כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-19 בנובמבר (19.11) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "עם המודי בלוז, מעולם לא הפיק מישהו חיצוני"שבוע של מודי-מאניה", כפי שעשו לאלטון ג'ון ואחרים. מעולם לא הייתה חברת תקליטים שהוציאה 2 מיליון דולר בניסיון לבנות את המודי בלוז. המודיז היו משהו שאנשים גילו בעצמם. מעולם לא דחפו אותנו בגרון של אף אחד. עבדנו ועשינו סיבוב הופעות עם כל אלבום, והיה צריך לדאוג מספיק כדי לרצות לגלות את המודי בלוז. ברגע שעשיתם זאת, זה היה ארוך טווח. האמנו ביצירת אלבומים שאפשר לשים בהתחלה ולחוות חוויה שלמה עד הסוף. האלבום DAYS OF FUTURE PASSED, שביסס אותנו כלהקה שיכולה לעשות אלבומים בניגוד לסתם תקליטונים, הגיע לגמרי במקרה. מה שקרה זה שלא היה לנו חוזה הקלטות לעשות אלבומים, היה לנו חוזה להקליט ארבעה תקליטונים בשנה. היינו חייבים לחברת התקליטים DECCA קצת כסף, אז הם באו אלינו ואמרו שהם רוצים שהלהקה תקליט גרסת רוק ל'סימפוניית העולם החדש' של דבורק, כתקליט הדגמה כדי להדגים שצליל סטריאו יכול להיות מעניין לרוק'נ'רול כמו שהיה למוזיקה קלאסית. כשהסטריאו התחיל, זה היה מוגבל לקלאסי. אז אמרנו, בסדר, אבל רק אם נוכל להיות חמישה ימים לבד באולפן בלי שמנהלים של חברת התקליטים יבואו ויגידו לנו מה לעשות. החברה ניסתה לשכנע אותנו אחרת אבל בסוף נכנעה. נכנסנו לאולפן והקלטנו את מופע הבמה שלנו. 'תשכחו מדבורק', אמרנו, והמשכנו לעבוד על אופרת רוק קטנה שכבר עשינו על הבמה. באולפן עבדנו על האלבום מיום שני עד שישי, ואז ערכנו לזה מיקס בשבת, ונתנו אותו לחברת התקליטים בזמן לפגישת המוזיקה הקבועה שלהם ביום שני. הם האזינו לזה פעם אחת ואמרו, 'זה לא דבורק. אבל זה טוב. בואו נוציא את זה בכל זאת אצלנו'..." (ג'סטין הייווארד מלהקת המודי בלוז)
ב-19 בנובמבר בשנת 1976 יצא תקליט חדש לג'ורג' האריסון ששמו ("שלושים ושלוש ושליש") בא לסמן שני דברים; שזה יום הולדתו השלושים ושלוש ושלישי של הבחור וכי זו גם מהירות הסיבובים לדקה שיש לנגן את המוצר הזה בפטיפון.
האריסון: "בתקליט הזה חזרתי לעצמי, מבחינה עסקית וגם מבחינה אישית. הייתי רגוע יותר בעת הכנתו ונראה לי שזה בולט עבור מי שמקשיב לו. ניסיתי להביא את המפיק טום סקוט, שיעזור לי, אך הוא עסוק מדי בכתיבת והקלטת המוזיקה לסדרות כמו סטארסקי והאץ'. בהכנת התקליט הזה גיליתי שאין לי נגן פסנתר, אז איתרתי בחור ושמו דייויד פוסטר (מלהקה ושמה ATTITUDES) כדי שינגן עבורי. אחר כך הבאתי גם את בילי פרסטון, שהיה עסוק אז בהופעות עם הרולינג סטונס. גם חברי הטוב, גארי רייט, בא וניגן קלידים בשיר אחד".
ובכן, בתקליט החדש שומעים כי ג'ורג' מצא לו אהבה חדשה (אוליביה, שתהיה בהמשך אשתו השניה) ואכן השליטה חזרה לחייו. הוא לא נשמע עד אז כה מאושר על גבי תקליט כמו פה. במלודי מייקר פרסמו בביקורת על התקליט: "השירה של ג'ורג' היא הטובה ביותר ששמענו מזה זמן מה. ודעו לכם כי הפעם אין אפילו רמז אחד קטן על קרישנה. אין פה ניחוחות הודיים והטפות מהמזרח. זה פשוט האריסון עם שירים חזקים ותחושה כי הוא חזר להיות רענן כפי שהיה בתקופת ראבר סול".
ברולינג סטון ציינו ש"באלבום הזה מנסה ג'ורג' להעניק לשמו פופולריות רעננה. לכן הסיטאר נעלם ובמקומו התייצבה חטיבת כלי נשיפה. התוצאה היא תחושה של דבר העטוף בנייר צלופן. חבל גם שג'ורג' לא מפסיק להטיף על ענייני רוח בעודו שקוע לחלוטין בחיים בעולם חומרני".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "צר לי עליכם, מעריצי ביטלס. האלבום הזה אינו אלבום הקאמבק שכה רציתם שיהיה מג'ורג'. נכון, זה אלבום טוב יותר מכל מה שהוציא לאחרונה, אבל זה בעיקר בגלל סיבות שליליות; כלי הנשיפה של טום סקוט נמצאים רק ברקע והאיזכורים של ג'ורג' לקרישנה מעטים יחסית פה. אני מודה שציפיתי לשירים עם מלודיה חזקה יותר ממנו. שני אלבומיו הקודמים היו אולי האלבומים הגרועים ביותר שנעשו על ידי אמן בסדר גודל שכזה. מספיק לראות את אלבום אוסף הלהיטים שיצא לו לאחרונה ולהבין שהוא מחליק למטה, בגלל שצד אחד באותו אלבום מכיל שירים שלו מימי הביטלס. דבר כזה לא היה באוספים של ג'ון ושל רינגו".
באותו יום בו יצא האלבום יצא גם תקליטון להאריסון שהשיר המרכזי בו נקרא THIS SONG והוא מתייחס לעניין המשפט בעניין גניבתו את הלחן לשיר MY SWEET LORD.
האריסון: "בסרטון שצילמתי לשיר זה מככב המתופף שלי, ג'ים קלטנר, כשופט. השיר נכתב לאחר שנתבעתי ועברתי תקופה בבית המשפט. זו הייתה ממש בדיחה רעה. הם תבעו אותי על שלושה צלילים. בתחילה הבנתי אבל אחר כך התעצבנתי ואחר כך כבר התעצבנתי עוד יותר כשזה נמתח. זה גרם לי להיות פרנואידי בעניין כתיבת שירים. לא רציתי כלל לגעת בגיטרה או בפסנתר. אז צץ לראשי השיר הזה. הלוואי והיה קיים מחשב שיכולתי לשיר לתוכו שיר חדש והוא היה אומר לי האם זה מועתק או מקורי. כי הדבר האחרון שמתחשק לי הוא לבלות את זמני בבית המשפט. בהקלטת השיר השתמשתי בטובי הנגנים כמו גם באריק איידל, ממונטי פייטון, שאמר משפטים מצחיקים. האמת היא שלפעמים אני חש געגועים לעבוד עם ג'ון, פול ורינגו. בדיעבד היה לי קל איתם כלהקה, כי הכרתי אותם היטב, בניגוד למוזיקאים מזדמנים שבכל סשן צריך להכירם שוב. אבל מצד שני אין בי את הכוח לעשות שוב את הביטלס. זה היה כובל מדי".
כל הסיפור של ארבעת המופלאים - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה פה: 050-5616459
ב-19 בנובמבר בשנת 1974 הופיעה להקת פינק פלויד ב- TOTTENHAM GARDENS באנגליה.
ההופעה כללה את ביצוע כל האלבום 'הצד האפל של הירח' וגם שלוש יצירות חדשות: SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND, RAVING AND DROOLING ו- YOU GOTTA BE CRAZY. תקליט בוטלג פיראטי יצא מהקלטת ההופעה הזו ונקרא BRITISH WINTER TOUR 74. הרבה אנשים חשבו בטעות שזה אלבום חדש של פינק פלויד (בגלל שלוש היצירות החדשות שבו) ומיהרו לקנות אותו כאילו זה אלבום רשמי. בתקופה ההיא הייתה להקת פינק פלויד נחשקת מאד בשל הצלחת 'הצד האפל של הירח''. הציפייה לאלבום המשך ליצירה ההיא הייתה גדולה ביותר.
הבוטלג הזה, שיצא ב-1975, נמכר ביותר מ- 100,000 עותקים והפך לאחד הבוטלגים הידועים יותר של הלהקה.
הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-19 בנובמבר בשנת 1982 יצא תקליט אחרון בהחלט (מבלי להחשיב כל מיני הופעות איחוד עתידיות) של להקת לד זפלין ושמו CODA.
המונח המוזיקלי CODA הינו הזנב של היצירה המוזיקלית. כלומר החלק שמסיים אותה. ולא היה יכול להיות שם מתאים יותר לתקליט הזה של לד זפלין, שיצא כשנתיים לאחר מותו של מתופף הלהקה, ג'ון בונהאם.
את הרעיון לשם התקליט הזה הגה בסיסט הלהקה, ג'ון פול ג'ונס ויש בו אסופה של שירים שהוקלטו משנת 1969 ועד 1978. ג'ימי פייג', שהיה בשנת 1982 במצב של שבר כלי מבחינה אישית ומוזיקלית, אסף את כוחותיו האחרונים וצלל לארכיון הלהקה כדי להרכיב תקליט שיהווה סיומת נאה לקריירה מופלאה. זו כמובן הנחה רומנטית ביותר, אבל עסקי המוזיקה היו נוקשים ותובעניים יותר מזה...
בעוד שההרפתקה של לד זפלין, בתחום ההופעות החיות, הסתיימה - בתחום התקליטים היה המצב שונה. אחרי הוצאת התקליט IN THROUGH THE OUT DOOR, בשנת 1979, עדיין הייתה הלהקה חייבת, לפי החוזה מול חברת SWAN SONG, תקליט נוסף. מאחר ושלושת חברי הלהקה הנותרים נשבעו לציבור שלא יפעלו תחת שם הלהקה עם מתופף אחר, הפתרון בא עם הבאת חומרים נדירים מהעבר כרביעייה. היה זה גם סוג של פתרון מול תעשיית הבוטלגים (תקליטים לבנים-פיראטיים) ששיגשגה אז.
ג'ון פול ג'ונס אמר אז: "אלו היו שירים טובים שרובם הוקלטו בתקופה בה הפאנק שלט באנגליה. בעיקרון, אין הרבה שירים של לד זפלין שלא יצאו לאור. השתמשנו בהכל".
ג'ימי פייג' הודה בהמשך, שהכנת התקליט הזה הייתה משימה קשה יותר ממה שחשב: "זה היה התקליט הקשה ביותר שעשיתי לזפלין. זה היה תקליט עם דברים שנעשו בעבר, כי לא היה לנו מה להציע בהווה. ברור שהתקליט לא היה יוצא, אם חשבתי שהוא אינו ראוי, אך בכל זאת היה קשה להרכיבו".
שמונה שירים יש בתקליט הזה - ארבעה בכל צד בו. הקהל קיבל את המוצר בחמימות רבה, עם העטיפה הפשוטה ביותר לזפלין שחברת HIPGNOSIS יצרה, וקנה אותו בכמויות רבות, מה שהפך אותו לחלק בלתי נפרד מקטלוג הלהקה המצליח. דרך אגב, הפונט שקיבל שימוש בעטיפת התקליט נקרא NEON והוא עוצב על ידי ברנרד אלום, בשנת 1978. העטיפה הפנימית הנפתחת הציגה לעיני המאזין קולאז' תמונות מעבר הלהקה.
הקטע שפותח את הצד הראשון נקרא WE'RE GONNA GROOVE ואין פתיחה טובה מזו. השיר הזה נכתב במקור על ידי בן אי קינג ביחד עם שותפו לכתיבה, ג'יימס ביפ בת'יה, בשם GROOVIN. השיר יצא לראשונה בשנת 1960 על גבי תקליטון עם הזמר ז'ילבר בקו. במקור נועדה הקלטה זו להיות באלבומה השני של הלהקה אך הוצאה ממנו. לד זפלין גם נהגו לפתוח איתו את הופעות הלהקה, מינואר ועד אפריל 1970.
השיר השני הוא POOR TOM והוא הוקלט במהלך הסשנים לאלבום השלישי של הלהקה. הוא הוקלט ביוני 1970 ולא בוצע מעולם בהופעה חיה. בשיר הזה ישנו טום, שעובד בהרכבת מסילות רכבת ומגלה שאישתו, אני מיי, בוגדת בו ולכן הפיתרון שלו היה לירות בה. פלאנט גם מנגן בשיר במפוחית.
השיר I CAN'T QUIT YOU BABY לקוח פה מהופעה שהלהקה ערכה ברויאל אלברט הול בינואר 1970. משום מה כתוב על עטיפת התקליט הזה שההקלטה נעשתה במהלך בדיקת סאונד לפני ההופעה עצמה אך אין הדבר נכון.
השיר שחתם את צד א' של האלבום נקרא WALTER'S WALK וריף הגיטרה בו נרקח על ידי פייג' במהלך אילתור בשיר DAZED AND CONFUSED, בהופעות הלהקה בשנת 1972. הוא הוקלט במהלך ההקלטות לאלבומה החמישי של הלהקה, HOUSES OF THE HOLY, אך נותר רק בשלב האינסטרומנטלי שלו. רוברט פלאנט כתב לו מילים חדשות, אותן הוא שר בעת ההכנות לאלבום זה.
האמת שצד ב' של התקליט הזה רחוק מלעניין אותי אישית, כי יש פה את לד זפלין מודל שנת 1978 עם חומרים שפחות לטעמי. יש בה סולן מוכה יגון ממות בנו, שמיתרי גרונו פקעו עם נזק בלתי הפיך שעולל לעצמו (עם צרחות, עישון וניתוח במיתרי הקול), גיטריסט שהיה שקוע עמוק בהרואין ולפיכך היה רחוק מלהיות ממוקד, מתופף שמשקל גופו היה כבד מדי עקב צריכת אלכוהול מופרזת - דבר שהכביד על נגינתו והפך אותה לפחות מרשימה מבחינת יצירתיות. וג'ון פול ג'ונס שנותר איכשהו להחזיק את העניינים.
אין בהקלטות של צד ב' את האש החורכת שהייתה ללהקה בשנותיה הראשונות ואין מקום טוב יותר מלהראות את ההבדל בין שתי להקות לד זפלין מאשר באלבום הזה וסדר שיריו. ואקצין במילותיה של זפלין להגדרת שני צידי האלבום: WHAT IS AND WHAT SHOULD NEVER BE.
במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "כל שמונת הקטעים פה נופלים לתוך קופסת ההבי מטאל, דבר שהופך את המוצר למוצר לא טיפוסי עבור זפלין. לכן אפשר להניח מזה שהם הונחו בצד כדי לאפשר ללהקה להוציא תקליטים מגוונים יותר".
בעיתון NME נכתב בביקורת: "מה שיש לנו פה זו קבוצת שירים גנוזים ודי אידיוטיים. זו לא להקת אבבא שמהווה ההשפעה הממארת הגדולה ביותר שפגמה במוזיקה הפופולרית. זו עדיין הלהקה הנוראית הזו ששמה לד זפלין".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "זו היא פרידה מהדהדת מלהקת ההבי-מטאל הגדולה ביותר שנחתה עלינו. האלבום, שהופק על ידי ג'ימי פייג', מתאר הרפתקה של עשר שנים עם דרמת גיטרה בפיצוץ מירבי. אם התקליט נראה כתרמית מבחינת הזמן שבו - הוא מגיע ל-32:40 דקות בלבד - הרי שבחירת השירים היא פלא של דחיסה, המתחקה בזריזות אחר עשור הזפלין עם שמונה רצועות עוצמתיות שטרם פורסמו, וללא הסבר מיותר. 'קודה' הוא פרופיל קריירה ישר ומכובד, ודרך קלאסית לצאת החוצה".
ג'ימי פייג' התראיין לרולינג סטון על תקליט זה...
כמה מלבך השקעת בהרכבת הקודה המקורית? זה היה רק שנתיים לאחר מותו של בונהאם.
"זה לא הרגיש כמו שנתיים. זה עדיין הרגיש כמו אתמול. זה היה האלבום הכי קשה שהייתי צריך לגשת אליו. ידעתי שזה רק הולך להיות עם דברים שנשארו. זה לא יכול להיות עדכני. איבדנו את ג'ון. לא יכולנו לעשות עוד אלבום. זה נמכר ממש טוב בנסיבות. אבל זו הייתה פשרה".
מה היה המוצא הראשון שעלה בראשך, שהניע אותך להתחיל?
"לא לקח הרבה זמן עד שהאור נדלק. היה לנו את הקטע 'המונטרו של בונזו'. החברים האחרים בלהקה לא ידעו מה זה, כי עשיתי את זה עם ג'ון במונטרו, בספטמבר 1976. עבורי זה עמוד השדרה של קודה". היו לי את הערוצים המופרדים של זה והתחלתי לעבוד על המיקס, להבין את מה שהוגדר במקור. היה לי גם מיקס אחר של התופים של ג'ון ללא אפקט תוף הפלדה, שקיבלתי בזמנו באמצעות אפקט בשם הרמונייזר. זה נהדר עבור אנשים שאוהבים את בונהאם, רק כדי להרגיש את התופים האלו".
הרצאה על לד זפלין ("מדרגות לגן עדן") והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-19 בנובמבר בשנת 1973 יצא לבוב דילן תקליט שרבים ממעריציו לא האמינו כי כך. הייתה זו הנקמה הברורה של חברת התקליטים, קולומביה ולדילן לא היה כלל חלק בהרכבת המוצר, כשלמעשה זה יצא נגד רצונו.
מספיק להביט בעטיפה הפסיכדלית-קמעא הזו כדי להבין כי עלולה להיות בעיה, עם ההקשבה לזה. כך חשו אז המעריצים שלא הסכימו לקבל את המוצר באהבה. כיום המצב שונה, כשחומרים רבים וגנוזים שלו צצים באופן רשמי. לפתע נשמעות ההקלטות פה לא גרועות לחלוטין כמו שחשבו אז. מה לעשות שיש סטנדרט גבוה, מהקטלוג שלו, כדי להשוותן אליו?
אז הנה עובדות; בשנת 1972, וכמה חודשים אחרי צאת אוסף הלהיטים השני שלו, דילן חידש את חוזה ההקלטות שלו עם קולומביה. בתוך החוזה החדש שם נשיא החברה, קלייב דייויס, מחווה נדיבה - דילן יקבל 400,000 דולר עבור תקליט הפסקול לסרט "פאט גארט ובילי הנער" ולכל אחד מאלבומיו הבאים.
אבל למרות שהתקליט-פסקול נמכר יחסית היטב, הוא קיבל ביקורות רעות והיחסים בין דילן וחברת התקליטים החמיצו. קלייב דייויס כבר הועף מכסאו וחברת התקליטים החליטה לבטל את סעיף ה-400,000 דולר.
דילן ראה כי כך ומיד קם ועזב לטובת חברת התקליטים של דייויד גפן, ASYLUM. הדבר הרתיח את נשיא חברת קולומביה החדש, גודארד ליברסון, ולקראת המפגש השנתי של החברה הוא כבר גיבש רעיון. באותה ישיבה הוא אמר לנוכחים: "אני לא שולל שהיו זמנים בהם חברות תקליטים נהגו לנצל אמנים אבל הגענו למצב בו ההיפך הוא הנכון".
חברת קולומביה כעסה מאד על הצעד של דילן והלכה לאסוף תשע גרסאות גנוזות שעשה, הרוב לשירים שכתבו אחרים, ונותרו במחסנים שלה. זה כלל גרסה משלו (שנחשבה לאחד הדברים הנוראיים שעשה עד אז) לשיר BIG YELLOW TAXI, של ג'וני מיטשל. את המוצר החדש היא הוציאה בארה"ב בשם DYLAN ובאנגליה בשם עוקצני יותר, כשם אחד השירים בו - A FOOL SUCH I.
הרולינג סטון תיעב את המוצר ופרסם אז בביקורתו: "לקולומביה יש זכות לשחרר חומר שלא אושר על ידי העובד לשעבר שלה, בוב דילן. אני אישית רוצה לשמוע את רוב זה, במיוחד קטעים שהוצאו מהאלבומים האקוסטיים ומהקלטות המופעים שלו. אבל אני לא יכול להבין למה החברה הזו התחילה, את מה שתהיה בהכרח סדרה ארוכה של תקליטי דילן 'חדשים-ישנים', עם קטעים גנוזים מהאלבום החלש ביותר של דילן, SELF PORTRAIT.
עד כמה שהתקליט 'דילן' גרוע, זה לא מספק בסיס לביקורת חדשה. הוא מכיל רק את פגמים בראיות על היצירה הקודמת, כלומר הבחירה המוזרה של החומר, הפקה תפלה וחסרת יכולת ושירה לא יציבה ובלתי מבוקרת. מעניין מה בוב דילן חושב על זה. לעולם לא נדע, אז עדיף לנו להמתין בסבלנות, בידיעה ש'הטקסים של הפרשים' (שהיה אז שם שהוצע לתקליטו הבא של דילן בחברה החדשה - נ.ר) בוודאי יהיה טוב יותר מהחבילה הבלתי מיומנת הזו של רגעים חלשים יותר של אמן גדול, שעדיף לשכוח". ועדיין, התקליט הגיע למקום ה-17 במצעד המכירות האמריקני וזכה במעמד של זהב.
ב-19 בנובמבר בשנת 1974 הופיעה להקת קווין באולם RAINBOW בלונדון.
הופעה זו, וגם זו שנערכה שם ביום למחרת, צולמו בוידאו וגם הוקלטו. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה דרכה הלהקה על הבמה ההיא בלונדון; דוקומנטים שצצו מאז ציינו כי ההקלטה בהופעה הראשונה של קווין באולם ההוא, במרץ 1974, נועדה לצאת כאלבומה השלישי של הלהקה. הרעיון נפל וחברי קווין הקליטו במקומו את האלבום השלישי והמופתי, SHEER HEART ATTCK.
היה זה זמן מרגש לקווין, שידעה כי באמתחתה מוזיקה טובה.
בריאן מאי: "בתחילה נסענו מהופעה להופעה במכונית מסחרית חבוטה, שנהגנו גם לישון בה. בשלב מסוים זה נמאס עלינו והחלטנו לקחת חדר במלון. לא היה לנו כסף. למעשה, לא נראה לי שהרווחנו כסף מסיבובי הופעות עד שנת 1986. זה יפתיע אנשים, אבל השקענו המון כסף בכל סיבוב הופעות שעשינו. לא היה לנו אכפת מענייני כספים בסיבובי הופעות. פשוט נהנינו מהחוויה ולכן השקענו את כל מה שהיה לנו באפקטים מיוחדים. בשנת 1974 חשנו שמשהו לא כשורה, כשהמנהלים שלנו פתאום קנו רולס רוייסים מהתמלוגים שהגיעו לנו, בעוד שאנחנו המשכנו לחיות בתנאים מעופשים. לא חשבנו אז להפוך את קווין למקצוע הראשי שלנו והיינו כל הזמן בטוחים שתיכף זה ייגמר ונצטרך לחפש עבודה נורמלית. בינתיים היינו כמשפחה שמחויבת ללהקה. חברים רבים, שלא הבינו מדוע אנחנו לא זמינים, עזבו אותנו. החברים האמיתיים שלנו, שהבינו שמשהו חשוב קורה לנו, הרוויחו את הקשר איתנו בהמשך הדרך. בשלב הזה, של שנת 1974, למדנו כיצד הקהל, שאנו בונים, מתנהג. כך למדנו כיצד לשלוט בו".
עבור חברי קווין היה ה'ריינבאו' סוג של חלום. הם ראו שם הופעות של גיבורי מוזיקה שלהם ולא האמינו שגם הם יופיעו שם על הבמה. בריאן מאי: "הרבה בני נוער, שבאו לראות אותנו ב'ריינבאו', התלבשו להופעה בקונספט השחור-לבן שעשינו בעטיפת האלבום השני שלנו. שם חשנו לראשונה קהל גדול שמכיר את השירים שלנו ושר איתנו".
ההרצאה המיוחדת "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוסיקה אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-19 בנובמבר בשנת 1973 יצא אלבום הופעה כפול ללהקת הביץ' בויז ושמו ברור לכל - THE BEACH BOYS IN CONCERT.
תוכן האלבום נשען בעיקר על חומר ישן, אך שיקף כהלכה את כוח ההופעות של הלהקה משנת 1972. זמר הלהקה, מייק לאב, בספרו: "ובכן, הביץ' בויז עדיין היו בעניינים, אם כי נוסטלגיה בלבד לא דירבנה את התחייה שלנו. הפסקנו לריב עם הקהל שלנו ושיפצנו את המופע החי שלנו כדי להציג את הלהיטים שלנו. האלבום התמקם במקום ה-25, מה שהופך אותו לאלבום הנמכר ביותר שלנו מאז 1967 ואלבום הזהב הראשון שלנו עבור חברת האחים וורנר".
הביקורת אז ברולינג סטון אמרה כך: "כך בדיוק צריך להיות אלבום בהופעה חיה. רוב הביצועים פה עומדים בגאווה לצד ההקלטות המקוריות של אותם שירים. הביצועים נשארים נאמנים למקור מבלי ליפול בצד הדרך. ההפקה היא של קארל וילסון, עם הרבה דברים טובים לצד כמה נקודות מבולגנות. ממש אפשר לשמוע אתו לוחש, 'חבר'ה, תשתקו', לפני שהוא מתחיל לבצע את CAROLINE NO.
רשימת שירי האלבום נועדה לפגוע בכמה שיותר זוויות בקריירה של הלהקה עד כה. הביצוע שלהם את DARLIN צביא את השיר לרמה גבוהה ביותר. והשיר MARCELLA הוא הרגע המחשמל ביותר שלהם פה, עם נגינת גיטרת-סטיל נהדרת של ריקי פאטאר ועיבוד מהיר, מחוספס ורועש יותר מהמקור, שיצא בתקליט CARL AND THE PASSIONS.
יש לצד ששת חברי הלהקה פה חמישה נגני חיזוק, כשחוץ מזה יש ממש מעט תיקונים אולפניים. ברור ששירים נחוצים נוספים נשארו מחוץ לעריכה, אחרת היה מדובר פה באלבום משולש ויקר יותר".
מייק לאב: "חברת התקליטים הקודמת שלנו, קפיטול, שמה לב להצלחת האלבום הזה, והיא רצתה לשחרר אוסף נוסף של השירים שלנו. חברות תקליטים אוהבות אוספים, מכיוון שהן לא צריכות לבזבז עליהם כסף ליצירת מוזיקה חדשה תוך כדי הזדמנות נוספת להרוויח כסף מהקלטות קיימות. שוחחתי עם בכירי החברה, שאמרו שהם רוצים להשתמש שוב במבנה של 'המיטב של' לשם האלבום. כבר היה לנו אלבום אוסף שכזה שלא ממש הצליח. היה חייב להיות משהו מקורי יותר. אז הצעתי שהאלבום ייקרא ENDLESS SUMMER. עבור דור חדש של מעריצים, זה יהיה כמו אלבום חדש במקום אוסף של שירים ישנים".
גם זה קרה ב-19 בנובמבר:
- בשנת 1959 הודיע איש מחברת התקליטים RCA, שהמוזיקה של אלביס פרסלי תהיה שונה מהרוק שהעלה אותו לגדולה, מהרגע שיחזור משירותו הצבאי לפעילות מוזיקלית. מנהלו של אלביס, קולונל טום פארקר, מיהר לפרסם הכחשה.
- בשנת 1973 החלה להקת לד זפלין להקליט דמואים לאלבום PHYSICAL GRAFFITY. אחד השירים שהוקלטו בסשנים האלה נקרא DRIVING TO KASHMIR.
- בשנת 1970 שהה אריק קלפטון בברקלי ונפגש עם קרלוס סנטנה. קרלוס הזמין אותו לג'מג'ם איתו באולפנים החדשים של WALLY HEIDER ושם פגש קלפטון גם גיטריסט צעיר בשם ניל שון, שהיה אז רק בן 16. קלפטון התרשם מאד באותו ג'אם משון הצעיר ולמחרת קיבל שון הודעה מקלפטון שהוא רוצה לצרף אותו ללהקת דרק והדומינוס. אך שון רצה אז להישאר קרוב לביתו וסירב להצעה. מאוחר יותר הוא הצטרף כחבר קבוע בלהקת סנטנה.
- בשנת 1955 הקליט קארל פרקינס שיר חדש בשם BLUE SUEDE SHOES באולפני SUN שבממפיס. השיר הזה הפך לאחד מעמודי היסוד הבלתי מעורערים של עולם הרוק.
- בשנת 1965 עזב רוג'ר דאלטרי, הסולן של להקת THE WHO, את הבמה באמצע הופעה במועדון GLAD RAGS BALL שבלונדון. דאלטרי התעצבן על התקלות הטכניות שקרו במערכת ההגברה במהלך ההופעה. העזיבה הפתאומית הזו של דאלטרי הולידה גל שמועות בלונדון שלהקת המי הולכת להתפרק. חלק מהשמועות אף ציינו מחליף פוטנציאלי לדאלטרי בדמות הזמר בוז בארל (שבסבנטיז יהיה בסיסט בלהקות קינג קרימזון ובאד קומפאני).
- בשנת 1966 טס פול מקרטני מקניה בחזרה ללונדון. בעודו יושב במטוס, הגה שם לראשונה רעיון חדש שהפך כקונספט ליצירת האלבום סרג'נט פפר. הרעיון שהגה היה להפוך את להקת הביטלס ללהקה אחרת לגמרי במעטפת החיצונית שלה, כך שכל זמר בלהקה הזו הוא למעשה לא זמר בביטלס אלא בלהקה הפיקטיבית החדשה. מאל אוונס, העוזר של הביטלס שישב איתו במטוס, השתעשע איתו ביצירת שם חדש לפרויקט וכשהוגש להם האוכל במטוס, עם מלח ופלפל, ניצת הרעיון שהפך את SALT AND PEPPER ל- SGT PEPPER.
- בשנת 2002 ובעודו מברך את המעריצים ממרפסת המלון בקומה החמישית בברלין, מייקל ג'קסון זעזע את הצופים בכך שהציג את בנו שזה עתה נולד, הנסיך מייקל השני, מעבר לדופן המעקה. מייקל אולי שר ורוקד מעולה, אך עם ילדים? אין לו את זה...
- מזל טוב לג'יימס בראון, שביום זה בשנת 1970 הוא התחתן עם איבון ג'נקינס. לא צריך להביא צ'קים.
- בשנת 2003 מת הבסיסט גרג רידלי, שידע הצלחות (וגם מורדות) עם הלהקות SPOOKY TOOTH ו- HUMBLE PIE. בן 56 במותו מדלקת ריאות.
- בשנת 1994 עבר דייויד קרוסבי בהצלחה ניתוח השתלת כבד, לאחר שהרס את הכבד המקורי שלו הודות לשנים של שתיית אלכוהול מופרזת.
- בשנת 1967 הופיעו בקובנטרי (במסגרת חבילת הופעות יחדיו) ג'ימי הנדריקס, פינק פלויד, להקת THE NICE, להקת EIRE APPARENT, להקת THE OUTER LIMITS ולהקת AMEN CORNER. ביקורת בעיתון בקובנטרי ציינה שיותר מ-2,000 איש הגיעו בערב ההוא. אותה ביקורת שיבחה בהתלהבות את ההופעה של הנדריקס, שניגן על הגיטרה בכל גימיק אפשרי שרק יכל לבצע. אותו קהל שעמד על הכיסאות והריע בהתלהבות להנדריקס הגיב באופן הפוך לפינק פלויד. נראה שהאנשים בקהל השתעממו מהמופע הפסיכדלי של הפלויד. מבקר המופע חתם בכך שפינק פלויד הם כנראה גל מוזיקלי רגעי שיחלוף מהר.
- בשנת 1965 יצא תקליטון למרק בולאן, עם השיר THE WIZARD.
- בשנת 1979 יצא לאור האלבום JOE'S GARAGE ACTS II AND III. החלק הראשון של אופרת הרוק הזו יצא לפני כן, בספטמבר של אותה שנה.
- בשנת 1966, הופיע דייויד בואי עם להקת THE BUZZ באולם הריקודים ROYAL LINKS בנורפולק. הלהקה ניגנה שני חלקי הופע, כשכל אחד מהם ארך 45 דקות. למזלם של חברי הלהקה, הם הצליחו להגיע בזמן למקום אך בקושי רב. האמבולנס אותו השיגו והסבו כרכב ההסעות שלהם, הפסיק לפעול במרחק מה מהמקום. לאחר ההופעה הם השאירו את האמבולנס שם עד שיתוקן וחזרו ללונדון במונית. הנסיעה הזו נגסה נתח גדול מהמשכורת שהם קיבלו באותו ערב - 40 ליש"ט. התקרית הזו הייתה הקש ששבר את גב גיטריסט הלהקה, בילי גריי, שהחליט לפרוש ולאחר מכן קיבל הצעה לעבור ולעבוד כמוזיקאי באיטליה, שם הקים להקה בשם THE TRIP שבין חבריה יהיה גם גיטריסט נוסף בשם ריצ'י בלאקמור (כן, ההוא...).
ב-19 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליטה החמישה של שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר. שמו הוא BRAIN SALAD SURGERY (שהינו סלנג למין אוראלי).
יש שמוצאים את המוזיקה של השלישייה, בתקופה הזו, כתמהיל חסר נשמה של יצירות קלאסיות, בלדות מתוקות ומפגן של וירטואוזיות על חשבון אנושיות. אני נפעם מול המוזיקה שיש באלבום הזה. מה גם שגדלתי עליו מאז שנחשפתי בתור נער לרוק המתקדם, כך שיש לאלבום הזה פינה חמה בליבי.
בשנת 1973 הייתה ELP אחד ההרכבים הכי נחשבים בתחום ההופעה החיה. השלישייה הזו הייתה מספיק שחצנית ובטוחה בעצמה כדי לספק את הסחורה באופן מושלם. מאחוריה היו ארבעה אלבומים מוצלחים מבחינה איכותית ומסחרית. האלבום הקודם, TRILOGY, היה משופע בהעלאות של כלי נגינה והדבר נשמע נהדר על ויניל אך היקשה על חברי הלהקה לבצע את היצירות על הבמה. בגלל זה בוצעו בקושי שירים מהאלבום ההוא בהופעות חיות והגישה ביצירת האלבום החמישי הייתה עם יצירת מוזיקה, תובענית כמה שתהיה, שאפשר לנגנה על הבמה ואף להשתמש בה כנקודה מרכזית בהופעה.
על מנת להרים את הפרויקט בצורה יעילה, רכשה הלהקה אולם קולנוע ישן במערב לונדון, שישמש כחדר חזרות בשבילה וכמשרד לחברת התקליטים החדשה שהקימה בשם MANTICORE. המיזם נועד לייעל את כספי מס ההכנסה לעניינים עסקיים וגם לעזור לאמנים ולהקות אחרים לממש את הכנת תקליטיהם. השלישייה עבדה על המוזיקה שלה בקומה העליונה של המבנה שרכשה. הקומה התחתונה הושכרה ללהקות כמו לד זפלין וג'ת'רו טול.
גרג לייק: "אני חושב שהאלבום מייצג יצירה מתוך השראה קולקטיבית. זו הייתה המוטיבציה מאחורי רכישת בניין הקולנוע ההוא כדי לעשות בו חזרות, לנסות ולעשות משהו עם יותר תחושה חיה, ולא יצירה מתוכננת מראש".
אבל היו גם חששות מעשיים, לפי דבריו של אמרסון: "חיפשנו במשך שנים מקום לעשות בו חזרות. ניגנו באולמות כנסייה קטנים והשכנים המקומיים התלוננו שזה רועש מדי. בחור אחד אפילו התלונן שכשהוא ישב באמבטיה, גרמנו למים אצלו לייצר גלים". הוא ניסח עצומה ויצאנו מהמקום הזה. זה נעשה בלתי אפשרי; ניסינו לנגן בחלק אחורי של מסעדה שבה התרוצצו עכברים ולעסו את הכבלים שלנו".
הלהקה לא הייתה היחידה שערכה חיפושים בבניין שרכשה. לייק: "אני זוכר שהייתי שם כשאנשי המכס והמשטרה נכנסו במהירות ואמרו לנו שאנחנו עצורים - על הברחת סמים! חשבנו שזו מתיחה. הם אמרו, 'אנחנו יודעים שהוברחו סמים בציוד שלכם', ואמרנו להם, 'בטח יצאתם מדעתכם, אנחנו אפילו לא עושים סמים'. ברור ששיקרנו קצת! הם אמרו, 'יש לנו שניים מהאנשים שלכם כלואים בכלא, ואנחנו כאן כדי לחפש בציוד'. אמרנו להם לחפש כל מה שהם רוצים. השורה התחתונה הייתה שזוג בחורים שארגנו את ההובלה של הציוד שלנו היו למעשה מבריחי סמים! הם בנו תאים סודיים בארגזי הדרכים שלנו והבריחו קוקאין. והיינו שם בבניין הזה עם כל שוטרי המכס האלו סביבנו. מפחיד!"
לא הוגשו כתבי אישום נגד הלהקה, והתקרית עדיין נותרה בגדר תעלומה מטרידה במוחו של לייק: "הרשויות מעולם לא סיפרו לנו את התוצאה המדויקת של החקירה שלהם. אני מאמין שאיש אחד הגיע לכלא, והשני בעצם נעלם. שמעתי שהמשטרה מאמינה שהוא עבר ניתוח פלסטי ונמלט לדרום אמריקה. מעולם לא הבנו את כל הסיפור".
בתחילה רצה קית' אמרסון לעשות את היצירה המרכזית של האלבום הבא בסגנון TARKUS (יצירה מאלבומם השני) אך לייק ופאלמר משכו אותו לכיוון אחר ונגיש יותר.
לייק הביא עמו תבלין חשוב לתבשיל הזה; התמלילן פיט סינפילד, שעבד איתו בהרכב הראשון של קינג קרימזון. סינפילד תיכנן אז להקליט אלבום סולו משלו וסיפר על כך ללייק, שהסכים שחברת MANTICORE תעזור לו בעניין. לייק הוסיף באותה נשימה שהוא צריך מילים ליצירה חדשה של להקתו וזה היה התנאי שלו להוציא את אלבום הסולו של סינפילד, שייקרא STILL.
אמרסון רצה לקרוא ליצירה בשם GANTON 9, בהסתמכו על רעיון שהגה על כוכב לכת פיקטיבי. סינפילד שלל את העניין והוכיח את טענתו, כי יש רחוב בשם זה לא הרחק מהם. המוזיקה של אמרסון דווקא נשמעת יותר בראשו כמו קרנבל והוא הציע את KARN EVIL 9 והוסיף קונספט בו הוא מתאר את השתלטות המחשבים על המין האנושי שיצר אותו. הוא ידע על מה הוא מדבר, כי בסוף שנות השישים הוא עבד בחברת מחשבי IBM, בה המחשבים היו עצומים בגודלם ועם המון סלילים של טייפ מגנטי. יש משהו מאד נבואי ומטריד ביצירה הזו, בדיעבד.
"כל הנחת היסוד של היצירה הייתה ההשפעה שתהיה למחשבים על הציוויליזציה", טען גרג לייק. "עכשיו זה נשמע מאוד מופרך; לכולם יש מחשב נייד עכשיו. אבל באותו זמן לאף אחד לא היו מחשבים. היו שורות כמו 'טען את התוכנית שלך / אני הוא עצמך' שהיו נבואיות ביותר, כי עכשיו כמובן יש לך תוכנות שהן אתה עצמך, המותאמות לך. אבל באותה תקופה, מחשבים שימשו כמעט אך ורק בבנקים או במוסדות. בקושי חלמו על הרעיון של מחשב אישי".
אמרסון: "זו הייתה ההתחלה של טכנולוגיית המחשב, וכבר הואשמנו בשימוש בטכנולוגיית מחשבים במכשור שלנו עד כדי כך שכמה אנשים באמת האמינו שכשניגנו על הבמה זה לא היה אנחנו!".
יצירה נוספת שקרמה עור וגידים מתחילת הסשנים הייתה TOCATTA, של המלחין הארגנטינאי אלברטו חינאסטרה. אמרסון רצה שהלהקה תקליט את היצירה עוד בשנת 1971. הוא שמע אותה לראשונה בשנות השישים, כשהיה חבר בלהקת THE NICE.
אמרסון: "ניגנתי עם הנייס בלוס אנג'לס, שם עשינו את אחד ממופעי הטלוויזיה האלו עם תזמורת גדולה, ובזמן שהייתי למטה בחדר ההלבשה, שמעתי את הצלילים המדהימים האלו. רצתי למעלה, תפסתי את הפסנתרן ואמרתי, 'מה לעזאזל ניגנת?!'. כששמעתי את הטוקאטה הזו, הבנתי מאיפה הגיעה חלק מהמוזיקה של לאונרד ברנשטיין, שעוררה את כל סיפור הפרברים. כשחזרתי לאנגליה, קניתי את חוברת תווי המוזיקה ועברתי על זה. זה היה חלק מההערכה שלי למוזיקה ואני מניח שזה סיפק השראה ליצירות אחרות שכתבתי".
אך היצירה המתינה כמה שנים עד שהובאה לאולפן החזרות ורק כשפאלמר המתופף ציין שהוא רוצה סולו תופים בהופעות שיהיה בתוך יצירה מיוחדת, ולא כחלק מהקטע RONDO אותו הם טחנו עד דק בהופעות. החזרות על היצירה התובענית הזו לא היו קלות כי גרג לייק לא ידע לקרוא תווים. אבל התוצאה מאד מרשימה.
היצירה הזו הכילה אלמנט חדש בארסנל כלי הנגינה של הלהקה; מערכת כלי הקשה חשמלית, שנבנתה על ידי איש הצוות הטכני של הלהקה, ניק רוז. למרות שהיצירה הזו הוקלטה, עדיין נדרש אישור מיוחד מהמלחין הארגנטינאי, על מנת שיהיה אפשר להכניסה לאלבום.
אמרסון: "זה עלה פתאום לשיקולנו, האם יש לנו את הזכויות לשים את המוזיקה הזו באלבום החדש שלנו? התקשרתי למוציאים לאור של חינאסטרה, והתגובה הראשונית שלהם הייתה 'סליחה, הוא לא יאפשר שום עיבוד למוזיקה שלו. אם אכפת לך להתקשר אליו, הנה המספר שלו'. התקשרתי אליו ואשתו, אורורה, אמרה, 'אתה חייב לבוא לז'נבה - מחר', אז צלצלתי למנהל שלי ואמרתי, 'אנחנו טסים לז'נבה מחר!' טסנו ואז נסענו לבניין שלו. המשרתת הכניסה אותנו, והלכנו דרך אולם מפואר ונכנסנו לסלון. שם, עומד בתשומת לב ולבוש בחליפה, כמעט כמו מנהל בנק, היה חינאסטרה, מוכן לקבל אותנו. הייתי מאוד עצבני לפגוש את הבחור. הנה מלחין בינלאומי, מאוד מכובד והוא, בעיניו, מדובר בלהקת רוקנ'רול שמנגנת את המוזיקה שלו. היינו זקוקים נואשות לקבל את 'טוקטה' בתקליט, אחרת היינו צריכים לדחות את תאריך היציאה של התקליט כדי להמציא רעיון אחר. באמת הכל תלוי באישור הזה.
אז שוחחתי איתו על מה שעשיתי, ועצרתי את נשימתי ונתתי לו להקשיב לזה. הוא השמיע את זה ברשמקול, ואחרי חמש או שש התיבות הראשונות, הוא כיבה את הרשמקול והסתכל במבט מפחיד של חוסר אמון ואמר, 'שטני!'. חשבתי שהוא התכוון שזה שטני - במובן הרע! בגלל שהוא ניגן ברשמקול במונו, והייתה לנו קלטת סטריאו, קפצתי מכסאי כדי להשמיע לו בסטריאו. אבל הוא לא התרכז בזה, הוא היה מבולבל לחלוטין מהמוזיקה. הוא החזיר את הקסטה בחזרה להתחלה והשמיע אותה שוב. בסוף, הוא אמר, 'זה מדהים! תפסת את המהות של המוזיקה שלי, ואף אחד לא עשה את זה מעולם'. לא ידעתי מה לומר; יכולתי למות באותו רגע. שום דבר אחר לא היה חשוב לי".
כשהשלישיה הופיעה בציריך, מישהו שקשור להפקה הכיר לה את הצייר HR GIGER. השלושה בדקו את עבודותיו והחליטו בהתלהבות שהוא מתאים ליצירת העטיפה לאלבומם החמישי.
אמרסון: "הוא היה אדם יוצא דופן ומרתק אבל הוא חי את חייו ברמה אחרת. הוא היה אובססיבי לפרוצדורות כירורגיות, מחלות עור, עוברים שטרם נולדו. חזרתי למלון ואמרתי לגרג וקרל, 'אתם חייבים לבוא לפגוש את הבחור הזה, הוא מוזר!'. הם קצת נרתעו לעשות זאת ולמרבה הפלא, הם הגיעו".
פאלמר: "כפי שאני זוכר, היה לו כיסא חשמלי במסדרון וכמה זרועות תלויות על הקיר ומרפק עם מזרק שיצא ממנו. הוא היה מוכר בציריך ובמעמקי עולם האמנות, אבל הוא לא היה שם מוכר מחוץ לשוויץ. הוא לא היה מאוד דברן, אבל הוא היה נלהב מהמוזיקה שלנו. הפגישה הייתה קצרה מאוד, נכנסנו ויצאנו תוך שעה וחצי. והדבר הראשון שהוא הפיק זה מה שרואים על העטיפה".
השם המקורי שהלהקה רצתה לאלבום היה WHIP SOME SKULL ON YER - ביטוי שהיה שגור בפיו של מנהל חברת התקליטים החדשה שלהם והוא סלנג למין אורלי עם איבר גברי.
כשהאלבום היה גמור, הוחלט לשנות את שמו ל- BRAIN SALAD SURGERY. זוהי כותרת שיש לה את אותו מובן כמו השם המקורי אך הפעם בצורה יותר מעודנת. הביטוי הזה נלקח משיר של דוקטור ג'ון בשם RIGHT PLACE WRONG TIME. העטיפה שהובאה לאישור החברה הכילה ציור עם אשתו של הצייר. הבעייה הייתה שמתחת לפניה של האישה נראה מתנוסס איבר מין גברי זקור. החברה (אטלנטיק) ששיווקה את אלבומי הלהקה, יצאה מכליה מרוב זעם וציוותה על הלהקה להסיר את איבר המין הגברי פן יאשימו אותם בפורנוגרפיה.
אך הייתה בעיה מהצד השני, כי גייגר הצייר סירב להסיר את יצירתו הזקורה מהעיצוב. אמרסון: "היינו צריכים לחזור אליו ולומר, 'תודה שהסכמת לספק לנו את עבודת האמנות, אבל נצטרך להיפטר מהפין הזה!'... השיחה הייתה די מצחיקה. 'אני לא מתכוון להיפטר מהפין! הפין הוא חלק מהתמונה!', הוא התעקש. לבסוף הוא התרצה והיה לנו אמן מיומן מאוד שהפך את הפין לפיר של אור זוהר!".
עיתון המוזיקה הבריטי NME חילק בגליונות שלו אז תקליטון גמיש (FLEXI DISC) ובו קטעים קצרים מיצירות האלבום. כמו כן, היה שם קטע שהוקלט בסשנים לאלבום, שנקרא BRAIN SALAD SURGERY ולא נכלל באלבום עצמו. זה ייצא רק באוסף שירים גנוזים, בשנת 1977, בשם WORKS 2.
"הרבה מהדברים הטובים בתקליט הזה התרחשו בשלב שבו היצירתיות שלנו הייתה במיטבה", אמר קרל פאלמר. "אף פעם לא באמת עברנו את העידן הזה בהצלחה".
רוב האלבום הוקלט באולפני ADVISION, באוגוסט וספטמבר 1973, בהפקת גרג לייק, כאשר ג'ף יאנג וכריס קימזי טיפלו בענייני האלקטרוניקה שם. "שום דבר לא הגיע מהר", אמר לייק. "זה באמת היה מפרך. זה היה כמו לבנות בית עם לבנה אחת בכל פעם. ולפעמים היינו מקימים קיר ומורידים אותו. זה היה ממש קשה. זו האמת".
האלבום נפתח עם השיר-המנון JERUSALEM. "למעשה, ניסיתי לראשונה לעשות גרסה של זה עם להקת הנייס", אמר אמרסון, "אבל האלמנט הקצבי מעולם לא התגבש בצורה משביעת רצון. גם גרג וגם אני אהבנו מאוד את השיר". גרג לייק: "האמת שהמילים מאוד תפלות למעט שורה אחת, 'תביאו לי את הקשת שלי של זהב בוער / תביאו לי את חיצי התשוקה שלי'. שאר השיר היה תפל. אבל כשזה הגיע לשורה הזאת, זה היה רגע שצריך לשיר בשבילו את השיר".
שיר זה מציג את הופעת הבכורה של סינטיסייזר "מוג אפולו" - הסינטיסייזר הפוליפוני הראשון אי פעם. "אני לא אוהב להציג את עצמי בתור 'כן, הייתי הראשון שעשה את זה!'...", התעקש אמרסון. "פשוט שמחתי לקיים יחסי עבודה קרובים עם חלוץ הסינטיסייזרים בוב מוג, שזיהה אותי כמוזיקאי הראשון שאמיץ מספיק לקחת את המפלצות שלו לדרך".
אחד האיזונים המוצלחים בלהקה היה בין הרצון של אמרסון לייצר יצירות מורכבות ורצונו של לייק לספק שירי בלדות אקוסטיים. הפעם הוא בא עם השיר הנפלא STILL... YOU TURN ME ON, בו אמרסון מפליא בצ'מבלו.
פאלמר: "הייתה לנו הצלחה גדולה דרך הבלדות של גרג. בלעדיהן כנראה לא היינו מוכרים את כמות התקליטים שמכרנו". השיר הזה נשקל להוצאה כתקליטון, אך הלהקה ביטלה את הרעיון, הן בגלל שפאלמר לא ניגן בזה והן בגלל שהלהקה הרגישה שזה לא מייצג אותה בצורה הוגנת.
עיתון רולינג סטון בביקורתו: "על הבמה דואגת השלישיה הזו לחפות על מחסור במוזיקה ראויה עם מופע אקרובטי מרשים. גם בתקליט החדש יש, למרבה הצער, חוסר איזון לרעה מלהקה שחבריה ניחנו בכשרונות גדולים מאד. אין מה לעשות, כתיבת שירים קליטים אינה הצד החזק של הלהקה הזו, למעט כמה בודדים. כשגרג לייק כותב שיר טוב - זה נפלא, אבל לרוב הוא בורח לכיוונים פומפוזיים. הבשר האמיתי באלבום הוא היצירה KARN EVIL 9, שנמתחת על פני שלושה חלקים. הבה נקווה שלא נזכה לעוד תקליטים מפוספסים מלהקה שכזו, שלדעתי צריכה להקליט את אלבומיה רק בהופעה חיה".
בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "עטיפת האלבום הזה היא כמו פאזל סיני ולאחר דקות ארוכות בהן ניסיתי לשחרר את התקליט, סיננתי לעצמי שכדאי מאד שהמאמץ שלי ישתלם. ובכן, צר לי אך זה לא קרה. הם נשמעים באלבום כפעוטות שמנסים להידמות לשוורים זועמים. המוזיקה שלהם מיותרת".
לאלו שמחפשים את התקליט בגרסאות מיוחדות: לפני שנים יצאה מהדורת DVD-AUDIO שכוללת את כל האלבום בסראונד 5.1 נהדר (ועם צלילים שהורדו מהמיקס הסופי). כמו כן, יצאה גירסת רימסטר, עם שלושה דיסקים, ובתוכה שלל רב של בונוסים נדירים שהוקלטו במהלך ההכנות לאלבום הזה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
