רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 בנובמבר (19.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "עם המודי בלוז, מעולם לא הפיק מישהו חיצוני "שבוע של מודי-מאניה", כפי שעשו לאלטון ג'ון ואחרים. מעולם לא הייתה חברת תקליטים שהוציאה 2 מיליון דולר בניסיון לבנות את המודי בלוז. המודיז היו משהו שאנשים גילו בעצמם. מעולם לא דחפו אותנו בגרון של אף אחד. עבדנו ועשינו סיבוב הופעות עם כל אלבום, והיה צריך לדאוג מספיק כדי לרצות לגלות את המודי בלוז. ברגע שעשיתם זאת, זה היה ארוך טווח. האמנו ביצירת אלבומים שאפשר לשים בהתחלה ולחוות חוויה שלמה עד הסוף. האלבום DAYS OF FUTURE PASSED, שביסס אותנו כלהקה שיכולה לעשות אלבומים בניגוד לסתם תקליטונים, הגיע לגמרי במקרה. מה שקרה זה שלא היה לנו חוזה הקלטות לעשות אלבומים, היה לנו חוזה להקליט ארבעה תקליטונים בשנה. היינו חייבים לחברת התקליטים DECCA קצת כסף, אז הם באו אלינו ואמרו שהם רוצים שהלהקה תקליט גרסת רוק ל'סימפוניית העולם החדש' של דבוז'אק, כתקליט הדגמה כדי להדגים שצליל סטריאו יכול להיות מעניין לרוק'נ'רול כמו שהיה למוזיקה קלאסית. כשהסטריאו התחיל, זה היה מוגבל לקלאסי. אז אמרנו, בסדר, אבל רק אם נוכל להיות חמישה ימים לבד באולפן בלי שמנהלים של חברת התקליטים יבואו ויגידו לנו מה לעשות. החברה ניסתה לשכנע אותנו אחרת אבל בסוף נכנעה. נכנסנו לאולפן והקלטנו את מופע הבמה שלנו. 'תשכחו מדבוז'אק', אמרנו, והמשכנו לעבוד על אופרת רוק קטנה שכבר עשינו על הבמה. באולפן עבדנו על האלבום מיום שני עד שישי, ואז ערכנו לזה מיקס בשבת, ונתנו אותו לחברת התקליטים בזמן לפגישת המוזיקה הקבועה שלהם ביום שני. הם האזינו לזה פעם אחת ואמרו, 'זה לא דבוז'אק. אבל זה טוב. בואו נוציא את זה בכל זאת אצלנו'..." (ג'סטין הייווארד מלהקת המודי בלוז)

המהפך של האריסון: יום הולדת, תקליט חדש ופרידה סופית מהצרות המשפטיות. ב-19 בנובמבר בשנת 1976 יצא תקליט חדש לג'ורג' האריסון ששמו "שלושים ושלוש ושליש".

ג'ורג' האריסון, האיש והגיטרה, השיק לעולם את יצירתו החדשה והמסקרנת שנשאה את השם המתוחכם THIRTY THREE & 1/3. השם הזה לא נבחר במקרה והוא טמן בחובו משחק מילים כפול ושנון; הוא ציין שני נתונים מספריים מדויקים. האחד, זה היה בדיוק גילו של הבחור באותו יום – שלושים ושלוש ושליש שנים, והשני, זוהי כידוע מהירות הסיבובים לדקה (RPM) שבה יש לנגן את המוצר הזה בפטיפון הביתי שלכם כדי ליהנות מהצלילים.

היציאה של התקליט הזה לא הייתה עניין של מה בכך. היא הגיעה לאחר תקופה לא פשוטה עבור האריסון, שסבל מצהבת קשה מוקדם יותר באותה שנה ואף נאלץ להתמודד עם עיכובים בהקלטות עקב מצבו הבריאותי. יתרה מכך, זה היה הדבר הראשון שלו תחת הלייבל הפרטי שהקים, DARK HORSE RECORDS, לאחר סיום החוזה המעיק עם חברת EMI. האריסון נשמע אופטימי מתמיד לגבי התוצאה הסופית: "בתקליט הזה חזרתי לעצמי, מבחינה עסקית וגם מבחינה אישית. הייתי רגוע יותר בעת הכנתו ונראה לי שזה בולט עבור מי שמקשיב לו. ניסיתי להביא את המפיק טום סקוט, שיעזור לי, אך הוא עסוק מדי בכתיבת והקלטת המוזיקה לסדרות כמו סטארסקי והאץ'. בהכנת התקליט הזה גיליתי שאין לי נגן פסנתר, אז איתרתי בחור ושמו דייויד פוסטר (מלהקה ושמה ATTITUDES) כדי שינגן עבורי. אחר כך הבאתי גם את בילי פרסטון, שהיה עסוק אז בהופעות עם הרולינג סטונס. גם חברי הטוב, גארי רייט, בא וניגן קלידים בשיר אחד".

שיתופי הפעולה הללו הולידו סאונד פאנקי ועשיר יותר מבעבר, כאשר בנוסף לשמות שהזכיר האריסון, גויסה חטיבת קצב משובחת שכללה את הבסיסט ווילי וויקס והמתופף אלבין טיילור. אך מעבר למוזיקה, בתקליט החדש שומעים בבירור כי ג'ורג' מצא לו אהבה חדשה ומרגשת בדמותה של אוליביה אריאס, מי שעתידה להפוך לאשתו השנייה ולחלק בלתי נפרד מחייו. הנוכחות שלה הביאה רוח חדשה, ואכן השליטה חזרה לחייו של הזמר. הוא לא נשמע עד אז כה מאושר על גבי תקליט כמו פה, בטח לא בהשוואה ליצירותיו הקודמות שהיו מלנכוליות יותר ומושפעות מבעיות בקולו וגירושיו מפאטי בויד.

העיתונות המוזיקלית הגיבה בערנות רבה ליצירה החדשה. במלודי מייקר הבריטי, אחד מעמודי התווך של עיתונות הרוק, פרסמו בביקורת על התקליט דברי שבח נלהבים: "השירה של ג'ורג' היא הטובה ביותר ששמענו מזה זמן מה. ודעו לכם כי הפעם אין אפילו רמז אחד קטן על קרישנה. אין פה ניחוחות הודיים והטפות מהמזרח. זה פשוט האריסון עם שירים חזקים ותחושה כי הוא חזר להיות רענן כפי שהיה בתקופת ראבר סול". זו הייתה מחמאה רצינית שהשוותה את ימי הזוהר של הביטלס למצבו הנוכחי.

אך לא כולם ליקקו דבש. ברולינג סטון האמריקאי, שידעו להיות עוקצניים כשצריך, ציינו ש"באלבום הזה מנסה ג'ורג' להעניק לשמו פופולריות רעננה. לכן הסיטאר נעלם ובמקומו התייצבה חטיבת כלי נשיפה. התוצאה היא תחושה של דבר העטוף בנייר צלופן. חבל גם שג'ורג' לא מפסיק להטיף על ענייני רוח בעודו שקוע לחלוטין בחיים בעולם חומרני".

גם המבקרים הקשוחים בעיתון STEREO REVIEW לא עשו להאריסון הנחות וכתבו בביקורת נוקבת: "צר לי עליכם, מעריצי ביטלס. האלבום הזה אינו אלבום הקאמבק שכה רציתם שיהיה מג'ורג'. נכון, זה אלבום טוב יותר מכל מה שהוציא לאחרונה, אבל זה בעיקר בגלל סיבות שליליות; כלי הנשיפה של טום סקוט נמצאים רק ברקע והאיזכורים של ג'ורג' לקרישנה מעטים יחסית פה. אני מודה שציפיתי לשירים עם מלודיה חזקה יותר ממנו. שני אלבומיו הקודמים היו אולי האלבומים הגרועים ביותר שנעשו על ידי אמן בסדר גודל שכזה. מספיק לראות את אלבום אוסף הלהיטים שיצא לו לאחרונה ולהבין שהוא מחליק למטה, בגלל שצד אחד באותו אלבום מכיל שירים שלו מימי הביטלס. דבר כזה לא היה באוספים של ג'ון ושל רינגו".

באותו יום חגיגי בו יצא התקליט המלא, שוחרר לחנויות גם תקליטון סינגל להאריסון שהשיר המרכזי בו נקרא THIS SONG. השיר הקצבי והמשעשע הזה לא נכתב בחלל ריק; הוא מתייחס ישירות ובאופן סאטירי לעניין המשפט המפורסם והמתיש בעניין גניבתו כביכול את הלחן ללהיט הענק שלו MY SWEET LORD משיר של להקת השיפונס בשם HE'S SO FINE. האריסון החליט להפוך את הלימון המשפטי ללימונדה מוזיקלית ואף הפיק קליפ הומוריסטי לקידום העניין. האריסון סיפר: "בסרטון שצילמתי לשיר זה מככב המתופף שלי, ג'ים קלטנר, כשופט. השיר נכתב לאחר שנתבעתי ועברתי תקופה בבית המשפט. זו הייתה ממש בדיחה רעה. הם תבעו אותי על שלושה צלילים. בתחילה הבנתי אבל אחר כך התעצבנתי ואחר כך כבר התעצבנתי עוד יותר כשזה נמתח. זה גרם לי להיות פרנואידי בעניין כתיבת שירים. לא רציתי כלל לגעת בגיטרה או בפסנתר. אז צץ לראשי השיר הזה. הלוואי והיה קיים מחשב שיכולתי לשיר לתוכו שיר חדש והוא היה אומר לי האם זה מועתק או מקורי. כי הדבר האחרון שמתחשק לי הוא לבלות את זמני בבית המשפט. בהקלטת השיר השתמשתי בטובי הנגנים כמו גם באריק איידל, ממונטי פייטון, שאמר משפטים מצחיקים".

החיבור לחבורת מונטי פייטון לא היה מקרי, שכן האריסון היה חבר קרוב של הקומיקאים הבריטים ואף הופיע זמן קצר לאחר מכן בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE יחד עם פול סיימון כדי לקדם את התקליט, תוך שהוא מפגין את ההומור היבש המפורסם שלו. אך למרות ההצלחה כסוליסט, הצל של הלהקה הקודמת תמיד ריחף מעל. האריסון הודה ברגע של כנות נדירה: "האמת היא שלפעמים אני חש געגועים לעבוד עם ג'ון, פול ורינגו. בדיעבד היה לי קל איתם כלהקה, כי הכרתי אותם היטב, בניגוד למוזיקאים מזדמנים שבכל סשן צריך להכירם שוב. אבל מצד שני אין בי את הכוח לעשות שוב את הביטלס. זה היה כובל מדי".

לד זפלין סוגרת את הבאסטה. ב-19 בנובמבר בשנת 1982 יצא תקליט אחרון בהחלט של להקת לד זפלין ושמו CODA.

שנתיים ארוכות וכואבות לאחר מותו הטראגי של ג'ון בונהאם, האיש והמקלות, נחת על המדפים תקליט אחרון בהחלט (אם נתעלם באלגנטיות מכל מיני איחודים עתידיים שנועדו למלא את חשבונות הבנק) של הענקים מבריטניה, לד זפלין. השם שנבחר היה קצר, קולע ובעל משמעות מוזיקלית כבדה: CODA.

עבור מי שהבריז משיעורי תאוריה במוזיקה, המונח CODA מסמל את ה"זנב" של היצירה, אותו חלק שמגיע בסוף וסוגר את העניין. אי אפשר היה לחשוב על שם הולם יותר לאסופה הזו, שהגיעה כתום עידן. את הרעיון המבריק לשם הגה הבסיסט והקלידן המוכשר, ג'ון פול ג'ונס. התקליט עצמו הוא למעשה מסע בזמן, אסופה אקלקטית של שירים שהוקלטו לאורך עשור שלם, משנת 1969 הפרועה ועד 1978 המעוננת יותר.

מי שניצח על המלאכה היה ג'ימי פייג'. בשנת 1982 הוא היה רחוק משיאו, שבר כלי של ממש מבחינה אישית ומוזיקלית, אך הוא אסף את כוחותיו האחרונים וצלל עמוק לארכיון הלהקה. המטרה הייתה להרכיב פאזל שייצור תקליט ראוי, כזה שיהווה סיומת נאה לקריירה מופלאה. זו, כמובן, הגרסה הרומנטית שנעים לספר לנכדים, אבל המציאות בעסקי המוזיקה, איך לומר, הייתה קצת יותר צינית ונוקשה.

בעוד שההרפתקה של לד זפלין על הבמות הסתיימה ברגע שבונהאם עצם את עיניו, החוזים המשפטיים נותרו ערים לחלוטין. אחרי הוצאת התקליט IN THROUGH THE OUT DOOR בשנת 1979, הלהקה הייתה חייבת, שחור על גבי לבן, תקליט נוסף לחברת התקליטים אטלנטיק. שלושת המוסקטרים הנותרים נשבעו לציבור ולעצמם שלעולם לא יפעלו תחת השם המחייב עם מתופף אחר. אז מה עושים? הפתרון היצירתי היה לחטט במגירות ולהוציא חומרים נדירים מהעבר כרביעייה המקורית. מעבר לחובה החוזית, זה היה גם מהלך טקטי מבריק נגד תעשיית הבוטלגים (אותם תקליטים לבנים-פיראטיים באיכות מפוקפקת) ששגשגה באותה תקופה והציפה את השוק בהקלטות גנוזות.

ג'ון פול ג'ונס התייחס לתהליך הבחירה ואמר אז: "אלו היו שירים טובים שרובם הוקלטו בתקופה בה הפאנק שלט באנגליה. בעיקרון, אין הרבה שירים של לד זפלין שלא יצאו לאור. השתמשנו בהכל".

ג'ימי פייג', הפרפקציוניסט הנצחי, הודה בהמשך שהכנת התקליט הזה הייתה משימה סיזיפית, קשה בהרבה ממה שדמיין: "זה היה התקליט הקשה ביותר שעשיתי לזפלין. זה היה תקליט עם דברים שנעשו בעבר, כי לא היה לנו מה להציע בהווה. ברור שהתקליט לא היה יוצא, אם חשבתי שהוא אינו ראוי, אך בכל זאת היה קשה להרכיבו".

התוצאה הייתה תקליט המכיל שמונה שירים – חלוקה סימטרית של ארבעה בכל צד. הקהל, שהיה צמא לכל פיסת מידע או צליל מהלהקה, קיבל את המוצר בחמימות רבה. התקליט נמכר כמו לחמניות חמות, הגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום השישי במצעד האמריקאי, והפך לחלק בלתי נפרד מהקטלוג המצליח של הלהקה.

גם העטיפה הייתה סיפור בפני עצמו. חברת העיצוב המפורסמת HIPGNOSIS יצרה את העטיפה הפשוטה ביותר בתולדות זפלין – אפורה, קרה ומינימליסטית. אגב, לחובבי הטיפוגרפיה שביניכם, הפונט שקיבל שימוש בעטיפת התקליט נקרא NEON והוא עוצב על ידי ברנרד אלום בשנת 1978. כפיצוי על הדלות החיצונית, העטיפה הפנימית הנפתחת הציגה לעיני המאזין קולאז' תמונות נוסטלגי עמוס כל טוב מעבר הלהקה, מעין אלבום תמונות משפחתי לפני הפרידה.

המחט של הפטיפון נוחתת והקטע שפותח את הצד הראשון מתפוצץ ברמקולים: WE'RE GONNA GROOVE. באמת שאין פתיחה טובה מזו כדי להזכיר לנו מי הבוסים. השיר הזה נכתב במקור על ידי ענק הבלוז והסול בן אי קינג ביחד עם שותפו לכתיבה, ג'יימס ביפ בת'יה, תחת השם GROOVIN. השיר יצא לראשונה עוד בשנת 1960 על גבי תקליטון עם הזמר הצרפתי ז'ילבר בקו. הגרסה של זפלין, שהוקלטה באולפני מורגן, נועדה במקור להיות בתקליט השני של הלהקה, אך נשמטה בעריכה. לד זפלין כל כך אהבו את הגרוב הזה, שהם נהגו לפתוח איתו את הופעות הלהקה באופן קבוע מינואר ועד אפריל 1970.

השיר השני הוא POOR TOM, פנינה אקוסטית שהוקלטה במהלך הסשנים הפוריים לתקליט השלישי של הלהקה באולפני אולימפיק בלונדון. הוא הוקלט ביוני 1970 ולא בוצע מעולם בהופעה חיה, וחבל שכך. הסיפור בשיר הוא מלודרמה במיטבה: ישנו בחור בשם טום, שעובד קשה בהרכבת מסילות רכבת, רק כדי לגלות שאישתו הבוגדנית, אני מיי, רועה בשדות זרים. הפתרון של טום לבעיות בזוגיות היה פרקטי ואכזרי – לירות בה. רוברט פלאנט לא רק שר כאן את הטקסט המדמם, אלא גם מנגן בשיר במפוחית בכישרון רב.

משם אנחנו עוברים לבלוז קורע לב עם I CAN'T QUIT YOU BABY. הביצוע הזה לקוח מהופעה שהלהקה ערכה ברויאל אלברט הול המפואר בינואר 1970. יש כאן פרט משעשע: משום מה כתוב על עטיפת התקליט הזה שההקלטה נעשתה במהלך בדיקת סאונד לפני ההופעה עצמה, אך חפרפרות ארכיון גילו שאין הדבר נכון – זהו ביצוע חי מול קהל, שעבר עריכה מסיבית באולפן כדי להעלים את רעשי הרקע ולשוות לו גוון אולפני יותר. השיר הוא במקור של וילי דיקסון, והלהקה נותנת לו טיפול זפליני מסורתי.

השיר שחתם את צד א' של התקליט נקרא WALTER'S WALK. ריף הגיטרה המדבק שבו לא נולד באולפן, אלא נרקח על ידי פייג' במהלך אילתור בתוך השיר הארוך DAZED AND CONFUSED בהופעות הלהקה בשנת 1972. הוא הוקלט רשמית במהלך ההקלטות לתקליט החמישי של הלהקה, HOUSES OF THE HOLY, אך נותר במשך שנים בשלב האינסטרומנטלי שלו בלבד. רק לקראת צאת CODA, רוברט פלאנט כתב לו מילים חדשות, אותן הוא שר והקליט במיוחד בעת ההכנות לתקליט זה, שנים לאחר שהמוזיקה עצמה הוקלטה.

אם הופכים את התקליט, מגלים תמונה שונה בתכלית. כאן אנחנו פוגשים את לד זפלין מודל שנת 1978 באולפני פולאר בשוודיה, האולפנים של להקת אבבא, עם חומרים שהם פחות לטעמי ועם תמונה עגומה: יש בה סולן מוכה יגון ממות בנו הקטן קראק, שמיתרי גרונו פקעו עם נזק בלתי הפיך שעולל לעצמו (שילוב קטלני של צרחות, עישון בשרשרת וניתוח במיתרי הקול ששינה את הגוון שלו לנצח). לצידו עמד גיטריסט שהיה שקוע עמוק בהרואין ולפיכך היה רחוק מלהיות ממוקד או חד כתער כבעבר. מאחור ישב מתופף שמשקל גופו היה כבד מדי עקב צריכת אלכוהול מופרזת (דבר שהוביל בסוף למותו) – עובדה שהכבידה פיזית על נגינתו והפכה אותה למסורבלת יותר ופחות מרשימה מבחינת יצירתיות ווירטואוזיות. וג'ון פול ג'ונס? הוא נותר איכשהו המבוגר האחראי שנאלץ להחזיק את העניינים שלא יתפרקו לגמרי. שירים כמו OZONE BABY או DARLENE שנמצאים בצד הזה, חושפים להקה עייפה שמנסה למצוא את הדרך בחזרה.

אין בהקלטות של צד ב' את האש החורכת, את הרעב ואת החוצפה שהייתה ללהקה בשנותיה הראשונות. אין מקום טוב יותר מלהראות את ההבדל התהומי בין שתי להקות לד זפלין – הצעירה והרעבה מול הבוגרת והחבולה – מאשר בתקליט הזה וסדר שיריו הכרונולוגי. אם נרצה לסכם את החוויה, אקצין במילותיה של זפלין עצמה להגדרת שני צידי התקליט והקריירה כולה: WHAT IS AND WHAT SHOULD NEVER BE.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת: "כל שמונת הקטעים פה נופלים לתוך קופסת ההבי מטאל, דבר שהופך את המוצר למוצר לא טיפוסי עבור זפלין. לכן אפשר להניח מזה שהם הונחו בצד כדי לאפשר ללהקה להוציא תקליטים מגוונים יותר".

בעיתון NME נכתב בביקורת: "מה שיש לנו פה זו קבוצת שירים גנוזים ודי אידיוטיים. זו לא להקת אבבא שמהווה ההשפעה הממארת הגדולה ביותר שפגמה במוזיקה הפופולרית. זו עדיין הלהקה הנוראית הזו ששמה לד זפלין".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "זו היא פרידה מהדהדת מלהקת ההבי-מטאל הגדולה ביותר שנחתה עלינו. האלבום, שהופק על ידי ג'ימי פייג', מתאר הרפתקה של עשר שנים עם דרמת גיטרה בפיצוץ מירבי. אם התקליט נראה כתרמית מבחינת הזמן שבו - הוא מגיע ל-32:40 דקות בלבד - הרי שבחירת השירים היא פלא של דחיסה, המתחקה בזריזות אחר עשור הזפלין עם שמונה רצועות עוצמתיות שטרם פורסמו, וללא הסבר מיותר. 'קודה' הוא פרופיל קריירה ישר ומכובד, ודרך קלאסית לצאת החוצה".

ג'ימי פייג' התראיין לרולינג סטון על תקליט זה...

כמה מלבך השקעת בהרכבת הקודה המקורית? זה היה רק ​​שנתיים לאחר מותו של בונהאם.

"זה לא הרגיש כמו שנתיים. זה עדיין הרגיש כמו אתמול. זה היה האלבום הכי קשה שהייתי צריך לגשת אליו. ידעתי שזה רק הולך להיות עם דברים שנשארו. זה לא יכול להיות עדכני. איבדנו את ג'ון. לא יכולנו לעשות עוד אלבום. זה נמכר ממש טוב בנסיבות. אבל זו הייתה פשרה".

מה היה המוצא הראשון שעלה בראשך, שהניע אותך להתחיל?

"לא לקח הרבה זמן עד שהאור נדלק. היה לנו את הקטע 'המונטרו של בונזו'. החברים האחרים בלהקה לא ידעו מה זה, כי עשיתי את זה עם ג'ון במונטרו, בספטמבר 1976. עבורי זה עמוד השדרה של קודה". היו לי את הערוצים המופרדים של זה והתחלתי לעבוד על המיקס, להבין את מה שהוגדר במקור. היה לי גם מיקס אחר של התופים של ג'ון ללא אפקט תוף הפלדה, שקיבלתי בזמנו באמצעות אפקט בשם הרמונייזר. זה נהדר עבור אנשים שאוהבים את בונהאם, רק כדי להרגיש את התופים האלו".

גם זה קרה ב-19 בנובמבר. הנה יום שבו קרו דברים מסחררים. אז תגידו, לא הגיע הזמן שנגלה אותם? הנה הם.

המלך חוזר, אבל האם הוא נשאר אותו הדבר?

בשנת 1959, עולם המוזיקה עצר את נשימתו. בכיר בחברת התקליטים RCA הטיל פצצה תקשורתית כשהודיע בחשש כי המוזיקה של אלביס פרסלי עתידה להשתנות ללא היכר מהרוקנרול הפרוע שהעלה אותו לגדולה, וזאת ברגע שיחזור משירותו הצבאי בגרמניה לפעילות מוזיקלית סדירה. המעריצים, שזכרו את הנענועים הפרובוקטיביים, נכנסו ללחץ, אך מנהלו המשופשף של אלביס, קולונל טום פארקר, מיהר לפרסם הכחשה גורפת כדי להרגיע את הרוחות. בדיעבד, כולם ידעו שהסגנון של המלך אכן עבר תמורה משמעותית בשנות השישים לכיוון המיינסטרים והסרטים, אבל באותו רגע ב-1959, ההכחשה של הקולונל הייתה הדבר היחיד שהחזיק את המעריצות בהכרה.

הזפלין בדרך לקשמיר (דרך המדבר)

בשנת 1973, חברי להקת לד זפלין, שכבר היו בשיא כוחם, החלו להקליט דמואים ראשוניים עבור מה שעתיד להפוך ליצירת המופת הכפולה, התקליט PHYSICAL GRAFFITI. הסשנים הללו נערכו באחוזה הכפרית HEADLEY GRANGE, מקום שהיה חביב על הלהקה בזכות האקוסטיקה הטבעית שלו (ושם גם הוקלט רוב התקליט הרביעי שלהם). אחד השירים המסקרנים ביותר שהוקלטו בסשנים האלה נקרא במקור DRIVING TO KASHMIR. רוברט פלאנט כתב את המילים בהשראת נסיעה ארוכה ומאובקת במדבר סהרה בדרום מרוקו, ולא, כפי שניתן לחשוב, בחבל קשמיר שבהודו. הריף המהפנט נותר, אך השם התקצר לבסוף רק ל-KASHMIR.

פינק פלויד והתרמית הגדולה של החורף

בשנת 1974 הופיעה להקת פינק פלויד ב-TOTTENHAM GARDENS באנגליה, הופעה שהפכה לשיחת היום בקרב האספנים. ההופעה המושקעת כללה את ביצוע כל התקליט המצליח 'הצד האפל של הירח' וגם שלוש יצירות חדשות ומסתוריות דאז: SHINE ON YOU CRAZY DIAMOND (שהוקדש לסיד בארט), RAVING AND DROOLING (שלימים יהפוך לשיר SHEEP) ו- YOU GOTTA BE CRAZY (שיהפוך לשיר DOGS). הביקוש לחומרים חדשים מהלהקה היה כה עצום, שתקליט בוטלג פיראטי באיכות מפוקפקת יצא מהקלטת ההופעה הזו ונקרא BRITISH WINTER TOUR 74. הרבה אנשים חשבו בטעות שזה תקליט חדש של פינק פלויד (בגלל שלוש היצירות החדשות שבו) ומיהרו לקנות אותו כאילו זה תקליט רשמי, כשהם משלמים ממיטב כספם. בתקופה ההיא הייתה להקת פינק פלויד נחשקת מאד בשל הצלחת 'הצד האפל של הירח'. הציפייה לתקליט המשך ליצירה ההיא הייתה גדולה ביותר. הבוטלג הזה, שיצא ב-1975, נמכר ביותר מ- 100,000 עותקים והפך לאחד הבוטלגים הידועים יותר של הלהקה, למרות שהלהקה לא ראתה ממנו גרוש.

הנער שאמר "לא" לקלפטון

בשנת 1970 שהה אריק קלפטון בברקלי ונפגש עם אשף הגיטרה הלטיני קרלוס סנטנה. קרלוס, ברוח ג'נטלמנית, הזמין אותו לג'מג'ם איתו באולפנים החדשים והיוקרתיים של WALLY HEIDER ושם פגש קלפטון גם גיטריסט צעיר ופלאי בשם ניל שון, שהיה אז רק בן 16 (ילד פלא אמיתי!). קלפטון התרשם מאד באותו ג'אם משון הצעיר ולמחרת קיבל שון הודעה מקלפטון שהוא רוצה לצרף אותו ללהקת דרק והדומינוס, בדיוק לפני שהם עמדו להקליט את LAYLA. זו הצעה שכל מוזיקאי היה חולם עליה, אך שון רצה אז להישאר קרוב לביתו, לסיים את התיכון, וסירב להצעה המפתה. מאוחר יותר הוא הצטרף כחבר קבוע בלהקת סנטנה, ושנים לאחר מכן הקים את להקת העל JOURNEY.

נעלי הזמש ששינו את העולם

בשנת 1955 הקליט קארל פרקינס שיר חדש וקצבי בשם BLUE SUEDE SHOES באולפני SUN המפורסמים שבממפיס, טנסי. השיר הזה, ששילב בין קאנטרי לרית'ם אנד בלוז, הפך לאחד מעמודי היסוד הבלתי מעורערים של עולם הרוק והרוקבילי. למרבה הצער, תאונת דרכים קשה מנעה מפרקינס לקדם את השיר בזמן אמת, מה שפינה את הדרך לאלביס פרסלי לבצע קאבר משלו ולכבוש איתו את המצעדים, אבל הגרסה של פרקינס נותרה המקור החשמל.

המרד של דאלטרי

בשנת 1965 עזב רוג'ר דאלטרי, הסולן הכריזמטי והחם-מזג של להקת המי, את הבמה באמצע הופעה במועדון GLAD RAGS BALL שבלונדון. דאלטרי, שמעולם לא היה ידוע בסבלנות יתרה, התעצבן על התקלות הטכניות הבלתי פוסקות שקרו במערכת ההגברה במהלך ההופעה ופשוט נטש את חבריו ההמומים. העזיבה הפתאומית הזו של דאלטרי הולידה גל שמועות היסטרי בלונדון שלהקת המי הולכת להתפרק עוד לפני שהגיעה לשיאה. חלק מהשמועות העקשניות אף ציינו מחליף פוטנציאלי לדאלטרי בדמות הזמר בוז בארל (שבסבנטיז יעשה חיל כבסיסט בלהקות קינג קרימזון ובאד קומפאני). בסופו של דבר, הלהקה התפייסה, ודאלטרי חזר לשיר למיקרופון.

סרג'נט פפר נולד במטוס

בשנת 1966 טס פול מקרטני מקניה בחזרה ללונדון לאחר חופשה שנועדה לנקות את הראש מהטירוף של ה"ביטלמאניה". בעודו יושב במטוס, הגה שם לראשונה רעיון חדש ומהפכני שהפך כקונספט ליצירת התקליט SGT PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. הרעיון המבריק שהגה היה להפוך את להקת הביטלס ללהקה אחרת לגמרי במעטפת החיצונית שלה, להקה עם תלבושות צבעוניות ושפמים, כך שכל זמר בלהקה הזו הוא למעשה לא זמר בביטלס אלא בלהקה הפיקטיבית החדשה, מה שיאפשר להם חופש אמנותי מוחלט. מאל אוונס, העוזר הנאמן של הביטלס שישב איתו במטוס, השתעשע איתו ביצירת שם חדש לפרויקט וכשהוגש להם האוכל במטוס, עם שקיות קטנות של מלח ופלפל, ניצת הרעיון שהפך את SALT AND PEPPER ל- SGT PEPPER. והשאר? היסטוריה צבעונית.

תקרית המרפסת של מלך הפופ

בשנת 2002 ובעודו מברך את המעריצים הנלהבים ממרפסת המלון היוקרתי "אדלון" בקומה החמישית בברלין, מייקל ג'קסון זעזע את הצופים ואת התקשורת העולמית בכך שהציג את בנו שזה עתה נולד, הנסיך מייקל השני (המכונה "בלאנקט"), כשהוא מחזיק אותו באחיזה רופפת ומסוכנת מעבר לדופן המעקה, כשפני התינוק מכוסים במטפחת. התמונות המבעיתות כיכבו בכל עמוד ראשון אפשרי. מייקל אולי שר ורוקד מעולה, אך עם ילדים? ממש אין לו את זה...

המלכה בתיאטרון הקשת בענן

בשנת 1974 הופיעה להקת קווין באולם ריינבאו בלונדון. הופעה זו, וגם זו שנערכה שם ביום למחרת, צולמו בווידאו וגם הוקלטו באיכות גבוהה, כשהן מציגות את פרדי מרקורי בשיא התיאטרליות שלו, לבוש בבגדים שעיצבה זנדרה רודס. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה דרכה הלהקה על הבמה ההיא בלונדון; דוקומנטים שצצו מאז ציינו כי ההקלטה בהופעה הראשונה של QUEEN באולם ההוא, במרץ 1974, נועדה לצאת כתקליטה השלישי של הלהקה. הרעיון נפל וחברי QUEEN הקליטו במקומו את התקליט השלישי והמופתי, SHEER HEART ATTACK, שכלל את הלהיט KILLER QUEEN. היה זה זמן מרגש לקווין, שידעה כי באמתחתה מוזיקה טובה, אך הכיס היה ריק.

בריאן מאי סיפר על התקופה ההיא: "בתחילה נסענו מהופעה להופעה במכונית מסחרית חבוטה, שנהגנו גם לישון בה. בשלב מסוים זה נמאס עלינו והחלטנו לקחת חדר במלון. לא היה לנו כסף. למעשה, לא נראה לי שהרווחנו כסף מסיבובי הופעות עד שנת 1986. זה יפתיע אנשים, אבל השקענו המון כסף בכל סיבוב הופעות שעשינו. לא היה לנו אכפת מענייני כספים בסיבובי הופעות. פשוט נהנינו מהחוויה ולכן השקענו את כל מה שהיה לנו באפקטים מיוחדים. בשנת 1974 חשנו שמשהו לא כשורה, כשהמנהלים שלנו פתאום קנו רולס רוייסים מהתמלוגים שהגיעו לנו, בעוד שאנחנו המשכנו לחיות בתנאים מעופשים. לא חשבנו אז להפוך את קווין למקצוע הראשי שלנו והיינו כל הזמן בטוחים שתיכף זה ייגמר ונצטרך לחפש עבודה נורמלית. בינתיים היינו כמשפחה שמחויבת ללהקה. חברים רבים, שלא הבינו מדוע אנחנו לא זמינים, עזבו אותנו. החברים האמיתיים שלנו, שהבינו שמשהו חשוב קורה לנו, הרוויחו את הקשר איתנו בהמשך הדרך. בשלב הזה, של שנת 1974, למדנו כיצד הקהל, שאנו בונים, מתנהג. כך למדנו כיצד לשלוט בו".

עבור חברי קווין היה ה'ריינבאו' סוג של חלום. הם ראו שם הופעות של גיבורי מוזיקה שלהם כמו ג'ימי הנדריקס ולא האמינו שגם הם יופיעו שם על הבמה. בריאן מאי: "הרבה בני נוער, שבאו לראות אותנו ב'ריינבאו', התלבשו להופעה בקונספט השחור-לבן שעשינו בעטיפת התקליט השני שלנו. שם חשנו לראשונה קהל גדול שמכיר את השירים שלנו ושר איתנו".

הנס של קנזס

בשנת 1976 יצא תקליטון חדש בארה"ב ללהקת הרוק המתקדם קנזס, עם השיר CARRY ON WAYWARD SON. השיר, שנפתח בשירת א-קפלה עוצמתית ומיד אחריה ריף גיטרה בלתי נשכח, נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, קרי ליבגרן. ליבגרן הסביר שזה לא נכתב כדי לבטא משהו דתי ספציפי, אם כי הוא בהחלט מבטא חיפוש רוחני ורעיונות אחרים. ליבגרן הפך לנוצרי אוונגליסטי בשנת 1980, ואמר שכתיבת השירים שלו עד אז הייתה כולה "חיפוש". לגבי השיר הזה הוא הסביר: "הרגשתי דחף עמוק להמשיך בחיפוש. ראיתי את עצמי כ'בן הסורר', מנוכר מהמציאות האולטימטיבית, ובכל זאת שואף להכיר אותה או אותו. המסר החיובי בסוף ('בוודאי גן עדן מחכה לך') נראה מוזר ומוקדם מדי, אבל הרגשתי צורך לכלול אותו במילים".

זה היה הלהיט הגדול הראשון של קנזס (והוא פותח את תקליטה הרביעי, LEFTOVERTURE), וכמו הלהיט הבא שלהם, הבלדה האקוסטית DUST IN THE WIND, זה היה תוספת של הרגע האחרון לתקליט. קרי ליבגרן כתב את השיר רק יומיים לפני שהם התחילו להקליט את התקליט. בשלב זה, הלהקה ליטשה את השירים שהיו לה ולא הביאה חדשים. "יש לי עוד שיר אחד שאולי תרצו לשמוע", הוא אמר ללהקה בהיסוס, וכשהוא ניגן את זה, חבריו ללהקה ידעו מיד שזה להיט והפכו אותו לכזה, עם פתיחת א-קפלה מרשימה מאד שמתוכה בוקע בחוזקה קולו הנפלא של הקלידן, סטיב וולש. השיר הזה לא רק הקפיץ את קנזס לכוכבות בינלאומית, הוא גם הציל את הלהקה אז מפירוק ודאי. התקליט הקודם שלה, MASQUE, היה כישלון מסחרי צורב, והסגנון הפרוגרסיבי והמורכב של שיריה הפריע ליכולתם להשמיע ברדיו האמריקאי. בזמן שהוא נהנה באופן אישי מהלהקה, המפיק הקשוח דון קירשנר נתן לקנזס הזדמנות אחרונה: להפיק להיט, או להיבעט מהלייבל שלו לכל הרוחות. המומה מהמצוקה, הלהקה חזרה לעיר הולדתה טופקה כדי להירגע ולהתחיל לכתוב חומר לתקליט הבא. אבל סטיב וולש החל לסבול ממחסום בכתיבה שהפריע לו להביא חומר חדש. לכן נותר לקרי ליבגרן ליצור רעיונות ומילים לשירים כמעט לבדו. ליבגרן החל ליצור טקסטים שעוסקים בחלקם בעצמו ועל המאבקים והלחצים איתם התמודד בתקופה שבה הקריירה של הלהקה הייתה בסכנה גדולה. הוא חשש שזה עלול להיגמר ("המראתי יותר ויותר גבוה, אבל טסתי גבוה מדי"). עם זאת, הפזמון מביע תקווה שהכל יסתדר ושהוא פשוט חייב להמשיך. ("תמשיך, בני הסורר. יהיה שלום כשתסיים").

נערי החוף חוזרים לעניינים

בשנת 1973 יצא אלבום הופעה כפול ללהקת הביץ' בויז ושמו ברור לכל - THE BEACH BOYS IN CONCERT. למרות שבריאן וילסון הגאון כמעט ולא היה נוכח, תוכן האלבום נשען בעיקר על חומר ישן ואהוב, אך שיקף כהלכה את כוח ההופעות של הלהקה משנת 1972 ואת השינוי שעברו מלהקת גלישה ללהקת הופעות משומנת. זמר הלהקה, מייק לאב, כתב בספרו: "ובכן, הביץ' בויז עדיין היו בעניינים, אם כי נוסטלגיה בלבד לא דירבנה את התחייה שלנו. הפסקנו לריב עם הקהל שלנו ושיפצנו את המופע החי שלנו כדי להציג את הלהיטים שלנו. האלבום התמקם במקום ה-25, מה שהופך אותו לאלבום הנמכר ביותר שלנו מאז 1967 ואלבום הזהב הראשון שלנו עבור חברת האחים וורנר".

הביקורת אז בעיתון רולינג סטון אמרה כך: "כך בדיוק צריך להיות אלבום בהופעה חיה. רוב הביצועים פה עומדים בגאווה לצד ההקלטות המקוריות של אותם שירים. הביצועים נשארים נאמנים למקור מבלי ליפול בצד הדרך. ההפקה היא של קארל וילסון, עם הרבה דברים טובים לצד כמה נקודות מבולגנות. ממש אפשר לשמוע אתו לוחש, 'חבר'ה, תשתקו', לפני שהוא מתחיל לבצע את CAROLINE NO. רשימת שירי האלבום נועדה לפגוע בכמה שיותר זוויות בקריירה של הלהקה עד כה. הביצוע שלהם את DARLIN צביא את השיר לרמה גבוהה ביותר. והשיר MARCELLA הוא הרגע המחשמל ביותר שלהם פה, עם נגינת גיטרת-סטיל נהדרת של ריקי פאטאר ועיבוד מהיר, מחוספס ורועש יותר מהמקור, שיצא בתקליט CARL AND THE PASSIONS. יש לצד ששת חברי הלהקה פה חמישה נגני חיזוק, כשחוץ מזה יש ממש מעט תיקונים אולפניים. ברור ששירים נחוצים נוספים נשארו מחוץ לעריכה, אחרת היה מדובר פה באלבום משולש ויקר יותר".

מייק לאב הוסיף פרט מעניין על מה שקרה אחר כך: "חברת התקליטים הקודמת שלנו, קפיטול, שמה לב להצלחת האלבום הזה, והיא רצתה לשחרר אוסף נוסף של השירים שלנו. חברות תקליטים אוהבות אוספים, מכיוון שהן לא צריכות לבזבז עליהם כסף ליצירת מוזיקה חדשה תוך כדי הזדמנות נוספת להרוויח כסף מהקלטות קיימות. שוחחתי עם בכירי החברה, שאמרו שהם רוצים להשתמש שוב במבנה של 'המיטב של' לשם האלבום. כבר היה לנו אלבום אוסף שכזה שלא ממש הצליח. היה חייב להיות משהו מקורי יותר. אז הצעתי שהאלבום ייקרא ENDLESS SUMMER. עבור דור חדש של מעריצים, זה יהיה כמו אלבום חדש במקום אוסף של שירים ישנים". ההימור הצליח, והתקליט החזיר אותם לפסגה.

המוסך של ג'ו: אזהרה מוזיקלית

בשנת 1979 יצא אלבום כפול ושאפתני למוזיקאי והגאון המשוגע פרנק זאפה ובו החלקים השני והשלישי של היצירה JOE'S GARAGE. זה הוא המשך של המסע הסאטירי והרעיוני שזאפה הוציא לפני כן את חלקו הראשון, כתקליט בודד. יחד, שלושת החלקים יוצרים אופרת רוק מורכבת המבקרת צנזורה, קונפורמיות וסמכותיות, תוך שהיא מציגה את הגאונות המוזיקלית וההומור הנושך של זאפה. התקליט הזה מעמיק אף יותר בנושאים הדיסטופיים שהוצגו במערכה הראשונה, ומציגים סיפור אזהרה מעולם הנשלט על ידי דיכוי דתי וממשלתי. הסיפור עוקב אחר ג'ו, אדם רגיל שאהבתו למוזיקה מובילה אותו לסדרה של הרפתקאות מוזרות. החלקים השני והשלישי עוברים ממרד הנעורים השובבי שבמערכה הראשונה לטריטוריות אפלות וסוריאליסטיות יותר.

פה התקליט משרטט תמונה עגומה של חברה שבה מוזיקה מוצאת אל מחוץ לחוק על ידי ממשלה טוטליטרית שבשליטת "המבחן המרכזי" (CENTRAL SCRUTINIZER), שהוא למעשה רובוט עם קול פלסטיק מפחיד. המשיכה של ג'ו לכאוס מתחילה כאשר מערכות היחסים הרומנטיות והמאמצים המוזיקליים שלו מתפוררים תחת כוחות חברתיים מדכאים. לאחר שהואשם בהתנהגות פלילית על לא עוול בכפו, ג'ו נשלח לכלא דיסטופי. עם שחרורו, הוא נסוג אל דמיונו, שם המוזיקה היא הנחמה היחידה שלו - וכאן מגיע סולו הגיטרה המצמרר בשיר WATERMELON IN EASTER HAY. ירידה זו לטירוף משקפת את פרשנותו של זאפה לחניקת החופש האמנותי והרוח האנושית.

זאפה, שתמיד היה תומך נאמן לחופש ביטוי (ואף נלחם בסנאט האמריקאי על כך), השתמש ב-CENTRAL SCRUTINIZER כמטאפורה לצנזורה ולשליטה ממשלתית. האיסור על מוזיקה הדגיש את הסכנות שבשלטון שכזה. התקליט מבקר נורמות חברתיות שונות, מדיכוי מיני ועד צרכנות, לעתים קרובות בהומור אבסורדי וגרוטסקי (כולל רומנים עם מכשירי חשמל ביתיים...). שירים פה לועגים להתמסרות של אנשים גם לכתות (כמו סיינטולוגיה). החלק האחרון של הנרטיב בוחן את ההתמוטטות הפסיכולוגית של ג'ו, כשהוא נכנע לעולם נטול משמעות. זהו רגע נוקב, המציג את יכולתו של זאפה למזג עומק נרטיבי עם תהודה רגשית בתקליט שהוא שילוב אקלקטי של רוק, ג'אז, דו-וופ וניסויים אוונגרדיים, הנקשרים יחדיו על ידי עבודת הגיטרה הוירטואוזית והעיבודים המורכבים של זאפה. למרות שהתקליט זכה לביקורות מעורבות עם יציאתו לאור, כאשר חלק מהמבקרים מצאו את התוכן ארוך מדי ומאתגר מדי, התקליט הוכרז מאז כיצירת מופת רעיונית. בימינו, אפילו קל יותר להזדהות עם מה שקורה שם. כך שנראה כי התקליט הזה אף הקדים את זמנו עם פרשנות מפעם לנושאים שנותרו רלוונטיים, כמו צנזורה, תפקידה של האמנות בחברה והמחיר הפסיכולוגי של קונפורמיות. נו, ברור שזאפה הוא גאון.

חדשות בזק מהעולם הגדול

מזל טוב לסנדק הנשמה ג'יימס בראון, שביום זה בשנת 1970 הוא התחתן עם איבון ג'נקינס בטקס נוצץ. לא צריך להביא צ'קים, הצעקות עליו.

בשנת 2003 הלך לעולמו הבסיסט גרג רידלי, אחד מעמודי התווך של הרוק הבריטי שידע הצלחות (וגם מורדות) עם להקת הרוק SPOOKY TOOTH ועם הסופר-גרופ HUMBLE PIE (לצד סטיב מריוט ופיטר פרמפטון). רידלי היה בן 56 במותו מדלקת ריאות, כשהוא משאיר מאחוריו מורשת של בס רועם.

בשנת 1994 עבר דייויד קרוסבי, חבר להקת CSNY, בהצלחה ניתוח השתלת כבד, לאחר שהרס את הכבד המקורי שלו ביסודיות הודות לשנים ארוכות של שתיית אלכוהול מופרזת ושימוש בחומרים אסורים. קרוסבי קיבל הזדמנות שנייה לחיים והמשיך ליצור מוזיקה עוד שנים רבות.

ערב של ניגודים בקובנטרי

בשנת 1967 התקיים פסטיבל מוזיקלי קטן אך היסטורי בעיר קובנטרי. הופיעו שם (במסגרת חבילת הופעות יחדיו, קונספט שהיה נפוץ אז) לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס, להקת פינק פלויד (עם סיד בארט המעורער), להקת הנייס (עם קית' אמרסון על הקלידים), להקת EIRE APPARENT, להקת THE OUTER LIMITS ולהקת אמן קורנר. ביקורת בעיתון המקומי בקובנטרי ציינה שיותר מ-2,000 איש הגיעו בערב ההוא. אותה ביקורת שיבחה בהתלהבות את ההופעה של הנדריקס, שניגן על הגיטרה בכל גימיק אפשרי שרק יכל לבצע – בשיניים, מאחורי הגב ועל הרצפה. אותו קהל שעמד על הכיסאות והריע בהתלהבות להנדריקס הגיב באופן הפוך לפינק פלויד. נראה שהאנשים בקהל פשוט לא הבינו את הקטע והשתעממו מהמופע הפסיכדלי והארוך של הפלויד. מבקר המופע, שכנראה לא ניחן בראיית הנולד, חתם בכך שפינק פלויד הם כנראה גל מוזיקלי רגעי שיחלוף מהר. אופס.

הקוסם הצעיר בשנת 1965

יצא תקליטון למרק בולאן הצעיר, מי שעתיד להפוך למלך הגלאם-רוק בראש להקת T. REX, עם השיר THE WIZARD. באותם ימים בולאן עוד היה בלוק של "מוד" לונדוני ומחפש את דרכו המוזיקלית.

האמבולנס שנתקע והקריירה שהתניעה

בשנת 1966, הרבה לפני שהפך לזיגי סטארדאסט, הופיע דייויד בואי עם להקת הליווי המוקדמת שלו THE BUZZ באולם הריקודים ROYAL LINKS בנורפולק. הלהקה ניגנה שני חלקי הופעה, כשכל אחד מהם ארך 45 דקות של רית'ם אנד בלוז. למזלם של חברי הלהקה, הם הצליחו להגיע בזמן למקום אך בקושי רב. האמבולנס הישן אותו השיגו והסבו כרכב ההסעות שלהם (כיאה ללהקה ענייה בתחילת דרכה), הפסיק לפעול ושבק חיים במרחק מה מהמקום. לאחר ההופעה הם השאירו את האמבולנס הגרוטאה שם עד שיתוקן וחזרו ללונדון במונית ספיישל. הנסיעה היקרה הזו נגסה נתח גדול, כמעט את כולו, מהמשכורת שהם קיבלו באותו ערב - 40 ליש"ט עלובים. התקרית המביכה הזו הייתה הקש ששבר את גב גיטריסט הלהקה, בילי גריי, שהחליט לפרוש מחיי העוני ולאחר מכן קיבל הצעה לעבור ולעבוד כמוזיקאי באיטליה, שם הקים להקה בשם THE TRIP שבין חבריה יהיה גם גיטריסט נוסף בשם ריצ'י בלאקמור (כן, ההוא מדיפ פרפל לעתיד). בואי, לעומת זאת, המשיך לנסות עד שהגיע לחלל).

מוח עם הרבה כוח! ב-19 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליטה החמישי של שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר.

השם שנבחר לתקליט היה BRAIN SALAD SURGERY, ביטוי שהוא למעשה סלנג די בוטה למין אוראלי. אבל מאחורי הכותרת הפרובוקטיבית הסתתרה יצירה מוזיקלית ששינתה את חוקי המשחק של עולם הפרוג.

תמיד היו כאלה, בעיקר בקרב המבקרים חמוצי הפנים, שמצאו את המוזיקה של השלישייה בתקופה הזו כתמהיל חסר נשמה של יצירות קלאסיות, בלדות מתוקות ומפגן של וירטואוזיות על חשבון אנושיות. אולם עבור המעריצים השרופים, וכותב שורות אלו ביניהם, מדובר בפלא של ממש. אני נפעם מול המוזיקה שיש בתקליט הזה. מה גם שגדלתי עליו מאז שנחשפתי בתור נער לרוק המתקדם, כך שיש לתקליט הזה פינה חמה בליבי. אבל בואו נחזור אחורה בזמן, אל ימי הזוהר של שנות השבעים העליזות.

בשנת 1973 הייתה ELP אחד ההרכבים הכי נחשבים בתחום ההופעה החיה. השלישייה הזו הייתה מספיק שחצנית ובטוחה בעצמה כדי לספק את הסחורה באופן מושלם. צריך לזכור שבאותה תקופה הופעות רוק הפכו לאירועי ענק באצטדיונים, והלהקה גררה אחריה ציוד במשקל עשרות טונות, כולל שטיחים פרסיים לפסנתר. מאחוריה היו ארבעה תקליטים מוצלחים מבחינה איכותית ומסחרית. התקליט הקודם, TRILOGY, היה משופע בהעלאות של כלי נגינה והדבר נשמע נהדר על ויניל אך היקשה על חברי הלהקה לבצע את היצירות על הבמה. קית' אמרסון מצא את עצמו בבעיה קשה לשחזר את הצלילים המורכבים בלייב. בגלל זה בוצעו בקושי שירים מהתקליט ההוא בהופעות חיות והגישה ביצירת התקליט החמישי הייתה עם יצירת מוזיקה, תובענית כמה שתהיה, שאפשר לנגנה על הבמה ואף להשתמש בה כנקודה מרכזית בהופעה.

על מנת להרים את הפרויקט בצורה יעילה, החליטה הלהקה לעשות צעד עסקי נדל"ני ורכשה אולם קולנוע ישן ונטוש ברובע פולהאם במערב לונדון, שישמש כחדר חזרות בשבילה וכמשרד לחברת התקליטים החדשה שהקימה בשם MANTICORE. השם נלקח מהמפלצת המיתולוגית שהופיעה בתקליטם השני, TARKUS. המיזם נועד לייעל את כספי מס ההכנסה לעניינים עסקיים וגם לעזור לאמנים ולהקות אחרים לממש את הכנת תקליטיהם. השלישייה עבדה על המוזיקה שלה בקומה העליונה של המבנה שרכשה, בעוד הקומה התחתונה הושכרה ללהקות ענק אחרות כמו לד זפלין וג'ת'רו טול, מה שהפך את הבניין למרכז העצבים של הרוק הבריטי באותם ימים.

גרג לייק סיפר על האווירה במקום: "אני חושב שהאלבום מייצג יצירה מתוך השראה קולקטיבית. זו הייתה המוטיבציה מאחורי רכישת בניין הקולנוע ההוא כדי לעשות בו חזרות, לנסות ולעשות משהו עם יותר תחושה חיה, ולא יצירה מתוכננת מראש".

אבל כמו בכל סיפור רוק טוב, היו גם חששות מעשיים, לפי דבריו של אמרסון: "חיפשנו במשך שנים מקום לעשות בו חזרות. ניגנו באולמות כנסייה קטנים והשכנים המקומיים התלוננו שזה רועש מדי. בחור אחד אפילו התלונן שכשהוא ישב באמבטיה, גרמנו למים אצלו לייצר גלים". הוא ניסח עצומה ויצאנו מהמקום הזה. זה נעשה בלתי אפשרי; ניסינו לנגן בחלק אחורי של מסעדה שבה התרוצצו עכברים ולעסו את הכבלים שלנו".

הלהקה לא הייתה היחידה שערכה חיפושים בבניין שרכשה. מתברר שגם רשויות החוק גילו עניין בנעשה שם, ולא בגלל המוזיקה. לייק שיחזר את רגעי האימה: "אני זוכר שהייתי שם כשאנשי המכס והמשטרה נכנסו במהירות ואמרו לנו שאנחנו עצורים - על הברחת סמים! חשבנו שזו מתיחה. הם אמרו, 'אנחנו יודעים שהוברחו סמים בציוד שלכם', ואמרנו להם, 'בטח יצאתם מדעתכם, אנחנו אפילו לא עושים סמים'. ברור ששיקרנו קצת! הם אמרו, 'יש לנו שניים מהאנשים שלכם כלואים בכלא, ואנחנו כאן כדי לחפש בציוד'. אמרנו להם לחפש כל מה שהם רוצים. השורה התחתונה הייתה שזוג בחורים שארגנו את ההובלה של הציוד שלנו היו למעשה מבריחי סמים! הם בנו תאים סודיים בארגזי הדרכים שלנו והבריחו קוקאין. והיינו שם בבניין הזה עם כל שוטרי המכס האלו סביבנו. מפחיד!"

למרבה המזל, לא הוגשו כתבי אישום נגד הלהקה עצמה, והתקרית עדיין נותרה בגדר תעלומה מטרידה במוחו של לייק: "הרשויות מעולם לא סיפרו לנו את התוצאה המדויקת של החקירה שלהם. אני מאמין שאיש אחד הגיע לכלא, והשני בעצם נעלם. שמעתי שהמשטרה מאמינה שהוא עבר ניתוח פלסטי ונמלט לדרום אמריקה. מעולם לא הבנו את כל הסיפור".

לאחר שהאבק שקע והשוטרים הסתלקו, חזרו השלושה למוזיקה. בתחילה רצה קית' אמרסון לעשות את היצירה המרכזית של התקליט הבא בסגנון TARKUS (יצירה מתקליטם השני שהתאפיינה במקצבים מורכבים) אך לייק ופאלמר משכו אותו לכיוון אחר ונגיש יותר.

לייק הביא עמו תבלין חשוב ויוקרתי לתבשיל הזה; התמלילן פיט סינפילד, שעבד איתו בהרכב הראשון של קינג קרימזון והיה אחראי למילים הפנטסטיות של התקליט הראשון שלהם. סינפילד תיכנן אז להקליט תקליט סולו משלו וסיפר על כך ללייק, שהסכים שחברת MANTICORE תעזור לו בעניין. לייק הוסיף באותה נשימה שהוא צריך מילים ליצירה חדשה של להקתו וזה היה התנאי שלו להוציא את תקליט הסולו של סינפילד, שייקרא STILL. זו הייתה עסקה משתלמת לשני הצדדים.

העבודה על הקונספט הייתה מפותלת. אמרסון רצה לקרוא ליצירה בשם GANTON 9, בהסתמכו על רעיון שהגה על כוכב לכת פיקטיבי. סינפילד שלל את העניין והוכיח את טענתו, כי יש רחוב בשם זה לא הרחק מהם בלונדון, מה שהיה מוריד מהמיסטיקה של היצירה. המוזיקה של אמרסון דווקא נשמעת יותר בראשו כמו קרנבל והוא הציע את KARN EVIL 9, משחק מילים מבריק על "קרנבל", והוסיף קונספט בו הוא מתאר את השתלטות המחשבים על המין האנושי שיצר אותו. הוא ידע על מה הוא מדבר, כי בסוף שנות השישים הוא עבד בחברת מחשבי IBM, בה המחשבים היו עצומים בגודלם ועם המון סלילים של טייפ מגנטי. יש משהו מאד נבואי ומטריד ביצירה הזו, בדיעבד, במיוחד כשאנחנו מסתכלים על עידן הבינה המלאכותית של ימינו.

"כל הנחת היסוד של היצירה הייתה ההשפעה שתהיה למחשבים על הציוויליזציה", טען גרג לייק. "עכשיו זה נשמע מאוד מופרך; לכולם יש מחשב נייד עכשיו. אבל באותו זמן לאף אחד לא היו מחשבים. היו שורות כמו 'טען את התוכנית שלך / אני הוא עצמך' שהיו נבואיות ביותר, כי עכשיו כמובן יש לך תוכנות שהן אתה עצמך, המותאמות לך. אבל באותה תקופה, מחשבים שימשו כמעט אך ורק בבנקים או במוסדות. בקושי חלמו על הרעיון של מחשב אישי".

אמרסון הוסיף זווית משעשעת על היחסים בין אדם למכונה: "זו הייתה ההתחלה של טכנולוגיית המחשב, וכבר הואשמנו בשימוש בטכנולוגיית מחשבים במכשור שלנו עד כדי כך שכמה אנשים באמת האמינו שכשניגנו על הבמה זה לא היה אנחנו!". היצירה הזו נפתחת במשפט שהפך למותג של הלהקה ופתח כל הופעה שלהם מאז ועד עולם: "ברוכים הבאים חבריי למופע שאינו נגמר לעולם".

אבל לא רק העתיד העסיק אותם, אלא גם העבר הקלאסי. יצירה נוספת שקרמה עור וגידים מתחילת הסשנים הייתה TOCATTA, עיבוד רוקיסטי פרוע לקונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של המלחין הארגנטינאי אלברטו חינאסטרה. אמרסון רצה שהלהקה תקליט את היצירה עוד בשנת 1971. הוא שמע אותה לראשונה בשנות השישים, כשהיה חבר בלהקת THE NICE.

אמרסון נזכר ברגע הגילוי: "ניגנתי עם הנייס בלוס אנג'לס, שם עשינו את אחד ממופעי הטלוויזיה האלו עם תזמורת גדולה, ובזמן שהייתי למטה בחדר ההלבשה, שמעתי את הצלילים המדהימים האלו. רצתי למעלה, תפסתי את הפסנתרן ואמרתי, 'מה לעזאזל ניגנת?!'. כששמעתי את הטוקאטה הזו, הבנתי מאיפה הגיעה חלק מהמוזיקה של לאונרד ברנשטיין, שעוררה את כל סיפור הפרברים. כשחזרתי לאנגליה, קניתי את חוברת תווי המוזיקה ועברתי על זה. זה היה חלק מההערכה שלי למוזיקה ואני מניח שזה סיפק השראה ליצירות אחרות שכתבתי".

אך היצירה המתינה כמה שנים עד שהובאה לאולפן החזרות ורק כשקרל פאלמר המתופף ציין שהוא רוצה סולו תופים בהופעות שיהיה בתוך יצירה מיוחדת, ולא כחלק מהקטע RONDO אותו הם טחנו עד דק בהופעות. החזרות על היצירה התובענית הזו לא היו קלות כי גרג לייק לא ידע לקרוא תווים והיה צריך ללמוד את התפקידים המורכבים משמיעה. אבל התוצאה מאד מרשימה ומדגימה את היכולת הטכנית העילאית של השלושה.

היצירה הזו הכילה אלמנט חדש ומהפכני בארסנל כלי הנגינה של הלהקה; מערכת כלי הקשה חשמלית, שנבנתה במיוחד על ידי איש הצוות הטכני של הלהקה, ניק רוז. אלו היו התופים האלקטרוניים הראשונים בהיסטוריה שנשמעו בתקליט מסחרי. למרות שהיצירה הזו הוקלטה, עדיין נדרש אישור מיוחד מהמלחין הארגנטינאי, על מנת שיהיה אפשר להכניסה לתקליט. הלהקה ידעה שחינאסטרה קנאי ליצירותיו.

אמרסון סיפר על הדרמה: "זה עלה פתאום לשיקולנו, האם יש לנו את הזכויות לשים את המוזיקה הזו באלבום החדש שלנו? התקשרתי למוציאים לאור של חינאסטרה, והתגובה הראשונית שלהם הייתה 'סליחה, הוא לא יאפשר שום עיבוד למוזיקה שלו. אם אכפת לך להתקשר אליו, הנה המספר שלו'. התקשרתי אליו ואשתו, אורורה, אמרה, 'אתה חייב לבוא לז'נבה - מחר', אז צלצלתי למנהל שלי ואמרתי, 'אנחנו טסים לז'נבה מחר!' טסנו ואז נסענו לבניין שלו. המשרתת הכניסה אותנו, והלכנו דרך אולם מפואר ונכנסנו לסלון. שם, עומד בתשומת לב ולבוש בחליפה, כמעט כמו מנהל בנק, היה חינאסטרה, מוכן לקבל אותנו. הייתי מאוד עצבני לפגוש את הבחור. הנה מלחין בינלאומי, מאוד מכובד והוא, בעיניו, מדובר בלהקת רוק'נ'רול שמנגנת את המוזיקה שלו. היינו זקוקים נואשות לקבל את 'טוקטה' בתקליט, אחרת היינו צריכים לדחות את תאריך היציאה של התקליט כדי להמציא רעיון אחר. באמת הכל תלוי באישור הזה.

אז שוחחתי איתו על מה שעשיתי, ועצרתי את נשימתי ונתתי לו להקשיב לזה. הוא השמיע את זה ברשמקול, ואחרי חמש או שש התיבות הראשונות, הוא כיבה את הרשמקול והסתכל במבט מפחיד של חוסר אמון ואמר, 'שטני!'. חשבתי שהוא התכוון שזה שטני - במובן הרע! בגלל שהוא ניגן ברשמקול במונו, והייתה לנו קלטת סטריאו, קפצתי מכסאי כדי להשמיע לו בסטריאו. אבל הוא לא התרכז בזה, הוא היה מבולבל לחלוטין מהמוזיקה. הוא החזיר את הקסטה בחזרה להתחלה והשמיע אותה שוב. בסוף, הוא אמר, 'זה מדהים! תפסת את המהות של המוזיקה שלי, ואף אחד לא עשה את זה מעולם'. לא ידעתי מה לומר; יכולתי למות באותו רגע. שום דבר אחר לא היה חשוב לי". מסתבר שחינאסטרה אהב את העובדה שהם לקחו את המוזיקה למקום חדש במקום רק לנגן אותה כפי שנכתבה.

ויזואלית, הלהקה חיפשה משהו שיזעזע וידהים באותה מידה. כשהשלישייה הופיעה בציריך שבשוויץ, מישהו שקשור להפקה הכיר לה את הצייר הסוריאליסטי HR GIGER, מי שלימים יזכה לתהילת עולם על עיצוב המפלצת בסרט "הנוסע השמיני". השלושה בדקו את עבודותיו והחליטו בהתלהבות שהוא מתאים ליצירת העטיפה לתקליט החמישי שלהם.

אמרסון תיאר את המפגש הביזארי: "הוא היה אדם יוצא דופן ומרתק אבל הוא חי את חייו ברמה אחרת. הוא היה אובססיבי לפרוצדורות כירורגיות, מחלות עור, עוברים שטרם נולדו. חזרתי למלון ואמרתי לגרג וקרל, 'אתם חייבים לבוא לפגוש את הבחור הזה, הוא מוזר!'. הם קצת נרתעו לעשות זאת ולמרבה הפלא, הם הגיעו".

פאלמר הוסיף לתיאור המצמרר: "כפי שאני זוכר, היה לו כיסא חשמלי במסדרון וכמה זרועות תלויות על הקיר ומרפק עם מזרק שיצא ממנו. הוא היה מוכר בציריך ובמעמקי עולם האמנות, אבל הוא לא היה שם מוכר מחוץ לשוויץ. הוא לא היה מאוד דברן, אבל הוא היה נלהב מהמוזיקה שלנו. הפגישה הייתה קצרה מאוד, נכנסנו ויצאנו תוך שעה וחצי. והדבר הראשון שהוא הפיק זה מה שרואים על העטיפה". העטיפה המקורית עוצבה בצורה מיוחדת עם שני "שערים" שנפתחים וחושפים את פניה של אישה, שעוצבו בהשראת אשתו המנוחה של גייגר.

השם המקורי שהלהקה רצתה לתקליט היה WHIP SOME SKULL ON YER - ביטוי שהיה שגור בפיו של מנהל חברת התקליטים החדשה שלהם והוא סלנג למין אורלי עם איבר גברי. הם אהבו את החספוס והגסות שבכך.

אולם, כשהתקליט היה גמור, הוחלט לשנות את שמו ל- BRAIN SALAD SURGERY. זוהי כותרת שיש לה את אותו מובן כמו השם המקורי אך הפעם בצורה יותר מעודנת ומתוחכמת. הביטוי הזה נלקח משיר של דוקטור ג'ון בשם RIGHT PLACE WRONG TIME שצעד אז במצעדים. העטיפה שהובאה לאישור החברה הכילה ציור עם אשתו של הצייר. הבעיה הייתה שמתחת לפניה של האישה נראה מתנוסס איבר מין גברי זקור וברור לחלוטין. החברה (אטלנטיק) ששיווקה את תקליטי הלהקה בארצות הברית, יצאה מכליה מרוב זעם וציוותה על הלהקה להסיר את איבר המין הגברי פן יאשימו אותם בפורנוגרפיה ויחרימו את התקליט מהמדפים.

אך הייתה בעיה מהצד השני, כי גייגר הצייר סירב להסיר את יצירתו הזקורה מהעיצוב בטענה לפגיעה בחופש האמנותי. אמרסון נאלץ להיות הדיפלומט: "היינו צריכים לחזור אליו ולומר, 'תודה שהסכמת לספק לנו את עבודת האמנות, אבל נצטרך להיפטר מהפין הזה!'... השיחה הייתה די מצחיקה. 'אני לא מתכוון להיפטר מהפין! הפין הוא חלק מהתמונה!', הוא התעקש. לבסוף הוא התרצה והיה לנו אמן מיומן מאוד שהפך את הפין לפיר של אור זוהר!". אם תסתכלו טוב על העטיפה היום, עדיין אפשר לראות את המתאר המקורי אם מתאמצים.

כחלק ממסע הקידום, עיתון המוזיקה הבריטי NME חילק בגיליונות שלו אז תקליטון גמיש (FLEXI DISC) - גימיק פופולרי באותן שנים - ובו קטעים קצרים מיצירות התקליט. כמו כן, היה שם קטע שהוקלט בסשנים לתקליט, שנקרא BRAIN SALAD SURGERY ולא נכלל בתקליט עצמו מסיבות של מקום. זה ייצא רק באוסף שירים גנוזים, בשנת 1977, בשם WORKS 2. "הרבה מהדברים הטובים בתקליט הזה התרחשו בשלב שבו היצירתיות שלנו הייתה במיטבה", אמר קרל פאלמר בגעגוע. "אף פעם לא באמת עברנו את העידן הזה בהצלחה".

רוב התקליט הוקלט באולפני ADVISION המפורסמים, באוגוסט וספטמבר 1973, בהפקת גרג לייק, כאשר ג'ף יאנג וכריס קימזי טיפלו בענייני האלקטרוניקה שם. "שום דבר לא הגיע מהר", אמר לייק על התהליך המייגע. "זה באמת היה מפרך. זה היה כמו לבנות בית עם לבנה אחת בכל פעם. ולפעמים היינו מקימים קיר ומורידים אותו. זה היה ממש קשה. זו האמת".

התקליט נפתח עם השיר-המנון JERUSALEM, עיבוד למזמור אנגלי פטריוטי עתיק של ויליאם בלייק. "למעשה, ניסיתי לראשונה לעשות גרסה של זה עם להקת הנייס", אמר אמרסון, "אבל האלמנט הקצבי מעולם לא התגבש בצורה משביעת רצון. גם גרג וגם אני אהבנו מאוד את השיר". גרג לייק היה כן לגבי המקור: "האמת שהמילים מאוד תפלות למעט שורה אחת, 'תביאו לי את הקשת שלי של זהב בוער / תביאו לי את חיצי התשוקה שלי'. שאר השיר היה תפל. אבל כשזה הגיע לשורה הזאת, זה היה רגע שצריך לשיר בשבילו את השיר". הביצוע היה כה בומבסטי שרשת ה-BBC אסרה להשמיע אותו בטענה שהוא מבזה את המנון הכנסייה, מה שכמובן רק עזר למכירות.

שיר זה מציג את הופעת הבכורה של סינטיסייזר "מוג אפולו" - הסינטיסייזר הפוליפוני הראשון אי פעם שאפשר לנגן בו אקורדים ולא רק צליל בודד. "אני לא אוהב להציג את עצמי בתור 'כן, הייתי הראשון שעשה את זה!'...", התעקש אמרסון בצניעות אופיינית. "פשוט שמחתי לקיים יחסי עבודה קרובים עם חלוץ הסינטיסייזרים בוב מוג, שזיהה אותי כמוזיקאי הראשון שאמיץ מספיק לקחת את המפלצות שלו לדרך".

אחד האיזונים המוצלחים בלהקה היה בין הרצון של אמרסון לייצר יצירות מורכבות ורצונו של לייק לספק שירי בלדות אקוסטיים שיכבשו את הרדיו. הפעם הוא בא עם השיר הנפלא STILL... YOU TURN ME ON, בו אמרסון מפליא בנגינה על צ'מבלו, שמעניק לשיר נופך בארוקי קסום.

פאלמר סיכם את המתח הבריא הזה: "הייתה לנו הצלחה גדולה דרך הבלדות של גרג. בלעדיהן כנראה לא היינו מוכרים את כמות התקליטים שמכרנו". השיר הזה נשקל להוצאה כתקליטון סינגל, אך הלהקה ביטלה את הרעיון, הן בגלל שפאלמר לא ניגן בזה (למעשה הוא לא מופיע בשיר כלל) והן בגלל שהלהקה הרגישה שזה לא מייצג אותה בצורה הוגנת כהרכב רוק מתקדם וכבד. בסופו של דבר, BRAIN SALAD SURGERY נותר עדות לזמן שבו המוזיקה העזה לחלום בגדול, המחשבים רק התחילו לדבר, והעטיפות היו מסוכנות לא פחות מהצלילים שבתוכן.

עיתון רולינג סטון בביקורתו: "על הבמה דואגת השלישיה הזו לחפות על מחסור במוזיקה ראויה עם מופע אקרובטי מרשים. גם בתקליט החדש יש, למרבה הצער, חוסר איזון לרעה מלהקה שחבריה ניחנו בכישרונות גדולים מאד. אין מה לעשות, כתיבת שירים קליטים אינה הצד החזק של הלהקה הזו, למעט כמה בודדים. כשגרג לייק כותב שיר טוב - זה נפלא, אבל לרוב הוא בורח לכיוונים פומפוזיים. הבשר האמיתי באלבום הוא היצירה KARN EVIL 9, שנמתחת על פני שלושה חלקים. הבה נקווה שלא נזכה לעוד תקליטים מפוספסים מלהקה שכזו, שלדעתי צריכה להקליט את אלבומיה רק בהופעה חיה".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב בביקורת: "עטיפת האלבום הזה היא כמו פאזל סיני ולאחר דקות ארוכות בהן ניסיתי לשחרר את התקליט, סיננתי לעצמי שכדאי מאד שהמאמץ שלי ישתלם. ובכן, צר לי אך זה לא קרה. הם נשמעים באלבום כפעוטות שמנסים להידמות לשוורים זועמים. המוזיקה שלהם מיותרת".

לאלו שמחפשים את התקליט בגרסאות מיוחדות: לפני שנים יצאה מהדורת DVD-AUDIO שכוללת את כל האלבום בסראונד 5.1 נהדר (ועם צלילים שהורדו מהמיקס הסופי). כמו כן, יצאה גרסת רימסטר, עם שלושה דיסקים, ובתוכה שלל רב של בונוסים נדירים שהוקלטו במהלך ההכנות לאלבום הזה.

ב-19 בנובמבר בשנת 1977 יצא גיליון של עיתון NME ובו גם התופינים הבאים:

העולם, או לפחות החלק שחשוב ממנו – כלומר לונדון, ניו יורק והחורים המעושנים שביניהם – נמצא במצב של רתיחה מתמדת. השבוע, נובמבר 1977, מסתמן כנקודת רתיחה שבה הישן והחדש מתנגשים בעוצמה של מגבר מארשל שנופל מקומה שלישית. מצד אחד, יש לנו את הדינוזאורים, כוכבי העל שחיים באחוזות פאר ובועטים בכדורי כדורגל לתוך הקהל; ומצד שני, הפרחחים עם סיכות הביטחון שמחריבים אולמות קולנוע (או לפחות מואשמים בכך). ברוכים הבאים לקרקס הרוק הגדול.

רוד סטיוארט: בין האצטדיון לג'קוזי

נתחיל עם האיש שתופס את הכותרות הגדולות ביותר, רוד סטיוארט. האיש והשיער, שנמצא כרגע בעיצומו של סיבוב הופעות אמריקאי גרנדיוזי, נראה כמי שחי חיים כפולים. מצד אחד, הוא כוכב הרוק האולטימטיבי, ומצד שני, הוא נראה כמו דמות מתוך קומדיה בריטית על כדורגלנים עשירים מדי.

הסיפורים שמגיעים מהדרכים בארה"ב הם לא פחות מביזאריים. קחו למשל את התקרית עם הצלם דייויד סטין. רוד, בשיא ה"דיווה" שלו, התחמק במשך חמישה ימים מביצוע סשן צילומים שהבטיח. כשהצלם, שכבר איבד את סבלנותו (ואולי גם את שפיותו בעקבות צריכה מוגברת של ג'ין מהדיוטי-פרי), איים לעזוב, רוד החליט שהגיע הזמן לפעול. אבל רוד לא עושה דברים בצורה רגילה.

ההכנות לצילום כללו שני מעצבי שיער שעבדו על הפריזורה המפורסמת במשך שעות, כאילו הם מפסלים את פסל דוד של מיכלאנג'לו, רק עם יותר ספריי לשיער. אחד החזיק את הפלומה, השני הבריש את השערות שנפלו. אחרי כל ההשקעה הזו, רוד יצא לחצר, עבר ליד הבריכה שלו, ולפתע – ספלאש! הוא זרק את עצמו למים, בגדים והכל. הוא יצא רטוב, הרוס, וחייך לצלם: "עכשיו נצטרך לעשות את הצילומים מחר, נכון?"

אבל זה לא רק משחקים נבזיים בבריכה. רוד נמצא בתקופה של חשבון נפש, או לפחות כך זה נראה בתקליט החדש שלו, FOOT LOOSE & FANCY FREE. הפרידה המתוקשרת שלו מבריט איקלנד השפיעה עליו עמוקות. הוא מודה שהשירים בתקליט הזה הם הכי כנים שהוא כתב אי פעם. למעשה, הוא טוען שהשיר I WAS ONLY JOKING הוא וידוי אוטוביוגרפי על כך שכל סגנון החיים הנוצץ הזה אולי יצא משליטה. הוא אפילו מודה שהלהקה החדשה שלו, איתה הוא מופיע, "בועטת לו בתחת" וגורמת לו לעשות דברים שלא האמין שהוא מסוגל להם.

בהופעות עצמן, הטירוף חוגג. בוושינגטון, למשל, הקהל איבד עשתונות לחלוטין. בחורה אחת בשורה הראשונה, בניסיון נואש למשוך את תשומת ליבו של הכוכב, פשוט הרימה את החצאית שלה עד למותניים. כשזה לא עזר, היא שלפה את אחד המגפיים שלה ונופפה בו באוויר. והוא? בשלו. הוא פשוט בעט כדורי כדורגל לתוך הקהל המשולהב, בזמן שמאבטחים גררו החוצה מעריצים שהתעלפו או ניסו לפרוץ לבמה.

וילקו המטורף

אם רוד סטיוארט מייצג את ההדוניזם של הרוק, וילקו ג'ונסון, הגיטריסט שעזב את להקת DR. FEELGOOD בטריקת דלת, מייצג את הצד האפל והמוזר יותר של הנפש האנושית. הראיון איתו חושף אדם שנמצא על הגבול הדק שבין גאונות לטירוף מוחלט.

ווילקו מספר שבמקור הוא רצה להיות "הדיקטטור של היקום", אבל לא היו לו הציונים המתאימים בבחינות הבגרות, אז הוא נאלץ להסתפק בלהיות גיטריסט. אחרי העזיבה הכואבת את הלהקה הקודמת שלו, ווילקו שקע בדיכאון עמוק. הוא בילה שישה חודשים בבידוד, ולטענתו חווה "התמוטטות עצבים מדי פעם רק כדי לשבור את המונוטוניות".

הסיפורים מעברו של ווילקו הם חומר לסרטים סוריאליסטיים. הוא מספר על תקופה שבה היה בהודו וחלה בצהבת. הוא שכב בבית חולים מבודד, בוהה בלטאות על הקיר ומנסה לשמור על "קארמה טובה" על ידי כך שנתן ליתושים למצוץ את דמו. אבל בסוף, יתוש אחד יותר מדי נחת עליו, והוא פתח בטבח המוני של החרקים המעופפים. "אני המשמיד," הוא מכריז בגאווה מוזרה.

אבל השיא הוא האובססיה שלו למשורר וויליאם בלייק. ווילקו מכחיש את השמועות שהוא גנב את ספריו של בלייק, אבל הוא מודה שהיה הולך למוזיאון הלאומי, עומד מול פסל הברונזה של בלייק, מחכה שלא יהיה איש בסביבה, ומתחיל לדבר אליו: "הלו ויליאם, מה העניינים?" כשנשאל אם בלייק ענה לו אי פעם, ווילקו ענה לאחר שתיקה ארוכה: "ובכן, כן, הוא ענה. אבל היית יכול לראות את השפתיים שלי זזות".

כעת הוא חוזר עם להקה חדשה, SOLID SENDERS, ועם אנרגיה שמזכירה לו את הימים הטובים בפאבים. הוא טוען שהמטרה שלו היא פשוט "לא לקום בבוקר", ושרוק'נ'רול הוא הדרך היחידה להימנע מחיים נורמליים.

סקס פיסטולס: בולשיט, צנזורה והנסיכה גרייס

אי אפשר לדבר על נובמבר 1977 בלי להזכיר את הסקס פיסטולס. התקליט החדש שלהם, NEVER MIND THE BOLLOCKS, גורם לכאבי ראש עצומים לרשויות ולחנויות התקליטים. מנהלי חנויות מוצאים את עצמם בבתי משפט תחת אישומים וכל זה רק בגלל שהם הציגו את עטיפת התקליט בחלון הראווה.

בינתיים, הסרט המתוכנן של הלהקה, "מי הרג את במבי?", חזר לחיים אחרי שבוטל לפני שבועיים. הבמאי ראס מאייאר עזב, והתקציב מתנפח, אבל מלקולם מקלרן, המנהל הממולח, לא מוותר. הוא טוען שהם שונאים אחד את השני, אבל ההצגה חייבת להימשך.

והשמועה הכי עסיסית? מספרים שהנסיכה גרייס ממונקו, שהיא בעלת מניות באולפני 20th CENTURY FOX (אחד המשקיעים המקוריים בסרט), הזדעזעה לקרוא בתסריט על סצנת מין בין סיד וישס לבין אמו, אותה אמורה הייתה לגלם מריאן פיית'פול. הנסיכה כנראה לא הייתה מוכנה לקבל את הפאנק-רוק לחיק האצולה.

תקרית "ההתפרעות" של הקלאש

אם כבר מדברים על פאנק וצרות, הקלאש מצאו את עצמם במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות הופעה בבורנמות'. העיתונות דיווחה בהיסטריה על "אוהדי פאנק שהשתוללו והשאירו שובל של הרס", כולל עקירת מושבים וגרימת נזק של מאות ליש"ט. מנהל האולם הוסיף שמן למדורה כשאמר: "המנטליות, הלבוש וההתנהגות של הברנשים האלה משאירים הרבה מקום לשיפור". הוא היה מזועזע במיוחד מכך שבנות לבשו שקיות זבל שחורות כבגדים.

אבל האמת, כפי שמדווחת אלי סמית' מחברת CBS שנכחה במקום, הייתה שונה לגמרי. היא טוענת שהקהל היה רגוע למדי, ושרק נער אחד מקדימה ניסה לעקור כיסא וסולק מיד על ידי המאבטחים. "לא ראיתי משטרה וכמעט שום נזק. אולי הייתי בהופעה הלא נכונה, או שבורנמות' פשוט מעולם לא ראתה להקת פאנק קודם לכן," היא אמרה. למרבה הצער, הדיווחים המוגזמים הללו מסכנים כעת את התוכניות של הלהקה לשתי הופעות ענק בלונדון בדצמבר.

בנוסף, מגיעים דיווחים ממקור ראשון על יחס משפיל למעריצים בהופעות אחרות של הלהקה. בבירמינגהם, למשל, הקהל נאלץ לחכות שעה וחצי בקור מכיוון שהמאבטחים הכריחו את כולם להסיר כל קישוט מתכתי – שרשראות, קולרים, סיכות ביטחון ואפילו אטבי נייר – ולהשליך אותם לפחים. מי שהגיע עם מנעול ושרשרת ולא היה לו מפתח, נשאר בחוץ או נאלץ לוותר על האביזר. כל זה בשביל הופעה של 20 דקות של להקת החימום שירדה מהבמה בגלל יריקות מסיביות מהקהל. "הקלאש צועקים על מהומות," כתב מעריץ מאוכזב, "אבל הקהל קיבל את היחס הזה בלי ציוץ. שום כיף!"

ג'ואן ג'ט: בנות, גיטרות וגברים מבוהלים

מעבר לאוקיינוס, או ליתר דיוק בביקורן הנוכחי בבריטניה, ה-RUNAWAYS מעוררות מהומה לא קטנה. ג'ואן ג'ט, הגיטריסטית והנשמה של הלהקה, מתגלה כדמות המעניינת ביותר בחבורה. היא מתעבת את הדרך שבה גברים בקהל מגיבים אליהן. במקום ליהנות מהמוזיקה, הסטודנטים באוניברסיטת שפילד צעקו "הביאו את הכוסיות!" ג'ואן מסבירה שהגברים פשוט לא מסוגלים להתמודד עם נשים שנמצאות בעמדת כוח על הבמה, עם גיטרות חשמליות ביד ולא במטבח. הם חייבים להקטין אותן וללעוג להן כדי להרגיש גברים.

ג'ואן לא חוסכת ביקורת גם על חברותיה ללהקה לשעבר. היא מספרת על צ'רי קארי, הסולנית לשעבר שלבשה מחוכים, שהייתה "אובססיבית" לגבי דייויד בואי. באחת ההזדמנויות, כשהלהקה הייתה בסיבוב הופעות עם איגי פופ, צ'רי נכנסה לחדר וביקשה מאיגי שוב ושוב להכיר לה את בואי. בסוף, איגי הסתובב אליה ואמר: "אם את רוצה להיות אגרסיבית, צ'רי, אני לא הולך להיות הסרסור שלך". זה כנראה סתם לה את הפה.

היחסים בתוך הלהקה ומחוצה לה נשמעים נפיצים. ג'ואן מספרת על תקרית ביפן שבה צ'רי דחפה את הבסיסטית ג'קי פוקס במורד מדרגות בשידור חי בטלוויזיה מול מיליוני צופים, רק בגלל שג'קי הסתירה לה. כיום, ג'ואן מרגישה משוחררת מהתדמית המלאכותית שנכפתה עליהן ומוכנה לכבוש את העולם בדרכה שלה, כשהיא מכריזה: "פאנק מגיע מאותו מקום שהגליטר הגיע ממנו".

ביקורות תקליטונים: מי שרד ומי נכשל? מדור הביקורות לא עושה הנחות לאף אחד.

הראמונס -ROCKET TO RUSSIA: המבקר טוען שזה "פופ טהור לאנשים של עכשיו", אבל מודה שיש תחושה של מיחזור. הנוסחה של הראמונס נקבעה, ואין כאן חידושים דרמטיים. עם זאת, השיר WE'RE A HAPPY FAMILY הוא יצירת מופת של הומור ברוטלי, עם שורות על אבא שאוהב גברים ואמא שלוקחת כדורים.

סטטוס קוו - ROCKIN' ALL OVER THE WORLD: הביקורת כאן קטלנית. התקליטון מתואר כ"מוזיקת טפטים" וסם הרגעה בטוח וצפוי להמונים. הלהקה מואשמת ביצירת מוזיקה חסרת השראה באופן מכוון כדי לעשות כסף קל. "אולי הם באמת נהנים מזה?" עוקץ המבקר.

ג'ון מרטין - ONE WORLD: לעומת זאת, ג'ון מרטין זוכה לשבחים מקיר לקיר. התקליט החדש שלו מתואר כ"מהפנט" ו"מבריק", שילוב של רוך וחספוס. השיר BIG MUFF, שהוקלט בג'מייקה עם לי פרי, מתואר כבעל מקצבים דחוסים ומעורפלים. המבקר טוען שזהו התקליט השלם והמרתק ביותר שהוא שמע השנה.

רכילות, פשטידות וסקנדלים

ראט סקאביז, המתופף של ה-DAMNED, נאלץ למכור סקייטבורדים למחייתו בימים אלה.

פיל טיילור, המתופף מלהקת מוטורהד, היה מעורב בתקרית אלימה במכבסה המקומית שלו, שם הותקף על ידי ארבעה טדי בויז. המשטרה הגיעה, ולמרות שטיילור נמצא מחזיק בקבוק חלב כנשק, נתנו לו לקחת את התחתונים המלוכלכים שלו הביתה.

דמיס רוסוס הופיע בפלאדיום בלונדון במופע שנראה כמו טקס דתי קיטשי, לפי העיתון. הוא עלה לבמה מתוך עשן לבן סמיך (שריחו הזכיר שמן שיזוף), כשברקע ויטראז'ים של כנסייה ודיוקנאות של ישו. הקהל, המורכב בעיקר מעקרות בית ופקידי בנק שחולמים על חופשה בספרד, הריע לו כאילו היה המשיח עצמו. המבקר ציין בציניות שרוסוס נראה כמו פיטר גראנט (המנהל של לד זפלין) ששר כמו ג'ון אנדרסון (הסולן של יס).

בונוס: רסיסי רוק - החודש בשנת 1971!

תעשיית הפופ מעולם לא נראתה מוזרה, מלהיבה וכאוטית יותר מאשר בשבוע הסוער הזה של אמצע נובמבר 1971. בעוד המצעדים מתפוצצים מלהיטים, מאחורי הקלעים מתרחשים סיפורים שנשמעים כמו הזיות, החל ממסיבות ריקודים סלוניים של יוצאי חיפושיות ועד לדרישות ביזאריות של מוזיקאים אוונגרדיים. הנה הצצה למה שבאמת קרה בעולם הרוק.

פול מקרטני: מכבשים לנשף ריקודים

נדמה שרק פול מקרטני מסוגל לארגן אירוע השקה ללהקה החדשה שלו, WINGS, שנראה יותר כמו חתונה משפחתית מאשר אירוע רוק. פול ולינדה שכרו את ה-EMPIRE BALLROOM בכיכר לסטר בלונדון לערב שכלל תזמורת ריקודים של ריי מקוואי, עם ואלסים וריקודים סלוניים.

הזוג מקרטני הגיע לאירוע היישר מהחווה שלהם בסקוטלנד, ופול לא היסס לשתף את העיתונאים בלוח הזמנים המוזר שלו: "גזזתי את הכבשים אתמול לפני שבאתי לכאן". בזמן שהתקליט החדש התנגן ברקע, האורחים – ביניהם אלטון ג'ון וג'ימי פייג' – צפו בצוות רקדנים מבצעים צעדים לצלילי YESTERDAY ו-MICHELLE. פול, לבוש בחליפה משובצת צעקנית, הסתובב בין האורחים כאילו מדובר במפגש חברתי שכונתי, בעוד לינדה הסבירה שהתקליט החדש שלהם תוכנן כך שצד אחד מיועד לריקודים והשני לזוגות שרוצים "להתמזמז".

רוד סטיוארט: זהב ומבוכה באמסטרדם

בינתיים באמסטרדם, רוד סטיוארט חווה את אחד הימים המביכים בחייו. חברת התקליטים פיליפס הטיסה עיתונאים מ-12 מדינות כדי להרעיף עליו תקליטי זהב בקצב של אחד לדקה. האירוע נראה פחות כמו חגיגת רוק ויותר כמו כנס מכירות של מכונות כביסה.

נציגים ממדינות שונות עלו לבמה עם נאומים מוכנים מראש שהביכו את הכוכב עד עמקי נשמתו. נציג הולנדי מבוגר בירך אותו ואמר: "שלום רוד, האם מותר לי לקרוא לך רוד הלוהט? אני חוזר כעת למעיל הגשם הישן שלך. מעילי גשם ישנים לעולם לא מאכזבים אותך, הא?" (כקריצה על שם תקליטו הראשון). רוד, הלום שמפניה ומובך מהסיטואציה שבה דיברו על "השירה שלו" בכובד ראש מוגזם, פשוט מלמל שוב ושוב: "יופי, נהדר". אפילו "רכבת רוד סטיוארט" המיוחדת שתוכננה לקחת מאות מעריצים להופעה בוטלה ברגע האחרון כי המתופף קני ג'ונס חלה.

לד זפלין: המסתורין של הסמלים

בעוד השמועות על פירוק הלהקה משתוללות, ג'ון בונהאם, המתופף של לד זפלין, שם סוף לספקולציות. הלהקה חוזרת עם תקליט רביעי ועטיפה מסתורית ללא מילים, רק ארבעה סמלים. בונהאם הסביר את הפילוסופיה בפשטות מפתיעה: "הסמלים פשוט מתייחסים לכל אחד מאיתנו... אנחנו בחרנו אותם".

בונהאם, שמגדיר את עצמו כ"מתופף פשוט וישיר", דוחה את כל הניתוחים המורכבים של העטיפה: "מבחינתי המשמעות היא – אני מעדיף לגור בבית ישן מאשר בבלוק דירות". הלהקה, שמכרה כרטיסים להופעה בוומבלי תוך 54 דקות בלבד, מנצלת את הזמן בבית לכתיבה ולא למריבות.

קפטן ביפהארט והפעמונים האבודים

אבל הסיפור המוזר ביותר מגיע מכיוונו של המנהל הרב כהן, האיש שמנסה לנהל את הקריירה של האמנים הכי לא שגרתיים בעסק, כולל פרנק זאפה וקפטן ביפהארט. כהן מספר על ההוצאות הביזאריות של ביפהארט, כולל חשבונית על סך 800 דולר ל"מנתח עצים".

הסיבה? היה עץ בחצר הקדמית של הקפטן, והוא חשש שהוויברציות מהמגברים בזמן החזרות יפריעו לענף, והענף יחליט ליפול על הבית כנקמה. בהזדמנות אחרת, דרש ביפהארט 20 סטים של פעמוני מזחלת עבור להקה של חמישה אנשים. כשנשאל מה יעשה עם היתר, ענה בלחש: "אנחנו נרביץ להם". עם היגיון כזה, מסביר כהן, אי אפשר להתווכח.

צרות של עשירים (וחולים)

לא הכל ורוד בעולם הרוק הכבד. להקת בלאק סאבאת' נאלצה לבטל סיבוב הופעות בבריטניה לאחר שהמתופף ביל וורד קרס מתשישות פיזית ומנטלית, והגיטריסט טוני איומי רותק למיטה עם שפעת. במקביל, איאן גילאן מלהקת דיפ פרפל חטף צהבת קשה בשיקגו, מה שאילץ את הלהקה להופיע כרביעייה ולנגן קטעים אינסטרומנטליים בלבד כדי למנוע מהומות בקהל. גילאן נצטווה לנוח לחלוטין למשך חודש לפחות.

ולסיום: דטרויט המסוכנת

רורי גלאגהר, הגיטריסט האירי, הגיע לדטרויט וגילה שהעיר לא בדיוק מסבירת פנים. העצה הראשונה שקיבל הייתה: "כשאתה יוצא מהשדה תראה מגרש מלא בטנקי שרמן משומשים. תשכור לך אחד". האזהרה השנייה הייתה לא להסתובב בחוץ אחרי החשיכה – והחשיכה בדטרויט, כך נאמר לו, מתחילה ב-12 בצהריים.

זהו עולם הפופ של 1971 – מקום שבו כבשים נגזזות לפני מסיבות יוקרה, עצים עוברים ניתוחים כדי לא לנקום במוזיקאים, והדרך הבטוחה ביותר להגיע להופעה היא בטנק.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים