רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 באוגוסט (2.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "ידעתי אז רק מה זה להיות אלטון הכוכב. לא ידעתי כיצד לחיות מחוץ לאור הזרקורים. פיתחתי תיעוב עצמי. לא התקלחתי במשך שלושה או ארבעה ימים ברציפות, צפיתי כל הזמן בפורנוגרפיה, שתיתי בקבוקים שלמים של ויסקי וגם הייתי בולימי, כך שלא אכלתי עם זה. ואז פתאום הסתערתי על שישה כריכי בייקון עם גלידה ומיד הקאתי לאחר מכן. כשאני מסתכל לאחור, אני לא מאמין שהצלחתי לשרוד את זה". (אלטון ג'ון)

להתראות צימרמן, שלום דילן. ב-2 באוגוסט בשנת 1962 נפרד רוברט צימרמן משמו והפך רשמית להיקרא בוב דילן.

בואו נחזור רגע אחורה. רוברט, או בובי כפי שקראו לו חבריו בעיר הולדתו דולות', מינסוטה, היה תמיד ילד קצת אחר. בזמן שכולם הקשיבו לרוק'נ'רול, הוא נשאב עמוק אל תוך עולמות הפולק והבלוז האמריקאי, כשהוא מאזין בשקיקה לאמנים כמו וודי גאת'רי. בינואר 1961, עם גיטרה ביד וכישרון שהתחיל לבעבע, הוא נטש את לימודיו בקולג' וארז את עצמו בנסיעה שלוקחת נצח אל עבר התפוח הגדול, ניו יורק. המטרה המוצהרת: לפגוש את גיבורו, גאת'רי, שהיה מאושפז אז בניו ג'רזי.

הוא הגיע לעיר קפואה, אבל עם אש בעיניים. הוא החל להופיע במועדונים הקטנים והמעושנים של גריניץ' וילג', כשהוא בונה לעצמו בהדרגה שם של יוצר מחונן ופרפורמר כריזמטי עם קול מחוספס ונטייה לספר סיפורים, שלא תמיד היו קשורים למציאות. הוא יצר סביבו הילה של מסתורין – פעם סיפר שברח מהבית, פעם שהיה יתום שעבד בקרקס. האמת? הוא היה בן למשפחה יהודית חמה ומבוססת ממעמד הביניים, אבל "בובי צימרמן" לא נשמע כמו כוכב פופ בהתהוות. היה צורך בשם שיישא עליו את כל המטען הזה.

אז למה דילן? כאן הסיפור מסתבך, כי כמו כל דבר שקשור באיש, אין תשובה אחת ברורה. הסברה הרווחת, וכנראה הרומנטית ביותר, היא שההשראה הגיעה מהמשורר הוולשי המהולל, דילן תומאס. צימרמן הצעיר העריץ את הכתיבה הסוערת והלירית של תומאס, וראה בו מודל לחיקוי אמנותי. חיבור בין שירה גבוהה למוזיקת פולק עממית? זה בדיוק הכיוון שהוא שאף אליו.

אבל דילן עצמו, בראיונות שונים לאורך השנים, נתן גרסאות אחרות, אולי כדי לטשטש עקבות או סתם לשחק עם התקשורת. פעם טען שהיה לו דוד בשם דילון (DILLON), ושהוא פשוט שינה את האיות כדי שייראה יותר טוב. ב-2004, באוטוביוגרפיה שלו, כרוניקות, הוא כתב בפשטות: "קראת לעצמך דילן לא כי חשבת שזה יקדם אותך מסחרית, אלא כי פשוט היית צריך שם במה". הוא התנסה בשמות אחרים, כמו אלסטון גאן, אבל בסוף, דילן היה זה שנדבק ונשאר.

ההחלטה להפוך את שם הבמה לשם חוקי הגיעה בתקופה קריטית. במרץ האחרון יצא התקליט הראשון שלו, שנשא את השם בוב דילן. התקליט, שכלל בעיקר גרסאות כיסוי לשירים מסורתיים ושני שירים מקוריים בלבד, לא זכה להצלחה מסחררת. למעשה, הוא היה כישלון מסחרי. מפיקים בחברת התקליטים קולומביה כבר החלו לכנות אותו "השטות של האמונד", על שם המפיק ג'ון האמונד שהתעקש להחתים אותו.

אך דילן לא עצר. בזמן שהמסמכים המשפטיים נחתמו, הוא כבר היה שקוע עמוק בעבודה על התקליט הבא שלו, THE FREEWHEELIN' BOB DYLAN, שעתיד לשנות את פני המוזיקה הפופולרית עם המנוני פולק נוקבים. רוברט צימרמן היה הבחור ממינסוטה. בוב דילן, לעומת זאת, היה קולו של דור, משורר נודד עם מפוחית, איש חידות שנולד מחדש ב-2 באוגוסט 1962, מוכן ומזומן לכבוש את העולם. והאמת? יש תחושה שהוא עוד יצליח.

הגיטריסט ששרד הכל חושף הכל תמורת 7 מיליון דולר. ב-2 באוגוסט בשנת 2010 חתם קית' ריצ'רדס (מהרולינג סטונס) על חוזה עם חברת ספרים עבור זכויות על ספרו האוטוביוגרפי המעולה LIFE, שיצא בהמשך אותה שנה.

זה היה רגע מכונן בעולם הרוק והספרות, שני עולמות שבדרך כלל לא נפגשים בכזו עוצמה. קית' ריצ'רדס, הגיטריסט וכותב השירים של להקת הרולינג סטונס, האיש שהוא בעצמו ריף גיטרה מהלך, חתם על עסקה שגרמה לכל התעשייה להרים גבה: חוזה בסך שבעה מיליון דולר עם הוצאת הספרים LITTLE' BROWN AND COMPANY. וכל זה עבור מה? עבור הזכות הבלעדית להוציא לאור את סיפור חייו.

הספר, שקיבל את השם הקולע והמדויק LIFE, הבטיח להיות יותר מסתם אוטוביוגרפיה של כוכב רוק. זאת הייתה הזדמנות נדירה להיכנס לראשו של אחד האנשים המסקרנים והחידתיים ביותר בתרבות הפופולרית. האיש שראה הכל, עשה הכל, ואיכשהו, באופן כמעט בלתי נתפס, שרד כדי לספר על כך. ההימור של הוצאת הספרים היה ברור: אם יש סיפור חיים שאנשים מוכנים לשלם כדי לקרוא, זה הסיפור של קית' ריצ'רדס.

קית' הוא לא סתם מוזיקאי. במשך עשורים הוא טיפח דמות של פיראט רוק'נ'רול, השורד האולטימטיבי, האיש שהגוף שלו הוא מעבדה כימית מהלכת שהצליחה איכשהו להמשיך לתפקד. הוא הצלע היציבה והמחוספסת ברולינג סטונס, המשקל הנגדי לשואו המוחצן והתנועות הבלתי נגמרות של הסולן, מיק ג'אגר.

אבל מאחורי הבנדנה והסיגריה התלויה בזווית הפה, מסתתר אדם מורכב: מוזיקאי גאון שאחראי לכמה מהריפים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה (תחשבו על SATISFACTION, GIMME SHELTER, או START ME UP), איש משפחה, וחשוב מכל – מספר סיפורים בחסד. השאלה הגדולה שריחפה באוויר הייתה: האם הוא יספר את האמת, את כל האמת, ושום דבר מלבד האמת?

כשהספר יצא לאור מאוחר יותר באותה שנה, התשובה הייתה "כן" מהדהד. ריצ'רדס, בסיועו של העיתונאי ג'יימס פוקס, לא חסך בפרטים, והתוצאה הייתה מסמך מרתק, מצחיק, כואב וחושפני להפליא. הספר חשף במלוא העוצמה את מערכת היחסים הסבוכה והטעונה בין שני עמודי התווך של הלהקה, צמד שריצ'רדס כינה "התאומים המנצנצים". הוא לא היסס לתאר את ג'אגר לעיתים כדמות בלתי נסבלת ורדודה, ואף חשף כינוי לא מחמיא במיוחד שהדביק לו.

ריצ'רדס סיפק הצצה נדירה לתהליך היצירה שלו. הסיפור המפורסם ביותר הוא על הדרך שבה הגיח לעולם הריף של SATISFACTION. ריצ'רדס התעורר באמצע הלילה, הקליט את הריף וכמה מילים בטייפ קטן שהיה ליד מיטתו, וחזר לישון. בבוקר, הוא שמע את ההקלטה שהכילה שתי דקות של נגינת גיטרה אקוסטית ואחריה 40 דקות של נחירות. כך נולד אחד השירים הגדולים בכל הזמנים.

הספר לא מהלל את השימוש בסמים, אלא מתאר אותו בצורה כנה וישירה, כחלק בלתי נפרד מהחיים באותה תקופה. הוא פירט את ההתמכרויות הקשות שלו, את המעצרים, ואת תהליכי הגמילה הכואבים, והכל בכנות כובשת. ובין סיפורי ההופעות וההקלטות, ריצ'רדס חשף גם צדדים אישיים ורגישים, כמו סיפור מותו הטראגי של בנו התינוק, טארה, בזמן שהיה בסיבוב הופעות.

הספר זכה לשבחים מקיר לקיר, לא רק ממעריצי הלהקה אלא גם ממבקרים ספרותיים, ואף זכה בפרסים. הוא הוכיח שההימור של 7 מיליון הדולר היה מוצדק לחלוטין. קית' ריצ'רדס הצליח לזקק את חייו הסוערים לכדי יצירה שהיא לא פחות חזקה מהתקליטים הגדולים ביותר שלו. כן, מאחורי הגיטריסט המחוספס מסתתר סופר בעל קול ייחודי, כן ובלתי נשכח. מה, עוד לא קראתם את הספר הזה?! (ולא, אין אותו בתרגום לעברית).

מי הבא בתור? ב-2 באוגוסט בשנת 1971 יצא תקליט חדש ללהקת המי ושמו WHO'S NEXT .

ב-2 באוגוסט 1971, העולם קיבל זריקת מרץ ישירה לווריד. זה לא היה עוד תקליט אלא יצירת המופת של להקת המי, שהוכיחה שלהקת רוק בשיאה יכולה להישמע כמו תינוק שזה עתה נולד – חי, בועט, צועק ובעיקר, רלוונטי מתמיד. אז מי הבאים בתור להכתרה? או שאולי זו פשוט הדרך של הלהקה להכריז: זה התקליט הבא שלנו.

אחרי שהלהקה כבשה את העולם עם אופרת הרוק המורכבת והשאפתנית 'טומי', רבים תהו כיצד ניתן להתעלות על הישג כזה. חברת התקליטים הבינה כי צריך לרכוב על גל ההצלחה ומיהרה להוציא תקליט בהופעה חיה בשם LIVE AT LEEDS, שמיצב את המי כלהקת במה רועשת ובועטת במיוחד.

פיט טאונסנד מצא את התשובה להמשך הדרך האולפנית - עם אופרת רוק כמעט מגלומנית ומורכבת יותר שהוא קרא לה LIFEHOUSE. זו הייתה אופרת רוק עתידנית ורב-ממדית המתרחשת בעולם דיסטופי שבו זיהום אוויר כילה את החברה, והאנושות כולה מחוברת לרשת גלובלית וחווה את החיים דרך חליפות מיוחדות. הרעיון היה לקיים סדרת הופעות שבהן מידע אישי מהקהל – גובה, משקל, מזל אסטרולוגי – יוזן לסינטיסייזר ויתורגם בזמן אמת למוזיקה ייחודית.

אבל הפרויקט התגלה כמסובך מדי לביצוע, יצר מתחים אדירים בתוך הלהקה והוביל לקרע בין טאונסנד למנהל והמנטור שלה, קיט למברט. שנים לאחר מכן, טאונסנד הודה בכנות מצמררת שכשלון הפרויקט הביא אותו לסף התמוטטות עצבים אובדנית. לאחר שהחברים זנחו את ההקלטות בניו יורק, הלהקה חזרה ללונדון, חברה למפיק המבריק גלין ג'ונס, ופשוט התחילה מהתחלה. הם אספו את השברים והשירים הטובים ביותר מפרויקט LIFEHOUSE הכושל, והפכו אותם לתקליט רוק בודד, ישיר ועוצמתי. עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר לא בזבז זמן ובאוגוסט 1971 הכריז: "זה תקליט אדיר. זה גם כנראה הניצחון הגדול ביותר של הלהקה. אין פה קטע אחד חלש. כולם נהדרים".

בעיתון להיטון פורסם בביקורת על תקליט זה, שהודפס בהדפסה ישראלית, כשהמבקר לא יודע את כל הפרטים ומציג קצת חירטוטים משלו: "מזה שנה שלהקת המי לא הביאה לנו תקליט חדש. למעריציה המושבעים של להקה מעולה זו , אכן הייתה זו ציפייה ארוכה - אולם בהחלט כדאית, שכן 'מי הבא בתור' הוא תקליט גדול, עצום, פנטסטי! הקטע הראשון בתקליט נקרא 'באבא אוריילי' וכאן מפליא פיט טאונסנד בנגינתו על פסנתר וכן נגן אולפן אלמוני בשם דייב ארבוס ה'גונב' פה ושם את ההצגה בנגינתו על כינור. בשיר השני, 'בארגיין', מורגשים היטב הסממנים המוסיקליים המיוחדים ללהקת המי. קולו המצויין של רוג'ר דאלטרי נשמע, עם האקורדים של הכינורות שעיבד טאונסנד, כמו קונטרבס. השיר 'אשתי', של ג'ון אנטוויסל, מביא תו חדש לסגנון הפרוגרסיבי של להקת המי. בצד השני של האלבום תמצאו את 'לא ישטו בנו שוב' - אחד מלהיטיה הגדולים האחרונים של להקת המי, בביצועו הארוך המלא. קצת סנטימנטלי, אבל נהדר! זהו לדעתנו תקליט קלאסי של להקת רוק מעולה. אם גם אתם נמנים על אוהדי הקצב, לא תשתעממו להאזין לתקליט זה גם בפעם המי יודע כמה". הנה תיקונים ותוספות: נגן האולפן האלמוני שמוזכר בביקורת הוא דייב ארבוס, שהיה אז חבר להקת הרוק המתקדם EAST OF EDEN ומי שהביאו להקלטה היה קית' מון. בנוגע להשוואת קולו של דאלטרי לקונטרבס בשיר 'בארגיין' מראה כי המבקר לא ידע באמת כיצד נשמע קונטרבס.

למרות התסכול הראשוני של טאונסנד, שראה ב-WHO'S NEXT גרסה מקוצצת של חזונו הגדול, התוצאה היא אוסף שירים מושלם. הפתיחה עם צלילי הסינטיסייזר המהפנטים של BABA O'RILEY, ששמו הוא מחווה לגורו הרוחני מהר באבא ולמלחין המינימליסטי טרי ריילי, הייתה צעד אמיץ ששינה את פני הרוק. השיר BEHIND BLUE EYES הוא בלדה כובשת וחשופה, הממיסה גם את הלבבות הציניים ביותר. THE SONG IS OVER מרחף על גלי הפסנתר של מאסטרו ניקי הופקינס, ו-LOVE AIN'T FOR KEEPING הוא שיר עם חותמת איכות מיידית של המי, היישר מתחילת הסבנטיז.

אפילו קית' מון, המתופף הכאוטי, נשמע כאן מרוסן ויציב מתמיד. שמועות טוענות שהמפיק גלין ג'ונס הכריח אותו לנגן לפי קצב מדוד, כדי לרסן את הנטייה שלו להשתולל על המצילות. התוצאה היא תיפוף מדויק וחזק כמו פלדה. ואי אפשר בלי ההומור האפל של הבסיסט ג'ון אנטוויסל, שתרם את השיר MY WIFE, קטע רוק מחוספס על סכסוך זוגי שהסתיים, איך לומר, לא בטוב.

סיפור העטיפה הקדמית הפך לחלק בלתי נפרד מהמורשת של התקליט. התמונה, שצולמה על ידי איתן ראסל, מציגה את חברי הלהקה לאחר שהטילו את מימיהם, לכאורה, על עמוד בטון ענק שניצב בלב אתר פסולת תעשייתית. המראה הזכיר לרבים את המונולית' המסתורי מהסרט "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק, שיצא שנים ספורות קודם לכן.

האמת, כרגיל, קצת פחות הרואית: לפי הצלם, רוב חברי הלהקה לא הצליחו "לספק את הסחורה הרטובה" ברגע האמת, ולכן נאלצו לטפטף מי גשם מתוך קופסת פילם ריקה כדי להשיג את האפקט הרצוי. בין הרעיונות המוקדמים שנפסלו לעטיפה היו צילום של נשים שמנות ועירומות, וצילום בלתי נשכח של קית' מון לבוש בהלבשה תחתונה שחורה, פאה ועם שוט ביד. זה היה יכול להיות מעניין.

במגזין NME, טאונסנד סיפק הצצה נדירה למחשבותיו על השירים: באבה אוריילי: "זה היה שיר שכתבתי בזמן שעשיתי את הניסויים האלה עם הקלטות בסינתיסייזר. בין התוכניות שלי למופע היה גם להוציא אדם מהקהל, לקחת ממנו פרטי מידע כמו גובה, משקל, פרטים אסטרולוגיים, אמונות והתנהגות וכו' - ולצקת את הנתונים לתוך הסינטיסייזר. לאחר מכן, הסינטיסייזר יבחר הערות מהתבנית של אותו אדם. זה יהיה כמו לתרגם אדם למוזיקה. מזה הכל התחיל.

על LOVE AIN'T FOR KEEPING: "זה פותח ההופעות הנוכחי, כזה שעשינו על גיטרות אקוסטיות".

על BARGAIN: "אחד השירים הטובים ביותר באלבום". על MY WIFE: "שיר של ג'ון אנטוויסל. זה שיר ממש טוב. יש בו בשר. ג'ון עשה את חלקי כלי הנשיפה תוך חצי שעה, בעוד שלפני זה לקח לו ימים. הוא ממש השתפר". על THE SONG IS OVER: "זה במקור היה אמור להיות בסוף הסרט שתיכננתי ל- LIFEHOUSE.. היה לי תסריט בשלבים ראשונים שבו כל הקהל בהופעה שתיכננו לצלם באולם YOUNG VIC רוקד וכולם מתחרפנים ואז נעלמים. אז היית שומע את השיר הזה. ניקי הופקינס מנגן כאן בפסנתר". על GETTING IN TUNE: "השיר מציג גם את ניקי הופקינס והוא שיר טוב נוסף לביצוע על הבמה". על GOING MOBILE: "זה שוב מחובר לתסריט, יש לי אוטו דודג' גדול שבו אנו משתמשים כדי לטייל, והשיר מדבר על הנאות הטיול בו". על השיר BEHIND BLUE EYES: "זה השיר שהכי פחות מתאים ללהקה כמו המי. זה הולך להיות הסינגל שלנו אבל חשבנו שזה יותר מדי חסר אופי". ודווקא על השיר האחרון בתקליט, WON'T GET FOOLED AGAIN, לא פורסם הסבר... כנראה המסר ברור לחלוטין.

מגזין רולינג סטון סיכם זאת היטב בזמנו: "בלי קשר למה שאולי הובילו אתכם להאמין, זה לא פס הקול על מימוש חלומו ההוליוודי של פיט טאונסנד, שהופסק לכאורה. זה גם לא אלבום ההופעות הגדול ביותר בהיסטוריה של היקום, וגם לא אלבום רוק. זו לא אופרה, אלא תקליט מיושן המכיל רוק'נ'רול בעל תפיסה מושכלת, מבוצעת להפליא, מופק באופן מבריק ולעתים אף מרגש. המוזיקליות מצוינת ללא עוררין, כאשר קית' מון מתנגח ​בצורה מדויקת יותר מאי פעם בתקליט, אנטוויסל חולם כל מיני פריחות מלודיות וקצביות (האזינו במיוחד למה שהוא מנגן מתחת לפזמון של WON'T GET FOOLED AGAIN), וטאונסנד, בין אם זה קצב אקוסטי שמנמן, אקורדים מפלצתיים מהדהדים מהסוג הקלאסי, או סולו לירי, המנוגן ביעילות ובטעם מופתי. באשר להפקת האלבום, טאונסנד הגיע, בסיועו של גלין ג'ונס בתפקיד הכפול של טכנאי ומפיק משותף, לאחד מתקליטי הרוק שהוקלטו בצורה מופתית ביותר בזמן האחרון".

ובמילה אחת - מאסטרפיס!

ב-2 באוגוסט בשנת 1968 הופיעה להקת הדלתות בלילה הראשון של פסטיבל בניו יורק שנקרא SINGER BOWLS.

להקת המי הופיעה באותו ערב ופיט טאונסנד, הגיטריסט והיוצר העיקרי בה, קיבל השראה מהופעתו של ג'ים מוריסון שם וכתב בעקבות כך את השיר SALLY SIMPSON, שיופיע באלבום 'טומי' ויספר על הערצה מטורפת שבחורה בשם סאלי מביעה כלפי האליל שלה. הסיפור בשיר מוביל לכך שאותה נערה נדחפת על ידי הקהל בעת הופעה ופניה נפצעים באופן מחריד. אז מה היה שם במופע של הדלתות, שנערך במזג האוויר החם מאד של ניו יורק, שגרם ללידתה של אותה סאלי סימפסון וגם לעלייה ברמת העצבים של השוטרים שנכחו במקום? בואו לקרוא...

את הערב פתחה להקת חימום בשם 'הקנגורו'. הקהל חסר הסבלנות החליט לגרום לאותו קנגורו לקפוץ מהר יותר - ורצוי לכיוון היציאה מהבמה. שריקות הבוז היו רמות.

לאחר מכן עלתה להקת המי, שהייתה אז קצת לפני הצגת אופרת הרוק החשובה שלה, 'טומי', והפיכתה עם זה ללהקת צמרת. זה לא הפריע לארבעת החוליגנים מאנגליה לדרוש שהציוד של להקת הדלתות, שהייתה הלהקה המובילה בערב זה, לא יהיה על הבמה בעת ההופעה. אבל הרצוי נתקל בתנאי המצוי, כשהבמה המסתובבת, עם להקת המי עליה, נתקעה באמצע הסיבוב וגרמה לכך שחלק מהקהל לא הצליח, מעתה והלאה, לראות את ההופעה כראוי. הדבר גרם למורת רוח בקרב המי והקהל חיכה עוד כשעה לקראת פתיחת הדלתות (כלומר, התחלת הופעת הלהקה המובילה). לא פעם נשמעו קולות של מחאה על העיכוב בזמנים.

קולות הרטינה פסקו כשארבע הדלתות עלו לבמה. הקהל התרצה וקיבל את הלהקה בתשואות רמות. חלקם אף הדליקו ג'וינטים עסיסיים כדי להיכנס לאווירה הנכונה. סף הריגוש עלה פלאים ובמהרה החלו אנשים לרוץ בהתלהבות לכיוון הבמה. השוטרים, שעמדו מקדימה כדי לשמור על הסדר, הבינו לפתע כי ביום זה הם לא יחזרו הביתה לנשים שלהם וידווחו על עוד יום שיגרתי בעבודה.

הקהל, בעידודו התוסס של ג'ים מוריסון, החל להתפרע עוד יותר. אנשים נדחפו לכיוון הבמה ונהדפו בחזרה בכוח על ידי השוטרים. מוריסון לא שר מהלב. הוא בילבל מילים ודקלם בחוסר התלהבות וביצע כמה תנועות של ריקוד שבטי. עדיין הוא היה תיאטרלי והקהל נכנס להיסטריה.

מוריסון כישף את הקהל היטב. בשיר האחרון, שנקרא THE END, הוא ביקש מהאנשים לשמור על שקט כדי לא להרוס את הערב. הקהל ציית לו ונרגע, עד שמוריסון אמר למיקרופון, 'אמא, אני רוצה ל... אותך!'. היה זה רגע בו הקהל ניצת שוב והחל להתפרע ללא רחמים. השוטרים הרבים נראו רחוקים משביעות רצון, כשאנשים ניתצו בלהט את כסאות העץ שבמקום ואנשי חברת ההגברה ניסו, בכוח וביזע רב, להגן על הציוד היקר שלהם.

הופעה זו צולמה לסרט עם הדלתות ששמו FEAST OF FRIENDS.

כסף, דמעות וקליפורניה דרימינג. ב-2 באוגוסט בשנת 1973 תבע ג'ון פיליפס (מלהקת האמהות והאבות) את חברת התקליטים ובדיוק שנה לאחר מכן, ביום הזה, הוא התייצב בהלווייה של זמרת הלהקה.

הצלחתו של קיץ האהבה בסוף שנות השישים לא נמדדה רק בכמות הפרחים בשערות של ההיפים בסן פרנסיסקו, אלא גם, ובעיקר, בערימות של מזומנים שנערמו במשרדים של חברות התקליטים. להקת "האמהות והאבות" הייתה מכונת זהב משומנת היטב, עם להיטים כמו MONDAY MONDAY ו-CALIFORNIA DREAMIN שהפכו לפסקול של דור שלם. אבל מאחורי ההרמוניות הקוליות המושלמות הסתתרה דרמה שלא הייתה מביישת את הטלנובלה הסוערת ביותר.

במרכז הבלאגן ניצב ג'ון פיליפס, המוח היצירתי, הגיטריסט והאב הרוחני (ולפעמים גם הלא כל כך רוחני) של הלהקה. ב-2 באוגוסט 1973 החליט פיליפס שהגיע הזמן לגבות את החשבון כשהגיש תביעת ענק נגד חברת התקליטים שלהם, DUNHILL, על סכום פנומנלי של שישים מיליון דולר. כן, קראתם נכון. הסכום, שהיה אז דמיוני לחלוטין, נתבע בגין אי תשלום תמלוגים. פיליפס טען שהחברה, שאת עושרה צברה בין היתר בזכות הלהיטים שהוא כתב, "שכחה" להעביר לו את הצ'קים השמנים שהגיעו לו.

קפיצה קדימה בזמן, שנה אחת בדיוק. התאריך הוא שוב השני באוגוסט, אך הפעם של שנת 1974. הזירה שונה לחלוטין. במקום מסדרונות בית המשפט, ג'ון פיליפס מצא את עצמו עומד תחת שמש קליפורנית קופחת בבית העלמין "הוליווד לנצח". לצידו עמדה אשתו לשעבר וחברתו ללהקה, מישל פיליפס היפהפייה. השניים, שהיו פעם הזוג המלכותי של סצנת הפולק-רוק ושהיחסים ביניהם ידעו עליות, מורדות, רומנים מחוץ לנישואים (של מישל עם חבר הלהקה דני דוהרטי) ופיצוצים מתוקשרים, התאחדו לרגע אחד של שביתת נשק טראגית.

הם באו להיפרד מהקול הענק והאישיות הגדולה מהחיים של הלהקה, קאס אליוט, או כפי שכולם הכירו אותה, "מאמא קאס". מספר ימים קודם לכן נמצאה מאמא קאס ללא רוח חיים בדירה בלונדון, והיא בת 32 בלבד. היא מתה בשנתה כתוצאה מאי ספיקת לב, עובדה ששמה סוף לשמועה המרושעת והעיקשת שטענה כי נחנקה מכריך חזיר. למעשה, מותה היה טראגי במיוחד משום שהוא הגיע בדיוק בשיא הצלחתה המחודשת. היא סיימה שבועיים של הופעות סולו בלונדון פלדיום שזכו לביקורות מהללות, והקהל הריע לה בעמידה בכל ערב. היא הייתה בדרך לקאמבק מפואר, אך הלב שלה, תרתי משמע, פשוט לא עמד בזה.

פרנק זאפה מציג - הקרב על הדג המעופף, הצעקות בשק והסכסוך בינו לבין ג'ון לנון. ב-2 באוגוסט בשנת 1971 יצא תקליט ההופעה הזה של פרנק זאפה ולהקת האימהות. מדוע הוא חשוב ביותר גם לרוק הישראלי? על כך תקראו בסקופ אחד מיני רבים שבספר שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967"

הכל התחיל בסדרת הופעות לוהטת בת ארבעה לילות באולם פילמור איסט בניו יורק. על הבמה, לצד המאסטרו המשופם פרנק זאפה, ניצבה חבורה אקלקטית ומחוננת של נגנים: המתופף הבריטי הפרוע איינסלי דנבאר, הקלידן והסקסופוניסט איאן אנדרווד שתמיד היה שם, הפסנתרן בוב האריס, והקלידן הוותיק ג'ורג' דיוק. את חטיבת הקצב השלימו הבסיסט ג'ים פונס והצמד פלו ואדי, שהיו למעשה האוורד קיילאן ומארק וולמן, הסולנים לשעבר של להקת הפופ המתקתקה 'הצבים'. תארו לעצמכם את המעבר הזה. עם הסינטיסייזר הצטרף לחגיגה דון פרסטון (לשעבר חבר בלהקת MOTHERS OF INVENTION המקורית), שהוסיף צבעים אלקטרוניים לטירוף.

ההקלטות היו כל כך מלהיבות, שזאפה החליט להוציא תקליט במהירות הבזק. הלחץ היה כה גדול עד שמעצב העטיפות הקבוע שלו, קאל שנקל, לא הספיק להכין עטיפה מושקעת כהרגלו. אך כמו שקורה לעיתים, מתוך הלחץ נולד רעיון מבריק: לעצב את העטיפה כבוטלג – תקליט פיראטי. בלי תמונות נוצצות, בלי צבעים צעקניים. רק קרטון חשוף ועליו כיתוב בעיפרון עם שם התקליט, רשימת השירים והקרדיטים. המעשה הזה כשלעצמו היה אמירה חתרנית, כאילו זאפה אומר למעריצים: "הנה, קחו את המוזיקה, בלי כל השטויות מסביב".

אופרת הגרופיות והכריש מסיאטל

התקליט הזה לא התבייש לחשוף את האמת המלוכלכת, המצחיקה והפעמים רבות גם המביכה של חיי הדרכים. סוויטת השירים המרכזית בו כונתה, ולא בכדי, 'אופרת הגרופיות'. זה היה תיאטרון רוק על סטרואידים, שסיפר את סיפורן של המעריצות הצעירות שהיו מוכנות לעשות הכל כדי להתקרב לאליליהן.

המסע המוזיקלי נפתח בקטע אינסטרומנטלי מהפנט בשם 'בית קטן שנהגתי לישון בו', שכבר הופיע בתקליט קודם בשם BURNT WEENIE SANDWITCH. מיד אחריו, זאפה פונה לקהל ומודיע שמילת הסוד של הערב היא MUD SHARK. מכאן, הוא צולל לסיפור שכבר הפך לאגדת רוק אורבנית. המקרה אירע, כך מספר זאפה, במלון EDGEWATER INN בסיאטל, מלון מיוחד במינו שמחדריו ניתן היה לדוג דגים ישירות מהים. הסיפור מערב שתי להקות ענק, לד זפלין וונילה פאדג', וגרופית אדומת שיער אחת, שהשתכרה כלוט והופשטה על ידי חברי הלהקות. השיא, לפי הנרטיב של זאפה, הגיע כאשר אחד מאנשי הלהקה הבריטית הבריטית המפורסמת (רמז: לא הגיטריסט, לא הבסיסט ולא הזמר, תעשו את החשבון לבד) השתמש בדג שנתפס בחכה מהחלון כדי לספק לגברת הצעירה עונג מסוג מאוד מסוים. הסיפור הזה, אמיתי או מוגזם, היווה את יריית הפתיחה למופע שטוף זימה, חשמל והומור מושחז.

החיפושית והגאון: המפגש הגורלי

דבר אחד מהותי היה חסר בתקליט שיצא באוגוסט: ההופעה המשותפת והחד פעמית שנערכה באותו סוף שבוע בפילמור איסט, עם לא אחרים מאשר ג'ון לנון ויוקו אונו. זאפה ידע שהמנהל הקשוח של חברת התקליטים של הביטלס, אלן קליין, יעשה לו את המוות עד שיקבל אישור להשתמש בהקלטה. כדי לא לעכב את הוצאת התקליט, הוא ויתר על הרעיון להוציא אלבום כפול וגנז את הקטעים עם לנון. אז מה בדיוק קרה שם?

היחסים בין זאפה לביטלס היו מורכבים. זאפה, האינדיבידואליסט והסאטיריקן, ראה בתופעת הביטלמאניה מפעל מסחרי וחלול. בשנת 1967 הוא אף ניסה לעשות פרודיה על העטיפה המהפכנית של סרג'נט פפר עבור התקליט של להקתו, 'אנחנו בעסק הזה רק בשביל הכסף'. הוא התקשר לפול מקרטני לבקש רשות, אך מקרטני הפנה אותו למנהלים, שאמרו 'לא'. זאפה ראה בכך התנשאות. לנון, לעומת זאת, העריץ את זאפה מרחוק. לאו דווקא את המוזיקה, אלא את הגישה הישירה, חסרת הפשרות והאומץ להגיד הכל בפנים. כשהוא נחת בניו יורק בשנת 1971, מפגש בין השניים היה בלתי נמנע. זאפה כבר עבד עם חיפושית אחרת באותה שנה, רינגו סטאר, שכיכב בסרטו 'מאתיים מוטלים'.

ב-5 ביוני 1971, לנון בילה בעיר עם איש הרדיו הווארד סמית'. כשסמית' סיפר שהוא הולך לראיין את זאפה, לנון ביקש להצטרף. דפיקה על דלת חדר המלון העירה את זאפה משנתו. הוא פתח, ראה מולו את לנון ויוקו אונו, והגיב באדישות מנומנמת אך מנומסת. יוקו מיד ניסתה לעקוץ ואמרה לו: "כל מה שעשית, אני עשיתי קודם". אך זאפה ולנון גילו במהרה שיש להם חוש הומור משותף. ההזמנה להצטרף להופעה באותו ערב הגיעה במהירות. לנון היסס, הוא לא הופיע מול קהל כבר זמן רב וחשש. אך זאפה דחק בו, והוא הסכים.

הג'אם שהפך לסיוט

ההופעה של זאפה ולהקתו הייתה ארוכה וסוחפת. כשהגיע זמן ההדרן, השחר כבר כמעט עלה. לנון, שהסתתר מהקהל, חיכה בסבלנות. ההדרן הסתיים, הקהל החל להתפנות, ולפתע אורות הבמה נדלקו שוב. לנון עלה לבמה לקול תשואות היסטריות, אך מגבר הגיטרה שלו התחיל לקרטע, מה שהוסיף לחוסר הביטחון שלו. זאפה ניסה לסמן לו את האקורדים לקטע המורכב שלו שנקרא KING KONG. לנון ואונו היו כנראה שני האנשים היחידים באולם שלא הכירו את היצירה האינסטרומנטלית המבריקה הזו, שנשמעה כמו ג'אם חופשי אבל הייתה כתובה ומתוזמרת בקפידה. לנון, בטוח שהוא מוביל את להקתו של זאפה לג'אם אדיר, לא הבין שהוא היחיד על הבמה שאין לו מושג מה הוא מנגן.

בהמשך, במהלך ג'אם אמיתי, לנון שאג למיקרופון את המילה SCUMBAG שוב ושוב. כנראה שמישהו לחש לו את המילה קודם לכן, והוא לא ידע שמדובר בסלנג ניו יורקי לקונדום משומש. המופע המשותף הגיע לשיאו, או לשפלותו, עם קטע מאולתר שבו יוקו אונו הפיקה צרחות וצווחות מגרונה, כשהיא מתחבאת בתוך שק שחור גדול. באות שנקבע מראש, זאפה וכל הלהקה פשוט ירדו מהבמה והשאירו אותה שם לבד, צורחת בתוך השק, מבלי להבין שההופעה נגמרה.

הבגידה של לנון

זאפה, בנדיבותו, הסכים לתת ללנון עותק של ההקלטות. לנון לקח אותן והשתמש בהן באלבום הכפול והפוליטי שלו ושל יוקו, SOME TIME IN NEW YORK CITY. הוא קרא לקטעים LIVE JAM, לקח את עטיפת ה"בוטלג" של זאפה וקשקש עליה בטוש אדום. את הקטע KING KONG, שלנון חשב שהוא ג'אם, הוא שינה ל-JAMRAG (סלנג בריטי לתחבושת היגיינית משומשת) ונתן את הקרדיט על הכתיבה לעצמו וליוקו בלבד. כאילו כל זה לא הספיק, הוא ערך את ההקלטה מחדש והנמיך משמעותית את ערוץ הגיטרה של זאפה.

זאפה רתח מזעם. זו הייתה פלישה לטריטוריה שלו וגניבה לאור יום. הוא שקל לתבוע, אך לבסוף ויתר. עם זאת, הוא לא הפסיק לספר על התקרית המשפילה הזו בכל הזדמנות. אבל היקום, או הקארמה, זימנו לזאפה רגע אירוני במיוחד. בדצמבר אותה שנה, בהופעה בלונדון, בזמן שניגן כהלצה את השיר I WANT TO HOLD YOUR HAND, שכתב... נכון, ג'ון לנון, הוא נדחף מהבמה על ידי אותו בחור קנאי.

רק בשנת 1992, באלבום הכפול PLAYGROUND PSYCHOTICS, זאפה שחרר סוף סוף את ההקלטות מההופעה ההיא במיקס שלו, כפי שהן היו אמורות להישמע. את הקטע של יוקו אונו הוא כינה בשם הסרקסטי 'זמן קצר שנראה כנצח עם יוקו אונו'.

שפל המדרגה או יצירת מופת?

הביקורות על התקליט המקורי היו חלוקות. מגזין רולינג סטון קטל אותו וכתב: "פעם נחשב פרנק זאפה לגאון מוביל ברוק. ולא הפריע לקובעי העובדה הזו ליהנות מקטעים ציניים, שזאפה כתב, שבאים לחקות סגנונות עבר. פעם הוא גרם לנו לחשוב ומאז כבר לא. האיכות המוזיקלית של זאפה נפלה באלבומיו האחרונים. התקליט הזה הוא שפל המדרגה. אם אתם אוהבים להקות ששרות 'השמוק שלי הוא סכין', אז שיבושם לכם פה". לעומת זאת, עיתונים אחרים כמו HIGH FIDELITY ו-STEREO REVIEW שיבחו אותו. שנים לאחר מכן, יצאה מהדורה מורחבת ומושלמת של כל ההקלטות מהפילמור איסט, ללא עריכות, המציגה את התמונה המלאה.

ומה לגבי הקשר הישראלי שהבטחתי? מדוע התקליט הספציפי הזה, עם כל הדרמות והסיפורים, הוא נקודת ציון חשובה גם בהיסטוריה של הרוק שנוצר כאן? ובכן, את הסקופ המלא והמפתיע הזה, שמאיר באור חדש את הפסקול הישראלי שלנו, תוכלו למצוא בספר "רוק ישראלי 1973-1967". הצצה חטופה בעמוד 326 תגלה לכם הכל.

גם זה קרה ב-2 באוגוסט: זהו יום של תאונות מסתוריות, גניבות חצופות, מפגשים מביכים, והקלטות היסטוריות שהתרחשו כולן באותו התאריך לאורך השנים. אז הגבירו את הווליום ובואו נצלול פנימה.

1966: דילן מתרסק, קלפטון נשדד

באותו יום ממש, פורסמה ידיעה קטנטנה ולקונית בעיתון הניו יורק טיימס, כזו שאפשר לפספס בקלות בין מודעות הפרסומת. "בוב דילן נפצע בתקלה עם אופנוע", נכתב שם. "כעת הוא תחת השגחת רופא שמטפל בפצעיו. דובר מטעמו של הזמר מסר שהתקרית תבטל מופע שנקבע ב-YALE BOWL בניו הייבן".

אבל מאחורי המילים היבשות הסתתר סיפור גדול הרבה יותר. דילן, שהיה אז בשיא תהילתו והיצירה שלו, רכב על אופנוע ה-TRIUMPH T100 שלו ליד ביתו בוודסטוק, ניו יורק, ואיבד שליטה. התאונה, שפרטיה המדויקים נותרו עמומים עד היום, הפכה לנקודת מפנה בחייו. יש שטענו כי חומרת הפציעות נופחה בכוונה כדי לאפשר לדילן, שהיה מותש לחלוטין מסיבוב הופעות עולמי ומהלחץ הציבורי, לרדת מהבמה ולהיעלם מהעין הציבורית. ההיעלמות הזו הובילה אותו לתקופת הסתגרות ממושכת, במהלכה הקליט עם להקת הליווי שלו, THE BAND, את הסשנים המפורסמים שנודעו כ-THE BASEMENT TAPES, אוצר בלום של יצירה משוחררת מלחצים. המופע שבוטל ב-YALE BOWL היה רק קצה הקרחון של שרשרת ביטולים שהשאירו את עולם המוזיקה בסימן שאלה גדול.

באותו הזמן, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, התרחשה דרמה קטנה מסוג אחר. הסופרגרופ הטרייה והמדוברת, CREAM, עלתה להופיע במועדון הקטן והמיוזע KLOOKS KLEEK, השוכן במלון ריילוויי במערב המפסטד. השם CREAM עוד לא היה מוכר מספיק, ולכן המודעה שפרסמה את ההופעה העדיפה להתמקד בשמותיהם של שלושת הווירטואוזים שכבר היו מוכרים היטב בסצנה: אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר. בתוך כל ההתרגשות והעשן, מישהו בעל תעוזה יוצאת דופן החליט לנצל את ההמולה ופשוט גנב את תיק נשיאת הגיטרה של קלפטון. חוצפן!

1969: דילן בורח, מקרטני מנצח

שלוש שנים בדיוק לאחר התאונה, בוב דילן, הפעם בגרסה משפחתית ורגועה יותר, החליט לעשות מעשה מפתיע. הוא הגיע ביחד עם אשתו שרה לפגישת מחזור של בית הספר התיכון שלו בהיבינג, מינסוטה. קולו של הדור קיווה כנראה לחוות קצת נוסטלגיה תמימה, אך המציאות טפחה על פניו. כמה מהחברים לספסל הלימודים, ששתו כנראה קצת יותר מדי, לא התרשמו מהמעמד וניסו לתקוף אותו פיזית. דילן ואשתו הבינו את הרמז ונמלטו מהמקום במהירות, כשהם מותירים מאחור חלום שבור על פגישת מחזור נורמלית.

באותו היום ממש, באולפני EMI באבי רואד, לונדון, התרחשה סצנה הרמונית הרבה יותר. חברי להקת BADFINGER הצעירה, חתומה טרייה בחברת התקליטים APPLE של הביטלס, היו עסוקים בהקלטת שיר שכתב והפיק עבורם לא אחר מאשר פול מקרטני. השיר נקרא COME AND GET IT. המשימה הראשונה הייתה להקליט את נגינת הליווי. פול אסף את הלהקה סביב הפסנתר והחל להסביר את חזונו לעיבוד.

לפתע, דלת האולפן נפתחה ובפנים הופיעו ג'ון לנון ויוקו אונו. חבר הלהקה, טום אוונס, נזכר מאוחר יותר ברגע הסוריאליסטי: "הם פשוט נכנסו פנימה. לנון עצר, הביט בפול שהיה עסוק בהדרכה, הרכין את ראשו בתיאטרליות ואמר, 'הו, חכם שכמוך, הראה לנו את האור'. ואז הוא פשוט הסתובב ויצא. חשבתי לעצמי, 'רגע, זה היה ג'ון לנון!'". לאחר ההפרעה הקצרה, הלהקה חזרה לעבודה. מקרטני, בתפקיד המפיק הקפדן, העיר לבסיסט רון גריפית'ס לא להגזים עם נגינת הבס ולשמור על פשטות. בסופו של דבר, השיר הוקלט בקצב מעט מהיר יותר מגרסת הדמו המקורית של פול, שבירך אותם על טייק מעולה ושיבח במיוחד את תיפופו של מייק גיבינס, שתרם רבות לאנרגיה של השיר.

אז הגיע שלב השירה. "פול ביקש מכל אחד מאיתנו לשיר בית", סיפר רון. "פיט האם היה לחוץ מדי. אני ניסיתי, ופול אמר שאני נשמע קצת מאנפף, כמו רג' פרסלי מלהקת הטרוגס. ואז טום ניסה". אוונס שר, ופול החליט מיד שזה הקול שהוא חיפש. כדי לחתום את היצירה, מקרטני עצמו הוסיף נגינת טמבורין. תוך שלוש שעות בלבד, מתחילתו ועד סופו, השיר היה מוכן, והפך ללהיט ענק.

1971: פרידה ולידה מחדש

להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL, או בקיצור CCR, עלתה לבמה ב-OKLAHOMA'S ASSEMBLY CENTER שבטולסה, בפעם הראשונה כשלישייה. הבמה נראתה ריקה מתמיד לאחר עזיבתו של גיטריסט הליווי, טום פוגרטי, אחיו של הסולן ג'ון פוגרטי. העזיבה נבעה ממתחים יצירתיים ואישיים קשים, בעיקר סביב שליטתו המוחלטת של ג'ון בכיוון המוזיקלי של הלהקה. ההופעה הזו סימנה את תחילת הסוף עבור אחת הלהקות המצליחות בעולם באותה תקופה.

אך בזמן שלהקה אחת החלה את מסלול ההתרסקות שלה, חבר בלהקה אחרת שהתפרקה זה עתה, המריא לגבהים חדשים. באותו יום בדיוק, יצא בארצות הברית תקליטון חדש לפול מקרטני ובו השיר UNCLE ALBERT / ADMIRAL HALSEY. השיר, על חלקיו השונים והעיבוד התזמורתי העשיר שלו, הפך ללהיט ענק וכבש את פסגת המצעד האמריקני, והיה ללהיט הסולו הראשון של מקרטני שהגיע למקום הראשון לאחר פירוק הביטלס.

1962: מלכה בהתהוות

כמה שנים לפני כל הדרמות הללו, ב-2 באוגוסט 1962, צעירה מוכשרת בשם ארית'ה פרנקלין הופיעה את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלה בתוכנית הפופולרית AMERICAN BANDSTAND. פרנקלין, שהייתה אז בת 20 וחתמה בחברת התקליטים קולומביה, עדיין לא הייתה "מלכת הנשמה" שאנו מכירים. היא הוצגה כזמרת ג'אז ופופ מבטיחה, ואיש לא יכול היה לנחש שהיא עתידה לשנות את פני המוזיקה השחורה ולהפוך לאחת הזמרות המשפיעות בכל הזמנים.

נולדו על הבמה: חוגגים יום הולדת

1937 - גארת' האדסון: האורגניסט, הקוסם והמוח המוזיקלי של להקת THE BAND. למה קוסם? כי תחת אצבעותיו, אורגן ה-LOWREY נשמע כמו קרקס שלם שהגיע לעיר, עם צלילים שלא נשמעו לפניו או אחריו. הרקע הקלאסי שלו והיכולת שלו לאלתר העניקו ללהקה את הצבע הייחודי שלה.

1944 - ג'ים קפאלדי: המתופף וכותב השירים המוכשר של להקת טראפיק. קפאלדי לא היה רק האיש ששמר על הקצב, אלא גם שותף מרכזי ביצירת רבים משיריהם, וקולו הוסיף מימד נוסף לצליל של הלהקה. הוא הלך לעולמו בינואר 2005.

1948 - אנדי פיירוות'ר-לואו: גיטריסט וזמר מוערך, מהסוג שמוזיקאים אחרים מעריצים. הוא ידוע כ"גיטריסט של הגיטריסטים" וניגן עם כולם, החל מאריק קלפטון ועד רוג'ר ווטרס ודייויד גילמור. בשנות השישים הוא היה אליל פופ לרגע כסולן בלהקת AMEN CORNER.

1950 - טד טרנר: הגיטריסט של להקת WISHBONE ASH, שהיה מחלוצי סאונד הגיטרות הכפולות שהשפיע על אינספור להקות רוק והבי מטאל.

1951 - סטיב הילאג': הגיטריסט הפסיכדלי והווירטואוז של להקות ARZACHEL, KHAN וכמובן גונג, שיצא לקריירת סולו מצליחה ועם השנים הפך גם ליוצר מוזיקת אמביינט אלקטרונית.

1951 - ג'ו לין טרנר: הסולן בעל הקול העוצמתי ששר בלהקות כמו ריינבאו ודיפ פרפל. בשנת 2022, טרנר חשף באומץ כי במשך עשורים חבש פאות כדי להסתיר התקרחות מוקדמת ולהתאים לתדמית הרוקר. חשיפת ראשו הקירח זכתה לתגובות תומכות והפכה אותו לסמל ברור של קבלה עצמית.

1951 - אנדרו גולד: זמר ויוצר שבשנות השבעים כבש את המצעדים עם הלהיט הנצחי LONELY BOY. הוא גם כתב והקליט את שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה המצליחה "בנות הזהב", THANK YOU FOR BEING A FRIEND. גולד הלך לעולמו ביוני 2011.

1961 - פיט דה פרייטאס: המתופף הכריזמטי של להקת ECHO AND THE BUNNYMEN. בשנת 1985, בשיא הצלחת הלהקה, הוא החליט לפרוש, אך לא לפני שתופף בלהיט הענק BRING ON THE DANCING HORSES. הוא טס לניו אורלינס, בזבז את כספו בניסיון להקים להקה בשם "אלוהי הסקס", ונכשל. הוא חזר לבאנימן בשנת 1987 והשתתף בהקלטת תקליט שנשא את שמה ונחשב לאבן דרך. אך לאחר מות אביו של הסולן, יאן מקולוק, ופרישתו של האחרון, הלהקה החליטה להמשיך בלעדיו. ב-14 ביוני 1989, בדרכו מלונדון לחזרה, התנגש האופנוע של דה פרייטאס במכונית. הוא נהרג במקום, בגיל 27.

התו האחרון: נפרדים מאמנים גדולים

1972 - בריאן קול: הבסיסט והזמר של להקת THE ASSOCIATION. הלהקה, שנודעה בהרמוניות הווקאליות המושלמות שלה ובלהיטים כמו ALONG COMES MARY ו-NEVER MY LOVE, פתחה את פסטיבל מונטריי המפורסם בשנת 1967. קול היה הקול המחוספס והרוקי יותר בחבורה. אך מאחורי המוזיקה השמשית הסתתרה התמודדות קשה עם התמכרות לסמים ואלכוהול. ב-2 באוגוסט 1972, רגע לפני שהלהקה הייתה אמורה לצאת לעוד סיבוב הופעות, הוא נמצא מת בביתו בהוליווד ממנת יתר של הרואין, בן 29 במותו.

1976 - פיטר "פאדי" ווטס: מנהל ההופעות הנאמן של פינק פלויד. ווטס לא היה רק איש צוות; הוא היה חלק מההיסטוריה. הוא זה שסיפק את הצחוק המטורף והמצמרר שנשמע בשיר BRAIN DAMAGE מהתקליט THE DARK SIDE OF THE MOON. הוא מת ממנת יתר של הרואין, והותיר אחריו בת צעירה, נעמי ווטס, שלימים הפכה לשחקנית קולנוע מפורסמת.

1983 - ג'יימס ג'יימרסון: הבסיסט ואיש הסוד של חברת התקליטים MOTOWN. אף על פי ששמו לא הופיע על רוב התקליטים, נגינת הבס המלודית, הקצבית והמהפכנית שלו הייתה עמוד השדרה של אינספור להיטים, מ-MY GIRL ועד I HEARD IT THROUGH THE GRAPEVINE. הוא שינה את תפקידו של הבס במוזיקה הפופולרית. הוא מת בגיל 47 משחמת הכבד, תוצאה של מאבק ארוך באלכוהוליזם.

2015 - סיליה בלאק: זמרת וכוכבת טלוויזיה בריטית אהובה. בלאק, ששמה בכלל היה סיליה ווייט, התחילה את דרכה בסצנת המרסיביט של ליברפול לצד הביטלס, הפכה לאחת הזמרות המצליחות בבריטניה בשנות השישים ולאחר מכן למנחת טלוויזיה פופולרית. היא מתה בגיל 72.

ב-2 באוגוסט בשנת 1965 נחתה להקת הבירדס בשדה התעופה הית'רו בלונדון, לקראת סיבוב הופעות באנגליה.

המטוס עם הלהקה נחת חמש דקות לאחר שמונה בבוקר והיה זה כשעה של איחור מהזמן המתוכנן. לונדון חיכתה לחמשת חברי הלהקה עם שמיים אפורים וגשם. עדיין, קהל גדול של מעריצים חיכה ולא רק הם - גם להקה בריטית בשם THE BIRDS ומנהלה הזועף, כשמטרתם הייתה לשים בידי הבירדס מארה"ב מסמך תביעה ובו דרישה ברורה לשנות את השם.

מנהל אותה להקה, ליאו דה קלרק, אמר לתקשורת המקומית שלהקתו ספגה נזק אדיר בעבודתה בגלל אותם בירדס אמריקניים. דה קלרק היה נחוש בדעתו למנוע את הופעות הבירדס, שאינן שלו, באנגליה. "אנחנו הקמנו את הלהקה שלנו לפני כשנתיים וזה מוכיח שאנחנו ותיקים יותר מה- BYRDS".

המפיק שהביא את ה- BYRDS, השיב בבוז: "הנה מקרה של להקה אחרת שמנסה להשיג אייטמים לטובתה על הגב שלנו. אין להם מה לעשות, כי ה- BYRDS יופיעו פה, על אפם ועל חמתם. אני אדאג לזה אישית".

אחד מחברי אותה להקת THE BIRDS הבריטית היה הגיטריסט רון ווד (בעתיד אבן מתגלגלת) שסיפר עשרות שנים לאחר מכן בספרו, כשהוא מסובב את כל התמונה: "אפילו שהשם שלנו לא היה דומה בדיוק לשלהם, הבירדס האמריקנים לא ראו זאת כך ואיימו לתבוע אותנו. ליאו, המנהל שלנו, מנע את הדבר על ידי כך שהגיע לשדה התעופה הית'רו עם צו ובו דרישה שהם ישנו את שמם, כי הם דורכים בטריטוריה שאינה שלהם. בסופו של דבר, ללהקת THE BYRDS היו יופי של עורכי דין, והאיומים של ליאו רק נתנו לנו יחצ"נות ותו לא".

משדה התעופה הבריטי הוסעה להקת הבירדס למלון EUROPA, ששכן בכיכר גרוסבנור, במרכז לונדון. לאחר שינה קלה יצאו חמשת החברים למסע קניות ברחוב קארנבי התוסס. תוך מספר שעות בזבזו הם יחדיו אלפיים דולר.

במהלך הימים הבאים אדווח לכם על סיבוב ההופעות הבריטי הזה, שהיו בו גם רגעים ממש לא נעימים.

הלהבה הלוהטת של אפריקה כבתה. ב-2 באוגוסט בשנת 1997 מת פיילה קוטי בן ה-58, מחלוצי זרם ה"אפרוביט".

הסיבה הרשמית, כפי שמסר אחיו הבכור במסיבת עיתונאים קודרת, הייתה אי ספיקת לב. אך האח לא הסתיר את האמת המרה והחשובה: קוטי, האייקון הראוותני, סבל מאיידס. מותו סימן את סופה של תקופה, אך גם את תחילתה של מורשת מוזיקלית ופוליטית שתמשיך להדהד עוד שנים רבות.

ומי היה פיילה (יש לבטא FAY-LA) קוטי? הוא היה סופת טורנדו של צלילים, פוליטיקה וחוצפה. שיריו, שהתאפיינו באורכם המרתוני ובאנרגיה מתפרצת, היו קוקטייל מסחרר שרקח בעצמו: מקצבים אפריקניים שבטיים ופועמים, פ'אנק בסגנון המורה הרוחני שלו, ג'יימס בראון, וכל זה עטוף בטקסטים נוקבים באנגלית, שכוונו נגד השחיתות הממשלתית, האלימות הצבאית והצביעות החברתית בניגריה ומחוצה לה. ואיזו מוזיקה מדהימה זו הייתה!

מלונדון הקלאסית למהפכה השחורה

אבל רגע, בואו נחזור אחורה. איך הופך בחור צעיר מניגריה לאחד המוזיקאים החשובים של המאה ה-20? הסיפור מתחיל בשנת 1959, כשקוטי הצעיר נשלח על ידי משפחתו ללונדון כדי ללמוד, תחזיקו חזק, מוזיקה קלאסית. אך הרחובות הסוערים של לונדון חשפו אותו לעולם אחר לגמרי: הג'אז האמריקאי. הוא זנח את התווים הקלאסיים והתמכר לצלילים של צ'ארלי פארקר, ג'ון קולטריין ומיילס דייויס. הוא החל לנגן בחצוצרה ובקלידים, וספג את החופש והאלתור של הג'אז.

כשחזר לניגריה בשנת 1963, הוא הקים את להקתו הראשונה, KOOLA LOBITOS, וניסה להביא את בשורת הג'אז למולדתו. התוצאה? כישלון חרוץ. הקהל המקומי לא התחבר לצליל המתוחכם. נקודת המפנה האמיתית הגיעה בשנת 1969, במסע לארצות הברית. שם, באמריקה הגועשת של סוף שנות השישים, הוא גילה את תנועת הפנתרים השחורים ואת כתביו של מלקולם אקס.

"הראש שלי פשוט הסתובב שם", סיפר קוטי לניו יורק טיימס בשנת 1977. "הכול התחבר לי. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את המהות של כוח שחור. זה מטורף, בארצות הברית אנשים חושבים שתנועת הכוח השחור שאבה השראה מאפריקה. הם לא מבינים שהם אלו שהשיגו את זה לפנינו". ההתגלות הזו שינתה אותו לנצח. הוא חזר ללאגוס חדור בתודעה פוליטית מגובשת, והמציא ז'אנר חדש שיכיל את כל מה שבעבע בו: האפרוביט. הוא שינה את שם להקתו לניגריה 70, ואז לאפריקה 70, והפך את המועדון שלו, THE AFRO SPOT (שבהמשך שמו שונה ל"המקדש"), למעבדה מוזיקלית ולבמה פוליטית לוהטת.

"אני מנגן מוזיקה אפריקאית עמוקה", תיאר פעם את יצירתו. "למדתי את התרבות שלי לעומק. אני מדבר על יבשת שלמה במוזיקה שלי". ואכן, מוזיקאים מכל העולם, מפיטר גבריאל ועד ללהקת TV ON THE RADIO, הושפעו עמוקות מהסאונד הייחודי שיצר.

רפובליקת קלקוטה, 27 נשים והמלחמה בממסד

חייו של קוטי היו פרועים לא פחות מהמוזיקה שלו. הוא כינה את עצמו "הכוהן הראשי", חי בקומונה שהקים וכינה "רפובליקת קלקוטה" (על שם תא כלא בו ישב), עישן מריחואנה בכמויות מסחריות והקליט כחצי תריסר תקליטים בשנה. תקליטים אלו, שהיו מהפנטים ובעלי מסרים חתרניים, נאסרו להשמעה ברדיו הממשלתי אך נמכרו כמו לחם חם בשוק השחור ברחבי אפריקה.

החוצפה שלו לא ידעה גבולות. לאחר פשיטה משטרתית על המתחם שלו, הוא הכריז על השטח סביב המועדון שלו כמדינה עצמאית, "רפובליקת כלכותא", והקיף אותה בגדר חשמלית. הצרות, כמובן, לא איחרו לבוא. השיא הגיע ב-18 בפברואר 1977. לאחר שקוטי השפיל את הממשל הצבאי כשסירב להופיע בפסטיבל תרבות ממשלתי, כאלף חיילים צרו על הרפובליקה שלו. במה שהפך לקרב של ממש, המתחם נשרף עד היסוד, עשרות מיושביו אושפזו, והטרגדיה הגדולה מכולן: אמו בת ה-77 הושלכה מחלון הקומה השנייה ומתה מאוחר יותר מפצעיה.

האירוע הפך אותו לסמל בינלאומי של התנגדות למשטר עריץ. עם שחרורו מהכלא, הוא צעד למשרדי הממשל והניח שם העתק של ארון הקבורה של אמו. לאחר מכן, הכריז על הקמת מפלגה פוליטית ועל כוונתו לרוץ לנשיאות. ובשיא של מחווה תיאטרלית, בשנת 1978, הוא נשא לאישה 27 (!) מרקדניותיו בטקס המוני אחד. טוב, לכוהן הראשי מותר.

כוכבות בינלאומית בין הסורגים

פעולותיו משכו אש והוא מצא את עצמו נכנס ויוצא מבתי הכלא אין ספור פעמים. בתחילת שנות השמונים, הוא עמד על סף פריצה בינלאומית גדולה. אך רגע לפני סיבוב הופעות מתוכנן בארצות הברית בשנת 1984, הוא נעצר באשמת שווא ונכלא ל-20 חודשים. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הכריז עליו כאסיר פוליטי, והוא שוחרר רק לאחר חילופי שלטון נוספים בניגריה. את שחרורו חגג בהופעה בלתי נשכחת לצידם של U2 ופיטר גבריאל בניו ג'רזי, במופע של אמנסטי.

מפגשים בצמרת: בייקר ומקרטני בניגריה

בתוך כל הכאוס הפוליטי, קוטי היה גם מוזיקאי שזכה להערכה עצומה מעמיתיו. בתחילת שנות השבעים, הוא שיתף פעולה עם המתופף ג'ינג'ר בייקר שעבר להתגורר בניגריה. השניים הקליטו תקליט משותף והופיעו יחד, חיבור נדיר בין רוק בריטי למקצבים אפריקאיים.

סיפור משעשע אחר התרחש בשנת 1973, כשפול מקרטני הגיע לניגריה להקליט את התקליט BAND ON THE RUN. קוטי, שחשד תמיד במערב, מיהר להאשים את חבר הביטלס לשעבר בניסיון "לגנוב את המוזיקה האפריקאית". מקרטני, באלגנטיות, הזמין את קוטי לאולפן להאזין להקלטות. קוטי הגיע, שמע, והבין שטעה. הוא משך את האשמותיו בחזרה ואף הזמין את פול ורעייתו לינדה לבילוי לילי סוער במועדון ה"מקדש" שלו.

בשנותיו האחרונות, קוטי היה קולני פחות. הוא נשאר בעיקר בביתו והופיע רק לעתים רחוקות במקדש שלו. הוא היה דמות מקוממת, מבריקה, שחי חיים מוזרים וכואבים. למרות שהכיר היטב את סורגי הכלא, המוזיקה שלו לא ידעה גבולות ומעצורים. אני, אישית, נמשך במיוחד לתקליטים שלו מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים. שם נמצא המיץ העסיסי והמהפכני ביותר שלו, לטעמי.

פיילה קוטי מת, אך האפרוביט חי, בועט וממשיך להצית אש במותניים ובראש. אז עשו לעצמכם טובה: תקשיבו למוזיקה של פיילה קוטי. זה טוב זה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.