולו, שכן תרומתם – במיוחד בשירים כגון "סוסודיו" – הייתה מהותית להצלחתו המסחרית של המוצר כולו. אחרי הכל - מדובר בלהיט ענק (שאני אישית פחות אוהב בקטלוג הקריירה של קולינס, למען האמת) שנית, הם הציגו הגנה משפטית המתבססת על כך שחברת קולינס, בעצם התשלום העקבי לאורך שנים ללא עוררין, יצרה מצג המאשר כי הם זכאים לסכום זה. שלישית, הם הסתמכו על ההגנה השוויונית של "שינוי מצב לרעה". הגנה זו גורסת כי גם אם בוצע תשלום יתר עקב טעות, לא יהיה זה הוגן לדרוש את השבתו אם המקבל פעל בתום לב ושינה את נסיבותיו הכלכליות בהסתמך על הכספים הללו.

כדי לתמוך בטענה זו, סיפקו השניים פרטים על מצבם הכלכלי: דייוויס הצהיר כי התאים את אורח חייו להכנסה הקבועה והפך תלוי בה לצורך הוצאות מחיה, תמיכה בבני משפחתו ומימון מיזמים כגון עסק לבגדים וקריירת סולו. לטענתו, הפסקת התשלומים גרמה לאפקט דומינו פיננסי. סאטרפילד טען כי התמלוגים היוו 80-90% מהכנסתו, כי לא היו לו חסכונות וכי הכסף היה חיוני למימון טיפוליה הרפואיים של אשתו. הוא אף הצהיר כי נאלץ למכור את ביתו בשיקגו וכי אובדן ההכנסה פגע ביכולתו לעבוד.

בסופו של דבר, השופט פסק לטובת "פיליפ קולינס בע"מ" בסוגיה העקרונית וקבע כי אכן מדובר בתשלום יתר שנבע מטעות, וכי מבחינה חוזית הנתבעים זכאים לתמלוגים עבור חמשת השירים בלבד. הוא ציין כי אין ראיות לכך שהנתבעים האמינו באמת ובתמים שהם זכאים לתשלום על שירים שבהם לא השתתפו. כמו כן, הוא מצא כי הדיווחים על קשיים פיננסיים והסתמכות ישירה על התמלוגים היו מוגזמים; דייוויס הודה בחקירה נגדית כי לא היה "אפקט דומינו" של ממש, והשופט ייחס את קשייו להחלטות עסקיות שגויות. גם אמינות טענותיו של סאטרפילד הוטלה בספק. עם זאת, למרות חוסר האמינות בפרטים הספציפיים, השופט קיבל את הטענה הכללית שהנתבעים התאימו את רמת הוצאותיהם להכנסתם הגבוהה. הוא הגיע למסקנה כי דפוסי ההוצאה שלהם היו צנועים בהרבה לו היו מקבלים את הסכומים הנכונים מלכתחילה. לכן, למרות שקיבל את עמדת החברה לגבי עצם הטעות, פסק השופט כי הנתבעים לא יידרשו להחזיק את הכספים לקולינס, בשל העובדה שאין להם מקורות הכנסה אחרים המאפשרים זאת.

מי אמרו שעסקי המוסיקה הם לא עסקים נבזיים לפעמים?

ב-19 באפריל בשנת 2026 מת ממחלה עוד גיבור מוסיקלי חשוב שרבים יחסית לא מכירים אותו וחבל. הוא היה בן 79. שמו הוא דייב מייסון.

כמה שאני אוהב את הדברים שהוא עשה בסיקסטיז ובסבנטיז. הזמר-גיטריסט הזה היה ממש פורה אז וגם שם נחשב בקרב מוסיקאים מובילים בסצנה. הוא אולי לא תמיד קיבל את אור הזרקורים של סטיב וינווד, אבל עבור מי שהקשיב באמת, מייסון היה הלב הפועם, המחוספס והמלודי של להקת טראפיק ושל הרוק הבריטי כולו.

מייסון תמיד היה ה"מורד" בתוך הלהקה. בזמן ששאר החברים בטראפיק רצו להתנסות בג'אז חופשי ובפסיכדליה מורכבת, דייב רצה לכתוב שירים. פשוט שירים. ואיזה שירים אלו היו.

הוא כתב את FEELIN' ALRIGHT כשהיה רק בן 19. תחשבו על זה – שיר שהפך להמנון אלמותי, שבוצע על ידי המונים, כולל היותו שיר הפתיחה בתקליט הסולו הראשון של ג'ו קוקר! השיר הזה תמצת את מייסון: היכולת לקחת משהו ולהפוך אותו למשהו שכולנו יכולים לשיר יחד. כך גם היה בשיר YOU CAN ALL JOIN IN שהוא כתב לטראפיק. עוד שיר נהדר ופשוט כל כך. והיה גם את HOLE IN MY SHOE שהוא כתב ושאר חברי טראפיק תיעבו. זה הפך ללהיט גדול ומייסון, שהיה מאוכזב מחבריו, פרש בפעם הראשונה. הוא חזר קצת לאחר מכן, הקליט תקליט שני (ובו שני השירים האחרים שציינתי) אך פרש שוב. פעם חשבתי שהבעייה הייתה נעוצה בו, אבל כשחקרתי את הנושא - הבנתי שזה לאו דווקא ככה.

כשמייסון עזב את טראפיק (בפעם הראשונה, השנייה או השלישית – מי כבר ספר?), הוא הוכיח שהוא לא צריך מטרייה של להקה כדי לזרוח. האלבום שלו ALONE TOGETHER משנת 1970 הוא בעיניי יצירת מופת של רוק-פולק אמריקאי-בריטי. הגיטרה האקוסטית שלו תמיד נשמעה גדולה יותר, חמה יותר, כאילו הוא גילה סוד בתיבת התהודה שאיש לפניו לא מצא. הקול שלו לא היה קול של זמר מוביל, אבל כשהוא שיר - תמיד הרגשתי שהוא שר במיוחד רק בשבילי. זו הגדולה שלו.

והוא גם היה שם כשאריק קלפטון הקים את דרק והדומינוס (בה הוא היה חבר במשך חמש דקות וחצי בערך), או כשג'ימי הנדריקס הקליט באולפן את ALL ALONG THE WATCHTOWER. כן, מייסון הוסיף שם צלילים משלו. ואיזה יופי זה התקליט שהוא הקליט עם מאמה קאס בשנת 1971!

מה שתמיד הערכתי אצל דייב מייסון היה העובדה שהוא מעולם לא הפסיק. הוא היה אדם שהמוזיקה זרמה לו בוורידים. וכן, סלחתי לו על הניסיון להיות חבר בלהקת פליטווד מאק באחת התקופות הכי גרועות שלה.

אז דייב, תודה על הפסקול שליווה אותי ברגעים הכי יפים (והכי בודדים) שלי. היום אני שם את המחט על הדברים שעשית עם טראפיק, מגביר את הווליום, ומקווה ששם למעלה אתה סוף סוף מרגיש ALRIGHT!

חוזה לך ברח? ב-19 באפריל בשנת 1967 חתמו הביטלס על חוזה בו הם מתחייבים להישאר ביחד עוד עשר שנים. החוזה הזה כמובן לא יחזיק מעמד כפי שסוכם. למעשה, החוזה הזה הכניס את הלהקה לתסבוכת עסקית קשה שהותירה משקעים עמוקים בין חבריה.

עד שנת 1966 עברו הביטלס מהפך עמוק. הדרישות הבלתי פוסקות של סיבובי ההופעות העולמיים והתופעה המכונה "ביטלמאניה" הובילו את חברי הלהקה להפסיק להופיע על במות לאחר הופעתם בסן פרנסיסקו ב-29 באוגוסט 1966. הפסקת ההופעות שינתה מהותית את המודל התפעולי ואת זרם ההכנסות של הלהקה, והצריכה גישה מתוחכמת יותר לניהול ענייניה העסקיים.

בהקשר זה, ה-19 באפריל 1967 התגלה כתאריך משמעותי. ביום זה חתמו ארבעת חברי הביטלס על חוזה שותפות רשמי וייסדו ישות משפטית חדשה בשם "הביטלס ושות'" הסכם זה ייצג ניסיון מכוון ליצור מבנה ארגוני איתן המסוגל לנהל את רווחיהם העצומים של הארבעה, לטפל בחובות מס משמעותיות ולהבטיח את עתידה הפיננסי של הלהקה בעשור הקרוב. חוזה זה נבדל מחוזה ההקלטות המחודש של הלהקה עם חברת EMI (שנחתם מוקדם יותר באותה שנה, ב-26 בינואר 1967), וכן היה שונה מהותית מהסכמי הניהול הראשוניים עם בריאן אפשטיין ומהסדרי הניהול המאוחרים והשנויים במחלוקת מול אלן קליין.

הדחף העיקרי ליצירת "הביטלס ושות'" היה מציאות כלכלית דוחקת. בתחילת 1967 הודיעו רואי החשבון של הלהקה לחבריה כי הצטברו לזכותם כ-2 מיליון ליש"ט ברווחים הדורשים השקעה אסטרטגית. ללא הגנה על הכנסה זו במסגרת מבנה עסקי מתאים, חלק ניכר ממנה היה ודאי הולך לטובת שיעורי מס ההכנסה הגבוהים ששררו באותה עת בבריטניה. חוב המס המתקרב שימש זרז קריטי, אשר אילץ את הלהקה ויועציה לתכנן מסגרת תאגידית חדשה להגנה על רווחיהם הצבורים והעתידיים.

בריאן אפשטיין, מנהל הלהקה מאז 1962, מילא תפקיד מרכזי ביוזמת הארגון הפיננסי מחדש. למרות ביקורות מאוחרות על חלק ממהלכיו העסקיים (בעיקר בנוגע לזכויות המרצ'נדייז, החל משנת 1963 - דבר שרבץ עליו כאשמה ברורה), אפשטיין פעל בנחישות בתחילת 1967 לגיבוש ענייניהם העסקיים של הביטלס. במקביל לפיתוח מבנה השותפות, הוא ניהל בהצלחה משא ומתן על חוזה הקלטות חדש ומשופר עם EMI לתשע שנים, שהבטיח ללהקה שיעורי תמלוגים גבוהים יותר ושליטה אמנותית רבה יותר. החתימה על החוזה באפריל 1967 עיגנה את הקשר העסקי בין חברי הלהקה והחליפה את מעמדם הקודם כ"שותפים מרצון" – הסדר ללא טווח זמן מוגדר שאפשר את סיומו לפי שיקול דעתו של כל שותף. יצירת "הביטלס ושות'" סימנה מהלך לקראת מבנה עסקי מוגדר לטווח ארוך.

השותפים בחוזה זה היו ארבעת חברי הביטלס: ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון וריצ'רד סטארקי (הלא הוא רינגו סטאר). למרות שאפשטיין היה גורם מרכזי בהקמת השותפות, הוא לא היה שותף בה בעצמו; תפקידו היה כמנהל ומנחה ולא כבעל הון בישות הספציפית הזו. כל אחד מהארבעה החזיק בנתח אישי של 5% בשותפות, בעוד ש-80% הנותרים הוחזקו על ידי תאגיד בבעלות משותפת של חברי הלהקה, שלימים ייקרא APPLE CORPS LTD.

מבנה הבעלות המורכב, אף שהיה יתרון אסטרטגי לצורכי מס, טמן בחובו בעיות שתרמו לסכסוכים עתידיים. בעוד שאפשטיין דמיין את עצמו מנווט את המערכת המורכבת הזו, מותו בטרם עת, בהמשך אותה שנה, יצר ואקום מנהיגותי קריטי. חילוקי דעות עמוקים בנוגע לניהול "אפל" – ובראשם הסכסוך בין אלן קליין לאביה של לינדה איסטמן-מקרטני, עורך הדין לי איסטמן, בשנים 1969–1970 – קרעו את הלהקה מבפנים.

מאפיין מכריע בחוזה השותפות של אפריל 1967 היה משך הזמן שנקבע לו: עשר שנים. חוזה זה ביטא מחויבות ארוכת טווח שחייבה את ארבעת הביטלס להישאר קשורים במסגרת עסקית זו עד אפריל 1977. לפיכך, כאשר התפרקה הלהקה מבחינה אמנותית ב-1970, החוזה שעליו חתמו הארבעה נותר בתוקף והוליד סכסוכים משפטיים רבים.

בהיעדר הנהגתו המאחדת של אפשטיין, חוותה חברת "אפל" תקופה של התרחבות כאוטית וניהול פיננסי כושל. לצד פרויקטים שאפתניים, החלה החברה להפסיד כספים במהירות, דבר שהעלה חששות כבדים בקרב חברי הלהקה. לנון, שחשש שהלהקה על סף פשיטת רגל, הכניס לתמונה בתחילת 1969 את אלן קליין, איש עסקים אמריקאי בעל מוניטין של מנהל משא ומתן קשוח. לנון, האריסון וסטאר החליטו למנותו למנהל העסקים שלהם וחתמו על חוזה ניהול עם חברתו, ABKCO.

עם זאת, פול מקרטני – בהשפעת חמו וגיסו, עורכי הדין לי וג'ון איסטמן – סירב לחתום על ההסכם והעדיף שבני משפחת איסטמן ייצגו את האינטרסים שלו. לנון ראה בכך ניסיון של פול להשתלט על ההנהלה עם אנשים מקורבים אליו. החלטת המינוי של קליין התקבלה ברוב של שלושה מול אחד, ובכך נשברה המסורת ארוכת השנים של הלהקה לקבל החלטות מרכזיות פה אחד. פיצול זה בהנהלה הכשיר את הקרקע לקריסת השותפות; מקרטני מצא עצמו כבול משפטית לשותפות שבה הגורם השולט בכספים הוא אדם שהתנגד לו מהותית, והוא החל להתחרט עמוקות על החוזה שעליו חתם ב-1967.

מינויו של אלן קליין יצר מצב בלתי נסבל עבור מקרטני. כיוון שהוא לא הצליח לשכנע את חבריו לשחרר אותו מההסכם או לפטר את קליין, הוא חש שאין לו ברירה אלא לפנות לערכאות משפטיות. ב-31 בדצמבר 1970 הגיש מקרטני תביעה לבית המשפט הגבוה לצדק בלונדון נגד שלושת חבריו ונגד חברת "אפל קורפס". מטרת התביעה הייתה כפולה: להשיג הצהרה משפטית על פירוק השותפות "הביטלס ושות'", ולהבטיח מינוי של כונס נכסים שינהל את נכסי השותפות במהלך ההליך. שלושת חברי הביטלס ראו בכך כבגידה מצדו.

טענתו המרכזית של מקרטני הייתה שהיחסים בין השותפים התערערו באופן בלתי הפיך. אף על פי שבית המשפט פסק לטובתו בראשית 1971 וסימן את קץ השותפות, הליך הפירוק הפורמלי והמשא ומתן על הסדר סופי נמשכו שנים. הפירוק המשפטי הסופי של "הביטלס ושות'" הושלם רשמית רק בתחילת 1975.

ולחשוב שהכול החל כניסיון תמים להימנע מתשלומי מס... פרטי מידע נוספים ונדירים גם בנושא הזה - תמצאו בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

גם זה קרה ב-19 באפריל:

- בשנת 1968 ניגנו ארבעת חברי להקת FREE בפעם הראשונה ביחד. זה היה בחזרה מוזיקלית בפאב שנקרא NAG'S HEAD שבמערב לונדון. איש הבלוז הבריטי הלבן אלקסיס קורנר, שנולד בדיוק בתאריך של היום (בשנת 1928), הוא זה שהציע לארבעת החברים להיקרא בשם זה.

- בשנת 1944 נולד ברני וורל, הקלידן הנהדר של להקות פ'אנקדליק ופרלאמנט.

- בשנת 1965 נערכה פרמיירה של סרט המוזיקה THE TAMI SHOW. בין האמנים שהופיעו שם היו ג'יימס בראון (שגנב את ההצגה ביג טיים), רולינג סטונס, GERRY AND THE PACEMAKERS, הביץ' בויז, סמוקי רובינסון ועוד.

- בשנת 1975 פיטר אלטון ג'ון את חבריו הוותיקים ללהקה, המתופף נייג'ל אולסון והבסיסט די מאריי, באמצעות שיחות טלפון. זה סימן את הסוף של ההרכב המקורי והקלאסי של להקתו.

- בשנת 1978 יצא לאור תקליטון חדש של פאטי סמית', שכלל שיר שכתבה בשיתוף עם ברוס ספרינגסטין ושמו BECAUSE THE NIGHT. למרות הרזומה העשיר של סמית' כזמרת רוק ותיקה, היה זה להיטה הגדול היחיד, ומשום כך רבים מזהים אותה בעיקר עם שיר זה. ספרינגסטין החל לכתוב את השיר בשנת 1976, אך לא הצליח לחבר לו פזמון ראוי. מכשול נוסף שעמד בפניו היה האיסור להקליט ולשחרר מוזיקה חדשה עקב תסבוכת משפטית שבה היה נתון באותה עת; מנהלו לשעבר, מייק אפל, הוביל לפסיקה שמנעה מברוס להיכנס לאולפני הקלטה במשך שלוש שנים. השיר נותר גנוז עד שהמפיק ג'ימי איובין שכנע את ספרינגסטין להעביר אותו לסמית'. ספרינגסטין הסביר זאת כך: "נתתי אותו כי זה היה שיר אהבה, ולא נהגתי לכתוב בסגנון כזה אז; לכן לא חשתי בנוח עמו".

סמית' שמחה על ה"מתנה" והשלימה את כתיבת המילים בלילה אחד בשנת 1977. באותו זמן היא המתינה לשיחת טלפון מבן זוגה, פרד סמית' (חבר להקת MC5), שהתגורר במישיגן בעוד היא שהתה בניו יורק. השיחות ביניהם היו קצרות במיוחד שכן שניהם היו דלוחי אמצעים ועלותן של שיחות החוץ הייתה גבוהה. בשל כך, הם הקציבו לעצמם שיחה אחת בשבוע בשעות הלילה, כשהתעריף היה נמוך יותר. באחד מאותם לילות, כשחיכתה לשיחה שלא הגיעה, האזינה סמית' לקסטת הדמו של ספרינגסטין וסיימה לכתוב את השיר. על אף שסיימה את הכתיבה, היא עדיין התלבטה אם להקליט את השיר, אך איובין וחברי להקתה שכנעו אותה לעשות זאת. ספרינגסטין נהג לבצע את השיר בהופעות (בשינויי נוסח קלים), אך שחרר גרסת אולפן משלו רק בשנת 2010, באלבומו THE PROMISE.

- בשנת 1928 נולד איש הבלוז הבריטי הלבן, אלקסיס קורנר. בלי קורנר - הרולינג סטונס, להקת CREAM, רוק סטיוארט, להקת FREE ורבים אחרים היו מובילים קריירות באופן שונה. עדיין, כשהוא מת בתחילת ינואר 1984 (בגלל סרטן בריאות), מעט בארה"ב ידעו בכלל מי הוא ומה חשיבותו לעולם המוסיקה.

- בשנת 1968 יצא באנגליה התקליטון הרביעי של פינק פלויד, עם שיר שכתב קלידן הלהקה, ריק רייט, ושמו IT WOULD BE SO NICE. צד ב' בא עם שיר שכתב רוג'ר ווטרס בשם JULIA DREAM. השיר הראשי נשמע כשיר פופ קצת בסגנון של הביץ' בויז. חברי הלהקה הביעו בהמשך את דעתם הנחרצת לרעה על השיר הזה. זה היה הסינגל הראשון של הלהקה בהשתתפות דיוויד גילמור בגיטרה וזאת לאחר עזיבתו (או העפתו) של החבר המייסד, סיד בארט, מוקדם יותר באותו החודש. התקליטון נכשל במכירות. באותו יום פינק פלויד הופיעה במועדון הפייפר ברומא, איטליה.

- בשנת 1972 שהתה להקת ג’נסיס בנאפולי. לקראת הופעה בתיאטרון מדיטרניאו, אירע דבר שהוביל לכתיבתה של קלאסיקה. זה קרה במלון הפאלאספורט – בניין מזכוכית ובטון בעל צורה מלבנית, שהשרה אווירה מרגיעה. שם, בכל עוצמתו וגדולתו, נולד "שומר השמיים". כן, אני מדבר על השיר WATCHER OF THE SKIES. הקלידן טוני בנקס: "כתבתי את המילים לשיר יחד עם (הבסיסט) מייק ראת’רפורד בנאפולי. ישבנו במרומי הבניין ביום שמש חם; השקפנו על פני שטח עצום של מבנים ושדות וחיפשנו דמויות אדם, אך לא הייתה שם נפש חיה. זה היה נראה כאילו האוכלוסייה נטשה את כדור הארץ, וזהו נושא השיר – חייזר המגיע לכוכב ומוצא אותו נטוש לחלוטין. לאחר מכן שילבנו בטקסט מעט מדע בדיוני. אני אוהב את הספר CHILDHOOD’S END מאת ארתור סי. קלארק, ויצירות נוספות מהסוג הזה".

- בשנת 1942 נולד הקלידן המקורי של להקת האנימלס, אלן פרייס. הוא פרש מהלהקה ההיא באמצע הסיקסטיז בגלל שפחד לטוס להופעות.

- בשנת 1972 שהה דייויד בואי בטוקיו שביפן ונהנה ממנעמי העיר. הוא לא שיער כי למחרת תתחולל מהומה בהופעתו; המופע הסתיים בהיסטריה המונית של הקהל. לאחר שני הדרנים הוסיף הקהל לדרוש עוד, וכעבור רבע שעה, כשהתשואות לא פסקו, חזרו בואי וחברי להקתו לבמה וביצעו את "ROUND AND ROUND". בינתיים, עמלו השוטרים בהדיפת הקהל שנדחק לעבר הבמה בהתלהבות יתרה. לאחר ההופעה התברר כי נגרם נזק ממשי לאולם; הקפיצות העזות של הקהל גרמו לשבירת מרצפות ואף לנזק בתקרת חדר ההלבשה, שהיה ממוקם קומה אחת מתחת לבמה. בעל האולם רתח מזעם ופנה למשטרה, וזו דרשה ממנהלי חברת התקליטים של בואי להסגיר את האחראים לנזק. באותה העת נהנה בואי – שלא היה כמובן אחראי למהומה – בארוחה במסעדה יפנית מסורתית בסגנון קייסקי-ריורי. לאחר מכן עזב את טוקיו באונייה (שכן שנא לטוס), ובדרכו לרוסיה הנעים את זמנם של הנוסעים במופע קברט מאולתר שבו שר גם משיריו.

- בשנת 1974 הופיע ברוס ספרינגסטין עם להקתו ב- STATE THEATRE שבניו ג'רזי. מפיק ההופעה היה בטוח שאין צורך בפרסום מעבר להעברת המידע מפה לאוזן. ההימור שלו לא השתלם מפני שלאולם ובו 550 כיסאות הגיעו רק 250 איש.

- בשנת 2002 נתגלתה גופתו של ליין סטיילי, סולן להקת אליס אין צ'יינס, בדירתו שבסיאטל. כוח משטרה פרץ את הדלת לאחר דיווחים כי סטיילי נעדר. גופתו של הזמר נמצאה בריקבון מתקדם לאחר שמת ממנת יתר, ב-5 באפריל, כשהוא בן 34 בלבד.

- בשנת 1969 הופיעה להקת SMILE (גלגול מוקדם של להקת קווין) במועדון REVOLUTION בלונדון. חברי הלהקה היו בריאן מאי בגיטרה, רוג'ר טיילור בתופים וטים סטאפל בבס ושירה.

- בשנת 1947 נולד מארק וולמן, שהיה אחד הזמרים בלהקת THE TURTLES (עם הלהיט HAPPY TOGETHER) וגם הופיע והקליט עם פרנק זאפה ולהקת טי רקס (רק בהקלטות) בתחילת הסבנטיז. הוא מת בספטמבר 2025.

- בשנת 1963 יצא תקליטון חדש של ג'וני קאש ובו השיר RING OF FIRE. השיר נכתב על ידי ג'ון קרטר ומרל קילגור. קילגור, שכתב להיטי קאנטרי נוספים ושיחק במספר סרטים, הפך ברבות הימים למנהלם של אמנים דוגמת האנק וויליאמס. הוא אף שימש כשושבין כאשר קרטר נישאה לקאש. קרטר כתבה את מילות השיר על מערכת היחסים שלה עם ג'וני קאש; היא חשה ששהות במחיצתו דומה לשהייה בתוך "טבעת אש". קאש היה מעורב באותה תקופה בשימוש בסמים וניהל אורח חיים הפכפך מאוד. בעת כתיבת השיר היו שניהם נשואים לאחרים, אך הפכו לחברים קרובים. בשנת 1967 חזרו קאש וקרטר להיות רווקים, ובשנת 1968 הם נישאו. קאש נהג לטעון כי קרטר הצילה את חייו כשעזרה לו להיגמל מסמים. אולם, למטבע (או לטבעת) יש צד נוסף: באוטוביוגרפיה שלה (I WALKED THE LINE), ויויאן – אשתו הראשונה של קאש – מכחישה שלג'ון קרטר היה חלק כלשהו בכתיבת השיר. כפי שכתבה: "היא לא כתבה את השיר הזה יותר ממני. האמת היא שג'וני כתב אותו בעצמו בעת שהיה שיכור, והוא עוסק באיבר גוף נשי מוצנע".

- בשנת 1980 קיבלה להקת הרוק איי.סי.די.סי לשורותיה זמר חדש - בריאן ג'ונסון בן ה-32. ג'ונסון החליף את הזמר הקודם, בון סקוט, שמת בפברואר של אותה שנה לאחר ששתה יותר מדי.

הוא היה מתופף עם נשמה אמיתית! ב-19 באפריל בשנת 2012 מת מתופף להקת THE BAND, ליבון הלם, בגיל 71.

ליבון הלם - שתי מילים שאומרות כל כך הרבה. כן, זה הרבה מעבר למילים - זו תחושה, זו הרגשה, זו הבנה. ליבון הלם - האיש שידע כיצד לעשות נכון את המוסיקה. כיצד לרפד אותה עם אלמנטים אישיים שהם הכישרון שלו שניתן לו כמתנה מאלוהים. והוא בהחלט הצליח לתת לנו את הכישרון הזה שלו, עד כדי כך שהווייתו היא חלק בלתי נפרד מהפסקול החושב ביותר של ארה"ב וקנדה. ואיזה פאקינג גרוב היה לו!

ימים ספורים לפני מותו, פורסם בניו יורק טיימס כי הוא הגיע לשלביו האחרונים של מאבקו במחלת הסרטן: "לבון הלם, המתופף של ה-'באנד', הגיע לשלביו האחרונים של מאבקו במחלת הסרטן, כך לפי הודעה שפורסמה באתר האינטרנט של המוזיקאי. מר הלם, בן 71, אובחן כחולה בסרטן הגרון בשנת 1998 וכמעט איבד את קולו, אף על פי שהמשיך לשיר באלבומים ובקונצרטים. בהודעה, עליה חתמו בתו ואשתו, התבקשו המעריצים לשלוח 'תפילות ואהבה עבורו בעודו עושה את דרכו בחלק זה של מסעו'".

מארק לבון הלם נולד ב-26 במאי 1940 בארקנסו, בנו של חקלאי כותנה. הוא גדל על ברכי מוזיקת הבלוגראס, הדלתא-בלוז והקאנטרי, וספג את ניצני הרוקנרול; ממפיס שכנה ממש מעבר לנהר.

אביו העניק לו גיטרה כשהיה בן 9, ועד מהרה החל לבון להופיע כחלק מצמד עם אחותו לינדה וכן בלהקת רוקנרול בתיכון, ה-JUNGLE BUSH BEATERS. בנוסף, ניגן בתופים בלהקת MARVEL HIGH SCHOOLl. הלם היה תלמיד בכיתה י"א כאשר זמר הרוקבילי יליד ארקנסו, רוני הוקינס, שכר אותו כמתופף. הוא נסע עם הוקינס לקנדה, שם ההופעות היו רווחיות יותר. הוקינס השתקע שם והקים להקה בשם "רוני הוקינס וה-HAWKS", שניגנה שישה לילות בשבוע באונטריו והוציאה מספר סינגלים מצליחים.

עד שנת 1961 גיבש הוקינס את ההרכב שלימים יהפוך ל"באנד": לבון הלם על התופים, רובי רוברטסון בגיטרה, ריצ'רד מנואל בפסנתר, ריק דנקו בבס וגארת' הדסון באורגן. "הוא ידע לזהות אילו מוזיקאים ניחנו באש הנכונה", אמר הלם על הוקינס. בשנת 1963, לאחר שמאסו במשמעת הנוקשה של מר הוקינס, פתחו חמשת חברי ה-HAWKS בקריירה עצמאית תחת השם "לבון וההוקס". זמר הבלוז ג'ון האמונד ג'וניור שמע אותם בטורונטו וצירף את רוברטסון, הדסון והלם לאולפן בשנת 1964 כדי ללוות אותו באלבום SO MANY ROADS.

בוב דילן הופיע עם להקה חשמלית בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1965, ולאחר שנגניו הקודמים כבר היו מחויבים לפרויקטים אחרים, הוא שכר את רוברטסון והלם לסיבוב הופעות קיצי. הלם נזכר כי בחזרות הראשונות שלהם תגובתו למר דילן הייתה: "לא האמנתי כמה מלל הבחור הזה מכניס למוזיקה שלו, או איך הוא מצליח לזכור את הכל". לפני הופעתם הראשונה באצטדיון הטניס פורסט הילס בקווינס, אמר דילן לנגניו: "פשוט תמשיכו לנגן, לא משנה כמה מוזר זה יהיה". הקהל התפצל מיד לשניים – אלו שביקשו לשמוע רק את מוזיקת הפולק המוקדמת של דילן, מול אלו שאימצו בחום את הצליל החדש. המופע העוקב בהוליווד בול כבר התקבל בצורה טובה יותר. חבר להקה אחר, הקלידן אל קופר, בחר לעזוב. בנקודה זו אמר הלם לאלברט גרוסמן, מנהלו של דילן: "קח את כולנו, או אל תיקח אף אחד". כך הפכו ה-HAWKS ללהקתו הקבועה של דילן. הם הקליטו והופיעו עמו במהלך חודשי הסתיו, אך עדיין ספגו קריאות בוז מהקהל. הלם עזב את הלהקה בסוף שנת 1965.

תאונת האופנוע שעבר דילן בשנת 1966 קטעה את סיבוב ההופעות שלו עם ה-HAWKS. בזמן שהתאושש בוודסטוק, שכרו חברי הלהקה בית גדול וורוד בעיירה השכנה, ווסט סאוגרטיס, תמורת 125 דולר לחודש. במשך רוב שנת 1967 עבדו חברי ה-HAWKS חמישה ימים בשבוע על מוזיקה: הם כתבו שירים עם דילן ובלעדיו, ניגנו אותם בביתו ובבית שכינו "ביג פינק", והקליטו אותם במרתף על רשמקול בעל שני ערוצים. שירים שנשלחו מהמקום למוציא לאור של דילן זכו לטיפול מהיר.

בחורף 1967 זימנה הלהקה את הלם להצטרף אליה מחדש. הלם החליף את מנואל (שניגן עד אז בתופים) וניגן תחילה במנדולינה, אם כי זמן קצר לאחר מכן חזר לעמדת המתופף. גרוסמן השיג ללהקה חוזה הקלטות עצמאי עם חברת "קפיטול" בפברואר 1968. אלבום הבכורה, MUSIC FROM BIG PINK, יצא ב-1 ביולי 1968 ללא גימיקים אולפניים והדהים את סצנת המוזיקה. וליבון? מספיק לשמוע את מעבר האצבע שלו על הרשת של תוף הסנר בשיר I SHALL BE RELEASED כדי להבין שמדובר פה במתופף שחושב היטב מחוץ לקופסה. השפעתו הייתה עצומה על אמנים כמו אריק קלפטון והגרייטפול דד. ועם צאת אלבומם השני, כבר היה ברור שלא מדובר בתופעה שתביא עוד הרבה מהטוב הזה.

אבל בספטמבר 1976 החליט רוברטסון להכריז על סיום קריירת ההופעות של הבאנד במופע ראווה חגיגי: "הוואלס האחרון" – קונצרט עתיר כוכבים באולם ווינטרלנד בחג ההודיה של 1976. רוברטסון ממש כפה את העניין על השאר. והמופע הונצח באלבום וצולם על ידי מרטין סקורסזה לסרט קולנוע מצליח. הלם תיעב את הסרט, שכן האמין שהוא מאדיר את רוברטסון וממעיט בערכם של שאר חברי הלהקה. למרות ניסיונות המשחק המוצלחים שלו (בסרט "בתו של כורה הפחם"), הלם שאף יותר מכל להמשיך ולהיות מוזיקאי פעיל. בתחילת שנות ה-80 הוא יצא לסיבובי הופעות עם חבריו לבאנד, ללא רוברטסון. הם היו בדרכים בשנת 1986 כאשר מנואל שם קץ לחייו בגיל 42. הלם, דנקו והדסון המשיכו לעבוד יחד כלהקה, בשיתוף מוזיקאים וכותבי שירים נוספים, והוציאו שלושה אלבומים במהלך שנות ה-90.

ריק דנקו הלך לעולמו בשנת 1999 בגיל 55. במקביל, הפך האולפן של הלם למוקד עלייה לרגל עבור מוזיקאים מוודסטוק ומחוצה לה, כשהלם והדסון משתתפים לעיתים קרובות בהקלטות. הלם, שהיה מעשן כבד, חלה בסרטן הגרון בסוף שנות ה-90. במשך חודשים ארוכים הוא לא יכול היה לדבר מעבר ללחישה. הוא עבר ניתוח להסרת גידול ממיתרי הקול ו-28 טיפולי הקרנות, בעוד חשבונות רפואיים תופחים מאיימים על המשך בעלותו על ביתו.

כדי לגייס כספים, החל לארח את ה-MIDNIGHT RAMBLERS באסם שלו בשנת 2004. הופעות אלו הפכו לשם דבר; הן נתפסו יותר כמסיבות ביתיות מאשר כקונצרטים רשמיים וכללו הופעות אורח של כוכבים ללא הודעה מוקדמת. קולו של הלם התחזק, והוא אף הופיע בשנת 2009 במלאת 40 שנה לפסטיבל וודסטוק, למרות שלא היה מסוגל לשיר באותו ערב. כמעט עד יומו האחרון בילה הלם את חייו על הבמה. "אם זה לא בא מהלב", כתב פעם, "המוזיקה פשוט לא עובדת". בראיון משנת 1984 למגזין MODERN DRUMMER, תיאר הלם את המרכיבים הנכונים לעבודתו במוזיקה ובקולנוע כ"חיים ונשימה, לב ונשמה". לא צריך יותר מזה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459