כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-25 באפריל (25.4) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני מתאר לעצמי שיכולתי להמציא את אלבום ההמשך המושלם ל-HARVEST. תקליט מנצח אמיתי. אבל זה היה משהו שכולם ציפו לו. ואם זה היה מגיע לשם, הם היו חושבים שהם מבינים במה אני עוסק וזהו זה בשבילי. הייתי מצייר את עצמי בפינה. העובדה היא שאני לא דמות בודדה ורגועה עם גיטרה. אני פשוט לא ככה יותר. אני לא רוצה להרגיש שאנשים מצפים ממני להיות בצורה מסוימת. אף אחד לא ציפה שייצא תקליט כמו TIME FADES AWAY ואני לא מצטער שהוצאתי אותו. לא הייתי צריך את הכסף, לא הייתי צריך את התהילה. אתה חייב להמשיך לשנות, מה שלא יהיה. אני מעדיף להמשיך להשתנות ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אני אשלם אותו. לא אכפת לי אם הקהל שלי הוא מאה או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שמוכר ומה שאני עושה הם שני דברים שונים לחלוטין. אם הם נפגשים, זה צירוף מקרים. אני פשוט מעריך את החופש להוציא אלבום כמו TONIGHT'S THE NIGHT אם אני רוצה" (ניל יאנג בשנת 1975)
ב-25 באפריל בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט הרביעי של להקת המודי בלוז, שנקרא ON THE THRESHOLD OF A DREAM.
בתחילת אותה שנה כבר היו לחברי המודי בלוז כל הסיבות להרגיש גאים בהישגיהם במהלך השנה וחצי האחרונות. הם הפכו בהצלחה מלהקת ביט בריטית המושפעת ללהקת רוק מובילה עם שני אלבומים פורצי דרך לזכותם.
התערובת המעוררת של מוזיקת רוק סימפונית תפסה מיידית תשומת לב בקרב ציבור רוכשי המוזיקה בבריטניה. עם מכירות שיא של תקליטיהם, המודי בלוז מצאו את עצמם בעמדה מעוררת קנאה של יכולת להכתיב את לוחות הזמנים שלהם. חודש ינואר 1969 הוקדש להקלטת התקליט הזה שרבים חיכו לו אז בכיליון עיניים. ההקלטות התנהלו ברוח של אנרגיה מרוכזת, שכן בניגוד לשני האלבומים הקודמים של הלהקה, הסשנים נקטעו רק לעתים נדירות על ידי הופעות.
עיצוב העטיפה היה אולי המפואר ביותר שיצא אז מחברת התקליטים DECCA. הבסיסט ג'ון לודג': "היינו מביאים את הגרפיקאי שלנו, פיל טראוורס, לאולפן כדי להאזין לכל שיר כשהיא הושלם. נתנו לו גם את המילים כדי שיקבל רעיונות נוספים. אחר כך פיל היה משרטט עיצובים שונים. כולנו היינו יושבים סביב שולחן קפה ודנים על מה שאנחנו רוצים. כולנו הרגשנו שגם המוזיקה וגם עיצוב עטיפת האלבום צריכים להיות חלק מחבילה אחת מיוחדת וחייבים להיות נכונים".
חברת התקליטים נבהלה מהעטיפה היקרה לייצור אך חברי הלהקה לא ויתרו, כשהפעם ידם הייתה על העליונה. לדעתי, מדובר בתקליט שהוא מהטובים יותר שהלהקה עשתה, עם קטעים נסיוניים מעניינים מאד שיוצרים דרמה אפקטיבית. תקליט חשוב לכל אוהבי המודיז!
ב-25 באפריל בשנת 1974 יצא התקליטון RIKKI DON'T LOST THAT NUMBER של סטילי דן.
לחובבי הג'אז שביניכם ברור מיד מהיכן שאובה פתיחת השיר הזה. אלו הם הצלילים של סטנדרט הג'אז הידוע של הפסנתרן הוראס סילבר, SONG FOR MY FATHER. ולמי שתהה מה הם הצלילים המוזרים לפני המחווה הג'אזית הזו, מדובר בכלי בשם FLAPAMBA, שהוא דומה לקסילופון המרימבה. את הצלילים האלו ניגן איש הג'אז ויקטור פלדמן. את הפסנתר בשיר ניגן מייקל אומרשן (ולא דונלד פייגן, כפי שרבים חשבו).
שנת 1974 הייתה השנה האחרונה בה פעלה להקת סטילי דן כלהקה אמיתית, באולפן ועל הבמה. משם והלאה יהפוך המותג לחממה אולפנית בלבד של דונלד פייגן עם וולטר בקר. הכוונה היא עד האלבום GAUCHO, שיצא בשנת 1980 ואחריו העסק התפרק לכמה שנים.
האגדות סביב הזהות האמיתית של ריקי נותרה עלומה. יש שטענו כי זה הוא הגיטריסט ריק ספרינגפילד. מצד אחר, הייתה זו עיתונאית ניו יורקית בשם ריקי דיוקורנט, שלמדה עם פייגן ובקר בקולג', שצצה שנים לאחר מכן וגילתה כי זו היא וסיפרה שפייגן שם בידה פתק עם המספר שלו, בעת ששהו יחדיו במסיבה, למרות שהייתה אז בהריון ונשואה. פייגן לא אישר את גרסתה.
פייגן מסר בשנת 2013 את דעתו על השיר: "וולטר ואני לא מתים עליו. זה שיר לא רע. הוא כתוב טוב אך הוא פשוט מדי".
ב-25 באפריל בשנת 1975 יצא תקליטה החמישי של להקת האחים דובי ושמו STAMPEDE.
שלוש שנים לפני כן חיו יחדיו האחים צינגעלע האלו מהיד לפה, בסאן חוזה. הופעותיהם נערכו במועדונים רעועים כשלרוב קיבלו כולם יחדיו 75 דולרים להופעה. בתקופת האלבום החמישי נראה כל המצב הזה כזכרון רחוק.
בתחילת אפריל עסקה הלהקה בסיבוב הופעות, כשלפתע קרס הגיטריסט, טום ג'ונסטון, ונפל. במהרה אובחן כי סובל מדלקת בלבלב והקהל שהגיע כבר והתיישב במקומו, התאכזב לשמוע כי ההופעה מבוטלת. באותה תקופה הצטרף להרכב גיטריסט נוסף, ג'ף 'סקאנק' באקסטר, שנפלט מלהקת סטילי דן, שהפכה מלהקה למעבדה מוזיקלית בניהול שניים בלבד. באקסטר העצים עוד יותר את צליל הגיטרות בלהקה, שעתה היו בה שלושה, עם גיטריסט שלישי ושמו פאט סימונס. ג'ונסטון אולץ להישאר בביתו והדוביז מיהרו לגייס זמר אחר שיעזור להם להמשך הסיבוב. קראו לו מייקל מקדונלד, שגם ניגן בקלידים. הלהקה נכנסה לחזרות מהירות כדי להתאים את המופע לסגנון שירתו. קולו הגבוה והחד של ג'ונסטון פינה את מקומו לקולו הרך יותר של מקדונלד. בכל הלחץ הזה יצא התקליט STAMPEDE.
הפעם ליוו את הלהקה גם תיזמורים עשירים מבית היוצר של פול רייזר, שלפני כן זכה בגראמי עבור עיבודו את השיר 'פאפא היה אבן מתגלגלת' של הטמפטיישנס. באקסטר מופיע גם הוא בתקליט, אך בזמנו הפנוי העדיף לחיות אז הרחק מחבריו החדשים, בביתו שבלוס אנג'לס. שם המשיך לנגן גם בהקלטות של אחרים. אז מה יש לנו כאן, בתקליט מיוחד זה? להקה שלקחה אלמנטים ממובי גרייפ וקרוסבי, סטילס ונאש ורקחה אותם למשהו שהוא שלה. אפילו שירים של אחרים, כמו TAKE ME IN YOUR ARMS, נשמע פה כדבר מקורי. גם קורטיס מייפילד הביא מכשרונו בעיבוד השיר MUSIC MAN. רבים מחשיבים את התקליט הזה כאחד החשובים יותר בקטלוג הלהקה - ולא סתם. יכול להיות כי מכאן והלאה הלכה הלהקה למחוזות קלילים יותר. בתקליט זה הם שרים כי 'רימו את התליין', אך לא למשך זמן רב.
בעיתון נורת' ביי, מקנדה, נכתב אז בביקורת ארסית משהו: "שניים ושניים שווה ארבע כמעט כולם יודעים שזו נוסחה והיא אמינה. קבוצות מוזיקה משתמשות לפעמים בנוסחאות כדי להגביר את המשיכה של המוזיקה שלהן. מה שמביא אותנו לאלבום האחרון של האחים דובי, שידועים ברחבי העולם בזכות האלבום THE CAPTAIN AND ME.
אבל חברי הלהקה סבלו מחשיפת יתר חריפה בגלל שהשירים שלהם מהאלבום ההוא בוצעו לרוב. האלבום שיצא אחר כך היה קצת כישלון מוזיקלי והלהקה התקדמה כמו פלמינגו צולע שרץ על הליכון במהירות של 35 קמ"ש.
למרות שעדיין הדוביז קטפו רווח ניכר מהנוסחה שלהם, החליטו לחזק שם את הצוות שלהם על ידי הוספת הגיטריסט לשעבר של סטילי דן, ג'ף בקסטר, עבור התקליט החדש וזה דבר עצוב. חברי הלהקה ויתרו פה על מנגינות לטובת ריפים. רבים מהשירים פה נשענים על אקורד מוכר מדי. השירים מתנדנדים אבל הם מסרבים בעקשנות להתגלגל. הלהקה נשמעת מוגבלת בנוסחה שקבעה לעצמה. עכשיו, תיקחו ממנה את הסטייל והסאונד ותקבלו עוד להקה שנשמעת כמו 500 אחרות שמופיעות בבתי מלון. אולי כמה מהן אף מנגנות את הנוסחה טוב יותר מהדוביז. אז במקרה של התקליט הזה, שניים ושניים נותן שלוש וחצי. אז עדיף שהם ימשיכו לרכב, והרחק מכאן".
ב-25 באפריל בשנת 1978 יצא תקליטון ללהקת קווין, עם השיר IT'S LATE.
בריאן מאי, הגיטריסט הראשי והסולן במשרה חלקית, כנראה התקרב, מכל חברי להקת קווין, להתאים לחזון הרומנטי של האמן המעונה והמבודד. השיר הזה שלו ממזג בהצלחה בין המילים והמוסיקה, וכולל כמה מהביצועים הטובים ביותר של חברי הלהקה. IT'S LATE מספר על משולש אהבה - "זה שיר די אישי שלי. הוא נכתב בשלושה חלקים; בחלק הראשון נמצא הבחור בביתו עם אשתו. בחלק השני הוא באיזה חדר אחר עם אישה אחרת בה התאהב ואינו יודע מה לעשות. בחלק השלישי הוא חוזר לאשתו ומנסה לדבר על זה ולהשלים את המצב". אצבעות רבות הופנו לדמות של PEACHES, הבחורה בה התאהב מאי בניו אורלינס עוד בשנת 1974 כשקווין הייתה בארה"ב (ושמה מופיע בשירו NOW I'M HERE) ועמה התרועע הרחק מעיני אשתו, כריסי מולן.
ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-25 באפריל בשנת 1974 מתה פאמלה קארסון. אז מי הייתה באמת בת זוגו של ג'ים מוריסון?
ריי מנזרק, הקלידן של להקת THE DOORS, ציין בראיונות שהשילוב של ג'ים מוריסון עם פאמלה קארסון היה מושלם. הוא הוסיף שהוא לא הכיר אף אחד אחר שיכל להשלים בצורה כה טבעית את המוזרויות של מוריסון. סיבת המוות המשוערת שלה הייתה מנת יתר של הרואין. היא הייתה בת 27 במותה, ממש בגיל בו מת גם ג'ים מוריסון ב-3 ביולי 1971. שילוב מושלם, אמרנו כבר, נכון? אך פה למעשה מסתיימים הקווים המקבילים. המוות של קארסון הוכרז רשמית בעוד זה של מוריסון נשאר מסתורי.
אף אחד מחבריו של ג'ים מוריסון ראה למעשה את גופתו. הדבר הוביל לכל מיני סיפורים על כך שג'ים מוריסון למעשה עדיין חי זמן רב לאחר מכן ושזו הייתה תוכנית שלו לברוח מהעולם המלחיץ של הרוק אנד רול. פאמלה קארסון, שגילתה את גופתו של מוריסון בחדר האמבטיה בפריס, לא הצליחה אחרי כן להיזכר בדיוק מה היה שם. היא לא הצליחה לזכור האם גופתו של מוריסון נלקחה משם ואף לא זכרה את קבירת הגופה.
מה שכן, היא שקעה בדיכאון תהומי עם מותו והמשיכה מאז לדבר עליה ועליו כאילו הוא עדיין חי, למרות שלא הייתה לה הוכחה ממשית לכך. פאמלה סוזאן קארסון פגשה לראשונה את ג'ים מוריסון בשנת 1965 בלוס אנג'לס. זה קרה כשהדלתות ניגנו שם לראשונה במועדון בשם THE LONDON FOG. מאותו רגע ועד למותו הם ניהלו מערכת יחסים של קירבה וריחוק זה מזו. לפעמים גרו ביחד ולפעמים בנפרד.
למוריסון וקארסון היה תחביב משותף ומוזר: שניהם אהבו להיכנס למכונית וליצור באמצעותה תאונה. הם אהבו ליצור דרמות. גם המריבות ביניהם היו מהסוג הקשה. מעטים מהחברים של שניהם השתכנעו שהם התחתנו באמת. מנהל הדלתות, ביל סידונס, הצהיר שראה בפריס תעודת נישואין של השניים, אך הרוב המוחלט היה בספק בעניין הזה.
קארסון נהגה לספר לאנשים שהיא ומוריסון התחתנו במקסיקו ואף קראה לעצמה גברת מוריסון. הזמר הכריזמטי לא התנגד לכך. אך יש כאלה שטענו כי קארסון הודתה בפניהם שהיא לא באמת התחתנה עם מוריסון אלא רק שינתה את שמה. ג'ים מוריסון אף התחתן עם מישהי אחרת ושמה פטרישה קנלי.
סגנון החיים של פאמלה היה מלא בחוסר אחריות. פעם אחת היא נסעה לשדה התעופה במכונית הפורשה שמוריסון קנה לה. איתה ברכב היה עוד מישהו. שניהם עלו למטוס והשאירו את המכונית בשדה התעופה. בתוך המכונית היה קילו של אבקה לבנה.
המכונית נשארה בשדה התעופה במשך חודשיים והעלתה חשד. שוטרים שהחלו לערוך חיפוש בתוכה גילו את האבקה וחיכו לבעלת הרכב. את שמו של מוריסון עצמו הם העדיפו לשמור מחוץ לפרשה הזו.
בשנת 1968 החליטה פאמלה לפתוח בוטיק בהוליווד בשם THEMIS. לפיכך היא טיילה במקומות רבים בעולם על מנת לאסוף פריטים לחנות שלה. מוריסון שילם על הכל סכום של 300,000 דולר, אותם הפסיד בהרפתקה הזו. כשפאמלה חזרה להוליווד בשנת 1971, אחרי מותו של מוריסון, היא נכנסה לחנות שלה ושפכה כמויות של בושם על הבגדים שם. היא הייתה מוכה בצער, יגון ותיסכול. החנות נסגרה זמן קצר לאחר מכן. לא לפני שפאמלה נכנסה עם מכונית בתוך חלון הראווה של החנות וגרמה לנזק רב.
מוריסון וקארסון היו צרכני סמים כבדים. מוריסון שינה את הרגלי הצריכה שלו מסמים לאלכוהול לקראת סוף ימיו. קארסון המשיכה להשתמש בסמים באופן מוגזם ביותר.
גופתה של קארסון התגלתה על ידי ג'ון מאנדאל, חבר וותיק של ג'ים מוריסון. כשהמשטרה הגיעה, היא גילתה סימנים טריים של חורים ממחט בזרועה השמאלית. ליד סימן המחט היה גם פצע. לידם התגלה מתחת לעורה המזרק שהעניק לה את סיום חייה.
המשטרה קיבלה בעבר דיווחים על ניסיונות התאבדות של פאמלה, אך ללא פעולה ממשית בעניין.
קארסון הרגישה שכל העסקים של להקת הדלתות מנוהלים ללא ידיעתה. היא האשימה את עורכי הדין ואת חברי הלהקה הנותרים בניהול דברים מאחורי גבה. היא אף הביעה התנגדות נחרצת לתוכנית של שאר חברי הלהקה לאפשר את שימוש השיר LIGHT MY FIRE לפרסומת. חברי הלהקה ניסו לעשות זאת בעבר כשמוריסון היה בחיים, אך הזמר הכריזמתי הטיל וטו מוחלט בעניין.
גם הפעם קארסון ניצחה. ריי מנזרק הקלידן הגיעה לביתה לנסות ולשכנע אותה כן לאפשר זאת. לבסוף מטרתה הושגה והשיר לא יצא לפרסומת.
ג'ים מוריסון רצה להגן היטב על פאמלה ולפיכך הוריש לה את כל הונו אך הצוואה של מוריסון העניקה לקארסון יותר צרות מאשר הגנה. קארסון הייתה מנועה במשך שנתיים מלקבל את הכסף שיועד לה בגלל שסירבה לשלם את שכר עורכי הדין בטיפול המשפט של מוריסון במיאמי, שלא הסתיים עד למותו. סכום הטרחה עמד על 75,000 דולרים. לבסוף הסכימה קארסון לשלם וקיבלה בעצמה 150,000 דולרים במזומן (בנוסף להשקעות שמוריסון עשה בנדל"ן ונפט).
התנאי של קבלת הכסף בצוואה היה שקארסון תחייה חצי שנה אחרי מותו של מוריסון. את הסעיף הזה היא מילאה כמובן. לו הייתה מתה לפני חצי השנה, כל סכום הירושה היה עובר לאנדרו, אחיו של מוריסון. לאחר מותה של קארסון, הכסף שנשאר הועבר להוריה.
ב-29 באפריל נערך טקס אזכרה לפאמלה קארסון וג'ים מוריסון. כל הנוכחים התבקשו לא ללבוש בגדים שחורים. ריי מנזרק ניגן שלושה שירים של הדלתות בטקס (THE CRYSTAL SHIP, WHEN THE MUSIC'S OVER ו- LOVE STREET). גופתה של פאמלה נשרפה והאפר שלה נקבר בסמוך למקום קבורתו של ג'ים מוריסון בבית הקברות CIMETIERE PERE LACHAISE שבפריס.
ההרצאה "הרוכבים בסערה - הסיפור של להקת הדלתות" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-25 באפריל בשנת 1975 נמצא מייק בראנט לא רוח חיים, בגיל 28. גם הסיפור הטראגי שלו נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". פרטים על הספר ולרכישתו – בלחיצה פה.
גם זה קרה ב-25 באפריל:
- בשנת 1945 נולד ביורן אולבאוס, אחד המוחות המוזיקליים המבריקים של להקת ABBA.
- בשנת 1949 נולד מייקל בראון, הקלידן מלהקת THE LEFT BANKE, שידעה גם את הלהיט הנפלא WALK AWAY RENEE. הוא מת במרץ 2015.
- בשנת 1970 נקלעה להקת PACIFIC GAS AND ELECTRIC לתקרית לא נעימה בהופעה בצפון קרוליינה. לאחר שהלהקה ספגה מטר קללות מהקהל, נורו לעבר הרכב שלה ארבעה כדורים מרובה. במזל אף אחד לא נפצע.
- בשנת 1963 פגש בוב דילן בפעם הראשונה בחייו את הגיטריסט מייקל בלומפילד. הפגישה נערכה בפאב בשיקגו בשם THE BEAR, שם הופיע דילן. בלומפילד הפך בשלב מאוחר יותר לגיטריסט של דילן בתקופה בה החליט האחרון לעבור מפולק אקוסטי למוסיקה עם להקה חשמלית.
- בשנת 1923 נולד אמן הבלוז, אלברט קינג. הוא מת בדצמבר 1992.
- בשנת 2003 תבעו הוריו של ג'ים מוריסון את שאר חברי להקת THE DOORS על שיצאו לסיבוב הופעות משותף עם זמר חדש והשתמשו בשם הלהקה ובלוגו הידוע שלה.
- בשנת 1945 נולד הבסיסט של תחיית קרידנס קלירווטר, סטו קוק. אתמול חגג יום הולדת מתופף הלהקה, דאג קליפורד.
- בשנת 2000 הופיע אריק קלפטון לראשונה מזה 29 שנים עם הקלידן / זמר של דרק והדומינוס, בובי ויטלוק. זאת בתוכנית האירוח הטלוויזיונית של ג'ולס הולנד. השניים ביצעו את BELL BOTTOM BLUES הקלאסי מאלבומם המשותף ההוא של להקתם (שיצא בשנת 1970). כמו כן ביצעו גם את WING AND APRAYER ו- SOUTHERN GENTLEMAN.
- בשנת 1958 נולד פיש (דרק וויליאם דיק), הסולן המקורי של להקת מאריליון, שפרש ממנה בשנת 1988.
- בשנת 1990 נמכרה במכירה פומבית גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר הלבנה עליה ניגן ג'ימי הנדריקס בפסטיבל וודסטוק. הזוכה המאושר נפרד מ- 295,000 דולרים.
- בשנת 1999 ירה למוות נגן כלי ההקשה של להקת ZAPP, לארי טרוטמן בן ה-54, באחיו וחברו ללהקה רוג'ר טרוטמן, בן ה-47, מחוץ לאולפן הקלטות בדייטון, אוהיו. מה קרה שם? הסיפור הטראגי נמצא, עם פרטי מידע נדירים ומטלטלים, בספר הרביעי שלי, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". פרטים על הספר ולרכישתו – בלחיצה פה.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
