רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בנובמבר (20.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "מועדון הטרובאדור היה המקום הראשון שאליו הלכתי כשהגעתי ללוס אנג'לס. שמעתי שזה מקום אגדי, ועל כל האנשים שהופיעו שם. בלילה הראשון שנכנסתי פנימה ראיתי את גרהאם נאש וניל יאנג, ולינדה רונסטדט עמדה שם בשמלה קצרצרה. היא הייתה יחפה וגירדה בישבן. חשבתי לעצמי: 'הצלחתי. אני כאן. אני בגן עדן'.

אבל האמת היא שלא הכרתי אף אחד. הסתובבתי לבד בטרובאדור. זה היה די פתטי, למען האמת. עד שלילה אחד גלן פריי הזמין אותי לשולחן שלו וקנה לי בירה. הוא שאל: 'מה קורה?', ועניתי: 'הלהקה שלי לא עושה כלום. המצב קשה'. גלן אמר: 'גם אני וחברה שלי נפרדים, ויש את הבחור הזה בשם דיוויד גפן, שעשוי לתת לי חוזה טוב אם אצליח להרכיב להקה'. אמרתי: 'זה נחמד', והוא הציע: 'בינתיים, אתה רוצה להופיע עם לינדה רונסטדט ולהרוויח 200 דולר בשבוע?'. עניתי: 'בטח, בסדר, אני אשמח'. מעולם לא יצאתי לסיבוב הופעות לפני כן.

אז גלן ואני הפכנו לחברים טובים והתחלנו לתכנן דברים. הוא סיפר לי על הבסיסט רנדי מייזנר והגיטריסט ברני לידון. גלן אמר שאנחנו חייבים להשיג את החבר'ה האלה, כי הם יודעים לנגן את סוג הקאנטרי-רוק שכולנו כל כך בקטע שלו. כשחזרנו מהסיבוב עם לינדה, גייסנו אותם. לא הסכמנו על הכל מההתחלה, אבל כל כך התלהבנו אחד מהשני שזה עבד לזמן מה.

אחר כך דיוויד גפן שכנע את טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס להקשיב לנו. גלין אמר שלמרות שיש לנו עוד הרבה עבודה, הוא יפיק אותנו בלונדון. אז טסנו לאנגליה ונתקענו בדירה הקטנה ההיא. היו אוספים אותנו, לוקחים אותנו לאולפן, ואז היינו חוזרים לדירה ושותים בטירוף. למחרת היינו קמים ועושים הכל מחדש. ב-1976 גלן ואני כבר גרנו בבית גדול שהיה שייך לדורותי למור, עם נוף של 360 מעלות. גלן ואני היינו 'הזוג המוזר'. אני הייתי על תקן עוזרת הבית, האיש המסודר. הוא היה הבלגניסט החביב. הוא היה משאיר בכל רחבי הבית את בדלי הסיגריות הקטנים האלו, עומדים על הקצה. הם נראו כמו ערים מיניאטוריות על הרהיטים ועל השטיח, והיו כוסות קפה בכל מקום. היינו קמים כל יום ראשון, רואים יחד פוטבול, צועקים ושופכים דברים. זה לא היה הבית שלי, אז לא היה אכפת לי".

(דון הנלי, המתופף-זמר של להקת איגלס)

המפלצת בעלת שלושת הראשים של הרוק המתקדם. ב-20 בנובמבר בשנת 1970 יצא באנגליה אלבום הבכורה של אמרסון, לייק ופאלמר.

תקליט הבכורה של ההרכב אמרסון, לייק ופאלמר, נחשב לאירוע שהוא מנקודות הציון המשמעותיות ביותר בתולדות הרוק המתקדם. הייתה זו יריית פתיחה מרשימה מאוד, בומבסטית וחסרת מעצורים ללהקת הסופרגרופ החדשה הזו. הציפייה בשטח הייתה עצומה; רק חודשים ספורים קודם לכן, באוגוסט של אותה שנה, השלישייה הופיעה בפסטיבל האי וייט מול מאות אלפי צופים, הופעה שכללה ירי תותחים אמיתיים משני צדי הבמה, מה שהפך אותה לשיחת היום בבריטניה, עוד לפני שהונח התו הראשון על סרט ההקלטה.

ההקלטות לתקליט החלו קצת לפני כן, ביולי 1970, באולפן ההקלטות ADVISION בלונדון. האווירה הייתה מחשמלת, אך גם מתוחה להחריד. גרג לייק, הזמר הכריזמטי והבסיסט שהגיע הישר מלהקת קינג קרימזון המצליחה לרגע אך מפוספסת בגלל התפרקותה, תפס מיד את עמדת מפיק התקליט. לצדו, על הקונסולה, ישב טכנאי ההקלטות אדי אופורד, האיש שיהפוך בהמשך לחלק בלתי נפרד מהסאונד של להקה מתחרה ושמה יס.

תהליך יצירת התקליט היה לא קל, בלשון המעטה. למעשה, הוא היה כרוך בלא מעט ייסורים. חברי הלהקה, למרות הניסיון העשיר שלהם, לא הגיעו לאולפן עם רעיונות מוכנים מהבית והיו באמתחתם רק פיסות קטנות של רעיונות מוזיקליים שלא התחברו לכדי יצירה שלמה. הלחץ היה אטומי; חברת התקליטים ISLAND לחצה עליהם באופן יומי לעשות את התקליט ולספק את הסחורה מהר ככל האפשר. בכל זאת, יש חוזה שנחתם פה. המתח היצירתי היה בשיאו כאשר הרעיונות שקית' אמרסון הקלידן (פליט להקת THE NICE) הביא לאולפן נתקלו בחומה מהוססת וקשוחה של לייק.

בניסיון לשבור את הקרח ולהתניע את התהליך, הציע אמרסון רעיון נועז: שהם יתחילו את ההקלטות עם עיבוד משלהם ליצירה קלאסית קיימת, "תמונות בתערוכה" מאת המלחין הרוסי מוסורגסקי. אמרסון ראה זמן מה לפני כן הופעה תזמורתית של היצירה ברויאל פסטיבל הול שבלונדון ונדהם מיופייה ועוצמתה של היצירה, שנכתבה במקור לפסנתר בלבד. הוא היה כה נלהב עד שקנה למחרת את חוברת התווים כדי לעבוד איתה על העיבוד המחודש. השלישייה התחילה לעבוד במרץ על עיבוד משלה, אך במהרה הבינה שדרוש כאן מאמץ גדול הרבה יותר ממה שחשבה בתחילה. התברר שעבודה שכזו עלולה לגרום לדחייה בעייתית ומסוכנת בהשלמת יצירת תקליט הבכורה. לפיכך, בצעד שקול, הוחלט לשים את הרעיון של "תמונות בתערוכה" בצד (החלטה שהתבררה כנבונה, שכן היצירה הפכה לתקליט הופעה חיה מצליח שנה מאוחר יותר). חברי הלהקה ידעו שיחזרו ליצירה הזו מיד אחרי הקלטת התקליט הראשון.

אולם, הוויתור על מוסורגסקי לא פתר את הבעיות הבין-אישיות. ההקלטות לתקליט הזה לא התנהלו באווירה שמחה או פסטורלית; גרג לייק דאג לספק כאבי ראש לא קטנים לשאר הנוכחים באולפן. הוא היה פרפקציוניסט שנהג להתווכח עם כולם על כל תו שנוגן ביצירה זו או אחרת, בודק גבולות ומתעקש על הפרטים הקטנים ביותר. הדבר שיגע את אמרסון, שהיה רגיל לעבודה זורמת יותר. המתופף קארל פאלמר, פליט להקת אטומיק רוסטר, היה נינוח יותר עם העניין.

התקליט נפתח בסערה. הקטע הראשון בתקליט נקרא THE BARBARIAN והוא נוצר מקטע שהלחין בשנת 1919 המלחין ההונגרי בלה בארטוק, בשם ALLEGRO BARBARO. צורת הלחנתו האגרסיבית והמודרניסטית של בארטוק קיבלה ייצוג נאה ומפתיע בצורת ההגשה הרוקית והכוחנית של השלישייה כאן. השילוב היה מחשמל: עם בס הפנדר הפותח של לייק (שהוצמד אליו אפקט FUZZ מלוכלך שנתן סאונד עבה כמו קיר בטון), ההאמונד הבשרני והמגרגר של אמרסון (לצד נגינת הפסנתר הקלילה והווירטואוזית שלו באמצע שסיפקה ניגוד מעניין) ותיפופו האנרגטי והמדויק של קארל פאלמר. זה הקטע הראשון שהוקלט בסשנים האולפניים והוא קבע את הטון הכללי.

אלא שהשימוש ביצירה של בארטוק גרר אחריו הפתעה לא צפויה. גרג לייק סיפר על כך: "כמה שבועות לאחר צאת האלבום ישבתי במשרד של הלהקה כשלפתע צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת ומעבר לקו ענה לי קול נשי שביקש לדבר איתי על הקטע הזה. שאלתי במה מדובר והיא מיד ענתה שזו יצירה שכתב בעלה. זו הייתה גברת בארטוק! לא היה לנו מושג שעלינו לטפל בענייני זכויות ותמלוגים. אבל היא הייתה נחמדה מאד והצלחנו להסדיר את העניין עם הקרדיט לבעלה המנוח. זו הייתה חוויה מיוחדת. ממש כמו שאשתו של בטהובן תתקשר אליך פתאום. ואני בכלל חשבתי שבארטוק מת לפני 500 שנים, כשקיבלתי לפתע את שיחת ההשכמה הזו". דרך אגב, ביצירה זו השתיל אמרסון גם שני אקורדים מפתיחת השיר PURPLE HAZE כמחווה לג'ימי הנדריקס, שעדיין היה חי אז.

המסע המוזיקלי ממשיך אל הקטע השני, TAKE A PEBBLE. השיר החל מקטע סולו אקוסטי עדין שכתב לייק ונמתח באולפן ליצירה ארוכה, מורכבת ונפלאה, עם עבודת פסנתר קסומה של אמרסון שמוכיחה שהוא לא רק וירטואוז של רעש, אלא גם פסנתרן בעל רגש עצום. זה לטעמי אחד מרגעי הפסנתר היפים ביותר שהוקלטו עם קית' אמרסון אי פעם. שירתו של לייק עתירת נוכחות, חמה ועוטפת, ועבודת התיפוף של פאלמר מראה כי יש כאן מתופף שיודע לחשוב על מוסיקה ולא רק להכות לפי הקצב וזהו; הוא משתמש במצילות ובתופים כדי לצבוע את השיר ולא רק כדי להחזיק זמן. זו היא יצירה פסטורלית שמחולקת לשלושה חלקים: השיר המקורי של לייק שפותח את היצירה, קטע אינסטרומנטלי ואווירתי מאד שנשמע כאילו הוקלט בתוך מערת נטיפים (אפקט שנוצר בין היתר על ידי פריטה על מיתרי הפסנתר מבפנים וצלילי סינטיסייזר מוג שנשמעים כטיפות מים במערה) וחזרה אל שירו של לייק. נכון שהשיר קיבל את קרדיט הכתיבה של לייק, אך עבודת הקומפוזיציה והעיבוד של אמרסון בו חשובה לא פחות להצלחת היצירה.

הקטע שסוגר את צד א' של התקליט נקרא KNIFE EDGE. בניגוד לרכות של הקטע הקודם, זהו קטע רוק חזק, דחוס ומאיים עם תפקידי אורגן האמונד סוערים שדוחפים את הקצב קדימה. גם כאן ההשפעות הקלאסיות בולטות; הקטע הולחן על בסיס נושא כלי הנשיפה ביצירה SINFONIETTA מאת המלחין הצ'כי לאוש יאנאצ'ק (JANACEK), ובשל כך קיבלה הלהקה עוד תביעה למתן קרדיט שלא ניתן במקור, שכן הם חשבו שוב שמדובר ביצירה עממית או כזו שפגו זכויותיה. באמצע השיר יש אף קטע מעבר מבריק הלקוח מתוך הפרק הראשון ביצירה FRENCH SUITE NO 1 של באך. פרט טריוויה מעניין הוא שקרדיט כתיבת המילים לשיר הזה ניתן ללייק ולבחור בשם ריצ'רד פרייזר, שהיה אז איש צוות טכני בהופעות הלהקה הראשונות. גורלו של פרייזר היה עגום מבחינה כלכלית: פרייזר קיבל קרדיט אך מעולם לא קיבל כסף על תרומתו בשיר הזה או בעזרתו במילים ליצירה 'תמונות בתערוכה'.

צד ב' של התקליט נפתח ביצירה גרנדיוזית של אמרסון שנקראת THE THREE FATES ונכתב בהשראת המיתולוגיה היוונית על שלוש אחיות שכל אחת מהן מילאה תפקיד מכריע במהלך חייו של אדם; CLOTHO הייתה אחראית על קו החיים, LACHESIS הכניסה בחיים את הטוב והרע ו- ATROPOS שיקפה את הגורל האכזר שאי אפשר להימלט ממנו. אמרסון פותח אותה בנגינת עוגב כנסייה תרועתית ומצמררת. התוכנית המקורית הייתה שאפתנית למדי: היצירה תוכננה להיות מוקלטת באולם הרויאל פסטיבל הול בלונדון עם העוגב העוצמתי והמפורסם שנמצא שם. אך לטענתו של אמרסון, לעוגב שם היה קצת דיסטורשן בצליל שלו, כנראה עקב בלאי או לחץ אוויר לא תקין, ולפיכך נאלצו הוא וצוות ההקלטה לחפש לוקיישן חלופי וללכת לכנסייה אחרת בלונדון בשם ST MARKS. שם, הסאונד היה נקי וטהור יותר.

הקטע הבא נקרא TANK והוא יצירה מקורית ומרעננת מאד לזמנה. קארל פאלמר קיבל פה את ההזדמנות לסולו תופים (בימים בהם זה היה אופנתי לתת סולואים כאלו באלבומי רוק ולהציג את היכולות האישיות של כל נגן) ולמלא כמה שיותר מקום בתקליט. הסיבה לכך הייתה פרוזאית למדי: הזמן דחק בחברי הלהקה וחומר מקורי חדש לא היה בנמצא, אז כל דקה של נגינה נחשבה. אמרסון נשמע כאן מנגן בקלווינט, כלי מקלדת ייחודי בעל הצליל המתכתי והפ'אנקי (שמתי כספי, שניגן לא מעט בהפקותיו בכלי זה, הסביר לי בפגישה אישית בבית קפה, שבפנים יש מיתרי בנג'ו קטנים). צליל נוסף ומהפכני מגיע פה עם סינטיסייזר המוג החדשני, כלי שאמרסון היה מהראשונים לאמץ ולהביא לקדמת הבמה.

אבל כל זה היה רק הקדמה לרגע השיא. הקטע שמסיים את התקליט הזה הפך ללהיט הענק שהזניק את התקליט והלהקה לתודעת הקהל הרחב בכל העולם. זה לא היה מתוכנן כך, וזהו אולי הסיפור האירוני ביותר בתולדות הלהקה. גרג לייק החל לכתוב את השיר הזה, LUCKY MAN, כשהיה רק בן 12. הוא סיפר על כך בנוסטלגיה: "הייתי בבית של חבר שלי והייתה לו גיטרה ישנה ומפורקת. למען האמת, היה בה רק מיתר אחד. למרבה המזל, זה היה המיתר עם הצלילים הנמוכים. זה גרם לי לחשוב שאולי אוכל לנגן בגיטרה. אז הגיע חג המולד ואמרתי לאמא שלי, 'את חושבת שיש סיכוי שאקבל גיטרה לחג המולד?' והיא אמרה 'לא'. היינו די עניים. קיבלתי את העובדה הזו. אבל בכל מקרה חג המולד הגיע, והנה חיכתה לי גיטרה כמתנה. וכמובן שהתלהבתי. ארבעת האקורדים הראשונים שלמדתי, עמם כתבתי את השיר הקטן הזה. זה באמת שיר לילדים וזו הייתה מין פנטזיה באווירת ימי הביניים, אף פעם לא כתבתי את המילים על דף נייר. פשוט נזכרתי בזה כשבאתי להציע את זה להקליט במסגרת אמרסון, לייק ופאלמר".

זה אולי השיר הידוע ביותר של אמרסון, לייק ופאלמר - שלישיה שעסקה בעיקר ביצירות רוק מתקדם מורכבות, ארוכות ומפותלות, ודווקא בלדה פשוטה כבשה את הרדיו. הוא נוצר במקרה, כמעט בטעות. ביום האחרון להקלטת התקליט הראשון לא היה מספיק חומר מוסיקלי כדי לעמוד בדרישות החוזה של הלהקה מול חברת התקליטים ובו היה על השלושה לספק 21 דקות בכל צד בתקליט. חסרו להם כמה דקות קריטיות. לייק נזכר ברגע המכריע: "כולם הסתכלו מסביב ושאלו זה את זה אם למישהו יש עוד חומר. היה שקט נוראי. אז אמרתי, 'נו, יש לי את הדבר הקטן הזה שכתבתי כשהייתי ילד. ואם אין שום דבר אחר, אולי זה מה שנעשה'. קית' (אמרסון) אמר,' נו, נגן את זה. בוא נקשיב'. ניגנתי אותו ואף אחד לא אהב את זה. אז אמרתי, 'כן, אבל העניין הוא שאין לנו שום דבר אחר'. קית' אמר, 'ובכן, תקליט את זה בעצמך ואני בינתיים הולך לפאב'. והוא הלך. אז קארל (פאלמר) ואני הקלטנו את החלק הראשון ביחד. רק תופים וגיטרה אקוסטית. וזה נשמע די נורא. אבל הוספתי בס וזה נשמע קצת יותר טוב. הוספתי עוד גיטרות וסולו לגיטרה חשמלית. בסוף זה נשמע די טוב ומתאים להיות בתקליט".

אבל הקסם האמיתי קרה כשקית' חזר. סוף השיר הזה מכיל את אחד הסולואים המפורסמים והמשפיעים ביותר של סינטיסייזר המוג המודולרי. אמרסון השיג את המכשיר המפלצתי, שנראה כמו מרכזייה טלפונית עם עשרות כבלים, זמן קצר לפני כן והחליט להשתעשע איתו בהקלטה. לייק סיפר: "קית' חזר מהפאב, שמע את מה שקארל ואני עשינו והיה בהלם. זה עבר משיר קטן ומטופש להפקה די גדולה זו. אז הוא ביקש לנגן סולו ואני השבתי שכבר הקלטתי שם סולו גיטרה. הוא אמר 'תראה, אני יכול לנגן משהו בסוף'. אז אמרתי, 'אוקיי. למה שלא ננסה?'. וכך קית' יצא לחדר הסמוך וניגן על ההקלטה. אני וטכנאי ההקלטה, אדי אופורד, הקשבנו בזמן הנגינה והסכמנו שזה נהדר". הסולו הזה של אמרסון היה למעשה החימום שלו לקראת ההקלטה, ניסוי כלים כדי לבדוק איזה רעש המכונה הזו יכולה להפיק. הוא ניגן תוך כדי שהוא מכוון את הסינטיסייזר לצלילים שהוא רוצה (פורטמנטו גולש וצלילים מרובעים) ומבלי לדעת שהוא כבר מוקלט. כשהוא שמע את התוצאה, הוא לא הסכים לשחרר את הטייק הזה כסולו המוגמר בטענה שזה סתם קשקוש. רק לחץ מסיבי מצד שאר החברים ריכך אותו בעניין והותיר את ההיסטוריה כפי שהיא.

אין לשיר הזה סוף טוב מבחינת העלילה, כי אותו איש בר מזל ועתיר עושר ויוקרה, נורה ומת מבלי שכספו יוכל להציל אותו. לייק הבהיר את משמעות המילים: "המילים מעולם לא השתנו אבל באופן מוזר, עם הזמן, השתנה האופן בו אנשים תפסו את השיר. אולי זה קשור במעורפל למלחמת וייטנאם, התקופה ההיא, ממש בסוף מלחמת וייטנאם. יש אנשים שקשרו את זה לרצח נשיא ארה"ב, ג'ון פ. קנדי, ולאחיו בובי. אבל המילים באמת קיבלו פירוש שמעולם לא התכוונתי שיהיה, כמובן, כשכתבתי את זה כילד צעיר".

גם העטיפה של התקליט הפכה לאייקונית ומסתורית. ציור העטיפה המרהיב של התקליט, המציג ציפור לבנה המשתלבת בתוך פרופיל של ראש אדם, נוצר על ידי הצייר הבריטי ניל דארטנל. במקור, הציור הוכן בכלל בשביל תקליט של להקת SPIRIT האמריקאית. למעשה, האיש הקירח בציור העטיפה היה אמור להיות המתופף הקירח של ספיריט, אד קאסידי, שהיה החבר הבולט ויזואלית באותה להקה והיה ידוע בקרחתו המבהיקה ובבגדיו השחורים. כשחברי ELP ראו את הציור, הם החליטו לנכס אותו לעצמם, למרות המקור הזר.

עם יציאתו, התקליט זכה לתגובות מעורבות אך נלהבות מצד העיתונות, שניסתה לעכל את הסאונד החדש. בעיתון "דיסק אנד מיוזיק אקו" הבריטי נכתב בזמנו על התקליט: "זה מראה בבירור כמה הלהקה הזו טובה מלהקתו הקודמת של אמרסון, THE NICE. השלושה עובדים היטב כחטיבה מוסיקלית. אם טכניקת נגינה אינה הקטע שלכם, אל תיגשו לתקליט זה כי הוא כנראה ישעמם אתכם". בעיתון NME החשוב נכתב בביקורת עליו: "מי שעדיין חושב שאמרסון לייק ופאלמר הם חיקוי זול של הנייס, צריך לתת לתקליט הזה סיבוב ולהוכיח שהוא רחוק מלהיות צודק. כושר ההמצאה והמורכבות של כמה מהשירים מדהימים והתחושה הכללית של הקומפוזיציה שונה למדי מהעבודה של הלהקה הקודמת של קית'. THE BEABARIAN הארוך נותן לכל אחד מחברי השלישייה הזדמנות להראות את צעדיו. זה נותן את הטון לתקליט - עם מקצועיות ואינסטרומנטליות מהמעלה הראשונה".

ההיסטוריה הוכיחה שהמבקרים והקהל כאחד צדקו – מפלצת רוק חדשה נולדה, והיא באה לטרוף את העולם.

תזיזו את הרגליים - זה פ'אנקי!!! ב-20 בנובמבר בשנת 1972 יצא אלבום כפול לג'יימס בראון ששמו GET ON THE GOOD FOOT.

השנה היא 1972, וג'יימס בראון הוא כבר מזמן לא רק זמר, הוא מוסד. עד לאותה נקודה בזמן, האיש שכונה "העובד הקשה ביותר בעסקי השעשועים" כבר הספיק לבסס את מעמדו באופן מוחלט ובלתי מעורער בתור סנדק הנשמה. אבל בראון, כמו בראון, לא היה אדם שנח על זרי הדפנה או מסתפק במה שכבר השיג. התפוקה המוזיקלית שלו עברה באותה תקופה מהפך של ממש, טרנספורמציה ששינתה את פני המוזיקה השחורה. מוסיקת הנשמה המלודית והרכה יחסית פינה את מקומו לטובת הפ'אנק, שהפך לצורת ההבעה הדומיננטית והמועדפת עליו.

באלבום הזה, בראון החליט לשים דגש מוחלט על הגרוב, לעיתים קרובות אפילו על חשבון המלודיות המסורתיות שהקהל היה רגיל אליהן. אם בעבר השיר היה המלך, הרי שעכשיו הקצב תפס את כס השלטון. אלבומים רקידים קודמים כבר חיזקו את המוניטין שלו כמלך הרחבות, אבל האלבום הזה, GET ON THE GOOD FOOT, דחף את הגבולות האלו עוד יותר רחוק, אל מחוזות חדשים של זיעה ואנרגיה.

צריך להבין את ההקשר הרחב יותר: יצירתו של בראון באותן שנים הושפעה עמוקות מהגלים המשתנים והגועשים של זהות וגאווה אפרו-אמריקאית. זה לא היה מנותק מהמציאות, להפך. בראון, כמי ששאב מזה שנים מהאנרגיה הבלתי נדלית של תנועת זכויות האזרח ומהדחיפה ההולכת וגוברת להעצמה שחורה, לא פסח עליה גם פה. הטקסטים והאווירה הכללית שידרו מסר של כוח, של עמידה זקופה ושל "אנחנו כאן". שיר הנושא עצמו נכתב, כך מספרים, כתגובה לאנשים שבהו בבראון רוקד ותהו מה הוא עושה עם הרגליים. התשובה שלו הייתה פשוטה: הוא עומד על הרגל הטובה. האלבום הזה היה כל כך מצליח שהוא זיכה את בראון באלבום הזהב הראשון בקריירה שלו, הישג מרשים לכל הדעות שסימן את המעבר המלא שלו למיינסטרים מבלי לאבד טיפת חספוס.

אבל הקסם האמיתי קרה מאחורי הקלעים, בתוך האולפן. ההקלטות באולפן היו ידועות כאינטנסיביות במיוחד, אפילו בסטנדרטים המחמירים של בראון. הוא עבד הפעם עם מספר הרכבים שונים, כולל הלהקה הוותיקה והנאמנה שלו, THE JB's, בראשותו של הטרומבוניסט פרד ווסלי, שהיה יד ימינו המוזיקלית באותה תקופה. אבל בראון לא הסתפק רק בהם; הוא שילב גם מוזיקאים אחרים תוך שהוא ממנף את הכישרונות המגוונים שלהם כדי ליצור פלטה קולית רחבה ועשירה יותר מאי פעם.

גישה מרובת להקות זו הוסיפה שכבה של מורכבות למפגשי ההקלטה. תחשבו על הלוגיסטיקה, על האגו, על הצורך לתאם בין כל כך הרבה נגנים מוכשרים. המצב הזה חייב את בראון לשמור על חזון מאוחד בכל זאת, להיות המנצח הבלתי מעורער של התזמורת הפ'אנקית הזו. הוא עשה זאת באמצעות היכולת הפנומנלית שלו לחלץ ביצועי שיא מכל מי שהיה בחדר, לפעמים באמצעות מבט אחד חודר ולפעמים באמצעות קנסות כספיים למי שפיספס תו.

הסיבה שהאלבום נשמע כל כך חי ובועט היא פשוטה: זאת כי לא פעם הוא הקליט דברים בלייב בתוך האולפן, ללא עריכות מיותרות וללא טייקים אינסופיים, בשאיפה לתפוס את הרגע, את הניצוץ החד פעמי שקורה כשקבוצת נגנים ננעלת על גרוב אחד מושלם. האלבום הכפול הזה כלל לא רק פ'אנק עצבני, אלא גם בלדות נשמה קורעות לב כמו I KNOW IT'S TRUE וגרסה מחודשת ללהיט COLD SWEAT, שהוכיחו שגם כשהוא רוצה להרקיד, הוא לא שכח איך לרגש. בסופו של דבר, GET ON THE GOOD FOOT היה יותר מסתם עוד אלבום – כי בראון ידע בדיוק לאן הוא הולך ולקח את כולנו איתו.

אבל ברולינג סטון נכתב אז בביקורת השלילית על האלבום: "הייתה תקופה שבה ג'יימס בראון באמת היה אח נשמה מספר אחת. למרות שזה היה רק ​​לפני שש, שבע, שמונה שנים, זה נראה הרבה יותר. בתחילת שנות ה-60 ובאמצע שנות השישים, להופעות של בראון היה אותה שיעור קומה מיתי לקהל הנשמה שיש לרולינג סטונס כעת עבור קהלי הרוק. השפעתו על אמני הנשמה המתפתחים באותה תקופה - ווילסון פיקט, אוטיס רדינג, לימים ארית'ה פרנקלין - הייתה בלתי ניתנת למדידה. זה לא היה רק ​​הדגש על מקצבים מוקפדים על פני מלודיה, אלא הרעיון של נשמה כמשהו נבדל מוודוויל, ממועדוני לילה, מרוק'נ'רול. בעוד שרוב האמנים האחרים השתמשו בלהקות טנדרים מקומיות, בראון סייר עם להקה משלו, שאיתה עשה חזרות ללא רחמים, וקנס חברים בכל פעם שהם לא דייקו בצליל. הוא יכל להשיג שליטה שלא הייתה ידועה, למשל, לסם קוק, בהופעה חיה. הוא כתב, הפיק ועיבד את השירים שלו, תמיד הדגיש את נוכחותו השחורה באגרסיביות.

בשיר שכתב לארתור קונלי, SWEET SOUL MUSIC, מפרט אוטיס רדינג את כל כוכבי הנשמה החשובים של היום (כולל הוא עצמו), ומסיים ביראת כבוד עם ג'יימס בראון, אולם בראיון שנערך באותו זמן, אוטיס התייחס בהתמדה לרצונו למלא את החלל במוזיקה השחורה שנוצרה על ידי מותו של סם קוק, תוך התעלמות מבראון. מה שנראה שאוטיס מתכוון אליו הוא חוסר השלמות המדהים של בראון כאמן.

זה לא גרם לבעיה עם הקלאסיקות של בראון משנת 1966 אבל מאז ועד עכשיו האגואיזם שלו שחק את המוזיקה שלו עד כדי כך שאני מסתכל על השירים שלו כלא יותר מאשר מעצבנים קלות בתחנת רדיו הנשמה המקומית שלי.

עיון קליל בשמות התקליטונים האחרונים שלו נותן לנו תמונה של העגמומיות והשפל: שמות סתמיים ואותו ריף שחוזר על עצמו שוב ושוב. עם זאת הם ממשיכים למכור בצורה מדהימה. נראה שזה דרבן את ג'יימס לנסות אלבום קונספט שכזה בן שני תקליטים. עם זאת, הוא השתגע מעט, מצא את עצמו עם ארבעה צדדים למלא ואין במה למלא אותם, מלבד האגומניה שלו. השירים החדשים המעטים בתקליט - נעימת נשמה קונבנציונלית, עניין של פופ וכמה שיריי דאנס - איומים. בראון גם עושה כמה גרסאות חדשות ונחותות של שירים ישנים.

הרבה מהזמן מתמלא בדיבורים. בזמן שהלהקה חוזרת על אותו ריף, הוא מעלה זיכרונות מהפעם הראשונה בה ניגן בתיאטרון אפולו, מה שמתברר כדבר המעניין ביותר באלבום. השחיתות הנוכחית של בראון אינה יודעת גבולות. יש לו את החוצפה לבקש מכוכב הרית'ם אנד בלוז המוקדם, האנק באלארד, היוצר של הטוויסט, לדקלם באלבום, עדות לגדולתו של בראון. הנה דוגמאות מזה: 'אגדה חיה - כך קוראים לו. כשהייתי על הפנים, הוא היה היחיד שהאמין בי. הוא נמוך... הוא פ'אנקי... הוא סנטימנטלי... והאיש עצוב'. האיש עצוב, בסדר. אבל ברמה מסוימת, נראה שהוא היה מודע לכמה מגוחך היה המיזם שלו. אחד השירים החדשים הבודדים שכתב לאלבום, בלדה סנטימנטלית, נקראת - כאילו הוא מבקש רחמים מעוותים מהעולם - 'דבר אינו מכשיל ניסיון מלבד כישלון'..."

מדוע לנון אינו גזעי - לפי פול מקרטני. ב-20 בנובמבר בשנת 1971 התפרסמה במלודי מייקר כתבה על פול מקרטני (מאת כריס צ'רלסוורת') ובה ציטוט מראיון שערך עמו, בחדר הבקרה שבאולפן מס' 2 באבי רואד.

בגוף הכתבה מציג פול את הצד שלו בסכסוך עם חבריו לביטלס:

"אני רק רוצה שארבעתנו ניפגש ונחתום על מסמך שקובע שהכול נגמר, ושברצוננו לחלק את הכסף לארבעה חלקים שווים. איש מלבדנו לא יהיה שם במעמד הזה – אפילו לא לינדה, יוקו או אלן קליין. נחתום על הנייר, נגיש אותו לאנשי העסקים וניתן להם לטפל בשאר. זה כל מה שאני מבקש כרגע, אבל ג'ון מסרב. כולם חושבים שאני 'הקשוח', אבל אני לא. אני בסך הכול רוצה לצאת מזה.

מה שג'ון ויוקו עושים זה לא לעניין. ראיתי אותם בטלוויזיה והבנתי שהמסרים שלהם הם בדיוק אותם מסרים שיוצאים ממני ומלינדה. התדמית של ג'ון כרגע היא של אדם כנה ופתוח. הוא בסדר, זה ג'ון. אני מחבב את התקליט 'אימג'ין' שלו, אבל פחות אהבתי את הקודמים, שהיו פוליטיים מדי. לדעתי, זה התקליט שמשקף את ג'ון האמיתי לעומת קודמיו. לגבי השיר HOW DO YOU SLEEP – אני חושב שזה שיר מטופש. אז מה אם אני חי עם אנשים 'מרובעים'? אני אוהב אנשים מהסוג הזה. הוא טוען שהדבר היחיד שעשיתי היה 'יסטרדיי', והוא יודע שהוא טועה.

לצערי, בגלל החוזים הישנים, אינני הבעלים של השירים שכתבתי. המו"לים טוענים שהם אלה שהפכו את השירים לפופולריים, אבל זה לא נכון; אנחנו עשינו זאת כי אנחנו כתבנו אותם. לא אצליח לקבל בעלות על 'יסטרדיי' גם בעוד חמישים שנה, אפילו לא כשאמות, ולצערי עליי לשכוח מזה. אבל גם עכשיו תובעים אותי, בטענה שכל שיר שאני כותב כיום שייך ל'אפל', ולכן כל מי שקשור לחברה הזו אמור להרוויח ממנו. הם מסרבים לקבל את העובדה שלינדה כותבת איתי שירים, ומאחר שהיא אינה חתומה ב'אפל', חצי מהרווחים אמורים להגיע ישירות אליה.

כשהתקליט 'לט איט בי' יצא לחנויות, הייתה הונאה קטנה על העטיפה האחורית, לראשונה בתולדות הביטלס. נכתב שם שזוהי 'תקופה חדשה' של הלהקה, ודבר לא היה רחוק יותר מהאמת. זה היה התקליט האחרון של הביטלס וכולם ידעו זאת. אלן קליין ערך מחדש את ההפקה המקורית בטענה שהיא אינה מסחרית דיה. ג'ון רצה להיות 'ביג שוט' בפסטיבל בטורונטו. שמעתי שלפני העלייה לבמה הוא הקיא מרוב לחץ, וזה בדיוק מה שאני לא רציתי.

הרעיון שלי היה לצאת עם הביטלס לסיבוב הופעות בוואן מסחרי, לקרוא לעצמנו בשם כמו 'ריקי והפסים האדומים' ופשוט לנגן, בלי תקשורת ובלי הודעה מראש. ג'ון חשב שזה רעיון מטופש. לפני שג'ון הודיע על עזיבה, שכבתי במיטה וחשבתי להקים משהו בסגנון 'תזמורת אונו הפלסטית'. הרגשתי דחף לחזור לנגן על במה, כי לא עשינו זאת כביטלס כבר ארבע שנים. ימי הנגינה הטובים ביותר שלי היו בהופעות הצהריים ב'קאברן'. היינו עולים לבמה עם סיגריות וכריכי גבינה ומרגישים שיש בנו משהו מיוחד. כשהמגברים שלנו היו נשרפים, שרנו לקהל ג'ינגלים מפרסומות עד שתיקנו אותם. זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות עם הלהקה החדשה שלי".

"האם יש מתופף בקהל?"... ב-20 בנובמבר בשנת 1973, פתחה להקת המי את סיבוב ההופעות האמריקאי של האלבום QUADROPHENIA באיצטדיון COW PALACE, שליד סאן פרנסיסקו. קית' מון לא הצליח לתופף עד הסוף של הערב.

זה היה אחד מאותם לילות משוגעים שנכנסים ישר לספרי ההיסטוריה של המוזיקה, לילה שבו הגבול הדק שבין הקהל לבין הבמה נמחק לחלוטין בצורה הכי הזויה שאפשר לדמיין. התאריך היה 20 בנובמבר 1973. המקום: היכל COW PALACE המפורסם בדיילי סיטי, דרומית לסן פרנסיסקו. באותו ערב, להקת המי, אחת המפלצות הגדולות של הרוק הבריטי, פתחה את סיבוב ההופעות האמריקאי שלה כדי לקדם את האלבום השאפתני והמורכב QUADROPHENIA. אבל מה שאמור היה להיות ערב של ניצחון מוזיקלי מתוכנן היטב, הפך לכאוס מוחלט שהסתיים בנס.

במרכז הדרמה עמד בחור צעיר ואלמוני בן 19 בשם סקוט האלפין. הוא בכלל לא היה אמור להיות שם; האלפין הגיע מקליפורניה כדי לבקר חבר מהחוף המערבי בשם מייק דניס. החבר, שידע שהמי מגיעים לעיר, הציע לו להצטרף אליו להופעה בספונטניות. האלפין לא שיער שיהיה זה אירוע שישנה את חייו מקצה לקצה וששמו יהפוך לשגור בפי כל חובב רוק בעולם.

הדרך לתהילה לא הייתה קלה. לשניים היה רק כרטיס אחד להופעה, סיטואציה שהייתה גורמת לרוב האנשים לוותר וללכת הביתה. אבל האלפין וחברו היו נחושים. הם הגיעו למקום שמונה שעות לפני פתיחת הקופות, נדחפו בין אלפי מעריצים וגם ספסרים, ולאחר מאמצים כבירים הצליחו להשיג כרטיס נוסף מספסר מקומי. כשהם נכנסו סוף סוף פנימה, מזיעים אך מאושרים, הם תפסו מקום קרוב לבמה ונהנו ממופע החימום של להקה צעירה ומבטיחה מדרום ארצות הברית בשם לינירד סקינירד, שבאותם ימים רק החלה את נסיקתה המטאורית.

האווירה באולם הייתה מחשמלת. להקת המי השיקה באותה תקופה את QUADROPHENIA, אלבום כפול שהיה למעשה אופרת רוק מורכבת פרי מוחו הקודח של גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד. היצירה התבססה על תרבות ה- MODS הבריטית של אמצע שנות השישים, וכללה פסי קול מוקלטים מראש וסינכרון מורכב, דבר שיצר לחץ עצום על הלהקה עוד לפני שהתו הראשון נוגן.

אבל הבעיה האמיתית לא הייתה הטכנולוגיה, אלא הגורם האנושי, או ליתר דיוק: המתופף. כשהלהקה עלתה על הבמה באותו ערב היה ברור לכל 14,000 הצופים כי משהו לא טוב עובר שם על מתופף הלהקה, קית' מון. האיש, שהיה ידוע בכינוי MOON THE LOON בשל התנהגותו הבלתי צפויה, נראה די מחוק מהרגע הראשון.

רק אחר כך התברר גודל הקטסטרופה. המתופף המופרע, שאהב לשתות כל דבר ולבלוע כל דבר שנראה כמו סוכריה, בלע לפני ההופעה חופן כדורים מסתוריים. השמועות מאחורי הקלעים דיברו על כך שאלו היו שלושה כדורי הרגעה שנועדו במקור לטיפול בפילים או בסוסים, אותם שילב עם כמויות נדיבות של ברנדי. לא ידוע אם הוא בלע את הכדורים מיוזמתו או שמא מישהו המיס אותם לכוס המשקה שלו כבדיחה גרועה, אבל ההשפעה הייתה הרסנית. הגוף האנושי של מון פשוט לא יכול היה לעמוד במינון שנועד להרדים חיה במשקל ארבעה טון.

ואכן, התחזית הפסימית התממשה ומון התעלף פעמיים במהלך ההופעה. הפעם הראשונה קרתה כשעה ורבע מתחילתה, ממש באמצע השיר העוצמתי WON'T GET FOOLED AGAIN. בעוד שהלהקה דהרה קדימה בשיא האנרגיה, לפתע נפסק הקצב מכיוון התופים ומון נמרח על המערכת שלו כמו בובה רפויה. טאונסנד, שהיה מרוכז בנגינה ובשמירה על הסינכרון עם הפלייבק, התעצבן והחל לצרוח על מון לנגן מהר יותר, אך לפתע ראה שלא היה עם מי לדבר, כי מון התעלף לחלוטין. ההופעה הופסקה ל-15 דקות מורטות עצבים בהן ירדו שלושת חברי הלהקה האחרים מהבמה. מאחורי הקלעים התנהלה דרמה רפואית: המנהלים ניסו להעיר את מון עם מקלחות קרות וזריקות אדרנלין, וטיפול ראשוני ניתן למון המעולף. באופן מפתיע, הם הצליחו להעמיד אותו על הרגליים.

אך כשהם חזרו לבמה לקול שאגות הקהל וניסו לנגן את MAGIC BUS, זה היה ברור שהמתופף פשוט לא מצליח להכות בתופים כמו שצריך. הקצב היה לא יציב, המכות היו חלשות, והעיניים של הירח המטורף הזה היו זגוגיות. בפעם השנייה התעלף מון סופית, ללא אפשרות להחזירו לפעולה, והצוות נאלץ לגרור אותו מהבמה. הלהקה נותרה עומדת נבוכה מול קהל עצום. בשלב הזה, מתוך הייאוש או החוצפה, ניגש פיט טאונסנד למיקרופון ושאל את השאלה שנכנסה לפנתאון הרוק: "האם יש כאן מישהו שיודע לנגן תופים?". הוא לא צחק. הוא היה זקוק לנס.

בקהל, חברו של האלפין זיהה את ההזדמנות של פעם בחיים. הוא החל לצרוח ונופף בידיו לעבר ביל גרהאם, מפיק ההופעה שעמד בצד הבמה, וצעק שיש עמו מתופף טוב שיכול לעלות לבמה. גרהאם, שידע לזהות רגעים טלוויזיוניים ורצה להציל את המופע בכל מחיר, לא חשב פעמיים. הוא הביט בבחור הצעיר שנראה מבועת אך להוט, ושלף את האלפין היישר אל מאחורי הקלעים.

שם, הכל קרה מהר מאוד. גרהאם הוביל את הבחור לידי איש הצוות הטכני שהראה לו איפה לשבת בעמדת התופים. האלפין מצא את עצמו בוהה במפלצת כרום נוצצת: המערכת של מון הייתה ענקית, עם שני תופי באס ואינספור מצילות, גדולה בהרבה ממערכת תופים ממוצעת שילד בן 19 רגיל אליה. במקביל, טאונסנד עדיין המתין לתשובה מהקהל. הוא לא קלט עדיין שכבר יש לו מתופף מחליף מאחוריו שמחכה להוראות פעולה. המון ידיים הורמו בקהל על מנת לזכות בעמדת התופים, כל אחד רצה להיות הגיבור של הערב, אך האלפין כבר היה שם עם המקלות ביד, מוכן לקרב.

רוג'ר דאלטרי הסולן הסתובב, ראה את הפרצוף החדש והחיוור מאחורי התופים, ניגש אל הבחור ששיקשק מפחד, שאל לשמו ואז הציג אותו מול כל הקהל בהתרגשות. האלפין הבין כי נקלע למצב לא שגרתי מול עשרות אלפי אנשים. טאונסנד ניגש אליו ואמר לו פשוט: "אנחנו הולכים לנגן בלוז, רק תשמור על הקצב".

המופע המשיך עם ביצוע השיר SMOKESTACK LIGHTNING, קלאסיקת בלוז שאפשרה להאלפין להיכנס לעניינים בקצב פשוט יחסית. הביטחון שלו גבר מרגע לרגע. אחריו הם ניגנו את SPOONFUL, כשהאלפין מצליח להחזיק את הקצב בצורה מעוררת כבוד יחסית לנסיבות. הלהקה, שהתלהבה מהאומץ של הילד, ניסתה לבצע גם את השיר NAKED EYE, שהיה יחסית מורכב להאלפין שלא הכיר אותו ואת שינויי הקצב המסובכים שבו, אבל הקהל הריע לכל מכה ולכל מעבר, סולח על כל פספוס.

בסוף ההופעה, המחזה היה סוריאליסטי: האלפין עמד בשורה אחת עם אלילי הרוק שלו, משתחווה לקהל המריע. חברי הלהקה הודו להאלפין על עזרתו והעניקו לו במתנה מעיל סיבוב הופעות רשמי עם לוגו הלהקה – פריט אספנים נחשק. למרבה הצער, הסוף של הסיפור היה קצת פחות נוצץ: אותו מעיל נגנב ממנו באותו לילה בחדר ההלבשה כשהוא הניח אותו לרגע ללא השגחה. בנוסף, האלפין טען שדאלטרי הבטיח לו באותו ערב שישלח לו צ'ק על סך 1,000 דולר כאות תודה על ההופעה. נו, ניחשתם נכון - הצ'ק לא הגיע ליעדו מעולם. יכול להיות שהוא גם לא נשלח, אבל החוויה הייתה שווה יותר מכל סכום כסף.

לאחר אותו לילה קסום, האלפין חזר לאנונימיות יחסית. הוא עסק באמנות ויזואלית וניהל מועדון לילה, אך תמיד נשא עמו את התואר של "המחליף של קית' מון". האלפין מת ב-9 בפברואר 2008, בגיל 54, בגלל גידול סרטני בראשו. הוא לא שכח עד יום מותו את אותו רגע מיוחד בחייו, הרגע שבו הפך ממעריץ למתופף על הבמה עם אחת הלהקות הגדולות בעולם, ולו רק ללילה אחד.

זה עסק משפחתי אצל סליי סטון. ב-20 בנובמבר בשנת 1971 יצא אלבום חדש, מדהים ומטריד של SLY AND THE FAMILY STONE. שמו הוא THERE'S A RIOT GOIN' ON.

כותרת התקליט הזה לא הייתה יכולה להיות מדויקת יותר, שכן היא שיקפה כאוס מוחלט שהשתולל לא רק ברחובות אמריקה, אלא בעיקר בתוך ראשו של האיש שהוביל את החבורה.

מדוע התקליט הזה נחשב למטריד כל כך בזמן אמת? התשובה טמונה בשינוי הקיצוני שעבר על הלהקה הנהדרת הזו. מי שציפה למנוני פופ-פסיכדליים שמחים, צבעוניים ומלאי תקווה כמו בימים עברו, קיבל סטירה מצלצלת בדמות הבעות פחד משתקות, תחושות רדיפה על סף הפרנויה הקלינית, ועיסוק אובססיבי במהפכות חברתיות ומלחמות עקובות מדם. יתרה מכך, הסגנון המוזיקלי החדש לא רק אתגר את האוזן, אלא פירק הלכה למעשה את הלהקה המקורית והמצליחה לגורמים. מעניין לציין כי התקליט יצא באותה שנה בה הוציא מרווין גיי את המופת שלו WHAT'S GOING ON, אך בעוד גיי שאל את השאלה מתוך דאגה ורצון לתיקון, סליי סטון ענה לו שפשוט יש מהומה, ואין הרבה מה לעשות בנידון.

המוזיקה באלבום המיוחד הזה הפכה להיות חדה, קוצנית ומלוכלכת הרבה יותר. השינוי היה כה דרמטי עד שרוב מעריצי הלהקה מהתקופה ההיא נדהמו מהחפץ המוזר שנחת להם ביד בסוף 1971. התוצאה הייתה מאד לא צפויה, ואפשר לומר שאפילו צינית; עד כדי כך ששיר הנושא של האלבום, זה שהיה אמור להיות השיא וסיים את צד א' של הויניל, נמשך לפי הכיתוב הרשמי בעטיפה בדיוק אפס דקות ואפס שניות. זו הייתה בדיחה פרטית ועגומה של סליי – אין באמת שיר כזה, כי המהומה מתרחשת בחוץ ובפנים, ואי אפשר באמת לנגן אותה.

כדי להבין את גודל הנפילה, צריך להיזכר ששנת 1969 הייתה שנה נהדרת ללהקה הזו. אלבומה הרביעי, STAND, זכה לביקורות מהללות ולמכירות מצוינות שביססו אותם בצמרת. הופעת הלהקה בפסטיבל וודסטוק הניפה אותה למעלה מבחינת פופולאריות והפכה אותם לאייקונים של דור הפרחים. חברי הלהקה ראו בתחילה את התאריך להופעה בוודסטוק כעוד הופעת פסטיבל שגרתית שלא שונה ממה שקדם לה, ורק כשהגיעו למקום והביטו בים האדם האינסופי הבינו כי לפניהם אירוע יוצא דופן. אך למרבה הצער, מוודסטוק והלאה המצב בתוך מחנה הלהקה היה די עגום והחל להידרדר במדרון חלקלק.

הלחץ גבר, ובשנת 1970 יצא רק תקליטון אחד לרדיו. חברת התקליטים, שחשה כי לפניה ניצבת בעיה רצינית עם הלהקה שלא מספקת סחורה, מיהרה להוציא תקליט אוסף להיטים כדי לספק לקהל מוצר נוסף שירכב על גל ההצלחה של וודסטוק ויכניס מזומנים לקופה. המציאות מאחורי הקלעים הייתה קשה: כל חברי הלהקה התמכרו לקוקאין בצורה כזו או אחרת. המצב התפעולי היה בכי רע, וכ-26 הופעות מתוך 80 שתוכננו בוטלו ברגע האחרון, מה שהוביל לכינוי המפוקפק שדבק במנהיג הלהקה: SLY 'NO SHOW' STONE. המפיקים זעמו, הקהל התאכזב, אבל סליי היה בעולם משלו.

מספיק היה להציץ בתוך משכנו של סליי (סילבסטר) סטון בתקופה ההיא כדי להבין מה קרה, וזה נראה כמו סצנה מסרט אימה הוליוודי. סליי שכן באחוזה ענקית בבל אייר שהייתה שייכת בעבר לג'ון פיליפס מלהקת האמהות והאבות. האנשים שעלו אליה לרגל והרכיבו את הפמליה הקבועה היו תערובת הזויה של גרופיות, סוחרי סמים מפוקפקים ושאר מזדנבים נרקומנים שניצלו את המצב. היה שם אפילו כלב פיטבול משוגע לגמרי בשם המאד לא לבבי, GUN, שהיה תוקף באכזריות כל מי שהעז לחבוש כובע לראשו בקרבתו. מסביב לסליי הסתובבו שומרי ראש בריונים שהוא שכר, חלקם עם עבר פלילי עשיר. האווירה הייתה כה מבוצרת ומסוכנת, שאפילו לחברי הלהקה האחרים כבר היה קשה להגיע אליו ולתקשר איתו.

בתוך הכאוס הזה, בעליית הגג באחוזתו, הקים סליי אולפן הקלטות ביתי קטן ודחוס בו החל לרקוח את יצירתו החדשה והאפלה. ההקלטות נעו בזיגזג בין האולפן הביתי הזה לאולפני RECORD PLANT המקצועיים בקליפורניה. בצעד חסר תקדים של עצלנות מהולה בשיגעון גדלות, הוצבה לסליי באולפן מיטה עם מיקרופון אלחוטי מיוחד שהשתלשל מעליה. סליי הקליט את שירתו בזמן ששכב על המיטה, לעיתים תוך כדי שהוא מארח שם נשים. בתקופה הזו נוסף ל"סל התרופות" של סליי אלמנט חדש ומסוכן מאד, שהחליף את הקוקאין כסם הדומיננטי. זהו סם בשם PCP, המכונה ברחוב אבק מלאכים. הסם הזה ידוע כסם קשה ביותר, שלא רק משנה לך את מחשבתך ומנתק אותך מהמציאות אלא גם גורם לנזק מוחי בלתי הפיך. סליי צרך אותו בכמויות מבהילות שגרמו לו לשקוע עמוק יותר לתוך עצמו.

כך הוא סיפר בספרו: "זו הייתה גם התקופה שבה ה-PCP נכנס לתמונה, אנג'ל דאסט ב"עיר המלאכים". אני לא יודע מי הביא את זה לראשונה לסביבה, אולי איזה בחור שהכיר בחור שהכיר מישהו בבית. אפשר היה להסניף את זה כאבקה או לעשן את זה בסיגריות טבולות בחומר. זה שיבש את תפיסת המציאות, וזה משהו שאהבתי. אבל זה לא התאים לכל אחד. זה היה עלול לקחת אנשים למקומות אפלים. ה-PCP השלים את התמונה, או שאולי הוא פשוט העמיס עוד יותר על סצנה שהייתה גם ככה צפופה בקוקאין וכדורים. יש הרבה סיפורים מאותה תקופה שאנשים אוהבים לספר, ושסופרו לאורך השנים. אחי פרדי סיפר שבמסיבה אחת הופעתי בראש גרם המדרגות והודעתי לאורחים שהם מוזמנים להשתמש בקוקאין שלי, אבל צריכים להיזהר מלהשתמש במה שאנשים אחרים הביאו איתם - כשהכוונה הייתה ל-PCP. "זה יגרום לצרות", אמרתי, ושני אנשים שלא הקשיבו גמרו בבית החולים".

התוצאה הטכנית של התקליט הייתה מרתקת ומוזרה כאחד. למרות שהתקציב לאלבום הזה עמד על סכום אסטרונומי במונחי אותם ימים של מיליון דולר - הוא נשמע עם סאונד מחוספס, עמום, בוצי ולא צלול. הסיבה לכך הייתה כי סליי, בפרפקציוניזם המעוות שלו, נהג לבצע המון העלאות של כלי נגינה ושירות על הפלייבק הבסיסי הקיים (אובר-דאבינג). הוא נהג להקליט המון בחורות בקולות רקע לאלבום, וממש לא היה משנה לו אם ידעו לשיר או לא. הוא עשה את זה בעיקר כדי שיוכל אחרי כן לשכב איתן. לאחר הצלחת מזימתו הרומנטית, הוא נהג למחוק את מה שהקליט עמן כדי לפנות מקום להקלטה הבאה. הבעיה הגדולה הייתה שכל הקלטה ומחיקה שכזו גרמה לסרט ההקלטה המגנטי להישחק קצת יותר, מה שיצר את הסאונד הדחוס והמיוחד של האלבום, שנשמע כאילו הוא בוקע מתוך ערפל סמיך.

השמועה על המסיבות וההקלטות באחוזה עברה מפה לאוזן, ואמנים ידועים מהשורה הראשונה כמו מיילס דייויס, בילי פרסטון, הרבי הנקוק, אייק וטינה טרנר ובובי וומאק קפצו לאחוזה שלו ואף ניגנו בהקלטות מתוך סקרנות. הגיטריסט בובי וומאק סיפר שנים לאחר מכן שהוא היה שם המון, אך אף אחד מהם לא ידע לומר בביטחון אם נגינתו נכנסה לתקליט הסופי או נמחקה באחד הלילות ההזויים.

השינוי הדרסטי ביותר היה בדינמיקה הקבוצתית. חברי הלהקה עצמם אולצו להקליט הפעם את תפקידיהם באופן נפרד ומבודד. עד כה הם התרגלו לנגן ביחד באולפן, להרגיש את הגרוב אחד של השני וליצור את המוזיקה לתקליט בביצועי להקה משותפים וחמים. בסשנים הנוכחים הם לא ראו יותר זה את זה כשהקליטו. מתופף הלהקה המוכשר, גרג אריקו, ספג השפלה קשה כשסליי העדיף להחליפו במכונת תופים אלקטרונית פרימיטיבית מסוג MAESTRO RHYTHM KING. סליי קרא לה ה-FUNK BOX. אריקו זעם על כך והתפתח ריב קולני שבסופו הוא פרש מההרכב בטריקת דלת. דרך אגב, מבחינה היסטורית, זהו אחד האלבומים הראשונים בהם נעשה שימוש נרחב שכזה במכונת תופים במוזיקת פופ ורוק, מה שהשפיע רבות על התפתחות ההיפ-הופ וה-R&B בעתיד.

סליי התעלל לא מעט במתופף המסכן לפני עזיבתו. הוא היה מקפיץ אותו ואת הבסיסט לארי גרהאם (שניהם גרו אז באיזורים שונים מסליי ושאר חברי הלהקה) באמצע הלילה רק בשביל לזרוק לאחר מכן את תרומותיהם לפח. לארי גרהאם סיפר על החוויה המשונה: "בעצם, האלבום הזה היה, לרוב, מדובב יתר על המידה. הקלטתי פה בצורה שונה לגמרי ממה שהקלטנו בכך שלא ניגנתי כל דבר, למיטב זכרוני, עם שאר חברי הלהקה. כל הדברים שלי היו מדובבים יתר על המידה. אם מישהו אחר ניגן עם מישהו אחר, לא ידעתי מזה. לא הייתה לי בעיה עם זה, לנגן את התפקיד שלי יחד עם הרצועות שכבר היו מוקלטות. סליי היה מנהיג הקבוצה. עד לאותה נקודה, חווינו הרבה הצלחה, בכל הנוגע לתקליטים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שמשהו היה מדובב יתר על המידה. למשל בשיר YOU CAN MAKE IT IF YOU TRY זה בכלל סליי שמנגן בבס. הרעיון של דיבוב יתר לא היה זר או מוזר לי".

החצוצרנית סינת'יה רובינסון הוסיפה זווית משלה על המתח בין סליי ללארי: "לארי חי אז כמו סופר פלייבוי. הוא ממש דחף את זה, ובמהלך האלבום המסוים הזה, סליי ניסה לסיים את השירים. הוא היה אומר שיש לנו סשן הקלטות והוא רצה אותנו שם למטה בשעה כזו וכזו. היינו יורדים לשם, אבל לארי היה אומר שהוא יגיע ולא מגיע בסוף. עבר שבוע והוא סוף סוף הגיע. אני זוכר את סליי עצמו עושה את ליין הבס ל-(SMILIN' (YOU CAUGHT ME. הוא כבר עשה את זה כאשר לארי סוף סוף הופיע אחרי שבוע. הייתי שם כשהוא המשיך להתקשר ולארי לא הופיע. סליי הלך קדימה ועשה את ליין הבס כי היה לו תאריך יעד לעמוד בו".

גם הקונספט של האלבום עבר גלגולים. סליי סטון כתב בספרו: "בהתחלה, האלבום היה אמור להיקרא 'אפריקה מדברת אליך'. הזכרתי את זה במהלך ראיון לרולינג סטון וזה יצר סדרה של שאלות. האם אמריקה מסתכלת לאחור מעבר לכתפה? האם אמריקה השחורה מרימה יד או מושיטה יד? האם הציוויליזציה הייתה כנה עם עצמה על חוסר ההגינות שלה? השם שונה, כמובן, אך השאלות נותרו". בסופו של דבר השיר AFRICA TALKS TO YOU THE ASPHALT JUNGLE נכנס לאלבום, אך הכותרת השתנתה למשהו אלים יותר.

כאמור, אריקו חש שנמאס לו מהמשחקים ופרש מהלהקה. סליי לא אמר נואש, ובצעד של אלתור גאוני (או עצלני), השתמש בהקלטות תופים שאריקו הקליט בשנים הקודמות לאלבומים הקודמים ולא נעשה בהן שימוש. עליהן הלביש כלים נוספים וגם את מכונת התופים המפורסמת. הסאונד הקלאסי והאנרגטי של הלהקה נעלם כלא היה, ובמקומו הגיע משהו אחר לגמרי – מינימליסטי, פ'אנקי בצורה זוחלת. האלבום הזה נרקח כבניית פאזל מחלקים שונים שהיו מפוזרים מסביב באולפן.

הבידוד של סליי בא לידי ביטוי גם בקולות. בעוד שבאלבומים הקודמים שרו רוב חברי הלהקה בהרמוניות עשירות, באלבום הזה הזמרים הם רק סליי עצמו ואחותו רוז, שנשארה נאמנה לו. סליי חגג לא מעט במהלך הסשנים האלה עד קצה גבול היכולת האנושית. הוא היה אף נשאר ער במשך שלושה ימים ברציפות בעזרת הסמים. לא מעט פעמים הוא התעלף באמצע הנגינה וסרט ההקלטה המשיך לרוץ על ריק. המון סלילי טייפים יקרי ערך נעלמו באופן יום יומי כתוצאה מהגניבות באחוזה, והמון דברים אחרים נמחקו בטעות או בכוונה.

בינתיים, חברת CBS נכנסה ללחץ אטומי בשנת 1970 בגלל שלא סופק לה אלבום חדש של הלהקה שהייתה אז "תרנגולת שמטילה ביצי זהב". לפיכך מיהרו שם להוציא אלבום אוסף על מנת לרכב על גל ההצלחה שהלהקה נחלה בפסטיבל וודסטוק (שהסרט התיעודי עליו יצא לאקרנים ב-1970). רק שני תקליטונים יצאו להם בשנת 1970, והם כבר רמזו על הבאות. התקליטון THANK YOU FALLETTEMME BE MICE ELF AGIN סימן שינוי מהותי בהגשה המוזיקלית של ההרכב אל עבר הפאנק הכבד. הסינגל השני, HOT FUN IN THE SUMMERTIME, גם נשמע מבחינת סאונד כמשהו שונה ממה שהיה עד כה, עם פסנתר דומיננטי וגעגוע נוסטלגי. כשסליי הגיע סוף סוף למשרדי CBS עם המאסטרים של האלבום הגמור, נשמעה אנחת רווחה אדירה של נשיא החברה, קלייב דייויס, שלא האמין שהפרויקט הזה יסתיים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, FAMILY AFFAIR, הפך מאז לאחד הקטעים המשמעותיים יותר בתרבות מוזיקת הפ'אנק של התקופה. הוא הגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי, הישג מדהים בהתחשב בכך שזהו שיר איטי, ממלמל, שמונע על ידי מכונת תופים – ההפך הגמור מלהיט רדיו טיפוסי. השיר עסק בדרמה משפחתית ולא במסיבה, אך הגרוב היה בלתי ניתן לעצירה.

גם החזות החיצונית של התקליט שידרה מסר חריף. עטיפת האלבום לא ציינה את שם הלהקה אלא הראתה רק צילום של דגל ארה"ב, כשבמקום הכוכבים התנוססו שם שמשות. בצד האחורי של העטיפה יש קולאז' פסיכדלי עם המון תמונות של חברי הלהקה וסממנים אחרים (חלקם מטרידים) של התקופה. סליי סטון בספרו הסביר את הרעיון המורכב: "רציתי לעטיפה דגל אמריקאי אבל לא באדום, לבן וכחול. שמרתי על הלבן והוספתי שחור, שהיו הצדדים האחוריים זה של זה. לבן היה היעדר צבע כלשהו. שחור היה הנוכחות של כל הצבעים. הוצאתי את הכחול והשארתי את האדום, שהיה אנושיות ואחדות, דם בעורקים של כולנו. רציתי גם לעשות משהו בקשר לכוכבים. כוכבים מהבהבים וכבויים והייתי צריך ללכת לחפש אותם. רציתי לשנות אותם לשמשות, שבאו לחפש אותך. החלק השני של הרעיון היה שאמנות העטיפה תהיה דגל לבד, בלי שם של אלבום, בלי שם של להקה, שום דבר. בכמה גרסאות של האלבום, חברת התקליטים הוסיפה מדבקה שנראתה כמו מכותרת עיתון: 'חדשות טובות' היה שמו של העיתון המזויף, והכותרת באה עם שמנו כמו גם רשימת השירים. האמנות בעטיפה כללה קולאז' של אמריקה: פרצופים שחורים, פרצופים לבנים, פרצופים מפורסמים, פרצופים לא ידועים, פרצופים חדשים יפים, פרצופים ישנים ויפים".

המבקרים לא ידעו איך לעכל את הדבר הזה בהתחלה. ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת כנה להפליא על האלבום: "אולי זו המוזיקה האורבנית החדשה. אין לזה קשר לריקודים ולמוזיקה ברחובות שאפיינו את המוזיקה של הלהקה הזו בעבר. אלבום זה הוא על התפרקות ואף על מוות. יש הבזקי אופוריה אבל בעיקר יש פה אווירת מוות של נרקומן. האלבום לא מדכא וכמעט מושך פנימה בחוסר המאמץ שלו. זה ממש כמו ללכת לישון לאט מאוד. למוזיקה אין פסגות, אין דגש, מעט תנועה אבל יש בה הרס עצמי רב. זו עדות לשנתיים של הידרדרות ולא לשנתיים של צמיחה בקרב הלהקה. זה אלבום מאוד אישי ואם מתחוללת מהומה, אז היא מתרחשת בתוך סלי סטון. בהתחלה שנאתי את האלבום בגלל חולשתו וחוסר האנרגיה שלו ואני עדיין לא אוהב אותו אבל התחלתי להבין את הכנות שבו ונפלה עלי התובנה שזה אחד האלבומים המזויינים והחשובים של השנה הזו. לא עוד העמדת פנים, לא עוד אנרגיה גבוהה. אתה מת, את מתה, כולנו מתים. קשה לקחת את זה בקלות, אבל זו המציאות".

במבט לאחור, זהו האלבום האחרון עם ההרכב "הקלאסי" של SLY AND THE FAMILY STONE, אם כי בגרסה שונה לגמרי ומרוסקת. הבסיסט האגדי לארי גרהאם, שהמציא את טכניקת ה-SLAP BASS, ברח מהלהקה זמן קצר לאחר מכן בגלל שסליי, בהתקף פרנויה, שלח אחריו את שומרי ראשו ש"יטפלו בו היטב". שאר חברי הלהקה היו מחוקים מדי מסמים מכדי לשים לב למה שקורה סביבם. הכותרת 'יש מהפכה שמתחוללת' משקפת בשמה את העניינים החברתיים הבוערים שהציפו את אמריקה של אז, אך לא פחות מכך את המצב הטרגי שהתחולל בתוך הלהקה שפעם רצתה לקחת את כולנו גבוה יותר, ובסוף לקחה אותנו נמוך מאוד, אל מעמקי הנפש המסוכסכת.

גם זה קרה ב-20 בנובמבר. המפיק שעיצב את הסאונד של שנות השישים, הגיטריסט שלקח את הפרוג לקצה, הפיטורים המתוקשרים של שדרן הרדיו המיתולוגי והערב שבו ג'ורג' האריסון ופול סיימון עשו צחוק מהביטלס. כל האירועים הגדולים ביום הזה - ויותר...

האיש שצבע את האופק בכחול

בשנת 1944 נולד בבריטניה איש חזון אמיתי, המפיק מייק ורנון. בעולם שבו מפיקים היו לעיתים קרובות אנשי חליפות מעונבים, ורנון היה זה שהבין את הנשמה השחורה של הבלוז והביא אותה ללב המיינסטרים הלבן. הוא לא רק הפיק, הוא ייסד את הלייבל BLUE HORIZON שהפך לבית חם עבור כל מי שרצה לנגן בלוז בבריטניה. הרזומה שלו בשנות השישים והשבעים הוא פשוט בלתי נתפס: הוא האיש שישב מאחורי הקונסולה והקליט את פליטווד מאק בימיו הגדולים של פיטר גרין, הוא עיצב את הצליל של צ'יקאן שאק, עבד עם להקת פוקוס ההולנדית ועזר להם לפרוץ את גבולות היבשת ועוד רבים וטובים. ורנון ידע לזהות כישרון גולמי מקילומטרים ולתת לו את המרחב לגדול.

הענק העדין עם הגיטרה

בשנת 1950 נולד גארי גרין, האיש שהחזיק את הגיטרה החשמלית באחת הלהקות המורכבות והווירטואוזיות יותר שידע העולם, להקת ג'נטל ג'ייאנט. בעוד ששאר חברי הלהקה היו מולטי אינסטרומנטליסטים שהחליפו כלים בקצב מסחרר, גרין היה העוגן הרוקי, זה שהביא את הבלוז והרוק לתוך המבנים הקלאסיים והג'אזיים המטורפים של האחים שולמן והקלידן קרי מינייר. הנוכחות שלו אפשרה ללהקה לא רק להיות מתוחכמת, אלא גם לתת בראש כשצריך.

סוף עידן התמימות ברדיו

שנת 1959 סימנה את סופו של עידן ברדיו האמריקני. אלן פריד, האיש שטבע את המונח רוק'נ'רול והפך את המוזיקה הזו לתופעה עולמית, מצא את עצמו בלב סערה משפטית וציבורית. פריד, שהיה די ג'יי רוק'נ'רול משפיע בתחנת הרדיו WABC ומנחה תוכנית הטלוויזיה BIG BEAT PARTY, פוטר בבושת פנים משתי הרשתות. הסיבה הייתה סירובו הנחרץ לחתום על הצהרה משפטית לפיה הוא לקח שוחד מחברות תקליטים להשמעת שיריהן יותר. זו הייתה נפילה כואבת לאיש שחיבר בין גזעים וסגנונות דרך גלי האתר, וסימן אזהרה לתעשייה שלמה שהחלה לאבד את התמימות שלה.

פליטווד מאק כובשים את התפוח הגדול

קופצים עשור קדימה לשנת 1969. להקת פליטווד מאק, אז עדיין בגלגול הבלוז רוק המחוספס שלה, הגיעה לניו יורק והשתכנה במלון GORHAM. החבר'ה לא באו לנוח. במהלך היום דאגו חבריה לרכוש כלי נגינה וציוד חדש בחנות המוזיקה המובילה MANNY'S ברחוב 48, מוסד שהיה מקדש למוזיקאים באותה תקופה. הלהקה לא רצתה להסתמך על ציוד נגינה רעוע שתקבל בכל מקום אליו הגיע להופעה והעדיפה להסתובב בדרכים עם ציוד הגברה משלה, מהלך שהעיד על הרצון שלהם לשלוט בסאונד באופן אבסולוטי. פיטר גרין, המנהיג הבלתי מעורער באותם ימים, היה נחוש בדעתו לשדרג את המקצועיות של ההרכב. לקראת היציאה לסיבוב ההופעות האמריקני הזה סיפר פיטר גרין למלודי מייקר: "אני ממש רוצה להדק את ההופעות שלנו. הן מבחינת נגינה, הן מבחינת צמצום הרווחים בין השירים והן מבחינת הלבוש הבימתי שלנו. הלהקה שלנו היא כרגע אולי הגרועה ביותר שדורכת על במה. אנחנו כל הזמנים צועקים זה לזה מול הקהל איזה שירים לנגן. עם זאת, ברור לי שיש אווירה מעניינת שאנו מצליחים ליצור עם הקהל שלנו". גרין, שתמיד חיפש צלילים חדשים, הביא לסיבוב ההופעות הזה, בנוסף לגיטרת הגיבסון הרגילה שלו, גם גיטרת בס עם שישה מיתרים מתוצרת פנדר, כלי לא שגרתי באותה תקופה, בה פרט מדי פעם על הבמה כדי להעשיר את המרקם הצלילי.

היי ג'ו!

בשנת 1947 נולד הגיטריסט והווירטואוז ג'ו וולש. האיש, שלשמו נזקף גם קרדיט בלהקות נהדרות כג'יימס גאנס ואיגלס, ידע תמיד להמציא את עצמו מחדש. אבל תקופה מוזיקלית מעניינת לא פחות בקריירה שלו הייתה בתקליטי הסולו הראשונים שלו, אותם הקליט עם להקת ליווי ושמה BARNSTORM. אלבום הסולו הראשון שלו יצא תחת שם זה והוא מכיל קטעי רוק מושחזים לצד ניחוחות פרוגרסיביים מעולים, שילוב שהפתיע רבים מהמעריצים שציפו לרוק כבד ופשוט. תקליטו השני, THE SMOKER YOU DRINK, יצא בשנת 1973 ומכיל את אחד מלהיטיו הידועים ביותר עד היום, ROCKY MOUNTAIN WAY, שיר שהציג לעולם את השימוש האייקוני בתיבת הדיבור (TALK BOX). באותה שנה הופיע וולש באולם ווינטרלנד הגדול בסן פרנסיסקו, והנה מהביקורת על המופע, כפי שפורסמה אז ברולינג סטון: "כמה שעות לפני זמן ההופעה ישב ג'ו וולש בחדרו ונראה מתוח ביותר לקראתה. הוא רצה כבר להיות על הבמה ולכבוש את כולם. כשהוא פרש לפני שנה מהג'יימס גאנג, אמרו חבריו האחרים בלהקה כי הוא עשה זאת כדי לסדר את ראשו. ובכן, וולש ידע היטב לאן ראשו לוקח אותו וזה היה רחוק מאותה להקה. הוא התעייף מהמגבלות של הרכב טריו ועתה, אלבומו השני כסולן הוא הטוב ביותר שיצא ממנו. בווינטרלנד פתחו ג'ו ולהקתו את הערב, כשחיממו את האחים דובי. הם לא הצליחו לבצע כיוון כלים כהלכה, כיאה ללהקת חימום, וניתנו להם 45 דקות בלבד להופעה. לכן החליטו החברים לא לבזבז אף שניה ולתת את המיטב. הם ניגנו באופן מהודק ולעיתים הזכירו את מהאווישנו אורקסטרה בעוצמתם, כשהם מביאים גם ניחוח ג'אזי מבלי לעייף בו את הקהל שבא לקבל מנה הגונה של רוק. המשימה הוכתרה בהצלחה והקהל דרש עוד שיר כהדרן. כנראה לא סתם אמר פיט טאונסנד שוולש הוא הגיטריסט האהוב עליו".

הסטונס נהנים מהשמש הקליפורנית

בשנת 1969 בילתה להקת הרולינג סטונס בסיבוב הופעות בארה"ב, סיבוב שייכנס להיסטוריה מאוחר יותר בגלל אירועי אלטמונט, אבל כרגע הכל נראה ורוד. ביום זה התקשר מיק ג'אגר לכתב המלודי מייקר, כריס וולש, ודיווח במצב רוח מרומם: "אני עכשיו בבוורלי הילס שבלוס אנג'לס ומשקיף על הים. זה יום יפהפה. אני רגוע לחלוטין כי בינתיים הסיבוב הזה ממש מהנה. גם הנסיעה ממקום למקום קלה יחסית. עברו שלוש שנים מאז שהגענו להופיע בארה"ב וזה מאד מלהיב. הנגינה שלנו על הבמה ממש טובה. מיק טיילור מסתדר איתנו היטב. אנחנו מתחילים את ההופעות עם חמישה שירים קצביים ואז נרגעים עם כמה קטעים אקוסטיים. הקינקס נמצאים פה גם כן והערב הם יופיעו במועדון וויסקי א גו גו עם האופרה החדשה שלהם שנקראת ARTHUR. למעשה, אולי גם אנחנו נעשה אופרת רוק ונקרא לה ALBERT? היא תהיה על חיי המין של זמר בלוז ישן". נראה שג'אגר היה משועשע במיוחד, שכן המשפט האחרון של ג'אגר בא מפיו כהלצה בלבד, עקיצה קטנה לכיוון הטרנד של אופרות הרוק ששטף את העולם באותה עת.

סקיידוג נולד

בשנת 1946 נולד דוואן אולמן, הגיטריסט הפנומנלי והטרגדיה של להקת ALLMAN BROTHERS BAND. אולמן, שכונה "סקיידוג", שינה את הדרך שבה מנגנים סלייד גיטרה והספיק להשאיר חותם עמוק על עולם המוזיקה, כולל תרומה מכרעת לאלבום המופת LAYLA עם אריק קלפטון, לפני מותו בטרם עת בתאונת אופנוע.

אליס קופר בשריר חדש עם אריזת קרטון

בשנת 1973 יצא תקליט חדש ללהקת אליס קופר ושמו MUSCLE OF LOVE. האלבום הזה הגיע באריזת קרטון חומה וייחודית, אבל הפעם היה שינוי משמעותי מאחורי הקלעים: לא הפיק אותו בוב אזרין, המפיק הקבוע של הלהקה שהיה אחראי לצליל התיאטרלי והגדול שלה. היעדרו הורגש והלהקה חזרה לצליל בסיסי וישיר יותר.

טיסה טרנס-אטלנטית בשביל מילה אחת

בשנת 1970 נאלץ ריי דייויס, המנהיג הגאון והנוירוטי של הקינקס, לטוס (שוב) מארה"ב לאנגליה, רק כדי לשנות משפט בשיר שהקליט עם להקתו, הקינקס ושמו APEMAN. הסיבה? הצנזורה. בגלל שהמילה FOGGIN נשמעה בו כמילה FUCKING, תחנות הרדיו איימו לא להשמיע את הלהיט. בימים בהם לא הייתה אפשרות לשלוח הקלטות במיילים או להעביר קבצים דיגיטליים, דייויס נאלץ לעלות על מטוס, להיכנס לאולפן, לשיר מילה אחת ולחזור, הכל כדי שהשיר יוכל להתנגן ברדיו.

העסקה המשתלמת של קולונל פארקר

בשנת 1955 התרחשה רעידת אדמה בתעשיית המוזיקה. חברת התקליטים הקטנה והמשפיעה SUN מממפיס מכרה את החוזה של אלביס פרסלי לחברת הענק RCA בסכום של 35,000 דולר. באותם ימים זה היה סכום חסר תקדים עבור זמר צעיר. סם פיליפס, הבעלים של SUN, השתמש בכסף כדי להשקיע ברשת מלונות קטנה בשם הולידיי אין, ואילו אלביס עצמו קיבל 13,500 דולר מהעסקה, סכום נאה לילד מטופלו, בדרך להפוך למלך הרוק'נ'רול.

קלפטון מאכזב את הקהל

בשנת 1970 הופיעה להקת דרק והדומינוס באולם סנטה מוניקה. זה היה הרכב של אריק קלפטון שהוקם כדי לברוח מאור הזרקורים, אך הציפיות היו בשמיים. בהדרן המופע הצטרף ללהקה הזמר דלייני בראמלט וחברים מלהקת החימום TOE FAT. השיר שכולם שרו על הבמה היה EVERY DAY I HAVE THE BLUES. על הנייר זה נשמע כמו גן עדן, אך המציאות הייתה שונה. המלודי מייקר פרסם, כמה ימים לאחר מכן, מכתב מאת הקורא ג'ייקוב אטלס, שצפה במופע זה ולא חסך את שבטו: "זה הזמן לאריק קלפטון, להעריך מחדש את המקום שלו בעולם הרוק'נ'רול. המופע שראיתי שלו הותיר תחושה של חמיצות והרבה דברים שהיו חסרים בו. למרות שהמוזיקלית שלו עם הלהקה הייתה רבה, זה היה משעמם - עם עוצמת סאונד חזקה מדי ושירה שנבלעה בתוכו. רבים בקהל הלכו משם באמצע ההופעה. הגיע הזמן שמשרד ההנהלה של הגיטריסט הזה יפסיק לדחוף אותו למקומות שהוא לא מסוגל למלא אותם יותר". קלפטון, שהיה שקוע באותה עת בבעיות אישיות והתמכרויות, קיבל כאן קריאת השכמה כואבת מהקהל.

רוח בשמיים

בשנת 1942 נולד נורמן גרינבאום. רוב העולם מכיר אותו בזכות שיר אחד, אבל איזה שיר זה היה. להיטו הגדול היה השיר SPIRIT IN THE SKY משנת 1969, שיר עם ריף גיטרה בפאז-טון מלוכלך וטקסט רוחני שהפך להמנון סוף הסיקסטיז וכיכב מאז באין ספור סרטים ופרסומות.

היומיים ששינו את העולם

בשנת 1961 נכנס בחור צעיר ויהודי ממינסוטה בשם בוב דילן לאולפני COLUMBIA בניו יורק כדי להתחיל להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו. ההפקה הייתה מינימליסטית ומהירה בצורה בלתי נתפסת במונחים של ימינו. כל הקלטות האלבום נמשכו יומיים בלבד. התקציב היה זעום, אבל התוצאה היתה יריית הפתיחה לקריירה שתשנה את פני הכתיבה במוזיקה הפופולרית לנצח.

הפופ מקבל צבע

בשנת 1969 הטלוויזיה הבריטית עשתה צעד גדול קדימה. שודרה תוכנית הלהיטים הבריטית המיתולוגית, TOP OF THE POPS, בפעם הראשונה בצבע. עד אז, המהפכה הפסיכדלית והבגדים הססגוניים של האמנים שודרו בשחור-לבן אפרורי, ופתאום הסלון הבריטי הוצף בכל הצבעים של לונדון החוגגת.

הסודות הבתוליים של משפחת וונדר

בשנת 2002 הדרמה המשפחתית של סטיבי וונדר הגיעה לכותרות. אז איים סטיבי וונדר לתבוע את אמו, לולה הארדאוויי, על קטע באוטוביוגרפיה החדשה שלה, שבו היא טענה שבנה איבד את בתוליו לפרוצה. הסיפור נמחק לדרישתו מעותקים עתידיים של הספר, אך הנזק התדמיתי כבר נעשה. בספרה, BLIND FAITH, ביקשה האם לספר לעולם על הקשיים שחוותה בגידולו של הכוכב העתידי. לא היו לה חיים קלים והיא חוותה מאבק מתמיד על הערכה עצמית והישרדות רגשית. ובכל זאת היא שרדה - ילדה ללא אם שנולדה בצריף באלבמה, הועברה מקרוב משפחה אחד לקרוב משפחה אחר, לא רצויה ולרוב, לא אהובה. כנערה היא נשלחה לשיקגו, שם הכירה גבר מבוגר בהרבה שבסופו של דבר נישאה לו. אז חייה קיבלו תפנית אפלה עוד יותר כאשר הוא התעלל בה והכריח אותה לעבוד בתור פרוצה, סיפור חיים קשה מנשוא. כשהיא נחושה לבנות חיים טובים יותר לילדיה, החלה להסתיר כסף, ויום אחד הצליחה לברוח לדטרויט. אחד מבניה, סטיבלנד ג'דקינס, היה עיוור מגיל קטן. למרות שהוא הציב אתגרים מיוחדים, לולה הבחין מלכתחילה שהילד הקטן הזה הרשים את כל מי שפגש באישיות היוצאת שלו, באינטליגנציה, בקסמו ובתושייתו - ובכישרונו המוזיקלי המדהים. עד גיל עשר, הוא ניגן ושר מנגינות גוספל בכנסייה, ואז הצטרף למבוגרים ששרו רית'ם אנד בלוז בפינות הרחוב של דטרויט. בסופו של דבר, השמועה על התופעה הצעירה הזו הגיעה לברי גורדי, שרק התחיל לבסס את עצמו ככוח יצירתי בסצנת המוזיקה המשגשגת של דטרויט. גורדי כינה את הילד סטיבי וונדר הקטן, והזניק אותו להיסטוריה המוזיקלית כשהחתים אותו בלייבל שלו, מוטאון. "זה לא משהו שאנשים לא יודעים עליו", אמרה סטייסי בראון, אחת מכותבות הספר, בניסיון להגן על הגרסה המקורית. יחד עם זאת, לאחר קבלת מכתבים מעורכי דינו של וונדר, נחתכו המשפטים על סטיבי והפרוצה. עם זאת, נדחו דרישות אחרות, כולל דרישתו של וונדר שתמונתו לא תופיע על העטיפה, וכך נשאר הסיפור המורכב של האם והבן חשוף לעין הציבור.

הבוס משנה את השם

בשנת 1969, הרבה לפני שהפך לאייקון אמריקאי, החליט ברוס ספרינגסטין לעשות שינוי קוסמטי קטן אך משמעותי. הוא החליף את שם להקתו, CHILD, לשם הכבד והתעשייתי יותר STEEL MILL. הסיבה הייתה פרוזאית למדי: זאת כי הוא שמע על להקה אחרת מלונג איילנד שנשאה את השם ההוא, ולא רצה שום בלבול. תחת השם החדש הוא המשיך לחרוש את מועדוני החוף של ג'רזי ולצבור קהל.

פרידה מאיש הרנסאנס

בשנת 2012 עולם הרוק המתקדם איבד את אחד מעמודי התווך שלו. מת מייקל דאנפורד, הגיטריסט המוכשר ומלחין רוב היצירות של להקת הרוק המתקדם הבריטית, רנסאנס. הוא היה בן 68 במותו. דאנפורד היה אחראי לשילוב המיוחד של רוק עם מוזיקה קלאסית ותזמורתית שאפיין את הלהקה, והותיר אחריו מורשת של אלבומים יפהפיים.

מלך הפופ: מתהילה למעצר

התאריך הזה בהיסטוריה מציג את שני הקצוות הקיצוניים בחייו של מייקל ג'קסון. בשנת 2003 ולאחר שחזר לאחוזתו, "נוורלנד", בעקבות פשיטה משטרתית עליה כמה ימים לפני כן, ובתגובה לצו מעצר שהוצא נגדו, מייקל ג'קסון הואשם בהטרדה מינית של ילדים. תמונת המעצר שלו זעזעה את העולם. הזמר שוחרר מיד לאחר שהפקיד ערבות ענקית של שלושה מיליון דולר. האירוניה המרה היא שדווקא באותו יום בדיוק, בשנת 1984, מייקל ג'קסון היה בפסגת העולם כשזוכה לכוכב בשדרת התהילה של הוליווד ומשך לשם את הקהל הגדול ביותר אי פעם לטקס שכזה, כשהוא נישא על גלי ההצלחה האדירה של האלבום THRILLER.

האיחוד שלא היה (אבל היה מצחיק)

בשנת 1976 קיבלנו רגע טלוויזיוני נדיר וקסום. ג'ורג' האריסון ופול סיימון חלקו את הבמה בתוכנית הצחוק-מוסיקה המפורסמת, סאטרדיי נייט לייב, כדי לבצע ביצועים אקוסטיים יפהפיים לשירים HOMEWARD BOUND ו-HERE COMES THE SUN. החיבור בין שני ענקי כתיבת השירים היה טבעי ומרגש. אבל היה לזה רקע משעשע: מוקדם יותר באותה שנה, מפיק התוכנית לורן מייקלס הציע בשידור לביטלס סכום מגוחך של 3,000 דולר כדי להתאחד מחדש בתוכנית שלו. במערכון הוא נראה מתווכח, בצחוק כמובן, עם האריסון בנוגע לכמה מהכסף הוא צריך לקבל מההצעה ההיא כיחיד שהגיע לאולפן, כשהאריסון טוען שמגיע לו את כל הסכום ומייקלס מתעקש שזה היה תשלום עבור ארבעתם. רגע של הומור עצמי משובח.

כשהביטלס חזרו מהמתים וכבשו את הניינטיז. ב-20 בנובמבר בשנת 1995 יצא מארז הדיסקים הראשון בסדרת האנתולוגיה של הביטלס. עולם המעריצים היה נרגש ונרעש ביותר.

התאריך היה ה-20 בנובמבר 1995. העולם היה עסוק בשיגעון הבריטפופ, כשלהקות כמו אואזיס ובלר רבו ביניהן מי תהיה היורשת של ארבעת המופלאים מליברפול, אבל באותו בוקר חורפי, המקור חזר כדי להראות לכולם איך עושים את זה באמת. זה לא היה סתם עוד יום שני; זה היה היום שבו ההיסטוריה המוזיקלית נכתבה מחדש עם צאת מארז הדיסקים הראשון בסדרת האנתולוגיה של הביטלס. הפרויקט המפלצתי הזה, שכלל סדרה דוקומנטרית בת שמונה חלקים, ספר עב כרס ושלושה אלבומים כפולים, התחיל ברעידת אדמה: שיר חדש לגמרי של הלהקה, FREE AS A BIRD, כשהרביעייה כולה – כולל ג'ון לנון המנוח – מנגנת ושרה יחד. טוב, סוג של...

הטירוף התחיל עוד לפני שהשמש זרחה מעל נהר התמזה. בבריטניה, בסביבות 4:00 בבוקר, התרחשה תנועה חשודה אך משמחת באזור אולפני אבי רואד. משאיות החלו להפיץ לתחנות רדיו שונות ברחבי אנגליה תקליטורים מיוחדים של השיר החדש של הביטלס, שהוגדרו מיד כפריט אספנות לוהט. הייתה זו יריית הפתיחה למתקפה תקשורתית מתוכננת היטב.

ככל שהבוקר התקדם, יותר ויותר תחנות רדיו בבריטניה השמיעו את השיר, שהפך לשיחת היום במשרדים, בבתי הספר ובפאבים. במהרה גם תחנות הטלוויזיה מיהרו לשדר את הקליפ הנלווה לשיר. הקליפ עצמו היה יצירת מופת נוסטלגית – נקודת מבט של ציפור המרחפת מעל מקומות ואירועים מההיסטוריה של הלהקה, עמוס ברמזים ויזואליים לשירים כמו פני ליין ושדות תות לנצח.

מאחורי הקלעים, הלוגיסטיקה הייתה מסחררת. מארז הדיסקים הראשון בסדרת האנתולוגיה תואר על ידי חברת EMI בתור "המשלוח המורכב ביותר בהיסטוריה של מפיצים". בשעה 7:00 בבוקר, תחת אבטחה קפדנית שהזכירה העברת מטילי זהב ולא תקליטורים, הגיע מלאי האנתולוגיה הענק מהולנד למפעל ההפצה של EMI. הביקוש היה כל כך היסטרי שמספר מגה-חנויות, כלומר וירג'ין ו- HMV, סגרו עסקה מיוחדת עם EMI כדי לקבל את ההזמנות שלהם מראש ולהיפתח בחצות הלילה כדי למכור עותקים מוקדמים למעריצים שחיכו בקור מקפיא.

בעוד המעריצים פשטו על החנויות, התקשורת התכנסה במלון סבוי היוקרתי של לונדון. מסיבת העיתונאים הרשמית של הביטלס התקיימה בבוקר מול קהל עצום של 400 עיתונאים וצלמים מכל רחבי הגלובוס. אבל מי שציפה לראות את פול, ג'ורג' ורינגו יושבים שם, התאכזב. שלושת חברי הלהקה הנותרים העדיפו לשמור מרחק מההמולה.

במקום זאת, הגיעו נציגיהם עלי אדמות: המפיק ג'ורג' מרטין, איש יחסי הציבור והחבר הקרוב דרק טיילור, ג'ף לין (מנהיג להקת ELO שהפיק את השיר החדש), ניל אספינל (מנהל חברת אפל קורפס) ורופרט פרי מחברת EMI. הם ענו על שאלות מהתקשורת ומאוחר יותר הצטלמו ביחד. כשדרק טיילור נשאל איפה הביטלס נמצאים היום, תשובתו הייתה אופיינית וקולעת: "כולם נמצאים בבית, בכל מקום אחר מלבד כאן", הוא ענה – כאילו אנשים לא ידעו זאת.

ג'ורג' מרטין, ששמיעתו כבר החלה להידרדר באותה תקופה, נשאל, באופן טבעי, מדוע לא הפיק את השיר החדש. ברוב אצילותו הוא פרגן למחליפו: "ג'ף לין עשה עבודה מבריקה, ואחרי ששמעתי אותה עכשיו, הלוואי שהייתי מפיק את זה. עבדתי על 'אנתולוגיה 1' כל השנה, ואם הייתי צריך לבחור בין עבודה על סינגל או אלבום, הייתי בוחר באנתולוגיה, כי זה יותר גדול".

בארה"ב, שם הביטלמאניה מעולם לא באמת דעכה, היום התחיל עם רינגו סטאר שהופיע בשעה 7:01 בבוקר, באמצעות שידור לוויין מביתו המפואר במונטה קרלו. הוא התארח בתוכנית בוקר בטלוויזיה האמריקאית, בה הוא העלה זיכרונות על ימי הביטלס שלו, דיבר על ההקלטה המרגשת (והמוזרה מעט) של השיר החדש עם קולו של ג'ון, ודן באופן טבעי בפרויקט האנתולוגיה.

המכירות של המוצר החדש היו היסטריות. האלבום טס לראשי המצעדים, אם כי בבריטניה, למרבה האירוניה, הסינגל FREE AS A BIRD נעצר במקום השני ונחסם מלהגיע לפסגה על ידי שיר האדמה של מייקל ג'קסון (שהיה, למרבה האירוניה, הבעלים של קטלוג השירים של הביטלס באותה עת).

אבל הזוכה הגדול והמפתיע של אותו שבוע לא היה פול מקרטני או ג'ורג' האריסון, אלא האיש שנזרק מהלהקה רגע לפני התהילה. המתופף לשעבר של הביטלס, פיט בסט, קיבל המחאת תמלוגים בת שבע ספרות (הערכות דיברו על סכום שבין מיליון לארבעה מיליון ליש"ט), בזכות עשרת השירים בהם הוא מנגן במהלך האנתולוגיה. אותם שירים מוקדמים, שבעבר נחשבו קוריוז היסטורי, הפכו אותו לפתע לאיש עשיר מאוד. בסט, סופסוף, מוכר לציבור על תרומתו ללהקה, ואפילו הרחיק לכת וסקר את הדיסקים בעיתון סאן הפופולרי, שם, כצפוי, הוא תיאר את אנתולוגיה 1 כ"האלבום הגדול ביותר של הביטלס אי פעם", והוסיף בהומור עצמי: "ולא בגלל שאני שם!" הוא גם המשיך וכתב: "אני גאה שההקלטות איתי עומדות במבחן הזמן".

סיפור הסינדרלה של פיט בסט לא נגמר שם. בסט הרוויח מהאנתולוגיה גם כאשר פרסומת עמו, לבירת הייניקן, שודרה באופן חד פעמי בעת הפסקה בשידור פרק טלוויזיוני של האנתולוגיה. בפרסומת נראית צללית של הלהקה המקורית, אך במקום דמותו של בסט, הופיע בקבוק בירה או חלל ריק, עם סלוגן שרמז על החמצת ההזדמנות. חברת אפל אישרה את שידור הפרסומת כי ראתה בכך בדיחה מרעננת ובזכות זה המתופף לשעבר קיבל 10,000 ליש"ט נוספים לכיס. בנושא המזל הטוב והמאוחר של פיט בסט, דרק טיילור העיר בפרגון: "פיט ירוויח סכום כסף הגון, וזה דבר נכון לעשות. הוא איש טוב ומגיע לו. זהו פרק חדש בחייו של פיט".

לסיום, כמה פרטים טכניים ומרתקים על השיר "החדש" של הביטלס שחתם את המאה ה-20. המקור היה קלטת ביתית פשוטה; ג'ון לנון הקליט את זה כדמו בשנת 1977 בדירתו בבניין דקוטה בניו יורק. על הקלטת היה כתוב בכתב ידה של יוקו אונו המילים FOR PAUL. הביטלס האחרים – שכונו באותה תקופה בהומור "THE THREETLES" (השלושה) – הקליטו סביב ההקלטה שלו כדי להשלים את השיר בשנת 1994.

פול קיבל את ההקלטה של ג'ון מיוקו לאחר טקס הכניסה של ג'ון להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. ג'ף לין הפיק את זה וזו הייתה משימה לא קלה בשיר הזה, מכיוון שהקול המקורי של לנון היה מעורבב עם צלילי הפסנתר בו ניגן במונו, באיכות ירודה למדי. לין נאלץ להשתמש בטכנולוגיה חדשנית לאותה תקופה כדי לנקות את הרעשים ולבודד את קולו של ג'ון כדי שפול, ג'ורג' ורינגו יוכלו לנגן ולשיר איתו כאילו הם באותו חדר. מה לעשות? אז עוד לא הייתה בינה מלאכותית בשטח.

למרות ההצלחה המסחרית האדירה, חברי הלהקה לא שכחו לעשות טוב: חלק מהתמלוגים של השיר נתרמו לארגון צדקה לחקר האיידס שהוקם על ידי אלטון ג'ון ונשות הביטלס. כך, עשרות שנים אחרי שהתפרקו, הביטלס הוכיחו שוב שהם הלהקה החשובה ביותר בעולם, ושאפילו המוות לא יכול לעצור את המוזיקה שלהם.

יש רופא בקהל? ב-20 בנובמבר בשנת 1941 נולד ד"ר ג'ון.

את אלבומו הראשון והחשוב הוציא ד"ר ג'ון (או בשמו האמיתי - ג'ון מאק רבנאק) ב-22 בינואר 1968. שמו הוא GRIS GRIS. לרבנאק לא הייתה כלל כוונה מקורית לשיר באלבום הזה. התפקיד הזה נועד במקור לזמר מניו אורלינס בשם רוני בארון, אך התכנית השתבשה כשבארון לא היה פנוי לפרויקט. למעשה, מנהלו של בארון חשב שהשתתפותו של הזמר בפרויקט שכזה היא צעד גרוע ביותר מבחינת קריירה.

לפיכך נכנס רבנאק בעצמו לתפקיד הזמר וכך יצר לעצמו את האלטר-אגו שהפך לקריירה משגשגת. לפני כן תיפקד רבנאק כפסנתרן וגיטריסט בהקלטות לסשנים של אחרים. את אופי הדמות של דוקטור ג'ון (THE NIGHT TRIPPER) הוא יצר מאמן וודו (VOODOO) שלמד עליו בשנות החמישים בשם PRINCE LALA.

את כינויו הבימתי, דוקטור ג'ון, הוא הגה בהשראת אדם ממוצא אפריקאי בשם דוקטור ג'ון מונטיין, שטען כי הוא מודל של נשמת התעלות רוחנית אפריקאית.

הסגנון של האלבום הזה הוא שילוב מעניין והזוי בין הרית'ם אנד בלוז של ניו אורלינס לרוק הפסיכדלי של התקופה. לא סתם ד"ר ג'ון תייג את עצמו בתקופה הזו בשם המשנה THE NIGHT TRIPPER.

האלבום GRIS GRIS שאב רבות מאמנות הוודו עם שירת מנטרות שהולבשה על מקצבים מהפנטים. אך יש כאן הרבה יותר מזה: מוטיבים של בלוז, פ'אנק, מלודיות מינוריות שחוזרות על עצמן בכוונה, צלילי קלידיים שמזכירים מסעי לוויות חשוכים, תבניות ריתמיות אפרו-קובניות, אפקטים מוזרים ומילות ג'יבריש פה ושם שמוסיפות לאווירה הכללית המיוחדת. רבנאק נכנס לתפקיד של דוקטור ג'ון בידיעה שאם לא יעשה כך הפרויקט המוזיקלי שלו לא יקרה. הוא חשב אז שכל ההרפתקה המוזיקלית הזו היא חד פעמית עבורו ושהאלבום ימכור רק ארבעה עותקים בניו אורלינס.

הסשנים לאלבום הזה נעשו בזמן הפנוי שנוצר באולפני GOLD STAR לאחר סשן הקלטות של הצמד סוני ושר. ד"ר ג'ון וחבריו המוזיקאים עשו ככל שביכולתם על מנת להפוך את האולפן לכנסיית וודו תוך כדי הדלקת כמות אדירה של נרות ומקלות קטורת.

הקטע הבולט באלבום הוא WALK ON GILDED SPLINTERS, שקיבל מאז גרסאות כיסוי רבות, ביניהן של להקת HUMBLE PIE, האחים אולמן, הזמרת מארשה האנט, פול וולר ועוד. השיר הזה נכתב במקור על ידי רבנאק בהשפעת שיר וודו כנסייתי עממי. שם השיר המקורי הכיל את המילה SPLENDERS, אך רבנאק החליט ש- SPLINTERS מתאים יותר לאווירה.

כשהאלבום הזה יצא בזמן אמת הוא לא נכנס למצעדים בכלל, למרות שהוא דווקא התאים מבחינה סגנונית לאווירה הפסיכדלית ששצפה אז את שוק התקליטים. למעשה, חברת התקליטים "אטלנטיק" בה דוקטור ג'ון היה חתום סירבה להוציא את האלבום לאור בטענה שהמוזיקה שמוקלטת בו לא מסחרית כלל. רק שנים לאחר מכן הוא באמת קיבל את ההערכה שמגיעה לו. מאק רבנאק הפך את ההרפתקה החד-פעמית שלו לקריירה משגשגת עם המון אלבומים שיצאו תחת שמו הבדוי. הוא הפך עם השנים לדמות משפיעה ביותר בזרם המוזיקה של ניו אורלינס.

עיתון STEREO REVIEW פרסם ביקורת על התקליט באוגוסט 1969: "מישהו בחברת התקליטים החליט משום מה להוציא אלבום שהוא עירוב של סגנונות ולעטוף את הכל במין קטע של וודו. אבל אתם יודעים מה מ? העסק הזה פשוט עובד. למרות הקטע הגימיקי של התקליט, שמעצבן לפרקים, מדובר פה בתקליט שבהחלט שווה הקשבה".

עיתון EYE פרסם באותו חודש ביקורת משלו: "התקליט הזה הוא אחד הגדולים ביותר במוזיקת המחתרת של שנת 1968. העטיפה עצמה לא ממש מזמינה פנימה אלא למען האמת די מפחידה. אך אל תיתנו לזה להתל בכם".

תחשבו שאתם נכנסים לחנות התקליטים האהובה עליכם ושואלים את המוכר הקבוע אם הוא ממליץ על משהו מעניין מעבר לדברים שאתם כבר מכירים. אז המוכר המסור בחנות התקליטים האהובה עליכם מפעם הולך לאיזו פינה חשוכה בחנות ושולף משם תקליט ויניל עם עטיפה צבעונית שבמרכזה מתנוססת דמות שבטית ומוזרה למדיי. אותו מוכר מוציא את הויניל מהעטיפה, מנקה אותו למענכם ושם אותו בפטיפון של החנות. המחט של הפטיפון נוחתת על חומר הויניל השחור ולפתע בוקעים מהרמקולים הצלילים המיוחדים של התקליט הזה וכל חנות התקליטים הופכת לפתע למקום טריפי לגמרי עם אור נרות מאסיבי, עצים מסביב, עשן מתוק וסמיך ומוכר תקליטים ולקוחות נוספים שמתחילים לרקוד באופן שבטי תוך לחישת מילים הזויות.

תמונה מדליקה, נכון? נו, מה רע בלדמיין קצת? פשוט תנו לד"ר ג'ון לטפל בכם ותרגישו הרבה יותר טוב לאחר מכן.

רבנאק הלך מעולמנו ביוני 2019.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים