רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 באפריל (2.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"למה אני צריך להסתובב ולהשתכר עם אנשים? ממש לא אהבתי את כל מה שג'ון עשה, אבל אני בטוח שהוא לא כזה עכשיו. לא דיברתי איתו על זה, אבל אני מכיר את ג'ון ויודע שרוב הדברים האלה היו רק משהו שנועד לעיתונים. הוא היה במצב הרוח הזה אז, ורצה שכל זה ייאמר. אני חושב שעכשיו, למרות שהוא כנראה לא מתחרט על כך, הוא לא התכוון לכל מה שאמר עליי. כלומר, הוא יצא בהצהרות כאילו אני איזה אנגלברט האמפרדינק; אני יודע שהוא לא באמת חושב ככה.

בעיתונות מאוד רצו שאצא ואקטול את ג'ון בחזרה, אבל אני מאמין בשמירה על קור רוח וביכולת לתת לדברים לעבור. אני לא מאמין שאם מישהו מכה אותך, אתה צריך להכות אותו בחזרה רק כדי להוכיח שאתה גבר ודברים מהסוג הזה. אני חושב שבעצם מנצחים ככה בסופו של דבר. שנאתי את הדברים שהוא אמר עליי. ישבתי והתעמקתי בכל פסקה קטנה, בכל משפט. 'הוא באמת חושב ככה עליי?' חשבתי לעצמי. ובאותו זמן, חשבתי שאולי הוא צודק ושאני פשוט כלום.

אבל אז אנשים כמו לינדה אמרו: 'אתה יודע שזה לא נכון. יש לו טינה; הבחור פשוט מנסה לעקוץ אותך'. לאט לאט התחלתי לחשוב – נהדר, זה לא נכון. אז אני לא באמת כמו אנגלברט; אני לא כותב רק בלדות. המחשבה הזו החזיקה אותי, אבל בזמנו זה כאב לי באופן עמוק" (פול מקרטני, בשנת 1974)

מי צריך גלשן כשיש מנוע? ב-2 באפריל בשנת 1964 הקליטה להקת הביץ' בויז את השיר I GET AROUND, שהפך לשיר הראשון שלה שהגיע לצמרת המצעד האמריקאי.

באותה תקופה, המצעדים נשלטו ביד רמה על ידי הפלישה הבריטית של הביטלס, והלחץ על הלהקה האמריקאית לייצר להיט מנצח היה בשיאו. אז בתוך האולפן, חלוקת התפקידים הייתה ברורה ומקצועית: קארל ווילסון אחז בגיטרה המובילה והפיק ממנה צלילים חדים, בריאן ווילסון, המוח מאחורי הלהקה שגם כתב והפיק את השיר, פרט בכישרון בבס, אל ג'רדין היה מופקד על הגיטרה המלווה ודניס ווילסון הלם בתופים בעוצמה המאפיינת אותו. בינתיים חיכה הזמר, מייק לאב, שהם יבצעו את תפקידיהם כהלכה ושיהיה לו על מה לשיר. בריאן, שהיה ידוע בפרפקציוניזם שלו, החליט אז לקחת את הלהקה לכיוון מוזיקלי חדש ופה, למעשה, זה באמת מתחיל. הוא חיפש סאונד מורכב יותר, כזה שישלב הרמוניות ווקאליות מסובכות עם מקצבים שלא נשמעו קודם במוזיקת הפופ.

אז לאחר מספר נסיונות הקלטת ערוצי הנגינה לשיר I GET AROUND, הוחלט שטייק מס' 15 הוא הטוב שבהם. זה היה הרגע שבו הקסם התגבש לכדי שלמות. מיד לאחר מכן, ניגשה החבורה להוספת שירה, קלידים וגיטרה נוספת להקלטה הקיימת של זה ושל שיר נוסף בשם LITTLE HONDA, שיר שהילל את האופנועים הקטנים.

בניגוד לתוצרת הלהקה עד אז, שהתמקדה בשירי גלישה ומכוניות פשוטים, החליט בריאן ללכת צעד קדימה ולהשתחרר מנושאים מלהיבים אבל מגבילים אלו. התשוקה שלו להתקדם מינפה את הביץ' בויז לדרגה חדשה ששינתה גם את פני מוזיקת הפופ העולמית. בריאן לא הסתפק במועט והוא דחק בשאר חברי להקתו לשיר בדיוק רב וללא הנחות, כשהוא דורש מהם לבצע עשרות חזרות על כל הברה.

אבל הדרמה האמיתית לא התרחשה רק בין כלי הנגינה. במהלך ההקלטות עשה בריאן צעד דרסטי נוסף כשפיטר את האבא של משפחת ווילסון, מאריי, מעמדת ניהול הלהקה. במקום לעודד אותם בהקלטות, הפך מאריי להיות קוץ בישבן ולא פעם רק הפריע עם ביקורות קשות שהוא ירה עליהם, כשלרוב הוא זילזל בערך של בנו השאפתן. בריאן, שפחד לפגוע באביו עד אז, הגה תוכנית מתוחכמת: הוא דאג לשים לו באולפן מיקסר הקלטה שהיה מנותק, ללא ידיעת האב. מאריי, שחשב שהוא שולט בהקלטה עם המיקסר ההוא, סובב את הכפתורים מבלי לדעת שהוא ממש לא נחוץ שם, בזמן שהלהקה הקליטה את אחד הלהיטים הגדולים ביותר שלה.

הלחצים בין בריאן ואביו הגיעו לשיאם בסשן ההקלטה שנערך ביום הזה. האווירה הייתה טעונה בחשמל ובמתח משפחתי. הם צעקו זה על זה כשבסוף קיבל מאריי את הבעיטה ובלב שבור הוא נכנס למיטתו ולא יצא ממנה כחודש. זו הייתה נקודת מפנה היסטורית בקריירה שלהם, שכן הביץ' בויז מיהרו לגייס את רואי החשבון של האבא כמנהליהם החדשים, מהלך שסימן את תחילת העצמאות האמנותית שלהם. אודרי, אמו של בריאן סיפרה, שנים לאחר מכן, לכתב של הרולינג סטון: "זה היה זמן נוראי עבורי. מאריי היה מרוסק מזה. כבר היה לו אז אולקוס וזה באמת היה יותר מדי בשבילו. הוא כל כך אהב אותם. הוא היה יותר מדי מגונן ופחד להרפות את אחיזתו מהם".

גם קארל ווילסון סיפר למגזין רולינג סטון על התחושות הקשות: "הייתה לי שיחה עם אבא, בזמן שהוא שכב במיטה מדוכא. אמרתי לו שהם באמת לא רוצים אותו יותר בלהקה. זה בטח מה ששבר אותו. אחרי הכל, הוא נתן לנו את ביתו ואת הביזנס שלו. הוא היה משוגע עלינו".

יחצ"ן הלהקה, פרד וייל, שראה הכל מהצד, הוסיף זווית מעניינת על דמותו המורכבת של האב: "מאריי היה איש עסקים. הוא גדל בדיכאון של מלחמת העולם השנייה והיה עקשן מאד בהתנהלותו. התפקיד שהיה לו בלהקה הפך אותה לגדולה שהיא. באמריקה של הימים ההם הייתה תבנית חיים ממש כמו בתוכנית הטלוויזיה שהייתה פופולרית אז, 'אוזי והארייט'. האב היה אמור להיות האיש המרכזי ומביא הכסף. האמא אמורה להישאר בבית. מאריי היה מנהל הלהקה וגם האבא של רובם והיה זה קו לא פשוט להתהלך בו. הכסף לא עניין אותו. הוא רצה לעזור לבניו. הוא לא היה חמדן כמו מנהלים אחרים. עבורו זו היתה אהבה ומשפחה. כשהביטלס פרצו לזירה, היו לפתע שתי להקות גדולות שחתומות באותה חברת תקליטים בארה"ב (קפיטול). אז מי היה אמור להילחם על הביץ' בויז שם אם לא מאריי? מעולם לא ראיתי אותו תוקף את בניו פיזית אבל ראיתי אותו קונס אותם על הפטרת קללה או ביצוע תעלול קונדס. אין ספק שתפקידו היה קריטי אז ללהקה".

התוצאה של אותו יום גורלי הייתה תקליטון ששינה את כללי המשחק. I GET AROUND הציג מבנה מוזיקלי לא שגרתי שמתחיל בפזמון במקום בבית, עם הפסקות קצביות מפתיעות וסאונד שגרם לכל צעיר באמריקה לרצות לקפוץ לתוך מכונית ולנסוע לחפש הרפתקאות. השיר הוכיח שבריאן ווילסון היה גאון מוזיקלי שמסוגל להתמודד מול הגלים הגבוהים ביותר של תעשיית המוזיקה, גם כשהסערה מתחוללת בתוך המשפחה שלו עצמו. קלאסיקה!

הביטלס האדומים והכחולים. ב-2 באפריל בשנת 1973 יצאו שני אלבומי אוסף עם שירי הביטלס. לאחד מהם, שהתמקד בשירים מהשנים 1966-1962 קראו בכינוי "האלבום האדום" ולשני, שהתמקד בשירים שיצאו בין 1970-1967, קראו "האלבום הכחול".

נו, טוב. ברור שהשניים האלו הפכו מיד לפריט חובה בכל בית, כשהם מחלקים את ההיסטוריה המפוארת של הלהקה לשני פרקים מרתקים, שהשלימו תמונה עסיסית ותוססת. בינינו? נראה לי שמדובר באחד מאותם מקרים של אוספי שירים מהטובים ביותר שיש.

קצת לפני שהחגיגה הצבעונית הזו הגיעה לחנויות, נערכה ב-19 במרץ בשנת 1973 מסיבת עיתונאים דרמטית בעניין הביטלס. האירוע נערך במשרדי חברת התקליטים CAPITOL שבהוליווד, שם האוויר היה סמיך ממתח וציפייה. סגן נשיא החברה, בראון מגס – האיש שבמו ידיו החתים את הלהקה על חוזה ההפצה האמריקאי שנים קודם לכן – נעמד מול המיקרופונים והודיע לעיתונאים על הוצאת שני אוספי להיטים של הביטלס.

הוא הסביר בפירוט כי הראשון יתמקד בשנים 1962-1966 והשני בשנים 1967-1970. כך הוא הכריז בביטחון: "אנו נוציא דרך חברת APPLE שני אלבומים עם שירי ביטלס ישנים במטרה להילחם במכירות בוטלגים של הביטלס בשם ALPHA OMEGA, שמפורסמים בטלוויזיה ובמהדורות החדשות. אנו חשים שיהיה קל יותר להילחם במוצר ההוא עם מוצר משלנו מאשר לתבוע בבית משפט. זה נכון וראוי שהביטלס יקבלו אוסף להיטים משלהם דרך החברה שלהם". מגס ידע על מה הוא מדבר, שכן הבוטלג המדובר היה אוסף פיראטי עם ארבעה תקליטים שנמכר בדואר והפך למטרד כלכלי של ממש עבור הלהקה והחברה.

למרות שחברת CAPITOL תכננה תקליט של מיטב להיטי הביטלס עוד אי שם באמצע שנת 1964, ולמרות שחברת EMI הוציאה אוסף בשנת 1966 בצורת A COLLECTION OF BEATLES OLDIES וחברת CAPITOL הוציאה בשנת 1970 תקליט אוסף בשם HEY JUDE, לא יצא תקליט אוסף מקיף באמת של שירי הביטלס עד שנת 1973. והרי מדובר בכמות אדירה ונדירה של להיטים...

שני האוספים הללו יצאו במטרה ברורה למלא את הסעיף הנדרש בחוזה לספק מוצר לחברת CAPITOL, כמו גם להילחם בהוצאות הפיראטיות שהמפיקים שלהן לא חשבו כלל לשלם את הכסף שמגיע לבעלי הזכויות על השירים. חברות APPLE, CAPITOL ו-ABCKO, שהייתה החברה של אלן קליין, היו מודאגות מאד מהעניין ובצדק, שכן תעשיית הבוטלגים גלגלה אז מיליוני דולרים על גבם של כל הנוגעים בדבר.

המודאג מכולם באותם ימים סוערים היה אלן קליין, המנהל העסקי השנוי במחלוקת. כמה ימים לפני צאת האלבומים הוא ספג מכה גדולה, כשג'ון לנון, רינגו סטאר וג'ורג' האריסון הודיעו לתקשורת שהם סיימו את התקשרותם העסקית עמו כמנהל שלהם. פול מקרטני, שתמיד הסתייג מקליין, מיהר להגיב על כך לתקשורת בשמחה גלויה: "עכשיו אין בעיה לביטלס להתאחד, כשאלן קליין לא מעורב יותר בעניינים. כשקליין היה שם, הדרך הייתה חסומה לאפשרות שלנו לעבוד ביחד כלהקה שוב. עכשיו, הדרך נפתחה שוב ללא קליין, שרק עשה נזק". האופטימיות הזו מילאה את לב המעריצים בתקווה לאיחוד, למרות שהמציאות הייתה מורכבת בהרבה.

במישור המשפטי, המאבק לא פסק. ב-16 בפברואר 1973 הגישו ג'ורג' האריסון, APPLE ו-CAPITOL תביעה נגד יצרני הבוטלג ALPHA OMEGA, כמו גם נגד תחנות הרדיו והטלוויזיה שפרסמו מוצר זה. התחנות הוסרו בהמשך מכתב התביעה, אך המסר היה ברור: הביטלס לא יאפשרו לאף אחד לגנוב להם את ההצגה או את התמלוגים.

בנחישות רבה ניגשה חברת CAPITOL למשימת הרכבת האוספים מבלי לטרוח לקבל מאסטרים לשירי ביטלס מחברת EMI הלונדונית. במקום זאת, הם בחרו להסתמך רק על מה שכבר היה להם בכספות בלוס אנג'לס. בגלל זה, כמה מהשירים שבאוספים נמצאים במיקס המונו שלהם, למרות שגרסאות סטריאו איכותיות שלהם כבר היו קיימות באותה עת מעבר לים. זה אולי נשמע כמו טעות חובבנית, אבל זה רק הוסיף לקסם המחוספס של האוספים. סוג של אותנטיות קסומה.

על הצד הוויזואלי הופקד מעצב העטיפות המוכשר טום וילקס, שעיצב לפני כן את אלבומיו של ג'ורג' האריסון, ALL THINGS MUST PASS והמופע לבנגלה דש. הרעיון לעטיפה המבריקה בא מבכיר בחברת CAPITOL, אלן סטקלר, שביקר במשרדים של APPLE בלונדון. שם הוא ראה את התמונה המפורסמת שצולמה בשנת 1969 שביקשה לשחזר את עטיפת התקליט הראשון של הביטלס על המעקה של אולפני EMI באבי רואד. בתמונה המקורית מ-1963 הם נראו כנערים חייכנים, ובשחזור מ-1969 הם כבר היו גברים מזוקנים עם שיער ארוך ומבט מפוקח.

במוחו של סטקלר נדלקה נורת רעיון, לשים את שתי התמונות במוצר אחד כדי להראות את השינוי הוויזואלי והמוזיקלי המדהים שעברו. הוא גייס את וילקס, שהפליא להשתמש בצבעים האדום והכחול כדי להפריד בין התקופות. לתמונה בעטיפה הפנימית בחר סטקלר בצילום מסשן צילומים מפורסם שערכה הלהקה ב-28 ביולי 1968 ברחבי לונדון, סשן שהפך להיקרא MAD DAY OUT.

הקונספט של העטיפה וסדר השירים המופתי בשני האלבומים הפך אותם לאבן דרך בקטלוג הלהקה. הם לא היו סתם עוד אוספים, אלא סיכום תקופה של תופעה תרבותית ששינתה את פני האנושות. עד כדי כך הם הפכו לחלק כה מכריע בקטלוג של CAPITOL שהם הופקו מחדש לקומפקט דיסק בשנת 1993, תוך שהם זוכים לעדנה מחודשת. מאז ועד היום, האלבומים הללו ממשיכים להוות נקודת התחלה מצוינת עבור אוהדי ביטלס חדשים שרק מגלים את הקסם, כמו גם תחנה מענגת למעריצי הלהקה הוותיקים שמבקשים זמן איכות עם הלהיטים הכה אהובים שהגדירו את חייהם - כמוני!

גם זה קרה ב-2 באפריל:

בשנת 1998 מת מתופף להקת SHOCKING BLUE, קור וואן ביק. הלהקה ההולנדית הייתה ידועה בעיקר בזכות להיטה VENUS. בראיון עמו, שנערך זמן לא רב לפני מותו, הוא הודה כי נותר חסר כל.

בשנת 1939 נולד זמר הנשמה המשפיע מארווין גאי. גאי נורה למוות בידי אביו בשנת 1984, יום אחד בלבד לפני יום הולדתו.

בשנת 1928 נולד סרז' גיינזבורג, "הילד הרע" של המוזיקה הצרפתית. גיינזבורג יצר יצירות מוזיקליות מופלאות רבות והפך לאייקון תרבותי, ובצדק. הוא הלך לעולמו ב-2 במרץ 1991.

בשנת 1970 קעקעה ג'ניס ג'ופלין על חזהּ את הכיתוב ONE FOR THE BOYS. באותו יום הופיע אלטון ג'ון בתוכנית הטלוויזיה הבריטית הפופולרית "טופ אוף דה פופס", שם ביצע בשידור חי (בליווי פלייבק) את השיר BORDER SONG. דאסטי ספרינגפילד, אחת מהאלילות של אלטון, הציגה את עצמה בפניו מאחורי הקלעים.

בשנת 1984 יצא התקליטון I WANT TO BREAK FREE של להקת קווין. הבסיסט ג'ון דיקון היה כותבו העיקרי.

בשנת 1971 יצא האלבום ELEGY של להקת הנייס (THE NICE). הלהקה, שבה היה חבר קית' אמרסון, כבר לא הייתה קיימת באותה עת. האלבום מכיל שני קטעים שהוקלטו בהופעה ב"פילמור איסט" בניו יורק ושני קטעי אולפן.

בשנת 1967 הופיע המתופף הבריטי מיק פליטווד לראשונה עם הרכב הבלוז של ג'ון מאייאל. זו הייתה טבילת האש שלו. פליטווד היה מחוסר עבודה לאחר שלהקת THE SHOTGUN EXPRESS התפרקה בפברואר של אותה שנה, כשהזמר רוד סטיוארט עזב אותה והצטרף לגיטריסט ג'ף בק. פליטווד נזכר: "יום אחד צלצל הטלפון בביתי; על הקו היה פיטר גרין, שהציע לי להצטרף להרכב שבו ניגן עם ג'ון מאייאל. הוא אמר לי שהמתופף הנוכחי שלהם מנגן 'צפוף' מדי ושהבלוזברייקרז זקוקים למתופף סולידי יותר". למרות שפליטווד הוחמא מאוד מהשיחה, הוא היה מודע לכך שהוא אמור להחליף מתופף נחשב מאוד בסצנה, והחשש קינן בו. פליטווד הוסיף: "לא עשו לי אודישן קבלה. הגעתי להופעה במלון BLACK PRINCE שבדרום-מזרח לונדון במכוניתי הקטנה. זה היה מוזר מאוד, כי איינסלי (המתופף הקודם) היה עדיין חבר בלהקה. כשהגעתי, נחרדתי לגלות שמעריציו הגיעו גם הם ודרשו בקולניות לראות אותו על מערכת התופים. מסתבר שמאייאל פיטר אותו בלילה שבו הגעתי לנגן איתם. ידעתי שזה מתכון לצרות; כשהתיישבתי מאחורי המערכת החלו להישמע צעקות מהקהל: 'איפה איינסלי?'. הלב שלי צנח. התחלנו לנגן ולפתע נורו לעברי צעקות נוספות: 'היי! אתה לא טוב כמו איינסלי!'. אז ניגש בסיסט הלהקה, ג'ון מקווי, למיקרופון והציל אותי – הוא הורה לקהל בנחרצות לשתוק ולהקשיב. זו הייתה תחילתה של חברות מופלאה שנמשכה שנים ארוכות".

ובאותה הזדמנות: ב-2 באפריל 1977, הגיע האלבום RUMOURS של פליטווד מאק למקום הראשון במצעד המכירות האמריקאי לראשונה.

בשנת 1971 יצא התקליט השני של זמר הנשמה הנהדר, דוני הת'אוואי.

בשנת 1974 הופיעה להקת קווין בבירמינגהם. באותו ערב התערב מתופף הלהקה, רוג'ר טיילור, עם להקת החימום ואנשי צוות הבמה שהם לא יעזו להסתובב על הבמה בעת הופעת להקתו. הוא הפסיד בהתערבות.

בשנת 1946 נולד ליאון וילקסון, בסיסט להקת לינירד סקינירד.

בשנת 1942 נולד ליאון ראסל, שבשנות השישים והשבעים נחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בתרבות מוזיקת הרוק.

בשנת 1975 יצא בארה"ב התקליטון TRAMPLED UNDER FOOT של לד זפלין. הלהקה דאגה שבאנגליה לא יצאו תקליטונים מטעמה, אך במקומות אחרים בעולם הם יצאו גם יצאו.

בשנת 1997 נפגשה ג'וני מיטשל לראשונה עם בתה, קילורן גיב, לאחר שמסרה אותה לאימוץ 32 שנים קודם לכן.

בשנת 1947 נולדה אמילו האריס, זמרת הקאנטרי-פולק האמריקאית, שעבדה בשנות השבעים עם גראם פארסונס עד מותו הטרגי. מאז הוציאה אלבומים מופלאים רבים וזכתה בפרסים יוקרתיים, בהם 13 פרסי גראמי.

בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין במועדון TOP RANK SUITE בוויילס. זה היה מופע צדקה למען ארגון הסיוע לביאפרה (BIAFRAN RELIEF), אך הוא הסתיים בעוגמת נפש. הערב פורסם תחת הכותרת "ליל בלוז פרוגרסיבי", ולצד זפלין הופיעו הלהקות EYES OF BLUE ו-KIMLA TAZ. כחודש לאחר המופע סיפר ג'ימי פייג' לעיתון NME: "בתחילה לא הרשו לנו להיכנס בכלל, כי סירבנו לענוב עניבות במועדון היוקרתי, המעוטר בנברשות. רק כשהזעקנו את מנהל המקום, קיבלנו אישור כניסה להופעה של עצמנו. נאמר לנו במפורש שאסור לנו לחרוג מ-45 דקות, ואם נחרוג אפילו בדקה – הם יפסיקו את המופע. קיצרנו את הסט, אך כשהגענו לשיר האחרון, הנהלת המקום החליטה שחרגנו מהזמן והפעילה את הבמה המסתובבת שעליה עמדנו. בינתיים, התקליטן המקומי החל להשמיע מוזיקה ברמקולים. הקהל שרק בוז; זה היה לא הוגן כלפיו, ואנחנו לא נוסיף להופיע במקומות כאלה".

בשנת 1967 השליך מעריץ של הרולינג סטונס פצצת עשן לבמה במהלך הופעת הלהקה ב"טאוון הול" בווינה, אוסטריה. האירוע הוביל למהומה רבתי ולמעצרם של 154 בני אדם.

בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת המודי בלוז עם השיר NEVER COMES THE DAY. בגרסת התקליטון הושמט בית שלם המופיע בגרסת האלבום (ON THE THRESHOLD OF A DREAM). צד ב' כלל את השיר SO DEEP WITHIN YOU. התקליטון נכשל במכירות.

בשנת 1987 הלך לעולמו מתופף הג'אז באדי ריץ', שהשפיע על מתופפי רוק רבים בזכות סגנון נגינתו הווירטואוזי. סיבת מותו הייתה גידול במוח; הוא היה בן 69 במותו.

מה אמא של לני קרביץ אמרה? ב-2 באפריל בשנת 1991 יצא אלבומו השני של לני קרביץ ששמו MAMA SAID. פה, מבחינתי הוא הגיע פה לשיא שלו.

בעוד התקליט הראשון שלו, LET LOVE RULE, הציג לעולם סאונד עם אווירה חזקה של הסיקסטיז (שאני מ-א-ד אוהב!), האלבום השני המשיך את הקו המופלא הזה עם תוספות מבורכות שהעשירו את הצליל. בימים ההם היו מבקרים ששיבחו את כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן, בעוד שאחרים הטילו ספק רב במקוריותו וטענו שהוא פשוט נשמע יותר מדי כמו העבר. האמת היא שאפשר בהחלט להבין אותם. אליסה גרדנר, שכתבה עבור המגזין רולינג סטון באפריל 1991, תיארה את MAMA SAID בתור "אלבום די מפורק שחסר רעננות והבחנה". באופן דומה, גרג קוט מהעיתון CHICAGO TRIBUNE סבר כי "עד שקרביץ יתחיל לשנות את ההשפעות שלו במקום רק להעתיק אותן, הוא יישאר אמן מבטיח אך מינורי". אפשר גם להבין אותם, לא?

הדחף היצירתי והבוער מאחורי MAMA SAID לא הגיע משום מקום; זה היה אירוע אישי, משמעותי וכואב בחייו של לני קרביץ: הפרידה הקשה מאשתו דאז, השחקנית היפהפייה ליסה בונה (נו, זו שהייתה אז כוכבת בסדרה של משפחת קוסבי). תקופה זו של טלטלה אישית ומשבר משפחתי חלחלה עמוק לתוך המוזיקה והטקסטים. בראיון שהעניק למגזין בילבורד בערך בזמן ההוצאה המחודשת של התקליט, הוא שחזר את הרגעים ההם ואמר: "זה היה הרבה להתמודד איתו. בסופו של דבר נכנסתי למצב תרדמה, כי בשלב הזה עברתי דיכאון די רציני. פשוט שחררתי את כל התחושות האלה אל השירים. זה היה מאוד מלחיץ עבורי". הדיכאון הזה הפך ליצירה חשופה שכבשה את המצעדים. השירים נטחנו היטב ברדיו.

מעבר להשפעה המיידית של חייו האישיים והשברון שהותירה ליסה בונה, חוכמתה של אמו של לני קרביץ, רוקסי רוקר, שהייתה כוכבת טלוויזיה מוכרת בזכות עצמה, מילאה תפקיד משמעותי ביותר בעיצוב האלבום. השפעתה של האמא התרחבה הרבה מעבר להשראה פשוטה; עצם המילים שלה ותורות החיים שלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהזהות של התקליט כולו. לני קרביץ שר שם: "אמא שלי אמרה / לך תביא את כל מה שאתה מחפש / ואמא שלי אמרה / שאהבה זה כל מה שחשוב". באמת טוב שיש אמא טובה כזו שמכוונת את הדרך כשכל השאר מתפרק. לא כל האמהות הן ככה...

אז כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש פה השפעות ברורות של ענקים כמו ג'ון לנון, קרטיס מייפילד, ג'ימי הנדריקס, סליי סטון, לד זפלין, סטיבי וונדר, אל גרין ועוד רבים וטובים. שיר הפתיחה של התקליט הוא בכלל קאבר נהדר לשיר ישן שביצעה להקת NEW YORK ROCK'N'ROLL ENSEMBLE ושמו FIELDS OF JOY, והוא כולל צלילי מלוטרון חליליים נהדרים שנותנים הרגשה של פעם.

והשיר המפורסם IT AIN'T OVER TILL IT'S OVER, שנכתב על הניסיון להציל את הנישואים שלו, שואב השראה ישירה מהצלילים מלאי הנשמה של קרטיס מייפילד, וזה ניכר אפילו בסגנון השירה הגבוה. שיר מייפילדי נוסף פה הוא WHAT GOES AROUND COMES AROUND.

והשיר STOP DRAGGIN AROUND מעורר לחיים את רוחם של ג'ימי הנדריקס וסליי סטון עם המון גרוב, והלהיט ALWAYS ON THE RUN, שבו השתתף הגיטריסט סלאש, מהדהד ניחוחות חזקים של לד זפלין. ויש גם את הבלדה העדינה והיפה BUTTERFLY שמזכירה את ימי הסינגר-סונגרייטר העליזים עם אמנים כמו ג'ים קרוצ'י, ג'וני מיטשל וג'ון דנבר. אז בעוד שחלק מהמבקרים ראו בתחילה את ההישענות על סגנונות העבר כדבר שלילי, מבחינתי זה נהדר. והתוצאה הסופית הייתה מרעננת מאד עבור המאזינים.

לני קרביץ התעקש אז והעדיף לעבוד עם ציוד הקלטה וינטג' באולפני ווטרפרונט בניו ג'רזי. הבחירה הזו בציוד ישן, אנלוגי ומאובק הייתה מכרעת בהשגת הסאונד החם, האורגני והרטרו שחלחל לכל פינה פה. בראיון שנערך בשנת 2014, קרביץ הסביר את הרציונל מאחורי ההחלטה הזו: "היינו שקועים בציוד הישן, עם הסאונד הישן יותר. לא בגלל שזה היה רומנטי, אלא בגלל שזה נשמע כל כך טוב". בתקופה ההיא, קרביץ שיקף את יכולותיו המרהיבות לא רק בשירה, כתיבה והפקה מוזיקלית, אלא הוא גם ניגן בעצמו בלא מעט כלי נגינה בתקליט, כולל תופים, גיטרות וקלידים.

אחד הסיפורים המעניינים ביותר מהקלטות האלבום נוגע לשיתוף הפעולה עם חברו מהתיכון, סלאש. כפי שסיפר סלאש, הריף בגיטרה של ALWAYS ON THE RUN היה משהו שהוא הגה במקור עבור הלהקה שלו, גאנס אנד רוזס, אבל הוא חשב שזה לא יתאים להם. קרביץ, כששמע את הריף הזה, פשוט שאל מיד אם הוא יכול להשתמש בזה בעצמו. קרביץ נזכר: "הוא בא עם הריף הזה, ניגשתי אל מאחורי מערכת התופים וסידרנו את זה". השניים הקליטו את השיר במהירות והופ... להיט!

הייתה התלהבות בזמן אמת מהאלבום המוצלח הזה. אני ממש התלהבתי מזה וקניתי אותו בזמנו בוויניל. ואני זוכר היטב כמה ציפיתי לצאת האלבום השלישי שלו. ואז הגיע ARE YOU GONNA GO MY WAY והתאכזבתי. התחושה שלי הייתה שהוא הפך לנוסחתי מדי, מלא בקלישאות מוזיקליות שכבר נשמעו בעבר. אז ציפיתי שהאלבום הרביעי שלו יתקן עבורי את הרושם הזה. וזה יצא... ומיהרתי לרכוש אותו כדיסק בחנות. כן, זה היה בימים בהם לא היה סטרימינג כדי לבדוק לאט ובבטחה האם הצלילים מתאימים לי. פעם זה היה שונה. וכשיצא CIRCUS בשנת 1995, כבר הגיע הרגע שלי להרים ידיים סופית. לראות את לני קרביץ בתמונות עירום בספרון המצורף לדיסק - לא הוסיף לי חשק להקשיב לשירים. במוזיקה עצמה כבר לא הייתה לי נחמה גדולה. אז הבנתם שעבורי, לני קרביץ נמצא בשיאו בשני אלבומיו הראשונים. כשאמא שלו אמרה לתת לאהבה לשלוט.

בונוס: הקלידן של יס שכבש את הג'ונגל וצלל אל העתיד

החודש, אפריל בשנת 1976, יצא תקליט הקונספט STORY OF I של פטריק מוראז. וזה, חברות וחברים, תקליט שכל אוהבי הרוק המתקדם חייבים להכיר. ובכן, המהלך הזה לא הגיע משום מקום. לאחר שהלהקה קצרה הצלחה עם התקליט RELAYER, שבו מוראז הפגין יכולות פנומנליות, חברי להקת יס קיבלו החלטה דמוקרטית ונועזת שכל חבר בהרכב יצא לדרך עצמאית ויפיק תקליט סולו משלו.

התקליט של מוראז יצא לאור בדיוק ברגע שבו חבריו ללהקה כבר החלו לרקום תוכניות ולהכין את הקרקע לקראת התקליט המשותף הבא שלהם, שקיבל את השם GOING FOR THE ONE. עם זאת, הגורל תכנן תפנית חדה עבור הקלידן השוויצרי המוכשר. מוראז לא זכה בסופו של דבר ללכת עם להקת יס על האחד, כי בשיאו של התהליך היצירתי, היה זה ריק ווייקמן שחזר לפתע לחיק הלהקה באקט של קאמבק מפואר, מה שהוביל להדחתו המיידית של מוראז מההרכב. וזאת למרות שמוראז המאוכזב ראה איך רעיונות שהביא יצאו בסוף עם הקרדיט של ווייקמן ולא שלו.

אבל בואו נלך טיפה אחורה... התוכן של התקליט THE STORY OF I היה מבוסס על סיפור פנטסטי ויוצא דופן שכתב מוראז בעצמו. העלילה המפותלת תיארה מגדל ענק ומרשים הניצב בלב ג'ונגל פראי. המגדל המסתורי הזה פיתה אנשים מכל קצוות תבל להיכנס אל בין כתליו, שכן הוא הוצג כמקום היחיד עלי אדמות שבו בני אנוש מסוגלים להגשים את כל החלומות הכי פרועים והשאיפות הכי כמוסות שלהם. האנשים שנכנסו אל המגדל מצאו את עצמם מתמודדים עם אתגרים שהפכו קשים ומורכבים יותר ויותר ככל שהם העפילו במעלה הקומות.

האלמנט המרתק בסיפור היה שכל הרגשות והחוויות של המטפסים שודרו בשידור ישיר לבילוי והנאה עבור אלו שנותרו מחוץ לבניין. חוקי המגדל היו נוקשים: כל הנכנסים היו חייבים להמשיך ולעלות עד שהגיעו לפסגה הגבוהה ביותר. שם, בשיא הגובה, המתינו להם אנשים שתפקידם היה לדחוף אותם מהקצה אל עבר קרש צלילה, מה שהוביל לצלילה ישירה אל מותם. לאחר המוות, גופותיהם יוצרו מחדש בתוך בניין תת קרקעי סודי, שבו המת המשוחזר חווה בדיוק את ההפך המוחלט מהתנאים והחוויות שחווה בחייו הקודמים.

בתוך כל הכאוס הזה, שני אנשים שנמצאו במגדל התאהבו והחליטו לבצע את הצלילה האחרונה שלהם ביחד. ברגע שהמאהבים נפלו מקרש הצלילה, הם לא התרסקו אלא נסחפו על ידי כוחה של אהבתם ונעלמו אל תוך השמים הגדולים. את ההשראה הראשונית לקונספט המורכב הזה קיבל מוראז ברגע בנאלי לכאורה, בזמן שנסע במעלית במלון חדיש שנבנה בארצות הברית.

המוזיקה בתקליט הזה הייתה מורכבת מאוד מבחינה הרמונית וקצבית, ושילבה בתוכה אלמנטים ברזילאיים עשירים. מוראז, שחיפש תמיד את החדשנות הטכנולוגית, הזמין את רוברט מוג, הממציא הנודע של הסינטיסייזר תחת שמו, להשתתף בהקלטות. מוג נענה לאתגר, בילה שלושה שבועות תמימים עם מוראז באולפני אקוואריוס בז'נבה ותרם רבות לעיצוב הסאונד הייחודי של היצירה.

מרכיב מרכזי בצליל הייחודי שהושג שם היה מעורבותו הבולטת של אנסמבל גדול ומיומן של נגני כלי הקשה ברזילאים שהגיעו במיוחד מריו דה ז'נרו. הקולקטיב הזה, שפעל בראשותו של גילסון דה פרייטס, הביא בסיס קצבי אותנטי ותוסס לכל אורך התקליט, כשהוא עושה שימוש במגוון רחב של כלים וטכניקות ברזילאיות מסורתיות. וכן, זה נשמע מדליק ואותנטי.

הנוף הקצבי המגוון של התקליט עוצב עוד יותר על ידי תרומותיהם של שני מתופפים מובהקים ומוכרים. הראשון היה אלפונס מוזון, שניגן בעבר עם להקת WEATHER REPORT ובתקליט הזה ניגן בכל הצד הראשון. השני היה אנדי ניומרק, שהיה מפורסם בזכות שיתופי הפעולה שלו עם סליי סטון ודיוויד בואי, שתופף בכל הצד השני של התקליט. על תפקידי הבס היו אחראים ג'ף ברלין וז'אן ריסטורי, שהוסיפו את העומק הנדרש ליצירה.

התוצאה הסופית מרתקת. מדובר באחד התקליטים המרשימים יותר לדעתי שנעשו אי פעם על ידי חבר בלהקת יס שיצא למסלול סולו. היצירה הזו היא ממש מסע מסחרר, חוויה שדומה מאוד לאותה קפיצה נועזת מקרש הצלילה שתוארה בסיפור המגדל. מוראז הוכיח שהוא לא רק קלידן וירטואוז אלא גם מספר סיפורים מוזיקלי שידע לחבר בין מקצבים דרום אמריקאיים לבין הסאונד הכי מתקדם של שנות השבעים.

בונוס: החודש, אפריל 1977 ופיל קולינס המתוסכל גילה לרולינג סטון:

"מספיק שאשמע קול אחד בקהל שצועק את השם 'גבריאל', וכבר מצב הרוחי שלי נפגם לחלוטין. לא משנה אם צועקים בעד גבריאל או נגדו – עצם קריאת שמו גורמת לי למורת רוח. אני מניח שאני פשוט רוצה שאנשים יאהבו אותי. כרגע נראה שהקהל מסתגל באיטיות למצב החדש שלנו; אבל הנה אנחנו כאן, אחרי תשע שנים של פעילות, ובכל זאת יש כאלה שרק עכשיו שומעים עלינו לראשונה. לא פעם ירדתי מהבמה ומישהו אמר לי: 'היי פיטר, יופי של מופע'. אני חושב שאנשים תפסו את פיטר כדמות מוזרה, מעין נוסע מסתורי בחלל. אני, לעומת זאת, מעדיף שיחשיבו אותי לאדם רגיל. הלהקה חזקה כיום יותר מתמיד, אך ככל שאנחנו מתחזקים, כך גם הלחצים עלינו הופכים כבדים יותר".

באותו גיליון סיפר פיטר גבריאל: "פרשתי מג'נסיס מתוך דחף רגעי. נמאס לי להיות כל הזמן בדרכים. ההצלחה שג'נסיס זכתה לה בתקופתי גרמה לי להבין שאין כאן יותר סיכונים; הכל הפך סלול ובטוח מדי, וזה פשוט לא עניין אותי. המפיק שאיתו אני עובד כעת על אלבום הסולו הראשון שלי הוא בוב אזרין. הוא לא אהב את ג'נסיס, ואני, מצידי, לא אהבתי את התקליטים שהוא הפיק. למרות זאת, הגענו להסכמות בנקודות מסוימות ויצאנו לדרך משותפת. המטרה היא לשמור על פשטות יחסית בכל הנוגע לעיבודים".

בונוס: ג'ימי פייג', החודש (אפריל) בשנת 1976, לעיתון BEAT INSTRUMENTAL:

"בתחילת דרכנו כלהקת לד זפלין, היו לנו מגברים גרועים של ריקנבקר. המגברים האלו היו ציוד שהצלחתי לחלץ ממה שנותר ביארדבירדס לפני כן. הם היו נוראים; הם כל הזמן התפוצצו והשמיעו קולות של 'חרחורים'. ג'ף בק נתן לי במתנה את גיטרת הפנדר טלקאסטר שבה ניגנתי בימים הראשונים של זפלין. זו הייתה מחווה יפה, כשחושבים על זה – הרי התבקשתי להצטרף ליארדבירדס וסירבתי, אבל אמרתי להם שיצלצלו לג'ף. אז יום אחד הוא הגיע אליי, דפק בדלת ואמר: 'זה שלך', וזו הייתה גיטרה ממש יפה.

אבל אז יצאתי לסיבוב הופעות, וחבר שלי צייר על הגיטרה וקלקל בה משהו שהוא ניסה לתקן מיד לאחר מכן. לא הצלחתי להבין מה השתבש, אז לקחנו אותה לחנות מסוימת בווסט אנד עם רשימת התקלות כתובה על נייר, אבל כשהיא חזרה אליי – היא הייתה גמורה. מחוסלת. אי אפשר היה באמת לנגן בה יותר. אידיוט אחד הרס לי אותה.

בעקבות זאת עברתי לגיטרת לס פול. זה קרה גם כי הלהקה הפכה לעוצמתית יותר; מערכת התופים גדלה. בונזו פשוט מדהים – הוא לא 'משתולל' על התופים, ואם תצפו בו, בקושי תראו את הזרועות שלו זזות, אבל יש לו כוח אדיר בפרק כף היד. בכל מקרה, הטלקאסטר המסכנה ההיא התחילה ליילל עם רעשי פידבק ככל שהגברנו את עוצמת הקול, אז הבנתי שאצטרך לעבור לגיטרה של גיבסון. שתי הגיטרות כל כך שונות: הפנדר היא גיטרה נקייה עם מה שהייתי מכנה 'סאונד צלול, ואילו לגיבסון יש צליל 'שמן'. אין לי העדפה ביניהן; יש דברים שאפשר לעשות עם טלקאסטר ואי אפשר לעשות עם לס פול.

בימים אלו אני לא מתאמן כמו שאני צריך. אני אמנם מתאמן על מהלכים הרמוניים, אבל לא על סולואים. כשנסעתי להודו פגשתי בחור שגרם לי להתבייש בעצמי. הוא מעולם לא פגש גיטריסט מערבי, אבל הוא הבין הכל. הגיטרה שלו הייתה מתוחה ומכוונת כראוי, והגישה המוזיקלית שלו הייתה מדויקת. הוא ניגן בסיטאר במשך שבע שנים, וכשהוא שאל אותי אם אני מתאמן, עניתי: 'בערך שעה ביום'. הוא אמר: 'טוב, אני מנגן שמונה שעות ביום'. והנה בחור שבאמת נאבק, וכנראה לעולם לא יזכה להישמע על ידי רבים, אבל הוא השקיע בזה כל כך הרבה מעצמו. זה גרם לי לתהות אם אני משקיע מספיק מאמץ במה שאני עושה".

בונוס: רול מרוקאי עם תיפוף עצבני: כשפיל קולינס החליט להשתגע על כלי הקשה

החודש, אפריל 1977 (לא ידוע בדיוק באיזה יום, אבל בינינו - למי אכפת פה, כשהקצב כל כך טוב?), יצא תקליט האולפן השני של להקת הג'אז-רוק BRAND X. השם שנבחר עבורו היה MORROCAN ROLL, ומי שהקשיב היטב יכול היה להבחין שפיל קולינס נשמע ממש חוגג בו. אני גם חוגג עם התקליט הזה. בזמן שחבריו בלהקת ג'נסיס התעסקו במבנים מוזיקליים דרמטיים, קולינס מצא כאן את המגרש המשחקים הפרטי שלו. שומעים שהוא ממש נהנה פה.

באמצע הסבנטיז הופיעה להקת BRAND X כהרכב שבהחלט היה שווה לשים לב אליו בתוך סצנת הפיוז'ן המתפתחת של אותם ימים. הלהקה הוקמה בלונדון והצליחה לעורר עניין רב בזמן קצר. זה לא קרה רק בגלל הכישרונות המופלאים של חבריה - הגיטריסט ג'ון גודסל, הבסיסט פרסי ג'ונס והקלידן רובין לומלי - אלא בעיקר בגלל הנוכחות המפתיעה של פיל קולינס. עבור קולינס, ההרכב הזה היווה פורקן ליכולת האינסטרומנטלית האדירה שלו מחוץ למסגרת של הלהקה הראשית שלו. הוא רצה להזיע על התופים, ופה, ב-BRAND X הוא קיבל בדיוק את זה.

לאחר שהחבר'ה הוציאו את תקליט הבכורה שלהם בשנת 1976, שזכה לשם UNORTHODOX BEHAVIOUR, ולאחר ששחררו גם תקליט בהופעה בשם LIVESTOCK, הגיע הזמן לעלות מדרגה עם תקליט אולפן שני. צריך לזכור שהיה זה בדיוק הזמן בו הפאנק המלוכלך והדיסקו המנצנץ שלטו מסביב ביד רמה, מה שהפך את המוזיקה הווירטואוזית שלהם למשהו בולט.

הפעם החליטו החברים להרחיב את השורות, וההרכב הפך לחמישייה עם כניסתו של נגן כלי ההקשה הסקוטי, מוריס פרט. פרט כבר נחשב באותה עת לדמות מכובדת מאוד בתעשייה, במיוחד בזכות עבודתו המוקדמת בהרכב של סטומו ימאשטה ובלהקה הנחשבת ISOTOPE. המגוון הרחב שלו בכלי הקשה, שכלל כמעט כל דבר שאפשר להקיש עליו, הוסיף מרקמים אקזוטיים שהשלימו בצורה מושלמת את הדינמיקה הקיימת של הלהקה. למרות שקולינס נשאר חלק בלתי נפרד מההקלטות באולפני טריידנט, הזמינות שלו לסיבוב ההופעות הפכה מוגבלת מאוד בגלל המחויבות הכבדה שלו ללהקת ג'נסיס, שיצאה בדיוק אז לסיבוב הופעות עולמי.

שם התקליט, MORROCAN ROLL, היה למעשה משחק מילים שובב על הביטוי MORE ROCK'N'ROLL (ידעתם את זה?), אבל המוזיקה עצמה הרחיקה במידה רבה מהציפייה הזו. במקום להגביר את האלמנטים הרוקיים הכבדים, התקליט פנה דווקא לטקסטורות רכות יותר וכלל ניסויים מרתקים עם צלילים מזרחיים. דוגמה מצוינת לכך היא היצירה הפותחת SUN IN THE NIGHT, שם ג'ון גודסל ניגן בסיטאר ופיל קולינס אפילו תרם את קולו בשירה (בסגנון הודי משהו), מה שהפך את הקטע לייחודי מאוד בקטלוג של הלהקה.

יש יותר סולואים ישירים ב-MOROCCAN ROLL מאשר באחיו הבכור. הפעם, גם ג'ון גודסול וגם הקלידן לומלי ניצלו את ההזדמנות להתמתח באמת בקטעים הארוכים ביותר, והם אכן חשפו יכולות מרהיבות. בקטע MACROCOSM, למשל, גודסול ניגן כמה מהשורות המהירות והמלוטשות ביותר שניתן למצוא בצד הזה של התקופה של אלן הולדסוורת'. וכאשר לומלי ניגן מדי פעם ביוניסון איתו, האפקט מהמם.

ההפקה של דניס מקיי העניקה לתקליט צליל קריספי וחד, כשעבודת הבס של פרסי ג'ונס על הבס פרטלס פשוט מהפנטת. קטעים כמו DISCO SUICIDE - ולא, הקטע לא בא להציג דיסקו והשם מרמז על דעתם של חברי הלהקה על מוזיקת המועדונים של התקופה - הראו שהם לא איבדו את ההומור הבריטי שלהם גם בתוך הג'אם האינסופי. לדעתי, התקליט הזה הרבה יותר טוב מכל מה שהגיע בעקבותיו מהלהקה הזו כשפיל קולינס, לאחר שהשביע את שאיפותיו, נטש את הספינה לתמיד.

אז לחובבי הז'אנר ואלו שמחפשים צלילים מרתקים שמשלבים מיומנות טכנית עם אווירה של מסע למזרח - אני מאד ממליץ להקשיב לתקליט הזה. הוא כייפי והוא בהחלט מספק את הסחורה ומוכיח שגם בעידן הפאנק, היה מקום למוזיקה שנעשתה על ידי אנשים שבאמת יודעים לנגן יותר משניים-שלושה אקורדים.

בונוס: באפריל 1970 (התאריך המדויק אינו ידוע), הוציאה להקת הבי ג'יז תקליט חדש ושמו CUCUMBER CASTLE. להקה? בעצם לא... אלא צמד.

תחילת שנות ה-70 הביאה עמה שינויים ועבור הבי ג'יז זו הייתה תקופה של צומת דרכים משמעותי בקריירה. אלבום האולפן השביעי שלהם הזה מהווה פריט ייחודי בדיסקוגרפיה העשירה של המותג מסיבה בולטת אחת: זהו התקליט היחיד של הבי ג'יז שאינו כולל הקלטות של רובין גיב. היעדרות זו סימנה שינוי מיידי בדינמיקה הקבוצתית, ורמזה על המתחים האישיים שאפיינו את הלהקה באותם ימים.

קשה להיות שלושה אחים שמסוכסכים ביניהם. חילוקי הדעות של רובין עם חברי הלהקה האחרים היו כבדי משקל; בראיונות מסוימים אף ציינו חברי הלהקה כי אלמלא קשרי המשפחה, הוא לא היה חוזר כלל. לאחר שהוציא אלבום סולו שלא נחל הצלחה מסחרית וניסיונו להקליט תקליט שני נגנז, עשה רובין את הצעד המתבקש כדי לשמר את הקריירה המוזיקלית שלו – הוא חזר לחיק אחיו.

שם התקליט עורר עניין מיידי בקרב המעריצים הוותיקים, שכן הוא נשא את שמו של שיר שהופיע באלבום הבכורה הבריטי שלהם מ-1967. הפעם, המותג נקשר לספיישל טלוויזיוני עם שם זהה. רוברט סטיגווד, מנהל הלהקה, זיהה בהפקה הזו הזדמנות להרחיב את היריעה האמנותית של הצמד. הפרויקט, שנועד בתחילה להיות פיילוט לסדרה קומית, התפתח לסרט טלוויזיה חד-פעמי, אולי בשל אתגרים בהפקה או פשרות אמנותיות. למעשה, ספיישל כזה תוכנן כבר בשנת 1967, אך לא יצא אל הפועל. האמת? חבל.

הקלטות השירים לפרויקט (האלבום והסרט) נמשכו מספר חודשים בשנת 1969 – מה-7 במאי ועד ה-26 בספטמבר – לרוב באולפני IBC בלונדון (למעט השיר IOIO). הקלטת אלבום, ללא חבר מפתח כרובין גיב, הייתה מאתגרת עבור בארי ומוריס גיב. העובדה שהשיר IOIO הוקלט מוקדם יותר, כבר ב-1968, רק הדגישה את חסרונו.

מספר מוזיקאים בולטים תרמו ליצירת התקליט. קולין פיטרסן, מתופף הלהקה, ניגן במספר שירים ואף הופיע פה ושם בסרט, אך חברותו בבי ג'יז הגיעה לסיומה במהלך הצילומים. הדבר הוביל לפיטוריו והוא מיהר לתבוע את הלהקה. המתופף סיפר: "אמרתי לבארי שאני לא רוצה להשתתף במערכונים כי לא חשבתי שהם מצחיקים. לבארי לא הייתה בעיה עם התוכן הזה". בעקבות זאת, גויס טרי קוקס מלהקת "פנטאנגל" לנגן בתופים בשירים הנותרים. וינס מלוני, שהיה גיטריסט הלהקה ב-1968, תרם נגינה בגיטרת קצב בשיר IOIO. מוריס גיב הפגין באלבום את רבגוניותו וניגן במגוון רחב של כלים, בהם גיטרה בס, פסנתר, אורגן ומלוטרון. מוכשר מאד, המוריס הזה.

למרות הגיחה של הצמד לסגנונות הפולק והקאנטרי (כמו בשירים THE LORD או SWEETHEART), האלבום שמר על הפופ הייחודי של הבי ג'יז, עם הפקה תזמורתית עשירה (כמו בשיר I WAS THE CHILD - אחחחח... הקול הזה של בארי, הגלוקנשפיל הצלול והתיזמור). ובכל זאת, משהו היה חסר – נו, ניחשתם נכון - רובין גיב. אבל עדיין - קולו של בארי גיב הוא, לדעתי, אחד הקולות היותר יפים שיש (אני מעדיף אותו על פני הקול של רובין). אז גם אם הוא רגשן מדי - זה פאקינג בארי! חוץ מזה, יש פה שירים שבקטלוג של הבי ג'יז בהחלט מחווירים מול שאר הקטלוג - אבל תאמינו לי, אמנים אחרים היו מתים לעשות דברים כמו שיש פה. לא יודע מה אתכם - האם זה גילטי פלז'ר שלי? אני ממש נהנה, אחרי הכל, ממה שקורה פה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459