רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בנובמבר (20.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מועדון הטרובאדור היה המקום הראשון שאליו הלכתי כשהגעתי ללוס אנג'לס. שמעתי על כמה שזה מקום אגדי, ועל כל האנשים שהופיעו שם. בלילה הראשון שנכנסתי פנימה ראיתי את גרהאם נאש וניל יאנג, ולינדה רוסטאדט עמדה שם בשמלה קטנה. היא הייתה יחפה וגירדה את ישבנה. חשבתי, 'הצלחתי. אני כאן. אני בגן עדן'. באמת שלא הכרתי אף אחד. הסתובבתי לבד בטרובאדור. זה היה די פתטי, באמת. אבל לילה אחד גלן פריי הזמין אותי לשולחן שלו וקנה לי בירה. הוא אמר, 'מה קורה?' אמרתי, "הלהקה שלי לא עושה כלום. העניינים קשים'. וגלן אמר, 'גם אני וחברתי נפרדים ויש את הבחור הזה בשם דיוויד גפן שיכול להיות לתת לי חוזה טוב אם אוכל להרכיב להקה'. אמרתי, 'זה נחמד' והוא אמר, 'בינתיים, האם אתה רוצה להופיע עם לינדה רונסטאדט ולהרוויח 200 דולר בשבוע?' אמרתי, 'בטח, בסדר, אני אשמח'. מעולם לא הייתי באמת בדרכים לפני כן. אז גלן ואני הפכנו לחברים טובים והתחלנו לתכנן דברים. הוא סיפר לי על הבסיסט רנדי מייזנר והגיטריסט ברני לידון. לן אמר שאנחנו צריכים להשיג את החבר'ה האלו כי הם יכולים לנגן את סוג הקאנטרי-רוק שכולנו כל כך מעוניינים בו. אז כשחזרנו מהסיבוב עם לינדה, גייסנו את החבר'ה האלו. לא כולנו הסכמנו על הדברים מההתחלה, אבל כל כך התלהבנו אחד מהשני שזה היה בסדר לזמן מה. ואז דייויד גפן שכנע את טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס להקשיב לנו. גלין אמר שלמרות שאנחנו צריכים הרבה עבודה, הוא יפיק אותנו בלונדון. אז הגענו לאנגליה ונתקענו בדירה הקטנה ההיא אספו אותנו, לקחו אותנו לסטודיו, ואז היינו חוזרים לדירה הקטנה הזו ושותים בטירוף. ואז היינו קמים למחרת ועושים הכל מחדש. עד שנת 1976 גלן ואני גרנו בבית גדול שהיה שייך לדורותי לאמור, עם נוף של 360 מעלות. גלן ואני היינו הזוג המוזר. הייתי סוג של עוזרת הבית, האיש המסודר. הוא היה הטמבל החביב. בכל רחבי הבית הוא היה משאיר את בדלי הסיגריות הקטנים האלו שעומדים על קצותיהם. הם נראו כמו ערים מיניאטוריות, והיו גם על הרהיטים והשטיח, כוסות קפה בכל מקום. היינו קמים כל יום ראשון, רואים ביחד כדורגל, צועקים ושופכים דברים. זה לא היה הבית שלי, לא היה אכפת לי" (דון הנלי, המתופף-זמר של להקת איגלס)

ב-20 בנובמבר בשנת 1969 בילתה להקת הרולינג סטונס בסיבוב הופעות בארה"ב. ביום זה התקשר מיק ג'אגר לכתב המלודי מייקר, כריס וולש, ודיווח:

"אני עכשיו בבוורלי הילס שבלוס אנג'לס ומשקיף על הים. זה יום יפהפה. אני רגוע לחלוטין כי בינתיים הסיבוב הזה ממש מהנה. גם הנסיעה ממקום למקום קלה יחסית. עברו שלוש שנים מאז שהגענו להופיע בארה"ב וזה מאד מלהיב. הנגינה שלנו על הבמה ממש טובה. מיק טיילור מסתדר איתנו היטב. אנחנו מתחילים את ההופעות עם חמישה שירים קצביים ואז נרגעים עם כמה קטעים אקוסטיים. הקינקס נמצאים פה גם כן והערב הם יופיעו במועדון וויסקי א גו גו עם האופרה החדשה שלהם שנקראת ARTHUR. למעשה, אולי גם אנחנו נעשה אופרת רוק ונקרא לה ALBERT? היא תהיה על חיי המין של זמר בלוז ישן".

הערה: המשפט האחרון של ג'אגר בא מפיו כהלצה בלבד.

ב-20 בנובמבר בשנת 1970 יצא באנגליה אלבום הבכורה של אמרסון, לייק ופאלמר.

הייתה זו יריית פתיחה מרשימה מאד ללהקת הסופרגרופ החדשה הזו, שביולי 1970 נכנסה לאולפן ההקלטות ADVISION. גרג לייק הזמר והבסיסט תפס מיד את עמדת מפיק האלבום. טכנאי ההקלטות היה אדי אופורד.

תהליך יצירת האלבום היה לא קל. חברי הלהקה לא הגיעו עם רעיונות מוכנים מהבית והיו רק פיסות קטנות של רעיונות. בינתיים לחצה עליהם חברת התקליטים באופן יומי לעשות את האלבום. הרעיונות שקית' אמרסון הקלידן הביא לאולפן נתקלו בחומה מהוססת של לייק. לפיכך הציע אמרסון שיתחילו את ההקלטות עם עיבוד משלהם ליצירה קיימת, "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. הוא ראה הופעה תזמורתית של היצירה ברויאל פסטיבל הול שבלונדון ונדהם מיופייה של היצירה, שנכתבה במקור לפסנתר בלבד.

אמרסון קנה למחרת את חוברת התווים על מנת לעבוד איתה על העיבוד המחודש. השלישייה התחילה לעבוד על עיבוד משלה אך הבינה שדרוש מאמץ גדול יותר ממה שחשבה. עבודה שכזו עלולה לגרום לדחייה בעייתית בהשלמת יצירת אלבום הבכורה. לפיכך הוחלט לשים את הרעיון של "תמונות בתערוכה" בצד. חברי הלהקה ידעו שיחזרו ליצירה הזו מיד אחרי הקלטת האלבום הראשון.

ההקלטות לאלבום הזה לא התנהלו באווירה שמחה; גרג לייק דאג לספק כאבי ראש לשאר הנוכחים. הוא נהג להתווכח עם כולם על כל תו שנוגן ביצירה זו או אחרת. הדבר שיגע את אמרסון.

הקטע הראשון באלבום נקרא THE BARBARIAN והוא נוצר מקטע שהלחין בשנת 1919 המלחין ההונגרי, בלה בארטוק, בשם ALLEGRO BARBARO. צורת הלחנתו האגרסיבית של בארטוק קיבלה ייצוג נאה בצורת ההגשה הרוקיסטית של השלישייה כאן, עם בס הפנדר הפותח של לייק (שהוצמד אליו אפקט FUZZ), ההאמונד הבשרני של אמרסון (לצד נגינת הפסנתר הקלילה שלו באמצע) ותיפופו האנרגטי של קארל פאלמר. זה הקטע הראשון שהוקלט בסשנים האולפניים.

גרג לייק: "כמה שבועות לאחר צאת האלבום ישבתי במשרד של הלהקה כשלפתע צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת ומעבר לקו ענה לי קול נשי שביקש לדבר איתי על הקטע הזה. שאלתי במה מדובר והיא מיד ענתה שזו יצירה שכתב בעלה. זו הייתה גברת בארטוק! לא היה לנו מושג שעלינו לטפל בענייני זכויות ותמלוגים. אבל היא הייתה נחמדה מאד והצלחנו להסדיר את העניין עם הקרדיט לבעלה המנוח. זו הייתה חוויה מיוחדת. ממש כמו שאשתו של בטהובן תתקשר אליך פתאום. ואני בכלל חשבתי שבארטוק מת לפני 500 שנים, כשקיבלתי לפתע את שיחת ההשכמה הזו".

הקטע השני, TAKE A PEBBLE, החל מקטע סולו אקוסטי שכתב לייק ונמתח ליצירה ארוכה ונפלאה, עם עבודת פסנתר קסומה של אמרסון. זה לטעמי אחד מרגעי הפסנתר היפים ביותר שהוקלטו עם קית' אמרסון אי פעם. שירתו של לייק עתירת נוכחות ועבודת התיפוף של פאלמר מראה כי יש כאן מתופף שיודע לחשוב עלמוזיקה ולא רק להכות לפי הקצב וזהו. זו היא יצירה פסטורלית שמחולקת לשלושה חקים: השיר המקורי של לייק שפותח את היצירה, קטע אינסטרומנטלי ואווירתי מאד שנשמע כאילו הוקלט בתוך מערת נטיפים (עם טיפטופי מים) וחזרה אל שירו של לייק. נכון שהשיר קיבל את קרדיט הכתיבה של לייק, אך עבודת הקומפוזיציה של אמרסון בו חשובה לא פחות.

הקטע שסוגר את צד א' נקרא KNIFE EDGE. זהו קטע רוק חזק עם תפקידי אורגן האמונד סוערים. הקטע הולחן על בסיס נושא כלי הנשיפה ביצירה SINFONIETTA מאת JANACEK, ובשל כך קיבלה הלהקה עוד תביעה למתן קרדיט שלא ניתן במקור.

באמצע השיר יש אף קטע מתוך הפרק הראשון ביצירה FRENCH SUITE NO. 1 של באך. קרדיט כתיבת המילים לשיר הזה ניתן ללייק ולבחור בשם אלכס פרייזר, שהיה אז איש צוות טכני בהופעות הלהקה הראשונות. פרייזר קיבל קרדיט אך מעולם לא קיבל כסף על תרומתו בשיר הזה או בעזרתו במילים ליצירה 'תמונות בתערוכה'.

צד ב' של האלבום נפתח ביצירה של אמרסון שנקראת THE THREE FATES ונכתב בהשראת המיתולוגיה היוונית על שלוש אחיות שכל אחת מהן מילאה תפקיד במהלך חייו של אדם; CLOTHO הייתה אחראית על קו החיים, LACHESIS הכניסה בחיים את הטוב והרע ו- ATROPOS שיקפה את הגורל האכזר שאי אפשר להימלט ממנו. אמרסון פותח אותה בנגינת עוגב תרועתית, שתוכננה להיות מוקלטת באולם הרויאל פסטיבל הול בלונדון עם העוגב העוצמתי שנמצא שם. אך לטענתו של אמרסון, לעוגב שם היה קצת דיסטורשן בצליל שלו ולפיכך נאלצו הוא וצוות ההקלטה ללכת לכנסייה אחרת בשם ST MARKS.

הקטע הבא נקרא TANK והוא יצירה מקורית ומרעננת מאד לזמנה. קארל פאלמר קיבל פה את ההזדמנות לסולו תופים (בימים בהם זה היה אופנתי לתת סולואים כאלו באלבומי רוק) ולמלא כמה שיותר מקום בתקליט. הזמן דחק בחברי הלהקה וחומר מקורי חדש לא היה בנמצא. אמרסון נשמע כאן מנגן בקלווינט בעל הצליל המתכתי (שמתי כספי, שניגן לא מעט בהפקותיו בכלי זה, הסביר לי בפגישה אישית בבית קפה, שבפנים יש מיתרים בנג'ו קטנים). צליל נוסף מגיע פה עם סינטיסייזר המוג החדשני.

הקטע שמסיים את האלבום הזה הפך ללהיט הענק שהזניק את האלבום והלהקה לתודעת הקהל הרחב. זה לא היה מתוכנן כך.

לייק החל לכתוב את השיר הזה כשהיה רק ​​בן 12. "הייתי בבית של חבר שלי והייתה לו גיטרה ישנה ומפורקת. למען האמת, היה בה רק מיתר אחד. למרבה המזל, זה היה המיתר עם הצלילים הנמוכים. זה גרם לי לחשוב שאולי אוכל לנגן בגיטרה. אז הגיע חג המולד ואמרתי לאמא שלי, 'את חושבת שיש סיכוי שאקבל גיטרה לחג המולד?' והיא אמרה 'לא'. היינו די עניים. קיבלתי את העובדה הזו. אבל בכל מקרה חג המולד הגיע, והנה חיכתה לי גיטרה כמתנה. וכמובן שהתלהבתי. ארבעת האקורדים הראשונים שלמדתי, עמם כתבתי את השיר הקטן הזה. זה באמת שיר לילדים וזו הייתה מין פנטזיה באווירת ימי הביניים, אף פעם לא כתבתי את המילים על דף נייר. פשוט נזכרתי בזה כשבאתי להציע את זה להקליט במסגרת אמרסון, לייק ופאלמר".

זה אולי השיר הידוע ביותר של אמרסון, לייק ופאלמר - שלישיה שעסקה בעיקר ביצירות רוק מתקדם מורכבות. הוא נוצר במקרה. ביום האחרון להקלטת אלבומם הראשון לא היה מספיק חומר מוזיקלי כדי לעמוד בדרישות החוזה של הלהקה מול חברת התקליטים ובו היה על השלושה לספק 21 דקות בכל צד באלבום. לייק: "כולם הסתכלו מסביב ושאלו זה את זה אם למישהו יש עוד חומר. היה שקט נוראי. אז אמרתי, 'נו, יש לי את הדבר הקטן הזה שכתבתי כשהייתי ילד. ואם אין שום דבר אחר, אולי זה מה שנעשה'. קית' (אמרסון) אמר,' נו, נגן את זה. בוא נקשיב'. ניגנתי אותו ואף אחד לא אהב את זה. אז אמרתי, 'כן, אבל העניין הוא שאין לנו שום דבר אחר'. קית אמר, 'ובכן, תקליט את זה בעצמך ואני בינתיים הולך לפאב'. והוא הלך. אז קארל (פאלמר) ואני הקלטנו את החלק הראשון ביחד. רק תופים וגיטרה אקוסטית. וזה נשמע די נורא. אבל הוספתי בס וזה נשמע קצת יותר טוב. הוספתי עוד גיטרות וסולו לגיטרה חשמלית. בסוף זה נשמע די טוב ומתאים להיות בתקליט".

סוף השיר הזה מכיל את אחד הסולואים המפורסמים ביותר של סינטיסייזר המוג. אמרסון השיג את המכשיר זמן קצר לפני כן והחליט להשתעשע איתו בהקלטה. לייק: "קית' חזר מהפאב, שמע את מה שקארל ואני עשינו והיה בהלם. זה עבר משיר קטן ומטופש להפקה די גדולה זו. אז הוא ביקש לנגן סולו ואני השבתי שכבר הקלטתי שם סולו גיטרה. הוא אמר 'תראה, אני יכול לנגן משהו בסוף'. אז אמרתי, 'אוקיי. למה שלא ננסה?'. וכך קית' יצא לחדר הסמוך וניגן על ההקלטה. אני וטכנאי ההקלטה, אדי אופורד, הקשבנו בזמן הנגינה והסכמנו שזה נהדר".

הסולו הזה של אמרסון היה למעשה החימום שלו לקראת ההקלטה. הוא ניגן תוך כדי שהוא מכוון את הסינטיסייזר לצלילים שהוא רוצה. הוא לא ידע שסרט ההקלטה רץ והקליט אותו לתוך השיר. כששמע את התוצאה, הוא לא הסכים לשחרר את הטייק הזה כסולו המוגמר. רק לחץ מצד שאר החברים ריכך אותו בעניין.

אין לשיר הזה סוף טוב כי לאותו איש בר מזל יש עושר ויוקרה, אך הוא מחליט להילחם למען ארצו, נורה ומת. לייק: "המילים מעולם לא השתנו אבל באופן מוזר, עם הזמן השתנה האופן בו אנשים תפסו את השיר. אולי זה קשור במעורפל למלחמת וייטנאם, התקופה ההיא, ממש בסוף מלחמת וייטנאם. יש אנשים שקשרו את זה עם ג'ון פ. קנדי. רצח. אבל המילים באמת התפרשו באופן שמעולם לא התכוונתי שיהיו, כמובן, שכשכתבתי את זה כילד צעיר".

עם השלמת ההקלטות יצאה השלישייה להופעה הראשונה שלה. זה קרה ב-23 באוגוסט 1970 במועדון VAN DYKE בפלימות'. חברי הלהקה בחרו בכוונה בפלימות' כמופע הבכורה מפני שפלימות' הייתה רחוקה מהסצנה הלונדונית התוססת. הביטחון של השלישייה עדיין לא היה מושלם אז.

שישה ימים לאחר מכן הם הופיעו מול כרבע מיליון איש בפסטיבל ISLE OF WIGHT הידוע. השלישייה ניגנה שם את כל מה שעבדה עליו עד כה. כולל הבאת שני תותחים פעילים משני צידי הבמה, אותם הפעילו אמרסון ולייק בסיום הביצוע של 'תמונות בתערוכה'. קולות הרעמים של התותחים בישרו על הגעת שלישייה חדשה לעולם המוזיקה. את התותחים האלה מצא אמרסון ייומיים לפני ההופעה הזו בחנות עתיקות בלונדון. הוא שיכנע את בעל החנות להשאיל לו אותם לניסוי בשדה פתוח. הכל הלך כשורה, אך במופע הגדול בפסטיבל נעמד ליד התותח של אמרסון אחד מצלמי האירוע, שנחרד מהפיצוץ הפתאומי שאירע לידו מלוע התותח. הרבה אנשים שיבחו את ההופעה, למרות ששדרן הבי בי סי הידוע, ג'ון פיל, טען לשלילה כי ההופעה הזו הייתה פשוט ביזבוז נוראי של חשמל וכישרון.

איך הצליחה השלישייה החדשה הזו להשתחל לפסטיבל הענק הזה? זה קרה כי אמרגן הפסטיבל, ריקי פאר, היה אחיו של הזמר גארי פאר. אמרסון היה שנים קודם לכן הקלידן הקבוע של פאר הזמר. כשגארי פאר שמע שלאמרסון יש להקה חדשה, הוא לחץ על אחיו האמרגן להשחיל אותם פנימה ממש ברגע האחרון.

ציור העטיפה של האלבום נוצר במקור על ידי הצייר ניל דארטנל בשביל אלבום של להקת SPIRIT האמריקנית. למעשה, האיש הקירח בציור העטיפה היה אמור להיות המתופף הקירח של ספיריט, אד קאסידי.

השיר LUCKY MAN יצא כסינגל והצליח יפה מאד במצעדים. עד כדי כך שכשהלהקה הגיעה להופעות בארה"ב, נדהמו רבים לגלות כי מאחורי השיר האקוסטי והעדין הזה מסתתרת להקה עם עוצמות רוק-מתקדם חזקות ביותר.

בעיתון "דיסק אנד מיוזיק אקו" הבריטי נכתב בזמנו על האלבום: "זה מראה בבירור כמה הלהקה הזו טובה מלהקתו הקודמת של אמרסון, THE NICE. השלושה עובדים היטב כחטיבה מוזיקלית. אם טכניקת נגינה אינה הקטע שלכם, אל תיגשו לאלבום זה כי הוא כנראה ישעמם אתכם".

האלבום הזה הוא התחלה של קריירה מרשימה ללהקה שנחשבת כיום לאחת המובילות בזרם הרוק המתקדם הבריטי של שנות השבעים.

אני ממליץ מאד להשיג את גרסת הרימסטר שיצאה ב-2012. היא כוללת שני דיסקים והמון בונוסים יפהפיים' מיקס סראונד חדש וסאונד רימסטר מעולה. בין השאר יש שם בבונוסים קטע קצר מהקלטה אולפנית של "תמונות בתערוכה" שהלהקה ניסתה בזמן הסשנים. עכשיו, ברשותכם, אני ניגש לפטיפון שלי ושם את התקליט. כי ויניל זה מה שמרגש אותי באמת.

ב-20 בנובמבר בשנת 1947 נולד הגיטריסט ג'ו וולש, שלשמו נזקף גם קרדיט בלהקות נהדרות כג'יימס גאנס ואיגלס.

תקופה מוזיקלית מעניינת לא פחות הייתה בתקליטי הסולו הראשונים שלו, אותם הקליט עם להקת ליווי ושמה BARNSTORM. אלבום הסולו הראשון שלו יצא תחת שם זה והוא מכיל קטעי רוק מושחזים לצד ניחוחות פרוגרסיביים מעולים. תקליטו השני, THE SMOKER YOU DRINK, יצא בשנת 1973 ומכיל את אחד מלהיטיו הידועים, ROCKY MOUNTAIN WAY.

באותה שנה הופיע וולש באולם ווינטרלנד הגדול והנה מהביקורת על המופע, כפי שפורסמה אז ברולינג סטון: "כמה שעות לפני זמן ההופעה ישב ג'ו וולש בחדרו ונראה מתוח ביותר לקראתה. הוא רצה כבר להיות על הבמה ולכבוש את כולם. כשהוא פרש לפני שנה מהג'יימס גאנג, אמרו חבריו האחרים בלהקה כי הוא עשה זאת כדי לסדר את ראשו. ובכן, וולש ידע היטב לאן ראשו לוקח אותו וזה היה רחוק מאותה להקה. הוא התעייף מהמגבלות של הרכב טריו ועתה, אלבומו השני כסולן הוא הטוב ביותר שיצא ממנו. בווינטרלנד פתחו ג'ו ולהקתו את הערב, כשחיממו את האחים דובי. הם לא הצליחו לבצע כיוון כלים כהלכה, כיאה ללהקת חימום, וניתנו להם 45 דקות בלבד להופעה. לכן החליטו החברים לא לבזבז אף שניה ולתת את המיטב. הם ניגנו באופן מהודק ולעיתים הזכירו את תזמורת המהאווישנו בעוצמתם, כשהם מביאים גם ניחוח ג'אזי מבלי לעייף בו את הקהל שבא לקבל מנה הגונה של רוק. המשימה הוכתרה בהצלחה והקהל דרש עוד שיר כהדרן. כנראה לא סתם אמר פיט טאונסנד שוולש הוא הגיטריסט האהוב עליו".

ב-20 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלכום כפול לג'יימס בראון ששמו GET ON THE GOOD FOOT. פ'אנקי!!!

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "הייתה תקופה שבה ג'יימס בראון באמת היה אח נשמה מספר אחת. למרות שזה היה רק ​​לפני שש, שבע, שמונה שנים, זה נראה הרבה יותר. בתחילת שנות ה-60 ובאמצע שנות השישים, להופעות של בראון היה אותה שיעור קומה מיתי לקהל הנשמה שיש לרולינג סטונס כעת עבור קהלי הרוק. השפעתו על אמני הנשמה המתפתחים באותה תקופה - ווילסון פיקט, אוטיס רדינג, לימים ארית'ה פרנקלין - הייתה בלתי ניתנת למדידה. זה לא היה רק ​​הדגש על מקצבים מוקפדים על פני מלודיה, אלא הרעיון של נשמה כמשהו נבדל מוודוויל, ממועדוני לילה, מרוק'נ'רול. בעוד שרוב האמנים האחרים השתמשו בלהקות טנדרים מקומיות, בראון סייר עם להקה משלו, שאיתה עשה חזרות ללא רחמים, וקנס חברים בכל פעם שהם לא דייקו בצליל. הוא יכל להשיג שליטה שלא הייתה ידועה, למשל, לסם קוק, בהופעה חיה. הוא כתב, הפיק ועיבד את השירים שלו, תמיד הדגיש את נוכחותו השחורה באגרסיביות.

בשיר שכתב לארתור קונלי, SWEET SOUL MUSIC, מפרט אוטיס רדינג את כל כוכבי הנשמה החשובים של היום (כולל הוא עצמו), ומסיים ביראת כבוד עם ג'יימס בראון, אולם בראיון שנערך באותו זמן, אוטיס התייחס בהתמדה לרצונו למלא את החלל במוזיקה השחורה שנוצרה על ידי מותו של סם קוק, תוך התעלמות מבראון. מה שנראה שאוטיס מתכוון אליו הוא חוסר השלמות המדהים של בראון כאמן.

זה לא גרם לבעיה עם הקלאסיקות של בראון משנת 1966 אבל מאז ועד עכשיו האגואיזם שלו שחק את המוזיקה שלו עד כדי כך שאני מסתכל על השירים שלו כלא יותר מאשר מעצבנים קלות בתחנת רדיו הנשמה המקומית שלי.

עיון קליל בשמות התקליטונים האחרונים שלו נותן לנו תמונה של העגמומיות והשפל: שמות סתמיים ואותו ריף שחוזר על עצמו שוב ושוב. עם זאת הם ממשיכים למכור בצורה מדהימה. נראה שזה דרבן את ג'יימס לנסות אלבום קונספט שכזה בן שני תקליטים. עם זאת, הוא השתגע מעט, מצא את עצמו עם ארבעה צדדים למלא ואין במה למלא אותם, מלבד האגומניה שלו. השירים החדשים המעטים בתקליט - נעימת נשמה קונבנציונלית, עניין של פופ וכמה נאמברי דאנס - איומים. בראון גם עושה כמה גרסאות חדשות ונחותות של שירים ישנים.

הרבה מהזמן מתמלא בדיבורים. בזמן שהלהקה חוזרת על אותו ריף, הוא מעלה זיכרונות מהפעם הראשונה בה ניגן בתיאטרון אפולו, מה שמתברר כדבר המעניין ביותר באלבום. השחיתות הנוכחית של בראון אינה יודעת גבולות. יש לו את החוצפה לבקש מכוכב הרית'ם אנד בלוז המוקדם, האנק באלארד, היוצר של הטוויסט, לדקלם באלבום, עדות לגדולתו של בראון. הנה דוגמאות מזה: 'אגדה חיה - כך קוראים לו. כשהייתי על הפנים, הוא היה היחיד שהאמין בי. הוא נמוך... הוא פ'אנקי... הוא סנטימנטלי... והאיש עצוב'. האיש עצוב, בסדר. אבל ברמה מסוימת, נראה שהוא היה מודע לכמה מגוחך היה המיזם שלו. אחד השירים החדשים הבודדים שכתב לתקליט, בלדה סנטימנטלית, נקראת - כאילו הוא מבקש רחמים מעוותים מהעולם - 'דבר אינו מכשיל ניסיון מלבד כישלון'..."

ב-20 בנובמבר בשנת 1971 התפרסמה במלודי מייקר כתבה על פול מקרטני (מאת כריס צ'רלסוורת') ובה ציטוט מראיון שערך עמו, בחדר הבקרה שבאולפן מס' 2 באבי רואד. כותרת הכתבה היא 'מדוע לנון אינו גזעי'.

בגוף הכתבה מסביר פול את הצד שלו בעניין הסיכסוך עם שאר חבריו בביטלס: "אני רק רוצה שארבעתנו ניפגש ונחתום על מסמך שאומר כי הכל נגמר וכי אנחנו רוצים לחלק את הכסף לארבעה. לא יהיה מישהו חוץ מארבעתנו במעמד זה. אפילו לא לינדה, יוקו או אלן קליין. נחתום על המסמך ונגיש אותו לאנשי העסקים וניתן להם לטפל בזה. זה כל מה שאני רוצה כעת אבל ג'ון לא יעשה זאת. כולם חושבים שאני הקשוח אבל אני לא. אני רק רוצה לצאת. מה שג'ון ויוקו עושים אינו גזעי. ראיתי אותם בטלוויזיה והבנתי שמה שהם אומרים הוא אותו הדבר שיוצא ממני ומלינדה. התדמית של ג'ון כרגע היא כנה ופתוחה. הוא בסדר. זה ג'ון.

אני מחבב את התקליט אימאג'ין שלו אבל לא אהבתי את האחרים שהוציא. זה התקליט שמשקף את ג'ון היטב לעומת התקליטים הקודמים שהיו פוליטיים מדי. אני חושב שהשיר 'כיצד אתה ישן?' הוא שיר מטופש. אז מה אם אני חי עם אנשים ישרים? אני אוהב אנשים מהסוג הזה. הוא אומר שהדבר היחיד שעשיתי היה 'אתמול' והוא יודע שהוא שוגה. לצערי אני לא הבעלים של השירים שכתבתי, בגלל החוזים הישנים. המו"לים טוענים כי הם הפכו את השירים שלי לפופולריים, אבל הדבר אינו נכון. אנחנו עשינו זאת כי כתבנו אותם. אני לא אצליח להיות הבעלים של השיר 'אתמול' גם בעוד חמישים שנה. אפילו לא כשאמות ולצערי אצטרך לשכוח מזה. אבל גם עכשיו תובעים אותי בטענה שכל שיר שאני כותב היום שייך לאפל ולכן כל מי שכבול בחברה ההיא צריך להרוויח ממנו.

הם לא מקבלים את העובדה שלינדה כתבה איתי שירים ובגלל שאינה חתונה באפל, חצי מהרווחים צריכים להגיע ישירות אליה. כשהתקליט לט איט בי יצא לחנויות, הייתה בו תרמית קטנה בעטיפה האחורית, לראשונה בתקליט כלשהו של הביטלס. נאמר שם כי זו תקופה חדשה של הלהקה ולא היה דבר רחוק מהאמת מזה. זה היה התקליט האחרון של הביטלס וכולם ידעו זאת. לא הייתה בו שום תקופה חדשה. אלן קליין הפיק מחדש את ההפקה המקורית כי טען שאינה מסחרית דיה. ג'ון רצה להיות דבר גדול בפסטיבל ההוא שנערך בטורונטו.

שמעתי שלפני שעלה לבמה הוא הקיא וזה מה שממש לא רציתי. הוא ויוקו לא גזעיים במה שהם עושים. ראיתי אותם בטלוויזיה והבנתי כי בסופו של דבר הם אומרים את מה שאני ולינדה אומרים.

הרעיון שלי היה לצאת עם הביטלס לסיבוב הופעות במכונית מסחרית. לקרוא לעצמנו בשם כמו ריקי והפסים האדומים ופשוט לנגן, ללא תקשורת וללא הודעה מראש. ג'ון חשב שזה רעיון מטופש. לפני שג'ון אמר כי הוא עוזב את הלהקה, שכבתי במיטתי וחשבתי להקים משהו כמו תזמורת אונו הפלסטית. חשתי דחף לחזור ולנגן על במה כי לא עשינו זאת כביטלס מזה ארבע שנים. ימי הנגינה הטובים ביותר שלי היו בהופעות הצהריים שבקאברן. אז עלינו לבמה עם סיגריות וכריכי גבינה וחשנו כי יש בנו משהו מיוחד. המגברים שלנו התפוצצו ושרנו לקהל נעימות מפרסומות בזמן שתוקנו. זה מה שאני רוצה לעשות עם להקתי החדשה".

כל הסיפור סביב הריב בין ג'ון ופול, באותם ימים, נמצא בספר העברי השלם היחיד על הביטלס בעברית, "ביטלמאניה!"

ב-20 בנובמבר בשנת 1969 הגיעה להקת פליטווד מאק לניו יורק והשתכנה במלון GORHAM.

במהלך היום דאגו חבריה לרכוש כלי נגינה וציוד חדש בחנות המוזיקה המובילה MANNY'S. הלהקה לא רצתה להסתמך על ציוד נגינה רעוע שתקבל בכל מקום אליו הגיע להופעה והעדיפה להסתובב בדרכים עם ציוד הגברה משלה.

לקראת היציאה לסיבוב ההופעות האמריקני הזה סיפר פיטר גרין למלודי מייקר: "אני ממש רוצה להדק את ההופעות שלנו. הן מבחינת נגינה, הן מבחינת צימצום הרווחים בין השירים והן מבחינת הלבוש הבימתי שלנו. הלהקה שלנו היא כרגע אולי הגרועה ביותר שדורכת על במה. אנחנו כל הזמנים צועקים זה לזה מול הקהל איזה שירים לנגן. עם זאת, ברור לי שיש אווירה מעניינת שאנו מצליחים ליצור עם הקהל שלנו".

גרין הביא לסיבוב ההופעות הזה, בנוסף לגיטרת הגיבסון הרגילה שלו, גם גיטרת בס עם שישה מיתרים מתוצרת פנדר, בה פרט מדי פעם על הבמה.

ב-20 בנובמבר בשנת 1973, פתחה להקת המי את סיבוב ההופעות האמריקאי של האלבום QUADROPHENIA באיצטדיון COW PALACE, שליד סאן פרנסיסקו. בחור צעיר בן 19 בשם סקוט האלפין ביקר בזמן ההוא חבר מהחוף המערבי, שהציע לו להצטרף אליו להופעה של המי. האלפין לא שיער שיהיה זה אירוע שישנה את חייו.

לשניים היה רק כרטיס אחד להופעה ולכן הגיעו למקום, שמונה שעות לפני פתיחת הקופות ולאחר מאמצים הצליחו להשיג כרטיס נוסף. הם נכנסו פנימה ונהנו ממופע החימום של להקה צעירה בשם לינירד סקינירד. להקת המי קידמה בתקופה ההיא אלבום כפול ושאפתני שהקליטה בשם QUADROPHENIA, שהיה אופרת רוק מאת גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, בהתבססו על תרבות ה- MODS הבריטית של אמצע שנות השישים.

כשהלהקה עלתה על הבמה באותו ערב היה ברור כי משהו לא טוב עובר שם על מתופף הלהקה, קית' מון. הוא נראה די מחוק.

רק אחר כך התברר שהמתופף המופרע, שאהב לשתות כל דבר ולבלוע כל דבר, בלע לפני ההופעה שלושה כדורי הרגעה שנועדו לפילים. לא ידוע אם הוא בלע את הכדורים מיוזמתו או שמא מישהו המיס אותם לכוס המשקה שלו. ואכן מון התעלף פעמיים במהלך ההופעה. הפעם הראשונה קרתה כשעה ורבע מתחילתה, באמצע השיר WON'T GET FOOLED AGAIN. לפתע נפסק הקצב מכיוון התופים. טאונסנד התעצבן והחל לצרוח על מון לנגן מהר יותר אך לא היה עם מי לדבר, כי מון התעלף. ההופעה הופסקה ל-15 דקות בהן ירדו שלושת חברי הלהקה האחרים מהבמה וטיפול ראשוני ניתן למון המעולף. אך כשהם חזרו לבמה, זה היה ברור שהמתופף פשוט לא מצליח להכות בתופים כמו שצריך.

בפעם השניה התעלף מון ללא אפשרות להחזירו לפעולה. בשלב הזה צעק חברו של האלפין לביל גרהאם, מפיק ההופעה שעמד בצד הבמה, שיש עמו מתופף טוב שיכול לעלות לבמה. גרהאם לא חשב פעמיים ושלף את האלפין היישר אל מאחורי הקלעים. שם הוא מסר אותו לידי איש הצוות הטכני שהראה לו איפה לשבת בעמדת התופים. במקביל שאל טאונסנד את הקהל אם יש מישהו שיודע לנגן בתופים. הוא לא קלט עדיין שכבר יש לו מתופף מחליף מאחוריו שמחכה להוראות פעולה. המון ידיים הורמו בקהל על מנת לזכות בעמדת התופים אך האלפין כבר היה שם עם המקלות ביד.

רוג'ר דאלטרי הסולן ניגש אל הבחור ששיקשק מפחד, שאל לשמו ואז הציג אותו מול כל הקהל. האלפין הבין כי נקלע למצב לא שגרתי מול מערכת התופים של מון, שהייתה גדולה בהרבה ממערכת תופים ממוצעת. המופע המשיך עם ביצוע השיר SMOKESTACK LIGHTNING ואחריו עוד כמה שירים ואלתורים. הלהקה ניסתה לבצע גם את השיר NAKED EYE, שהיה יחסית מורכב להאלפין שלא הכיר אותו.

בסוף ההופעה הודו חברי הלהקה להאלפין על עזרתו והעניקו לו במתנה מעיל עם לוגו הלהקה. אותו מעיל נגנב ממנו באותו לילה. האלפין טען שדאלטרי הבטיח לו באותו ערב שישלח לו צ'ק על סך 1,000 דולר. אך הצ'ק לא הגיע ליעדו. יכול להיות שהוא גם לא נשלח.

האלפין מת ב-9 בפברואר 2008, בגיל 54, בגלל גידול סרטני בראשו. הוא לא שכח עד יום מותו את אותו רגע מיוחד בחייו.

ב-20 בנובמבר בשנת 1971 יצא אלבום חדש ומטריד של SLY AND THE FAMILY STONE. שמו הוא THERE'S A RIOT GOIN' ON.

למה מטריד? כי התוכן שלו סימן כמה שינויים מהותיים ביותר ביצירה של הלהקה הנהדרת הזו; המילים הכייפיות, החיוביות והשמחות באלבומים הקודמים פינו את מקומן להבעות של פחד על סף פרנויה, מהפכות ומלחמות. כמו כן, הסגנון המוזיקלי החדש פירק את הלהקה המקורית והמצליחה.

המוזיקה באלבום המיוחד הזה הפכה להיות חדה וקוצנית יותר. עד כדי כך שרוב מעריצי הלהקה מהתקופה ההיא נדהמו מהתקליט החדש שנחת להם ביד בסוף 1971. התוצאה הייתה מאד לא צפויה. עד כדי כך ששיר הנושא של האלבום, שסיים את צד א', נמשך (לפי הכיתוב בעטיפה) אפס דקות ואפס שניות.

שנת 1969 הייתה שנה נהדרת ללהקה הזו. אלבומה הרביעי, STAND, זכה לביקורות ומכירות מצוינות. הופעת הלהקה בפסטיבל וודסטוק הניפה אותה למעלה מבחינת פופולאריות. חברי הלהקה ראו בתחילה את התאריך להופעה בוודסטוק כעוד הופעת פסטיבל שלא שונה ממה שקדם לה. רק כשהגיעו למקום הבינו כי לפניהם אירוע יוצא דופן. אך מוודסטוק והלאה המצב בתוך מחנה הלהקה היה די עגום.

בשנת 1970 יצא רק תקליטון אחד. חברת התקליטים, שחשה כי לפניה ניצבת בעיה עם הלהקה, מיהרה להוציא תקליט אוסף להיטים כדי לספק לקהל מוצר נוסף שירכב על גל ההצלחה של וודסטוק. כל חברי הלהקה התמכרו לקוקאין. 26 הופעות מתוך 80 בוטלו והכינוי שדבק בסליי היה SLY 'NO SHOW' STONE.

מספיק היה להציץ בתוך משכנו של סליי (סילבסטר) סטון בתקופה ההיא כדי להבין מה קרה. סליי שכן באחוזה ענקית בבל אייר, כשהאנשים שעלו אליה לרגל הורכבו מגרופיות, סוחרי סמים ושאר מזדנבים נרקומנים. היה שם אפילו כלב פיטבול משוגע לגמרי בשם GUN, שהיה תוקף כל מי שחבש כובע לראשו. מסביב לסליי הסתובבו שומרי ראש בריונים שהוא שכר. אפילו לחברי הלהקה האחרים כבר היה קשה להגיע אליו.

בעליית הגג באחוזתו הקים סליי אולפן הקלטות קטן בו החל לרקוח את יצירתו החדשה והאפלה. ההקלטות נעו בין האולפן הזה לאולפני RECORD PLANT בקליפורניה, שם הוצבה לסליי מיטה עם מיקרופון מעליה. סליי הקליט את שירתו בזמן ששכב על המיטה. בתקופה הזו נוסף ל"סל התרופות" של סליי אלמנט חדש ומסוכן מאד. זהו סם בשם PCP. הסם הזה ידוע כסם קשה ביותר, שלא רק משנה לך את מחשבתך אלא גם גורם לנזק מוחי בלתי הפיך. סליי צרך אותו בכמויות מבהילות.

למרות שהתקציב לאלבום הזה עמד על מיליון דולר - הוא נשמע עם סאונד מחוספס ולא צלול. הסיבה לכך הייתה כי סליי נהג לבצע המון העלאות של כלי נגינה ושירות על הפלייבק הבסיסי הקיים. הוא נהג להקליט המון בחורות בקולות רקע לאלבום. לא משנה אם ידעו לשיר או לא. הוא עשה את זה כדי שיוכל אחרי כן לשכב איתן. לאחר הצלחת מזימתו, הוא נהג למחוק את מה שהקליט עמן. הבעיה הגדולה הייתה שכל הקלטה ומחיקה שכזו גרמה לסרט ההקלטה להישחק עוד יותר.

אמנים ידועים כמו מיילס דייויס, בילי פרסטון, הרבי הנקוק, אייק וטינה טרנר ובובי וומאק קפצו לאחוזה שלו ואף ניגנו בהקלטות. אך אף אחד מהם לא ידע לומר אם נגינתו נכנסה לתקליט.

חברי הלהקה עצמם אולצו להקליט הפעם את תפקידיהם באופן נפרד. עד כה הם התרגלו לנגן ביחד באולפן וליצור את המוזיקה לתקליט בביצועי להקה משותפים. בסשנים הנוכחים הם לא ראו יותר זה את זה כשהקליטו. מתופף הלהקה, גרג אריקו, ספג השפלה קשה כשסליי העדיף להחליפו במכונת תופים אלקטרונית. אריקו זעם על כך והתפתח ריב שבסופו הוא פרש מההרכב. דרך אגב, זהו אחד האלבומים הראשונים בהם נעשה שימוש שכזה במכונת תופים.

סליי התעלל לא מעט במתופף המסכן. הוא היה מקפיץ אותו ואת הבסיסט לארי גרהאם (שניהם גרו אז באיזורים שונים מסליי ושאר חברי הלהקה) רק בשביל לזרוק לאחר מכן את תרומותיהם. לארי גרהאם: "בעצם, האלבוםהזה היה, לרוב, מדובב יתר על המידה. הקלטתי פה בצורה שונה לגמרי ממה שהקלטנו בכך שלא ניגנתי כל דבר, למיטב זכרוני, עם שאר חברי הלהקה. כל הדברים שלי היו מדובבים יתר על המידה. אם מישהו אחר ניגן עם מישהו אחר, לא ידעתי מזה. לא הייתה לי בעיה עם זה, לנגן את התפקיד שלי יחד עם הרצועות שכבר היו מוקלטות. סליי היה מנהיג הקבוצה. עד לאותה נקודה, חווינו הרבה הצלחה, בכל הנוגע לתקליטים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמשהו היה מדובב יתר על המידה. למשל בשיר YOU CAN MAKE IT IF YOU TRY זה בכלל סליי שמנגן בבס. הרעיון של דיבוב יתר לא היה זר או מוזר לי".

החצוצרנית סינת'יה רובינסון: "לארי חי אז כמו סופר פלייבוי. הוא ממש דחף את זה, ובמהלך האלבום המסוים הזה, סליי ניסה לסיים את השירים. הוא היה אומר שיש לנו סשן הקלטות והוא רצה אותנו שם למטה בשעה

כזו וכזו. היינו יורדים לשם, אבל לארי היה אומר שהוא יגיע ולא מגיע בסוף. עבר שבוע והוא סוף סוף הגיע. אני זוכר את סליי עצמו עושה את ליין הבס ל-(SMILIN' (YOU CAUGHT ME. הוא כבר עשה את זה כאשר לארי סוף סוף הופיע אחרי שבוע. הייתי שם כשהוא המשיך להתקשר ולארי לא הופיע. סליי הלך קדימה ועשה את ליין הבס כי היה לו תאריך יעד לעמוד בו".

סליי סטון בספרו: "בהתחלה, האלבום היה אמור להיקרא 'אפריקה מדברת אליך'. הזכרתי את זה במהלך ראיון לרולינג סטון וזה יצר סדרה של שאלות. האם אמריקה מסתכלת לאחור מעבר לכתפה? האם אמריקה השחורה מרימה יד או מושיטה יד? האם הציוויליזציה הייתה כנה עם עצמה על חוסר ההגינות שלה? השם שונה, כמובן, אך השאלות נותרו".

אריקו חש שנמאס לו ופרש מהלהקה בתחילת 1971. סליי לא אמר נואש והשתמש בהקלטות תופים שאריקו הקליט בשנים הקודמות לאלבומים הקודמים. עליהן הלביש כלים נוספים וגם מכונת תופים. הסאונד הקלאסי של הלהקה נעלם ובמקומו הגיע משהו אחר לגמרי. האלבום הזה נרקח כבניית פאזל מחלקים שונים שהיו מפוזרים מסביב.

בעוד שבאלבומים הקודמים שרו רוב חברי הלהקה באלבום הזה הזמרים הם רק סליי עצמו ואחותו רוז. סליי חגג לא מעט במהלך הסשנים האלה. הוא היה אף נשאר ער במשך שלושה ימים ברציפות. לא מעט פעמים הוא התעלף וסרט ההקלטה המשיך לרוץ. המון סלילי טייפים נעלמו באופן יום יומי. המון דברים אחרים נמחקו.

חברת CBS נכנסה ללחץ בשנת 1970 בגלל שלא סופק לה אלבום חדש של הלהקה. לפיכך מיהרו שם להוציא אלבום אוסף על מנת לרכב על גל ההצלחה שהלהקה נחלה בפסטיבל וודסטוק (שיצא לאקרנים ב-1970). שני תקליטונים יצאו להם בשנת 1970. התקליטון THANK YOU FALLETTEMME BE MICE ELF AGIN סימן שינוי מהותי בהגשה המוזיקלית של ההרכב. הסינגל השני, HOT FUN IN THE SUMMERTIME, גם נשמע מבחינת סאונד כמשהו שונה ממה שהיה עד כה. כשסליי הגיע למשרדי CBS עם המאסטרים של האלבום נשמעה אנחת רווחה אדירה של נשיא החברה, קלייב דייויס.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, FAMILY AFFAIR, הפך מאז לאחד הקטעים המשמעותיים יותר בתרבות מוזיקת הפ'אנק של התקופה.

עטיפת האלבום לא ציינה את שם הלהקה אלא הראתה רק צילום של דגל ארה"ב, כשבמקום הכוכבים התנוססו שם שמשות. בצד האחורי של העטיפה יש קולאז' עם המון תמונות של חברי הלהקה וסממנים אחרים (חלקם מטרידים) של התקופה. סליי סטון בספרו: "רציתי לעטיפה דגל אמריקאי אבל לא באדום, לבן וכחול. שמרתי על הלבן והוספתי שחור, שהיו הצדדים האחוריים זה של זה. לבן היה היעדר צבע כלשהו. שחור היה הנוכחות של כל הצבעים. הוצאתי את הכחול והשארתי את האדום, שהיה אנושיות ואחדות, דם בעורקים של

כולנו. רציתי גם לעשות משהו בקשר לכוכבים. כוכבים מהבהבים וכבויים והייתי צריך ללכת לחפש אותם. רציתי לשנות אותם לשמשות, שבאו לחפש אותך. החלק השני של הרעיון היה שאמנות העטיפה תהיה דגל לבד, בלי שם של אלבום, בלי שם של להקה, שום דבר. בכמה גרסאות של האלבום, חברת התקליטים הוסיפה מדבקה שנראתה כמו מכותרת עיתון: 'חדשות טובות' היה שמו של העיתון המזויף, והכותרת באה עם שמנו כמו גם רשימת השירים. האמנות בעטיפה כללה קולאז' של אמריקה: פרצופים שחורים, פרצופים לבנים, פרצופים מפורסמים, פרצופים לא ידועים, פרצופים חדשים יפים, פרצופים ישנים ויפים".

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על האלבום: "אולי זו המוזיקה האורבנית החדשה. אין לזה קשר לריקודים ולמוזיקה ברחובות שאפיינו את המוזיקה של הלהקה הזו בעבר. אלבום זה הוא על התפרקות ואף על מוות. יש הבזקי אופוריה אבל בעיקר יש פה אווירת מוות של נרקומן. האלבום לא מדכא וכמעט מושך פנימה בחוסר המאמץ שלו. זה ממש כמו ללכת לישון לאט מאוד. למוזיקה אין פסגות, אין דגש, מעט תנועה אבל יש בה הרס עצמי רב. זו עדות לשנתיים של הידרדרות ולא לשנתיים של צמיחה בקרב הלהקה. זה אלבום מאוד אישי ואם מתחוללת מהומה, אז היא מתרחשת בתוך סלי סטון. בהתחלה שנאתי את האלבום בגלל חולשתו וחוסר האנרגיה שלו ואני עדיין לא אוהב אותו אבל התחלתי להבין את הכנות שבו ונפלה עלי התובנה שזה אחד האלבומים המזויינים והחשובים של השנה הזו. לא עוד העמדת פנים, לא עוד אנרגיה גבוהה. אתה מת, את מתה, כולנו מתים. קשה לקחת את זה בקלות, אבל זו המציאות".

זהו האלבום האחרון עם ההרכב "הקלאסי" של SLY AND THE FAMILY STONE, בגרסה שונה לגמרי. הבסיסט לארי גרהאם ברח מהלהקה בגלל שסליי שלח אחריו את שומרי ראשו ש"יטפלו בו היטב". שאר חברי הלהקה היו מחוקים מדי מסמים מכדי לשים לב למה שקורה. 'יש מהפכה שמתחוללת' משקף בשמו את העניינים החברתיים שהציפו את אמריקה של אז, אך לא פחות את המצב שהתחולל בתוך הלהקה.

גם זה קרה ב-20 בנובמבר:

- בשנת 1944 נולד המפיק מייק ורנון, שהפיק בשנות השישים והשבעים את פליטווד מאק (עם פיטר גרין), צ'יקאן שאק, להקת פוקוס ועוד.

- בשנת 1950 נולד גארי גרין, הגיטריסט של להקת ג'נטל ג'ייאנט.

- בשנת 1946 נולד דוואן אולמן, הגיטריסט והטרגדיה של להקת ALLMAN BROTHERS BAND.

- בשנת 1970 נאלץ ריי דייויס מהקינקס לטוס (שוב) מארה"ב לאנגליה, רק כדי לשנות משפט בשיר שהקליט עם להקתו, הקינקס ושמו APEMAN, בגלל שהמילה FOGGIN נשמעה בו כמילה FUCKING. בימים בהם לא הייתה אפשרות לשלוח הקלטות במיילים.

- בשנת 1955 מכרה חברת התקליטים SUN את החוזה של אלביס פרסלי לחברת RCA בסכום של 35,000 דולר. אלביס עצמו קיבל 13,500 דולר מהעיסקה.

- בשנת 1942 נולד נורמן גרינבאום, שלהיטו הגדול היה השיר SPIRIT IN THE SKY משנת 1969.

- בשנת 1961 החל בוב דילן להקליט באולפני COLUMBIA את אלבום הסולו הראשון שלו. כל הקלטות האלבום נמשכו יומיים בלבד.

- בשנת 1969 שודרה תוכנית הלהיטים הבריטית, TOP OF THE POPS, בפעם הראשונה בצבע.

- בשנת 1969 החליף ברוס ספרינגסטין את שם להקתו, CHILD, לשם STEEL MILL. זאת כי הוא שמע על להקה אחרת מלונג איילנד שנשאה את השם ההוא.

- בשנת 2012 מת מייקל דאנפורד, הגיטריסט ומלחין רוב היצירות של להקת הרוק המתקדם הבריטית, רנסאנס. בן 68 במותו.

- בשנת 1976 חלקו ג'ורג' האריסון ופול סיימון את הבמה בתוכנית הצחוק-מוסיקה, סאטרדיי נייט לייב, כדי לבצע את HOMEWARD BOUND ו-HERE COMES THE SUN. מוקדם יותר באותה שנה, מפיק התוכנית לורן מייקלס הציע לביטלס 3,000 דולר כדי להתאחד מחדש. במערכון הפותח פה הוא נראה מתווכח, בצחוק כמובן, עם האריסון בנוגע לכמה מהכסף הוא צריך לקבל מההצעה ההיא כיחיד שהגיע.

ב-20 בנובמבר בשנת 1995 יצא מארז הדיסקים הראשון בסדרת האנתולוגיה של הביטלס. הסדרה כללה המון הקלטות נדירות, בסדר כרונולוגי. היה זה חג למעריצים, כשהמארז גם כלל שיר חדש בשם FREE AS A BIRD.

היה זה בבריטניה, בסביבות 4:00 בבוקר, וליתר דיוק באולפני אבי רואד, כשהחלו להפיץ לתחנות רדיו שונות ברחבי אנגליה תקליטורים מיוחדים של השיר החדש של הביטלס, כפריט אספנות. ככל שהבוקר התקדם, יותר ויותר תחנות רדיו בבריטניה השמיעו את השיר. במהרה גם תחנות הטלוויזיה מיהרו לשדר את הקליפ הנלווה לשיר.

מארז הדיסקים הראשון בסדרת האנתולוגיה תואר על ידי חברת EMI בתור "המשלוח המורכב ביותר בהיסטוריה של מפיצים". ב-7:00 בבוקר, כאשר מלאי האנתולוגיה הענק, שוב תחת אבטחה קפדנית, הגיע מהולנד למפעל ההפצה של EMI. מספר מגה-חנויות, כלומר וירג'ין ו- HMV, סגרו עסקה עם EMI כדי לקבל את ההזמנות שלהם מראש ולהיפתח בחצות כדי למכור עותקים מוקדמים.

מסיבת העיתונאים הרשמית של הביטלס התקיימה בבוקר במלון סבוי היוקרתי של לונדון, לפני קהל של 400 עיתונאים וצלמים. הגיעו ג'ורג' מרטין, דרק טיילור, ג'ף לין (מפיק השיר החדש), ניל אספינל ורופרט פרי מחברת EMI, כשהם עונים על שאלות מהתקשורת ומאוחר יותר מצטלמים ביחד. דרק טיילור נשאל איפה הביטלס נמצאים היום. "כולם נמצאים בבית, בכל מקום אחר מלבד כאן", הוא ענה – כאילו אנשים לא ידעו זאת.

ג'ורג' מרטין נשאל, באופן טבעי, מדוע לא הפיק את השיר החדש. "ג'ף לין עשה עבודה מבריקה, ואחרי ששמעתי אותה עכשיו, הלוואי שהייתי מפיק את זה. עבדתי על 'אנתולוגיה 1' כל השנה, ואם הייתי צריך לבחור בין עבודה על סינגל או אלבום, הייתי בוחר באנתולוגיה, כי זה יותר גדול".

בארה"ב, היום מתחיל עם רינגו שהופיע בשעה 7:01 בבוקר, באמצעות לוויין מביתו במונטה קרלו, בתוכנית בוקר בטלוויזיה, בה הוא העלה זיכרונות על ימי הביטלס שלו, דיבר על ההקלטה של השיר החדש ודן באופן טבעי בפרויקט האנתולוגיה. המכירות של המוצר החדש היסטריות. כך, המתופף לשעבר של הביטלס, פיט בסט, קיבל המחאת תמלוגים בת שבע ספרות, בזכות עשרת השירים בהם הוא מנגן במהלך האנתולוגיה.

בסט, סופסוף, מוכר לציבור על תרומתו ללהקה, ואפילו מרחיק לכת לסקור את הדיסקים בעיתון סאן, שם, כצפוי, הוא מתאר את אנתולוגיה 1 כ"האלבום הגדול ביותר של הביטלס אי פעם", ומוסיף "ולא בגלל שאני שם!" הוא גם ממשיך וכותב: "אני גאה שההקלטות איתי עומדות במבחן הזמן".

בסט הרוויח מהאנתולוגיה גם כאשר פרסומת עמו, לבירת הייניקן, שודרה באופן חד פעמי בעת הפסקה בשידור פרק טלוויזיוני של האנתולוגיה. פול מקרטני טען שהוא זה שהתעקש שבסט יקבל את התמלוגים שמגיעים לו. חברת אפל אישרה את שידור הפרסומת כי ראתה בכך בדיחה מרעננת ובזכות זה המתופף לשעבר קיבל 10,000 ליש"ט. בנושא המזל הטוב של פיט בסט, דרק טיילור מאפל, העיר: "פיט ירוויח סכום כסף הגון, וזה דבר נכון לעשות. הוא איש טוב ומגיע לו. זהו פרק חדש בחייו של פיט".

לסיום, כמה פרטים על השיר "החדש" של הביטלס שם; ג'ון לנון הקליט את זה כדמו בשנת 1977. הביטלס האחרים הקליטו סביב ההקלטה שלו כדי להשלים את השיר בשנת 1994. פול קיבל את ההקלטה של ג'ון מיוקו. ג'ף לין הפיק את זה וזו הייתה משימה לא קלה בשיר הזה, מכיוון שהקול המקורי של לנון היה מעורבב עם צלילי הפסנתר בו ניגן. חלק מהתמלוגים של השיר נתרמו לארגון צדקה לחקר האיידס שהוקם על ידי אלטון ג'ון ונשות הביטלס.

ב-20 בנובמבר בשנת 2002 איים סטיבי וונדר לתבוע את אמו, לולה הארדאוויי, על קטע באוטוביוגרפיה החדשה שלה, שבו היא טענה שבנה איבד את בתוליה לפרוצה. הסיפור נמחק מעותקים עתידיים.

בספרה, BLIND FAITH, ביקשה האם לספר לעולם על הקשיים שחוותה בגידולו של הכוכב העתידי. לא היו לה חיים קלים והיא חוותה מאבק מתמיד על הערכה עצמית והישרדות רגשית. ובכל זאת היא שרדה - ילדה ללא אם שנולדה בצריף באלבמה, הועברה מקרוב משפחה אחד לקרוב משפחה אחר, לא רצויה ולרוב, לא אהובה. כנערה היא נשלחה לשיקגו, שם הכירה גבר מבוגר בהרבה שבסופו של דבר נישאה לו. אז חייה קיבלו תפנית אפלה עוד יותר כאשר הוא התעלל בה והכריח אותה לעבוד בתור פרוצה. כשהיא נחושה לבנות חיים טובים יותר לילדיה, החלה להסתיר כסף, ויום אחד הצליחה לברוח לדטרויט.

אחד מבניה, סטיבלנד ג'דקינס, היה עיוור מינקות. למרות שהוא הציב אתגרים מיוחדים, לולה הבחין מלכתחילה שהילד הקטן הזה הרשים את כל מי שפגש באישיות היוצאת שלו, באינטליגנציה, בקסמו ובתושייתו - ובכישרונו המוזיקלי המדהים. עד גיל עשר, הוא ניגן ושר מנגינות גוספל בכנסייה, ואז הצטרף למבוגרים ששרו רית'ם אנד בלוז בפינות הרחוב של דטרויט.

בסופו של דבר, השמועה על התופעה הצעירה הזו הגיעה לברי גורדי, שרק התחיל לבסס את עצמו ככוח יצירתי בסצנת המוזיקה המשגשגת של דטרויט. גורדי כינה את הילד סטיבי וונדר הקטן, והזניק אותו להיסטוריה המוזיקלית כשהחתים אותו בלייבל שלו, מוטאון.

"זה לא משהו שאנשים לא יודעים עליו", אמרה סטייסי בראון, אחת מכותבות הספר. יחד עם זאת, לאחר קבלת מכתבים מעורכי דינו של וונדר, נחתכו המשפטים על סטיבי והפרוצה. עם זאת, נדחו דרישות אחרות, כולל דרישתו של וונדר שתמונתו לא תופיע על העטיפה.

ב-20 בנובמבר בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס בסנטה מוניקה. בהדרן המופע הצטרף ללהקה הזמר דלייני בראמלט וחברים מלהקת החימום TOE FAT. השיר שכולם שרו על הבמה היה EVERY DAY I HAVE THE BLUES.

עם זאת, המלודי מייקר פרסם, כמה ימים לאחר מכן, מכתב מאת הקורא ג'ייקוב אטלס, שצפה במופע זה: "זה הזמן לאריק קלפטון, להעריך מחדש את המקום שלו בעולם הרוק'נ'רול. המופע שראיתי שלו הותיר תחושה של חמיצות והרבה דברים שהיו חסרים בו.

למרות שהמוזיקלית שלו עם הלהקה הייתה רבה, זה היה משעמם - עם עוצמת סאונד חזקה מדי ושירה שנבלעה בתוכו. רבים בקהל הלכו משם באמצע ההופעה. הגיע הזמן שמשרד ההנהלה של הגיטריסט הזה יפסיק לדחוף אותו למקומות שהוא לא מסוגל למלא אותם יותר".

ב-20 בנובמבר בשנת 1941 נולד ד"ר ג'ון.

את אלבומו הראשון והחשוב הוציא ד"ר ג'ון (או בשמו האמיתי - ג'ון מאק רבנאק) ב-22 בינואר 1968. שמו הוא GRIS GRIS. לרבנאק לא הייתה כלל כוונה מקורית לשיר באלבום הזה. התפקיד הזה נועד במקור לזמר מניו אורלינס בשם רוני בארון, אך התכנית השתבשה כשבארון לא היה פנוי לפרויקט. למעשה, מנהלו של בארון חשב שהשתתפותו של הזמר בפרויקט שכזה היא צעד גרוע ביותר מבחינת קריירה.

לפיכך נכנס רבנאק בעצמו לתפקיד הזמר וכך יצר לעצמו את האלטר-אגו שהפך לקריירה משגשגת. לפני כן תיפקד רבנאק כפסנתרן וגיטריסט בהקלטות לסשנים של אחרים. את אופי הדמות של דוקטור ג'ון (THE NIGHT TRIPPER) הוא יצר מאמן וודו (VOODOO) שלמד עליו בשנות החמישים בשם PRINCE LALA.

את כינויו הבימתי, דוקטור ג'ון, הוא הגה בהשראת אדם ממוצא אפריקאי בשם דוקטור ג'ון מונטיין, שטען כי הוא מודל של נשמת התעלות רוחנית אפריקאית.

הסגנון של האלבום הזה הוא שילוב מעניין והזוי בין הרית'ם אנד בלוז של ניו אורלינס לרוק הפסיכדלי של התקופה. לא סתם ד"ר ג'ון תייג את עצמו בתקופה הזו בשם המשנה THE NIGHT TRIPPER.

האלבום GRIS GRIS שאב רבות מאמנות הוודו עם שירת מנטרות שהולבשה על מקצבים מהפנטים. אך יש כאן הרבה יותר מזה: מוטיבים של בלוז, פ'אנק, מלודיות מינוריות שחוזרות על עצמן בכוונה, צלילי קלידיים שמזכירים מסעי לוויות חשוכים, תבניות ריתמיות אפרו-קובניות, אפקטים מוזרים ומילות ג'יבריש פה ושם שמוסיפות לאווירה הכללית המיוחדת. רבנאק נכנס לתפקיד של דוקטור ג'ון בידיעה שאם לא יעשה כך הפרויקט המוזיקלי שלו לא יקרה. הוא חשב אז שכל ההרפתקה המוזיקלית הזו היא חד פעמית עבורו ושהאלבום ימכור רק ארבעה עותקים בניו אורלינס.

הסשנים לאלבום הזה נעשו בזמן הפנוי שנוצר באולפני GOLD STAR לאחר סשן הקלטות של הצמד סוני ושר. ד"ר ג'ון וחבריו המוזיקאים עשו ככל שביכולתם על מנת להפוך את האולפן לכנסיית וודו תוך כדי הדלקת כמות אדירה של נרות ומקלות קטורת.

הקטע הבולט באלבום הוא WALK ON GILDED SPLINTERS, שקיבל מאז גירסאות כיסוי רבות, ביניהן של להקת HUMBLE PIE, האחים אולמן, הזמרת מארשה האנט, פול וולר ועוד. השיר הזה נכתב במקור על ידי רבנאק בהשפעת שיר וודו כנסייתי עממי. שם השיר המקורי הכיל את המילה SPLENDERS, אך רבנאק החליט ש- SPLINTERS מתאים יותר לאווירה.

כשהאלבום הזה יצא בזמן אמת הוא לא נכנס למצעדים בכלל, למרות שהוא דווקא התאים מבחינה סגנונית לאווירה הפסיכדלית ששצפה אז את שוק התקליטים. למעשה, חברת התקליטים "אטלנטיק" בה דוקטור ג'ון היה חתום סירבה להוציא את האלבום לאור בטענה שהמוזיקה שמוקלטת בו לא מסחרית כלל. רק שנים לאחר מכן הוא באמת קיבל את ההערכה שמגיעה לו. מאק רבנאק הפך את ההרפתקה החד-פעמית שלו לקריירה משגשגת עם המון אלבומים שיצאו תחת שמו הבדוי. הוא הפך עם השנים לדמות משפיעה ביותר בזרם המוזיקה של ניו אורלינס.

עיתון STEREO REVIEW פרסם ביקורת על התקליט באוגוסט 1969: "מישהו בחברת התקליטים החליט משום מה להוציא אלבום שהוא עירוב של סגנונות ולעטוף את הכל במין קטע של וודו. אבל אתם יודעים מה מ? העסק הזה פשוט עובד. למרות הקטע הגימיקי של התקליט, שמעצבן לפרקים, מדובר פה בתקליט שבהחלט שווה הקשבה".

עיתון EYE פירסם באותו חודש ביקורת משלו: "התקליט הזה הוא אחד הגדולים ביותר במוזיקת המחתרת של שנת 1968. העטיפה עצמה לא ממש מזמינה פנימה אלא למען האמת די מפחידה. אך אל תיתנו לזה להתל בכם".

תחשבו שאתם נכנסים לחנות התקליטים האהובה עליכם ושואלים את המוכר הקבוע אם הוא ממליץ על משהו מעניין מעבר לדברים שאתם כבר מכירים. אז המוכר המסור בחנות התקליטים האהובה עליכם מפעם הולך לאיזו פינה חשוכה בחנות ושולף משם תקליט ויניל עם עטיפה צבעונית שבמרכזה מתנוססת דמות שבטית ומוזרה למדיי. אותו מוכר מוציא את הויניל מהעטיפה, מנקה אותו למענכם ושם אותו בפטיפון של החנות. המחט של הפטיפון נוחתת על חומר הויניל השחור ולפתע בוקעים מהרמקולים הצלילים המיוחדים של התקליט הזה וכל חנות התקליטים הופכת לפתע למקום טריפי לגמרי עם אור נרות מאסיבי, עצים מסביב, עשן מתוק וסמיך ומוכר תקליטים ולקוחות נוספים שמתחילים לרקוד באופן שבטי תוך לחישת מילים הזויות.

תמונה מדליקה, נכון? נו, מה רע בלדמיין קצת? פשוט תנו לד"ר ג'ון לטפל בכם ותרגישו הרבה יותר טוב לאחר מכן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים