רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 בדצמבר (19.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי - טום פטי:

"בשנת 1974, כשהגענו ללוס אנג'לס מפלורידה, שמענו על שני מקומות שאפשר להופיע בהם - סטארווד והוויסקי. אבל היינו צריכים שיהיה לנו תקליט כדי לנגן במקומות האלו, ולא היה לנו תקליט. אז יצאנו לעמק בניסיון למצוא כמה ברים קטנים לנגן בהם, אבל כל מה שהם רצו לשמוע היו את להיטי התקופה, שהייתה מוזיקה די איומה באמצע שנות השבעים. זה היה מאוד מתסכל... אחרי שהאלבום הראשון שלנו יצא, יצאנו לאנגליה, והצלחנו שם אבל כשחזרנו לאמריקה, זה היה כמו לבוא מהצלחה בחזרה לכלום. אין הופעות ואף אחד לא יודע עלינו. אבל כן יצא לנו להופיע בוויסקי. חיממנו שם את להקת בלונדי. זה היה במשך שבועיים, שתי הופעות בלילה, אנחנו ובלונדי. בסוף השבוע הראשון, היו טונות של אנשים שעמדו בתור למועדון. ואז אותו דבר התחיל לקרות לנו בסטארווד. אז התחילו להשמיע אותנו ברדיו. אני זוכר את הבחור הזה, ג'ון סקוט, שניגש אליי בעיר ואמר, 'אתה לא מכיר אותי, אבל אתה הולך להכיר אותי בגלל שאני הולך להשמיע את התקליט שלך ברדיו'. והוא עשה זאת... בשנת 1977 חזרנו לאנגליה, ופתאום ראיתי שמשהו אחר קורה שם וקוראים לו פאנק. כשחזרתי ללוס אנג'לס, דני קורדל הגיע לביתי, וסיפרתי לו כמה דברים מרגשים באנגליה, והוא אמר, 'אתה לא תאמין למה שקורה כאן'. נסענו למועדון טרובדור וראינו הופעה של להקה בשם THE KNACK. פתאום כל מקום קטן היה מועדון. חשבתי, 'נהדר. דברים הם סוף סוף כמו שהם אמורים להיות'..."

ב-19 בדצמבר בשנת 1974 התפרסמה בגיליון מס' 176 של הרולינג סטון, כתבה זו על אי.אל.או:

"ג'ף לין צועד לכיוון דלת הזכוכית המסתובבת, שבכניסה לבית המלון בו הוא שוהה עם להקת, 'מיאקו הוטל', שבסאן פרנסיסקו. הרעש של אותה דלת מזכיר לו נשכחות: 'הרעש הזה נשמע כמו הלהקה הזו בתחילת דרכה. ממש צליל רע. ממש כמו רעש של חורבן אחד גדול'.

לין ירש את השליטה על הקקפוניה ההיא, אחרי שהשותף שלו להקמת הלהקה, רוי ווד - ההוא שצובע עכשיו את פניו בלהקת WIZZARD - פרש ממנה. האחרון הסביר: 'בימי להקת THE MOVE הייתי מעריץ ענק של הביטלס. במיוחד דברים כמו 'שדות תות לנצח' ו'אני ארי הים'. השירים עם כלי המיתר של ג'ורג' מרטין. חשבתי לעצמי שזה יהיה נהדר להציג את הגישה הזו על במה עם להקה משלי'. כך חברו ווד, לין והמתופף, בב בוואן (שלושתם מלהקת THE MOVE), בחרו לעצמם נגנים לפרויקט החדש, ערכו חזרות במשך חודשים והקליטו את האלבום הראשון כשווד מכפיל, מספר פעמים, את הצ'לו שלו כדי שיישמע כמו תזמורת.

'הופענו כעשרים הופעות עם ההרכב הזה', אמר בוואן המתופף, 'וזה פשוט לא נשמע טוב. למעשה, זה נשמע נורא. היו יותר מדי אנשים על הבמה ורוי דאג כל הזמן להחליף כלי נגינה. הדבר יצר כחמש דקות הפסקה בין שיר לשיר, כי רוי היה צריך להתאים את עצמו לכל כלי וכלי מחדש. הוא נהג לשים על עיניו אז משקפי שמש שחורים שאי אפשר היה לראות דרכם כלום. כל לילה הוא מעד בגללם על הבמה. זה בטח היה מאד משעמם לקהל לראות את זה קורה כמה פעמים בהופעה'. ווד החליט לפרוש והשאיר ללין את המשימה לעשות סדר בבלגאן.

לין: 'זה היה מגוחך עם הצ'לנים והכנר על הבמה. לא שמעו אותם. סבלנו מזה כך במשך כשלושה חודשים, עד שמישהו סיפר לי כי יש פיק-אפים, של חברה בשם 'בארקוס ברי׳, שאפשר להצמיד לכלים האלה ולהגבירם כראוי. ניסינו את זה על אחד משני כלי הצ'לו שלנו וזה נשמע נהדר. החלטנו לקנות את הרכיב הזה לכל כלי הקשת שלנו. מצליל של נפיחה מזעזעת הפכו אלה להישמע במלוא יופיים. תוך שבוע השתנה הצליל של הלהקה שלנו למה שיש לנו, פחות או יותר, כרגע'. הצליל הזה הזניק את הלהקה למעלה, עם גירסת כיסוי מרהיבה לשירו של צ'אק ברי - ROLL OVER BEETHOVEN. עם ההצלחה הוחלט לצאת לסיבוב הופעות גדול בארה"ב - וזה מה שהם בדיוק עושים עכשיו, כבר פעם רביעית ברציפות. נכון להיום, התקליט הרביעי שלהם, 'אלדורדו', מכר יותר מרבע מיליון עותקים בארה"ב.

ג'ף לין כותב את כל שירי הלהקה, מעבד אותם, מפיק אותם ויוצק את האג'נדה שהלהקה מציגה לעולם. 'זו להקה אמיתית ומגובשת על הבמה', מציין לין, 'באולפן ההקלטה אני הוא זה שלוקח את השליטה, כי אני מחויב לכתוב את כל השירים - לפי חוזה המו"לות שלי, שאינני מצליח לצאת ממנו. על הבמה זה סיפור אחר - אנחנו מבצעים שירים שלי וגם של אחרים'.

ארבעת אנשי הרוק בלהקה - ג'ף לין, המתופף בב בוואן, הקלידן ריצ'ארד טאנדי והבסיסט קלי גרוקאט - שומרים על פרופיל נמוך בבמה ונותנים לשלושת אנשי הצד הקלאסי בלהקה לעשות את המפגן האמיתי. אלה הם - הצ'לנים יו מקדואל ומייק אדוארדס והכנר מיק קמינסקי. טאנדי היה הראשון מהם שצורף ללהקה.

'ריצ'ארד הוא אחד האנשים החשובים ביותר בלהקה', משבח לין, 'כי יש לו המון מה לעשות. הוא עושה המון משימות מוסיקליות על הבמה.יש לו פסנתר, מלוטרון וסינטיסייזר מוג להפעיל בעת ובעונה אחת. יש לרגליו מיליוני פדאלים ללחוץ עליהם. באולפן ההקלטות הוא יד ימיני. הוא מנגן בכל הכלים שאני לא יכול לנגן. כך שהוא נוכח באולפן עימי יותר מכל חבר להקה אחר'. הצ'לן מייק אדוארדס נראה יותר כמו גמד מוולט דיסני. הוא נחטף ללהקה מהאקדמיה המלכותית למוסיקה.

הצ'לן השני, יו מקדואל, מכונה על ידי בוואן: 'צ'לן הרוק אנד רול הראשון. הוא נראה נהדר על הבמה כשהוא משתולל עם הצ'לו שלו. כמו אליל פופ עם צ'לו. אין דבר כזה'. אי.אל.או העיפה ממנה את הכנר הקודם של הלהקה - ווילף גיבסון. כי (לפי דבריו של לין...) הוא חשב שכל הלהקה מזייפת ורק הוא בטון הנכון.

על הכנר החדש, מיק קמינסקי, מספר לין: 'הוא לא מזייף לעולם. תמיד נמצא בצלילים הנכונים. והכינור הוא הכלי הכי נורא כשהוא מנוגן לא נכון'. הבסיסט קלי גרוקאט הוא החדש שבחבורה. זה הסיבוב הראשון שלו בארה"ב. מה גם שזו גיחתו הראשונה מחוץ לאנגליה בחייו. על הבמה הוא שר פה ושם ומאפשר ללין לנוח קצת. ומה על הגיטריסט והמתופף בלהקה? על כך צוחק בוואן, 'אהה... אנחנו חסרי תועלת. אתה יודע... במקרה היינו בשכונה וקפצנו לבקר...'.

ב-19 בדצמבר בשנת 1974, פורסם ברולינג סטון מאמר על ג'ורג' האריסון. אז אספתי משם גם את הדברים האלו:

"הולי קרישנה! איזה סוג של ערב פתיחה זה לג'ורג' הריסון? ראבי שנקר מבקש שקט וללא עישון בזמן המוזיקה שלו. השתיקה חשובה מאוד, הוא אומר, כי המוזיקה היא נצחית, ומתוך השקט יוצאת המוזיקה. משהו כזה. אבל במקום זאת, מתוך הקהל יוצאת קריאת המוות הנוקבת הזו, ואחריה גשם של קולות מלחמה. אחרי כמה קטעים, אנשים מתחילים לצעוק, "תתחילו להתפרע!" ו"רוק'נ'רול!" במרפסת העיתונות בקולוסיאום בוונקובר, כתב אחד מנחש שהאות בסנסקריט לאום, המוארת בשני קצות הבמה, היא למעשה סימן הדולר ההודי. אחר מתעקש שזה אומר "אין עישון". האריסון, בינתיים, צרוד מההתחלה ומתאמץ בכל שיר. בילי פרסטון בסופו של דבר משפר את ההופעה עם שני שירים במחצית השנייה, אבל הלילה מתרוצץ עד לסיומו עם יותר מוזיקה הודית, יותר זעקות לרוק'נ'רול ובסופו של דבר, האריסון עושה הדרן סתמי. הוא מבצע את MY SWEET LORD ומתוך הדממה מגיעה הדממה - קהל דומם וישוב כשרק החלק הקדמי מוחא כפיים.

"שנאתי את זה," אמרה פט לוס למחרת בבוקר. פט לוס לא הייתה לקוחה משלם. היא יחצנית בחברת התקליטים איי אנד אם. "ג'ורג' צריך לנוח. הוא מתאמן כל יום ומקליט כל ערב כדי להוציא את הסינגל שלו. אבל, אחד, המופע ארוך מדי; שניים, ראבי חייב לעשות סט אחד בלבד. ושלושה, ג'ורג' צריך לשתוק".

בסן פרנסיסקו, המפיק ביל גרהם הביט מבעד לחלון המשרד בגשם הבלתי פוסק והניד בראשו באיטיות רבה. על הקיר מאחוריו נתלו מזכרות משני סיבובי ההופעות הגדולים האחרים שלו ב-1974 עם בוב דילן וקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הוא מישש את הטוש המשתלשל מהמחרוזת שלו ודאג לכל דבר שיאמר. הוא היה ער עד ארבע באותו בוקר, למעשה, מתייסר על מה לספר לעיתונות. ברור שהוא היה מוטרד מהסיבוב של ג'ורג'; על שולחנו היה צרור פתקים שמסקר את ההופעות בוונקובר, סיאטל, ואמש, בסן פרנסיסקו. אבל הוא צריך לדבר עם ג'ורג', לא לעיתונות, הוא אמר, ועד כה הוא דיבר רק עם טום סקוט, הסקסופוניסט והקול המוזיקלי של האריסון, ודניס אובריאן, מנהל העסקים של האריסון. בדרך כלל, הסביר גרהם, הוא מדבר בחופשיות עם האריסון, "למעט דברים אמנותיים". הוא לא היה בטוח שהוא צריך לצאת מהקו, כמפיק טכני של סיבוב ההופעות, ולבקר את המבנה האמנותי והמוזיקלי של המופע.

אז מחשבות ספציפיות היו מחוץ לתיעוד. אבל אם הוא מתכוון לדבר בכלל, זה חייב להיות ישר. "זה כמו קבוצת כדורגל שהפסידה 43 משחקים ברציפות. כולנו יודעים שההצגות לא עובדות, ואנחנו מחפשים רכז חדש. אולי יש פה הרגשה של מתיקות מרירה על כך שהם לא התקרבו קצת יותר לציפיותיהם. אני לא יודע. הם לא זכו לחזור מספיק למכונת הזמן".

הביטלס הפסיקו להופיע בשנת 1966 ועברו עוד חמש שנים עד שהאריסון חזר לבמה, בהוראת שנקר ולטובת תושבי בנגלדש, מזרח פקיסטן. הוא היה המארח, לבוש כולו בלבן, אסף סביבו חברים כמו בילי פרסטון, רינגו סטאר, אריק קלפטון, ליאון ראסל ובוב דילן. ושם, במדיסון סקוור גארדן, טעם האריסון את הרצון להופיע שוב. "הוא בהחלט קיבל השראה אחרי בנגלדש", אמר בילי פרסטון. "הוא רצה לעשות את זה שוב, מיד. אבל זה לקח קצת זמן. בנגלדש היה מופע יוצא דופן כי כולם היו שם. הוא היה צריך לחשוב הרבה על הנושא הזה, כי הוא היה צריך לצאת לשם ולהיות האחד". היו עיכובים נוספים עבור האריסון: המהומה על הרווחים מהמופע והאלבום לבנגלדש; הקטע של תביעות הדדיות בביטל ואלן קליין. ראבי שנקר, כך התברר, היה סיבה מרכזית לחזרתו של האריסון לבמה".

ב-19 בדצמבר בשנת 2025 מת מיק אברהמס.

הוא היה הגיטריסט המייסד של ג'ת'רו טול ובשנת 1968 הקליט עמה את תקליט הבכורה, THIS WAS. אבל הרצון שלו לדבוק בבלוז ולא לעבוד שבעה ימים בשבוע התנגש עם החזון של חלילן וזמר הלהקה, איאן אנדרסון. אברהמס פרש (או הועף, תלוי לאיזו גרסה מאמינים) והקים את להקת BLODWYN PIG מיד לאחר מכן.

ההרכב הזה היה ייחודי בנוף של סוף שנות השישים כיוון שהוא שילב בלוז כבד ורוק'נ'רול יחד עם כלי נשיפה דומיננטיים, סגנון שזכה לכינוי ג'אז בלוז רוק פרוגרסיבי.

התקליט הראשון של ההרכב, AHEAD RINGS OUT, הוקלט, באולפני MORGAN בלונדון. על ההפקה ניצח אנדי ג'ונס, דמות מוכרת מאוד בתעשייה ואחיו הקטן של גלין ג'ונס (ההוא שעבד עם המון אמנים, ביניהם לד זפלין והרולינג סטונס). מיק נזכר שאנדי היה בחור חביב מאוד עם אוזן מצוינת להפקה, ובעיקר הוא התלהב מהעובדה שהייתה להם גישה למכונת הקלטה של 8 ערוצים. במונחים של היום זה נשמע מצחיק, אבל אז זו הייתה פסגת הטכנולוגיה שאפשרה להם להכפיל ערוצים ולעבות את הסאונד בצורה מרשימה, מה שיצר צליל פאנצ'י ועבה במיוחד, עד כדי כך שהם היו צריכים להיזהר לא להגזים עם העומס.

השיר הראשון שהם הקליטו היה IT'S ONLY LOVE. השיר הזה נפתח בסקציית כלי נשיפה כבדה שדחפה את כל העסק קדימה בקצב אחיד. ג'ק לנקסטר, הנשפן המוכשר של הלהקה, ניגן סולו מעניין בו זמנית על סקסופון סופרן וטנור (כן, בבת אחת) ועיבד את כל תפקידי כלי הנשיפה על ידי הכפלת התפקידים על הערוץ הראשוני, מה שיצר אפקט של תזמורת כלי נשיפה קטנה. הסיבה לטכניקה הזו הייתה פשוטה למדי: לא היה להם תקציב לשכור נגנים נוספים.

פרט טריוויה מעניין הוא שהשיר הזה הופיע לאחרונה בפסקול הסרט המצליח ALMOST FAMOUS של הבמאי קמרון קרואו, שם שימש כמוזיקת רקע ששיקפה את האווירה והזמן של הסרט.

שיר נוסף שבולט בתקליט הוא DEAR JILL, שיר בלוז נעים ורגוע שמנוגן על גיטרת סלייד וכולל סולו סקסופון סופרן חמים של לנקסטר. אברהמס הגדיר אותו כמוזיקה לאוהבים צעירים שרוצים להתווכח לצליליה. לעומתו, השיר WALK ON THE WATER נכתב כשאברהמס היה במצב רוח ציני מאוד.

אבל החיים בלהקה לא היו רק מוזיקה רצינית. מיק נזכר בגעגועים בימים שבהם הלהקה הופיעה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית TOP OF THE POPS עם הסינגל שלהם SAME OLD STORY. ההופעה הזו הייתה משמעותית משתי סיבות עיקריות. הראשונה, והחשובה ביותר עבור מיק, הייתה ההזדמנות לפגוש את הרקדניות המפורסמות של הלהקה, PAN'S PEOPLE, אותן רקדניות מפתות של סוף שנות השישים ותחילת השבעים שמיק תמיד חלם לעשות איתן משהו (מוזיקלי, כמובן). הסיבה השנייה הייתה הגאווה של ההורים שלו. אמא ואבא של מיק (כן, היו לו הורים, בניגוד לשמועות) וכל המשפחה המורחבת זכו לראות אותו בפריים טיים, נראה כמו עץ חג מולד מזמר בלי האורות המנצנצים.

עד לאותו רגע, ההוכחה היחידה להצלחה שלהם הייתה כשאמא של המתופף, רון ברג, נהגה לצלם תמונות של הרדיו המשפחתי כשהשירים שלהם התנגנו, ולהראות אותן לכל מי שהיה מוכן להסתכל תוך כדי שהיא מכריזה בגאווה שזה הבן שלה רוני מנגן בתוכנית של ג'ון פיל עם הלהקה שלו, אותה כינתה בטעות חיננית THE BOLDWIND PEAS.

ואם כבר מדברים על הומור בריטי, אי אפשר שלא להזכיר את השיר SING ME A SONG THAT I KNOW. זה היה שיר מוזר שהלהקה מעולם לא ביצעה בהופעה חיה, אבל הם עשו לו ליפ סינק (פנטומימה) בתוכנית פיילוט קומית בערוץ ITV בהנחיית ביל אודי. מיק זכר שביל אודי העיר בהומור האופייני לו איזה שם טיפשי זה BLODWYN PIG, ולמרות שמיק לא פגש אותו אישית, הוא הצהיר שהוא הסכים איתו אז ומסכים איתו גם מאז. לרוע המזל, הפיילוט הזה מעולם לא שודר ונעלם במעמקי הארכיון של ITV יחד עם עוד תוכניות שנזרקו לפח.

רגע, אז למה ללהקה הזו באמת קראו BLODWYN PIG? את השם הגה חבר של הלהקה, גרהאם וולר. הוא היה איש קצת מוזר ובסוף חזרה מוסיקלית של החבר'ה הוא קם וירה - "מעכשיו תקראו לעצמכם BLODWYN PIG". החברים פרצו בצחוק ושמרו את הרעיון. והפירוש שך BLODWYN? יש האומרים שזה שם לבחורה בוולשית שמשמעותו, פרח לבן.

והשיר SEE MY WAY הוא סיפור בפני עצמו. חבר מכובד מאוד במגזין מוזיקה בריטי כתב בזמנו שחלקים מהשיר הזה נשמעים כמו הבולרו של ראוול. מעניין לציין שהשיר הזה לא נכלל בגרסה הבריטית המקורית של התקליט, אלא רק בגרסה האמריקאית, כיוון שהמנהלים החליטו בחוכמתם הרבה להשאיר אותו לתקליט השני GETTING TO THIS.

אבל הסיפורים הכי מצחיקים, אלו שבאמת הופכים את הלהקה הזו לחבורה של רוקרים פרועים, קשורים לתקריות שקרו מחוץ לאולפן ההקלטות. מיק מרגיש צורך עז לתעד תקרית אחת מצחיקה במיוחד שאמנם לא קשורה ישירות לסשנים של ההקלטה אבל היא סיפור שפשוט חייבים לשמוע. זה קרה במשרדי חברת התקליטים CHRYSALIS בזמן שהם סיימו לעבוד על צד ב' של הסינגל הראשון שלהם. מיק נקרא למשרדו של דאג דארסי בדרך לאולפן, אבל בדרך לשם הוא נתפס על ידי ג'ון בונהאם (המתופף של לד זפלין) וסטן ווב (מלהקת צ'יקן שאק), שלקחו אותו לפאב הקרוב ודאגו לשכר אותו כהוגן.

כשהם חזרו למשרדים, הם היו במצב רוח עליז ושובב במיוחד, בלשון המעטה. דאג דארסי המסכן מעולם לא חזר לעצמו מאז ששלושה מוזיקאים שיכורים פרצו למשרדו חמושים בגלילים של נייר דבק והחלו לעטוף אותו מכף רגל ועד ראש כמו מומיה. המחאות והצרחות שלו לא עזרו. המנהל האומלל נגרר למעלית ונשלח למעלה ולמטה חמש קומות כמה פעמים רק כדי לראות מה יקרה. וכאילו שזה לא היה מספיק כיף, הם הגו רעיון מבריק לקחת אותו לכיכר המרכזית באוקספורד סירקוס ולהשאיר אותו שם, בעוד הם צופים ממרחק בטוח מהצד השני של הכביש ליד פאב מקומי. הוא קיפץ שם וביקש מעוברים ושבים לעזור לו אבל ללא הועיל, רוב האנשים פשוט חשבו שהוא אידיוט או אמן הימלטות שהרס לעצמו את המופע. בסופו של דבר הם הואילו בטובם לספר למישהו במשרד איפה הוא נמצא ומישהו נשלח לשחרר אותו.

עוד תקרית מטורפת שמיק נזכר בה קשורה למתופף רון ברג. מדובר באחת הבדיחות הכי עתיקות באולפני הקלטות. המפיק ביקש מרון לשים עליו אוזניות (שנקראות בעגה המקצועית CANS, מילה שמשמעותה גם פחיות) כדי שיוכל לשמוע את הפלייבק ולעשות הקלטה נוספת של כלי הקשה. רון לא הבין את הכוונה. כשמיק הביט מחלון חדר הבקרה הוא ראה את רון עומד בסבלנות מול המיקרופון עם צרור של פחיות קוקה קולה מודבקות עם סרט דבק סביב הראש שלו, עם המבט הכי תמים שהגיטריסט ראה אי פעם. מיותר לציין שכולם התגלגלו מצחוק על הרצפה ולא יכלו להמשיך לעבוד לפחות חצי שעה, ולא ביקשו מרון לעשות יותר מדי הקלטות נוספות אחרי זה.

בחזרה למוזיקה, אם ברצונכם להיכנס לראש של מיק אברהמס - אל תלכו לתקליט הראשון של ג'ת'רו טול. לכו לתקליט הבכורה של BLODWYN PIG ששמו AHEAD RINGS OUT, או לתקליט השני של הלהקה ששמו GETTING TO THIS - או לתקליט הסולו של אברהמס שיצא בשמו בשנת 1971 (בזמן בו הוא כבר פרש מהלהקה והחליף אותו גיטריסט להקת יס שהועף ממנה, פיטר בנקס).

אברהמס חווה כמה טלטלות בריאותיות בשנותיו המאוחרות. בגיל 82 זה הזמן להגיד לו לנוח בשלום על משכבו והמון תודה על המוסיקה והסיפורים!

גם זה קרה ב-19 בדצמבר. החל מגיוסים מפתיעים לצבא ועד להתרסקויות מפוארות של כוכבים שגילו את גבולות האשראי שלהם. הנה הצצה מרתקת אל יום זה בשנים עברו, עם כל הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל.

המלך עולה על מדים

השנה היא 1957, והעולם קיבל תזכורת שגם אלילי נוער כפופים לחוקי המדינה. אלביס פרסלי, האיש ששינה את פני המוזיקה, קיבל לידיו את צו הגיוס לצבא ארצות הברית. ההלם בקרב המעריצים היה מוחלט, שכן הכוכב הגדול ביותר בעולם עמד להחליף את חליפות ההופעה הנוצצות במדי זית משעממים. הוא שובץ לשירות קרבי ביחידת טנקים והוצב בגרמניה, מהלך שנועד להראות שהוא אזרח רגיל לכל דבר. התקשורת האמריקאית חגגה על האירוע, והתספורת הצבאית הקצוצה שלו הפכה לכותרת ראשית בכל העיתונים.

חג המולד האחרון של הרביעייה

קפיצה בזמן לשנת 1969. הדינמיקה בין חברי הביטלס כבר הייתה רעועה למדי, אך המסורת חייבת להימשך. באותה שנה יצא לאור התקליטון השביעי והאחרון בסדרת חג המולד של הלהקה, אשר נשלח לחברי המועדון הנאמנים. בניגוד לשנים קודמות בהן החברים התבדחו יחד באולפן, הפעם הקליטו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו את הקטעים שלהם בנפרד לחלוטין, איש איש בביתו או באולפן משלו. את העריכה הסופית ביצע שדרן הרדיו קני אוורט, שניסה לחבר את השברים ליצירה אחת מגובשת. הסיפור המלא על ימי הדמדומים הללו מופיע בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!"

אל תדרוך לי על הזמש

בשנת 1955, אולפני SUN בממפיס רעדו לצלילי להיט חדש שנולד כמעט במקרה. קארל פרקינס נכנס להקליט את השיר BLUE SUEDE SHOES, שהפך לאבן דרך רוקבילית היסטורית. ההשראה לשיר הגיעה מסיפור שסיפר לו חברו הקרוב, הזמר ג'וני קאש. קאש נזכר בסמל ששירת עמו בבסיס חיל האוויר בגרמניה, בחור שהיה אובססיבי למדי לגבי ההופעה החיצונית שלו. אותו סמל, כשנהג לצאת לחופשות לביתו, לבש את בגדי הצבא המהודרים ואמר לקאש תוך כדי הצבעה על נעלי הצבא השחורות שלו: 'אל תדרוך על נעלי הזמש הכחולות שלי'. המשפט הזה נתקע בראשו של פרקינס, שכתב שיר המפרט את סדר העדיפויות המוזר של הרוקר הממוצע. הוא מפרט את כל מה שהוא מעדיף לעשות מאשר שידרכו על נעליו – כולל שריפת ביתו, גניבת מכונית, דריכה על פניו ושתייה מרובה של שיכר. באולפן ההקלטות נוצרה אווירה משפחתית כאשר מנגנים עם קארל אחיו ג'יי בגיטרה מלווה, אחיו השני קלייטון בבס והמתופף הוא פלוק הולאנד. אגב, זמן קצר לאחר מכן עבר פרקינס תאונת דרכים שמנעה ממנו לקדם את השיר, מה שסלל את הדרך לגרסה של אלביס לכבוש את המצעדים.

מי הוא המתופף שנפל?

בשנת 1965, להקת המי המשיכה לבסס את מעמדה כלהקה הפרועה ביותר בבריטניה. כשהופיעו במועדון ריקי טיק בסארי, המעריצים הופתעו לגלות שמאחורי מערכת התופים לא ישב קית' מון. הסיבה להיעדרותו הייתה התמוטטות דרמטית שאירעה יומיים לפני כן בהופעה של הלהקה באותו מועדון ממש. כדי למלא את החלל, גויס מתופף פרוע אחר בשם ויו פרינס, שהיה ידוע אז כחבר להקת THE PRETTY THINGS, והחליף אותו לזמן קצר כדי להבטיח שהרעש על הבמה יימשך כסדרו.

הכסף הגדול והצרות של איירוסמית'

שנת 1976 הייתה שנת שיא אז עבור חברי להקת איירוסמית', שסיימו סיבוב הופעות מוצלח מאוד בעקבות הצלחת התקליט ROCKS. אז גילו חבריה לראשונה את מנעמי העושר, והתוצאה הייתה מסע קניות חסר רסן. הגיטריסט, בראד וויטפורד, סיפר בגילוי לב על התקופה ההיא: "הכסף התחיל להיכנס ולא קיבלנו עזרה בלנהל את זה - לא שביקשתי. לא היה תיעוד של הדברים, ואנשי ההנהלה אמרו לנו שהם דחו את העמלות שלהם כדי להכניס עוד כסף לכיס שלנו, מה שאומר שתמיד היינו בחובות כלפיהם. העברנו כרטיסי אמריקן אקספרס שחויבו לחברת AEROSMITH PRODUCTIONS. זה הרגיש כמו כסף בחינם, אז כולם הלכו לקניות. ואז יום אחד ההנהלה שלחה לי צ'ק בסך 175,000 דולר וחשבתי שאני מסודר. קניתי מכוניות, גיטרות וינטג', מריחואנה. היה לי מקרר מלא בהיינקן בבית שלורי ואני קנינו וחשבתי שהכל יפה ומגניב. הלכתי לסוכנות פרארי ושם הראו לי את אחת המכוניות הטובות ביותר שנוצרו אי פעם, ואמרתי שאקח את זה. הם הסתכלו עליי, ההיפי ארוך השיער הזה, ולא האמינו. חזרתי למחרת עם המחאה וזה היה שווה בהתחשב בכך שבמשך זמן מה בשנות השמונים המכונית הייתה שווה חצי מיליון. זה היה ממש פינוק, כי היא הייתה יקרה מכדי להשאיר אותה ברחוב. זה לא הייתי רק אני. טום (המילטון הבסיסט) וג'ואי (קריימר המתופף) יצאו וקנו גם הם פרארי באותה שנה". תקופה זו זכורה גם כתחילת ההתדרדרות של הלהקה לסמים קשים, מה שהוביל לכינוי של טיילר ופרי -"התאומים הרעילים".

דמעות יפניות וביקורות קטלניות

בשנת 1980, העולם המוזיקלי היה עדיין תחת הרושם של התפרקות להקת כנפיים, פרויקט העל של פול מקרטני. דני ליין, הגיטריסט הנאמן, מצא את עצמו בצומת דרכים ושחרר תקליט סולו, "דמעות יפניות", ובו ביקורת על התנהלות הבוס שלו ביפן עם סמים. בעיתון RECORD MIRROR פורסמה ביום זה ביקורת שלא עשתה לו הנחות, על תקליטו החדש. הנה הביקורת המלאה והארסית: "אני ממש מתאפק לא להשתמש במשחקי מילים - אך אינני יכול שלא לפתוח עם 'דני ליין פרש כנפיים וטס לדרכו עם אלבום סולו'. הנה, אמרתי את זה. ואם אתם חושבים שזה היה נדוש... התקליט החדש שלו נקרא 'דמעות יפניות' ושיר הנושא שלו מספר את סיפור המעצר המפורסם של פול מקרטני ביפן והביטול של הופעות הלהקה שם. איך זה בתור התחלה? ליין לא התאפק מלהשתמש בצלילים יפניים בשיר זה והוא שר, בסגנון גיישה - 'דמעות יפניות / אחרי כל ההמתנה הזו / אחרי כל השנים'. אחרי כל השנים, זה כל מה שהוא הצליח להגיע אליו פה? ליין למד מבית הספר של מקרטני כיצד לרקוח רעיונות לשירים בסגנונות שונים. ליין גם רצה, כמו מקרטני, לנגן ברוב כלי הנגינה השונים בעצמו. וכדי להוכיח לנו את זה, הוא צירף תיאור של מי ניגן מה בכל שיר. ההקלטות לאלבום החלו כבר בשנת 1973, עם כמה מחברי כנפיים שבאו לעזור לו (המתופף דני סייוול והגיטריסט הנרי מקולוק). גם פול נמצא באלבום הזה בשני קטעים. אחד מהם עם לינדה, כשהם שרים, בשיר האחרון, בסגנון שיכורים. בשיר אחר, שהוקלט בנאשוויל, פול מנגן בבס וזה נשמע כקריצה לשירי קאנטרי. כל השירים פה מקוריים של ליין, חוץ מגרסה מחודשת ללהיט שהוא עשה עם המודי בלוז, GO NOW. בשיר הזה שרה ג'ו ג'ו, אשתו, קולות רקע והיא עושה זאת באופן רע. היא גם שרה סולו פה, בשיר בשם SAME MISTAKES ואפילו עיצבה מעטיפת התקליט. היא גם דאגה לשים תמונה שלה בעטיפה האחורית והיא נראית מושכת (ואני חשבתי ש- JOJO WAS A MAN). אבל מה עם הכשרון המוזיקלי של דני ליין? איך הוא הסתדר ללא כנפיים לצדו? אין לו את הקול הכי חזק בשטח, אבל הוא שר את התווים הנכונים והוא בהחלט יודע להוסיף הרמוניות לעצמו. כנגן גיטרה, הוא טוב אבל לעולם אינו גאוני. ואחרי כל מה שכתבתי, התקליט הזה הוא כקופסת ממתקים בצבעים שונים, אבל כולם עם אותו טעם". המעצר ביפן, אגב, נגרם לאחר שמריחואנה נמצאה במזוודותיו של מקרטני, אירוע שסימן את סופה המעשי של הלהקה.

בוב דילן הולך למערבון

בשנת 1972 התחיל בוב דילן הרפתקה חדשה לגמרי כאשר החלו צילומיו לסרט העלילתי 'פאט גארט ובילי הנער'. הגעתו של בוב דילן לככב בסרט מערב פרוע שכזה אינה דבר מובן מאליו, שכן הוא היה ידוע בביישנותו ובריחוקו מהוליווד. כיצד הגיע הזמר האהוב והעלום להגיע להפקה שכזו? התשובה היא חבר קרוב בשם רודי וורליצר, התסריטאי של הסרט. בתחילה הוא ביקש מדילן לכתוב שיר נושא לסרט. אך דילן עצמו החל להתאהב בנושא המערבונים, עליהם גדל כנער, וביקש מוורליצר אף לשחק בסרט. בתחילה וורליצר התנגד כי כבר היה לו תסריט מוכן ביד. בסביבות חג ההודיה נסע דילן עם אשתו לדורנגו שבמקסיקו. שם נפגש עם הבמאי סאם פקינפה בביתו. באותה פגישה נכחו גם שני שחקני הסרט המיועד, כריס קריסטופרסון וג'יימס קובורן. אחרי שתייה משותפת של טקילה ביקש פקינפה מדילן להשמיע לו שני שירים שכתב לסרט. דילן החל לנגן ולשיר, ופקינפה לא האמין למה ששמע והחליט על המקום כי הזמר חייב להיות בסרט. שיתוף הפעולה הזה הוליד את אחד השירים הגדולים בהיסטוריה, KNOCKIN' ON HEAVEN'S DOOR, ודילן קיבל את התפקיד של דמות מסתורית בשם אליאס.

סוף הרומן של הסבנטיז

בשנת 1966 הודיע מיק ג'אגר, סולן הרולינג סטונס והאיש שלא נח לרגע, שהזוגיות שלו עם כריסי שרימפטון שארכה שלוש שנים - נגמרה. הפרידה הגיעה רגע לפני שג'אגר החל את הקשר המתוקשר שלו עם מריאן פיית'פול. מיק סיפר לעיתונות: "פשוט לא הצלחנו להסתדר ביחד, עבור שני אנשים כל כך קרובים אחד לשני. שלוש שנים זה הרבה זמן להיות עם מישהו. למרות שהיינו מאורסים באופן לא רשמי, לא קבענו שום תאריך לחתונה. אני לא בעניין נישואים כרגע". כריסי שרימפטון הוסיפה מהזווית שלה: "היינו מאורסים באופן לא רשמי במשך זמן מה. היינו מאוד מאוהבים. הדבר המוזר הוא שהתווכחנו כל הזמן. ככל שהזמן עובר, אתה מתחיל להרגיש אחרת לגבי החיים. לא היה ריב גדול או משהו כזה. נפרדנו בהסכמה הדדית. אם מישהו ישאל איך אני מרגישה עכשיו - אני לא מרגישה כלום כלפי זה".

חתונות קטנות וגיבורי גיטרה

בשנת 1973 התחתן חבר להקת סופט מאשין, קרל ג'נקינס, עם בחירת ליבו קרוליין. הלהקה, שהייתה חלוצה בז'אנר הקנטרברי ובפיוז'ן ג'אז-רוק, שמרה על פרופיל נמוך בחיי היום יום. השניים היו ביחד חמש שנים עד אז והחליטו שבמקום לערוך טקס גדול - הם יתחתנו במשרד הרישום כשהשושבין היה מתופף הלהקה אז, ג'ון מארשל. מוקדם יותר, בשנת 1964, הופיעה להקת THE TRIDENTS, עם גיטריסט צעיר ומבטיח בשם ג'ף בק, במועדון רית'ם אנד בלוז במקום בשם MITCHAM. זו הייתה התקופה בה בק גיבש את הצליל הייחודי שלו, רגע לפני שיצטרף ללהקת היארדבירדס וישנה את העולם.

הרופא של המלך

על ספסל הנאשמים בשנת 1979 התחוללה דרמה משפטית בממפיס, כאשר הורשע בבית המשפט רופאו האישי של אלביס פרסלי, ד"ר ג'ורג' ניקופולוס (המכונה ד"ר ניק), כי רשם לו 12,000 כדורים במשך שנתיים. הכמות הבלתי נתפסת הזו היא דבר שכנראה הביא למותו של הזמר בטרם עת. הוא יזוכה במשפט זה אך יורשע בהמשך בעבירות נוספות נגד המלך המנוח, ובסופו של דבר רישיונו הרפואי נשלל ממנו לצמיתות שנים מאוחר יותר.

נערות קליפורניה וזיכרונות

בשנת 1984 יצא תקליטון חדש לזמר להקת ואן היילן, דייויד לי רות', רגע לפני שעזב את הלהקה לקריירת סולו. בתקליטון הוא מבצע את השיר הישן של הביץ' בויז, CALIFORNIA GIRLS. השיר הגיע גם עם קליפ משמח מאד עם הרבה בחורות, ים ודקלים, ששיקף בדיוק את האישיות המוחצנת והתיאטרלית של רות'.

פרידות וימי הולדת לסיום

אי אפשר בלי לחלוק כבוד לכמה מוזיקאים שעיצבו את התקופה. בשנת 1944 נולד הגיטריסט אלווין לי (מלהקת TEN YEARS AFTER), שנודע בביצוע המהיר והבלתי נשכח שלו בפסטיבל וודסטוק, ומת במרץ 2013. בשנת 1947 נולד בסיסט להקת ריינבאו, ג'ימי באין, שניגן באלבומי המופת של הלהקה ומת בינואר 2016. בשנת 1941 נולד מוריס ווייט, מנהיג להקת "אדמה רוח ואש" שמת בפברואר 2016 והשאיר אחריו מורשת של פ'אנק ונשמה. בשנת 1944 נולד זאל ינובסקי (לשעבר מלהקת THE LOVIN' SPOONFUL) שמת בדצמבר 2002. בשנת 1951 נולד הבסיסט גרי מקאבוי, שניגן נמרצות ורבות לצידו של רורי גאלאגהר במשך עשורים. ובשנת 1993 מת מייקל קלארק, שתופף בלהקת הבירדס בסיקסטיז והיה חלק מהצליל הקסום של הפולק-רוק. קלארק היה בן 47 במותו, שנגרם מבעיה בכבד לאחר שנים של שתיית אלכוהול חסרת רסן.

בונוס: בוב דילן: הספיידרמן של עולם הספרות או סתם כאב ראש לעורכי הדין? החודש, דצמבר בשנת 1968, נודע שיש בעיות עם הספר TARANTULA שכתב בוב דילן. אז מה הבעיה? בואו לקרוא...

הסיפור המוזר הזה התחיל כשהשמועות על הספר הגנוז של בוב דילן, TARANTULA, הפכו למציאות מודפסת ומכאיבה במיוחד עבור נציגיו. זה לא היה סוד שדילן השתעשע בכתיבה שהיא לא רק שירים, אבל החודש, דצמבר 1968, התברר שיש בעיות רציניות עם היצירה הזו. אז מה הבעיה הגדולה, אתם שואלים? ובכן, בואו נצלול לתוך הבוץ המשפטי הזה.

מסתבר שחבורת עורכי הדין הנמרצת של דילן נאלצה לשלוף ציפורניים ולדרוש מעיתון המחתרת הקנדי הנועז, THE GEORGIA STRAIGHT, להפסיק באופן מיידי את פרסום היצירה הזו של דילן וללא רשות. העיתון, שישב בלב הקהילה ההיפית של ונקובר, לא ממש התרגש מזכויות יוצרים ומסתבר שאותו עיתון פרסם בין דפיו חלקים נרחבים ממה שדילן כתב, כשהוא מציג זאת כסקופ עולמי. כאילו שזה לא מספיק, עיתונים מחתרתיים אחרים ברחבי צפון אמריקה, שהיו צמאים לכל פיסת מידע מהנביא המתבודד מוודסטוק, החלו לעשות כך בעקבותיו והעתיקו את הטקסטים בהתלהבות של מעריצים שגילו זהב.

הספר הזה היה אמור לצאת לאור באופן רשמי דרך הוצאת הספרים המכובדת MACMILLAN כבר בשנת 1966. באותה תקופה דילן היה בשיא יצירתי מטורף, רגע לפני תאונת האופנוע המפורסמת ששלחה אותו למחתרת. אבל דילן, כמו דילן, לא היה מרוצה מעבודתו ברגע האחרון ונסוג מהעניין כולו. הוא החליט שהטקסט, שהיה ניסוי ספרותי פרוע בסגנון זרם התודעה, פשוט לא בשל מספיק לפרסום.

אבל בעידן שבו כל דבר שדילן נגע בו הפך לקדוש, המעריצים לא היו מוכנים לוותר. מאז הגניזה צצו כל מיני צילומים מטושטשים ומכונות שכפול עבדו שעות נוספות כדי להפיץ את הטיוטה שלו בשווקים השחורים. זו הייתה כנראה אחת הדוגמאות הראשונות בהיסטוריה למה שמכונה בוטלג ספרותי. בסוף, אחרי כל המריבות וההדלפות, ייצא הספר הזה באופן רשמי בשנת 1970. ומה הייתה התוצאה של כל הציפייה הזו? הספר יקבל בעיקר ביקורות רעות מצד המבקרים, שטענו שמדובר בגיבוב מילים יומרני שלא מחזיק מים, אם כי המעריצים השרופים כמובן רצו לקנות כל עותק.

אבל הדרמה הספרותית הייתה רק צד אחד של המטבע באותו חודש סוער. בינתיים, מסתבר שבאותו דצמבר 1968, בזמן שעורכי הדין רדפו אחרי עיתונים קנדיים, התרחש מהלך פיננסי מעניין בחדרי חדרים. חברת הפצת ההופעות שבה היה שותף גם מנהלו הממולח והאימתני של דילן, אלברט גרוסמן, הציעה לאמרגנים הצעה שאי אפשר לסרב לה, או לפחות כך הם חשבו.

ההצעה הייתה פשוטה אך מדהימה: לקבל הופעה של בוב דילן תמורת סכום דמיוני לאותה תקופה של 50,000 דולר במזומן, שישולמו לפני המופע, פלוס אחוזים נדיבים מההכנסות. וזה עבור אמן שלא דרך על במה רשמית מאז 1966.

רבים בתעשייה הרימו גבה. האם דילן באמת מוכן לחזור להופיע? נראה שהיה זה תכסיס מבריק, או אולי נואש, של גרוסמן לגרום לדילן לחזור לבמה. המנהל ידע שכסף מדבר, והוא קיווה שנפנוף בצ'ק שמן תמורת סכום משמעותי מאד יפתה את הטרובדור לצאת מהמחבוא שלו ולחזור אל אור הזרקורים. גרוסמן בנה אימפריה שלמה סביב דילן, והעובדה שהכוכב הראשי שלו העדיף להחליף חיתולים לילדיו ולהקליט שירים במרתף הבית מאשר למלא אולמות, כנראה שיגעה אותו לא מעט.

כך או כך, דצמבר 1968 ייזכר כחודש שבו בוב דילן היה נוכח-נפקד בצורה החזקה ביותר. כולם קראו את המילים הגנוזות שלו, כולם דיברו על ההופעות התיאורטיות שלו, ועורכי הדין שלו עבדו קשה יותר מאי פעם, בזמן שהוא כנראה ישב בבית, ניגן בגיטרה וחייך לעצמו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים