כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-27 באפריל (27.4) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "מישהו מהמשרד צלצל אלי ואמר, 'תראה, פול, אתה מת'. ואני אמרתי, 'אה, אני לא מסכים עם זה' והם אמרו: 'תראה, מה אתה הולך לעשות בנידון? זה דבר גדול שרץ באמריקה. אתה מת'. אז אמרתי לעזוב את זה, רק שיאמרו את זה. זה כנראה יהיה הפרסום הכי טוב שהיה לנו אי פעם ואני לא אצטרך לעשות דבר מלבד להישאר בחיים. אז הצלחתי להישאר בחיים דרך זה. כמה אנשים באו ואמרו, 'אפשר לצלם אותך כדי להוכיח שאתה לא מת?' ובצירוף מקרים, בערך באותה תקופה, הקטנתי הרבה מהתדמית הישנה של הביטל והגעתי קצת יותר למה שהרגשתי שאני, נתתי לזקן שלי לגדול ולא הייתי כל כך בקטע של ניקיון. נראיתי אחרת, נינוח יותר, וכך הגיעו אנשים ואמרו 'אתה זה לא הוא!' והתחלתי לחשוב, 'אני זה אני, אבל אני יודע למה אתם מתכוונים. אני לא דומה לו, אבל תאמינו לי. זה אני'. אנשים טענו שאני בילי שירס כשלמעשה בילי שירס זה השם של רינגו בהפקה של סרג'נט פפר. חשבנו שזה שם קטן ומעולה, זה שם מסוג אלינור ריגבי. שם נחמד, שהוביל לשיר של רינגו. זה הכל" (פול מקרטני בשנת 1974)
ב-27 באפריל בשנת 1977 נעשה הביצוע ההזוי והברוטאלי ביותר של ג'ון קייל לשיר HEARTBREAK HOTEL.
בשנת 1977 היה ג'ון קייל, שפעם היה בלהקת מחתרת הקטיפה ומאז סלל קריירת סולו מרשימה, בסיבוב הופעות באנגליה. הוא ולהקתו היו בדרכם להופעה בקרוידון. באותה תקופה היה נתון קייג' במצב נפשי לא משהו.
כמה ימים לפני כן, בגרמניה, צץ לו רעיון. ובדרך לקרוידון הוא ביקש מנהג ההסעות להוביל את הרכב לחווה מקומית כדי לבקש מבעל החווה למכור לו תרנגולת. ארבעת חברי להקתו תהו מדוע כך. הוא לא השיב להם.
ברגע שהגיעו לקרוידון, ביקש קייל מעוזרו האישי להרוג את התרנגולת ולהניחה על משטח מעץ, שיוגש לו במהלך ביצוע השיר HEARTBREAK HOTEL. הוא ידע שיהיו פאנקיסטים רבים בהופעה וחש שהם זקוקים למשהו מיוחד. במהלך הביצוע ראו לפתע חברי להקתו, שלא ידעו מראש את שתכנן, כי התרנגולת מוגשת לו. קייל הרים סכין וערף את ראש החיה המתה. לאחר מכן זרק את כל החלקים על הקהל.
קייל: "כולם נראו מזועזעים לגמרי. נגן הבס עמד להקיא וכל הנגנים התרחקו ממני. גם הקהל הפסיק לזוז. הכל קפא. זה היה אפקט עצירת המופע הטוב ביותר שחוויתי. לאחר המופע הנגנים צעקו עליי ששיקרתי להם. אני השבתי להם שלא הכאבתי לחיה אלא הרגתי אותה והיא לא הרגישה דבר". הסיפור האמיתי הזה חילחל אחר כך לשיר שכתב שנקרא CHICKEN SHIT ויצא בתקליטון מורחב שלו בשם ANIMAL JUSTICE. בשיר זה, שהוקלט כמה ימים לאחר תקרית זו, ביקש קייל לצחוק על הנגנים שעזבו אותו.
השיר נפתח בקטע דיבור: "היי. השם שלי הוא ארת'ור ואני פורש מהלהקה. אה, אתה יודע, הוא אמר משהו על לקחת נוצה הביתה לאשתו, אתה יודע, בשביל כובע שהוא מכין או משהו, אני לא יודע. אני לא יודע מה הוא הולך לעשות עם העוף ההוא. הוא אמר שהוא לא הולך לפגוע בזה, אז זה בסדר ...".
עם זאת, שמות הנגנים המזועזעים שפרשו היו המתופף ג'ו סטפקו והבסיסט מייק ויסגליה. הנגנים הלא צמחוניים היו הגיטריסט ריצ'י פליגלר והקלידן ברוס ברודי, שנשארו על הבמה.
סטפקו סיפר: "הסתדרנו בסדר גמור עד שהגענו לאנגליה בשנת 1977 והוא זכה לכינוי הסנדק של הפאנק, אז הכל השתנה. דנו בעניין העוף לפני שזה קרה ואמרתי לו שאעזוב אם זה יקרה. לא רציתי להיות חלק מזה. הוא עשה את זה ואני ירדתי מיד מהבמה. זה היה חבל כי הוא היה כל כך טוב. הוא פשוט קיבל עצה רעה. ראיתי אותו מאז, אנחנו נתקלים זה בזה מדי פעם. זה היה כל כך מזמן שאנחנו פשוט צוחקים על זה עכשיו".
ב-27 באפריל בשנת 1972 הסתיימו חייו של המנהל המקורי בלהקת "פולחן הצדפה הכחולה" (BLUE OYSTER CULT), פיל קינג.
התנהלותו הפוחזת סיימה את חייו של קינג בן ה-24, שאהב להמר אך פחות אהב לשלם כשהיה צריך. ויכוח אחד שכזה בניו יורק, מול אנשי הפשע המאורגן, הוביל לשלוש יריות שנורו לראשו. קינג לא זכה ליהנות מההצלחה האדירה שלהקה זו זכתה לה בהמשך דרכה.
מותו הביא את חברי הלהקה ליצור שיר ושמו DEADLINE.
ב-27 באפריל בשנת 1981 התחתן רינגו סטאר עם ברברה באך, במשרד הרישום של מרילבון בלונדון. השניים הגיעו לשם במונית.
השמלה של ברברה נוצרה במיוחד על ידי צוות העיצוב של "עמנואל" בלונדון, שעבדו במרץ גם על עיצוב השמלה לחתונה העתידית של הנסיכה דיאנה עם הנסיך צ'רלס ביולי של אותה שנה.
מר ג'וואנס היה אותו רשם שניהל את נישואים של פול מקרטני ולינדה באותו חדר, ב-12 במרץ 1969 ומלבד הזוג מקרטני וכמה מילדיהם, המשתתפים בטקס כללו את ג'ורג' האריסון ואשתו אוליביה, ניל אספינל, דרק טיילור, הארי נילסון, ריי קופר ואמו ואביו החורג של רינגו (אלסי והארי).
לאחר הטקס הצטלמו הזוגות עבור צלם החתונה הרשמי, טרי אוניל, שטס במיוחד מניו יורק לרגל האירוע. 70 אורחים השתתפו בקבלת פנים שנערכה במועדון "מאייפייר ראגס", שם התקיים ג'אם סשן של כוכבים, בהשתתפות ג'ורג' בגיטרה, פול והארי נילסון מתחלפים בפסנתר ורינגו תופף עם ריי קופר.
עבור טבעות הנישואין שלהם, רינגו הביא לצורף שני שברי זכוכית מהשמשה הקדמית המנופצת של רכבו מתאונת הדרכים שעבר עם ברברה, ב-19 במאי 1980, שנקבעו לשתי טבעות זהב בצורת כוכב כתזכורת למזלם הטוב.
בקבלת הפנים, הביטלס לשעבר ושותפיהם מצטלמים לתמונה קבוצתית וזו הפעם הראשונה ששלושה מהביטלס צולמו יחד מאז ה-22 באוגוסט 1969. כמזכרת לאותו יום העניקו רינגו וברברה לכל אחד מהאורחים שלהם תמונה עם כוכב כסף.
יוקו אונו ושון לנון לא הוזמנו. היא לקחה זאת בהבנה: "הם (רינגו וברברה) הרגישו מאוימים לגבי ההזמנה שלי, כי זה ממש לא היה הזמן המתאים שלי להיתקל באנשים שמחים. אבל זה היה נחמד אילו היו לפחות מספרים לי על זה".
ביום זה פורסם גם שלהקת כנפיים התפרקה. היה זה דני ליין שגילה לתקשורת שהוא פורש ומתאמן על הלהקה החדשה שלו באולפני רוק סיטי בשפרטון.
ליין: "רציתי לחזור להופיע, אבל פול הוא איש אולפן". אז הוא נשאל, "הדיווחים מצביעים על כך פול, לפעמים, הוא אדם שקשה להסתדר איתו. מצאת את זה פעם?"
ליין: "ברור, היו לי את הרגעים שלי!"
ב-27 באפריל בשנת 1969 הופיעה להקת המחתרת פינק פלויד במועדון הופעות בבירמינגהם.
שם המועדון היה MOTHERS והוא שכן מעל חנות רהיטים. שטח המקום יכל לאכלס עד מאתיים איש אך היה מבוקש ביותר בקרב אמנים רבים שפעלו אז באנגליה. חלק מההופעה הזו יצא בהמשך באלבומה הרביעי והכפול של הלהקה, שנקרא UMMAGUMMA.
להקת החימום בהופעה זו הייתה THE FLYING HAT BAND ומנחה הערב היה שדרן הרדיו הפופולרי, ג'ון פיל. פיל גם דיווח על ההופעה כך לעיתון 'דיסק': "ברגע אחד הם מניחים שכבות של סאונד, אחת על השנייה, וברגע אחר הם יוצרים רעם סימפוני. ויש רגע בהופעה בו הם יוצרים צלילים מלנכוליים שמתנגשים זה בזה ונשמעים כגלקסיות דועכות שאובדות במסדרונות הזמן והחלל".
וב-27 באפריל בשנת 1975 נעצרו 511 אנשים בקהל בעת הופעתה האחרונה של פינק פלויד בלוס אנג'לס. מה קרה שם? בואו לקרוא.
למרות הצלחת סיבוב ההופעות אז של הלהקה המצליחה, אלמנט נוסף וברור שהיה במהלכו בא לשיאו עם התנהלותה של משטרת לוס אנג'לס. מפקד המשטרה, אד דייויס, אמר לתקשורת המקומית, שההופעות של פינק פלויד הן כפסטיבל לא חוקי של מריחואנה. הוא הוסיף שבאירוע הזה הוא ואנשי כוחו יפעילו את כל סמכותם לסידור העניינים.
דייויס רצה מזה זמן למגר את תופעת הסמים הלא חוקית בעירו והכריז שהוא המפקד המשטרתי הכי קשוח בהיסטוריה של ארה"ב.
כ-75 שוטרים הסתובבו במתחם הפתוח בעת חמש הופעת הלהקה ב- SPORTS ARENA (הראשונה הייתה ב-23 באפריל) כאמור, 511 מעצרים בוצעו במהלך ההופעות ורובם באשמת סמים. המשטרה טענה שנעצרו גם כאלו שעסקו שם בסחר בקוקאין ואחד שהחזיק אקדח.
ההרצאה "הצד האפל של החומה - הסיפור של פינק פלויד" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616450
ב-27 באפריל בשנת 1968 יצא אלבומה השני של להקת סליי ומשפחת סטון. שמו הוא DANCE TO THE MUSIC. וכן, האלבום הזה יגרום לכם באמת לרקוד למוזיקה, כי יש שני סוגים של מוזיקה שחורה - לפני סליי סטון ועם סליי סטון.
סילבסטר סטיוארט (הלא הוא סליי סטון) היה בן 23 כשהקים את הלהקה הזו בשנת 1966, עם אחיו פרדי ואחותו רוז. היה זה כשהסקסופוניסט ג'רי מרטיני, חברו של סטיוארט, ניגש אליו עם הצעה לעשות משהו ביחד. סטיוארט ניגש לפרדי אחיו וזה הביא עמו גם את המתופף בלהקתו, גרג אריקו (שהוא גם בן דוד של מרטיני). החצוצרנית סינת'יה רובינסון הובאה על ידי סטיוארט וההרכב כמעט הושלם. היה צורך בנגן בס, כמובן.
לרובינסון היה בן דוד ושמו לארי גרהאם. הוא ידע לנגן היטב בבס. וגם היה לו קול נמוך שהתאים להשלמת קשת הקולות ההרמוניים בלהקה.
סטיוארט (או בקיצור, סליי) הוא כבר היה דמות מוכרת בעולם המוזיקה של קליפורניה. הוא פעל בהרכבים שונים, כאורגניסט, זמר ומפיק וגם שידר מוזיקה בתחנות רדיו. כבר אז הוא דאג לטשטש את הקו בין שחורים ללבנים כשהשמיע, זה לצד זה, מוזיקה שחורה עם בוב דילן.
לאחר שאלבום הבכורה של הלהקה, A WHOLE NEW THING שיצא בשנת 1967, לא הצליח כמצופה, בא מנהל חברת התקליטים CBS, קלייב דייויס, והורה על שינוי כיוון למשהו מסחרי יותר. סליי החמיץ פנים אך לא הייתה לו ברירה אחרת. התוצאה באה עם מוזיקה נגישה יותר וסיפור ההצלחה החל לקרות. בסוף 1967 יצא הסינגל עם השיר DANCE TO THE MUSIC והטריף את האנשים. סליי ינק את הנוסחה היטב כשהוא ולהקתו באו להקליט את אלבומם השני, כולל קטע ארוך ושמו DANCE TO THE MEDLEY.
הצליל והגישה של הלהקה הפכו מלאי ביטחון. הקהל הרחב החל להיטרף מקבוצה שזו, ששילבה בהצלחה עצומה שחורים ולבנים לנגן ולשיר יחדיו ללא מעצורים. היה זה דבר חתרני מאד וחסר פחד בימי גזענות קשים. וזה הצליח להם. האלבום השני הזה עזר לשנות את פרצופה של המוזיקה השחורה לדורות הבאים. לא פחות.
האמת שקשה באמת להגדיר את מה שהחבורה הזו עשתה. כל העסק הזה מתעתע. זה פ'אנק? זה רית'ם אנד בלוז? זה גוספל? ובכן, זה הרבה יותר מאלו ואחרים. זה שונה לחלוטין וזה סליי ומשפחת סטון!
גם זה קרה ב-27 באפריל:
- בשנת 2003 התאחד איגי פופ לראשונה עם להקת הסטוג'ס, מזה 30 שנה, כדי לסגור את פסטיבל COACHELLA.
- בשנת 1976 נעצר דייויד בואי לאחר נסיעה למוסקבה, ברכבת בגבול פולין-רוסיה. המעצר נעשה על ידי פקידי מכס שגילו את אוסף הספרים והמזכרות הנאצים שלו. בואי טען שהוא חוקר סרט על ג'וזף גבלס, ושוחרר לאחר כמה שעות. ובשנת 1979 יצא לו, ביום זה, תקליטון חדש בשם BOYS KEEP SWINGING.
- בשנת 2012 קיבל בוב דילן מנשיא ארה"ב, ברק אובמה, את מדליית החירות הנשיאותית, הכבוד הגבוה ביותר שניתן לאזרח ארצות הברית. דילן הוא המוזיקאי ה-29 בלבד שקיבל את הפרס; הנמענים הקודמים כוללים את פרנק סינטרה , ארית'ה פרנקלין ואירווינג ברלין .
- בשנת 2009 נשדד נגן הבס של פרל ג'אם, ג'ף אמנט, מחוץ לאולפן באטלנטה שבו הלהקה הקליטה. הגניבה כללה כסף מזומן וציוד.
- בשנת 2006 נפל קית' ריצ'רדס, בן ה-62 מהרולינג סטונס, מעץ דקל בזמן חופשה בפיג'י והגיע לבית החולים עם זעזוע מוח, מה שיצר אירוע חדשותי נדיר באי.
- בשנת 1957 עשה אלביס פרסלי את ההופעה השנייה והאחרונה שלו מחוץ לארה"ב, כשהוא לובש את החליפה הקלאסית המוזהבת שלו בפעם האחרונה, בגני מייפל ליף בטורונטו.
- בשנת 1951 נולד הגיטריסט אייס פרלי, לשעבר מלהקת קיס.
- בשנת 1947 נולד פיט האם, הזמר של להקת באדפינגר. בשנת 1975 הוא התאבד בגלל המצב העסקי הנוראי של להקתו.
- בשנת 1946 נולד גורדון האסקל, שידוע בעיקר כזמר-בסיסט בלהקת קינג קרימזון, בשנת 1970, אם כי הוא יצר דברים רבים אחרים במהלך חייו. האסקל לא סבל שביקשו לדבר איתו רק על קרימזון, עד מותו באוקטובר 2020.
ב-27 באפריל בשנת 1973 יצא אלבומה האולפני השלישי של להקת WEATHER REPORT ששמו SWEETNIGHTER. שם תקליט זה בא, בעצת הסקסופוניסט וויין שורטר, משם מוצר לגמילה מהרטבה בלילה.
"אני לא יודע מה יהיה התקליט הבא שלנו", אמר קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול בשנת 1972 למלודי מייקר, "אבל זה יהיה משהו אחר. אנחנו עדיין לומדים וגדלים מיום ליום".
ואכן האלבום הזה היה משהו אחר. זאווינול החל לשלוט שליטה רבה יותר על הלהקה, והרחיק אותה מהאלתור הקולקטיבי שסימן את הופעותיה החיות לטובת יצירות מובנות יותר המדגישות פ'אנק וגרוב.
מאז דיבר זאווינול לעתים קרובות על המניעים העומדים מאחורי שינוי זה של הידוק הלהקה. "בשני האלבומים הראשונים היו לכולנו שורות של שמונה תיבות, ואת השאר פשוט אילתרנו. לפעמים היו לנו רק ארבע תיבות ויצאנו איתן לדרך. זה היה מייגע מכיוון שכאשר הקסם היה שם, הוא היה נהדר, אך לעתים קרובות אין לך כלום כי הקשר לא היה שם. אתה פשוט שוחה מסביב ומנגן הרבה זמן ללא מטרה. לא רציתי את זה. לא רציתי לחפש וחשתי שהקומפוזיציה חייבת להיות שם".
מעבר לצורך היצירתי היה אז גם הצורך להצליח יותר מבחינה כלכלית. זאווינול: “יש לי משפחה גדולה ולוויין (שורטר הסקסופוניסט) יש משפחה גדולה. איכשהו היינו צריכים לשרוד. יצאתי מהלהקה של קנונבול אדרלי, ובאופן טבעי רציתי לנגן קצת יותר פ'אנקי ממה שניגנו באותה תקופה. לא מכרנו מספיק תקליטים. אז כתבתי את BOOGIE WOOGIE WALTZ (הקטע שפותח את האלבום - נ.ר) כדי להחזיר אותנו קצת לעניינים. בדקנו את שני האלבומים הראשונים שעשינו והבנו מה אנחנו לא יכולים לעשות, וזה מה שרצינו לעשות באלבום השלישי. וויין ואני היינו באותו קו מחשבה, במיוחד בניסיון לקבל החלטות לגבי מה שאנחנו רוצים לעשות. אבל הבנתי שאם לא אמשיך עם כוח אחר לגמרי, אנחנו הולכים להיעלם. וויין כתב מוזיקה יפה, אבל זה היה יותר רומנטי ומושפע מברזיל. זה לא הפריע לי, אבל ידעתי שאנחנו לא יכולים לבנות על זה".
מירוסלב ויטוס, שהיה אז בסיסט הלהקה וזה היה אלבומו האחרון עם הלהקה: "האלתור היה סימן ההיכר של הלהקה, אבל ג'ו זאווינול רצה להיות מסחרי יותר, במובן מסוים. הלהקה הייתה במצב כלכלי גרוע. לכן נאלצנו לעבור למקצבי פ'אנק שחורים".
"רציתי שהלהקה תתחזק בתחום הקצב", אמר זאווינול בתיאורו את הכיוון החדש של הלהקה. “אפילו חזקה יותר מתמה שמיילס דייויס עשה אז עם ההרכבים שלו". אבל עדיין לא כולם השתכנעו מהתקליט SWEETNIGHTER. אחד מהם היה וויל סמית' שהתלונן בעיתון הג'אז DOWN BEAT: "אפשר לבקש לפחות עוד כמה רגעי סולו מחוברים במקום פיסות הסופרן, הקלידים והבס המקוטעים?". העיתונאי דייוויד רנסין הציג את הביקורת ישירות לזווינול:
"אני לא מדבר עם האידיוטים האלה, בנאדם", הגיב זאווינול. "אנחנו פשוט מנגנים את מה שאנחנו מרגישים בפנים, וזה באמת הסיכוי הראשון של כל אחד מאיתנו לעשות את זה. אנחנו חברים בלהקה שלנו, אנחנו עושים בדיוק כמו שאנחנו רוצים. המוזיקה שלנו רלוונטית במיוחד לצעירים מכיוון שהיא כל כך צעירה בעצמה. זה תמיד טרי. אנשים צעירים מרגישים יותר ממה שהם חושבים. והנה כולם מבינים הכל ועדיין לא מרגישים כלום".
זאווינול הוסיף בהתייחסו להשוואה בין להקתו למיילס דייויס: "אני לא חושב שהשארנו את מיילס מאחור. אנחנו פשוט במקום אחר. ישות אחרת שצמחה ממנו. הוא האבא ואנחנו הבנים, וגם כשאתה קטן ואתה יושב על כתפי האב, אתה הולך לראות רחוק ממנו. זה מה שאנחנו עושים, ויום אחד אני מקווה שיהיו לי הרבה בנים משלי".
הנה מהביקורות שנכתבו בזמנו על התקליט הזה. ג'ו קלי כתב בעיתון דאון ביט: "הלהקה הזו היא לא הראשונה שניסתה את קטע כלי ההקשה, אך עד כה היא המצליחה ביותר. דבר מעניין הוא שמדובר בלהקה שחיה בין קטגוריות. יש כאן דברים, כמו באלבומים הקודמים, שתפסו קהל ג'אז, קהל רוק, או קהל שעוסק במוזיקה קלאסית. ובכל זאת הלהקה הזו אינה אף אחד מהעולמות הללו וקשה לקטלגה".
כאמור, וויל סמית', מאותו עיתון, דווקא חשב אחרת: "זה פ'אנקי וזה חלקלק ואיכשהו לכל העניין אין משמעות רבה. הנה להקה שהגיחה כלהקת ג'אז עילית ועם זאת, למרות ששני האלבומים הראשונים שלה זכו בפרסים ושבחי ביקורת, הם לא אמרו הרבה. תקליטים נחמדים, אבל בקושי נהדרים. זה אותו הדבר כאן, אבל פשוט שונה. זה תקליט נחמד, קצבי ואין ספק שללהקה יש עולם משלה. אבל אין כל כך הרבה בעולם הזה".
ברולינג סטון נכתב בביקורת: "מאז אלבומה הקודם הוסיפה הלהקה איכות אלקטרונית לנוף הצליל האקוסטי שלה. המוזיקה שלה נצבעת כעת על ידי איכויות מסונטזות מוזרות, רדופות על ידי ליריקה סקסופונית ומקצבים דרום אמריקאים עסיסיים. התקליט הזה הוא חלק מספר מסע של שנות השבעים, ביחד עם עמיתיו המוזיקליים האמיתיים עם להקות כמו מהאווישנו אורקסטרה ו'סקסטנט' של הרבי הנקוק. כולם ממזגים רוק, ג'אז ואלקטרוניקה למוזיקה שהיא חדשנית ונגישה להפליא. בכך הם נראים לי כהתגלמות מגמה אוונגרדית משמעותית".
בעיתון ווינונה דיילי ניוז, ממינסוטה, נכתב אז בביקורת: "ג'וזף זווינול הוא אותו איש לבן אגדי. אחד עם ראש קירח שבמשך שנים ליווה את קאנונבול אדרלי ומאוחר יותר ניגן בקלידים עם מיילס דייויס. עכשיו עם להקה משלו הוא נראה מוזר מאוד. כך גם המוזיקה. יש בה הרחבה, מתיחה, הסרה ומחיקת סגנונות מוזיקליים קודמים. באוסף הזה יש לזאווינול את וויין שורטר, מירוסלב ויטוס, דום אום רומאו ואריק גרוואט שעושים כמה דברים שאפילו מיילס היה רוצה לעשות".
בעיתון ואלי ניוז, מקליפורניה נכתב אז: "אכזבה גדולה היא היצירה החדשה ביותר של להקת WEATHER REPORT. בניגוד לאלבום הקודם שלה, האלבום הזה חסר כל דחיפות או כיוון אמיתי. הנגנים פה, כולם יוצאי דופן אבל נמנעים מסיכויים שעשויים לייצר מוזיקה מרגשת".
בעיתון קלגארי הראלד, מקנדה, נכתב אז: "זה האלבום הרך ביותר עד כה של הלהקה שחמשת החברים בה הם מוזיקאי ג'אז מבריקים, אך לכנות את הקהילה שלהם חווית הג'אז המודרנית האולטימטיבית, כפי שעשו רבים, זו טעות. חברי הלהקה מנגנים טוב, והם בהחלט בעניין שלהם. עם זאת, זו בהחלט אינה האימפרוביזציה הקולקטיבית היצירתית ביותר ששמעתי ובחלקים מסוימים של האלבום זה מתחיל להביא חוסר סבלנות כשאתה מחכה שמשהו באמת יקרה".
בעיתון מונטריאל סטאר, מקנדה, נכתב: "זהו התקליט השלישי והמוצלח ביותר של הלהקה שמשקף סוף סוף את האינטליגנציה והאנרגיה המגנטית שהחמישייה מוציאה. האלבום הקודם בא עם סאונד שמוקלט דק והיצירות נראו איכשהו סותרות. התקליט החדש עונה על כל השאלות לגבי יכולות הלהקה בתקליט. המגוון העצום של מקצבי הצלילים והטכניקות הוא שהופך את זה לאלבום כל כך מרתק ומשמח. המוזיקה מנוגנת באומץ מוחלט והווירטואוזיות שבה מנגנים המוזיקאים תואמת רק לעוצמתם".
פינת "מקום ראשון השבוע!" - ובשבוע הזה במקום הראשון, בשנת 1980, במצעד של גלי צה"ל היה השיר ATOMIC של להקת בלונדי.
הקלידן של הלהקה, ג'ימי דסטרי, כתב את השיר הזה עם הזמרת דבי הארי, שסיפרה: "הוא ניסה לעשות משהו כמו HEART OF GLASS, ואז איכשהו זה קיבל ניחוח של פסקולי מערבוני ספגטי. עם זה התחלתי להמציא מילים כמו, 'אווווווו, השיער שלך יפה הלילה'... רק התחלתי בעצם להשתטות עם המילים ועשיתי מזה צחוק. לא חשבתי שזה יידבק, אבל זה קרה, ואנשים אוהבים את השיר הזה. ולמעשה, השיר הדהד לאורך השנים עד לנקודה שלאחרונה היה סרט בשם 'אטומיק בלונדי'. הדמות הראשית, אותה גילמה שרליז ת'רון, עוצבה כמו תדמית הבלונדי שלי".
להקת בלונדי לא נהגה להקליט את שיריה עם נקישות מטורונום באולפן, אך זה היה אחד השירים היחידים שהיא עשתה כך, כשערוץ האחד מערוצי האולפן הוקדש להשמעת קליק קצבי (מה שנקרא CLICK TRACK). המתופף, קלם ברק: "זה היה אמור להיות שיר הדיסקו האחרון שלנו. אמרנו שנעשה את זה ולא יותר כמו זה. מאז, השיר הזה נשמע לי דומה מדי למה שדוראן דוראן עשו".
בונוס: רוברט וויאט מודל אפריל 1971. "הלחנה לא באה לי באופן טבעי".
בשנה שעבר עשה רוברט וויאט הרבה הופעות עם להקות שונות מחוץ ללהקת סופט מאשין ובשלב מסוים אפילו היה דיבור שהוא יעזוב אותה לגמרי. אבל באפריל 1971 הוא הפך להיות מאושר מתמיד עם אותה להקה והוא דיבר עליה, לעיתון SOUNDS, ועל התקוות שלו לעתיד. ובכן, זה לא יקח הרבה זמן מזה ולפרישתו מסופט מאשין בגלל תיסכול עמוק.
"לקראת סוף חיי בבית הספר היינו מייק ראטלדג' (האורגניסט של סופט מאשין) ואני משאילים זה לזה תקליטים. הוא התעניין בג'אז והחל לגלות עניין בת'לוניוס מונק, בצ'רלס מינגוס, אריק דולפי וכן הלאה. ואז נסעתי לזמן מה אל דייויד אלן והוא חירפן אותי לגמרי עם מה שהשמיע לי. הוא ואחי הגדול, מארק, באמת הכניסו אותי לססיל טיילור ואורנט קולמן. הם גם הכניסו אותי לטרי ריילי. אז הקמנו להקה בשם THE WILDE FLOWERS ולא קיבלנו הרבה עבודה. היינו הלהקה הכי לא מוצלחת שיכולתם לדמיין. בריקודים אנשים פשוט היו נועצים בנו מבטים ריקניים. קווין איירס הצטרף אלינו זמן קצר לאחר מכן. הוא באמת היה חשוב מאוד והוא זה שלימד אותי ששירים ודברים פשוטים הם בסדר גמור. אני מבין בדיעבד שעברתי את מהפכת המיני פופ הקטנה שלי איתו.
במשך זמן מה היה מייק מנגן בנימוס אקורדים מאחורי קווין, ואף פעם לא ממש ידענו מה הוא מרגיש לגבי זה. הוא נהנה מכמה דברים ולא מאחרים, אבל הוא באמת לא רצה להיות מוזיקאי פופ, אני חושב שהוא היה קצת נבוך מכל העניין. עם כל הסתייגויותיו, מייק ויתר על כמה שנים מחייו באותו שלב כדי לעבוד עם אנשים, שהיו בסטנדרטים המקוריים שלהם אנאלפביתים מבחינה מוזיקלית. הוא לא היה צר אופקים בכלל, אלא רחוק מזה. הוא אהב את נגינת הבס של קווין ובצדק רב.
בימים הראשונים של סופט מאשין הייתי צריך לעשות את התיפוף, מכיוון שלא הכרנו מתופפים אחרים באמת. לא העזנו לשאול מתופפי ג'אז, ומתופפי רוק באותה תקופה לא היו כל כך רגישים, אז הייתי צריך לעשות את זה בעצמי, וקווין ואני חילקנו את השירה בינינו. אני ממש אוהב את סופט מאשין כרגע, ולמרות כל ההשפעה השטחית שיש לה על המאזין המזדמן, זה מאוד לירי. זו להקה מאוד תובענית ולהקה מאוד נוירוטית - פעמים רבות אני רוצה לעזוב אותה אבל בהתחשב בעובדה שאני לא ממש עושה את מה שמתאים לפנטזיות שלי, אני חושב שאני בלהקה הטובה ביותר שאפשר להתבלבל בה. אם אני צריך ללכת לאיבוד איפשהו, אני מאוד שמח שזה נמצא בסופט מאשין כי זה ממש על הסף. אני לא יכול לחשוב על מוזיקאים שאני מכבד יותר מאשר יו ומייק ואלטון" (אלטון דין - עליו הוא ליכלך בכתבה אחרת שפרסמתי בעבר בבלוג - נ.ר).
יש לסופט מאשין עכשיו הרבה הופעות, ולדעתי זו להקה טובה יותר ממה שהייתה. זה לא אנחנו השלושה או אנחנו פלוס אלטון אלא זה באמת הרבה יותר רביעייה עכשיו. מייק ואלטון מצאו דרך עבודה משותפת שהפכה את מייק לנגן הרבה יותר חופשי. אם אני הולך להוביל למשהו אחר, זה יהיה יותר במצבים של שירה, אבל זה לא אומר שאני בהכרח הולך להלחין. הלחנה לא באה לי באופן טבעי. יתכן שאני מעין מעבד שנכנס לאולפן ועובד על מנגינות. הייתי רוצה לעשות המון המון תקליטים, הייתי רוצה לעשות תקליט בחודש אבל זה יהיה בלתי אפשרי כלכלית, אז כל הזדמנות קטנה שתגיע, אני אקח.
הייתי רוצה לחשוב שכרגע אנחנו הולכים לגדול יותר ויותר ביחד ונקבל את ההבדלים זה מזה ואת הדמיון זה לזה. אני הרבה יותר בטוח בלהקה עכשיו ממה שהייתי בתקופה אחרת. אני שמח יותר לעלות לבמה עם שלושת האחרים בציפייה מהנה, אם כי אני עדיין מתחרפן לפעמים אחרי הופעה גרועה. ברור שלכולנו יש הסתייגויות זה מזה במידה מסוימת, אבל אני חושב שכעת התכונות הטובות של הלהקה עולות על הליקויים. אני פשוט אראה מה יקרה באמת ואני לא רוצה לרדת לפרטים קטנים יותר מדי כרגע".
בונוס: להקת FACES מודל שנת 1971.
באותם ימים, האלבום המצוין השני שלהם, LONG PLAYER, היה צריך להמריא במעלה המצעדים באנגליה - אך הוא לא. עדיין, זה לא פגע ברוח הלהקה.
"במובן מסוים", אמר הקלידן של הלהקה, איאן מקלייגן, "אנחנו יכולים להיות מרוצים מכך שאנחנו לא מוכרים אלבומים באנגליה בכמויות, כי נראה שאנחנו לא צריכים למכור כאן תקליטים כדי להשיג קהל נחמד והרבה תקשורת. חוץ מכמה שירים חדשים ביצענו את אותו אקט מאז סיבוב ההופעות השני שלנו בארצות הברית, בתקופה של תשעה חודשים בערך. כולנו קצת משועממים עכשיו מהמוסיקה, אבל בפעם הבאה שננגן באנגליה תהיה לנו גישה חדשה. ממש נמאס לי משירים מסוימים. אחד מהם הוא MAYBE I'M AMAZED - ניגנתי בו בכל כך הרבה דרכים שונות כדי לנסות ולשמור עליו טרי, אבל עכשיו ממש נמאס לי מזה. בהתחלה זה היה שיר ממש יפה בעיני. עכשיו יש רק שניים שאני נהנה מהם. אחד הוא I'M LOSING YOU והשני הוא הקטע של אייק וטינה טרנר שנקרא I JUST WANNA BE LOVED.
מוזיקת הלהקה הייתה ספוגה אז היטב במוסיקת נשמה. לא סתם חברי הלהקה העריצו אז מאד את להקת בוקר טי והאם ג'יז. "מישהו שפגשתי לאחרונה אמר שהוא לא אוהב את המוצרים של חברת התקליטים סטאקס. לקחתי אותו הביתה והשמעתי לו אלבומי סטאקס, בערך עשרה מהם, ואמרתי, 'עכשיו אתה לא רואה את זה? אתה לא יכול להעריך את מה שיש פה?'... עוד הרכב שמקלייגן העריץ אז היה של גלדיס נייט והפיפס. "יש לה נשמה כזאת. בעיניי היא הקול הנשי הכי טוב, הכי מלוכלך".
בונוס: להקת THE MOVE / ELO מודל שנת 1971:
ואז היו שלושה. מלהקה של חמישה רוקרים עם להיטים כמו FIRE BRIGADE הם הפכו לפנטז על תזמורת אור חשמלי. על פניו, להקת THE MOVE כבר לא הייתה להקת הופעות יותר. רוי ווד, תמיד המנהיג המקובל למרות המנהיגות המופגנת פעם של הזמר קארל וויין, מעורב לחלוטין בפיתוח הילד שלו, ELO. קארל וויין הלך לדרכו. הבסיסט ריק פרייס גם עזב. ההרכב של הבסיסט המקורי של הלהקה, אייס קפורד, קרס בצורה לא מרהיבה ולהקת BALLS, של טרבור ברטן (גם גיטריסט בעבר ב-THE MOVE) לא המריאה מהקרקע. אז נשארנו עם רוי ווד, ג'ף לין ובב בוואן. הלהקה שלהם לא הופיעה מאז אוקטובר 1970. מאז שהיא חתמה על חוזה הקלטות עם חברת HARVEST, השלישייה נמצאת באולפנים שלושה ימים בשבוע. היה צורך לא רק לטפח את הרעיון החדש של ELO אלא גם לשמר את הקיים, כלומר את THE MOVE, כהרכב הקלטות שיכניס מזומנים לקופה. בב בוואן: "כל העניין של יצירת תקליטונים הוא להפוך אותם למסחריים. האחרון שעשינו, WHEN ALICE COMES BACK TO THE FARM, לא נמכר, אז גילינו שטעינו. השיר החדש, TONIGHT, הוא מסחרי יותר. ההפסקה מהופעות אולי עושה לנו טוב, כי זה נהיה קצת מעופש, זה היה כמו מעגל שלא נגמר, לנגן באותם מקומות שוב ושוב".
על התקליט החדש שעמד אז לצאת, MESSAGE FROM THE COUNTRY, סיפר בוואן: "אנחנו יודעים שזה התקליט הכי טוב שעשינו אי פעם. לא היה לנו הרבה מזל לפני כן, כי היו לנו כל כך הרבה סינגלים להיטים, זה אותו דבר כמעט בכל להקה שהיו לה הרבה סינגלים להיטים. אנחנו חושבים שהתקליט יצליח יותר באמריקה שבה אין לנו את תווית הפופ. אנחנו נחשבים שם כלהקת מחתרת... די נדהמנו כשהגענו לשם. זה כנראה בגלל שהם לא מכירים את הלהיטים הישנים שלנו. אנחנו מחפשים כרגע מוסיקאים נוספים שיצטרפו אלינו להופעות. קשה מאוד למצוא מוסיקאים צעירים בעלי הכשרה קלאסית ולצאת איתם לדרך, הם רגילים לאורח חיים אחר. אנחנו רוצים להפוך אותם לחלק מהלהקה. יש לנו צ'לן, כנר ונגן קרן. עכשיו אנחנו צריכים זמר-בס טוב. יש הרבה עניין ב-ELO. אני מניח שאנחנו מפסידים כסף בכך שאנחנו לא מופיעים. יש לי מערכת תופים בבית, אז אני מנגן בה הרבה, ורוי למד על כל כך הרבה כלים בזמן האחרון. יש לו צ'לו, בסון, אבוב, גיטרה קלאסית בניגוד לגיטרה חשמלית, חליל וחליליות. ג'ף מתעסק יותר בפסנתר מאשר בגיטרה. יש לי את חנות התקליטים שלי בשם HEAVY HEAD בספארק היל, ברמינגהם, שאני מקווה שתהיה הראשונה ברשת. אני מקווה לפתוח עוד אחת עם ג'ון בונהאם בסוף השנה. אני לא מרגיש שאני עושה מספיק בתקליט המתוכנן של ELO , צליל התופים די מוגבל, אז אני שמח לארגן דברים כמו לחפש מוסיקאים, ולעשות ראיונות ורדיו ודברים כאלו. רוי מבלה את רוב הלילה וכותב, ואז הוא מתמוטט בבוקר, וג'ף כותב כל הזמן. ברגע שנמצא את המוסיקאים האחרים שאנחנו צריכים, זה פשוט עניין של זמן עד שנתחיל מחדש. אבל זה לא צריך להיות כל כך הרבה זמן".
בונוס: בחודש אפריל (לא ידוע באיזה יום) יצא תקליט חדש וקונספטואלי לקלידן ריק ווייקמן, ששמו NO EARTHLY CONNECTION.
באותה שנה היא וויקמן עדיין מחוץ ללהקת יס, ממנה פרש בשנת 1974. זה יהיה רגע לפני שיחזור לאותה להקה מפורסמת. בינתיים הוא הקליט את אלבום הסולו הזה, אותו כתב מבלי לדעת עד הסוף במה מדובר, כפי שסיפר אז:
"אני לא יכול להסביר חצי מהאלבום הזה. לכן קראתי לו כך. בבסיסו מדובר באוטוביוגרפיה מוזיקלית. זה בחציו בדוי והחלק האמיתי בו מדבר על הדברים שכולם יודעים שקיימים אבל אינם יכולים להסביר מדוע קיימים. זה דן בסוגיית החיים כקיום. איזה חיים יש מתחת לים, האבולוציה ואפילו צלחות מעופפות, אם אתם מאמינים בהן או לא. ואחד הדברים שממשיכים לגדול זה המוזיקה. לקחתי את נפש האדם כנושא האלבום וברצוני להסבירה מנקודת מבטי, באופן מוזיקלי. אם מוזיקאי מת, נשמתו המוזיקלית עוברת למישהו אחר.
למרות שהדמות באלבום פיקטיבית, זה סוג של אוטוביוגרפיה. חילקתי את האלבום לחמישה חלקים, ואין אחד מהם מראה לחלוטין את מה שקורה בשלמותו לדמות הראשית. זה מתחיל עם קטע ושמו THE WARNING בו נולד הילד וליבו מתחיל לפעום. זה החלק החשוב ביותר בחייו של אדם, בו הוא לא מחליט את החלטותיו והמידע שניתן להם הוא שגורם להם ללכת במסלול מסוים.
כשאתה קורא 11 ביקורות על הופעה שעשית והראשונה בהן אומרת שהיה זה מופע מחורבן - שאר הביקורות הנלהבות לא ישכיחו ממך את זה. כשילדים גדלים, הם מתחילים לשאול שאלות. הם לא מקבלים לרוב את מה שנאמר להם כתשובה. אחת משאלותיהם היא 'מהיכן הגעתי?'. יש באלבום את הקטע THE SPACEMAN, בו אנשים זורקים מחייהם דברים שהם טובים בהם כי הם חייבים ללכת במסלול מסוים. הרבה מהם זורקים הצידה את כשרון המוזיקה שהם נולדו איתו.
כולם עוברים תקופה בה הם שואלים את עצמם, 'מה לעזאזל אני עושה?'. אם מישהו אומר שלא עשה כך, אני מיד אגיע להזכיר לו את הדודים והדודות והסבתות שאמרו לו 'עשיתי כך כשהייתי בגילך. עכשיו אל תלך ותעשה את זה'. זו התקופה בה הדמות הפיקטיבית יושבת ליד המדורה, עם הכלב והמקטרת בפיה, וחושבת על הדברים השגויים שעשתה לעצמה. זה הקטע שנקרא THE REALIZATION. אז הדמות מבינה שהרסה את הכל וזה מאוחר מדי לחזור ולמצוא את הנפש המוזיקלית שבה ולעשות עם זה משהו מתקן. אותה דמות מביטה על דמויות צעירות ממנה, לרוב ממשפחתה, ומבינה שאותו דור צעיר בז לה וזה מאוחר מדי לתקן את המצב. היא הרסה את עצמה ואין דבר שביכולתה לעשות כדי לשנות זאת.
יש קטע שנקרא THE PRISONER ובו אותה דמות נענשת על פני האדמה ואז פוגשת את הבורא הגדול, THE MAKER. שאומר לה שאין שימוש בה במקום אחר. המסר הוא שאם אתה עושה משהו שגוי, אין לך לאן ללכת גם בזמנים והיקומים הבאים. הקטע האחרון נקרא THE LOST CYCLE ובו מדובר על האבולוציה ובתוכה תקופה של כמה מיליוני שנים שאנו, המין האנושי, פיספסנו. אני מאמין שיש אוכלוסיות מתקדמות מאיתנו במקומות אחרים".
בתחילת אותה שנת 1976 סיפר ווייקמן לעיתון SOUNDS: "ובכן, למעשה אני עושה גרסה מוזיקלית של יצירותיו המלאות של שייקספיר. זה יהיה סט של 146 תקליטים והוא צפוי לצאת במרץ 2003 ואנו מקווים להוציא אותו במחיר של אלבום בודד. בכל מקרה, זה סוג הסיפור שהסתובב בסיבוב ההופעות שלי בארצות הברית בסתיו האחרון. זה יכול להיות בגלל שסיפרתי את זה לעיתונאי אמריקני נבזי באמת והוא בלע את הפיתיון. אז המשכתי להישאל על זה והייתי עונה שטויות".
באופן ריאלי יותר הוא סיפר על ביקורות: "ביקורת כמעט תמיד עוזרת ליידע אותי איך נראית הופעה שלי מהזווית של הקהל. אני משאיר את עצמי פתוח בפני אנשים בעלי דעה עצמית שרוצים מטרה לסגנון הכתיבה שלהם שהוא בדרך כלל סרקסטי. זה כמו לעמוד מול כיתת היורים. אני אוהב את זה. זה כל העניין. הדבר המצחיק הוא שכרגע אני חושב שאני הולך לאן שהמבקרים תמיד רצו שאלך. אחרי שעזבתי את להקת יס, עבדתי עם תזמורת כי הלהקה שלי לא הייתה מוכנה לעשות את כל הקונספט לבדה בשלב זה. אחרי ההופעות של "המלך ארתור" בוומבלי, ידעתי בדיוק מה היו הטעויות שלנו כלהקה חיה. אתה צריך ללמוד לפי דברים שמשתבשים ולפעול בכנות. אני מסכים עם מה שחלק מהמבקרים אמרו - חוץ ממה שאמרו על היצירות 'מסע לבטן האדמה' ו'המלך ארתור'...”. כך, למעשה הוא הודה שהוא בקושי מסכים איתם, כי אלו היו יצירותיו העיקריות לצד 'ששת הנשים של הנרי השמיני'.
“לא הייתי מוציא שום דבר שלא אהבתי. אלו הם חיי. הייתי ידוע לשמצה עם הלהקה שלי כי נתתי לה קטעים מסריחים לנגן, אבל הבנתי שאני לא מוציא את עצמי מספיק כנגן קלידים. עכשיו אני מקשה על עצמי וזה הרבה יותר מספק. כתבתי לא מזמן את 'סוויטת האלים' אבל הייתי צריך לגנוז את זה לזמן מה. אחרי 'ארתור' עדיין הייתי צריך לחשוב במונחים של שימוש בתזמורת וסיימתי את כתיבת 'הסוויטה'. אני באמת אוהב את זה. אבל אז הלהקה ניגנה היטב והסוויטה הייתה כבר קצת מיושנת. לא הייתה לי בעיה להחליט על הנושא של האלבום החדש שלי כיוון שהרעיון היה אצלי בראש במשך חמש שנים וחצי. אז לא הייתה לי להקה או מספיק ניסיון כדי לדעת אפילו על אילו מכשירים אני רוצה לכתוב אותה. זה נקרא NO EARTHLY CONNECTION והוא עוסק בתופעות טבע שונות שהמדענים לא אוהבים לדבר עליהן, כי הם לא יכולים להסביר אותן: האגדה על אטלנטיס, סטונהנג', משולש ברמודה וכאלו.
קישרתי את זה לרעיון החוש השישי, שאולי זו הנשמה שלנו והיא המוזיקה. זה החלק בנו שיכול לצמוח ולהיות מועבר הלאה כאשר אנו מתים. המסלול המרכזי מתחקה אחר חייו של אדם אחד מלידתו ועד לגיל מבוגר כשהוא רואה אחרים עושים את אותן טעויות שעשה והוא לא יכול לעשות דבר בנידון. זה אלבום כפול אבל אני מנסה לגרום לחברת התקליטים למכור אותו במחיר של אחד. זוהי רק חתיכת ויניל נוספת. כך אחזיר אהבה למעריצים שדבקו בי. אני רק רוצה להראות לאוהדים כמה אני מעריך אותם. אני יודע שזה נשמע נורא אבל אני מתכוון לזה".
לאחר תקופת מנוחה קצרה, בסוף 1975, הגיע ווייקמן בינואר 1976 לצרפת, במטרה להקליט אלבום אולפן חדש עם להקת הרוק שלו, אנסמבל הרוק האנגלי. ווייקמן שכבר השתמש בעבר לאלבומי הקונספט שלו בתזמורת פילהרמונית ובמקהלה עשירה, חשב לעשות כך גם הפעם. אבל חברת התקליטים, שהבינה כי מדובר שוב בהוצאות אדירות מבחינת הקלטה, חשבה אחרת והודיעה לו על כך. הוא נאלץ להסתגל לרעיון.
במהלך עצירה בסיבוב ההופעות של 1975, במיאמי, טען ווייקמן שהוא ראה עב"ם בשמי הלילה בבית החוף שלו והזעיק את הבסיסט של ההרכב שלו, רוג'ר ניואל, לראות את זה. הוא היסס לספר לאחרים בלהקתו כי חשש שהם פשוט לא יאמינו לו, למרות שהתקרית משכה סיקור חדשותי מקומי למחרת. וזה נתן לו רעיון לקונספט לתקליט החדש.
את האלבום המורכב הזה הקליט ריק עם להקה, תזמורת ומקהלה באולפני CHATEU DE HEROUVILLE שבצרפת. שם מצא את עצמו במשבר אישי ומתפרק בבכי. הלחץ עליו היה רב והוא לא למד מהתקף הלב שסבל ממנו שנה לפני כן, גם בגלל לחץ אדיר.
על עטיפת התקליט הזה נכתב: "זה מבט אוטוביוגרפי ועתידני על מוזיקה ותפקידה בתקופה לפני הגיענו לכדור הארץ ואחרי שנעזוב אותו". הרולינג סטון התפקע מצחוק: "זה הדבר הגרוע ביותר שיכול להיות פה. וויקמן מנסה להפיל עלינו פילוסופיה עמומה. כמו כן, אין פה מלודיות מעניינות שוויקמן מנסה לחפות עם סולואי קלידים מרהיבים. האלבום הזה לא מזיז אותך ולא נותן לך משהו לזמזם איתו".
ווייקמן שמר פה על סגנון הרוק המתקדם שלו אבל קיבל החלטה מודעת לעשות אלבום רציני יותר בלי האלמנטים הקומיים ששילב ביצירותיו הקודמות. הוא רצה לכתוב משהו כאוטוביוגרפיה מוזיקלית המבוססת על דברים שאנשים יודעים שקיימים אך לא בטוחים מדוע או לא יכולים להסביר, את שאלת החיים וצורותיהם השונות, האבולוציה והצלחות המעופפות. הוא לקח נפש אנושית כנרטיב העיקרי שלו והסביר אותה במונחים מוזיקליים, הכוללים את הרעיון של כל מי שנולד עם נשמה מוזיקלית שמתגלגלת לאדם אחר ברגע שהוא מת.
לפני יציאת האלבום, מנהל הפרסום של חברת התקליטים ארגן אירוע תצוגה מקדימה בלעדי לכמה כתבי עיתונים ומימן נסיעה באוטובוס מלונדון לאולפן. עם זאת, כאשר התפשטה הידיעה על היעדרותו של ווייקמן מהאירוע, הם למדו למחרת שהוא הקשיב לאלבום כולו בפעם הראשונה עם השלמתו וקיבל פיק ברכיים מזה. אחר מכן , מנהלו ארגן מטוס שיחזיר את ווייקמן לאולפן לברך את העיתונות. ווייקמן נראה אז תשוש באופן מבהיל.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
