רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-25 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-25 באפריל (25.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני מניח שיכולתי ליצור את אלבום ההמשך המושלם ל-HARVEST. תקליט מנצח באמת. אבל זה היה משהו שכולם ציפו לו. ואם הייתי הולך בכיוון הזה, הם היו חושבים שהם מבינים מה אני עושה, ובזה זה היה נגמר מבחינתי. הייתי דוחק את עצמי לפינה.

העובדה היא שאני לא דמות בודדה ורגועה עם גיטרה; אני פשוט כבר לא כזה. אני לא רוצה להרגיש שאנשים מצפים ממני להיות בתבנית מסוימת. אף אחד לא ציפה שייצא תקליט כמו TIME FADES AWAY, ואני לא מצטער שהוצאתי אותו. לא הייתי זקוק לכסף, ולא הייתי זקוק לתהילה.

אתה חייב להמשיך להשתנות, לא משנה מה. אני מעדיף להמשיך להשתנות ולאבד הרבה אנשים בדרך. אם זה המחיר, אשלם אותו. לא אכפת לי אם הקהל שלי מונה מאה איש או מאה מיליון. זה לא משנה לי. אני משוכנע שמה שנמכר ומה שאני יוצר הם שני דברים שונים לחלוטין. אם הם נפגשים, זהו רק צירוף מקרים. אני פשוט מעריך את החופש להוציא אלבום כמו TONIGHT'S THE NIGHT אם זה מה שמתחשק לי" (ניל יאנג בשנת 1975)

איזה תקליט חלומי הוא זה! ב-25 באפריל בשנת 1969 יצא באנגליה התקליט הרביעי של להקת המודי בלוז, שנקרא ON THE THRESHOLD OF A DREAM.

אחחח... המודי בלוז של הימים ההם! זו פשוט קלאסיקה ברורה, עם שרשרת להיטים שהיה נדמה עמה שהמודיז לא יכולים ללכת לאיבוד (אלא רק אם בא להם באמת). החל מ-DAYS OF FUTURE PASSED בשנת 1967 ועד SEVENTH SOJOURN בשנת 1972 הדרך של הלהקה הייתה כזו שנדמה היה שתימשך כך לנצח. והתקליטים האולפניים האלו לא רק שפרצו דרכים בעולם - הם גם נמסו היישר אל תוך הלב שלי. אז הנה לכם על תקליט שאני מחשיב אותו אף אחד הטובים יותר בכל החבילה הזו.

בתחילת אותה שנה כבר היו לחברי המודי בלוז את כל הסיבות שבעולם להיות גאים בהישגיהם במהלך השנה וחצי האחרונות. הם השלימו בהצלחה את המהפך מלהקת ביט בריטית, שהיה לה להיט אחד אך הרבה כישלונות ותיסכולים, ללהקת רוק מובילה וחדשנית. היצירתיות הייתה תוססת והעולם קיבל את זה בחיבוק אדיר. המיזוג הייחודי שיצרה החבורה בין כלי רוק, המרקמים המופלאים של המלוטרון של מייק פינדר והליריקה הפילוסופית, עיצבו עבורה נישה ברורה וביססו את מעמדה כחלוצה של צליל מתפתח בתקליטיה.

על רקע זה, נכנסה הלהקה לאולפני DECCA בלונדון, בינואר 1969, כדי להקליט את האלבום, כשהיא חדורת ביטחון אך אולי גם חשה במידה של לחץ לעמוד בלוחות הזמנים ולשמר את המומנטום. חברי הלהקה מצאו את עצמם בעמדה מעוררת קנאה, שבה יכלו להכתיב את הקצב שלהם. ההקלטות התנהלו ברוח של אנרגיה מרוכזת, שכן בניגוד לשני האלבומים הקודמים, הסשנים הפעם נקטעו רק לעיתים נדירות לטובת הופעות. הפעם הם החליטו להשליך הצידה את המיסטיקה, המנטרות, את טימותי לירי, את צלילי ה-OM ושאר סממני המזרח שהציפו את תקליטם הקודם, IN SEARCH FOR THE LOST CHORD. במקום כל אלו, החברים חזרו ליצור סט מהודק, מבוצע היטב ומתוכנן בקפידה של שירי פאוואר-פופ קליטים. נכון, צריך להודות שהשליש האחרון של התקליט היה יומרני למדי, אבל אחלה של יומרנות. אבל רגע - האם זה אלבום קונספט? ובכן, אם שוכחים לרגע את הקישוטים הרגילים בפתיחה של המתופף גרהאם אדג' בהתחלה, או ליתר דיוק בשיר IN THE BEGINNING, הקונספט באמת לא הראה את פניו עד אי שם בשיר השלישי בצד השני של התקליט. עד לאותה נקודה, היצירה לא הייתה הרבה יותר מאשר אוסף של שירי אהבה פשוטים וכדומה. ועדיין, ממש אין מה להתלונן עם זה.

דמות מרכזית בתהליך היה טוני קלארק; השפעתו הייתה כה גדולה עד שהוא זכה לכינוי "המודי השישי", שכן תרומתו חרגה בהרבה מתפקידי הפקה טיפוסיים. מעניין לציין כי בניגוד לבני זמנו, דוגמת ג'ורג' מרטין (מפיק הביטלס), קלארק לא עבר הכשרה קלאסית; הוא החל את דרכו כבסיסט בלהקות רוק וסקיפל בתחילת שנות ה-60 ורק לאחר מכן עבר לתחום ההפקה. חוסר ההכשרה הפורמלית התברר כיתרון, שכן זה אפשר לו לגשת למוזיקה המורכבת של המודיז מתוך אינטואיציה והתמקדות ברגש. יחסיו עם הלהקה היו קרובים במיוחד; הם דנו ביניהם לא רק במוזיקה אלא גם בפילוסופיה ובאסטרונומיה, ואף צפו בכוכבים מבעד לטלסקופ שהוצב על הגג בביתו. החיבור העמוק הזה אפשר לו לזקק את הרעיונות הקונספטואליים של הלהקה, שהיו לעיתים מופשטים. מייק פינדר תיאר אותו "הקפטן של הספינה שלנו", וציין לשבח את אופיו הרגוע ואת כישרונותיו המוזיקליים.

דבר אחד טוב שאפשר להגיד על השירים בתקליט הזה הוא שהם כולם שירי מודי בלוז באופן הכי מדויק שיש. המלודיות היו, כרגיל, פריכות, חדות, נוצצות ובעלות ייחוד של הלהקה. בינינו, אי אפשר לחקות את הגישה של המודיז ולצאת מזה מקוריים (ולא, בארקליי ג'יימס הארבסט לא נשמעה כמו המודי בלוז - למרות שהיו שניסו בכוח להדביק לה תואר מפוקפק זה של חיקוי). החידוש הרציני היחיד בתקליט הזה היה שכותבי השירים העיקריים החליטו פתאום להחליף תפקידים ביניהם. החלילן ריי תומאס, למשל, שבדרך כלל דבק בסגנון שירי ילדים קטנים ובטיולים קוסמיים קלילים בתקליטים הקודמים, הגיח פתאום כמי שמגלם את הרוח הקודרת בשירים עמומים כמו השיר הנפלא DEAR DIARY, עם הקול שנשמע עובד דרך מגבר לזלי של אורגן האמונד. השיר הזה הוא קינה איטית, עצובה ומדכאת על חוסר המשמעות של החיים, כשהוא ספוג בצלילי מלוטרון פינדריים. והשיר השני שלו, LAZY DAY, היה מעט עליז יותר מבחינת המילים, אך הוא עדיין קודר יותר מול השירים שריי היה ידוע בהם, במיוחד עם פזמוני ה-AAAAH-AAAAH שנשמעים כמו גוספל. בהחלט, חברי הלהקה ידעו ליצור הרמוניה ווקאלית מרשימה מאד.

בניגוד גמור אליו, הבסיסט ג'ון לודג' נטש את הבומבסטיות והקונספטואליות שלו (כפי שהתבטאו בתקליט הקודם עם היצירה HOUSE OF FOUR DOORS) ותרם שניים מהמנוני האהבה הקלילים אך המקסימים יותר כאן: SEND ME NO WINE ו-TO SHARE OUR LOVE, שהיו דומים מאוד בסגנון שלהם. אפילו מייק פינדר ניסה את מזלו בשיר אהבה והצליח לייצר את SO DEEP WITHIN YOU, שיר בומבסטי ומאד אהוב עליי. אבל רגע, מה עם ג'סטין הייווארד? אין מודי בלוז בלי הייווארד והוא מביא פה יופי של דברים עם LOVELY TO SEE YOU הכייפי והשיר NEVER COMES THE DAY המלודי מאד והמופנם. הייווארד סיפר עליו: "הייתי מאוהב אז, אך חששתי מהכיוון שאליו צועדת האהבה שלי. כתבתי את השיר גם על המתחים שהיו אז בתוך הלהקה; חשתי בשינוי בדינמיקה בין חבריה. אלו לא היו זמנים שמחים עבורי". וגם ARE YOU SITTING COMFORTABLY שלו הוא מקסים והייתי רוצה לשמוע עוד ועוד ממנו. אחחח... הקול הזה של הייווארד - קול שיודע ללטף וללא מאמץ. קול שמיד מזהים מי הזמר ששר איתו. זה חותם אמיתי!

התקליט הזה מכיל לא רק שירי פופ מופקים להפליא אלא גם את היצירה החותמת והטריפית HAVE YOU HEARD עם השירה של מייק פינדר, שגם מפליא להראות לנו כמה הוא שולט במלוטרון. וכן, הוא מאסטר בתחום הזה! ובכלל, לחשוב שכל היצירה הזו איתו - ובמיוחד הקטע האמצעי בה שנקרא THE VOYAGE - הוקלטה באולפן הקלטה עם מגבלה ברורה של מספר ערוצי הקלטה.

עיצוב העטיפה היה אולי המפואר ביותר שהוציאה חברת DECCA עד אז. הבסיסט ג'ון לודג' נזכר: "הבאנו את הגרפיקאי שלנו, פיל טראוורס, לאולפן כדי שיאזין לכל שיר עם השלמתו. נתנו לו גם את המילים כדי לקבל השראה לרעיונות נוספים. לאחר מכן פיל שרטט סקיצות שונות. היינו יושבים סביב שולחן קפה ודנים במה שאנחנו רוצים. כולנו הרגשנו שהמוזיקה ועיצוב העטיפה צריכים להיות חלק מחבילה אחת שלמה ונכונה".

בביקורת בעיתון RECORD RETAILER נכתב אז: "זהו תקליט שיהיה לו ביקוש רב והוא יככב במעלה מצעדי המכירות. אולי הוא לא יגיע למקום הראשון, אך הוא יימכר היטב ובצדק. משום מה, חסר בו הקסם שהיה כה מושך בשני האלבומים הקודמים, אך הלהקה הזו מדורגת כרגע במקום השני אחרי הביטלס מבחינת הישגים אמנותיים. נראה שבשלב זה היא פשוט אינה יכולה לטעות". ובכן, התחזית לא הייתה מדויקת לחלוטין: התקליט אכן כבש את המקום הראשון במצעד מיד עם צאתו. אז כן - לדעתי, זהו אלבום חובה לכל אוהבי המודיז!

השעטה של הדוביז! ב-25 באפריל בשנת 1975 יצא תקליטה החמישי של להקת האחים דובי ושמו STAMPEDE.

אני אוהב את האחים דובי. יש להם ארומה דרומית שכייף לי להקשיב לה. אני מודה - אני מעדיף את הדוביז לפני שמייקל מקדונלד הצטרף לחבורה ולפני שהצליל הפך להיות משומן בסגנון שנקרא אז בשם AOR, כלומר ADULT ORIENTED ROCK. המחצית הראשונה של הסבנטיז היא בעיניי הצד בו הדובי הזה בער והדיף ריח משכר עם עשן סמיך. מספיק לי להקשיב לשיר JESUS IS JUST ALRIGHT בפול ווליום כדי לשכוח מהכל, לתופף באוויר בהתלהבות של ילד קטן ולתת לנפש לרקוד לפי הגרוב.

אז מה קורה עם התקליט הזה, רגי וחצי לפני בואו של המקדונלד? ובכן, הוא עדיין נחשב אצלי לצד האהוב עליי יותר של הלהקה הזו. אז חשוב לציין ששלוש שנים לפני צאתו חיו חברי להקת "האחים צינגעלע" מהיד לפה בסן חוזה. הופעותיהם נערכו במועדונים רעועים, ובדרך כלל השתכרו כולם יחד כ-75 דולרים להופעה. אבל בימי האלבום החמישי הזה, המצב הזה נראה כזיכרון רחוק. הכסף זרם והיה נדמה שהדרך עוד תהיה ארוכה ובטוחה. אבל הגורל חישב אחרת את הדברים...

בתחילת אפריל 1975 הייתה הלהקה בעיצומו של סיבוב הופעות, כשלפתע קרס הגיטריסט טום ג'ונסטון ונפל. במהרה אובחן כי הוא סובל מדלקת בלבלב; הקהל, שכבר הגיע ותפס את מקומו, התאכזב לשמוע כי ההופעה מבוטלת. באותה תקופה הצטרף להרכב גיטריסט נוסף – ג'ף "סקאנק" באקסטר, שנפלט מלהקת סטילי דן (שהפכה אז מלהקה למעבדה מוזיקלית בניהול שני אנשים בלבד). באקסטר העצים עוד יותר את צליל הגיטרות בלהקה, שכללה כעת שלושה גיטריסטים, ובהם פאט סימונס. אז ג'ונסטון אולץ להישאר בביתו, וה"דוביז" מיהרו לגייס זמר חלופי שיסייע להם בהמשך הסיבוב: היה זה מייקל מקדונלד, שגם ניגן בקלידים. הלהקה החלה בחזרות קדחתניות כדי להתאים את המופע לסגנון שירתו; קולו הגבוה והחד של ג'ונסטון פינה את מקומו לקולו הרך יותר של מקדונלד. ובתוך הלחץ הזה, יצא התקליט STAMPEDE (שעדיין הוקלט בלי מקדונלד).

הפעם ליוו את הלהקה בתקליט תזמורים עשירים מבית היוצר של פול רייזר, שזכה בעבר בפרס הגראמי על עיבוד השיר PAPA WAS A ROLLIN' STONE של הטמפטיישנס. באקסטר מופיע גם הוא בתקליט, אך בזמנו הפנוי העדיף להתגורר הרחק מחבריו החדשים, בביתו שבלוס אנג'לס, שם המשיך לנגן בהקלטות של אמנים אחרים. אז מה יש לנו כאן, באלבום המיוחד הזה? יש לנו להקה שלקחה אלמנטים ממובי גרייפ ומקרוסבי, סטילס ונאש ורקחה אותם להביא יצירה ייחודית משלה. הסאונד הזה של הדוביז - יש בו משהו כובש. אפילו שירים של אחרים, כמו TAKE ME IN YOUR ARMS (שנכתב על ידי שלישיית כותבי המוסיקה הולנד, הולנד ודוזייר), נשמעים כאן כחומר מקורי. גם קורטיס מייפילד תרם מכישרונו לעיבוד השיר MUSIC MAN. כן כן! סופרפליי! אז רבים מחשיבים את התקליט הזה כאחד החשובים בקטלוג הלהקה – ולא סתם.

פאט סימונס: "ממש נהניתי מהעבודה על האלבום הזה. ג'ף באקסטר הביא המון רעיונות מגניבים. אני חושב שהאלבום הזה הוא פחות פופ ויותר שורשי עבורנו. ריי קודר ניגן גיטרה נהדרת ב-RAINY DAY CROSSROAD BLUES, והסולו של ג'ף ב-NEAL'S FANDANGO - שיר שאני כתבתי על ניל קאסידי - היה פשוט מדהים. בפעם הראשונה, גם התנסנו עם צלילי גיטרה הפוכים. TAKE ME IN YOUR ARMS היה שיר מוטאון ישן שטומי רצה שנעשה לו קאבר, והוא פשוט נתן ביצוע אדיר בשירה. היו בשיר הזה המון דברים טובים. ג'ף ניגן סולו נהדר, אבל אני חושב שמה שבאמת שדרג את הרצועה היה שטד הביא את המעבד המוזיקלי של מוטאון, פול רייזר, כדי לעבוד על עיבודי המיתרים. הבאנו גם את שירלי מת'יוז וונטה פילדס כדי לבצע קולות רקע. הן עבדו יחד כהרכב שנקרא הבלאקבריז ושרו קולות רקע בהמון תקליטים מעולים, כולל EXILE ON MAIN STREET של הרולינג סטונס, והן גם הופיעו עם להקת האמבל פיי".

מסתבר שלא כל חברי הלהקה היו באולפן בכל שיר ושיר פה. אחת הדוגמאות היא I CHEAT THE HANGMAN. טום ג'ונסטון סיפר: "פאט כתב את זה, ואני לא הייתי מעורב בהקלטת הרצועה הזו ולא הייתי באולפן כשהם הקליטו אותה. זה לא היה חריג באותה תקופה. מי שכתב את השיר בדרך כלל הקליט את הבסיס עם תופים ובס, ומי שלא היה מעורב בחלק הזה של השיר היה עושה דברים אחרים או לפעמים פשוט נשאר שם כדי לצפות. ברצועה הזאת, אני לא חושב שניגנתי בכלל, ולכל היותר אולי עשיתי קצת קולות רקע.

זו הייתה רצועה עם עיבוד גדול שהיו לה שני חלקים נפרדים. החלק הראשון היה כולו פריטה עם שירת סולו וחלקי קולות רקע, ונגיעות של גיטרה חשמלית נקייה של ג'ף. החלק השני כלל תפקיד של גיטרה עם דיסטורשן שקבע את חילופי האקורדים שהניעו את הקטע כולו; כלי מיתר, כלי הקשה וסיום פרוע שהלך ונבנה. זה היה סוג שונה של קטע עבור הלהקה, וזה הוסיף לעומק היכולות שלה. ואני בטוח שטד הגה הרבה רעיונות לכלי הקשה ודאג שקונטה ופיט קנדולי ינגנו את תפקידי החצוצרה".

ומה עם עטיפת התקליט המיוחדת הזו? הצלם היה מייקל מג'יד, שהלהקה עבדה איתו פעמים רבות. הקונספט לשם האלבום ולעטיפה התפתח מתוך דיונים קבוצתיים עם הלהקה בזמן שהקליטה. מייקל התארגן לצילום התמונות העיקריות במחוז מארין, מכיוון שרוב חברי הלהקה גרו בקרבת מקום. כך שביום הצילומים של האלבום, נקבע שכולם ייפגשו בשעות הבוקר המוקדמות בתחנת האוטובוס שבמרכז העיר מיל ואלי. הגיעו לשם חברי להקה, נשים וחברות, כמה אנשי הפקהמחברת התקליטים ומטפלי סוסים. כולם נסעו בשיירה להר טמאלפאיס, שם דאגו לקבל אישור לצלם בדרך עפר קטנה. היו להם תחפושות וחגורות אקדחים ממחלקת האביזרים של האחים וורנר. כשהכל היה מוכן, הם עלו בדרך העפר ושעטו על הסוסים שלהם, הכי טוב שיכלו, לעבר המצלמה.האנשים שסיפקו את הסוסים היו נדיבים מספיק כדי להרשות לחברי הלהקה להישאר איתם עוד קצת ולקחת אותם לרכיבה קצרה נוספת.

בעיתון "נורת' ביי" הקנדי פורסמה אז ביקורת ארסית למדי: "שתיים ועוד שתיים הן ארבע; כמעט כולם יודעים שזו נוסחה אמינה. הרכבים מוזיקליים משתמשים לעיתים בנוסחאות כדי להגביר את המשיכה של המוזיקה שלהם. מה שמביא אותנו לאלבום האחרון של האחים דובי, הידועים ברחבי העולם בזכות האלבום THE CAPTAIN AND ME. אלא שחברי הלהקה סבלו מחשיפת יתר חריפה, כיוון ששיריהם מאותו אלבום הושמעו בתדירות גבוהה מדי. האלבום שיצא לאחר מכן היה מעט מאכזב מבחינה מוזיקלית, והלהקה התקדמה כמו פלמינגו צולע שרץ על הליכון במהירות של 35 קמ"ש.

למרות שהדוביז עדיין הפיקו רווח ניכר מהנוסחה שלהם, הם החליטו לחזק את הצוות באמצעות הוספת הגיטריסט לשעבר של סטילי דן, ג'ף באקסטר, עבור התקליט החדש – וזהו דבר עצוב. חברי הלהקה ויתרו כאן על מנגינות לטובת ריפים. רבים מהשירים נשענים על אקורד מוכר מדי. השירים מתנדנדים, אך מסרבים בעקשנות להתגלגל. הלהקה נשמעת מוגבלת בתוך הנוסחה שקבעה לעצמה. אם תגרעו ממנה את הסטייל והסאונד, תקבלו עוד להקה שנשמעת כמו 500 אחרות המופיעות בבתי מלון. אולי כמה מהן אף מבצעות את הנוסחה טוב יותר מהדוביז. במקרה של התקליט הזה, שתיים ועוד שתיים נותנים שלוש וחצי. עדיף שימשיכו לרכוב, והרחק מכאן". נו, עניין של טעם - אני, מצד שני, מת לעלות על סוס ולרכוב עם החברים כמו שהם נראים בעטיפה. לרכוב עם המוסיקה שלהם ולהרגיש הכי חופשי שיש.

ב-25 באפריל בשנת 1969 יצא תקליטון ללהקת ג’ת’רו טול - LIVING IN THE PAST. צדו השני בא עם השיר DRIVING SONG.

נדמה לי שהשיר הזה היה כרטיס הכניסה שלי ללהקת ג'ת'רו טול. באייטיז הייתי נער שרק התחיל להיכנס אל מחוזות הרוק המתקדם. הכרתי כבר את פינק פלויד, את ג'נסיס, את קינג קרימזון (התקליט הראשון - עדיין לא צללתי אז למחוזות של ליזארד ו-RED). ואז קראתי בעיתונים שמגיעה להופיע בארץ להקת ג'ת'רו טול. לא הכרתי את הלהקה אז כדי לשאוף להגיע להופעה הזו שלה, אבל בחנות התקליטים המקומית שלפתי אוסף שירים שיצא לה אז בשם ORIGINAL MASTERS. העטיפה שלו הייתה כחולה עם ציור של בחור שנראה מנגן בחליל צד.

אז ביקשתי מהמוכר בחנות שישמיע לי את זה שם באוזניות. הוא ניגש למשימה, שם את התקליט על צלחת הפטיפון ואני שמתי לראשי את האוזניות. לא ידעתי למה לצפות. ואז הגיעו הצלילים הראשונים - קודם כל זה היה צליל של בס (מידיו של גלן קורניק הנפלא) ומיד איתו באו נקישות לפי הקצב. אוקי, זה נשמע מזמין. המשכתי להקשיב. ואז הגיע חליל הצד ואמרתי לעצמי - ואווו... עוד לא שמעתי משהו שכזה. עד אז חשבתי שיש רק חלילן בשם שם טוב לוי וזהו. זה מעניין. וזה טיפס עוד שלב ועוד שלב - ללא מנוחה - כשפתאום באה מכת הסנר של קלייב באנקר - בום! ומיד איתה בא מעבר תופים קצר שהוביל לאקורד אחר. זה טוב זה! וכשהגיע קולו של איאן אנדרסון, הבנתי שיש לי פה עסק עם להקה שכדאי לי להיכנס אליה. כן, עד כדי כך השיר היה טוב! וברור שמאז, ג'ת'רו טול היא מהלהקהות האהובות עליי ביותר.

איאן אנדרסון: "פעמיים או שלוש ניסיתי, בימיה הראשונים של הלהקה, לכתוב משהו שכיוון במכוון לעולם הפופ. השיר הזה נכתב במיוחד כדי לצאת כסינגל, אף שהוא מעט מוזר. ברור שלא הייתה זו בחירתו הטבעית של הקהל לצרוך קצב מורכב שכזה. למרות זאת, ניסיתי לפעול במסגרת הזו: ליצור משהו שיוצא לדרך במקצב א-סימטרי, אך יהיה בעל משיכה קליטה בזכות המוטיבים המוזיקליים ושם השיר – וזה הצליח".

והנה כפי שצוטט אנדרסון בראיון בשנת 1984: "למען האמת, תמיד תיעבתי את השיר הזה. למעשה, כשהוא הפך ללהיט לראשונה, נהגתי להתחבא בפינה ולהתכווץ במבוכה. אבל חברי הלהקה הנוכחיים להוטים לנגן אותו, ואני מתחיל להתרגל לדבר הארור".

אנדרסון הוסיף בשנת 2011: "כתבתי את השיר לאחר שמנהלה של ג'ת'רו טול, טרי אליס, אתגר אותי לכתוב סינגל עם פוטנציאל להפוך ללהיט, 'כדי לשמור על הגחלת'. כדי להתבדח על חשבונו עניתי: 'בטח, רק תן לי כמה שעות, אעלה לחדרי ואכתוב להיט'. מתוך רצון להמשיך את הקו ההומוריסטי של טרי ולשעשע את עצמי, החלטתי לכתוב את היצירה הכי פחות מסחרית שיכולתי, תוך שימוש במקצב לא שכיח של 5/4. מבחינת התוכן, זו הייתה מעין דחייה של האופנה הגועשת של אותה תקופה אידיאליסטית והיפית, שהושפעה מהביטלס. היו הרבה אנשים שדיברו בפומפוזיות על אהבה, שלום ומהפכה; אנשים אז, כמו היום, מיהרו לקפוץ ולצעוק, אבל הם לא באמת ידעו על מה ולמה הם רוקעים ברגליהם".

ב-3 במרץ, רגע לפני היציאה לסיאטל להמשך סיבוב ההופעות, הגיעה הלהקה לאולפן בניו ג'רזי בבעלותו של פרנקי ואלי (ההוא מלהקת ארבע העונות), כדי להקליט את מה שיהפוך ללהיט המדובר. עם סיום הסשן, עלו החברים על מטוס לוושינגטון כדי להתחיל סיבוב הופעות לאורך החוף המערבי של אמריקה. ב-18 במרץ, בעודם בלוס אנג'לס, הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את צד ב' של התקליטון. המילים של DRIVING SONG שיקפו את תסכולה של הלהקה מלוח הזמנים התובעני של סיבובי ההופעות. "זה היה מאוד לחוץ", נזכר אנדרסון. "בסיבוב ההופעות הראשון, אני חושב שהיינו רחוקים מהבית כ-13 שבועות. המפגש הזה היה די מזעזע עבורנו – לחיות עם אנשים שהיו שונים מאיתנו בתכלית מבחינת רקע והתנהגות. זה היה נורא. השתכרנו מעט מאוד ולנו במלונות הגרועים ביותר בעיר. המצב החמיר כיוון שלא היו לנו הרבה הופעות; הגענו לשם וקיווינו למצוא מספיק עבודה רק כדי להחזיק את עצמנו". באותה תקופה הם הופיעו בעיקר בסופי שבוע, ובארבעת ימי החול הנותרים נותרו סגורים בחדריהם מבלי לדעת כיצד להעביר את הזמן. היה זה שפע של שעמום ומעט מאוד הנאה, במיוחד בהתחשב בכך שחברי הלהקה לא היו חברים קרובים באותה עת. אולי גם החבר'ה ההם רצו באותו רגע לחיות קצת בעבר שלהם - במקום להיות כלואים זה עם זה? יכול מאד להיות.

עוד דלת במחנה להקת הדלתות נסגרה! ב-25 באפריל בשנת 1974 מתה פאמלה קארסון. אז מי הייתה באמת בת זוגו של ג'ים מוריסון?

ריי מנזרק, הקלידן של להקת THE DOORS, ציין בראיונות כי השילוב בין ג'ים מוריסון לפאמלה קארסון היה מושלם. הוא הוסיף כי לא הכיר אף אדם אחר שיכול היה להשלים בצורה כה טבעית את מוזרויותיו של מוריסון. סיבת מותה המשוערת של קארסון הייתה מנת יתר של הרואין; היא הייתה בת 27 במותה – בדיוק הגיל שבו מת מוריסון ב-3 ביולי 1971. שילוב מושלם, כבר אמרנו, נכון? אך כאן למעשה מסתיימים הקווים המקבילים: מותה של קארסון נקבע באופן רשמי, בעוד שמותו של מוריסון נותר אפוף מסתורין.

אף לא אחד מחבריו של ג'ים מוריסון ראה בפועל את גופתו. עובדה זו הולידה שמועות רבות על כך שמוריסון נותר בחיים זמן רב לאחר מכן, וכי מותו היה למעשה תוכנית מתוחכמת שנועדה לאפשר לו להימלט מעולם הרוק אנד רול המלחיץ. פאמלה קארסון, שמצאה את גופתו של מוריסון באמבטיה בפריס, לא הצליחה לשחזר לאחר מכן מה בדיוק אירע שם; היא לא זכרה אם הגופה פונתה מהמקום ואף לא את הליך הקבורה עצמו.

עם מותו היא שקעה בדיכאון תהומי, והמשיכה לדבר עליו ועליה כזוג חי לכל דבר, אף שלא הייתה בידיה הוכחה ממשית לכך שהוא שרד. פאמלה סוזאן קארסון פגשה את ג'ים מוריסון לראשונה בשנת 1965 בלוס אנג'לס, כאשר ה"דלתות" הופיעו במועדון בשם THE LONDON FOG. מאותו רגע ועד למותו, ניהלו השניים מערכת יחסים רוויית עליות ומורדות, קירבה וריחוק; לעיתים התגוררו יחדיו ולעיתים בנפרד.

למוריסון וקארסון היה תחביב משותף ומשונה: הם נהגו להיכנס למכונית ולגרום לתאונה מכוונת. הם אהבו ליצור דרמות, וגם המריבות ביניהם היו סוערות וקשות. מעטים מחבריהם השתכנעו כי השניים אכן נישאו כחוק. מנהל הלהקה, ביל סידונס, הצהיר כי ראה בפריס את תעודת הנישואין שלהם, אך הרוב המוחלט של סביבתם נותר סקפטי בעניין.

קארסון נהגה לספר כי היא ומוריסון התחתנו במקסיקו ואף כינתה את עצמה "גברת מוריסון", והזמר הכריזמטי לא התנגד לכך. עם זאת, היו שטענו כי קארסון הודתה בפניהם שמעולם לא נישאו, וכי היא רק שינתה את שם משפחתה. ג'ים מוריסון עצמו אף נישא לאישה אחרת – פטרישה קנלי.

אורח החיים של פאמלה התאפיין בחוסר אחריות משווע. באחד המקרים, נסעה לשדה התעופה במכונית הפורשה שמוריסון קנה לה כשהיא מלווה באדם נוסף. השניים עלו למטוס והשאירו את המכונית בשדה, כשבתוכה קילוגרם של אבקה לבנה. המכונית נותרה נטושה במשך חודשיים ועוררה את חשדם של השוטרים. כשגילו את האבקה, המתינו השוטרים לבעלת הרכב, אך העדיפו להשאיר את שמו של מוריסון מחוץ לפרשה.

בשנת 1968 החליטה פאמלה לפתוח בוטיק בהוליווד בשם THEMIS. לשם כך סיירה במקומות רבים בעולם כדי לאסוף פריטים לחנות. מוריסון מימן את המיזם בסכום של כ-300,000 דולר, אותם הפסיד בהרפתקה עסקית זו. כשפאמלה חזרה להוליווד בשנת 1971, לאחר מותו של מוריסון, היא נכנסה לחנותה ושפכה כמויות אדירות של בושם על הבגדים. היא הייתה מוכת צער, יגון ותסכול, והחנות נסגרה זמן קצר לאחר מכן – לא לפני שפאמלה התנגשה עם מכוניתה בחלון הראווה של החנות וגרמה לנזק כבד.

מוריסון וקארסון היו צרכני סמים כבדים. לקראת סוף ימיו החליף מוריסון את צריכת הסמים באלכוהול, אך קארסון המשיכה להשתמש בסמים באופן קיצוני. גופתה התגלתה על ידי ג'ון מאנדאל, חבר ותיק של מוריסון. כשהגיעה המשטרה, נמצאו על זרועה השמאלית סימני דקירה טריים ופצע, ומתחת לעורה התגלה המזרק ששם קץ לחייה. המשטרה קיבלה בעבר דיווחים על ניסיונות התאבדות של פאמלה, אך אלו לא הובילו לפעולה ממשית.

קארסון חשה שענייניה העסקיים של הלהקה מנוהלים ללא ידיעתה, והאשימה את עורכי הדין ואת חברי הלהקה הנותרים בביצוע מהלכים מאחורי גבה. היא הביעה התנגדות נחרצת לתוכניתם לאפשר את השימוש בשיר LIGHT MY FIRE לפרסומת – צעד שחברי הלהקה ניסו לקדם עוד כשמוריסון היה בחיים, אך הוא הטיל עליו וטו מוחלט. גם הפעם ידה של קארסון הייתה על העליונה; ריי מנזרק הגיע לביתה כדי לנסות לשכנעה, אך היא עמדה בסירובה והשיר לא הופיע בפרסומת.

ג'ים מוריסון ביקש להגן על פאמלה ולכן הוריש לה את כל הונו, אך הצוואה הסבה לה יותר צרות מהגנה. במשך שנתיים נמנעה ממנה הגישה לכסף כיוון שסירבה לשלם את שכר טרחת עורכי הדין שטיפלו במשפטו של מוריסון במיאמי (משפט שלא הסתיים עד מותו). שכר הטרחה עמד על 75,000 דולר. לבסוף הסכימה קארסון לשלם, וקיבלה לידיה 150,000 דולר במזומן (בנוסף להשקעות נדל"ן ונפט שביצע מוריסון).

תנאי הירושה קבע כי על קארסון להיוותר בחיים לפחות שישה חודשים לאחר מות מוריסון – תנאי אותו מילאה. אילו הייתה מתה לפני כן, הירושה הייתה עוברת לאחיו של מוריסון, אנדרו. לאחר מותה של קארסון, הועבר הרכוש שנותר להוריה.

גופתה של פאמלה נשרפה ואפרה הוטמן בבית הקברות FAIRHAVEN MEMORIAL PARK בסנטה אנה, קליפורניה. הוריה רצו לקבור אותה לצד ג'ים בפריס, אך בשל קשיים בירוקרטיים בהעברת אפר לצרפת, היא נטמנה בסופו של דבר בארה"ב. על מצבתה נכתב השם "פאמלה סוזאן מוריסון". ב-29 באפריל נערך טקס אזכרה לפאמלה קארסון ולג'ים מוריסון, ובו התבקשו הנוכחים שלא ללבוש בגדים שחורים. ריי מנזרק ניגן בטקס שלושה משירי הלהקה: THE CRYSTAL SHIP, WHEN THE MUSIC'S OVER ו-LOVE STREET.

מייק בראנט הלך מאיתנו! ב-25 באפריל בשנת 1975 נמצא מייק בראנט לא רוח חיים, בגיל 28.

את מייק בראנט הכרתי לראשונה כשהייתי ילד. הוריי טסו לחו"ל והשאירו אותי בבית כשבן דודי הגדול, דורי, הופקד לשמור עליי. אז דורי לא רק בא, אלא גם הביא איתו תקליטים. שיהיה מה להקישב לו בפטיפון שלנו. הוא הביא את התקליט סרג'נט פפר ואת השני של זפלין ואת "שמועות" של פליטווד מאק. והיה שם תקליט נוסף שסקרן אותי. למעשה היו אלו שני תקליטים בעטיפה בודדת מתוצרת הארץ. בעטיפה הקדמית ראיתי בחור יפה תואר עם שיער ארוך ומבט ישר למצלמה. הוא ישב על כסא אופנתי מאד ובאנגלית היה כתוב מייק בראנט. דורי שם את התקליט והצלילים מיד כבשו אותי. מה לי ולצרפתית? האמת שכלום. לא הבנתי אז אף מילה ואילו היום אני מבין מילים בודדות - בונז'ור, קוראסון, שאנז אליזה... אבל השפה הזו נשמעת תמיד מזמינה. תמיד רומנטית. תמיד עגולה וחלקה. אז האוזן של הילד שהייתי נמשכה לזה מיד. והקול - איזה קול! לס מואה טמה, הוא שר... ואיך אפשר שלא להתאהב בזה?

מאז צללתי עמוק לתוך השירים שלו שהמיסו לי את הלב, פעם אחר פעם. והסיפור הקשה רק הוסיף עוד ממד כואב לדברים. הוא הרי היה כזה מושלם, מייק-משה. איך זה יכול להסתיים ככה?! איך?! אבל הגורל לא מתחשב גם באנשים הכי יפים ומוכשרים שיש. הוא נתן להם לפעמים מתנת אלוהים אדירה ולקח אותה מהר מדי מהם ומאיתנו. כל שנותר הוא התקליטים, השירים, התמונות, הקליפים והסיפורים.

הוא נולד בקפריסין ב-1 בפברואר 1947 בשם משה ברנד, וכשהיה בן חמישה חודשים עלה עם הוריו לישראל. לאחר שהות קצרה בקיבוץ, עברה המשפחה לעיר התחתית שבחיפה. הצעיר יפה התואר אהב מאוד לשיר והופיע בהרכבים מזדמנים. במאי 1969 הוזמן משה להופיע בטהרן, שם צפתה בו הזמרת סילבי ורטאן (אז אשתו של ג'וני האלידיי, "האלביס הצרפתי"). קולו כבש אותה והיא לא יכלה להסיר את עיניה ממנו. היא ביקשה ממנו לבוא עמה לפריז כבן חסותה. הוא הסכים, ושם זכה לחסותו של האמרגן ז'ראר טורנייה, שמיהר להחתימו על חוזה לחמש שנים. השיר הראשון שהקליט, תחת השם מייק בראנט, היה "תני לי לאהוב אותך".

בפברואר 1970 הוא הופיע בפסטיבל "מידם" שבקאן. "זהו בחור שהוא כישרון צעיר ויפה. הוא מקסים", סיפרה המנחה לקהל. המנחה שלצדה שאל: "האם הוא באמת כך?", והיא השיבה בנחישות: "כן, הוא יפה והוא מייצג את צרפת". כששני המנחים הציגו את שמו של מייק בראנט, הגיב הקהל במחיאות כפיים מנומסות. מייק ניגש לבצע את השיר "לס מואה טמה", ובסיומו הקהל פרץ במחיאות כפיים נלהבות וממושכות. מייק ירד מהבמה, אך שני המנחים קראו לו לחזור אליה משום שהקהל ביקש לראות ממנו עוד. מנחת הערב העניקה לו פרח ונישקה את פניו בהתלהבות. כוכב נולד. באוקטובר 1970 הופיע מייק בתחרות הזמר של רדיו לוכסמבורג כנציג צרפת וזכה במקום הראשון, כשריגש את הקהל עם שירו החדש, "אבל בתוך האור".

בדצמבר 1970 הגיע מייק לראשונה ככוכב לישראל והופיע בסדרת הופעות, כשלצדו יפה ירקוני ושלישייה חדשה בשם "שובבי ציון" (עם חנן יובל, קובי אשרת וקובי רכט). חששו היה גדול, שכן ידע שספג ביקורות נוקבות מהתקשורת על הצלחתו מעבר לים. עם זאת, הקהל הישראלי השתוקק לשמוע אותו. היו גם מעריצות ישראליות שכעסו עליו. יפה אבקסיס מירושלים כתבה ללהיטון בסוף 1970: "ברצוני לשבח את הופעתו של מייק בראנט בבנייני האומה בירושלים, אך יחד עם זאת להעיר לו כי אין מתנהגים כך למעריצים. מייק לא רצה לחתום לנו ואף סובב את ראשו מאיתנו. דבר כזה לא עשו לנו זמרים ישראלים כמו שלמה ארצי ויגאל בשן". כמו כן, מייק נאלץ לשלם 2,000 לירות לחברה שממנה שכר מכונית פונטיאק בעת שהותו בארץ, וזאת בשל הנזק שגרמו מעריצות לרכב כשחרטו עליו את שמותיהן ואת מספרי הטלפון שלהן.

מייק המשיך להצליח בחו"ל, אך בפברואר 1971 נפצע בתאונת דרכים בדרכו להופעה בליון שבצרפת. הכותרות בעיתונים זעקו שמייק איבד את זיכרונו. הוא נהג ברכבו בשעת חשיכה, כשלפתע הגיח מולו רכב שהתנגש בו חזיתית. הוא יצא מהתאונה עם זעזוע מוח ופציעה בברך, אך הצליח להתאושש ולחזור לבמה. ב"להיטון" פורסם אז כי הוצע לו לבצע את השיר "בלדה לשוטר" בסרט "השוטר אזולאי". מייק לא היה זמין מבחינת לוחות הזמנים, והשיר הופקד בידיו של אושיק לוי, חברי היקר, שסיפק ביצוע אלמותי, כמו שרק הוא יכול. איזה ביצוע!

מייק הופיע בישראל גם בשנים 1971 ו-1972, וכשפרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, מיהר להגיע לארץ ולהופיע בפני חיילים. באפריל 1974 הגיע לישראל בפעם האחרונה והשתכן במלון שרתון בתל אביב. הוא ידע שלא יזכה ליהנות זמן רב מהשמש הישראלית וייאלץ לחזור ללחצים האדירים הממתינים לו בחו"ל. הכתב ג. עיטור כתב בעיתון "העולם הזה": "הפגישה האחרונה שלנו עם מייק בראנט התקיימה בעת ביקורו האחרון בארץ. הוא הזמין אותנו לסעוד איתו צהריים ב'דראגסטור' של 'מנדיס'. בשיחתנו חזר וסיפר על הצלחתו הרבה ומנה את כמות התקליטים שנמכרו עד אז – במיליונים. למרות שדיבר על הצלחתו, לא הצליח להסתיר מאיתנו – שהיטבנו להכירו – כי הוא מוטרד. לפתע שאלנו אותו: 'מייק, האם אתה מאושר?'. לרגע נראה מופתע, הרהר קלות כשפניו רציניות והשיב: 'לא. אני לא מאושר. אני לא יודע להיות מאושר. מטבעי אני טיפוס שתמיד דואג. מה יהיה הלאה? מה יהיה מחר?'. מאז לא נפגשנו יותר".

לחבריו נראה תשוש ומתוח, אך הם לא ידעו כי זהו רק השלב המקדים לשרשרת הטרגדיות הבאה. ב-22 בנובמבר 1974 הגיע מייק לבקר את מנהלו, סיימון ויינטרוב, בחדר 509 במלון "דה לה פה" שבז'נבה. בשעה 12:00 בצהריים, כשויינטרוב יצא מהמקלחת, הוא גילה את החלון פתוח ואת מייק נעלם. הוא הביט למטה ונחרד לגלות את הזמר שרוע מחוסר הכרה ושותת דם בקומה השלישית, שבלמה את נפילתו והותירה אותו עם פצעים ורגל שבורה. הידיעה פשטה במהרה בתקשורת הצרפתית: "מייק ניסה להתאבד". הידיעה הגיעה גם לבית הוריו בחיפה, ואמו טסה לשהות לצד מיטת בנה. לתקשורת הודיעה כי היא בטוחה שמייק נדחף מהחלון. המשטרה פתחה בחקירה, אך הגרסאות השונות בדבר הקפיצה סתרו זו את זו ובלבלו עוד יותר.

ז'ראר טורנייה, שחוזהו עם בראנט עמד לפוג, לחץ עליו לחדשו. מייק סירב, שכן לוח עבודה תובעני ובעיות עם מס הכנסה גבו ממנו מחיר כבד. כשלושה חודשים לאחר הקפיצה, וזמן קצר לאחר שחגג את יום הולדתו ה-28, שוחרר מבית החולים כשרגלו עדיין מגובסת והוא נעזר בקביים. לכתב "להיטון" מסר: "אני לא מבין מדוע ואיך יכולתי לעשות את מה שעשיתי. בתקופה ההיא הייתי עייף, היה לי עומס עבודה עצום ובעיות מיסים שתקפו אותי. על כל אלה נוספה אהבה נכזבת שגרמה לי לדיכאון עמוק. הגעתי למצב שפשוט נשבר לי מהכול. באותו רגע איבדתי שליטה על עצמי. הייתי מוכן לוותר על הכול. היום אני מתחרט על השטות שעשיתי ומשתדל לשכוח אותה. הייתי רוצה כבר לבוא לארץ עם כל התזמורת והצוות שלי, להופיע בהיכל התרבות ולהראות לכולם עד כמה השתפרתי. יותר מכול אני רוצה להוכיח שאני בריא ושלם ולהפריך את כל הסיפורים שהעיתונים בארץ המציאו. אני עדיין סובל קשות מהרגל, אך מקווה שהכול ייגמר תוך חודשיים".

השיר האחרון שהקליט מייק בצרפת נקרא DIS-LUI ("אמור לה"), לפי לחן מצליח של מוריס אלברט הברזילאי, שנכתבו לו מילים בצרפתית מאת מישל ג'ורדאן. ב-25 באפריל 1975 התגורר בראנט בדירתה של ידידתו, ז'אן קאצ'י, ברחוב ארלנז'ה 6 שבפריז. הוא אמר לה שבכוונתו למצוא דירה משלו. היא הכירה את מצבו ובהסכמתו נעלה את חדרו בכל פעם שהלך לישון, מחשש שיקום בלילה וייגש לחלון בחדר אחר. אך פעם אחת, כשנרדם, היא לא נעלה את הדלת כדי לאפשר לחתוליה לנוע בחופשיות. היא ניגשה להתקלח, וכשיצאה מחדר האמבטיה גילתה לחרדתה שדלתו של מייק פתוחה למחצה, מיטתו ריקה ובגדיו אינם. רק נעליו נותרו במקומן. היא רצה בבהלה לסלון וגילתה שהחלון פתוח.

בסביבות השעה 11:00 בבוקר קפץ מייק בראנט אל מותו ממרפסת הקומה השישית. הוא נחת ליד הכניסה לבניין. שוערת הבניין שמעה חבטה, חשבה שמישהו השליך חפץ ורצה החוצה. כשראתה את המחזה הנורא, פרצה בצווחות. משטרה ואמבולנס הוזעקו למקום, אך לא נותר אלא לקבוע את מותו. מאדאם מוסניה, בעלת חנות בקרבת מקום, סיפרה: "זה היה מזעזע. לא הכרתי אותו אישית, אך הוא נכנס כמה פעמים לחנות. באותו יום שישי שמעתי פתאום רעש משונה, כמו עצמות מתפצחות. חשבתי שמכונית דרסה חתול, אך אחרי כמה שניות שמעתי צעקת אישה. המחזה היה נורא: בחור צעיר וכה יפה, לבוש חולצה כחולה ויחף, מוטל על המדרכה ללא הכרה. הוא נפל על גבו ופניו לא נפגעו".

תחנות השידור הצרפתיות קטעו את שידוריהן, ושדרנים התקשו לעצור את דמעותיהם. בחנויות התקליטים הסתערו ההמונים לרכוש את אלבומיו של הזמר האהוב.

מסע הלוויה יצא מבית החולים, דרך השאנז אליזה, אל בית הכנסת הראשי בפריז. מעריצות רבות צעקו והתחננו למייק שייקח אותן עמו. בבית הכנסת נערך טקס אשכבה דתי; החזן שר "אל מלא רחמים" ואחיו של מייק, צבי, אמר קדיש. הזמרת דלידה שלחה זר פרחים, והצייר סלבאדור דאלי התקשר למשפחה כדי להביע תנחומים.

ב-1 במאי נחת המטוס בשדה התעופה בלוד ובתוכו ארונו של מייק. במבצע חשאי הועבר הארון לבית החולים רמב"ם בחיפה. למחרת נערכה ההלוויה בבית הקברות חוף הכרמל, ליד החלקה הצבאית. מאות אנשים הגיעו למקום והמשטרה התקשתה לבלום את הנהירה. רק קומץ אמנים ישראלים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. כשהובא הארון, פרצו מעריצות רבות בזעקות שבר בניסיון לגעת בו בפעם האחרונה. מאז, ישנם מעריצים שטענו בפניי בעקשנות כי מייק נרצח, רק מה? כשביקשתי מהם להצביע לי מי לדעתם רצח - נאלם פיהם והאצבע נותרה ללא מטרה.

בינואר 1978 אמר מנהלו של מייק, סיימון ויינטרוב, לאשתו שהוא יוצא לשאוף אוויר. הוא נמצא לאחר מכן ביער ללא רוח חיים, עם פצע ירי בראשו ואקדח לצדו.

כשהאווז נחת בחנויות התקליטים. ב-25 באפריל בשנת 1975 יצא התקליט THE SNOW GOOSE של להקת קאמל.

אני זוכר את היום הזה היטב. אי שם במחצית השניה של שנות השמונים, חנות תקליטים ברחוב סוקולוב ברמת השרון ששמה מוסיקול. הייתי נער, שמחפש משהו שונה מהפופ המלוקק ששלט במצעדים. העין שלי נתפסה על עטיפה אחת: ציור מרגיע עיניים של אווז בתנועה מעגלית. ללהקה קראו קאמל. מי זה קאמל? מה זה קאמל? לא ידעתי אז. שאלתי את המוכר בחנות והוא קבע במשפט אחד - "לא שואלים! מקשיבים!" והניח את התקליט על צלחת הפטיפון. חלל החנות התמלא במשק כנפיים ואחריו צלילים מזמינים. וכשהלהקה כולה נכנסה פנימה - התחלתי לרחף בחנות. כשחליל הצד נכנס לעניינים - נכנסו שתי מחשבות לראשי בו זמנית - הראשונה הייתה, "ואוווו! מה זה הדבר הנפלא הזה???" והמחשבה השניה הייתה, "לעזאזל, מאיפה אשיג עכשיו כסף לקנות את זה ולהביא את האווז לבית שלי?". יצאתי מהחנות מסוחרר אך מהורהר-מעורער. עבר זמן קצר עד שחזרתי לשם עם הכסף הנדרש ורכשתי לי חבר חדש. לא ידעתי אז שהאלבום האינסטרומנטלי המופלא הזה נולד מתוך מאבקים משפטיים, הופעות מול קהל עוין של להקת קיס, וסיכון מקצועי כמעט מטורף. פשוט ידעתי שזה הדבר שמתאים לי.

אז מה הסיפור? ובכן, השנה היא 1974. חברת התקליטים הבריטית DECCA כבר הבינה שיש לה ביד יהלום לא מלוטש. האלבום השני של קאמל, MIRAGE, הפך להצלחה והלהקה סומנה כהבטחה גדולה בסצנה. אחרי סיבוב הופעות אירופאי מתיש, ארבעת חברי הלהקה החליטו שלא לנוח על זרי הדפנה. הם שכרו בית במחוז דבון הציורי, במטרה אחת: לכתוב את היצירה שתגדיר אותם. הבסיסט דאג פרגסון היה זה שזרק את הכפפה – הוא רצה אלבום קונספט. מכיוון שחברי הלהקה היו תולעי ספרים לא קטנות, שולחן הדיונים התמלא בהצעות ספרותיות. הקלידן פיטר בארדנס הציע את "סידהרתא" של הרמן הסה. הם ניסו עם זה, אבל הקסם לא קרה. שריד מאותן הקלטות היה השיר RIVERMAN של הגיטריסט-חלילן, אנדי לאטימר, שנועד לצאת כסינגל ונגנז יחד עם הרעיון כולו. בארדנס לא ויתר וניסה להציע ספר אחר של הסה, "זאב הערבות", אך גם זה לא התרומם.

התפנית הגיעה שוב מפרגסון, שהציע סיפור קצר מ-1941 של הסופר האמריקני פול גאליצ'ו: THE SNOW GOOSE. הסיפור שובה הלב על פרית'ה הנערה, ועל פיליפ ראייאדר – אמן מתבודד שחי במגדלור נטוש – פגע בדיוק בנקודה הנכונה. מדובר בחברות בין פרית'ה, שהייתה נערה מתבגרת, לבין אמן מתבודד בשם פיליפ ראייאדר, שגר במגדלור נטוש. היחס בין שניהם העמיק כשהחלו לטפל יחדיו באווז שלג שנפצע מיריה.

הציפור טופלה היטב ועפה בשמיים על מנת ללוות את ראייאדר, ששט בסירתו הקטנה על מנת לעזור לפינוי חיילים בריטיים שנלכדו על ידי הצבא הגרמני. ראייאדר עצמו נהרג במהלך הפינוי. האווז, שראה הכל מלמעלה, חזר במעופה למגדלור והחל לחוג מסביב לפרית'ה, שראתה בכך שיקוף לנשמתו של ראייאדר שעזבה את העולם הזה.

לאטימר ובארדנס החלו לעבוד בסינרגיה מושלמת, אך הדרך לא היה קל. ההקלטות הראשונות באוקטובר 1974 לא סיפקו אותם. באמצע התהליך, הם מצאו את עצמם בסיבוב הופעות הזוי בארה"ב יחד עם להקת וישבון אש. הטעות הייתה בשיבוץ: הם הופיעו לפני להקות כמו קיס. הקהל שרק בוז לגמל, וקאמל נאלצה לנגן רק את הקטעים המהירים ביותר שלה כדי לשרוד את הערב. כשחזרו החברים ללונדון בינואר 1975, הם נכנסו לאולפן ברצינות שיא. המלחין דייויד בדפורד גויס כדי לתזמר את התפקידים עבור התזמורת הסימפונית של לונדון, והחזון החל לקרום עור וגידים. בארדנס, לאטימר, פרגסון והמתופף אנדי וורד עבדו כמכונה משומנת.

אבל אז הגיעה המכה: פול גאליצ'ו, מחבר הספר, שמע על כך וסירב לתת להם אישור להשתמש בסיפור. הסיבה הרשמית הייתה חוזה שהוא חתם עם מלחין אחר, אבל הסיבה האמיתית הייתה אישית ומשעשעת למדי – גאליצ'ו תיעב עישון. כששמע ששם הלהקה הוא CAMEL, הוא מיד קישר זאת לחברת הסיגריות המפורסמת ואיים בתביעה. כדי לעקוף את המוקש המשפטי, האלבום קיבל את השם הארוך: MUSIC INSPIRED BY THE SNOW GOOSE. בצד השני של האוקיינוס, אנשי חברת התקליטים האמריקנית היו בחרדה. "אלבום אינסטרומנטלי?! בלי מילים?! בלי חלוקה ברורה בין השירים בוויניל?!". הם תלשו שערות. הם לא ידעו איך למכור דבר כזה לרדיו.

אבל התוצאה הייתה פנומנלית. האלבום זינק למקום ה-22 במצעד הבריטי והפך למזוהה ביותר עם הלהקה. עיתון מלודי מייקר הכתיר אותם כ"התקווה הגדולה של הרוק המתקדם הבריטי". אבל באופן פרדוקסלי, ההצלחה זרעה פחד בקרב חברי הלהקה. הם מצאו את עצמם שואלים: "מה הלאה?". כשהגעת לפסגה, כשכל תו יושב במקומו וכשהקהל והמבקרים מאוהבים, האם הדרך היחידה היא למטה? איך אפשר להשתוות ליצירת מופת כזו, או להתעלות עליה? הם היו בטוחים שהם הגיעו לשיא ושמכאן הכל יהיה פחות מרגש. אבל מסתבר שהם טעו. ובגדול.

אז בפעם הבאה שאתם מחפשים קצת שקט בתוך הרעש של העולם, שימו לכם את האווז על הפטיפון. הוא עדיין עף גבוה, בדיוק כפי שעשה איתי באותו יום בחנות התקליטים מוסיקול בשנות השמונים.

גם זה קרה ב-25 באפריל:

- בשנת 1945 נולד ביורן אולבאוס, אחד המוחות המוזיקליים המבריקים של להקת ABBA.

- בשנת 1949 נולד מייקל בראון, הקלידן מלהקת THE LEFT BANKE, שידעה גם את הלהיט הנפלא WALK AWAY RENEE. הוא מת במרץ 2015.

- בשנת 1970 נקלעה להקת PACIFIC GAS AND ELECTRIC לתקרית לא נעימה בהופעה בצפון קרוליינה. לאחר שהלהקה ספגה מטר קללות מהקהל, נורו לעבר הרכב שלה ארבעה כדורים מרובה. במזל אף אחד לא נפצע.

- בשנת 1974 יצא הסינגל RIKKI DON'T LOSE THAT NUMBER של סטילי דן. לחובבי הג'אז שביניכם ברור מיד מהיכן שאובה פתיחת השיר: אלו הם צלילי סטנדרט הג'אז הידוע של הפסנתרן הוראס סילבר, SONG FOR MY FATHER. למי שתהה לגבי הצלילים המוזרים המופיעים לפני המחווה הג'אזית הזו – מדובר בכלי בשם FLAPAMBA, הדומה למרימבה. על הכלי ניגן איש הג'אז ויקטור פלדמן, ואילו על הפסנתר בשיר ניגן מייקל אומרשן (ולא דונלד פייגן, כפי שרבים חשבו). שנת 1974 הייתה השנה האחרונה שבה פעלה להקת סטילי דן כלהקה "אמיתית", הן באולפן והן על הבמה. מאותה נקודה הפך המותג לחממה אולפנית בלבד של דונלד פייגן וולטר בקר. מצב זה נמשך עד האלבום GAUCHO, שיצא בשנת 1980, שלאחריו התפרק ההרכב לכמה שנים.

האגדות סביב זהותה האמיתית של ריקי נותרו עלומות. יש שטענו כי מדובר בגיטריסט ריק ספרינגפילד. מנגד, הופיעה עיתונאית ניו יורקית בשם ריקי דיוקורנט, שלמדה עם פייגן ובקר בקולג'. שנים לאחר מכן היא טענה כי השיר נכתב עליה, וסיפרה כי פייגן נתן לה פתק עם מספר הטלפון שלו במהלך מסיבה, וזאת למרות שהייתה אז נשואה ובהריון. פייגן לא אישר את גרסתה, ובשנת 2013 אף מסר את דעתו על השיר: "וולטר ואני לא מתים עליו. זה שיר לא רע; הוא כתוב טוב, אך הוא פשוט מדי".

- בשנת 1963 פגש בוב דילן לראשונה את הגיטריסט מייקל בלומפילד. הפגישה נערכה בשיקגו, במועדון בשם THE BEAR שבו הופיע דילן. לימים הפך בלומפילד לגיטריסט של דילן, בתקופה שבה החליט האחרון לעבור מפולק אקוסטי למוזיקה בליווי להקה חשמלית.

- בשנת 1923 נולד אמן הבלוז, אלברט קינג. הוא מת בדצמבר 1992.

- בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת סטטוס קוו, עם השיר ARE YOU YOU GROWING TIRED OF MY LOVE. השיר הזה לא הצליח במצעדי המכירות כמו שיריהם הקודמים והנלהבים יותר, "תמונות של אנשי גפרורים" ו"קרח בשמש". אולי זה פחות הצליח כי בניגוד לסולן בלהיטים הקודמים (הגיטריסט פרנסיס רוסי), הפעם הסולן היה הגיטריסט ריק פארפיט?

- בשנת 1973 יצא תקליטון חדש לואן מוריסון, עם השיר WARM LOVE.

- בשנת 1978 יצא תקליטון של להקת קווין ובו השיר IT'S LATE. נראה כי מבין כל חברי הלהקה, בריאן מאי – הגיטריסט הראשי והסולן לעת מצוא – היה הקרוב ביותר לחזון הרומנטי של האמן המיוסר והמבודד. שירו זה ממזג בהצלחה בין המילים ללחן, וכולל כמה מהביצועים הטובים ביותר של חברי ההרכב. השיר IT'S LATE עוסק במשולש אהבה. מאי העיד עליו: "זהו שיר אישי למדי עבורי. הוא נכתב בשלושה חלקים: בחלק הראשון הגבר נמצא בביתו עם אשתו; בשני הוא שוהה בחדר אחר עם אישה אחרת שבה התאהב, מבלי לדעת כיצד לפעול; ובחלק השלישי הוא שב לאשתו, מנסה לדבר על הדברים וליישב את המצב". רבים הצביעו על דמותה של PEACHES כהשראה לשיר – אותה בחורה שבה התאהב מאי בניו אורלינס עוד בשנת 1974, בעת שקווין שהתה בארה"ב (שמה מוזכר גם בשירו NOW I'M HERE), ועמה התרועע הרחק מעיני אשתו, כריסי מולן.

- בשנת 2003 תבעו הוריו של ג'ים מוריסון, יחד עם מתופף הלהקה המקורי ג'ון דנסמור, את שני חברי להקת THE DOORS הנותרים – הגיטריסט רובי קריגר והקלידן ריי מנזרק. עילת התביעה הייתה יציאתם של השניים לסבב הופעות תחת השם "הדלתות של המאה ה-21", צעד שנתפס כהפרת סימן מסחרי וכשימוש מטעה שפוגע במורשתו ובזכויותיו של מוריסון. התובעים טענו כי שם הלהקה החדש עלול להטעות את הציבור ולגרום לו לחשוב שמדובר בהמשך ישיר ולגיטימי של הלהקה המקורית, וזאת אף שרק שניים מארבעת חבריה השתתפו במיזם. לאחר מותו של מוריסון, גובשה הסכמה לא רשמית לפיה לא ייעשה שימוש בשם "הדלתות" אלא אם כל חברי הלהקה הנותרים יסכימו לכך פה אחד. מכיוון שג'ון דנסמור סירב להשתתף בפרויקט החדש, הוגשה התביעה, וההליך המשפטי נמשך שנים.

- בשנת 1975 יצא תקליט חדש ללהקת הקינקס ושמו SOAP OPERA. מדובר בתקליט קונספט נוסף שרקח ריי דייויס. האלבום מספר את סיפורו של מוזיקאי בשם סטארמייקר שמחליף מקום עם אדם רגיל בשם נורמן כדי להבין טוב יותר את החיים. סטארמייקר נכנס למיטה עם אשתו של נורמן, אנדראה, ויוצא לעבודה למחרת, כשהוא נתקע בשעות העומס. הוא עובד מ-9 עד 5 ואז מבקר בפאב לשתות כמה משקאות לפני שהוא חוזר הביתה. אנדראה מברכת אותו, והוא אומר לה שהיא זו שגורמת להכל להיראות שווה. בשלב זה, סטארמייקר מאבד את אחיזתו במציאות; הוא כבר לא יודע מי הוא. בסופו של דבר, הוא מתיישב עם אנדראה, ומקבל את העובדה שהוא עכשיו רק עוד פנים בקהל.

- בשנת 1945 נולד הבסיסט של תחיית קרידנס קלירווטר, סטו קוק. יום לפניו חגג יום הולדת מתופף הלהקה, דאג קליפורד.

- בשנת 1980 יצא תקליטון חדש לפיטר גבריאל ובו השיר NO SELF CONTROL. השיר נכתב בהשפעת המלחין סטיב רייך. ובשנת 1986 יצא תקליטון ללהקת דייר סטרייטס עם השיר YOUR LATEST TRICK. אחחח... איזה סקסופון נהדר יש פה של מייקל ברקר.

- בשנת 2000 הופיע אריק קלפטון, לראשונה מזה 29 שנים, עם הקלידן והזמר של דרק והדומינוס, בובי ויטלוק, בתוכנית האירוח של ג'ולס הולנד. השניים ביצעו את הקלאסיקה BELL BOTTOM BLUES מאלבומה המשותף של הלהקה (שיצא בשנת 1970). כמו כן, הם ביצעו את השירים WING AND APRAYER ו- SOUTHERN GENTLEMAN.

- בשנת 1949 נולד יו בנטון, האורגניסט המופלא של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור. ובשנת 1958 נולד פיש (דרק וויליאם דיק), הסולן המקורי של להקת מאריליון, שפרש ממנה בשנת 1988.

- בשנת 1990 נמכרה במכירה פומבית גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר הלבנה עליה ניגן ג'ימי הנדריקס בפסטיבל וודסטוק. הזוכה המאושר נפרד מ- 295,000 דולרים.

- בשנת 1999 ירה למוות נגן כלי ההקשה של להקת ZAPP, לארי טרוטמן בן ה-54, באחיו וחברו ללהקה רוג'ר טרוטמן (47), מחוץ לאולפן הקלטות בדייטון, אוהיו. השותפות המוזיקלית בין השניים הובילה אותם ממועדוני לילה אפלים להופעות ענק באצטדיונים ולראשי המצעדים, אך היא נגדעה בשתי יריות שכוונו לחזהו של רוג׳ר והביאו למותו. מיד לאחר הירי צעד לארי אל מכוניתו, התיישב בה, כיוון את האקדח לראשו ושם קץ לחייו. המניע לרצח וההתאבדות אינו ברור דיו, אך בני משפחה העידו על סכסוכים כספיים; לארי סבל מקשיים כלכליים חמורים בניהול חברת הנדל"ן המשפחתית, שקרסה בסופו של דבר. כמו כן, נטען כי חש מרירות לאחר שרוג׳ר פיטר אותו מתפקיד המנהל המוזיקלי, תפקיד שמילא במשך מספר שנים.

- בשנת 1969 הקליט רוג’ר ווטרס, באולפן מס’ 2 של אולפני EMI, באבי רואד בלונדון, את שירו האקוסטי GRANTCHESTER MEADOWS, שבהמשך ייצא באלבום UMMAGUMMA, של פינק פלויד.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459