רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 בדצמבר (2.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בשלב מוקדם במהלך הקלטת התקליט TO BONNIE FROM DELANEY, דילייני קבע לקבל קוקאין מאיזה בחור בחנות תכשיטים לא רחוק מהאולפן. הוא הורה למנהל ההופעות שלנו לקחת את זה וביקש ממני ללכת איתו. לא חשבתי שיש מה לדאוג אז הסכמתי. עצרנו מול הבניין הזה עם גדר תיל גבוהה מאוד. זה נראה מבשר רעות. מנהל ההופעות הורה לי להיכנס ושפשוט אגיד את השם של דילייני, הבחור ימסור את הסם וזה נגמר. חשבתי שכל זה נראה עסקה פשוטה. הסכמתי באי רצון וקיבלתי את הכסף. כשבדקתי את הסכום הבנתי שזה היה מעל 1000 דולר במזומן! זה לא נראה טוב, אבל בכל זאת נכנסתי פנימה... זה היה חדר קטן מאד עם כמה עגילים זולים ועוד קצת שטויות. זה באמת לא נראה טוב.

בחור יצא מאחור ושאל אם הוא יכול לעזור לי. אמרתי שדילייני ברמלט שלח אותי לאסוף משהו למענו. הבחור אמר לי ללכת אחריו. נכנסנו לחדר שהיה לבן לגמרי. על השולחן באמצע היו ערימות ענקיות של קוקאין ושקיות להכניס אותו. בטח היו חמישה או שישה קילו שם. הבחורים שם חתכו מזה ושקלו. הלב שלי דפק בחוזקה. כל החושים שלי התגברו, והייתי דרוך כמו שלא הייתי מעולם. זה נראה כמו סצנה מהסרט 'פני צלקת'... ואז הבחור הזה אמר לי לבוא איתו. נכנסנו לחדר אחר, שם ראיתי בחור שישב ורגליו מושענות על שולחן עץ של מורה בבית ספר. אני בטוח שלמורה שלך היה שולחן כזה, אבל אני בטוח שלא היה לה רובה ציד שנח לידה. בשלב הזה הייתי מאובן וחשתי שיש אפשרות שלא אצא משם. הוא ביקש כסף ומסרתי לו. ניסיתי להסתיר היטב את החרדה שלי.

הזיעה שכיסתה את פניי כנראה הסגירה אותי. הוא לקח את הכסף, ספר אותו, פתח מגירה ושלף שקית. 'זה בשביל הבוס שלך'. ואז הוא הושיט יד למגירה ואמר לי: 'וזה בשבילך!'... הוא שלף עוד שקית קוקאין ואירגן לי שתי שורות להסניף. הייתי חייב להסניף אחרת הוא יירה בי. כל שורה הייתה ארוכה כמו אצבע. הוא הושיט לי קשית פלסטיק ואמר, 'תסניף הכל!' הוא היה בחור קר. הוא מעולם לא מצמץ והביט בעיניו כל הזמן. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה קוקאין, אבל עשיתי זאת. לא הייתה לי ברירה... חשבתי שאני הולך למות מהכמות. אז הוא מסר את שקית הקוקאין של דילייני ואמר: 'אתה יכול ללכת עכשיו'.

הסתובבתי ויצאתי החוצה, בלי לדעת אם יירו לי בגב כשעזבתי. הקרביים שלי רעדו כל כך עד שהקאתי בפי ובלעתי בחזרה כי לא יכולתי לעשות את זה על הרצפה. הוא היה הורג אותי בוודאות. לקחתי את הסמים חזרה לאולפן, זרקתי למנהל ההופעות ואמרתי, 'תעשה את הסידורים בעצמך בפעם הבאה'. אני לא מאמין שבכלל נשארתי שם באותו לילה, ושנשארתי כדי לסיים את התקליט. זו הייתה ההתחלה של הסוף עבורי עם דלייני ובוני"

(הקלידן בובי ויטלוק בספרו)

הרגע שבו הסמול פייסס הפסיקו להיות חמודים והתחילו לבעוט. ב-2 בדצמבר בשנת 1967 יצא תקליטון חדש ללהקת SMALL FACES הבריטית. שמו הוא TIN SOLDIER והוא נחשב לאחד הטובים ביותר שלה.

ההיסטוריה של הפופ הבריטי רשמה לעצמה רגע מכונן ביום סגרירי אחד, ב-2 בדצמבר 1967. באותו יום נחת על המדפים בחנויות המוזיקה ברחבי הממלכה המאוחדת תקליטון חדש ומלהיב של להקת SMALL FACES. על העטיפה התנוסס השם TIN SOLDIER, רצועה שהפכה במהרה לאחד הרגעים המרשימים והמשמעותיים ביותר ברפרטואר של החבורה ממזרח לונדון. זה לא היה סתם עוד שיר פופ קליט; זו הייתה יצירה גרובית רועמת של ארבעה מוזיקאים שהחליטו להוכיח שהם הרבה מעבר לפרצופים יפים בחליפות מודים מוקפדות.

השיר עצמו נותר עד היום דוגמה מצוינת ומזוקקת ללהקה כשהיא בשלב הכי טוב, מהודק ויצירתי שלה. התקליטון הזה, שיצא תחת הלייבל הנחשב IMMEDIATE RECORDS של המנכ"ל אנדרו לוג אולדהם (שהפך בניהולו את הרולינג סטונס לילדים הרעים), הציג שילוב נדיר של רוק בועט עם נשמה שחורה. הוא מורכב מתמונות פיוטיות נהדרות, כשהמילים מצליחות לגעת בלב המאזין עם שורות כמו "כל מה שאני צריך זה השלום הנלחש שלך". אבל המילים היו רק חלק מהקסם; המוזיקה עצמה היא זו שהוציאה מכותב השיר, הסולן והגיטריסט הכריזמטי סטיב מאריוט, את אחד הביצועים הווקאליים הגדולים ביותר שלו. מי ששמע את מאריוט צורח את נשמתו אל תוך המיקרופון ידע שזה לא משחק ילדים. זה תקליטון שופע עוצמה וסטייל, שבו כל תו יושב בדיוק במקום.

לא רק העיבודים והסאונד היו במקום, עם עבודת הקלידים המכשפת של איאן מקלייגן והתיפוף האגרסיבי של קני ג'ונס, אלא שמאריוט גם מספק שם ביצוע שחייב להיות מדורג כשירת נשמה בריטית מהטובות ביותר שנשמעו באותה תקופה. העוצמה של השיר התעצמה עוד יותר בזכות קולות הרקע העוצמתיים, שסיפקו מעטפת גוספל מחשמלת. וכאן נכנס לתמונה סיפור פיקנטי במיוחד שקשור למי שסיפקה את אותם קולות רקע – זמרת הנשמה האמריקאית פי.פי ארנולד.

הקשר בין ארנולד ללהקה היה הדוק ומורכב. "סטיב כתב במקור את השיר הזה עבורי", אמרה הזמרת, שהייתה חברה קרובה של הלהקה ואף פיתחה אז רומן לוהט עם מאריוט. ארנולד, שהגיעה לאנגליה במקור כחלק מלהקת הליווי של אייק וטינה טרנר, מצאה את עצמה במרכז הסצנה הלונדונית. אלא שמאריוט הבין שיש לו ביד יהלום שקשה לשחרר. "הוא כל כך אהב את השיר שיצא שהוא שמר את זה לעצמו ונתן לי שיר אחר, IF YOU THINK YOU'RE GROOVY. זה היה שיר נחמד אבל לא באותה ליגה כמו TIN SOLDIER". ואכן, בעוד השיר שקיבלה היה להיט סול-פופ חביב, TIN SOLDIER היה מפלצת רוק.

מאריוט עצמו לא הכחיש את המהלך האנוכי-אמנותי הזה: "השמעתי את השיר לפאט (פי.פי ארנולד) והיא מיד השתגעה ממנו. אז חשבתי שכדאי לי לשמור את זה לעצמי. זה היה משהו טוב מדי מלשחרר". ההחלטה הזו אולי אכזבה את ארנולד באותו רגע, אבל הרווח היה כולו של המעריצים. גם שאר חברי הלהקה הרגישו שהם עשו ויתור לא קטן למען אהובתו של הסולן. המתופף, קני ג'ונס: "אני חושב שסטיב (מאריוט) ורוני ליין (בסיסט הלהקה ושותפו לכתיבת שירים) היו מאד נחמדים לתת לה את השיר GROOVY, שיכל להית להיט טוב ללהקה שלנו".

אבל מאחורי הדרמה הרומנטית וההחלפות המוזיקליות, עמד רצון עמוק יותר של הלהקה לשנות תדמית. הם מאסו בתיוג שלהם כלהקת בנים חביבה לנערות מתבגרות שצורחות בהופעות. "רצינו לעשות תקליטון שהוא באמת אנחנו", אמר מאריוט בראיון לכתב העיתון מלודי מייקר, כשהוא נשמע נחוש מתמיד. "השיר הזה הוא באמת אנחנו. חלק מהצעירים אמרו שאנחנו לא כל כך פרועים כמו שהיינו פעם וחשבנו שצריך לתת להם שיר שכזה. עברנו את הסצנה המטופשת הזו של להיות הארבעה הקטנים שמודים לציבור. היינו מגיעים לתוכנית טלוויזיה והם היו אומרים, 'איפה הבגדים האופנתיים שאתם אמורים ללבוש?'. היינו רק ארבעה אנשים רגילים שצריכים להעמיד פנים שאנחנו כוכבי פופ. עכשיו הפסקנו להעמיד פנים ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות מה שאנחנו אוהבים. אני מרחם על להקות כמו THE HERD שמסוגלות לעשות דברים הרבה יותר טובים מ"השיר PARADISE LOST, אבל הם עושים את זה כי הם רוצים למכור".

העקיצה של מאריוט כלפי להקת THE HERD הייתה אירונית למדי ומשעשעת בפרספקטיבה היסטורית. באותה תקופה, סולן הלהקה המוזכרת היה נער יפה תואר בשם פיטר פרמפטון, שהוכתר כ"הפנים של 1968" בעיתונות המוזיקה. מאריוט זיהה את הכישרון של פרמפטון מעבר לתמונות הפוסטר שלו, ובהמשך, מאריוט יחבור לפרמפטון וביחד הם יקימו את להקת HUMBLE PIE, הרכב שיגדיר מחדש את הרוק הכבד והבלוז הסופרגרופי בשנות השבעים. אבל באותו חורף של 1967, ה-SMALL FACES היו מלכי העולם, והחייל הקטן שלהם צעד בבטחה אל תוך המצעדים והותיר חותם בלתי נשכח. שמאל... שמאל... שמאל ימין - SMALL!!!

ב-2 בדצמבר בשנת 2014 מת סקסופוניסט הרוק, בובי קיז. הוא עבד רבות עם הרולינג סטונס, ג'ו קוקר, דלייני ובוני ואחרים. בן שבעים במותו.

הנה מה שסיפר עליו הקלידן בובי ויטלוק (מלהקת דרק והדומינוס) בספרו: "לבובי קיז היה את הדבר הקטן והמגניב הזה שהוא עשה, בהופעות שלנו עם דלייני ובוני, כשהוא הדליק את הסיגריה שלו על הבמה, או בכל מקום אחר שהיה לו קהל. הוא היה מוציא סיגריה מכיס החולצה שלו עם ידו השמאלית ואז הוא היה תוקע אותה בפיו וחוזר לכיס להוציא חפיסת גפרורים. הוא עשה את כל זה ביד אחת. ראיתי אותו עושה את זה הרבה פעמים בבר או במסיבה כשהוא ניסה להרשים מישהו. הוא היה פותח את קופסת הגפרורים, מכופף גפרור אחד קדימה וסגור את החפיסה בחזרה כשהוא מדליק אותו עם פס ההצתה. לאחר הדלקת הסיגריה הוא היה מחזיר את הגפרור עם השאר, סוגר את החפיסה ומעשן להנאתו. הכל ביד אחת. זה היה הליך מאוד מסובך רק כדי להדליק את הסיגריה שלו, אבל הוא גרם לזה להיראות מגניב. כשהוא התחיל לעשות את זה, לא יכולת להוריד ממנו את העיניים ולתהות מה הוא הולך לעשות. עד שלילה אחד, אני לא זוכר בדיוק איפה, אבל ג'ורג' (האריסון) ואריק (קלפטון) היו איתנו.

בובי בחר בלילה המסוים הזה לבצע את טקס הדלקת הסיגריות המשוכלל בזמן שהיינו על הבמה באמצע סולו תופים. הוא עשה את הדבר הרגיל שלו עם הגפרורים וזה הלך די חלק. הוא הוציא את זה והדליק את הסיגריה של, כיבה את הגפרור, קיפל אותו בחזרה למקומו המקורי וסגר את החפיסה והחזיר אותה לכיס. אין בעיה. ואז הוא מילא את האוויר סביבנו עם עשן אחרי שלקח לו הרבה זמן ליהנות ממנו. ואז זה היה הזמן שלו לנגן. איך שהוא התחיל לנשוף את הצליל הראשון, הכיס שלו התלקח! מסתבר שהוא לא כיבה לגמרי את הגפרור שהדליק את שאר הגפרורים והחולצה שלו התפוצצה כאילו היה בה כמה זיקוקים. החולצה שלו התלקחה באמצע השיר. הוא דפק על החזה שלו והלהקה המשיכה לנגן לאורך הבעיה שלו. הוא ממש בער וכך גם אנחנו, בנגינה שלנו. הוא נאלץ להוריד את מה שנשאר מהחולצה ולהמשיך לנגן בלעדיה כשסימני כוויה ברורים על חזהו. הוא היה טיפוס מיוחד".

המוח, הגרון והלב הפועם מאחורי הפרויקט: פרידה מהאיש שהעדיף להישאר בצללים של הפרויקט של אלן פארסונס. ב-2 בדצמבר בשנת 2009, מת אריק וולפסון שהיה המלחין ומבצע השירים ב"פרויקט של אלן פארסונס".

אריק וולפסון, האיש שהיה המלחין הראשי, הפסנתרן ומי שתרם את קולו לרבים מהלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה המכונה THE ALAN PARSONS PROJECT, הלך לעולמו בגיל 64 לאחר מאבק ממושך במחלת סרטן הכליה. הסיפור של וולפסון הוא שיעור מאלף באגו (או בהיעדרו) ובניהול קריירה מבריק; הוא היה המנהל של אלן פארסונס עוד בימי הקמת המיזם המשותף, והוא זה שקיבל החלטה שיווקית קרה ומחושבת: הוא הבין שהשם של הלקוח שלו, שכבר צבר מוניטין כטכנאי סאונד שעבד על יצירות מופת כמו DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד, ימשוך קהל רב יותר לחנויות התקליטים. לכן, וולפסון בחר להישאר חבוי בתוך הדבר, כשהוא מוותר על התהילה לטובת ההצלחה המסחרית של המותג.

השנה היא 1982, והעולם כולו נדבק לקצב המהפנט של EYE IN THE SKY. זה היה השיר שהביא לצמד המוכשר הזה להיט ענק ומיוחד, כזה שחצה גבולות ויבשות. רבים לא יודעים זאת, אבל הפתיח האינסטרומנטלי המפורסם של התקליט, SIRIUS, הפך ברבות השנים להמנון כניסת השחקנים של קבוצת השיקגו בולס בימי מייקל ג'ורדן, אבל היה זה שיר הנושא שכבש את המצעדים. פארסונס סיפר על קונספט התקליט שהיה זה שיר הנושא בו: "רצינו לבסס את האלבום על סוג הרעיון של 'האח הגדול' שצופה בך. תמיד יש מצלמה שצופה בך ותמיד יש מסוק בשמיים שמשגיח עליך".

למעשה, זה השיר היחיד מכל שירי הלהקה שהצליח להגיע לעשרת הגדולים במצעדי מכירות התקליטונים בארה"ב, הישג פנומנלי להרכב שנחשב לעיתים לנישתי או מתקדם מדי. אבל הדרך לפסגה לא הייתה חלקה. מסתבר שמאחורי הקלעים התחוללה דרמה קטנה: וולפסון אהב מאד את השיר הזה והאמין בו בכל ליבו, אך נאלץ לעמוד מול פארסונס, שלא התלהב בלשון המעטה. וולפסון נדרש להפעיל את כל כושר השכנוע שלו כדי להסביר לשותפו כי מדובר בשיר שיהיה להיט גדול, וההיסטוריה הוכיחה עד כמה הוא צדק.

ההשראה לשיר הגיעה ממקום בלתי צפוי. פארסונס: "אריק וולפסון אהב מאד לבלות אז בקזינו שבלאס וגאס והסתקרן מאד מהאופן בו משגיחים שם למעלה, במצלמות במעגל סגור, על כל שולחן והנעשה סביבו, כשהם מצלמים ומקליטים כל תנועה שנעשית במתחם. יש בשיר מהמצלמות האלו ויותר מזה - יש פה אווירה של 1984 והתחושה שאנחנו לא באמת חופשיים לנפשנו. תמיד יהיה מי שיצפה בנו". הביטוי עין בשמיים הוא למעשה ז'רגון מקצועי של אנשי האבטחה בקזינו, וולפסון הצליח לקחת מונח טכני ולהפוך אותו לפופ טהור ומדבק.

אבל שנת 1982 לא הניבה רק פופ קצבי. שיר נוסף שיצא באותה שנה והפך מאז לאבן דרך עבור הפרויקט של אלן פארסונס היה OLD AND WISE, בלדה מצמררת ומרגשת שבא לשקף את דבריו של איש שיודע כי הוא הגיע לסוף דרכו בחיים. כדי לבצע את השיר הזה, הצמד גייס תותח כבד מהעבר: הזמר בשיר הזה הוא קולין בלנסטון, בעברו הרחוק הזמר של להקת הזומביס הבריטית. החיבור לא היה מקרי, שכן פארסונס היה טכנאי ההקלטה בתקליט המופתי ODESSEY AND ORACLE של הזומביס, שהוקלט במחצית השנייה של שנת 1967. הסולו המפורסם בסוף השיר, אגב, מבוצע על ידי הסקסופוניסט מל קולינס, שמוסיף נופך ג'אזי ונוגה ליצירה. מה לעשות? באייטיז הסקסופון שלט רבות בסולואים של בלדות פופ.

המפגש המחודש בין השניים היה טבעי ומרגש. בלנסטון: "דיברתי עם אריק וולפסון לילה אחד באולפני אבי רואד והוא אמר, 'הייתי רוצה להשמיע לך שיר'. נכנסנו לאולפן מס' 3, שהיה פנוי. זה האולפן בו הקלטתי בעבר שירים כמו TIME OF THE SEASON. אריק התיישב וניגן לי את השיר הזה בפסנתר, וחשבתי, 'זה שיר נפלא'. הוא אמר, 'והיינו רוצים שאתה תשיר אותו בהקלטה'. וזה אכן מה שקרה". בלנסטון הקליט בשיר את קולו האוורירי ועתיר הרגש, ויצר את אחד הרגעים הקסומים ביותר בדיסקוגרפיה של ההרכב.

וולפסון עצמו, במבט לאחור, התקשה לבחור את רגעי השיא שלו. הוא סיפר בראיון שנערך איתו בשנת חייו האחרונה: "לבחור שיר או אלבום מועדף זה כמעט כמו לשאול 'מי הילד האהוב עליך?' כמובן שאני גאה מאוד בכולם אבל היה משהו מיוחד באלבום הראשון שלנו, ואני חושב שבאלבום EYE IN THE SKY הדברים באמת התחברו בדרך מיוחדת".

השורשים המוזיקליים של וולפסון היו נטועים בילדותו בגלאזגו, סקוטלנד. וולפסון נולד למשפחה יהודית ואחד מדודיו היה פסנתרן קלאסי, מה שהיווה השראה עבורו. הילד הצעיר גילה כישרון טבעי נדיר, אך לאחר שמצא את שיעורי הנגינה מביכים ונוקשים מדי, הוא המשיך לנגן לפי שמיעה ומעולם לא עבר הכשרה מוזיקלית רשמית אבל הוא יכל לנגן כמעט כל דבר ששמע, כישרון שהותיר מוזיקאים מלומדים פעורי פה.

לפני שהפך לכוכב, הגורל כמעט לקח אותו למסלול אפור ומשעמם לחלוטין. ניסיון להפוך לרואה חשבון מוסמך הסתיים בפיאסקו משעשע, כאשר אחד הממונים עליו אמר לו ש"תהיה טוב יותר כחניך בקרקס". המשפט הזה היה כנראה הדחיפה שהיה זקוק לה, ואז וולפסון עזב את העבודה ועבר ללונדון התוססת של שנות השישים כדי להפנות את ענייניו לעסקי המוזיקה.

בלונדון הוא מצא עבודה כפסנתרן במעגל נגני הסשנים ונקלט על ידי המפיק של הרולינג סטונס, אנדרו לוג אולדהם. אולדהם זיהה מיד את הפוטנציאל והציע לו חוזה הוצאה לאור עם הלייבל שלו IMMEDIATE, מה שהוביל לכך שהשירים של וולפסון הוקלטו על ידי אמנים בחברה כמו מריאן פיית'פול, כריס פארלו ופרנק אייפילד. וולפסון לא עצר בכתיבה; הוא גם ניסה את כוחו בהפקת תקליטים, ואז עבר לניהול אמנים. הייתה לו עין ממולחת למציאת כישרון: הלקוחות הראשונים שלו היו קרל דאגלס (כן, ההוא עם הלהיט החד פעמי והמקפיץ KUNG FU FIGHTING) וכמובן, אלן פארסונס.

הכימיה עם פארסונס הייתה מיידית. עם פארסונס הוא מצא שפה מוזיקלית משותפת והשניים החלו ליצור יחדיו. השימוש במילה "פרויקט" הייתה הדרך שלהם לומר שהם אמנים אוונגרדיים ולא כוכבי פופ רגילים (להבדיל מעידן רייכל, כן?) והעדיפות שלהם הייתה ליצור ולא להופיע. למעשה, הפרויקט מעולם לא יצא לסיבוב הופעות בזמן אמת והסתפק ביצירת קסמים בתוך האולפן האטום, מה שהוסיף לזה הילה של מסתורין ואיכות בלתי מתפשרת. מותו של וולפסון הותיר אחריו שובל של יצירות מופת שעדיין מתנגנות בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה. מעניין אם הוא חשב על השיר OLD AND WISE בימיו האחרונים.

האבא שהפך לאבן גרוב מתגלגלת. ב-2 בדצמבר בשנת 1972 הגיע השיר PAPA WAS A ROLLIN' STONE, של הטמפטיישנס, למקום הראשון במצעד האמריקני.

המצעד האמריקני, שבדרך כלל היה מורגל לשירים קצרים וקליטים של שלוש דקות, נכנע לכוח מוזיקלי יוצא דופן. באותו יום, יצירת המופת הפסיכדלית והקודרת PAPA WAS A ROLLIN' STONE של להקת THE TEMPTATIONS העפילה למקום הראשון וכבשה את הפסגה. זה לא היה עוד שיר פופ רגיל, אלא אפוס מוזיקלי, אחד השירים הארוכים ביותר שהצליחו אי פעם להגיע לצמרת המצעד הזה. ההצלחה הזו הוכיחה שכשיש לך גרוב בס סוחף שמרעיד את הקירות וגיטרת ווא-ווא עצבנית שחותכת את האוויר, הקהל מוכן להקשיב גם אם השיר נמשך כמעט נצח במונחים של רדיו מסחרי.

השיר, שמספר סיפור משפחתי עגום למדי, נכתב על ידי צמד כותבי השירים המבריקים של חברת MOTOWN, בארט סטרונג ונורמן ויטפילד. בשיר הקצבי והדרמטי הזה, דמות האב של המשפחה תוארה כנווד, טיפוס מפוקפק שמת בפתאומיות. לאחר מותו, האם הושיבה את ילדיה וסיפרה להם הכל על העצלנות שלו, על חוסר האחריות ועל הנשים האחרות שהיו חלק מחייו הסוערים. הטקסט היה אפל, רחוק מאוד משירי האהבה המתקתקים שאפיינו את הלהקה בעשור הקודם. נורמן ויטפילד, שהפיק את היצירה באופן מיוחד וחדשני, הושפע מאוד מהסגנון של אייזק הייז ורצה להביא את הסול הפסיכדלי לקדמת הבמה.

למעשה, השיר הוקלט לראשונה על ידי הרכב אחר של ויטפילד שנקרא THE UNDISPUTED TRUTH בשנת 1971. הגרסה שלהם הייתה טובה, אבל היא לא הצליחה לזעזע את העולם. ויטפילד, שהיה פרפקציוניסט בלתי נלאה ולעיתים עקשן עד כדי טירוף, ידע שיש לו זהב ביד והחליט להקליט את השיר מחדש, הפעם עם THE TEMPTATIONS. ההחלטה הזו התבררה כמבריקה, שכן כאן השיר זכה להצלחה הרבה יותר גדולה והפך לקלאסיקה מיידית שזיכתה את הלהקה בשלושה פרסי גראמי בשנת 1973.

תהליך ההקלטה עצמו לווה במתחים לא מעטים. ויטפילד יצר פתיחה אינסטרומנטלית ארוכה להחריד שנמשכה כמעט ארבע דקות לפני שהזמרים בכלל פתחו את הפה. חברי הלהקה לא היו משועשעים מכך והרגישו שהם הפכו לניצבים במופע של המפיק שלהם, אך התוצאה הסופית בתקליט, שנמשכה כמעט שתים-עשרה דקות בגרסתה המלאה, הייתה מהפנטת.

שורות הפתיחה המפורסמות של השיר הן "זה היה ה-3 בספטמבר / אותו יום אני תמיד אזכור / כי זה היה היום שבו אבא שלי מת". נטען כי הסולן החדש יחסית דאז, דניס אדוארדס, שנא את השיר והתרעם כששמע את השורה הזו לראשונה. הסיבה לכעסו הייתה שאביו מת באותו תאריך בדיוק, והוא חשב שנורמן ויטפילד הכניס את זה בכוונה תחילה כדי לעודד אותו להוציא מעצמו רגש אותנטי וכואב יותר, או סתם מתוך אכזריות.

הסיפור הזה יצר דרמה טובה והפך לחלק מהפולקלור של הלהקה, אבל האמת ההיסטורית הייתה מעט שונה והסיפור היה מוגזם במידה ניכרת. אביו של אדוארדס מת למעשה בשלישי באוקטובר, ולא בספטמבר. יתרה מכך, האב האמיתי היה הכל מלבד אבן מתגלגלת שכזו או נווד חסר אחריות כמו זה שתואר בשיר. אדוארדס הבכור היה כומר מכובד שנתן לבנו חינוך טוב וערכים. ויטפילד בחר את התאריך השלישי בספטמבר פשוט כי הוא השתלב היטב בשיר מבחינת המשקל והחריזה; לא היה לו מושג קלוש מתי אביו של אדוארדס מת. ובכל זאת, הביצוע הקולי של אדוארדס בשיר נשמע כה משכנע וכועס, שאפשר להבין מדוע המיתוס הזה תפס חזק כל כך.

מעבר להישגים המוזיקליים, לשיר הייתה משמעות היסטורית נוספת עבור החברה שהוציאה אותו. זה היה הלהיט הגדול האחרון שהוקלט בסטודיו A המפורסם של MOTOWN. האולפן ההיסטורי, שהיה ממוקם בבית צנוע בן שתי קומות בשדרות ווסט גרנד בדטרויט וזכה לכינוי היטסוויל יו אס איי, היה המקום שבו נולד הצליל של אמריקה הצעירה. רוב עבודת האולפן של MOTOWN עברה ללוס אנג'לס עד אז, כחלק מההתרחבות של החברה לקליפורניה, אבל THE TEMPTATIONS עדיין הקליטו בדטרויט באותה תקופה, ושם, בין הקירות שספגו אלפי שעות של מוזיקה, הם הצליחו ללכוד את הקסם בפעם האחרונה לפני סגירת הדלתות של העידן ההוא.

הסופרמן של דונובן שנאלץ לחכות. ב-2 בדצמבר בשנת 1965 הקליט הזמר דונובן את להיטו SUNSHINE SUPERMAN עם הגיטריסט ג'ימי פייג'. הנה מה שדונובן סיפר בספרו על שיר זה...

"זה היה שיר רוקר לטיני בעל שלושה אקורדים, עובד לשתי גיטרות בס, גיטרה אקוסטית ואחד חשמלית. המתופף היה בובי אור ונגן כלי ההקשה היה טוני "הבז המלטזי" קאר. הגיטרות החשמליות היו של ג'ימי פייג'ואריק פורד. הצליל החדש של הצ'מבלו נוגן על ידי ג'ון קמרון - בארוק אנד רול! אני, כמובן, ניגנתי בגיבסון האקוסטית מדגם J45 וברגע שמערך הצלילים יוצא הדופן זינק מהרמקולים בחדר הבקרה, פניו של מיקי מוסט המפיק זרחו בהנאה. הוא ידע שזה להיט. הוא פשוט ידע.

המונח 'סאנשיין' היה אז כינוי סלנג לאל.אס.די. במהרה הפכתי להיקרא 'הזמר הפסיכדלי' הבריטי הראשון, אני מניח שהכוונה למילים הטריפיות שכתבתי. ידעתי אז שעלי ליצור מוזיקה כדי לצאת עמה להזיות, מסעות מוזיקליים לתוך הנשמה. במהלך השנים מעריצים רבים אמרו לי שהמוזיקה שלי עזרה להם לצאת מטריפים רעים על אסיד".

דונובן פגש לראשונה את אשתו לעתיד, לינדה לורנס, בשנת 1965 כשהיא התאוששה ממערכת יחסים מופרעת עם חבר הרולינג סטונס, בריאן ג'ונס. הזוג יצא לזמן קצר, אבל לינדה לא רצתה שוב את חוסר הוודאות של להיות חברה של כוכב פופ ונפרדה ממנו בסוף השנה. דונובן הגיב עם השיר הזה. "זה לא שיר אהבה רגיל. על פניו, השיר הוא על להיות שוב עם לינדה. אבל סאנשיין הוא כינוי לאסיד".

דונובן היה חבר טוב של הביטלס, ושניהם עשו מוזיקה מאוד חדשנית ומטריפת חושים באותה תקופה. המפיק של דונובן, מיקי מוסט, אמר לו לא להשמיע את צליליו החדשים לפול מקרטני כי הוא ידע שמקרטני יתפתה לעשות משהו דומה. דונובן: "אבל כמובן שכולם שיתפו אז את כולם לקחו אחד מהשני. השמעתי את זה למקרטני בכל מקרה וג'ורג' מרטין עשה משהו דומה עם הביטלס".

דונובן הקליט עבור חברת התקליטים PYE כשעבד על השיר הזה. אבל מיקי מוסט המפיק עבר ל-CBS לפני שזה יצא לאור. זה עורר תביעה משפטית שעיכבה את יציאת הדבר וזה היה מצער עבור דונובן, כי זה היה נחשב הרבה יותר חדשני אם הוא יוצא לפי לוח הזמנים.

והנה, רק שנה לאחר שהוקלט - במלודי מייקר הבריטי מבשרים שהוא צפוי לצאת באנגליה...

גם זה קרה ב-2 בדצמבר. קבלו עולם פרוע, מצחיק ולעיתים גם אפל, שבו הכוכבים הגדולים ביותר הם בסופו של דבר בני אדם – לטוב ולרע.

אתחיל את המסע בשנת 1971, שנה שבה המוזיקה השחורה המשיכה לפרוץ גבולות. הזמר והמוזיקאי טאג' מאהאל, שעשה לעצמו שם בשילוב ייחודי של בלוז שורשי עם מוזיקה קריבית, החליט לקחת את הצלילים שלו למקום הלא צפוי ביותר. הוא הופיע בפני קהל שבוי תרתי משמע – אסירים נידונים למוות בבית הכלא השמור WILMINGTON STATE PENITENTIARY. זו לא הייתה הופעה רגילה, אלא אירוע טעון רגשית שהזכיר לכולם את כוחה של המוזיקה לחצות חומות, תרתי משמע, בדיוק כפי שג'וני קאש עשה זאת כמה שנים קודם לכן.

נחזור שנתיים אחורה לשנת 1969. להקת סנטנה, הרכב שהביא ניחוחות לטיניים לוהטים לסצנת הרוק של סן פרנסיסקו, רשמה הישג מסחרי אדיר בארה"ב כשקיבלה תקליט זהב ראשון על תקליט הבכורה שלה. קרלוס סנטנה וחבריו היו עדיין המומים מההצלחה המטאורית שבעקבות ההופעה המחשמלת שלהם בפסטיבל וודסטוק, שם ניגנו תחת השפעה פסיכדלית כבדה, והזהב הזה היה רק החותמת הרשמית להפיכתם למעצמה מוזיקלית.

אבל חיי הרוק הם לא רק פרסים. בשנת 1973 הוכיחו חברי להקת המי שהמוניטין שלהם כמחריבי בתי מלון אינו מוגזם. הלהקה וחבריה נעצרו בגין גרימת נזק כבד על סך 6,000 דולר במלון במונטריאל (סכום עתק באותם ימים). הנזק נגרם מהשחתה טוטאלית של חדרי המלון של הלהקה אחרי הופעה מוצלחת שנעשתה בקרבת מקום. המתופף קית' מון, שנודע בחיבתו לפיצוץ אסלות, היה כרגיל הרוח החיה מאחורי הכאוס, שהסתיים בתא המעצר ובכותרות לא מחמיאות בעיתונים.

גם על הבמה עצמה הדברים לא תמיד הלכו חלק. בשנת 1972, בשיא טירוף הזיגי סטארדאסט, הופיע דייויד בואי בתיאטרון 'טאוואר' שבפילדלפיה. הכל עבר כשורה והקהל היה מהופנט, עד שהגיע ההדרן. באותו רגע דרמטי החליק הזמר וכמעט נפל מהבמה הגבוהה אל פיר התזמורת שמתחתיה, נפילה שהייתה יכולה להסתיים באסון כבד. הוא הצליח, באורח נס ובאינסטינקט חתולי, להיתלות עם רגליו במעקה שבקצה הבמה והמשיך לשיר כשגופו במהופך. לקהל המשולהב זה היה נראה כצעד מתוכנן וכחלק מהכוריאוגרפיה החייזרית של המופע, והם הריעו בהתלהבות מבלי לדעת שהם עדים להצלה של הרגע האחרון.

שש שנים קודם לכן, בשנת 1966, המצב של בואי היה שונה בתכלית. יצא לו אז תקליטון חדש עם השיר RUBBER BAND. זה היה התקליטון הראשון שלו שיצא עמו בחברת התקליטים החדשה יחסית, DERAM. השיר, שהתאפיין בשימוש בטובה ובאווירה צבאית הומוריסטית, זכה לכמה ביקורות חיוביות בעיתונות המוזיקה בבריטניה, אך לא זכה להצלחה מסחרית ונותר קוריוז לאספנים. בעיתון DISC AND MUSIC ACHO נכתב אז בביקורת מעורבת: "אני לא חושב שזה להיט. הוא לא הדיוויד בואי שהכרנו פעם. אפילו יש פה קול אחר - המזכיר באופן מובהק את טוני ניולי הצעיר. תקשיבו לתקליטון הזה ואז תהפכו את הצד ותקשיבו ל-THE LONDON BOYS, שלמעשה אני חושב שהיה יכול להיות להיט הרבה יותר מרשים. אבל כדאי לחשוב על שניהם".

באופן אירוני, באותו יום בדיוק יצא באנגליה גם תקליטון חדש ללהקת המי, עם השיר HAPPY JACK. השיר הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי והפך ללהיט ענק. פיט טאונסנד ביסס את דמות ה"האפי ג'ק" על הבחורים המוזרים והלא אינטליגנטים מדי שנהגו להסתובב בחופים באנגליה ולשחק עם הילדים. טאונסנד היה משחק כילד בחוף האי מאן (שמוזכר בשיר) וזכר את הדמויות הללו בנוסטלגיה מהולה בעצב.

בינתיים, אצל הלהקה הגדולה בעולם, החלו הסדקים להתרחב. בשנת 1969 הצטרף ג'ורג' האריסון לסיבוב הופעות של הצמד דלייני ובוני, יחד עם חברו הטוב אריק קלפטון. ההופעה של הערב נערכה בבריסטול, והאריסון נהנה מהחופש להיות "סתם גיטריסט" בלהקה ולא כוכב על. הצעד שלו הפך לפעם הראשונה בה חיפושית הצטרפה לסיבוב הופעות מאז שנת 1966, השנה בה פרשו הביטלס מהופעות באופן רשמי. החוויה הזו חיזקה אצל האריסון את הרצון לפרוץ לקריירת סולו ולברוח מהצל של לנון ומקרטני.

קפיצה קטנה לאמצע שנות השבעים חושפת את הצד המכוער של תעשיית הפופ המסחרי. בשנת 1975 הגיעה להקת הפופ הסקוטית BAY CITY ROLLERS לסיבוב הופעות באוסטרליה ובניו זילנד, כשמאחורי הקלעים היה גועל נפש אמיתי שהוסתר היטב תחת בגדי המשבצות הסקוטיות. ההערכה הייתה שהם מכרו 60,000 כרטיסים להופעותיהם שם והגעתם הייתה בשורה גדולה ליבשת, שסבלה מ"רולרמאניה" קשה. העיתון היומי של מלבורן דיווח על מעריצים שישנו בחוץ בשקי שינה כדי לקנות כרטיסים. עיתון אחר נתן להם חשיפה עצומה שהתעלמה מתקרית בית המשפט האחרונה של הזמר לס מקואן, שבאותה שנה דרס למוות אישה מבוגרת בנסיבות טרגיות. העיתונות המקומית שפכה כותרות וכתבות שהפכו את חברי הלהקה ל"הבחורים הטובים, הלא מפונקים והחביבים - והם רווקים", תדמית שקרית לחלוטין. מקואן הביא עמו לסיבוב סמים שמהם, לפי מה שנטען, לקח גם מנהל הלהקה המניפולטיבי, טאם פאטון, כדי לאלחש את קורבנותיו המיניים הזכריים הצעירים (הוא יואשם לאחר שנים באינוס קטינים בפרשה שתזעזע את בריטניה). חברי הלהקה האחרים גם דרשו ממקואן להשתמש בסמים שהיו לו. לא בדיוק התדמית הנקייה שמנהלם דרש להראות לציבור. מקואן סיפר בהמשך שמנהל סיבוב ההופעות ארגן קבוצה של זונות במלון בו הלהקה השתכנה, מה שגרם לכך שפאטון השתולל מזעם כששמע על כך, בעיקר כי זה פגע בשליטתו המוחלטת בבחוריו. אלפי מעריצות חיכו להם מחוץ למלון כשהן מצוידות בכל פריט שקשור בלהקה, מצעיפים ועד גרביים. באולם ההופעות הכאוס נמשך. הלהקה ניגנה שתי הופעות ביום, אחת ב-18:00 והשנייה ב-20:00. כשמקואן הושיט את ידו לקהל המהומה החלה. אנשי רפואה טיפלו בעשרות בנות היסטריות שהתעלפו כל פעם מרוב התרגשות ולחץ. בהמשך בוטל החלק הניו זילנדי של הסיבוב לאחר שחבר הלהקה, סטיוארט ווד, התמוטט בגלל מחלה, שהייתה ככל הנראה תוצאה של תשישות ולחץ נפשי.

נעבור לאווירה קצת יותר שורשית. בשנת 1969 טסו חברי הרולינג סטונס מפלורידה לעיירה קטנה באלבאמה על מנת להקליט שם באולפני MUSCLE SHOALS, מקום שהיה ידוע בסאונד החם והאותנטי שלו. השיר הראשון שהקליטו שם היה YOU GOTTA MOVE, שיר גוספל-בלוז ישן שקיבל את הטיפול הסטונסי המחוספס. באותו סשן פורה הוקלטו גם הקלאסיקות BROWN SUGAR ו-WILD HORSES, שעיצבו את הסאונד של התקליט STICKY FINGERS.

נחזור לרגע ליום הולדת משמעותי: בשנת 1948 נולד צ'יק (מייקל ג'ורג') צ'רצ'יל, האורגניסט המוכשר של להקת TEN YEARS AFTER, שהתפרסמה בזכות הופעתה המחשמלת בוודסטוק. בדצמבר 1967 הוא שלח מכתב למערכת עיתון מלודי מייקר שחושף את פערי הדורות בבריטניה של אותם ימים: "במסגרת עבודתי כאורגניסט בלהקת עשר שנים אחרי, מצאתי את עצמי בהופעה גם עם כריס פארלו, וויין פונטאנה ולהקת EYES OF BLUE, באוניברסיטה המקומית שב-SWANSEA. חשנו כי אנו בצרה מהרגע בו מנהל המקום הודיע לנו שלא נוכל לצאת מחדר ההלבשה ללא עניבה. תתארו לעצמכם 26 אנשים צפופים בחדר קטנטן בגלל שלא היה למישהו מאיתנו עניבה. בנוסף לכל, שניים מחברי להקת EYES OF BLUE הוכו על ידי שני גברתנים מקומיים. כמה חבל שכך".

מסתבר שצנזורה ושמרנות היו מנת חלקם של רבים. בשנת 1957 פוטר אל פרידי, תקליטן בתחנת הרדיו פורטלנד, אורגון, בגלל שהשמיע בשידור את גרסת אלביס פרסלי לשיר "חג המולד הלבן", שהתחנה אסרה עליו בנימוק שהביצוע הבלוזי מדי פוגע בקדושת החג. מנהל התוכנית של התחנה אמר שהשיר "מחלל את רוח חג המולד ומפר את כוונת המלחין", אמירה שנשמעת היום מגוחכת לחלוטין. הסיפור הגיע לחדשות ראשיות והפך לשערורייה לאומית, אבל מסתבר שזה היה תעלול פרסומי מבריק שנועד להעלות את הרייטינג - פרידי הוחזר לאוויר שבועיים לאחר מכן, כשהתחנה טענה שמכתבים זרמו אליה לתמיכה בו. כחלק מההטעיה המתוחכמת, פרידי הקליט את מנהל התוכניות קורא "לפטר" אותו על השמעת השיר והשמיע את השיחה בתוכניתו לפני שעזב. סוג של פייק ניוז קדמוני שלימד את כולם שיעור ביחסי ציבור.

בשנת 1967, בזמן שג'אגר וריצ'ארדס משכו את רוב תשומת הלב, יצא תקליטון של בסיסט להקת הרולינג סטונס, ביל ווימן, אירוע נדיר בפני עצמו. השיר הוא IN ANOTHER LAND והוא ייכלל גם בתקליטה הפסיכדלי והשנוי במחלוקת של הלהקה, THEIR SATANIC MAJESTIES REQUESTS. ביל ווימן סיפר על הלילה הקסום ההוא: "הלכתי לאולפן לילה אחד וכשהגעתי לשם, טכנאי ההקלטה גלין (ג'ונס) אמר שהפגישה בוטלה, אז אמרתי, הו, איזה באסה, כי זו הייתה נסיעה ארוכה בשבילי לשם, בערך 45 דקות נסיעה. והוא אמר, נו... יש לך שירים שאתה רוצה לנסות פה עם ניקי הופקינס? אני לא בטוח אם צ'רלי (ווטס המתופף) היה שם. אני אמרתי, כן. באולפן השני היו חברי להקת SMALL FACES שהקליטו וסטיב מאריוט נכנסו ורוני ליין באו והם שרו איתי כי פשוט לא רציתי לשיר. אז השתמשתי באפקט הטרמולו הזה על הקול שלי, כי הייתי ממש מתוח לגבי השירה שלי - מה שאני עדיין מרגיש, ופשוט השתמשנו באפקטים וניסינו כל מיני דברים וזה יצא די נחמד. הלכתי הביתה די מרוצה. למחרת הגעתי לאולפן ורק דיברנו על מה שאנחנו הולכים לעשות וגלין לפתע השמיע מיקס ראשוני שהוא ערך של השיר. השאר אמרו, 'זה ממש טוב, מה זה?' והוא אמר, 'זה ביל. הוא עשה את זה אתמול'. אז כולם אהבו את זה והם חשבו שזה משתלב היטב אז שמנו את זה גם בתקליט השלם". כך, במקרה, נכנס שיר סולו של הבסיסט השקט לאחד התקליטים הפסיכדליים יותר שיש מאז.

נעבור לפרידה עצובה. בשנת 2006 מתה הזמרת מאריסקה ורס, הסולנית המהפנטת מלהקת SHOCKING BLUE ההולנדית. היא הייתה בת 59 במותה, ונפטרה שלושה שבועות בלבד לאחר שאובחנה כחולה בסרטן כיס המרה. עבור רוב האמריקאים, הלהקה הייתה פשוט עניין של להיט אחד מהולנד וזהו, אבל מסתבר שהיה לה הרבה יותר מה להציע מאשר הלהיט הנצחי VENUS שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. הלהקה הוקמה בהאג, בשנת 1967, על ידי כותב השירים והגיטריסט רובי ואן ליון שצירף אליו את המתופף, קורנליוס "קור" ואן דר ביק, הבסיסט קלאס ואן דר ואל והזמר פרד דה וויילד. כשעמדת השירה השתנתה ומאריסקה הצטרפה, הדינמיקה השתנתה לחלוטין. כמעט כל מאמר שנכתב על הלהקה התמקד במאריסקה, עם העיניים הכחולות הגדולות והשיער השחור (שהיה למעשה פאה), ולא מעט פעמים נערכה השוואה בינה לבין גרייס סליק מג'פרסון איירפליין. אבל קווי הדמיון בין מאריסקה לסליק היו שטחיים במקרה הטוב. האחרונה הייתה אישה פראית ופרובוקטיבית, בעוד שנאמר על מאריסקה שהיא נשמה עדינה שאוהבת חתולים, לא מעשנת, נמנעת משתייה וסמים - ההפך הגמור מתדמית הרוקרית. שנים מאוחר יותר, מאריסקה אמרה למגזין בלגי בכנות: "הייתי סתם בובה מאופרת ולא נגישה. כיום אני יותר פתוחה לאנשים". מאריסקה הקליטה רבות לאחר פירוק אותה להקה מצליחה, אך לא הגיעה לאותה רמת הצלחה עולמית.

בחזרה לשנות השבעים ולדרמות הבריאותיות. בשנת 1974 אושפז אמן הסיטאר ההודי הדגול, ראבי שנקאר, לאחר שהתלונן על כאבים בחזהו, בעת סיבוב הופעות שערך בארה"ב עם ג'ורג' האריסון. הסיבוב הזה זכה לביקורות צוננות בשל קולו הצרוד של האריסון והדגש הרב על מוזיקה הודית שלא תמיד התקבלה בהבנה. ימים לאחר מכן הגיע ג'ון לנון לצפות בהופעה של ג'ורג' וסיפר אחר כך לתקשורת בנימה הסרקסטית האופיינית לו, שהוא נהנה מזה שלא נאלץ לשבת ולשמוע מוזיקה הודית, הודות להיעדרותו של שנקאר. ג'ורג', שראה בשנקאר מורה רוחני ואב שני, כעס מאוד מההערה הזו ששפכה מלח על הפצעים של הסיבוב המקרטע.

בשנת 1968, סופר-גרופ נוסף הגיע לסוף דרכו. להקת CREAM הקליטה באולפני IBC בלונדון את מה שיהפוך לתקליט הפרידה שלהם, GOODBYE. כתב עיתון NME, ניק לוגן, ביקר אז באולפן ותיאר את שראה, תמונה עגומה של פירוק: "ג'ינג'ר (בייקר המתופף) בלט בהיעדרו וכך גם כל סוג של עבודה על מוסיקה. אז ראיתי את אריק קלפטון, ג'ק ברוס והמפיק שלהם, פליקס פפלארדי, פשוט יושבים במעגל ומשוחחים באחת מפינות האולפן. ג'ק סיפר לי על תחושותיו לאחר הופעת הפרידה של הלהקה באלברט הול: 'הייתי ממש מדוכא במשך כיומיים-שלושה. זה היה כה נוגע ללב, מה שקרה שם. לא ציפיתי לזה'. קלפטון, שכבר חשב על העתיד, סיפר: 'ההרכב שלנו קיבל שלושה אינדיבידואליסטים שיכלו לעשות אחרת לולא היו בו. מי יודע? אולי עוד נזכה לנגן ביחד בעתיד. גם אין סיבה שלא ננגן זה בתקליטים של האחר'..." תחזית אופטימית שלצער המעריצים התממשה רק באיחוד קצר בשנת 2005.

כמה שנים לאחר מכן, קלפטון כבר היה במקום אחר לגמרי. בשנת 1971 הופיע הפסנתרן והזמר ליאון ראסל באולם ריינבאו בלונדון. קלידן להקת דרק והדומינוס, בובי ויטלוק, שהיה שותף ליצירת התקליט LAYLA, סיפר בספרו על הערב ההוא: "אחת הפעמים האחרונות שאריק (קלפטון) ואני באמת יצאנו להתרועע הייתה כשנסענו ללונדון לראות את ליאון ראסל בתיאטרון ריינבאו. זה היה מופע פתיחה של סדרה שנמשכה שלושה לילות. נסענו להופעה בפרארי של אריק וישבנו באולם במרפסת משמאל לבמה. לצערי הסאונד שם היה ממש נורא אז לא יכולתי ליהנות מההופעה. היו שם המון ידוענים. אחרי ההופעה, כולם באו לראות אותנו במושבי המרפסת שלנו. לא ירדנו לאזור שמאחורי הקלעים, שזה היה הנוהל הרגיל, כי אריק לא היה מוכן לראות הרבה אנשים ולענות על יותר מדי שאלות. כולם באו לראות אותנו במקום. ליאון שאל אותי איך המופע היה ואמרתי לו את האמת. אריק לא קם וניגן באותו לילה, אבל שמעתי שהוא הצטרף ללהקה של ליאון על הבמה בלילה האחרון, למרות שנשאר בצל מאחור כדי שלא יזהו אותו. הוא באמת כבר לא היה בכושר מצוין", רמז עבה להתמכרות הקשה להרואין שקלפטון סבל ממנה באותה תקופה.

הצד האפל של קליפורניה התגלה בשנת 1969, כשהתכוננה להקת הביץ' בויז להופיע באודיטוריום ג'ובילי, באדמונטון, כשלפתע... עוזר המנהל של הלהקה, פרד וייל, קיבל שיחת טלפון שבישרה לו שבנו של מתופף הלהקה, דניס וילסון, נעדר. דניס, שהיה ידוע כנשמה הפרועה של הלהקה, התעקש לטוס מיד הביתה אך זה לא היה אפשרי לוגיסטית. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הבשורה המרגיעה שהבן היה בבית חברו. וייל נזכר ברגעים המתוחים: "אמו של החבר הייתה בטוחה שקרול, אשתו של דניס, ידעה היכן סקוטי. זו הייתה טעות תמימה. מחסור בתקשורת. לדניס כה הוקל. הוא אבא טוב, למרות כל הסיפורים השליליים שנאמרו עליו. הוא אהב את משפחתו, לפני הכל. אבל כשחזרנו ללוס אנג'לס, כל הסיפור של דניס עם צ'רלס מנסון פרץ. זה היה בכל החדשות. אני בטוח עד היום שדניס חש אז שצ'רלס היה מעורב בהיעלמותו של סקוטי. זה הסתיים במקריות, תודה לאל". הקשר בין וילסון למנסון נותר אחד הכתמים המפחידים בהיסטוריה של הרוק, במיוחד לאור העובדה שמנסון אף כתב שיר שהלהקה הקליטה מאוחר יותר בשינוי שם.

קפיצה גדולה קדימה בזמן מראה שלרוק יש גם כבוד ממסדי. בשנת 2012 קיבלו חברי להקת לד זפלין (רוברט פלאנט, ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס) פרס הוקרה יוקרתי מנשיא ארה"ב, ברק אובמה, במרכז קנדי, על תרומת הלהקה לתרבות האמריקנית. האירוע זכור במיוחד בזכות הביצוע המרגש של להקת HEART לשיר STAIRWAY TO HEAVEN, שגרם לרוברט פלאנט להזיל דמעה בקהל, כשבתופים הלם ג'ייסון בונהאם, בנו של מתופף הלהקה המנוח ג'ון בונהאם.

בחזרה לשנת 1972, השנה שבה התחכום הגיע למצעדים. חברי להקת סטילי דן ראו לראשונה את שם להקתם במצעד האמריקני, כשתקליט הבכורה שלהם, CAN'T BUY A THRILL, נכנס למקום ה-197 הצנוע, לפני שהחל לטפס מעלה בזכות להיטים כמו DO IT AGAIN. השילוב של ג'אז, רוק ומילים מתוחכמות היה חדשני. דרך אגב, שם התקליט בא מתוך שיר של בוב דילן ושמו IT TAKES A LOT TO LAUGH, IT TAKES A TRAIN TO CRY, בעוד ששם הלהקה עצמה נלקח מתוך הספר "ארוחה עירומה" של הסופר וויליאם בורוז - בחירות המעידות על האינטלקטואליות של דונלד פייגן וולטר בקר.

ואם בתרבות עסקינן, בשנת 1976 בריטניה קיבלה שיעור גס בתרבות הפאנק. התקשורת הבריטית געשה על הופעתה, יום קודם, של להקת הסקס פיסטולס שקיללה בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה TODAY בשעת צפייה מוקדמת. הדיילי מירור דיווח בכותרת הראשית הידועה לשמצה "הזוהמה והזעם", שמנחה התוכנית, ביל גראנדי (שהתגרה בלהקה בעצמו), הושעה לשבועיים. כמו כן, הסקס פיסטולס נבעטו באופן מיידי על ידי חברת התקליטים EMI, שלא יכלה לשאת את הבושה. מנהל הלהקה הערמומי, מלקולם מקלארן, התגונן בדף האמצעי של הגיליון בתמיהה מעושה - "דרבנו את הבחורים שלי בשידור לדבר כך?", כשהוא יודע היטב שזו הפרסומת הכי טובה שיכול היה לבקש.

דרמות לא חסרו גם בעולם הסול. בשנת 1969 התחוללה דרמה בלהקת הסופרימס. אחת מזמרות הלהקה, סינדי בירדסונג, שהחליפה את פלורנס בלארד, נחטפה באיומי סכין על ידי איש אחזקה שעבד בבניין בו התגוררה. זה נשמע כמו סרט מתח, אבל בירדסונג גילתה תושייה מדהימה והצליחה להימלט ממכוניתו הנוסעת של החוטף באוטוסטרדה של סאן דייגו, קפצה אל הכביש וניצלה בנס, אירוע שהותיר אותה בטראומה אך בחיים.

בשנת 1977, כשהפאנק והדיסקו שלטו, הרוק האמריקאי הקלאסי הרים ראש. טום פטי ולהקת שוברי הלבבות הופיעו בתיאטרון ריביירה בשיקגו. זמן מה לאחר מכן הגיעה הביקורת המפרגנת מהמגזין רולינג סטון: "לפני שהם עלו לבמה, טום פטי וחבריו פינקו את הקהל בהשמעת הקלטות של שירי רולינג סטונס שטרם יצאו לאור. שירים שהוקלטו מתחילת דרכה של אותה להקה. הבחירה הייתה מדויקת כי פטי חייב הרבה לאותה להקה ולסאונד שלהם. טום פטי לוקח את מוסיקת הסיקסטיז ומנגן אותה בכוח גדול ורענן. אחרי חימום של אלביס קוסטלו ולהקתו (שילוב מעניין של סגנונות), עלו פטי וחבריו והציגו גם שלושה שירים חדשים כמו גם ביצוע לשיר DON'T BRING ME DOWN שעשו פעם האנימלס. הביצוע של פטי את השיר AMERICAN GIRL נשמע יותר בירדס מאשר מה שרוג'ר מגווין עושה היום, וזה הישג מרשים. ברור שפטי למד הרבה מהשנה האחרונה בה הופיע הרבה. מרגישים גם את הביטחון שנוסף ללהקתו. הקריאות שלו לקהל, שיעשה רעש, נשמעו קצת מאולצות אבל בהדרן, בו ביצע את השיר SHOUT של האחים אייסלי, הוא כבר לא היה צריך לבקש דבר מהקהל שהגיב בשמחה ובקולניות". פטי הוכיח שהוא כאן כדי להישאר.

ולסיום, שנת 1978 והדילמה הנצחית של רוק מול פופ. רוד סטיוארט, הרוקר המחוספס עם הקול הצרוד, הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי עם השיר 'האם את חושבת שאני סקסי', להיט דיסקו ענקי אותו כתב עם המתופף כארמין אפיץ' (לשעבר מלהקת ונילה פאדג' הפסיכדלית או קקטוס הרוקית). מבקרים רבים טענו שרוד מכר את נשמתו לדיסקו, ואני אישית מעדיף אותו כזמר נשמה לבן מתקופת ה-FACES ולא כגימיק דיסקו שעוטף את עצמו עם בלונדיניות ומכנסי טייץ מנומרים. אבל אי אפשר להתווכח עם ההצלחה - ברור שהשיר היה שלאגר לא נורמלי גם בישראל ורחבות הריקודים רעדו.

הגריז, הפארודיה והגאונות: התקליט שבו פרנק זאפה חזר לפיפטיז. ב-2 בדצמבר בשנת 1968 יצא אלבום מיוחד לפרנק זאפה ולהקת "אמהות ההמצאה". שמו הוא CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS.

בעוד שנת 1968 התקרבה לסיומה והעולם המוזיקלי היה עסוק בחיפוש אחר הצליל הפסיכדלי הבא או המהפכה החברתית הגדולה, הטיל פרנק זאפה פצצה תרבותית משונה במיוחד. ב-2 בדצמבר 1968, בעיצומו של עידן הפרחים והאהבה החופשית, יצא לאוויר העולם תקליט מיוחד במינו של זאפה ולהקתו אימהות ההמצאה. שמו של התקליט היה CRUISING WITH RUBEN AND THE JETS, יצירה שמדיפה ריחות נוסטלגיה מיוחדים וכבדים של גריז לשיער, מכוניות אמריקאיות ישנות ודיינרים מיוזעים.

זה היה פרויקט קונספטואלי מבריק ומבלבל כאחד. על העטיפה לא הופיעו פרצופיהם המוכרים של חברי הלהקה, אלא דמויות מצוירות בעלות אפים של כלבים, שהוצגו כלהקה פיקטיבית בשם רובן והג'טס. המטרה הייתה כה משכנעת, עד כי תחנות רדיו רבות בארצות הברית שידרו את השירים מתוך מחשבה שמדובר בלהקת דו-וופ אבודה שנחשפה מחדש, מבלי לדעת שהם משמיעים את האנרכיסט הגדול ביותר של הרוק.

בזמנו תיאר זאפה את התקליט הזה, כ"אלבום של שירי אהבה משוחים בגריז". הוא לא הסתפק בפארודיה שטוחה, אלא ניגש לעניין בכובד ראש אקדמי כמעט, כשהוא מנתח את המבנה המוזיקלי של שנות החמישים.

כך הוא הוסיף והסביר את הפילוסופיה מאחורי היצירה: "רקחתי את האלבום הזה כמו שהמלחין סטרווינסקי רקח יצירות בתקופה הניאו קלאסית שלו. אם הוא יכל לקחת את הקלישאות של התקופה הקלאסית ולעקם אותן, אז למה שלא אעשה זאת לזרם הדו-וופ של שנות החמישים? הדו-וופ הוא מוסיקה סטריאוטיפית שיש בה רגשות מיוחדים. כששרים את המילים בה בקול נמוך, מקבלים רגש שונה לחלוטין לעומת אותן מילים המושרות בקולות הרמוניים גבוהים יותר עם קול פלצט גבוה ביותר ששר מעליהם. חמישיית קולות ששרה בהרמוניה דו-וופ, בשנות החמישים, היא דבר עצום. זה ממש מפחיד לחשוב מה קורה שם מבחינה הרמונית. ככל שהזרם הזה התקדם, כך גם הפכו הקולות שבו מורכבים יותר. מילות אהבה הן מהדברים הטובים ביותר שנכתבו בסגנון הרית'ם אנד בלוז. אם תקשיבו למילים באופן שטחי, תחשבו שמדובר במסרים של אהבה, כשמעשה הם שרים על משגלים. הניצנים של המהפכה המינית נמצאים בשירים האלו".

כדי להשיג את הצליל האותנטי הזה, נדרשו חברי הלהקה לצאת מאזור הנוחות שלהם ולבצע החלפת תפקידים מעניינת. הזמר ריי קולינס, שבעברו האמיתי היה זמר דו-וופ ובלדות עוד לפני ימי המהפכה של זאפה, הרגיש בבית וקיבל הפעם את רוב אור הזרקורים. היה זה רגע השיא שלו בלהקה, שכן סגנון זה תאם את יכולותיו הקוליות באופן מושלם. לעומתו, הבסיסט רוי איסטרדה, שבדרך כלל היה אמון על הקולות הגבוהים בלהקה והתפרסם בקולו הדקיק והצווחני, לא שר כמעט בכלל הפעם, החלטה שהדגישה את השינוי באופי הלהקה. זאפה עצמו, המנצח על התזמורת המשונה הזו, הציב את עצמו בשירת הקולות הנמוכים והודה ש"הושפעתי רבות מלהקת THE SPANIELS בעניין קול הבס שעשיתי. ג'ראלד גרגורי הוא האיש שניסיתי לחקות".

גם בגזרת הקצב נרשמו שינויים דרסטיים. התקליט הוקלט כמעט כולו כשללהקה הצטרף המתופף ארט טריפ, מוזיקאי מחונן שהגיע מרקע של מוזיקה קלאסית וג'אז, ומצא את עצמו בסיטואציה מוזרה. טריפ סיפר על החוויה: "זאפה אמר לי לתופף מחדש בכל מה שהוקלט עד אז. לא האמנתי שזה מה שאני צריך לעשות בלהקה כה מורכבת. המקצבים היו פשוטים להחריד".

הדרישה לפשטות לא נבעה מחוסר יכולת, אלא מרצון לדייק את האסתטיקה. במטרה לקבל צליל דומה לזה של שנות החמישים, טופל צליל התופים של טריפ באולפן בצורה אגרסיבית; המיקרופונים הוצבו בצורה שיצרה סאונד יבש ושטוח, כך שהוא נשמע כמו קופסאות ביסקוויטים ולא מערכת תופים אמיתית. זה היה המרקם המחוספס שזאפה חיפש.

הויזואליה הייתה חלק בלתי נפרד מהחבילה. עטיפת התקליט המצוירת והצבעונית נוצרה על ידי האמן הקבוע של הלהקה, קאל שנקל, כקריצה על עטיפת תקליט ישן נושן של אמן הבלוז פי ווי קלייטון, BLUES AFTER HOURS. באותה עטיפה מקורית נראה קלייטון מחזיק את גיטרת הפנדר סטראטוקסטר הראשונה, שניתנה לו במתנה על ידי הממציא ליאו פנדר עצמו. שנקל אימץ את הקומפוזיציה הזו והעניק לה טוויסט סוריאליסטי. העטיפה האחורית באה לספר את סיפורה הפיקטיבי של להקת רובן והג'טס, כשהיא מסבירה בטקסט הומוריסטי מה הם שיריה האהובים, היכן הם מופיעים ואיך הם מתחזקים את הפריזורה שלהם, מה שהוסיף עוד רובד למיתוס שנבנה סביב הפרויקט.

אולם ההיסטוריה של התקליט הזה לא הסתיימה בשנות השישים. כשזאפה השיג, בשנת 1982, את הזכויות להקלטות של התקליטים הישנים שלו מחברת התקליטים (לאחר שנתיים של התדיינות משפטית מתישה), הוא החליט לבצע מהלך שנוי במחלוקת. הוא בחר להקליט את הבס והתופים מחדש גם בתקליט הזה, כשהוא מחליף את ערוצי הקצב המקוריים בצליל מודרני ואייטיזי יותר. הנגנים ארתור בארו (בס) וצ'ד ווקרמן (תופים) עשו את העבודה הטכנית המדויקת, כשזאפה טוען להגנתו כי הוא לא אוהב את הגרסה ושהוא נאלץ לעשות זאת מכיוון שהערוצים המקוריים, המאסטר טייפס, היו במצב גרוע והתפוררו פיזית. זה התגלה בהמשך כתירוץ בלבד, שכן הסלילים המקוריים נמצאו במצב סביר בהחלט. בהקלטה המחודשת הוא הרס, לדעת רבים כמוני, את היופי של המקור ואת האותנטיות החורקת שהפכה אותו למיוחד כל כך. לכן, ההמלצה שלי היא להקשיב לתקליט זה רק בגרסת המיקס המקורית משנת 1968. מי שמחפש את זה בדיסק דיגיטלי, תשמחו לדעת שזה יצא בהוצאה מחודשת עם בונוסים, עטיפה אלטרנטיבית ושם קולע: GREASY LOVE SONGS.

תהליך היצירה המקורי היה אינטנסיבי ותובעני, כפי שרק זאפה ידע להיות. בשנת 1979 אמר זאפה במבט לאחור: "זה היה עינוי לעשות את האלבום הזה. רק שני שירים מכל האלבום היו קלים לעשייה. אחד הוא NO, NO, NO והשני הוא CHEAP THRILLS. אני כתבתי אותם וניגנתי בהם את כל כלי הנגינה ושרתי את כל תפקידי השירה. שבע שעות לקח לי לעשות את הכל". עדות זו ממחישה את הטוטאליות שבה ניגש לפרויקט, גם כשהיה מדובר בשירי פופ קלילים למראית עין.

לאורך כל היצירה, זאפה והלהקה שמרו בנאמנות על אווירת המקור של שנות החמישים, עם ההרמוניות המתקתקות והמקצבים הפשוטים. האשליה נשמרת בקפדנות עד שמגיע הקטע האחרון בתקליט, STUFF UP THE CRACKS. שם, לפתע פתאום, בוקע סולו גיטרה פסיכדלי, מלוכלך ומודרני (עם שימוש כבד בפדל ווא ווא) שמסגיר את התקופה האמיתית בה הוקלט התקליט ומנפץ את המסכה הנוסטלגית ברגע האחרון.

כצפוי, התקליט בלבל הרבה אנשים עם יציאתו. המעריצים לא ידעו איך לאכול אותו, והמבקרים גירדו בראשם. אבל באופן מפתיע, הביקורות בעיתונים דווקא קלעו בול והבינו את ההומור והתחכום. בעיתון JAZZ AND POP נכתב בינואר 1969 ביקורת חדה עין: "זו היא להקת אמהות ההמצאה בתחפושת. או שמא זו להקת רובן והג'טס מחופשת לאמהות ההמצאה? זה לא ממש משנה כי האלבום הזה הוא הצצה יעילה לרוק'נ'רול של שנת 1956. מכר צעיר ממני אמר לי שזו סתם ירידה על התקופה היא. ובכן, הוא טועה. הצליל של האלבום רציני ואותנטי".

גם בעיתון HIGH FIDELITY זיהו את האיכות, ובמרץ 1969 פורסם שם: "זה מסע נאמן למוסיקת הפופ של הפיפטיז. זה אלבום מטופש בכוונה כשאפילו שמות השירים מריחים את תקופת אייזנהאוור. לאחרונה יש נסיון להחיות את המוסיקה ההיא אבל הנסיון הוא עקר ומחליא. אצל זאפה וחבריו אין זה כך. הם ממש אוהבים את המוסיקה ההיא או את הנוסטלגיה שממריצה אותם".

המחמאה הגדולה ביותר הגיעה אולי מכיוון לא צפוי. בעיתון HIT PARADE נכתב במאי 1969, כשהם מסכמים את החוויה: "אם אתם מבוגרים מספיק כדי להיזכר בלהקות הישנות כמו THE SPANIELS או THE VALENTINES, תצחקו הרבה עם האלבום הזה. המוסיקה היא סאטירה על אופן החיים אז שהורכבו מלצאת קבוע או להיפרד מבחורה. השירים ממש מצוינים בהזכירם את אותם ימים, בהם המבוגרים שללו את הדבר הזה מבלי לדעת או מבלי לרצות אפילו לדעת מה באמת קורה. מעניין אותי לדעת מה הצעירים המודרניים של היום חושבים על התקליט הזה".

בונוס: החודש, דצמבר בשנת 1968 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא אלבום כפול (ואחרון בסיקסטיז) ללהקת האנימלס, אז בהנהגתו של הזמר אריק ברדן. שם האלבום הוא LOVE IS.

במקור, אלבום כפו זה יצא כאלבום בודד באנגליה. ברור שהמחשבה מאחורי צעד זה הייתה מסחרית-שיווקית. אחרי הכל, ברדן לא היה אז הזמר החם ביותר בשטח. אחרי הצלחה גדולה עם האנימלס של אמצע הסיקסטיז, הוא פנה לעשות תקליטים פסיכדליים שדיברו בעיקר לקהל נישתי.

באלבום זה ניגנו עמו הקלידן זוט מאני, הגיטריסט אנדי סאמרס (ההוא שבהמשך יהיה בלהקת פוליס), הבסיסט ג'ון ווידר והמתופף בארי ג'נקינס. החמישה יצרו פה קטעים שרחוקים שנות אור מ"בית השמש העולה". הקטע GEMINI הוא דבר לא קל לעיכול, אפילו לאוהבי הלהקה.

יש פה בעיקר קאברים, אם זה COLOURED RAIN של להקת טראפיק, RING OF FIRE של ג'וני קאש, RIVER DEEP MOUNTAIN HIGH של אייק וטינה טרנר (במקור אייק הועף על ידי ספקטור מהאולפן, אבל זה כבר סיפור אחר), TO LOVE SOMEBODY של הבי ג'יז, I'M AN ANIMAL של סליי ומשפחת סטון וגם קטע הבלוז AS THE YEARS GO PASSING BY.

עדיין, זה אלבום מהנה להקשבה, לחובבי הסאונד של התקופה, כמוני.

אנדי סאמרס כתב בספרו: "האנימלס בסופו של דבר נכנסו לאולפן והקליטו אלבום אשר ברוח הזמן נקרא LOVE IS. אף פעם לא שילמו לי על הנגינה בתקליט הזה אבל זכיתי לנגן באחד מסולואי הגיטרה הארוכים ביותר שהוקלטו עד שלב זה. בגרסה שלנו ל-COLOURED RAIN של טראפיק, אני לוקח את זה עד הסוף בסולו כל כך ארוך שאי אפשר לנגנו במצב טראנס מלא ועדיין שייצא במקום הנכון בהקלטה, אז זוט (מאני) עמד באולפן, ספר את התיבות בזמן שניגנתי ובתיבה ה- 189 הוא נותן לי את הרמז. למרות שאני לא שמעתי על הסולו הזה הרבה באותו זמן, הוא אכן מקבל מוניטין אגדי קל ומוזכר בראיונות עמי עשרים שנה מאוחר יותר".

אז מה כתבו בביקורות של אז על האלבום? בואו נגלה...

בעיתון RECORD RETAILER נכתב: "אריק ברדן איבד מעריצים רבים בגלל בחירת החומרים שלו. עם זאת, פה הוא חוזר לסגנון הישן והוא נשמע נלהב".

בעיתון IT נכתב: "ברדן משתנה לרוב. חומר הסן פרנסיסקו שלו היה נוראי אבל הנה הוא בא לנו פה עם אלבום נהדר. ברדן אינו הטוב ביותר אך הוא טוב".

בעיתון רקורד מירור נכתב: "איכות המוזיקה גבוהה. כל קטע מתפתח עם הרבה דברים שקורים בו. אני אוהב את זה יותר ממה שאריק עשה עד כה".

בעיתון GRAMOPHONE חשבו אז אחרת: "זה אלבום מאכזב. אני זוכר את ימי הזהב של בית השמש העולה ובאלבום החדש יש ניסיונות בפופ מודרני שמשעממים".

והחודש, דצמבר בשנת 1968 (לא ידוע בדיוק באיה יום), יצא בארה"ב (בלבד) תקליט הבכורה של להקת הפסיכדליה הבריטית, סופט מאשין.

לא מעט להקות נחשבות צמחו משם והתיוג CANTERBURY PROG ROCK מתייחס ללהקות ואמנים שהעניין שלהם הוא לאו דווקא רוק. זה יכול להיות גם ג'אז ואוונגארד יצוקים לכלי נגינה חשמליים. הלהקה החשובה ביותר בזרם הזה הייתה סופט מאשין, שהקליטה תקליטון לפני תקליט זה וערכה עוד מספר הקלטות, שיצאו רק שנים לאחר מכן, אך תקליט בכורה זה הוא שסלל את מסלול ההמראה של סצנת הקנטרברי, שנמשכה גם כמה שנים בתוך שנות השבעים.

שלושה חברים היו אז בלהקה: רוברט וויאט בתופים ושירה. מייק ראטלג' (שהיה זה שהביא את שם הלהקה מכותרת ספר מאת וויליאם בורוז) על אורגן וקווין איירס בגיטרה בס ושירה.

איירס היה בן 17, כשפרש מביה"ס ושכר חדר בבית הוריו של רוברט וויאט ב- LYDDEN (שליד דובר). דייויד אלן שכר גם הוא חדר באותו בית. וויאט ואלן השמיעו לאיירס מוזיקת ג'אז ללא הרף והוא שנא את זה. עם זאת, הוא מצא שפה משותפת עם השניים בתחום השירה והכתיבה.

בשלב מסוים פגשו החברים איש עסקים עשיר, בשם ווס בראנסון, שהבטיח לתת להם כסף כדי שיקימו להקה. הוא טען שהם העתיד והוא קיים את הבטחתו; הוא שלח להם כסף והם הקימו את סופט מאשין. בתחילה הם היו ארבעה, אך דייויד אלן נתקל בבעיית אישורים לחזור לאנגליה ונאלץ להיפרד משלושת האחרים שהמשיכו לדרכם, מבחינה פיזית ומוזיקלית.

המוזיקה של סופט מאשין הייתה רחוקה שנות אור ממוזיקת פופ של התקופה. הלהקה הייתה נסיונית ביותר ובין כה חבריה לא ניגנו מעולם את אותו השיר פעמיים ובאותה צורה. תמיד הם רצו לשנות את עיבודיהם, דבר שלא מתאים לשוק הפופ כלל.

"המוזיקה שלנו," אמר בזמנו קווין איירס, "היא רק הרחבה של מה שהתעסקנו בו כשהתגוררנו יחד בקאנטרברי. זו הדרך בה אנו מעדיפים לבלות, ולא במשחקי קריקט או גולף. אנחנו עובדים, מרוויחים לחם ויוצרים מוזיקה. כשאנחנו מופיעים, אנחנו לא חושבים על דברים כמו לרצות את הקהל הצעיר שמולנו. המוזיקה שלנו שונה".

ההקלטות לאלבום הופקו בידי צ'אס צ'נדלר (הבסיסט לשעבר של האנימלס, שהפך למנהלו האישי של ג'ימי הנדריקס) וטום וילסון, שהפיק לאמנים כמו בוב דילן, מחתרת הקטיפה ופרנק זאפה ואמהות ההמצאה. כל האלבום הוקלט וקיבל מיקס סופי תוך ארבעה ימים בלבד. טום וילסון אמנם רשום כמפיק האלבום, אך במהלך ההקלטות לאלבום הזה הוא היה עסוק יותר בבנות זוגו, ששהו עמו בחדר הבקרה, ופחות בלהקה שניגנה מולו. לכן הקליט אותה כפי שחבריה ניגנו ולא טרח לתקן אותם כי לא טרח באמת להקשיב למה שהקליט. אולי זו הסיבה להצלחת האלבום מבחינה מוזיקלית? החיספוס בהפקה מאפשר למאזין לקבל את הלהקה כפי שהיא נשמעה באמת, ללא אפקטים מיותרים. כשמקשיבים לאלבום הזה יודעים בדיוק שכך הסופט מאשין נשמעו גם בהופעה בתקופה ההיא.

מלבד וויאט יש באלבום הזה כוכב אחד מיוחד שנוצץ לאורך כל הדרך, וזה הקלידן מייק ראטלג', שהוא למעשה מהפכן בגישתו לנגינת האורגן. בזמן שקלידנים אחרים העדיפו בתקופה ההיא את אורגן ההאמונד ומגבר הלזלי, ניגן ראטלדג' על אורגן LOWRY שהיה מחובר ישירות למגבר מארשאל. ראטלג' הוא אולי הקלידן היחיד שכשמקשיבים לו קשה להבין מה הרקע שלו ומה מתחולל בתוך מוחו בזמן הנגינה שלו. הוא כה ייחודי ומיוחד. דווקא קווין איירס, שפרש אחרי האלבום הזה לטובת קריירת סולו אמנותית מופלאה, די נחבא באלבום הזה. הוא בקושי שר כאן ומתפקד כנגן בס שתומך בשני חבריו המהפכניים. בלעדיו, שני האחרים היו מתפוצצים לכיוונים שונים ולא צפויים לחלוטין ולכן איירס הוא הדבק בכל הסיפור של האלבום הזה.

השיר האחרון באלבום, קטע קצר בשם BOX 25/4 LID, מסמל את השלב הבא של סופט מאשין. זאת כי בקטע הזה מנגן מייק ראטלג' בפסנתר ביחד עם בסיסט ושמו יו הופר, שעבד אז כסבל הציוד של הלהקה. בהמשך הפך הופר לבסיסט של הלהקה, מיד אחרי שאיירס פרש, ומאז הפך לאחר הנגנים הגדולים והמשפיעים של סצנת הרוק המתקדם מקאנטרברי.

עטיפת האלבום הייתה מרהיבה לעין. העותקים הראשונים כללו עיצוב שאיפשר לחלק הפנימי של העטיפה להסתובב בצורה מעגלית (כמו העטיפה שלד זפלין עיצבה לאלבומה השלישי, שנתיים לאחר מכן). בזמן שאלבום הבכורה הזה יצא לאור בארה"ב בלבד הייתה הלהקה כבר מפורקת עקב תשישות מסיבוב הופעות קשה.

אך הפתעה לא נעימה ציפתה לחברי הלהקה הנותרים כשקיבלו תזכורת מחברת התקליטים PROBE כי חתמו על חוזה שמחייב אותם לאלבום נוסף ואם הם לא יקיימו את שהבטיחו, יעמדו מול תביעה משפטית. איירס, שנפש אז באיביזה, סירב לחזור ללהקה כי חש כי אינו מסוגל לתפקד בה יותר. המזון המקרוביוטי שאכל גרם לו להתרסקות. שיערו נשר, הליבידו שלו שאף לאפס וחייו היו מרוקנים, כפי שסיפר שנים לאחר מכן. בנוסף, הוא חש שהכיוון הג'אזי של הלהקה לא מתאים לו כלל. וויאט וראטלג' נאלצו להמשיך הלאה וגייסו אליהם את הופר הבסיסט וביחד הקליטו את האלבום השני והמופתי VOLUME TWO, וכך הצילו את הלהקה מצלילה לתהומות השיכחה.

התקליט הזה של סופט מאשין הוא ההתחלה האמיתית של הרוק המתקדם. הוא לא יומרני מצד אחד אך מאתגר מאד מצד שני. ההשפעות של מוזיקת הג'אז, אותה ינק וויאט באופן אדוק, ניכרות פה היטב. וזה עוד לפני מעבר הלהקה בהמשך לאזורי ג'אז-רוק נרחבים יותר בהמשך.

גבירותיי ורבותיי, קבלו את הלהקה המתקדמת ביותר - המכונה הרכה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים