רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 באפריל (26.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"טקס הגראמי היה משמעותי מאוד עבורי; זה הרגיש כמו הליכה על חבל דק. הקהל הורכב בעיקר מאנשי שואו ביזנס מזדקנים ממעמד הביניים, והשאלה הייתה אם לבדר אותם או להצטייר כסתם עוד זמר רוק. באמת הרגשתי שאני דייוויד בואי ולא רק זמר רוק. זו הייתה תחושה מוזרה מאוד.

יש מעטים מאוד שפרצו מעולם הרוק לכל מדיום אחר, כולל סרטים, ואני נחוש לעשות זאת. צריך לדעת להשתמש במדיה – אסור לתת לה להשתמש בך, וזה בדיוק מה שקורה לרוב כוכבי הרוק בסביבה. ולגבי סיבובי הופעות? אני באמת מאמין שהם הורגים את האמנות שלי. לעולם לא אצא עוד לסיבוב הופעות" (דייויד בואי בשנת 1975)

רק אתם - הפלטרס! ב-26 באפריל בשנת 1955 הוקלטה הגרסה הידועה של הלהיט (ONLY YOU (AND YOU ALONE של הפלטרס.

אחחחח. הפלטרס! איזה יופי של הרכב ווקאלי זה היה. הניחוח המתוק ההוא של הפיפטיז שתמיד גורם לי לדמיין איך הדור המאד בוגר של היום היה פעם צעיר ורק ריקודי סלואו עם הצלילים האלו. או פשוט נתנו יד זה לזו, התסכלו בתוך העיניים וזמזמו את השיר הזה. הרי כולנו היינו פעם צעירים ואוהבים, נכון? אז עבורי, זו קפסולת זמן לתקופה שונה לגמרי. תקופה של חלוציות מוסיקלית. תקופה של ג'אז מצד אחד (שפעם קראו לזה המוסיקה הקלאסית של המאה ה-20), של רוק'נ'רול מהצד השני - ושל מוסיקת פופ נעימה וקלה באמצע הדרך. וכן, השיר TWILIGHT TIME הביא לי מדי יום את שעות הדימדומים באופן הכי רומנטי שיש - בהאזנה לרדיו, בתדר 100FM, לתחנת קול השלום. אלו היו הפלטרס.

אז הפלטרס הייתה להקה ווקאלית בעלת הרמוניות מענגות ועשירות, שזכתה להיות ההרכב השחור הראשון שהגיע להצלחה כה רבה במיינסטרים, עם להיט ראשון שכבש את צמרת מצעדי הפופ. היה זה שיר "סלואו" שהמיס לבבות רבים, ונכתב על ידי מנהל הלהקה, באק ראם. למעשה, הפלטרס כבר פעלו כחמישייה כאשר באק ראם פגש אותם בסוף שנת 1953. חמשת החברים (טוני וויליאמס, ג'ו ג'פרסון, דייויד לינץ', אלכס הודג' והרברט ריד) חתמו על חוזה עם ראם ב-15 בפברואר 1954.

הרכב הלהקה השתנה לאחר שהודג' הסתבך עם החוק (נטען כי הואשם באחזקת מריחואנה) והוחלף בפול רובי. בהמשך, גם ג'ו ג'פרסון עזב את הלהקה ובמקומו הצטרפה צלע נשית להרכב – זולה טיילור בת ה-15, שקודם לכן שרה בלהקת "שירלי גנטור והקווינס".

השיר ONLY YOU נכתב על ידי באק ראם והוקלט עבור חברת התקליטים FEDERAL ב-20 במאי 1954. גרסה זו אמנם לא יצאה לאור, אך הפלטרס כבר הופיעו באינטנסיביות באותה תקופה ואף הרוויחו 150 דולר ללילה – סכום אדיר עבור להקה שטרם זכתה ללהיט גדול. כשלהקת ה"פינגווינים" שמעה על כך, ביקשה גם היא לחתום עם באק ראם.

זמן קצר לאחר מכן, חברת התקליטים מרקיורי ביקשה להחתים אצלה את הפינגווינים. לבאק ראם הייתה דרישה כתנאי לעסקה: על החברה להחתים גם את הפלטרס. תחת חסותה של מרקיורי הקליטו הפלטרס את השיר מחדש (ב-26 באפריל 1955), הפעם בליווי קולו הבלתי נשכח של טוני וויליאמס.

חברת מרקיורי הוציאה את התקליטון בתחילה עם מדבקה סגולה, שסימנה כי מדובר בהקלטה המיועדת לשוק ה"רית'ם אנד בלוז". באק ראם התעקש שהחברה תוציא את התקליטון מחדש עם מדבקה שחורה – סימנו של שוק הפופ והמיינסטרים. למרות זאת, השיר לא הפך להצלחה בן לילה, שכן הפינגווינים זכו לעדיפות שיווקית גבוהה יותר מצד החברה.

השינוי הגיע בזכות קשר אישי: אשתו של טוני וויליאמס עבדה כמזכירה עבור האנטר הנקוק, שדרן רדיו פופולרי (ולבן) בלוס אנג'לס, שנהג להשמיע מוזיקת רית'ם אנד בלוז. הוא השמיע את ONLY YOU בתוכניתו, וכך נחשף לשיר שדרן מסיאטל בשם בוב סולטר, שהגיע לביקור ולקח עמו עותק של השיר בחזרה לתחנה שלו. החשיפה הרחבה יצרה ביקוש אדיר, והשיר הפך ללהיט ענק.

בעקבות ההצלחה, דרשה חברת מרקיורי לקבל מיד שיר נוסף שימשיך את המומנטום. באק ראם השיב שאין כל בעיה, שכן כבר יש לו שיר מוכן בשם THE GREAT PRETENDER. בפועל, לראם היה רק את השם – השיר עצמו טרם נכתב. הוא מיהר לקיים את הבטחתו ותוך פחות משעה כתב להיט נוסף. טוני וויליאמס לא רצה לבצע את השיר בהקלטה, מאחר שהוא נשמע לו דומה מדי לסגנון ה"הילבילי" (מוזיקה כפרית), אך באק ראם לא ויתר, ובתוקף תפקידו כמנהל דרש מהזמר להקליט את השיר בקולו. ומה שיצא - זו קלאסיקה!

הגיטרה שלי רוצה להרוג את האמא שלכם! ב-26 באפריל בשנת 1988 יצא אלבום חדש לפרנק זאפה ושמו GUITAR.

אוקי אוקי... אני מת על פרנק זאפה! אני נשאר פעמים רבות חסר מילים מול העיבודים המטורפים שלו והגישה המיוחדת בהם. אבל... כמות כזו של סולואי גיטרה הם דבר שלפעמים סבבה לי להקשיב להם ולעתים אני פשוט לא מסוגל לעמוד בזה (וגם לא לשבת מול זה). והאלבום הזה מציע שום דבר מלבד אוסף של סולואים של גיטרה שנלקחו על ידי פרנק זאפה מהופעותיו הרבות בתחילת שנות השמונים. הערות האלבום פירטו בקפידה את כל המקורות ואת כל הנגנים המעורבים, אך זהו דבר שרק מעריץ זאפה מושבע באמת יטרח להתעמק בו. ודווקא תחילת האייטיז סימנו עבורי את השלב בו זאפה הפסיק לעניין אותי מוסיקלית. משהו שם השתנה. וזה בסדר - כי יש לי מספיק מה להישען עליו עם האמן המשופם הזה כדי ליהנות מעולמו העשיר. אם אתם פריקים של סולואי הגיטרה של פרנק זאפה - זה בדיוק האלבום בשבילכם. למעשה, האלבום GUITAR היה השני שזאפה הוציא ובו אלתורי סולו מהופעות חיות (האלבום הקודם נקרא SHUT UP 'N PLAY YER GUITAR).

לידיעה, האלבום הזה היה מועמד לפרס גראמי בקטגוריית הביצוע הרוק האינסטרומנטלי הטוב ביותר. הוא ריכז הקלטות שבוצעו בין השנים 1979 ל-1984, תקופה שבה הלהקה של זאפה כללה כישרונות פנומנליים כמו הגיטריסט סטיב ואי, הבסיסט סקוט ת'יונס והמתופף צ'אד וואקרמן (השניים האחרונים פשוט לא סבלו זה את זה וההתעללות ההדדית ביניהם תועדה היטב בספר נהדר שקניתי שמתעד את הכאוס ששרר שם. למרות הבעייתיות שלי עם הקונספט של האלבום הזה - אני מאד מעריך את הכנות שהוא משדר. קוראים לו GUITAR, רואים בעטיפה הקדמית והאחורית את זאפה עם גיטרה - וזה מספיק כדי להבין מה קורה פה. זה בדיוק מה שהוא התיימר להיות. מי שמכירים את כישורי הגיטרה של פרנק זאפה, כנראה יכולים לדמיין איך החומר הזה נשמע, עןד לפני שהמחט נוגעת בתקליט. אם לאותם מאזינים כבר היה בבעלותם האלבום DOES HUMOR BELONG IN MUSIC, הם כנראה יודעים איך נשמע GUITAR, כי רוב הסולואים הללו נלקחו מסיבובי ההופעות החיים של זאפה בתחילת שנות השמונים. קשה לי להאמין שהיו אנשים שקנו אלבום כזה בתקווה שהוא יישמע לפי טעמם והשליכו אותו מהם כשהתברר להם שזה לא המצב.

בהופעות של זאפה היה נהוג שברגע שהוא נותן את "הסימן" לחברי להקתו, המתופף מתחיל להכתיב קצב מדוד – וזהו האות עבור הבוס לצאת לסולו גיטרה. רגעים אלו נחשבו לסוג של שיא בהופעות. זאפה ידע לתת לגיטרה שלו "לדבר" באופן שהפך לחותם הברור שלו. הוא יכל לעבור מצלילי סטקאטו קצובים לצלילי פידבק ארוכים, לפני שהוא חוזר לשליטה מלאה. הוא היה מסוגל לכופף צלילים לגבהים מרשימים ואז להפיל אותם בחדות לאזור הנמוך. ברגע אחד נגינתו מלודית, ורגע אחרי כן – אגרסיבית. הסולואים שלו שואבים השפעות מבלוז, ג'אז, רוק, מוזיקה קלאסית, מוזיקה ניסיונית, רית'ם אנד בלוז ועוד. ברור שהוא ידע היטב את מה שהוא עושה. זה רק עניין של הטעם שלנו.

האמת היא שזאפה מעולם לא ראה בעצמו גיטריסט רוק סטנדרטי. הוא הושפע עמוקות ממלחינים מודרניים כמו איגור סטרווינסקי ואדגר וארז, והדבר בא לידי ביטוי במבנים המוזיקליים המורכבים ובמקצבים הבלתי שגרתיים שלו. ספק אם זאפה אי פעם התכוון שהאלבום GUITAR ידורג כמו שאר התקליטים שלו. ממש לא. זה אומר שהוא ידע שאנשים לא יניחו את האלבום הזה על הפטיפון לעיתים קרובות מדי, אבל זה היה בסדר גמור מבחינתו והוא בהחלט לא נעלב מכך. אז בילוי של שעתיים רצופות מזמני על האלבום הזה - לא בא בחשבון, אבל במינונים קטנים? מדובר בחומר סבבה ועם שמות די מצחיקים.

קטע הפתיחה, SEXUAL HARASSMENT IN THE WORKPLACE, הוא המנגינה היחידה בכל האלבום שאיכשהו מתקרבת להישג מוזיקלי מובנה. זהו רוקר עם ליינים של גיטרה לוהטים. נאמר על זאפה שהוא מנגן שם על גיטרת HENDRIX STRAT וזה בהחלט ניכר. מדובר בגיטרה מסוג פנדר סטראטוקסטר שג'ימי הנדריקס שרף בהופעה וזאפה שיחזר אותה והשתמש בה רבות. שימו לב, חברות וחברים - גרסת הדיסק מכילה אף יותר חומר שכזה, כולל גם הקטע IN-A-GADDA-STRAVINSKY שמצחיק בגלל שהוא מתאים לכותרת שלו. פרנק ניגן קטע של סטרווינסקי בזמן שנגן הבס, סקוט ת'יונס, המשיך עם הריף של IN-A-GADDA-DA-VIDA של להקת IRON BUTTERFLY. חבל שאין את זה בוויניל הזה.

אז מה הבעיה העיקרית? שבדרך כלל, סולו טוב הוא פשוט סולו טוב, והוא הופך לסולו גדול באמת רק כשהוא שייך לשיר. מהבחינה הזו, GUITAR, יחד עם כל קודמיו, פשוט לא יכול היה להשתבץ כהישג הההופעה המוקלטת הגבוה ביותר של זאפה בגלל שזה פשוט לא אפשרי.

שערות שיבה ראשונות של מקרטני בעטיפה? ב-26 באפריל בשנת 1982 יצא אלבום חדש לפול מקרטני ושמו TUG OF WAR.

בשנת 1981 עמד פול מקרטני על סף גיל ארבעים. מי שנחשב מאז ומתמיד לדמות צעירה וניסה לשדר לציבור שפניו לא יתקמטו לעולם, החל להפגין סימני התבגרות. גם מות חברו ללהקת הביטלס, ג'ון לנון, השפיע עליו עמוקות. לנון אמר בראיון לפני מותו שהחיים עבורו מתחילים בגיל 40. הוא לא זכה לראות את מה שמקרטני כן יזכה לראות. מקרטני ידע ודאי גם שרבים יסתכלו עליו עכשיו אף יותר, אחרי שלנון כבר איננו. אז התוצאה הייתה אלבום סולו רציני שהפיק עבורו ג'ורג' מרטין. הייתה זו הפעם הראשונה שבה חזרו השניים לעבוד יחד מאז שנת 1973, אז שיתפו פעולה ביצירת השיר LIVE AND LET DIE לסרטו של ג'יימס בונד שנושא את אותו השם.

שנת 1981 הייתה שנה בולטת בקריירה של פול מקרטני דווקא מסיבה הפוכה – הייתה זו השנה הראשונה שבה הוא לא הוציא תקליט או תקליטון כלל. הוא נזקק לפסק זמן; מות חברו ג'ון לנון, יחד עם פירוק להקת כנפיים והמעצר הטראומתי ביפן, גרמו לו להוריד הילוך. כשהגיע לבסוף הזמן להקליט אלבום חדש, הגיע לאולפן פול מקרטני אחר.

האלבום התקבל באהדה רבה בקרב הציבור הרחב, שהתגעגע ללנון, לביטלס ולצלילים של פעם. בשל כך, עם צאתו, זה הגיע במהירות למקום הראשון במצעדים באנגליה ובארה"ב. והאמת? מקרטני יצר כאן מלודיות כובשות ומשכנעות, וגם קשת הסגנונות הייתה רחבה – ועם זאת, הכל נשמע זורם והומוגני. פול ידע שעתה, ללא לנון בסביבה, לפיד ההנהגה של מורשת הביטלס מונח על כתפיו בלבד, בעוד שרינגו וג'ורג' נותרו אז אי שם מאחור.

פול הבין שאחרי האלבום הניסיוני-מפוזר MCCARTNEY II, שבו התנסה בהקלטות ביתיות ואיבד את אמונם של רבים, היה עליו להוציא לשוק אלבום מצוחצח. לשם כך הוא גייס נבחרת חלומות של נגנים: החל מבסיסט הפיוז'ן סטנלי קלארק והמתופף סטיב גאד, דרך אריק סטיוארט (לשעבר מלהקת 10CC) וסטיבי וונדר, ועד גיטריסט הרוקבילי עליו גדל - קארל פרקינס (איזה יופי זה הקטע GET IT, עם תחושת ה-RAM והצחוק של פרקינס). גם רינגו סטאר התארח באלבום, מה שהוסיף חותמת ביטלס ברורה יותר. בניגוד מוחלט לתקליטו הקודם בקריירה, הסינטיסייזרים קיבלו כאן מקום מתון בלבד. וטוב שכך.

התקשורת אז הכריזה בגאווה (ואני זוכר זאת היטב) שזהו אלבום הקאמבק של פול מקרטני. החל משיר הנושא, המציג את מאבק ההישרדות האנושי היומיומי לצד תקווה לעתיד טוב יותר. ההפקה הסימפונית כאן עשירה ומוקפדת תחת ידיו האמונות של מרטין. שנה לאחר צאת התקליט, אמר מקרטני: "זה אמור להיות תקליט על הפכים – אני שוכח איך קוראים לזה, דיכוטומיה או משהו. דואליות. כן ולא, למעלה ולמטה, גבר ואישה. תמיד ישנו סוג של קונפליקט; גם כשאתה נשוי ומאוהב, היא עדיין אישה ואתה עדיין גבר... שחור ולבן. דואליות. לא קל להפגיש בין שני צדדים של מטבע, וזה היה הנושא שבו השתעשעתי כאן".

צדו הראשון של התקליט נפתח עם קולות של אנשים שמתאמצים בתחרות משיכת חבל, כדי להדגיש את שם התקליט. מיד לאחר מכן מגיע שיר הנושא שמאד אהוב עליי. זה מקרטני הקלאסי - שגם כותב היטב, גם שר היטב וגם מפיק היטב. אחרי זה מגיע קצב סוחף עם השיר הקצבי TAKE IT AWAY. שיר נחמד, קליל ובלי משהו מעבר לזה. זה מוביל לבלדה המקסימה SOMEBODY WHO CARES. מקרטני מספר: "ישבתי מחוץ לאולפן עם הגיטרה. ידעתי שסטיב גאד וסטנלי קלארק יגיעו למחרת לסשן הקלטות. במקום לבצע את אחד השירים שכבר כתבתי, חשבתי שיהיה נחמד לכתוב משהו טרי ולהשמיע להם אותו באותו רגע, כדי שכולנו נעבוד עליו יחד. אז כתבתי את SOMEBODY WHO CARES והבאתי אותו לסשן, למרות שעדיין לא היה לו חלק אמצעי. אמרתי להם: 'חכו כמה דקות, יש לי שיר קטן, זה הולך להיות טוב. תנו לי בערך שעה, לכו לשתות כוס תה'..."

לאחר מכן מופיע השיר WHAT'S THAT YOU'RE DOING, שהוא ללא ספק יצירה מוזיקלית שנשמעת כאילו הגיעה היישר מהמטבח של סטיבי וונדר. רק מה? סטיבי וונדר בהחלט ידע איך להרקיד בהפקות שלו. גם מקרטני ידע להרקיד היטב עם SILLY LOVE SONGS הטבעי. אבל בשיר הזה? הפ'אנק-דיסקו נשמע לאוזניי מאולץ וחסר חיים. כמו איזו דאחקה מופקת על התחום ההוא. חבל. ואם בגרסה המקורית הידועה של ALL YOU NEED IS LOVE הושתלה בסוף קריצה מקסימה לשיר SHE LOVES YOU - לא היה צריך לשים אותה גם בדבר הזה. הקריצה נעלמה.

אבל יש פיצוי! צד א' נחתם בשיר כנראה המשמעותי ביותר באלבום - HERE TODAY, שכתב פול לזכר ג'ון לנון. בשיר זה ביקש פול ליישר את ההדורים עם חברו, לאחר שנים שבהן החברות ביניהם ידעה עליות ומורדות. מקרטני שיתף בתחושותיו: "חששתי שהשיר לא מספיק טוב, או שמישהו יחשוב שאני מנסה להרוויח מהטרגדיה. יכולתי לדמיין את כל האנשים שיושבים אחרי מותו של ג'ון וחושבים, 'אכתוב על זה שיר... זה רעיון נהדר'. אף אחד משלושתנו (הביטלס לשעבר) לא היה חושב כך, אבל היו לי דאגות. בהתחלה חשבתי שעדיף פשוט להימנע מזה, אך בסופו של דבר הבנתי שזה טיפשי. החלטתי לתת לזה לקרות באופן טבעי. תמיד היו בי שני צדדים: היצירתי והשיפוטי. היצירתי מתחיל לפעול, והשופט מתחיל להטיל ספק: 'האם זה נכון? האם זה הגיוני? מה אנשים יחשבו?'. ניסיתי לוודא שהשופט לא יפריע ליצירה. בסופו של דבר, השיר פשוט הגיע אליי. זה שיר שאומר: 'אם היית כאן היום, בטח היית אומר שמה שאני עושה זה אוסף שטויות, אבל לא היית מתכוון לזה, כי אתה אוהב אותי מאוד'. זה היה שיר אהבה על ג'ון ועל היחסים שלי איתו. ניסיתי לגרש את השדים. זה קשה כשמישהו כמו ג'ון מעביר עליך ביקורת פומבית, וכתבתי את השיר הזה כדי להשלים איתו". יפה לראות את פול מקרטני מניח בצד את כל מריבות העבר ומראה לעולם שאחרי הכל, עדיין היה לו אכפת באמת.

אחרי שמנגבים את הדמעות וניגשים להחליף צד בתקליט, מגיע השיר הקצבי BALLROOM DANCING, שבו מקרטני פונה לקהל הבריטי, שבאותה תקופה החזיר לאופנה את ריקודי האולמות. היי, זה רינגו בתופים פה! אבל בארה"ב פחות הבינו את ההקשר של אולמות הריקודים. מקרטני נזכר: "כמו רוב האנשים, יש לי זיכרונות מהיותי נער, כשג'ורג' האריסון ואני היינו הולכים לערב ריקודים מקומי ולא מעזים לבקש מבחורה לרקוד עד הוואלס האחרון. אז היינו חושבים, 'אלוהים, בזבזנו את כל הכסף ועדיין לא העזנו לגשת'. תמיד היינו ביישנים מדי. בתחילת הדרך עם הביטלס הופענו הרבה באולמות נשפים כאלה. השיר הוא אוסף של תמונות ילדות שמתערבבות באולם האירועים".

הצד השני ממשיך עם מנעד מוזיקלי רחב, שכולל את THE POUND IS SINKING (שנכתב ב-1977 ומורכב משני שירים שונים) ואת WANDERLUST, שנכתב בעת חופשה בים. הצד מסתיים בשיא עם שיר הפופ המושלם והאנטי-גזעני EBONY AND IVORY. כל צליל בשיר הוא מלאכת מחשבת, והשילוב בין מקרטני לוונדר הוא אחד מרגעי המוזיקה הנדירים באמת. מקרטני מסביר: "רציתי זמר שחור ואותי כזמר הלבן – זה נראה לי מתבקש. קיוויתי שזה יהיה סטיבי וונדר. שלחתי לו דמו, והוא השיב בחיוב. קבענו להקליט בשווייץ, אבל בשלב מסוים המנהל שלי אמר בדאגה שסטיבי כנראה לא יגיע. תפסתי אותו בטלפון והפצרתי בו לבוא. בסוף הוא הגיע, וזה היה פנטסטי".

קבלו ביקורות מהתקופה... במגזין מלודי מייקר נכתב: "האלבום הזה הוא הוכחה שמקרטני עדיין מסוגל לצקת דמיון ומאמץ רב ביצירותיו".

ברולינג סטון נכתב: "זוהי יצירת המופת שכולם ידעו שפול מקרטני מסוגל ליצור. בסגנונו, האלבום אינו שונה מהותית מקודמיו, אך השירים משמעותיים בהרבה מה'שרבוטים' של אלבומיו האחרונים. מקרטני חבר למפיק ג'ורג' מרטין כדי ליצור תקליט בעל עושר צלילי שמזכיר את 'סרג'נט פפר'. יחד הם יצרו אנציקלופדיה של פופ אולפני עכשווי בסטנדרטים הגבוהים ביותר. השיר EBONY AND IVORY הוא התצוגה האולטימטיבית של הקרבה בין השניים; השימוש במקשי הפסנתר כמטאפורה ליחסי גזע הופך את השיר לגאוני בפשטותו".

ב"ניו יורק טיימס" סיכמו: "פול מקרטני היה 'הביטל החמוד' וזה שכתב קלאסיקות כמו YESTERDAY. למרות שעשור חלף מאז הפירוק, תדמיתו לא השתנתה – הוא נותר 'מנגנון הפופ' המשומן. כחלק מהצמד לנון-מקרטני, הוא עמד תחת בחינה תקשורתית עזה מאז מותו של לנון. כשהחל לעבוד עם ג'ורג' מרטין, השמועות על איחוד (עם רינגו וג'ורג' האריסון) החלו להציף את השטח. האריסון אמנם לא השתתף, אך האלבום שהתקבל הוא יצירתו השאפתנית ביותר של מקרטני מזה שנים".

גם זה קרה ב-26 באפריל:

- בשנת 1962 הגיע ג'רי לי לואיס לסיבוב הופעות באנגליה. זה היה הסיבוב הראשון שלו באנגליה מאז גורש ממנה ארבע שנים קודם לכן כשנודע כי נישא לבת דודתו בת ה-13.

- בשנת 1964 הגיעו חברי הביטלס למסיבת יום הולדת לכבוד רוי אורביסון במועדון בלונדון.

- בשנת 1976, לאחר הופעה בשטוקהולם, הכריז דיוויד בואי כי בריטניה תפיק תועלת ממנהיג פשיסטי, ואמר כי הוא מעוניין להקים מדינה משלו. דבריו נאמרו בעקבות תקרית שהתרחשה לכאורה מוקדם יותר באותו חודש, שבה נעצרה הרכבת שבה נסע בגבול פולין–רוסיה, ואוסף ספרי הרייך השלישי שנשא עמו (לטענתו, לצורך מחקר לסרט) הוחרם על ידי המכס. "כל סיבוב ההופעות ההוא נערך בכפייה", אמר בואי הנבוך לסופר אנגוס מקינון בשנת 1980. "יצאתי אז מדעתי לגמרי, הייתי מטורף לחלוטין".

- בשנת 1965 הגיע בוב דילן לאנגליה כדי לקדם את אלבומו BRINGING IT ALL BACK HOME. ביחד עמו הגיעו זמרת הפולק ג'ון באאז ומנהלו של דילן, אלברט גרוסמן. שהייתו של דילן באנגליה תועדה לסרט שנקרא DON'T LOOK BACK.

- בשנת 1967 ילדה מאמא קאס (מלהקת האימהות והאבות) את הבת היחידה שלה, אוון ונסה.

- בשנת 1971 הודו ג'ון לנון, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר, דרך עורך הדין שלהם, שהם מקבלים את החלטתו של פול מקרטני לעזוב את הביטלס ושלא יערערו על כך.

- בשנת 1974 החל פול מקרטני לערוך אודישנים למתופף חדש ללהקת כנפיים. האודישנים נערכו בתיאטרון אלברי בלונדון וכחמישים מתופפים הגיעו להיבחן, ביניהם ג'ף בריטן, שסיפר: "הייתם צריכים לראות את האנשים שהגיעו להיבחן שם; זה היה נראה כמו רשימת ה'מי ומי' של המתופפים בעולם הרוק. הייתי מעט מאוכזב מהאודישן כי ציפיתי לנגן עם פול, אך במקום זאת הוא שכר נגני ליווי שינגנו עם כל מתמודד. חברי הלהקה רק ישבו שם והתבוננו. לא הייתי מתוח במיוחד – אני בדרך כלל לא נלחץ, אבל לעיתים אני חש חשש מסוים.

כל מתופף נדרש לנגן ארבעה שירים, שחלקם היו בעלי מקצב מורכב מהרגיל. עשיתי את שלי, וכמה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון שבה התבשרתי שעליתי לשלב הבא: התמודדות מול ארבעה מועמדים נוספים. נאמר לי שהפעם פול ושאר חברי הלהקה ינגנו עם כל נבחן. הפעם סיכויי עמדו על עשרים אחוזים, וחששתי מאוד. לאחר האודישן הזה קיבלתי שיחת טלפון נוספת ובה נאמר לי שבשלב הבא אתמודד מול מתופף אחד נוסף בלבד. כל אחד מאיתנו בילה יום שלם עם הלהקה, כולל ארוחה משותפת איתם. לאחר מכן פול התקשר אליי; הוא מתח אותי היטב מעבר לקו, אך לבסוף בישר לי שאני הוא זה שנבחר להיות המתופף שלהם".

- בשנת 1969 יצא עיתון המוזיקה הבריטי DISC עם סקופ חדשותי ומרעיש: אריק קלפטון הוא זה שניגן גיטרה בשיר של הביטלס, WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS. עד אז הנושא הזה נשמר בסוד.

- בשנת 1978 הוקרן לראשונה הסרט "הוואלס האחרון", עם להקת הבאנד ושלל אורחים, בבתי הקולנוע. הבמאי הוא מרטין סקורסזה.

- בשנת 1967 הופיעה זמרת בת 16 בשם ג'ניס איאן במשדר טלוויזיה מיוחד של ליאונרד ברנשטיין בשם INSIDE POP. היא ביצעה את שירה השערורייתי SOCIETY'S CHILD, שעסק במערכות יחסים בין-גזעיות. איאן נתפסה באותה שנה כזמרת צעירה בגילה אך בעלת קול גדול, שהפך לשופר של הדור הצעיר. בשיר זה היא שרה על נערה לבנה שאינה מוכנה עוד לצאת עם בחור שחור בשל הלחץ הכבד המופעל עליה. אותה נערה מציינת בשיר כי יום אחד תחדל להקשיב לקולות הדורשים ממנה להתרחק ממנו. השיר הוקלט ביוני 1966 והוחרם מיד על ידי תחנות רדיו רבות; רק לאחר שביצעה אותו בתוכניתו של ברנשטיין, הפך השיר ללהיט שנמכר בעותקים רבים. איאן הקפידה אז לשלול את הסברה שמדובר בשיר אוטוביוגרפי, ואמרה בזמנו: "בכוונתי להקליט אלבום נוסף שיהיה שונה מהראשון. התקליט הראשון שלי עסק בהורים המעורבים יתר על המידה בחיי ילדיהם".

- בשנת 1972 יצא תקליטון ללהקת אמריקה עם השיר I NEED YOU. את הבלדה הנהדרת הזו כתב ג'רי באקלי כשהיה רק בן 16 והביא אותה ללהקה שהייתה לו אז DAZE (שהיו חברים בה גם דיורי באנל ודן פיק, חבריו לעתיד בשלישיית 'אמריקה').

- בשנת 1965 הופיע להקת הרולינג סטונס ב- TREASURE ISLAND GARDENS באונטריו, קנדה. ההופעה הזו לא הגיעה לסיומה המתוכנן כי המשטרה המקומית הפסיקה את זרם החשמל באמצעה בגלל התפרעות הקהל.

- בשנת 1994 הודתה הזמרת גרייס סליק (מלהקת ג'פרסון איירפליין) על כיוון נשק כלפי שוטר, שהגיע לביתה. השופט דן אותה ל-200 שעות של שירות ציבורי ושלח אותה לטיפול גמילה במרכז לאלכוהוליסטים אנונימיים.

- בשנת 1977 נפתח בניו יורק הדיסקוטק המפורסם ביותר בעידן הדיסקו. שמו היה STUDIO 54 ובין כתליו רקדו (והסניפו קוקאין למכביר) סלבריטאים רבים.

- בשנת 1960 נולד רוג'ר טיילור, המתופף של להקת הפופ דוראן דוראן - לא קווין!.

- בשנת 1976 החלה להקת כנפיים לערוך חזרות לקראת סיבוב הופעות באמריקה.

- בשנת 1991 נערך מופע לזכרו של הזמר / יוצר טים באקלי, בכנסיה בברוקלין. זו הפעם הראשונה בה בנו, ג'ף באקלי, ביצע שירים של האב. בהמשך יהפוך הבן ליוצר מוזיקלי חשוב בשמו וגם לעוד אחד שמת צעיר מדי.

- בשנת 1976 יצא תקליטון חדש של סטיב מילר באנד, ובו השיר TAKE THE MONEY AND RUN. סטיב מילר כתב את השיר, המספר סיפור בסגנון צמד השודדים בוני וקלייד על זוג צעיר (בילי ג'ו ובובי סו) שהרג אדם במהלך שוד ונמלט.

- בשנת 1963 יצאה באנגליה גרסת הסטריאו של אלבום הבכורה עם הביטלס, PLEASE PLEASE ME. גרסת המונו יצאה קודם לכן. מהדורת המונו נמכרה אז יותר ומהדורת הסטריאו הייתה נדירה יותר ולכן כיום נחשבת ליותר אספנית, במיוחד אם מדובר בהדפסה ראשונה עם מדבקה על התקליט בצבעים שחור-זהב.

- בשנת 1972 יצא תקליטון ללהקת אליס קופר עם השיר SCHOOL'S OUT. עם הופעתה המשכנעת וההפקה של בוב אזרין (כולל הקלטת מקהלת ילדים בפזמון) הפך שיר זה ללהיט ואף להמנון.

- בשנת 1982 נשדד רוד סטיוארט בהוליווד. השודדים גנבו לו את מכונית הפורשה היוקרתית שלו.

- בשנת 1941 נולד מפיק העל, ג'ורג'יו מורודר.

- בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין באולם וינטרלנד בסן פרנסיסקו. הייתה זו הפעם הראשונה שבה זכה הקהל לשמוע שיר חדש בשם WHOLE LOTTA LOVE. במהלך ההופעה התרשם הקהל גם מסולו הגיטרה החשמלית של ג'ימי פייג', שהשתמש בכלי נגינה ושמו טרמין (כלי הפועל באמצעות שתי אנטנות המייצרות שדות אלקטרומגנטיים: כאשר הידיים נעות בקרבתן, הן משנות את גובה הצליל ואת עוצמתו; יד אחת שולטת בגובה הצליל, והשנייה שולטת בעוצמה).

כשבוע לאחר מכן פורסם דיווח על ההופעה: "המופע בשבוע שעבר בווינטרלנד הוכיח את עצמו כאחד מאירועי הסאונד הבלתי נשכחים של בעל האולם והמפיק, ביל גרהאם. לד זפלין הופיעו שם לצד ג'ולי דריסקול, בריאן אוגר וה'טריניטי' – וכולם הפגינו את מיטבם. לד זפלין הגיעו בעוצמה אדירה ועמדו בכל הציפיות שהיו לי מהם; התחושה הייתה כשל מעוף בחלל. כשג'ימי פייג' לא ניגן באפקטים מיוחדים, הוא ביצע ריפים שיכולים לבייש אפילו את אריק קלפטון (הייתכן?). הערה מיוחדת לסולן רוברט פלאנט: קולו הוא הרב-תכליתי והעשיר ביותר ששמעתי בלהקת רוק. השילוב שלו עם פייג' אינו ניתן לתיאור. הבסיסט והמתופף (שביצע סולו של 20 דקות) היו גם הם מעולים. אל תחמיצו אותם בפעם הבאה שהם באזור!".

חברת התקליטים של הלהקה, אטלנטיק, כבר דחקה בהם להקליט אלבום שני. חברי הלהקה, שכבר החלו לעבוד על WHOLE LOTTA LOVE, החליטו לנסות אותו בביצוע חי על הבמה, והשיר, בגרסתו החיה הראשונית, בוצע כהדרן.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459