רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-2 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-2 בפברואר (2.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"נהניתי מאוד מההצלחה של BORN IN THE USA, אבל בסופו של דבר פשוט הרגשתי BRUCED מדי. אמרתי לעצמי: 'וואו, מספיק עם זה'. אתה יוצר מעין דמות איקונית, ובסוף זה מתחיל להעיק עליך. למשל, כל התדמית הזו שקידמתי – הרגשתי שזה לא באמת אני. כלומר, כל עניין המאצ'ו הזה – זה פשוט מעולם לא היה אני. כשהייתי קטן, הייתי ילד ממש עדין. זה מצחיק מה שאתה יוצר, אבל בסופו של דבר, אני גם היחיד שיכול לפרק את זה. לכן, כשכתבתי את TUNNEL OF LOVE, חשבתי שאני צריך להציג את עצמי מחדש ככותב שירים, מעמדה מאוד לא איקונית. וזו הייתה הקלה" (ברוס ספרינגסטין, בשנת 1992)

ב-2 בפברואר בשנת 1979 מת סיד וישס. האיש שייזכר לא לפי נגינת הבס שלו אלא לפי מעלליו הנפשעים.

סיד וישס, ששמו האמיתי היה ג'ון סיימון ריצ'י, סיים את דרכו הסוערת בעולם הזה. הוא היה ידוע לכל חובב מוזיקה כבסיסט הפרוע, הכריזמטי והבלתי צפוי של להקת הפאנק הבריטית, סקס פיסטולס. וישס לא היה הנגן המקורי; הוא הצטרף להרכב כדי להחליף את הבסיסט הקודם, גלן מאטלוק, שנחשב למוזיקאי מוכשר מדי עבור תדמית הכאוס שהלהקה ביקשה לשדר. אך הקריירה של וישס נקטעה באבחה אחת חדה. הוא היה בסך הכל בן 21 כשנמצא ללא רוח חיים בדירה בגריניץ' וילג' בניו יורק.

המוות הגיע בתזמון מצמרר, פחות מיממה אחרי ששוחרר מבית הכלא "רייקרז איילנד" בערבות בסך 50,000 דולר. הלילה הראשון של החופש הפך ללילה האחרון של חייו. וישס נמצא שרוע במיטה בדירה שהייתה שייכת למישל רובינסון ידידתו, שגילתה אותו כך בשעה 12:30 בצהריים. הדיווחים מאותו לילה סיפרו על מסיבה קטנה שנערכה לכבוד שחרורו, שבה ההרואין זרם כמו מים, ולפי שמועות עקשניות שרצו שנים לאחר מכן, ייתכן כי החומר שסופק לו היה בדרגת טוהר גבוהה בהרבה ממה שהגוף הגמול שלו היה מסוגל להכיל. במשטרה מיהרו להצהיר כי סיבת מותו נבעה ממנת יתר. עורך דינו, ג'יימס מרברג, ניסה לשדר אופטימיות טרם האסון ומסר לתקשורת הצהרה שנשמעה בדיעבד אירונית וכואבת: "אני בטוח שהיה לו טיעון מוצלח לחפותו במשפט. אנחנו היינו מוכנים לעמוד במשפט ולטעון לחפותו במקום שנכריז על הגנה פסיכיאטרית. הוא כבר לא היה מכור להרואין בתקופה האחרונה. הוא פשוט היה בחור צעיר ומבולבל. אתמול, כשדיברתי איתו, הוא היה חד כתער".

כדי להבין את הנפילה, נחזור אל נקודת השבירה של הלהקה שהפכה אותו לאייקון. ב-14 בינואר 1978 הסתיימה דרכה של הלהקה, מיד לאחר הופעה באולם וינטרלנד שבסאן פרנסיסקו. זו הייתה הופעתה האחרונה של הסקס פיסטולס, שהתפרקה מיד לאחר מכן בקול ענות חלושה מהולה ברעש אימים. חבריה היו מותשים, נרגנים ושונאים זה את זה. המסע בארצות הברית, שתוכנן להיות מסע כיבוש, הפך למסע הלוויה מתמשך. גיטריסט הלהקה, סטיב ג'ונס, תיאר זאת בציוריות האופיינית לו: "המופע שלנו בווינטרלנד היה עינוי מזורגג עבורי. הגיטרה שלי כל הזמן יצאה מכיוון והמיתרים נקרעו. אז השתמשתי בגיטרה אחרת שנשמעה זוועה. ובנוסף לזה גם סבלתי משפעת".

האווירה מאחורי הקלעים הייתה רעילה. מתופף הלהקה, פול קוק, היה מדוכא לחלוטין והבסיסט סיד וישס היה שיכור לחלוטין, בקושי מצליח להחזיק את הבס, שלא לדבר על לנגן בכלי הזה. זמר הלהקה, ג'וני רוטן (שם אמיתי - ג'ון ליידון), כעס מאד על כל המתרחש על הבמה ושיחרר מגרונו קול רוטן ביותר. הוא גם התעצבן על כך שהבסיסט קיבל את כל תשומת הלב בלהקה, בגלל אופיו הבעייתי מאד והנטייה שלו לחתוך את עצמו על הבמה או ללכת מכות עם הקהל. "מאד השתעממנו כבר זה מזה", הודה ג'ונס על יום ההופעה האחרונה. המתח היה כל כך סמיך שאפשר היה לחתוך אותו בסכין גילוח. לא סתם נשלחה לאוויר שאלתו של רוטן את הקהל, שניה לפני ירידת הלהקה מהבמה, במשפט שנחרט בהיסטוריה - "האם אי פעם חשתם שרימו אתכם?". אבל הקהל, ברובו, חשב אחרת וראה בכאוס אמנות. מבקר המוזיקה גרייל מרקוס נכח שם ודיווח למגזין רולינג סטון: "המוזיקה הייתה נושכת. יכולת לגשת ולגעת בכל צליל משונן". הלהקה ביצעה באותו ערב גרסת כיסוי לשיר NO FUN של הסטוג'ס, בחירה שהלמה בדיוק את תחושותיהם.

סדרי העדיפויות של החברים האחרים היו פשוטים יותר. ג'ונס הודה בפה מלא: "כל מה שעניין אותי ואת פול קוק בסיבוב הזה היה לשתות בירה ושימצצו לנו". לעומתם, וישס חיפש את הצרות ולרוטן כבר לא היה איכפת בכלל. הפיסטולס התנדנדו לקראת פירוק. אופן הניהול התחכני והערמומי של מנהלם, מלקולם מקלארן, כבר לא נראה מלהיב כבעבר. מקלארן, שניסה להפוך את הלהקה לקרקס תקשורתי, הצליח מעל המשוער, אך המחיר היה כבד. הצורך המלחיץ להצדיק את תדמית הבחורים הרעים הפך למעייף ומציק. למחרת ההופעה בווינטרלנד התפרקה הלהקה באופן רשמי ומעשי. לחבריה כבר לא היה איכפת אם השאירו חותם בעולם הרוק או לא, הם רק רצו לברוח.

באותו בוקר טסו סטיב ג'ונס ופול קוק ללוס אנג'לס, משאירים את ההריסות מאחור. ג'וני רוטן התעורר במלון וגילה שחבריו ומנהלם נטשוהו משם וטסו מבלי להעירו, משאירים אותו בלי כרטיס טיסה ובלי כסף. הוא נאלץ לגרד כסף, בשיחת טלפון נזעמת לחברת התקליטים וירג'ין, כדי לטוס בחזרה לאנגליה. וסיד וישס? הוא טס למקום אחר לגמרי - בית החולים ג'מייקה שבקווינס בניו יורק, לאחר שימוש יתר בסמים ובאלכוהול שהוביל להתמוטטות.

אבל גם בתוך ההריסות, סיד הצליח לייצר רגע אחד של תהילה מעוותת. כשחזר לאנגליה, הוא הוציא תקליטון עם גרסתו לשיר MY WAY. השיר הזה הפך ללהיט במצעד הבריטי והיווה את הפס הקול המושלם לדמותו. הגרסה של סיד, שנכללה באלבום הפסקול של הסרט THE GREAT ROCK 'N' ROLL SWINDLE, לקחה את הבלדה הסנטימנטלית וריסקה אותה לחתיכות. סיד לא באמת ידע את כל המילים, אז הוא אלתר ושילב קללות, ובכך הפך את השיר למניפסט פאנק זועם. בגרסה זו, הקצב מתחיל לאט, בדומה למקור, ואז מתפוצץ לפאנק מהיר ואלים. באופן אירוני, נגני הליווי בהקלטה זו לא היו חברי הסקס פיסטולס, אלא נגני אולפן, כשהתזמור המרשים של המיתרים בפתיחה נכתב על ידי סיימון ג'פס מלהקת PENGUIN CAFE ORCHESTRA. סיד שינה שורות רומנטיות למשפטים בוטים ולעג למוסכמות הבורגניות. למרבה ההפתעה, הגרסה הזו טיפסה עד למקום השביעי במצעד הבריטי, וסימלה את שיא הקריירה הקצרה שלו כסולן.

במקביל לקריירה המדשדשת, חייו האישיים דהרו לתהום. הוא הכיר את ננסי ספאנג'ן, גרופית אמריקאית שלעיתים כונתה בבוז NAUSEATING NANCY (ננסי המבחילה), והשניים במהרה הפכו זוג נאהבים ועברו לניו יורק, שם השתכנו במלון צ'לסי, שהיה ידוע כמעוזם של אמנים, סופרים ונרקומנים. ב-12 באוקטובר הוא נעצר והואשם בדקירתה למוות של ספאנג'ן, בבית המלון. גופתה נמצאה באמבטיה שבחדרם בקומה הראשונה של המלון, חדר מספר 100. פצע דקירה בודד בבטנה, שנגרם מסכין ציד שנקנתה קודם לכן, סיים את חייה. חבריו של וישס לסצנת הפאנק מיהרו לספר כי השניים רצו למות יחדיו וכי היה ביניהם הסכם שכזה, מעין רומיאו ויוליה של הביבים.

חמישה ימים לאחר מכן הוא הוצא מהכלא בערבות, בסך 50,000 דולרים שהפקידה חברת התקליטים וירג'ין, שקיוותה אולי להפיק עוד כמה כותרות מהפרשה. אז הוא ניסה להתאבד, כשהוא חותך את עצמו וצועק בכאב כי לא קיים את הבטחתו לננסי, למות איתה. אמו של וישס, אן בברלי, דמות שנויה במחלוקת בפני עצמה שלפי חלק מהגרסאות היא זו שסיפקה לו את הסמים, מיהרה לטוס מלונדון לניו יורק. השמועות התעקשו אז כי חתמה על חוזה עם עיתון ניו יורק פוסט, שישלם לה 10,000 דולרים תמורת הסיפור שלה. בינתיים ליבה העיתון את האש היוקדת נגד וישס, בדיווחים יומיים ושליליים ביותר עליו, והפך אותו למפלצת בעיני הציבור האמריקאי.

וישס נותר חופשי עד ה-7 בדצמבר, אך השקט לא נשמר לזמן רב. הוא נכלא שוב לאחר שתקף בפאב בשם HURRAH במנהטן את טוד סמית', אחיה של הזמרת והמשוררת פאטי סמית'. לאחר ויכוח בין השניים נטל וישס בידו כוס בירה וניפץ אותה בפניו של סמית', שנזקק לחמישה תפרים מעל עינו. וישס הגיע למחרת לבית המשפט כשידו חבושה וניסה להסביר לתקשורת בהיגיון המעוות שלו: "אם מישהו בא לתקוף אותך, לא תתקפהו בחזרה?". השופט לא השתכנע, והוא הושלך בחזרה לכלא עד היום הראשון של פברואר 1979. ביום שיחרורו ניסה עורך דינו לבטל את האישום ברצח ננסי, תהליך שנראה היה שיש לו סיכוי מסוים להצלחה לאור מצבו הראייתי המורכב של התיק. למחרת כבר נגמר הכל.

אורח חייו תמיד יצר כותרות כשהוא וג'וני רוטן הפכו לאנטי-גיבורים המגונים ביותר של הציבור הבריטי והעולמי. קשה היה לאנשים שלא לראות את מסלול ההשמדה העצמית שהוא הציב לעצמו, מסלול שהיה ברור כשמש לכל מי שהביט בו בעיניים מזוגגות. בסופו של דבר הוא הפך לקורבן פתטי של ההצגה שלו עצמו, קריקטורה של פאנק שלא יכלה להסיר את האיפור. התחזית התגשמה והוא רק הוסיף בכך עוד נתון עצוב למספר ההרוגים של עולם הרוק. מותו לא הגיע כהלם לאנשים שהכירו אותו. רבים אמרו אז ודאי משפטים כמו, "אמרתי לכם שזה יקרה..." וזה היה הפרק האחרון בספר שהיה לו סוף ברור ביותר. זה רק הפך לעניין של מתי ואיפה.

במהלך חייו הקצרים הוא סיפק הצצה לנפשו המעונה: "אני תמיד מגלה שכשאני יושב בחדר עם חברים ואני לא יכול לעשות להם כלום, אז אני פשוט הולך למקום אחר, מנפץ כוס וחותך את עצמי. אז אני מרגיש יותר טוב", הוא הסביר פעם בגאווה מעושה. נו, אחרי זה כבר אין מה להתפלא על הסוף המר. כבסיסט - סיד וישס לא הותיר כלל רושם בעולם המוסיקה; נגינתו הייתה לרוב מוחלשת במיקס או שהוחלפה על ידי נגנים אחרים באולפן. אבל כדמות פראית וכרוצח טרגי בעולם הרוק? בוודאי! דמותו ממשיכה להתנוסס על חולצות טי-שירט של בני נוער שכלל לא נולדו כשהוא מת.

שנאפס, דם ולינירד סקינירד רוק. ב-2 בפברואר 1976 יצא התקליט הרביעי של להקת לינירד סקינירד, GIMME BACK MY BULLETS.

אם הייתם פותחים את הטלוויזיה בארה"ב באמצע שנות ה-70, הסיכוי שתתקלו בלהקה כמו לינירד סקינירד היה נמוך יותר מהסיכוי של זמר הלהקה, רוני ואן זאנט, להישאר פיכח במשך שבוע שלם. הם פשוט לא התאימו לפריים-טיים. הם היו מחוספסים מדי, רועשים מדי, "דרומיים" מדי. רשתות הטלוויזיה הגדולות (ABC, NBC, CBS) לא ידעו איך לאכול אותם. ה-MTV היה עדיין בגדר חלום רחוק, "המופע של אד סאליבן" כבר ירד מהאוויר, ו"סאטרדיי נייט לייב" הייתה בחיתוליה ועסקה יותר בקומדיה ופחות בלתת במה לרוקרים מיוזעים מפלורידה. המפלט היחיד היה בתוכניות לילה מאוחרות כמו THE MIDNIGHT SPECIAL - נחמד, אבל לא מספיק. אז בזמן שאמריקה היססה, סקינירד כבר היו עמוק בתוך מה שכונה בחיבה (או באימה) TORTURE TOUR. תשעים יום, 61 ערים, וכמות אלכוהול שיכולה להטביע ספינת קרב. זה היה מסע שהותיר אחריו שובל של חדרי מלון הרוסים, הופעות תחת השפעה כבדה וקטטות אינסופיות. זה היה, למעשה, הכבשן שבו חושלה האגדה.

זה היה רגע שסימן צומת דרכים משמעותי עבור החבורה הדרומית, רגע שבו המוזיקה התנגשה חזיתית עם המציאות הכאוטית של חייהם. תהליך יצירת תקליט הוא בדרך כלל מסע מורכב של תן וקח, ריקוד עדין שבו רעיונות מתכנסים ליצירה אחת, אך לעתים קרובות הרבה יותר הם מתנגשים בעוצמה. הדינמיקה הנפיצה הזו התרחשה בקביעות רבה בכל אחד משלושת התקליטים הראשונים של הלהקה, כאשר המפיק הדומיננטי שלהם דאז, אל קופר, הצליח לנווט בכישרון בתוך שדה המוקשים הזה. למען האמת, התקליטים ההם היו הרבה יותר טובים דווקא בגלל העימותים היצירתיים והחיכוכים הבלתי פוסקים ביניהם.

אולם, בסיבוב הזה, התמונה השתנתה לחלוטין. בתקליט הרביעי הזה אל קופר כבר לא היה בנמצא, שכן הלהקה בחרה להמשיך ממנו והלאה ולהפקיד את המושכות בידי המפיק הוותיק טום דאוד. דאוד לא היה סתם מפיק; הוא היה אגדה מהלכת. האיש עבד עם אריק קלפטון בדרק והדומינוס והפיק את האחים אולמן - שלא לדבר על כך שהוא עבד עם ארית'ה פרנקלין וריי צ'ארלס! עבור חבורת הנגנים מהדרום, המפגש איתו היה כמו מפגש עם אלוהי המוזיקה. "כמובן, כשגילינו שהוא עשה את LAYLA. פשוט נפלנו שדודים לרגליו", נזכר הגיטריסט גארי רוסינגטון בערגה. "אהבנו אותו אישית, והיו לו המון סיפורים נהדרים. ואז כמובן באולפן, הוא עזר ללהקה... הוא ידע מתי לתת לך לנגן ומתי לא. הוא היה פשוט השפעה אדירה עלינו. קראנו לו 'האב דאוד'". הכימיה הייתה מיידית. הם נכנסו לאולפן "קאפריקורן" במייקון, ג'ורג'יה, מיד אחרי חג ההודיה, ובפרץ של יצירתיות הקליטו את רוב האלבום תוך שבוע. דאוד אהב את הסגנון ה"חי" שלהם. רוב השירים הוקלטו בטייקים בודדים, כשרוני שר במיקרופון יד פשוט תוך כדי שהלהקה מנגנת, כדי לשמור על התחושה.

השינוי בעמדת המפיק לא היה השינוי היחיד; הלהקה חזרה לאולפן כהרכב של שישה נגנים בלבד, ללא גיטריסט שלישי, מה ששינה את הצליל המוכר שלהם שכלל עד אז את "צבא שלוש הגיטרות". החבר'ה היו עייפים, שחוקים ומרוקנים, אבל במקום לקחת זמן מנוחה חיוני זה מזה כדי לטעון מצברים, הם ניגשו כך, עם הלשון בחוץ, להכנת התקליט הזה.

למרות מה שהזמר, רוני ואן זאנט, שר בשיר הנושא - הצהרה כנה על כך שהוא שתה יותר מדי בגלל הלחץ, אבל עכשיו הוא משתפר וחוזר למסלול - המציאות באולפן הייתה שונה בתכלית. באלבום הזה רץ ואן זנט כטייס אוטומטי. הוא היה עייף מכדי להתווכח, הוא לא היה מסוגל עוד להילחם באולפן על כל תו ותו כפי שנהג בעבר, והוא רצה שמישהו אחר יטפל בקבלת ההחלטות לזמן מה. הגישה החדשה והמעט אדישה שלו הפכה למוטו פשוט: "אלו שירים טובים, אנחנו עדיין לינירד סקינירד, ואני מקווה שאנשים יאהבו את זה". ובכן, ההימור הצליח חלקית כי אנשים אהבו את זה, אבל איכות ההקלטה ירדה באופן ניכר וחסר הניצוץ המחשמל של עבודתם הקודמת.

אל קופר, שכעת נותר בצד כצופה מהצד, לא חסך שבטו ומתח ביקורת על התקליט הזה. בביקורתו הנוקבת נטען כי הלהקה חסרה את התובנה המקצועית שלו כיצד לשפר את איך שהיא נשמעה. יתרה מכך, לטעמו היה חסר באופן נואש את אד קינג, הגיטריסט שהיצירתיות והמנהיגות שלו הוכיחו את עצמן כחוליה החסרה באבולוציה של סקינירד בתקליטים הקודמים. עזיבתו של קינג באמצע סיבוב ההופעות הקודם הותירה חלל עצום בצליל של הלהקה. היעדרותו נותרה פצע פתוח לוואן זנט, שלא הצליח למצוא מחליף ראוי באותו זמן שימלא את הנישה הייחודית שלו.

אך הדרמה האמיתית התרחשה הרחק מאולפני ההקלטה. לפני שהם הספיקו לסיים את התקליט, היו תאריכי הופעות שהחברים היו חייבים לקיים באירופה כחלק ממסע הופעות לקידום הלהקה בבריטניה. אבל כנראה כדי לאשר את מעמדם כמחוספסים שאינם יודעים גבולות, העניינים יצאו משליטה בפורטסמות'. שם התפרץ ואן זנט בהתקף זעם שיכור ופצע את עצמו, את הגיטריסט גארי רוסינגטון ואת איש הצוות המסכן ג'ון באטלר. הסצנה הייתה נראית כמו לקוחה מסרט פעולה סוג ב': בלי אזהרה מוקדמת, הוא הנחית על ראשו של באטלר בקבוק בירה מלא, ובתגרה האלימה שפרצה לאחר מכן בחדר המלון, ואן זנט גרם לפרקי ידיו של רוסינגטון להיחתך בצורה קשה על ידי שברי זכוכית.

התוצאות היו עגומות: ואן זנט יצא מהסיפור עם יד שבורה וקנה נשימה חבול. רוסינגטון, הגיטריסט המוביל, נאלץ לנגן את עשר ההופעות הבאות רק עם שתי אצבעות מתפקדות בידו השמאלית, וזה היה ממש הישג מוזיקלי ופיזי שהצליח להוציא צלילים מהגיטרה במצב כזה. אז על מה הקרב האדיר הזה החל? הסיבה נשמעת כמעט דמיונית: לא תאמינו, זה התחיל בוויכוח סמנטי על איך לבטא נכון את המילה "שנאפס". לקרוא ולא להאמין.

בזמן שהם ישבו שם בתא המעצר, מחכים לערבות בעוון שכרות בפומבי ובוהים בקירות, ואן זאנט נתקף ברגע של חשבון נפש פילוסופי. "גארי," שאל ואן זאנט, "כמה פעמים יצא לך לשבת בכלא?" "פעמיים או שלוש, אני מניח", ענה רוסינגטון. ואן זאנט הנהן בכובד ראש. "אתה יודע מה? אני ספרתי אותן. זאת הפעם האחת-עשרה שאני כאן". רוסינגטון צחק: "אתה פשוט צרות כפולות (DOUBLE TROUBLE), רוני". ואן זאנט הקיש באצבעותיו בהתלהבות. "אדיר! אנחנו נכתוב שיר על זה!" וכך, במהירות הבזק, נולד השיר הראשון לאלבום החדש.

למחרת התקרית, הפצועים המהלכים עלו על הבמה וסיפקו מה שהרגיש להם כמו הופעת נפל מביכה. אבל באופן פרדוקסלי, המעריצים והמבקרים אהבו את זה עד עמקי נשמתם. תמיד בהכחשה לגבי השתייה ההרסנית שלו, ואן זנט סירב לקחת אחריות על האירוע והטיל את סיבת ההופעה הרעה על הקלידן בילי פאוואל, בטענה שהמגבר שלו היה חזק מדי והרס את הסאונד. המתח בלהקה הגיע לשיאים חדשים, ובאמצע אותו סיבוב הופעות, הגיטריסט השלישי, אד קינג, החליט שנשבר לו. הוא עזב באמצע הלילה, חמק בחשאי והותיר את הלהקה להמשיך בלעדיו. מסתבר שגם לרוק דרומי יש גבולות.

שיר הנושא של התקליט, GIMME BACK MY BULLETS, הטעה מעריצים רבים שחשבו שמדובר בדרישה לתחמושת לנשק, כיאה לתדמית הקשוחה של הלהקה. למעשה, ואן זנט התייחס למונח "BULLETS" כפי שהוא מופיע במצעדי הבילבורד – סימון לשירים העולים במצעד במהירות. הוא בעצם ביקש להחזיר את הלהקה לפסגת המצעדים. השיר DOUBLE TROUBLE מהתקליט נכתב בעקבות החוויות הקשות של הלהקה עם החוק. המילים מזכירות את העובדה שהם נעצרו תשע פעמים, שיקוף נאמן לאורח החיים הפרוע שניהלו באותה תקופה.

שבוע לפני צאת האלבום, טום דאוד קיבל טלפון ב-4 לפנות בוקר. על הקו: רוני ואן זאנט. "אתה חייב לעצור את האלבום! חייב לעצור את האלבום!" צרח רוני. דאוד ההמום שאל: "על מה לעזאזל אתה מדבר? עשינו משהו לא בסדר?" "לא בנאדם," ענה רוני, "באחד השירים כתוב 'אחת-עשרה פעמים נעצרתי'. ובכן, אני מתקשר אליך מהכלא. נעצרתי שוב. אנחנו חייבים לשנות את התקליט!"

כשהתקליט יצא לבסוף בארה"ב, הוא הפך מיד לתקליט הנמכר ביותר של הלהקה עם יציאתו. המעריצים לא הבינו את המטאפורה בשם התקליט ובהופעות, הקהל התחיל לזרוק לבמה תחמושת חיה – קליעי 0.22 ואפילו תרמילים של רובי צייד. הלהקה נאלצה להפסיק לנגן את השיר בהופעות מחשש לחייהם. "נאלצנו להפסיק לעשות את השיר הזה בהופעות חיות כי אנשים היו זורקים קליעים למעלה כשניגנו אותו", סיפר רוסינגטון.

אך ההצלחה של התקליט הייתה קצרת מועד, מכיוון שהמעריצים חיפשו להיט ענק נוסף בסדר הגודל של SWEET HOME ALABAMA או FREE BIRD, שלא היה שם. בדיוק כמו שכל להקה מגלה אחרי שהשיגה להיטים גדולים, הציבור תמיד ירצה יותר ממה שהיא לפעמים מסוגלת לתת. זה לא ממש הוגן, אבל זה שואו ביזנס באכזריותו, ופשוט צריך להמשיך להאכיל את המפלצת שנוצרה ולעשות את הקהל שמח, כפי שסקינירד תמיד הצליחה לעשות בהופעות החיות המחשמלות שלה.

להלן הביקורת המעורבת שנכתבה על התקליט בזמנו במגזין רולינג סטון, שלא עשה הנחות לכוכבי הדרום: "היו זמנים בהם המוזיקה של לינירד סקינירד הייתה קשוחה, היה בה כוח ואי אפשר היה להתעלם ממנה. אבל האלבום שיצא בשנה שעברה, NUTHIN' FANCY בהפקת אל קופר, חשף את הבטן הרכה של הלהקה והאלבום החדש, בהפקתו של טום דאוד, הוא ההמשך של זה. זה מתחיל חזק אבל לא מצליח לספק את הסחורה".

המבקר המשיך וניתח את השירים לעומק: "שיר הנושא הוא עוצמתי עם אחד מרגעי השירה הזועמים ביותר של רוני ואן זנט. הירידה מתחילה בשיר השלישי, TRUST, שנשמע כשיר שהיה צריך לזרוק הצידה. השיר שסוגר את צד א', I GOT THE SAME OLD BLUES, מאת ג'יי.ג'יי קייל, הוא בחירה מסתורית. בדומה למבנה שיר הנושא העילאי בהרבה, השיר של קייל זוכה לטיפול רענן על ידי הלהקה, אך בסופו של דבר מתגלה חסר כוח".

לגבי הצד השני של הויניל, הביקורת הייתה מעט יותר סלחנית אך עדיין עוקצנית: "הצד השני באלבום מציע זוג שירי רוקר משובחים עם DOUBLE TROUBLE ו- SEARCHING הגועשים, אך שלושה שירים אחרים בצד זה לא נחשבים. אני מעריך את הסנטימנט שמבטא ואן זנט בשיר החותם, ALL I CAN DO IS WRITE ABOUT IT, אבל הקול שלו כאן הוא, כמו כותרת השיר, לא בא מכל הלב". השיר הזה הוא למעשה בלדה אקוסטית נוגעת ללב שמדברת על אהבתו של ואן זנט לטבע ולפשטות של הדרום הכפרי, ועל הפחד שלו מהתיעוש והבנייה שהורסים את הנוף, נושא שהיה קרוב מאוד לליבו.

לסיכום, כתב המבקר ברולינג סטון משפט שסיכם את התחושה הכללית של התקופה: "החומרים פה דלים ולא הייתי יכול לדמיין את הלהקה מקליטה אותם לפני שנתיים. יש כאן ירידה במדרון והלהקה הזו, שהיא טובה בבסיסה, לא נמצאת פה במיטבה, אלא פועלת מתוך אינרציה". ואכן, GIMME BACK MY BULLETS נותר עד היום כילד החורג בדיסקוגרפיה של הלהקה, תקליט שנולד מתוך כאב, אלכוהול וחיפוש דרך, רגע לפני שהם ימצאו את הגיטריסט סטיב גיינס שייפיח בהם רוח חיים חדשה - אך למרבה הצער, רק לזמן קצר מאד... עד שהם עלו למטוס ההוא.

הלילה בו המוזיקה של באדי הולי רעדה (והמטוס חיכה). ב-2 בפברואר בשנת 1959 הופיע באדי הולי את הופעתו האחרונה בהחלט, לפני שנספה בהתרסקות מטוס.

החורף של שנת 1959 במערב התיכון של ארצות הברית היה אכזרי במיוחד, אבל שום דבר לא הכין את חברי סיבוב ההופעות WINTER DANCE PARTY למה שחיכה להם. הסיבוב הזה, שנחשב לאחד המפרכים בהיסטוריה של הרוק'נ'רול, היה סיוט לוגיסטי מתמשך. האוטובוסים הישנים ששכרו המארגנים נטו להתקלקל שוב ושוב בטמפרטורות שהגיעו למינוס 30 מעלות, ומערכת החימום שבקה חיים פעם אחר פעם. המצב היה כל כך גרוע שהמתופף של באדי הולי, קארל באנץ', אושפז עם כוויות קור רציניות בכפות הרגליים ונשאר מאחור בבית החולים, משאיר את הלהקה ללא קצב.

ב-2 בפברואר 1959, אוטובוס האמנים הגיע לחניה מול אולם SURF שבאייווה. בתוך הרכב היו באדי הולי ולהקתו, הזמר ריצ'י ואלנס, הזמר ביג בופר ועוד. היה זה רק שעתיים לפני תחילת המופע ומאוחר מדי כדי לערוך חזרה במקום לקראתו. זאת כי האמנים האורחים נקבעו גם להתייצב בחנות התקליטים המקומית, בשעה 16:30. האוטובוס, שהיה למעשה "בית סוהר על גלגלים" קפוא, מצחין ומקרטע, עצר בחריקה מול האולם.

זה היה נדיר שאמנים ידועים הגיעו בתקופת חורף להופיע באולם הזה. הצעירים המקומיים התרגשו והסכימו לשלם את מחיר הכרטיס, הגבוה יחסית, שעמד על 1.25 דולר. כשהאמנים הגיעו למקום, הם היו תשושים וסבלו מקור. מנהל האולם, קארול אנדרסון: "הם הגיעו באיחור ניכר ולא הייתה להם ההזדמנות לנוח קצת בבית מלון ולהחליף את בגדיהם. באדי היה תשוש וממש כעס על התנאים. אז הוא קיבל את הרעיון לשכור מטוס ולטוס להופעה הבאה במינסוטה, במקום לנסוע שוב בקור הזה. מזה כמה ימים לא נהנו האמנים, שהגיעו אליי להופיע, ממנוחה הגונה וחימום טוב בצידה".

בזמן שהאמנים החלו לפעול לקראת ההופעה, אירגן הולי, בשיחת טלפון שעשה קארול אנדרסון, מטוס שיבוא לקחתו משם. אנדרסון יצר קשר עם חברת תעופה מקומית קטנה בשם DWYER FLYING SERVICE ושריין מטוס חד-מנועי מסוג BEECHCRAFT BONANZA, עם מקום לטייס ושלושה נוסעים בלבד. הטייס שנבחר למשימה היה רוג'ר פיטרסון הצעיר, בן 21 בלבד.

מאחורי הקלעים התרחשו דרמות קטנות שלא היו מביישות טלנובלה. השדרן המקומי, בוב הייל, היה שם עם אשתו. "בזמן שישבנו שם, ניגש אלינו ג'יי.פי ריצ'רדסון (ביג בופר) וביקש לשים את ידו על בטנה ההריונית של אשתי. הסכמתי והוא אמר שהוא ממש מתגעגע לעשות זאת לבטן של אשתו. מה שקרה באותו רגע ומה שקרה איתו אחר כך במטוס טילטל אותנו מאד".

כ-1,200 בני נוער הגיעו באותו ערב לאירוע הריקודים שבאולם. חלק מהם הגיעו הרחק משם במיוחד לאירוע. האמנים היו לבביים כלפי הקהל וגם חתמו לכל דורש, על שולחן שהוצב לצד הבמה. את הערב פתח האמן המקומי, פרנקי סארדו, שהמקומיים אהבו מאד. המופע שלו היה שמח, מרקיד ואנרגטי מאד, באולם שבתקרה שלו צוירו כוכבים לרוב ואת קירותיו עיטרו מוטיבים של גלישה, שיוו לאולם מראה של חוף ים סוריאליסטי בלב השלג.

אחריו עלה ביג בופר לבמה, עם החליפה הקבועה מעור זברה, מעיל פרווה וכובע גדול. הוא עדיין סבל משפעת שתקפה אותו והזיע לרוב בגלל החום. אך עדיין הצליח לספק את הסחורה לקהל המשולהב. וכן, הוא גם עשה את הקטע הקומי הקבוע שלו עם הטלפון והצחיק את כולם. הלהיט הגדול שלו, CHANTILLY LACE, היה בשיאו. השיר נכתב במקור על ידי ביג בופר עצמו והתפרסם בזכות הפתיחה האיקונית שבה הוא כאילו עונה לטלפון וצועק "HELLOOOO BABY". למרבה האירוניה, הוא היה זה שביקש מהבסיסט של באדי, ויילון ג'נינגס, לוותר לו על המושב במטוס בגלל שהוא הרגיש חולה מכדי לנסוע באוטובוס הקפוא. ג'נינגס הסכים בג'נטלמניות שתעלה ביוקר.

עד אז לא זכו הצעירים המקומיים לחזות במגרש הביתי שלהם בכוכבים כה גדולים והנה עכשיו יש כמה על הבמה מולם. ריצ'י ואלנס הצליח אז היטב במצעדים עם השירים "דונה" ו"לה במבה". כשהוא עלה לבמה, לא נרשמה אכזבה ולו לרגע. הבחורות השתגעו ממנו. הוא היה צעיר וסקסי בעיניהן, עם החולצה הירוקה-כחולה שלבש על הבמה. זה היה סיבוב ההופעות הראשון שלו בארה"ב. מהשניות הראשונות הוא סחף את כולם באולם. השיר המפורסם שלו, LA BAMBA, היה למעשה עיבוד רוק'נ'רול לשיר-עם מקסיקני מסורתי שנוגן בחתונות, והוא בכלל יצא במקור כצד ב' של התקליטון עם השיר "דונה". אבל הוא סחף את האנשים. ועוד איך!

בגלל שהמתופף הקבוע שלו סבל מכוויות קור בידיו, הוא לא יכל לתופף ולכן מאחורי התופים היה מתופף מחליף וממושקף. ניחשתם נכון - היה זה באדי הולי, הכוכב הגדול של הערב, שתופף באותם רגעים עבור ריצ'י ואלנס. הולי המשיך לתופף גם במופע הבא של הערב, דיון והבלמונטס. בוב הייל: "דאגנו שהקהל לא יבין שבאדי הוא שמתופף. הורדנו מהתופים את הזרקור ושמנו לו כובע לראשו שהסתיר את פניו. בסוף ההופעה הזו פניתי לדיון וביקשתי ממנו שיציג את הלהקה. אז הוא הציג כל אחד מהם ובסוף ניגש למתופף וחשף את זהותו. באדי קפץ משם, נטל לידו גיטרה והתחיל לנגן ולשיר בזמן שחברי להקתו התמקמו על הבמה והצטרפו אליו, לקול שאגות הקהל".

ואז הגיע הרגע הגדול. באדי הולי נתן את הופעת חייו, כשהוא מנגן את הלהיטים הגדולים ביותר שלו. הוא ביצע את PEGGY SUE, שיר שנקרא במקור בכלל CINDY LOU על שם אחייניתו של באדי, אבל השם שונה כדי לעזור למתופף ג'רי אליסון להרשים את חברתו (ואשתו לעתיד), פגי סו גרון. הקהל לא ידע את נפשו מרוב אושר כשבאדי ניגן את THAT'LL BE THE DAY, שנכתב בהשראת משפט שאמר ג'ון וויין בסרט "המחפשים" ושהוא היה השיר הראשון שהביטלס (אז עוד בתור THE QUARRY MEN) הקליטו אי פעם כדיסק דמו.

באדי גם ביצע את שירו החדש והמרגש IT DOESN'T MATTER ANYMORE, שנכתב במיוחד עבורו על ידי פול אנקה, שיתרום את כל התמלוגים מהשיר לאשתו של באדי לאחר האסון. זה היה שיר פרידה עצוב שהפך למעין נבואה מוזיקלית מצמררת. בינתיים, קארול אנדרסון הצליח להשיג מטוס, בזמן שההופעות נערכו על הבמה, וניגש לבאדי כדי לבשר לו שהתענוג יעלה 106 דולר ושיש מקום לשלושה מהם. (חישוב מהיר: זה יצא בערך 36 דולר לאדם, סכום לא מבוטל באותם ימים).

המסך ירד על ההופעה בסביבות שעת חצות. באדי הולי התקשר לאשתו, אך בשיחה הוא לא סיפר לה על כוונתו לטוס משם הלאה. כששמעו שאר האמנים שהולי אירגן מטוס, הם החלו לריב על כסא לצדו שם. לו הם רק ידעו... הקרב על המושבים היה אקראי לחלוטין. הגיטריסט טומי אלסופ התערב עם ריצ'י ואלנס על המקום במטוס בהטלת מטבע. ואלנס ניצח ואמר: "זו הפעם הראשונה בחיי שזכיתי במשהו!". במקביל, ויילון ג'נינגס ויתר על מקומו לביג בופר החולה. כשבאדי שמע שג'נינגס לא טס, הוא אמר לו בהומור שחור: "אני מקווה שהאוטובוס הישן שלכם יקפא שוב!". ג'נינגס ענה לו במשפט שירדוף אותו כל חייו: "ואני מקווה שהמטוס הישן שלכם יתרסק!". המילים נשארו תלויות באוויר הקר, בעוד השלישייה יצאה אל הלילה המושלג בדרך לשדה התעופה.

גם זה קרה ב-2 בפברואר. קבלו מסע מסחרר בין עשורים, כוכבים ורגעים שעיצבו את הפופולריות העולמית. תחזיקו חזק, אנחנו ממריאים.

הכל התחיל אי שם ביום חורפי בשנת 1942, אז הגיח לאוויר העולם בבלקפול שבאנגליה התינוק גרהאם נאש. נאש, שלימים הפך לאייקון פולק-רוק בריטי-אמריקאי, החל את דרכו הצנועה דווקא בצפון אנגליה, אך המוזיקה זרמה בעורקיו מהרגע הראשון. הוא הקים את להקת ההוליס יחד עם חבר הילדות שלו אלן קלארק, והם כבשו את המצעדים עם הרמוניות קוליות מושלמות. בהמשך, נאש חצה את האוקיינוס והפך לצלע השלישית בשלישייה המפורסמת קרוסבי, סטילס ונאש. מעבר לכישרון המוזיקלי, נאש התגלה גם כצלם מוכשר להפליא, תחביב שליווה אותו לאורך כל הקריירה הענפה שלו.

אם נריץ את השעון קדימה לשנת 1966, נמצא את עצמנו בניו ג'רזי, שם נולד רוברט דה-ליאו. הילד הזה גדל להיות הבסיסט שיקים את להקת STONE TEMPLE PILOTS יחד עם אחיו דין והסולן הכריזמטי סקוט ווילנד. לפני שהם התקבעו על השם המוכר, החבורה שקלה שמות שונים ומשונים, ואף פעלה לזמן קצר תחת השם MIGHTY JOE YOUNG, עד שגילו שהשם כבר תפוס על ידי נגן בלוז.

שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1968, במועדון מארקי בלונדון נערכה הופעת הבכורה של להקת ג'ת'רו טול תחת שם זה. ההופעה הייתה אירוע מכונן, והלהקה, עם החלילן ונגן המפוחית איאן אנדרסון שעמד על רגל אחת, חיממה בערב הבלוז הזה את להקת הבלוז SAVOY BROWN. למחרת, פורסם בעיתון רקורד מירור הבריטי: "להקת בלוז בריטית חדשה בשם ג'ת'רו טול חתמה על חוזה בסך 50,000 ליש"ט עם סוכנות בבעלות שני שותפים בשם אליס ורייט. כמו כן ניהלה הלהקה משא ומתן עיקש עד שחתמה על חוזה הקלטות לחמש שנים עם חברת התקליטים MGM. התקליטון הראשון של הלהקה, עם שיר מקורי ושמו SUNSHINE DAY, ייצא לאור באנגליה ב-16 בפברואר. בארה"ב ייצא התקליטון בלייבל ושמו MUSIC FACTORY. הלהקה כבר מתכננת להוציא אריך נגן בחודש הבא. אפשר לראות אותה בהופעה במועדון המארקי או במועדון ספיקאיזי". אנקדוטה משעשעת מאותה תקופה מספרת שבשל טעות דפוס מביכה, הסינגל הראשון שלהם יצא דווקא תחת השם השגוי JETHRO TOE, פריט שהפך מאז למצרך אספנים נדיר ויקר להחריד.

באותה שנה עמוסה, 1969, לונדון המשיכה לייצר כותרות. דייויד בואי נכנס לאולפני MORGAN כדי להקליט גרסה ראשונה מקצועית ליצירת המופת שלו SPACE ODDITY. ההקלטה נערכה באולפן והיא נועדה לשמש כחלק מפסקול לתוכנית טלוויזיה בשם LOVE YOU TILL TUESDAY. עם בואי באולפן נמצאים הגיטריסט ג'ון האצ'ינסון, הבסיסט דייב קלייג, המתופף טאט מיגר והקלידן קולין ווד, שקצת לאחר מכן יקליט תפקידי מלוטרון בתקליט הבכורה של להקת אוריה היפ.

אך שנת 1969 לא האירה פנים לכולם. יוקו אונו התגרשה מבעלה השני, טוני קוקס, וקיבלה משמורת על בתם, קיוקו. עם זאת, קוקס יחטוף את הבת בהמשך ויגרום הרבה כאב ראש וכאב לב ליוקו ולבעלה השלישי, ג'ון לנון. המאבק הזה הפך לאחד הסיפורים העצובים בעולם הרוק. קוקס נעלם עם הילדה וחי בזהות בדויה ויוקו לא ראתה את בתה במשך יותר מעשרים שנה. רק בסוף שנות התשעים, לאחר הרצח של לנון וכשהיא כבר אישה מבוגרת, זכתה יוקו להתאחד מחדש עם קיוקו.

קופצים קדימה ללאס וגאס הנוצצת של שנת 1973. שם נפגש אלביס פרסלי עם מוחמד עלי. היה מדובר במפגש פסגה - מלך הרוק'נ'רול נפגש עם מלך האיגרוף. המפגש היה טעון ברגשות מעורבים. עלי אמר: "ריחמתי עליו כי הוא לא נהנה מהחיים כמו שצריך. הוא נשאר כל הזמן בבית. אמרתי לו שהוא צריך לצאת ולראות אנשים. הוא אמר שהוא לא יכול, כי בכל מקום שהוא הלך, כולם הסתערו עליו. הוא לא הבין, שאנשים לא רצו לפגוע בו אלא רק להגיד לו כמה הם אוהבים אותו". אלביס, בנדיבותו הרבה, דאג שיכינו לעלי חלוק מיוחד ללבוש כשהוא יילחם מול קן נורטון במרץ 1973. החלוק היה מעוטר באבני חן ונכתב עליו PEOPLE'S CHOICE מאחור, טעות קטנה אך משעשעת שכן הכינוי של עלי היה PEOPLE'S CHAMPION. עלי לבש את החלוק לקרב, אך הפסיד בו ושבר את הלסת, ומאז החליט שהחלוק מביא מזל רע ולא לבש אותו שוב לזירה.

ולסיום, בשנת 2025 הביטלס זוכים בפרס הגראמי להופעת הרוק הטובה ביותר עבור NOW AND THEN, השיר הראשון שהיה מועמד לגראמי שנוצר בעזרת בינה מלאכותית, וששימש ליצירת שירה של ג'ון לנון. זהו הגראמי הרביעי שלהם לאחר הפירוק, והוא תואם את סך פרסי הלהקה מתקופת פעילותה. השיר החל את דרכו כדמו שהקליט ג'ון לנון בביתו בניו יורק בשנת 1977, על קלטת שעליה כתב FOR PAUL. במשך שנים איכות ההקלטה לא אפשרה לחברי הלהקה הנותרים להשתמש בה, שכן קולו של לנון היה בלתי נפרד מצלילי הפסנתר. רק בזכות טכנולוגיית מפריד קולות מתוחכמת שפותחה עבור הסרט התיעודי GET BACK, הצליחו פול מקרטני ורינגו סטאר, בעזרת הפקה של ג'יילס מרטין, לבודד את קולו של ג'ון ולסיים את השיר האחרון בהחלט (בינתיים...) של הרביעייה מליברפול.

הלילה בו כמעט איבד קית' אמרסון את ידו. ב-2 בפברואר בשנת 1973 הופיעה להקת אמרסון, לייק ופאלמר ב'קאו פאלאס' בסן פרנסיסקו. אז קרה דבר שהביא לפציעתו של אורגניסט הלהקה, קית' אמרסון.

להקת אמרסון, לייק ופאלמר, שהייתה אז בשיא כוחה ומעמדה כמפלצת רוק מתקדם עולמית, הגיעה להופיע ב'קאו פאלאס' בסן פרנסיסקו. באותם ימים, ההופעות של הטריו הבריטי לא היו רק קונצרטים מוזיקליים אלא מחזות תיאטרליים עצומים, מלאי פאתוס, וירטואוזיות וציוד אלקטרוני חדשני שטרם נראה כמותו. אך באותו ערב גורלי, השאפתנות הטכנולוגית והרצון לספק שואו בלתי נשכח הובילו לתאונה שהביאה לפציעתו של אורגניסט הלהקה, קית' אמרסון.

הכל החל בחזרה המוזיקלית והטכנית שביצעה הלהקה במקום, שעות ספורות לפני תחילת ההופעה. אמרסון, שנודע כמי שנהג להתעלל בכלי הנגינה שלו על הבמה – כולל דקירת קלידי האמונד בסכינים והטחת אורגנים מצד לצד – חיפש תמיד את הריגוש הבא. רוקי, העוזר הטכני של אמרסון, ניגש אליו והסביר כי אפקט הצתת הניצוצות המרהיבים ברכיב הסינטיסייזר MOOG הנייד לא נדבק כראוי לכלי. היה זה מכשיר ייחודי שאמרסון נהג להחזיק כרובה עתידני ולייצר באמצעותו צלילים חלליים וצווחניים.

אמרסון, שדאג לדהור על הבמה עם הרכיב הזה בידיו, רצה להוציא ממנו אפקט מרשים. בעבר, העניינים כבר יצאו משליטה; פעם אחת אפקט זה הוציא ניצוץ שפגע במישהו בשורה הראשונה. למזלו של קית', הבחור הנפגע החזיר מבט של הערצה ולא מבט של תביעה ממשית נגד האורגניסט הפעלולן. הפעם רוקי הדריך את אמרסון ללחוץ היטב עם אצבעות ידו השמאלית על רכיב ההצתה עד שהאפקט יופעל. אמרסון ציית ואחרי עיכוב קל יצאו הניצוצות והכל היה מוכן לקראת הופעת הערב, שהכרטיסים לה נמכרו עד האחרון שבהם.

ההופעה החלה והקהל היה באקסטזה. בעוד צלילי ה-MOOG ממלאים את האולם בסן פרנסיסקו, אמרסון נטל בידו את הרכיב והחל ללהטט עמו, בדיוק כפי שתכנן. אז אחז באצבעות ידו השמאלית באפקט, לחץ על כפתור ההצתה וחיכה לתוצאות. העיכוב הקל היה צפוי, אך הפיצוץ והכאב הנלווים לא היו צפויים גם הם. פיצוץ אדיר זה גרם לכל הראשים להסתובב לכיוון אמרסון. הקהל אולי חשב שזה חלק מההצגה, אבל קית' חש לפתע בכאב אדיר שפילח את ידו וחשש להביט בה מחשש שאיבד אותה. לאחר שהעז להציץ, גילה כי כף היד נשארה במקום אך כמות דם אדירה כיסתה אותה והציפורן באצבעה האמצעית נתלשה ועמדה בזווית תשעים מעלות.

המראה היה מחריד. בינתיים כבר היה רוקי המודאג עם תחבושות בידו ורץ לכיוון מעסיקו, שהמשיך לבצע את היצירה המוזיקלית המורכבת ביד ימין בלבד כשהוא נאנק מכאבים, מפגין מקצוענות עילאית תחת אש, תרתי משמע. התחבושות שרוקי ניסה לחבוש לא נצמדו ליד הפגועה בגלל הדם הרב ואמרסון יילל שיביאו לו דלי עם מים וקרח.

כך המשיך הקלידן את ההופעה, כשהוא טובל את ידו המדממת בדלי בין סולו לסולו. שנים לאחר מכן סיפר כי בראשו צצו במהלך רגעים אלו זיכרונות הנעורים בהם נהג לקרוא ספרי מלחמה על נאצים שעקרו ציפורניים של השבויים שלהם להוצאת מידע צבאי. אז הוא הבין מדוע הם עשו זאת, כי סוף העצב נמצא מתחת לציפורן. כעת פילח הכאב בכל שניה בה פגעה ידו בקלידים.

למרות הדרמה, ההופעה לא הופסקה וכעת היה עליו לסיים מופע מול קהל רב כשבינתיים הוזעק אמבולנס מבית החולים המקומי. הקהל המריע לא ידע שמאחורי הקלידים מתרחש קרב הישרדות אמיתי. בסוף המופע נלקח אמרסון באמבולנס והגיע לבית החולים, שם חיכה לו צוות שלם כולל רופא שהתעקש לגרד את שכבת אבק השריפה שנחה על הפצע הפתוח כדי למנוע זיהום. אמרסון האומלל לקח בקבוק קוניאק וגמע את כולו בניסיון לטשטש את הכאב, בעוד הרופא מבצע את שדרש וזריקת טטנוס גדולה הוחדרה לגופו. היה זה עוד לילה פרוע שהשאיר צלקת פרוגרסיבית וסיפור טוב.

תשכחו מכל מה שידעתם על שפיות באולפן ההקלטות: מסע אל התודעה המחשמלת של טוד ראנדגרן. ב-2 בפברואר בשנת 1972 יצא תקליט חשוב זה של טוד ראנדגרן ושמו SOMETHING ANYTHING.

בעוד העולם עסק בשלו, נחת על מדפי החנויות תקליט כפול שאיים לשנות את כללי המשחק. קראו לו SOMETHING ANYTHING, והוא הגיע ממוחו הקדחתני של טוד ראנדגרן, איש שבאותה תקופה החליט כנראה שלשון המעטה היא המלצה בלבד. באותם ימים, דפדפו חובבי המוזיקה בעיתוני הרוק ונתקלו במודעה ביזארית למדי: ראנדגרן, בחיוך ממזרי, אחז במקל דינמיט, ומתחתיו הכיתוב המתריס GO AHEAD, IGNORE ME. ואכן, קשה היה להתעלם ממנו!

רבים החשיבו את התקליט הכפול הזה כיצירת המופת של ראנדגרן, המאסטרפיס האולטימטיבי, אך הייתה שם גם תהייה קטנה שריחפה באוויר: האם ראנדגרן באמת שחרר תקליט שהוא כולו שלמות צרופה בכל תו ותו? או שמדובר לעיתים בבלגאן צלילים גרנדיוזי שיצא משליטה? ראנדגרן היה יומרני מאוד, שאפתן ברמות מפחידות ומפיק לא נורמלי, והרעב הבלתי נדלה שלו להוציא תקליטים מורכבים לא תמיד פעל לטובתו. אך מה שבטוח – אי אפשר היה להתעלם מהמפלצת המוזיקלית הזו.

הדרך ל-SOMETHING ANYTHING הייתה רצופה בכוונות טובות ושינויי כיוון חדים. התקליט הגיע אחרי תקליט הבלדות THE BALLAD OF TODD RUNDGREN שיצא ב-1971. שם, נשמע ראנדגרן באסופת שירים קצרים ומלודיים, כאילו ניסה להיות הגרסה הגברית לקרול קינג, או שאולי פשוט בחר להחצין את הצד הרך יותר שלו. זה היה תקליט משובח שהציג את הצד המלודי והפשוט יחסית של האמן, ורבים ראו בו את אבן הדרך שהובילה לפסגה של 1972. התכנון המקורי של ראנדגרן היה להמשיך את הקו הרך של תקליט הבלדות, אך המציאות, או ליתר דיוק הכימיקלים, לקחו את ההגה לידיים. התכנון התפקשש בגלל צריכה גדולה מאוד של סמים וריטלין, שלקחו אותו למקום אחר לגמרי, אנרגטי ותזזיתי הרבה יותר.

התהליך באולפן היה כאוטי ומבריק בו זמנית. ראנדגרן הקליט בימים את המוזיקה לתקליט, בעוד שבלילות המשיך להקליט מוזיקה שלא הייתה מיועדת בכלל לפרויקט הזה, כאילו השינה הייתה עבורו בגדר המלצה בלבד. מי שניצח על הצד הטכני והיה אחראי לתיעוד הטירוף היה טכנאי ההקלטה ג'יימס לאו. לאו לא היה סתם טכנאי אלא מוזיקאי בזכות עצמו, שהיה לפני כן הזמר בלהקת ELECTRIC PRUNES בהרכבה המקורי. לאו היה גם זה שאחראי לצילום התמונה האיקונית של ראנדגרן בעטיפה הפנימית של התקליט, תמונה ששיקפה בדיוק רב את הבלגאן האדיר ששרר באולפן בעת ההקלטות – חדר עמוס כבלים, מכשירים ושאר בלגאן.

באופן מפתיע, שלושת הצדדים הראשונים בתקליט הכפול הזה הוקלטו תוך שלושה שבועות בלבד. ראנדגרן ניגן בעצמו בכל כלי הנגינה בשלושת הצדדים הללו – הישג מרשים לכשעצמו, בייחוד לאור העובדה שלא השתמש להקלטות בערוץ קליק (אותו מטרונום מכני ששומר על הקצב). הוא פשוט סמך על ה"גרוב" הפנימי שלו. התקליט הזה היה עמוס בפרטים קטנים ומיוחדים שחלקם לא התגלו בהקשבה הראשונה, עדות לקסמו של ראנדגרן כמפיק, כשהוא מדלג בין מגוון אדיר של סגנונות מוזיקליים.

היה שם את הלהיט I SAW THE LIGHT הקליל והפופי. לפי אתר SONGFACTS, שנכתב בפרץ יצירתיות של עשרים דקות בלבד. ראנדגרן סיפר כי השיר נפתח בכוונה בסגנון שהזכיר את קרול קינג כדי למשוך את האוזן. מנגד, הופיע השיר BLACK MARIA האיטי והמכשף, עם אורגן ההאמונד והגיטרה החשמלית המענגת. וואו, כמה שהשיר הזה טוב! הביטוי BLACK MARIA הוא למעשה סלנג ישן לרכב משטרתי להובלת עצירים (כמו ה"זינזאנה" של ימינו), אך המילים בשיר מתייחסות לדמות נשית מסתורית ואפלה, מה שיוצר כפל משמעות מעניין.

לחובבי הגיטרות, ראנדגרן סיפק את סגנון ה-POWER POP במיטבו עם שירים כמו COULDN'T I JUST TELL YOU. השיר הזה יכול היה להיכנס בכיף לתקליט של להקה כמו RASPBERRIES, והוא נחשב לאחד מאבות המזון של הז'אנר, כשהוא משפיע על דורות של מוזיקאים. היה שם גם שיר בשם MARLENE, בלדה נוגעת ללב שכתב ראנדגרן לחברתו דאז, נערה בת 17 בשם מרלין פינקארד, מה שהוסיף נופך אישי ואינטימי בתוך ים ההפקה הגרנדיוזית.

אבל אז הגיע הצד הרביעי. להקלטת צד הרביעי של התקליט, ראנדגרן החליט שנמאס לו להיות לבד. הוא עבר לאולפני RECORD PLANT שבניו יורק ופתח את הדלתות. לשם הוא הביא את נגן הקלידים מוגי קלינגמן, ואת האחים מייקל ורנדי ברקר שניגנו נהדר בכלי נשיפה והוסיפו צבע ג'אזי ועשיר. אפילו הגיטריסט ריק דרינג'ר קפץ לביקור וניגן בשיר אחד. המטרה של ראנדגרן בצד הזה הייתה שונה: להביא שירים קליטים, המנוניים, כאלה שאפשר להצטרף אליהם בשירה ולדמיין הופעה חיה. הוא רצה לשקף בהקלטת הצד הזה את הספונטניות שבהפקה ולכן עשה מעט מאוד חזרות על השירים עם הנגנים, במטרה לתפוס את הרגע החי והלא מלוטש.

היהלום שבכתר של הצד הרביעי, ואולי של התקליט כולו, היה הגרסה המחודשת לשירו HELLO IT'S ME. השיר הזה היה השיר הראשון שראנדגרן כתב אי פעם. הוא הוקלט במקור ב-1968 עם הלהקה הקודמת שלו, NAZZ, כבי-סייד של תקליטון, אך בגרסה של 1972 ראנדגרן האט את הקצב והעניק לשיר גרוב נינוח יותר. זה הפך לאחד מרגעיו הגדולים ביותר בקריירה ולשיר המצליח ביותר שלו במצעדים. ראנדגרן סיפר בציניות אופיינית שהשיר נכתב במקור כדרך להתחיל עם בחורה, ושחלק מהמשפטים בו נלקחו ישירות משיחות טלפון אמיתיות ומביכות.

התקליט SOMETHING ANYTHING הגיע במצעדים עד למקום ה-30 המכובד. זו הייתה נקודת מפנה; מכאן החלה דרכו האמנותית של ראנדגרן לנסוק לרמות מורכבות ביותר. הוא הפסיק לחשוב על סינגלים ומכירות והלך ביג טיים על האמנות. והחופש האמנותי הזה הוביל לתקליטים נהדרים שיצאו לאחר מכן, כמו A WIZARD A TRUE STAR או תקליטיו עם להקת UTOPIA, שלקחו את הקו של SOMETHING ANYTHING צעד אחד קדימה – ולעיתים כמה צעדים הצידה – אל עבר מחוזות הפרוג והפסיכדליה.

עיתון בילבורד האמריקני, התנ"ך של תעשיית המוזיקה, פרסם ביקורת על האלבום במרץ 1972 וסיכם זאת היטב: "טוד ראנדגרן, הידוע גם בשם ראנט, הוכתר על ידי לא מעט כגאון מוזיקלי אקלקטי ומוזר. האלבום הכפול הזה מאשר את הקביעה הזו. הדבר החשוב ביותר פה הוא ששומעים כי ראנדגרן נהנה מאד להקליט אותו, אם כי השירים לא תמיד מצדיקים זאת אבל זה כיף גדול להקשיב למוזיקה הזו".

כשפול מקרטני מבקש להתרומם מהקרקע באלבום חדש. ב-2 בפברואר בשנת 1993 יצא אלבום חדש של פול מקרטני. שמו הוא OFF THE GROUND. חלק מהשירים הם שאריות ממה שהוכן לאלבומו הקודם, FLOWERS IN THE DIRT.

אחרי ההצלחה הגדולה של סיבוב ההופעות העולמי שלו, מקרטני החליט לא לנוח על זרי הדפנה אלא להיכנס לאולפן עם אותה אנרגיה בדיוק. בניגוד לעבודות קודמות ומלוטשות יותר, הפעם המטרה הייתה ברורה: לתפוס את הרגע, את החספוס ואת הכימיה הקבוצתית.

מקרטני אסף את הלהקה שלו, שכללה את לינדה מקרטני, היימיש סטיוארט, רובי מקינטוש, פול ויקס ויקנס ובלייר קנינגהאם, והם הקליטו את השירים בשיטת חי באולפן. הרעיון היה פשוט אך נועז: הלהקה הייתה עושה חזרות על שיר שלם ואז מקליטה אותו בטייק אחד רציף, במקום להקליט כל ערוץ שירה או כלי בנפרד. הגישה הזו העניקה ליצירה תחושה ישירה ובלתי אמצעית, כאילו המאזין יושב איתם בחדר החזרות.

אחד השירים הבולטים ביותר בתקליט, שהפך ללהיט ענק במדינות רבות, הוא HOPE OF DELIVERANCE. השיר מאופיין במקצב לטיני סוחף ובשילוב נהדר של גיטרות 12-מיתרים. הסיפור מאחורי כתיבת השיר משעשע ונוגע ללב בו זמנית. מקרטני סיפר על תהליך הכתיבה: "עליתי לעליית הגג של הבית שלנו, רק כדי לברוח מכולם. יש שם דלת סתרים, אתה מטפס על סולם קטן ואז סוגר אותה ואף אחד לא יכול להגיע אליך, אז אתה יודע שיש לך כמה שעות לעצמך. אז זה הוביל אותי לשדה של תקווה, של גאולה, ואז הוספתי על האפלה שמקיפה אותנו". השיר הפך למנון של אופטימיות, ומקרטני הסביר שהוא רצה לכתוב שיר שיציע תקווה כנגד הייאוש השורר לעתים בעולם.

אבל פול לא הגיע רק כדי לעשות שמח, אלא גם כדי למחות. באלבום הזה התחדדה המודעות החברתית והפוליטית שלו, במיוחד בנושא זכויות בעלי חיים. השיר LOOKING FOR CHANGES הוא רוק מחוספס וכועס שיוצא ישירות נגד ניסויים בבעלי חיים. המילים לא משאירות מקום לדמיון. מקרטני שיתף כי ההשראה הגיעה מתמונות קשות שראה במגזינים של ארגוני זכויות בעלי חיים: "ראיתי תמונה של חתול עם מכונה בתוך המוח שלו". הוא תיאר כיצד המראות הללו זעזעו אותו וגרמו לו לכתוב את הטקסט הנוקב, מתוך מחשבה שבעלי החיים אינם יכולים לדבר ולבקש עורך דין, ולכן הוא משמש להם לפה.

שיתוף פעולה מרתק נוסף באלבום הוא עם אלביס קוסטלו. השניים כתבו יחד שני שירים שנכנסו לרשימה הסופית: MISTRESS AND MAID וגם THE LOVERS THAT NEVER WERE. השיר הראשון, MISTRESS AND MAID, נולד בהשראת ציור מפורסם של האמן ורמיר. קוסטלו ומקרטני בנו סביב הציור עלילה שלמה ומורכבת, והעיבוד המוזיקלי כלל תזמורת גדולה כדי להעניק לשיר נופך דרמטי. השיר השני, THE LOVERS THAT NEVER WERE, מציג את השילוב בין הסגנון המלודי של פול לבין החריפות המילולית של אלביס קוסטלו.

עוד רגע מיוחד מסתתר בסוף האלבום. מי שנשאר להקשיב גם אחרי שהשירים הרשמיים הסתיימו, גילה הפתעה נעימה בדמות רצועה נסתרת בשם COSMICALLY CONSCIOUS. השיר הקצר והקליט הזה נכתב למעשה שנים רבות קודם לכן, בשנת 1968, כאשר הביטלס שהו ברישיקש שבהודו אצל המהארישי. מקרטני נזכר במשפט שהמהארישי נהג לומר על להיות מודע קוסמית והפך אותו לשיר קטן ושמח. השיר המלא יצא מאוחר יותר כבי-סייד, אבל הנוכחות שלו כקטע נסתר באלבום הזה סגרה מעגל נחמד.

הנה מה שנכתב אז בביקורת ברולינג סטון על האלבום (תהיו בטוחים שמקרטני קרא את זה אז), בהשוואה לאלבום החדש (דאז) של מיק ג'אגר: "בנוסף להיותם הכוחות המובילים בלהקות הגדולות בתולדות הרוקנרול, לפול מקרטני ולמיק ג'אגר יש דבר נוסף במשותף: שניהם צפו בקריירת הסולו שלהם מדשדשת. מקרטני לא הצליח להציב אלבום או סינגל בפסגת המצעדים כבר כמעט עשור, ורק אלבום אחד שלו – מופע האנפלאגד – נכנס לרשימת עשרים הגדולים. ג'אגר חיכה עד 1985 כדי לבדוק את המים בקריירת סולו, ועד כה גילה שהם קפואים.

שום הרכב לא ישלוט עוד בממלכת הרוק באופן כה מוחלט ולאורך זמן רב כל כך כמו הביטלס והסטונס. הזמנים השתנו; טווח הקשב התקצר עקב חשיפת יתר לקליפים, פורמטים נוקשים של רדיו, טריוויאליזציה תאגידית של הרוק והמסה המצטברת של מוזיקה – ישנה וחדשה – המכבידה על המאזינים. בימים אלה המכירות הולכות למייקל בולטון, גארת' ברוקס, בויז II מן וקריס קרוס, בעוד שאגדות חיות כמו מקרטני, ג'אגר, בוב דילן, ואן מוריסון ואולי אף ברוס ספרינגסטין, נדחקות לנישה הנשכחת של 'רוקרים מבוגרים'; שם הם נהנים מהצלחה קופתית בהופעות, בעודם צופים ביצירתם החדשה מדשדשת ונופלת מהמצעדים.

אם כן, למה לספוג את העלבון מול אמנים בעלי הרבה פחות זוהר? למה לא להישאר בבית, לספור תמלוגים ולדאוג להשקעות? עבור ג'אגר וגם עבור מקרטני, הגאווה והאגו הם המניע; אך ישנו גם עניין של ערך יצירתי. יש שפע של שאפתנות, שלא לומר אומנות, שאפשר למצוא הן ב-WANDERING SPIRIT של ג'אגר והן ב-OFF THE GROUND. מקרטני, שמגיע 'טרי' מעיסוק בקלאסיקה קלה עם האורטוריה שלו בליברפול, מעניק כאן הוד תזמורתי-מדומה לרגישות הפופ שלו. האלבום מכיל שירים משובחים ומשמר מצב רוח אופטימי המשדר אמונה בעתיד. עם זאת, ג'אגר נשמע חי יותר וקשוב יותר להווה מאשר מקרטני.

ניתן להמחיש את ההבדלים בין השניים דרך מילות השירים שלהם. בעוד שמקרטני שר 'אני חש אהבה כלפיך עכשיו', ג'אגר נוהם 'אני לא רוצה לראות יותר את תמונתך'. מקרטני הוא איש משפחה שהאידיאליזם שלו נובע ממחויבויותיו; ג'אגר נשאר ריאליסט, ונאמן לשם האלבום שלו – רוח נודדת שדמה סוער. האלבום שלו מגיע לרתיחה סוחפת, בעוד זה של מקרטני שומר על רתיחה מנומסת. הם שונים בערך כמו היום והלילה, וכפי שהיה בימים הראשונים – כשאנשים היו או מעריצי ביטלס או מעריצי סטונס – כנראה שתעדיפו אחד על פני השני. אלביס קוסטלו חוזר לשתף פעולה עם מקרטני בכתיבת שני שירים, אך בעוד שהכוונות ראויות לשבח והמוזיקה מענגת, האלבום מרגיש מעט לא אפוי – כמו סופלה שלא ממש מתרומם לגבהים שחזה לו יוצרו".

הנה באה השמש (השקטה) של ג'נסיס. ב-2 בפברואר בשנת 1968 יצא תקליטון הבכורה של להקת ג'נסיס ושמו THE SILENT SUN.

בשנת 1968 חיפשו חברי ההרכב השורשי של ג'נסיס חוזה הקלטות לתקליט הראשון שלהם בנרות. ההרכב באותם ימים כלל את פיטר גבריאל בעמדת השירה, טוני בנקס על הפסנתר, מייק ראת'רפורד בגיטרה בס, אנת'וני פיליפס בגיטרות וכריס סטיוארט בתופים. החבר'ה הצעירים הללו עמדו בפני צומת דרכים עם שתי אופציות לקבלת החוזה המיוחל. האפשרות הראשונה הגיעה מכיוונו של דייויד ג'ייקובס, איש תקשורת שהנחה אז תכנית טלוויזיה בריטית פופולרית בשם JUKE BOX JURY. בנו של ג'ייקובס למד באותו בית ספר עם חברי הלהקה בצ'ארטרהאוס והסכים לשמש כמתווך בין הכישרונות הצעירים לאביו המקושר.

אך היה גם קשר שני, נוצץ ומפחיד יותר, עם המפיק והזמר ג'ונתן קינג. לחברי הלהקה לא היה בתחילה את האומץ לגשת אליו ישירות, שכן קינג היה כבר שם דבר בתעשיית המוסיקה ואף החזיק בלהיט משלו במצעדים בשם EVERYONE'S GONE TO THE MOON. בסופו של דבר, חבר קרוב של הלהקה אזר אומץ ונתן בידו של קינג קלטת עם קטעי דמו. המהלך השתלם, ולאחר כמה ימים הגיעה תשובה חיובית מצדו עם הזמנה לחברים להגיע ללונדון הגדולה. מה שתפס את אוזנו של המפיק הממולח היה קולו הייחודי של פיטר גבריאל, שסיקרן אותו מספיק כדי לבדוק את הנושא לעומק.

המפגש הניב פירות, וקינג הצליח, בין השאר, להחתים את החברים על חוזה הוצאה לאור של שיריהם. בחוזה הזה הוא היה כמובן המרוויח הגדול והם היו המפסידים, לפחות מבחינה כלכלית. זה הרי טריק שגרתי בעולם המוסיקה, לנצל את תמימותם של אמנים בתחילת דרכם. עם זאת, יש לציין לזכותם של חברי הלהקה הטריה שהם הצליחו לבטל בהמשך את החוזה הדרקוני בשל העובדה המשפטית הפשוטה שחתמו עליו כשהיו קטינים מבחינה חוקית.

אבל רגע לפני שהמוסיקה התחילה להתנגן, הייתה בעיה קטנה: לחברי הלהקה עדיין לא היה אז שם להרכב. ג'ונתן קינג, בפרץ של יצירתיות (או עצלנות), זרק לחלל האוויר את השם התנ"כי GENESIS. מיד נרשם חוסר התלהבות בולט בקרב הבחורים הצעירים, שרצו אולי משהו יותר רוקי ופחות מחייב. פיטר גבריאל סיפר על כך: "דיברנו עם קינג על שם ללהקה שלנו והוא הציע את 'המלאכים של גבריאל'. כמובן ששאר חברי הלהקה לא התלהבו מזה, אבל לי זה דווקא התאים. קינג הציע שוב את השם הזה בהמשך, כשגילה כי יש להקת רוק נוספת ושמה ג'נסיס שפעלה בארה"ב. היו לו המון רעיונות מוזרים". בסופו של דבר, השם הבראשיתי נשאר, והשאר היסטוריה.

היחסים עם חברת התקליטים לא התחילו ברגל ימין. פיטר גבריאל קיבל מכתב מג'ו רונוקורוני, מטעם חברת המו"לות ג'ונג'ו מיוזיק, שנכתב ב-29 בנובמבר 1967 ובו הוא דחה את הקלטות הדמו האחרונות של הלהקה. בנקס וגבריאל היו מתוסכלים עמוקות מחוסר ההתלהבות הנתפס של קינג מהשירים שלהם, שפנו לטריטוריה מורכבת יותר מבחינה לירית ומוזיקלית ושאפו לאמנות גבוהה. קינג, לעומת זאת, היה איש של מספרים ומצעדים – הוא חיפש להיטים קליטים.

הלהקה הבינה שהיא חייבת לשנות כיוון. הם התארגנו מחדש ודנה כיצד תוכל לעורר מחדש את העניין של קינג. הם ידעו על אהבתו הגדולה של קינג ללהקה המצליחה באותה תקופה, הבי ג'יס. כאקט של ייאוש מהול בציניות, גבריאל ובנקס כתבו את השיר THE SILENT SUN כקריצה מכוונת ובוטה על הלהיט של האחים גיב, TO LOVE SOMEBODY. גבריאל לא הסתפק רק בכתיבה בסגנון, אלא אפילו הציג את החיקוי הטוב ביותר שלו לרובין גיב בבית השני של השיר, כולל הרעידות המפורסמות בקול. האסטרטגיה עבדה כמו קסם, וקינג התרשם כצפוי מהחומר ה"קליט" שהוגש לו.

השיר THE SILENT SUN הוקלט באולפני ריג'נט בלונדון, בדצמבר 1967, תחת עינו הפקוחה של קינג המפיק. האחראי על התיזמור העשיר, שהוסיף נופך דרמטי לשיר, היה ארתור גרינסלייד. אך לא כולם בלהקה היו מרוצים מהכיוון הפופי והמתחנף הזה. הגיטריסט אנת'וני פיליפס זעם בשקט: "חשבתי כבר אז שטוני ופיטר התמסחרו לחלוטין עם הבאת השיר הזה, שכולו נבנה באופן מחושב מדי לקראת הפזמון".

למרות הספקות האמנותיים, הציפיות היו בשמיים. הבסיסט מייק ראת'רפורד שחזר את ההתרגשות הראשונית: "אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה ברדיו, בתוכנית של קני אוורט. זה היה השיר הראשון שהוא ניגן בבוקרו של יום ראשון. אחרי כן הוא הושמע עוד כמה פעמים ואנחנו חשבנו שהצלחנו בגדול ומיד רצנו לקנות בגדים מיוחדים לרגע בו יקראו לנו לבוא ולהצטלם לתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית והנחשקת, טופ אוף דה פופס. אני זוכר שאלו היו בגדים בצבעים שחור ולבן. לי היו מכנסיים שחורים וחולצה לבנה ולטוני היה בדיוק את ההיפך. תודה לאל שזה לא קרה כי לא היינו ממשיכים בדרך האמיתית שלנו, לו השיר הזה היה הופך ללהיט. היינו כל כך לא מנוסים ואין ספק שלא היינו מצליחים לשמר את המומנטום".

האמת חייבת להיאמר, גם ממרחק של עשרות שנים. כיום רבים מקשיבים לשיר הזה ומחשיבים אותו כשיר רע של ג'נסיס, נטע זר בדיסקוגרפיה המפוארת והמורכבת שלהם. זאת כנראה בגלל השיוך שלו לקטלוג של להקה שלימים הפכה למפלצת פרוג-רוק מתוחכמת. אבל אם תיקחו אותו כשיר פופ של להקה עלומה ושמה ג'נסיס – יכול להיות שתגלו בו ממתק סיקסטיז נהדר, מלא בקסם נאיבי. מבקרי המוסיקה של התקופה לא ידעו בדיוק איך לאכול את זה. בעיתון NME נכתב אז בביקורת על תקליטון זה: "אני ממש לא מבין על מה המילים שבשיר אבל יש פה עיבוד יפהפה וזורם. זה תקליטון בעל עומק, אבל יכול להיות שהוא יהיה מורכב מדי למאזין הממוצע". למרות המאמצים, התקליטון נכשל כישלון חרוץ ולא הצליח להיכנס למצעדים כלל. למעשה, האתר מציין שהסינגל לא דגדג אפילו את תחתית המצעד הבריטי. זה היה שיעור בצניעות עבור החבורה הצעירה מצ'ארטרהאוס.

ומי מכם שמחפשים גרסאות אלטרנטיביות של השיר כדי לחקור את ההיסטוריה לעומק; הוא עבר רמיקס (כלומר, מיקס מחדש מערוצי ההקלטה המופרדים) והוצא מחדש תחת הכותרת THE SILENT SUN 2006 כתקליטון-דיסק מודרני יותר. אבל שימו לב לפרט מעניין, יש שם הקלטת תופים שהוקלטה קצת לפני צאת הדבר הזה (נגן לא ידוע) והיא בולטת יותר במיקס כאן. מבחינתי, הגרסה היותר מעניינת היא דווקא מיקס מונו אלטרנטיבי ללא כלי קשת, גרסה ערומה וראשונית יותר שהופיעה באלבום האוסף FIFTY YEARS AGO.

ולסיום, אי אפשר להתעלם מהצד השני של התקליטון, שבו התחבא השיר THAT'S ME. זה הוא שיר אופטימי על בידוד וסערה פנימית, פרדוקס בפני עצמו, כשהגיבור מתלונן על איך שכולם לא מבינים אותו – נושא קלאסי של גיל ההתבגרות. השיר נכתב על ידי פיליפס וראת'רפורד, כשהשימוש של פיליפס בגיטרה חשמלית הוא ההיבט המעניין ביותר בו. הוא מספק שם סולו מהוסס, אך קצר, כשהוא אף הודה ביושר מאוחר יותר שטעה במהלכו. עם זאת, צליל הגיטרה בשיר הזה בא פה בהשפעה ישירה מפיט טאונסנד, הגיטריסט של להקת המי שהייתה נערצת במיוחד על פיטר גבריאל. כך, בין ניסיון לחקות את הבי ג'יס בצד א' לניסיון לחקות את המי בצד ב', ג'נסיס עשתה את צעדיה הראשונים והמהוססים בעולם המוסיקה.

תקליט הנס הגדול של להקת ג'נסיס. ב-2 בפברואר בשנת 1976 יצא התקליט TRICK OF THE TAIL, של להקת ג'נסיס והיה הראשון ללא סולנה הקבוע עד אז, פיטר גבריאל. כוכב נולד!

העולם היה מוכן ללוויה מוזיקלית מפוארת, או לפחות כך חשבו כולם אז. בחנויות המוזיקה נחת התקליט TRICK OF THE TAIL של להקת ג'נסיס, והמתח היה בשיאו. זה היה התקליט הראשון של הלהקה ללא סולנה הכריזמטי, המנהיג הבלתי מעורער (או כך נדמה היה), פיטר גבריאל. את מקומו בקדמת הבמה מילא דמות מפתיעה, כמעט אנטי-גיבור: סולן חדש ושמו פיל קולינס, שעד אז תיפקד רק כמתופף הלהקה ומי שבעיקר עשה קולות רקע מאחורי המערכת. אף אחד לא ניחש באותו רגע שהמהלך הזה לא רק יציל את הלהקה, אלא יהפוך אותה למפלצת רוק שתכבוש איצטדיונים ותהפוך את קולינס לסופר-סטאר.

כשסולן להקת ג'נסיס, פיטר גבריאל, פרש ממנה במאי 1975, רבים חשבו שהלהקה נמצאת בסכנת הכחדה גדולה מאד. העיתונות הבריטית כבר השחיזה סכינים, והמעריצים היו בהלם מוחלט. פיטר גבריאל הסביר, בשנת 1977, את מניעי פרישתו בראיון חושפני שנתן הצצה לאגו ולדינמיקה בלהקה: "כשהייתי בג'נסיס קיבלתי מהעולם קרדיט על כל המוזיקה של הלהקה. זה כמובן לא היה נכון. עכשיו אני מקבל קרדיט על כתיבת כלום. אם תשאל את טוני בנקס ומייק ראת'רפורד, שני הכותבים העיקריים בלהקה, הם יגידו לך שאני זה שיצר את המלודיות לתפקידי השירה שלי. זה היה התחום שלי. כשהייתי עם ג'נסיס היה הדגש יותר על שירים מאשר על הבלטת נגינה. עכשיו הלהקה הזו דואגת יותר להבליט את כשרון הנגינה שלה. מה שכן, כשאני שומע מדי פעם את תקליטי העבר שלנו - אני מרגיש לאן חתרנו וכיצד נכשלנו פה ושם בנסיון להגיע לשם. אני זוכר כיצד ניסיתי המון פעמים למלא חורים במוזיקה שהיו צריכים להישאר ללא כיסוי שלי. בעניין הזה ג'נסיס טובים יותר עכשיו".

גבריאל המשיך ופרגן ליורשו בצורה כנה להפליא: "מבחינה טכנית, פיל קולינס הוא זמר טוב יותר ממני. יש לו יותר שליטה ממני על הקול. אם ג'נסיס הייתה מתרסקת אחרי שעזבתי אותה - הייתי מרגיש רע ביותר על כך. כשעזבתי אותם הם מיהרו לספר שהרסתי את הלהקה ממניעים אגואיסטיים. עכשיו אין כבר את הנקודה שהרסתי את הלהקה. העזיבה שלי הכניסה בהם אוויר צח. בעוד הם רטנו על כך שהייתי הדמות המרכזית על הבמה - הם כל הזמן נהגו להתחבא מאחוריי וכשעזבתי, נפלה עליהם אחריות ליצור משהו חזק מוזיקלית. להקת ג'נסיס הייתה עם עתיד ורוד בשלב בו עזבתי. היינו ממש לקראת פריצה גדולה באמריקה אבל אני כבר חשתי שג'נסיס הגיעה הכי רחוק שאפשר איתי והאש החלה להיכבות במוזיקה שלנו".

אבל הדרך להצלחה הזו הייתה רצופה בזיעה קרה ורגעים מביכים. החיפוש אחר יורש היה סיוט לוגיסטי. הלהקה פרסמה מודעה בעיתון מלודי מייקר תחת הכותרת "דרוש זמר ללהקה בסגנון ג'נסיס". כ-400 זמרים ביקשו להגיע להיבחן והופתעו לגלות שאכן מדובר בג'נסיס עצמה. לבסוף הובן לכל כי המחליף הראוי ביותר הוא דווקא זה שהיה עד כה מאחורי מערכת התופים. פיל קולינס נזכר באותם ימים מתישים: "זה היה מתסכל ביותר. בשלב האודישנים נאלצתי לשיר כל הזמן כדי להדריך את הנבחנים. לא ראיתי אחד מהם שמגיע לתוצאה הרצויה. אפילו חשבנו להקליט את האלבום החדש באופן אינסטרומנטלי. מהתיסכול שלי ביקשתי לנסות לשיר בעצמי את השיר SQUONK. הנסיון שלי היה טוב וכך ניגשתי לשיר את שאר השירים. באותו רגע ידענו שנמשיך בג'נסיס כרביעייה ואני אהיה הזמר".

מפיק התקליט, דייויד הנצ'ל, סיפר: "מאות סלילים וקסטות נשלחו אלינו והקשבנו להמוני קולות של אנשים ובשלב מסוים התחלתי לדאוג. יום אחד הגיע להיבחן זמר בשם מייק סטריקלנד והיה לו קול טוב אך השירים שהקלטנו לא התאימו לטווח הקול שלו. אז פיל נשבר וביקש לנסות לשיר בעצמו".

מנהל חברת התקליטים 'קריזמה', טוני סטראטון סמית', הודה שגם הוא רעד מפחד: "לא הכרתי אז להקה שהמתופף בה היה גם הזמר הראשי ודאגתי מאד. ברור שכשהקשבתי להקלטה עם קולו של פיל נרגעתי מיד". קולינס: "הייתי מבושל דיי כדי לנסות. תמיד חשתי שאני יכול לשיר חלק משירי THE LAMB על הבמה. פיטר היה רץ ומתנשף על הבמה כשהוא שוכח לא פעם את המילים. אז חשתי כי אני מסוגל גם לשיר".

אבל לא שקולינס קפץ על המציאה מיד. למעשה, מי שהציעה לקולינס לנסות ולשיר הייתה אישתו אבל קולינס דחה את הצעתה, עד שהבין כי אין מנוס. הסיטואציה יצרה בעיה חדשה: מי יתופף כשפיל שר? במהרה נמצא מתופף שיישב מאחורי התופים בזמן שקולינס יעבור לקידמת הבמה. ולא סתם מתופף! היה זה ביל ברופורד, שניגן לפני כן בלהקות יס וקינג קרימזון, שניים מהרכבי הרוק המתקדם הגדולים בעולם. ברופורד נפגש עם קולינס ושאל אותו מה קורה עם ג'נסיס בימים אלה. קולינס סיפר לו את המצב וברופורד הציע לאייש את התופים. היה בזה צדק פואטי משעשע, ולחשוב כי שש שנים לפני כן חשב קולינס להצטרף ללהקת יס, שהעריץ מאד. היה זה כשברופורד פרש ממנה לזמן קצר כדי להתמקד בלימודיו. קולינס אף ניגש לסולן הלהקה, ג'ון אנדרסון, וקיבל ממנו מספר טלפון כדי לבוא ולהיבחן. הוא לא התקשר. כעת הגלגל התהפך.

להקת ג'נסיס, מודל 1976, שמחה על גורלה הטוב ובמהרה התברר גם כי קולו של קולינס לא היה רחוק מזה של גבריאל. הדמיון הווקאלי היה כה גדול, שרבים מהמאזינים ברדיו היו בטוחים שגבריאל פשוט שינה סגנון. קולינס: "אין לי כוונה לשיר כמו פיטר. אי אפשר לעשות דבר שכזה. מה שכן, נהגתי לשיר הרבה בג'נסיס, מאחורי התופים, בעוד פיטר רץ על הבמה כל הזמן".

שינוי משמעותי נוסף נרשם בתהליך העבודה באולפן. עד כה נהג פיטר גבריאל להקליט את קטעי השירה שלו, בתקליטי האולפן, רק לאחר ששאר חברי הלהקה הקליטו את תפקידי הנגינה שלהם. כך שחמשת חברי ג'נסיס נפגשו שוב רק בתהליך המיקסים, שנערכו לאחר מכן. זו הייתה שיטת עבודה מנוכרת למדי. בתקליט החדש הקליט קולינס את שירתו, כששאר חברי הלהקה עומדים לצידו ומעודדים אותו. הגיבוש החברתי הזה זלג לתוך ההקלטות.

עזיבתו של גבריאל יצרה כמה קשיים, מבחינת כתיבת תמלילים. גבריאל היה האחראי הראשי ליציקת ההומור ביצירותיה של הלהקה, והיה החשש שהטקסטים יהפכו לרציניים ומשעממים מדי. גבריאל מצידו נשאל בנוגע לג'נסיס והשיב כי אהב מאד את התקליט החדש של הלהקה - הראשון בלעדיו. הוא הוסיף כי אנשים התקשרו אליו כי חשבו שהוא זה ששר בתקליט החדש. בינתיים תיכנן להקליט שני אלבומים. הראשון שיכיל שירים אישיים והשני שימשיך את קו העלילה של THE LAMB LIES DOWN ON BROADWAY לכיוון סוף ברור. הפרויקט השני לא מומש, וחבל שכך, כי מעריצים רבים עדיין מחכים לפתרון התעלומה ההיא. בינתיים הוא שקל את האפשרות להצטרף, עם אשתו ובתו, לקומונה שתיקרא, באופן מפתיע, בשם ג'נסיס. גבריאל הוסיף בראיון עמו כי הוא בודק איזה גורו צועד כרגע בצמרת מצעדי הפזמונים. בנוגע ללהקתו לשעבר, הוסיף הזמר הפורש כי יש לו תסביך קריפטונייט שגורם לו לחולשה בכל פעם שמזכירים לו את ג'נסיס. אך הוא הוסיף כי הוא מתחזק מהעידוד שהוא מקבל מסביב מאלה שהקשיבו להקלטותיו החדשות כסולן עצמאי.

התקליט TRICK OF THE TAIL היה לידתה מחדש של להקה. עטיפת התקליט, שעוצבה על ידי חברת HIPGNOSIS, הציגה דמויות מתוך השירים, מה שנתן תחושה של ספר אגדות ויזואלי. זה מתחיל בתרועה פרוגרסיבית ועוצמתית ביותר בשם DANCE ON A VOLCANO. כבר מהצלילים הראשונים אפשר לשמוע את אנחת הרווחה של ארבעת חברי הלהקה, כשהם יודעים כי הצליחו להתגבר על משבר כה גדול. גם הקהל הרב הופתע לגלות שצליל הלהקה האהוב נשמר ואף קיבל העצמה. ואם קולו של קולינס בשיר זה נשמע למאזינים בפעם הראשונה את התקליט כמישהו שעדיין לא מצא את מקומו לחלוטין כסולן להקה, בא השיר השני ENTANGLED ומגלה כי מדובר בזמר אמיתי שיודע להעביר רגש בשירתו.

השיר DANCE ON A VOLCANO ידוע במקצב המורכב שלו של 7/8, מה שגרם ללהקה להרגיש כאילו הם רוקדים על הר געש בניסיון לא ליפול מהקצב, ומכאן הגיע הרעיון לשם השיר. השיר ENTANGLED נולד מחלום בלהות שהיה לקלידן טוני בנקס, והוא עוסק בתחושה של ריחוף הזייתי בעקבות מחלה, כשבסופו המקהלה המפורסמת שהוקלטה בשכבות רבות של סינטיסייזרים ומלוטרון.

המקצבים המורכבים של שיר הפתיחה וצלילי האקוסטיות בשיר השני מספיקים כדי להכריז בבירור כי ג'נסיס חזרה לעצמה. מכאן אפשר רק להתרווח ולהקשיב בהנאה להמשך התקליט. ואכן כל שיר פה הוא מלאכת מחשבת של ארבעה יוצרים מחוננים. אם זה SQUONK העוצמתי והקליל כאחד, שמבוסס על אגדה עממית של חוטבי עצים מצפון אמריקה על יצור מכוער שבוכה מרוב בושה עד שהוא נמס והופך לשלולית דמעות כדי שלא יתפסו אותו. השיר נוצר בהשראת הצליל הכבד של לד זפלין בשיר KASHMIR.

בהמשך, לחתום את הצד הראשון של התקליט, מגיע MAD MAN MOON התיאטרלי והמכשף, יצירה מורכבת שכתב טוני בנקס לבדו ועוסקת בגעגועים ופרידה. הצד השני נפתח עם ROBBERY ASSAULT AND BATTERY ההומוריסטי לצד תיחכום מוסיקלי שכולל סולו קלידים לא אנושי במרכזו. בשיר הזה פיל קולינס נכנס לדמותו של הפושע הערמומי מסיפורי צ'ארלס דיקנס. נו, תחום המשחק לא היה זר לו - בתור ילד ששיחק בהצגות.

ויש גם את RIPPLES שסוחף פנימה באיטיות עד שהמאזין מוצא את עצמו שר עם קולינס את פזמוני השיר מבלי ששם לב. מאז השיר I KNOW WHAT I LIKE לא נראה לי שמאזיני הלהקה נתקלו בפזמון כה מובהק. השיר עוסק בנושא ההזדקנות והיופי שחולף. ואז מגיע שיר הנושא הקופצני שהמקצב שבו נשמע כהצגת תיאטרון לילדים פרוגרסיבית ומקסימה. השיר A TRICK OF THE TAIL מספר על יצור שעוזב את ביתו ונתפס על ידי בני אדם ששמים אותו בקרקס, רק כדי לגלות שבסוף הוא בורח חזרה לעולמו. לא הרבה יודעים כי שיר זה נכתב על ידי טוני בנקס שנים לפני תקליט זה.

והקטע המסיים מסגיר עוד השפעה אז על ג'נסיס והיא מוזיקת הפיוז'ן (ג'אז-רוק), כשקולינס, שכה אהב את זה, הנהיג אז גם הרכב פיוז'ן ושמו BRAND X. הקטע האינסטרומנטלי LOS ENDOS ("הסופים" בספרדית משובשת) הוא מחווה ללהקת סנטנה ובמיוחד לקטע PROMISE OF A FISHERMAN מהתקליט "בורבולטה", והוא משלב בתוכו מלודיות משירים אחרים בתקליט כמו SQUONK ו-DANCE ON A VOLCANO כמעין הדרן מוזיקלי שמסכם את היצירה כולה. בסוף השיר ניתן לשמוע את קולינס שר חרישית שורה מתוך השיר SUPPER'S READY כמחווה לפרידה מגבריאל. הוא שר ממש בסיום - THERE'S AN ANGEL STANDING IN THE SUN - FREE TO GET BACK HOME.

הביקורות היללו מקיר לקיר. עיתון מלודי מייקר בביקורתו על תקליט זה: "התקליט הזה נעשה בטעם טוב ועם המון אינטיליגנציה. הארבעה לא באים להרשים אותנו באופן מלאכותי אלא מנגנים בדיוק כפי שהם מרגישים וחושבים". בעיתון NME פורסם: "ג'נסיס תמיד נראתה כלהקה צנועה יותר מלהקת יס או ELP ופחות כבולה בכל מיני ענייני השואו ביז. בתקליט הזה שומעים להקה מגובשת לחלוטין".

ברולינג סטון, שקודם לכן לא תמיד היו חסידים של הז'אנר, פורסמה בזמנו ביקורת כזו: "האלבום מאשר כי ללהקה עדיין יש מספיק כישרון כדי לפצות על עזיבתו של פיטר גבריאל, הסולן לשעבר, ומפתיעה פה כתיבתו של הקלידן טוני בנקס, שתרם לכל שמונת השירים. הגיטריסט, סטיב האקט, מתמזג עם המקלדות של בנקס והם מתחלפים בסולואים בהצלחה, אבל מבחר הפסנתר, הסינתיסייזר והמלוטרון של בנקס הם השולטים. הבעיה הווקאלית נפתרה בקלות; ההרמוניות ביצירות הקודמות של ג'נסיס הצביעו על הדמיון בין קולו של המתופף שהפך לסולן, לזה של פיטר גבריאל...

...בכוחות עצמו, קולינס מיומן באופן בלתי צפוי בשכפול האיכות של גבריאל. קשה למצוא הבדלים. אולם בהיעדרו של גבריאל, ג'נסיס מסתמכת כעת על עדינות והמשכיות מלודית יותר מאשר פעלולי אולפן. שיר הנושא הוא הכי קרוב שהם הגיעו לשיר פופ. למרות שהנושאים המוכרים תמיד נראים לעין, האלבום הזה הוא יותר מאמץ משותף מאשר האלבומים עם גבריאל. בניסיון השביעי שלה הצליחה ג'נסיס להפוך את האסון האפשרי עם עזיבתו של גבריאל להצלחה האמריקנית הראשונה שלה".

אבל המבחן האמיתי היה ההופעה החיה. קולינס: "אני זוכר שהגעתי להופעה הראשונה שלי כסולן כשאני מפוחד לחלוטין. לא מבחינת שירה אלא מבחינת דיבור לקהל. פיטר נהג לספר להם כל מיני סיפורים מצחיקים בין השירים. אבל ברגע שהתחלתי להופיע קיבל אותי הקהל בחמימות רבה אחרי השיר הראשון הבנתי שהכל כשורה והשתחררתי. אנשים חשבו שאני מתאמץ בקולי להישמע כמו פיטר אבל זה ממש לא היה נכון. אולי כי אנשים תמיד שמעו את הקול שלי שר יחד עם שלו והתרגלו גם לו".

בנקס סיכם את המהפך: "פיל היה זמר טבעי יותר מפיטר, שאהבתי מאד את קולו אבל רציתי שיהיה פחות מאולץ. מאד הופתעתי שהקהל קיבל את פיל על הבמה ללא בעיות והתקליט נמכר טוב בהרבה מ- THE LAMB". עד אז כולם התייחסו אלינו כאל הלהקה של פיטר גבריאל כשלפתע הצלחנו להתגבר על הבעיה באופן מפתיע במידת הקלות שבו".

ראת'רפורד הוסיף זווית ראייה מעניינת על השינוי בתדמית: "הלהקה השתנתה מאד אז. פיטר היה עבור הקהל הדמות הרחוקה והבלתי מושגת בעוד פיל התקרב אליהם. פיטר היה מיסתורי ופיל היה נגיש. זה הרגע בו השתמשנו בהמון הומור כדי להקל על השינוי". וכך, כנגד כל הסיכויים, הלהקה שלא הייתה אמורה לשרוד את שנות השבעים ללא המנהיג שלה, יצאה לדרך חדשה ומופלאה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459