רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 באוקטובר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 באוקטובר (2.10) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני מנסה להגיד במוסיקה את מה שאלפי אנשים חושבים ומרגישים. אני רק מדיום" (נינה סימון, בעיתון NME בשנת 1969)

ששת המופלאים: הלילה שבו ג'נסיס הצילה את פיטר גבריאל מפשיטת רגל (ואיומי רצח). ב-2 באוקטובר בשנת 1982, נערך מופע איחוד של להקת ג'נסיס בהרכבה הפרוגרסיבי, עם פיטר גבריאל. למופע הזה הם קראו בשם SIX OF THE BEST.

באותו היום, לא רק שהבסיסט והגיטריסט של הלהקה, מייק ראת'רפורד, חגג את יום הולדתו ה-32, אלא שעל במה במילטון קיינס שבאנגליה, התרחש נס של ממש: איחוד חד-פעמי ובלתי נשכח של ההרכב הקלאסי של הלהקה, יחד עם הסולן המקורי והכריזמטי, פיטר גבריאל. למופע המיוחד הזה, שהפך לאירוע היסטורי, הם קראו בשם הראוי SIX OF THE BEST.

סיפורה של ג'נסיס הוא סיפור על מהפך מוזיקלי מסחרר. הלהקה שהחלה את דרכה בסוף שנות השישים כאחת מאבני היסוד של הרוק המתקדם, עם יצירות מורכבות והופעות תיאטרליות עוצרות נשימה, הפכה עם השנים למכונת להיטים משומנת שכבשה את מצעדי הפופ ברחבי העולם. אך עבור אותם מעריצים שגדלו על ברכי התקליטים המוקדמים, התקופה שבין 1969 ל-1975, בהובלתו של פיטר גבריאל, נותרה תור הזהב הבלתי מעורער. גבריאל לא היה רק סולן; הוא היה איש מופעים, שחקן, מספר סיפורים שעטה על עצמו תלבושות מרהיבות ודמויות משונות, והפך כל הופעה לחוויה על-חושית. אלא שב-1975, בתחושה של מיצוי יצירתי ולחצים אישיים, הוא החליט לפרוש ולהשאיר את הלהקה המומה.

לאחר עזיבתו, ג'נסיס עשתה את הלא ייאמן. המתופף פיל קולינס עבר לקדמת הבמה, תפס את עמדת המיקרופון, והוביל את הלהקה לעבר צליל נגיש ומסחרי יותר, שהביא אותם להצלחה פנומנאלית. במקביל, גבריאל יצא לקריירת סולו הרפתקנית, חקר צלילים חדשים והתעמק במוזיקת עולם, תחום שהיה בחיתוליו במערב.

בשנת 1982, איחוד עם ג'נסיס היה הדבר האחרון שעלה על דעתו של גבריאל. קריירת הסולו שלו סוף-סוף צברה תאוצה, הסינגל שלו SHOCK THE MONKEY הפך ללהיט גדול בארצות הברית, הופעותיו משכו קהל גדל והולך, והמבקרים בעיתונים כמו מלודי מייקר ורולינג סטון היללו את תקליטיו האחרונים. אז מה בכל זאת יכול להחזיר אותו לבמה עם חבריו הוותיקים? ובכן, מתברר שאיומי רצח הם תמריץ די משכנע.

הכל התחיל כשפסטיבל WOMAD (ראשי תיבות של WORLA OF MUSIC, ARTS AND DANCE), פרויקט חלוצי ושאפתני שגבריאל יזם כדי לקדם מוזיקת עולם בבריטניה, התרסק כלכלית והותיר אותו עם חובות עצומים. "החובות היו גדולים יותר ממה שיכולתי לדמיין", סיפר. "קיבלתי כמה שיחות טלפון עם איומי רצח מפורשים מאנשים שהייתי חייב להם כסף. זה היה סיוט מוחלט". גבריאל עדיין לא היה הכוכב הענק שיהפוך להיות מאוחר יותר, וכל מופע התרמה שהיה מארגן בעצמו לא היה מכסה אפילו חלק קטן מהבור העצום.

למרבה המזל, הפרידה מג'נסיס הייתה ידידותית, וחברי הלהקה, שכבר היו בשיא הצלחתם, לא היססו לרגע ונחלצו לעזרתו. "זה היה אך הגיוני שנתגייס לעזור לו לצאת מהבוץ", אמר פיל קולינס. "זו בהחלט לא הייתה מחווה מתנשאת, אלא עזרה אמיתית לחבר".

ג'נסיס בדיוק סיימה את סיבוב ההופעות של האלבום המצליח שלה, THREE SIDES LIVE, ומיד לאחר מכן נכנסה לחזרות עם גבריאל בהאמרסמית' אודאון בלונדון. גבריאל, פרפקציוניסט ידוע, נאלץ להסתפק ביומיים בלבד של חזרות לפני המופע הענק. הלחץ והזמן הקצר הם כנראה הסיבה שהוחלט לא לצלם את המופע באופן מקצועי או אפילו להקליט אותו כראוי, החלטה שרבים יתחרטו עליה מאוחר יותר. למרבה המזל, מעריצים בקהל הביאו עמם מכשירי הקלטה ויצרו בוטלגים שהנציחו את הרגע, גם אם באיכות צליל ירודה.

הערב נפתח עם הופעות חימום של הזמר ג'ון מרטין (אותו פיל קולינס הפיק קצת לפני כן) ולהקת הפופ הצעירה והמבטיחה TALK TALK. ואז, ברגע דרמטי שייזכר לעד, חברי ג'נסיס נשאו אל הבמה ארון קבורה אמיתי. כשהחלו לנגן את התווים הראשונים של BACK IN NYC, הארון נפתח ומתוכו הגיח גבריאל, לבוש בדמותו של ראאל, גיבור תקליט המופת THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY, אותה דמות בדיוק שגילם בפעם האחרונה על הבמה ב-1975. הקהל היה בהיסטריה. על הבמה ניצב הרכב מורחב שכלל את פיל קולינס וצ'סטר תומפסון על התופים, מייק ראת'רפורד על הבס והגיטרה, דריל סטראמר בגיטרה ובס וטוני בנקס בקלידים. ומה עם סטיב האקט, הגיטריסט של ההרכב הקלאסי שעזב ב-1977? הוא בדיוק סיים הופעה משלו במקום אחר, מיהר לאירוע, אך הספיק להגיע רק לשני שירי ההדרן האחרונים.

חלק מהשירים במופע היו כאלה שהלהקה המשיכה לבצע גם בלעדי גבריאל, אך הקהל זכה לשמוע גם יצירות כמו THE MUSICAL BOX. גבריאל, שכמעט ולא ביצע חומר של ג'נסיס בהופעות הסולו שלו, נאבק לזכור את כל המילים והתנועות. "הייתי מתוסכל כי ההופעה הייתה מרושלת", הודה מאוחר יותר. "בהחלט לא הייתי חד מספיק, וזה הרגיש קצת כמו לחזור לבית הספר אחרי שלושים שנות היעדרות".

השיר היחיד, לא של ג'נסיס, שבוצע במהלך ההופעה היה "גבעת סולסברי", שבא לשקף את החלטתו של גבריאל לעזוב את הלהקה. רגע משעשע במיוחד נרשם כאשר הלהקה ביצעה את הלהיט TURN IT ON AGAIN. גבריאל וקולינס החליפו תפקידים: קולינס שר וגבריאל התיישב מאחורי מערכת התופים, הכלי הראשון עליו ניגן בצעירותו. אלא שגבריאל לא היה מודע לכך שלשיר יש מקצב א-סימטרי מורכב, והתיפוף הסטנדרטי שלו כמעט והרס את כל הביצוע. המופע נחתם עם שני השירים אליהם הספיק להגיע סטיב האקט, I KNOW WHAT I LIKE ו-THE KNIFE, שסגרו ערב היסטורי וחד-פעמי.

"זו הייתה טעות שלא צילמנו את זה", אמר ראת'רפורד שנים לאחר מכן. "התחושה הייתה שההופעה לא תהיה מהודקת, אז ויתרנו. נכון, היו קצוות גסים, אבל היינו צריכים לתעד את זה בכל זאת. זה היה רגע מיוחד שהיה צריך להישאר, עם כל הפגמים שלו".

בסופו של אותו לילה גורלי, פיטר גבריאל ניצל כלכלית ופיזית. חבריו הוותיקים מג'נסיס הצילו אותו, והמעריצים זכו לרגע קסום אחד בזמן. ארוחת הערב הייתה בהחלט מוכנה באותו יום.

גן עדן או גיהנום בקריביים? הסיפור מאחורי התקליט שפירק את פוליס לראשונה. ב-2 באוקטובר בשנת 1981 יצא אלבומה הרביעי של להקת פוליס, GHOST IN THE MACHINE.

זה היה אמור להיות חלום שהתגשם. ב-2 באוקטובר 1981, בדיוק ביום הולדתו ה-30 של הסולן והבסיסט סטינג, שחררה להקת פוליס את יצירתה הרביעית, התקליט GHOST IN THE MACHINE. השם, שנלקח מספרו של הסופר והוגה הדעות ארתור קוסטלר, אשר צלל לנבכי הפסיכולוגיה ההתנהגותית, רמז על העתיד לבוא – מאבק בין הרוח האנושית למכונה הקרה והדורסנית של התעשייה והאגו.

הלוקיישן להקלטות נבחר בקפידה: אולפני AIR המפוארים של המפיק ג'ורג' מרטין באי הקריבי מונטסראט. לאחר הצלחתם המסחררת של תקליטיהם הקודמים, שהפכו אותם ללהקה הגדולה בעולם, שלושת חברי הלהקה היו בטוחים שגם הפעם הם עומדים למכור מיליונים. הכיס היה עמוק, והם הרשו לעצמם להתפנק עד הקצה, להשקיע סכומי עתק בהפקה ולחיות כמו מלכים בגן עדן טרופי. אך עד מהרה, גן העדן הזה החל להראות סדקים עמוקים, והמתחים שהתבשלו מתחת לפני השטח עמדו להתפוצץ בעוצמה אדירה.

השינוי החל בכיוון המוזיקלי. סטינג, שהחל לפתח חזון אמנותי שהתרחק משורשי הפאנק-רוק של הלהקה, החליט על דעת עצמו להזמין להקלטות קלידן מקנדה בשם ז'אן אליין רוסל. הוא עשה זאת מבלי להתייעץ כלל עם שני שותפיו, הגיטריסט אנדי סאמרס והמתופף סטיוארט קופלנד. רוסל, איש גדול מימדים עם אגו שהיה גדול עוד יותר, לא היה דמות שאפשר להתעלם ממנה.

עבור סאמרס, שתפקידו עד אותו רגע היה לרפד ולעטוף את חטיבת הקצב בצלילי הגיטרה הייחודיים שלו, הגעתו של הקלידן הייתה פלישה גסה ובלתי נסבלת לטריטוריה האמנותית שלו. הוא הרגיש שרוסל, עם הנגינה הדומיננטית שלו, פשוט מציף ומטביע את השיר החדש של סטינג, EVERY LITTLE THING SHE DOES IS MAGIC. אותו רוסל לא היה טירון; הוא ניגן בעבר בהצלחה גדולה עם קאט סטיבנס, ואף ניסה את מזלו כמחליפו של ריק וייקמן בלהקת יס. אך גם שם, האגו העצום שלו, שהתבטא בהערות בלתי פוסקות לגיטריסט סטיב האו, הביא לכך שלהקת כן אמרה לו "לא!" והנה ההיסטוריה, כך נראה, עמדה לחזור על עצמה.

סאמרס וקופלנד ניסו בכל כוחם לשכנע את סטינג להיפטר מהנוכחות המעיקה של רוסל באולפן, אך סטינג היה נחוש בדעתו. המאבק נמשך שלושה ימים מורטי עצבים, עד שגם סטינג נשבר והבין שהניסוי נכשל. רוסל נשלח לדרכו, אך הצלקות כבר נותרו.

אך הצרות רק החלו. המתח היצירתי הגיע לנקודת רתיחה כשסאמרס וקופלנד, שניהם יוצרים מוכשרים בזכות עצמם, ביקשו לשלב שירים מפרי עטם בתקליט החדש. סטינג הטיל וטו נחרץ. הוא הודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהוא יסכים לשיר רק את השירים שהוא עצמו כתב. עבור סאמרס, זו הייתה סטירת לחי מצלצלת. הוא היה משוכנע שיש לו שירים טובים וחזקים יותר מכמה מהשירים שסטינג בחר להכניס לתקליט, אך דעתו לא נחשבה.

אחד היהלומים הבולטים בתקליט הוא ללא ספק הלהיט EVERY LITTLE THING SHE DOES IS MAGIC. באופן אירוני, למרות שהפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם פוליס, סאמרס טען לאורך השנים כי "זהו שיר נהדר, אבל הוא רחוק מלהישמע כמו שיר אמיתי של פוליס". סטינג כתב את השיר הזה עוד בימי בראשית, לפני שהלהקה בכלל נקראה פוליס, בתקופה שבה פעלו תחת השם STRONTIUM 90 עם הבסיסט מייק האולט, יוצא להקת גונג.

להיט נוסף, SPIRITS IN THE MATERIAL WORLD, חשף השפעות נוספות. לדעתו של סאמרס, השיר נשא ניחוח ברור של ג'ורג' האריסון. סטינג, שכתב את השיר על קלידים, התעקש שהצליל הדומיננטי של הקלידים יישאר גם בגרסה הסופית. שיר זה, בדומה לשם התקליט, נשאב ישירות מכתביו של קוסטלר. הפילוסופיה מאחוריו גרסה כי השפעות חיצוניות, כמו ממשלות ותאגידים (ה"מכונה"), עלולות להרוס את הרוח האנושית ולהגביל את חשיבתנו. סטינג הסביר: "חשבתי שבעוד שהתקדמות פוליטית חשובה, ישנם היבטים רוחניים בריפוי שלנו שחייבים לקבל התייחסות. ב'רוחני' אני מתכוון ליכולת לראות את התמונה הרחבה יותר, לצאת מהקופסה הצרה שלנו".

האווירה המתוחה באולפן הגיעה לשיא מכוער במיוחד. באחד הימים, מצא את עצמו סאמרס עומד המום כשמולו ניצב סטינג, צורח עליו בקולי קולות ומשתמש בכל קללה אפשרית שמצא באותו רגע. שאר הנוכחים באולפן קפאו במקומם, המומים מההתפרצות האלימה. כאילו לא די בכך, בזמן שסאמרס ניסה להתאושש מההשפלה, צלצל הטלפון. על הקו הייתה אשתו, שהתקשרה מביתם הרחוק כדי לבשר לו שהיא רוצה להתגרש. באותו רגע, האיים הקריביים הפכו בעיניו של הגיטריסט למקום המכוער ביותר עלי אדמות. בתחושה נוראית, הוא נאלץ לאסוף את השברים ולהמשיך בהקלטות.

כשהסתיימו לבסוף ההקלטות, התחושה בקרב השלושה הייתה מעורבת. הם ידעו שיש בידיהם תקליט טוב, אך לא היו בטוחים עד כמה. התקליט הפתיע את המאזינים עם שילוב של צלילים חדשים כמו סקסופונים וכלי מיתר, לצד טקסטים נוקבים וביקורתיים. השיר INVISIBLE SUN, שעסק באלימות הגואה בצפון אירלנד, היה כה ישיר עד שה-BBC מיהר להחרים את שידור הקליפ שלו.

אך למרות ההצלחה המסחרית, משהו בתדמית המושלמת של הלהקה נסדק לבלי שוב. הדימוי של שלושת הבלונדינים המגובשים והחייכניים, שהצטלמו יחד לכל שערי המגזינים, התנפץ. כעת, התקשורת והקהל ראו שלושה מוזיקאים מבריקים, אך גם שלושה אנשים שנמצאים במלחמה תמידית זה עם זה. GHOST IN THE MACHINE היה הצלחה גדולה, אבל הוא גם היה המסמר הראשון בארון הקבורה של להקת פוליס.

הרולינג סטון התלהב מהאלבום והעניק לו ארבעה כוכבים, כשבכותרת הביקורת הוא פרסם "הפוליס חוקרים את עצמם". בביקורת נכתב כך: "אספרנטו היה אחד מאותם רעיונות טובים שפשוט לא הצליחו. הוא נועד כשפה בינלאומית שנכשלה כי העיצוב שלה נתן לילה לכל תרבות תוך שהוא לוכד את התשוקה של אף אחת מהן. לעתים קרובות הדבר נכון גם לגבי מוזיקת ​​פופ המנסה לאחד את המשאבים של מדינות שונות. ניבים מקומיים, כאשר הם יוצאים מהקשרם, עלולים לאבד את הניצוץ הילידי שלהם עד שהם הופכים למגוחכים בהקשר פופ. הגשר שקבוצות רבות מנסות לבנות לעולם השלישי משתמש לעתים בהתנשאות. האלבום החדש של פוליס מבשר שהגיע הזמן לשנות ולאתגר הנחות ישנות. לאחר שראו את העולם, החבר'ה האלו מתחילים להסתכל מקרוב על עצמם".

רעש חדש בעיר: הקינקס מתפוצצים עם תקליט הבכורה שלהם! ב-2 באוקטובר בשנת 1964 יצא באנגליה תקליט הבכורה של להקת הקינקס.

זה קרה ב-2 באוקטובר 1964, יום שבו סצנת המוזיקה הבריטית, שכבר רעשה וגעשה מהמהפכה של הביטלס והרולינג סטונס, עמדה לקבל זריקת אנרגיה חדשה וגסה ישר לווריד. חבורת צעירים לונדונית, עם שיער ארוך מדי ופרצופים חמורי סבר מדי, שחררה לאוויר העולם את תקליט הבכורה שלה, שנקרא בפשטות על שמה: THE KINKS.

העבודה על התקליט הייתה לא פחות ממטורפת. כל החומר נדחס לשני ימי הקלטה קדחתניים בלבד באולפני PYE. הלהקה, בראשות האחים המוכשרים והמסוכסכים ריי ודייב דייויס, נדרשה לספק את הסחורה במהירות שיא. התוצאה הייתה תערובת של שישה שירים מקוריים פרי עטו של ריי, לצד שורה של גרסאות כיסוי לשירים אמריקאיים מוכרים. המטרה הייתה ברורה: לקרוץ לשוק הבריטי שהיה אז מכור לחלוטין לצלילי הרית'ם אנד בלוז השחורים שמעבר לאוקיינוס. רבים טענו מאז שהמהירות והחיפזון ניכרים היטב בתקליט, אך איש לא יכול היה להתעלם מהעטיפה שצרחה "תשומת לב!". על רקע אדום בוהק, הופיע שם הלהקה באותיות ענק, ומתחתיו ארבעת החברים, מביטים למצלמה במבט שהיה בו הכל חוץ מנחמדות. הם היו כאן כדי לעשות בלגן.

אך הבלגן האמיתי התרחש דווקא בתוך האולפן. ריי דייויס, המוח היצירתי והשתלטן של הלהקה, התקשה לקבל מרות מהמפיק של טאלמי, שהוצמד אליהם במסגרת החוזה. דייויס חש שהוא יודע טוב יותר מכולם איך הלהקה צריכה להישמע. "הוא היה בטוח שהוא יכול לעשות עבודה טובה יותר ממני", סיפר טאלמי שנים לאחר מכן, "אבל מה לעשות, הוא היה תקוע איתי בגלל החוזה". המתח הזה יצר אווירה מחושמלת, ואחיו הצעיר של ריי, הגיטריסט המוביל דייב דייויס, זכר בעיקר אנקדוטה אחת משעשעת מאותם ימים. לדבריו, המשפט העיקרי ששמע מהמפיק טאלמי במהלך העבודה היה: "אוף, לעזאזל. נו טוב, אף אחד לא ישים לב לטעות הזו...".

כאשר הניחו את המחט על צדו הראשון של התקליט, נדמה היה שהקינקס בעיקר מנסים למצוא את דרכם ולהישמע כמו להקות אחרות. הם נשמעו כמו חיקוי מוצלח, אך עדיין חיקוי. ואז, בדיוק כשחשבתם שהבנתם את העסק, הגיע השיר האחרון בצד זה וטרף את כל הקלפים. רעש חדש בקע מהרמקולים, ריף גיטרה מלוכלך, פראי ובועט שלא נשמע כמותו עד אז. זה היה YOU REALLY GOT ME, שיר שהפך להמנון מיידי והגדיר מחדש את השימוש בדיסטורשן ברוק. פתאום, כל החיקויים נשכחו. היה ברור שללהקה הזו יש משהו מיוחד, נשק סודי משלה. לאחר ההלם הראשוני, הפטיפון נזקק לרגע של מנוחה לפני שהתהפך לצד השני, שהמשיך להציג שירים קצביים ומלהיבים, אך כאלה שעדיין נשענו על הטרנדים הפופולריים של התקופה. היה ברור שייקח לריי דייויס עוד כמה תקליטים כדי להשיל מעליו את ההשפעות ולהתגבש באופן מלא כיוצר של שירים וקונספטים מורכבים.

מבקרי המוזיקה של התקופה זיהו את הפוטנציאל אך גם את החולשות. במגזין NME נכתב אז: "נראה כי לריי דייויס יש יכולות רבות יותר מאשר רק לחקות להקות אופנתיות כמו THE FOURMOST ו- GERRY AND THE PACEMAKERS", במה שהייתה מחמאה ועקיצה גם יחד. בעיתון "דיסק", לעומת זאת, התמקדו ביתרונות: "הקינקס מביאים שירים עם ניגודים שיוצרים עניין רב". הם אולי לא ידעו זאת אז, אבל הניגודים האלה יהפכו לסימן ההיכר של אחת הלהקות החשובות והמשפיעות ביותר שיצאו מבריטניה. התקליט הראשון והחפוז הזה היה רק יריית הפתיחה.

הפסנתרן שניצח את מלכת הפולק. ב-2 באוקטובר בשנת 1970 היה הערב הגורלי ששינה הכל עבור אלטון ג'ון.

רק שבועות ספורים קודם לכן, אלטון חזר לאנגליה כגיבור מלחמה. הוא טס לארצות הברית, אלמוני לחלוטין, ופתח סדרה של הופעות במועדון ה"טרובדור" בלוס אנג'לס. מה שקרה שם היה לא פחות מרעידת אדמה מוזיקלית. אלטון, עם שלישיית הנגנים שלו, פשוט פוצץ את המקום. הוא הציג שילוב מסחרר של רוקנרול תזזיתי, בלדות קורעות לב ונוכחות במה שהייתה חצי ליצן וירטואוז וחצי מטיף בכנסיית גוספל. הקהל, שכלל אגדות כמו ניל דיימונד וליאון ראסל, נותר פעור פה. מבקר המוזיקה של הלוס אנג'לס טיימס, רוברט הילבורן, כתב למחרת ביקורת שהפכה למיתולוגית: "הוא הולך להיות אחד הכוכבים הגדולים והחשובים ביותר של הרוק". בן לילה, אלטון ג'ון הפך לשם החם ביותר באמריקה.

אבל בלונדון? כאן הסיפור היה שונה לחלוטין. בעוד התקשורת האמריקאית הרעיפה עליו שבחים, במולדתו הוא עדיין היה חידה. YOUR SONG התחיל להתנגן ברדיו, אבל הקהל הרחב עדיין לא ממש הבין מי זה הפסנתרן הממושקף ועתיר הפאות. לכן, כשהוצע לו לחמם להקת פולק-רוק מכובדת בשם פות'רינגיי ברויאל אלברט הול, הוא קפץ על ההזדמנות.

פות'רינגיי לא הייתה להקה רגילה. היא הוקמה סביב מי שנחשבה לגברת הראשונה של הפולק הבריטי, הזמרת בעלת קול הפעמונים, סנדי דני. דני, זמן קצר לפני כן, עזבה בטריקת דלת את להקת פיירפורט קונבנשן, בדיוק לאחר שהקליטה איתם את תקליט המופת שלהם. המפיק שלהם, ג'ו בויד האמריקאי, דמות מפתח בסצנת הפולק והרוק של התקופה (שהפיק גם את ניק דרייק ופינק פלויד המוקדמים), התחנן בפניה שתפתח בקריירת סולו. הוא ידע שיש לו יהלום ביד. אבל סנדי הייתה מאוהבת. היא רצתה להקים להקה עם בן זוגה, הגיטריסט והזמר האוסטרלי טרבור לוקאס, שבעצמו פירק להקה בשם ECLECTION. הרצון לעבוד איתו היה אחת הסיבות המרכזיות לעזיבתה את פיירפורט. בויד נאלץ לוותר, רק כדי לא לאבד אותה לגמרי, והסכים להפיק את הלהקה החדשה, פות'רינגיי.

הקשר בין אלטון ג'ון לחבורת הפולק נוצר באופן מקרי. בספטמבר 1970, אותו ג'ו בויד ארגן סשן הקלטות באולפן. המטרה: להקליט גרסאות כיסוי לשיריו של אמן צעיר ומופנם אחר שהפיק, ניק דרייק. לסשן הזה הוזמנו כמה מחברי פות'רינגיי, זמרת בשם לינדה פיטרס (שלימים תינשא לגיטריסט ריצ'רד תומפסון ותיקרא לינדה תומפסון), ופסנתרן צעיר ומוכשר – אלטון ג'ון. בין טייק לטייק, ניצל אלטון את ההזדמנות וניגן בפני הנוכחים כמה מלחניו. המוזיקאים הוותיקים בסביבה נדהמו. הם הבינו מיד שמדובר בכישרון יוצא דופן, כזה שפוגשים פעם בדור.

כשהגיע הזמן לארגן את ההופעה הגדולה ברויאל אלברט הול, חברי פות'רינגיי נזקקו לאמן חימום. ניק דרייק הביישן לא היה זמין, ואז צץ הרעיון: מה עם הפסנתרן המדהים מהסשן ההוא? הם המליצו עליו בחום לסנדי דני וטרבור לוקאס. לוקאס, ששמע את השם פה ושם אבל לא ייחס לו חשיבות, סמך על חבריו ללהקה והרים טלפון לאלטון. ההצעה התקבלה מיד.

בערב המופע, הרויאל אלברט הול היה מלא. בזמן שחלק מחברי פות'רינגיי נשארו מאחורי הקלעים, מתוך ידיעה שהם כבר שמעו את אלטון בסשן וציפו לאותה חוויה נעימה, סנדי דני וטרבור לוקאס החליטו לרדת לאולם ולצפות במופע החימום מהקהל. הם לא ידעו מה עומד להכות בהם.

אלטון ג'ון לא ריחם על אף אחד באותו ערב. הוא עלה לבמה לבדו, התיישב ליד הפסנתר, ובלי גינונים מיותרים פתח במטחשל אנרגיה טהורה. הוא ניגן שירים כמו SIXTY YEARS ON, BORDER SONG וכמובן YOUR SONG, אבל הביצועים היו רחוקים מלהיות עדינים. הוא הטיח את ידיו בקלידים, קפץ על כיסא הפסנתר, שר בטירוף ופשוט סחף את הקהל למסע מהפנט. הכריזמה שלו מילאה כל פינה באולם העצום. זה לא היה עוד זמר-יוצר מנומס; זו הייתה חיית במה משוחררת, כוכב רוק בהתהוות.

כשהשיר האחרון הסתיים והקהל שאג בתשואות רמות, סנדי דני מיהרה אל מאחורי הקלעים. פניה היו חיוורות, היא הייתה המומה ומזועזעת לחלוטין. היא הביטה בחברי להקתה ומילמלה משפט שנכנס לדברי הימים של הרוק הבריטי: "איך לעזאזל אנחנו אמורים לעלות לבמה עכשיו?". ההופעה של פות'רינגיי, כצפוי, הייתה אנטי-קליימקס מוחלט. הקהל, שעדיין היה תחת השפעת הטורנדו שנקרא אלטון ג'ון, קיבל אותם באדישות יחסית. אלטון עצמו, בצעד של מקצוען אמיתי, עזב את המקום מיד בתום הסט שלו. הוא עשה את שלו.

המסמר האחרון בארון הקבורה של פות'רינגיי ננעץ בינואר 1971. עיתון המוזיקה הבריטי הנחשב, מלודי מייקר, פרסם את תוצאות סקר הקוראים השנתי שלו. סנדי דני זכתה במקום הראשון בקטגוריית הזמרת הטובה ביותר, מה שביסס את מעמדה כמלכת הסצנה. הפעם, המפיק ג'ו בויד כבר לא היה מוכן לוותר. הוא הורה לה חד משמעית: "את יוצאת לקריירת סולו, ועכשיו". סנדי, אולי מתוך הבנה שגם היא ראתה את הכתובת על הקיר באותו ערב ברויאל אלברט הול, הקשיבה לו ופירקה את הלהקה.

זעם הבונגו: פרנק זאפה וקפטיין ביפהארט בהתנגשות חזיתית אחרונה. ב-2 באוקטובר בשנת 1975 יצא אלבום משותף לפרנק זאפה וקפטיין ביפהארט, ששמו BONGO FURY.

הסיפור מתחיל באביב של אותה שנה, בעיצומו של סיבוב הופעות שנועד לקדם את תקליטו המצוין של זאפה, ONE SIZE FITS ALL. העניינים, כרגיל אצל זאפה, לא התנהלו באופן חלק. רגע לפני שהאוטובוס יצא לדרך לקראת סבב הופעות נוסף באפריל ומאי, המתופף הקבוע והמוערך צ'סטר תומפסון החליט לארוז את המקלות ולפרוש. זאפה, שלא נטה להרים ידיים, מצא את עצמו בבעיה, אך הפתרון הגיע במהירות מסחררת. הוא גייס לשורותיו פנים חדשות ומלאות מרץ, מתופף צעיר וסופר-אנרגטי בשם טרי בוזיו, שהביא איתו רוח נעורים ותופים רעמים.

עם בוזיו הצעיר מאחורי המערכת, ההרכב החדש קיים שתי הופעות בלתי נשכחות במדינת טקסס, אשר הוקלטו במאי 1975. קטעים נבחרים מאותן הופעות חיות הפכו לחלק הארי של התקליט החדש. אך כדי לסבך את העניינים, כפי שזאפה אהב, שולבו בתקליט גם קטעים שהוקלטו עוד קודם לכן באולפן, עוד בימי חסדו של תומפסון על התופים. כך נוצר תקליט כלאיים מרתק, המשלב את האנרגיה הגולמית של הבמה עם הדיוק הכירורגי של האולפן. באופן סמלי, היתה זו גם הפעם האחרונה שבה הופיע על עטיפת תקליט חדש השם המיתולוגי של להקת הליווי של זאפה, THE MOTHERS.

אך הסיפור האמיתי מאחורי BONGO FURY הוא המפגש המחודש והטעון בין זאפה לקפטיין ביפהארט (ששמו האמיתי הוא דון ואן וליט). השניים חלקו היסטוריה סבוכה, שהחלה עוד כשהיו חברים קרובים כבני נוער. בסוף שנות השישים הם שיתפו פעולה באופן הדוק: זאפה הפיק לביפהארט את אלבום המופת המופרע TROUT MASK REPLICA, וביפהארט תרם את קולו המחוספס לשיר WILLIE THE PIMP בתקליט HOT RATS של זאפה. אך הידידות הזו ידעה עליות ומורדות, והיריבות האמנותית והאישית ביניהם הובילה לנתקים ארוכים.

שנת 1975 הפגישה אותם שוב, בעיקר משום שביפהארט היה שרוי בצרות צרורות. הוא הסתבך בסבך של חוזים דרקוניים שחתם עליהם, והגיע למצב אבסורדי בו נאסר עליו חוקית להקליט או להופיע כאמן סולו. על פי גרסתו של ביפהארט, הוא התקשר לחברו הוותיק זאפה כדי להודיע לו שהוא תולה את המיקרופון ופורש סופית מעסקי המוזיקה. זאפה, בתגובה פרגמטית אופיינית, הציע לו פתרון מיידי: "תשכח מזה, אתה מצטרף אליי לסיבוב ההופעות". כך, כמעט במקרה, נולד האיחוד קצר המועד.

המתח והכימיה בין שני הענקים הורגשו היטב על הבמה. נגן כלי הנשיפה של זאפה באותה תקופה, נפוליאון מרפי ברוק, סיפק הצצה נדירה לדמותו של ביפהארט: "אני אהבתי אותו. הוא היה חתיכת טיפוס. האופן בו הופיע על הבמה היה זהה לחלוטין לאופן בו התנהג בחיים הרגילים. אם ישבת לצדו, עם כוס קפה או תה, היית מקבל היגיון עם כל הסיפור שלו. אני אהבתי את זה. ביפהארט ידע כיצד למגנט את הקהל ומאד הערכתי את זה כאמן".

למרות ההערכה ההדדית וההופעות המחשמלות, מיד בתום סיבוב ההופעות נוצר קרע נוסף, והפעם סופי, בין השניים. השותפות התפרקה והם לא שבו לעבוד יחד. תקליט BONGO FURY נותר כמצבה רועשת וגאונית, תיעוד נדיר של שני אמנים פורצי דרך, חברים ויריבים, שאיחדו כוחות בפעם האחרונה כדי לשחרר קצת זעם טהור.

עיתון הרוק CREEM פרסם ביקורת על התקליט בשנת 1976: "זה אחד התקליטים הקלים יותר לעיכול של זאפה. מעריציו של קפטיין ביפהארט ודאי יתאכזבו. מהר מאד קולטים כי ביפהארט לא שר את התמלילים שלו אלא את המילים שזאפה דחף לתוך פיו. המוזיקה של זאפה מנוגנת להפליא אך אני עדיין עייף מהחמיצות שלו". ברולינג סטון פורסם: "זאפה, ביפהארט ושות' מבקשים מהמאזין לבצע את אקט האמונה האולטימטיבי: לקבל את התוקף של כל מהלך מוזיקלי שלהם. אבל התוצאה נטו היא חבילה מנותקת וצורמת של הרהורים שאני חושש שרוב המאזינים לא יוכלו להתמודד איתה; התקליט כל כך מעורבב מבחינה רעיונית עד שזה נראה בלתי אפשרי לשמר לכל אורכו את ריכוז המאזינים. בשנה זו, בה יצא אלבומו הכפול של לו ריד ('מוזיקת מכונת מתכת') קשה להכתיר את האלבום הזה כאלבום הגרוע ביותר, אבל...".

התקליט צעד באופן מינורי במצעד המכירות האמריקני, עם הגיעו למקום ה-66.

שיקגו ברחובות הלוהטים: החיים שאחרי הטרגדיה. ב-2 באוקטובר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת שיקגו ושמו HOT STREETS. זה רק אני שמרגיש פה את החלל הריק שהותיר אחריו טרי קאת'?

התקליט הזה לא היה עוד פרק בקריירה של הלהקה; הוא היה הצהרת הישרדות. פחות משנה קודם לכן, בינואר 1978, העולם של שיקגו התנפץ לרסיסים. הגיטריסט המייסד והנשמה של הלהקה, טרי קאת', נהרג בתאונת נשק טראגית, לאחר שירה בעצמו בטעות. מותו הותיר חלל עצום שאי אפשר היה למלא. קאת' לא היה רק גיטריסט פנומנלי, הוא היה עמוד השדרה של הלהקה, האח הגדול של כולם, והקול הבלוזי והמחוספס שאיזן את הקולות המתוקים יותר של פיטר סטרה ורוברט לאם.

ההלם היה מוחלט. חברי הלהקה מצאו את עצמם בצומת דרכים בלתי אפשרי. "היינו קהי חושים," סיפר הקלידן רוברט לאם שנים לאחר מכן. "מותו של טרי היה מעבר להלם, והיה קשה בכלל לחשוב על להמשיך. אחרי הכל, הוא היה הגיבור שלי. אבל בסופו של דבר, הרגשנו שאנחנו חייבים להמשיך בשביל המעריצים שתמכו בנו כל כך הרבה זמן".

ההחלטה להמשיך דרשה אומץ, אבל היא גם דרשה פתרון פרקטי – מי ייכנס לנעליו העצומות של קאת'? היה ברור לכולם שאין לו תחליף אמיתי, אבל הלהקה הייתה חייבת גיטריסט. לאחר תקופה של אבל וחיפושים, הם מצאו את דוני דאקוס, גיטריסט וזמר צעיר וכריזמטי עם רזומה מרשים שכלל נגינה עם סטיבן סטילס והופעה בסרט המצליח HAIR. דאקוס היה שונה מקאת' בכל מובן אפשרי. הוא היה בעל מראה של כוכב רוק קלאסי, מלא בביטחון עצמי, והסגנון שלו נטה יותר לפופ-רוק מלוטש מאשר לבלוז-רוק הגס והנשמתי של קאת'.

המתופף דני סראפין תיאר את הגעתו בספרו: "כשהוא זיהה שאנחנו נאבקים, וולטר יטניקוף, נשיא CBS רקורדס בזמנו, המליץ ​​על נגן גיטרה בשם דוני דאקוס. וולטר האמין שדוני יתאים בצורה מושלמת לשיקגו. הוא ניגן עם סטיבן סטילס בתחילת שנות ה-70 וגם שיחק בסרט 'שיער'. דוני הכיר כל שיר שלנו. קל היה לראות שיש לו גישה חיובית והוא בטוח ביכולותיו. הוא היה מיומן מאוד, אז הייתה לו הזכות להיות בטוח בעצמו. הוא לא רק היה גיטריסט מוכשר, כותב שירים וזמר שנראה שהשתלב היטב עם הדינמיקה של הלהקה, אבל גם היה נערץ על ידי המנהלים בחברת התקליטים. בכל זאת, הלהקה לבדה החליטה איזה גיטריסט מתאים לשיקגו. למרות שלדוני היה מראה טוב של כוכב רוק, לא הייתי בטוח שזה בהכרח דבר טוב. הלהקה שלנו לא עסקה במראה חיצוני ומעולם לא שמה את זה בראש סדר העדיפויות. למרות שלדוני היה את זה, קיוויתי למצוא מישהו עם צד אמנותי עמוק יותר וקצת פחות יש ראווה. בסופו של דבר, למרות כל החששות שהיו לנו, הלהקה שכרה את דוני.

למרות שעדיין נותרו שלוש שנים בחוזה של שיקגו עם חברת התקליטים קולומביה, ההנהלה ביקשה להשיג לנו עסקה טובה יותר. וולטר הבהיר שהוא רוצה שנישאר בחברה שלו לשארית הקריירה שלנו, במיוחד עכשיו כשהוא הביא לנו את דוני דאקוס לתוך הלהקה. במוחו, דוני עמד לעזור להוביל אותנו בחזרה אל הארץ המובטחת ושיקגו תהיה מוצלחת מתמיד. אבל בסופו של דבר, נעשה משא ומתן מחודש על חוזה ענק של חמישה תקליטים תמורת 28 מיליון דולר עם קולומביה רקורדס. הצלחנו להבטיח מקדמות מובטחות עבור כל אלבום בקרוב. מיותר לציין שזה היה יום המשכורת הגדול ביותר שהיה לי אי פעם".

עם גיטריסט חדש וכיסים מלאים, נכנסה הלהקה לאולפן עם המפיק האגדי פיל ראמון, שעבד עם אמנים כמו בילי ג'ואל ופול סיימון. ראמון הוביל את שיקגו לכיוון חדש, חלקלק ומסחרי יותר, שהתאים לרוח התקופה. סוף שנות השבעים נשלטו על ידי צלילי הדיסקו והרוק הרך, ו-HOT STREETS שיקף את המגמה הזו. הסאונד היה פחות ג'אזי ופחות מחוספס, והרבה יותר ידידותי לרדיו.

השיר שפתח את התקליט, ALIVE AGAIN, היה למעשה ההמנון של הלהקה באותה תקופה. הטרומבוניסט ג'יימס פאנקוב כתב אותו כדי לבטא את תחושת הלידה מחדש של הלהקה. עם קצב אופטימי ומילים מלאות תקווה, השיר סימל את נחישותה של שיקגו לשרוד. "השיר הזה היה ממש על כך שאנחנו עומדים על הרגליים ומבינים איך להמשיך," הסביר פאנקוב. "היינו הרוסים, אבל היינו חייבים למצוא דרך".

אך מאחורי הקלעים, התהליך היה מורכב ומתוח. הבסיסט פיטר סטרה הודה מאוחר יותר שהיה קושי רב באולפן: "זה היה קשה. ריחף באוויר משהו שלא נאמר – 'איך אנחנו יכולים לעשות את זה בלי טרי?'. דוני היה נהדר, אבל זו הייתה התאמה ענקית, וכולנו עדיין כאבנו את מותו של טרי".

בסופו של דבר, HOT STREETS היה הצלחה מסחרית. הוא הגיע למקום ה-12 במצעדים והנפיק שני להיטים, ALIVE AGAIN ו-NO TELL LOVER. הוא הוכיח ששיקגו יכולה להתקיים, ואף להצליח, גם בלי טרי קאת'. עם זאת, כהונתו של דוני דאקוס בלהקה הייתה קצרת מועד, והוא עזב לאחר תקליט אחד נוסף. עבור מעריצים רבים, התקליט הזה מסמל את קו פרשת המים – הרגע שבו שיקגו הקלאסית הפכה רשמית ללהקה מלוטשת וצפויה.

כפי שסיכם רוברט לאם שנים לאחר מכן, "רוחו של טרי הייתה איתנו לאורך כל היצירה של HOT STREETS. ידענו שלעולם לא נוכל להחליף אותו, אבל האלבום היה הדרך שלנו לחלוק לו כבוד ולהראות שאנחנו עדיין יכולים ליצור משהו משמעותי".

מתופף הלהקה, דני סראפין, בספרו: "כדי לקדם את התקליט החדש, הוצעה דרך ייחודית לעשות זאת כדי להציג את ההרכב החדש של שיקגו לעולם. שכרנו את המלחין ביל קונטי (המפורסם בזכות נעימת הנושא שלו לסרט רוקי) להלחין פתיח מכל הלהיטים של שיקגו ולנצח על תזמורת מלאה שתנגן מאחורינו בתיאטרון היווני בלוס אנג'לס. הובאו גם רקדני בלט לבצע כוריאוגרפיות לכל שיר. הכל נראה חלומי. התכוננו לצאת ולהופיע בלייב בפעם הראשונה בלי טרי. חיכיתי להתעורר ולגלות שזה באמת לא קורה. לא הייתי כל כך עצבני לפני הופעה מאז פתיחת ההופעות שלנו לג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס. לאחר סיום הפתיח והרקדנים שעזבו את הבמה, הכל החשיך כשנכנסנו לבמה. כשסוף סוף פרצנו עם השיר ALIVE AGAIN מהאלבום החדש שלנו, הקהל התפרץ. שם השיר אמר הכל. אנחנו קמנו מאפר מותו הטראגי של טרי".

רדיוהד בועטים בציפיות. ב-2 באוקטובר בשנת 2000 יצא אלבום חדש ללהקת רדיוהד ושמו KID A. מי שציפו ל"אוקיי קומפיוטר" נוסף - קיבלו הלם תרבותי, וכמה שאני אוהב את זה!

עם צאת האלבום, הוויכוחים סביבו היו סוערים: האם זו יצירת מופת? האם זו תרמית? האם הוא יעמוד במבחן הזמן? האם רדיוהד הצליחה בגדול? האם היא "עבדה" על המעריצים? האם זה באמת קורה? אחרי שהאבק שקע, היה ברור לרבים מהמתווכחים שמדובר בקלאסיקה מיוחדת וחסרת פשרות.

זה היה שינוי כיוון ברור בצליל של הלהקה, שדחה את סגנון הגיטרה והרוק שהגדיר את אלבומיה הקודמים. היה זה מעבר אל מחוזות של מוזיקה אלקטרונית, צלילים ניסיוניים ומילים חידתיות ומופשטות. יצירת האלבום פורץ הדרך הזה הייתה הכל חוץ מפשוטה, ושיקפה את המאבקים הפנימיים של הלהקה, את החיכוך היצירתי ואת הרצון לחדש.

לאחר ההצלחה האדירה של האלבום OK COMPUTER, שיצא בשנת 1997, הלחץ על רדיוהד להוציא אלבום המשך חזק לא פחות, היה עצום. סולן הלהקה, תום יורק, מצא את עצמו מותש מתשומת הלב התקשורתית הבלתי פוסקת. הוא סבל ממחסום כתיבה והתחבט לגבי הכיוון שאליו הלהקה צריכה לפנות. מאוחר יותר תיאר יורק את התקופה הזו כתקופה של ניכור ובלבול. בראיונות הוא הזכיר סלידה גוברת ממוזיקה מסורתית מבוססת גיטרות, ואמר: "לא רציתי לעשות עוד אלבום גיטרות. זה פשוט נראה לי חסר טעם".

התסכול הזה הוביל את יורק לחקור השפעות חדשות, ובהן חלוצות המוזיקה האלקטרונית הגרמנית כמו KRAFTWERK, CAN ו-!NEU. הוא הוקסם מהאפשרויות של מחשבים וסינטיסייזרים, מה שסימן סטייה רדיקלית מגישת כתיבת השירים הקודמת שלו. שינוי הכיוון גרם למתחים בתוך הלהקה. שאר חבריה היו רגילים לשיטה אורגנית ושיתופית יותר ליצירת מוזיקה, שבה כל חבר תרם לעיבוד. כעת, ההיקסמות של יורק מהמוזיקה האלקטרונית יצרה פער בינו לבין שאר הנגנים, שנאבקו להסתגל לסאונד החדש שאותו חזה.

לעיתים, חברי הלהקה מצאו את עצמם עובדים בנפרד זה מזה. יורק היה מייצר סקיצות של שירים באמצעות תוכנת מחשב כמו PRO TOOLS, ומשלב בהן מקצבים מקוטעים. הגיטריסט ג'וני גרינווד היה גורם מרכזי בעיצוב הצליל, כשצלל לעולם הסינטיסייזרים. הוא חקר כיצד לשלב אלמנטים אלקטרוניים מבלי לנטוש את הזהות המרכזית של הלהקה. קולין גרינווד נזכר בראיונות מאוחרים יותר: "היו הרבה חיכוכים באותה תקופה. היינו צריכים להבין מחדש איך אנחנו עושים אלבומים. זה היה כאילו דיברנו בשפה מוזיקלית חדשה, אבל זה גם היה מרגש".

הלהקה נמנעה בכוונה מגישה מסורתית להקלטה. המפיק נייג'ל גודריץ' שיחק תפקיד מפתח בכיוון הקולי של האלבום, ודחף את הלהקה לאמץ את הלא-צפוי. גודריץ', המכונה לעתים קרובות "החבר השישי" של רדיוהד, עזר למזג את הנטיות האלקטרוניות של הלהקה עם הרקע הרוקי שלה.

הוא עודד אימפרוביזציה באולפן. יורק, במיוחד, קיבל השראה מג'אז וממוזיקת אווירה, וקרא ללהקה לאפשר לשירים להתפתח באופן טבעי במקום לדבוק במבנים מסורתיים. זה בא לידי ביטוי בקטעים כמו EVERYTHING IN ITS RIGHT PLACE, שהתחיל בלופ פסנתר מהפנט ובקולו המקוטע של יורק. השיר, נטול פזמון מסורתי, הדגים את היציאה מכתיבת שירים קונבנציונלית שאפיינה את האלבום הזה.

גם תפקידו של ג'וני גרינווד בניסויים גדל באופן משמעותי בתקופה זו. השימוש שלו ב-ONDES MARTENOT, כלי אלקטרוני מוקדם, הפך לסימן ההיכר של הסאונד המסתורי והזר של האלבום. גרינווד שילב גם דגימות, עיוותים ולופים, ויצר מרקמים שטשטשו את הקווים בין אורגני לסינתטי.

אחד ההיבטים הבולטים ביותר של KID A היה היעדרן הכמעט מוחלט של הגיטרות, דבר שגרם לרבים ממעריצי הלהקה עד אז להזדעק. עבור להקה שבנתה את המוניטין שלה בסצנת הרוק האלטרנטיבי, זה היה מהלך נועז ומסוכן. יורק הסביר את החלטתו בראיון מאוחר יותר: "הגיטרה הרגישה כמו מחסום. הייתי צריך למצוא דרך חדשה לבטא את עצמי. התחמקתי בכוונה מנרטיב. רציתי לראות מה יקרה אם המשמעות לא תהיה ברורה - אם זה יהיה יותר כמו חלום".

כאשר האלבום שוחרר, הוא חילק את המבקרים והמעריצים כאחד. היו שהכתירו אותו כיצירת מופת מהפכנית, בעוד שאחרים מצאו אותו מנוכר וקשה להבנה. סירובו של האלבום לענות על ציפיות המיינסטרים, הניסויים האלקטרוניים שלו והיעדר סינגלים ידידותיים לרדיו היו הלם עבור רבים שלמדו לאהוב את רדיוהד על עבודתם הקודמת והנגישה יותר. אני זוכר כיצד אנשים סביבי טענו שהלהקה "איבדה את זה". משום מה, זה גרם לי לאהוב את הלהקה, שעד אז לא התחברתי אליה - אולי בגלל עודף הערצת ההמונים כלפיה.

במבט לאחור, ג'וני גרינווד ציין: "היה קשה לעשות זאת בזמנו, אבל עכשיו זה מרגיש כאילו עשינו את הדבר הנכון. היינו צריכים להרוס את מה שהיה לנו קודם כדי ליצור משהו חדש".

המגזין רולינג סטון העניק לאלבום בזמנו ארבעה כוכבים והסביר: "הרצועה הראשונה באלבום הרביעי של רדיוהד נקראת 'הכל במקומו הנכון'. למעשה, שום דבר בשיר לא נשמע כאילו הוא נמצא במקומו הנכון. פסנתר חשמלי צועד במעגלים חסרי קצב, כשהוא חוצה צפצופים של סינטיסייזר אסתמטי ופרצי מכונה חודרניים. קולו המימי של הזמר תום יורק מחלחל פנימה והחוצה מטווח השמיעה כמו שירת לוויתן. והמילים, כפי שהן, פשוט תלויות באוויר כמו בלוני מחשבה של קומיקס: 'אתמול התעוררתי מוצץ לימון... יש שני צבעים בראש שלי... מה זה הדבר שהיא ניסתה לומר?'

זה פופ? רדיוהד הם להקת רוק: הגיטריסטים ג'וני גרינווד ואד אובריאן, הבסיסט קולין גרינווד, המתופף פיל סלוואי ויורק בקול ובמילים. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה הבריטית - כולם מותחני רוק קלאסי, הרפתקאות נוצצות במסורת הרדיקלית-פופוליסטית של הביטלס בסוף שנות ה-60, פינק פלויד המוקדמת ו-R.E.M. (בכל תקופה). אבל KID A הוא מטושטש כולו. זהו סוג של רוק וירטואלי שבו השורשים נחתכו, והשפה הפורמלית התעוותה ובחלק מהשירים נזרקה לגמרי. אם אתם מחפשים שמחה מיידית והגדרה קלה, אתם שוחים במרק הלא נכון.

אבל הנקודה היא שאין דברים בטוחים, בפופ או בכל דבר אחר. בצ'אט אינטרנט לאחרונה, טען יורק שכותרת האלבום מתייחסת ל'שיבוט האנושי הראשון - אני בטוח שזה כבר קרה'. למרות כל חוסר האמינות לכאורה של זה, KID A היא למעשה אופרת חלל צלולה על עתיד סביר - דור שגדל כמו צמחים. אבל זה פופ, מוזיקה של ערמומיות וכאב כנה, וזה ירגיש טוב מתחת לעור שלכם ברגע שתיתנו לזה להגיע לשם. יש גם מוסר השכל לשובבות הזו: שילד מיוצר, מטבעו או מטיפוחו, אינו ילד כלל. הוא מוצר".

האקורד האחרון של שובר הלבבות. ב-2 באוקטובר בשנת 2017 מת טום פטי. בן 66 במותו.

עולם הרוק הוכה בתדהמה ב-2 באוקטובר 2017. טום פטי, אחד מיוצרי השירים והמבצעים הגדולים בדורו, הלך לעולמו והוא בן 66 בלבד, מותיר אחריו מיליוני מעריצים שבורי לב וקטלוג שירים שהגדיר את הפסקול של חייהם.

זה קרה בביתו שבמאליבו, קליפורניה. פטי לקה בדום לב והובהל במהירות למרכז הרפואי UCLA, אך שם, למרבה הצער, לצוות הרפואי לא נותר אלא לקבוע את מותו. בשעה 20:40 בערב, כשהוא מוקף בבני משפחתו, חבריו הקרובים וחברי להקתו, נפרד פטי מהעולם. עבור רבים, הוא לא היה רק מוזיקאי; הוא היה התגלמות היופי, המרד והכנות שברוק.

להיטיו היו רבים מספור, וההכרה הרשמית הגיעה כאשר הוכנס להיכל התהילה של הרוק בשנת 2002, כבוד השמור לגדולי האמנים. כאן בארצנו הקטנה, הוא נכנס באייטיז להיכל תהילה משלנו, כזה שנצרב בזיכרון הקולקטיבי, כשהופיע לפני בוב דילן ופשוט גנב לו את ההצגה. הקהל הישראלי, שהגיע לראות את דילן, גילה כוכב אחר שנתן את הופעת חייו, בעוד שדילן, איך לומר בעדינות, לא ממש סיפק את הסחורה באותו ערב.

ההתרסה היתה חלק בלתי נפרד מהאישיות של פטי, הן במילות השירים שלו והן בבחירות המקצועיות שלקח לאורך הדרך. הוא לא פחד להילחם על עקרונותיו. באחת הפעמים המפורסמות, הוא נלחם בחברת התקליטים שלו שרצתה להעלות את מחיר התקליט החדש שלו, HARD PROMISES, בטענה שזהו "מחיר כוכבות". פטי סירב בתוקף שמעריציו ישלמו יותר ואיים לגנוז את התקליט. בסוף, הוא ניצח. "הפכתי את הכעס לשאפתנות", סיפר פעם למראיין. "כל סוג של עוול היה מקומם אותי. לא יכולתי להכיל את עצמי".

בסוף שנות השמונים, תחושת החברות והאהבה למוזיקה טהורה הגיעה לשיא חדש כשפטי חבר לכמה מהאייקונים הגדולים ביותר בעולם המוזיקה כדי להקים את ה"סופרגרופ" המופלאה, הטראוולינג ווילבוריז. תארו לעצמכם חדר חזרות עם הרכב כזה: בוב דילן, ג'ורג' האריסון, ג'ף לין ורוי אורביסון. יחד (חוץ מאורביסון, שמת אחרי הקלטת האלבום הראשון) הם יצרו שני תקליטים שהיו חגיגה של רוק שורשי.

כשנודע על מותו, חברו הטוב בוב דילן מיהר לפרסם תגובה קורעת לב: "אלה חדשות מזעזעות ומחרידות. חשבתי שטום הוא העולם כולו. הוא היה נגן נהדר, מלא באור, חבר, ולעולם לא אשכח אותו".

אך אם פטי היה מלא באור בבגרותו, הרי שבילדותו האור הזה היה עמום מאוד. הוא נולד בפלורידה, בנם הבכור של ארל פטי, סוכן ביטוח, וקתרין אייברי. ילדותו היתה רצופה בצל כבד של אלימות קשה מצד אביו. הוא היה תלמיד גרוע, אך מצא מפלט בעולם המוזיקה. בשנת 1962 קיבל את הגיטרה הראשונה שלו, וזמן קצר לאחר מכן, אחרי שראה את הביטלס בטלוויזיה, ידע מה הוא רוצה לעשות. הוא צימח שיער ארוך, עבר לגיטרה חשמלית והצטרף ללהקתו הראשונה, SUNDOWNERS, באמצע שנות השישים. משם, הדרך להצלחה היתה רצופת עבודה קשה, אך גם כישרון טהור.

מותו הפתאומי הותיר רבים המומים, ולאחר חודשים של ספקולציות ושמועות, הגיע הדוח הרשמי שחשף את הסיפור הטרגי באמת. פטי מת ממנת יתר בשוגג של תרופות, שילוב קטלני שהוביל לקריסת מערכות. משפחתו פרסמה הצהרה אמיצה וכנה, בה הסבירה כי פטי טופל במקביל באמפיזמה (נפחת), בעיות ברכיים ושבר בירך. בנוסף, מחלת העורקים הכליליים שלו היתה בעיה מתמשכת שליוותה אותו לאורך כל סיבוב ההופעות האחרון.

אשתו, דיינה, כתבה בהצהרה מפורטת: "משפחתנו ישבה הבוקר עם הבוחן הרפואי והתבשרנו שטום מת עקב מנת יתר של תרופות כתוצאה מנטילת מגוון תרופות. לרוע המזל, גופו של טום סבל ממחלות רבות. למרות שבר כואב בירך, הוא התעקש לשמור על מחויבותו לאוהדיו והופיע במשך 53 הופעות במצב זה. כפי שקורה, זה רק החמיר את הפציעה. ביום מותו, נודע לו שהירך שלו הרוסה לחלוטין, וההרגשה שלנו היא שהכאב הבלתי נסבל הוא שהוביל לשימוש היתר שלו בתרופות".

היא המשיכה במסר חשוב לציבור: "כמשפחה, אנו מקווים שבדרך כלשהי הדו"ח הזה יכול להציל חיים. אנשים רבים אינם מבינים את עוצמתן ואת אופיין הקטלני של תרופות אלו. אנו יודעים בוודאות שהוא עשה את מה שהוא הכי אהב, בפעם האחרונה, כשהופיע עם להקת הרוק שלו, למעריציו הנאמנים, בסיבוב ההופעות הגדול ביותר בקריירה שלו. הוא היה גאה מאוד בהישג הזה בימים שלפני מותו. אנו ממשיכים להתאבל אתכם ולהתפעל מההשפעה של טום פטי ושוברי הלבבות על המוזיקה בעולם. נשמח אם תוכלו לכבד את הפרטיות של כל משפחת 'שוברי הלבבות' בתקופה קשה זו".

גם זה קרה ב-2 באוקטובר. מסך הברזל נסדק והגופה של אלביס זזה. זהו יום רווי אירועים במסדרונות ההיסטוריה של המוזיקה, יום שבו הגבולות נפרצו, שערוריות התפוצצו, כוכבים נפצעו וכוכבים חדשים נולדו.

1965: מנפרד מאן עושים היסטוריה מאחורי מסך הברזל

בעידן שבו העולם היה מחולק בגסות בין מזרח למערב, והמלחמה הקרה הייתה בשיאה, חברי להקת מנפרד מאן הבריטית ארזו את הגיטרות והאורגן ועשו את מה שאף להקת רוק מערבית לא עשתה לפניהם: הם עלו על מטוס לצ'כוסלובקיה הקומוניסטית. כן, קראתם נכון. ההופעה הזו לא הייתה סתם עוד גיג בסיבוב הופעות, היא הייתה אירוע היסטורי של ממש, סדק ראשון של דיסטורשן וביט בריטי במסך הברזל הנוקשה. אפשר רק לדמיין את הצעירים המקומיים, שומעים לראשונה בלייב את הצלילים שהגיעו אליהם עד כה רק בגניבה דרך שידורי רדיו רחוקים.

1970: האהבה המורכבת של דונובן, לינדה לורנס ושני רוקרים שמתו מוקדם מדי

תשכחו מאופרות סבון, סיפור האהבה הזה יכול היה לפרנס עונה שלמה. הזמר הסקוטי דונובן נשא לאישה את לינדה לורנס, אבל הדרך לחופה הייתה מפותלת כמו שיר פסיכדלי. הסיפור מתחיל ב-1963, כשלינדה נכנסה למערכת יחסים סוערת עם לא אחר מאשר בריאן ג'ונס, הגיטריסט הפרוע של הרולינג סטונס. מהקשר הזה נולד בנם, ג'וליאן. לאחר הפרידה מג'ונס, פגשה לינדה את דונובן מאחורי הקלעים של תוכנית טלוויזיה, אך כנראה שהטיימינג לא היה מושלם והיא החליטה לחתוך לדרום קליפורניה. שם, בשמש הנצחית, היא ניהלה רומן קצרצר עם חלוץ הקאנטרי-רוק, גראם פרסונס. כעבור כמה שנים, היא חזרה לאנגליה, התחברה מחדש לדונובן (שבינתיים הספיק להביא לעולם שני ילדים משלו), והפעם הניצוץ הפך לאש. בתחילת אוקטובר 1970, הם סוף סוף עמדו מתחת לחופה.

1967: המשטרה פושטת על הקומונה של הגרייטפול דד

סן פרנסיסקו, קיץ האהבה, אבל לא כולם הרגישו את האהבה. בשעה 15:30 אחר הצהריים, שוטרים פרצו לבית המפורסם של חברי להקת גרייטפול דד ברחוב אשבורי 710, ועצרו את רוב חברי הלהקה באשמת אחזקת מריחואנה. השמועות עד היום טוענות שהפשיטה הייתה תוצאה של הלשנה ממוקדת. מי שניצל מהמעצר היה הגיטריסט והמנהיג הרוחני, ג'רי גרסיה, שפשוט לא היה בבית באותו זמן. מזל של היפים.

1969: החרם על האנחות של סרז' וג'יין מגיע לשיא

השיר הלוהט והגונח JE T'AIME… MOI NON PLUS של סרז' גיינסבורג וג'יין בירקין המשיך להסעיר את הממלכה המאוחדת. ה-BBC, שומר המוסר של האומה, הטיל עליו חרם מוחלט. ג'וני סטיוארט, המפיק של תוכנית הלהיטים החשובה טופ אוף דה פופס, היה נחוש במיוחד. הוא הכריז שאפילו אם השיר יכבוש את המקום הראשון במצעד, הוא לא ישודר. "אם זה יקרה", איים, "אני אביא לאולפן את ההרכב בשם SOUNDS NICE, שהקליט גרסה אינסטרומנטלית לשיר, והם יופיעו במקום סרז'". פיליפ סולומון, מנהל חברת התקליטים הקטנה שהסכימה להפיץ את התקליטון אחרי שחברת פיליפס הגדולה נבהלה וזרקה אותו, לא נשאר חייב: "זו תהיה פגיעה אישית ועסקית. אם הם יעשו את זה, אפעל משפטית. ה-BBC משלם אלפי ליש"ט כדי להשתמש במצעד ועכשיו הוא מצפצף עליו". ניחשתם נכון, שבוע לאחר מכן השיר הגיע למקום הראשון. גם אצלנו בארץ, אגב, הוא כבש את צמרת המצעד של גלי צה"ל.

1973: לד זפלין מרעידה את יפן

אחרי שסיימו את הקלטות התקליט החמישי שלהם, HOUSES OF THE HOLY, חברי לד זפלין חזרו ליפן כדי להראות למעריצים המקומיים איך רוק אמיתי נשמע. ההופעה הראשונה מתוך שש נערכה באולם בודוקאן המפורסם בטוקיו. הלהקה עלתה לבמה באנרגיות שיא. את הערב פתח השיר ROCK AND ROLL כמו אגרוף לפנים, ולהפתעת הקהל, הם ביצעו את COMMUNICATION BREAKDOWN, קטע שלא חזר על עצמו באף אחת מההופעות האחרות בסיבוב היפני.

1976: ג'ו קוקר פוגש את הכפיל שלו

רגע טלוויזיוני בלתי נשכח התרחש בתוכנית המערכונים SATURDAY NIGHT LIVE. הזמר ג'ו קוקר התארח כדי לבצע את הלהיט שלו FEELIN ALRIGHT, ולצידו על הבמה עמד הקומיקאי ג'ון בלושי, מחופש בדיוק כמוהו ומבצע חיקוי מושלם, עד אחרונת העווית. באופן מתוכנן היטב, קוקר האמיתי נראה רגוע ושליו יחסית, בעוד בלושי התפרע והשתולל בחיקוי מוגזם ומבריק של תנועותיו המפורסמות של קוקר.

1967: הדלתות נפרדות מהמועדונים הקטנים

להקת הדלתות הופיעה במועדון הניו יורקי STEVE PAUL'S SCENE, וזו הייתה הפעם האחרונה שהחברים ניגנו במקום כל כך אינטימי. ההצלחה של תקליט הבכורה שלהם הרקיעה שחקים, ומאותו רגע ואילך, המופעים שלהם עברו לאולמות ענק. מאחורי הקלעים, חברי הלהקה התראיינו לעיתון סן פרנסיסקו כרוניקל. ג'ים מוריסון: "אנחנו מופיעים הרבה יותר טוב במקומות קטנים. התקליט שהוצאנו הוא רק חלק ממי שאנחנו". הקלידן ריי מנזרק הפליג כהרגלו בתיאורים פילוסופיים: "אנשים מכירים אותנו בזכות התקליט, אבל כשהם רואים אותנו בהופעה, אז הם מבינים אותנו באמת. המוזיקה שלנו מקצרת את קו המחשבה". (נו טוב, מנזרק תמיד הפליג בתיאורים לגבי הדלתות). ג'ים מוריסון: "אני רוצה להופיע במועדון בו נוכל להתערבב עם אנשים אחרים במהלך ההופעה. לעשות הופעה בה יהיה רק שולחן ענק אחד וכולם, כולל אנחנו, נשב סביבו ונדבר". המראיין תיאר את ההופעה במילים: "יש פה דרמה שדוחפת אותך היישר אל הקיר. ג'ים מוריסון מנצח על הכל ביד רמה ובקול המשלח רעמים חשמליים. זה תיאטרון אמיתי".

1989: ניל יאנג צועק "חירות" בסוף האייטיז

נראה שסוף של עשור תמיד מוציא מניל יאנג את הזעם והתיעוב. במגזין הרולינג סטון נכתב אז על תקליטו החדש FREEDOM: "נראה שסוף עשור באמת מוציא את הפחד והתיעוב אצל ניל יאנג. בשנת 1969 הוא נפרד ממורמר מהבטחת הסיקסטיז המטלטלת של שלום ואהבה עם הגיטרות הנסערות והייאוש של התקליט EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. עשר שנים מאוחר יותר, ב- RUST NEVER SLEEPS הוא התייחס לדלקת המפרקים המתקדמת ולשאננות של כוכבי העל של רוק הסבנטיז עם שירים זועפים ואלימות של גיטרה, שלא לדבר על הפרובוקציה המכוונת על אלביס פרסלי וג'וני רוטן באותו שיר. התקליט FREEDOM הוא הצליל של ניל יאנג שמסתכל שוב בכעס ובפחד. השירים מאוכלסים בפצועים מהלכים ועמוסים בתקוות נכזבות ובאביזרים לסמים. הבגידה היא הנורמה. יאנג זורק עליך את כל הכאב הזה, והוא מכה כמו דלי עם מי קרח בפנים. אתה בהלם בהתחלה, אחר כך כועס ולבסוף חש סוג של התרגשות נקמנית. התקליט מותיר אותך מותש ומלא כוחות, מבוהל ממה שעשינו ובכל זאת נחוש לתקן את זה. זוהי תפילתו של יאנג לניינטיז, תזכורת קשה לכך שלכל דבר עדיין יש מחיר. כולל לעשות רוק בעולם חופשי".

והנה גם כמה כותרות קצרות וחשובות:

1945: נולד דון מקלין, האיש שנתן לנו את האפוס הבלתי נגמר AMERICAN PIE ואת השיר הממיס VINCENT.

1954: אלביס פרסלי הופיע לראשונה ב-GRAND OLE OPRY, מקדש הקאנטרי. הוא שר את BLUE MOON OF KENTUCKY והקהל השמרן לא אהב את זה, בלשון המעטה. מנהל המקום, ג'ים דני, אמר לו בארסיות: "כדאי שתחזור לנהוג במשאית". אלביס נשבע שלעולם לא יחזור לשם. הוא איים והוא קיים.

1955: נולד פיל אוקי, הסולן של להקת הגל החדש הליגה האנושית, שהתסרוקת הא-סימטרית שלו הייתה אייקונית כמעט כמו הלהיטים ששר.

1968: חברת התקליטים מוטאון תבעה את שלישיית כותבי הלהיטים האגדית שלה, הולנד-דוזייר-הולנד, לאחר שדרשו העלאה בשכר. בסופו של דבר, השלושה עזבו והקימו לייבלים עצמאיים משלהם, INVICTUS ו-HOT WAX.

1969: דיוויד בואי, טרי לאחר שעבר טסט נהיגה, נסע עם אמו לאולפני ה-BBC כדי להצטלם לטופ אוף דה פופס. הוא שר עם פלייבק את SPACE ODDITY כשהוא לבוש בז'קט כסוף. התוכנית שודרה, אך ההקלטה ההיסטורית הזו ככל הנראה נמחקה מאז מהארכיון. איזו החמצה.

1973: יצא התקליט "עבר, הווה ועתיד" של אל סטיוארט. באלבום זה מנגנים גם רוג'ר טיילור (המתופף של להקה חדשה יחסית ושמה קווין), ריק וויקמן (מלהקת יס), ונגני המנדולינות דייב סוורבריק (מלהקת פיירפורט קונבנשן) וחיים רומנו (מלהקת הצ'רצ'ילים שהפכה להיקרא ג'ריקו). רומנו סיפר לי: ״מיד לאחר פירוקה של ג׳ריקו, הוזמנתי לסשן הקלטה באולפני טריידנט שבמרכז לונדון, עבור זמר עם בשם אל סטיוארט. הגעתי עם המנדולינה שלי לאולפן, והמתנתי בחדר ההמתנה עם נגן מנדולינה נוסף. אל סטיוארט נכח באולפן אך לא ניגש אלינו. בשלב מסוים קראו לנו להיכנס לתוך האולפן, הקלטנו כמה צלילים והתבשרנו שתפקידנו הסתיים וכי אנחנו יכולים ללכת. סטיוארט הודה לנו במילים ספורות ויצאנו משם לאוויר החופשי". "ארבעת האלבומים הראשונים שלי שונים לגמרי מכל השאר", אמר סטיוארט. "תמיד התייחסתי אליהם כאל חניכת הקריירה שלי. התקליט, 'עבר, הווה ועתיד', הוא הראשון שאני באמת עומד בו על רגליי". תקליט זה התקבל בחמימות עם המבקרים והמעריצים כאחד בבריטניה, במהלך 1974-1973. זה היה גם הראשון באלבומיו שהפליג מעבר לאוקיינוס ​​האטלנטי, לארצות הברית - למרות שההפלגה ארכה שנה, והאלבום יצא שם בחברת תקליטים קטנה. "לקחנו את האלבום לכל החברות הגדולות, וכולם דחו אותו", נזכר סטיוארט. "חברת RCA צחקה ואמרה, 'אתה בטח מתבדח - שירים בני שמונה דקות על הפלישה לרוסיה?'...". סטיוארט ימשיך כמובן ללטש את גישת הפולק-רוק שלו להפקות נוצצות שימכרו הרבה עותקים ויהפכוהו לאמן מבוסס יותר, אך המעריצים האדוקים לא יכולים לשכוח כלל את התקליט המיוחד הזה שאיגד בתוכו את העבר, ההווה והעתיד של אל סטיוארט.

1975: הופעה של ברוס ספרינגסטין במילווקי הופסקה בגלל התרעה על פצצה. הבוס פרש ברוגע למלון, שתה כמה כוסות, וחזר לבמה אחרי שהמשטרה נתנה אור ירוק.

1977: לאחר שנחשפה מזימה לגנוב את גופתו, אלביס פרסלי הועבר מקברו הזמני למקום מנוחתו הסופי בגן המדיטציה באחוזת גרייסלנד. מאוחר יותר נטען שהמשפחה עצמה הפיצה את השמועה כדי לקבל אישור לקבור אותו בשטח האחוזה הפרטית.

1983: אנייטה פאלסקוג, הזמרת הבלונדינית של להקת אבבא, נפצעה בתאונת דרכים בשבדיה וסבלה מזעזוע מוח.

1995: יצא האלבום השני של להקת אואזיס, ?(WHAT'S THE STORY) MORNING GLORY, שהפך אותה ללהקה הגדולה בעולם והגדיר את סאונד הבריטפופ.

2014: טרגדיה במשפחת המוזיקה. פריסילה קולידג', אחותה של הזמרת ריטה קולידג' וזמרת בזכות עצמה, נמצאה מתה בביתה בקליפורניה, קורבן לרצח והתאבדות שביצע בעלה, מייקל זייברט. פריסילה הייתה נשואה בעבר לקלידן בוקר טי. מלהקת בוקר טי והאם ג'יס.

2018: העולם נפרד מג'ף אמריק, טכנאי ההקלטות המבריק שעמד מאחורי הקונסולה בכמה מהתקליטים הגדולים ביותר של הביטלס, כולל REVOLVER, SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND ו-ABBEY ROAD. הוא היה בן 72.

ב-2 באוקטובר בשנת 1979 יצא תקליטה השני של להקת פוליס, ששמו REGGATTA DE BLANC, שהניב להיטים כמו 'הודעה בבקבוק' ו'הולכים על הירח', כשמסביבם שירים נפלאים אחרים (וקטע נושא אינסטרומנטלי חזק).

גיטריסט הלהקה, אנדי סאמרס, סיפר על התקליט בספרו האוטוביוגרפי: "הפעם היה קל יותר להקליט, כי לשלושתנו כבר הייתה זהות מגובשת כלהקה, כמו גם סאונד מקורי. סטינג הפך באופן ברור לכותב השירים המרכזי והביא איתו שירים נפלאים כמו MESSAGE IN A BOTTLE ו-BRING ON THE NIGHT. היה לנו תהליך עבודה שבו למדנו את מבנה השיר ואז ניגשנו לעבד אותו כדי להעניק לו את הסאונד של הפוליס, שהוא מהודק אך מאוורר. ההקלטות לתקליט זה לוו בציפייה ובהתלהבות. זה הרגע שבו הפכנו ללהקה אמיתית וממש נהנינו לנגן יחד. כיאה לשלישייה, החיפוש אחר צלילים חדשים נפל על כתפיי, ואז מצאתי את עצמי מתעסק עם אפקטים כמו פליינג'ר, פייזר, קומפרסור ופאז, והעברתי את כולם דרך אפקט בשם ECHOPLEX. השתמשתי בעיקר בגיטרת פנדר טלקאסטר, כי היא הייתה היעילה ביותר עבורי. הקלטת התקליט הספציפי הזה זכורה לי כאחד הרגעים הטובים בהיסטוריה שלנו כלהקה".

סטיוארט קופלנד הוסיף: "פשוט נכנסנו לאולפן ואמרנו, 'אוקיי, למי יש שיר שנעבוד עליו היום?' אפילו לא עשינו חזרות לפני שנכנסנו. כבר הכרנו היטב זה את זה".

סטינג: "זה המקום שבו הכול התחבר היטב. חלה התפתחות גדולה בכתיבה ובשירה שלי, בנגינה של סטיוארט ואנדי, ופתאום הכול השתלב. היו לנו השפעות רגאיי, אבל שילבנו בהן את היסודות שלנו עד שזה הפך לחלק מהסאונד שלנו ואי אפשר היה באמת לקרוא לזה רגאיי יותר. זו הייתה פשוט הדרך שניגנו. אני חושב שהתקליט הזה היה רגע מיוחד עבורנו".

בניגוד לרצונה של חברת התקליטים, שרצתה שהלהקה המבטיחה תקליט באולפן גדול יותר ועם מפיק מפורסם יותר, בחרו חברי הפוליס להקליט שוב באולפני SURREY SOUND עם נייג'ל גריי. התקציב הקטן (בין 6,000 ל-9,000 ליש"ט) כוסה בקלות מרווחי המכירות של התקליט הקודם, והבטיח שלחברת התקליטים לא תהיה שליטה על התהליך היצירתי של הלהקה. ההקלטות התקדמו כל כך מהר, עד שהלהקה ביטלה שבועיים נוספים של זמן אולפן שנקבעו לה.

כתיבת השיר WALKING ON THE MOON החלה לאחר שסטינג בילה בפאב עם המלחין הגרמני, אברהרד שואנר. השניים שיתפו פעולה לפני כן בתקליט נהדר של שואנר והפכו לחברים קרובים. לאחר לילה של שתיית שנאפס מרובה, חזר סטינג השיכור לחדר המלון שלו במינכן כשקצב מלודי חדש צץ בראשו. הוא החל למלמל לעצמו את המילים WALKING ROUND THE ROOM, בעודו מסתובב בחדר בניסיון לשמר את הרעיון. למחרת הבין שהמילים על סיבובים בחדר הן מטופשות והחליט לשנות אותן ל"הליכה על הירח". השיר, עם המילים הכביכול חלליות (שהן למעשה תיאור תחושותיו של סטינג בסיבוב הופעות) והמקצב האווירתי, שודר ללא הרף גם ברדיו הישראלי. אני זוכר זאת היטב, כמו גם את הקליפ שראיתי בטלוויזיה בשחור-לבן בביתי, ובו שלושת חברי הלהקה מצולמים במרכז החלל על שם קנדי בפלורידה.

המתופף, סטיוארט קופלנד, השתמש בהקלטה ברכיב שנקרא ROLAND RE-201 SPACE ECHO, שאותו רכש בחנות כלי הנגינה המובילה MANNY'S בניו יורק. מאוחר יותר טען קופלנד שלהקת U2 הושפעה ממה שעשה בשיר והשתמשה גם היא ברכיב זה כדי ליצור את הצליל המיוחד שלה.

השיר MESSAGE IN A BOTTLE מספר על בחור התקוע באי בודד. יום אחד הוא מוצא בקבוק, מכניס לתוכו הודעה וזורק אותו לים בתקווה שמישהו ימצא אותו ויבוא להצילו. בוקר אחד הוא מתעורר ומוצא על החוף המוני בקבוקים (מאה מיליארד, לפי ספירתו), מה שמוכיח שיש עוד נפשות אבודות רבות כמוהו. סטינג: "אני חושב שהמילים מעודנות ומעוצבות כדי לגרום לאנשים להבין משהו, לא רק לשיר אותו. זו מטאפורה שנוסחה בתחכום". אנדי סאמרס סיפר שמבחינת נגינת הגיטרה, זהו השיר הטוב ביותר שניגן בלהקה. השיר הגיע למקום הראשון בבריטניה ב-29 בספטמבר 1979 ונשאר בפסגה שלושה שבועות. בארצות הברית הוא זכה להצלחה פחותה והגיע רק למקום ה-74 במצעד.

סטינג על השיר, בספר השירים שלו: "הייתי מרוצה שכתבתי שיר עלילתי עם התחלה, אמצע וסוג של פתרון פילוסופי בבית האחרון. אילו הייתי פזמונאי מתוחכם יותר, כנראה שהייתי מדגיש את שינוי מצב הרוח הזה על ידי ביצוע מודולציה בבית השלישי לסולם אחר. אבל זה עבד בכל מקרה".

סטיוארט קופלנד הוסיף להקלטה הבסיסית כמה צלילי מצילות ותוף סנר, ובהמשך התחרט על כך. "פשוט הגזמתי. איפה היה אנדי סאמרס כשהיינו צריכים אותו? בדרך כלל אנדי היה זה שריסן את הנטייה שלנו להתפנק. כנראה שהוא יצא אז מהאולפן".

הראשון ששמע את ריף הגיטרה של השיר הזה כלל לא היה אדם, אלא כלבו של סטינג. "נהגתי לנגן את זה שוב ושוב לכלב שלי בדירת המרתף שלי, והוא היה בוהה בי במבט חסר התקווה שיש לכלבים כשהם מחכים לטיול שלהם בפארק. האם זה היה המבט חסר התקווה שעורר את הרעיון של הבקבוק? אני לא יודע, אבל השיר נשמע כמו להיט מהרגע הראשון. הכלב סוף סוף יצא לטיול המיוחל, והשיר הזה היה הראשון שלנו בצמרת המצעד בבריטניה".

במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "אותם אנשים שפסלו את תקליט הבכורה של הפוליס בטענה שהשלישייה מנצלת את הגל החדש, ימצאו גם בתקליט הזה סיבות להצדיק את טענותיהם. הלהקה מפגינה שוב את אותה גישה ממולחת שהפגינה בתקליט הראשון. יש מספיק חיים בתקליט החדש כדי לגרום לך לחשוד שהתדמית הזו של הפוליס היא של ניתוק מתנשא, כמו זה שבדמות אייקון המוד שסטינג מגלם בסרט QUADROPHENIA. שום דבר בתקליט הזה לא קליט באופן מיידי כמו ROXANNE של השנה שעברה, עם צחקוק המבוא והרמוניות הפופ, אבל כמעט כל הלחנים לוכדים אותך בסופו של דבר. זוהי דוגמה מושלמת לכך שתמיד מצאתי את הפוליס פחות פוגעניים ממעצר משטרתי".

"יום בחיי חיפושיות"- 2 באוקטובר

זה מתחיל בשנים המוקדמות, כמובן. ב-2 באוקטובר 1960, כשהם עדיין חבורת צעירים מיוזעת ואלמונית, הלהקה ניגנה עוד הופעה רועשת במועדון אינדרה האפלולי בהמבורג, כשהיא משפשפת את יכולותיה לקראת הכיבוש הגדול שיבוא. שנתיים בדיוק לאחר מכן, ב-1962, הם כבר היו הכוכבים הבלתי מעורערים של ליברפול, עם הופעת צהריים שגרתית אך מחשמלת במועדון קאברן המקומי. אבל מכאן, הדברים מתחילים להיות מעניינים באמת.

קדימה לשנת 1964. הביטלס כבר כבשו את אמריקה בסערה ושיגעו את העולם. תוכנית הטלוויזיה האמריקנית הלוהטת והמשפיעה SHINDIG רצתה אותם, ובגדול. מכיוון שהלהקה כבר שבה הביתה מסיבוב ההופעות המתיש שלה בארצות הברית, המפיק הנמרץ ג'ק גוד לא ויתר, ארז מזוודה וטס כל הדרך לבריטניה כדי לצלם מהדורה מיוחדת של התוכנית על אדמת הממלכה. ב-2 באוקטובר, הלהקה התייצבה לחזרות לקראת הצילומים שלמחרת. הם היו, כמובן, השם הגדול ברשימת אמנים מכובדת שכללה גם את סנדי שו, פי.ג'יי פרובי, שלישיית קארל דנבר, טומי קוויקלי, סאונד אינקורפורד ולין קורנל. מכיוון שההפקה הייתה אמריקנית, גוד נאלץ לוותר על האולפנים המוכרים של ה-BBC או ITV, וההפקה כולה התמקמה באולפן גרנוויל העצמאי.

באותו היום ממש, יצא לאור באנגליה ספרו האוטוביוגרפי, כביכול, של מנהל הלהקה בריאן אפשטיין, שנשא את השם A CELLARFUL OF NOISE. הספר הציג תמונה מיופייפת ונקייה של סיפור הלהקה ומנהלה, ולא בכדי. למעשה, מי שכתב אותו היה איש יחסי הציבור דרק טיילור, שהקפיד להשמיט כל פרט שעלול היה להביך את אפשטיין, ובראשם את היותו הומוסקסואל, עובדה שהייתה אז לא חוקית ועלולה הייתה לחסל את הקריירה של כל המעורבים. חברי הביטלס, שידעו היטב את האמת על חייו הסודיים של מנהלם, לא יכלו להתאפק וגיחכו מאחורי גבו. הם טענו ששם מתאים יותר לספר היה צריך להיות A CELLARFUL OF BOYS, כשהם רומזים בבדיחות הדעת למעלליו הנסתרים.

קופצים לשנת 1967, אל תוך העשן הסמיך של אולפני EMI. הביטלס נמצאים בשיא תקופתם הפסיכדלית. בסשן לילי מפרך, שהחל בעשר בלילה והסתיים בשתיים וחצי לפנות בוקר, הם עבדו במרץ. ראשית, הם השלימו את המיקס הסופי במונו לשיר של פול, YOUR MOTHER SHOULD KNOW. מיד לאחר מכן, הם צללו לטייקים הראשונים של שיר חדש נוסף שלו, HELLO GOODBYE. השיר הזה נכתב מאוחר מדי כדי להיכנס לסרטם החדש MAGICAL MYSTERY TOUR, ובמקום זאת הוחלט שיופיע רק על רקע הקרדיטים בסיום. ייעודו האמיתי היה גדול יותר: להפוך לתקליטון הבא של הלהקה, כשהוא מדיח בדרך לתפקיד הנחשק את יצירת המופת של ג'ון, I AM THE WALRUS, שהפכה לבי-סייד.

שנה לאחר מכן, ב-1968, העבודה על "האלבום הלבן" הייתה בעיצומה. הלהקה התמקמה באולפני טריידנט היוקרתיים בלונדון כדי להמשיך לעבוד על השיר HONEY PIE, מחווה נוסטלגית של פול מקרטני לסגנון המיוזיק הול של שנות ה-20. לאחר שהוקלטו תפקידי הליווי יום קודם, הגיע הזמן להוסיף את הקצפת. פול הקליט את השירה הראשית שלו, ואז ג'ון לנון, בתצוגת תכלית של וירטואוזיות, ניגן סולו גיטרה קצרצר אך מבריק לחלוטין. ג'ורג' האריסון לא הסתיר את התפעלותו: "ג'ון ניגן סולו מבריק בשיר הזה. הוא נשמע כמו ג'נגו ריינהרדט או משהו כזה. זה היה אחד מהרגעים האלה שבהם אתה פשוט עוצם עיניים ובמקרה מנגן את כל התווים הנכונים... זה נשמע כמו סולו ג'אז קטן".

ב-1969, הביטלס, שהיו כבר על סף התפרקות, הסכימו לאפשר לקרן חיות הבר העולמית להשתמש בשירם ACROSS THE UNIVERSE לתקליט צדקה מיוחד, ששמו NO ONE'S GONNA CHANGE OUR WORLD. השיר, שהוקלט עוד בפברואר 1968, שכב על המדף מאז. ב-2 באוקטובר, ג'ורג' מרטין הכין שני מיקסים חדשים בסטריאו במיוחד עבור התקליט. בשלב זה, לפני שפיל ספקטור יטביע עליו את חותמו השנוי במחלוקת ב-1970 עבור התקליט LET IT BE, השיר עדיין כלל את קולות הרקע המקוריים של שתי מעריצות נלהבות, ליזי בראבו וגיילן פיז, שפול פשוט משך מהרחוב אל תוך האולפן כדי שישירו איתם. מרטין האיץ מעט את מהירות השיר, מה שהעלה אותו בחצי טון, והכין שתי גרסאות: אחת נקייה, והשנייה עם שלל אפקטים קוליים של ציפורים, ילדים וסוסים דוהרים.

והנה אנחנו ב-1976, והביטלס הם כבר היסטוריה. אבל לורן מייקלס, המפיק הגאון של תוכנית המערכונים הטרייה סאטרדיי נייט לייב, פשוט לא היה מוכן לקבל "לא" כתשובה. כמה חודשים קודם לכן, הוא הציע ללהקה בשידור חי 3,000 דולר כדי שתתאחד על במת התוכנית. למרבה הפלא, ג'ון ופול צפו יחד בתוכנית באותו ערב בדירתו של ג'ון בניו יורק, ואף שקלו ברצינות לקפוץ לאולפן במונית, אך לבסוף ויתרו מתוך עצלנות. ב-2 באוקטובר, מייקלס ניסה שוב, הפעם עם טוויסט. הוא סיפר בשידור: "קיבלתי טלפון מאריק איידל, שאמר לי שאם אתן לו להנחות את התוכנית, הוא יביא את הביטלס. בטיפשותי הסכמתי ושלחתי לו צ'ק על 3,000 דולר, כי הוא אמר שהם צריכים את הכסף מראש לקניית בגדים הולמים. כשפגשתי את אריק בשדה התעופה, הוא היה לבד. הוא אמר שהביטלס יגיעו בטיסה הבאה. אחר כך הוא אמר שהם לא יגיעו וישלחו סרט במקום. ובכן, הסרט הגיע לפני עשרים דקות. ראיתי אותו, והוא טוב, אבל זה לא הביטלס. אלו הם THE RUTLES. אין מה לעשות, אריק כבר בזבז את הכסף, אז הנה הם!". כך, הקהל האמריקני זכה להצצה ראשונה בפרודיה המוזיקלית המבריקה ביותר שנוצרה אי פעם על הביטלס, פרי מוחם הקודח של איידל וחבר מונטי פייטון, ניל אינס.

באותו יום ממש, פורסם במגזין המוזיקה מלודי מייקר ראיון נרחב עם רינגו סטאר, והוא היה עצבני במיוחד. רינגו יצא במתקפה חריפה נגד חברת התקליטים EMI על הוצאת תקליטי אוסף של הביטלס ללא כל פיקוח אמנותי. הוא זעם במיוחד על עטיפת האוסף ROCK'N'ROLL MUSIC, שנראתה לדבריו זולה ועלובה. "אני רוצה לדעת מי שם מוציא את הדבר העלוב הזה!" רתח. "ברור שהם יכולים לעשות מה שבא להם עם חומר העבר שלנו, כי הוא שלהם. אבל לעזאזל! אני הייתי שם כשנלחמנו על סדר שירים נכון בכל תקליט שהוצאנו. ג'ון התקשר אליי וסיפר ששאל אותם אם הם רוצים שהוא יצייר להם עטיפה, והם השיבו לו שהוא יכול להתחפף". כשנשאל על התביעה המפורסמת נגד ג'ורג' בגין הגניבה המוזיקלית, לכאורה, של השיר MY SWEET LORD מהשיר HE'S SO FINE של להקת השיפונס, רינגו היה מפוכח: "ג'ורג' היה חסר מזל. אין ספק שהשירים דומים, וכל בנאדם שהיה הבעלים של השיר המקורי היה טיפש אם היה נמנע מתביעה ומפסיד הרבה כסף בגלל זה".

התחנה האחרונה שלנו היא 1997. פול מקרטני, עייף מהתדמית של "החמוד" ומהנרטיב שג'ון לנון היה המוח האוונגרדי והמרדן היחיד בלהקה, מוציא לאור את ספרו האוטוביוגרפי המקיף MANY YEARS FROM NOW, שנכתב בשיתוף עם חברו בארי מיילס. בראיון לעיתון ניו סטייטסמן, הסביר פול את מניעיו: "היה לי מוניטין של איש הבלדה, זה שתמיד מאוהב. קראו לי 'האחד החמוד'. ובכן, אני יכול להגיד לכם שכשחזרתי הביתה לא הייתי חמוד בכלל. אז, בלי לרצות להפיל את ג'ון, או להיראות כאילו אני מצדיק את עצמי, כן רציתי לתקן את התמונה. אל תניחו שאני סתם אידיוט שלא ידע כלום וג'ון לימד אותי הכל. אז הנה לכם. אם מישהו רוצה להתעמק בתקופה הזו, עכשיו הוא יידע שלא סתם התבטלתי בזמן שג'ון הודיע לי על כל הדברים". זה היה מהלך חשוב של פול, שנועד להחזיר לעצמו את הקרדיט על הצדדים הניסיוניים והחדשניים יותר ביצירתם המשותפת.

הנה מוסיקה מווווו...שלמת! ב-2 באוקטובר בשנת 1970 יצא התקליט הכי אהוב עליי של פינק פלויד - ATOM HEART MOTHER.

היצירה הזו, ATOM HEART MOTHER, מהווה ציר תרבותי מכריע שמפריד בין ימי הפסיכדליה המוקדמים והפרועים של הלהקה עם סיד בארט, לבין יצירות המופת המהונדסות שיגיעו החל משנת 1973. למרות חשיבותו הברורה ברצף הקריירה של הלהקה, חבריה עצמם לא הפסיקו להשמיץ אותו לאורך השנים וכינו אותו "קשקוש ניסיוני". ובכן, דעתי עליו שונה לחלוטין. כן, כבר ב-1972 אמר ניק מייסון: "כולנו היינו רוצים להקליט אותו מחדש. הוא לא היה מוצלח לחלוטין. אבל הוא היה דבר שלימד אותנו". רוג'ר ווטרס היה בוטה הרבה יותר. בראיון ל-BBC ב-1984 הוא הכריז: "אם מישהו היה אומר לי עכשיו, 'הנה מיליון פאונד, צא ותנגן את ATOM HEART MOTHER', הייתי אומר לו, 'אתה בטח צוחק. אני לא מנגן את הזבל הזה!'".

השילוב בין רוק למוזיקה קלאסית הפך לאופנה של ממש. דור חדש של נגנים וירטואוזים, בוגרי קולג'ים למוזיקה כמו קית' אמרסון מהנייס וג'ון לורד מדיפ פרפל הובילו את המגמה. פינק פלויד, שכבר התנסו במסעות פסיכדליים אינסופיים בתקליטיהם הראשונים ובפסי הקול שיצרו לסרטים, החליטו שגם הם רוצים לצלול למים הסימפוניים העמוקים. הזרע נזרע כבר ב-1969, בהופעה מיוחדת ברויאל אלברט הול בלונדון, שם הצטרפו אליהם תזמורת כלי נשיפה ומקהלה. הניסוי היה מרגש, וההצלחה המסחרית של התקליט הקודם, UMMAGUMMA, נתנה להם את הגב הכלכלי מחברת EMI ללכת על זה בגדול.

המסע ליצירת התקליט התחיל משיתוף פעולה מפתיע. רוג'ר ווטרס פנה למלחין האוונגרד הסקוטי, רון גיסין, כדי שיעזור לו ליצור פסקול לסרט שנקרא THE BODY. באחד השירים בתקליט ההוא, GIVE BIRTH TO A SMILE, ניגנו כל חברי פינק פלויד וקיבלו על כך תשלום צנוע של נגני אולפן מן המניין. גיסין כבר היה חבר קרוב של הלהקה, נהג לשחק גולף עם ווטרס, ואף שיתף פעולה עם הבסיסט בקטע המוזר SEVERAL SPECIES OF SMALL ANIMALS מהאלבום UMMAGUMMA.

באביב 1970, חברי הלהקה נכנסו לאולפני אבי רואד כשהם שחוטים ועייפים מסיבובי הופעות אינסופיים. אבל הייתה בעיה אחת קטנה: ארבעת חברי הלהקה, רוג'ר ווטרס, דייוויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון, היו מותשים ושחוקים. "הגענו לתקופה עצלה", הודה רייט מאוחר יותר, "הייתה נקודה שבה פשוט ישבנו ולא ידענו מה לעשות". הם היו צריכים עזרה, והעזרה הגיעה בדמותו של גיסין. במרץ 1970, ווטרס ומייסון פנו אליו עם בקשה: "יש לנו קטע ארוך שהקלטנו, אנחנו רוצים שתוסיף לו 'משהו גדול' עם תזמורת". אף אחד מחברי הלהקה לא ידע לקרוא או לכתוב תווים, וגיסין היה האיש המושלם למשימה. הוא קיבל לידיו את קלטת הבסיס ועבד עליה בסטודיו שלו, כשהוא לבוש בתחתוניו בלבד בקיץ הלוהט של 1970, כדי ליצור את התזמור המורכב ליצירה שתהפוך לשיר הנושא של התקליט.

ההקלטות עצמן היו סיוט. הן היו הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש במערכת ההקלטה החדשה של שמונה ערוצים באולפני אבי רואד. כתוצאה מכך, נאמר ללהקה שאסור לה לבצע חיתוכים ועריכות בסרט ההקלטה. המשמעות הייתה שניק מייסון ורוג'ר ווטרס היו צריכים לנגן את קטעי הבסיס של היצירה, שאורכה כמעט 24 דקות, בטייק אחד רצוף ומושלם. לאחר מכן, הגיע תורם של נגני תזמורת הפופ של EMI, שלא ממש הבינו מה החבורה הזו רוצה מהם, והתמרמרו על המוזיקה האבסורדית שנאלצו לנגן. המנצח ג'ון אולדיס נאלץ לגשר בין הצדדים, ובסופו של דבר, בעזרת המקהלה שגייס, התוצאה הייתה שילוב מהפנט בין פינק פלויד לתזמורת.

במהלך כל התקופה הזו, היצירה הארוכה שתתפוס צד שלם בתקליט נשאה את שם הקוד הזמני והמשעשע THE AMAZING PUDDING. הופעת הבכורה שלה מול קהל, בפסטיבל באת', הייתה כישלון חרוץ. רון גיסין, שהגיע נרגש לשמוע את התזמור שלו מבוצע חי, סיפר מאוחר יותר שברח מהמקום בדמעות של כעס ומבוכה מרוב הכאוס הצלילי הנורא ששמע על הבמה.

אז איך הפך פודינג מדהים לאמא עם לב אטומי? קבלו סיפור הזוי. ב-16 ביולי 1970, הלהקה הגיעה לאולפני הבי.בי.סי כדי להקליט הופעה מיוחדת לתוכניתו של השדרן ג'ון פיל, PEEL SUNDAY CONCERT. כשהגיע הרגע לרשום את שמות השירים באופן רשמי לצורכי תמלוגים, וכדי שפיל יוכל להציג את היצירה המרכזית למאזינים, הבינו כולם שאין לה עדיין שם. רון גיסין, שנכח במקום, סיפר: "ישבנו בחדר הבקרה וכולם היו לחוצים. פתאום רוג'ר ווטרס הרים עיתון שהיה מונח לידו, הצביע על כותרת ואמר – הנה השם: ATOM HEART MOTHER". העיתון היה THE TIMES מאותו היום, והכתבה סיפרה על אישה בת 56 בשם קונסטנס ליידל, שהפכה לאישה הראשונה באנגליה שהושתל בה קוצב לב המופעל על ידי אנרגיה אטומית. שאר חברי הלהקה שמעו את ההצעה והתלהבו מיד. ג'ון פיל עלה למיקרופון, הציג את השם למאזינים (תוך שהוא מדגיש שמדובר בשם זמני בלבד), והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

באחד הימים, במהלך ההקלטות האינטנסיביות, הופיע סיד בארט. הוא הסתובב בין הכלים, הביט בחבריו לשעבר, ולאחר כמה דקות נעלם כלעומת שבא. היה זה סיד בארט, שהקליט באותו הזמן את תקליטו השני בסטודיו סמוך באבי רואד. ביקור רפאים מהעבר של הלהקה. עוד רגע קטן של קסם אולפני נרשם כשהמתופף ניק מייסון אמר למיקרופון את המשפט SILENCE IN THE STUDIO. קולו עבר דרך מגבר לזלי במצב סיבוב מהיר, מה שיצר את האפקט המעוות והמוזר שנשמע ביצירה, אפקט שישמש מאוחר יותר גם בפתיחה של היצירה ECHOES.

בצד ב' של התקליט, האווירה משתנה לחלוטין. הוא נפתח עם IF, יצירת סולו אקוסטית וחשופה של רוג'ר ווטרס. זהו אחד השירים האינטימיים והחמים ביותר שכתב אי פעם, והוא בוצע בהופעה חיה רק פעם אחת ויחידה בתקופת הלהקה – באותו קונצרט מפורסם ברדיו של הבי.בי.סי. אחריו מגיע SUMMER 68, שירו של הקלידן ריק רייט, שמספר בכנות על תופעת הגרופיות ועל תחושת הריקנות והבלבול בדרכים. שם העבודה של השיר היה ONE NIGHT STAND, והוא מהווה הקדמה לנושאים שרייט יעסוק בהם שוב בשירו STAY, שנתיים מאוחר יותר. השיר הזה מעולם לא זכה לביצוע חי על ידי הלהקה.

השיר הבא, FAT OLD SUN, הוא יצירה פסטורלית של דייויד גילמור, שמיד עם יציאתה עלו חשדות שהיא "מושפעת" יתר על המידה משיר של הקינקס בשם LAZY OLD SUN. גילמור עצמו הודה שיש דמיון, והגיב לכך בכתבת מלודי מייקר בציניות בריטית טיפוסית: "אולי העתקתי מהם באופן לא מודע. מי יודע. הם עדיין לא תבעו אותי על כך". בשיר הזה, גילמור מנגן כמעט על הכל – גיטרה, בס ותופים, כשריק רייט מלווה אותו בפסנתר. בהופעות החיות, השיר הצנוע הזה היה מתפתח ליצירה ארוכה ואפית עם סולואים אדירים.

התקליט נחתם עם הקטע המוזר ביותר, ALAN'S PSYCHEDELIC BREAKFAST. האמת היא, שהקטע הזה נוצר פשוט כדי למלא חור ולהשלים את אורך התקליט, זכר למשבר היצירתי של הלהקה. הדמות המרכזית בו היא אלן סטיילס, איש צוות טכני שליווה את הלהקה באותה תקופה (ותמונתו מופיעה גם בעטיפה האחורית של התקליט UMMAGUMMA). הקטע הוא קולאז' של צלילים שהוקלטו במטבח ביתו של ניק מייסון, ובהם נשמע סטיילס מכין לעצמו ארוחת בוקר, כשפה ושם משולבים קטעי נגינה קצרים. בהדפסות הראשונות של התקליט, סוף הקטע נכנס לתוך חריץ נעול, מה שגרם לכך שצליל טיפות המים המשיך להתנגן בלופ אינסופי עד שהמאזין היה קם פיזית ומרים את המחט מהפטיפון. סיום מבריק לתקליט שהוא כולו ניסוי מופלא, כאוטי ובלתי נשכח.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר