רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-19 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-19 בפברואר (19.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני יכול להבין אנשים שממש שונאים את ואן דר גראף ג'נרייטור. אני יכול להבין אנשים שמבינים את הלהקה שלנו במובן מסוים ולא מעבר לו. אני יכול להבין אנשים שממש אוהבים את הלהקה כי המוזיקה היא בדיוק עבורם. לכן אני מוצא קושי לכתוב חומר ללהקה, כי מצד אחד חייבים להציג עמדה אישית אך באותו זמן גם להביא משהו שיכוון לקהל הרחב". (פיטר האמיל, בשנת 1975)

פול נגד כולם: היום שבו מקרטני הוציא תקליטון, פתח תביעה ושלח את ג'ון לנון לכתוב שירים מרושעים. ב-19 בפברואר בשנת 1971 יצא באנגליה התקליטון של פול מקרטני, ANOTHER DAY, שנקטל בזמן אמת והפך לקלאסיקה עם הזמן. באותו יום גם נפתח משפט התביעה של פול נגד הביטלס, בבית המשפט הגבוה (על המשפט תקראו בהרחבה בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!")

השיר ANOTHER DAY היה התקליטון הראשון של מקרטני כיוצר סולו מחוץ למסגרת של להקה, והוא נקטל בזמן אמת על ידי המבקרים רק כדי להפוך לקלאסיקה על זמנית. ג'ון לנון, שבאותה שנה חיפש כל הזדמנות לעקוץ את השותף שלו לשעבר, לא נשאר חייב. בשיר שלו HOW DO YOU SLEEP, לנון שר משפט ארסי במיוחד: "הדבר הכי טוב שעשית זה אתמול, ומאז שהלכת אתה רק עוד יום". את השורה הזו לא המציא לנון בעצמו אלא המנהל שלו, אלן קליין, אדם שביקש לפני כן לכבוש עסקית את הביטלס, לא סבל את פול ונהנה מכל רגע של סכסוך. המילים המקוריות של לנון נגד מקרטני במהלך הכתיבה היו הרבה יותר מרושעות, והן התמתנו רק מעט לקראת הקלטת הגרסה הסופית.

למרות שהמדבקה על התקליטון ציינה שהשירים ANOTHER DAY וצד ב' שלו, OH WOMAN OH WHY, הוקלטו באנגליה, המציאות הייתה שונה לחלוטין. השירים הוקלטו בניו יורק במהלך הסשנים לתקליט השני של מקרטני, RAM. למעשה, ANOTHER DAY היה השיר הראשון שהוקלט באותם סשנים. הערוצים הבסיסיים הוקלטו באולפן מספר 2 של אולפני COLUMBIA במהלך נובמבר ודצמבר 1970. בגיטרה ניגן דייויד שפינוזה, ואילו דני סיוול תופף בתופים, ובמהלך השיר ANOTHER DAY הוא אף תופף על ספר טלפונים כדי ליצור אפקט שנשמע כמו דהרת סוס.

בינואר 1971 הוקלטו הקולות של פול ולינדה מקרטני. לינדה התגלתה שם כזמרת המושלמת ליצירת הרמוניות ווקאליות עם פול, וקולותיהם השתלבו נהדר ביחד. מקרטני השתמש בה בכוונה כי הוא חפץ ביצירת סאונד ייחודי שילווה את המותג שלו כאמן סולן. מעניין לדעת שלינדה כבר הוכיחה את עצמה כזמרת הרמוניות מצוינת עוד קודם לכן, כששרה בפזמון של השיר LET IT BE.

הכתיבה של ANOTHER DAY החלה אצל פול כבר בשנת 1968. הוא תועד מנגן קטע מהשיר במהלך התחממות בנגינה בפסנתר ב-9 בינואר 1969 באולפני טוויקנהאם, בזמן שהביטלס היו עסוקים בלריב ולנסות להרים את פרויקט GET BACK. בשלב ההוא הוא הלחין את הבתים ללא קטעי המעבר. ב-25 בינואר הוא חזר לשיר וניגן אותו את זה בגיטרה אקוסטית, ממש באותו יום שבו הביטלס החלו לעשות חזרות על TWO OF US.

התוצאה הסופית הייתה שיר פופ קליט ויפהפה, אך הביקורות היו ארסיות. מבקר מוזיקה אחד אף טען שהשיר מתאים לפרסומת לדאורדורנט. השיר מספר סיפור פשוט על אישה ללא שם וחייה השגרתיים. מקרטני הסביר זאת כך: "אני אוהב את הרעיון לכתוב שירים על אנשים רגילים וחיי היום יום, ו'יום אחר' הוא אחד מהם. כולנו קמים בבוקר ועושים את הדברים הרגילים שלנו, אך איכשהו, אפילו דרך כל זה, יש לעתים קרובות רגעי קסם. הקלטנו אותו בניו יורק בעזרתו של פיל ראמון וזה היה להיט שבאותה תקופה היה נעים במיוחד".

בספרו THE LYRICS כתב מקרטני על השיר: "תחשבו שאלינור ריגבי פוגשת את החלון האחורי של היצ'קוק. אני שונא להודות בכך, אבל אכן יש היבט מציצני בשיר הזה. כמו כותבים רבים, אני באמת קצת מציצן; אם יש חלון מואר ויש מישהו בתוכו, אני אצפה בו. ידיים למעלה, אשם. זה מאוד מאוד טבעי, הדבר הזה. באופן מוזר, אולי אני מתעניין בנושא הזה כי בהו בי די הרבה בעצמי. זה בגלל שיש לי פרצוף מוכר. זה קורה ברכבת התחתית, שאני נוסע בה כשאני יכול. כמובן, גם אני מסתכל עליהם אחורה. אז אני מגיע לחוות זאת משני הצדדים".

מקרטני הוסיף והשווה בין השירים: "הזכרתי את 'אלינור ריגבי'. אבל גם השיר הזה וגם השיר הזה מתמקדים באותו רעיון – מנסים לתפוס את היומיום של הדמות הזו של החיים – השפה כאן רשמית יותר, פחות אימפרסיוניסטית. אלינור ריגבי 'חיה בחלום'. הגיבורה כאן עובדת במשרד, עם זאת, והמילים הן כמעט כמו רשימה, כמו המסלול שלה לאותו היום. האדם שאני בוהה בו כאן הוא במקרה גרסה של לינדה שחיה לבד בניו יורק לפני שפגשתי אותה. אני אוהב לחשוב שאני 'האיש של החלומות שלה', שמופיע. אז זה די מתאים שכתבתי את זה בניו יורק עם פיל רמון. פיל היה מפיק גדול שהפיק הרבה תקליטים שהערצתי. הוא עבד עם פול סיימון ובילי ג'ואל. זה היה בדיוק אחרי שהביטלס נפרדו, וניסיתי להרים את עצמי כאמן סולו עם רפרטואר חדש. אם זה היה הולך לעבוד כמו שהרפרטואר של הביטלס עבד, הייתי חייב להיט. שיר אחד מכל שניים היה חייב להיות להיט. אז, זה היה מאמץ מודע לכתוב להיט, ופיל היה מאוד מועיל. ידענו שאם יהיה לנו להיט, זה יבסס את מערכת היחסים שלנו ונמשיך לעבוד יחד, מה שעשינו עם התקליט RAM. זה יוכיח ששנינו היינו טובים – הוא כמפיק ואני כזמר".

הקרדיט על הכתיבה ניתן לפול ולינדה, מה שעצבן מאוד את המו"לים של NORTHERN SONGS - החברה שאחזה ברוב הכמעט מוחלט של שירי לנון ומקרטני. עד אז הם קיבל שם בחברה חצי מהרווחים, ועכשיו מקרטני הבטיח לעצמו הכנסה נוספת כשהקים חברת מו"לות משלו. התקליטון יצא תחת שמו של פול לבדו, אך התקליט RAM כבר נשא את שמותיהם של פול ולינדה, מה שהוביל לפיצוץ. ג'ק גיל, היו"ר של NORTHERN SONGS, אמר לעיתונות: "אנחנו נדרוש מגב' מקרטני להוכיח שהיא מסוגלת להלחין מוזיקה כזו אם היא ממשיכה בטענתה. אנחנו מוצאים את זה מוזר באופן קיצוני שאישה שמעולם לא כתבה מוזיקה לפני נישואיה עזרה לכתוב את השיר הזה".

בזמן ההקלטות, הטכנאי דיקסון וואן ווינקל קיבל יד חופשית לבצע מיקס משלו. הוא הדפיס מאה עותקים לשדרני רדיו, ולמחרת נחרד לשמוע ברדיו שתדר הבס היה חזק מדי והשתלט על השיר. פול, לעומת זאת, אהב את זה מאוד. בצד ב' של התקליטון חיכה השיר OH WOMAN OH WHY, שהיה ההיפך הגמור מ-ANOTHER DAY. הוא צמח מג'אם ספונטני באולפן ועסק באדם השואל מדוע המאהבת שלו ירתה בו. כדי להמשיך את הקו המציאותי, מקרטני הקליט יריות אקדח אמיתיות לאחר שעוזר אולפן קנה אקדח וכדורי סרק. ההקלטה בוצעה לאחר שעות העבודה כשהאולפן היה ריק, כדי לא להפעיל אזעקות, ובשל ההדהוד באולפן הגדול הם נאלצו לעבור למקום אחר בבניין.

הוצאת שיר הסולו הראשון כתקליטון הייתה רגע גדול עבור פול, מרגש ונגוע בעצב בו זמנית. הוא הרגיש שיש לו מה להוכיח, והאתגר השתלם: השיר הגיע למקום השני במצעד הבריטי ולמקום החמישי בארצות הברית. כמובן, המתח עם ג'ון המשיך ללוות את היצירה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שמקרטני ידע בדיוק מה הוא עושה.

הסולן שנתן גרוב לרצח בדם קר. ב-19 בפברואר בשנת 1976 נעצר הזמר ריק סטיבנס, לשעבר בלהקת הפ'אנק-רוק TOWER OF POWER, באשמת רצח מדרגה ראשונה שני סוחרי סמים בפרבר בסאן חוזה. ולא רק זה...

מי שעקבו אחרי להקת TOWER OF POWER, להקת הפ'אנק מאוקלנד שהתהדרה גם בסקציית כלי נשיפה מהודקת, ידעו שהיה בשורותיה זמר בשם ריק סטיבנס. אבל ב-19 בפברואר בשנת 1976, סטיבנס כבר לא היה חבר בלהקה והמנגינה בחייו השתנתה בצורה מחרידה. הזמר נעצר באשמת רצח מדרגה ראשונה של שני סוחרי סמים בפרבר שקט בסאן חוזה. ולא רק זה, התברר שהלילה ההוא היה עקוב מדם הרבה יותר ממה שמישהו דמיין במועדוני המוזיקה המיוזעים.

סטיבנס היה הפרונטמן של הלהקה המצליחה משנת 1970 ועד סוף שנת 1972. הוא שר בשני תקליטים ראשונים של ההרכב, תקליטים שעיצבו את הסאונד של התקופה. התקליט הראשון, EAST BAY GREASE, יצא ב-1970 והציג לעולם את היכולות הווקאליות שלו כסולן בשיר אחד (בשאר הוא סיפק קולות רקע). התקליט השני, BUMP CITY משנת 1972, כבר הפך להצלחה כבירה. אחד השירים המפורסמים ביותר מאותו תקליט, YOU'RE STILL A YOUNG MAN, נכתב על סיטואציה אמיתית מהחיים של ריק סטיבנס ואישה מבוגרת ממנו בשש שנים, שאמו ממש לא אהבה אותה. כמו כן, השיר DOWN TO THE NIGHTCLUB נכתב כמחווה לסצנת המועדונים באזור המפרץ שבה צמחה הלהקה, וסטיבנס היה זה שהעניק לשיר את האנרגיה המתפרצת שלו.

אבל עכשיו המחט מתרוממת מהתקליט וחוזרים אל הדרמה בבית המשפט שהייתה מותחת לא פחות משהשירים היו מדליקים. סטיבנס סיפר לחבר המושבעים כי הוא הלך בלילה ההוא, בליווי שני אנשים נוספים, לביתו של אנדרו אוסטין בן ה-29. המטרה הרשמית שלו הייתה לבקש ממנו להעניק לו זמן נוסף לתשלום חובו, שעמד על 3,000 דולרים, וגם לדרוש ממנו להפסיק לאיים על משפחתו. אלא שהגרסה הזו לא החזיקה מים מול הבלשים. המשטרה טענה כי אנדרו נורה על ידי סטיבנס ברגע בו פתח את הדלת, ללא שום ויכוח מוקדם. אחיו של אנדרו, הארי בן ה-23, הגיע לבדוק מה פשר הרעש ונורה מיד בראשו.

מסע ההרג לא עצר שם. בהמשך אותו לילה רצח סטיבנס גם את ריי קליי, שבביתו הוא מצא מפלט זמני. למחרת בבוקר הוא נתפס כשהוא נוהג בקאדילק של קליי. באופן מפתיע, הוא לא גילה שום התנגדות למעצרו והסגיר את עצמו לידי החוק. הזעזוע בקהילת המוזיקה היה עצום. דובר מטעם הלהקה מסר באותם ימים הצהרה קשה: "חברי הלהקה מתביישים מהדבר הזה. היינו המומים כששמענו על זה, כי זה לא ריק סטיבנס שהכרנו". סטיבנס הועמד לדין, הורשע ונמצא כשיר לעונש מוות. אולם, יד הגורל התערבה לטובתו בדרכה שלה: זמן קצר לאחר מכן הכריזה קליפורניה שעונש מוות אינו חוקי, ועונשו הומר למאסר עולם. סטיבנס נזכר ברגע גזירת הדין: "השופט אמר לי בהתמרמרות, 'אני שמח שאני לא צריך לקחת אותך לתא הגזים של סן קוונטין, אבל אני הולך לגזור עליך חיים חדשים'".

השופט לא רק שלח אותו לכלא, אלא דחק בו להפוך למדריך שיסביר לאחרים על סכנות הסמים. סטיבנס לקח את המשימה ברצינות רבה. לאחר שהתחייב לנצרות באמצע תקופת כליאתו, הוא החל לפעול לשינוי. בין כותלי הכלא הוא יעץ והדריך אסירים אחרים, והקים להקות כחלק מתוכניות מוסיקה של אסירים, כשהוא מנסה לכפר על מעשיו דרך התווים.

שלושים ושש שנים ארוכות לאחר שנכנס לכלא, הוא שוחרר בשנת 2012 כנוצרי אדוק ובעל רצון עז להרצות נגד שימוש בסמים. למרות העבר המכתים, הוא הספיק להופיע שוב עם להקת העבר שלו ולסגור מעגל מסוים עם הקהל. הוא ידע דבר אחד בבירור – שהוא ורבים אחרים לא ישכחו לו את אותו לילה אומלל בשנת 1976. בסופו של דבר, ריק סטיבנס מת מסרטן בכבד בשנת 2017, כשהוא מותיר אחריו מוסיקה מופלאה ועליה כתם דמים שלא יימחה.

בס, תלתלים, שפם ונעלי פלטפורמה: המסע המחשמל של הבסיסט הנמוך שנתן לאי.אל.או את הגובה. ב-19 בפברואר בשנת 2011 מת מהתקף לב הבסיסט של להקת אי.אל.או, מייקל 'קלי' גרוקאט, כשהוא בן 63.

ב-19 בפברואר בשנת 2011 נדם לבו בן ה-63 של קלי גרוקאט, הבסיסט המיומן של להקת אי.אל.או. גרוקאט לא היה רק נגן בס ששמר על הקצב, הוא היה עמוד התווך של הצליל העשיר והמזוהה כל כך של אותה להקה סימפונית שהפכה את שנות השבעים לחגיגה של מיתרים וסינטיסייזרים והלהיטים הכי הכי.

כששאלתי את מתופף הלהקה, בב בוואן, מי מהבסיסטים של אי.אל.או היה הכי טוב מבחינתו לנגן איתו כמתופף, הוא ענה ללא היסוס שהיה זה גרוקאט. הבסיסט הקודם בלהקה, מייק דה אלבוקרק, דווקא נהנה מאוד בלהקה אבל נקלע לצומת דרכים אישי. אשתו הייתה אז בהריון והוא נאלץ לבצע החלטה חשובה; הוא נאלץ לעזוב את הרצון לכבוש את העולם לטובת הקמת בסיס למשפחה. זה היה קצת לפני צאת תקליטה הרביעי של הלהקה, "אלדורדו". הפרישה הזו סללה את הדרך לאחד הסיפורים המשעשעים ביותר על גיוס מוזיקאי בהיסטוריה של הרוק.

בוואן שחזר את הרגעים ההם בחינניות: "כשהיינו צריכים למצוא נגן בס הפעם, עברנו את שלב הצורך לפרסם מודעת דרושים בעיתון. מוזיקאים היו מוכנים מיד להצטרף. אבל ג'ף (לין) ראה בחור בשם מייקל גרוקאט בלהקה בברמינגהם בשם BAREFOOT שניגנה שישה לילות בשבוע ב'סנובס', מועדון לילה מקומי ידוע. 'הוא נגן בס מעולה', הוא אמר לריצ'רד (טנדי הקלידן) ולי. 'בואו נלך לבדוק אותו בסתר'. שלושתנו לא בילינו יחד במועדון לילה, אז לראות אותנו נכנסים יחד בנונשלנטיות לתוך 'סנובס' זה באמת ברור מדי. עמדנו בחלק האחורי של הבר, מציצים מאחורי עמודים במייקל שניגן על הבמה".

התחפושת הבלתי נראית של חברי הלהקה לא באמת עבדה. בוואן המשיך ותיאר איך כולם מסביבם דחפו אחד את השני והצביעו: "תראה, זה אי.אל.או!". אבל חברי הלהקה, משום מה, חשבו שהם לא בולטים. "'מה אתה חושב?', שאל ג'ף. הקשבתי והבטתי בנגן הבס שניגן ושר טוב, כשהוא נראה גבוה ובטוח מאוד. 'הוא נראה בסדר', אמרתי. 'אני אוציא אותו לשיחה כדי שאף אחד בלהקתו לא יבין מה קורה', הבטיח לנו ג'ף. עכשיו, ג'ף לא בדיוק מתוחכם כשזה מגיע לתחבולות. הוא נכנס לחדר ההלבשה של הלהקה בהפסקה ואמר: 'מייקל, יש כאן מישהו שרוצה לראות אותך'. שאר הלהקה, שזיהתה את שלושתנו ברגע שנכנסנו דרך דלת המועדון, הבינה מיד כשמייקל וג'ף יצאו החוצה".

כשגרוקאט יצא החוצה, התגלתה הפתעה קטנה, תרתי משמע. מייקל, שנראה גדול על הבמה, היה למעשה נמוך מחוצה לה, פשוט כי הוא נעל נעליים עם עקבים גבוהים מאד. ריצ'רד ובוואן חיבבו אותו מיד. ג'ף לין ניגש ישר לעניין ושאל: "האם תרצה להצטרף לאי.אל.או?". הוא הבטיח לו נסיעות מסביב לעולם, חוזה תקליטים והזדמנות לנגן בפני אלפים, כשהוא מביט בבוז מסוים בקהל הזעום במועדון בו הם עמדו.

גרוקאט, שהיה איש משפחה בנשמתו, לא מיהר להשיב. "אני אצטרך לבדוק קודם עם האישה והתינוק", הוא אמר. באותה עת הוא גר בדירה פשוטה. חברי הלהקה נדהמו מהצורך באישור המשפחתי, אך המתינו בסבלנות עד שסיים את ההופעה וחזר עם בשורה: "יש אישור. האישה והתינוק אומרים שזה בסדר". המעבר היה כלכלי ומסחרר; בלהקה הקודמת הוא הרוויח 30 פאונד עבור שישה לילות עבודה, וחברי אי.אל.או הציעו לו פי עשרה מזה.

היה רק מכשול אחד אחרון בדרך לתהילה: השם שלו. בוואן הסביר לו שהשם מייקל פשוט תפוס מדי. "אנחנו לא יכולים להמשיך לקרוא לך מייקל. היו לנו את הצ'לן מייק אדוארדס, הבסיסט מייקל דה אלבוקרק והכנר מיק קמינסקי. זה יוביל לבלבול. יש לך שם אחר?". לאחר מחשבה קצרה, הוא נזכר שבימי בית הספר קראו לו קלי, למרות שמעולם לא ידע למה. כך נולד המותג קלי גרוקאט.

גרוקאט הפך לחבר קריטי בלהקה, במיוחד בזכות יכולות השירה שלו. הוא היה אחראי על קולות ההרמוניה הגבוהים שנתנו ללהיטים את הברק המיוחד שלהם. עם זאת, תור הזהב החל להיסדק בתחילת שנות השמונים. גרוקאט הרגיש מאוכזב מהכיוון שאליו הולכת הלהקה. ג'ף לין החל לצמצם את תפקידו, ובאלבומים כמו TIME או SECRET MESSAGES לין כבר ניגן בבס בעצמו והפחית את נפח קולות הרקע של גלי. בין שני התקליטים האלו ניסה גרוקאט להצליח עם תקליט סולו משלו, כשהוא רוכב היטב על העובדה שהוא מאי.אל.או ושבתקליט מנגנים עבורו חברים מהלהקה - כשרק ג'ף לין נעדר משם. רק דבר אחד התגלה בבירור עם התקליט הזה - גרוקאט ידע לפזר רעיונות טובים ולשיר הרמוניות מצויינות, אך כשזה הגיע לתחום של כתיבת שיר פופ מושלם, הפקה ושירה בקול ראשי, לא היה לו את זה. התקליט לא הצליח.

אז אחרי SECRET MESSAGES, התקליט שיצא בשנת 1983, גרוקאט מצא את עצמו מחוץ לתמונה ופרש מהלהקה בטריקת דלת, כשהוא מגיש תביעה נגד לין ובוואן על תמלוגים שלא שולמו. "במהלך התקופה שלי עם הלהקה, ג'ף שילם לי משכורת שנתית של כ-50,000 פאונד", הוא טען אז בזעם, כשהוא תוהה אם זהו הגמול הראוי על נגינה בכל התקליטים וסיבובי הופעות אינטנסיביים.

בלב הסכסוך עמד גם הקרדיט על השיר MR BLUE SKY. גרוקאט טען בתוקף שהוא זה שכתב את החלק האמצעי של השיר, שהפך לאחד הלהיטים הגדולים יותר שיש. ג'ף לין לא נשאר חייב וענה בציניות האופיינית לו: "קלי גרוקאט היה עובד אצלי וקיבל שכר על כך. במקום לבזבז את כספו על עורכי דין, עליו לבדוק תחילה את החוזים שלו כראוי!".

המאבק המשפטי הסתיים בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט שזיכתה את קלי ב-300 אלף פאונד, אך הותירה צלקת עמוקה. הקשר עם ג'ף לין נותק לחלוטין. שנים לאחר מכן, גרוקאט הביע חרטה על הדרך שבה הדברים הסתיימו. "לחיצת יד הגונה הייתה יכולה להיות נחמדה מצדו, לאחר שעזרתי להפוך את ג'ף למולטי-מיליונר", הוא הודה, אך הוסיף כי היו לו אישה וארבעה ילדים לפרנס ולכן פעל לפי המלצת עורכי הדין. "אשמח לשבת ולשתות איתו, אבל הוא שונא אותי עד מוות. זו אשמתי בלבד, כי אני יזמתי את התביעה, אבל בדיעבד, זה פשוט לא היה שווה את זה".

גרוקאט המשיך לנגן כשהוא שומר על הגחלת עבור המעריצים (ואסור היה לו חוקית להשתמש במותג הלהקה הידוע). למרות המרירות המשפטית, קולו הגבוה והבס המדויק שלו נותרו חקוקים על גבי המון תקליטים שממשיכים להתנגן בכל תחנת רדיו. הוא אולי לא היה גבוה במציאות, אבל מבחינה מוזיקלית הוא היה ענק אמיתי. תקשיבו היטב להרמוניות הווקאליות שלו באי.אל.או - בלעדיו, כל זה היה נשמע אחרת לגמרי.

כשאלביס פרסלי מראה איך לגרום למהומה בכמה מילים. ב-19 בפברואר בשנת 1956 הופיע אלביס פרסלי שלוש הופעות בטאמפה שבפלורידה. השתוללות אמיתית מצד הקהל החלה בהופעה השלישית, כשאלביס ציין לקהל את המשפט הבא...

ב-19 בפברואר בשנת 1956, העיר טאמפה שבמדינת פלורידה חוותה רעידת אדמה שלא הופיעה בשום תחזית סיסמולוגית. אלביס פרסלי, הבחור עם הבלורית והאגן הכי עסוק בתעשייה, הגיע לעיר לסדרה של שלוש הופעות רצופות בתוך FORT HOMER HESTERLY ARMORY. היום הזה התחיל כמו עוד יום של הופעות, אבל הוא הסתיים באחת הסצנות הכי פרועות שנראו עד אז בתרבות הפופ.

הפוסטרים שקידמו את פני המעריצים ברחבי העיר הבטיחו שאלביס הוא מר הקצב של מוזיקת הקאנטרי והוסיפו המלצה פרקטית במיוחד: בואו מוקדם כדי לתפוס מקומות. ואכן, הקהל הגיע בהמוניו, אבל ההשתוללות האמיתית והבלתי מרוסנת מצד הקהל החלה רק במהלך ההופעה השלישית. זה קרה כשהכוכב הצעיר החליט לשלוף את נשק יום הדין שלו וציין למיקרופון את המשפט הבא: "בנות, אני אחכה לכן מאחורי הקלעים". לא היה צריך יותר מזה כדי להצית את הפתיל. המילים הללו גרמו למהומה מטורפת של מעריצות שפשוט הסתערו אל מאחורי הקלעים בנסיון להגיע אל המלך לעתיד. הן לא חיפשו חתימה, הן חיפשו חתיכה מהחולצה שלו.

בזמן שהסדרנים הזיעו בנסיון להשתלט על המצב, מנהלו האישי של הכוכב, קולונל טום פארקר, נראה מרוצה מאוד מהכאוס המאורגן. באותו יום גורלי הוא שוחח עם העיתונאי, ביל בולוק, וחשף בפניו את פילוסופיית השיווק המנצחת שלו. הקולונל הסביר את זה בצורה הכי ישירה שיש: "אני משתמש בשיטה הישנה נושנה בה השתמשו לשיווק קרקסים, וזה ממש משתלם. אין פה גימיקים וכל מיני מתנות בחינם. זו פשוט שיטת הפרסום הישנה בסגנון ה'זה בא! זה פה! ועכשיו זה כבר עובר הלאה!'..." מבחינתו של הקולונל, אלביס היה המופע הכי גדול על פני אדמות, והוא ניהל אותו בדיוק כמו שמוכרים כרטיס ללוליינים ופילים.

באותם ימים, אלביס כבר היה חתום בחברת RCA והחל לעבוד במרץ על מה שיהיה תקליט הבכורה שלו. השיר HEARTBREAK HOTEL שיצא כסינגל רק שבועות ספורים לפני ההופעות בטאמפה, נכתב לאחר שהכותבים קראו בעיתון על אדם שהתאבד וכתב בפתק: אני צועד ברחוב בודד. השיר הזה היה הלהיט הראשון של אלביס, הוא לא צעד ברחוב בודד אלא במצעדי מכירות ומכר מעל מיליון עותקים. זה היה ללא ספק חלק מהפסקול ששיגע את הבנות בפלורידה.

ההופעות הללו בטאמפה היו הוכחה ניצחת לכך שהעולם השתנה. אלביס פרסלי הוכיח שהוא לא רק זמר מוכשר, אלא תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. מי שלא הגיעו מוקדם כדי לתפוס מקום, כנראה נאלצו להסתפק בלשמוע את הצרחות מרחוק.

הגיטריסט שאיבד קצות אצבעות אבל מצא את הדרך להרעיד את כדור הארץ. ב-19 בפברואר בשנת 1948 נולד בבירמינגהם הגיטריסט, טוני איומי, שיטלטל את עולם הרוק הכבד עם הריפים שייצור עם להקת בלאק סאבאת'.

ב-19 בפברואר בשנת 1948 נולד בעיר התעשייתית בירמינגהם תינוק בשם טוני איומי, שבאותם ימים איש לא ניחש שיהיה האיש שיטלטל את עולם הרוק הכבד עם הריפים המפלצתיים שייצור יחד עם להקת בלאק סאבאת'. איומי גדל בסביבה קשוחה של פועלים, מהסוג שגורם לכל גיטרה חשמלית להישמע כמו תפילה חרישית לעזרה. הסיפור שלו התחיל בצורה שגרתית למדי, עד שהגיע היום האחרון שלו בעבודה במפעל פלדה, יום שבו הגורל החליט לעשות לו תרגיל מלוכלך במיוחד.

כך הוא סיפר: "זה היה היום האחרון שלי בעבודה. הייתה שם גברת שכופפה חתיכות מתכת במכונה, ואז אני ריתכתי אותן יחד. מכיוון שהיא לא הגיעה באותו יום, הם שמו אותי לעבוד על המכונה שלה; אחרת הייתי עומד שם בלי כלום לעשות. מעולם לא עבדתי בזה, אז לא ידעתי איך לעשות את זה. זה היה מכבש גיליוטינה גדול עם דוושת רגל. היה צריך לדחוף פנימה את לוח המתכת הזה ולהניח את הרגל על ​​הדוושה ואז הדבר הזה ירד בחבטה וכופף את המתכת. הכל הלך כשורה בבוקר. אחרי שחזרתי מהפסקת הצהריים שלי, לחצתי על הדוושה והמכבש ירד ישר למטה על ידי הימנית. כשמשכתי את ידי לאחור כרפלקס, משכתי את קצות האצבעות שלי. העצמות בלטו מהאמה ומהקמיצה. פשוט לא יכולתי להאמין. היה דם בכל מקום. הייתי כל כך בהלם שזה אפילו לא כאב בהתחלה. הם לקחו אותי לבית חולים, ובמקום לעשות משהו כדי לעצור את הדימום - הם שמו את היד שלי בשקית. היא התמלאה במהירות בדם וחשבתי, מתי תגיע עזרה? אני הולך למות כאן! קצת אחר כך מישהו הביא את החלקים החסרים לבית החולים, בקופסת גפרורים. הם היו כולם שחורים, הרוסים לחלוטין, אז הרןפאים לא יכלו להחזיר אותם. בסופו של דבר הם חתכו עור מהזרוע שלי ושמו אותו על קצות האצבעות הפצועות שלי. ואז פשוט ישבתי בבית ובכיתי. חשבתי, זהו, זה נגמר! לא יכולתי להאמין למזלי הרע. בדיוק הצטרפתי ללהקה נהדרת, זה היה היום האחרון שלי בעבודה והייתי נכה לכל החיים. מנהל המפעל בא לראות אותי כמה פעמים, גבר מבוגר, מקריח עם שפם דק בשם בריאן. הוא ראה שאני ממש מדוכא, אז יום אחד הוא נתן לי את המיני-אלבום הזה ואמר: 'שים את זה'. אמרתי: 'לא, אני לא ממש רוצה'. ההקשבה למוזיקה בהחלט לא הייתה אמורה לעודד אותי בשלב הזה. הוא אמר: 'טוב, אני חושב שאתה צריך, כי אני אספר לך סיפור. הבחור הזה מנגן בגיטרה והוא מנגן רק עם שתי אצבעות'. זה היה גיטריסט הג'אז הצועני הגדול יליד בלגיה, דג'נגו ריינהרדט, וזה היה מבריק! חשבתי, אם הוא עשה את זה, אני יכול לנסות את זה גם. זה היה פשוט נהדר מצד בריאן להיות מספיק מתחשב לקנות לי את זה. בלעדיו אני לא יודע מה היה קורה. ברגע ששמעתי את המוזיקה הזאת, הייתי נחוש לעשות משהו בקשר לזה במקום לשבת שם ולהתעצבן. עדיין היו לי תחבושות על האצבעות, אז ניסיתי לנגן עם רק האצבע המורה והזרת שלי. זה היה מאוד מתסכל, כי ברגע שניגנת טוב - קשה לחזור אחורה. כנראה שהדבר הכי קל היה להפוך את הגיטרה וללמוד לנגן כימני במקום בשמאל. הלוואי והייתי עושה את זה, במבט לאחור, אבל חשבתי, ובכן, אני מנגן כבר כמה שנים, ייקח לי עוד כמה שנים ללמוד את זה ככה. זה נראה כמו הרבה מאוד זמן, אז הייתי נחוש להמשיך לנגן כשמאלי. התמדתי עם שתי אצבעות חבושות, למרות שהרופאים אמרו: 'הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות הוא לשכוח מזה, באמת. למצוא עבודה אחרת, לעשות משהו אחר.' אבל חשבתי, לעזאזל, חייב להיות משהו שאני יכול לעשות כדי להמשיך עם זה".

הוא החליט לבנות לעצמו קצות אצבעות מלאכותיות מפקקים מותכים של בקבוקי סבון. כדי להקל על הכאב ולהצליח לנגן, הוא הנמיך את מתח המיתרים וחיפש סאונד אפל וכבד יותר. כך, בטעות מופלאה של הטבע, נולד הסאונד המזוהה עם הרוק הכבד.

כאשר הלהקה הוציאה את התקליט הראשון שלה, העולם לא ידע מה נחת עליו. השיר הפותח, שנקרא כשם הלהקה, נבנה סביב הדיסוננס המוזיקלי המכונה טריטון, שבימי הביניים נחשב למרווח של השטן. התקליט השני, PARANOID, הפך למניפסט של דור שלם. שיר הנושא נכתב בתוך דקות ספורות רק כי הלהקה הייתה זקוקה לקטע נוסף כדי למלא את זמן ההקלטה של התקליט. אף אחד לא ציפה שהוא יהפוך להמנון כזה. איומי הקליט את כל התקליט הזה עם פנס בעין לאחר קטטה אכזרית עם קבוצת גלוחי ראש באתר נופש על חוף הים.

איומי המשיך להנהיג את בלאק סאבאת' לאורך עשורים, כשהוא מחליף הרכבים וזמרים, אבל הריף שלו תמיד נשאר הלב הפועם של המכונה. הוא לא היה רק גיטריסט, הוא היה אדריכל של ז'אנר שלם. בכל פעם ששומעים גיטרה שמנסרת את האוויר בעוצמה שגורמת לחלונות לרעוד, צריך לזכור את הבחור מבירמינגהם שלא נתן לתאונת עבודה לעצור אותו מלהפוך לאייקון העוצמתי ביותר בתולדות הרוק.

הנה כמה עובדות שאולי לא ידעתם על טוני:

הוא גידל את השפם האופייני לו כדי להסתיר צלקת בפנים שקיבל כילד, כאשר שכן רדף אחריו עם עכביש גדול, מה שגרם לו למעוד וליפול על חצץ חד. בגלל צלקות הפנים מנפילה על החצץ ועוד צלקת שנגרמה על ידי זיקוקי דינור, ילדים אחרים נהגו לקרוא לו בשכונה "פני צלקת". בשנים 1973-1974 הוא הוריד את השפם אך משנת 1975 ואילך - אין טומי איומי בלי שפם!

פעם אחת הוא שמע את אביו צועק במהלך ריב עם אמו שטוני היה תאונה ושהוא "מעולם לא רצה" אותו. כמה "נחמד" לשמוע את זה יוצא מאביך. ובגיל תשע או עשר, הוא נותר לבדו לשמור על סבו הגוסס והיה היחיד שנכח במקום ששמע את צליל החנק והגרגור האחרון שלו.

הוא עבד פעם בחנות מוזיקה אך פוטר לאחר שהואשם בגניבה אותה לא ביצע.

במהלך סיבובי הופעות, פקידי המכס חיפשו בתיקו, מצאו את קצות אצבעותיו התותבות בקופסה, ובתחילה הגיבו בהלם, וחשבו שמדובר בסמים או בשרידי אדם אמיתיים שנכרתו. עד היום הוא עדיין משתמש בחתיכות מאותו מעיל עור ישן בו השתמש לפני עשרות שנים כדי לכסות את אצבעוני האצבעות שלו, מכיוון שזה מספק את האחיזה המושלמת במיתרים.

הכוכב שצעד באוטוסטרדה לגיהנום: האם בון סקוט באמת היה בדרך לגיהנום או רק לפאב הקרוב? ב-19 בפברואר בשנת 1980 איבדה להקת איי.סי.די.סי את סולנה, בון סקוט, שמת משתיית יתר. מה קרה שם?

שום דבר בביוגרפיה המוקדמת של רונלד בלפורד בון סקוט הסקוטי לא רמז על כך שהוא יהפוך לאייקון רוק שישאג מול רבבות מעריצים. בתחילת הדרך, האיש בעל הקול המחוספס והחיוך הממזרי בכלל עבד בתור נהג הסעות עבור חבורת רוק אוסטרלית צעירה ורועשת בשם איי.סי.די.סי. הכל השתנה ביום בהיר אחד באוקטובר 1974, כאשר סקוט קיבל שיחת טלפון מפתיעה ובה התבקש להחליף את הזמר המקורי של הלהקה, דייב אוונס. מאותו רגע, סקוט צעד עם החברים ליצירת תקליטים והמנוני רוק שהיו טעונים בעוצמה מחשמלת. הוא התמקם כחוד החנית בקדמת הבמה והתאים ככפפה ליד לדמותו האנרגטית של הגיטריסט אנגוס יאנג, שקיפץ סביבו בתלבושת בית ספר נצחית.

בקיץ של שנת 1979 שחררה החבורה את התקליט HIGHWAY TO HELL והפכה באופן רשמי לדבר הכי לוהט בעולם המוסיקה. השיר הפותח והמפורסם של התקליט לא עסק בשום נושא מיסטי אפל, אלא פשוט נקרא על שם אוטוסטרדת קאנינג באוסטרליה ובה צומת מסוכן, בראש גבעה, שבו קיפחו את חייהם כל כך הרבה אנשים בדרכם לבילוי לילי. הכביש הזה חיבר בין הבית של סקוט לבין פאב בשם THE RAFFLES, שהיה מוקד עלייה לרגל עבור מוסיקאים רבים בשנות השבעים. השיר מתאר את החיים המפרכים בדרכים, שם ישנים בתוך אוטובוס עם גרביים מסריחים ומחכים לעלות כבר לבמה הבאה בתור.

עם זאת, בעוד הלהקה טיפסה במעלה המצעדים, בון סקוט דהר במסלול אישי מסוכן שהוביל דווקא למטה. בתחילת ספטמבר 1979 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מכריע באמריקה. חברי הלהקה שמעו מכל עבר שהם סיפור הצלחה פנומנלי וראו במו עיניהם כיצד תנאי הופעותיהם משתפרים, כולל אוטובוס מהודר שהסיע אותם מהופעה להופעה ובו מיטות נוחות, טלוויזיה צבעונית ומערכת סטריאו מתקדמת. לא עוד גרביים מסריחים. למרות השפע, סקוט לא נראה מאושר במיוחד מהמצב החדש והחל לצרוך אלכוהול בכמויות גדולות יותר ולהסניף קוקאין לרוב. ההתנהגות הזו גרמה לכאבי ראש לא קטנים לשאר חברי הצוות, במיוחד כאשר הוא החמיץ טיסה להופעה רק בגלל שבחר להתחיל עם בחורה בבר משקאות בפניקס. הוא היה שיכור ברוב שעות היממה והיווה סכנה ברורה להמשך ההצלחה. באותם ימים, המודעות לטיפול בהתמכרויות הייתה נמוכה ואיש לא חשב לשלוח אותו ישירות לקליניקת גמילה שתציל אותו מעצמו. במהלך ההופעות, הקהל החל להבחין בשינוי לרעה: סקוט חדל לשיר ולהתנועע באותה חיות שאפיינה אותו, ונראה היה שכבר לא אכפת לו מהמעריצים או מחבריו לעסק המוסיקלי.

ההופעה האחרונה של בון סקוט התקיימה ב-27 בינואר 1980 בסאות'המפטון. באותו יום גורלי, נדמה היה שיש שבב של תקווה כאשר הוא התאהב בבחורה יפנית בשם אנה, אותה פגש בביתו של מנהלו. הסובבים קיוו שהקשר החדש יעניק לו יציבות, אך המציאות הייתה עגומה יותר. משקה הסאקה שהיא הגישה לו לא סיפק את צרכיו, והוא הגביר עוד יותר את צריכת הסמים והאלכוהול. במקביל להדרדרות הפיזית, הוא הפגין התלהבות גדולה לקראת הקלטת התקליט הבא של הלהקה ודיבר על כך עם כל מי שפגש. הוא הרגיש שזה היה הרגע הגדול שלו אחרי שנים של עבודה קשה.

ב-19 בפברואר 1980 סקוט בן ה-33 בילה בפאב לונדוני בשם THE MUSIC MACHINE ושתה ללא הפסקה יחד עם חברו הוותיק, אליסטר קניר. בשלב מסוים, קניר הבין שהזמר שתוי לחלוטין וגרר אותו אל מכוניתו מסוג רנו 5. הוא נסע לביתו והחליט להשאיר את סקוט המעולף לישון ברכב בזמן שהוא עצמו נכנס לישון במיטתו. קניר ישן כשש שעות וכשהתעורר תחת השפעת האלכוהול, הוא נזכר שיש לו חבר טוב שהושאר לישון בבגאז' של הרכב. הוא מיהר אל האוטו, הרים את המכסה של הבגאז' וגילה תמונה מחרידה ומקפיאת דם. אז הוא דהר עם המכונית לבית החולים KING'S COLLEGE HOSPITAL, אך עם הגעתו הוכרז הזמר כמת. דוח הנתיחה קבע כי הוא שתה את עצמו למוות, ובהמשך התברר כי הוא איבד את הכרתו ונחנק מהקיא של עצמו. מי שפעם הצהיר בחיוך רחב שהוא עובד עבור נשים, וויסקי וחיי זוהר, סיים את חייו בצורה לא זוהרת בעליל ובקור מקפיא של מכונית קטנה.

מותו של סקוט הכה בהלם את חברי הלהקה ששקלו ברצינות לפרק את החבילה. דווקא אביו של בון, צ'יק, היה זה שעודד אותם להמשיך במהלך הלוויה כשאמר כי "כך בני ודאי היה רוצה שיקרה". החיפושים אחר מחליף החלו, ואפילו איגי פופ קיבל הצעה, כפי שסיפר שנים לאחר מכן: "היה להם מנהל ששאל אותי, 'אתה מעוניין להצטרף ללהקה ההיא?' הם חיפשו זמר. הקשבתי לתקליט שלהם וחשבתי, 'אני לא יכול להתאים לסגנון הזה'. לא הייתי, כמו, 'איכס, אני לא אוהב אותם'. התקליט היה טוב. הם עשו בו עבודה זהירה, אבל אני לא האיש שהם היו צריכים". בסופו של דבר, היה זה בריאן ג'ונסון שנכנס לנעליו הגדולות של סקוט והוביל את הלהקה להמשך קריירה מפוארת. בון סקוט אולי הלך לעולמו, אבל הקול שלו ממשיך להדהד בכל אוטוסטרדה שמכבדת את עצמה.

הקול של פרוקול הארום נדם! ב-19 בפברואר בשנת 2022 מת מסרטן גארי ברוקר, המנהיג של להקת פרוקול הארום, בגיל 76.

ברוקר היה האיש שהוביל את הספינה הזו דרך עשורים של יצירה, אבל מאחורי הצלילים המופלאים וההרמוניות הכנסייתיות של להקתו הסתתרו גם סיפורים פחות הרמוניים, שהגיעו עד לפתחו של בית המשפט.

הדרמה הגדולה באמת התפוצצה בנובמבר 2007. מתיו פישר, מי שהיה האורגניסט של הלהקה בימיה הראשונים ולימים הפך למתכנת מחשבים, החליט שהגיע הזמן לפרוע את השטר. הוא פתח בתהליך תביעה כדי לקבל הכרה רשמית בתרומתו ללהיט הענק והבלתי נשכח A WHITER SHADE OF PALE. פישר לא הסתפק רק בקרדיט על הנייר; הוא דרש להיות שותף בתמלוגים השמנים שזרמו לאורך השנים מהשיר הזה, שנחשב לאחד המושמעים יותר בהיסטוריה. התביעה הופנתה נגד גארי ברוקר ונגד חברת המו"לות ONWARDS MUSIC LTD, שהחזיקה בזכויות על השיר מאז שנת 1991. מעניין לציין שפישר בחר להשאיר את כותב המילים, קית' ריד - ששותף לקרדיט הכתיבה, מחוץ לקלחת המשפטית.

לפני שהפטיש של השופט הכה בפעם הראשונה, ברוקר פנה למעריצים באתר הרשמי של הלהקה בנימה פגועה: "אני נדהם ונכלם שמתיו פישר, שעבד איתנו בשמחה לפני כארבעים שנה, טוען כעת שמגיע לו קרדיט בלחן חלק מהשיר". מנגד, עורך הדין של פישר, מייק שפרד, הבהיר שהזמן שעבר מאז שנת 1967 ועד לרגע התביעה הוא לא פקטור. "הקליינט שלי תמיד טען שהוא כתב את קטע האורגן שבשיר", הצהיר שפרד והוסיף שפישר יוכל לזכות בתמלוגים רטרואקטיבית רק על שש השנים האחרונות, מבלי לציין סכום מדויק.

המשפט נפתח ב-13 בנובמבר 2007. את פישר ייצג איאן פורביס, בעוד אנדרו סאטקליף הגן על האינטרסים של ברוקר. פורביס, במהלך טקטי מעניין, שאל את השופט האם הוא מכיר את הלהקה ואת השיר המדובר, כדי להימנע ממצב של חוסר היכרות תרבותי. השופט בלאקבורן, שהיה אז בן 61, לא נשאר חייב. "ברור, אני מהדור ההוא", השיב בחיוך. "יש לי פה אורגן בלשכתי ואת התווים של השיר הזה. אלמד כיצד לנגן את זה בעצמי". בלאקבורן לא היה רק משפטן מדופלם מקולג' קיימברידג' אלא גם חובב מוזיקה מושבע שכבר דן בעבר בתיקים מוזיקליים.

בזמן שהתקשורת חגגה על הנתון שפישר עשוי לגרוף לכיסו יותר ממיליון ליש"ט, התובע עצמו עלה לדוכן וביצע את קטע האורגן מול הנוכחים המופתעים. הוא ניתח כל תו ותיבה, כשהשופט עוקב אחריו בעזרת פרטיטורה מודפסת. פישר הסביר איך פיתח את המלודיה של סולו ההאמונד המיוחד, במיוחד מהיצירות SUITE NO 3 IN D MAJOR וגם WACHET AUF RUFT UNS DIE STIMME. הוא סיפר שיצר מהלכי אורגן מקוריים בזמן שברוקר שר את הבתים. "כיצד זה הגיע לשם לולא אני? אני הלחנתי את הסולו בביתי, חלק מרעיונות שהתרוצצו בראש וחלק מחזרות. זה שיר שיצרנו בשביל האיש ברחוב ולא בשביל הקלאסיקנים", אמר פישר.

המתח בין השניים היה מוחשי בחדר. פישר הודה שהיחסים עם ברוקר היו עכורים כבר זמן רב. "תמיד היה מתח בינינו. השאלה על השיר הזה תמיד ריחפה באוויר. זה כמו להיכנס לחדר ולראות גופה. הוא ידע שזה שם ואני ידעתי שזה שם ואיש מאיתנו לא ציין את זה. היה המון כעס שלא הוצג", הוא שיתף בכנות. פורביס הוסיף שפישר עזב את הלהקה ב-1969 ולא תבע קודם פשוט כי לא היה מודע לזכויותיו המשפטיות. ביום השני של הדיונים, פישר הסביר שלא מדובר רק בכסף, אלא במקום שלו בדפי ההיסטוריה. "זה לא היה עד שנות השמונים שהשיר הזה החל לצבור את הסטטוס הקלאסי שלו. הנה יש לנו פה שיר היסטורי שצריך לקבל את שמי ואין בו אותו", קבע. כשנשאל על הזמן הרב שעבר, ענה בציניות: "זה הדבר המצחיק ביותר ששמעתי. לו יכולתי לחזור בזמן אז לא הייתי חוזר ללהקה הזו. הייתי מצטרף ללהקה אחרת".

במהלך המשפט, עורך הדין של ברוקר ניסה לטעון שהשיר כבר היה מוכן עם המהלכים של באך עוד לפני שפישר נכנס לתמונה. פישר הדף זאת: "הכתיבה של ברוקר וריד נזקקה למשהו שיעבה את זה. אני דוחה את הטענה שהייתה שם מלודיה שכזו לפני שהגעתי". עם זאת, הוא הודה שהרעיון לעשות משהו בסגנון באך היה של ברוקר. "חשבתי שזה גאוני. אבל לא היה לו את הרקע המוזיקלי לבצע את זה. אתם מקבלים את הרושם המוטעה שהוא כתב את השיר ואני רק הוספתי לו קצת", הסביר פישר.

התמיכה בפישר הגיעה גם מהמתופף הראשון של הלהקה, רוברט האריסון. הוא העיד על השינוי הדרמטי בשיר מרגע הצטרפותו של האורגניסט. "אני זוכר שכשנכנסתי ללהקה וגארי השמיע לי את השיר - היה שם מקום לפסנתר, בס ותופים. אני לא זוכר שהיה שם עדיין מקום לאורגן האמונד", אמר המתופף והוסיף בנחרצות: "אין ספק שמתיו היה אחד מכותבי השירים בלהקה".

כשהגיע תורו של ברוקר להעיד, הוא טען שהשניים אילתרו יחד וזרקו רעיונות, אך התעקש שמהלך האורגן הוא פרי מוחו. גם אשתו של ברוקר, פרנסואה, עלתה להעיד וסיפרה שגארי השמיע לה את השיר עוד לפני שהלהקה החלה לעבוד עליו, והוא נשמע בדיוק אותו הדבר. לכו תדעו אם זה נכון או מניפולציה הגנתית.

גזר הדין של השופט בלאקבורן היה רעידת אדמה. הוא קבע שסולו האורגן הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה והסתמך בין היתר על ראיון של קית' ריד משנת 1982, בו אמר שיש שלושה אלמנטים לשיר: המילים, השירה של גארי ונגינת האורגן. ריד ציין אז שאורגניסט אחר היה מנגן דברים אחרים, והשופט הסיק מכך שמדובר ביצירה של פישר. התוצאה: פישר הוכר כשותף לכתיבה בשיעור של 40 אחוזים החל ממועד פתיחת המשפט.

ברוקר לא נשאר חייב ומיהר לערער. פישר מצדו אמר לתקשורת: "נראה לי שגארי ברוקר לא ישלח לי איגרת ברכה לחג המולד, אבל זה מחיר קטן שאשלם בשביל לקבל את מקומי הנכון בהיסטוריית הרוק". ברוקר הזהיר שהפסיקה הזו תגרום למוזיקאים לחשוש מיצירה משותפת והעניק לשופט את הכינוי הציני A DARKER SIDE OF BLACK. הוא הוסיף בזעם: "אם השם של פישר יעלה בקרדיט על שיר שלי, אדרוש להסיר את שמי, כי אני אצטרך לכבד את האנשים שאני כותב איתם שירים ואינני מכבד אותו. יוהן סבסטיאן באך צריך לקבל את הקרדיט פה יותר ממתיו".

באוקטובר 2007 הוגש הערעור, ובסופו של דבר נפסק לטובת ברוקר בטענה שלקח לפישר יותר מדי זמן להתעורר. ברוקר סיכם: "הייתי צריך לטפל בזה לפני 40 שנים ואני מקווה שעכשיו כל אחד ימשיך לדרכו". אבל הקרב לא נגמר שם, והוא המשיך להתנהל סביב השאלה מי יכסה את הוצאות המשפט המטורפות שהגיעו לחצי מיליון ליש"ט. כך, הלהיט הגדול ביותר של הקיץ של 1967 הפך למלחמה קרה ויקרה ביותר של עולם המוזיקה.

הבוס הגדול או הבוסית המורדת? כשמיק ג'אגר החליט לרקוד סולו והשאיר את קית' ריצ'רדס עצבני בפינה. ב-19 בפברואר בשנת 1985 יצא לאור תקליט הסולו הראשון של סולן להקת הרולינג סטונס, מיק ג'אגר. שמו הוא SHE'S THE BOSS והוא גרם גם לקרע ברור בלהקה.

ב-19 בפברואר בשנת 1985, העולם קיבל הצצה למה שקורה כשסולן של הלהקה הכי גדולה בתבל מחליט שצפוף לו מדי בתוך הקולקטיב. מיק ג'אגר הוציא לאור את תקליט הסולו הראשון שלו, SHE'S THE BOSS, ועל הדרך הצליח לעשות הרבה יותר מרק למכור מיליוני עותקים – הוא יצר קרע עמוק ומדמם בתוך להקת הרולינג סטונס, כזה שגרם למלחמת העולם בין הגיטרות למיקרופון להיראות כמו מסיבת תה מנומסת.

הדרמה החלה כבר בתחילת שנות ה-80, כאשר המתחים בתוך הרולינג סטונס הסלימו לשיאים חדשים, במיוחד בין מיק ג'אגר לבין הגיטריסט ושותפו הנצחי קית' ריצ'רדס. לאחר יציאת התקליט UNDERCOVER משנת 1983, ג'אגר הרגיש דחף בלתי נשלט לחקור אפיקים מוזיקליים מעבר לסאונד המוכר והמחוספס של הלהקה. הוא רצה סינטיסייזרים, הוא רצה הפקה מלוטשת, והוא בעיקר רצה לעשות מה שמתחשק לו בלי לשאול אף אחד. הרצון הזה הוביל אותו לצאת לפרויקט סולו שהתגבש לכדי התקליט המדובר.

היצירה של SHE'S THE BOSS ראתה את ג'אגר משתף פעולה עם גלריה מטורפת של מוזיקאים, במטרה ליצור צליל נבדל לחלוטין מזה של הרולינג סטונס. למרות הכללתו של קית' ריצ'רדס בכמה שירים, תגובתו של הגיטריסט למסלול הסולו של ג'אגר הייתה רחוקה מלהיות נלהבת. קית' ריצ'רדס האמין בכל ליבו שהרולינג סטונס צריכים להישאר המוקד העיקרי של שניהם, וחוסר שביעות הרצון שלו רק הלכה והחריפה. מסתבר שג'אגר השיג חוזה סולו לשלושה תקליטים עם חברת התקליטים קולומביה רקורדס מבלי ליידע את חבריו ללהקה. המהלך הזה הלחיץ את השותפות ביניהם, וקית' ריצ'רדס חש שהוא פשוט מושבת על ידי העיסוקים העצמאיים והחשאיים של ג'אגר.

למעשה, החוזה שנחתם בין הרולינג סטונס לחברת התקליטים ב-25 באוגוסט 1983, היה זה שהצית את המחלוקת שהתבשלה כבר זמן מה. החוזה הזה לא עסק רק בתקליטים הקרובים של הלהקה – הוא כיסה גם שלושה תקליטי סולו של הזמר. נשיא החברה, וולטר יטניקוף, אפילו התעקש שהתקליט הראשון של ג'אגר לבדו ייצא לפני התקליט הבא של הסטונס. באפריל 1984 ג'אגר הואיל בטובו להודיע לקית' ריצ'רדס ולשאר החברים שהוא מקדיש את התקופה ממאי עד נובמבר 1984 להכנת התקליט שלו. בכך הוא דחה את ההקלטות של הלהקה והרס קשר חשוב ומחייב. קית' ריצ'רדס לא נשאר חייב וכתב מאוחר יותר: "זו הייתה התעלמות מוחלטת מהלהקה. ואני גיליתי על זה לפני שהוא סיפר. התעצבנתי. אנחנו לא בנינו את הלהקה הזו כדי לדקור זה את זה בגב".

באותה תקופה ג'אגר לא נח לרגע והשתתף בשיתופי פעולה נוספים, כמו הדואט שלו עם מייקל ג'קסון בשיר STATE OF SHOCK בשנת 1984, שזכה להצלחה משמעותית במצעדים. כל המיזמים הללו רק הרחיבו את התהום בינו לבין קית' ריצ'רדס. ההפקה המהוקצעת והעכשווית של SHE'S THE BOSS עמדה בניגוד מוחלט לסאונד הגולמי והמלוכלך שאפיין את הסטונס לאורך השנים.

התקליט הוקלט באולפני קומפאס פוינט בנסאו שבאיי הבהאמה, מקום מושלם לברוח אליו כשרוצים שקט מהלהקה. ג'אגר גייס את נייל רוג'רס וביל לאסוול להפקה, מה שהבטיח סאונד פ'אנקי ומודרני. השיר JUST ANOTHER NIGHT היה הסינגל הראשון והמצליח ביותר מהתקליט. ג'אגר רצה ליצור שילוב של רוק ודאנס, והגיטריסט ג'ף בק הוסיף את הטאץ' המיוחד שלו לסולו הגיטרה. ג'אגר שר בו בטון כמעט מתחנן.

בזמנו, מגזין רולינג סטון לא חסך בביקורת וכתב: "כשמיק ג'אגר מתחנן, 'את לא רואה שאני אנושי?' בשיר JUST ANOTHER NIGHT, זה מעלה את התקוות שלך עבור התקליט הזה. כמעט עשרים ושלוש שנים לתוך הקריירה שלו כסולן, תמלילן ונקודת מרכז של הרולינג סטונס, ג'אגר החליט לעשות אלבום סולו. קית' ריצ'רדס, שותפו הוותיק, מופיע עם קרדיט אחד בלבד לכתיבת שירים ושאר הסטונס לא נשמעים בשום מקום פה. האם האיש שסימל ברצון את כל מה שהוריכם חששו בקשר לרוק'נ'רול סוף סוף הולך להראות לנו צד שהיה חבוי בלהקה?".

המבקר המשיך בנימה ספקנית: "לא בדיוק. נכון, יש הבדלים בין התקליט שלו לבין הפלט היותר אירוני והמסובך של הרולינג סטונס. אפילו עם השירה הקדמית של ג'אגר, אין מישהו שיטעה לחשוב שזה תקליט של הסטונס. ג'אגר בחר בתקליט ריקוד לוהט ולא בתקליט שהוא וידוי. למרות כל הסקרנות שזה מזמין, זה רק ההמשך של סאגת הסטונס באמצעים אחרים. להלן, בקצרה, ההבדלים: אפשר להבחין בכל מילות השיר. אין סבך של גיטרות בטווח הביניים – רק בס ומגוון צלילים נקיים ונחירות אלקטרוניות. ואם כבר מדברים על שיווק, השירים זמינים גם בסרטון באורך מלא בבימויו של ג'וליאן טמפל. אבל ככל שמיק משתנה, כך מיק נשאר אותו הדבר. כמו ששת או שבעת האלבומים האחרונים של הרולינג סטונס, זו עבודה של דמות שלא יכולה להחליט אם היא אוהבת או לא אוהבת את הקריקטורה המצוירת שלה. עם התקליט UNDERCOVER, מיק גרם לי להאמין שהוא והסטונס שוקלים מחדש את המשוואות הישנות שלהם עם השילוב של מין, אלימות וכיף. התקליט של ג'אגר צועד בחזרה אל הפחדנות".

הביקורת סיכמה כי מעריצי סטונס מושבעים יודעים שהטקסטים של הלהקה אינם ההקשר אלא מנגינות וגישה, אולם ג'אגר לא עשה פה דבר מלבד בחירות מיינסטרימיות לקבלת תקליט פלטינה. ובכל זאת, בניגוד לתקליט גדול של הסטונס שמניב רעיונות ככל שחיים איתו, התקליט של ג'אגר פשוט נהיה יותר ריקודי. זה לא מאתגר את המעמד של מיק ולא משאיר הרבה יותר מצחוק. זה תקליט מאחת הדמויות הנבזיות, השנונות והמטרידות ביותר של הרוק – ולמרות כל הפרטים המוזיקליים הנחמדים שלו, הוא שופך יותר חום מאשר אור על מיק ג'אגר.

בדיעבד, האתגרים והקונפליקטים שהתעוררו סביב SHE'S THE BOSS הניעו את חברי הלהקה להעריך מחדש את הדינמיקה היצירתית שלהם. למרות הכעס של קית' ריצ'רדס – שכינה את התקליט בשמות לא מחמיאים בעליל – זה מה שהוביל בסופו של דבר למחויבות מחודשת לאמנות הקולקטיבית שלהם בשנים שלאחר מכן. ג'אגר אולי היה הבוס לרגע, אבל הלהקה הייתה גדולה מכל סולן.

ג'ורג' האריסון בין טרקטורים סוררים, תביעות וסרטים מזעזעים. ב-19 בפברואר בשנת 1979 ראיין השדרן ניקי הורן בקצרה את ג'ורג' האריסון, שבדיוק יצא ממכונית הספורט שלו.

התאריך היה 19 בפברואר 1979, יום שבו ג'ורג' האריסון הוכיח שגם כשאתה כוכב בסדר גודל עולמי, החיים יכולים להיות רכבת הרים של רגשות, מאבקים משפטיים וגלגלי טרקטור כבדים. השדרן ניקי הורן תפס את המוזיקאי בדיוק כשיצא ממכונית הספורט המהירה שלו לראיון קצרצר ומלא עוקץ שהפך לרגע בלתי נשכח בדברי הימים של הפופ.

הורן פתח בשאלה בוערת על הפקת הענק החדשה SGT PEPPERS LONELY HEARTS CLUB BAND שעלתה לאקרנים באותה תקופה בכיכובם של הבי ג'יס ופיטר פרמפטון. הוא תהה אם ג'ורג' האריסון צפה בגרסה הקולנועית הזו לשירי הלהקה הישנה שלו. ג'ורג' האריסון לא היסס וענה בכנות המפורסמת שלו: "לא, לא ראיתי וגם לא אראה. אנשים אומרים לי שזה נוראי".

השיחה עברה מהר מאוד לנושא הכאוב של השליטה האמנותית וזכויות היוצרים. כשניקי הורן שאל כמה כוח נשאר לחברי הלהקה המקוריים מול פרויקטים כאלה, ג'ורג' האריסון סיפק הצצה למציאות המשפטית הסבוכה. "לא הייתה לנו כלל שליטה בזה. כל מה שהפקה כזו ואחרות צריכות זה רק את השירים. בגלל שהשירים לא בבעלותנו, אלא בבעלות חברת ATV, אין לנו את השליטה בכך. אנחנו מגבשים עכשיו תביעה בעניין".

אבל הדרמה האמיתית של אותו יום רק החלה להתחמם. מאוחר יותר, ג'ורג' האריסון יצא לעבוד בגינה רחבת הידיים של אחוזתו הפרטית כשהוא נוהג בטרקטור שלו. לפתע, הבלמים של הכלי הכבד התקלקלו והוא איבד שליטה. ג'ורג' האריסון נזרק מהמושב בעוצמה, והגלגל האחורי של הטרקטור עלה על רגלו. הוא הובהל בדחיפות לבית החולים רדינג, שם הצוות הרפואי ביצע צילום רנטגן. באורח נס, הצילום הראה כי לא נגרם שבר, אך הפציעה הייתה כואבת מספיק כדי להשאיר חותם.

למרות התקרית הלא נעימה, ג'ורג' האריסון לא נתן לכאב לעצור אותו. הוא היה חייב להגיע לארצות הברית כדי לערוך מסע שיווק אינטנסיבי עבור התקליט החדש שלו, שנקרא פשוט GEORGE HARRISON. כדי להמחיש את הגיחוך שבסיטואציה ולשמור על מצב רוח מרומם, הוא הופיע בשדה התעופה הית'רו כשהוא יושב בכסא גלגלים. משם הוא התגלגל בסטייל לעבר המטוס כשהוא נעזר במקל הליכה.

קשרו סרט צהוב סביב העץ הכי ותיק בשכונה: טוני אורלנדו והחברות עושים קאמבק מהסרטים. ב-19 בפברואר בשנת 1973 יצא תקליטון לטוני אורלנדו ולהקת שחר - TIE A YELLOW RIBBON ROUND THE OLE OAK TREE.

העולם עוד לא ידע שהשיר הזה עומד להפוך להמנון הבלתי מעורער של אותה שנה ולסמל תרבותי שייחרת בזיכרון הקולקטיבי.

הסיפור מאחורי הלהיט הזה התחיל בכלל בנקודת שפל. לקראת סוף שנת 1972, הזמר טוני אורלנדו והזמרות שליוו אותו בלהקת שחר, תלמה הופקינס וג'ויס וילסון, כבר ארזו את המזוודות. אחרי שההצלחה הראשונית שלהם דעכה עם כמה שירים שלא הצליחו להתברג במצעדים, הלחץ הפיננסי הכריע אותם והם שקלו להתפרק מיד לאחר סשן הקלטה אחד אחרון בהחלט. אלא שלגורל, או ליתר דיוק למפיקים האנק מדרס ודייב אפל, היו תוכניות אחרות לגמרי עבור השלישייה הזו. השניים התלהבו משיר חדש והזמינו את הבנות לאולפן.

תלמה הופקינס נזכרה ברגע ההוא בחיבה וסיפרה: "לעולם לא אשכח את זה. המוזיקה כבר הוקלטה כשאנחנו נכנסנו. הגענו באיחור אבל למפיקים לא היה אכפת אם נאחר וחשבתי שזה היה די מוזר. בהמשך הבנתי שהם כה היו בטוחים שזה יהיה להיט, שהם הסכימו לקבל איחורים. כאשר שמענו את זה לראשונה, ידענו שזה להיט".

מי שכתבו את היצירה היו ארווין לוין ולארי בראון, המוכר גם בתור ל. ראסל בראון. הצמד הזה כבר היה חתום על ההצלחה הקודמת של ההרכב עם השיר KNOCK THREE TIMES, והפעם הם שאבו השראה ממקור לא צפוי. השיר על הסרט הצהוב התבסס על סיפור בשם GOING HOME שלוין קרא בגיליון ינואר 1972 של המגזין READER'S DIGEST. במקור, הסיפור נכתב על ידי העיתונאי פיט המיל ופורסם לראשונה בעיתון ניו יורק פוסט ב-1971.

העלילה גוללה את קורותיהם של שישה ילדים שנסעו באוטובוס מניו יורק לפורט לודרדייל. במהלך הנסיעה הם פגשו אדם בשם וינגו, שחשף בפניהם כי הוא בדיוק שוחרר מהכלא לאחר ארבע שנות מאסר. וינגו סיפר בכאב כי אמר לאשתו, מרתה, שהיא רשאית להתחיל חיים חדשים בלעדיו, ובמשך כל שנות כליאתו הוא לא שמע ממנה מילה. במכתבו האחרון הוא נתן לה הנחיה ברורה לגבי עץ אלון גדול ומפורסם שנמצא בכניסה לעיר. הוא הסביר לילדים המרותקים: "אמרתי לה שאם היא תיקח אותי בחזרה, היא צריכה לקשור מטפחת צהובה על העץ ואני ארד מהאוטובוס ואחזור הביתה. אם היא לא תרצה אותי, אשכח מזה ואמשיך הלאה".

כצפוי בדרמות מהסוג הזה, המתח באוטובוס הרקיע שחקים. כולם חיכו בכיליון עיניים למראה העץ, והסוף היה טוב ומרגש. לוין ובראון זיהו את הפוטנציאל הגלום בסיפור הזה והחליטו להפוך אותו לשיר, תוך שהם מבצעים שינוי קטן אך משמעותי: הם החליפו את המטפחת בסרט צהוב. ייתכן שהשינוי הושפע מסרטו של ג'ון וויין משנת 1949 שנקרא SHE WORE A YELLOW RIBBON, אם כי לא קיימת הוכחה חותכת להשפעה ישירה כזו.

באופן מפתיע, הכוכב הראשי של השיר לא ממש התלהב ממנו בהתחלה. טוני אורלנדו, שנטה מוזיקלית לכיוון רית'ם אנד בלוז, חשב שהשיר פשוט לא מתאים לו. "חשבתי שזה נדוש", הוא אמר בראיון למגזין רולינג סטון. "אבל למרות שלא אהבתי את זה, השיר היה תקוע בראשי, המשכתי לשיר אותו מסביב לבית. זאת למרות שהטעם המוזיקלי שלי היה בכלל אחר. ראיתי בשיר הזה סאטירה נחמדה על החלום האמריקאי, עם מתח ועם סיום טוב".

השיר הזה כמעט הגיע לידיים אחרות לגמרי. הכותבים הציעו אותו בתחילה לרינגו סטאר, אך הוא סירב להקליט אותו. גם ריי קוניף דחה את ההצעה לפני שהשיר הגיע לטוני אורלנדו. בדיעבד, זו הייתה ההחלטה הטובה ביותר עבור ההרכב, שכן התקליט זינק למקום הראשון במצעדים בארצות הברית ובבריטניה ושהה שם ארבעה שבועות בכל מדינה.

ההצלחה של השיר חרגה מגבולות המוזיקה והפכה לתופעה חברתית. רבים קשרו את המילים לחיילים שחזרו הביתה ממלחמת וייטנאם, וסרטים צהובים החלו להופיע על עצים ברחבי ארצות הברית כדי לקבל את פניהם. למרות שהשיר לא נכתב ספציפית על המלחמה, העיתוי שלו הפך אותו לסמל של תקווה ושיבה הביתה.

השיר מכיל רגע של שיא רגשי לקראת הסוף, כאשר הגיבור חושש להסתכל על העץ ומבקש מנהג האוטובוס לבדוק עבורו מה קורה שם. כשהוא שומע את כל נוסעי האוטובוס מריעים, הוא מגלה שמרתה לא קשרה רק סרט אחד, אלא מאה סרטים צהובים שקישטו את עץ האלון הוותיק. ההצלחה האדירה הזו העניקה לטוני אורלנדו ולחברותיו בלהקת שחר קריירה מחודשת ומוצלחת, והכל בזכות סיפור קטן במגזין וסרט צהוב אחד, או מאה.

כן, זה התקליט שהציל את הלהקה: יס פותחת מבערים ומנחיתה ראש פלסטיק במטבח. ב-19 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטה השלישי של להקת יס ושמו THE YES ALBUM. פה החל העסק להתרומם...

באותם ימים, המצב של הלהקה היה רחוק מלהיות מזהיר. זה היה התקליט שקבע אם הלהקה ממשיכה בחברת התקליטים היוקרתית, ATLANTIC, או עפה ממנה לרחוב. לאור העובדה ששני תקליטיה הקודמים של הלהקה נחלו כישלון מסחרי צורב, המתח באוויר היה בשיאו. הפעם ידעו כולם שלהקת יס חייבת להוציא תקליט טוב, אחרת זה יהיה סוף הדרך עבורה והחברים יצטרכו למצוא עבודה אמיתית. תוספת חשובה שהתווספה לתקליט הזה הגיעה בדמותו של הגיטריסט סטיב האו. האו הגיע ללהקה אחרי מסלול מעניין; לפני כן הוא נכשל באודישנים ללהקת ג'ת'רו טול והתקבל ללהקת הנייס יחד עם קית' אמרסון, אך החליט לא להמשיך עמה. למזלה של יס, הוא מצא את מקומו אצלה.

סטיב האו נזכר בעבודה על היצירה הזו: "באלבום הזה ניצלנו את כל הטכנולוגיה הזמינה לנו באותה תקופה. היינו בתקופת למידה, מונעת על ידי הרצון להכרה והצלחה. היינו באולפני ADVISION, אחד האולפנים הראשונים בלונדון ששדרגו משמונה ערוצים ל-16. קונפליקט עוצר את זרימת הלהקה כדלק יצירתי של שיתוף פעולה כשכולם נאבקים למצוא איזון. כולנו ניסינו רעיונות שנפגשו עם התנגדות של מישהו אבל היה חשוב גם להבין את זה כדי להתעקש על מה שחשוב לך. כל שיר היה צריך להיות שונה, צבעוני ומרגש".

ואם בעטיפת התקליט השלישי הזה נראו חמשת חברי הלהקה חסרי עליצות, הייתה להם סיבה טובה מאוד לחוש כך. יום לפני צילום התמונה הזו הייתה הלהקה מעורבת בתאונת דרכים רצינית ובילתה זמן לא מבוטל בבית החולים. לכן נראתה בתמונה גם רגלו המגובסת של אורגניסט הלהקה, טוני קיי. הדבר הראה כי גם יס הייתה נתונה אז בלחצי זמנים מטורפים בשביל להספיק להוציא מוצר ובזמן, אפילו אם זה אומר להצטלם עם גבס. צילום העטיפה נעשה בפינת המטבח בדירתו של הצלם, פיל פראנק, ברחוב פורטובלו שבלונדון. הצלם הגדיל והצמיד ללהקה בצילום ראש עשוי פוליאסטר אותו מצא זרוק ברחוב בעת שכולם עלו לדירתו. מה שהראה כי ספונטניות, תאורה טובה ומעוף יכולים ליצור עטיפות נהדרות במספר דקות. רבים חשבו מאז כי לראש הפוליאסטר הזה יש משמעות מיוחדת ונסתרת – ובכן, לא כך הדבר, מדובר בסתם אשפה שהפכה לאמנות.

זה היה גם התקליט האחרון של הלהקה עם טוני קיי, שפוטר ממנה בסופו של דבר. נטען שקיי, שהיה אורגניסט האמונד נלהב, סירב בתוקף להוסיף מלוטרון וסינטיסייזרים לסאונד השורשי שלו. הוא רצה להישאר עם הצליל הישן והטוב בזמן שהשאר רצו לטוס לחלל. סיבה נוספת שנטענה להעפתו הייתה אהבתו לחגוג וליהנות עם נשים ולעיתים על חשבון המוזיקה. סטיב האו התבאס מזה קשות והסתכסך עמו עד לאולטימטום הבלתי נמנע שהציב מול השאר.

האו כתב בספרו: "עשינו תקופה של חזרות וכתיבה בבית ספר לבלט במייפייר, לונדון, כשהתברר שטוני לא הולך להפוך לנגן מרובה מקלדות שהרגשנו שהוא צריך להיות. אני יכול לומר בלי שום ספק שממש לא היו נושאים אישיים שהביאו לעזיבתו של טוני. הוא היה שחקן קבוצתי טוב והביצועים שלו היו תמיד מרגשים, אבל שינוי היה בלתי נמנע והתחלנו לדבר על איזה סוג של בחור חיפשנו – מישהו עם אוזן לטקסטורות צליל מורחבות, וירטואוזיות וציוד טוב". קיי, להגנתו, הסביר שממש לא העניין של הציוד הוא שהביא להעפתו. הוא הוכיח זאת כשהצביע על תקליט שניגן עם להקת BADGER, בשנת 1973, ובו הוא משתמש בכל מיני סוגי קלידים משוכללים.

התקליט THE YES ALBUM נכתב ונבנה באולפן בבית חווה בדבונשייר, שנקנה בשלב מאוחר יותר על ידי סטיב האו עצמו. האו תיאר את המקום בחיבה בספרו: "נסיעה של קילומטר במורד נתיב כפרי חד-מסלולי הובילה אל בית חווה ישן עם גג סכך. זה היה לגמרי באמצע שום מקום, ממש בלי שכנים. בחיים שלי לא הייתי בשום מקום כזה בעבר. היה לזה אופי וקסם מוזר מסוים. עשר שנים מאוחר יותר, קניתי את המקום. זה הפך להיות תחנת העבודה, סטודיו, מחסן ציוד ומדי פעם מפלט משפחתי".

הייתה שם אווירה של ביטחון ורעננות בלהקה כי המוזיקה שנוצרה שם גרמה להם להרגיש כי משהו מיוחד יוצא מהם. ביל ברופורד המתופף הגיע מרקע של ג'אז ורצה ליצור מוזיקה מאתגרת ומתוחכמת עם מקצבים שבירו את המוסכמות. גם סטיב האו רצה לצאת מנגינת בלוז שהייתה מאוד שכיחה בקרב להקות בתקופה ההיא. מבית החווה הם עברו להקלטות באולפני ADVISION ביחד עם טכנאי ההקלטות, אדי אופורד, שיהפוך להיות החבר השישי בלהקה בשל יכולותיו למנף את יצירתם לכדי יצירת פאר שתישמע נהדר על תקליט. מעניין לציין כי להקה נוספת וחדשה שהתחרתה מול יס על זמן אולפן ב-ADVISION הייתה שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר. התחרות הייתה צמודה גם על שירותיו של אדי אופורד הטכנאי, שביצע אז את עבודתו לשתי הלהקות במקביל.

כבר מהפתיחה התרועתית של התקליט, עם היצירה YOURS IS NO DISGRACE, אפשר להבין כי מדובר בלהקה מיוחדת שגאה מאוד בגישתה. השיר נכתב כתגובה למלחמת וייטנאם, והמילים המתארות חיילים בשמיים היוו ביקורת חברתית נוקבת עטופה במוזיקה מורכבת. סטיב האו ניגן בשיר הזה בגיטרות גיבסון ES175D משנת 1964 וגיטרת מרטין OO-18 משנת 1953 והיה ידוע כבר אז כאספן גיטרות כפייתי. יצירה זו הוקלטה בסקציות נפרדות שחוברו יחדיו לכדי יצירה אחת כשהמילים בה נכתבו על ידי ג'ון אנדרסון עם חברו הטוב דייויד פוסטר. שני אלו כתבו ביחד גם את שיר הנושא של התקליט הקודם. בשיר הזה גם התגלה לראשונה שילוב הקולות הנהדר של אנדרסון, האו ובסיסט הלהקה האדיר, כריס סקווייר. האחרון, שבנעוריו היה נער מקהלה, ידע לתת את הטון הנכון ביותר בשירתו, לעומת האו שידוע יותר כזייפן בשירתו. חטיבת הקצב של ביל ברופורד וסקווייר, שנתן מפגן בס מטורף עם גיטרת הריקנבקר שלו, הוכיחה שהלהקה הזו עבדה קשה מאוד על כל תו.

הקטע השני, CLAP, הוא הקלטה בהופעה חיה מה-17 ביולי 1970 בתיאטרון לייסיאום בלונדון. ג'ון אנדרסון הציע לקרוא לקטע הזה CLAP והאו הסכים בשמחה, אך מכיוון שאנדרסון הודיע בהקלטה שלשיר קוראים THE CLAP, כך נכתב שם השיר על העטיפה, למורת רוחו של האו. השינוי הפך את השם למשהו שנשמע כמו מחלת מין ידועה. זהו הקטע הראשון שהאו אי פעם הלחין, ב-4 באוגוסט 1969, היום בו בנו דילן נולד. האו נזכר: "לעולם לא אשכח את הקלטת הקטע הזה. באותו ערב. זה היה די אינטנסיבי ומעורר, עם כל החיוניות של חופש שזה עתה נמצא. זה הוקלט במכונת REVOX פשוטה עם שני ערוצים. זו הייתה מכונה פשוטה אך עם איכות טובה".

השיר השלישי, STARSHIP TROOPER, לקח את המאזינים אל תחום אופרת החלל. הכותרת נלקחה מספרו של רוברט היינליין. היצירה מורכבת משלושה חלקים; החלק האמצעי נכתב על ידי כריס סקוויר בשם FOR EVERYONE, ואילו החלק המסיים, WURM, נכתב על ידי האו והוקלט במקור על ידי להקתו הקודמת, בודאסט.

את צד ב' פותח I'VE SEEN ALL GOOD PEOPLE, המורכב משני קטעים. השיר עוסק במשחק השחמט כמטאפורה לחיים. בחלק הראשון, YOUR MOVE, ניתן לשמוע את חברי הלהקה שרים ברקע את המשפט ALL WE ARE SAYING IS GIVE PEACE A CHANCE כמחווה לג'ון לנון (כי אחרי הכל - שחמט הוא משחק מלחמתי). את צלילי החליל סיפק קולין גולדרינג מלהקת נידרולוג.

השיר A VENTURE הוא עיבוד ג'אזי מעניין שנכתב במהלך העבודה באולפן, ובו טוני קיי מתגלה כפסנתרן נפלא. התקליט מסתיים בעוצמה עם PERPETUAL CHANGE, ששמו מתמצת את הדרך המוזיקלית של יס לאורך השנים – שינוי מתמיד ובלתי פוסק.

עיתון מלודי מייקר פרסם ביקורת מפרגנת בפברואר 1971 וציין שיש כאן איכות מוזיקלית נהדרת שתפתיע גם את המעריצים האדוקים. נכתב כי התקליט יהפוך ללהיט בזכות המילים הרגישות של ג'ון אנדרסון והעיבודים האלגנטיים. עיתון דיסק הוסיף כי הוספתו של סטיב האו מהווה שיפור עצום בנגינה ובהלחנה.

גם הרולינג סטון לא נשאר אדיש ופרסם ביקורת מעמיקה: "זמן מה לאחר שלהקת יס הקליטה את אלבומה השני, הגיטריסט פיטר בנקס עזב אותה כדי להחליף את מיק אברהמס, שנטש באופן דומה את להקת בלודווין פיג. לפני שקרה דבר מה עם בלודווין פיג, קים סימונדס פיתה את הבסיסט אנדי פייל והמתופף רון ברג לעבור משם אל להקת סאבוי בראון. מה שבנקס עושה עכשיו אינו ידוע וזה רק נותר לניחוש. מחליפו הוא סטיב האו, גיטריסט שמתבלט היטב בתקליט השלישי של יס. האלבום שונה משני קודמיו בכמה מובנים; לראשונה, כל מה שהלהקה מבצעת הוא חומר מקורי. למרות ש-יס ראויה לשבחים על כך שהתבגרה עד כדי כך שהיא יכול לספק מספיק שירים משלה לאלבום שלם, אני אישית מתגעגע לשמוע עיבודים מבריקים שלה לשירים של אחרים, כפי שעשתה בעבר. בנוסף, החומר מורכב מפחות שירים קצרים ויותר קטעים ארוכים. האורגניסט טוני קיי, הגיטריסט סטיב האו ונגן הבס כריס סקוויר מנגנים כאילו יש להם מוח אחד, ומשלימים אזה את זה כמו שצריך. התיפוף הטעם של ביל ברופורד לעולם אינו נופל בדרכם של המוזיקאים האחרים. השירים הארוכים שלהם באלבום בנויים בקפידה ומאפשרים חופש אינסטרומנטלי גדול. ושירתו הגבוהה של ג'ון אנדרסון מתאימה פה היטב, עם ההרמוניות הווקאליות של האו וסקווייר לצידה. אז תשכחו מהעכבות וקחו את 'האלבום של יס' הביתה. זה אולי לא מרפא הצטננות, אבל לעולם תחלו במחלה עם הקשבה לו".

עם יציאתו של קיי מהלהקה יצא גם העוקץ הרוקי השורשי שלה. הקלידנים ריק וויקמן ופטריק מוראז, שאיישו בהמשך שנות השבעים את עמדת הקלידים, לקחו את הלהקה לגבהים אדירים, אך זה בא על חשבון צליל ההאמונד החם של קיי. התקליט זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום הרביעי במצעד הבריטי ולמקום ה-40 במצעד האמריקני. ההצלחה הזו גרמה לחברת ATLANTIC להשאיר את יס חתומה אצלה במשך זמן רב ולהבטיח את המשך קיומה של אחת הלהקות המרתקות ביותר.

אז מי נולדו ב-19 בפברואר?

1940 - נולד הזמר סמוקי רובינסון.

1943 - נולד הזמר לו כריסטי.

1948 - נולד הבסיסט מארק אנדס, מלהקת הרוק האמריקאית, ספיריט.

1950 - נולד הגיטריסט אנדי פאוואל, מלהקת הרוק הבריטית, ווישבון אש.

כשנסיך האופל החליט שהאלאמו הוא בעצם משתנה ציבורית. ב-19 בפברואר בשנת 1982 חילל אוזי אוסבורן אתר היסטורי חשוב - כשהשתין עליו. מה קרה שם?

זה קרה בצהרי היום של ה-19 בפברואר בשנת 1982, כשהשמש הטקסנית קפחה על ראשו של אחד האנשים הפרועים ביותר בתולדות הרוק. אוזי אוסבורן, האיש והערפל, הגיע לעיר סן אנטוניו כחלק מסיבוב ההופעות לקידום התקליט DIARY OF A MADMAN. באותם רגעים הוא כבר היה נקי מהחשש ללקות במחלת הכלבת, זאת לאחר התקרית המפורסמת בדס מוין שבה נגס בטעות בראשו של עטלף חי שהושלך לבמה, אך נראה שהשפיות עדיין הייתה ממנו והלאה. אוסבורן שהה במלון עם הלהקה שלו ועם אשתו לעתיד והמנהלת הקשוחה שלו, שרון, ומצא את עצמו במצב של שכרות מתקדמת ביותר לאחר שצרך כמויות אלכוהול שלא היו מביישות מדינה קטנה.

שרון, שזיהתה את הפוטנציאל לאסון, החליטה לנקוט בצעד יצירתי והחביאה את כל בגדיו של אוזי כדי למנוע ממנו לצאת מהחדר ולהביך את עצמו ברחובות העיר. אבל אוזי לא היה אדם שייתן למחסור במכנסיים לעצור אותו. בפרץ של תושייה אלכוהולית הוא פשט על ארונה של שרון, שלף משם שמלת ערב מפוארת, לבש אותה ויצא אל אוויר העולם כשהוא נראה יותר כמו דודה מבולבלת מאשר כוכב רוק. עם שמלה לגופו, נעלי ספורט וללא שום חוש שיפוט בראשו, הוא החל לשוטט ברחובות סן אנטוניו עד שהרגיש ששלפוחית השתן שלו דורשת התייחסות מיידית. הוא החליט לרוקן את תוכנה על הפסל הקרוב ביותר שמצא בדרכו.

הזמר השיכור לא הבין באותם רגעים שהוא עומד מול הסנוטאף הקדוש שממוקם ממש מול בניין אלאמו המפורסם. מדובר באנדרטה שנבנתה בשנת 1939 כדי לכבד את זכרם של המתים בקרב ההיסטורי שהתרחש בשנת 1836 במהלך מלחמת העצמאות של טקסס. האתר הזה נחשב לציון דרך היסטורי שמעורר גאווה עצומה בקרב הטקסנים, אך אוסבורן לא היה במצב פיכח שאפשר לו לזכור פרטי היסטוריה או אפילו באיזו עיר הוא נמצא. בניגוד למיתוס הנפוץ שגורס כי הוא השתין ישירות על קירות המבנה עצמו, האמת היא שהוא בחר באנדרטה הסמוכה ועשה זאת ללא כל ניסיון להסתתר, בזמן שעוברי אורח רבים נועצים בו עיניים נדהמות ומזועזעות.

משטרת סן אנטוניו לא ראתה את ההומור שבסיטואציה ומיהרה לעצור את הזמר הפוחז. אוזי בילה חלק משעות אחר הצהריים בתא המעצר המקומי, שם בטח תהה איך הגיע למצב שבו הוא לובש שמלה מאחורי סורג ובריח. בסופו של דבר הוא שוחרר בערבות של 50 דולר בלבד, סכום פעוט אפילו במונחים של אז, והספיק להגיע בזמן להופעה המתוכננת שלו באותו ערב במרכז הכנסים של העיר. למרות שהקנס הכספי היה נמוך, המחיר הציבורי היה כבד בהרבה. על אוסבורן נאסר להופיע בעיר שוב למשך שנים רבות. החרם הזה נמשך עד שנת 1992, אז הוא חזר לעיר, התנצל בפומבי ותרם סכום של 10,000 דולר לארגון בשם בנות הרפובליקה של טקסס ששומר על שטח האלאמו. העיר החליטה לסלוח לו על המעידה הרטובה. "כולנו עשינו דברים בחיינו שאנחנו מתחרטים עליהם", אמר אוסבורן. "אני מוחמא מכך שאנשי סן אנטוניו מצאו מקום לסלוח לי. אני מקווה שתרומה זו תראה שהתבגרתי מאז".

בונוס: טכנאי ההקלטה והמפיק, גלין ג'ונס, סיפר לפני שנים על תקופתו באולפן עם הרולינג סטונס:

"השנים 1965 עד 1967 הפכו עבורי למטושטשות מעט. ביליתי עם חברי הלהקה שעות, שבועות וחודשים. השאיפה הגדולה שלהם הייתה לנסוע לאמריקה ולהקליט עם המפיק דייב האסינגר. הם הפכו לכוכבי ענק באמריקה (אחרי צאת השיר SATISFACTION בקיץ 1965), וככל שהתבגרו והבשילו, הדבר השפיע על הסובבים אותם. אך כשהיינו בסטודיו והדלת הייתה סגורה, הכל נראה בדיוק כמו פעם – היינו כמו משפחה. כולנו גדלנו יחד בתוך אותו כדור שלג שהלך והתגלגל.

השינוי המהותי השני באותה תקופה היה דעיכת מנהיגותו של בריאן ג'ונס בלהקה. זה קרה כשמיק וקית' החלו לכתוב יחד והשתלטו על כל היבט בעבודת הלהקה באולפן – ובמיוחד מיק. ככל שחלפו השנים, מאזן הכוחות נעשה בולט יותר. מיק וקית' החלו להפיק באופן פעיל את כל התקליטים שלהם, ללא קשר לזהות האדם שישב בכיסא המפיק; כך שכל מה שנותר לבריאן לעשות באולפן היה להגיע ולסור למרותם. עם זאת, תרומתו של בריאן כמוזיקאי הייתה חזקה כתמיד; הוא פשוט לא כתב את השירים. הוא תרם תרומה עצומה, והם רחשו לו כבוד, אך ההתמכרות שלו לסמים גבתה מחיר כבד. למען האמת, אני לא זוכר הרבה מאותה תקופה...

בזמן העבודה על THEIR SATANIC MAJESTIES REQUEST, העניינים הפכו לבעייתיים יותר. עם זאת, מעולם לא ראיתי סמים קשים בתוך האולפן, ולא כל חמשת חברי הלהקה השתמשו בהם. מעולם לא פגשתי את מיק ג'אגר כשהוא אינו מרוכז לחלוטין בעבודה; הוא אחד האנשים הממוקדים ביותר שיצא לי לעבוד איתם. תמיד היה לו חזון ברור לגבי התוצאה הרצויה, אך לא תמיד היה קל להשיגה. באלבום הזה הם רצו לשנות כיוון ולהתחרות ב"סרג'נט פפר" – וזה אף פעם לא פעל לטובתם. קשה לשמור על רמה גבוהה כל כך של כתיבת שירים; הלחץ ודאי אדיר, במיוחד כשנמצאים בסיבוב הופעות במשך תשעה חודשים, מביטים ביומן ומבינים שחייבים להיכנס לאולפן בחודש הבא ולהמציא פתאום שירים חדשים.

במרץ 1968 התקשר אליי בריאן ג'ונס ושאל אם ארצה להצטרף אליו למרוקו כדי להקליט קבוצת מוזיקאים מהרי האטלס. זו הייתה חוויה יוצאת דופן; מעולם לא הייתי מחוץ לאירופה לפני כן. זו הייתה הפעם הראשונה שטעמתי מיץ תפוזים סחוט טרי. בריאן ואני התארחנו בארמון במרכז העיר, אך בריאן לא עשה דבר מלבד להיות תחת השפעת סמים כל היום. יצאתי לבדי והתמקמתי בכיכר השוק עם רשמקול נייד קטן ששימש לסרטים. היו שם כולם, מבני נוער ועד קשישים, מזמרים ומנגנים. הם היו מדהימים. הרעיון המקורי של בריאן היה לקחת את ההקלטות ולשלב בהן אמני בלוז ונשמה, אך התוכנית פשוט פרחה מזיכרונו. כשחזרתי, נאמר לי שבריאן לא היה צריך להישאר לבדו ושהיה עליי לקחת אותו איתי. אבל לא הייתי השומר שלו! בסופו של דבר ריחמתי על בריאן. לא נשארו לו חברים אמיתיים, וזה היה עצוב מאוד.

ביוני 1968 היינו באולפן ועבדנו על השיר "סימפטיה לשטן". במאי הקולנוע ז'אן-לוק גודאר התקין מסילה למצלמה שהקיפה את הלהקה מאחור, ואני העמדתי אותם כך שייראו כאילו הם על במה. הוא נע על המסילה עם המצלמה במשך יומיים וצילם שוב ושוב את אותו הדבר. הוא היה טיפוס מעט תמהוני. צוות הצילום הציב את התאורה על התקרה, שהייתה גבוהה מאוד וכוסתה ביריעת פלסטיק כדי לפזר את האור. לפתע, אחת מנורות הניאון התעשייתיות התרסקה דרך הפלסטיק, מכיוון שהחום מהפנסים הצית את התקרה. המנורה הענקית הזו החטיאה את קית' ריצ'רדס בסנטימטרים ספורים; ללא ספק, היא הייתה יכולה להרוג אותו. פרצה בהלה, וסטו (איאן סטיוארט, עוזר הלהקה) ואני התרוצצנו בניסיון לכבות את האש. מצאתי מטף, אבל זה היה חסר תועלת מול עוצמת הלהבות. כשהסבו את המבנה מבית קולנוע לאולפן, הניחו בתקרה קש דחוס כמחסום אקוסטי מפני רעש המטוסים הטסים מעל נמל התעופה הית'רו. עמדנו בחוץ והתבוננו בעשן. באורח פלא, מכבי האש כיבו את השריפה במהירות רבה. הוצאנו את הציוד, ולמרבה המזל שום דבר לא נהרס באמת".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459