רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 בנובמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 בנובמבר (2.11) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "הרבה מאיתנו באנגליה ניסינו להביא ממד נוסף לרוק. רוקסי מיוזיק, טי-רקס, מארק בולאן. באמריקה היה את איגי פופ, שהוא שונה בתכלית מהאדם שהוא מקרין על הבמה. גם דיוויד ג'והנסן מהניו יורק דולס, שהיה בחור די מגניב בתקופה ההיא. אבל עד אז, הגישה הייתה 'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל'. אז זה נראה לי מעניין לנסות להמציא משהו אחר, כמו מחזמר שבו האמן על הבמה משחק תפקיד. כמו הדמות של זיגי סטארדאסט. הוא היה חצי רוק-מדע בדיוני וחצי מהתיאטרון היפני. הבגדים היו פשוט שערורייתיים, ואף אחד לא ראה דבר כזה לפני כן. הבגדים היו פרי יצירתו של מעצב ידוע, לפחות הוא עכשיו, קנסאי ימאמוטו. מעצב יוצא דופן. הוא עשה את כל הבגדים של זיגי. הוא עיבד את מראה הקאבוקי היפני וגרם לו לעבוד עבור עולם הרוק'נ'רול" (דייויד בואי)

ניל יאנג סוגר את הווליום ומדליק מחדש את הלב. ב-2 בנובמבר בשנת 1992 יצא אלבום חדש לניל יאנג ושמו HARVEST MOON.

בעולם שהתחיל להתרגל לגראנג' ולצלילים דיגיטליים קרים, שחרר ניל יאנג פצצה שקטה: האלבום HARVEST MOON. המבקרים והמעריצים עצרו לרגע. זה לא היה יאנג הזועם של סוף שנות השמונים, גם לא הגיטריסט מחריש האוזניים של סיבוב ההופעות WELD מ-1991 עם להקת הליווי הקבועה שלו, קרייזי הורס. זה היה קול אחר, מוכר, רך. זה היה קולו של אדם שחוזר הביתה, עשרים שנה בדיוק אחרי שהגדיר מחדש את הפולק-רוק עם התקליט HARVEST.

רבים ראו באלבום החדש חזרה מכוונת לצליל ולרגישויות שהפכו את אותו תקליט מ-1972 ליצירה כה אהובה. ואכן, HARVEST MOON חקר נושאים של התבגרות, אהבה ארוכת שנים והכרת תודה, והכל הוגש דרך הצליל האקוסטי המוכר כל כך של יאנג. יצירת התקליט הייתה אישית לא פחות מהנושאים שבהם עסקה, ושילבה אלמנטים של נוסטלגיה, פגיעות ומוזיקליות מופתית.

אבל האמת היא, שהקאמבק הזה לשורשים נבע לא רק מרצון אמנותי. אחרי כמה תקליטי רוק רועשים ומוכווני גיטרות בסוף שנות השמונים, יאנג אכן הרגיש צורך להתחבר מחדש לשורשי הפולק והקאנטרי שהביאו לו הערכה שני עשורים קודם לכן. אך מעל לכל, היקום – או ליתר דיוק, האוזניים שלו – אותת לו שהגיע הזמן להנמיך.

יאנג פיתח מצב חמור של טינטון, אותו צלצול מתמשך ומטריד באוזניים, שהפך לבלתי נסבל בעקבות הווליום המחריש של סיבוב ההופעות WELD. סובלנותו למוזיקה רועשת צנחה לאפס. במקום לפרוש או לקחת הפסקה ארוכה, השינוי הכפוי הזה הוביל את יאנג להתמקד בעיבודים רכים יותר, כאלה שדרשו גישת הפקה ניואנסית ועדינה. הוא פשוט לא היה מסוגל פיזית לנגן רוק חשמלי אז.

כדי לשמר את הצליל החם והאקוסטי שהוא חיפש, יאנג עשה את הצעד המתבקש ביותר: הוא הרים טלפון לחברים הוותיקים. הוא התאחד עם נגני המפתח מהסשנים המקוריים של HARVEST, הלהקה שזכתה לכינוי THE STRAY GATORS. זה כלל את הבסיסט טים דראמונד, המתופף קני באטריי ואשף הפדאל-סטיל בן קית'. הוא גייס שוב את לינדה רונסטאדט, שקולה עיטר רבות מיצירות המופת המוקדמות שלו. הוא גם הביא צוות של משתפי פעולה מהימנים, כולל הזמרת ניקולט לרסון, כדי ליצור את ההרמוניות המרובדות שהעשירו רבות מהיצירות. יחד, ההרכב הזה עזר ליאנג לטוות צליל שהרגיש ספוג נוסטלגיה אך גם טעון בניסיון החיים של עשרים השנים שחלפו.

ההקלטות התקיימו הן בחוות BROKEN ARROW של יאנג בקליפורניה, במבנה שהוסב לאולפן, והן באולפנים בלוס אנג'לס. בעידן שבו כולם עברו להקלטות דיגיטליות נקיות, יאנג, כדרכו, הלך נגד הזרם. הוא בחר להקליט אך ורק בציוד אנלוגי, והעדיף את הגוונים החמים והטבעיים על פני הסאונד הדיגיטלי המלוטש ששלט בחלק ניכר משנות התשעים המוקדמות.

יאנג היה ידוע בזלזול שלו כלפי מה שהוא ראה כסטריליות של הקלטה דיגיטלית. עבור התקליט הזה, הוא רצה את הפגמים האנושיים, את המרקם ואת החום שרק הקלטה אנלוגית יכלה לספק. כדי להשיג את התחושה האותנטית הזו, המוזיקאים הקליטו בלייב באולפן, כולם יחד, מזינים אחד את האנרגיה של האחרים במקום להסתמך על הקלטת ערוצים נפרדים ואז חיבורם ביחד. יאנג, בחיפושו אחר ה"תחושה" הנכונה, ביקש מהנגנים לנגן שוב ושוב, לעתים עד תשישות, עד שהשיגו את הטייק המושלם שבו הקסם קרה. התוצאה הייתה צליל אינטימי, כאילו הלהקה מנגנת בסלון של המאזין, כשהדוגמה הבולטת היא שיר הנושא העדין שכתב לאשתו דאז, פגי.

עם יציאתו, המבקרים חיבקו את יאנג בחום. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "ניל יאנג בילה את עשרים השנים האחרונות בהתנדנדות מסגנון לסגנון כמו עש שנלכד במחסן מלא בנורות. אז אין פלא שאחרי כמה תקליטים שבהם הוא חקר את הגבולות החיצוניים של רעש הגיטרה, יאנג משך את התקע מהשקע, הניח על עצמו את הגיטרה האקוסטית שלו ופנה לעבר ירח הקציר הזה.

הכותרת מהדהדת את התקליט HARVEST, האלבום הכפרי של יאנג מלפני שני עשורים, והמוסיקה מזכירה את טעמו העדין. HARVEST היה רב מכר רגוע, תחנה בלתי אופיינית באמצע הדרך בעשור של מהדורות אישיות עמוקות ולעתים אקסצנטריות ביותר, והתקליט החדש שלו גם נשמע כאילו הוא נועד לשעות אחר הצהריים עצלות בערסל. אבל מתחת לפני השטח השלווים שלו נמצאות הצלקות המחורצות של גיל העמידה, כאשר להיאחז באהבה ולהוקיר אותה זה הרבה יותר קשה מאשר למצוא אותה.

יאנג חקר לאחרונה את אותו נושא בתקליט RAGGED GLORY, משנת 1990, אך הפעם זה נשמע כמו השקט שאחרי הסערה. כאילו כדי להראות כיצד השתנתה הפרספקטיבה שלו, יאנג משתמש בתזמור בדומה לשיר A MAN NEEDS A MAID של HARVEST בשיר SUCH A WOMAN, אבל הפרספקטיבה המיושנת של השיר הקודם הפכה להומאז'. החיפוש של יאנג אחר מחסה מהסערה מהדהד כמו פעימות לב".

אז HARVEST MOON לא היה רק הצלחה ביקורתית, הוא היה גם הצלחה מסחרית גדולה, זכה בפרס ה-JUNO הקנדי לאלבום השנה ב-1994, והוכיח שיאנג לא צריך לצעוק כדי שיקשיבו לו. לפעמים, הלחישה היא שחזקה יותר מכל רעש.

הקאמבק הגדול: ג'ורג' האריסון על ענן מספר תשע. ב-2 בנובמבר בשנת 1987 יצא אלבום הקאמבק של ג'ורג' האריסון ושמו CLOUD NINE.

שנות ה-80 המוקדמות לא האירו פנים להאריסון. לאחר שהתקליט הקודם שלו, GONE TROPPO מ-1982, כשל מסחרית באופן מחפיר (והאריסון, בתגובה, סירב אפילו לקדם אותו), הוא פשוט מאס. הוא היה מתוסכל עמוקות מהאקלים המוזיקלי המשתנה, שנשלט על ידי סינטיסייזרים צורמניים, מכונות תופים רועשות ואופנת קליפים מנופחת ב-MTV. הוא הרגיש שאין לו מקום בעולם הפופ החדש והחליט להשעות את קריירת ההקלטות שלו. אז הוא בחר להתמקד בתחומי עניין אחרים, בעיקר בחברת ההפקות הקולנועית שלו, HANDMADE FILMS, שבעצמה נקלעה לקשיים. במשך חמש שנים, הגיטריסט המוכשר שפעם היה בביטלס - נדם.

אבל בסוף 1986, לאחר הפסקה משמעותית, משהו התעורר. האריסון חש לפתע את הרצון הבוער לעשות מוזיקה שוב. למעשה, כבר ב-1985 הוא התחיל לגלגל בראשו מחשבות על תקליט חדש, ובעיקר על מפיק אפשרי. אף על פי שהאריסון מעולם לא פגש אותו אישית, שם אחד צץ מיד: ג'ף לין, האיש והמוח מאחורי אי.אל.או. זה שתמיד טען שהעריץ את הביטלס והושפע מהם, אך היה גם מעודכן במה שקורה. הבחירה בלין לא נבעה רק בגלל ההפקות המלוטשות שלו עם הלהקה ההיא; האריסון ראה בלין מישהו שמבין את המורשת של הביטלס ויודע לקחת אותה קדימה.

"הוא גיטריסט, הוא כותב שירים, זכה להצלחה שלו", אמר האריסון על לין. "רק מהתקליטים שלו, חשבתי שהוא יהיה טוב אם נסתדר ביחד". החיבור, באופן משעשע, נעשה דרך צד שלישי. ההזמנה מהאריסון הועברה דרך הגיטריסט והמפיק דייב אדמונדס, שהיה חבר משותף של שניהם. לין, מעריץ ידוע של הביטלס, כמעט התעלף. "הייתי בלוס אנג'לס באותו זמן", סיפר לין. "דייב אדמונדס אמר לי, באופן ענייני, 'אוי, דרך אגב, שכחתי להגיד לך, ג'ורג' האריסון היה רוצה שתפיק איתו כמה דברים'. אתה יודע, - 'דרך אגב'. אם הייתי יכול לבחור בחור אחד שרציתי לעבוד איתו, זה היה ג'ורג'. הייתי המום, באמת".

בעקבות המגע הראשוני הזה, לין ההמום נסע לאחוזת פריאר פארק, הבית המפואר של ג'ורג' באוקספורדשייר, לארוחת ערב. הכימיה הייתה מיידית. שניהם מצאו שפה משותפת וגילו חוש הומור דומה. האריסון המשיך בשיחת טלפון והציע להם להתחיל לעשות קצת מוזיקה ביחד. "חיכיתי", הוא אמר, "ואז חשבתי, 'טוב, אני הולך לעשות את הצעד'. יכול להיות שהוא ביישן, או אם הוא לא והוא פשוט לא רצה לדעת מזה, אז אתן לו את ההזדמנות להגיד לי להתחפף!".

הם נפגשו עוד כמה פעמים, צחקו ושתו הרבה. ה"טסט" האמיתי הגיע באמצע 1986, כשהאריסון עבד על הפסקול הכושל לסרט "הפתעת שנחאי". לין עזר לו בקטע אחד, יצירה אינסטרומנטלית בשם ZIG ZAG. הם המשיכו להיפגש, השמיעו שירים חדשים אחד לשני, ומבלי שהושג הסכם רשמי, התברר עד מהרה שהוקם צוות מוזיקלי חדש ולוהט.

בתחילת 1987, הצמד התמקם באולפן הביתי של האריסון, FPSHOT (ראשי תיבות של FRIAR PARK STUDIO HENLEY-ON-THAMES), והחל לעבוד במרץ. ההקלטות נמשכו עד אוגוסט. כפי שהובטח, הם מיהרו לגייס "שמות כבדים" שהיו חברים ותיקים. הרשימה כללה את רינגו סטאר (על התופים, כמובן), אריק קלפטון (שסיפק סולואים לוהטים), אלטון ג'ון (ההוא שמנגן בפסנתר), וגארי רייט (חבר קרוב של האריסון ששותף עמו למסעות רוחניים וגם מנגן בקלידים). בנוסף, הצטרפו נגני-על כמו המתופף ג'ים קלטנר, ריי קופר בכלי הקשה וג'ים הורן בסקסופון.

הסינגל הראשון שיצא מהתקליט החדש, באוקטובר 1987, היה הפתעה מוחלטת. היה זה קאבר לשיר ישן של רודי קלארק משנת 1962 (בביצוע המקורי של ג'יימס ריי), שנקרא GOT MY MIND SET ON YOU. האריסון סיפר שרכש את התקליטון המקורי ב-1963 כשביקר את אחותו בארצות הברית, ואפילו רצה להקליט אותו כבר עם הביטלס, אך בקשתו נדחתה. עשרות שנים מאוחר יותר, בעיבוד הקופצני והמהודק של לין והאריסון, השיר הפך לטיל בליסטי. הוא הגיע במהירות מסחררת למקום הראשון במצעד האמריקאי (הלהיט השלישי והאחרון שלו בראש המצעד שם) ולמקום השני בבריטניה. זה היה להיט מפתיע מאד עבורו; האריסון לא נהנה מלהיט כה חזק מאז MY SWEET LORD, כמעט חמש עשרה שנים קודם לכן. הקליפ המשעשע, בבימויו של גארי וייס, שכלל רהיטים מרקדים וכפיל מבצע סלטות, הפך ללהיט ענק ב-MTV ורק הגביר את הציפייה האדירה לקראת התקליט המלא. צאתו, כאמור, לא אכזבה. ג'ורג' האריסון חזר למיינסטרים בגדול.

גם שיר המחווה הנוסטלגי והפסיכדלי שלו לביטלס, WHEN WE WAS FAB (שכלל את רינגו בתופים), הוכיח את עצמו כסינגל שני מצליח וחימם את ליבם של המעריצים הוותיקים.

למרות ההצלחה המסחררת של התקליט, האריסון סירב בתוקף לצאת לסיבוב הופעות. הזיכרון המר מהסיבוב הכושל בצפון אמריקה ב-1974, שהתאפיין בבעיות קוליות וביקורות צוננות, עדיין היה טרי במוחו. אך אל דאגה, ל-CLOUD NINE הייתה השפעה מכרעת אחרת: לולא שיתוף הפעולה המוצלח הזה והחברות שנרקמה בין האריסון ללין, ספק אם היינו זוכים לפרויקט הסופרגרופ המהנה ושמו ה-TRAVELING WILBURYS, שהוקם זמן קצר לאחר מכן.

ומה לגבי העטיפה? היא הציגה בגאווה את הגיטרה הראשונה של ג'ורג' מתוצרת אמריקאית, GRETSCH 6128 DUO JET מודל 1957. הוא רכש אותה ממלח בליברפול בשנת 1960. הגיטרה עלתה לו 75 פאונד (הון עתק דאז) והוא ניגן עליה רבות בימי המבורג. בשלב מסוים הוא נתן אותה לחבר ותיק, הבסיסט והאמן קלאוס פורמן, ששמר עליה בקנאות במשך שנים רבות עד שג'ורג' ביקש לקבלה בחזרה במיוחד עבור צילומי העטיפה.

המבקרים עפו על התוצאה. במגזין רולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "אם זה היה פשוט תקליט הגון, זה עדיין היה מסמן קאמבק גדול עבור ג'ורג' האריסון, שמאמצי הסולו האחרונים שלו הציגו לרוב מעט יותר משילוב עייף של בנאליות, רוחניות, רומנטיקה ומוזיקליות. אבל החדשות הטובות הן שהתקליט הראשון שלו מאז GONE TROPPO, מ-1982, הוא הרבה יותר מסתם הגון; זהו למעשה תקליט סוחף עד אין קץ, המהווה את התקליט הטוב ביותר של האריסון מאז ALL THINGS MUST PASS".

הביקורת המשיכה וציינה: "חלק מהקרדיט להצלחתו של התקליט חייב להגיע למפיק-השותף של האריסון, ג'ף לין. אם איפשהו שכח הביטל ג'ורג' איך לעצב תקליט פופ, לין, שהוביל את ELO בסיבוב הופעות מסתורין וקסום בהשראת הפאב פור, ברור שלא שכח. רצועת הנושא הפותחת היא רוקר מיד-טמפו מפתיע ונוקשה, שכוללת ריפים מאופקים בטוב טעם של האריסון ואריק קלפטון. כבר מההתחלה החזקה הזו, השיר מאשר בעוצמה את קסמו הניכר של האריסון כזמר, כותב שירים וגיטריסט. הוא ולין נעזרים בגיבוי אינסטרומנטלי סימפטי של בולטים כמו קלפטון, רינגו סטאר, אלטון ג'ון וגארי רייט".

המבקר הוסיף בעיתון: "לאורך התקליט מוסיפים האריסון ולין שכבות של נגיעות הפקה שיוצרות קונדיטוריות אודיו שאין להכחישן, אפילו מתוך כמה מהשירים היפים אך הקטנים של התקליט. וכשהצוות מביא את הווקאליות לידי ביטוי בשירים משמעותיים יותר, התוצאות הופכות לפופ עילאי".

והסיכום של הביקורת קלע בול: "התקליט הוא חזרה מחממת לב מכיוון שהיא מרמזת שהאריסון השלים עם ה'ביטלדום' שלו. על עטיפת התקליט, ג'ורג' שומר את אחרון התודות המיוחדות שלו לג'ון, פול ורינגו. וזה מתאים, כי CLOUD NINE הוא תקליט נהדר לגמרי שעונה על המורשת של כל אותן שנים".

כשהקול של ג'ורג' האריסון נדם. ב-2 בנובמבר בשנת 1974 נפתח לראשונה, בוונקובר, סיבוב הופעות רשמי של חבר ביטלס, לאחר פירוק הלהקה.

ב-2 בנובמבר 1974, ההיסטוריה של הרוק'נ'רול נרשמה בקול צרוד במיוחד. באותו ערב, באולם ה-PACIFIC COLISEUM בוונקובר, קנדה, נפתחה הופעת הבכורה של סיבוב הופעות רשמי ראשון של חבר בלהקת הביטלס מאז הפירוק המר. הציפייה הייתה בשיאה, הכרטיסים נחטפו, והקהל היה מוכן לראות את ג'ורג' האריסון, ה"ביטל השקט", כובש את אמריקה לבדו. אלא שמהרגע הראשון, היה ברור שמשהו השתבש לחלוטין.

האריסון עלה לבמה לא לבד. הוא הביא עמו פמליה מרשימה שכללה את הקלידן הווירטואוז בילי פרסטון ואת הסקסופוניסט טום סקוט, אך גם תזמורת הודית קלאסית שלמה בניצוחו של חברו הטוב, ה"גורו" שלו, ראווי שנקר. המון אנשים הגיעו כדי להופיע מול הקהל המשתוקק. רק דבר אחד לא הגיע - הקול של האריסון.

כבר בצלילים הראשונים של שיר הפתיחה, HARI'S ON TOUR (EXPRESS), הקהל שמע קול חרוך, שבור וצורמני. האריסון סבל מדלקת גרון חריפה, תוצאה של חודשים קשים בהם ניסה במקביל לסיים את הקלטות התקליט החדש שלו, DARK HORSE, לערוך חזרות מפרכות לסיבוב ההופעות, ובו זמנית להפיק ולצאת לסיבוב הופעות אירופאי קצרצר עם שנקר ונגניו. התוצאה הייתה קטסטרופה ווקאלית.

כדי לפצות על המחסור בקול, האריסון צרח את דרכו בין השירים. זה לא עזר. גרוע מכך, הוא 'העז' לגעת בקודש הקודשים. כשהגיע הרגע לבצע שירים של הביטלס, הוא שינה את המילים. כך למשל, בשיר IN MY LIFE, במקום השורה המוכרת "בחיי אהבתי את כולם", בחר האריסון לשיר "בחיי אהבתי את אלוהים יותר". המעריצים, שבאו לשמוע את קול המשי הרך של הביטלס, קיבלו הטפת מוסר צרודה. הדבר העציב רבים מהם, וביקורת אחת בעיתון מקומי סיכמה את המופע במשחק מילים ארסי שהפך לסמל הסיבוב כולו: DARK HOARSE (משחק מילים על שם התקליט ועל המילה HOARSE, שפירושה "צרוד").

חמש שנים לאחר מכן, בראיון נרחב לרולינג סטון ב-1979, הסביר האריסון את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של אותו סיבוב הופעות: "זו הייתה הבעיה ב-1974, כשהופעתי באמריקה. עשיתי שלושה תקליטים לפני שיצאתי לדרך, ועדיין ניסיתי לסיים את התקליט שלי בזמן שעשינו חזרות להופעות, וגם עשינו סיבוב הופעות אחר באירופה עם המוזיקאים ההודיים הקלאסיים האלו. כשהגיע הזמן ליציאה לסיבוב כבר הייתי מותש. עם הביטלס היינו עושים שלושים דקות על הבמה, ויכולנו להוריד את זה לעשרים וחמש דקות, אם נעשה את זה מהר. היינו מופיעים חיש מהר, אומרים 'תודה' וחוזרים למלון. פתאום הייתי צריך לנגן שעתיים וחצי במשך ארבעים ושבע הופעות, לטוס ממקום למקום, והייתי גמור מזה. הייתה לי ברירה לבטל את הסיור ולעצבן את כולם, או להמשיך עם זה. אז החלטתי, שכנראה עדיף לעשות את זה. אבל לא, אני לא מתגעגע לזה בכלל - להיות במלונות עלובים, לאכול אוכל עלוב, ותמיד להיות במקום אחר".

נקודת מחלוקת מרכזית נוספת הייתה הנוכחות הבולטת של ראווי שנקר. האריסון הקצה לחברו ולתזמורתו קטע ארוך של כ-45 דקות באמצע המופע. קהל הרוק האמריקאי, שחיכה ל-WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS, פשוט לא ידע איך לעכל את המוזיקה ההודית המורכבת.

הכתב בן פונג-טורס מהרולינג סטון נכח בליל הבכורה וסיפק דיווח צבעוני וכואב שקבע את הטון לביקורות של כל הסיבוב. הדיווח שלו תיאר את הפער התרבותי העצום שהתרחש באולם: "הולי קרישנה! איזה סוג של ערב פתיחה זה לג'ורג' הריסון? ראווי שנקר מבקש מהקהל שקט ולא לעשן בזמן המוסיקה שלו. השתיקה חשובה מאוד, הוא אומר, כי המוסיקה היא נצחית, ומתוך השקט יוצאת המוסיקה. משהו כזה. אבל במקום זאת, מתוך הקהל יוצאת קריאת המוות הנוקבת הזו, ואחריה גשם של מלחמה. אחרי כמה קטעים, אנשים מתחילים לצעוק, 'תתחיל להתפרע!' ו'רוק'נ'רול!'... במרפסת העיתונות בה היינו בהופעה, כתב אחד ניחש שהאות בסנסקריט, המוארת בשני קצוות הבמה, היא למעשה סימן הדולר ההודי. אחר מתעקש שזה אומר 'אסור לעשן'".

האריסון, שהיה מודע היטב למתרחש, ניסה להגן על הבחירות האמנותיות (והרוחניות) שלו מיד לאחר המופע, כששוחח עם אותו פונג-טורס מאחורי הקלעים. הוא נשמע כמעט מתגונן: "היו רגעים רעים, אבל זה לא משנה, כי יש את הרוח של כולם רוקדים בהופעה ומבינים את זה. ואם תקבלו 50 שיכורים שצועקים, משמיעים דברים רעים לראווי או מה שלא יהיה, ותקבלו 17,000 אנשים שיוצאים משם יחסית מרוצים, חלקם באקסטזה וחלקם שבמקרה מפיקים מזה הרבה יותר ממה שחשבו אי פעם... אין לי שליטה על שום דבר. אני מאמין באלוהים והוא הבקר העליון. אנשים מצפים לכל כך הרבה. אם אתה לא מצפה לכלום, החיים הם רק בונוס אחד גדול, אבל כשאתה מצפה לכל דבר, אז אתה יכול להתאכזב. אני לא מאכזב אף אחד".

אך הביקורות המשיכו לקטול. האריסון חש נבגד גם על ידי המפיק, ביל גרהאם. כפי שהסביר בראיון מ-1979: "הביקורת על הסיבוב הייתה נוראית. תמיד יש אנשים שלא אוהבים משהו, אבל בממוצע זה לא היה אסון. רציתי שיהיה ברור שזה סיבוב הופעות עם ראווי שנקר, אבל ביל גרהאם (המפיק) לא הסכים להפיק את זה כך. הוא ניסה לגרום לזה להיראות כאילו זה רק אני בא להופיע. בעיתונות קטלו אותי וכשחזרתי לאנגליה, אנשים אמרו, 'זהו, אתה גמור, בנאדם'. זה היה הדבר הגרוע ביותר שעשיתי בחיי, על פי העיתונים. אבל באמת, היו רגעים בהופעה ההיא שהיו פנטסטיים. אז כל השליליות על זה הייתה קצת מדכאת".

באופן אירוני, למרות הביקורות האיומות, סיבוב ההופעות של 1974 היה הצלחה כלכלית גדולה. אך הצלקת הנפשית שנותרה אצל האריסון הייתה עמוקה. החוויה הטראומטית של אותו סיבוב "צרוד" גרמה לו לסלוד מהופעות חיות, והוא נמנע מלצאת לסיבוב הופעות מלא נוסף במשך 17 השנים הבאות, עד לסיבוב ההופעות המצומצם שלו ביפן עם אריק קלפטון ב-1991. אז הוא כבר לא היה צרוד.

כל החברים באו לעזור: כשרינגו סטאר הפך למלך המצעדים! ב-2 בנובמבר בשנת 1973 יצא האלבום המצליח ביותר של רינגו סטאר, שנקרא בפשטות RINGO.

טוב, זה לא היה סתם עוד תקליט; זה היה אירוע. השם היה פשוט וקליט, בלי יומרות: RINGO. מה שהפך את התקליט הזה לסנסציה מיידית, עוד לפני שמישהו הניח את המחט על הוויניל, הייתה רשימת האורחים. בפעם הראשונה מאז הפירוק המר של החיפושיות, כל ארבעת חברי הלהקה לשעבר השתתפו בפרויקט אחד. נכון, לא ביחד באותו החדר, אבל כולם תרמו שירים ונגינה עבור חברם הטוב.

הדחיפה המרכזית הגיעה מסינגל הבכורה, הבלדה המלנכולית והמושלמת PHOTOGRAPH, שהפכה ללהיט ענק וטיפסה היישר למקום הראשון במצעד האמריקאי (ולמקום השמיני בבריטניה). התקליט עצמו דהר בעקבותיו והגיע למקום השביעי המכובד במצעד הבריטי ולמקום השני המרשים בארצות הברית.

ההצלחה הזו הייתה כל כך מסחררת, שהיא אפילו הצליחה לעקוף את תקליט הסולו החדש של ג'ון לנון, MIND GAMES, שדישדש מעט במצעדים באותו זמן. העובדה הזו, שרינגו "ניצח" את לנון, הביאה את האחרון לשלוח לחברו המתופף מברק ברכה משעשע, שבו ציין בין היתר את המשפטים הבלתי נשכחים: HOW DARE YOU ו- WRITE ME A HIT SONG. כמובן, הכל נכתב בהומור ובאהבה גדולה.

אז איך כל הקסם הזה קרה? ההקלטות לתקליט החלו במרץ 1973 באולפני SUNSET בלוס אנג'לס, תחת שרביטו של מפיק-העל הלוהט של התקופה, ריצ'רד פרי (שהיה חתום גם על להיטים של קרלי סיימון והארי נילסן). רינגו הרכיב להקת אולפן חלומית שכללה את חברו הוותיק קלאוס פורמן בבס, ג'ים קלטנר בתופים (לצד רינגו עצמו) וויני פונסיה בגיטרה. תוך שבוע אחד בלבד, השלד של שמונה שירים כבר היה מוכן. הטיימינג היה מושלם. ג'ון לנון שהה אז בלוס אנג'לס ב"סוף השבוע האבוד" המפורסם שלו. הוא קפץ לבקר באולפן עם שיר שכתב במיוחד עבור רינגו. גם ג'ורג' האריסון היה בעיר, עסוק בעבודה עם ראווי שנקאר. גם הוא לא ויתר על ההזדמנות, קפץ לאולפן, ותרם גיטרות בכמה קטעים.

הצלע הרביעית, פול מקרטני, הוקלטה בנפרד. באפריל 1973 הגיע רינגו ללונדון כדי לקדם את הסרט החדש שצילם, THAT'LL BE THE DAY. בזמן שהותו בעיר, הוא נכנס לאולפני APPLE המוכרים, שם הקליט שיר שכתבו עבורו פול ולינדה מקרטני. המשימה הושלמה.

התקליט נפתח בבום: I'M THE GREATEST, שיר שכתב לנון שלוש שנים קודם לכן. לנון עצמו היסס להקליט אותו, כי ידע שאם ישיר שורות כמו "אני הגדול מכולם", אנשים יחשבו שהוא שחצן. אבל כשהמבטא הליברפולי החביב של רינגו שר את זה, כולם הבינו מיד שזו קריצה הומוריסטית. יוקו אונו אפילו עזרה בכתיבת המילים לבית הרביעי. הנגנים בשיר הזה הם לא פחות מאשר לנון בגיטרה, ג'ורג' האריסון בגיטרה נוספת, קלאוס פורמן בבס ורינגו בתופים. הרכב של שלושה חברי ביטלס יחדיו – ורבים פינטזו שגם הרביעי היה שם.

משם המשיך התקליט ל-HAVE YOU SEEN MY BABY, קאבר לשיר של רנדי ניומן מ-1970. רשימת הנגנים כאן הזויה לא פחות: מארק בולאן מ-T. REX בגיטרה צורבת, ג'יימס בוקר בפסנתר, פורמן בבס, ג'ים קלטנר בתופים ומילט הולאנד בכלי הקשה.

ואז הגיע PHOTOGRAPH. את השיר הזה התחיל רינגו לכתוב עוד כשהיה בספרד, במהלך צילומים לסרט בשם BLINDMAN. בגרסת התקליט הסופית, זהו בובי קיז שמנגן את סולו הסקסופון הבלתי נשכח, וג'ק ניטשה, שהיה יד ימינו של פיל ספקטור, עיבד את תפקידי המקהלה המרגשים. הסינגל יצא ב-24 בספטמבר 1973, עם שיר שלא נכנס לתקליט בצד ב', DOWN AND OUT.

גם השיר SUNSHINE LIFE FOR ME (SAIL AWAY RAYMOND) נכתב על ידי האריסון, במהלך גיחה לאירלנד עם הזמר דונובן. הכיתוב בסוגריים, SAIL AWAY RAYMOND, היה בדיחה פנימית; אותו ריימונד היה עורך הדין שהגיש להאריסון, לנון ורינגו את התביעה הרשמית של פול מקרטני לפירוק שותפות הביטלס. בשיר הזה מנגנים רוב חברי להקת הבאנד האגדית: רובי רוברטסון בגיטרה, ליבון הלם במנדולינה, ריק דאנקו בכינור וגארת' האדסון באקורדיון. איזו חגיגה!

צד א' של התקליט נחתם עם קאבר משגע ל-YOU'RE SIXTEEN, שהיה להיט בביצוע ג'וני בארנט. השיר הזה הפך לסינגל השני מהתקליט, וגם הוא כבש את המקום הראשון בארצות הברית! את סולו הסקסופון המשעשע בשיר ביצע לא אחר מאשר פול מקרטני, שעשה חיקוי מדויק של הכלי בעזרת פיו בלבד.

צד ב' נפתח עם הגרוב המדבק של OH MY MY, שבו התארח בילי פרסטון באורגן ופסנתר. גם השיר הזה יצא כסינגל והפך ללהיט ענק, כשהגיע למקום החמישי במצעד האמריקאי. רינגו פשוט לא יכול היה להפסיק לייצר להיטים לזמן מה.

האווירה נרגעה עם SIX O'CLOCK, השיר שכתבו פול ולינדה מקרטני. פול מנגן כאן בפסנתר וסינטיסייזר, וגם עיבד בעצמו את כלי המיתר והחלילים. התקליט נחתם בנימה אישית עם YOU AND ME (BABE), שנכתב על ידי האריסון יחד עם מאל אוונס, העוזר האישי הנאמן של הביטלס לאורך כל הקריירה שלהם. מחווה יפהפייה.

הביקורות היו נלהבות. במגזין "רולינג סטון" נכתב אז: "זה לא מפתיע שבאווירה, 'רינגו' הוא התקליט המצליח ביותר של אקס ביטל. הוא לא פולמוסי ושוחק כמו של לנון, קשוח ועם רחמים עצמיים כמו זה של האריסון, או יקר ודק כמו זה של מקרטני, אלא מאוזן, אוורירי וחביב. מבחינות אחרות, זה לא התקליט הטוב ביותר שלאחר הביטלס. עצם הדבר שאפשר את השתתפותם של שלושת הביטלס האחרים וכל כך רבים אחרים, הופך את התקליט הזה למעורפל ולא עקבי. האם הנוכחות של שלושת הביטלס האחרים עושה את ההבדל שכל ההוללות סביב התקליט הזה דורשות? מה שבטוח, התקליט הוא המסמך של הזמן המהנה שהיה בהכנתו".

עטיפת התקליט המרהיבה עוצבה על ידי בארי פיינשטיין ואויירה בידי טים ברוקנר. בציור העטיפה הופיעו איורים של כל הדמויות שניגנו בתקליט, והעיצוב הכולל הזכיר לרבים את הקונספט המפורסם של עטיפת התקליט סרג'נט פפר של הביטלס.

אפשר לומר, במבט לאחור, שזה היה התקליט הגדול האחרון של רינגו סטאר. ההצלחה המסחררת של RINGO סימנה שיא, אך לאחריו החלה צלילה מקצועית ואישית מביכה. רינגו ימצא את עצמו מתחנן בפני חברות תקליטים שיוציאו לו תקליטים, וכשאלו כבר יצאו, הביקורות עליהם נעו בין מבינוניות לחסרות רחמים. הוא היה עסוק רבות בהתמכרות קשה לטיפה המרה, והדבר השפיע על כל אורח חייו, שהפך לעיתים אלים. יצירתיותו שובשה, והוא כבר לא היה הדמות החיננית והמצחיקה מימי הביטלס. אך הסיפור הזה, למרבה השמחה, הסתיים בטוב: רינגו הצליח להיגמל, חזר לעצמו, ומאז הוא חי באושר ובעושר. פיס אנד לאב!

הלהיט שהגיע מבומרנג! ב-2 בנובמבר בשנת 1981 יצא התקליטון DOWN UNDER של להקת גברים בעבודה.

ב-2 בנובמבר 1981, יצא באוסטרליה תקליטון חדש שעתיד היה לשנות את חייהם של חברי להקת MEN AT WORK לנצח. השיר היה DOWN UNDER, והוא יצא לדרכו במסע שהפך אותו מהערה חברתית עוקצנית להמנון לאומי בלתי רשמי, ולבסוף – לסיפור טרגי של תביעת ענק. באותה תקופה, MEN AT WORK היו חבורה תוססת ממלבורן, ו-DOWN UNDER היה בסך הכל הסינגל השני שלהם מתוך תקליט הבכורה BUSINESS AS USUAL. מעטים שיערו שהלחן הקליט וריף החליל המדבק יהפכו לאחד השירים המזוהים ביותר עם יבשת שלמה.

באופן אירוני, השיר שנתפס כשיר הלל פטריוטי לאוסטרליה, נכתב למעשה בדיוק מהסיבה ההפוכה. סולן הלהקה וכותב המילים, קולין היי, לא ניסה לכתוב גלוית תיירות. הוא ניסה לשלוח אזהרה. "הפזמון הוא באמת על מכירת אוסטרליה במובנים רבים, על התפתחות היתר של המדינה", הסביר היי בזמנו. "זה היה שיר על אובדן הרוח במדינה ההיא. זה באמת על ביזה של המדינה על ידי אנשים חמדנים. זה שיר מאוד חשוב עבורי. זה תמיד הרגיש כמו שיר חזק מההתחלה".

הרעיון המוזיקלי הראשוני אפילו לא נולד מגיטרה. היי סיפר: "במקור, הרעיון הגיע מריף בס קטן שרון סטרייקרט (גיטריסט הלהקה) הקליט על קלטת. זה היה רק ריף קטן עם כלי הקשה שהוא ניגן על בקבוקים שהיו מלאים במים בדרגות שונות, כדי לקבל תווים שונים. אהבתי את זה, הייתה לזה איכות ממש כמו טראנס. נהגתי להאזין לו במכונית כל הזמן כשנסעתי יום אחד במלבורן, האקורדים צצו מזה החוצה וכמה ימים לאחר מכן כתבתי את המילים, שחלקן הן דברים שכל אוסטרלי אמור להכיר".

אבל הציבור הרחב שמע משהו אחר לגמרי. כשהיי שר על "כריך VEGEMITE" (ממרח השמרים האוסטרלי המפורסם), זה הפך את השיר לסמל "אוסטרלי" מובהק. קולין היי היה מודע היטב לאירוניה: "זה אירוני בעיני שכל כך הרבה אנשים חשבו שזה על דבר ספציפי וזו ממש לא הייתה הכוונה מאחורי השיר". הוא אפילו השווה את גורל השיר ללהיט אחר שפוספס לחלוטין: "אם אתה מקשיב לשיר BORN IN THE USA, זה שיר דומה לזה. אני אוהב את השיר. יש לי רגשות עזים לגביו כי זה טיפל בי הרבה מאוד שנים".

האירוניה הגיעה לשיא מוחלט בשנת 1983. אוסטרליה התמודדה בתחרות השיט היוקרתית של גביע אמריקה (AMERICA’S CUP). האמריקאים החזיקו בגביע ברציפות במשך 132 שנים, הרצף הארוך ביותר בתולדות הספורט. כאשר היאכטה האוסטרלית, AUSTRALIA II, חצתה את קו הסיום וניצחה, המדינה כולה נכנסה לאופוריה. הפסקול הבלתי נמנע של הניצחון היה DOWN UNDER. ראש ממשלת אוסטרליה דאז, בוב הוק, עלה לשידור כשהוא לבוש בז'קט אוסטרלי צבעוני, והכריז בשידור חי לאומה: "כל בוס שפיטר עובד בגלל שלקח את יום החופש הוא בטלן!". השיר הפך באותו רגע להמנון הניצחון הלאומי.

ההצלחה הזו הגיעה במקביל לפריצה העולמית של הלהקה. התקליטון, ששוחרר מחוץ לאוסטרליה ב-1982, כבש את המצעדים. הוא הגיע למקום הראשון בבריטניה, קנדה, אירלנד, וכמובן באוסטרליה. בינואר 1983, הוא השיג את ההישג הנדיר של כיבוש המקום הראשון במצעד האמריקאי והבריטי בו זמנית. הקליפ המשעשע והמוזר, שהציג את הלהקה במצבים קומיים (כולל נגינת חליל על עץ וסחיבת ארון קבורה), הפך ללהיט ענק בערוץ MTV הצעיר ודחף את הפופולריות שלהם לשחקים.

אז במשך למעלה משני עשורים, השיר נהנה ממעמד של קלאסיקה. אלא שאז, הצלילים התמימים של החליל חזרו לרדוף את הלהקה. בשנת 2009, חברת מו"לות בשם LARRIKIN MUSIC, שהחזיקה בזכויות על שיר ילדים אוסטרלי ותיק בשם KOOKABURRA, הגישה תביעה משפטית. הטענה: ריף החליל המפורסם, שנוגן על ידי חבר הלהקה גרג האם, הועתק ישירות מהלחן של שיר הילדים שנכתב ב-1934 על ידי מורה בשם מריון סינקלייר. ב-4 בפברואר 2010, בית המשפט האוסטרלי פסק לטובת התובעת. השופט פיטר ג'ייקובסון קבע כי הלהקה אכן הפרה באופן ברור זכויות יוצרים, וכי ריף החליל התבסס על שיר הילדים.

חברת LARRIKIN MUSIC דרשה נתח שערורייתי של 60 אחוזים מכלל תמלוגי השיר. בסופו של דבר, פסק הדין היה מתון יותר וקבע פיצוי של 5 אחוזים בלבד מהתמלוגים, וגם זה רק רטרואקטיבית משנת 2002. הסכום שהועבר הוערך בכ-100,000 דולר, אך הנזק הכספי והנפשי עבור הלהקה היה גדול בהרבה. לדברי קולין היי, שכר הטרחה בתיק, שבו נאבקו באגרסיביות, הסתכם בכ-4.5 מיליון דולר. היי נותר מריר וכועס. "אני אלך לקבר שלי בידיעה שהשיר הוא יצירה מקורית", אמר לאחר פסק הדין. "במשך למעלה מ-20 שנה אף אחד לא שם לב להתייחסות לשיר הילדים ההוא. כותבת השיר ההוא, מריון סינקלייר, מעולם לא העלתה שום טענה שלקחנו לעצמנו חלק מהשיר שלה, והיא הייתה בחיים כשזה היה להיט, אז כנראה שגם היא לא שמה לב".

האדם שהפרשה שברה יותר מכל היה גרג האם, האיש שניגן את הריף השנוי במחלוקת. הבושה והעלבון שבהטבעת אות הקין של "גנב" על יצירתו המפורסמת ביותר, היו קשים מנשוא. "זה יהיה איך שהשיר ייזכר, ואני שונא את זה", אמר האם בראיון לאחר התביעה. "אני נורא מאוכזב שזאת הדרך שבה אני הולך להיזכר - כאדם שהעתיק משהו". הלחץ הנפשי הכריע אותו. בשנת 2012, גרג האם נמצא מת בביתו במלבורן, בגיל 58 בלבד. קולין היי הביע את דעתו הנחרצת שהלחץ האדיר והשברון שנחל מהתביעה המשפטית הם שהובילו ישירות למותו הטרגי של חברו.

כך הפך התקליטון שיצא ב-2 בנובמבר 1981, משיר מחאה על אובדן הנשמה האוסטרלית, לסמל הניצחון הגדול ביותר שלה, ולבסוף למצבה כואבת על המחיר הנורא של תהילה וקרב על זכויות יוצרים.

כשביל מרטין הפך לבילי ג'ואל. ב-2 בנובמבר בשנת 1973, יצא תקליטון חדש לבילי ג'ואל עם השיר PIANO MAN.

ב-2 בנובמבר 1973, עולם המוזיקה קיבל לידיו תקליטון חדש של אמן צעיר ומתוסכל בשם בילי ג'ואל, עם שיר שנקרא PIANO MAN. איש לא שיער אז, אבל הרגע הזה סימן את תחילתו של מסע מופלא שהפך פזמון ברים מלנכולי להמנון חוצה דורות. אבל הדרך לשם? היא הייתה רצופה בכישלונות, שמות בדויים ודרמה אחת גדולה מאחורי הקלעים.

השיר כולו נולד מתוך חוויותיו האישיות והלא-כל-כך-זוהרות של ג'ואל, שניגן בפסנתר בבר אפלולי בלוס אנג'לס שנקרא EXECUTIVE ROOM. הוא לא היה שם בשביל התהילה; הוא היה שם כדי לשלם שכר דירה. ג'ואל בילה במקום הזה שישה חודשים מייאשים במהלך 1972, לאחר שתקליט הסולו הראשון שלו, COLD SPRING HARBOR, חווה התרסקות מפוארת (בין היתר כי הוא הודפס בטעות במהירות גבוהה מדי, מה שגרם לג'ואל להישמע מהר מדי ובקול גבוה מדי). לאחר מכן, ניסיון קצרצר להצטרף ללהקת הרוק URSA MAJOR כשל גם הוא. ג'ואל היה שבור, מובך, ובעיקר – תקוע בחוזה נוראי.

כדי להתחבא מהעולם וממנהליו, הוא אימץ את שם הבמה ביל מרטין (מרטין הוא שמו האמצעי האמיתי) והחל לנגן עבור שתיינים ושאר טיפוסים. כל הדמויות בשיר, כך התברר, היו מבוססות על אנשים אמיתיים שפגש בבר הלוס-אנג'לסי. "ג'ון ליד הבר" היה הברמן האמיתי. "פול, סופר הנדל"ן", היה מתווך אמיתי שתמיד טען שהוא כותב את הרומן האמריקאי הגדול הבא, אך מעולם לא סיים אותו.

ואז הייתה "המלצרית שעוסקת בפוליטיקה". זו הייתה אליזבת ובר, וסיפורה היה סבוך במיוחד. ג'ואל הכיר אותה עוד לפני תקופת הבר, כיוון שהיא הייתה אשתו של חברו הטוב, המתופף ג'ון סמול. השניים פיתחו רומן סוער מאחורי גבו של סמול, ובסופו של דבר התחתנו בשנת 1973, ממש כשהשיר יצא. דרך אגב, הנישואים הללו, שהתחילו בדרמה, הסתיימו בגירושין ב-1982.

אחת הדמויות הנוגעות ללב בשיר היא "דייווי שעדיין בחיל הים וכנראה יהיה לכל החיים". דמות זו נוצרה בהשראת אדם בשם דיוויד היינץ. בתו, ליסה, סיפרה על כך: "הוא פגש את בילי ג'ואל בפאב בספרד בשנת 1972 כשהיה בחיל הים. הוא התחתן בזמן שהיה בצי, היו לו שלושה ילדים. הוא מת בשנת 2003 ממחלת ה-ALS. זה ממש כואב לי כשאני שומעת את השיר הזה ברדיו".

ג'ואל עצמו התייחס לתקופה ההיא בפתיחות אופיינית: "זו הייתה עבודה שעשיתי בערך במשך שישה חודשים רק כדי לשלם שכר דירה. גרתי באל.איי וניסיתי לצאת מחוזה תקליטים גרוע. חתמתי תחת שם מפוברק, ביל מרטין, ופשוט עברתי את התקופה הזו איכשהו". על הצלחת השיר הוא אמר: "הייתי בהלם ונבוך כשזה הפך ללהיט, אבל השירים שלי הם כמו הילדים שלי ואני מסתכל על השיר הזה וחושב: 'הילד שלי הצליח'...". למרות זאת, הוא הודה בהמשך שהשיר יכול להיות גם משעמם לנגינה, מכיוון שהוא חוזר על עצמו מוזיקלית.

ואכן, מוזיקלית, השיר פשוט יחסית. הוא נכתב בסולם דו מז'ור, עם קו בס יורד וקצב ואלס קלאסי של 3/4. ההקדמה הג'אזית בפסנתר, שנשמעת כמו נגינה אקראית של מישהו שמחמם אצבעות, מובילה ישר אל צליל המפוחית הייחודי של השיר. את ההשראה לתפקיד המפוחית, כולל הרתמה המפורסמת, ג'ואל שאב ישירות מבוב דילן. דילן היה האדם הראשון שג'ואל ראה משתמש ברצועה כדי להחזיק את המפוחית, מה שאיפשר לו לנגן בשני כלים בו זמנית.

אף על פי שהשיר אפוף מלנכוליה, הוא אינו מדכא לחלוטין. מוזיקת הפסנתר בבר מעניקה למבלים הפוגה רגעית מעבודת הפרך של חייהם ומהאכזבות שלהם. מעבר למשמעות המילולית, קל היה למצוא בשיר תיאור אלגורי של המצב האנושי ושל התפקיד המרכזי שהאמנות ממלאת בו. כולנו בעצם לבד, נצמדים זה לזה כדי לקבל חברה, רודפים אחר חלומות גדולים אבל בסופו של דבר מסתפקים בהרבה פחות. אנחנו מנסים למצוא נחמה במשקה, טוניק וג'ין, אבל האמנות והמוזיקה הן אלו שנותנות לנו תקווה אמיתית והקלה מהמצב. וזה בדיוק מה שהמוזיקה של בילי ג'ואל סיפקה למעריצים לאורך השנים, ואולי זו הסיבה שהשיר הפשוט הזה על פסנתרן בבר הפך כל כך פופולרי. כמו שהמקהלה בבר שרה: "שיר לנו את השיר - אתה איש הפסנתר, תשיר לנו שיר הלילה. ובכן, כולנו במצב רוח למנגינה, וגרמת לנו להרגיש בסדר".

אז PIANO MAN היה גם שיר הנושא בתקליט הפריצה של ג'ואל, הראשון שלו בחברת התקליטים קולומביה, אליה חתם לאחר קרב משפטי מכוער. למרות המעבר לחברה גדולה, צרות העבר לא הרפו. ג'ואל נאלץ לשלם תמלוגים כבדים לחברה הקודמת שלו, FAMILY RECORDS, בניהולו של ארטי ריפ, במשך שנים ארוכות לאחר ששבר את החוזה איתה. כחלק מההסדר, הלוגו של FAMILY RECORDS המשיך להופיע על התקליטים המצליחים ביותר של ג'ואל בקולומביה. קוראים לזה ביזנס.

כשיצא לראשונה, התקליטון של PIANO MAN לא כבש את העולם בסערה. הוא הגיע רק למקום ה-25 במצעד הבילבורד. חברת קולומביה אפילו קיצצה אותו באכזריות מ-5:38 דקות לכ-4:30 דקות עבור הרדיו, כי חשבה שהוא ארוך מדי. אבל הזמן עשה את שלו. השיר הפך לנכס צאן ברזל, השיר שג'ואל חייב לנגן בכל הופעה, והפך את ביל מרטין, הפסנתרן המובך מלוס אנג'לס, לאחד מכותבי השירים הגדולים של דורו.

רעש לבן, זעם אדום: כשהכור של ניל יאנג התפוצץ. ב-2 בנובמבר בשנת 1981 יצא תקליט חדש לניל יאנג וקרייזי הורס ושמו RE-AC-TOR.

ב-2 בנובמבר 1981, מעריצי רוק שציפו בסבלנות לתקליט חדש מניל יאנג קיבלו את מבוקשם, אבל כנראה לא את מה שרצו. באותו יום יצא לחנויות התקליט RE-AC-TOR, יצירה משותפת נוספת שלו עם להקת הליווי הנאמנה, CRAZY HORSE. מי שחיפש המשך לרוק-האצטדיונים המלודי של RUST NEVER SLEEPS או לפולק העדין של תקופות קודמות, נתקל בקיר של רעש מחוספס, מכני וזועם. זה היה תקליט שנתפס לעיתים קרובות כמבשר לרצף היצירות הרדיקליות והניסיוניות ביותר של יאנג לאורך שנות ה-80.

אבל הרעש לא הגיע משום מקום. בעת יצירת התקליט, יאנג התמודד עם סערה אישית אדירה ובעיות בריאות משפחתיות. בנו, בן, שנולד עם שיתוק מוחין, דרש טיפול אינטנסיבי ותשומת לב מתמדת. בין סוף 1980 לאמצע 1982, יאנג בילה שעות ארוכות מדי יום בביצוע תוכנית טיפולית מפרכת עבור בנו, דבר שהוא כמעט ולא חשף לאיש. התסכול, התשישות והאופי החזרתי האינסופי של התרגילים הטיפוליים, כל אלה חלחלו ישירות למוזיקה. התקליט נשען בכבדות על ריפים רועשים וכמעט מכניים, שהיו דרכו של יאנג לתעל את הייאוש והזעם שחש לשחרור קולי.

זו גם הייתה הפעם הראשונה שיאנג שילב באופן משמעותי סינטיסייזר במוזיקה שלו, אם כי עדיין בעדינות יחסית. הוא החל להתנסות ב-SYNCLAVIER, אחד מהסינטיסייזרים הדיגיטליים המוקדמים, כלי שהוא רכש במקור דווקא כדי לנסות ולמצוא דרכי תקשורת טיפוליות עם בנו. הפלירט הראשוני הזה עם סאונד אלקטרוני, שהופיע במשורה בקטעים כמו COMPUTER AGE, הכין את הבמה באופן ישיר לתקליט האלקטרוני המובהק שלו שיבוא לאחר מכן, TRANS. בתקליט RE-AC-TOR, גם הגיטריסט של CRAZY HORSE, פרנק "פונצ'ו" סמפדרו, קיבל קרדיט על נגינת סינטיסייזר.

הכימיה הגולמית של יאנג עם CRAZY HORSE (ההרכב הקבוע של בילי טלבוט על הבס, ראלף מולינה בתופים וסמפדרו בגיטרה – להקת הברים הטובה בעולם? יש שיגידו שכן) זרחה גם מבעד לרעש המכני. הדוגמה הקיצונית ביותר הייתה SHOTS, קטע ארוך ואינטנסיבי. מעניין לציין שהשיר בוצע לראשונה ב-1978 בגרסה אקוסטית שקטה, אך ב-RE-AC-TOR הוא הפך למתקפה חזיתית של ג'אם כאוטי, עמוס בפידבקים, תיפוף מטורף ואפקטים של ירי מקלעים שהודבקו על הסאונד.

אם מישהו חיפש הומור בתוך הכאוס, הוא יכול היה למצוא אותו בקטע בן תשע הדקות T-BONE. על פי הדיווחים, הקטע הוקלט בטייק אחד, בספונטניות מוחלטת, לאחר שהלהקה סיימה להקליט את מה שחשבה שהוא החומר לתקליט, ופשוט הרגישה צורך להמשיך לנגן. התוצאה הייתה ג'אם ארוך ומייגע שהתבסס כולו על משפט אחד שיאנג שר שוב ושוב: "יש לי פירה, אין לי טי-בון". זו הייתה כמעט בדיחה פרטית או אצבע משולשת מכוונת. לצד קטעים כמו OPERA STAR הקליט יותר, התקליט הרגיש כמו אוסף לא אחיד בכוונה.

עטיפת התקליט שיקפה את התוכן: עיצוב בולט ומינימליסטי שהציג רקע אדום בוהק עם ריבוע שחור גדול במרכזו. מעריצים העלו מיד השערות לגבי משמעות העטיפה, וראו בה הכל, החל מקריצה לאמנות תעמולה סובייטית ועד למטאפורה חזותית לכור גרעיני (בהתאם לשם התקליט, RE-AC-TOR). יאנג מעולם לא אישר סמליות ספציפית, אבל העטיפה המובהקת ביטאה היטב את האסתטיקה הגולמית והבלתי מתפשרת של המוזיקה. רמז נוסף למצבו הנפשי של יאנג הסתתר בעטיפה האחורית, שכללה תרגום ללטינית של תפילה מתוך מפגשי אלכוהוליסטים אנונימיים, וכן את שמות השירים הכתובים בצורה מקוטעת (למשל, MOT-OR CIT-Y).

אנשי חברת התקליטים REPRISE, ששיווקו את יאנג במשך שנים, נאבקו קשות בשאלה כיצד לשווק את הדבר הזה. הסאונד היה מחוספס ולא שגרתי אפילו בסטנדרטים של ניל יאנג. הלייבל ראה בו תקליט מאתגר מדי לקידום בשל ההפקה הגולמית והאסתטיקה המינימליסטית שלו, והוא זכה לתמיכה פרסומית מוגבלת מאוד. RE-AC-TOR היה למעשה התקליט האחרון בחוזה של יאנג עם REPRISE, וחוסר שביעות הרצון ההדדי סלל את דרכו לעזיבה.

המהלך הבא של יאנג היה חתימה אצל דייוויד גפן, שהקים את לייבל העל החדש שלו. גפן חשב שהוא מחתים כוכב רוק שימכור מיליונים, אך במהרה גילה שיאנג נמצא במסע אמנותי משלו. הכיוון האלקטרוני שיאנג רמז עליו ב-RE-AC-TOR התפוצץ בתקליטו הבא TRANS, מה שיוביל את גפן להגיש תביעה משפטית מפורסמת בסך 3.3 מיליון דולר נגד יאנג, בטענה שהוא מקליט תקליטים "שאינם אופייניים לניל יאנג". יאנג, בתגובה, הגיש תביעת נגד על 21 מיליון דולר, בטענה שהחוזה הבטיח לו חופש אמנותי מוחלט. בסופו של דבר התביעה נגנזה וגפן התנצל.

למרות ש-RE-AC-TOR לא נחשב לאחד התקליטים הפופולריים או המצליחים של ניל יאנג, הניסויים האגרסיביים שלו, שנולדו מתוך כאב אישי עמוק, סללו את הדרך לעשור הכי פרוע בקריירה שלו. הוא אפשר לעצמו להתנסות בחופשיות בז'אנרים שנעו בין אלקטרוניקה לרוקבילי, והוכיח שוב את נכונותו להרחיק מעליו כל ציפייה מסחרית תוך מרדף אחר החזון היצירתי הבלתי מתפשר שלו.

השמנת היא עשירה! ב-2 בנובמבר בשנת 1967 יצא בארה"ב תקליטה השני של להקת CREAM ושמו DISRAELI GEARS.

זה היה ב-2 בנובמבר 1967. הקיץ הפסיכדלי הגדול היה מאחורי כולם, אבל הגל הגדול של הרוק החדש רק התחיל להכות בחופים. בדיוק ביום הזה נחת בחנויות התקליטים בארצות הברית התקליט השני והמסחרר של השלישייה הבריטית CREAM, שקיבל את השם המוזר DISRAELI GEARS. באותו ערב ממש, חברי הלהקה היו רחוקים מההמולה האמריקאית, כשהופיעו באולם הריקודים ROMANO באירלנד הצנועה. לבריטניה עצמה התקליט הגיע רק שבוע ויום אחרי, ב-10 בנובמבר, אבל היה ברור לכולם – משהו גדול קורה פה.

שנה אחת בלבד לפני כן, עולם הרוק הבריטי געש ורעש. להקה חדשה קמה והוכתרה מיד, ולא בכדי, בתור ה"סופרגרופ" הראשונה בהיסטוריה. חבריה היו אריק קלפטון בגיטרה, ג'ק ברוס בבס ובשירה, וג'ינג'ר בייקר בתופים. קלפטון כבר נתפס אז בקרב המעריצים כסוג של אלוהות גיטרה, בעיקר בזכות העבודה המחשמלת שלו בתקליט של JOHN MAYALL AND THE BLUESBREAKERS.

אבל האלוהות הזו באה עם כאב ראש לא קטן. ברוס ובייקר, צמד הג'ינג'ים הפרועים, ניגנו יחדיו בלהקה המצוינת של האורגניסט גרהאם בונד, אבל בעיקר פיתחו שנאת מוות הדדית. הסיפורים על המריבות ביניהם, שהגיעו לא פעם לאלימות פיזית קשה (כולל זריקת מצילות וסכינים), כבר הפכו לשיחת היום. קלפטון, שכל כך שמח להקים להקה עם שני הווירטואוזים האלה, הבין מהר מאוד שהוא נכנס לתוך מנה טעימה להפליא שמלאה בקוצים.

כשיצא תקליטם הראשון, FRESH CREAM, התחושה הייתה שהעולם שייך להם. אבל רגע לפני צאת התקליט השני, מעמדו של קלפטון כאלוהי הגיטרה כבר החל להתערער. הסיבה: נחיתתו המהדהדת באנגליה של גיטריסט שמאלי פרוע אחד, שענה לשם ג'ימי הנדריקס. קלפטון, שראה את הנדריקס מופיע, נכנס להלם ואיבד לא מעט מביטחונו העצמי.

במקביל, חברת התקליטים האמריקאית שלהם, ATCO (שהייתה תת-לייבל של חברת ATLANTIC), רצתה שהתקליט השני יהיה אירוע משנה חיים. היא דחפה את הלהקה לטוס ולהקליט אותו באולפנים הנוצצים של ATLANTIC בניו יורק. עבור שלושת החברים, שגדלו על בלוז אמריקאי וספגו כל חייהם את התרבות הזו מרחוק, הרעיון להקליט במקדש הסאונד של ריי צ'ארלס וארית'ה פרנקלין היה מרגש ביותר.

הסשנים עצמם היו קצרים ואינטנסיביים, בעיקר כי הלהקה נזרקה מיד למים העמוקים. במרץ 1967 הם הגיעו לניו יורק כדי לנגן בסדרת הופעות ביזארית במיוחד של השדרן המקומי מורי דה קיי, שנקראה "מוזיקה בממד החמישי". הם הופיעו ארבע או חמש פעמים ביום, בסטים קצרצרים, לצד להקות כמו המי (שהרשימו אותם כשריסקו את הציוד) ואמני מוטאון. זו הייתה טבילת אש אמריקאית אמיתית.

ג'ק ברוס תיאר זאת היטב בטור אישי בעיתון המוזיקה ביט אינסטרומנטל באותם ימים: "חלק מהשירים לתקליט השני שלנו (שייקרא DISRAELI GEARS) הוקלטו באמריקה. הקלטנו אותם באולפנים של חברת התקליטים 'אטלנטיק', שהיו נהדרים... נאלצנו להופיע שם ארבע פעמים ביום אחד, משעה 11 בבוקר ועד שעת חצות, עם הפסקות בין ההופעות. אני נהניתי מזה כי לא התאמנתי בנגינה כל כך הרבה ביום אחד עד אז".

ברוס גם התלהב מהציוד האמריקאי: "אני חייב לספר לכם על בחור אחד שנתקלנו בו שם. השם שלו הוא דן ארמסטרונג והוא גאון בענייני טיפול בגיטרות. הוא מקבל לידיו גיטרות רגילות והופך אותן למדהימות. קניתי שם גיטרת בס מתוצרת DANELECTRO. אריק קנה גיטרה חשמלית מאותה תוצרת. דן טיפל גם בגיטרת הבס שלי עם ששת המיתרים. הוא אמר לי שלא ראה אחת שכזו לפני כן, כי זה דגם ישן. קשה לי לחכות כדי לחזור לניו יורק בשביל להשיג עוד כמה גיטרות. זה הרבה יותר זול מאשר באנגליה".

באולפני ATLANTIC הם פגשו שני אנשים מרכזיים. הראשון היה הטכנאי טום דאוד, שסיפק להם צעצוע חדש ומבריק: מכונת הקלטה של 8 ערוצים, שהייתה אז פלא טכנולוגי ואיפשרה להם ליצור שכבות סאונד עשירות בהרבה מה-4 ערוצים שהכירו בלונדון. השני היה פליקס פפלארדי, מפיק צעיר שנכנס לפרויקט במקום הבוס הגדול של ATLANTIC, אהמט ארטגון, שהיה אמור להפיק במקור.

השיר הראשון שהם ניסו להקליט היה עיבוד לקטע בלוז בשם LAWDY MAMA. התוצאה הייתה אנמית ולא מספקת. כאן נכנס פפלארדי לפעולה. הוא הציע ללהקה לחשוב על כיוון חדש, ולמחרת חזר לאולפן עם רעיונות מגובשים: הוא לקח את הריף של LAWDY MAMA, שינה את המלודיה, הגביר את הקצב וצירף מילים חדשות שכתבה אשתו, גייל קולינס (כן, אותה גייל קולינס ששנים מאוחר יותר תירה בפפלארדי ותהרוג אותו, אבל זה סיפור לכתבה אחרת). קלפטון, שחשש מהתרחקות מהבלוז הטהור לטובת פופ, סירב בתחילה. הוא התרכך רק כשפפלארדי הבטיח לו שהוא יוכל לנגן סולו גיטרה בלוזי כמה שהוא רוצה. כך נולד STRANGE BREW, הקטע הפותח והממכר של התקליט.

בשל לחץ זמנים, הלהקה חזרה לאנגליה להופעות והמשיכה לכתוב חומרים חדשים בלילות שאחרי הגיגים. ב-8 במאי הם שבו לניו יורק ונכנסו שוב לאולפן עם דאוד ופפלארדי. אך האווירה הייתה מתוחה. חברת התקליטים האמריקאית זיהתה את הפוטנציאל המסחרי ודחפה את קלפטון לקדמת הבמה, כמנהיג הלהקה. בנוסף, החברה דחתה כמה שירים שג'ק ברוס כתב. התסכול של ברוס, שראה את הקונספט השוויוני של הלהקה מתחיל להתפרק, הרקיע שחקים.

ובכל זאת, הקסם קרה. בשיר DANCE THE NIGHT AWAY, קלפטון השתמש באופן נדיר בגיטרת 12 מיתרים, על פי הצעתו של ברוס. בשיר BLUE CONDITION, מי שקיבל את המיקרופון היה לא אחר מאשר המתופף הג'ינג'י המופרע, ג'ינג'ר בייקר. השיר WE'RE GOING WRONG נולד כשברוס צעד לבדו באוויר הפתוח אחרי ריב סוער עם אשתו. הוא הושפע ישירות מקטע בשם GONE GONE GONE, שאותו תזמר גיל אוונס עבור התקליט PORGY AND BESS של מיילס דייויס.

אחד מרגעי המפתח של התקליט הגיע עם TALES OF BRAVE ULYSSES. המילים נכתבו על ידי חברו הקרוב של קלפטון, האמן והמאייר האוסטרלי מרטין שארפ (שגם אייר את העטיפה הפסיכדלית המפורסמת של התקליט). שארפ פגש את קלפטון במועדון הלונדוני SPEAKEASY ופשוט רשם לו את המילים על מפית. קלפטון השתמש בשיר הזה בפדאל ווא-ווא של חברת VOX שרכש ממש באותו בוקר הקלטה בחנות בניו יורק. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הוקלט אפקט הפדאל הזה באופן כל כך דומיננטי בתקליט רוק, והוא הקדים בכך אפילו את הנדריקס.

אבל מעל כולם ריחף קטע אחד, שהפך להמנון. SUNSHINE OF YOUR LOVE נולד בלילה אחד, כשברוס ושותפו לכתיבה, התמלילן פיט בראון, ניסו ללא הצלחה לכתוב שיר. לפנות בוקר, ברוס החל לנגן את ליין הבס המהפנט ובראון מלמל את השורה הראשונה: "IT'S GEETING NEAR DAWN". משם השיר נכתב. קלפטון הוסיף מאוחר יותר את הלחן לקטע האמצעי ("I'VE BEEN WAITING SO LONG...") ואף המציא את שם השיר. את התיפוף הייחודי, שמתמקד ברובו בטם-טמים, הציע הטכנאי טום דאוד, שרצה "מקצב אינדיאני". בייקר ניסה לימים לטעון שהוא המציא את התפקיד, אך דאוד עמד על דעתו שזה היה הרעיון שלו. כך או כך, התיפוף הזה הפך את השיר למשהו שטרם נשמע בעולם הרוק. קלפטון, מצידו, ציטט בסולו הגיטרה שלו את הסטנדרט הישן BLUE MOON. כשדאוד שאל אותו מדוע, קלפטון ענה בציניות שהוא רוצה להראות ששום דבר לא באמת השתנה במוזיקה.

באופן מדהים, התגובה הראשונית של בכירי ATLANTIC לשיר הייתה זוועה. היו שטענו שזה היה אהמט ארטגון, אך ככל הנראה היה זה שותפו, ג'רי ווקסלר, ששמע את השיר ופסק שהוא "קשקוש פסיכודלי". פפלארדי המפיק היה כה המום מהתגובה, עד שנשבע שלהקתו העתידית, MOUNTAIN, לעולם לא תחתום ב-ATLANTIC. ברוס נפגע עד עמקי נשמתו. לא רק הלהקה הייתה עוינת לשירים שלו, עכשיו גם חברת התקליטים נתנה לכך אישור רשמי וביטחונו העצמי צנח. הישועה הגיעה מכיוון לא צפוי: האורגניסט בוקר טי ג'ונס (מ-BOOKER T. & THE M.G.'S), שעבד באולפן הסמוך, שמע את ההקלטה במקרה. הוא נכנס לאולפן, שאל "מה זה הדבר הזה?", והכריז בפני המנהלים המופתעים: "זה הלהיט שלכם!". רק אחרי ההתערבות הזו, החברה הסכימה בלית ברירה לנסות ולהוציא אותו כתקליטון. השיר הגיע למקום החמישי במצעד האמריקאי ופרץ לשלישייה את הדרך להכרה והערצה עצומה בארצות הברית. אחרי חמישה ימי הקלטה קדחתניים בניו יורק, השלושה טסו בחזרה לאנגליה והשאירו את פפלארדי ודאוד לסיים את המיקסים.

ומה לגבי השם? DISRAELI GEARS הגיע בכלל מטעות לשון משעשעת של איש הציוד (רואדי) של הלהקה, מיק טרנר. הוא דיבר על מערכת הילוכים באופני מירוץ, שנקראת DERAILLEUR GEARS. אחד מחברי הלהקה שמע לא נכון, חשב שהוא אמר DISRAELI GEARS (כהלצה על ראש הממשלה הבריטי מהמאה ה-19, בנג'מין דיזראלי), והשם ההזוי נדבק.

במגזין רולינג סטון התפרסמה ביקורת על התקליט רק ב-1972, במבט לאחור, ובה נכתב: "בתוך החריצים של התקליט הזה נמצאים קילומטרים של עונג האזנה. אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר הם פשוט מוזיקאים מעולים עם כישרון של וירטואוזיות בלתי נגמרת... למרבה הצער, התקליט פגום בחומר עלוב. הם בדרך כלל מפצים על מה שחסר להם כמלחינים וככותבי שירים עם זוהר יסודי של ביצוע. אבל בחלק מהרצועות החומר חיוור מכדי להיתמך בעבודה האינסטרומנטלית הכבדה שהופכת את CREAM לשלישיה כה סוחפת."

למרות הביקורת המאוחרת, DISRAELI GEARS הפך לאבן דרך. הוא שילב באופן מושלם בלוז-רוק כבד, פופ מלודי ופסיכדליה צבעונית, והציג לעולם צליל גיטרה חדש וצורב. נו, קלאסיקה!

להקת הפופ המצליחה מפסידה במשפט! ב-2 בנובמבר בשנת 1967 הפסידה להקת THE MOVE במשפט תביעה שהגיש נגדה ראש ממשלת בריטניה. מה קרה שם?

ב-2 בנובמבר 1967, בשיאה של תקופת ה"סווינגינג לונדון" הצבעונית, מצאה את עצמה להקת הפופ המבטיחה THE MOVE מובסת ומושפלת בבית המשפט הגבוה. מולה לא עמדה להקה מתחרה או חברת תקליטים, אלא האיש החזק ביותר בממלכה: ראש ממשלת בריטניה, הרולד ווילסון. הפרשה, שהסעירה את המדינה, נגעה בתעלול יחצ"ני אחד שהלך רחוק מדי, ועלתה ללהקה באובדן כל התמלוגים מאחד מלהיטיה הגדולים ביותר, עד עצם היום הזה.

במרכז השערורייה עמד טוני סקונדה, אמרגן פופ בריטי שנוי במחלוקת, שפעל לפי המוטו "אין דבר כזה פרסום רע". לשמו היו רשומות הצלחות, כמו להקת מודי בלוז, שאותה הצעיד לפסגה בשנת 1965 עם הגרסה המחשמלת שלהם לשיר GO NOW. זמן קצר לאחר מכן, פנתה אליו חבורה חדשה של חמישה מוזיקאים מבירמינגהם (ממנה הגיעה גם המודי בלוז) שהקימו הרכב בשם THE MOVE.

סקונדה זיהה את הפוטנציאל ומיד החל לרקום מזימות. הוא החליט להפוך את החבורה הנעימה יחסית הזו לחבורת חיות המשחרות לטרף. כדי להשיג כותרות בעיתונים, הוא הלביש את החמישה בבגדי גנגסטרים משיקגו ותייג אותם כאנרכיסטים חסרי שליטה.

הרעיונות שלו היו קיצוניים וכללו הרבה יותר מראיונות שערורייתיים. כדי לקדם את הסינגל הראשון שלהם, NIGHT OF FEAR, הוא גרם ללהקה לגרור פצצת מימן מזויפת ברחבי מנצ'סטר, בתקווה שיעצרו ויתפסו כותרות. במקרה אחר, הוא החתים אותם על חוזה הקלטות על גבה של דוגמנית עירומה. הוא קבע להם הופעות קבועות במועדון "מארקי" הפופולרי בלונדון, אך הנהלת המקום מיהרה להשעות אותם כשגילתה שהמופע כולל אקט אלים של ניפוץ מקלטי טלוויזיה באגרסיביות והדלקת נפצים על הבמה.

חברי הלהקה המשיכו בתעלוליהם, ובשיא המופע נהגו לקרוע לגזרים בובה בדמותו של ראש הממשלה הבריטי המכהן, הרולד ווילסון, ואף השתמשו בגרזן כדי להשחית מכונית קאדילק ישנה כחלק מהאקט. זמר הלהקה, קארל וויין, אמר על כך שנים לאחר מכן: "סקונדה היה גאון יצירתי. היה לו את הכישרון להוציא את הטוב ביותר מאיתנו על ידי הוצאת הרע ביותר מאיתנו".

לא כל חברי הלהקה אהבו את הרעיונות הפרועים. גיטריסט הלהקה וכותב שיריה העיקרי, רוי ווד, היה אחד המתנגדים השקטים. באוגוסט 1967, כשהתקליטון השלישי של הלהקה, FLOWERS IN THE RAIN, עמד לצאת, לסקונדה כבר היה רעיון חדש בראשו. היה זה רעיון שהוא לא שיער שיסתיים בבית משפט.

השיר עצמו, FLOWERS IN THE RAIN, זכה למקום של כבוד בהיסטוריה עוד לפני הסקנדל. ב-30 בספטמבר 1967, הוא נבחר להיות השיר הרשמי הראשון ששודר אי פעם בתחנת הרדיו החדשה והמהפכנית של הבי.בי.סי, RADIO 1, אירוע מכונן בעולם הפופ הבריטי. בזמן שהשיר האהוב (שנפתח ברעש רעמים מבשר גשם) טיפס במצעדים, נחת על שולחנו של סקונדה רעם חזק הרבה יותר: מכתב תביעה אישי מראש הממשלה.

הסיבה: גלוית פרומו שסקונדה הדפיס וצירף לעותקים של התקליטון שנשלחו לעיתונאים ולתקליטנים. הגלויה, שצוירה בסגנון פסיכדלי על ידי האמן ניל סמית', הציגה קריקטורה של הרולד ווילסון כשהוא עירום לחלוטין במיטה, ולצדו אישה שלא הייתה אשתו, מרי. הדמות הנשית צוירה לבושה באופן מינימלי, ורמזה בבירור למזכירתו האישית של ווילסון, מרשה וויליאמס. באותם ימים התלחששו בלונדון שמועות עקשניות על רומן סודי בין השניים, אף ששניהם הכחישו זאת נמרצות. כדי להוסיף שמן למדורה, בגלויה נכתב "הנה המזכירה האישית מאד של הרולד", ובצד נראתה דמות של אישה (שזוהתה כאשתו של ווילסון, מרי) מציצה בעצבנות מאחורי וילון.

סקונדה השובב הדפיס כחמש מאות עותקים ושלח אחד מהם ישירות לרחוב דאונינג 10, מעונו הרשמי של ראש הממשלה. על הגלויה נכתב גם: "זה מגעיל, מתועב ובלתי נתפס - כמה שהרולד יכול להיות. יופי זו המילה היחידה בה ניתן להגדיר את השיר FLOWERS IN THE RAIN".

ווילסון זעם ולא היסס לרגע. הוא הורה לעורכי דינו להגיש תביעת דיבה מיידית ולאסור את המשך הפצת הגלויה ושיווק התקליטון. חברי הלהקה, שהיו עסוקים בהופעות, הופתעו לחלוטין לגלות ששמם נקשר בשערורייה פוליטית שכזו. סקונדה כלל לא טרח ליידע אותם על הגלויה. רק כשהחוק נחת עליהם במלוא עוצמתו, הם הבינו את גודל הצרה. חברי הלהקה סיפרו מאוחר יותר שהם היו מבועתים ופחדו שאולי הואשמו בבגידה במלכות. סקונדה, מצידו, ניסה למזער נזקים ואמר בציניות למגזין מלודי מייקר: "הציעו לי גם 2 ליש"ט על כל גלויה אבל האיסור של ווילסון מונע ממני לחלק אותן".

ב-12 באוקטובר 1967, נקראו חברי הלהקה לבית המשפט הגבוה בלונדון. ראש הממשלה ווילסון לא נכח בדיון, אך שלח את נציגיו. מכיוון ששלושה מחברי הלהקה – הגיטריסט טרבור ברטן, הבסיסט אייס קפורד והגיטריסט רוי ווד – היו עדיין קטינים, הוריהם נתבעו בשמם ונאלצו להתייצב בבית המשפט. עורך הדין שייצג את הלהקה, ריצ'רד הארטלי, ניסה לטעון לחופש הביטוי, אך ללא הועיל. התקשורת הבריטית, כמובן, חגגה על הסיפור העסיסי.

ב-2 בנובמבר הגיע פסק הדין. הלהקה הובסה במשפט. השופט קבע כי מדובר בהוצאת דיבה חמורה. חברי הלהקה נאלצו לפרסם התנצלות פומבית בפני ווילסון וכן לשלם את כל הוצאות המשפט, שהסתכמו בכ-3,000 ליש"ט (סכום עתק באותם ימים).

אך העונש הכבד באמת היה כלכלי ונמשך עד היום. השופט קבע כי הלהקה תיאלץ לוותר על כל התמלוגים, מהעבר ומהעתיד, שהשיר FLOWERS IN THE RAIN ייצר אי פעם. כל ההכנסות מהשיר הועברו מאז ועד היום לקרנות צדקה שראש הממשלה ווילסון בחר באופן אישי. רוי ווד, שכתב והלחין את השיר לבדו, היה מצוברח במיוחד. הוא איבד את ההכנסות מאחד הלהיטים הגדולים ביותר שכתב. הכספים הועברו בתחילה לארגונים כמו "האגודה למען נכים" (כיום SCOPE) ובית החולים סטוק מנדוויל. עשורים לאחר מכן, התגלה כי קרן הצדקה על שם הרולד ווילסון הרחיבה את רשימת הנהנים וכללה גם את "האגודה האופראית של אוקספורד", "מועדון הנערים של בולטון" ואפילו את הקרן הקיימת לישראל.

מחוץ לבית המשפט, כשהם מנוצחים, אמרו חברי הלהקה לתקשורת בהומור מריר: "אנחנו לא בוחרים צד פוליטי ומעדיפים להצביע לאנשים כמו פרנק זאפה וג'ימי הנדריקס".

הצעד הראשון שעשתה הלהקה לאחר המשפט היה לפטר לאלתר את טוני סקונדה. המתופף, בב בוואן, סיכם את הפרשה: "זה עבר את גבול הטעם הטוב. היינו ממש מפוחדים מכל הסיפור ופחדנו ממה שסקונדה עלול לעולל לנו בהמשך, אז מיהרנו להתרחק ממנו". הפחד מהסתבכות נוספת היה כה גדול, שהלהקה החליטה לגנוז תקליטון סאטירי-פוליטי נוסף שכבר הכינו, בשם VOTE FOR ME, ובמקומו הוציאה את הלהיט הבטוח יותר FIRE BRIGADE.

גם זה קרה ב-2 בנובמבר. כשהחזירים עפו, פריפ ספר תמלוגים והביטלס אמרו (שוב) שלום אחרון. בעולם הפופ והרוק, כל יום הוא היסטוריה בהתהוות, אבל יש תאריכים עמוסים במיוחד בדרמה, גאונות וטירוף מוחלט. בואו נסובב את התקליט לאחור ונציץ בכמה מהרגעים הגדולים (והמוזרים) שקרו ביום הזה אז.

הפיצוץ הגדול של קינג קרימזון

נתחיל בקול תרועה רמה משנת 1970. באולפנים של להקת קינג קרימזון, האווירה הייתה מחושמלת. הזמר והבסיסט גורדון האסקל, שהצטרף רק לאחרונה, היה חבר בלהקה בדיוק שלוש חזרות לפני שהחליט שהגיעו מים עד נפש. זה קרה במהלך העבודה על מה שהיה אמור להפוך לסיבוב הופעות לקידום התקליט LIZARD. האסקל דרש שמנהיג הלהקה הקשוח, רוברט פריפ, ישנה את הסולם של אחד השירים כדי להתאים טוב יותר לקולו. פריפ, שלא היה ידוע בגמישותו האמנותית, סירב בתוקף.

הוויכוח הפך למריבה קולנית, והאסקל, רותח מזעם, הודיע שהוא פורש. הוא צעד בכעס לכיוון דלת היציאה, אך שנייה לפני שטרק אותה, פנה אליו פריפ בקור רוח אופייני ואמר מול שאר חברי הלהקה ההמומים: "אל תדאג, התמלוגים שלך מהתקליט יגיעו אליך". זו לא הייתה רק פרידה, זו הייתה עקיצה. פריפ רמז בגלוי שהוא רואה בהאסקל אדם שמתעניין בעיקר בכסף ולא באמנות הטהורה של הלהקה.

יום הולדת כפול

בצד השמח יותר של ההיסטוריה, שנת 1941 העניקה לעולם שני מוזיקאים חשובים באותו יום בדיוק. ברוס וולש, הגיטריסט שליווה את קליף ריצ'רד וניגן בלהיט הענק APACHE עם להקת הצלליות, חגג יום הולדת. באותו יום ובאותה שנה נולד גם בריאן פול, הסולן של הטרמלוס, שהקפיץ את העולם עם הלהיט DO YOU LOVE ME.

פרידה אחרונה מהחיפושיות (באמת הפעם?)

נקפוץ קדימה לשנת 2023, לרגע שגרם למיליונים להזיל דמעה. הביטלס הוציאו לאור את מה שהוכרז כ"שירם האחרון בהחלט", NOW AND THEN. הסיפור התחיל בדמו מגורען שג'ון לנון הקליט בדירתו בשנות השבעים. בשנת 1994, יוקו אונו מסרה את הקלטת לפול, ג'ורג' ורינגו כחלק מפרויקט האנתולוגיה. הם ניסו לעבוד עליו, אך איכות ההקלטה הירודה של קולו של לנון, שהיה שקוע בצלילי הפסנתר, הקשתה על ההתקדמות. פול מקרטני סיפר על כך ב-2006: "היה עוד שיר אחד שלא עשינו, וחבל. לא הייתה לו כותרת טובה במיוחד, הוא הצריך מעט עיבוד מחדש, אבל היה לו בית יפהפה וג'ון שר אותו. אבל ג'ורג' לא רצה לעשות את זה". ג'ורג' האריסון חש שהדמו פשוט "לא מספיק טוב".

הפרויקט נגנז, עד שבשנת 2022, בעקבות הטכנולוגיה שפותחה על ידי פיטר ג'קסון לסרט התיעודי GET BACK, חזרו פול מקרטני ורינגו סטאר לעבודה. באמצעות בינה מלאכותית, הם הצליחו סוף סוף לבודד את קולו של לנון. מקרטני התייחס לטכנולוגיה החדשה: "ובכן, זה דבר מאוד מעניין. זה משהו שכולנו מתמודדים איתו כרגע, בינה מלאכותית... הצלחנו להשתמש בדברים כאלו כשפיטר ג'קסון עשה את הסרט GET BACK, והוא הצליח לחלץ את קולו של ג'ון מקסטה קטנה. אז כשבאנו לעשות את מה שיהיה השיר האחרון של הביטלס, זה היה דמו של ג'ון שעבדנו עליו ופשוט סיימנו אותו. זה ישוחרר השנה. הצלחנו לקחת את קולו של ג'ון ולקבל אותו טהור באמצעות הבינה המלאכותית הזו. זה נותן לך איזשהו חופש פעולה. אז יש לזה צד טוב ואחר כך צד מפחיד ואנחנו רק נצטרך לראות לאן זה מוביל".

ג'יילס מרטין, בנו של המפיק ג'ורג' מרטין, הפיק את התהליך והוסיף עיבוד לכלי קשת. כדי לשמור על סודיות מוחלטת, נגני כלי הקשת שהובאו לאולפני קפיטול בלוס אנג'לס כלל לא ידעו שהם מנגנים בשיר האחרון של הביטלס; נאמר להם שזהו פרויקט סולו חדש של פול מקרטני.

הזהב של CREAM רגע לפני הסוף

נחזור ל-1968. להקת CREAM, אולי הסופרגרופ הראשונה והחשובה ביותר, עמדה בפני פירוק כואב. המתחים בין ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר הגיעו לנקודת רתיחה. אך רגע לפני שנפרדו, הם יצאו לסיבוב הופעות פרידה בארצות הברית. ב-2 בנובמבר, על הבמה במדיסון סקוור גארדן, קיבלו חברי הלהקה תקליטי זהב עבור מכירות האלבום הכפול והמצליח WHEELS OF FIRE. ההופעה עצמה הייתה אירוע ענק, והכרטיסים אליה נמכרו כולם 16 ימים מראש. כבוד נוסף נפל בחלקו של אמן החימום, טרי ריד, האיש שדחה הצעה להיות הסולן של להקה חדשה בשם לד זפלין והמליץ להם לבדוק את רוברט פלאנט.

סטינג כובש את המסך

בשנת 1979, סרט הקאלט 'קוואדרופניה', המבוסס על תקליט המופת של להקת המי, יצא לאקרנים. הסרט תיאר את תרבות המודס והרוקרס של שנות השישים בבריטניה, וכלל תפקיד קטן אך משמעותי במיוחד עבור מוזיקאי צעיר ובלונדיני, מנהיג להקת פוליס, אחד ושמו סטינג. הוא גילם את דמותו של ACE FACE, מנהיג המודס הנערץ, בתפקיד שסימן את תחילת קריירת המשחק שלו.

קית' אמרסון: הילד הנצחי

בשנת 1944 נולד אחד הקלידנים המשפיעים והווירטואוזים בתולדות הרוק, קית' אמרסון, מלהקת אמרסון, לייק ופאלמר. אמרסון היה ידוע בנגינתו הפרועה, ששילבה רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית, ובהופעותיו התיאטרליות שכללו דקירת אורגן ההאמונד שלו בסכינים. הבשורה על מותו בשנת 2016 הכתה רבים בתדהמה. אמרסון התאבד לאחר שסבל מדיכאון ומצב רפואי ניווני שפגע בעצב בידו הימנית והקשה עליו לנגן ברמה אליה היה רגיל. בהמשך רמז בספרו חברו, גרג לייק, שגם סמים היו מעורבים בעניין כמו גם דיכאונות מימי עבר שלא טופלו כראוי.

טום פטי נכנס ללילה

בשנת 1982, טום פטי ולהקת שוברי הלבבות שחררו את התקליט LONG AFTER DARK. הסינגל הבולט מתוכו, YOU GOT LUCKY, הפתיע רבים עם שימוש דומיננטי בסינטיסייזר. מגזין הרולינג סטון העניק לתקליט ארבעה כוכבים והילל אותו: "טום פטי ושוברי הלבבות מנגנים מותג מוקפד של רוק בשרי עם תפוחי אדמה. הם עוצרים מדי פעם בגלל בלדה, אבל הפזמון הגואה הבא לעולם לא רחוק. הם חידדו את הסאונד הזה כבר במשך חמישה תקליטים, ופטי הניף את עצמו בהדרגה לחברה של נוסעים מופתיים כל כך בכביש 66 כמו בוב סיגר וברוס ספרינגסטין. שום דבר אחד בתקליט זה אינו נהדר להפליא. לא משנה מה השיר האהוב עליכם של פטי עד כה, לא סביר שתמצאו אותו משופר כאן. אבל בסך הכל, זה הוא התקליט הכי מוצלח של פטי. הוא הולך על זה עם סאונד קבוצתי מצומצם ומוקלט בקפדנות. השירה שלו נועזת מתמיד".

כשנורמן פגש את פול ולינדה

אחד הרגעים ההזויים בתולדות הראיונות המוזיקליים התרחש ב-1975 באוסטרליה. להקת כנפיים ערכה מסיבת עיתונאים מול כמאתיים אנשי תקשורת. ביניהם הסתתר הקומיקאי האוסטרלי נורמן גאנסטון (דמותו הסאטירית של גארי מקדונלד), שהתמחה בהצבת שאלות מביכות לאורחיו. הוא תפס את פול ולינדה מקרטני לשיחה קורעת:

גאנסטון (פונה ללינדה): "זה ודאי קשה עבורך להיות נשואה כל היום ובערב גם להופיע עם בעלך". (הוא הדגיש את כפל המשמעות של המילה PERFORM, כהופעה בימתית וגם כביצועים במיטה). לינדה: "כנראה שיום אחד אנו גם נריב על הבמה". גאנסטון: "האם לא מתחשק לך להגיד לבעלך פעם אחת שלא בא לך הלילה כי יש לך כאב ראש?" צחוק נשמע בחדר, וגאנסטון המשיך: "האם תעודדו את ילדיכם להיכנס לעולם המוסיקה?" פול: "אם הם ירצו, אאפשר להם את זה".

גאנסטון: "ברור. אם הם לא יצליחו בזה אז תמיד תהיה להם האפשרות לפתוח חנות כריכים עם שימוש בשם מקרטני. או אולי חנות פירות, למרות שבאנגליה לא הייתי ממליץ להם לפתוח חנות שכזו". פול (מנסה להבין): "חנות הפירות של מקרטני? אההה! תפוח!! אתה מתכוון לחברת APPLE!" גאנסטון: "התפוח הזה לא עשה טוב". פול: "תנו לאיש הזה משקה על חשבוני". גאנסטון: "האם התפוח היה עוד אחד מרעיונותיו של ג'ון?". פול: "אכן כן".

גאנסטון: "כשעשיתם את התקליט ABBEY ROAD, האם השמועה בדבר מותך הייתה נכונה?". דני ליין (גיטריסט הלהקה): "פול לא באמת כאן". פול בחר לא לענות.

גאנסטון: "לינדה, האם גם את היית פעם מעריצה בסגנון ביטלמאניה כלפי מישהו?". לינדה: "כן, לעיתים". גאנסטון: "מי היה הנערץ עלייך?". לינדה: "אההה... מיק ג'אגר". גאנסטון: "אהה, אני מבין. האם הנישואים שלכם תקינים?". פול: "הם בסדר, אבל אתה לא עוזר לשפרם". גאנסטון (מסתכל על לינדה): "זה בסדר, היא לא נראית יפנית".

החזיר המעופף של פינק פלויד

בשנת 1976 החל אחד מצילומי העטיפות המפורסמים בהיסטוריה. פינק פלויד התמקמו בתחנת הכוח BATTERSEA בלונדון לצילומי עטיפת התקליט ANIMALS. הכוכב הראשי היה 'אלג'י', בלון מתנפח ענק בצורת חזיר, שנקשר לשתי ארובות התחנה. הלהקה שכרה צלף למקרה שהבלון יינתק, אך יום הצילום הראשון עבר ללא אירועים מיוחדים, והתמונות לא יצאו טוב. למחרת, הצוות חזר לצלם שוב, אך הפעם ויתרו על שירותי הצלף כדי לחסוך כסף.

כמובן, בדיוק אז, משב רוח פתאומי ניתק את 'אלג'י' מכבליו. החזיר הענק החל לרחף בחופשיות בשמי לונדון, נכנס ישירות לנתיב הטיסה של נמל התעופה הית'רו וגרם לפאניקה. טייסים דיווחו למגדל הפיקוח ש"חזיר מעופף" חולף על פניהם. 'אלג'י' המשיך במסעו עד שנחת בשדה בחווה בקנט, למרבה זעמו של החוואי המקומי. בסופו של דבר, התמונה של החזיר הודבקה באופן גרפי על צילום התחנה בסטודיו.

קלפטון חוזר הביתה

בשנת 1965, סצנת הבלוז הלונדונית געשה. אריק קלפטון חזר רשמית ללהקתו של ג'ון מאייאל, הבלוזברייקרס. קלפטון פרש כמה חודשים קודם לכן ונסע ליוון עם להקה חצי-מקצועית בשם THE GLANDS, אך השתעמם וחזר. מאייאל, שידע בדיוק איזה יהלום חזר לידיו, מיהר להדפיס כרזות חדשות להופעה הקרובה והוסיף שורה גדולה: PLUS THE RETURN OF ERIC CLAPTON. הקהל נהר בהמוניו, והאיחוד הזה הוליד את התקליט המכונן BLUES BREAKERS WITH ERIC CLAPTON.

חדשות ואירועים נוספים

1972: יצא שירה של קרלי סיימון, YOU'RE SO VAIN. במשך עשורים נטען כי הוא נכתב על מיק ג'אגר, שאף תרם קולות רקע (ללא קרדיט) לשיר. סיימון הודתה לבסוף שהבית השני אכן נכתב על השחקן וורן ביטי, אך זהותם של שני הגברים האחרים בשיר נותרה בגדר תעלומה.

1984: התקבלה החלטה במשפטו של מארווין גיי סניור, אביו של הזמר מארווין גיי. האב, שהודה כי ירה למוות בבנו במהלך ויכוח סוער על מסמכי ביטוח, נידון לחמש שנות מאסר על תנאי בלבד. בית המשפט קיבל את טיעון ההגנה העצמית.

2007: מופע האיחוד המצופה של לד זפלין באולם O2 בלונדון נדחה. הסיבה? ג'ימי פייג' שבר את אצבע הזרת שלו כשמעד בגן ביתו. המעריצים, שכבר חיכו עשורים לאיחוד, נאלצו לכסוס ציפורניים בעצבנות עד למועד החדש שנקבע ל-10 בדצמבר.

1994: דייויד קרוסבי התאשפז במצב קריטי עקב כשל בכבד, תוצאה של הפטיטיס C ושנים ארוכות של שימוש בסמים ואלכוהול. למזלו הרב, נמצאה עבורו תרומת כבד בזמן, והשתלה הצילה את חייו.

עבור הביטלס, ה-2 בנובמבר היה תמיד יום עמוס: ב-1962 הם הופיעו בסטאר קלאב בהמבורג. ב-1963 הופיעו בסיטי הול בשפילד. ב-1964 בקינג'ס הול בבלפסט. ב-1965 ג'ון ופול הצטלמו לתוכנית טלוויזיה מיוחדת בשם 'המוסיקה של לנון ומקרטני'. וב-1967, פול נכנס לאולפן כדי להקליט את תפקיד הבס הבלתי נשכח לשיר HELLO GOODBYE.

האנתולוגיה של לנון

ולסיום, בשנת 1998, יצאה קופסה מהודרת על שם ג'ון לנון, כשלוש שנים לאחר הצלחת האנתולוגיות של הביטלס. המארז, ששמו ANTHOLOGY, כלל ארבעה דיסקים עם הקלטות ביתיות, קטעי אולפן וחומרים נדירים מקריירת הסולו שלו. יוקו אונו, שערכה את המוצר, חילקה אותו לארבע תקופות: ASCOT, NEW YORK CITY, THE LOST WEEKEND ו-DAKOTA.

אחת הפנינים הייתה גרסת כיסוי סוערת ל-BABY PLEASE DON’T GO, שהוקלטה ב-1971. לנון תכנן לתת אותה ליוקו כמתנת יום הולדת, אך התאכזב מהביצועים וגנז אותה. "הוא השמיע לי את זה ואמר, 'זה לא יצא כל כך טוב. אני אביא לך משהו אחר'...", סיפרה אונו, שהסכימה איתו בזמנו. אך כעבור 27 שנים, דעתה השתנתה: "הפעם כששמעתי את זה, זה גרם לי לבכות, זה היה כל כך טוב".

יוקו הוסיפה: "היה לי חשוב שתצא האנתולוגיה הזו, כי אנתולוגיית הביטלס כיסתה רק חצי מחייו המוזיקליים. זה היה חייב לצאת כדי להראות את התמונה השלמה שלו". עם צאת המארז, יוקו הכריזה שזה יהיה המוצר האחרון עם הקלטות נדירות של בעלה שייצא. נו, אז היא אמרה. מאז, המעריצים רק הרוויחו עוד ועוד חומרים והיא הרוויחה עוד ועוד ועוד כסף. כולם הרוויחו פה.

בונוס: החודש, נובמבר (לא ידוע בדיוק מתי) בשנת 1971 יצא אלבום ההופעה של להקת HUMBLE PIE ששמו PERFORMENCE - ROCKIN' AT THE FILLMORE.

בואו נחזור רגע אחורה. HUMBLE PIE, או כפי שכונתה כאן בארצנו הקטנה 'עוגת המרורים', לא הייתה עוד להקת קצב. זה היה הרכב-על אמיתי, סוג של פנטזיה רטובה של כל חובב רוק בריטי. תחשבו על זה: סטיב מאריוט, הקול הצרוד והנשמה הבוערת של SMALL FACES; פיטר פרמפטון, ילד הפלא הגיטריסט מלהקת THE HERD; גרג רידלי, הבסיסט המוצק כמו סלע מ-SPOOKY TOOTH; ועל התופים, ג'רי שירלי הצעיר, שבקושי הספיק לגלח את פלומת הנעורים וכבר מצא את עצמו בחדר אחד עם אריות רוק.

הם התחילו בחברת התקליטים הנכונה, IMMEDIATE, שהייתה שייכת לאנדרו לוג אולדהם (המנהל של הרולינג סטונס). הבעיה? החברה נכנסה לסחרור כלכלי מטורף והתרסקה ב-1970. פתאום, הסופרגרופ מצא את עצמו בלי חוזה, בלי כסף ובלי עתיד. כאן נכנס לתמונה די אנטוני, מנהל רוק אמריקאי כריזמטי עם חזון. הוא החתים אותם בחברת התקליטים הענקית A&M, אבל הייתה לו דרישה אחת.

אנטוני לא רצה להקת פופ-רוק מנומסת. הוא רצה מפלצת. הוא ראה את הפוטנציאל הגולמי של מאריוט ורצה להפוך את HUMBLE PIE ללהקת רוק כבדה, חשמלית, כזו שגורמת לבחורות להתעלף ולבחורים לרצות להיות הם. לא עוד מוזיקה שיושבים ומקשיבים לה באולמות. אנטוני רצה מוזיקה שרוקדים, משתוללים ומזיעים איתה.

אחרי עוד שני תקליטי אולפן, כולל התקליט הרביעי והכבד ROCK ON, זה התחיל לעבוד. תחנות הרדיו בארצות הברית התחילו לנגן אותם בלי סוף. הקהל החל לזרום להופעות. השינוי היה קיצוני. חברי הלהקה סיפרו שהם היו עולים לבמה וזוכים למחיאות כפיים היסטריות עוד לפני שחיברו את הגיטרות לחשמל. במהלך סיבוב ההופעות של ROCK ON הוחלט: חייבים להקליט תקליט הופעה. והמקום? הבחירה הייתה ברורה – אולם הפילמור איסט בניו יורק, מקום שהם כבר פירקו בהצלחה מספר פעמים קודם לכן.

אבל סיבוב ההופעות ההוא לא היה פיקניק. הוא היה בית ספר לרוקנרול מהגיהינום. כשניגנו במועדון הוויסקי א-גו-גו בלוס אנג'לס, הם היו צריכים לבצע שתי הופעות מלאות בכל ערב. הם היו גמורים, שחוטים ומרוטים. באחד הערבים, אחרי הסט השני, הם ישבו בחדר ההלבשה כשלפתע נכנסה לשם מעריצה (גרופי) לוהטת, שהייתה כל כך מסוממת עד שבקושי הצליחה לעמוד. היא התיישבה על אחת הכורסאות והדליקה סיגריה. הלהקה הסכימה פה אחד שאין טעם אפילו לנסות להתחיל איתה, היא פשוט לא הייתה בעולם הזה. הם עזבו וחזרו למלון. זמן קצר לאחר מכן צלצל הטלפון: המועדון עולה באש.

איש חברת התקליטים שליווה אותם נכנס להיסטריה, רץ לאולם הבוער והחל לצלם את השלט בכניסה עם שם הלהקה מוקף בלהבות. יחסי ציבור זה הכל. לחברי הלהקה, לעומת זאת, הייתה דאגה אחת: "מה עם הציוד שלנו?". למרבה המזל, הציוד ניצל. המחשבה השנייה שלהם הייתה: "יופי! יש לנו כמה ימי חופש!".

כשהחבורה סוף סוף הגיעה לפילמור איסט במאי 1971, הם ידעו את החוק החשוב ביותר במקום: ברגע שלקחת כוס משקה מהבר, אסור לעזוב אותה מהיד. אפילו לא לשנייה. המקום היה ידוע לשמצה בקונדס הרסני שהיה פופולרי אז: אנשים היו מטפטפים סמי הזייה למשקאות של אנשים שלא שמו לב. בדיחה מטופשת שדפקה ללא מעט אנשים את החיים. באווירה המתוחה והמחשמלת הזו, ב-28 וב-29 במאי, הוקלט האלבום שהיה אמור להפוך אותם לכוכבי-על.

הרעיון היה של אנטוני, והוא דאג לכל הפרטים. הקהל הגיע בהמוניו, האווירה הייתה רותחת. אבל כשבוצע המיקס הראשוני להקלטות, אנטוני נחרד. טכנאי ההקלטה המהולל אנדי ג'ונס (שעבד גם עם לד זפלין ורבים אחרים), יחד עם הלהקה, החליטו להסיר כמעט לחלוטין את רעשי הקהל. אנטוני התפוצץ. "זה נשמע כמו תקליט אולפן!" הוא צרח. הוא דרש מהם לחזור לניו יורק ולבצע מיקס חדש, כזה ששומעים בו את הזיעה והצרחות של הקהל.

כאן החל הקרע בין פרמפטון למאריוט להתעצם. פרמפטון, שכבר החל לגלות עניין בצלילים אקוסטיים ומלודיים יותר, הרגיש שמאריוט דוחף את הלהקה לכיוון כבד ורועש מדי. הוא דרש לבצע מיקסים לחלק מהקטעים בעצמו, כדי להגביר את ערוצי הגיטרה שלו. וכמו בהרבה תקליטי הופעה מהתקופה, גם פה בוצעו 'תיקונים' אולפניים. למשל, בקטע הארוך והמהפנט I WALK ON GILDED SPLINTERS (קאבר לד"ר ג'ון שנמתח על פני 23 דקות), סולו הגיטרה הודבק מהופעה אחת לביצוע כללי מהופעה אחרת.

ואז הלהקה עשתה את הטעות שריסקה אותה. די אנטוני לא רצה רק להפוך אותם לכוכבים; הוא זמם כיצד להפוך את הרווחים שלהם לשלו. הוא ניגש לדון מחדש בחוזה מול A&M. עד אז, התמלוגים הגיעו לחברי הלהקה. מרגע שינוי החוזה, הכסף הועבר מחברת התקליטים היישר לעורכי הדין של אנטוני, ומשם לכיסו.

אנטוני הסביר ללהקה שהוא רוצה לבנות תאגיד, HUMBLE PIE INC, שבו הם יוכרו כ"מועסקים" והוא יהיה הבעלים היחיד. הוא מכר להם את זה כ"סידור מס" מתוחכם. הלהקה, שסמכה עליו בעיניים עצומות, חתמה על המסמכים. ברגע שהדיו התייבש, כך גם יבש מעיין התשלומים. הם חתמו באותה שנייה על ויתור מוחלט על התמלוגים שלהם. הם הפכו לעובדים שכירים בלהקה של עצמם.

חברי הלהקה מעולם לא ראו את החוזה הזה שוב. הם לא ביקשו העתק. למה? כי כפי שהטקסט המקורי מציין, הם היו עסוקים מדי ב"למצוא עוד שורת קוקאין או עוד לגימה הגונה של בראנדי". זו הייתה התמונה הקלאסית של שנות ה-70: להקה שסומכת יותר מדי על מנהליה, נדפקת על ידם, ובמקביל צוללת עמוק לתוך בור הסמים והאלכוהול. רק שנים אחר כך הם הבינו שהחוזה כנראה היה לא חוקי, מכיוון שעורך הדין שייצג אותם בעסקה היה אותו עורך דין שייצג את אנטוני.

למרות הספקות שהחלו לחלחל, הלהקה בחרה להתעלם. ואיך אפשר שלא? ההופעות היו סולד-אאוט, השירים התנגנו ברדיו, הם טסו במטוסי פאר והסמים סופקו בלי הגבלה. סטיב מאריוט, מנהיג הלהקה, לא הראה שום רצון להתעמת עם 'דמות האב ההנהלתית' שלו. הוא רק רצה לנגן ולתת לאנטוני לטפל בשאר.

בינתיים, פיטר פרמפטון קיבל הזמנה מג'ורג' האריסון לבקר אותו במלון בניו יורק. פרמפטון הגיע ונדהם לראות את האריסון יושב מול ערימה ענקית של תקליטי הביטלס ומקשיב להם. הוא הבין מיד שהחיפושית לשעבר מחפש ללקט שירים לקראת הופעה מיוחדת שהוא רוקח (שלימים תתגלה כקונצרט למען בנגלה דש). המפגש הזה כנראה הבהיר לפרמפטון שיש עולם מוזיקלי שלם מחוץ לבוגי הרועש של מאריוט.

הפיצוץ הסופי קרה כשהלהקה חזרה ללונדון וקבעה חזרה. באותו סוף שבוע, להקת המי הייתה אמורה להופיע ברויאל אלברט הול. פרמפטון היה חייב לראות את ההופעה הזו. מאריוט התעקש על קיום החזרה. הוויכוח בין השניים התלהט והגיע לפיצוץ. פרמפטון הבריז מהחזרה. הוא הרים טלפון לדי אנטוני והודיע לו: "אני עוזב". אנטוני הופתע, אך נרגע מיד כשפרמפטון הבטיח לו שהוא יישאר המנהל שלו גם בקריירת הסולו. השיחה הבאה הייתה למאריוט. כשפרמפטון הודיע לו על עזיבתו, מאריוט התחרפן מעצבים.

הלהקה נכנסה לחיפוש קדחתני אחרי גיטריסט מחליף. מיק אברהאמס, ממקימי ג'ת'רו טול ומוביל להקת BLODWYN PIG, הגיע לאודישן, אך חש שאין לו מה להוסיף לסאונד וויתר. גם ריק דרינג'ר וויתר, כשהעדיף להתמקד בעבודה עם אדגר ווינטר. ובינתיים, בנובמבר 1971, יצא לחנויות האלבום הכפול מהפילמור. המוצר, שיצא אחרי שפרמפטון כבר עזב, הפך להצלחה מסחררת, הגיע למקום ה-21 במצעד האמריקאי והעניק ללהקה את תקליט הזהב הראשון שלה. הלהקה שעל העטיפה כבר לא הייתה קיימת בהרכב זה.

באותו זמן, מאריוט גילה תקליט הופעה של להקה שהתפרקה בשם קולוסאום. הוא נדהם מהגיטריסט שם, בחור בשם דייב 'קלם' קלמפסון. מאריוט החליט לבדוק אותו, קלמפסון הסכים להצטרף, ופה התחיל סיפור אחר לגמרי, רועש אפילו יותר. ולמי שמעוניין באמת לדעת מה הלך שם, יצאה קופסה מהודרת בת ארבעה דיסקים המכילה את כל ההקלטות המלאות מהפילמור, כפי שהיו באמת. ללא עריכות אולפניות.

בונוס: המטוס של ג'פרסון מציג סוג מעניין של התנדבות למען אמריקה.

החודש, נובמבר בשנת 1969 (לא ידוע בדיוק מתי) יצא התקליט VOLUNTEERS של להקת ג'פרסון איירפליין. מכל ששת האלבומים שיצאו החודש, זה היה העימותי ביותר. ג'פרסון איירפליין הפכה לקול המהפכה דה פקטו, והם גמרו להיות מנומסים. כל הפרויקט היה הכרזת מלחמה נגד הלייבל שלהם, RCA RECORDS. אבל לא רק...

שנת 1969. אמריקה בוערת. מלחמת וייטנאם מגיעה לשיא מחריד עם למעלה מחצי מיליון חיילים אמריקאים על אדמת וייטנאם, והפגנות הענק נגד המלחמה קורעות את הרחובות. משפט "שמיניית שיקגו", שכלל רדיקלים כמו אבי הופמן וג'רי רובין שהואשמו בהתססת המהומות בכינוס הדמוקרטי של 68', הופך לקרקס תקשורתי. ובדיוק ברגע הנפיץ הזה, להקת ג'פרסון איירפליין, היהלום שבכתר של סן פרנסיסקו, החליטה לשחרר את התקליט הנפיץ ביותר שלה.

הלהקה ידעה בדיוק מה היא עושה. התקליט החדש נפתח עם WE CAN BE TOGETHER. מהרגע שהוא שוחרר, מבקרים ופרשנים החלו לנתח אותו שוב ושוב. למה הם התכוונו כשהם שרו TEAR DOWN THE WALLS? האם זו הייתה קריאה מילולית לאלימות אקראית ברחובות, או רק פנייה סמלית להסיר מחסומים חברתיים? אגב, את המשפט הזה פול קנטנר לא המציא, הוא שאל אותו מכותרת תקליט של פרד ניל משנת 1964.

אבל זה היה החלק השקט. הפצצה האמיתית שהוטלה בשיר הייתה המשפט הבוטה, הברור והצועק: UP AGAINST THE WALL, MOTHERFUCKER. אוי ואבוי. זה היה רק שלוש שנים אחרי שאותה חברת תקליטים, RCA, הכריחה את הלהקה להסיר את המילה TRIPS מאחד השירים שלה (RUNNIN' ROUND THIS WORLD), בטענה שהיא מסיתה מדי. אז איך, בשם כל הקדושים, הם הצליחו להשחיל פנימה את הקללה העסיסית הזו, ובכזו הבלטה? ובכן, כאן מגיע הסיפור המשעשע. את המשפט הזה שמע קנטנר לראשונה מחברי מפלגת הפנתרים השחורים, מה שכבר מיקם את הלהקה עמוק בשטח הפוליטי הלוהט. אך הפעם, חברת RCA ירתה לעצמה ברגל. התברר שתקליט אחר שהיה רב-מכר ענק באותה חברה, היה תקליט הקאסט המקורי של המחזמר הכמו-היפי מברודווי, HAIR. התקליט ההוא, ששוחרר ב-1968, כבר כלל מספר גסויות, וביניהן, ניחשתם נכון, את המילה MOTHERFUCKER. האיירפליינס טענו בפני המנהלים: "אם הם יכולים, למה אנחנו לא?". ולראשונה מזה זמן רב, ל-RCA פשוט לא הייתה תשובה טובה. השיר נשאר בפנים.

כדי לנעוץ את הנקודה עמוק עוד יותר, החברים מסגרו את התקליט כולו באותו האופן: השיר הפותח היה WE CAN BE TOGETHER, והשיר שסגר את התקליט היה שיר הנושא העוצמתי לא פחות, VOLUNTEERS. את המוזיקה לשיר הזה כתבו יחד מרטי באלין ופול קנטנר, ואת המילים כתב מרטי, שבדרך כלל נחשב לא-פוליטי שבחבורה. גם השיר הזה הפך מיד להמנון ולקריאת השכמה. כמו קודמו, VOLUNTEERS חגג את התקוממות הדור נגד העוולות שהוא ראה סביבו. הוא יצא מנקודת הנחה שהשינוי כבר קורה והזמין את המאזין לאו דווקא לבצע מרי אזרחי או להצטרף לקרב, אלא לקרוא ולהתפעל מהכמות האדירה של האנשים שכבר פועלים לחולל שינוי.

באופן לא מפתיע, שני השירים הללו חולקים מבנה אקורדים וקצב בסיסיים דומים. הם נועדו להיות יחידה אחת. למעשה, מעברי האקורדים בשני השירים הם וריאציות על ליק בנג'ו ישן שדיוויד קרוסבי הראה פעם לפול קנטנר. אותו ליק בדיוק היווה גם את הבסיס לשיר ST. STEPHEN שהגרייטפול דד כתבו והקליטו בערך באותו הזמן.

יציאת האלבום התעכבה במשך חודשים עקב מחלוקת בין הלהקה לחברה. "הם פשוט היו מבועתים", נזכרה הסולנית גרייס סליק. המרד של הלהקה נמשך עד לשם האלבום. מרטי באלין ישן באחוזה של הלהקה כשהתעורר בוקר אחד מרעש של משאית רועשת מחוץ לחלונו. הוא שפשף את עיניו, הציץ החוצה, וראה את הכיתוב על צד הרכב - VOLUNTEERS OF AMERICA ​​ולדברי גרייס סליק, "אהב את השם, אז הוא פשוט השתמש בו. אף אחד מאיתנו לא היה בטוח מה זה אומר". הלהקה הגישה את השם כ- VOLUNTEERS OF AMERIKA (עם K למחאה). זו הייתה דרך שמאלית נפוצה באותם ימים להביע חוסר שביעות רצון ממצבה של האומה. אבל אז, ארגון "מתנדבי אמריקה" האמיתי, ארגון צדקה ללא מטרות רווח הדומה ל"צבא הישע", שמע על התוכניות של הלהקה ושלח להם איום בתביעה משפטית. הלהקה נאלצה לוותר על האות K.

הם היו הלהקה הראשונה שהקליטה באולפן החדש של וולי היידר בסן פרנסיסקו, מהלך שהביא אותם הביתה מלוס אנג'לס. המפיק אל שמיט, מקצוען מופלג הידוע בעבודה עם פרנק סינטרה, נזרק לכאוס. הוא תיאר את עבודתו כ"לוכד כלבים עם רשת הפרפרים" ונזכר בלוח הזמנים המוזר מאוד שלו: "הייתי עושה אוברדאבים תזמורתיים עם אדי פישר משעה 14:00 עד 17:00 ואז הייתי עולה למשרד שלי ועושה קצת מדיטציה לפני שעבדתי עם המטוס של ג'פרסון עד 4 בבוקר".

יורמה קאוקונן הגיטריסט סיפר בספרו: "שנת 1968 באה וחלפה, וב-1969 התחלנו לעבוד על האלבום השישי שלנו, VOLUNTEERS. בשלב זה וולי היידר סיים את בניית האולפן שלו, עם חדרים בעלי סאונד נהדר וציוד שהיה המתקדם ביותר לאותה תקופה ברחוב הייד בין טורק לאדי, וכבר לא היה צורך להגיע ללוס אנג'לס כדי להקליט. זה היה חלום שהתגשם עבור מוזיקאי אזור המפרץ. ייתכן שזה היה האלבום הראשון שהוקלט באולפני היידר.

הגיטרה תמיד אמרה לי מה לעשות, והאהבה שלי לכלי תמיד אפשרה לי להקשיב. כשאני מרים את הגיטרה שלי אני כמעט יכול להבטיח שאלמד משהו ושיש אפשרות שמשהו יהפוך לשיר. שיר שיצא לי להקליט ב-VOLUNTEERS היה אחד שכיניתי GOOD SHEPHERD. עוד ב-1963 בערך פגשתי צמד זמרי פולק נהדרים, רוג'ר פרקינס ולארי הנקס, שעצרו לנגן במועדון OFFSTAGE בדרכם באזור סן חוזה. בחדר ההלבשה של ה-OFFSTAGE, רוג'ר עבר לדרופ D. מעולם לא שמעתי משהו כל כך מגניב, ובצורה העמוקה ביותר, הרגע הזה של סינכרוניות מוזיקלית עתיד היה לשנות את חיי המוזיקליים! הייתי מהופנט מהמנגינה הזו בכל כך הרבה רמות. היא הייתה בסולם D עם אקורד E מינור ו-F דיאז מינור שנזרקו פנימה. בעולם הבלוז הפנטטוני, הנעימה הזו פוקחת עיניים. אני זוכר את חברי הוותיק טום הובסון אומר לי שהוא חשב ששם השיר הוא BLOOD STRAINED BANDERS, אבל לא קניתי את זה. לא היה לי מושג מי כתב את השיר ו/או מי הקליט אותו במקור, פשוט רציתי לנגן אותו וזה מה שעשיתי. מתישהו בעשר או חמש עשרה השנים האחרונות למדתי מאריק שונברג ש-GOOD SHEPHERD אכן נקרא BLOOD STRAINED BANDERS ושהמחבר היה אדם בשם ג'יימס סטרוטר, שעל פי הדיווחים נשלח לכלא על רצח אשתו בגרזן. מכיוון שדווח שהוא היה עיוור, זה מעלה בראש כמה תרחישים.

כשהייתי סטודנט בסנטה קלרה היה לי חבר לכיתה בשם ג'ים סטיינקי שאביו היה פרופסור שם. ג'ים התגלה כגיטריסט מוערך ובר-סמכא לא קטן בכל הקשור למוזיקה כזו. כשנתקלתי בג'ים בברקלי לפני כמה שנים הוא הצליח לקלף עוד כמה שכבות של הבצל. ככל הנראה לא היה גרזן בסיפור הזה, אלא אקדח ואישה לא נאמנה ומתעללת. האישה הכתה את ג'יימס מספר פעמים בעבר: פעם אחת בברזל ופעם אחרת בשרפרף רדיו. המושל חנן אותו וככל הנראה הוא עבר לגור עם קרובי משפחה בבולטימור.

אז כשהגענו לשלב שבו חיפשנו שירים עבור VOLUNTEERS, הצעתי את GOOD SHEPHERD. כשגרייס הובילה את המהלך עם השירה שלה, זה יצר שיר רוק מצוין. קטעי הגיטרה החשמלית הגבוהים הם ה-Gibson ES-345 Stereo שלי עם הפיקאפ של הצוואר שעבר דרך AMPEG SCRAMBLER לשני מגברי FENDER TWINS. הפיקאפ של הגשר עבר דרך פדאל ווא-ווא CRY BABY מקורי, גם הוא דרך שני TWINS".

אך לא כולם הריעו לתקליט החדש. לאחר יציאת שני השירים, האיירפליין ספגו ביקורת קשה. לא רק מהשמרנים תומכי המלחמה שתיעבו היפים, אלא דווקא מחברים רדיקליים בשמאל החדש. אותם פעילים האשימו את הלהקה בצביעות וכינו אותם "זייפנים בורגנים". איך כוכבי רוק עשירים, שנוסעים בלימוזינות ומפונקים בכסף גדול, מעזים לטעון שרכוש פרטי הוא מטרה לגיטימית להשמדה, הם שאלו. למה הם לא נמצאים בקו החזית ומבצעים את המהפכה בעצמם? מה הם עושים אישית כדי לעזור לעניים ולמנושלים, לסיים את המלחמה ולהחזיר את החיילים? הביקורת השוותה אותם לרעה לג'ון לנון ואשתו הטרייה יוקו אונו. ג'ון ויוקו, כך נטען, לא רק שרו "תנו צ'אנס לשלום" בכל הזדמנות, במיוחד כשהמצלמות כוונו אליהם (כמו ב"מחאות המיטה" המפורסמות שלהם מוקדם יותר ב-1969), אלא גם השתמשו בתהילתם העצומה כמנוף להפצת האג'נדה הפוליטית שלהם.

תשובתו של קנטנר לביקורת הזו הייתה חדה: תפקידו הוא לפעול כמשקיף ופרשן. הוא השווה את עצמו לכתב צבאי שמתעד ומפיץ את המידע, מבלי להרים אישית רובה. בעידן של שביתות סטודנטים בקמפוסים ומשפטים פוליטיים, הלהקה ראתה את תפקידה בלעורר מודעות ולדחוף את מעריציהם למעורבות. בכך, הם טענו, הם משרתים את התנועה בדרכם החיונית.

לא כל חברי הלהקה הסכימו בלב שלם עם הפוליטיזציה הגוברת של המילים, אך גם לא התנגדו לה בתוקף. ג'ק קאסידי, הבסיסט, אמר מאוחר יותר: "באופן טבעי, איש לא רצה שאנשים ימותו במלחמה, אבל אני לא חושב שהייתה שם מחשבה עמוקה במיוחד על המצב. פול מנופף בגיטרה שלו מעל הראש כמו צ'ה גווארה, ומניף אותה באוויר בצורה צבאית, כל זה היה תיאטרון בסדר גמור באותה תקופה".

יורמה קאוקונן, הגיטריסט המוביל, היה סקפטי יותר: "תמיד חשבתי שפול נאיבי מאוד מבחינה פוליטית. ותמיד חשבתי שאני מאוד מבין בפוליטיקה כי אבא שלי היה איש ממשל. בדיעבד, אני חושד שאף אחד מאיתנו לא באמת ידע הרבה על מה שקורה. אבל היה עדיף שתהיה לך דעה מאשר שלא תהיה לך בכלל".

התקליט לא היה רק פוליטיקה. הוא היה גם צומת דרכים מוזיקלי מדהים. השיר החדש של יורמה, TURN MY LIFE DOWN, נכתב בהשראת THE TRACKS OF MY TEARS של סמוקי רובינסון והמירקלס. השיר הזה היה דוגמה נדירה לשיתוף פעולה אמיתי בין חברי הלהקה שהיו מסוכסכים תדיר. יורמה ויתר על השירה המובילה למרטי באלין, ופול וגרייס סליק הצטרפו בהרמוניות. בהקלטה הזו הופיע לראשונה בתקליט של האיירפליין המתופף ג'ואי קובינגטון (שניגן תופי קונגה ובהמשך יהפוך למתופף הקבוע), ורביעיית זמרות מקומית בשם THE ACE OF CUPS שהוסיפה קולות רקע. אבל האורח המעניין ביותר בשיר היה סטיבן סטילס, שניגן באורגן המונד מסחרר. סטילס בילה את רוב זמנו באותה תקופה עם דיוויד קרוסבי וגראהם נאש (לשעבר מההוליס) בהרכב חדש שעד מהרה יעורר המון עניין.

אך התרומה הגדולה ביותר של קרוסבי וסטילס לתקליט הזה הייתה שותפותם לכתיבת השיר WOODEN SHIPS יחד עם פול קנטנר. זהו אחד השירים הזכורים ביותר של התקופה, שהוקלט גם על ידי האיירפליין וגם על ידי קרוסבי, סטילס ונאש בתקליט הבכורה שלהם (שיצא במאי 1969, כחצי שנה לפני VOLUNTEERS שהתעכב).

השיר נולד במהלך סוף שבוע רגוע מול חופי פלורידה ב-1968. קרוסבי עגן שם את סירתו, ה-MAYAN, בעוד סטילס, גרייס ופול, ועוד שתיים-שלוש חברות של קרוסבי, בילו על הסיפון, צללו, התמסטלו בשמש, ניגנו מוזיקה וחלמו. לקרוסבי הייתה מנגינה אבל לא היו לו מילים, ולפול הייתה שורה אחת: WOODEN SHIPS ON THE WATER, VERY FREE AND EASY". סטילס תרם את הבית על "האימה שאוחזת בנו כשאנו צופים בך גוסס". לפני שהמוזיקאים עגנו חזרה, הם יצרו המנון נוסף של שנות השישים. דיוויד קרוסבי אמר על כך: "זה היה תהליך אורגני מאוד. באמת כתבנו את זה יחד. אני מופתע שמעולם לא כתבנו שוב שום דבר ביחד".

זה הוא שיר יפהפה באופן יוצא דופן, במיוחד בהתחשב בכך שהוא עוסק בחיפוש אחר הישרדות בעולם פוסט-אפוקליפטי. הוא עוסק ברוח האנושית שדוחפת את הניצולים לבנות מחדש ציוויליזציה חדשה מתוך אפר ההרס, כזו שתהיה חופשייה מהטירוף שהפיל את הישנה. פול קנטנר שילב בשיר מילים משיר ישן מאוד שכתב בימי הקולג', FLY AWAY. השורות הראשונות בשיר ("אם תחייך אליי, אדע שאבין...") היו שינוי קל למסר שקרוסבי מצא על שלט בצד של כנסייה בפלורידה.

גרסת האיירפליין לשיר כללה כמה בתים נוספים (שכתב פול) שלא הופיעו בגרסת CSN. אגב, פול לא נרשם בכוונה כשותף לכתיבה בגרסת CSN, מכיוון שהוא לא רצה שהמנהל לשעבר של ג'פרסון איירפליין, מתיו כץ, שעדיין היה בתביעות משפטיות סביב זכויות היוצרים של האיירפליין, יעכב תמלוגים שהגיעו לסטילס ולקרוסבי.

בנוסף, בחוברת המילים של תקליט האיירפליין הודפס פרולוג לשיר (שלא הושר) שהבהיר היטב שלא מדובר בשיט תענוגות: "מפרשים שחורים חותכים את הלילה השחור כזפת / הרחק מטירוף היבשת הרדיואקטיבית...".

ומה אמרו הביקורות מזמן אמת? בשביל זה אני פה. אז הנה. בעיתון AMERICAN MUSIC GUIDE נכתב: "האיירפליין ממשיכים לעוף גבוה בשמיים. רצועה אחת כאן, WE CAN BE TOGETHER – קריאת תרועה לקהילה של אנשים צעירים – בוודאי תהיה קלאסיקה של האיירפליין. מלבד זאת, זהו הערבוב הרגיל של מוזיקת 'הד', הומור, גסויות והתערובת המיוחדת של גרייס סליק עם קטעים ספרותיים ומקצבי רוק".

בעיתון CIRCUS נכתב: "זה באמת מוטל בספק אם התקליט הזה יתרום רבות לגוף הידע הפוליטי, אבל הוא נשמע נחמד. למרות שכולם עושים עבודה טובה, והלהקה כולה נשמעת כמו שלהקה חשובה צריכה להישמע, זה בהחלט לא המאמץ הגדול ביותר שלהם. אם עוד לא הבנתם ש'אתה מחוץ לחוק בעיני אמריקה' או ש'כל הרכוש הפרטי שלך הוא מטרה לאויבך', אז האלבום הזה הולך להיות גילוי גדול. אחרת, זה פשוט אלבום סביר של אחת הלהקות המובילות במדינה שקצת סטו מהדרך. הקטעים הטובים ביותר, ללא ספק, הם הלא-מהפכניים. THE FARM ו-THE SHEPHERD נחמדים במיוחד, עם קרדיט לג'רי גרסיה מהגרייטפול דד, שניגן גיטרת סטיל בראשון. סטיבן סטילס, דיוויד קרוסבי וניקי הופקינס מוסיפים לצליל האינסטרומנטלי (אך יש לקוות שלא הרוחני) של האלבום. הלהקה טובה בהרבה ממה שהתקליט הזה מראה, וצריכה להיצמד לחומר הפחות כבד".

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "אני חושב שחברי הלהקה הם חלוצים מוזיקליים. אבל תגיד את זה לכמה אנשים והם יגידו לך שהמטוס משעמם. אבל ללא ספק יש שם משהו עם האיירפליין, משהו שעשוי להעלות את התחכום המוזיקלי והמורכבות של הרוק'נ'רול לגבהים חדשים. הצרה היחידה היא שתוך כדי התהליך, המטוס מכבה חלק מהקהל שלו. אותו דבר קרה בעולם הג'אז, ולמרות שאני שונא להתחיל לצייר הקבלות בין רוק לג'אז, עדיין אני חושב שזה הוגן לומר שדי בקרוב נראה את הופעתו של מותג חדש לגמרי, 'רוק רציני', שכנראה יקבל אפילו פחות השמעות מאשר ה'רוק המתקדם' של היום, יפנה לקהל קטן יותר, וייצור הרבה ויכוחים סוערים מאוד.

אני לא מוזיקאי ולא מוזיקולוג, אז יהיה לי קשה להגיד לכם בדיוק מה זה שהמטוס עושה שמעורר בי השראה לכל מעשי הנבואה הפזיזים האלה. הכל נמצא במה שאתם מחפשים. למשל, דבר אחד שאני מאוד מעריך הוא האופן שבו חברי המטוס משתעשעים עם המבנים הקצביים וההרמוניים שהם מקימים בשיר. זה מורגש בשיר HEY FREDRICK. אני מוצא דברים מהסוג הזה מרגשים, לפחות כשהמוזיקאים מספיק טובים כדי לדעת מה הם עושים ולעשות את זה טוב.

כנראה השיר הטוב ביותר באלבום הוא WOODEN SHIPS, שקיבל חיים חדשים על ידי פול קאנטנר. נראה שקנטנר הוא חדשן אמיתי; כמעט בכל שיריו ההרמוניות הווקאליות באות לידי ביטוי, עשירות ולא בצורה מוזרה, המורכבות מהמון שניות לא פתורות ומרווחים מוזרים אחרים. השיר יוצא כצעקת ייאוש יותר מאשר גרסת הקרוסבי-סטילס-נאש. זו הופעה אפית, ואחת הטובות שהאיירפליין עשו אי פעם.

שאר האלבום, למעט אולי A SONG FOR ALL SEASONS, של המתופף דריידן ספנסר, שלדעתי הוא סטירה חמודה לעסקי המוזיקה אבל לא מעבר לזה, הוא מצוין. קולו של מרטי באלין מעולם לא נשמע טוב יותר מאשר בשיר האחרון, והפירמידה של הקולות פה ושם מענגת. ג'פרסון איירפליין לעולם לא תחליף את הרולינג סטונס או הגרייטפול דד, והרולינג סטונס והגרייטפול דד לעולם לא יחליפו את האיירפליין. יותר כוח לכולם".

בעיתון הג'אז DOWN BEAT נכתב: "האיירפליין היא לכל הפחות הלהקה הטובה ביותר באמריקה, ולכן קשה לדרג את התקליט הזה. הוא פחות טוב מ-CROWN OF CREATION, וכמובן ששום דבר לא יכול להתחרות ב-AFTER BATHING AT BAXTER'S. חלק מהשירים סנסציוניים, אבל יש יותר מדי קטעים שנזרקו פנימה ושני הקטעים המהפכניים, WE CAN BE TOGETHER ו-VOLUNTEERS, שלמרות שהם יפים מוזיקלית, הם קלים מדי ומלאי שביעות רצון עצמית. אף על פי שהאיירפליין חוללו פלאים בעצמם, טכניקות ההקלטה של RCA עדיין נוראיות. אבל השירים הטובים – הו אלוהיי! HEY FREDERICK, באותו מצב רוח כמו REJOYCE, מכיל מילים מדהימות שגרייס כתבה, והיא שרה אותו בצורה מבריקה. השירה מלווה בסולו של קאוקונן מרגש שנבנה לשיא ארוך. האיירפליין צמחו לכדי כוח מוזיקלי שעבר מזמן את שורשיו".

בעיתון JAZZ AND POP נכתב: "אף שלתקליט הזה אין את התחכום של התקליט הקודם שלהם, וגם לא את הפאר החגיגי של AFTER BATHING AT BAXTER'S, הוא מצליח לנוע באופן בטוח וספונטני רוב הזמן. WE CAN BE TOGETHER ו-VOLUNTEERS סוגרים את התקליט בצלילים ורגשות דומים; הם השירים הפוליטיים הראשונים של האיירפליין באופן גלוי, ואני מוצא אותם די מעייפים. אבל יש דברים אחרים - GOOD SHEPHERD, למשל, שיר כנסייתי מסורתי ומקסים שעובד ומושר על ידי יורמה. WOODEN SHIPS הוא עוד אחד במסורת האפוקליפטית הגדולה של HOUSE AT POONEIL CORNERS, רוק מדע בדיוני, אבל הפעם מהצד השני, עדין יותר וחיובי יותר בתחזיתו הסופית. מסיימים את האלבום MEADOWLANDS, המנון קצר ומקסים שמנוגן על ידי גרייס באורגן, וגם ה-ESKIMO BLUE DAY שלה, עם מלודיה חזקה, ומילים נחמדות ומעורפלות; ואחת משתי המילים הגסות ש-RCA התנגדה להן כל כך. וזהו זה: אלבום מרושל באופן מוזר עבור האיירפליין, אבל כולם יחד מתעלים מעל סטנדרט אחיד".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים