רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 באוגוסט בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 באוגוסט (20.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "האמריקאים מפונקים. הם מצפים שאמנות תהיה כמו טפט ללא מאמץ. רק בשביל שזה יהיה שם" (בוב דילן, ברולינג סטון, בשנת 1978)

אנג'י, אני עדיין אוהב אותך - בייבי. ב-20 באוגוסט בשנת 1973 יצא תקליטון חדש לרולינג סטונס, עם השיר ANGIE בצד א' והשיר הקצבי SILVER TRAIN בצד ב'. הסינגל יצא כסנונית ראשונה ובלחץ של ציפייה אדירה לאחר ההצלחה הפנומנלית של אלבומם הכפול EXILE ON MAIN ST. משנת 1972. אז הנה כמה תופינים על הקלאסיקה הזו.  

השיר הזה, שהפך להמנון פרידות ושיברון לב, כבש בסערה את המצעדים ברחבי העולם, הגיע למקום הראשון בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה ובמדינות רבות באירופה (כמו צרפת, שווייץ והולנד), וכן למקום החמישי במצעד הבריטי. ההצלחה הזו הייתה יוצאת דופן במיוחד משום שהייתה זו בלדת הרוק האקוסטית היחידה של הלהקה שהגיעה לפסגת מצעד הבילבורד האמריקאי, והותיר את המעריצים עם שאלה אחת גדולה ונוקבת: מי זו לעזאזל אנג'י?  

במשך שנים, התשובה הברורה, או לפחות העסיסית ביותר, הייתה אנג'לה בואי, אשתו הכריזמטית והתוססת של לא אחר מאשר דיוויד בואי. השמועה, שהתפשטה כאש בשדה קוצים בעולם הזוהר של שנות השבעים, טענה שהשיר הוא מכתב התנצלות נואש של מיק ג'אגר. ולמה התנצלות? ובכן, כאן הסיפור הופך להיות מעניין במיוחד. אנג'לה טענה ללא היסוס, בתחילת האייטיז, כי נכנסה יום אחד הביתה ומצאה את בעלה, דיוויד בואי, ואת חברו הטוב מיק ג'אגר, יחד במיטה. הסצנה הזו, אמיתית או לא, הציתה את הדמיון וסיפקה נרטיב מושלם: ג'אגר, מבוהל מהסיטואציה, מיהר לכתוב את הבלדה קורעת הלב כדי לפייס את אנג'לה הפגועה. אנג'לה אף חזרה על הסיפור הזה באוטוביוגרפיה שלה מ-1993, אם כי טענה שכלל לא התרגשה ואף הכינה לשניים ארוחת בוקר.

במקביל, נפוצו תיאוריות אחרות שטענו כי השיר נכתב על השחקנית אנג'י דיקינסון, או כקינה על סיום מערכת היחסים הכואבת של ג'אגר עם הזמרת מריאן פיית'פול.  

אבל כמו בסיפורים גדולים באמת, האמת מורכבת וגם מפתיעה הרבה יותר. ג'אגר עצמו הכחיש את הסיפור מכל וכל לאורך השנים וכינה אותו "קשקוש מוחלט". "כולם התחילו להגיד שהשיר נכתב על אשתו של דיוויד בואי", הוא אמר פעם, "אבל האמת היא שקית' כתב את זה. אני חושב שזה קשור לבתו שנקראת אנג'לה". וכך, הזרקור עובר מהסולן הכריזמטי אל הלב הפועם והפרוע של הלהקה, הגיטריסט קית' ריצ'רדס. ג'אגר אמנם כתב את מרבית מילות הבתים שמתארות אהבה דועכת ומבוי סתום כלכלי ורגשי, אך הרעיון הראשוני, הפזמון ושם השיר היו שייכים במלואם לריצ'רדס.  

כדי להבין איך ANGIE נולד, צריך לחזור למרץ 1972, לתקופה חשוכה למדי בחייו של ריצ'רדס. הגיטריסט מצא את עצמו במכון גמילה יוקרתי בשווייץ, מנסה לנקות את גופו מהתמכרות קשה לסמים. בזמן שהוא היה כלוא בקליניקה, בת זוגו, אניטה פלנברג, ילדה בקליניקה קתולית סמוכה את בתם, דנדליון, שקיבלה בהמשך על ידי הנזירות גם את השם אנג'לה. בספרו האוטוביוגרפי LIFE (משנת 2010), ריצ'רדס מתאר רגע נדיר של בהירות ויצירה בתוך הכאוס. "ברגע שיצאתי מהטראומה של הטיפול", הוא כתב, "הייתה איתי גיטרה. כתבתי את ANGIE בשעת אחר צהריים אחת, ישבתי במיטה וסוף סוף יכולתי להזיז את האצבעות ולהחזיר אותן למקום הנכון. פשוט שרתי, 'אנג'י, אנג'י'. זה לא נכתב על אדם ספציפי. זה היה פשוט שם שעלה לי בראש, כמו, אהה... דיאנה". ריצ'רדס הדגיש כי בזמן כתיבת השיר הוא כלל לא ידע מראש מה יהיה מין הילוד או שהתינוקת תיקרא אנג'לה. בשל כך, מבקרים ומעריצים רבים סבורים עד היום כי השיר שימש למעשה כפרידה מטפורית וכואבת מההרואין שליווה את חייו. נו, טוב...

השיר ANGIE היה אחד הראשונים שהסטונס הקליטו עבור התקליט המצופה שלהם, GOATS HEAD SOUP. הניסיון הראשון להקליט אותו נערך באולפן DYNAMIC SOUNDS בקינגסטון, ג'מייקה בסוף 1972 (שם הונח הבסיס האקוסטי), אך התוצאה לא השביעה את רצונם במלואה ללא עיבודים תזמורתיים נוספים. הלהקה, שתמיד ידעה לרדוף אחר השלמות, עזבה את ג'מייקה וחזרה לסביבת עבודה מוכרת יותר באולפנים בלוס אנג'לס ובלונדון כדי להשלים את המלאכה. באולפני ISLAND בלונדון נוסף לזה תזמור כלי מיתר עשיר של שמונה כינורות, ארבעה צ'לו ושתי ויולות. פרט טכני מרתק שנשמר בהקלטה הסופית הוא "שירת הרפאים" – ערוץ שירה מוקדם וחלש של ג'אגר שנשאר בטעות ברקע המיקס וזולג בעדינות לאורך השיר, מה שהוסיף לו נופך רדוף ואינטימי.  

אי אפשר לדבר על ANGIE מבלי להזכיר את נגינת הפסנתר המהפנטת שמלווה אותו. אז בעמדת הקלידים ישב לא אחר מאשר ניקי הופקינס, הפסנתרן המחונן שלעיתים כונה "הסטון השישי" (אם מישהו שכח להזכיר את איאן סטיוארט) בשל תרומתו העצומה לצליל של הלהקה בתקופה זו. האצבעות שלו הן שהעניקו לשיר את העומק המלנכולי והיופי הנצחי שלו, לצד עבודת הגיטרה האקוסטית הרגישה של מיק טיילור וקית' ריצ'רדס, ומקצב הבס והתופים המאופק של ביל ויימן וצ'רלי ווטס. כן, לפעמים הרגעים השקטים והפגיעים ביותר הם אלו שממשיכים להדהד בעוצמה הגדולה ביותר. 

האם הוא ירד מהפסים? או שמא פשוט הניח פסי רכבת חדשים? ב-20 באוגוסט 1979 הוציא בוב דילן את התקליט SLOW TRAIN COMING', אלבום האולפן ה-19 שלו, שפתח באופן רשמי את מה שנודע בדיעבד כ"טרילוגיה הנוצרית" שלו וסימן את אחת התקופות השנויות ביותר במחלוקת בקריירה של אייקון התרבות האמריקאי.

רבים תהו אז בתדהמה, כיצד האיש שנחשב לקוּל ביותר בעולם חווה מהפך דתי קיצוני כל כך. האיש, שהיה ידוע כיהודי מלידה (רוברט אלן צימרמן, שגדל בקהילה היהודית בהיבינג, מינסוטה), הפך לפתע לנוצרי מאמין ואוונגליסטי מסור - הכיצד?! אפילו על עטיפת התקליט, שאוירה בידי האמנית קתרין קאנר, נראה פועל שמחזיק פטיש בצורת צלב, ומניח באמצעותו פסים חדשים למסילת הרכבת – מטאפורה ישירה לגאולה רוחנית ולכיוון החדש שבחר בחייו. מה לעזאזל קרה פה? לא שזה היה צעד בלתי צפוי לחלוטין – בוב הגיע לנקודה הזו לא מעט פעמים בעבר, ומלבד זאת הוא נשמע כל כך מדוכא לעזאזל ב-STREET LEGAL, שכנראה היה זקוק לזריקת השראה דתית. אבל, עדיין...

דילן לא חווה תקופה קלה בחייו באותם ימים. בשנת 1977 הוא התגרש מאשתו, שרה, והיא קיבלה משמורת מלאה על חמשת ילדיהם (ארבעת ילדיהם המשותפים ובתה מנישואים קודמים שאותה אימץ). שנה לאחר מכן יצא לאקרנים סרטו הארוך מדי, לטעמם של רוב המבקרים, RENALDO AND CLARA, יצירה קולנועית שנמשכה כמעט ארבע שעות, וספג ביקורות קשות וכישלון קופתי מוחץ. כיום, נטען שהסיבה להמרת דתו ברורה יותר: מעבר למשבר האישי והנפשי העמוק שבו היה שרוי, אישה שהיה לו קשר רומנטי עמה, זמרת הליווי מרי אליס ארטס, עזבה אותו, וכדי לזכות בליבה מחדש, הוא החליט לעשות את הצעד הדרמטי והלך בעקבותיה אל חיק הכנסייה.

דילן עצמו הודה כי נקודת המפנה בחייו התרחשה ב-17 בנובמבר 1978, לאחר הופעה באריזונה שבמהלכה זרק אחד הצופים בקהל צלב כסוף אל הבמה, ודילן הרים אותו ושמר בכיסו. הוא שהה בחדרו במלון בעיר טוסון וחש בנוכחות שזיהה כנוכחותו של ישו. דילן תיאר כיצד ידו של ישו נחה עליו וגרמה לכל גופו לרעוד. "באותו רגע הרגשתי שאני נולד מחדש", סיפר מאוחר יותר, כשהוא מבהיר שהחוויה הייתה מוחשית לחלוטין עבורו.

וברגע שנולד מחדש, דילן לא הסתכל לאחור. השירים שכתב מאותו רגע נשאו אופי דתי מובהק עם מסרים של תשובה, יום הדין והתמסרות מוחלטת לאל. שירים בולטים כמו GOTTA SERVE SOMEBODY, PRECIOUS ANGEL ו-I BELIEVE IN YOU הציגו שירה מלאת להט שלו ונחישות מיסיונרית, כשהוא מבהיר לכולם: "אולי אתה משרת את השטן או שאתה משרת את האלוהים, אבל אתה חייב לשרת מישהו".

כשחזר לביתו בקליפורניה, הוא הצטרף לארגון נוצרי בשם VINEYARD והחל ללמוד בו שיעורי נצרות ותיאולוגיה אינטנסיביים במשך מספר חודשים. במאי 1979 הוא טס לאולפני MUSCLE SHOALS באלבמה כדי להקליט את אלבומו הבא. אחד עשר ימי ההקלטה מילאו אותו באור חדש. בניגוד לתפיסה המקובלת, דילן לא הפיק את האלבום לבדו, אלא הפקיד את המלאכה בידי המפיק ג'רי ווקסלר, יחד עם הקלידן בארי בקט – ווקסלר היהודי אף התבדח אז בפני דילן ואמר לו: "בוב, אתה מנסה להטיף לאתאיסט יהודי בן 62... בוא פשוט נקליט אלבום". לצדו ניגנו הגיטריסט מארק נופפלר, הכוכב העולה של להקת דייר סטרייטס, והמתופף של הלהקה, פיק ווית'רס. בבס ניגן טים דראמונד ובקלידים בארי בקט, כשאליהם מצטרף הרכב קולי של זמרות גוספל וחטיבת כלי נשיפה שהעניקו לתקליט צליל רית'ם אנד בלוז עשיר וחם.

אבל האור שהציף את דילן הפך לחושך עבור רבים ממעריציו, שראו בצעד זה בגידה אידיאולוגית ואמנותית. כשהופיע עם שירי האלבום בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE באוקטובר 1979, ובסיבוב ההופעות שליווה את האלבום שבו סירב לבצע את להיטיו הישנים והעדיף להטיף לקהל על קץ הימים, רבים נדהמו לגלות שזהו אינו אותו בוב דילן. זו לא הייתה הפעם הראשונה שדילן הואשם בבגידה בקהלו; הפעם הראשונה והמשמעותית אירעה בשנת 1965, כשהעז ללוות את שיריו בלהקה חשמלית בפסטיבל הפולק של ניופורט. אני מניח שזה קשור במידה רבה למסורת ה"שיזדיין הקהל" הישנה והטובה. ככל הנראה, אנשים פשוט נטשו את ההופעות האלה של דילן בהמוניהם. האלבום הזה היה אמור להיות גרוע בטירוף!

עם זאת, השערורייה של 1979 הובילה דווקא למכירות מוגברות של SLOW TRAIN COMING, שלדעתי קיבל שיפור אחרי STREET LEGAL והפך לרב המכר השני שלו (אחרי DESIRE, שיצא ארבע שנים קודם לכן), ואף זיכה את דילן בפרס הגראמי הראשון שלו על ביצוע רוק קולי בסינגל GOTTA SERVE SOMEBODY (שגרר גם תגובה פארודית מג'ון לנון עם השיר SERVE YOURSELF).

עם יציאת התקליט, העיתון רולינג סטון ציין כי זהו אלבומו הטוב ביותר מאז THE BASEMENT TAPES (שיצא בשנת 1975 עם הקלטות רבות מהסיקסטיז) ואף הכתיר אותו כאלבומו הטוב ביותר אי פעם. לעומת זאת, העיתון הבריטי NME שיבח את שירתו אך קונן על כך ש"כל הברה שיוצאת מפיו נועדה להדגשת אירוניה ושנאה". נדרשו לדילן שני אלבומים נוספים שהתמקדו באמונתו החדשה (SAVED שיצא ב-1980 ו-SHOT OF LOVE שיצא ב-1981, שהשלימו את הטרילוגיה) עד שהמשיך הלאה. כי ככה זה אצל דילן: שום תקופה אינה סופית. הוא תמיד חייב להשתנות. כך, בשנת 1983, עם יציאת האלבום INFIDELS וביקוריו המתוקשרים בכותל המערבי בירושלים לרגל בר המצווה של בנו ג'סי, חזר דילן לעסוק בשורשיו היהודיים וחתם את הפרק האוונגליסטי הסוער בחייו.

בכל אופן, אם אין לכם משהו מיוחד נגד מוזיקה נוצרית, האלבום הזה הוא הפתעה נעימה. אבל גם אם יש לכם, התקליט הזה הוא לא מסוג האלבומים הנוצריים שבאמת כופים על המאזינים את הנצרות. לא כל השירים מנסים בכל הכוח להחדיר את המסר הזה, וגם באלה שכן – קל מאוד להתעלם מהמילים ולהתרכז במוסיקה. מכל מקום, אני הרי לא נוצרי ולעולם לא אהיה כזה (למרות שאין לי שום דבר נגד נצרות כנה ואמיתית). מבחינתי אני מרוצה, ותאמינו לי – אם אתם קונים רק תקליט "רוק נוצרי" אחד, זה התקליט שכנראה צריך לקנות.

ב-20 באוגוסט בשנת 1948 נולד רוברט פלאנט, סולנה הנהדר של להקת לד זפלין.

כך אמר פלאנט בשנת 1974 לעיתון המוזיקה CREEM: "בהקלטות לאלבום הראשון של לד זפלין, התרגשתי בפעם הראשונה כששרתי ושמעתי את עצמי באוזניות של האולפן. הצלילים שבקעו משם היו טובים יותר מכל דבר אחר שהכרתי. זה היה תהליך ארוך למצוא את הקול שלי במסגרת הלהקה החדשה. למדנו מהו המרכיב ש'מטיס' אותנו למעלה ומה שגורם גם לאנשים שמסביבנו לעוף. את המרכיב הזה לקחנו ויישמנו בהופעות שלנו. כך התחלנו למשוך אנשים רבים למלון שבו התאכסנו אחרי כל הופעה".

פלאנט סיפר לכתב הרולינג סטון (ובמאי הקולנוע לעתיד), קמרון קרואו, בשנת 1975: "לד זפלין היא קודם כל הלהקה של ג'ימי (פייג', הגיטריסט). אני הייתי רק בורג קטן בכל הסיפור. אצל ג'ימי הכל כבר היה מתוכנן מראש, אם כי המילים והלחנים שלי בוודאי הסיטו אותו לא פעם מכוונתו המקורית. אני בטוח שגרמתי לו לחשוב מחדש כמה פעמים, ככל שצברתי יותר ביטחון ביצירה. אבל התפקיד הגדול ביותר בלהקה היה שלו. הסיכונים הגדולים ביותר היו אלה שהוא לקח, והסיכונים הם שהפכו בסופו של דבר את הלהקה למה שהיא. בלי ג'ימי כל הסיפור הזה לא היה מתרומם. כשאנשים מדברים על גיטריסטים טובים אחרים – הם מדברים עליהם כעל נגנים שפועלים בתוך מסגרת כלשהי. פייג'י שלנו מנגן אחרת לגמרי. הוא מנגן ממקום אחר. אני אוהב לחשוב על הנגינה שלו כמשהו שנמצא קצת 'שמאלה' מגן עדן".

הנה עוד כמה ציטוטים של פלאנט מהעבר, שאספתי עבורכם: "האווירה הפורייה של סוף הסיקסטיז איפשרה למוזיקאי ממוצע, או קצת מעל הממוצע, להגיע לגבהים מדהימים, פשוט בגלל כל השינויים שהיו באוויר. כששמעתי לראשונה את BUFFALO SPRINGFIELD ואת התקליט FOREVER CHANGES של להקת LOVE, באמת חשבתי שאני מקשיב להמנונים. באמת חשבתי שכל המבנה החברתי עומד להשתנות. איזה ילד נאיבי הייתי".

"אני לא יודע מאיפה הקול שלי בא. הרביתי להקשיב לריי צ'ארלס. רציתי להיות ריי צ'ארלס. אהבתי גם להאזין למוז אליסון, אוסקר בראון, ומוריס וויליאמס והזודיאקס. אהבתי את האופן שבו קולו של מוריס וויליאמס היה מתפתל, משאיר אותך מרחף בעננים, ואז צונח חזרה למטה".

"הייתי ילד ממעמד הביניים. אבי היה מוריד אותי במועדון שניגנתי בו, ושם נחשפתי לאמנים השחורים ולמוזיקה שלהם. יכולתי לשבת שם ולהקשיב ל-KING PLEASURE, למרות שהייתי צעיר מכדי לדעת מי הוא".

"העבודה בלד זפלין הייתה ספונטנית ברובה. היצירה נבעה מארבעתנו כלהקה. לפעמים ג'ימי פייג' היה מביא קלטות או רעיונות שעלו לו באותו רגע, ולפעמים ג'ון פול ג'ונס היה תורם את החלק המוביל בשיר. העיבוד של הקטעים היה מהיר למדי, והכל התחבר במהירות".

"אפילו לא ידעתי מה יש לנו ביד. הייתי בן תשע-עשרה כששמעתי את קלטת החזרה הראשונה שלנו כלד זפלין. זו לא הייתה יצירה יפהפייה, וזה גם לא היה אמור להיות. זו הייתה פשוט התפרצות של אנרגיה. אבל הרגשתי שזה משהו שתמיד רציתי".

"אני לא רואה את החיים במונחים של הופעה מול 60,000 איש בפונטיאק סילברדום. זה קו דק כל כך בין לילה נהדר ללילה ממוצע. ההתלהבות שלי והיכולת שלי לתת מעצמי חשובות יותר מגודל הקהל".

"הסיפוק היום גדול. זה חשוב כי אני מנסה לעשות מהלך בתנאים שלי, בלי ההיסטריה שאפיינה את אותה תקופה אדירה. קחו למשל את דיוויד גילמור מפינק פלויד – הוא עושה חיים משוגעים עכשיו, והוא יהיה הראשון להגיד כמה זה נפלא. כרגע אני לא רוצה להיתלות בשם לד זפלין. אני לא לד זפלין. אני רק הדמות הזו שכל הזמן אומרת, 'אני לא לד זפלין'. אבל אני מאוד מאוד רוצה להיות שוב בלד זפלין. אני לא יודע אם הזמן יאפשר לזה לקרות. החזרה של הלהקה לא צריכה לבוא מלחץ חיצוני; היא תקרה מעצמה, או שלא תקרה בכלל. אני מאמין שהכוח עדיין קיים בין ג'ימי פייג' לביני".

מי זה יאזו? מה זה יאזו? יאזו!!! ב-20 באוגוסט בשנת 1982 יצא אלבום הבכורה של הצמד יאזו ושמו UPSTAIRS AT ERIC'S.

על אף שפעילותו של הצמד נפרסה על פני פחות משנתיים והביאה לנו שני אלבומי אולפן בלבד, השפעתו הייתה משמעותית בסצנת הפופ הבינלאומית. המפגש בין מיומנות התכנות האלקטרוני והתפיסה המלודית של וינס קלארק לבין המנעד הקולי העמוק והעוצמתי של אליסון מויה הוליד סגנון ייחודי שנודע כ"סינת'-סול" – שילוב מעניין בין הקור הצלילי של הסינטיסייזרים לבין החום הווקאלי שמקורו במסורות הבלוז ומוסיקת הנשמה.

אז ההיסטוריה של יאזו החלה בתחילת 1981 בעיירה בזילדון שבמחוז אסקס. וינס קלארק, המלחין הראשי והכוח המניע מאחורי אלבום הבכורה של "דפש מוד" (SPEAK & SPELL), החליט לעזוב את הלהקה בשיא הצלחתה המוקדמת עקב תחושת מיצוי מאופי הפרסום וההופעות. טרם פרישתו, כתב קלארק בלדה רגשית מלודית בשם ONLY YOU והציע אותה לחבריו בדפש מוד, מרטין גור ואנדי פלטשר, אך אלו דחו את השיר.

בעקבות הדחייה חיפש קלארק זמרת בעלת איכויות ווקאליות בעלות נפח רגשי שיעניקו לשיר מימד חדש. באותה עת, אליסון מויה, שצברה ניסיון בסצנת הפאנק והפאב-רוק המקומית כסולנית בהרכבים שונים, פרסמה מודעה במגזין המוזיקה מלודי מייקר שבה חיפשה שותפים ללהקת בלוז שורשית. קלארק, שהכיר את שירתה מהופעות מקומיות של THE VANDALS שבהן ניגן חברו הטוב רוברט מרלו, היה היחיד שנענה למודעה. קלארק שחזר את הרקע לבחירתה של מויה ולכתיבת השיר: "אחת הסיבות העיקריות שביקשתי מאליסון לשיר אותו הייתה כי הרגשתי שזו בלדה שזקוקה למישהי עם קול מלא נשמה. זה לא היה מצב של 'בסדר, יש לך הזדמנות למזג אלקטרוניקה עם שיר'. זה פשוט יצא ככה, ולאליסון היה קול נהדר, והשילוב עבד ממש טוב. בפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה, היא הייתה בלהקת פאנק בשם THE VANDALS. החבר הכי טוב שלי, רוב, היה הגיטריסט שלהם, והם ניגנו באחד הפאבים המקומיים. ראיתי אותה כמה פעמים אחרי כן וידעתי שיש לה קול מצוין להקלטה הזו. אני מאוד גאה בשיר. נראה שהרבה אנשים אוהבים אותו. בכתיבת המילים, ניסיתי לבטא את מה שאני מרגיש לפעמים. אני מוצא שיותר קל לי לכתוב על מצבו של אדם אחר מאשר על המצב שלי".

הדמו שהקליטו השניים הושמע לדניאל מילר, מייסד חברת התקליטים העצמאית MUTE RECORDS. על אף הסתייגות ראשונית מהמעבר של קלארק לסגנון בלדי, החליט מילר להפיק את הסינגל באופן רשמי וזה יצא במרץ 1982 בליווי השיר SITUATION. המוצר טיפס במהירות למקום השני במצעד הסינגלים הבריטי וביסס את מעמדו של הצמד בן-לילה. יאזו!

אז ההצלחה המפתיעה של ONLY YOU יצרה לחץ מסחרי להוצאת אלבום מלא. הצמד החל לעבוד באולפני BLACKWING בדרום לונדון יחד עם טכנאי ההקלטות והמפיק אריק רדקליף, בסיועו של דניאל מילר. שם האלבום נבחר כמחווה ישירה לרדקליף ולחלל העבודה בקומה הראשונה של האולפן שבו הוקלטו השירים. וינס קלארק ראה באותה תקופה בשימוש באקורדים מרובי-קולות מעין פשרה יצירתית, ובחר במקום זאת לתכנת קווים מלודיים מונופוניים נפרדים ששולבו זה בזה בדיוק מתימטי באמצעות סקוונסרים. גישה זו העניקה מרווח תדרים נקי שאפשר לעוצמת השירה של מויה להוביל את השירים מבלי להתחרות בעומס הפקתי. אז לצד להיטי הפופ ONLY YOU ו-DON'T GO, האלבום התאפיין בקטעים נסיוניים דוגמת I BEFORE E EXCEPT AFTER C ויצירות בעלות אופי בלוזי קודר כמו WINTER KILLS ו-MIDNIGHT, וקטעי גרוב אלקטרוניים מובהקים כמו BRING YOUR LOVE DOWN.

בבריטניה, הסינת'-פופ היה חלק בלתי נפרד ממרכז הבמה המוזיקלית. התקליט הגיע למקום השני במצעד האלבומים הבריטי, הגיע למעמד פלטינה על מכירת מעל 300,000 עותקים, והסינגל DON'T GO הגיע למקום השלישי במצעד הבריטי. וכן, בארץ שלנו השתגעו לגמרי מהשיר הזה! לצד להיטי פופ אחרים מאותם ימים כמו "מי זה יכול להיות עכשיו" של גברים בעבודה, "העבר את הדאצ'י" של נוער מוסיקלי, "עין הנמר" של להקת ניצול (נו, בסדר - סורבייבור! - תנו ליהנות...) ועוד.

בארצות הברית נאלץ הצמד לשנות את שמו ל-YAZ עקב מחלוקת משפטית על סימן מסחר מול חברת התקליטים YAZOO RECORDS שהתמחתה בהוצאת מוזיקת בלוז ופולק ישנה. תחנות הרדיו האמריקאיות המרכזיות (פורמט AOR ומיינסטרים פופ) התעלמו ברובן מהחומרים המקוריים של ההרכב. לא ידעו איך לאכול את זה שם. אבל על אף הריחוק מתחנות הרדיו, יאזו הפכה לתופעת ענק במועדוני הדאנס של ניו יורק ושיקגו. השיר SITUATION עבר מיקס מחודש על ידי הדי-ג'יי פרנסואה קבורקיאן. הרמיקס של קבורקיאן הפך ללהיט רחבות גדול, כבש את המקום הראשון במצעד מועדוני הדאנס של בילבורד והניח את היסודות לז'אנר ההאוס המוקדם. בעקבות הצלחה זו הוציאה חברת SIRE RECORDS את SITUATION כסינגל המוביל בארה"ב, והשיר DON'T GO שחזר את ההישג הזה והגיע אף הוא לראש מצעד הריקודים האמריקאי.

אז אם כבר ארה"ב, ניגשתי לעיתון הרולינג סטון ושלפתי משם את הביקורת שפורסמה שם אז על התקליט הזה: "זה הוא אחד מאותם אלבומים מתסכלים שיש בהם שפע של רעיונות טובים, אך רק קומץ קטעים מעולים. כהרכב אולפני בעיקרו, המשלב את הסינטיסייזרים והקסם האלקטרוני של יוצא להקת דפש מוד, וינס קלארק, עם הקול והפסנתר של ז'נבייב אליסון מויה, הופיעו יאז לראשונה באמריקה תחת השם YAZOO עם קטע טכנו-פאנק מדבק בשם SITUATION. בזכות הוק סינטיסייזר קופצני ותוסס ומקצב כלי הקשה מיומן, היה לשיר די והותר תחכום קצבי כדי להפוך ללהיט רחבות ריקודים ענק. הודות לשירתה החושנית ומלאת ההבעה של מויה, היה בו גם ממד עמוק של נשמה, ושילוב זה הפך את התקליט לבולט במיוחד במירוץ שבבי הסיליקון של עולם הפופ.

עד למועד יציאתו של UPSTAIRS AT ERIC'S, קוצר שמה של הלהקה ל-YAZ מסיבות משפטיות. עם זאת, לאור תוכנו של האלבום, שינוי השם נראה מוצדק גם מבחינה אסתטית. אף שהאלבום נפתח עם הפאנק במלוא העוצמה של DON'T GO וכולל מספר רצועות נוספות הניצתות מקולה הגרוני של מויה בסגנון נונה הנדריקס לצד האלקטרוניקה הדוחפת של קלארק, SITUATION מתברר בסופו של דבר יותר כיוצא מן הכלל מאשר ככלל. יאז אולי מסוגלים לייצר גרוב לוהט, אך הם נוטים באותה מידה להישען על קלישאות. מבלבלת אף יותר היא התגלית שקטעי מקצב הריקודים מוקפים בקטעים קודרים וניסיוניים משעממים או יומרניים מדי. התקליט הזה יכל להיות אבן דרך חשובה בסינת'-פופ. אבל זה פשוט עוד תקליט טוב שהיה צריך להיות הרבה יותר טוב".

ההצלחה המסחרית המיידית של יאזו הסוותה קושי מהותי ביחסים הבין-אישיים שבין קלארק למויה. השניים, שהגיעו מרקעים מוזיקליים וחברתיים שונים, מעולם לא ביססו מערכת יחסים חברית או מקצועית יציבה בטרם נכנסו לעבודה אינטנסיבית תחת לחץ מסחרי. קלארק הגדיר בדיעבד את שורש המשבר: "אני חושב שהבעיה עם יאזו הייתה שמעולם לא היה לנו בסיס למערכת יחסים. הקלטנו סינגל בשם ONLY YOU, וחברת התקליטים אמרה, 'טוב, למה שלא תעשו אלבום שלם?' אז עשינו אלבום, ואז עוד אחד. לא היה בסיס או היסטוריה ללהקה. אני לא מתחרט על מה שקרה, אבל אני לא חושב שיכולנו להמשיך לעבוד יחד, כנראה מבלי לחנוק אחד את השנייה".

כך, במהלך הקלטת אלבומם השני, YOU AND ME BOTH ב-1983, הגיעה התקשורת בין השניים לשפל. סדר היום באולפן חולק לשמרות נפרדות: קלארק הלחין, תכנת והקליט את חלקי הסינטיסייזר בשעות היום, בעוד שמויה הגיעה לאולפן בערב להקלטת השירה לאחר שקלארק כבר עזב. היה ברור שזה הסוף.

דרך אגב, הלהקה הבריטית "פליינג פיקטס" הקליטה גרסת א-קפלה לשיר ONLY YOU בשנת 1983, וזכתה איתה במקום הראשון במצעד חג המולד הבריטי. זה היה גם שיר הא-קפלה הראשון שהגיע לראש המצעד בבריטניה. אבל זה כבר סיפור אחר.

הריף שנולד מנחירות. ב-20 באוגוסט בשנת 1965 יצא באנגליה תקליטון חשוב מאד בהיסטוריית הרוק. אני מדבר על I CAN'T GET NO) SATISFATION), של הרולינג סטונס. בארה"ב הוא יצא לפני כן, ב-5 ביוני 1965, מלווה בצד ב' בשיר THE UNDER ASSISTANT WEST COAST PROMOTION MAN, בעוד שבמהדורה הבריטית הופיע בצד ב' השיר THE SPIDER AND THE FLY.

ב-20 באוגוסט 1965 בריטניה התעוררה לצליל חדש, מלוכלך ובועט. תקליטון קטן עשה את דרכו לחנויות, נושא עליו שיר שעתיד להפוך להמנון של דור שלם ולשנות את פני המוזיקה הפופולרית לנצח. זה שיר סוחף של חבורה אחת, הרולינג סטונס, והוא הביא איתו הרבה יותר מסיפוק. באנגליה, כמנהג התקופה שלא לכלול סינגלים מצליחים באלבומים כדי לא לחייב את המעריצים לשלם פעמיים, השיר כלל לא נכלל באלבום הבריטי OUT OF OUR HEADS, בעוד שבמהדורה האמריקאית של האלבום הוא תפס מקום מרכזי בראש צד ב'.

בעוד שבממלכה המאוחדת נאלצו לחכות עד סוף הקיץ, בארצות הברית השיר כבר הספיק לכבוש את גלי האתר ואת לבבות המאזינים כמה חודשים קודם לכן, כשהפך ללהיט הראשון של הלהקה שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד, שם החזיק מעמד במשך ארבעה שבועות רצופים. עם צאתו בבריטניה, התקליטון זינק היישר אל המקום הראשון במצעד הפזמונים ושהה שם שבועיים רצופים, כשהוא מבשר על עידן חדש של אנרגיה, מרד וצליל מחוספס. אבל הסיפור של השיר הזה מתחיל בכלל לא באולפן הקלטות נוצץ, אלא בחדר מלון אפלולי בפלורידה, ובאופן הכי לא צפוי שיש.

השעה היא שעת לילה מאוחרת ב-5 במאי 1965. קית' ריצ'רדס, גיטריסט הלהקה, שוהה בחדרו במלון ג'ק טאר הריסון בקלירווטר, פלורידה, לאחר הופעה מקומית באולם ג'ק ראסל שהופסקה על ידי המשטרה בעקבות מהומה ביציעים (נו, מה חדש?). בין הופעה להופעה במסע הכיבוש האמריקאי של הלהקה, הוא משתעשע עם גיטרת הגיבסון שלו וטייפ קסטות נייד של חברת פיליפס, מכשיר חדיש ביותר שנכנס לשוק רק זמן קצר קודם לכן, כמעט כמו יומן קולי לרעיונות מוזיקליים. לפתע, מתוך עייפות או השראה של חצות, עולה בראשו ריף פשוט וקליט, שלושה תווים שישנו הכול. הוא מנגן אותו שוב ושוב, מקליט את הסקיצה על הטייפ, ובלי לשים לב, נרדם.

למחרת בבוקר, ריצ'רדס התעורר וגילה שהסרט בקסטה הגיע לסופו. סקרן, הוא הריץ אותו אחורה ולחץ על PLAY. מה שהוא שמע גורם לו להרים גבה: דקה של נגינת הריף על גיטרה אקוסטית בליווי המלמול I CAN'T GET NO SATISFACTION, ואז, כמעט חצי שעה של נחירותיו הרועמות. הרעיון כמעט ואבד לנצח, אך אותה דקה של הקלטה הספיקה. ריצ'רדס, נלהב מהפוטנציאל הגולמי של המנגינה (לא של הנחירות, כמובן), לקח את הטייפ איתו לבריכה, שם פגש את שותפו לכתיבה, מיק ג'אגר. על שפת הבריכה, תחת השמש של פלורידה, השניים החלו לרקום מילים סביב הריף הממכר. ג'אגר, חד עין כתמיד, כתב טקסט ציני ונוקב על תחושת הניכור והתסכול מהתרבות הצרכנית האמריקאית, הפרסומות השקריות על חולצות לבנות יותר ואבקות כביסה, תסכול מיני ורמיזות למחזור חודשי נשי ("LOSING STREAK"), והחיפוש הבלתי פוסק אחר אותנטיות בעולם מזויף.

עם הריף והמילים ביד, הלהקה נכנסה ב-10 במאי לאולפני CHESS האגדיים בשיקגו, המקום בו הוקלטו גדולי הבלוז והגיבורים שלהם, כמו צ'אק ברי ומאדי ווטרס. בעבודה עם טכנאי ההקלטות רון מאלו, הם הקליטו גרסה ראשונית לשיר, בעיבוד סטנדרטי למדי עם מפוחית בכיכובו של בריאן ג'ונס. התוצאה הייתה נחמדה, אבל לא יותר. חברי הלהקה עצמם לא זיהו את היהלום שבידיהם וחשבו שהשיר מתאים, במקרה הטוב, להיות צד ב' של תקליטון. למזלם, שדרן רדיו בשם סקוט רוס נכח במקום, שמע את ההקלטה והכריז בפניהם: "זה הולך להיות להיט ענק". הוא אפילו התערב איתם על כך.

ההתערבות הזו, או אולי תחושת בטן פנימית, גרמה ללהקה לחשוב שוב. יומיים בלבד לאחר מכן, ב-12 במאי, הם נכנסו לאולפני RCA בהוליווד, שם ניהל את ההקלטה הטכנאי דייב האסינגר, נחושים לתת לשיר הזדמנות נוספת. וזה היה הרגע שבו הקסם האמיתי קרה. ריצ'רדס בדיוק קיבל במתנה מחברת גיבסון מכשיר אפקטים חדשני ומוזר למראה, פדאל FUZZ מדגם GIBSON MAESTRO FZ-1, שנועד לעוות את צליל הגיטרה ולהפוך אותו למזמזם, מלוכלך וחסר תקדים.

ריצ'רדס חיבר את הגיטרה שלו לפדאל "סתם בשביל הכיף", כפי שסיפר מאוחר יותר, וחשב להשתמש בצליל רק כסקיצה שתדגים כיצד קטע נשיפה עתידי אמור להישמע, בהשראת חטיבות כלי הנשיפה של חברת התקליטים STAX (חזון שאכן התממש כשמאוחר יותר הקליט אוטיס רדינג גרסת נשמה מפורסמת לשיר באלבומו OTIS BLUE: OTIS REDDING SINGS SOUL). הוא התנגד נחרצות להשאיר את צליל ה-FUZZ הגס בהקלטה הסופית, בטענה שזה "גימיק זול". אבל שאר חברי הלהקה והמנהל-מפיק, אנדרו לוג אולדהם, שמעו את הריף דרך הפדאל והבינו מיד – זה הצליל. זהו הלב הפועם והבועט של השיר. הצלחתו של השיר הייתה כה גדולה, שכל מלאי הפדאלים של גיבסון אזל לחלוטין מחנויות המוזיקה בארצות הברית עד סוף אותה שנה.

במהלך ההקלטה, שבה ניגן בריאן ג'ונס גיטרה אקוסטית כדי להוסיף עומק, וביל ויימן יצר מקצב בס יציב יחד עם התיפוף המדויק של צ'רלי ווטס, ריצ'רדס נאלץ להפעיל ולכבות את הפדאל עם הרגל בין הבתים לפזמונים. הטכנולוגיה הפרימיטיבית של אותם ימים לא איפשרה הקלטת ערוצים נפרדים בקלות. אם תקשיבו היטב, תוכלו אפילו לשמוע פיקשוש קטן, רגע אחד שבו ריצ'רדס לא מצליח להפעיל את הפדאל בזמן, מה שהופך את ההקלטה לאנושית ומושלמת בחוסר המושלמות שלה.

כשהלהקה שמעה את התוצאה הסופית מההקלטה בהוליווד, לכולם היה ברור – זה לא צד ב', זה הסינגל הבא, ובגדול. באופן אירוני, שני האנשים היחידים שהתנגדו לשחרור השיר היו כותביו, ג'אגר וריצ'רדס. הם עדיין הרגישו שהשיר לא גמור או שהוא פשטני מדי. אבל הדמוקרטיה בלהקה ניצחה בהצבעה מפורסמת שבה בריאן ג'ונס, צ'רלי ווטס, ביל ויימן, אנדרו לוג אולדהם וטכנאי האולפן הכריעו ברוב של חמישה מול שניים לטובת הוצאת השיר, והעולם זכה באחד משירי הרוק הגדולים בכל הזמנים.

תוספת מעניינת נוספת להקלטה הגיעה מכיוונו של המפיק המוזיקלי ג'ק ניטשה, שעבד עם הלהקה באולפן (וגם ניגן בפסנתר במהלך הסשן). הוא זה שמנגן את הטמבורין לאורך כל השיר. מדוע? כי לטענתו, התיפוף של ג'אגר בכלי היה "חסר נשמה". ניטשה לקח את הכלי לידיו והוסיף את הקצב המדויק והאנרגטי שדוחף את השיר קדימה.

כצפוי, המילים הפרובוקטיביות של ג'אגר לא עברו חלק בגרונה של אמריקה השמרנית וגם לא בבריטניה, שם תחנות הרדיו הפיראטיות כמו RADIO CAROLINE שידרו את השיר ללא הפסקה, בעוד שה-BBC תחילה נרתע מהשמעתו. כשהלהקה הופיעה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית THE ED SULLIVAN SHOW, דרש המנחה לצנזר את השורה TRYING TO MAKE SOME GIRL, ועוצמת הסאונד הונמכה בזמן שידור השורה כדי להסוותה. זו הייתה רק ההתנגשות הראשונה מני רבות בין הלהקה לצנזורה האמריקאית.

מקור ההשראה למשפט המפתח בשיר, אגב, הגיע ככל הנראה מהשפעות הבלוז העמוקות של הלהקה. ג'אגר סיפר פעם למגזין רולינג סטון: "המילים המקוריות מצביעות על שיר של צ'אק ברי בשם THIRTY DAYS, בו יש את השורה I CAN'T GET NO SATISFACTION FROM THE JUDGE. קית' כנראה שמע את זה, כי אין סיכוי שבחור בריטי ידבר כך בעצמו". בנוסף, חוקרי מוזיקה מצביעים על השפעתו של שיר הבלוז I CAN'T BE SATISFIED של מאדי ווטרס משנת 1948, אשר העניק השראה מוקדמת לתחושת המיאוס והחוסר שביעות רצון שהפכו לסימן ההיכר של השיר. קלאסיקה!

גם זה קרה ב-20 באוגוסט. רגעים מכוננים, דרמות מאחורי הקלעים, הולדתם של כוכבים ופרידות כואבות. בואו נפעיל את מכונת הזמן המוזיקלית שלנו ונצלול אל אוסף אירועים מרתק, מצחיק ועצוב.

1968: השיר האבוד של פול מקרטני

שנת 1968, אולפני EMI בלונדון. האווירה במהלך הקלטות "האלבום הלבן" של הביטלס הייתה מחשמלת, יצירתית ולעיתים גם מתוחה עד קצה גבול היכולת. באחד מאותם ימים, בסשן הקלטות שבו פעל סולו לחלוטין ללא נוכחותם של ג'ון לנון, ג'ורג' הריסון או רינגו סטאר, פול מקרטני המתין בסבלנות אין קץ לנגני כלי הנשיפה שהיו אמורים להגיע כדי להקליט את תפקידם בשיר MOTHER NATURE'S SON, על פי עיבוד שנכתב לרביעיית כלי נשיפה (שתי חצוצרות ושני טרומבונים). אך מקרטני, כידוע, הוא לא אחד שיבזבז זמן יקר. במקום לכסוס ציפורניים, ובעוד טכנאי ההקלטה קן סקוט ועוזרו ג'ון סמית מכוונים את הציוד בחדר הבקרה, הוא התיישב עם הגיטרה האקוסטית שלו והחליט לנצל את דקות הפנאי כדי להקליט סקיצה לשיר חדש שכתב, בלדה שקטה ומהורהרת בשם ETCETERA.

טייק אחד בלבד, זה כל מה שנדרש. מקרטני שר וניגן את השיר ישירות מול המיקרופון מתחילתו ועד סופו. השיר, שעל פי עדויות המעטים ששמעו אותו כלל פזמון חוזר של המילה ETCETERA וקטע מעבר שהזכיר במעורפל את הלחן של HERE THERE AND EVERYWHERE, הוקלט ונשמר. כריס ת'ומאס, שהאזין לביצוע מחדר הבקרה, התלהב מאוד מהמלודיה והחמיא למקרטני, אך פול פטר את העניין כלאחר יד ואמר שמדובר בשיר חלש וסתמי. בסוף היום, מי שלקח איתו את סליל ההקלטה היחיד והיקר מפז היה כריס ת'ומאס, המפיק הצעיר שעבד על האלבום לצדו של ג'ורג' מרטין (אף שמרטין הוא היחיד שזכה לקרדיט הרשמי). מקרטני שקל בשעתו להציע את השיר לזמרת מריאן פיית'פול, אך הרעיון נגנז, והיא לא הקליטה אותו מעולם.

באותו הלילה, לאחר שנגני כלי הנשיפה השלימו את חלקם ב-MOTHER NATURE'S SON ועזבו את המקום, המשיך מקרטני לעבוד באולפן לבדו עמוק אל תוך הלילה והקליט קטע סולו קצר ופרוע נוסף – WILD HONEY PIE – שבו ניגן בעצמו בכל הכלים (גיטרות, תופים וקולות), ואשר נכנס בסופו של דבר לרשימת השירים של THE WHITE ALBUM.

ומאז? השיר ETCETERA נפל לדממה. סליל ההקלטה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, כאשר ת'ומאס עצמו הודה לימים שאינו יודע מה עלה בגורלו וההשערה היא שהוא אבד, נגנב או שהוקלט עליו חומר אחר באולפן. מקרטני התייחס לשיר האבוד בספר הביוגרפי MANY YEARS FROM NOW וטען שהוא דווקא שמח שההקלטה נעלמה כי לא החזיק מהשיר, אך עבור ההיסטוריונים וחובבי המוזיקה והשיר ETCETERA הפך לאחד המיתוסים הגדולים והמסתוריים ביותר בתולדות הביטלס, פיסת היסטוריה אבודה שמעריצים מושבעים עדיין חולמים לשמוע יום אחד.

1949: נולד פיל לינוט, הסולן והבסיסט של להקת THIN LIZZY.

לינוט נולד בווסט ברומיץ' שבאנגליה, אך גדל וחונך בדבלין שבאירלנד על ידי סבתו והפך לאחד מגדולי המוזיקאים בתולדות אירלנד ולאייקון הרוק השחור המשמעותי הראשון שצמח בסצנת הרוק הבריטית והאירית של שנות ה-70.

בסוף שנת 1969 הקים לינוט את להקת THIN LIZZY בדבלין יחד עם המתופף בריאן דאוני והגיטריסט אריק בל. הפריצה המסחרית הראשונה של ההרכב הגיעה ב-1972 עם עיבוד הרוק החשמלי והסוחף לבלדה האירית המסורתית WHISKEY IN THE JAR. בהמשך גיבש לינוט את ההרכב הקלאסי של הלהקה, שהתפרסם בסאונד הגיטרות המובילות הכפולות בהובלת סקוט גורהאם ובריאן רוברטסון. שנת 1976 היוותה את שיא תהילתה של הלהקה עם יציאת אלבום המופת JAILBREAK, שכלל את הלהיט הבינלאומי הענק THE BOYS ARE BACK IN TOWN לצד שירים איקוניים כמו THE COWBOY SONG ו-JAILBREAK. ב-1978 שחררה הלהקה את LIVE AND DANGEROUS, שנחשב לאחד מאלבומי ההופעה החיה הטובים והמשפיעים ביותר בתולדות הרוק הכבד.

מעבר לכריזמה הבימתית ולנגינת הבס הדומיננטית על הפנדר פרסיז'ן שלו, לינוט היה כותב שירים ומספר סיפורים בעל עומק פיוטי, שחיבר בין שירה רומנטית לרוק מחוספס. שיתוף הפעולה המוזיקלי והחברי שלו עם הגיטריסט גארי מור הניב יצירות בלתי נשכחות, בהן האלבום BLACK ROSE: A ROCK 'N' ROLL RECORD מ-1979 והלהיט המשותף PARISIAN WALKWAYS. הוא גם היה בין משתתפי האלבום המצליח מאד מ-1978, "מלחמת העולמות".

לינוט מת ב-4 בינואר 1986 בגיל 36 בלבד בבית החולים בסולסברי, כתוצאה מאלח דם ומדלקת ריאות חריפה שנגרמו מסיבוכים של התמכרות קשה לסמים ואלכוהול. זכרו מונצח בין היתר בפסל ברונזה מפורסם בגודל מלא שהוצב לזכרו ברחוב הארי שבלב דבלין.

1969: החיתוך הגורלי והפעם האחרונה של ארבעת המופלאים

20 באוגוסט 1969 - זהו הרגע האחרון בהיסטוריה בו ארבעת חברי הביטלס – ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו – ישהו יחד בחדר אחד כלהקה פעילה באולפני EMI בלונדון (למעט סשן צילומים אחרון שהתקיים יומיים לאחר מכן באחוזתו של ג'ון בטיטנהרסט). על הפרק: עריכת המיקס הסופי לשיר הכבד והמהפנט I WANT YOU (SHE'S SO HEAVY) וקביעת סדר השירים בתקליט החדש והאחרון שלהם, ABBEY ROAD. באותו יום חילקו ארבעת המופלאים, יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטה ג'ף אמריק ופיל מקדונלד, את זמנם בין חדרי הבקרה של אולפן 2 ואולפן 3 כדי להרכיב את רצף האלבום ולבצע עריכות קריטיות.

במהלך העבודה על I WANT YOU (SHE'S SO HEAVY), אוחדו שתי גרסאות שונות של הרצועה – הראשונה הוקלטה עוד בפברואר של אותה שנה באולפני TRIDENT בליווי הקלידן בילי פרסטון על אורגן האמונד, והשנייה באולפני EMI, אליה נוספה שכבה מסיבית ורב-ערוצית של גיטרות חשמליות מנוגנות בידי לנון והאריסון שיצרו חומת צליל כבדה, מוקדמת ומהפכנית לזמנה.

לאחר דין ודברים, הוחלט שמחרוזת השירים המפורסמת תתפוס את צד ב' של התקליט, ושהשיר המסיים את צד א' יהיה אותו I WANT YOU הארוך והאובססיבי. סדר השירים שנבחן בתחילה באותו ערב היה שונה במעט מזה המוכר כיום, אך ההחלטה למקם את היצירה הרוקית הזו בסוף הצד הראשון הכריעה את אופי האלבום. בזמן שהארבעה האזינו יחד ליצירה המונומנטלית באולפן, עם הריף הכבד והחוזר על עצמו העטוף ברעש לבן (WHITE NOISE) מצמרר שהפיק לנון באמצעות סינטיסייזר MOOG חדש שרכש האריסון. באופן פתאומי ואימפולסיבי כדרכו וכשהשיר כבר חצה את רף שבע הדקות וחצי, פנה אל טכנאי ההקלטה ג'ף אמריק ופשוט ציווה עליו: "תחתוך את הסרט. כאן ועכשיו". לנון סירב לסיים את השיר בדעיכה הדרגתית כמקובל, ודרש לקטוע אותו בשיא העוצמה. אמריק ההמום ציית ולקח את סכין הגילוח. כך, באבחה אחת של מספריים וסכין חיתוך על סליל המאסטר, נולד הסוף הקטוע והאייקוני של השיר, שמשאיר את הכל באוויר ומסיים את הצד הראשון של התקליט בשתיקה רועמת. מאסטרפיס!

ימי הולדת, טרגדיות וגיבורי גיטרה

ההיסטוריה המוזיקלית שזורה גם באירועים אישיים. בשנת 1952 נולד דאג פיגר, האיש והקול מאחורי להקת THE KNACK, שהעניקה לעולם את הלהיט המדבק והבלתי נשכח MY SHARONA. פיגר הלך לעולמו בשנת 2010. בשנת 1942 הגיח לעולם קול הבס העמוק והנשמה הגדולה של אייזק הייז, שהפך לאחד מאבות הסול והפ'אנק של סוף שנות השישים ותחילת השבעים (וגם זכור כקול של הדמות שף בסדרה סאות' פארק). הייז נפרד מאיתנו באוגוסט 2008.

עוד נולדו ביום זה: ג'יימס פאנקו (1947), הטרומבוניסט והמעבד הגאוני של כלי הנשיפה בלהקת שיקגו; ודייב ברוק (1941), הגיטריסט והמוח מאחורי להקת ספייס-רוק הפסיכדלית HAWKWIND.

בצד האפל יותר של הרוקנרול, בשנת 1966 נולד דיימבאג דארל, הגיטריסט הווירטואוז של להקת המטאל PANTERA, שסגנון נגינתו החדשני והאגרסיבי הגדיר מחדש את הז'אנר. חייו נגדעו בצורה טראגית ובלתי נתפסת בדצמבר 2004, כאשר נרצח על הבמה בזמן הופעה (לא עם PANTERA, אותה כבר עזב) על ידי מעריץ מעורער בנפשו. באותו תאריך בשנת 1988, הופעה של להקת GUNS N' ROSES בפסטיבל קאסל דונינגטון באנגליה הסתיימה באסון, כאשר שני מעריצים נמחצו למוות בקהל הצפוף.

הגיבור השקט, הבריזה הגדולה והבטחה חדשה

ביי ביי נקטל: בשנת 2009, העולם נפרד מאחד הגיבורים הנסתרים של המוזיקה. נגן הסשנים האמריקני לארי נקטל הלך לעולמו מהתקף לב בגיל 69. שמו אולי לא מוכר לכל אחד, אך הצלילים שהפיק באצבעותיו הם חלק בלתי נפרד מפסקול חיינו: הפסנתר המרגש ב-BRIDGE OVER TROUBLED WATER של סיימון וגרפונקל, הבס בתקליט הבכורה של THE DOORS, והגיטרה המלודית ב-GUITAR MAN של להקת BREAD הם רק חלק קטן מיצירותיו.

ההברזה של CREAM: בשנת 1967, הקהל שהתאסף במלון קוטהאם ברדקאר ציפה בכיליון עיניים להופעה של הסופרגרופ CREAM. אלא שאריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר פשוט לא הגיעו. ברגע האחרון, הלהקה הודיעה על ביטול פתאומי כי נקבע לה סיבוב הופעות דחוף בארצות הברית. שתי להקות מקומיות אמיצות הציעו את שירותן כמחליפות, אך רוב הקהל המאוכזב בחר לקום וללכת. מנהל המועדון הזועם, ראלף דוי, הבטיח לתבוע את הלהקה על ההפסדים. ככה זה כשאתה לא מכבד הסכמים כמו שצריך.

עסקים כרגיל: בשנת 1965, אנדרו לוג אולדהאם, המנהל הכריזמטי של הרולינג סטונס, השיק חברת תקליטים חדשה ובועטת בשם IMMEDIATE. למסיבת ההשקה הנוצצת במועדון פיקוויק בלונדון הגיעו כל המי ומי, כולל מיק ג'אגר ואריק קלפטון. ובשנת 1980, זמר הפולק-רוק אל סטיוארט הוציא תקליט חדש בשם "24 CARROTS". בניגוד לקודמו, TIME PASSAGES, שהיה דומה מדי לתקליט המופת שלו YEAR OF THE CAT, הפעם המבקרים והקהל הרגישו שסטיוארט התקדם, התפתח וסירב למחזר את הנוסחה המנצחת.

הנסיך, הזיקית וההתנגשות בין הענקים

פרינס חוזר לכס המלכות: בשנת 1990 יצא התקליט GRAFFITI BRIDGE של פרינס. במגזין רולינג סטון לא חסכו במחמאות: "הפסקול לסרטו הקרוב של פרינס, מחייה את הפליאה שלנו על פרינס בכך שהוא הופך את העוצמה של הפרסונה המתוחה שלו למודגשת יותר מאי פעם, פרסונה המתוחה בחוט של החיבור הנועז שלו בין פ'אנק ורוק, שחור ולבן, זכר ונקבה, בשר ורוח. בארבעת השירים הראשונים שלו, האלבום מכסה יותר נוף מוזיקלי מאשר להקות מסוימות בקריירה שלמה שלהן. לאורך כל האלבום, פרינס משחזר את הנושאים המסחריים שלו של אהבה סקסית ואהבה אלוהית. עם זאת, כל כך בטוחות וקליטות המנגינות וכל כך ברורות (עבור פרינס) המילים שהמיסטיקה שלו משכנעת, אבל עדיין מפתיעה, חושנית ומשחררת. מאז אלבומו DIRTY MIND נראה שהוא מסוגל לשלוט בכל דבר. האומץ הרצוני, הכמעט סוטה של ​​פרינס (כמו של דיוויד בואי או של בוב דילן) פירושו לעקוף את המובן מאליו - לחמוק מאוזון הפלטינה של מדונה או מייקל ג'קסון. במקום זאת, הוא רשם ניצחון חתרני, עשה תקליטים חצי מבריקים, חצי מוזרים. הוא הזריע את כל הפופ. עם האלבום החדש, ההתלכדות האיתנה של סגנונותיו ודאגותיו, פרינס חוזר על מקוריותו - ועושה זאת בקלות של כובש".

בואי נגד טאונסנד: סיפור קטן ומדהים משנת 1965. באולם 'פאביליון' בדורסט, התכוננה להופעה להקה צעירה בשם 'דייבי ג'ונס והשלישייה המונמכת'. דייבי ג'ונס, כמובן, הוא מי שבעתיד הקרוב ישנה את שמו לדייויד בואי. באותו ערב הופיעה באולם גם להקת המי. במהלך בדיקת הסאונד של להקתו של בואי, נכנס לפתע לאולם בסערה פיט טאונסנד, הגיטריסט של המי. הוא צעד ישירות לבמה ושאל בתקיפות: "של מי השירים שניגנתם עכשיו?". בואי הצעיר ענה בביטחון: "שלי". טאונסנד חייך חיוך ממזרי והשיב: "טוב, הם נשמעים כמו גניבות מוזיקליות. למעשה, הם נשמעים כמו גניבות מוזיקליות – ממני".

התחשמלות, חתונה ומבט של כעס

ההופעה שבוטלה: בשנת 1966, הביטלס היו אמורים להופיע תחת כיפת השמיים בסינסינטי. אלא שהאמרגן המקומי שכח לארגן כיסוי לבמה, ורגע לפני שהלהקה עלתה, החל לרדת גשם זלעפות. הלהקה סירבה להופיע בתנאים המסוכנים, והצדק היה איתה. רגע ההכרעה הגיע כאשר מאל אוונס, העוזר המסור של הלהקה, הועף אחורה כמה מטרים ממכת חשמל שקיבל כשניסה לחבר מגבר רטוב. התברר שלהופיע בתנאים האלה יהיה גזר דין מוות. המנהל, בריאן אפשטיין, ביטל את ההופעה מול 35,000 מעריצים מאוכזבים, והיא נדחתה למחרת בצהריים. זו הייתה, ככל הנראה, הפעם היחידה אי פעם שהביטלס נאלצו לדחות הופעה.

ולסיום, נגיעות אישיות: בשנת 1992, סטינג התחתן עם זוגתו טרודי סטיילר, אותה פגש עוד בשנת 1977 כשהיה מוזיקאי אלמוני. ובשנת 1979, דייויד בואי הוציא בארצות הברית תקליטון חדש עם השיר LOOK BACK IN ANGER, שם כל כך הולם לסיכום יום עמוס בדרמות, יצירה ורוק'נ'רול.

מי בא איתי להופעה של קינג קרימזון ב-20 באוגוסט בשנת 1971?

בונוס: הרוק של פעם - תמונת מצב מעיתוני הפופ - החודש, אוגוסט בשנת 1977.

אוגוסט 1977 בא עם סצנת מוזיקה שוקקת אנרגיה, קונפליקט ויצירתיות אדירה. זה היה חודש שבו האתוס הגולמי וה"עשה זאת בעצמך" של תנועת הגל החדש המתפתחת התנגש עם ענקי הרוק המבוססים, בעוד שסיבובי הופעות גדולים הוכרזו, קריירות נבנו במועדונים לוהטים, וטרגדיה פקדה את אחת הלהקות הגדולות ביותר של הרוק.

חדשות עיקריות: סיורים, צרות וניצחונות

עולם המוזיקה זועזע עם מותו הפתאומי של בנו בן החמש של רוברט פלאנט, קאראק, מה שאילץ את לד זפלין לבטל את סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם. פלאנט טס הביתה מיד. מה שהוסיף לצרותיה של הלהקה, המתופף ג'ון בונהאם והמנהל פיטר גרנט נעצרו והואשמו בתקיפה לאחר קטטה מאחורי הקלעים בסן פרנסיסקו ימים ספורים קודם לכן.

בינתיים, אלביס קוסטלו, המורד של הגל החדש, מצא את עצמו ב"דרמת מעצר" משלו. ערב הופעת הבכורה שלו עם להקתו, האטרקציות, קוסטלו נעצר לאחר שניגן סט סולו מאולתר מחוץ למלון הילטון בלונדון, שם נערך כנס של חברת התקליטים CBS. הוא נלקח לתחנת המשטרה ברחוב ויין, הואשם בהפרעה ונקנס ב-5 פאונד, אך שוחרר בזמן כדי להופיע בדינגוול'ס, שם זכה לתלהבות היסטרית של קהל מלא עד אפס מקום.

להקת הסקס פיסטולס, מנודים מוזיקליים במשך זמן רב בארצם, התכוננו לצאת לסיבוב הופעות "גרילה" בבריטניה, וניגנו בכ-20 הופעות תחת שמות בדויים כדי להימנע מהמחלוקת שתבוא בעקבות כל פרסום מוקדם. סיבוב ההופעות היה אמור להתחיל לאחר שיסיימו להקליט את אלבום הבכורה שלהם, שעתיד לצאת בסוף ספטמבר. מה שהוסיף למסתורין של הפיסטולס, דווח כי במאי הסרטים ראס מאייר היה בלונדון והסכים לעשות סרט של הסקס פיסטולס.

זה היה חודש של הכרזות על סיבובי הופעות גדולים שהבטיחו סתיו מרגש למעריצים הבריטים. איגי פופ, בעל השפעה מרכזית על סצנת הפאנק, הכריז על חמישה מועדים בריטיים לסוף ספטמבר, עם אפשרות שחברו ושותפו דיוויד בואי יהיה נגן קלידים שלו. איגי פופ הצהיר: "השיר LUST FOR LIFE הוא שיר לוהט. אפילו נהג מונית בנאפולי אהב את זה כשהשמעתי את הקלטת". הוא גם הציע מחמאה מפתיעה לג'ו סטראמר מלהקת הקלאש: "יש כמה דברים שהוא מנגן שנשמעים כמו שאני נראה: דברים קטנים ויפים באמת, מלאי צער".

עם זאת, לא כל ההופעות המתוכננות יצאו לפועל. להקת הביץ' בויז עוררה סערה בכך שביטלה הופעות בלונדון, קארדיף, מנצ'סטר ודבלין, רק כדי להופיע בכנס CBS RECORDS במסגרת הופעה פרטית בת 90 דקות בפני מנהלים. הסיבה הרשמית שניתנה לביטולים הפומביים הייתה שהלהקה לא הייתה מוכנה לסיבוב הופעות.

ביל ברופורד , המתופף לשעבר של יס וקינג קרימזון, הכין את אלבום הסולו הראשון שלו והביע דעה נחרצת על פרויקטים סולו: "אני שונא את המילה אלבומי סולו. אלבום סולו הוא נשיקת המוות. אם אתה אומר אלבום הסולו של מתופף, אז באמת יש לך נשיקת מוות".

בילי פיין מלהקת "ליטל פיט" היה גלוי לב לגבי הצורך של הלהקה בהצלחה במיינסטרים ועל עתידו: "יידרש סינגל להיט כדי באמת לשבור את הלהקה הזאת. אני לא רוצה לנגן בליטל פיט כשאני בן 38".

ג'ייק ריביירה מחברת התקליטים STIFF RECORDS הסביר את זלזולו בממסד המוזיקלי: "ביליתי שנים בצעקות על אנשים מעל שולחנות במשרדי חברות התקליטים. הם התחילו להבין שאפשר לעשות את זה בלעדיהם".

סטיב הילאג', על תנועת הפאנק המתפתחת, הציע נקודת מבט זהירה: "מה שמדאיג אותי הוא השליליות הכרוכה בכך. אני חושב שאנשים פשוט צריכים להיות קצת יותר זהירים לגבי הרעיונות שהם קולטים, בין אם הם רק מנסים לבטא את עצמם או שמא, למעשה, הם משמשים כדי לבטא משהו שהם אולי לא באמת רוצים לבטא".

שק הדואר: קוראים כותבים בעיתוני העבר

איאן וויטהאם קרא לשלום: "תתמודדו עם העובדות, יוצרי הגל החדש והוותיקים כאחד. אנחנו לא יכולים (ואני לא רוצה) להיפטר מהגל החדש, והיוצרים החדשים לא יכולים (וגם לא ירצו) להיפטר מהגל הישן... אין ספק שזה פתח את השערים עבור רבים, ובתקווה שזה מציע את אותה צורת הזדהות וסיפוק שמציעה לנו מוזיקה של ג'נסיס, פינק פלויד, יס ואחרים".

מלקולם דינסדייל מקורנוול היה פחות משוכנע מהאיכות המוזיקלית של התנועה החדשה: "אני לא יכול לקבל את העובדה שתוקפו של פאנק-רוק נובע מהאנרגיה הנוצרת בהופעות חיות. האם באמת הגענו לרמה שבה היכולת כבר לא נחשבת? מבט חטוף על המצעד (שהוא, אחרי הכל, המדד המדויק ביותר להצלחתה של כל להקה) מראה שניו ווייב אינו פופולרי כפי שאוהדיו היו רוצים שנאמין".

ווילי באת', הבסיסט של להקת ROUGH DIAMOND, כתב כדי להגן על להקתו לאחר אזכור שלילי בביקורת: "קשה לי להבין איך אפשר לכנות אותך לוזר כשמעולם לא עשית דבר מלבד לנצח". הוא המשיך ומנה את הקריירות המוצלחות של חבריו ללהקה, כולל קלם קלמפסון (לשעבר מלהקת האמבל פאי) וג'ף בריטון (לשעבר מלהקת כנפיים).

רוקי הטד הציע מסר פשוט בתוך הסכסוך: "לכל הפאנקיסטים. תפסיקו להתנהג כמו שהתקשורת מקווה שתתנהגו. כולנו אוהבים מוזיקה וכל זה נהדר, אז בואו נמשיך להקשיב לה. ביחד, לא לרסק את הסצנה על ידי ריסוק אחד את השני".

בונוס: גם זה קרה החודש איתם - אוגוסט עם להקת אבבא.

זרעי עתידה של להקת אבבא נזרעו הרבה לפני הקמת הלהקה, כאשר אוגוסט סימן מספר אבני דרך אישיות עבור חבריה. באוגוסט 1952, אני-פריד לינגסטאד הצעירה התחילה ללמוד בבית הספר, צעד שבסופו של דבר הוביל אותה אל ייעודה המוזיקלי. כמה שנים מאוחר יותר, באוגוסט 1955, סטיג אנדרסון, האיש שיהפוך למנהל המשפיע של להקת אבבא , נישא לאשתו גודרון. עבור ביורן אולבאוס, אוגוסט היה חודש של התקדמות בלימודים; הוא התחיל את לימודיו בחטיבת הביניים בשנת 1956 ותיכון באוגוסט 1960.

קיץ אוגוסט 1963 היה קיץ משמעותי גם עבור פרידה וגם עבור בני אנדרסון. פרידה ובעלה דאז, רגנאר פרדריקסון, עברו לגור יחד, צעד משמעותי בחייה הצעירים. באותו חודש, ב-20 באוגוסט 1963, חברתו דאז של בני אנדרסון, כריסטינה גרונוול, ילדה את בנם, פיטר. אם נחזור אחורה עוד יותר, רגע מרגש בחייה המוקדמים של פרידה התרחש ב-18 באוגוסט 1947, כאשר היא, אמה סיני וסבתה אגני, עברו לדירה במאלמקופינג, שבדיה, בחיפוש אחר חיים חדשים הרחק מהדעות הקדומות של נורבגיה שלאחר המלחמה - כי פרידה נולדה כבת לחייל בצבא הגרמני שנעלם משם. סוף עידן בקריירה המוזיקלית המוקדמת של פרידה הגיע באוגוסט 1966, כאשר התזמורת של גונאר סנדוורן, להקה איתה הופיעה, התפרקה.

אבן דרך משמחת הושגה באוגוסט 1969, כאשר בני ופרידה התארסו (הם התחתנו רק בשנת 1978), ובכך ביססו את השותפות האישית והמקצועית שתהפוך למרכזית בסיפור של להקת אבבא.

כשהרביעייה התאחדה כדי להקים את להקת אבבא, חודש אוגוסט המשיך להיות חודש של פעילות אינטנסיבית ורגעים מכריעי קריירה.

באוגוסט 1974, כשהצלחתו של השיר WATERLOO עדיין טרייה, הלהקה החלה להניח את היסודות לפרק הבא שלה. ההקלטות לאלבום חדש שלה החלו ב-22 באוגוסט.

וב-3 באוגוסט 1975, סרט הקידום של השיר I DO I DO I DO הוקרן ברחבי ארה"ב בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית COUNTDOWN. התגובה הייתה פנומנלית, כאשר מפיקי התוכנית הוצפו בבקשות לשידורים חוזרים. שידור זה זוכה להכרה נרחבת כמה שהצית את "השיגעון של אבבא" ששטף את אוסטרליה. עיתונאי בעיתון אוסטרלי כתב, "החשיפה המתמדת של הלהקה בתוכנית טלוויזיה מתוקשרת כמו זו, שצברה צפייה של שני מיליון, גרמה גם לכך שהיה קשה להימלט מאבבא".

המומנטום היצירתי של הלהקה היה בלתי ניתן לעצירה. בתחילת אוגוסט 1975, הם הקליטו את הגרסה האנגלית של השיר "פרננדו". השיר, שיצא במקור כשיר סולו עבור פרידה בשוודית, הפך לאחד הסינגלים האייקוניים והנמכרים יותר של להקת אבבא. ביורן, שתיאר את תהליך כתיבת השיר, נזכר: "שכבתי בחוץ בליל קיץ אחד, הסתכלתי על הכוכבים ופתאום זה עלה לי בראש. האמת? זה שיר די בנאלי מבחינתי".

ההקלטות למה שיהפוך לאלבום ARRIVAL החלו באוגוסט 1975, עם הקלטת השיר DANCING QUEEN. יצירת השיר הייתה תהליך קפדני, כאשר הלהקה שאבה השראה מהשיר ROCK YOUR BABY של ג'ורג' מקריי כדי לקבל את התחושה הנכונה. התגובה הרגשית של פרידה לשמע הקלטת הליווי בפעם הראשונה הפכה לאנקדוטה יקרה: "אני זוכרת שבני חזר הביתה עם קלטת של נגינת הליווי וניגן אותה לי. חשבתי שזה כל כך יפה שהתחלתי לבכות".

אפילו כשהחיים האישיים שלהם הפכו מסובכים יותר, אוגוסט נותר חודש פרודוקטיבי עבור אבבא. באוגוסט 1978 יצאה הלהקה לביקור קידום מכירות בארצות הברית, כחלק ממאמץ מרוכז לכבוש את השוק האמריקאי החמקמק. סטיג אנדרסון, איש עסקים פיקח תמיד, הוביל את הקמפיין, והשקיע רבות בפרסום ובהופעות בטלוויזיה. הביקור עזר לסינגל שלהם TAKE A CHANCE ON ME להגיע לסקציית שלושת הראשונים במצעדים האמריקאים.

אחד הרגעים האחרונים והנוגעים ללב יותר בתולדות ההקלטות של להקת אבבא התרחש באוגוסט 1982 , עם הקלטת השיר THE DAY BEFORE YOU CAME. הבלדה הזו הביאה תחושה של מלנכוליה וסופיות שנראתה כמשקפת את פירוקה הקרב של הלהקה. השיר הוקלט בסוף הקיץ, זמן הולם למה שרבים מחשיבים כשירת הברבור של להקת אבבא (עד האיחוד, כמובן). בני אנדרסון נזכר שהמילים לא היו עצובות מטבען, אבל בשילוב עם המוזיקה, הן העבירו תחושה עמוקה של מלנכוליה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.