רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-22 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-22 בנובמבר (22.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "כמעט כל האמנים חושבים, 'ומה אם הם יגלו?' - כלומר, אתה חושב שאתה טוב בדברים מסוימים, אבל העובדה שאנשים מקשיבים לך כל פעם מחדש גורמת לך לתהות. מדי פעם אני מנסה לעשות אינטלקטואליזציה, וזה דבר טיפשי לעשות אם אתה על הבמה. אם אנשים ירגישו שאתה לא יודע מה אתה עושה שם למעלה, הם יאכלו אותך. הם צריכים להאמין לך. אתה צריך להיות בעל אמונה כל כך חזקה במה שאתה עושה באותו הרגע. זה חלק משואו ביזנס, מלהיות בדרן. איתי, זה מגיע למצב שכשאני יורד מהבמה, לפעמים אני אומר, 'מי זה היה לעזאזל? מה זה היה הרגע? מה קרה?'... זה כמעט כמו טראנס. אנשים אומרים לי שעשיתי דברים על הבמה שאני אפילו לא זוכר. חלק מהשריון הוא ביטחון עצמי. אני חושב על עצמי כאדם רגיש ופגיע אמיתי, כזה שביקורת גרועה עלולה להרוס אותי. אבל על הבמה, זו העבודה שלי, ההופעה שלי. זה מה שאני הולך לעשות, ועדיף שאעשה את זה נכון כי אם אני רע, הם יזכרו. כשהייתי בן 19 או 20, אמרתי, 'אני לא רוצה להיות יותר כוכב רוק'נ'רול'. הייתי בלהקות במשך שנים, וכדי לעלות על הבמה ולרצות להיות כוכב, אתה צריך לנעול הרבה דברים בחיים שלך. אתה צריך לוותר על הרבה מחיי החברה שלך. אתה צריך להתרכז באמנות שלך. מוסיקה צריכה להיות המאהבת שלך. אמרתי אז, 'טוב, היה לי את זה עם הניסיון להיות כוכב רוק'נ'רול. אני רק רוצה להיות כותב שירים'. אז כתבתי הרבה שירים ואנשים בעסקי המוסיקה אמרו, 'טוב, בסדר, אם אתה רוצה שאנשים ישמעו את השירים שלך, אולי כדאי שתקליט אותם'. בסדר, קיבלתי חוזה תקליטים בלייבל של מייקל לאנג, ההוא מפסטיבל וודסטוק. ואז עברתי ללייבל של ארטי ריפ, כמו סחר שחקנים בבייסבול, והגעתי לפאמילי רקורדס. בסדר, הכנתי את התקליט ואז אמרו לי, 'עכשיו אתה צריך לצאת לדרכים ולקדם את זה'. אז אני בדרכים שישה חודשים וחושב, 'זו דרך מוזרה להיות כותב שירים'. בסופו של דבר הפכתי לבילי ג'ואל, כוכב רוק, וזה לא מה שהתכוונתי. אל תבינו אותי לא נכון, זה נהדר. אבל לא הבנתי על מה חתמתי. הבחור שניהל אותי באותה תקופה היה בשיתוף פעולה עם החברה שהחתימה אותי, אז הוא הפך לחלק מהחברה. במשך שישה חודשים לא קיבלתי כסף, אף אחד בלהקה לא קיבל כסף. לא היה לנו אוכל. אמרתי, 'משהו כאן לא בסדר. אני חייב לצאת מהחוזים הגרועים האלו'. אז יצאתי ללוס אנג'לס וכמעט נעלמתי. קיבלתי עבודה כפסנתרן בבר. בגלל השיר 'איש פסנתר', אנשים חושבים שעבדתי בבר הזה במשך שנים, אבל עשיתי את זה רק שישה חודשים" (בילי ג'ואל)

ב-22 בנובמבר בשנת 1963 יצא התקליט השני של הביטלס ששמו WITH THE BEATLES וב-22 בנובמבר בשנת 1968 יצא אלבום כפול לביטלס. שמו הרשמי הוא THE BEATLES אך הכינוי הידוע שלו הוא THE WHITE ALBUM, בשל עטיפתו הלבנה.

הסיפור השלם של אלבומים אלו, כולל פרטי מידע נדירים, נמצא בספרי השלישי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

היום שבו הקינקס נלחמו בביטלס. ב-22 בנובמבר בשנת 1968 יצא תקליט חדש ללהקת הקינקס - THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY.

התאריך היה 22 בנובמבר 1968. חנויות המוזיקה בלונדון נראו כמו שדה קרב, או לפחות כמו תור לחלוקת לחם בברית המועצות, רק עם יותר שיער ופאות לחיים. הסיבה להמולה הייתה ברורה לכולם: ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, שחררו באותו הבוקר את האלבום הכפול החדש והלבן שלהם. העולם עצר את נשימתו והקופות רשמו. אבל באותו יום ממש, בפינה צדדית ומוצנעת של המדף, הונח תקליט אחר. עטיפתו הייתה צבעונית יותר אך כמעט התנצלה על קיומה. היה זה THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY של להקת הקינקס. מעטים טרחו להרים אותו באותו יום, ומעטים עוד יותר ידעו שהם מחזיקים ביד את מה שיהפוך ברבות השנים ליצירת מופת של פופ בריטי טהור, קלאסיקה שתגרום למבקרים להזיל ריר נוסטלגי עשורים רבים לאחר מכן.

שנת 1968 לא הייתה סתם עוד שנה בלוח השנה; היא הייתה סיר לחץ מבעבע של מהפכות סטודנטים, הפגנות נגד מלחמת וייטנאם ושינויים חברתיים שטלטלו את הגלובוס. ובתוך כל הכאוס הזה עמד ריי דייויס, המנהיג הכריזמטי והמתוסבך של הקינקס, והרגיש שהוא פשוט לא שייך. בזמן שהעולם דהר קדימה אל עבר העתיד, פסיכדליה וגיטרות רועשות, ריי החליט לעשות פרסה ולנסוע רוורס אל אנגליה הישנה והטובה של פעם. הלהקה נאלצה להתבגר, ומהר. סצנת הרוק השתנתה, ולהקות שלא יישרו קו עם האופנה החדשה מצאו את עצמן בחוץ. הקינקס היו בבעיה רצינית נוספת: חרם דרקוני מצד איגוד המוזיקאים האמריקאי מנע מהם להופיע בארצות הברית מאז 1965 (בגלל התנהגות פרועה על הבמה וקטטות, כך מספרות השמועות). המשמעות הייתה הרסנית; בזמן שהבריטים כבשו את אמריקה, הקינקס נשארו תקועים בלונדון הגשומה, מנותקים מהשוק הגדול בעולם ומאבדים רלוונטיות.

האווירה באולפן ההקלטות הייתה חמוצה כמו חלב שעמד בשמש. חברי הלהקה הרגישו מנותקים, לא רק מהקהל האירופאי, אלא גם מהחזון הקונספטואלי המוזר של המנהיג שלהם. ריי דייויס החל לכתוב שירים על כפרים ירוקים, חברים ותיקים ורכבות קיטור, בעוד שאר העולם שר על מהפכות וסמים. הסינגל הראשון שיצא מהסשנים המפרכים האלו היה WONDERBOY. התוצאה? התרסקות מפוארת במצעדים. הלהקה נראתה כמי שצוללת לתהום הנשייה הפופולארית. בצעד של ייאוש או גאונות, הוחלט לבנות את התקליט החדש סביב שיר שהוקלט עוד בנובמבר 1966 ונקרא VILLAGE GREEN.

כדי להבין את גודל המשבר, צריך לחזור מעט אחורה. ב-12 בינואר 1968 שחררה הלהקה בבריטניה תקליט הופעה חיה בשם LIVE AT KELVIN HALL (שכבר הספיק לצאת בארה"ב באוגוסט 1967). ההקלטה הייתה, איך לומר בעדינות, מחוספסת. הסאונד היה רחוק מלהיות משובח, אבל הוא לכד אנרגיה של להקת רוק'נ'רול מיוזעת מול קהל צווחני שלא הפסיק לצרוח לרגע. הקינקס עצמם התייחסו לתקליט הזה בביטול מוחלט ולא נקפו אצבע כדי לקדם אותו. הראש שלהם היה כבר במקום אחר לגמרי – ביצירת התקליט האולפני הבא. בעידן הפוסט-סרג'נט פפר של הביטלס, תקליט הופעה עם צרחות של נערות נראה כמו מוצר ארכאי ולא רלוונטי.

הסדקים בלהקה החלו להתרחב. ב-22 בינואר, הכותרות בעיתונות המוזיקה בישרו כי דייב דייויס, הגיטריסט המוביל והאח הצעיר (והפרוע יותר) של ריי, מחפש נגנים להרכב ליווי עצמאי משלו. בסופו של דבר הרעיון נגנז, אבל המסר היה ברור: הקינקס מתפרקים מבפנים. גם הסינגלים הבאים שניסו לקדם את התקליט נתקלו בכתף קרה מהציבור. השיר DAYS, שיצא בסוף יוני 1968, היה יצירת מופת מלודית אך נכשל מסחרית. פרט טריוויה מעניין לאספנים: מי ששרה שם קולות רקע היא לא אחרת מאשר ראסה דייויס, אשתו דאז של ריי. על הפסנתר והמלוטרון הופקד ניקי הופקינס, נגן הסשנים המיתולוגי שניגן עם כולם, מהסטונז ועד המי. אלו היו הימים!

החזון המקורי של הקינקס היה גרנדיוזי: אלבום כפול שיכיל עשרים שירים, אך יימכר במחיר של תקליט בודד – מתנה למעריצים. חברת התקליטים PYE RECORDS שמעה את הרעיון ופרצה בצחוק. הם רצו שם כסף, לא צדקה. הבלגן המשיך לחגוג, וב-9 באוקטובר 1968 יצאה בנורבגיה ושבדיה גרסה מוקדמת של התקליט THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY שכללה רק 12 שירים. ריי דייויס לא היה מרוצה. שלושה ימים בלבד לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, הלהקה חזרה לאולפן כדי להקליט שירים נוספים ולשנות את פני ההיסטוריה (או לפחות את רשימת השירים). בתחילת נובמבר שלח ריי את המאסטרים החדשים לחברת התקליטים. הגרסה החדשה כללה סדר שירים שונה ותוספות משמעותיות.

התגובה של חברת PYE הייתה צוננת. הם טענו שאין בתקליט שום פוטנציאל ללהיט ודרשו מהלהקה לחזור לאולפן ולהקליט משהו שילדים ירצו לקנות. ריי, עקשן כתמיד, סירב. הוא דרש מהחברה לממן מופע תיאטרלי שיתבסס על שירי התקליט. הסירוב היה מיידי והוביל לפיצוץ ביחסים. ריי הכריז על שביתה איטלקית: הוא לא יופיע ולא יקליט שום סינגל עד שהחברה תפתח את הארנק. התוצאה הייתה דממה תעשייתית; כמות ההופעות של הלהקה צנחה לשפל חסר תקדים.

ואז הגיע ה-22 בנובמבר. הגרסה המחודשת והמלאה של THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY נחתה על המדפים. המבקרים, לשם שינוי, התעלפו מעונג. מבקר בעיתון מלודי מייקר יצא מגדרו וכינה את התקליט "הטוב ביותר עד כה של הקינקס". אבל מחמאות לא קונות במכולת. ללא הופעות וללא להיט רדיו, התקליט שקע במכירות.

בעיתון NME נכתב: "שווה לקנות את האלבום הזה בגלל סיבה אחת ברורה - שיר הנושא שהוא פנינה. ריי דייויס בא להזכיר לנו פה דברים קטנים מהחיים שאל לנו לשכוח ולקבלם כמובן מאליו". גם העיתון DISC AND MUSIC ECHO הצטרף למקהלת המהללים ופרסם כי ריי דייויס הצליח לעקוף באופן מושכל את הפסיכדליה והאלקטרוניקה ששלטו אז בשוק, עם שירים מלודיים שבנויים בצורה חכמה. הם הוסיפו כי הקינקס אולי אינם "מצרך העונה", אך ריי ימשיך להיחשב ככותב שירים שנון ומבריק.

הצרות לא הפסיקו עם צאת התקליט. בינואר 1969 החליט בסיסט הלהקה, פיט קוואיף, שנמאס לו. הוא הודיע על פרישה, אך החברים הצליחו לשכנע אותו להישאר רק עוד קצת, לפחות להקלטת הסינגל הבא. קוואיף היה מתוסכל עד עמקי נשמתו מחוסר הפעילות ומכך שלא ניתנה לו ההזדמנות להכניס חומרים משלו לתקליטי הלהקה. הקינקס נראו כמו ספינה טובעת.

בזמן אמת, התקליט הזה נחשב לכישלון מסחרי מהדהד – המכירות היו כל כך דלות שריי דייויס עצמו אמר פעם שבקושי אפשר היה למצוא עותק שלו בחנויות. אבל הזמן עשה את שלו. כיום, התקליט הזה נחשב למאסטרפיס בריטי מוחלט, אבן דרך בתרבות הפופ. זהו מסוג התקליטים שכל חובב רוק קלאסי שמכבד את עצמו חייב להחזיק באוסף, רצוי במהדורה ראשונה ויקרה. בהאזנה מחודשת, מתגלה יופי טהור, שירים שנכתבו בפינצטה ועם המון מחשבה. אבל אל תתנו למנגינות העליזות להטעות אתכם; מאחורי החזות הפסטורלית מסתתרים המון עצב, תסכול וכעס על עולם שמשתנה מהר מדי.

כדי לצלול לעומק היצירה, הנה מה שריי דייויס עצמו סיפר בנובמבר 1968 לכתב של המלודי מייקר, בראיון שנערך ממש עם צאת התקליט, על השירים שמרכיבים את הפסיפס המיוחד הזה: על שיר הנושא, VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY: "את השיר הזה כתבתי במקור לתקליט סולו שלי, אבל לפתע מישהו בא והזכיר לי שהקינקס כל הזמן דואגים לשמר דברים, אז החלטתי לקחת את השיר ללהקה, עם רשימת הדברים שהייתי רוצה לראות משומרים". רשימה שכללה, אגב, ריבה, רכבות ישנות ודונלד דאק.

על DO YOU REMEMBER WALTER: "וולטר היה חבר שלי ונהגנו לשחק כדורגל יחדיו, בכל יום שבת. הדרכים שלנו נפרדו ופגשתי אותו לפני כחמש שנים, כשגילינו שאין לנו למעשה על מה לדבר יותר". שיר שנוגע בכאב של התבגרות ושינוי. על PICTURE BOOK: "הקלטנו פה שתי גיטרות אקוסטיות ואחת חשמלית. השיר הזה מדבר הרבה עליי". שיר שהפך ללהיט ענק שנים רבות אחר כך בפרסומות למדפסות, באופן אירוני למדי. על JOHNNY THUNDER: "השיר הזה לא ממש מקורי. הוא מדבר על איש רוק וזה עובד. כתבתי את זה מיד אחרי ש-THE WILD ONE יצא באנגליה". דמות המורד הנצחי.

על THE LAST OF THE STEAM POWERED TRAIN: "אני מנגן פה במפוחית. השיר הזה, כמו השיר על וולטר, מדבר על המחסור בקשר בין אנשים. כולם רצו לדעת על רכבות קיטור לפני מספר שנים, אבל עכשיו זה כבר לא כך. אני חש כמו רכבת הקיטור ההיא, שכבר לא מתעניינים בה יותר. כל חבריי הם כבר אנשים מסודרים כלכלית ויש להם פרצופים שמחים". מטאפורה מושלמת למצבו של ריי ב-1968. על BIG SKY: "לא, זה לא שיר על אלוהים. את השיר הזה כתבתי כשהייתי בפסטיבל קאן וראיתי את כל האנשים שנדחפים שם כדי לדחוף את המוסיקה שלהם לכל מיני אנשים שידאגו להם". ביקורת צינית על תעשיית הבידור. על SITTING BY THE RIVERSIDE: "זה שיר דייג. הלכתי לדוג המון כשהייתי בן שמונה. זה היה ממש כיף". פשטות כובשת.

על ANIMAL FARM: "חשבתי, בעת כתיבת השיר הזה, על כך שכולנו משוגעים וכולנו מתנהגים כחיות. זה למעשה הרעיון בכל האלבום". לא בדיוק ג'ורג' אורוול, אלא יותר החיים בדרכים עם להקת רוק. על VILLAGE GREEN: "העיבודים לכלים הנוספים נעשו על ידי דייויד וויטאקר. את השיר הזה הקלטנו לפני כשנה וחצי. המון זמן". השיר שהתחיל את הכל. על STARSTRUCK: "השיר הזה מדבר עליי. זה משהו שלפעמים קורה". הרהורים על מחיר הפרסום. על PHENOMENAL CAT: "זה כמו שיר ילדים. אימצתי את הרעיון על חתול שיכול לעוף לקטמאנדו והונג קונג ומגלה במסעו את סוד החיים. ואז, כשהוא מגלה את הסוד הזה, הוא מתחיל לאכול את עצמו". הומור שחור במסווה של אגדה.

על ALL MY FRIENDS WERE THERE: "יש לשיר הזה קשר עם העיתון 'מלודי מייקר'. זה היה כשהופענו באירוע של העיתון ואני קדחתי מחום. הכריחו אותי להגיע כי חתמתי על חוזה. עמדתי על הבמה, המסך נפתח וכל חבריי ישבו בשורה הראשונה. זה היה לילה נוראי והחלטתי לכתוב על זה שיר". מבוכה שהפכה לאמנות. על WICKED ANNABELLA: "זה שיר מטורף. רציתי לעשות שיישמע הכי נוראי שאפשר. רציתי סאונד רע - והשגתי את זה". דייב דייויס במיטבו המפחיד. על MONICA: "זה על פרוצה, ולמרבה הפלא, הבי.בי.סי ניגן את השיר ברדיו". כנראה שהצנזורים לא הקשיבו למילים יותר מדי ברצינות. על PEOPLE TAKE PICTURES OF EACH OTHER: "אנשים מצלמים אנשים אחרים רק כדי להוכיח שהם באמת קיימים. במקור רציתי להוסיף בסוף השיר הזה קטע נוסף, שלא היה שייך לי, אך נאלצתי לסגת מהעניין בגלל שיש פה בעיות של זכויות יוצרים".

באותם ימים אפורים של סוף 1968, רבים חשו כי התקליט החדש הזה של הקינקס הוא חרחור גסיסה אחרון של להקה שימיה הגדולים כבר מאחוריה. אבל במבט לאחור, מדובר בצעד נועז, אמיץ וכמעט התאבדותי, שבא כתקליט קונספטואלי כשהקונספט היחיד בו הוא רגש טהור וגעגוע. קלאסיקה אמיתית שמוכיחה שלפעמים המפסידים בקרב הקצר, הם המנצחים במלחמה על הנצח.

ב-22 בנובמבר פורסמה בשנת 1969 מודעה זו במלודי מייקר. על הופעות של הצמד דלייני ובוני ביחד עם אריק קלפטון. כדאי לכם מ-א-ד לשריין כרטיסים אחרי מה שאספר לכם על ההופעות הקרובות האלה:

ההופעה ב-1 בדצמבר ברויאל אלברט הול היא יריית הפתיחה של סיבוב ההופעות הבריטי לצמד המוזיקלי הזה. אמני החימום יהיו הזמרת פי.פי ארנולד ולהקת "אשטון, גארדנר ודייק", שינגן איתה גם הגיטריסט סטיב האו. בהדרן של ההופעה של דלייני ובוני לערב זה יעלה לבמה גם הגיטריסט דייב מייסון. קלפטון ינגן בגיטרת גיבסון אותה יחבר למגברים מתוצרת פנדר (במקום המארשלים שהשתמש בהם עד כה).

בהופעה השניה במודעה זו, בבריסטול, תוכלו לראות את ג'ורג' האריסון. הוא לא יהיה על הבמה אך יישב בבר המשקאות. תוכלו לשוחח איתו. אם יתחשק לכם לראות אותו מנגן עם דלייני, בוני וקלפטון - תבואו להופעה בבירמינגהם. שם הוא כבר יעלה לבמה ויעמוד אי שם מאחור. מעכשיו ועד ההופעה בקרוידון, האריסון יהיה על הבמה וקלפטון יפליא בנגינתו וגם ישיר את השיר I DON'T KNOW WHY.

ב-22 בנובמבר בשנת 1974 הגיע מייק בראנט לבקר את מנהלו, סימון ויינטרוב בחדר 509 שבמלון 'דה לה פה' בז'נבה. הייתה זו בערך השעה 12:00 בצהריים כשויינטרוב יצא מהמקלחת וגילה חלון פתוח וכי מייק איננו שם...

מייק בראנט של שנת 1973 לא היה אותו מייק של שנת 1969 או שנת 1970. התמימות כבר לא הייתה חלק ממנו. בשנת 1973 הוא חזר מיד לארץ, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, ובזמן שהסתובב סהרורי בין בתי חולים ומוצבים כדי להופיע בפני חיילים (הוא דרש לא להצטלם לטלוויזיה - "רק לחיילים") קולפה ממנו שכבה של ניצנוצים. הוא חזר מישראל לפריס כאיש אחר. כבר לא הייתה משמעות נחשקת להילתו בצרפת. ההלם ניכר בו והיה ברור שהוא נמצא במשבר.

לקרוביו הוא אמר, כמה ימים לפני שקפץ, שנמאס לו... "כל הכסף, הנשים וההצלחה, לא עשו אותי מאושר... אחרי המלחמה התברר לי שאלוהים בעולם בו אני חי הוא הכסף ושכולם עבדים נרצעים שלו. בשבילי הייתה ישראל שמש ושמיים כחוליםץ פתאום נפלתי לתוך עולם של זוועות ויסורי תופת. ישבתי מול חיילים פצועים ולא ידעתי מה להגיד להם. ראיתי שאני לא יודע איך לנחם אותם. איך להקל עליהם... מיד לאחר המלחמה חזרתי לפריס, לתוך ריקנות שאף פעם לא רציתי להודות בקיומה. עמדתי פנים מול פנים מול הגיהנום הפרטי שלי, שאיש לא ידע על קיומו, וגם לי לא היה מי שיקל עליי". את תהילתו, לאחר השחור שראה בארץ, הוא כינה "הבולשיט האירופי".

מייק שהה בחדרו של ויינטרוב שהתקלח. השניים שוחחו מעבר לדלת בעוד המים זורמים. לפתע ויינטרוב לא שמע את קולו של מייק שיענה על שאלותיו. מודאג, הוא יצא מהמקלחת, ראה שמייק לא בביתו אבל החלון שפנה אל הרחוב היה פתוח. הוא ניגש במהרה, הביט למטה וראה שהרחוב שוקק כהרגלו עם אנשים שהלכו בשגרת יומם הלוך ושוב. מייק לא נפל אל הרחוב, נשם לרווחה וינטרוב כשלפתע נחו עיניו על מרפסת בקומה השלישית, שם היה הזמר שרוע מחוסר הכרה ושותת דם.

הידיעה על נפילתו של מייק פשטה מהר בתקשורת הצרפתית והייתה אף תחנה שמיהרה מדי לבשר שמייק נהרג והביאו המוני מעריצים לסור אליה עם פרחים ובהם סרטים שחורים...

"מייק ניסה להתאבד", נמסר שם ולאחר מספר ניתוחים שהוא עבר היה חשש שהוא ישאר משותק בפלג גופו התחתון. הידיעה הגיעה במהרה גם לבית הוריו שבחיפה. אמו מיהרה לטוס כדי לשהות לצד מיטת בנה הפצוע, שגם שבר את רגלו השמאלית ונזקק לניתוח. לתקשורת היא הודיעה שהיא בטוחה כי מייק נדחף מהחלון על ידי מישהו - "מייק היה בחדר במלון בחברת כמה אנשים, שלגמו בצוותא משקה חריף. אחד מהם השתכר, קם ודחף את מייק באופן פתאומי ממרפסת החדר. זה היה נס גדול שהכל נגמר ככה ולא יותר גרוע". אחיו, צבי, הוסיף: "אמנם מס ההכנס הצרפתי תבע ממנו לשלם סכומים עצומים, רואי החשבון של מייק הגיעו לפשרה וכל החובות סולקו". המשטרה השווייצרית פתחה בחקירה שהסתיימה אחרי יומיים עם ההכרזה, "לגבינו הפרשה מחוסלת. מייק בראנט זכה בפירסום וזהו זה". סובביו ידעו כי הוא סובל מדכאון נפשי קשה. הגרסאות, שיצאו מפי אנשים ודפי עיתונים בדבר קפיצה זו, סתרו זו את זו ובילבלו אף יותר. בהמשך הובן לרבים כי הוא סבל מדכאון נפשי כתוצאה מלחצים אדירים שהונחתו עליו.

יש שהפנו אצבע מאשימה לכיוון ז'ראר טורנייה, האמרגן שהחוזה שלו עם בראנט פג, לחץ עליו לחתום עמו שוב. הזמר לא הסכים כי לוח עבודה תובעני ובעיות מס הכנסה גבו ממנו מחיר כבד. טורנייה היה זה שהחתים בפעם הראשונה את מייק, בשנת 1969, לחוזה לחמש שנים. כל אותה תקופה בנה האמרגן את מייק לכוכבות-על תוך שהוא משקיע בו כספים רבים ולאחר מכן מקזז אותם מרווחיו של הזמר. אבל לפתע התברר שמייק היה חייב סכומים אדירים לטורנייה, שמצדו הרוויח פרוטות לעומת האמרגן הממולח.

הזמר ביקש לסיים את החוזה ולא להאריכו והסירוב גרר חיכוכים קשים והליכים משפטיים של טורנייה נגדו. הוא ניסה להיעזר במר טוביאנה שטיפל משפטית באמנים ידועים כמו פטולה קלארק, דרש דמי עמלה גבוהים מאד אך נכשל במשימתו. פה נכנס לתמונה סימון ויינטרוב שחילץ את מייק מציפורניו של טורנייה והחתים אותו על חוזה לפיו הוא קנה את הכנסותיו של הזמר, אם זה מתקליטים או הופעות, למשך כמה שנים (הגירסאות השונות נעות בין שלוש לחמש שנים) ובסכום של 1,750,000 דולר. מאותו רגע, כל סכום שנכנס למייק - הועבר ישירות לויינטרוב, שהופקד גם על הטיפול בענייני מס ההכנסה הסבוכים של מייק.

לכן הסברה שמייק היה מדוכא בגלל מס ההכנסה הופרכה. ויינטרוב ראה את המצב הקשה של מייק, לאחר ביקורו בארץ בזמן המלחמה, ושכנע אותו לצאת לטיפול נגד דיכאון בשווייץ. הוא בחר לעזוב את בית החולים ולהתגורר בבית קטן בכפר סנט-סרק, קרוב לז'נבה. שם הוא היה לבד מדי והמחשבות הטרידו אותו ללא מנוח. יש שטענו כי הייתה זו אהבה נכזבת ושמה גיטה ריבק, דיילת קנדית, שלפי הנתונים דרשה ממנו להפסיק את עיסוקו המקצועי כזמר.

ויינטרוב: "ביום חמישי, יום לפני התקרית, באזתי לז'נבה כדי להיפגש עם מייק. נסעתי להרים, שם התגורר, ומצאתיו שוב מדוכא מאד. הבנתי ממנו שהחליט להפסיק את הטיפול עם גלולות הרגעה. טילפנתי לבית החולים והרופאים באו לבדוק אותו. לאחר ששוחחו עמו, מייק הסכים לחדש את הטיפול. בעשר בערב הוא שכב לישון והכל נראה תקין. נסעתי חזרה לז'נבה ושכרתי חדר במלון 'דה לה פה'. למחרת, ביום שישי מוקדם בבוקר, הוא טילפן אליי ודיבר בהתרגשות רבה. הוא רצה לראות אותי מיד. ידידיו, איתם התגורר, הסכימו להסיעו לז'נבה והוא בא לחדרי במלון, בערך בשעה תשע וחצי בבוקר.

הוא נראה מדוכא, אך לא כמו לפני שבועות מספר. בערך בשעה 11:45 עזבתי את מייק ויצאתי להתקלח. שניות אחדות לאחר מכן דפק המזכיר שלי על דלת חדר האמבטיה וצעק - 'הוא קפץ! הוא קפץ מהחלון!' מיהרתי אל החלון. לא היה מה לראות. האנשים התהלכו כרגיל ולא הייתה התקהלות. הכל נראה כשורה. רק אז ראיתי את מייק, כולו שותת דם, במרפסת הקומה השלישית שבלמה את נפילתו".

בינתיים לא היה מייק, שנאלץ לעבור ניתוחים, במצב של לזכור ולספר את שקרה. הוא כבר ראה בעבר את המוות מול עיניו (אם בתאונת דרכים שכמעט קיפדה את חייו ואם במראות ממלחמת יום הכיפורים). בינתיים כל עיתון כתב אז גירסה משלו בנוגע לאירועים שסתרה את האחרת. הגיעו לבקרו בבית החולים גם אמנים כשארל אזנבור ודאלידה. בריז'יט ברדו שלחה אליו מכתב וביקשה לשאול בשלומו והזמר אדאמו שלח זר פרחים ענקי.

כשלושה חודשים לאחר התקרית, וזמן קצר לאחר שחגג את יום הולדתו ה-28, הוא שוחרר מבית החולים, כשרגלו עדיין מגובסת והוא נעזר בקביים. לכתב להיטון הוא מסר: "אני לא מבין מדוע ואיך יכולתי לעשות את מה שעשיתי. בתקופה ההיא הייתי עייף, היה לי עומס עבודה עצום ובעיות של מיסים ותשלומים שהביאו אותי למצב של תשישות גופנית. על כל אלה נוספה אהבה נכזבת שגרמה לי לדכאון נפשי עמוק. הגעתי למצב שפשוט נשבר לי מהכל. באותו רגע איבדתי שליטה על עצמי.

הייתי מוכן לוותר על הכל. היום אני מתחרט על השטות שעשיתי ומשתדל לשכוח אותה. הייתי רוצה כבר לבוא לארץ, עם כל התזמורת והצוות שלי. להופיע בהיכל התרבות ולהראות לכולם עד כמה השתפרתי. יותר מכל אני רוצה להוכיח שאני בריא ושלם ולהפריך את כל הסיפורים שהעיתונים בארץ המציאו. אני עדיין סובל קשות מהרגל אך מקווה שהכל ייגמר תוך כחודשיים".

ואכן, הכל נגמר בעוד כחודשיים...

ומאז יש מעריצים (שוחחתי עם כמה כאלו) שדווקא שמים אצבע מאשימה כלפי ויינטרוב, כשההיגיון הבריא אומר שאדם שהשקיע מיליונים בזמר - לא ימהר לדחוף אותו למותו, נכון?

גם זה קרה ב-22 בנובמבר. החל מהסתבכויות עם החוק, דרך חתונות סודיות ועד לפרויקטים מוזיקליים שנולדו ומתו באותו היום. הכינו את הקפה, זה הולך להיות ארוך, מפותל ובעיקר רועש.

החתול והעכבר שלפני הסערה

אתחיל את המסע שלנו אחורה בזמן, אל שנת 1957. עוד לפני שפול סיימון וארט גרפונקל הפכו לצמד הפולק-רוק המוכר בכל בית, הם היו שני נערים יהודים מקווינס שניסו את מזלם בתעשייה. באותה שנה נרשמה ההופעה הטלוויזיונית הראשונה אי פעם של השניים בתוכנית הנוער הפופולרית AMERICAN BANDSTAND. באותם ימים הם לא העזו להשתמש בשמותיהם האמיתיים, אולי מחשש שזה לא נשמע רוק'נ'רולי מספיק, והופיעו תחת שם הבמה המצויר משהו 'טום וג'רי'. השיר שביצעו לקול תשואות הקהל הצעיר היה HEY LITTLE SCHOOLGIRL. השניים נראו אז כמו נערי מקהלה תמימים, רחוקים שנות אור מהמורכבות המוזיקלית שתאפיין אותם בעשור הבא, אבל כבר אז היה ברור שיש כאן כימיה קולית נדירה.

הטרגדיה של שנות השישים

נקפוץ קדימה אל הצד האפל יותר של שנות השישים. שנת 1968 הייתה שנה סוערת במיוחד, ובחודש נובמבר חוותה הזמרת מריאן פיית'פול טרגדיה אישית קשה. פיית'פול הפילה את התינוק שהיה אמור להיות פרי אהבתם שלה ושל סולן האבנים המתגלגלות, מיק ג'אגר. הזמרת, ששהתה באותה תקופה באירלנד באחוזתו של ג'אגר בניסיון לברוח מהלחץ התקשורתי בלונדון, הייתה שרויה בהתמכרות קשה לקוקאין, מה שהוסיף ממד של הרס עצמי לאירוע המצער. פיית'פול סיפרה שנים לאחר מכן שהאירוע הזה היה תחילת הסוף של מערכת היחסים שלה עם ג'אגר.

דרמה משפחתית בבית גיב

להקת הבי ג'יס מוכרת לנו כהרמוניה משפחתית מושלמת, אבל בשנת 1970 המצב היה שונה לחלוטין. לאחר תקופה של נתק ומריבות קשות, התאחדה הלהקה מחדש באורח פלא. הסיפור מאחורי האיחוד משעשע למדי: רק יום קודם לכן הגיעו שלושת האחים המסוכסכים לפגישה טעונה עם עורכי דינם. האווירה הייתה עכורה ובמהלך הפגישה היו צעקות הדדיות בנוגע לנושאים עסקיים וחלוקת תמלוגים. למחרת שבו האחים להמשיך ולדבר על אותם עניינים כבדים, כשלפתע הבינו כי אין טעם במריבות. משהו בדינמיקה המשפחתית ניצח את הבירוקרטיה, והם החליטו לחזור ולעשות מוזיקה יחד, החלטה שהובילה אותם בהמשך לשלוט במצעדים של שנות השבעים.

חילופי משמרות בפולק הבריטי

סצנת הפולק-רוק הבריטי רעשה וגעשה בשנת 1969, כאשר עיתון המוזיקה המלודי מייקר דיווח על רעידת אדמה בתוך להקת פיירפורט קונבנשן, מההרכבים החשובים בז'אנר. הכותרות בישרו על התפצלות דרמטית: הזמרת סנדי דני החליטה שדי לה עם הלהקה וברצונה לצאת לדרך עצמאית. הדיווח היה יבש וענייני אך הסתיר מאחוריו דרמה גדולה. נמסר כי הלהקה תפסיק את פעילותה עד שתימצא זמרת במקומה. דובר מטעם הלהקה מסר לעיתונות את הדברים הבאים: סנדי לא יכולה יותר לשאת את כל עניין הנסיעות הארוכות להופעות. היא רוצה להתמקד בכתיבת מוזיקה ולעבוד בפברואר הקרוב על תקליט סולו. היא בהחלט לא הולכת להצטרף ללהקת ECLECTION, כפי שנאמר בעבר. הדובר הוסיף פרטים על הלו"ז הצפוף: התקליט של הלהקה LIEGE AND LIEF ייצא לאור בחודש דצמבר ולהקת PENTANGLE תפסה את מקומה בכמה תאריכים שנקבעו אך בוטלו בגלל פרישתה של סנדי. פרט פיקנטי שהוכחש באותו דיווח אך התברר כנכון חלקית הוא הקשר הרומנטי והמקצועי – בלהקת ECLECTION היה אז בן זוגה, טרבור לוקאס, והשניים יקימו, ממש לאחר דיווח זה, להקה ביחד בשם FOTHERINGAY, שהפכה לפנינה מוזיקלית קצרת ימים.

הסופר-גרופ שלא היה

אחד הסיפורים המרתקים ביותר של ה-22 בנובמבר מחזיר אותנו לשנת 1971, אל אולפני MUSIC CENTRE OF WEMBLEY. שם, בניסיון לייצר מפלצת רוק חדשה, נכנסו לאולפן שלושה ענקים: הגיטריסט ריצ'י בלאקמור והמתופף איאן פייס מלהקת דיפ פרפל, יחד עם הבסיסט והסולן הכריזמטי של להקת ליזי הרזה, פיל לינוט. השלושה יצאו מהאולפן עם שלושה שירים לא גמורים, אך עם הרבה אגו באוויר. בלאקמור, שכבר אז תכנן את דרך המילוט שלו, אף חשב על שם ללהקה הזו BABY FACE. אחד השירים שהוקלטו שם הכיל את ריף הגיטרה המפורסם שבא בהמשך לידי ביטוי בשיר LAY DOWN STAY DOWN מתוך התקליט BURN של דיפ פרפל.

במאי 1972, בראיון גלוי לב, אמר בלאקמור: הקלטנו, עם פיל לינוט, כמה קטעים שאני מרוצה מהם. זה הולך לאט אבל אני רוצה להיות בטוח בעניין. זה סוג של להקת רוק בלוז ושונה מאד מדיפ פרפל. אני רוצה להקליט תקליטון בהרכב הזה, כי זו הדרך המהירה לקדם דברים. אבל הסגנון המוזיקלי הזה לא יושמע ברדיו. אני רוצה לעשות משהו שיהיה כולו באשמתי אם הוא לא יילך. אני חושב שאני יכול לעשות משהו מלהיב יותר מדיפ פרפל. עם זאת, אמשיך בינתיים עם דיפ פרפל כי אנחנו מרוויחים כך כסף. אחרי הכל, חייתי ברעב כמה שנים ולא לחינם.

ההיסטוריה, כידוע, צחקה אחרונה. בלאקמור נשאר עם דיפ פרפל לעוד שלוש שנים רווחיות וסוערות, וגם הקריירה של ליזי הרזה זינקה מעלה, כך שהפרויקט המשותף נגנז ולא המשיך מאז 1971. שנים לאחר מכן, הסביר בלאקמור את המניעים שלו: באותם ימים רציתי לפרוש מדיפ פרפל וכשאיאן פייס שאל אותי מדוע, עניתי שאינני יכול לעבוד עם איאן גילאן. מנגד, איאן פייס סיפק הסבר מקצועי אכזרי יותר לכישלון הפרויקט: ההרכב עם לינוט היה אמור להיות משהו גמיש. זה בסוף לא קרה כי פיל לא היה בסיסט מספיק טוב. היה לו את הקול אבל הוא עדיין לא ניגן בבס היטב. וכדי שדבר כזה יעבוד, כל השלושה חייבים להיות מעולים. פיל עדיין לא היה שם. השם BABY FACE, אגב, לא הלך לאיבוד – הוא המשיך לנדוד והוטבע כשם של שיר של ליזי הרזה בתקליט הבא שלהם.

אהבות, חתונות וגירושים אצל הצימרמנים

בוב דילן, האיש והחידה, ידע גם הוא לספק כותרות סביב התאריך הזה. בשנת 1965, בשיא הפריצה החשמלית שלו, נישא גיבור הפולק לבחירת ליבו, שרה לאונדס, בטקס צנוע בניו יורק. הדרמה הייתה גדולה מכיוון ששרה הייתה אז בהריון מתקדם, ולכן דבר החתונה נשמר בסוד כמוס במשך חודשיים, כדי לא לפגוע בתדמית המורד של דילן או סתם כדי לשמור על פרטיות. שנים לאחר מכן, בשנת 1977, הדברים נראו לגמרי אחרת. האידיליה התנפצה כשהשניים התגרשו ברעש גדול, לאחר שכלי התקשורת שמחו לדווח על לכלוכים הדדיים בין השניים, מאבקי משמורת וכסף, שסימנו את סופו של עידן. אפרופו דילן וכסף, נקפוץ רגע לשנת 2005: במכירה פומבית נמכרו 16 דפים היסטוריים במחיר של 78,000 דולר. אלו היו הדפים הראשונים בהם רוברט צימרמן הצעיר חתם לראשונה בשם בימתי חדש ומחייב - בוב דילן.

תקליטון חדש שהציל את סטיבי וונדר

בשנת 1965 נראה בחנויות התקליטים תקליטון חדש של סטיבי וונדר הקטן. השם שלו הוא UPTIGHT ובסוגריים נכתב EVERYTHING'S ALRIGHT. סטיבי וונדר היה, ללא צל של ספק, גאון מוזיקלי מלידה, עובדה שהוכחה מעל לכל ספק כבר בשנת 1963. העולם כולו עצר את נשימתו כשהילד העיוור כבש את המקום הראשון במצעדים עם הלהיט FINGERTIPS (PART 2), קטע שנוצר בכלל בהקלטה חיה ומאולתרת שהפכה להיסטריה. אבל בעסקי השעשועים, כמו בעסקי השעשועים, הזיכרון קצר מאוד. חברת התקליטים MOTOWN השקיעה משאבים אדירים בקידום הנער המתבגר, ואפילו דחפה אותו להופעות אורח בסרטי מסיבות חוף קלילים כמו MUSCLE BEACH PARTY וגם BIKINI BEACH, בתקווה שהקסם הקולנועי יעשה את שלו. אבל האמת המרה הייתה שבאולפן ההקלטות הדברים פשוט לא עבדו. הקסם שאפיין את "סטיבי וונדר הקטן" נעלם ככל שהקול שלו התחלף, והניסיונות להפיק להיט אולפני ראוי עלו בתוהו.

המצב נראה עגום למדי. ברי גורדי, הבוס הגדול של MOTOWN, כבר שקל ברצינות להעיף את הנער מרשימת האמנים, מתוך מחשבה שהקריירה שלו הסתיימה עוד לפני שהחלה באמת. המפיקים הבכירים והמובילים של החברה ויתרו על התענוג לעבוד עם סטיבי, והוא נותר תלוי באוויר עד שנכנסה לתמונה סילביה מוי. מוי, יחד עם המפיק הנרי קוסבי, החליטה לתת לילד צ'אנס אחרון בהחלט. המפגש הראשון לא היה מבטיח; מוי ביקשה מסטיבי להשמיע לה רעיונות לשירים שהוא כתב, אך אף אחד מהם לא הצליח להרשים אותה. היא לחצה עליו ושאל אם אין לו שום דבר אחר באמתחתו, וסטיבי, בחוסר רצון בולט, ניגן לה משהו גולמי שהוא עבד עליו, שיר קטן וקיצבי שבו הוא שר את השורה הפשוטה שתהפוך לשיר UPTIGHT.

האוזניים של מוי הזדקפו מיד. היא אהבה את האנרגיה המתפרצת ששמעה, ויחד עם קוסבי הם עזרו לסטיבי לפתח את הסקיצה הזו לכדי שיר שלם. התוצאה הייתה לא פחות מנס מוזיקלי. השיר טיפס בסערה למקום השלישי במצעד האמריקאי, ומאותה נקודה ואילך, וונדר הפך לדייר קבוע בצמרת המצעדים העולמית. הקריירה שלו ניצלה. אגב, תהליך הכתיבה וההקלטה של הלהיט הזה נעשה בחיפזון היסטרי, ממש מרוץ נגד השעון כדי להוכיח לבוסים שיש כאן להיט. עבור וונדר, השיר הזה היה הרבה יותר מסתם להיט; הוא קיבל עליו את קרדיט הכתיבה הראשון שלו.

היום בו המוזיקה מתה (קצת)

ה-22 בנובמבר 1963 הוא תאריך צרוב בזיכרון האמריקאי בגלל אירוע אחד: נורה למוות בדאלאס נשיא ארה"ב, ג'ון אף קנדי. אומה שלמה נכנסה לאבל כבד וההלם היה מוחלט. באותו בוקר ממש, בצירוף מקרים אומלל במיוחד, מפיק התקליטים היהודי והגאון המשוגע, פיל ספקטור, הוציא לחנויות את תקליט שירי חג המולד עליו עבד חודשים רבים בטכניקת 'קיר הסאונד' המפורסמת שלו. הטרגדיה הלאומית הותירה את המוצר החדש ללא דורש, והתקליט נותר כאבן שאין לה הופכין על המדפים. "אין איש שירצה לשמוע השנה שירי חג מולד שמחים", אמר המפיק המאוכזב, והוריד את התקליט מהמדפים זמן קצר לאחר מכן. רק שנים לאחר מכן זכה התקליט להערכה המחודשת הראויה לו.

קילר הלוהט

אי אפשר לדבר על רוק'נ'רול בלי להזכיר את אלביס פרסלי אבל לא הכל היה ורוד בממלכת פרסלי. בשנת 1976, שנה לפני מותו של המלך, התרחשה תקרית ביזארית באחוזת גרייסלנד. ג'רי לי לואיס, הרוקר הפראי שכונה 'הרוצח', עצר עם מכונית הרולס רויס המפוארת שלו ליד אחוזתו של אלביס פרסלי בממפיס כשהוא דורש לפגוש אותו כאן ועכשיו. שומרי הכניסה הופתעו מביקור הפתע והשיבו בנימוס כי אלביס ישן. לואיס נסע משם בזעם, ללא רישיון נהיגה בידו לאחר שהמשטרה החרימה אותו קודם לכן, והגיע שוב למחרת כשהפעם הוא נוהג במכונית לינקולן. הפעם הוא נראה כועס וחמוש מאד, כשאקדח מונח על הדשבורד. אני רוצה לראות את אלביס! תגידו לו שהרוצח בא לבקר! צעק לשומרים המבועתים, שמיהרו להזמין את השוטרים שעצרו את לואיס במקום.

הופעות, גירושים ומשפחות מוזרות

עוד באותו התאריך, אך בשנת 1972, דייויד בואי הגיע לניו אורלינס כחלק מסיבוב ההופעות של זיגי סטארדאסט והופיע במועדון THE WAREHOUSE. הערב היה מוזר מתחילתו: אמנית החימום הייתה זמרת פולק אלמונית בשם לס מור והופיעה גם להקה בשם WHITE WITCH. בואי עלה לבמה כשהוא נראה תשוש ושיכור לחלוטין, אולי בגלל הלו"ז האינטנסיבי. חלל המועדון היה קר מאד והיו גם לא מעט תקלות טכניות וגיטרות שיצאו כל הזמן מכיוון, מה שפגע ברצף המופע. דרך אגב, למועדון הזה יש היסטוריה של הופעות בעייתיות – באותו מקום בדיוק נערכה, לפני כן, הופעתו האחרונה בהחלט והמביכה של ג'ים מוריסון עם להקת הדלתות, לפני שעבר לפריס ולא חזר משם.

יש בס ויש בס ענק!

בשנת 1946 נולד בסיסט הרגאיי העצום אסטון 'פאמילי מן' בארט, האיש שהחזיק את הקצב בלהקת THE WAILERS המקורית עם בוב מארלי והיה אחראי לכמה מהליינים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הג'מייקנית.

האבן שהתגלגלה החוצה ממוסד הנישואים

בצד הרכילותי של הסקאלה, שנת 1990 סיפקה לנו אתנחתא קומית-טרגית מכיוון הרולינג סטונס. הבסיסט ביל ווימן הודיע חגיגית שנישואיו למאנדי סמית, דוגמנית צעירה, שנמשכו סך הכל שנה ורבע, הסתיימו. אלה היו נישואיו השלישיים של המוזיקאי המתבגר. הפרט הפיקנטי בסיפור הוא שסמית הייתה 34 שנים צעירה מווימן, שהחל לצאת איתה כשהיא הייתה בת 13 בלבד! דבר שהיום היה שולח אותו ישר לכלא. באופן אף יותר ביזארי ופתלתל, בנו של ווימן, סטיבן, התחתן עם אימה של מאנדי סמית. שמח ומסובך מאד במשפחת ווימן.

ניסיון קאמבק שהשתבש

ריי מנזרק ורובי קריגר, הקלידן והגיטריסט של להקת הדלתות, הכריזו על כוונתם להקים מחדש את הלהקה עם סולן להקת THE CULT, איאן אסטברי (שחיקה את המניירות של ג'ים מוריסון המנוח בצורה מושלמת) והמתופף לשעבר של פוליס, סטיוארט קופלאנד. בתחילה הם הופיעו תחת השם המחייב "הדלתות של המאה ה-21", אך תביעה משפטית שהגיעה מטעם המתופף המקורי, ג'ון דנסמור, אילצה אותם לחשב מסלול מחדש. דנסמור סירב לצאת עם קריגר ומנזרק לסיבוב הופעות בטענה כי איבד את שמיעתו וכי אסור להשתמש בשם הלהקה ללא מוריסון. התביעה אילצה אותם להפסיק להשתמש בכינוי "הדלתות" והם שינו את שמם ל"רוכבים בסערה", כתוצאה מההתדיינות המשפטית המתישה, שהוכיחה שוב שלעיתים עדיף להשאיר את העבר בעבר.

כשהבלוז פגש את הים. ב-22 בנובמבר בשנת 1968 יצא באנגליה התקליטון ALBATROSS של פליטווד מאק.

ב-22 בנובמבר שנת 1968, התרחש אירוע ששינה את פני מצעדי הפזמונים באנגליה. להקת הבלוז-רוק פליטווד מאק, שעד אז הייתה ידועה בעיקר בזכות גיטרות מיללות וקצב בלוז מחוספס, שחררה לשוק את התקליטון ALBATROSS. זה היה הימור פרוע, מוזר כמעט, שבסופו של דבר הפך ללהיט הענק של הלהקה ואף העניק לה את המקום הראשון במצעד הבריטי – הישג שאפילו להיטי הפופ הגדולים ביותר שלהם בשנים הבאות התקשו לשחזר.

אז איך נולד הפלא הזה? מסתבר שהכול התחיל מגעגוע לצליל ישן. על פי הדיווחים, הקטע האינסטרומנטלי SLEEP WALK של הצמד סאנטו וג'וני משנת 1959, שימש השראה לגיטריסט הלהקה, פיטר גרין, להלחין את היצירה המהפנטת הזו. גרין לא רצה עוד סולו גיטרה מהיר ומתחכם, אלא חיפש משהו אחר לגמרי. הקומפוזיציה והעיבוד המיוחדים של היצירה מרמזים על תפאורת ים מרגיעה ושלווה, צליל שגורם לך לעצום עיניים ולהרגיש את המלח באוויר.

אחד המרכיבים הסודיים ביצירה היה עבודת התופים הייחודית. כדי להשיג את האפקט המבוקש, נעשה שימוש במצילתיים המחקים את צליל הגלים המתנפצים בעדינות אל החוף. מיק פליטווד, המתופף הגבוה והכריזמטי, ניגן בערכת התופים שלו בשיטה לא קונבנציונלית לאותה תקופה: הוא השתמש במקלות עם קצוות לבד גדולים, שנקראו בקרב המוזיקאים בשם BIFFTERS. הטכניקה הזו יצרה הד עמוק ועמום שהפך לסימן ההיכר של השיר. ההשפעה של הצליל הזה הייתה מיידית ורחבה – כך למשל סיפר לי המתופף של אי.אל.או, בב בוואן, ש"אלבטרוס" השפיע עליו להביא צליל דומה בתיפוף עם ה-BIFTERS במעברי הלהיט שהוא עשה עם THE MOVE ושמו BLACKBERRY WAY. מסתבר שגם מתופפים קשוחים יודעים להעריך עדינות כשהם שומעים אותה.

הדרך להקלטה המושלמת לא הייתה פשוטה. גרין עבד על היצירה זמן מה לפני שנכנס ללהקה הגיטריסט בן ה-18, דני קירוואן. באותם ימים, ההרכב היה שרוי במתח יצירתי מסוים. גיטריסט הסלייד בלהקה, ג'רמי ספנסר, שהיה נאמן לבלוז השורשי בסגנון אלמור ג'יימס, לא נטה בדרך כלל לעבוד עם גרין על יצירות ניסיוניות מסוג זה. גרין הרגיש שספנסר פשוט לא מסוגל להבין את האפקט הכולל שהוא רצה להשיג, ושזה כמו לנסות להסביר צבעים לעיוור צבעים מוזיקלי. אולם, עם התוספת של קירוואן הצעיר והמוכשר, גרין השלים את היצירה והיא הוקלטה חודשיים בלבד לאחר הצטרפותו וללא נוכחות ספנסר באולפן. זה היה רגע של קסם שבו שני הגיטריסטים, גרין וקירוואן, יצרו הרמוניה שנשמעה כמו ריקוד איטי של שני גלי ים.

למרות שהוא לא היה חלק פעיל בהקלטה ואף נותר מחוץ לאולפן באותו יום, ספנסר לא נשאר לגמרי מחוץ לתמונה הציבורית. באופן משעשע למדי, ספנסר הוצג בסרטוני הוידאו של הלהקה כשהוא מחקה תפקידי גיטרה של גרין, כאילו היה שותף מלא ליצירה. ככה זה בעסקי השעשועים – לפעמים אתה מנגן, ולפעמים אתה פשוט נראה טוב עם הגיטרה בזמן שהפלייבק מתנגן ברקע.

אבל מה פשר השם המוזר? אלבטרוס הוא סוג ציפור ימית גדולה, שהימאים האמינו שהביאה מזל רע לספינות, ומכאן נולד הביטוי המפורסם "אלבטרוס כרוך סביב צווארך", המתאר נטל כבד או קללה שאי אפשר להשתחרר ממנה. המקור הספרותי לכך הוא שהאלבטרוס מופיע בשיר THE RHYME OF THE ANCIENT MARINER, מאת המשורר האנגלי סמואל קולרידג'. פיטר גרין, שהיה נפש רגישה וקרא את השיר בילדותו, הושפע מהדימוי החזק וזה מה שנתן לו את הרעיון ליצירה. למרבה האירוניה, בניגוד לאמונה הטפלה על מזל רע, הציפור הזו הביאה ללהקה את המזל הטוב ביותר שיכלו לבקש. מאז, הפך קטע זה לאחד האינסטרומנטליים הנמכרים ביותר באנגליה בכל הזמנים, כשהוא עוקף להיטי ענק אחרים ומוכר כ-900,000 עותקים בממלכה המאוחדת בלבד.

ההשפעה של התקליטון חרגה הרבה מעבר לגבולות הבלוז הבריטי והגיעה עד לגדולים מכולם. בהמשך יצרו הביטלס את השיר SUN KING שנכלל בתקליט ABBEY ROAD, בהשפעת קטע זה. ג'ורג' האריסון עצמו הודה שהם ניסו לשחזר את האווירה המיוחדת וה"מרחפת" שגרין יצר. נו טוב, היה גם קשר משפחתי מעניין ופיקנטי בין שתי הלהקות שבוודאי תרם להעברת ההשראה: באותה תקופה מיק פליטווד היה בן זוגה של הדוגמנית ג'ני בויד, שהיא לא אחרת מאשר אחותה של פאטי בויד (שהייתה אז אשתו של ג'ורג' האריסון). עולם הרוק בלונדון של סוף שנות השישים היה, כפי הנראה, שכונה קטנה ומשפחתית מאוד.

מיק פליטוד בספרו: "שום שיר לא סימן טוב יותר את הסאונד החדש שלנו מאשר 'אלבטרוס'. לאחר מכן הושמע הקטע בתוכנית הטלוויזיה השבועית, טופ אוף דה פופס - מה שסימן את תחילת הקריירה של פליטווד מאק כלהקת פופ. סיבוב ההופעות שלנו באמריקה היה סולד אאוט כמעט כולו, כולל כמה פסטיבלים ענקיים. כשחזרנו הביתה לאנגליה, 'אלבטרוס' היה בדרכו למכור מיליון עותקים. זה היה מאוד מרגש אבל גם קצת מסחרר. לקחתי את זה בקלות, כמיטב יכולתי, אבל זה לא היה קל להתרגל. אהבתי את תשומת הלב. זה נתן לי תחושת ביטחון וזה נתן לי את האומץ להצית מחדש את הרומן שלי עם ג'ני בויד".

היום שבו פרל ג'אם החזירה את המחט לאופנה. ב-22 בנובמבר בשנת 1994 יצא אלבומה השלישי של להקת פרל ג'אם ושמו VITALOGY.

בזמן שכל העולם היה עסוק בלצחצח דיסקים מבריקים, החבורה של אדי ודר החליטה לעשות פרסה נוסטלגית ומפתיעה. עם ספר רפואה ישן בתור עטיפה ורעש של גיטרות, VITALOGY נחת על המדפים ועשה היסטוריה

התאריך היה ה-22 בנובמבר בשנת 1994. עולם המוזיקה היה בעיצומו של רומן סוער עם הפלסטיק הקטן והנוצץ שנקרא קומפקט דיסק, והקלטות הישנות החלו לאסוף אבק בבוידעם. אבל דווקא אז, בשיא ההצלחה המסחררת שלהם ואולי דווקא בגללה, החליטו חברי להקת פרל ג'אם לבצע מהלך שהרים לא מעט גבות בתעשייה. התקליט השלישי שלהם, VITALOGY, שוחרר באותו יום שלישי קריר בפורמט של תקליט ויניל אמיתי בלבד. כן, כזה שמצריך פטיפון, מחט ויד יציבה.

זה היה הימור פרוע, ואולי אפילו סוג של בדיחה פנימית של הלהקה על חשבון תעשיית המוזיקה הממוסחרת, אבל הקהל הצביע ברגליים. ההחלטה להקדים את הפצת התקליט בפורמט הוויניל בשבועיים שלמים לפני יציאת הדיסק הסטנדרטי התבררה כהברקה. המעריצים השרופים, שחיכו בקוצר רוח לחומרים חדשים, פשטו על חנויות התקליטים ורכשו כ-34,000 עותקים של התקליט השחור בשבוע הראשון בלבד. מספרים כאלו היו חסרי תקדים עבור פורמט שנחשב באותה תקופה לגוסס כמעט לחלוטין, והלהקה הוכיחה שלרוק יש חוקים משלו. רק שבועיים לאחר מכן, ב-6 בדצמבר, הגיע VITALOGY גם בגרסת הדיסק והקלטת להמונים, אבל הראשוניות נשמרה לאספנים האמיתיים.

השם VITALOGY נלקח מספר רפואה מוזר מתחילת המאה ה-20 שסולן הלהקה, אדי ודר, מצא במכירת חיסול. הספר עסק בבריאות ובחיי הבית, והעיצוב של עטיפת התקליט חיקה את אותו ספר ישן, כולל טקסטים רפואיים ביזאריים ותמונות אנטומיות ששולבו בחוברת המצורפת. זה היה נראה פחות כמו מוצר פופ מלוטש ויותר כמו משהו שמצאתם בעליית גג נטושה, וזה התאים בדיוק למצב הרוח של הלהקה באותה תקופה.

מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה היה סוג של מרד. אחרי ההצלחה המטורפת של שני האלבומים הקודמים, TEN ו-VS, הלהקה הרגישה מחנק. הם היו בעיצומו של מאבק מתוקשר וכוחני נגד ענקית הכרטיסים טיקטמאסטר שמכרה כרטיסים במחירים מופקעים, והמתח הפנימי בין חברי הלהקה היה בשיאו. המתופף דייב אברוזס פוטר זמן קצר לאחר סיום ההקלטות, באוגוסט 1994 - תוצאה של פער תרבותי ופוליטי הולך ומעמיק בינו לבין שאר חברי הלהקה, ובמיוחד אדי וודר והגיטריסט סטון גוסארד. בעוד שהיה מתופף מוכשר מבחינה טכנית שניגן בלהיטיהם הגדולים ביותר, הוא לא התאים לפילוסופיה המשתנה של הלהקה. הקרב נגד טיקטמאסטר הייתה נקודת המחלוקת הגדולה ביותר. דייב לא הסכים בגלוי עם מסע הצלב של הלהקה נגד טיקטמאסטר. הוא הרגיש שזה פוגע במעריצים בכך שזה לא מאפשר להם כלהקה לצאת לסיבובי הופעות ביעילות וטען שהם צריכים פשוט להופיע בהופעות. שאר חברי הלהקה ראו בכך חוסר סולידריות בנושא מוסרי קריטי.

דייב גם נהנה מאורח החיים של "כוכב רוק" - הוא אהב את התהילה, את הראיונות ואת הרעיון של נשיאת כלי נשק - בעוד ששאר חברי הלהקה (במיוחד וודר) ניסו באופן פעיל לסגת מאור הזרקורים, וסירבו לעשות קליפים או לעשות פרסומים. הוא תואר לעתים קרובות כחבר "לא גראנג'" בלהקת גראנג'. בעוד שהתיפוף שלו היה עוצמתי, הלהקה (במיוחד גוסארד והבסיסט ג'ף אמנט) רצתה בסופו של דבר "תחושה" משוחררת וקצבית יותר מאשר סגנון הרוק העמוס של דייב. האווירה באולפן הייתה טעונה, כפי שתואר לא פעם על ידי המפיק ברנדן אובריאן. התוצאה הייתה סאונד מחוספס יותר, מלוכלך יותר ולעיתים אפילו ניסיוני בצורה קיצונית.

השיר הפותח, SPIN THE BLACK CIRCLE, היה הצהרת אהבה רועשת ומהירה לתקליטי הוויניל עצמם, והוא אפילו זיכה את הלהקה בפרס גראמי מאוחר יותר. אבל היו שם גם רגעים אחרים לגמרי. שירים כמו NOT FOR YOU שידרו מסר תקיף לתקשורת, בעוד CORDUROY המצוין עסק בלחץ הפרסום ובמעיל זמש חום ופשוט שהפך פתאום לפריט אופנה יוקרתי רק כי ודר לבש אותו.

אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את BETTER MAN. השיר הזה, שודר כתב שנים קודם לכן כשעוד היה נער, הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, למרות שהם בכלל לא רצו להכניס אותו לתקליט בהתחלה מחשש שהוא קליט מדי. לעומת זאת, הלהקה לא היססה לשלב בתקליט קטעים מוזרים כמו BUGS, שבו ודר מנגן באקורדיון שקנה בחנות יד שנייה וממלמל על חרקים שזוחלים עליו, או הרצועה הסוגרת והמטרידה HEY FOXYMOPHANDLEMAMA, THAT'S ME שהורכבה מקולות של מטופלים בבית חולים פסיכיאטרי. הומור של גראנג'רים, לכו תבינו.

בסופו של דבר, VITALOGY הזכיר לכולם שמוזיקה היא לא רק ביזנס של פלסטיק נוצץ, אלא עיגול שחור שמסתובב ומסתובב, מלא ברגש, לכלוך ונשמה.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "זה פרדוקס עצוב של הזמנים האלו שהאמנים שמבטאים בצורה הכי מוצלחת את הפחדים והחרדות שלנו הם אלו שפחות מסוגלים להתמודד עם נטל התהילה. בין אם זו שינייד אוקונור, שמזמינה השפלה באופן מזוכיסטי עם גילויים פומביים של עירום רגשי, או קורט קוביין, שבסוף פשוט ויתר, כשלפעמים זה מפתה לומר את מה שפרנק סינטרה אמר פעם לג'ורג' מייקל - כלומר, 'תפסיק להתלונן ותהנה מהנסיעה'. אבל אז, פרנק הוא לא בדיוק הבחור הכי רגיש בעצמו.

כמו שזה היה עבור קוביין, קשה לזמר של פרל ג'אם, אדי ודר, להסתגל לעובדה שהאנשים שנהגו להרביץ לו בבית הספר הם כעת בין המעריצים הגדולים שלו. אמנם VITALOGY הוא לא האלבום האנטי-מסחרי המחושב שהאלבום של נירוונה, IN UTERO, היה, אבל האלבום הזה נועד להרחיק את כל המעריצים שוודר לא אוהב. זה אלבום לא אחיד וקשה בטירוף. לפעמים מגוחך, לעתים קרובות חזק.

ודר גם רדוף רמזים על תמותה יותר מאי פעם - לא בדיוק נושא חדש עבורו, אלא נושא מצמרר לתקליט שפירוש הכותרת שלו הוא 'חקר החיים'. האלבום נפתח בשיר אובססיבי למוות בשם LAST EXIT, והרצועה האחרונה שלו, STUPID MOP, מסתיימת במדיטציה על התאבדות. באלבום יש מספר שירים מרתקים התואמים את ההמנונים המתנשאים של אלבום הבכורה, TEN, עם הגרובים המורחבים של תקליט ההמשך, VS. עם זאת, בין השירים החזקים יותר משולבים זריקות וניסויים מוזרים שלא תמיד עובדים. הפולקה המטומטמת, BUGS, שמציגה את ודר מגובה באקורדיון מופרך, משתוללת בפרנויה על חרקים, עושה דקירה לא אופיינית בהומור אבל בסופו של דבר היא יותר מטופשת מאשר מצחיקה. PRY, TO הוא שרבוט בן דקה שמורכב מאדי ודר שמאייית את המילה PRIVACY שוב ושוב עד שכבר נבין את הנקודה.

אבל הקטע המוזר ביותר פה הוא האחרון, STUPID MOP, שהוא הומאז' בן שבע דקות לקטע REVOLUTION 9 של הביטלס. זה מורכב מלולאותשל קולות במצוקה מעל יללות גיטרה ומעלה את השאלה, 'האם מישהו עדיין מקשיב שם בחוץ?' זה נפתח עם בחורה צעירה שחוזרת על 'המכות שלי, זה הדבר היחיד שאני כל כך רוצה'. 'למה זה יותר טוב מחיבוק?' שואלת אותה אישה. 'כי כך אתה מתקרב לאדם', עונה הצעירה. כל זה נסגר בדיאלוג שהוא אפילו יותר מטריד ממה שהוא יכול להיות בדרך כלל בעקבות מותו של קורט קוביין. גבר שואל אישה, 'האם אי פעם חשבת להתאבד?' 'טוב, אם הייתי חושבת על זה לעומק, אני מאמינה שאעשה זאת", היא עונה. אלה הן המילים האחרונות באלבום.

מעריצים רבים ודאי יבטלו את האלבום הזה כסטייה קרובה באופן מסוכן לבוז של אדי ודר כלפי הקהל שלו. אבל האלבום הזה היא לא ה- METAL MACHINE MUSIC של לו ריד, והוא גם לא נראה כמו זריקת ביניים כמו ZOOROPA של U2. זה יותר דיוקן של אמן במשבר, אדם שעדיין לא החליט לאיזה כיוון ללכת".

ב-22 בנובמבר בשנת 1969 יצא גיליון של עיתון NME. אז סיכמתי לכם משם...

החורף של 1969 מביא איתו רוחות של שינוי, ולא רק בגלל מזג האוויר. בעוד שנות השישים מפרפרות את נשימותיהן האחרונות, עולם המוזיקה נמצא בסחרור. הביטלס משחקים בנדמה-לי עם השמועות על המוות של פול, איאן אנדרסון מג'ת'רו טול מסתובב עם מעיל קרוע ומחכה לנס, וג'ון מאייאל החליט שמתופפים הם בכלל המצאה מיותרת.

האם פול מקרטני מת באמת?

נדמה שאין נושא שמעסיק את העולם יותר מאשר השאלה המטרידה: האם פול מקרטני עדיין איתנו, או שמא הוחלף בכפיל? הוויכוח המטופש הזה מסרב לגווע, אבל השבוע קיבלנו זווית ראייה חדשה ומרעננת, ודווקא מכיוונו של כוכב הפופ האמריקאי לו כריסטי.

כריסטי, שנחת זה עתה בלונדון לסיבוב הופעות בריטי כשהוא חמוש במשקפי שמש גדולים ובכמויות מסחריות של טבליות ויטמין C (אותן הוא לוקח לכל מקום, אולי כדי להדוף את הצינון הבריטי המפורסם), הציע תיאוריה שגורמת לכל הסיפור להיראות באור שונה לחלוטין. בפגישה שנערכה בחדר המלון שלו בקומה התשיעית, המשקיף על גני קנסינגטון הפסטורליים, זרק הזמר את הפצצה: "יכול להיות שהשמועה הזו בכלל התחילה על ידי הביטלס בעצמם?".

כן, שמעתם נכון. בזמן שכל העולם מחפש רמזים על עטיפת התקליט אבי רואד ומנסה לנגן שירים אחורה כדי לשמוע מסרים נסתרים על קבורתו של פול, כריסטי סבור שזוהי מתיחה גאונית של הלהקה עצמה. "אני חושב שהם עשו את זה בתור מתיחה", הוא אמר, ותהה בקול רם: "מה עוד נשאר להם לעשות? לאן הם עוד יכולים ללכת? כמה זמן הם יכולים לשמור על הקצב הזה?".

לפי התאוריה של כריסטי, הביטלס הגיעו לשלב שבו הם כבר לא מודאגים מלהיטים במצעדים. הם נכנסו לתוך "הקטע הדתי שלהם", והם מנסים להעביר מסר אמנותי. ואם אפשר לייצר קצת היסטריה המונית על הדרך ולגרום לאנשים לקנות את התקליט רק כדי לבדוק אם פול נועל נעליים או לא – אז למה לא?

כריסטי עצמו, אגב, לא מנסה להעביר שום מסרים עמוקים בתקליטים שלו. הוא מעדיף אותם פשוטים. אבל אל תתנו לחזות הקלילה להטעות אתכם. האיש הזה, שכתב להיטים כמו I'M GONNA MAKE YOU MINE, נתקל לא מעט בצרות בגלל הסגנון הבימתי שלו. הוא מספר שבמשך חמש שנים הוא רוקד בהופעות שלו, דבר שלא תמיד התקבל בעין יפה באמריקה השמרנית. בסיבובי ההופעות של דיק קלארק היו מורידים את כריסטי מהבמה כל לילה וצועקים עליו להפסיק לזוז. "היו לנו ויכוחים", הוא נזכר בחיוך, "אבל כשהם לא הסתכלו, הייתי עושה את זה בכל זאת".

וישנו גם עניין הגזע. בביקורו הראשון באמריקה, כריסטי הורחק מהמצעדים כי חשבו שהוא כהה עור. "הייתי האדם הלבן היחיד בסיבוב ההופעות", הוא מספר. הבלבול נבע מהקול הגבוה שלו, שמזכיר זמרים כמו סמוקי רובינסון, ומהעובדה שהוא משתמש בזמרות ליווי, מה שגורם להרמוניות להישמע כמו הסופרימס. אבל כריסטי, אופטימי כתמיד ומצויד בצנצנת הוויטמינים שלו (המכילה תערובת אקזוטית של פלפל ירוק, פקעות ורדים ועוד מרכיבים בריאותיים), ממשיך לחייך כל הדרך אל הבנק, או לפחות אל הבמה הבאה בסיבוב ההופעות הבריטי שלו.

ג'ת'רו טול: המיליונרים שחיים כמו סטודנטים עניים

אם חשבתם שחייו של כוכב רוק הם רצף בלתי פוסק של שמפניה, לימוזינות וארמונות פאר, חברי להקת ג'ת'רו טול כאן כדי לנפץ לכם את האשליה – או לפחות לבלבל אתכם לחלוטין. למרות ההצלחה המטאורית שלהם משני עברי האוקיינוס, נראה שהחברים מתעקשים לשמור על אורח חיים צנוע, גובל בסגפנות.

קחו למשל את איאן אנדרסון, האיש והחליל, הסולן הכריזמטי שכולם מזהים עם הלהקה. הוא סיפר לאחרונה שהוא עדיין מתגורר באותה דירת חדר באזור KENTISH TOWN, ושכר הדירה שלו עומד על סכום מגוחך של 5 ליש"ט לשבוע. ולא רק הוא – כל חברי הלהקה מושכים "דמי כיס" שבועיים של 30 ליש"ט בלבד מרווחי הלהקה. נשאלת השאלה: האם הם חוסכים ליום גשום, או שהם פשוט נהנים מהתדמית של "אנטי-כוכבים"?

הסיפור של ג'ת'רו טול הוא לא רק הסיפור של אנדרסון, למרות מה שהמצלמות בטופ אוף דה פופס מנסות לגרום לנו לחשוב. ישנם גם שאר החברים שלעיתים קרובות נשכחים בצד או מתוייגים בטעות כ"מר ג'ת'רו טול והלהקה". אבל האמת היא שהם חלק בלתי נפרד מהקסם, והם עובדים קשה לא פחות.

מרטין באר, הגיטריסט, סיפק סיפור מדהים על הדרך בה הצטרף ללהקה. הוא נבחר מתוך 70 מועמדים באודישנים להחליף את מיק אברהמס שעזב. באודישן, הלהקה אמרה לו שאם הוא ישיג סקסופון וילמד לנגן עליו, הוא יוכל להצטרף. זה נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, אבל מרטין לא מצמץ. הוא קנה סקסופון ביום שבת, וכבר ביום שני ניגן איתו עם הלהקה. זהו הספק מרשים לכל הדעות, שמוכיח שכשיש רצון (וסיכוי להיות בלהקת רוק מצליחה), יש יכולת.

ההתחלה לא הייתה קלה עבורו. "ממש פחדתי בהתחלה כשהצטרפתי ללהקה", הודה מרטין. "חשבתי שאני מוזיקאי ממוצע או אולי קצת מעל הממוצע, אבל מהר מאוד למדתי את המגבלות שלי וזה היה די מזעזע". ההופעה השישית או השביעית שלו עם הלהקה הייתה בלא אחר מאשר בפילמור איסט בניו יורק. תארו לעצמכם את הלחץ: עשרה ימים בלהקה, וכבר עומדים על אחת הבמות החשובות בעולם.

בינתיים, אנדרסון ממשיך לטפח את המראה המוזר שלו. בביקור האחרון באולפני ה-BBC, הוא נראה לובש את המעיל המפורסם שלו, שצד אחד שלו נקרע לחלוטין ונתלה בקרעים. כשנשאל על כך, הוא הסביר בחיוך שהמעיל נקרע בהופעה בדבלין. "חכו שיהיה לכם תקליט במקום הראשון, וזה יקרה גם לכם", הוא התבדח. נראה שהמחיר של התהילה כולל לא רק כסף ומעריצים, אלא גם מלתחה הרוסה.

חברי הלהקה, אגב, לא ממש מתלהבים מההיבטים ה"זוהרים" של ההצלחה. "אני לא מצליח לתפוס את עצמי כ'אישיות' ולעולם לא אהיה", אמר מרטין. "מבחינה רגשית, הדברים האלה משמעותיים לי בערך כמו לאכול ביצה קשה". גלן קורניק הבסיסט הוסיף שהוא מתקשה לדבר עם אנשים מחוץ לעולם המוזיקה עכשיו, כי אנשים מנסים להתחכך בתהילה שלהם, וזה מביך. לכן, הם מעדיפים להופיע באולמות קונצרטים מסודרים ולא במועדונים דחוסים.

עולמו הפנימי של סטיבי וונדר: צלילים, הילות וטוסטים יבשים

סטיבי וונדר, ילד הפלא של מוטאון, כבר אינו ילד. הוא התבגר, והעיוורון שלו, כך נדמה, העניק לו ראייה מסוג אחר – חדה יותר, עמוקה יותר ולעיתים כמעט מיסטית.

בראיון מיוחד, מתגלה כיצד סטיבי מנווט את חייו בעולם של חושך. "אני מניח שחוש השמיעה של כל אדם עיוור מפותח יותר מזה של אדם רואה", הוא מסביר. הוא משתמש בשמיעה שלו כדי לדעת היכן אנשים עומדים בחדר, מי הם, האם הם צעירים או מבוגרים, ואפילו אם הם באמת שמחים.

אבל זה הולך רחוק יותר מזה. סטיבי טוען שהוא יכול לחוש את ה"בגרות" או היעדרה אצל אנשים רק מלהקשיב להם. "אולי אני יכול למצוא את האמת עליהם יותר מאנשים רואים", הוא אומר, "כי אנשים רואים נוטים לשפוט את הספר לפי העטיפה". בעיניו של סטיבי, היופי הוא פנימי, והוא נמשך לאנשים יצירתיים ומעוררי מחשבה.

הטכנולוגיה משחקת תפקיד מרכזי בחייו. סטיבי לא יוצא לדרכים בלי אולפן הקלטות נייד ומשוכלל. כשהוא מגיע למלון, הוא פורק ציוד הכולל לפחות שני מכשירי הקלטה, סוללה של רמקולים ומערכת REVERB, מה שבוודאי גורם ללילות חסרי שינה לאורחים בחדרים הסמוכים. הוא משתמש בציוד הזה כדי להקליט סקיצות, אבל גם כדי "לקרוא" ספרים מוקלטים מסדרת TALKING BOOK (מכאן הוא לקח את שם תקליטו שיצא שנתיים לאחר מכן?...), וללמוד על כל נושא שבעולם.

סטיבי מדבר על "גלי אהבה" שהוא שולח לקהל בזמן ההופעה, ומביע דאגה כנה ממצב העולם. "יש מגזר שלם של אנשים שאף אחד לא באמת דואג להם", הוא אומר ברצינות תהומית. "שחורים ולבנים... הם צריכים הרבה יותר אהבה והבנה ממה שהם מקבלים". נראה ש"ילד העיוור המסכן עם המקל והכוס, כפי שהוא מתבדח על עצמו בציניות, רואה את המציאות הרבה יותר ברור מרוב האנשים שעיניהם פקוחות.

ג'ון מאייאל: האיש שפיטר את התופים

בעולם הבלוז-רוק הבריטי, ג'ון מאייאל הוא מוסד. הוא האיש שגילה את אריק קלפטון כבלוזיסט, את מיק טיילור ואת פיטר גרין, והוא ידוע כמי שמחליף הרכבים כמו שאנשים אחרים מחליפים גרביים. אבל המהלך האחרון שלו הצליח להרים לא מעט גבות: מאייאל החליט לוותר לחלוטין על שירותיו של מתופף.

בראיון שנערך במרתף משרדי האמרגן שלו במייפייר, הוא הסביר את הפילוסופיה החדשה שלו ברוגע. "אף אחד לא אמר שחסרים לו התופים", הוא טוען. "זמר פולק לא צריך תופים, והם לא חסרים בהקשר הזה. לא רציתי לעבור שוב את התסכולים של להיות נעול בתוך תבנית מסוימת שבה אתה לא יכול לשמוע מה אתה עושה".

ההרכב הנוכחי שלו כולל את ג'ון מארק בגיטרה אקוסטית, סטיב תומפסון בגיטרה בס, וג'וני אלמונד בסקסופונים וחליל. הבחירה במארק נעשתה בצורה אופיינית למאייאל - אינטואיטיבית ומהירה. הוא לא שמע אותו מנגן במשך חמש שנים, אבל התקשר אליו ושאל אם הוא מכיר גיטריסטים פנויים. כשמארק הביע עניין, מאייאל פשוט אמר לו: "אוקיי, העבודה שלך". שבוע לאחר מכן הם כבר הופיעו באולם אולימפיה בפריס.

מאייאל עצמו עבר שינוי גאוגרפי משמעותי ועבר להתגורר בלורל קניון בלוס אנג'לס, קליפורניה, לא רחוק מאריק ברדן. הסיבה? מזג האוויר. אבל למרות המרחק והשינויים המוזיקליים, מאייאל נשאר נאמן לעצמו. הוא לא מחפש להיטים מסחריים. "אין לי מושג מה זה 'מסחרי' במקרה שלי", הוא אומר, "כי אף אחד מהתקליטים שלי לא נעשה במטרה להיות מסחרי". הוא מתייחס לנגנים שלו כאל "אנשים שעוזרים לי עם מה שאני מנסה לעשות באופן אישי", גישה פרגמטית שאולי מסבירה למה כל כך הרבה כוכבים יצאו מבית הספר של מאייאל - הוא נותן להם חופש, עד שהוא מחליט לשנות כיוון שוב.

הקרב על אמריקה: לד זפלין עוקפים את הביטלס, הסטונס מגורשים מאלברט הול

בזמן שהבריטים עסוקים במזג האוויר, בארצות הברית מתחוללת פלישה בריטית שנייה, והפעם היא רועשת, כבדה ואכזרית יותר. הדיווחים המגיעים מהחוף המזרחי מלמדים על מהפך היסטורי: התקליט השני של לד זפלין עוקף במכירות את אבי רואד של הביטלס בחלק מהאזורים באמריקה. אין ספק, הלהקה של ג'ימי פייג' היא הדבר החם ביותר שחצה את האוקיינוס מאז להקת CREAM. בינתיים בבריטניה, מעריצים יכולים להתכונן לסיבוב הופעות של הלהקה בינואר 1970, שיכלול עצירות באולם אלברט הול המלכותי.

אבל לא לכולם יש מזל עם הרויאל אלברט הול. הרולינג סטונס, שנמצאים כרגע בעיצומו של סיבוב הופעות היסטרי בארה"ב, גילו שהנהלת האולם המכובד בלונדון מסרבת לקבל אותם להופעה. כנראה שהתדמית הפרועה שלהם עדיין מפחידה את הממסד הבריטי. ולא רק הם – גם ג'רי לי לואיס נתקל בסירוב מצד תיאטראות של ארגון RANK, שלא שכחו את המהומות בהופעותיו לפני עשר שנים.

באמריקה, לעומת זאת, הסטונס מתקבלים בזרועות פתוחות ובארנקים פתוחים. מיק ג'אגר עולה לבמה בלוס אנג'לס עם תלבושת שחורה וכובע "הדוד סם" עם דגל אמריקה, ושואל את הקהל: "האם באמת עברו שלוש שנים?". הקהל, ששילם מחירים מופקעים של עד 12.5 דולר לכרטיס (סכום עתק!), כבר לא צורח בהיסטריה כמו פעם. הם מבוגרים יותר, מתוחכמים יותר, ובאו להקשיב למוזיקה. עם הכנסות ברוטו של כמעט 2 מיליון דולר מהסיבוב, הסטונס יכולים להרשות לעצמם לצחוק על האיסור של האלברט הול כל הדרך אל הבנק.

תקרית הבלוז של פליטווד מאק

לא הכל ורוד בממלכת הבלוז הבריטית. להקת פליטווד מאק מוצאת את עצמה במרכזה של שערורייה קטנה סביב יציאתו של תקליט כפול בשם BLUES JAM AT CHESS. התקליט מתעד סשנים של הלהקה בשיקגו עם אגדות בלוז כמו וילי דיקסון ואוטיס ספאן.

על פניו, זה חלומו של כל חובב בלוז. אז מה הבעיה? הלהקה עצמה מתנגדת לשחרור האלבום! החברים טוענים שההקלטות בנות שנה, שהן לא מייצגות את המוזיקה הנוכחית שלהם, ושלא הייתה להם יד בבחירת החומרים. פיטר גרין, מנהיג הלהקה, אפילו טען שיש שם קטעים שבהם מנגן רק חבר אחד מהלהקה, ושהיו חייבים למלא את הזמן עם שירים של אמנים אחרים.

המבקרים, לעומת זאת, חושבים אחרת. למרות הביקורת של הלהקה, האלבום מתואר כקנייה מצוינת במחיר מוזל, מלא בקטעי בלוז אותנטיים וג'אמים סוערים. ג'רמי ספנסר מפליא בנגינת סלייד ודני קירוואן תורם את חלקו בשירה וגיטרה. נראה שלעיתים, האמנים הם המבקרים הקשים ביותר של עצמם.

האצ'נס האבוד הלך לעולמו! ב-22 בנובמבר בשנת 1997 התאבד מייקל האצ'נס, סולנה בן ה-37 של להקת INXS.

מייקל האצ'נס בילה חלק ניכר מילדותו בהונג קונג, המרכז הפיננסי בו אביו צבר ואיבד את מרבית הונו. הוריו נפרדו לאחר מכן ואמו עברה לסידני, אוסטרליה. היה זה מהלך שגם הפריד אותו מאחיו הגדול, רט. במקומו מצא האצ'נס שלושה אחים חדשים (הגיטריסט טים פאריס, הקלידן אנדרו פאריס והמתופף ג'ון פאריס). הוא מצא בהם חבורה שיודעת לנגן היטב. הם מצאו בו קלף מנצח שידע לשיר כהלכה, להתנועע היטב וגם נראה יפה תואר וסקסי.

ביחד הם הקימו להקה שתהפוך ל- INXS. באמצע שנות השמונים כבר הייתה הלהקה על גג העולם. עבור הזמר היו אלו ימים של הגשמת כל חלומותיו הפרועים ביותר. אם זה במכירות תקליטים בכמויות אדירות, קהל של מיליונים שמעריץ, רומנים עם דוגמניות ושאר יפהפיות וכסף רב שנשפך לחשבון הבנק. כשהתראיין האצ'נס לטלוויזיה, הוא גם התאהב במראיינת, פולה ייטס. הצהובונים הפכוהו מיד לאויב מספר אחד בגירושים של ייטס מהזמר (ואז יקיר האומה הבריטית עם הפקתו את הלייב אייד), בוב גלדוף.

הגעתה של ייטס הלכה, משום מה יד ביד, עם תחילת ההידרדרות בפופולריות של האצ'נס. מאז שנת 1992 צנחו המכירות והוא כבר לא היה נחשק כבעבר. הבת שנולדה להם, בשנת 1996, הסבה לו אושר רב אך רבים האשימוהו בנפיחות עצמית. האשימו גם את ייטס בדילול ממונו לרכישת הסמים שלה. בנובמבר 1997 הוא הגיע עם להקתו לסידני ושמח לבלות שם גם זמן עם אביו וחברים שלא ראה זמן רב. הוא היה מאושר לבלות איתם בבר המשקאות וכשחזר לסוויטה שלו, במלון ריץ קרלטון המפואר, המשיך לחייך.

כך היה גם בחמש לפנות בוקר, כשלפתע נשמע צילצול ששינה את מצב רוחו בבת אחת. הייתה זו שיחה מאנגליה ובה בישרה לו ייטס שבעלה לשעבר לא מאפשר לה לקבל משמורת על שלושת ילדיהם ולא מרשה להאצ'נס להסתובב איתם ברחבי העולם. האצ'נס נכנס להתקף זעם, התקשר לגלדוף וצרח, "הילדים שלך שונאים אותך! אני אבא שלהם! הגיע הזמן שתבין את זה!". לאחר שדיבר עם גלדוף, האצ'נס ניסה להתקשר למנהלתו האישית מרת'ה טרופ, אך הגיע אל המזכירה האלקטרונית שלה. "מרת'ה, מייקל כאן", נמסר בהודעה, "באמת שנמאס לי מהכל".

בשעה 9.54 ערך האצ'נס את שיחת הטלפון האחרונה שלו, לחברתו לשעבר מישל בנט, כשהוא ממרר בבכי ומתחנן לראותה. היא הגיעה בשעה 10.40 בבוקר, אך הוא לא ענה לדלת והיא עזבה מבולבלת. זמן מה לאחר מכן נכנסה מנקת המלון כדי לנקות את הסוויטה ונתקלה בגופתו העירומה של האצ'נס שתלה את עצמו עם חגורה, שהאבזם שלה התנתק והוא נפל ללא רוח חיים על הרצפה. גופתו נשאה סימני אלימות עצמית (יד שבורה, שפה שסועה וחתכים) ונדמה היה שהתעלל בעצמו לפני שסיים את חייו.

למרבה הצער, הוא הרג את עצמו שלושה ימים לפני שהלהקה הייתה אמורה לצאת לסיבוב הופעות באוסטרליה כדי לחגוג עשרים שנים לפעילותה. חבריו ללהקה היו עסוקים בחזרות על המוזיקה כשלפתע קיבלו את הבשורה המרה שהותירה אותם בהלם. לאחר מותו של האצ'נס מסרו בוב גלדוף ופולה ייטס הצהרות למשטרה המתייחסות לגרסאותיהם בנוגע לשיחות הטלפון שהחליפו עם האצ'נס באותו בוקר. לא אומת מי מהם היה האחרון שהתקשר לחדרו של האצ'נס או מה נאמר, ולא הוצגה שום הקלטה של ​​שיחת גלדוף עם האצ'נס. מייקל האצ'נס נשמע מתווכח בקול רם עם מישהו, ממש אחרי השעה 5 בבוקר, על פי עדות הדייר שהתאכסן בחדר הסמוך לסוויטה 524. ייטס הגיעה לטקס הלוויה של האצ'נס אך סולקה משם על ידי אמו. היא נותרה מוכת יגון ובספטמבר 2000 התאבדה עם מנת יתר של הרואין. ואם לא חסרים טוויסטים בעלילה; גלדוף אימץ באופן חוקי את הבת היתומה בת הארבע של האצ'נס וייטס, טייגר לילי, ואף שינה את שם משפחתה לשלו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים