רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 במרץ (2.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני עומד לנפץ כמה מיתוסים לגבי השיר הזה (רפסודיה בוהמית). זה היה בסך הכל עוד שיר שכתבתי לאלבום ההוא שלנו, 'לילה באופרה', ובשלב מוקדם אפילו שקלתי לגנוז אותו. אבל אז הוא הלך והתעצם. בעיצומן של ההכנות לאלבום היינו צריכים להחליט איזה שיר ייצא כסינגל. היו כמה מועמדים, ובשלב מסוים אפילו שקלנו את THE PROPHET'S SONG, אבל אז הגיעה 'רפסודיה בוהמית' וגברה על כולם.

שאר חברי הלהקה רצו לקצר את השיר כדי שיתאים לרדיו, אך אני סירבתי; רציתי שהוא ייצא בשלמותו. ידענו שזה צעד מסוכן, אבל היה לי ביטחון רב בו. חברת התקליטים הייתה בהלם כשדרשנו לעשות זאת, והם חשבו שאנחנו לא רציניים.

אני אוהב מאוד להקליט באולפן. זהו החלק התובעני ביותר בקריירה שלי – מתיש מבחינה פיזית ומנטלית וסוחט לחלוטין. אחרי שהקלטנו את האלבום השלישי שלנו, SHEER HEART ATTACK, יצאנו סחוטים לגמרי והחלטנו שזה לא יחזור על עצמו – ותראו מה קרה באלבום הבא!

הקלטת שירה וקולות היא ה'פורטה' שלי, במיוחד הרמוניות. באלבום השני שלנו קצת הגזמנו עם זה, ומאז אני משתדל להגביל את עצמי. אנחנו נפגעים מאנשים שטוענים שאנחנו רק מכונה לעשיית כסף; ברור שאנחנו לא שם רק בשביל זה, אם כי תמיד טוב שיש כסף. אני לא מאמין שנתפרק. אולי הכוח שלנו נובע מכך שאיננו מבלים יחדיו מחוץ לסיבובי ההופעות או לאולפן. אנחנו יכולים לא להתראות כלל במשך שבועות ארוכים, אבל אז אנחנו חוזרים לאולפן – וההתרגשות חוזרת איתנו" (פרדי מרקיורי)

הבחורה עם קול הקטיפה שהתחילה מאחורי התופים. ב-2 במרץ בשנת 1950 נולדה קארן קארפנטר.

הילדה שהגיחה לעולם בניו הייבן, קונטיקט, לא תיארה לעצמה שהיא עתידה להפוך לאחד הקולות הכי נפלאים של המאה העשרים. היא לא התחילה כזמרת שמעניקה מבטים נוגים למצלמה, אלא דווקא כנערה שמצאה את מקומה מאחורי מערכת תופים ובזמן שחבריה לכיתה התעסקו בדברים רגילים של מתבגרים, קארן פיתחה טכניקה של תיפוף ג'אז שהפילה לסתות, והיא תמיד החשיבה את עצמה כמתופפת ששרה, ולא להיפך.

הפריצה הגדולה הגיעה כשהיא ואחיה הגדול, ריצ'רד, הקימו את הצמד THE CARPENTERS. בשנת 1970 הם שחררו את התקליטון CLOSE TO YOU, שהזניק אותם היישר אל פסגת המצעדים. השיר, שנכתב על ידי ברט בכרך והאל דייוויד, הוצע במקור לחצוצרן הרב אלפרט, אבל הוא לא הרגיש בנוח לשיר על נערות שמפזרות אבק כוכבים בשיערן ולכן העביר אותו לצמד הצעיר. ריצ'רד קארפנטר סיפר על העבודה על השיר: "אל תתנו להרמוניות בשיר להטעות אתכם. יש המון עבודה מתחת למכסה המנוע פה".

ההצלחה לא הייתה מקרית. קארן החזיקה בקול עמוק וייחודי שהצליח להמיס אפילו את המבקרים הקשוחים ביותר. בתקליט הבא שלהם, הם הציגו לעולם את הלהיט WE'VE ONLY JUST BEGUN, השיר שהתחיל בכלל כג'ינגל לפרסומת של בנק בשם CROCKER NATIONAL BANK בקליפורניה. פול ויליאמס, שכתב את המילים, סיפר שהוא בכלל לא חשב על שיר אהבה גדול אלא על זוג צעיר שפותח חשבון בנק. קארן לקחה את המילים הפשוטות הללו והפכה אותן להמנון החתונות הרשמי של ארצות הברית (וגם אני בחרתי לצעוד לחופה עם השיר הזה!)

למרות התדמית הנקייה והחייכנית, קארן התמודדה עם לחצים אדירים. היא רצתה להישאר מאחורי התופים, אבל חברת התקליטים והקהל דרשו לראות אותה בחזית הבמה. היא הייתה אחת הנשים הראשונות במוזיקת הפופ שהובילה להקה כשהיא מנגנת על כלי שנחשב גברי לחלוטין באותן שנים.

קארן וריצ'רד המשיכו לייצר להיטים בקצב מסחרר, כולל SUPERSTAR או YESTERDAY ONCE MORE ו-TOP OF THE WORLD, שבו קארן שרה על התחושה הנפלאה של להיות מאוהבת. אבל מאחורי הקלעים המצב היה מורכב יותר. היא סבלה מהפרעת אכילה קשה, אנורקסיה נרווזה, בתקופה שבה המודעות לנושא הייתה כמעט אפסית. זה החל כשהעירו לה בסבנטיז על כך שהבטן שלה נראית קצת תפוחה. אז היא פיתחה שיטה גרועה להעלים את זה.היא הפכה בעל כורחה לפנים של המחלה הזו, מה שהוביל בסופו של דבר למותה המוקדם בשנת 1983, בגיל 32 בלבד.

בשנת 1974 סיפרה קארן לעיתון רולינג סטון: "ילדים רבים כותבים לי ומבקשים את עצתי. חלק מהשאלות שלהם רגילות לגמרי: איך נכנסים לתחום? איך לומדים לשיר? רבים כותבים ומספרים שהם התדרדרו לסמים, אך מאז ששמעו את המוזיקה שלנו הם נגמלו מהם. אולם, רבים מהילדים שכותבים לי סובלים ממצוקות נפשיות. הם בודדים, הם רוצים לדעת מדוע הוריהם אינם אוהבים אותם ומדוע אחיהם ואחיותיהם אינם סובלים אותם. חייהם לא היו קלים כלל, והם פשוט חיים למען המוזיקה שלנו. הם מבקשים עצות שאיני מסוגלת לתת, שכן אינני רופאה. קשה לייעץ לאדם כיצד לחיות את חייו גם כשמכירים אותו, ובוודאי כשמדובר באנשים שמעולם לא פגשת. זה באמת קשה.

צעירה אחת, שחברה גויס לווייטנאם ונהרג, רצתה לשים קץ לחייה ושאלה אותי מה עליה לעשות. אמרתי לעצמי, 'אלוהים, אל תעשי את זה!', אבל מה באמת אפשר להגיד לה? וצעירה אחרת מפניקס סיפרה שאלו היו הנישואים השלישיים של אמה; אביה החורג שנא אותה, והיה גם סיפור מוזר ומטריד עם אחיה. לכן, אם אני עונה פעם אחת והם כותבים בחזרה, אני מעבירה את המכתבים למנהל שלנו. אני לא יכולה באמת להיות מעורבת בזה; זה הופך למשא כבד מדי, כיוון שעלי להתמודד עם כל אחד מהם באופן אישי".

התקליט האחרון שהוציאה בחייה היה MADE IN AMERICA, אבל המורשת שלה נשארה חיה ובועטת ומוערכת מאד בזכות הסאונד המלוטש של ריצ'רד וההגשה המופלאה שלה. היא הוכיחה שגם במוזיקת SOFT ROCK אפשר להכניס עומק רגשי וטכניקה מוזיקלית ברמה הגבוהה ביותר. עד היום, כשאני שומע את קולה, אני מרגיש כאילו היא שרה רק לי בתוך החדר. היא לא הייתה רק זמרת, היא הייתה מוזיקאית מחוננת ופרפקציוניסטית ששרה בקול מושלם שאין שני לו.

קבלו את הלהקה שניגנה בווליום של 11! ה-2 במרץ בשנת 1984 הוא יום מכונן בעולם סרטי הרוק. זה היום בו יצא לבתי הקולנוע הסרט THIS IS SPINAL TAP. המון מוזיקאי רוק ידועים מצאו בו בדיוק את העולם בו הם חיו. זה הוא, לדעתי, הסרט המוקומנטרי הטוב ביותר בתחום קומדיות הרוק.

הסרט THIS IS SPINAL TAP, שבויים בכישרון יוצא דופן על ידי רוב ריינר, תיעד את עלילותיה של להקת הבי מטאל אומללה במיוחד. הלהקה התמודדה עם שורה של אסונות משונים, כולל נטייה מדאיגה של מתופפיה להתפוצץ על הבמה או לסיים את חייהם בדרכים יצירתיות כמו חנק מקיא של מישהו אחר. אחת הסצנות המפורסמות ביותר בסרט הציגה את הגיטריסט הראשי, נייג'ל טאפנל, כשהוא מתגאה במגבר שלו שמגיע לעוצמת ווליום 11. "אתה חייב את הדחיפה הנוספת הזו", הוא הסביר ברצינות שלא השאירה צופה אחת ללא צחוק על פניו. כולל עבדכם הנאמן שראה אותו לראשונה בשנת 1984 בקולנוע פריז בתל אביב.

העלילה עקבה אחר חבורת רוקרים מזדקנים ויומרניים במהלך סיבוב הופעות שנועד לקדם את התקליט החדש שלהם שנקרא SMELL THE GLOVE. התקליט עורר סערה עוד לפני שיצא בשל עטיפתו השחורה והריקה לחלוטין. הבחירה העיצובית הזו נבעה מהחלטת חברת התקליטים לפסול את העטיפה המקורית שהייתה סקסיסטית ופוגענית באופן קיצוני. מעניין לציין שהעטיפה השחורה הזו הקדימה תקליטים מפורסמים של אמנים כמו פרינס או להקת מטאליקה שבחרו בעיצוב דומה.

הסרט היווה פרודיה כפולה ומתוחכמת שצחקה לא רק על הקלישאות של להקות הרוק, אלא גם על הסרטים התיעודיים הרציניים של אותה תקופה. למרות שבקרדיטים נכתב בבירור כי הלהקה היא בדיונית, צופי קולנוע רבים האמינו בכל ליבם שמדובר בלהקה אמיתית. הבלבול הזה נוצר בזכות המשחק המדהים של מייקל מק'קין, הארי שירר וכריסטופר גסט, שהצליחו לשמור על רצינות תהומית גם ברגעים האבסורדיים ביותר (ועם פאות כיאה לז'אנר אותו שיחקו). צופים רבים אף תהו מדוע בחרו לעשות סרט שלם על להקה כה כושלת שאיש לא שמע עליה קודם לכן, ובכך נולד מעמד הקאלט של הסרט.

השיר STONEHENGE, למשל, נולד מתוך השראה מאירוע אמיתי שקרה ללהקת בלאק סאבאת' שבה התפאורה הייתה גדולה מדי עבור הבמה. בסרט, הטעות הייתה הפוכה: הלהקה הזמינה תפאורה של המבנה הפרהיסטורי בגובה 18 רגל, אך בשל טעות ברישום על מפית, הם קיבלו דגם בגובה 18 אינץ בלבד. השחקנים סיפרו שסצנת הגמדים הרוקדים מסביב לתפאורה הזעירה הייתה אחד הרגעים הקשים ביותר לצילום מבלי לפרוץ בצחוק.

שיר בולט נוסף הוא BIG BOTTOM, המוקדש כולו לצד האחורי הנשי. השיר הזה ייחודי מבחינה מוזיקלית כיוון שכל חברי הלהקה, כולל הגיטריסטים, מנגנים בו על גיטרה בס בו זמנית כדי ליצור צליל נמוך וכבד במיוחד. השיר HELL HOLE הוא פרודיה על שירי רוק כבד טיפוסיים העוסקים בחיים הקשים בדרכים ובעיר הגדולה. השחקנים סיפרו בראיונות שהם רצו לכתוב שירים שיהיו מספיק טובים כדי שיוכלו להישמע כשירים אמיתיים של התקופה, אך עם מילים מגוחכות לחלוטין. ובכן, הם הצליחו היטב במשימה.

מוזיקאים ידועים רבים שצפו בסרט העידו כי הוא היה קרוב עד כאב למציאות של חייהם. אמנים כמו ג'ימי פייג, אוזי אוסבורן ואדי ואן היילן מצאו בסרט שיקוף מדויק של הרגעים המביכים בקריירה שלהם. מאז צאת הסרט, השאלה, "מה היה רגע הספיינל טאפ בקריירה שלכם?", הפכה לשאלה קבועה בראיונות עם כוכבי רוק, והם תמיד ידעו לענות עליה מיד עם סיפור על היעלמות במבוך מאחורי הקלעים או תקלות טכניות מביכות.

רוב ריינר (שגילם בסרט את מרטי די ברגי) אמנם קיבל את הקרדיט כבמאי ותסריטאי, אך חלק ניכר מהדיאלוגים והסיטואציות בסרט אולתרו על ידי השחקנים במהלך הצילומים. למעשה, צולמו למעלה ממאה שעות של חומרי גלם לפני שהסרט נערך לגרסתו הסופית. הדינמיקה בין השחקנים הייתה כה חזקה עד שכולם קיבלו קרדיט על כתיבת התסריט. בזכות האילתור והכימיה הזו, מעולם לא נראה אתר מורשת כמו STONEHENGE כה מגוחך וחסר חשיבות כפי שהוצג על הבמה של להקת הרוק הכי מצחיקה בעולם.

רוב ריינר ואשתו נרצחו בשנת 2025. בנם נעצר בעקבות זה. זמן קצר לפני כן יצא סרט ההמשך של ספיינל טאפ, THE END CONTINUES, אך הוא לא טוב לטעמי. עדיף להישאר רק עם הסרט המדהים והמקורי הראשון. שם כל הגבולות נחצו לטובת העניין.

האם הקפטן הזה מעשן משהו? ב-2 במרץ בשנת 1973 יצא התקליט THE CAPTAIN AND ME של להקת האחים דובי.

להקת האחים דובי, ששמה נגזר מהסלנג DOOBIE שפירושו ג'וינט ידידותי למשתמש, הפגינה באותן שנים ראשונות יכולות הידוק מרשימות ביותר. המוזיקה שהחברים יצרו יחדיו הייתה כה מיוחדת וראויה, עם עסיס אמיתי וטהור.

התקליט השלישי הזה נחת בחנויות לאחר שהלהקה כבר הספיקה לטעום את טעם ההצלחה במצעדים עם הלהיט LISTEN TO THE MUSIC. התקופה שבין התקליט השני לזה הנוכחי אופיינה בתנופה אדירה. התקליט הראשון של החברים לא זכה לאהדה גדולה והמכירות היו קטנות יחסית, אך המזל השתנה עם צאת התקליט השני, TOULOUSE STREET. התקליט ההוא התקבל בברכה כה גדולה וקהל עצום נחשף לאחים הללו ולצלילים שלהם, ובצדק. עם ביצוע מחשמל לשיר של הבירדס, JESUS IS JUST ALRIGHT, היה קשה מאוד להישאר אדישים אליהם.

חלק מהשירים בתקליט השלישי נכתבו בכלל שנה קודם לכן עבור התקליט השני, אך נשארו בחוץ והמתינו לרגע הנכון. צמד הכותבים העיקרי, הגיטריסטים פטריק סימונס וטום ג'ונסטון, חיפשו צליל חדש. ג'ונסטון סיפר על ההשראה המפתיעה שהגיעה מכיוון לא צפוי: "תוך כדי סיבוב הופעות באנגליה, שמענו את האלבום החדש של סטיבי וונדר, TALKING BOOK. האלבום הראשון שלו שיש בו הרבה סינטיסייזר - ואהבנו את זה. פגשנו אותו בזמן שהיינו בדרכים, והוא היה בחור מגניב - ואיזו גאונות בשילוב צלילי מקלדת כמו גם קווים ווקאליים הרמוניוים. ואלוהים איזה קול! פט ואני הסכמנו שצליל הסינטיסייזר היה משהו מיוחד ורצינו שיהיה בתקליט הזה שלנו. אז איתרנו את שני הבחורים האלו, מלקולם ססיל ורוברט מרגולף. הם עבדו עם סטיבי וונדר באלבום ההוא, שבאמת משך את תשומת ליבנו. הם הגיעו לקליפורניה מניו יורק לעבוד איתנו". התוצאה של שיתוף הפעולה הזה הייתה צליל עשיר וחדשני, שהוסיף רובד של תחכום לרוק הגיטרות המוכר של הלהקה.

הלהיט הגדול ביותר מהתקליט, LONG TRAIN RUNNING, התחיל את דרכו כג'אם אינסטרומנטלי חסר מבנה או מילים ברורות. בתחילה החברים קראו לו OSBORNE ולאחר מכן PARLIAMENT. ג'ונסטון נהג לשנות את המילים בכל פעם שביצעו אותו, עד שהמפיק הממולח, טד טמפלמאן, איבד סבלנות והציע לכתוב מילים קבועות. ג'ונסטון לא התמהמה, ניגש לשירותים של האולפן וכתב על דף את המילים הראשונות שצצו בראשו באותו רגע אינטימי. באותו שלב הוחלט גם שהסולו המרכזי לא יבוצע בגיטרה חשמלית אלא במפוחית, החלטה שהתבררה כגאונית.

השיר הזה כמעט ולא נכנס לתקליט. ממש כך. ג'ונסטון ראה בו רק שיר הופעות נחמד ולא יותר מכך, אך טמפלמאן זיהה את הפוטנציאל והתעקש. הגיטריסט ראנדי בקמאן מלהקת BACHMAN TURNER OVERDRIVE טען שהלהקה העתיקה לזה מוטיב מהשיר שלו LET IT RIDE. בקמאן סיפר שהלהקות הופיעו יחד במועדון WAREHOUSE בניו אורלינס ושם האחים דובי "קיבלו השראה" מהריף שלו. שנים מאוחר יותר השיר זכה לרמיקס לרחבות הריקודים, גרסה שנחשבה בעיניי כנוראית, זולה ומקולקלת, ממש כמו ג'וינט יבש שנשכח בשמש יותר מדי זמן.

הלהיט השני, CHINA GROVE, נולד מטעות משעשעת. ג'ונסטון כתב את השיר על עיירה בטקסס לאחר שראה את השם על שלט במהלך נסיעה, אך הוא היה בטוח שהוא המציא את השם בעצמו. רק שנתיים מאוחר יותר, כשישב במונית, נהג המונית שאל אותו למה הוא כתב שיר על מקום כל כך קטן ונידח ליד סן אנטוניו. ג'ונסטון המופתע הבין רק אז שהתת מודע שלו פשוט שלף את השם מהזיכרון הוויזואלי של הנסיעה ההיא. השיר כולל גם נגינת פסנתר מבריקה של בילי פיין מלהקת LITTLE FEAT.

שיר נוסף שראוי לציון הוא CLEAR AS THE DRIVEN SNOW. למרות שם הלהקה, השיר הזה הוא בכלל שיר נגד סמים, וספציפית נגד השימוש בקוקאין שהיה נפוץ מאוד בתעשיית המוזיקה באותן שנים. פטריק סימונס כתב אותו מתוך התבוננות בחברים סביבו שאיבדו את דרכם.

בימים ההם, עטיפת התקליט הייתה חשובה לא פחות מהמוזיקה עצמה. חברי הלהקה נהגו לשבת יחד בישיבות אפופות עשן מתוק כדי לגבש קונספט. המוח מאחורי הרעיונות המשוגעים היה המתופף ג'ון הרטמאן, טיפוס עם דמיון מפותח. הוא הציע ליצור מראה שמשלב סגנון אנגלי ואמריקאי עם מדים רשמיים. מאחר שהלהקה הייתה חתומה בחברת WARNER BROS, שעסקה גם בהפקת סרטים, הם קיבלו גישה למחסן התלבושות ההוליוודי ויכלו לבחור מדים שהתאימו בדיוק למידותיהם.

הלוקיישן שנבחר לצילום העטיפה המרהיבה היה כביש בשם THE GRAPEVINE ביציאה מלוס אנג'לס. שנים ספורות לפני כן התרחשה שם רעידת אדמה קשה שמוטטה חלק מהכביש המהיר העילי, מה שיצר מראה פוסט אפוקליפטי מושלם לצילום הלהקה על כרכרה עם סוסים כשהם לבושים במדים ההיסטוריים. התוצאה הייתה אחת העטיפות הזכורות ביותר של שנות השבעים.

התקליט THE CAPTAIN AND ME נותר עד היום כאחד השיאים היצירתיים של להקת האחים דובי, תקופה שבה הרוק היה חם, מחוספס ומלא בנשמה - לפני שהליטוש ההפקתי השתלט על הכל ושינה את הג'וינט.

בביקורת על האלבום ברולינג סטון נכתב בזמנו: "האחים דובי הם להקת רוק מיינסטרים עם כמה מגבלות מהותיות, אך גם עם יכולת ליצור תקליטים טובים למרות מגרעותיהם. הלהיט הגדול שלהם מלפני כמה חודשים, LISTEN TO THE MUSIC, הציג את שני הצדדים הללו: למנהיג הלהקה, טום ג'ונסטון, יש קטלוג עשיר של ריפים משכנעים בגיטרה חשמלית ואקוסטית. העיבוד האינסטרומנטלי נמרץ אך אוורירי, וכמעט בלתי אפשרי לעמוד בפניו. מה שהופך את השיר למרגיז כל כך לאחר האזנות חוזרות ונשנות הוא השירה המאולצת של ג'ונסטון והרדידות של השיר עצמו, עם הפזמון: 'או או או, תקשיבו למוזיקה כל הזמן...'.

התקליט הזה הוא המוצלח מבין שלושת אלבומי הלהקה עד כה; הוא עולה בהרבה על קודמו המוגזם, TOULOUSE STREET, שממנו נלקח הסינגל עליו כתבתי. רמת הנגינה, העיבוד וההפקה באלבום זה גבוהה מזו של אלבום הבכורה, 'האחים דובי', אף על פי שדווקא בו נכלל החומר הטוב ביותר. ה'דוביז' הפכו ללהקת אולפן מלוטשת להפליא בעלת סגנון מזוהה: עבודת קצב משולבת, אקוסטית וחשמלית, של ג'ונסטון ופט סימונס, כשג'ונסטון מוסיף תפקידים שנועדו לבניית מתח. המתופפים ונגן הבס מספקים קצב מהודק, גם אם צפוי מראש. בשלב מסוים, המקצב שלהם אף הופך למחניק".

בביקורת שפורסמה במגזין STEREO REVIEW, גם היא זמן קצר לאחר צאת האלבום, נכתב: "הטקסטים בתקליט הזה כנראה אינם חשובים. מכל מקום, הם מטושטשים או קבורים בתוך המיקס – אך גם זה לא משמעותי, שכן הצליל עצמו משובח. האחים דובי נשמעים כמו להקות טובות רבות אחרות שניתן למצוא בכל פינה במדינה, וששואבות השראה בעיקר מבאפלו ספרינגפילד או מקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג. הם טרם גיבשו זהות חזקה או עצמאית מספיק כדי לנתק את עצמם ואת כישרונם מהשפעת אלילי המוזיקה שלהם. אולם אין זה אומר שהם לא יוצרים מוזיקה טובה. האחים דובי נמצאים באמצע הדרך למשהו טוב ומרגש יותר, אך הם נשמעים מצוין גם כרגע".

ביי ביי למלכת הסול עם התסרוקת הכי גבוהה בשכונה. ב-2 במרץ בשנת 1999 מתה, בגיל 59, הזמרת הבריטית הנהדרת, דאסטי ספרינגפילד, אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.

קולה המהפנט נדם, אך היא השאירה אחריה מורשת של מוזיקת נשמה ופופ שפיארה את המצעדים לאורך שנות השישים והשבעים. דאסטי לא הייתה סתם זמרת, היא הייתה אייקון של סטייל עם תסרוקת הכוורת המפורסמת שלה ואיפור העיניים הכבד שהפך לסימן ההיכר שלה בכל הופעה בטלוויזיה.

היא נולדה בלונדון בשם מרי איזבל קתרין ברנדט אובריאן, אך העולם הכיר אותה כדאסטי. הדרך שלה לתהילה החלה בשלישיית הספרינגפילדס, שם היא ספגה השפעות של מוזיקת פולק וקאנטרי, אבל הלב שלה תמיד נמשך לצלילים שהגיעו מארצות הברית. בשנת 1963 היא יצאה לדרך עצמאית והוכיחה לכולם שגם בחורה בריטית לבנה יכולה לשיר עם כל כך הרבה נשמה, עד שזכתה לכינוי מלכת הסול הלבנה.

השיא המקצועי שלה הגיע עם יצירת המופת DUSTY IN MEMPHIS, שהיה תקליט פורץ דרך. דאסטי התעקשה להקליט באולפני AMERICAN SOUND בטנסי, המקום שבו הוקלטו כמה מהלהיטים הגדולים ביותר של אותה תקופה. את התקליט הפיקו ענקי תעשיית המוזיקה ג'רי וקסלר, טום דאוד ואריף מרדין. השיר המפורסם ביותר מתוך אותו תקליט, SON OF A PREACHER MAN, נכתב במקור על ידי ג'ון הרלי ורוני וילקינס עבור ארית'ה פרנקלין. המלחינים סיפרו כי ההשראה לשיר הגיעה מזיכרונות ילדות על בנו של כומר מקומי. ארית'ה פרנקלין דחתה את השיר בתחילה כי חשבה שהוא לא מתאים לה מבחינה דתית, ורק לאחר ששמעה את הביצוע המחשמל של דאסטי, היא החליטה להקליט גרסה משלה. ואללה, יופי.

ג'רי וקסלר סיפר בזמנו על העבודה עם דאסטי: "הביצוע של דאסטי ספרינגפילד היה רגע מכונן במוזיקת הסול, היא הביאה איתה פגיעות ועומק שלא נשמעו כמותם קודם לכן". דאסטי הייתה כה פרפקציוניסטית וחסרת ביטחון בזמן ההקלטות בממפיס, שהיא לעיתים קרובות דרשה להקליט מחדש כל הברה עד שהייתה מרוצה, מה שגרם למפיקים למרוט את שערם, אבל התוצאה הסופית הייתה תקליט שנחשב לאחד הטובים יותר בכל הזמנים.

שיר נוסף שהפך לנכס צאן ברזל הוא I ONLY WANT TO BE WITH YOU, שהיה סינגל הסולו הראשון שלה. השיר נכתב על ידי מייק הווקר ואיבור ריימונד והוא נחשב לאחד משירי הפופ המושלמים בההם שנוצרו בבריטניה. דאסטי הצליחה לשלב בו אנרגיה מתפרצת עם אלגנטיות אירופאית. במהלך הקריירה שלה היא ידעה גם עליות ומורדות. הדבר הבולט בסיקסטיז היה כשהיא ביקשה שלא להסתיר את העובדה שהלב שלה פועם בקצב של מוטאון, אבל לפעמים הכנות שלה הצליחה להרגיז לא מעט אנשים משני עברי האוקיינוס. היא לא רצתה להיות עוד זמרת פופ מתקתקה; היא רצתה להיות זמרת נשמה. באחד הראיונות המפורסמים והשנויים במחלוקת שלה מאותה תקופה, היא הצהירה ללא היסוס: "הלוואי שהייתי נולדת שחורה".

האמירה הזו לא עברה בשקט. בבריטניה השמרנית של אז, חלק מהמבקרים והקהל ראו בזה עלבון למורשת האירופית שלה או סתם פרובוקציה מיותרת. מצד שני, בתוך קהילת המוזיקה השחורה בארצות הברית, היו מי שראו בכך סוג של התנשאות תרבותית ורכיבה על התרבות שלהם – אישה לבנה פריבילגית שמתרפקת על סבל ועל זהות שהיא לא באמת יכולה להבין. אבל דאסטי לא אמרה את זה כדי לעצבן; היא באמת חיה ונשמה את המוזיקה הזו. היא הרגישה שהקול שלה והרגש שלה שייכים לעולם של רית'ם אנד בלוז, והתסכול שלה מכך שנולדה כ"נערה קתולית רגילה" היה אמיתי לגמרי.

כדי להבין שדאסטי לא רק דיברה אלא גם עשתה, צריך לזכור את מה שקרה בדצמבר 1964. היא יצאה לסיבוב הופעות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אבל הציבה תנאי ברור: היא לא מופיעה מול קהל מופרד. היא התעקשה להופיע מול קהל מעורב של שחורים ולבנים, בניגוד מוחלט לחוקי המקום. התוצאה? אחרי הופעה אחת בלבד מול קהל מעורב ליד קייפטאון, ממשלת דרום אפריקה פקעה מסבלנות. השלטונות הוציאו נגדה צו גירוש והיא נאלצה לעזוב את המדינה תוך 24 שעות. כשחזרה ללונדון, היא לא התנצלה. להפך, היא הוכיחה שהזיקה שלה לתרבות השחורה היא לא רק עניין של סאונד בתוך תקליט, אלא עניין של עקרונות.

דאסטי ספרינגפילד נפרדה מהעולם שבועיים בלבד לפני שהייתה אמורה לקבל את התואר היוקרתי של מסדר האימפריה הבריטית מהמלכה, וכמה ימים לפני שנכנסה להיכל התהילה של הרוק'נ'רול. למרות שהיא כבר לא איתנו, בכל פעם שאני מניח את המחט על תקליט שלה ושומע את הצרידה הקלה והמתוקה בקולה, אני מבין מיד מדוע היא נשארה דמות בלתי נשכחת בדברי הימים של המוזיקה העולמית.

בשנת 1968 סיפרה ספרינגפילד לעיתון "דיסק אנד מיוזיק אקו": "בשנת 1963 עזבתי את להקת ה'ספרינגפילדס', ובאמת נבהלתי מהפרידה. לא נבהלתי משום שנשענתי על הבנים בלהקה – כפי שאנשים חשבו; למעשה, רוב הזמן הייתי צריכה לארגן אותם – אלא משום שהפרידה הפתאומית מלהקה מצליחה הייתה מערערת. מתברר שלהיות לבד זה לא נורא כל כך.

אני בטוחה שעבדתי קשה השנה, אך זה לא היה לחוץ כל כך. החודשים האחרונים היו קשים מאוד. בכיתי יותר מפעם אחת ביום, כפורקן. אני נתקפת בהלה מגוחכת בשל דברים שתמיד נפתרים בסופו של דבר, ועדיין מקנן בי הפחד לאבד את קולי. אני יכולה להמשיך ולהצליח כל עוד זה לא קורה. אם קולי אכן ייעלם – זה יהיה הסוף; אהיה מושפלת ואאלץ לרדת מהבמה.

הסיבה לכך היא שאני משתמשת בו בצורה לא נכונה על הבמה. אין לי טכניקה ואני נושמת רע מאוד. נשים כמו ארית'ה פרנקלין יכולות לשיר לנצח, כי הייתה להן הכשרה בכנסייה או באופרה. אני יכולה למצוא את עצמי בעיצומה של שירה ולהבין שאני לא נושמת כראוי, אבל אני כל כך רוצה להגיע לקהל שאני שוכחת מזה. אני חושבת שאנשים מתרשמים ממני כאישה רכה, אבל האמת היא שאיני כזו.

אני יכולה להיות קשוחה מאוד אם אני באמת רוצה. כיום אני מודאגת מדברים פעוטים יותר מבעבר. אני לא אוהבת להתראיין הרבה, ומעדיפה לתת דין וחשבון רק לעצמי על מעשיי. כמובן שאני רוצה להרוויח כסף – אבל אני לא אוהבת את פיסות הנייר האלה שמשליכים לעברי ללא הרף! בגלל דברים שאנשים כתבו עליי הפכתי, בניגוד לרצוני, לפחות פתוחה. זה מרגיז אותי כי הפכתי לחשדנית.

לעתים קרובות אני תוהה אם בעוד חמש שנים הזמרת ג'ולי דריסקול – שאומרת לאחרונה דברים גלויים ופתוחים מאוד – תסבול מכך שמשהו שאמרה עכשיו כבדיחה יקבל פרופורציה שונה ויפורסם עליה ברצינות. אני רוצה להיות כנה מאוד. הדימוי של 'אישה נוירוטית ועצובה' מדאיג אותי. כמובן שיש בי עצב, כמו לכולם, אבל אני לא נוירוטית כפי שאנשים מדמיינים. כמעט אחרי כל ראיון נהגתי להפציר במראיין: 'בבקשה, אל תגרום לי להישמע עצובה וקדרורית', כי באמת – אני לא כזו".

מטה קסמים או סתם כוכב בשמיים? מה שבטוח - בעל הבית השתגע (לטובה). ב-2 במרץ בשנת 1973 יצא האלבום של טוד ראנדגרן, A WIZARD A TRUE STAR.

העולם לא היה מוכן למה שעמד לנחות על פטיפון המאזינים. לאחר ההצלחה המפתיעה של התקליט הכפול שלו, SOMETHING ANYTHING, החליט טוד ראנדגרן לשחרר עוד יותר את הבלמים המוזיקליים ולצאת לדרך מסחררת. הוא לא רצה לשחזר את הנוסחה המנצחת של להיטי פופ מתקתקים; הוא רצה שהתקליט הבא שלו יהיה מגוון אף יותר, כזה שיגרום לראש של המאזינים להסתובב במהירות של 78 סיבובים לדקה. הסמים ההזייתיים שהחל לצרוך באותה תקופה, בעיקר מסקלין ופטריות, ריתקו אותו לעשות פסקול שיתאים לחוויותיו מהסוג הזה. כדי להגשים את החזון הפסיכדלי, הוא הקים אולפן פרטי בשם SECRET SOUND בניו יורק, מכספי התמלוגים שלו, איבזר אותו בכל כלי נגינה ואפקט שיכל לשים עליהם את ידיו וניגש למלאכה המסובכת אך מאתגרת. כך הוא סיפר: "תכננתי להשקיע חלק מהתמלוגים שהניבו הלהיטים מתוך האלבום הקודם שלי באולפן משלי, כשהגיע אליי חברי הקלידן, מוגי קלינגמן, עם הצעה - 'אם תשיג את הציוד, אני אדאג לחלל ונקים אולפן'. אמרתי, 'אוקיי, זה נשמע מצוין'. וככה הקמנו את האולפן בו התחלתי להקליט את התקליט הזה. לא ידענו כלום על חיווט של אולפן או איך בונים קירות, פשוט איכשהו עשינו את זה. בנינו תא תופים קטן וחדר בקרה, ומסמרנו את כל קורות העץ בעצמנו. בניתי את הקונסולה בעצמי. וכל זה קרה במהלך כל התקופה הפסיכדלית שלי, אז הייתי לוקח איזה כדור ומחווט את האולפן בו-זמנית. זו הייתה המון עבודה סיזיפית, חיווט ושרטוטים, אז זה הפך את העסק ליותר מעניין. ועדיין, אני קצת מופתע שכל זה באמת עבד".

קלינגמן סיפר: "טוד הביא מערכות של ויבראפונים, אורגנים, מקלדות אחרות, את כל הציוד הזה. איקוולייזרים של פיירצ'יילד, כל מיני דברים של דולבי, וגם את מכשיר ה-16 ערוצים שלו. זה היה מתקלקל כל הזמן והבחור הזה, ג'ון סטיבנס, היה היחיד שידע איך לתקן אותו. היינו צריכים להתקשר אליו בשיחה בינלאומית לאנגליה. האולפן ההוא הוחזק בקושי בעזרת פלסטרים ומסטיקים". "כל הסיבה שבגללה בניתי את 'סיקרט סאונד", הודה ראנדגרן, "הייתה כדי לחקור את הסאונד. במקור תכננתי אותו כאולפן קוואדרופוני בעל ארבעה ערוצים, מה שנחשב אז ל'סראונד'. אבל לא הייתה לנו דרישה רבה לפרויקטים בפורמט הזה, אז מדי פעם היינו עושים משהו מיקסים כאלו, רק בשביל הכיף. אני חייב לומר שבמובן מסוים, העבודה על התקליט הזה שלי נעשתה קצת בחיפזון כי האולפן לא היה גמור. לעיתים קרובות היינו צריכים לחבר דברים בצורה מאולתרת, להקליט את השיר, ואז לנתק הכל שוב".

צד א' של התקליט נפתח ונסגר עם השיר הטריפי INTERNATIONAL FEEL, כשבגרסה הפותחת טוד ניגן לבדו בכל הכלים ובגרסה החותמת הוא גובה בלהקה שלמה. טוד ראנדגרן הסביר את הכאוס המאורגן הזה כך: "במהלך הכנת התקליט לא ידעתי בדיוק מה יחובר למה, והשירים והקטעים השונים הורכבו בעת תהליך הקלטתם". השיר INTERNATIONAL FEEL נועד לשמש כהצהרת כוונות, וטוד ראנדגרן ניגן בו על כל כלי אפשרי כדי להוכיח שהוא שולט בממלכה שלו.

בצד השני הוא רקח מחרוזת של שירי נשמה ישנים שאהב, כשבהמשך טען שהמחרוזת נועדה לשמש גם היא חלק מהמסע ההזייתי של התקליט. טוד ראנדגרן תיאר זאת בצורה ציורית: "זה כמו לפתוח חור בזיכרון שלך ולפתע כל הזיכרונות על תקליטי הנשמה שאהובים עליך מתחילים לנזול מהיכן שהוא. זו גם תופעה ידועה בשימוש בסמים הזייתיים. הדברים שהכרת היטב נשמעים לפתע שונים לגמרי". המחרוזת כללה קלאסיקות כמו I'M SO PROUD של ה-IMPRESSIONS ו-OOH BABY BABY של ה-MIRACLES. נו, טוד ראנדגרן גדל בפילדלפיה והושפע עמוקות מצליל ה-PHILLY SOUL, והמחרוזת הייתה הדרך שלו להצדיע למוזיקה שעיצבה את נעוריו, גם בתוך כל הטירוף האוונגרדי.

טוד ראנדגרן שתל בנו לא פעם מחשבות כרצונו, כמו למשל הרגע בצידו הראשון של התקליט, בו נשמעו גניחות שונות ומשונות, כשלפתע כל זה נקטע וקולו נשמע גוער במאזינים - "אין לך משהו אחר לחשוב עליו חוץ מסקס?". זה פשוט פרייסלס. מעבר להומור, התקליט הכיל רגעים של התבוננות פנימית עמוקה. השיר ZEN ARCHERY, למשל, הושפע ישירות מהספר ZEN IN THE ART OF ARCHERY של אויגן הריגל ועוסק בניסיון למצוא מיקוד ושלווה בתוך המהומה, נושא שהעסיק את טוד ראנדגרן מאוד בזמן שהשתמש בסמים וחיפש משמעות רוחנית.

הביקורת על התקליט במגזין רולינג סטון הייתה בזמנו כזו: "עם כל תקליט עוקב, טוד ראנדגרן הופך ליותר אשף בנגינה מורכבת ביותר הכלים המודרניים ותפעולם באולפן. אך למרבה האירוניה, התשוקה שלו לטעון למומחיות טכנולוגית הפכה למכשול העיקרי בהכנת התקליט היחיד שסוף סוף אמור להזניק אותו לרמת כוכב אמיתי שנראה שהוא כל כך רוצה. הסובלנות של המעריצים המסורים ביותר של טוד תתערער ודאי בגלל התקליט. הצד הראשון של התקליט הוא מחזור שירים קונספטואלית. זה נפתח עם INTERNATIONAL FEEL האנרגטי ומוביל למסע המסתורין הקסום של טוד שמנסה לאחד אלמנטים מוזיקליים וליריים שונים מאוד לסוויטה אחת. אבל זה נשמע יותר כשטיח מוזיקלי פרום וצורם מאשר שטיח ארוג בקפידה. זה נשמע כאילו טוד מכריח את המאזינים שלו לעמוד בקצב הבימוי החדש שלו, שהוא גם גרנדיוזי וגם מגוחך. הקשיים העיקריים הם היעדרן המובהק של מנגינות מפותחות לחלוטין. יש לנו אמן מפונק יתר על המידה שמשתולל. הצד הראשון הוא אסון רצוף ברק טכני ואגואיזם מוגזם ולא מכוון. לעומת זאת, הצד השני טוב בהרבה, כשגולת הכותרת של התקליט היא מחרוזת שירי הנשמה הישנים. איפוק הצד השני, ההומור הטוב השופע ואווירת התמימות שלו הם בלתי ניתנים לעמידה מולם ועוזרים להציל את הקוסם והכוכב האמיתי הזה מאסון מוחלט".

בעיתון STEREO REVIEW נכתבו בזמנו על התקליט דברים שונים לגמרי: "אם לפול מקרטני היה יותר חוש הומור, הוא היה טוד ראנדגרן. הצד הראשון של תקליט זה הוא קונצ'רטו פופ משעשע באופן מסחרר, שחלק ממילותיו אולי היו מרצות את סיר נואל קאווארד המנוח. איפה שהצד השני המכובד של ABBEY ROAD היה בנוי ממנגינות לא גמורות שהודבקו, נראה שהדברים של ראנדגרן מורכבים בקפידה, והכלים המכווצים, המסיחים, המדגדגים והקולאז'ים הווקאליים הם חלק מכוון במרקם. הצד הראשון נשמע כמו תסריט קולונוע ללא סרט; האזנה לשירים מעלה תמונות חזותיות של דמויות ומצבים, שאולי היו חלק מכוונתו של ראנדגרן. סרג'נט פפר, שורש כל תקליטי הרוק השאפתניים, היה ניסיון לתיאטרון פונוגראפי. הוא פעל על פי אותו עיקרון כמו שעשה הרדיו של פעם, כשהוא מציג מצב דרמטי, מעניק קולות לדמויות, ומניח לקהל למלא את הוויזואליות בראש. ראנדגרן לא עשה את זה כמו שעשו הביטלס; הדרך שלו להכניס את הקהל היא להיות יותר בדרן מוזר יותר ממה שהביטלס עשו עם סרג'נט פפר. אבל זה מוביל לאותו מקום - שהוא מקום מאוד מעניין, שנון ובדרך כלל שמח להיות בו. אתם יכולים לדמיין שאחרי כל ההצטברות הזו, הצד השני של התקליט לא כל כך טוב. לא, זה לא, אבל זה גם לא אותו דבר. זה בעיקר חומר שנעשה כבר בשנות הארבעים והחמישים. אבל נחזור לצד הראשון, כי אחרי הכל, הילד יכול להיות פשוט אשף".

אחד השירים המרשימים ביותר בתקליט הוא JUST ONE VICTORY, שסוגר את החוויה. השיר הפך לסימן ההיכר של טוד ראנדגרן והוא נהג לסיים איתו את הופעותיו. זהו המנון על התמדה והאמונה שאפילו ניצחון קטן אחד שווה את המאבק. טוד ראנדגרן כתב אותו כדי להעניק למאזינים תחושה של תקווה וסולידריות לאחר הכאוס הקולי של שאר חלקי התקליט.

מעבר לתוכן המוזיקלי, התקליט נודע גם בשל המעטפת הויזואלית המרהיבה שלו שעיצב האמן ארתור ווד. עם זאת, אורכו של התקליט, כ-55 דקות, יצר בעיות טכניות. מכיוון שהחריצים על הויניל היו כה דחוסים, איכות הסאונד הייתה נמוכה מהרגיל, ועל העטיפה הופיעה הערה המנחה את המאזינים להגביר את הווליום כדי לחוות את הצליל במלואו.

דרך אגב, שם התקליט נלקח בציניות האופיינית לטוד ראנדגרן, ממכתב שכתב לו מעריץ בו נאמר גם: YOU ARE A WIZARD AND A TRUE STAR. נראה שהמעריץ צדק, גם אם לקח למבקרים זמן לעכל את הקסם.

ב-2 במרץ בשנת 1942 נולד לו ריד. זה הילד הטוב שקיבל זרם ישר למוח וחזר כדי לספר על זה.

בשנת 2001, בעולם שכבר התחיל להתרגל למהירות האור של האינטרנט, דיווחו מספר רשתות חדשות על מותו של לו ריד כתוצאה משימוש בסמים. המעריצים כבר התחילו להכין את ההספדים, אך בהמשך הסתבר שמקור המידע היה אימייל מזויף שקיבלה סוכנות הידיעות רויטרס ממישהו שביקש לבצע מתיחה מקברית במיוחד. מאותו רגע זכה לו ריד להיות איתנו עוד תריסר שנים של יצירה פראית. אך הסיפור האמיתי שלו התחיל הרבה קודם, בברוקלין שבניו יורק, שם הגיח לעולם לואיס אלן ריד כבנם הבכור של רואה החשבון סידני ריד ואשתו טובי.

בשנת 1953 עברה המשפחה לבית בפרבר הניו יורקי המנומנם, פריפורט שבלונג איילנד. למרות שהשכונה הייתה מאוכלסת בעיקר במשפחות יהודיות, לריד היה חינוך אמריקאי טיפוסי למעמד הביניים של אותם ימים. הוא יצא עם בחורות ושיחק כדורסל, אך מתחת לפני השטח של השפע האמריקאי של אמצע שנות החמישים, התבשלה סערה של יצירתיות ונטיות מרדניות. בתיכון החל ריד למלא מחברות בשירים וסיפורים קצרים, והציג התנהגות לא שגרתית שהדאיגה את הוריו. "באתי מהעיר הקטנה הזו בלונג איילנד", סיפר ריד מאוחר יותר. "זה היה שום מקום. המקום הכי משעמם עלי אדמות. הדבר הטוב היחיד בזה היה שידעת שאתה הולך לצאת משם".

בספטמבר 1959 הוא עבר להתגורר במעונות בקמפוס אוניברסיטת הייטס בברונקס, רחוק מהמשפחה והחברים. שם הוא הפך חרד ומדוכא עד כדי התמוטטות. אחותו שחזרה את האירועים הדרמטיים: "מתישהו במהלך שנת הלימודים הראשונה שלו ב-NYU, כשהייתי בת שתים עשרה, ההורים שלי הלכו לשם וחזרו עם לו, כשהוא רפוי ולא מגיב. הייתי מבועתת ומבולבלת. אמרו שיש לו 'התמוטטות עצבים'. הסוד המשפחתי הזה נשמר בקפידה וכל העניין הוסתר, מקרובי משפחה, מחברים. זה היה הנטל הפרטי והבלתי נאמר שלנו. הורי לבסוף חיפשו עזרה מקצועית עבור לו. שמעתי רק קטעים שטחיים ממה שקורה. אמא שלי נכנסה לחדר שלי ואמרה לי שהם חושבים שאולי יש לו סכיזופרניה. היא אמרה את זה לרופאים שאמרו לה שזה בגלל שהיא לא חיבקה אותו מספיק בתור תינוק ונתנה לו לבכות בחדרו". האם התייפחה כשהיא הסבירה את עצמה לבתה: "רופא הילדים אמר לי לעשות את זה! הוא אמר שכך אתה מלמד תינוק ללכת לישון".

פסיכיאטר שבדק אותו כתב שלואיס סובל מאשליות והזיות, ודווח שהוא ראה עכבישים זוחלים על הקירות. "לו לא היה מסוגל לתפקד באותה תקופה. הוא היה מדוכא, חרד ונמנע חברתית. אם אנשים נכנסו אלינו הביתה, הוא התחבא בחדר שלו. הוא גם התחבא מתחת לשולחן. הוא אולי ישב איתנו, אבל הוא נראה עם עיניים מתות, לא תקשורתי. זכור לי ערב אחד כשכולנו ישבנו בבית שלנו והסתכלנו בטלוויזיה ביחד. משום מקום, לו התחיל לצחוק בטירוף. כולנו ישבנו קפוא במקום. ההורים שלי לא עשו כלום, לא אמרו כלום והתעלמו מזה, כאילו זה לא היה קורה".

כאשר המצב לא השתפר, הוא הופנה למרכז פסיכיאטרי ליד פריפורט, בית חולים סגור עם אבטחה של בית סוהר. שם הוא עבר טיפול בגלים חשמליים הידוע בשם ECT. אחותו העירה: "אני לא יודע איזה פסיכיאטר המליץ על טיפול שכזה. אני מניחה שלו לא יכול היה להיות באף צורה כדי להבין באמת את הטיפול או את תופעות הלוואי. בהחלט יכול להיות שהוא חשש שמא יאושפז בבית חולים פסיכיאטרי וייאסר עליו להגיע הביתה אם לא יסכים לטיפול". עשרים וארבעה גלי הלם ניתנו לו על פני מספר שבועות. הוא נדרש לצום, נקשר למיטה, וקיבל חומרי הרדמה. מחסום הונח בפיו כדי שלא ינשוך את לשונו, ואלקטרודות חוברו לצידי ראשו. המטופל איבד הכרה מיידית והגוף נכנס להתקף. למרות שהיה חסר תחושה, לו העווה את פניו, אגרופיו התכווצו ורגליו ניסו לבעוט בזמן שכל גופו רעד. הטיפול הזה הגיע מאירופה של סוף שנות השלושים ונועד לגרום להתאמה מלאכותית של המוח.

"המשפחה שלנו התפרקה ביום שבו התחילו את הטיפולים האומללים האלו של לו", אמרה האחות. "הסתכלתי על אחי כשההורים שלי סייעו לו לחזור לביתנו לאחר מכן, לא מסוגל ללכת, כמו קהה חושים. זה פגע בצורה נוראית בזיכרון לטווח קצר ולאורך כל חייו הוא נאבק בשימור זיכרון, כנראה ישירות כתוצאה מהטיפולים". לו פיתח זעם עצום כלפי אביו על כך שהכריח אותו לעבור את הסיוט הזה. בשנת 1974 הוא הוציא את התקליט SALLY CAN'T DANCE ובו השיר המטלטל KILL YOUR SONS שתיאר בדיוק את החוויה הזו. ריד שר שם שנאמר לו שיוכל לגור בבית רק אם יקבל את הטיפול, אך הזיכרון שלו היה כל כך גרוע שהוא אפילו לא יכול היה להתרכז לקרוא ספר. הוא גם טען בראיון למגזין CREEM בשנת 1979 שהטיפול ניתן לו כדי "לרפא" נטיות הומוסקסואליות.

לו ריד מעולם לא שכח את הטיפולים שעבר. הזעם הזה הזין קריירה שלמה שהחלה עם הלהקה VELVET UNDERGROUND והמשיכה בקריירת סולו ששינתה את פני המוזיקה. הוא נשאר הילד המורד שסירב להישאר משעמם, גם כשהעבירו לו זרם חשמלי דרך המוח.

אחרי הכל, לו קיבל את הטיפול בזמן שבארה"ב סווגה הומוסקסואליות כמחלת נפש. אבל אחותו דחתה את התיאוריה כשהיא מאמינה שהוריה פשוט רצו לעזור לו בתקופה שבה הוא סבל מהתמוטטות מלאה והם הלכו בעקבות העצות שניתנו להם. "זה הוצע על ידי כמה כותבי ספרים ש-ECT בוצע כי לו התוודה על דחפים דו מיניים. כמה פשטני ולא מציאותי. הוא היה מדוכא, מוזר, חרד, נמנע. ההורים שלי היו הרבה דברים - חרדים, שולטים - אבל הם היו ליברלים. הם לא היו הומופובים. הם היו לכודים ברשת מביכה, של אשמה, פחד וטיפול פסיכיאטרי לקוי. אין לי ספק שהם התחרטו על כך עד יום מותם".

כשארבעה מופלאים ומזיעים השאירו אבק להלן שפירו. ב-2 במרץ בשנת 1963 הסיבוב המחשמל של הביטלס לצד הלן שפירו הגיע אל ה-CITY HALL בעיר שפילד שביורקשייר, אולם רחב ידיים שהכיל 2,271 מושבים והיה ערוך ומוכן לבואם של הרביעייה הכי חמה בממלכה. באותו ערב גורלי נערכו שתי הופעות, הראשונה בשעה 18:10 והשנייה ב-20:40, והעיר לא ידעה שקט.

בביקורת שנכתבה בעיתון SHEFFIELD STAR תחת הכותרת "לביטלס מגיע להיות האמנים המובילים בחבילה הזו", נכתב: "במרכז הכרזה – באותיות קטנות – מופיעה להקה בשם הביטלס. אך אל תתנו לעובדה שהם לא בראש הרשימה להטעות אתכם. הביטלס הם 'חדשות מרעישות'... כעת, השיר האחרון שלהם PLEASE PLEASE ME ניצב בראש מצעד הפזמונים, והם נחשבים כיום לנכס החדש והלוהט ביותר בסצנת הפופ. ואף על פי שזהו סיבוב ההופעות הראשון שלהם, הם הוכיחו שהם ראויים לכל שבח שהורעף עליהם – הם כותבים את רוב הלחנים של עצמם, הם נגנים מהשורה הראשונה והם שרים להפליא. הם היו שיא המופע".

שירלי גרוקאט, פקידת מהאזור, חיה בשפילד כל חייה. היא נזכרה בערב מיוחד לכבוד יום הולדתה ה-28, כאשר היא ובעלה בריאן חיו בבית קטן בגלדלס. למרות שלא היה להם הרבה כסף באותה תקופה ובתם לינדזי הייתה רק בת ארבע, בריאן היה נחוש לפנק אותה. הוא ידע שהיא אוהבת את הלן שפירו וקנה שני כרטיסים להופעה ב-CITY HALL. אחרי שהפקידו את הילדה אצל הסבתא אידה, הם עלו על האוטובוס לעיר. שירלי סיפרה כי המושבים שלהם היו זולים במיוחד כי הם היו ממוקמים לצד פסלי האריות הגדולים שעל הבמה, מה שאומר שהם הסתכלו על הגב של הכוכבים. הלן שפירו עלתה והייתה טובה, אבל אז הגיעו הביטלס. הם לבשו חליפות בורדו בגזרה ארוכה עם עניבות שרוך דקות. שירלי נזכרה שהם היו פנטסטיים, ומה שהיה כל כך יפה בהם זה שהם הסתובבו וניגנו אל הקהל שישב מאחוריהם. הם לא שכחו את האנשים העניים שמאחורי הבמה והאווירה הייתה קסומה.

ברגע שהסתיים המופע השני, החברים לא בזבזו זמן ודהרו שוב מערבה על כביש A628 לכיוון דידסברי, פרבר דרומי של מנצ'סטר. שם, בשעה 23:00, הם הופיעו בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה ABC AT LARGE, באולפן מספר שתיים של מרכז האולפנים ברחוב פארס ווד. במהלך השידור הוצג קטע מהופעתם בתוכנית THANK YOUR LUCKY STARS מה-17 בפברואר. גם ג'רי מרסדן הופיע שם וסיפר כי הוא שוקל להקליט שיר של ג'ון לנון בשם PRETTY LITTLE GIRL כהמשך ללהיט שלו HOW DO YOU DO IT.

המנחה דייוויד המילטון נזכר מאוחר יותר כיצד חלף על פני הלהקה ועל פני המנהל שלה, בריאן אפשטיין, בדרכו לתא הקריינים. הוא שמע את אפשטיין נוזף באחד מחברי הלהקה על כך שלא הלך לרופא השיניים. המילטון תיאר את אפשטיין כאדם מקסים ורהוט, אך ציין כי "האדונים לנון, מקרטני, האריסון וסטאר היו שונים ממנו. הם התנהגו כאילו הם מעל הכל. כל להקה אחרת הייתה שמחה להגיע לתוכנית שכזו, אבל הביטלס הראו שמבחינתם הם לא זקוקים לזה". לאחר הראיון, הלהקה נסעה חזרה לשפילד והגיעה למלון סביב השעה אחת בלילה.

האיש עם הגיטרה שראתה הכל. ב-2 במרץ בשנת 2008 מת הגיטריסט החשמלי העיוור, ג'ף הילי, בגיל 41 בלבד מסרטן בריאות.

אני לא אשכח את היום ההוא, בשנות השמונים, בו שודרה בטלוויזיה התוכנית "עד פופ" ואהוד מנור, שהנחה אותה בקביעות, הציד לי ולשאר הצופים גיטריסט חדש ושמו ג'ף הילי. הוא הסביר לנו שהילי עיוור ולאחר מכן הוקרן קליפ עמו. לסתי נפלה כששמעתי את נגינת הגיטרה. אני זוכר שלקח לי כמה ימים להירגע מזה.

הילי נולד וגדל באזור טורונטו שבקנדה. הגורל הכה בו מוקדם מאוד, כאשר איבד את ראייתו בשל סרטן עיניים מסוג RETINOBLASTOMA כשהיה בן שנה בלבד. אבל הילד הזה לא נתן לחושך לעצור אותו. שנתיים לאחר מכן, בגיל שלוש, הוא קיבל את הגיטרה הראשונה שלו. בבית הספר לעיוורים המורים ניסו בכל כוחם להראות לו איך לנגן בגיטרה בדרך הרגילה והמוכרת, אבל הילי הקשיב בעיקר לאינטואיציה שלו. הוא מצא שזה הרבה יותר נוח וטבעי להניח את הגיטרה על ברכיו, כאילו הייתה גיטרת סלייד או פסנתר, וללחוץ על המיתרים מלמעלה.

בתקופת התיכון בטורונטו הוא לא נח לרגע וניגן גם בגיטרה וגם בחצוצרה בלהקות של בית הספר. למרות שההשראות המוקדמות שלו הגיעו מעולם הקאנטרי ומנגנים כמו צ'ט אטקינס, הוא עבר די מהר למחוזות הבלוז והרוק הכבד של ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון ובי.בי.קינג. הוא למד את כל תורת המוזיקה בעצמו, בלי מורים ובלי תווים, פשוט דרך האוזניים והלב.

הוא ניגן בגיטרה כשהכלי נח על ברכיו, אצבעותיו רוקדות על המיתרים במהירות מסחררת בזמן שהוא מגיב בלא פחות מאקסטזה לכל צליל שיצא מהמגבר. ההצלחה הגדולה והמסחרית ביותר שלו הגיעה בסוף שנות ה-80, כאשר הלהקה שלו הקליטה את התקליט השני שנקרא SEE THE LIGHT. מדובר היה בהצלחה אדירה שהגיעה למעמד פלטינה בארצות הברית עם מכירות של מעל מיליון עותקים, ובסופו של דבר נמכר בשני מיליון עותקים ברחבי העולם כולו.

מתוך התקליט הזה פרץ הלהיט הענק ANGEL EYES, שנכתב במקור על ידי המוזיקאי ג'ון הייאט עבור התקליט שלו RIDING WITH THE KING משנת 1983. הגרסה של הילי הפכה ללהיט ענק שהגיע למקום החמישי במצעד הבילבורד. עוד באותו תקליט הופיע שיר הנושא SEE THE LIGHT. מדובר בקטע בלוז-רוק סוער שהציג לראווה את היכולת של הילי לשלב מקצב וסולו בו זמנית. הטכניקה הייחודית שלו אפשרה לו להגיע למרווחים בין התווים שנגנים רגילים פשוט לא יכלו לבצע פיזית, כי האגודל שלו עבד יחד עם שאר האצבעות מעל צוואר הגיטרה.

באותה שנה מופלאה, הלהקה ביצעה גם את הפסקול של הסרט ROAD HOUSE (ובתרגום עברי עקום - "שומר הברים"), שבו כיכב השחקן פטריק סווייזי. חברי הלהקה לא רק ניגנו אלא גם זכו לשחק בסרט בו הם גילמו את להקת הבית של הבר המפוקפק, והנוכחות הבימתית של הגיטריסט על הברכיים הפכה לאייקונית. עד מהרה הלהקה הפכה לשם דבר בכל העולם והחלה להופיע באצטדיונים עמוסי אדם.

אבל לגיבור שלנו היה עוד צד, רגוע ונוסטלגי יותר. הוא ניגן להפליא גם בחצוצרה ובקלרינט בלהקת הג'אז המסורתית שלו, ה-JAZZ WIZARDS. האהבה שלו למוזיקה של פעם הייתה חולנית כמעט (במובן החיובי של המילה). הוא אסף לא פחות מ-30,000 תקליטי ג'אז ישנים, במיוחד אלו שהסתובבו במהירות של 78 סל"ד. את האוצרות האלו הוא נהג להשמיע בהתלהבות רבה כמנחה תוכנית רדיו בתאגיד השידור הקנדי CBC.

אפילו כשמצבו הבריאותי החמיר, הוא מעולם לא איבד את החיוך או את התשוקה לצלילים. הוא הוכיח לעולם שגם כשלא רואים את האור בעיניים, אפשר בהחלט לראות אותו דרך המיתרים והנשמה.

ב-2 במרץ בשנת 1969 הפתיע ג'ון לנון את הקהל במופע אוונגארד ביחד עם יוקו אונו, באולם ליידי מיטשל בקיימברידג'.

יוקו: "הוזמנתי להופיע שם ולא ידעתי מה לעשות. ג'ון שכנע אותי ללכת, אך המארגנים שאלו אותי מי תהיה הלהקה שתלווה אותי. הוא הודיע שהוא יהיה הלהקה שלי".

ג'ון: "הגענו לקיימברידג' והיה שם סקסופוניסט אוונגרד בשם ג'ון צ'יקאי. אנשים לא האמינו שסחבתי איתי גיטרה ומגבר. זו הייתה הפעם הראשונה שניגנתי בסגנון כזה. הגברתי את הווליום ו'פוצצתי' את המוח עם צלילי פידבק חזקים. הקהל היה מוזר והורכב מכל מיני טיפוסים מזויפים שעולם הרוק היה זר להם. אבל מה יכולתי לעשות מול היללות של יוקו? אנשים התעצבנו עליי כי זיהו אותי מהלהקה ההיא וציפו ממני למשהו אחר. לכן קראנו לאלבום שבו כללנו את ההקלטה הזו בשם 'מוזיקה בלתי גמורה' – כי אנחנו לא מגישים לכם מוצר מוגמר, אלא קופסה גדולה עם מעט שוקולדים בפנים. את כל השאר אתם אמורים להשלים בעצמכם".

הקהל בקיימברידג' אולי ציפה לשמוע שירים מוכרים וקליטים, אך ג'ון לנון ויוקו אונו בחרו להעניק לו חוויה גולמית, מאתגרת ובלתי מתפשרת. את המופע הקליט נורמן שפילד מאולפני "טריידנט", שסיפר: "כשהבאנו את סלילי ההקלטה לאולפן, לא ידעתי איך להבחין בין ההתחלה לסוף. זה היה חומר מוזר מאוד, אולי המוזר ביותר שהייתי מעורב בו. ג'ון הבטיח לבוא ולעזור בעריכה וקיים את הבטחתו. היה ברור שהוא משקיע את כל המאמצים למען יוקו".

הגיטריסט שסירב למכור את נשמתו. ב-2 במרץ בשנת 1948 נולד הגיטריסט האירי האגדי, רורי גאלאגהר, שעשה קריירה מופלאה (וצנועה באופיו) מסוף שנות השישים ועד למותו ב-14 ביוני 1995, עקב נזק בלתי הפיך לכבד שנגרם כתוצאה מאלכוהול.

השנה הייתה 1948 והתאריך הראה את 2 במרץ כאשר בעיירה הקטנה באלישאנון שבמחוז דונגאל באירלנד הגיח לעולם תינוק עם ייעוד מחשמל במיוחד. רורי גאלאגהר לא סתם נולד, הוא הגיע כדי להוכיח שאפשר לכבוש את העולם עם חולצת משבצות, גיטרה חבוטה והרבה מאוד בלוז בנשמה. הוא גדל בעיר קורק, שם התחיל לפתח את מערכת היחסים הכי יציבה בחייו: אהבה בלתי מתפשרת למוזיקת רוק וגיטרות שלא נחות לרגע.

כבר בגיל צעיר הוא הראה לכולם מאיפה משתין המגבר. בשנות השישים הוא הנהיג את ההרכב TASTE שהיה שלישיית כוח אימתנית שהצליחה להרעיד את הבמות הגדולות ביותר כולל פסטיבל האי וייט ב-1970. אבל גאלאגהר היה אינדיבידואליסט מושבע, ובשנת 1971 הוא יצא לדרך עצמאית שהפכה אותו לאחד הגיטריסטים הנערצים יותר על פני כדור הארץ. הוא לא נזקק לפירוטכניקה או לתלבושות נוצצות, כל מה שהיה צריך זה את הפנדר סטרטוקאסטר שלו. את גיטרת הפנדר החבוטה הזו הוא קנה באירלנד עוד בשנת 1961 ויש כאלה שחושבים באופן מוטעה כי היא נחבטה עקב תאונה שגאלאגהר עבר עימה. האגדה אומרת שהגיטרה אבדה במשך כמה ימים בשטח התאונה וכשהיא נמצאה אז היא הייתה חבוטה. גאלאגהר לא רצה לשפצה בגלל שרצה להמחיש כך את החיבור שלה עמו על התאונה שעברו יחד. נו טוב, זה זה סיפור יפה אך גם אגדה. גאלאגהר קנה את הגיטרה כשכבר הייתה חבוטה ומשנה לשנה היא נחבטה עוד קצת.

מה שכן, זו גיטרת הפנדר היחידה שהייתה לגאלאגהר. הוא ראה בה את כליל השלמות מבחינת סאונד. לפיכך הוא לא נהג לאסוף גיטרות חשמליות כמו הקולגות שלו, אלא תמיד לתת אמונים לאחת והיחידה שנתנה לו את התשובה המלאה לפריטותיו עליה. גאלאגהר היה אחד מכוכבי הרוק הראשונים והאמיתיים שיצאו מאירלנד. ואפרופו אגדות - אם מישהו יבוא ויגיד לכם שמספרים שפעם שאלו את ג'ימי הנדריקס איך זה מרגיש להיות הגיטריסט הכי טוב בעולם, והוא ענה ללא היסוס: "אני לא יודע, תשאלו את רורי גאלאגהר" - תבינו שזו אגדה אורבנית מצוצה מהאצבע.

הנה פרט מידע שגורם לכל חובב מוזיקה לשפשף את העיניים בתימהון: כאשר מיק טיילור עזב את להקת הרולינג סטונס, רורי גאלאגהר היה מועמד מוביל להחליף אותו. הוא אפילו טס להולנד לנגן איתם, אבל בסוף הוא החליט לוותר על התענוג ועל הכסף הגדול כדי להמשיך לעשות את המוזיקה שלו בדרך שלו. האיש היה ישר כמו סרגל וסירב להוציא סינגלים רק כדי להצליח במצעדי הפזמונים,.

למרות ההצלחה הגדולה, גאלאגהר נשאר איש פשוט שאהב לשתות בירה בפאב מקומי ולדבר על מוזיקה עם מעריצים. הוא מעולם לא נתן לתהילה לעלות לו לראש. הוא המשיך להופיע ברחבי העולם עד ימיו האחרונים, כשהוא מותיר אחריו שרשרת תקליטים בלתי מתפשרת. הוא לא היה זקוק לתואר רשמי כדי שכולם ידעו שהוא היה, ויהיה תמיד, אחד הגדולים יותר שדרכו על במה.

ג'יטאן אחרונה ודי: הפרובוקטור הצרפתי הכי גדול בעיר האורות הלך לעשן במקום אחר. ב-2 במרץ בשנת 1991 מת בגיל 62 סרז' גיינסבורג, הזמר-יוצר-איקון המשפיע מצרפת.

עיר האורות איבדה את האור הכי מעשן והכי שנון שלה. הוא לא היה סתם זמר-יוצר אלא איקון תרבותי משפיע מצרפת ששינה את חוקי המשחק במוזיקה העולמית. האיש שהפך את חוסר המוסכמות לאמנות גבוהה השאיר אחריו עשן סיגריות סמיך ומורשת מוזיקלית שאי אפשר להתעלם ממנה.

גיינסבורג התחיל את דרכו כלוסיאן גינסבורג, בנו של פסנתרן יהודי במועדוני לילה. לפני שהוא הפך לדמות שכל פריס העריצה ופחדה ממנה בו-זמנית, הוא בכלל רצה להיות צייר. כשזה לא עבד, הוא עבר לפסנתר והתחיל לכתוב שירים שערבבו ז'אנרים כמו שנסון עם ג'אז, פופ ואפילו רגאיי. הוא תמיד ידע איך להישאר רלוונטי ולעצבן את האנשים הנכונים בזמן הנכון.

כשאנחנו מדברים על התרומה שלו למוזיקה, אי אפשר שלא להזכיר את אותו תקליט מכונן משנת 1969 שנקרא JANE BIRKIN SERGE GAINSBOURG. התקליט הזה הגדיר מחדש את המושג סקסי במוזיקה. השיר הכי מפורסם משם הוא כמובן JE T'AIME MOI NON PLUS, שנכתב במקור עבור בריז'יט בארדו בשנת 1967, אבל היא התחננה בפני גיינסבורג שלא יוציא אותו כי פחדה שהסקנדל יהרוס את הנישואין שלה למיליונר גינתר זאקס. שנתיים לאחר מכן, גיינסבורג הקליט אותו מחדש עם זוגתו החדשה, ג'יין בירקין.

ג'יין בירקין סיפרה על תהליך ההקלטה וציינה כי "שרתי את השיר אוקטבה אחת גבוה יותר מבריז'יט בארדו כדי להישמע כמו ילדה קטנה". זה הפך את השיר להרבה יותר עוצמתי ופרובוקטיבי. השיר הוקלט בתא זכוכית קטן באולפן לונדון כדי ליצור אינטימיות מקסימלית. השיר הזה עשה היסטוריה כשהפך לשיר הראשון בשפה זרה שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, וזאת למרות שה-BBC החליט להחרים אותו לחלוטין. אפילו הוותיקן פרסם הצהרה רשמית נגד השיר, מה שכמובן רק עזר למכירות שלו לנסוק לשמיים. גיינסבורג עצמו אמר על התגובה של הוותיקן כי האפיפיור הוא יחצן מצוין.

מעבר לתקליט הזה, גיינסבורג המשיך לעשות כותרות כשהוציא את גרסת הרגאיי שלו להמנון הצרפתי, מה שגרם לזעם בקרב שמרנים בצבא צרפת. הוא היה דמות מורכבת שאהבה אלכוהול ועישנה בשרשרת, מה שהוביל בסופו של דבר להידרדרות במצבו הבריאותי. הוא תמיד נראה כמו מישהו שיצא הרגע ממיטה בבית מלון מבולגן, אבל בתוך הראש שלו עבדה מכונה משומנת של מילים ולחנים גאוניים.

מותו בשנת 1991 סימן את סופו של עידן בצרפת. הנשיא הצרפתי דאז, פרנסואה מיטראן, אמר עליו שהוא היה האפוליינר שלנו והוא העלה את השיר לרמה של אמנות. סרז' גיינסבורג לא היה זקוק לתארים רשמיים כדי להיות המלך הבלתי מעורער של הסצנה הפריזאית. הוא פשוט היה הוא, עם הסיגריה בפה והמבט העייף שתמיד ידע משהו שאנחנו לא. אפילו ויטני יוסטון שמעה ממנו בשידור ישיר בטלוויזיה. הוא לא אמר לה שהוא רוצה לשיר איתה. הוא אמר לה שהוא רוצה לז#$ן אותה. כמו שאמרתי - חוצה גבולות.

להלן דברים שכתבתי על אלבום הקונספט הנהדר של סרז' גיינסבורג משנת 1976, L'HOMME A TÊTE DE CHOU ("האיש עם ראש הכרוב"). היצירה הייתה בדיוק כפי ששמה מרמז: גבר בגודל טבעי היושב כשבמקום שבו אמור להיות ראשו, ניצב ירק. הכל החל מפסל שגיינסבורג ראה והחליט לרכוש. אותו פסל מופיע על עטיפת התקליט; כשהוצב בביתם של גיינסבורג וג'יין בירקין, סיפרה בירקין לימים כי הוא הפחיד את ילדיהם, שהיו רצים במהירות על פניו בדרכם לשירותים מחשש ש"יעולל להם דבר מה".

זהו אלבום הקונספט השני של גיינסבורג, לאחר שבשנת 1971 הוציא את האלבום המיוחד ואחד האהובים ביותר שלו, העוסק ברומן של גבר מבוגר עם צעירה בשם מלודי נלסון – סיפור שהופך לטרגדיה. בזמנו האלבום נכשל, וזכה להכרה כקלאסיקה רק בשלב מאוחר יותר.

"הוא כתב את האלבום על אודות 'ראש הכרוב' בזמן שעבדתי על סרט גרוע מאוד במילאנו", אמרה ג'יין בירקין. "שהיתי שם כארבעה שבועות, כך שהיה לו זמן לכתוב. פיתיתי אותו להגיע למילאנו בתואנות שווא; סיפרתי לו שאני לנה במלון מקסים ברובע העתיק, אך הוא מצא אותי בפאתי העיר במלון מזעזע, ללא חדרי רחצה צמודים ומוקף בהריסות בתים. הוא כעס ולא דיבר איתי במשך יומיים. לאחר מכן הוא שכר לעצמו חדר בצד השני של המסדרון, ובזמן שיצאתי לימי צילומים ארוכים, הוא ישב שם והחל לכתוב. במסדרון שבין החדרים עמד מטף קצף, ואני חושבת שמשם הוא שאב את הרעיון לרצוח את דמותה של מרילו ביצירה ולכסות אותה בקצף".

בניגוד לאלבום על מלודי נלסון, אלבום הקונספט הנוכחי הציג טקסטים אפלים וקשים יותר. זהו סיפור על אהבה אובססיבית, מוות אלים, מיניות והרס עצמי. בעלילה מספר עיתונאי בצהובון כיצד חייו התפרקו לאחר היום הגורלי שבו נכנס למספרת הגברים של "מאק" לגילוח, והסתנוור מיופייה ומידיה הסבוניות של החופפת מרילו כהת העור. במונולוג שלו הוא מתאר כיצד התאהב בה ללא תקנה ונשאב לעולם של מיניות אקזוטית, עד לרגע שבו תפס אותה מקיימת יחסי מין עם מוזיקאי רוק היפי. פגוע ומושפל, הוא שוקע בשכרות ומרגל אחר אהובתו הפוגענית.

הוא חושף את החלטתו לרצוח אותה ומכה בראשה באמצעות מטף כיבוי, עד שהיא צונחת תחת מעטה קצף לבן ודביק. לאחר המעשה הוא מסדר את גופתה, אך כאן אין זה נגמר. על אף שהעיתונאי היה קורבן של "שחיתות חושנית", עליו להיענש – ולו רק על ידי המצפון המייסר אותו. קטע הסיום מוצא את העיתונאי במחלקה נוירופסיכיאטרית, לאחר שאיבד את שפיותו. הוא משוכנע שראשו הפך לכרוב, בעוד שהשפן של מגזין "פלייבוי" זולל אותו לאיטו, טיפין טיפין. ואנחנו עוד חשבנו שהאופרת-רוק "טומי" של להקת "המי" הייתה מוזרה.

כשהאלבום יצא בימי הפאנק הסוערים, הוא התקבל על ידי עיתונות הרוק הצרפתית כיצירת מופת ניהיליסטית. אולם השבחים לא תורגמו למכירות, אף שגיינסבורג הצליח להיות אחד היוצרים הוותיקים הבודדים ששרדו את אימת הפאנק. הוא רווה נחת מהעובדה שזכה לתשבחות לצד פרסומים על להקות כמו הסקס פיסטולס והקלאש.

התזמורת שמדליקה את האורות. ב-2 במרץ בשנת 1973 יצא האלבום השני של ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA בשם ELO 2.

במקור, התוכנית הייתה שונה לחלוטין. מייסד הלהקה, רוי ווד, הציע לקרוא ליצירה בשם THE LOST PLANET, אך הגורל והאגו תכננו מסלול אחר. במהלך הסשנים המפרכים להקלטת התקליט, החליט ווד להניח את המפתחות ולפרוש מההרכב. הוא הסביר את הצעד בכך שהלהקה הזו הייתה פשוט אקווריום קטן מדי לשני דגים גדולים בדמותו ובדמות ג'ף לין. למרות הפרישה הדרמטית, טביעות האצבע שלו נשארו על הסלילים: הוא ניגן בבס ובצ'לו בשני קטעים, IN OLD ENGLAND TOWN ו-FROM THE SUN TO THE WORLD, למרות שלא זכה לקבל על כך קרדיט רשמי על גבי העטיפה.

העזיבה של ווד לא הייתה בדיוק מסיבת תה מנומסת. יום אחד צלצל הטלפון בביתו של המתופף בב בוואן. על הקו היה דייוויד ארדן, בנו של מנהל הלהקה הקשוח דון ארדן, עם בשורה שהכתה בו כרעם ביום בהיר: ווד עוזב, ולא לבד. הוא לקח איתו שלושה חברים מההרכב המקורי. בוואן וג'ף לין גילו לתדהמתם שווד כבר החל לערוך חזרות חשאיות עם ההרכב החדש שלו מאחורי גבם. לפי הנתונים שהצטברו, השניים הבינו שהם למעשה אלה שהועפו מהלהקה המקורית שלהם, בעוד שאר החברים המשיכו הלאה תחת השם החדש להקת WIZZARD.

אבל לין ובוואן לא היו טיפוסים שנשברים בקלות. הם שינסו מותניים והחליטו לדבוק במשימה המוזיקלית שלהם. כדי למלא את החלל שהותיר ווד, גויסו שני צ'לנים בעלי הכשרה קלאסית: קולין ווקר ומייק אדוארדס. אליהם הצטרף הכנר ווילף גיבסון. ריצ'ארד טנדי, הבסיסט המקורי, עבר לעמדת הקלידים והפגין שליטה מרשימה בפסנתרים ובסינתיסייזר מיני מוג. את עמדת הבסיסט תפס מייק דה אלבוקרק, בנו של איש אצולה בריטי. בשלב האודישנים, לין ובוואן כמעט ויתרו עליו, אך ברגע שהתברר שהוא שולט ברזי הרוק'נ'רול של פעם, ג'אם קצר הספיק כדי לצרף אותו לחבורה.

התוצאה הסופית הייתה תקליט שכלל חמישה קטעים ארוכים ושאפתניים. השיר שפתח את החגיגה היה IN OLD ENGLAND TOWN, שהוקלט באולפני PHILIPS במאי 1972. בתחילה הוא זכה לשם הזמני BOOGIE NUMBER 2, כחלק מתוכנית ליצור סדרת שירי בוגי ממוספרים בתקליט. כבר מהצלילים הראשונים ניתן להבחין בהשפעה העמוקה של הביטלס על הכתיבה של ג'ף לין. בב בוואן סיפר על השיר באותה שנה: "זה היה השיר הראשון שהקלטנו עם הלהקה, כפי שהיא כרגע. בעיקרון, זה שיר נגד זיהום האוויר". למעריצים האדוקים כדאי לדעת שבאוסף THE EARLY YEARS (שיצא רק כדיסק) קיימת גרסת מיקס קוואדרפונית השונה ממיקס הסטריאו המוכר. וקיימת גם גרסה אינסטרומנטלית שהופיעה כצד ב' של התקליטון SHOWDOWN. גרסה זו הופיעה גם בתקליט בשם THE LIGHT SHINES ON ובהמשך באוסף-דיסק HARVEST SHOWDOWN תחת השם המשעשע KING HENRY VIII'S BOLLOCKS, שם הסתתר גם קטע סולו סינטיסייזר שנועד במקור לפתוח את התקליט אך נגנז.

השיר השני, MOMMA, נחשב לאחת היצירות היפות שכתב לין בתקופה זו. בבריטניה הוא נקרא MOMMA ובהדפסה האמריקאית MAMA, מה שיצר בלבול קל בקרב הקהל. השיר עוסק בנושא הטעון של אם בודדה. קארל וויין, סולן להקת THE MOVE לשעבר, ואפילו השחקן ריצ'ארד האריס, שקלו להקליט לו גרסאות משלהם. הגרסה של וויין הוקלטה בסופו של דבר עם הלהקה אך נשארה בכספות שנים רבות עד שיצאה לאור בשנות התשעים.

ואז הגיע הרגע שבו הקלאסיקה פגשה את הרחוב בפיצוץ של אנרגיה: ROLL OVER BEETHOVEN, הכיסוי המרהיב לצ'אק ברי. השיר נפתח בציטוט מהסימפוניה החמישית של בטהובן, אם כי הלהקה שקלה קודם לכן להשתמש בסימפוניה התשיעית. הגרסה של ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA הפכה ללהיט ענק ולפריצה שלהם בארה"ב. בזמן ההקלטות באולפני AIR, פול מקרטני עבד בחדר הסמוך על LIVE AND LET DIE עם המפיק ג'ורג' מרטין. מקרטני הגיע להקשיב לעיבוד של לין (שלא האמין למראה עיניו...), וג'ורג' מרטין עצמו הביע התלהבות מהתוצאה. עיתון מלודי מייקר הבריטי קבע אז כי מדובר בביצוע הטוב ביותר לשיר מאז הביטלס. כששאלתי את בוואן מה התיפוף שהוא הכי גאה בו הקלטה של אי.אל.או - הוא ציין את השיר הזה כשיר השני שהוא הכי גאה בו. מה היה הראשון?... את זה אני מגלה בהרצאתי על אי.אל.או.

מייק דה אלבוקרק נזכר באותם ימים וציין כי הלהקה לא הייתה דיקטטורה של ג'ף לין. הוא סיפר שלין נהג להקשיב לרעיונות של כולם, אבל כל זה נמשך רק עד הרגע שבו היה צריך לחלק את הקרדיטים. המממ...

צד ב' של התקליט נפתח בשיר FROM THE SUN TO THE WORLD, ששמו כמעט הפך לשם התקליט כולו לפני שהוחלט שהדבר יומרני מדי. השיר הזה נקרא במקור BOOGIE NUMBER 1 והוא שימש לעיתים קרובות כשיר הפתיחה בהופעות החיות. התקליט נחתם ביצירה האפית KUIAMA, השיר הארוך ביותר שהקליטה הלהקה מעולם. מדובר בשיר מחאה מצמרר נגד המלחמה, ובמיוחד מלחמת וייטנאם שהייתה אז בשיאה. המילים מתארות חייל המנסה לנחם יתומה וייטנאמית ומספר לה על זוועות הקרב, עד שמתברר שהוא זה שהרג את הוריה.

ג'ף לין שיתף את תחושותיו עם עיתון רקורד מירור בחודש יציאת התקליט: "זו הפעם הראשונה שאני עומד על הבמה מול קהל ובנוסף לכל גם מציג את השירים ואת כל מה שמסביב. עד כה נהגתי להתחבא מאחורי המגברים ולתת למישהו אחר לעשות את דברי ההסבר. עם זאת, אינני מחשיב את עצמי כמנהיג הלהקה הזו. ההחלטות שבה נעשות באופן משותף. אפילו שאני הוא זה שכותב את השירים, זה לא אומר שאני היחיד שמחליט. השירים נבנים גם בזכות התערבות שאר חברי הלהקה. זה מדהים אותי כיצד הדברים מסתדרים בלהקה. שני חברים בה ניגנו, עד הצטרפותם אלינו, רק מוזיקה קלאסית. עכשיו הם קונים בהתלהבות כל אלבום פופ שיוצא לחנויות. הם ממש השתנו. לפני כן הם היו מרובעים לחלוטין.

התקליט החדש שלנו ייקרא ELO 2 והוא יהיה מופק יותר מהאלבום הראשון. כשהקלטנו את התקליט הראשון, לא ידענו מה נעשה והשירים נוצרו באולפן עצמו. בזמנו חשתי מרוצה עם התקליט הראשון אך כיום אני מרגיש שנחפזנו מדי בהפקתו וזה היה למעשה תוצר של השתעשעות שלי ושל רוי ווד בעניין. בזמן ההוא לא הייתה עדיין ממש להקה ועכשיו כבר יש לנו הרכב מגובש. מבחינת כתיבת מילים, אני חש שבתקליט החדש יש את הדברים הטובים ביותר שכתבתי עד כה. יהיו רק חמישה שירים בתקליט הזה. אבל מדובר פה בשירים ארוכים ומיוחדים, שהתאמנו עליהם במשך שבועות לפני ההקלטה. כרגע יש לנו חטיבת קצב שמחזיקה את השירים, בעוד שבתקליט הקודם סמכנו על כלי המיתר שיחזיקו את הקצב. יש פה הפעם מחשבה עמוקה יותר בעניין ההפקה וגם השירה שלי כבדה יותר. ההופעות שלנו גם יהיו שונות ממה שאנשים ראו עד כה. יש לי רעיונות ליצור אפקטים מוקלטים שיושמעו על הבמה ואני גם מתכנן יצירה ארוכה, באורך 45 דקות, שתחולק לחלקים. בינתיים אני גם מפיק להקה חדשה ושמה THE THRILLS. כתבתי שיר פופ בשבילם שכנראה יהיה הדבר המוסיקלי הגרוע ביותר שנוצר. אבל אני מבסוט מזה".

הביקורות לא איחרו לבוא. במגזין רולינג סטון נכתב: "מלבד המומחיות שלו כנגן בכלי נגינה רבים, סולן משתולל ואשף אולפן, ג'ף לין בהחלט נמנה עם השכל המוביל של הרוק. עמדתו תהיה בטוחה גם אם מעולם לא כתב דבר אחרי השיר DO YA שעשה עם THE MOVE. מילים סוריאליסטיות מגוחכות הפכו את השיר לאחד התענוגות של 1972. נכון לעכשיו, זה ידוע למדי כי לין ועמיתו, רוי ווד, רוצים להקים אנסמבל, תזמורת האור החשמלית, שתמזג ביעילות את הרוק ואת הקלאסיקות, תוך שימוש במוטיבי השיר I AM THE WALRUS של הביטלס. אבל ככל הנראה היה מקום רק למוח אחד בלהקה ורוי ווד פרש והשאיר את לין והמתופף בב בוואן, כדי לשמור על האש החשמלית הבוערת עם מעט סיוע משלושה נגני מיתרים מהסימפוניה של לונדון. אם כן, האלבום החדש הזה צריך להיראות כאלבום בכורה של להקה חדשה והוא מוכיח כי יכולתו של ג'ף לין כאמן נלהבת כתמיד, ואולי נלהבת מדי".

במגזין STEREO REVIEW סיכמו את החוויה בצורה מדויקת: "יש קו דק מאוד בין מיזוג רוק קלאסי לגיטימי (נניח, פרוקול הארום) לבין קיטש בסגנון השיר 'מקארתור פארק'. אי.אל.או מבינים זאת, ובגדול הלהקה מצליחה להישאר בצד ימין של הקו, כשרק רק מדי פעם זה נשמע מאולץ או יומרני מדי. רוב הדברים שלה הם פופ טהור. אם תפשיטו את הצ'לו והסינתיסייזרים מהשיר MOMMA, מה שנותר לכם הוא בלדה בסגנון הביטלס. אפילו במקרה הגרוע ביותר, הלהקה מצליחה לעשות זחילה מיותרת כמו אמרסון, לייק ופאלמר ובמיטבה - ביצוע מהמם לשיר ROLL OVER BEETHOVEN של צ'אק ברי. די בכך כדי להפוך אותה לפופולרית באופן מפלצתי ואני כבר מזיל ריר לקראת סיבוב ההופעות האמריקני שיהיה לה".

לקינוח, כדאי לציין שמעריצי הלהקה בארצות הברית זכו לראות את התקליט הזה בעטיפה שונה לחלוטין מזו הבריטית, מה שהוסיף עוד נופך של מסתורין ליצירה המרתקת הזו.

ב-2 במרץ בשנת 2026 מת מאיר ישראל, מגדולי המתופפים בישראל. זכיתי לראיין אותו עמוקות וליהנות משיחות רבות איתו על עולם הרוק. בן 73 במותו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459