רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 בינואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 בינואר (2.1) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"נהגתי לבלות עם ג'ימי הנדריקס במועדון היפופוטמוס שבניו יורק. ישבנו בתא חשוך מאחור. דיברנו על תהילה שמגיעה במהרה ויכולה להתאייד באותה מהירות. דיברנו על כל המזדנבים והשחיתויות וראיתי את ג'ימי מביט על עור נמר שהיה תלוי על הקיר. 'כך הם רוצים אותי', הוא אמר לי. 'כמו פרס על הקיר'..." (ג'ון פיליפס, מלהקת האמהות והאבות)

דברים שקרו עם הביטלס ביום הזה.

נתחיל את המסע בשנת 1969. בעוד שרוב האנשים בבריטניה עדיין התאוששו מחגיגות השנה החדשה וניסו להבין איך חוזרים לשגרה, הביטלס עשו צעד שרבים יגדירו בדיעבד כתחילת הסוף המצולם. בבוקר ה-2 בינואר התכנסה החבורה באולפני טוויקנהאם הקרים והענקיים בלונדון כדי להתחיל לעבוד על הפרויקט השאפתני והחדש שזכה לשם GET BACK. המטרה הרשמית הייתה חזרה לשורשים, נגינה חיה ללא טריקים אולפניים מורכבים, שתתועד בסרט דוקומנטרי ותסתיים בהופעה חיה גרנדיוזית מול קהל.

אולם המציאות באולפן הייתה רחוקה מלהיות רומנטית. האולפנים, טוויקנהאם, שנועדו בכלל לצילומי סרטי קולנוע, היו קרים, מנוכרים וחסרי כל אקוסטיקה המתאימה ללהקת רוק. גרוע מכך, השעות היו בלתי אפשריות עבור מוזיקאים שהורגלו להקליט בלילות; פול מקרטני ניסה לדרבן את החברים להתחיל לנגן בשעות הבוקר המוקדמות, מה שיצר חיכוכים מידיים. ג'ון לנון הגיע מלווה בצמוד ביוקו אונו. לנון, שהיה אז מכור להרואין, תואר לעתים קרובות כאדם תקשורתי אך אדיש, ​​או לחלופין אגרסיבי ומסוגר. הוא היה רזה וחיוור יותר. היו רגעים במהלך הסשנים בהם סבל מתסמיני גמילה, מה שתרם לחוסר התפוקה היצירתית שלו בהשוואה לפול מקרטני באותו זמן

ג'ורג' האריסון נראה כמי שסוחב עליו את כל תסכולי העולם ורק רינגו סטאר שמר על ארשת פנים משועשעת אך עייפה. הדינמיקה הזו תועדה ברובה על ידי המצלמות של הבמאי, מייקל לינדזי הוג. מי שרוצים לצלול לעומק הדרמה הזו ולגלות פרטים רבים ומפתיעים נוספים על אותם ימים מתוחים, מוזמן לקרוא את הספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!", שחושף דברים מעניינים מאד שהתרחשו מאחורי הקלעים של אותן חזרות גורליות.

נקפוץ שנתיים קדימה בזמן, ל-2 בינואר 1971, ונמצא עולם שונה לחלוטין. הביטלס כבר לא היו גוף אחד, והקרב על המצעדים הפך לאישי. באותו יום, ג'ורג' האריסון, מי שכונה לא פעם החיפושית השקטה, הוכיח שמים שקטים חודרים עמוק, ועוד איך חודרים. האלבום המשולש והמפואר שלו, ALL THINGS MUST PASS, כבש בסערה את הפסגה והגיע למקום הראשון במצעד המכירות של הבילבורד האמריקני. זה היה רגע של ניצחון מתוק עבור האריסון. במשך שנים הוא חסה בצילם הענק של לנון ומקרטני, אוגר שירים ורעיונות שנדחו על ידם, והנה דווקא הוא שיחרר יצירת מופת שהופקה על ידי פיל ספקטור והפכה לאלבום סולו מצליח בטירוף, שהציג את האריסון בשיא כוחו היצירתי והרוחני.

אבל ג'ורג' לא היה היחיד שעבד קשה באותו יום. הרחק מההמולה של המצעדים האמריקניים, בחווה המבודדת והבוצית שלהם בסקוטלנד, פול ולינדה מקרטני עסקו ביצירה מסוג אחר לגמרי. ב-2 בינואר 1971, הזוג הצטלם לסדרת תמונות שנועדו לשקף אווירה משפחתית, ביתית וכפרית. פול, שבאותה תקופה גידל זקן עבות וחיבב סוודרים צמריריים, ביקש להתרחק מהתדמית הנוצצת של כוכב פופ. הצילומים הללו, שבהם נראו בני הזוג משתלבים בנוף הפראי עם הכבשים והילדים, לא היו סתם למזכרת באלבום המשפחתי. כמה חודשים לאחר מכן, החומרים הללו נערכו בקפדנות והפכו לקליפים המלווים שני שירים מתוך התקליט RAM, תקליט שנקטל לרוב בזמן אמת ונחשב היום לאחת פסגות היצירה של מקרטני. הניגוד בין ההצלחה הנוצצת של ג'ורג' באמריקה לבין הבוץ הסקוטי של פול המחיש בדיוק עד כמה רחוק הלכו חברי הלהקה איש לדרכו.

ולסיום, אי אפשר שלא להזכיר את הדרמה המשפטית-פוליטית של ג'ון לנון. ב-2 בינואר 1975, התחוללה תפנית משמעותית במאבקו של לנון להישאר על אדמת ארצות הברית. שופט פדרלי קבע באותו יום פסיקה דרמטית שאפשרה לג'ון לנון ולעורך דינו הנאמן, ליאון וויילדס, לקבל גישה מלאה לתיקים הסודיים של מחלקת ההגירה האמריקנית. במשך שנים ניסה הממשל האמריקני, בראשות ריצ'רד ניקסון, לגרש את לנון מהמדינה בטענה פורמלית של הרשעה בשימוש בקנאביס משנת 1968 באנגליה.

אולם לנון ווויילדס חשדו כל העת שהסיבה האמיתית איננה דאגה לבריאות הציבור או למוסר, אלא פחד פוליטי טהור. לנון היה פעיל שלום קולני שהתבטא בחריפות נגד מלחמת וייטנאם ונגד הממשל, והבית הלבן ראה בו איום אלקטורלי בשנת בחירות. ההחלטה של השופט ביום זה הייתה קריטית, שכן היא אפשרה לצוות ההגנה לבדוק האם הרצון לגרשו מארה"ב נבע אכן מאותו משפט סמים ישן באנגליה, או שמא, כפי שכולם חשדו, בגלל דברים פוליטיים נוקבים שנשא נגד הממשל האמריקני. חשיפת המסמכים הללו הוכיחה בסופו של דבר שהממשל אכן סימן את לנון כמטרה פוליטית, מה שהוביל לניצחונו הסופי של לנון ולזכייתו בגרין קארד הנחשק כשנה לאחר מכן.

ב-2 בינואר בשנת 1974 יצא תקליט הסולו השני של גרהאם נאש ושמו WILD TALES.

עולם המוזיקה חיכה בקוצר רוח למוצא פיו של האיש שנחשב לצלע הרגועה וההרמונית ברביעייה המפורסמת ההיא (קרוסבי סטילס נאש ויאנג), אך מה שנחת על המדפים באותו יום חורפי לא היה בדיוק מה שהקהל ציפה לו. גרהאם נאש שחרר את תקליט הסולו השני שלו תחת השם WILD TALES, והשם הזה הסתיר מאחוריו סיפור מצמרר למדי.

למען האמת, האווירה סביב יצירת התקליט הייתה כבדה כמו עופרת יצוקה. רוב שירי התקליט הזה באו מכאב גדול בליבו של נאש על רציחת חברתו הקרובה, איימי גוסאג' בת ה-19. הטרגדיה הייתה כפולה ומכופלת, שכן הרוצח לא היה זר מאיים מסמטה חשוכה, אלא בשר מבשרה. אחיה, איבן בן ה-20, הוא שרצח אותה, כשישב זמן קצר לפני כן בכלא בגין זיוף צ'קים של אמם וסבתם. הדרמה המשפחתית הזו הרעידה את עולמו של המוזיקאי הבריטי. אנשים שהיו קרובים לאיימי ואיבן טענו שהם היו קרובים ביותר, אך בשבועות שקדמו לרצח שרר מתח ביניהם. הסוף היה טראגי ובלתי נתפס: איימי נמצאה דקורה ומוכה למוות בדירתה בסן פרנסיסקו. נאש, שהיה שבור לרסיסים, ניסה לתעל את היגון למוזיקה: "הרצח של אהובתי החדיר בי המון רגשות אפלים. איימי הייתה נפש מדהימה והאובדן שלה השפיע על כל מה שעשיתי".

ההקלטות נערכו באולפני RUDY RECORDS, והאווירה באולפן הייתה רחוקה מלהיות מסיבה עליזה, למרות שחברים טובים כמו דייויד קרוסבי ואפילו ניל יאנג קפצו לבקר ולתרום כמה צלילים (יאנג, בדרכו המסתורית, ניגן שם פסנתר חשמלי). התוצאה הייתה תקליט מחוספס, עגמומי וחושפני. באופן לא מפתיע, התקליט הזה נמכר בכמויות זעומות לאחר שיצא לאור. הקהל שרצה עוד להיטים קלילים קיבל במקום זאת מנה גדושה של מציאות כואבת. העטיפה, בשחור ולבן, לא עזרה למכירות נאות, עם נאש שנראה עם זקן עבה ומבט אבוד בעיניו, כאילו הוא תוהה איך לעזאזל הוא הגיע למצב הזה. כדי להוסיף עוד נופך של מלנכוליה אמנותית, בצד האחורי של העטיפה יש ציור בצבעי מים של ג'וני מיטשל שציירה את נאש. גם בו האווירה עגמומית, כיאה לתקופה שבה האהבה החופשית של הסיקסטיז התנפצה אל סלעי המציאות של הסבנטיז. נאש הודה ביושר: "זה באמת היה אלבום קודר מאד שוודאי הבריח אנשים, אבל זה המקום בו הייתי אז".

הכישלון המסחרי לא עבר לידו סתם כך. נאש לקח לליבו את כישלון התקליט וחש שחברת התקליטים לא קידמה אותו כראוי. הוא הרגיש שהבוסים הגדולים העדיפו לקדם פרויקטים אחרים, נוצצים יותר, והשאירו אותו לדמם לבד בשטח. הפרנויה הזו ליוותה אותו שנים. בשנת 1980 הוא אמר: "השקעתי שלוש שנים מחיי לחשוב שזה היה הכישלון האישי שלי ורק אז גיליתי שנעשה מהלך מכוון של חברת התקליטים להכשיל את האלבום. זו הייתה עובדה שהיה קשה לי לעכל".

מצד שני, לצד השני של המתרס הייתה גרסה אחרת לגמרי. נשיא אותה חברת התקליטים ATLANTIC, אהמט ארטגון, איש עסקים ממולח שלא התרגש בקלות מרגשות של אמנים רגישים, אמר: "כשאלבום לא מצליח זה רק בגלל שהקהל לא מגיב לו. זה מה שקרה עם האלבום של נאש". במילים אחרות: זה לא אנחנו, גרהאם, זה אתה.

גם מבקרי המוזיקה, אותם אנשים שיושבים במשרדים ממוזגים ושופטים את נשמתם של האמנים, לא עשו לנאש חיים קלים. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת עוקצנית למדי: "בניגוד לשם התקליט, נאש לא מביא לנו מעשיות פראיות אלא הצצה מהוססת פנימה בליווי צלילי קאנטרי-רוק. נאש הפיק את עצמו פה באופן צנוע מדי. נראה שנאש כבר לא מעוניין בהתמודדות מול המציאות של הסבנטיז. נאש הוא מוזיקאי טוב שהפך להיות עייף מדי או נחוש מדי בדרכו החדשה". הם כנראה ציפו לפיצוצים וזיקוקים, וקיבלו במקום זה שירים שקטים על בתי כלא ופרידות.

לעומת זאת, בעיתון מפלורידה TALLAHASSEE DEMOCRAT גילו קצת יותר אמפתיה, אם כי גם שם לא חסכו שבטם. בביקורת נכתב אז: "הוא לא שר טוב במיוחד והסגנון שלו בשום אופן לא רענן או ממריץ. המילים שלו הן לא בדיוק החומר שממנו עשויות אגדות ומעשיות. אבל גרהאם נאש נוגע בקלות, לא משנה מה המסר שלו. יש נגיעה משותפת למילים ולמוזיקה שלו שלדעתי מאפשרת לו לעקוף את הצורך בגימיק משטח".

המבקר המשיך לנתח את מעמדו של נאש בהיררכיה של הרוק, וציין נקודה מעניינת: "גרהאם נאש לא יכול להיחשב לכוכב-על רק על סמך השירים שלו. אבל בגלל שהוא היה חבר באחת הלהקות האנגליות הטובות ביותר שיצאו מהפלישה הבריטית (ההוליס) ובגלל שהוא המשיך והפך לחלק מאחת הלהקות הכי טובות אי פעם (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג) - לעתים קרובות הוא נמצא בקטגוריה זו. נראה שהציפיות היו פשוט גבוהות מדי עבור בחור שרק רצה לשיר את הכאב שלו. כשאתה מתחבר לסוגים כאלה של תוויות, לפעמים קשה לעמוד בתדמית שלך. כאמן סולו, נאש לא הצית את העולם, אבל הוא הצחיק רבים במאמציו, ולעתים גרם לנו לחשוב על הזמנים המבלבלים שאנו חיים בהם היום.

ההשוואה ליצירותיו הקודמות הייתה בלתי נמנעת. המבקר פסק בנחרצות: "מבין שני תקליטי הסולו שהוא עשה, אני חושב שהראשון שלו טוב יותר בסך הכל. אבל השירים הטובים בתקליט החדש טובים בערך כמו כל דבר שהוא כתב, אם כי יש רק פחות מהם. אחת הנקודות המעניינות בתקליט הייתה החזרה של נאש לזירה הפוליטית-חברתית, תחום שבו הוא תמיד הרגיש בנוח. זה כנראה לא במקרה שהשירים הטובים ביותר של נאש הפעם הם השניים עם מסר פוליטי ברור. אחרי הכל, הוא אכן ביסס את עצמו באזור הפוליטי כשכתב את השיר CHICAGO בשנים האחרונות. הפעם נאש שר על חוסר העקביות המטופש בחוקי המריחואנה של האומה בשיר PRISON SONG. נאש מספר על שני חברים שנתקלים במערכת המשפט של האומה על ידי הפרת חוקי המריחואנה. השיר הזה הפך למעין המנון שקט עבור אלו שחשו שהמערכת רודפת אותם על שטויות, והוא הדגים את היכולת של נאש לספר סיפור פשוט עם מסר נוקב. בסופו של דבר, למרות המכירות הדלות והפנים הנפולות בעטיפה, WILD TALES נותר מסמך מרתק. זה סוג תקליט שישתפר ככל שתאזינו לו יותר כי השירים של נאש בדרך כלל צריכים לגדול עליכם לזמן מה. לא, הוא לא אגדה או כוכב-על, אבל הוא נוגע טוב מאוד ותמיד יש מקום למישהו כזה בעסקי המוזיקה העכשווית".

ב-2 בינואר בשנת 1997 טבע למוות הגיטריסט רנדי קליפורניה, מלהקת SPIRIT.

זה קרה רחוק מאוד מהבמות המיוזעות של לוס אנג'לס, בחוף הים של מולוקאי בהוואי, שם הגיטריסט רנדי קליפורניה מצא את מותו בנסיבות טראגיות אך הירואיות להפליא. קליפורניה, האיש והתלתלים, יצא לגלוש עם בנו בן ה-12, קווין. השמש זרחה, הגלים נראו מזמינים, אבל האוקיינוס השקט החליט להיות הכל חוץ משקט; זרם סחף אימתני תפס את השניים בהפתעה. ברגע של גבורה עילאית, הצליח רנדי לדחוף את בנו הקטן אל מחוץ לזרם הקטלני ולהציל את חייו, אך למרבה הצער, הכוחות של האב לא עמדו לו כדי להציל את עצמו. הוא נעלם בין הגלים, וגופתו מעולם לא נמצאה, למרות יומיים מתוחים של חיפושים שבוצעו תחת מזג אוויר חורפי וסוער במיוחד שנחת באזור שאילץ את הרשויות להרים ידיים.

רגע, נלחץ על כפתור ה-REWIND ונחזור אחורה, אל ניו יורק של שנת 1966. רנדי וולף היה אז נער בן 15, ילד פלא שמסתובב בחנויות מוזיקה. באחת מהן, MANNY'S MUSIC, הוא נתקל בבחור צעיר ואמביציוזי בשם ג'ימי הנדריקס. הכימיה הייתה מיידית. השניים לא רק דיברו, אלא ניגנו יחד והקימו הרכב בשם JIMMY JAMES AND THE BLUE FLAMES. מכיוון שבלהקה היה כבר נגן בס בשם רנדי (רנדי פאלמר), הנדריקס החליט לעשות סדר בבלאגן: הבסיסט, שהגיע מטקסס, קיבל את השם "רנדי טקסס", ואילו הגיטריסט הצעיר שלנו זכה לכינוי שילווה אותו כל חייו: "רנדי קליפורניה".

הנדריקס, שבאותה תקופה בדיוק התגלה על ידי צ'אס צ'אנדלר (הבסיסט של להקת האנימלס שהחליט להפוך למנהל), זיהה את הפוטנציאל העצום של הנער בן ה-15 והציע לו להצטרף אליו למסע כיבוש לונדון.אבל כמו בכל סיפור התבגרות טוב, ההורים התערבו; אמו של רנדי הטילה וטו על הרעיון לשלוח את הנער מעבר לים, והנדריקס נאלץ לטוס לבדו כדי לשנות את ההיסטוריה של המוזיקה. עוד רגע בו נותר לחשוב מה היה קורה אילו...

רנדי נשאר באמריקה, אבל לא נתן לסירוב הזה לעצור אותו. הוא חבר לאביו החורג, המתופף הקירח והכריזמטי אד קאסידי (שהיה מבוגר ממנו משמעותית, כמובן, ונראה קצת כמו דוד חביב וחובב ג'אז שנקלע בטעות לפסטיבל רוק), ויחד הם הקימו את להקת SPIRIT. הלהקה הזו הייתה כל מה שחובב מוזיקה יכול היה לבקש: שילוב פסיכי של רוק, ג'אז, בלוז ומוזיקה קלאסית. הם שיחררו בין 1968 ל-1970 ארבעה תקליטים מופלאים שהם מבחינתי יצירות מופת.

במהלך הקריירה שלו, רנדי לא נח לרגע. הוא הוציא תקליטי סולו תחת שמות מוזרים כמו KAPT. KOPTER AND THE (FABULOUS) TWIRLY BIRDS, ואפילו רשם אנקדוטה משעשעת בשנת 1971: כשריצ'י בלאקמור מלהקת דיפ פרפל חלה בצהבת ונאלץ לבטל הופעות, רנדי הוזעק להחליף אותו להופעה אחת בקוויבק. בימים בהם ביטול סיבוב הופעות היה עולה הון תועפות ולפני שחברות הביטוח שלטו בעולם.

הסוף של להקת SPIRIT הגיע למעשה עם מותו של רנדי. כמה מחברי הלהקה, שידעה אין ספור גלגולים, פיצולים ואיחודים, הספיקו להתכנס ממש לפני הטרגדיה כדי להקליט את הפרויקט CALIFORNIA BLUES. זה היה פרויקט מרגש שכלל תריסר הקלטות חדשות לצד חומרים נדירים מהימים הראשונים של 1967. ב-18 בינואר, כשבועיים לאחר הטביעה, נפרדו ממנו חבריו ומשפחתו בטקס אזכרה מרגש, שבו חברי SPIRIT הנותרים ניגנו גרסאות אקוסטיות ושקטות לשירי הלהקה, מנסים לעכל שרנדי, האיש עם השם שנתן לו הנדריקס והלב הגדול, כבר מנגן סולו במקום אחר לגמרי. כי ככה עובדת דרך הטבע.

ב-2 בינואר בשנת 1978, וחודשיים לאחר שפרש מלהקת בלאק סאבאת', חזר הזמר אוזי אוסבורן לשורותיה. מה קרה שם? בואו לקרוא...

הנה ציטוטים ששלפתי מהספרים שכתבו חברי הלהקה...

הבסיסט גיזר באטלר: "היינו בבעיה, כי היה לנו לפי החוזה תקליט שהיינו צריכים לעשות וסיבוב הופעות, בזמן שהסכמנו גם לעשות תוכנית טלוויזיה אזורית בבירמינגהם כמה שבועות לאחר מכן. בבהלה קלה, טוני שכר את חברו הוותיק דייב ווקר, שהיה בלהקות סאבוי בראון ופליטווד מאק. דייב היה האדם היחיד שחשבנו שיכל לעשות את זה בהתראה כה קצרה, אבל זה היה אסון מוחלט. אהבתי את הדברים שדייב עשה עם סאבוי בראון, אבל הוא לא התאים לנו. בכנות, הייתי בטוח שהנה בא הסוף.

בזמן שכל זה נמשך, אוזי דיבר עם העיתונות על התחלת להקה משלו. אבל בסופו של דבר הוא חזר אלינו. הוא לא באמת רצה אבל, כמוני, הוא לא יכול היה לחשוב מה עוד לעשות והוא לא היה בשום סוג של

תנאי להתחיל לחרוש את התלם שלו. אלו היו חדשות רעות עבור דייב, שהיה עסוק בכתיבת מילים לאלבום החדש, אבל כולנו חשנו הקלה מאסיבית. לפחות עם אוזי בתור איש החזית שלנו, אנשים עדיין ירצו לראות אותנו".

הזמר אוזי אוסבורן: "מסיבה כלשהי, הדברים לא הסתדרו שם עם דייב, אז כשבאתי כמה שבועות לאחר מכן, הכל חזר לקדמותו - על פני השטח, לפחות. אף אחד לא באמת דיבר על מה שקרה. אבל היה ברור שדברים השתנו, במיוחד ביני לבין טוני (איומי הגיטריסט). בכל זאת, מיד כשחזרתי המשכנו מהמקום שבו הפסקנו עם האלבום".

הגיטריסט טוני איומי: "עשינו חזרות עם דייב ווקר וכתבנו איתו שניים או שלושה שירים. השמועה יצאה אל

העיתונות ואפילו עשינו תוכנית טלוויזיה מקומית בבירמינגהם איתו, אבל פשוט לא הרגשנו שזה נכון. ואז אוזי אמר: 'אני מצטער' וכל זה, והוא חזר. סיפרנו לדייב והוא הלך. עם זאת, אוזי לא חזר עד יומיים או שלושה לפני שהיינו אמורים להיכנס לאולפן בטורונטו. לא יכולתי לבטל את זה כי שילמנו הרבה כסף מראש. אבל עדיין לא היו לנו שירים מלבד השלושה שסיימנו עם דייב, ואוזי לא היו מוכן לשיר אותם".

ג'אגר גנב את השלאגר? ב-2 בינואר בשנת 1986 נפתח משפט תביעה נגד מיק ג'אגר.

בעוד העולם המוזיקלי עסק בשאלה האם הלהקה הגדולה בעולם עומדת בפני פירוק, מיק ג'אגר מצא את עצמו בסיטואציה פחות נעימה מאור הזרקורים הרגיל – אולם בית המשפט. באותו יום ממש נפתח באופן רשמי הליך משפטי שהעמיד בסימן שאלה את היושרה האמנותית של אחד האייקונים הגדולים בתולדות הרוק.

הרקע לפרשה העסיסית הזו התחיל שנה קודם לכן. ג'אגר, שבדיוק השיק קריירת סולו מתוקשרת (צעד שהרתיח את שותפו ללהקה, הגיטריסט קית' ריצ'רדס), נהנה מהצלחה עם הלהיט הקצבי, JUST ANOTHER NIGHT. השיר יצא מתוך תקליט הסולו הראשון והמדובר שלו, SHE'S THE BOSS. המבקרים חיבבו, המעריצים רקדו, והקופות רשמו הכנסות נאות. אבל אז הוטל בספק כי ג'אגר הוא שכתב את השיר, למרות שהאבן המתגלגלת טענה בתוקף כי כן.

מי שהחליט להרוס את המסיבה היה זמר וכותב שירים ג'מייקני בשם פטריק אי גלאנוויל, שטען אחרת וניגש לתבוע. גלאנוויל, שהשתמש בחייו המקצועיים בשם הבמה פטריק אלי, היה מוכר בסצנת הרגאיי של ברונקס וג'מייקה. הוא לא בזבז זמן, וב-2 בינואר החל בתהליך התביעה בבית משפט פדרלי בניו יורק, כשהוא דורש פיצויים בסכום דמיוני של כשבעה מיליון דולר. בתביעתו דרש פטריק לקבל את כל הרווחים מהשיר, שאמורים להיות בסך מיליוני דולרים, בטענה להפרת זכויות יוצרים בוטה. לטענתו, הוא הקליט שיר הנושא את אותו השם בדיוק, JUST ANOTHER NIGHT, עוד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, בסגנון רגאיי איטי ונוגה.

הסיפור הסתבך כשפטריק גולל את האופן שבו גילה על הגניבה לכאורה. את גרסתו של ג'אגר הכיר פטריק לראשונה כשחבר סיפר לו על כך, בשנת 1985. "כששמעתי את זה, הבנתי מיד שזה ממש דומה לשיר שלי", הוא טען בלהט. "הייתי בהלם. מיד ניגשתי לבדוק את קרדיט כתיבת השיר שרשום על גבי התקליט של ג'אגר. למרבה ההפתעה, שמי נעדר משם".

כדי לחזק את התיק, עורך דינו של פטריק מיהר להבהיר שזה אותו השיר, ולא מדובר בצירוף מקרים קוסמי – "אלו הן אותן המילים, זו אותה המנגינה ולכן זה אותו השיר". אבל איך שיר של אמן רגאיי לא מוכר הגיע לאוזניו של כוכב העל הבריטי? כאן נכנס לתמונה "האקדח המעשן". אותו חבר שסיפר לפטריק על השיר היה נגן כלי ההקשה המקצועי, סליי דנבאר. דנבאר, חצי מהצמד המפורסם סליי ורובי, היה דמות מפתח בסיפור כיוון שאף ניגן בהקלטת הגירסה של ג'אגר באולפנים בנסאו שבאיי הבהאמה. הקשר היה נראה ברור לעין: פטריק נתן קלטת עם השיר שלו לסליי, סליי עבד עם ג'אגר, והשאר היסטוריה. "מיק הצליח להתעלות על הגירסה שלך", אמר דנבאר לפטריק, לפי דברי האחרון, משפט שבוודאי לא עזר להרגיע את הרוחות.

בינתיים מיהר ג'אגר להגן על השלאגר ולהגיב שהוא כלל לא העתיק את השיר. המשפט עצמו הפך לקרקס תקשורתי, כאשר ג'אגר הגיע לבית המשפט כשהוא לבוש בחליפה יוקרתית ונעלי ספורט, מפגין את אותו קסם אישי שכבש אצטדיונים. הוא טען כי כתב את השיר לגמרי לבדו, כשהוא פורט על גיטרה בדירתו בפריס. במהלך המשפט אף העניק הצצה נדירה לתהליך כתיבת שיר, כשהשמיע לנוכחים הקלטות דמו גולמיות ובהן תהליך יצירת השיר הזה. הנוכחים באולם זכו להופעה פרטית כאשר ג'אגר שר קטעים מהשיר על דוכן העדים כדי להדגים את התפתחות המלודיה.

אז איך זה נגמר? ביוני 1988 פורסם שג'אגר הוא שניצח בקרב המשפטי הזה. לאחר דיונים שנמשכו כשבוע, שישה אנשים בחבר המושבעים פסקו לטובת הזמר הידוע, באומרם שפטריק לא הצליח להוכיח שג'אגר אי פעם שמע את שירו או קיבל את הקלטת המדוברת מסליי דנבאר. למרות הדמיון בשם השיר ובכמה משפטים בודדים, המרחק המוזיקלי בין הבלדה הג'מייקנית ללהיט הפופ-רוק היה גדול מדי. ג'אגר לתקשורת בצאתו מבית המשפט, כשהוא משוחרר מעול התביעה המעיק: "אני לא חושב שהתובע באמת האמין בתוכו ששירו נגנב. הוא ראה הזדמנות להרוויח הרבה כסף וניגש לפעולה".

גם זה קרה ב-2 בינואר. מוכנים לסיבוב מסחרר במנהרת הזמן המוזיקלית? תחזיקו חזק את הכיסאות כי אנחנו עומדים לקפוץ בין עשורים, יבשות וסגנונות, החל מימי הג'אז העליזים ועד לכוכבי הרוק שסירבו להזדקן בשקט.

1926: הולדת התנ"ך של המוזיקאים

תארו לעצמכם עולם ללא אינטרנט וללא רשתות חברתיות, שבו הדרך היחידה לדעת מי מנגן איפה היא דפי העיתון. בשנת 1926 יצא לאור הגיליון הראשון של העיתון הבריטי המיתולוגי, מלודי מייקר. המוציא לאור, לורנס רייט, שילם מחיר צנוע של כמה פני עבור הדפסת העיתון, שהבטיח לספק חדשות חמות על המוסיקה הפופולרית של אותה תקופה. אבל אל תצפו למצוא שם רכילות על כוכבי רוק פרועים, כי הם פשוט עוד לא הומצאו. בין הכתבות באותו גיליון היסטורי ניתן היה לקרוא על הדבר החם הבא: גיטרות יוקלילי, אייטמים מנומסים על להקות ריקודים וג'אז, ומדריכים פרקטיים כיצד לקרוא תווים. העיתון הזה הפך ברבות השנים לזה שליווה את המהפכות הגדולות של המוזיקה, עד שנסגר בשנת 2000.

1969: העירום של ג'ון לנון מעורר זעם

בשנת 1969 משטרת ניו ג'רסי לא אהבה את מה שראתה. כוחות המשטרה בעיר ניוארק פשטו והחרימו כ-30,000 עותקים שנשלחו לשם מהתקליט הניסיוני של ג'ון לנון ויוקו אונו ששמו TWO VIRGINS. הסיבה למהומה? תמונת העטיפה השערורייתית, בה רואים את השניים עירומים כביום היוולדם, נתפסה בעיני המחרימים כפורנוגרפית ומסוכנת לציבור. התקליט, שהוקלט בלילה אחד בדירתו של רינגו סטאר, נמכר בסופו של דבר כשהוא עטוף בשקית נייר חומה כדי להסתיר את הבושה, מה שרק הפך אותו לפריט אספנים נחשק יותר.

1966: הכד החשמלי ששינה את העולם

טקסס של אמצע שנות השישים הייתה מקום מוזר, ובשנת 1966 הקליטה שם להקת מעליות הקומה ה-13 את ההקלטה הראשונה והפסיכדלית שלה. למרות שהחברים התחילו לעשות חזרות על החומר הפסיכדלי החדש והמאתגר שלהם, הוחלט באולפן שהכי בטוח להקליט מחדש את השיר YOU'RE GONNA MISS ME, שהפך מאוחר יותר להמנון גראז' נצחי. טכנאי ההקלטה, וולט אנדרוס, הניח שהוא פשוט בא לעבוד כטכנאי הקלטה בסשן הדגמה ללהקה חדשה כדי שחבריה יוכלו לחוות את האולפן, כשלמעשה הוא יצא משם לקריירה בתור האיש שהקליט מהצלילים המוזרים יותר שיצאו אז מטקסס. הוא סיפר לימים: "לא ידעתי עליהם הרבה אז, הם פשוט נכנסו ועשו את זה. לא חשבתי שברצוני להפיק אותם. אחרי שהכרתי אותם קצת יותר, התרשמתי מהם. רוקי אריקסון היה כנראה הזמר הכי מרגש שעבדתי איתו אי פעם. הייתה לו הכריזמה הזו ואינטליגנציה שהוא יכל לעשות איתה את כל מה שהוא אי פעם רצה". האתגר הגדול באולפן, שהיה מצויד עם שלושה ערוצי הקלטה בלבד, היה להקליט כהלכה את הצלילים הלא שגרתיים, כולל הכד החשמלי של טומי הול שעשה קולות מהדהדים. נטען שחברי הלהקה לקחו אסיד לפני ההקלטה, כדי להיכנס לאווירה הנכונה.

1969: מפגש הענקים במועדון הוויסקי בלוס אנג'לס

להקת לד זפלין הצעירה הופיעה במועדון ויסקי א גו גו, לצד להקת אליס קופר שגם היא הייתה בתחילת דרכה. זאת לאחר שבוע של הופעות זפלין כחימום ללהקת ונילה פאדג' (כן, פעם זפלין היו להקת חימום), עברה הלהקה ממזג האוויר החורפי והקפוא לצד השמשי יותר של לוס אנג'לס. אליס קופר נזכר באותם ימים: "אני וחבריי ללהקה לא הכרנו אז כלל את לד זפלין. מבחינתנו זו הייתה עוד להקה. זאת עד שהגענו למקום ונתקלנו בג'ימי פייג'. היינו מעריצים של היארדבירדס והוא היה מוזיקאי חשוב עבורנו. אז התחלנו באמת להתרגש. מאד נהנינו להיות עם חברי לד זפלין שם". אבל לא הכל הלך חלק: ג'ימי פייג' הגיטריסט חש ברע עם חום גבוה, ורופא שהגיע לבדוק אותו מאחורי הקלעים אמר לו כי ינהג בטירוף אם יופיע כך. פייג' התעקש כמו מקצוען אמיתי, הרופא הזריק זריקה והקהל בר מזל (שמנה כמאה איש בלבד) קיבל הופעה מחשמלת. פייג' סיפר על החוויה המפוקפקת עם בעלי המועדון: "הופענו ולא אכזבנו את בעל המקום, אבל הוא דאג לקזז את הרווחים שלנו בטענה שעשינו הופעה אחת ארוכה במקום שתיים קצרות. ברור שזה עיצבן אותנו".

1985: חתונה מלכותית בנוסח הסטונס

בשנת 1985 התחתן הגיטריסט רון ווד מהרולינג סטונס בפעם השנייה בחייו. הכלה המאושרת הייתה הדוגמנית ג'ו קרדלייק, ובין אורחי החתונה הנוצצת נראו גם הסטונס בהרכב כמעט מלא - מיק ג'אגר לא הגיע, משום מה. בין האורחים נצפו רינגו סטאר, רוד סטיוארט, ג'ף בק ועוד. קית' ריצ'רדס שימש כשושבין והאווירה הייתה מחשמלת. לצערנו, כמו הרבה סיפורי אהבה ברוק, הזוג יתגרש בשנת 2009 לאחר רומן מתוקשר של ווד עם מלצרית צעירה.

2008: מלחמת האחים לבית קינקס

בשנת 2008, כשהעולם היה צמא לאיחודים של להקות עבר, ועם דיבורים על איחוד להקת הקינקס באוויר, גיטריסט הלהקה, דייב דייויס, החליט לשפוך מים צוננים על ההתלהבות. ביחסים המורכבים והטעונים תמיד עם אחיו הסולן ריי דייויס, דייב מסר באינטרנט את תחושותיו לגבי הרעיון: "זה יהיה כמו רימייק גרוע של תחיית המתים". המשפט הזה הפך מיד לקלאסיקה של ציניות בריטית וסגר את הגולל על התקוות לאיחוד באותו זמן.

ימי הולדת וזיכרונות

בשנת 1948 נולד קרי מינייר, הקלידן המוכשר של להקת הרוק המתקדם ג'נטל ג'ייאנט, בוגר האקדמיה המלכותית למוזיקה שהביא ניחוח קלאסי מרהיב לרוק. צירוף מקרים קוסמי רצה שקלידן בריטי נוסף, שנולד בדיוק ביום זה אך בשנת 1946, הוא צ'יק צ'רצ'יל, מלהקת TEN YEARS AFTER, שניגן היטב אך נשמע בהקלטות כי לרוב הושם בצד לטובת צלילי הגיטרה של אלווין לי.

1979: הסוף הטראגי של הפאנק

בשנת 1979 נפתח משפטו של הבסיסט סיד וישס מלהקת הסקס פיסטולס, שנאשם בדקירתה למוות של חברתו ואהובתו, ננסי ספאנג'ן, במלון צ'לסי בניו יורק. זו הייתה אחת הפרשות המזעזעות ביותר בתולדות המוזיקה, אך הצדק מעולם לא מוצה בבית המשפט. המשפט לא יגיע לסיומו כי וישס ימות ממנת יתר של הרואין שסופק לו ככל הנראה על ידי אימו, כחודש לאחר מכן ואחרי שני נסיונות התאבדות שלו בתאו שבכלא. מותו סימן את סוף עידן התמימות של הפאנק.

1967: קרים יוצאים לחופשה (כדי לעבוד)

בשנת 1967, בשיא ההצלחה, יצאו שלושת חברי להקת קרים לחופשה יזומה של כמה ימים כדי להירגע מהלחץ ולחפש השראה. הבסיסט ג'ק ברוס הגיע למולדתו סקוטלנד. ג'ינג'ר בייקר המתופף נשאר בלונדון. אריק קלפטון עבר עם חברתו שארלוט לצרפת. המטרה של החופשה הייתה לאפשר לכל אחד מהחברים לנוח וגם לכתוב שירים.

עוד במנהרת הזמן

בשנת 1965 הופיע סיד בארט הצעיר והכריזמטי, שיהפוך בהמשך למייסד והרוח החיה של פינק פלויד, עם הרכב ראשוני בשם THOSE WITHOUT במסיבה פרטית בקיימברידג'. וגם רגעים עצובים: בשנת 2012 מת הגיטריסט לארי ריינהארדט, שהיה חבר בלהקות הכבדות איירון באטרפליי וקפטן ביונד. הוא היה בן 63 במותו. ובשנת 1981 מת, בגיל 51 בלבד, זמר להקת הפלטרס המופלאה, דייויד לינץ', שהשאיר אחריו מורשת של הרמוניות קוליות מושלמות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.