רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 באוקטובר בעולם הרוק

הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

הציטוט היומי: "כלומר, מילים חשובות. יש להן את הכוח להרים אנשים, או מה שהן עושות, אבל הרוח האמיתית של הרוק'נ'רול עדיין נמצאת במוזיקה" (טום פטי)

אלבום החתונה הלא מתפשר של ג'ון לנון ויוקו אונו

ב-20 באוקטובר בשנת 1969 יצא בארה"ב אלבומם השלישי של ג'ון לנון ויוקו אונו, תחת השם "אלבום החתונה". המעריצים שפתחו את התקליט החדש של מנהיג הביטלס ציפו לשמוע עוד שיר אהבה – ואז הם חטפו את הלם חייהם. בעצם, יכול להיות שהם כבר ציפו לדבר שכזה מהזוג ההוא.

שנת 1969 הייתה אחת השנים הסוערות והמכוננות ביותר בתולדות המוזיקה והתרבות העולמית. בזמן שניל ארמסטרונג צעד על הירח, מלחמת וייטנאם קרעה את ארצות הברית, פסטיבל וודסטוק שינה את פני הרוק, להקת לד זפלין שחררה את אלבום הבכורה שלה ואלביס פרסלי חזר בגדול לאולפן ההקלטות – ארבעת המופלאים מליברפול קיימו בינואר את הופעתם הציבורית האחרונה על גג בניין חברת אפל. בספטמבר של אותה שנה יצא האלבום המונומנטלי ABBEY ROAD, אך ממש באותם ימים, ב-20 בספטמבר, ג'ון לנון כבר הודיע לחבריו הנדהמים ללהקה שהוא עוזב לצמיתות.   

עבור ג'ון ובת זוגו יוקו אונו, השנה הזו הייתה רכבת הרים של אמנות, אקטיביזם וזוגיות טוטאלית. ב-20 במרץ 1969 הם נישאו בטקס אזרחי צנוע וסודי ביותר בטריטוריה הבריטית של גיברלטר. צ'ארלי גליאנו, פקיד בית המשפט שניהל את ההליך, נזכר שנים לאחר מכן כי מנהלם של הביטלס, פיטר בראון, התקשר אליו מראש ותבע סודיות מוחלטת: "הושבעתי לסודיות מוחלטת, שכן בני הזוג רצו להימנע מסיקור תקשורתי ומגדודים של עיתונאים וצלמים. ביום החתונה הגיעו לנון, אונו, בראון וצלם בודד במטוס פרטי. למרות שדלתות המרשם היו פתוחות, איש לא הגיע – אפילו לא עיתונאי אחד, כתוצאה מהאיפול התקשורתי המוחלט". החתן והכלה התייצבו לטקס בנעלי טניס לבנות ופשוטות, ומשם המשיכו מיד לירח דבש שלא נראה כמותו מעולם.   

קופסת הפלאים: מתנת החתונה שלא דמתה לשום דבר אחר

וב-20 באוקטובר בשנת 1969 יצא בארה"ב אלבומם השלישי של ג'ון לנון ויוקו אונו, תחת השם "אלבום החתונה". מי שחיפשו בו מוזיקה בסגנון הביטלס קיבלו מתנת חתונה שונה לגמרי. המארז המפואר והיוצא דופן הזה היה חריג ומהפכני לחלוטין באותה תקופה. הוא תוכנן ועוצב על ידי המנהל האמנותי של חברת אפל, המעצב ג'ון קוש, כקופסה לבנה מהודרת עם מכסה נשלף, שהכילה בתוכה אוצר של ממש: רפרודוקציה מדויקת של תעודת הנישואין מגיברלטר, חוברת בת 16 עמודים מלאה בגזרי עיתונות תחת הכותרת "העיתונות" (ובה כתבות ענק כמו "ההתאמה המושלמת: שניהם נעלו נעלי טניס" ו"היכנסו, אנחנו פשוט עושים אהבה"), כרזה מתקפלת של צילומים אינטימיים בשחור-לבן מיום הנישואין, גלויה עם הכיתוב לשלום ממיטת המלון, שקית פלסטיק מיוחדת עם הכיתוב באגיזם, ופס של ארבע תמונות פספורט משעשעות של הזוג המאושר. אה כן - וגם צילום של עוגת החתונה.  

התקליט עצמו הונח בתוך עטיפת נפתחת יוקרתית. המארז היה כה עשיר ומורכב להפקה, שנוצרו עיכובים משמעותיים בייצורו – מה שהוביל לכך שבעוד שבארצות הברית הוא הופיע ב-20 באוקטובר, בבריטניה הוא שוחרר רק ב-7 בנובמבר 1969. על התקליט והעטיפה בבריטניה לא נכתבו כלל שמות המשפחה שלהם, אלא הקרדיט הפשוט ג'ון ויוקו - מותג שכזה. עבור עולם הפופ של אותם ימים, זו הייתה הצהרה אמנותית טהורה: התקליט כחפץ אמנות מושגי, ובעידן שלפני הרשתות החברתיות – סוג של סלפי זוגי שיתופי שנשלח היישר לסלון של המעריצים!   

צד ראשון: עשרים ושתיים דקות של פעימות לב, לחישות וצרחות

ג'ון: "יש בו המון תמונות, קריקטורות וגזרי עיתונות ודברים כאלה, ויש עליו כמה צלילים די מטורפים... צד אחד הוא הקלטה של פעימות הלב של יוקו ושלי. זה בסטריאו ופעימות הלב שלנו פועמות שם, כמו תופים אפריקאים, ואנחנו מייללים מעל זה. אני שר 'יוקו' והיא שרה 'ג'ון', ברציפות לאורך כל הצד. זה כמו גרסה מורחבת ומאוד קיצונית של 'ג'ון ומרשה' שיצא לפני שנים על ידי סטן פריברג. זה באמת גורם לשערות לסמור... זה היה כמו לחלוק את החתונה שלנו עם כל מי שרצה לחלוק אותה איתנו. לא ציפינו שייצא מזה תקליט להיט. אנשים מכינים אלבום חתונה, מראים אותו לקרובי משפחה כשהם באים לבקר. ובכן, קרובי המשפחה שלנו הם מה שאתם קוראים מעריצים, או האנשים שעוקבים אחרינו בחוץ. אז, זו הייתה הדרך שלנו לאפשר להם להצטרף לחתונה".

היצירה הזו בצד הראשון נשאה את השם JOHN AND YOKO ונמשכה לא פחות מ-22 דקות ו-41 שניות! ג'ון ויוקו הקליטו אותה באולפני EMI בלונדון ב-22 באפריל 1969, בסשן לילי סהרורי שהחל בשעה 23:00 והסתיים לפנות בוקר בארבע וחצי. חמישה ימים לאחר מכן הם חזרו לעבוד עליה, וב-1 במאי לנון ערך וחיבר את שתי ההקלטות יחד. הם כבר השתמשו בעבר בצליל פעימות הלב של תינוקם שטרם נולד בקטע הכואב BABY'S HEARTBEAT מתוך אלבומם הקודם UNFINISHED MUSIC NO. 2: LIFE WITH THE LIONS (שתיעד את שהותם בבית החולים בלונדון לאחר שיוקו עברה הפלה), אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה השתמשו בצלילי הגוף החיים שלהם עצמם כבסיס קצבי.

מעל הלמות הלב, השניים קוראים זה לזו במגוון אינסופי של רגשות – מלחישות פיתוי עדינות, דרך שיחה יומיומית, ועד לצווחות וזעקות שבר שמרעידות את הרמקולים. סטן פריברג יצר ב-1951 פרודיה קומית חמודה בשם JOHN AND MARSHA שבה גבר ואישה חוזרים רק על שמותיהם, אבל אצל לנון ויוקו זה הפך לאוונגרד יצרי וחסר מעצורים שגרם ללא מעט מאזינים ומבקרי מוזיקה לרוץ בבהלה אל הפטיפון ולהרים את המחט תוך עשר דקות!

צד שני: ירח דבש במלון הילטון ומחאה בפיג'מה לבנה

הצד השני של האלבום נקרא AMSTERDAM ונמשך קרוב ל-25 דקות. הוא תיעד את שבוע ירח הדבש המפורסם שלהם במלון הילטון באמסטרדם בסוף מרץ 1969, שם קיימו את שביתת המיטה הראשונה למען השלום. עיתונאי העולם, שזכרו היטב את תמונת העירום המלאה שלהם על עטיפת אלבומם הראשון UNFINISHED MUSIC NO. 1: TWO VIRGINS, ציפו לתפוס את הזוג הטרי בעיצומו של אקט סוער בחדר המלון. במקום זאת, הם פתחו את הדלת ומצאו את ג'ון ויוקו יושבים זקופים במיטה, לבושים בפיג'מות לבנות וצנועות, ומנהלים שיחות עמוקות על סיום המלחמות ועל שיטות בלתי אלימות להשגת שלום עולמי. שנים לאחר מכן סיפר ג'ון למגזין רולינג סטון: "החלטנו שאם אנחנו כבר הולכים לעשות משהו פומבי כמו להתחתן, נקדיש את זה לשלום".   

הקטע AMSTERDAM נפתח בשירתה של יוקו בשיר JOHN JOHN (LET'S HOPE FOR PEACE) – שיר שאותו ביצעה בהמשך השנה על הבמה בפסטיבל הרוק'נ'רול של טורונטו עם פלסטיק אונו באנד, ביצוע שראה אור באלבום LIVE PEACE IN TORONTO 1969. משם נשזרת היצירה בקולאז' תיעודי שכולל קטעי ראיונות של בני הזוג עם העיתונאים הנדהמים, לצד שיחות אינטימיות ביניהם, רעשי רקע של גלי הים וצווחות שחפים, קולות תנועה, רעשי תעשייה, ילדים משחקים וצלילי סיטאר מרחפים.

באחד הקטעים החזקים ביותר בהקלטה מצהיר ג'ון לנון את אחד מציטוטיו: "שלום משיגים רק בשיטות של שלום. הממסד יודע היטב איך לשחק במשחק האלימות. מה שהם לא מסוגלים להתמודד איתו זה הומור שקט ושוחר שלום". ויוקו הוסיפה בקולה: "בדרכנו שלנו, אנחנו פשוט מודיעים שאנחנו פתוחים לכל ההזמנות וההצעות לפעול למען שלום עולמי... אנחנו עושים את זה בדרך שלנו". ג'ון המשיך והסביר בראיון: "כל אחד יכול לגדל שיער למען השלום, או לוותר על שבוע חופש למען השלום, או לשבת בתוך שק למען השלום. תפגינו למען השלום בכל דרך – אבל בדרכי שלום".

בתוך הרצף התיעודי הזה שולבו גם ארבעה קטעים מוזיקליים קצרים: ג'ון שמנגן בלוז אקוסטי קצרצר עם המילים "שלום אמסטרדם שלום", יוקו ששרה את GROW YOUR HAIR בליווי גיטרה אקוסטית של ג'ון, ביצוע א-קפלה של ג'ון לקטע מתוך שיר שהוא כתב לביטלס GOOD NIGHT (שנעל את האלבום הלבן WHITE ALBUM), והקריאה המשותפת BED PEACE ו-HAIR PEACE. יוקו פנתה בהקלטה במילים ישירות אל הדור הצעיר: "בואו נחזור לעתיד, שזו הסיבה העיקרית שאנחנו כאן. אנחנו רוצים לדבר בעיקר עם הצעירים בכל העולם, כי הם הדור הבא והעולם הבא. ואנחנו רק רוצים לומר שאנחנו איתם. כל מה שצריך זה אומץ!"

ועדיין... לא השתכנעתי מכל זה לקנות את היצירה הזו בוויניל. אוקי, ברור שהאלבום לא נועד למכירות המוניות ואכן לא שבר שיאים: במצעד האמריקאי של בילבורד 200 הוא הגיע רק למקום ה-178 וצעד שלושה שבועות בלבד, בעוד שבבריטניה הוא כלל לא נכנס למצעדים. WEDDING ALBUM היווה את החלק השלישי והאחרון בטרילוגיית האלבומים הניסיוניים של ג'ון ויוקו, אך מסע השלום שלהם רק הלך ותפס תאוצה. 

מבקר המוסיקה שהפך לבדיחה

חברת EMI נתקלה בבעייה בזמן הדפסת עותקי הפרומו של האלבום, וכדי לשלוח אותו בזמן למבקרי המוזיקה נמצא פיתרון מקורי - הדפסת כל צד באלבום על גבי ויניל נפרד (כאשר צדו השני חלק). כל מבקרי המוזיקה הבינו מה לעשות, חוץ מריצ'רד ויליאמס, כתב המלודי מייקר, שהקשיב לארבעת הצדדים קשב רב וכתב: "זה אולי האלבום המהודר ביותר שיצא עד עכשיו בתחום המוזיקה הפופולרית. באלבום הזה ג'ון ויוקו שרים, צועקים, רוטנים, מפתים, מתחננים, מאיימים ותובעים זה מזו. ברגע שהמאזין נכנס לצליל שלהם (עדיף עם אוזניות), מתגלים היבטים נוספים. הלמות הלב מזכירות הלמות תופים אפריקניים. הצדדים השני והרביעי מכילים צליל סטאטי שנוצר באופן אלקטרוני. זה נשמע צחיח ביותר, אבל בהקשבה חוזרת ניתן לגלות כי הצליל זז במקצת בתדר שלו ויוצר עניין. הצד השלישי הוא המגוון ביותר, עם הדבקת צלילים וראיונות עם השניים. האלבום הזה ודאי יעניין מאזינים בעוד עשרים שנה מעכשיו. מעניין מה נחשוב על עצמנו אז".

ג'ון ויוקו צחקו למקרא הביקורת ושלחו למערכת העיתון תגובה: "ריצ'רד היקר. תודה רבה על הביקורת הפנטסטית שפרסמת על אלבום החתונה. אנחנו שוקלים להוציא את הצדדים שהתעכבת עליהם בתור האלבום הבא שלנו. אולי אתה צודק באמירה שאלה הצדדים הטובים. שנינו מרגישים שזו הפעם הראשונה בה מבקר מוזיקה האפיל על האמן, ואנחנו ממש לא מתבדחים".

והנה עוד ביקורות מאז ששלפתי על תקליט זה

"בהצלחה לג'ון ויוקו. בעולם בו מקוריות הופכת לדבר נדיר יותר מיום ליום - הם בהחלט מקוריים" (עיתון NME).

"החבילה מכילה גזרי עיתונות שונים (שנבחרו, ללא ספק, בשל היותם חסרי פשר), שקית פוליאתילן, דף עם שרבוטים של ג'ון ודף של יוקו, גלויה, רצועת תמונות – מהסוג שאפשר להפיק באותם מתקנים שבהם דוחפים את הראש פנימה – ותמונות חתונה. כל ניסיון לתאר את התקליט הוא, בהכרח, גם ביקורת שלילית עליו. עבורי הוא היה מרגש. הוא היה משעשע. לעתים הוא גרם לי להתפרק מצחוק. לעתים קרובות הוא היה מפחיד. אבל זוהי אהבה" (עיתון רקורד מירור).

"כמזכרת ממסעותיהם, זה נחמד עבור ג'ון ויוקו. "הרצאת השלום" בצד השני היא החלק היחיד שמעורר עניין. מעבר לכך, מדובר בשעמום נוראי, אם כי העיצוב החיצוני נאה. האזינו לזה בתשומת לב רבה לפני שתוציאו 3 ליש"ט ו-10 שילינג כדי להתנסות בגחמות המיושנות של בני הזוג לנון" (עיתון דיסק אנד מיוזיק אקו). ועיתון RECORD RETAILER פרסם אז בביקורתו: "ניתן לטעון שזהו האלבום המפואר ביותר בכל הזמנים. מבחינה מוזיקלית, הוא בלתי צפוי כצפוי, מוזר, מפחיד ולפעמים מרגש. תג המחיר של שנות ה-70 עשוי להשפיע על המכירות". ובעיתן FRIENDS נכתב אז: "כבר נכתב רבות על האריזה, הדפים המתקפלים, החלקים הנשלפים ופרוסות עוגת החתונה, שנדמה כי הם הסיבה העיקרית לרכישת המוצר. זה מביך, זה מוגזם, וכן הלאה. אך קל מאוד לעסוק בכך מבלי להתייחס לתקליט עצמו... הקושי היחיד בהבנת בני הזוג אונו-לנון – או בהבנת הסיבה לכך שקטעים אלה מופיעים בתקליט – טמון במחשבה שמא הם מתאמצים לשמור על קשר עם צעירי העולם".

בעיתון דיילי גלינר מקנדה נכתב: "קחו, למשל, את "אלבום החתונה" של ג'ון ויוקו. אם נשים בצד את התמונות, גזרי העיתונות ופריטים חדשותיים קטנים אחרים, התקליט הוא חתיכת זבל. זוהי חתיכת זבל כנה, אמיתית, מעניינת מבחינה אסתטית, וריקה מתוכן. מעל נהמות מכניות חוזרות ונשנות, ג'ון קורא ליוקו אשר צועקת בחזרה לג'ון אשר פועה בחזרה ל... וכל זה קצת דומה לסינגל המפורסם של סטן פריברג, "ג'ון ומרשה", מאמצע שנות החמישים. אבל אין בתקליט של הלנונים את השנינות או ההיגיון כדי לערוך השוואה הוגנת".

ובעיתון טמפה טיימס נכתב אז: "ג'ון לנון ויוקו אונו לנון, אפל רקורדס. כשהם אומרים "אלבום חתונה", הם לא מנסים לעבוד עליכם; זה בדיוק מה שזה. תמצאו את כל הדברים הטובים האלה סגורים בקופסת קרטון: עותק אחד של תעודת הנישואין שלהם, שקית "באגיזם" מפלסטיק לבן, תצלום של חתיכת עוגת חתונה, גלוית תמונה של ג'ון ויוקו יושבים במיטה עם שני שלטים מעל ראשיהם, סטריפ תמונות מתא צילום של ג'ון ויוקו בעלות של 25 סנט, סדרת תמונות מתקפלת גדולה בשם "החתונה", פוסטר מתקפל קטן יותר בן שלושה עמודים עם קריקטורות גסות שצייר הזוג, ספר בן 17 עמודים של גזרי עיתונים וקריקטורות שנקרא (במקוריות מסנוורת) "העיתונות", עטיפה כפולה המכילה תקליט אחד בשם "אמסטרדם".

ובכן, התקליט עצמו הוא חידה מסוימת, כפי שניתן לצפות. צד אחד מציג שני אמנים (ובאמת שלא קשה לבטא את המילה "אמן" בציניות) ומה שנשמע כמו פעימות לב ברקע, אם כי כנראה מדובר בריאת ברזל. הנה התסריט ל-22 דקות ו-23 שניות של רצועה בשם "ג'ון ויוקו": יוקו אומרת, "ג'ון" 398 פעמים. ג'ון אומר, "יוקו" 502 פעמים. הם אומרים את השורות שלהם ברמות משתנות של רגש, הנעות על הטווח שבין שום מקום לשום מקום, ובחזרה בדרך עוקפת. לצד השני יש קצת יותר מה להציע, אם כי אנחנו לא בטוחים בדיוק איך. הרצועה הזו נקראת "אמסטרדם", כמו התקליט כולו. הוא מתחיל כשיוקו שרה שיר שלום ללא ליווי, באיכות טונאלית שגובלת בזיוף. לאחר מכן מגיע אחד מראיונות רבים עם העיתונות, שבו לנון אומר, "אף אחד לא עושה שום דבר למען השלום" ו"שלום ניתן להשיג רק באמצעי שלום". טלפון מצלצל ברקע ויוקו מוסיפה, "אם תפרוץ מלחמה, זו אחריות של כולם". ג'ון אומר, "יוקו רוצה לדבר עם אנשים צעירים כי הם עולם העתיד". הם מדגישים שוב ושוב את האחריות של כל אחד למצב בעולם.

ואז הם נמוגים אל תוך רעשי שחפים וקולאז' של צלילים אחרים. ג'ון אומר במנומנמות, "יש פה זבוב שמתעופף לו". אנו זוכים למספר דקות של ג'ון ויוקו מתעוררים ומזמינים ארוחת בוקר. ואז, עוד ראיונות על שלום ומיטה באמסטרדם ומלחמה, ועוד ראיונות וילדים צורחים ושוטרים צועקים. הרצועה הזו אורכה 24 דקות ו-52 שניות בלבד, והיא מלאה עד אפס מקום בפינוקים מעוררי השראה, כמו גם בכמה קטעים של "סגנון חיים שטרם תועד" בין ג'ון ליוקו. בעיקרון, כ-10 הדולרים שתבזבזו על האלבום גובלים בבזבוז כסף; עם זאת, חג המולד כבר כאן, וזה בכל זאת אחד מהביטלס".

גם זה קרה ב-20 באוקטובר. החל מהוואי שטופת השמש של אלביס פרסלי ועד לאולמות האפלים של מישיגן בהם נזרעו זרעי הפאנק, הבה נצא למסע בזמן אל כמה מהצמתים המעניינים הללו.

כשהמלך נכנע לכבלי הזהב של הוליווד

בשנת 1961, מעמדו של אלביס פרסלי כמלך הבלתי מעורער של הרוק'נ'רול כבר היה מבוסס, אך הקריירה שלו עמדה בפני פרשת דרכים. לאחר שחרורו מהצבא, מנהלו האישי, קולונל טום פרקר, דחף אותו עמוק יותר אל תוך המכונה ההוליוודית. התוצאה הייתה סדרת סרטים נוסחתיים וקלילים, והתקליט הרביעי מסוג זה, שיצא ביום הזה אז, היה פסקול הסרט BLUE HAWAII. התקליט הזה, למרבה האירוניה והתדהמה של המבקרים, הפך לאחד מנכסי הצאן והברזל המסחריים הגדולים ביותר בקריירה של פרסלי, כשהוא מבלה לא פחות מעשרים שבועות רצופים במקום הראשון במצעד התקליטים של בילבורד. עבור מעריציו הוותיקים, שזכרו את האנרגיה הגולמית והמרדנית של אלביס משנות החמישים, המהלך הזה נראה כבגידה, כמעט התאבדות מקצועית. הוא התרחק מהרוק'נ'רול המסוכן והסוחף ובמקומו הגיש קומדיות רומנטיות תפלות. עלילת הסרט הייתה דקיקה כנייר: צ'אד גייטס (בגילומו של פרסלי), יורש עשיר שחזר מהצבא, העדיף את חיי הגלישה והחברים על פני עבודה בעסק המשפחתי. הוא בחר לעבוד כמדריך תיירים בסוכנות הנסיעות של חברתו, מה שסיפק את האמתלה לסדרה של סצנות מוזיקליות על רקע נופיה האקזוטיים של הוואי.

אלביס, המקצוען האולטימטיבי, צלח את הסרט בקסם אישי שאין שני לו. הוא העביר את ארבעה עשר השירים בפסקול בחן ובכישרון, כך שאפילו החלשים שבהם נשמעו נעימים. אך מתחת לחיוך המסנוור, ניתן היה להבחין בניצוץ של בלבול בעיניו. הוא נאלץ לדקלם שורות טקסט מביכות ולהצמיד את תנועות האגן המפורסמות שלו, שבעבר טען כי הן תגובה טבעית למוזיקה, לשירים מטופשים וחסרי עומק. התחושה הייתה שהתנועות הפכו לבדיחה, פרודיה על עצמו.

ובכל זאת, מתוך הפסקול הזה, שנחשב בעיני רבים לסמל הדעיכה האמנותית שלו, צמח דווקא אחד משירי האהבה הגדולים והנצחיים ביותר. השיר CAN'T HELP FALLING IN LOVE נכתב על ידי ג'ורג' וייס, הוגו פרטי ולואיג'י קריאטורה, וסיפורו מפתיע. הלחן המרטיט מבוסס בכלל על יצירה צרפתית קלאסית עתיקה מתוך המאה השמונה-עשרה בשם "תענוג האהבה" שהלחין ז'אן-פול-אז'יד מרטיני. וייס, שהיה מנהיג להקה צבאית במלחמת העולם השנייה והלך לעולמו בשנת 2010 בגיל 89, סיפר כי איש מצוות ההפקה או ממקורביו של אלביס לא התלהב מהדמו. "אף אחד מהמפיקים והעוזרים שליוו את אלביס לא רצה את השיר. הם חשבו שהוא רכרוכי, איטי ומשעמם להחריד, וטענו שאין לו שום סיכוי להצליח". 

אך היה זה אלביס עצמו שהתעקש, זיהה את האיכות הנדירה של הבלדה, ונלחם להכניס אותה לסרט. אלביס הקליט אותו בסשן לילי מיוחד בהוליווד במרץ 1961, והשיר הפך לאבן דרך כה משמעותית עבורו, עד שבמשך כל שנות השבעים הוא שימש כשיר הסיום הקבוע והמרגש של כל הופעותיו החיות. האירוניה הגדולה היא שבסרט, השיר הרומנטי הזה, שהפך לפסקול של אינספור זוגות מאוהבים, כלל לא הושר לאהובתו של הגיבור. בסצנה המדוברת, צ'אד גייטס מגיש לסבתו מתנת יום הולדת – תיבת נגינה. כשהיא פותחת אותה והמנגינה מתחילה להתנגן, אלביס שר לה את המילים המרגשות, ברגע קולנועי קטן ובלתי נשכח.

ארבעה נערים מדבלין על סף פריצה

נקפוץ קדימה בזמן לשנת 1980. באירלנד צמחה להקה צעירה ונמרצת בשם יו-2, והיא הוציאה ביום זה את תקליט הבכורה שלה, BOY. האלבום, שהופק ביד רמה על ידי סטיב ליליווייט, היה מלא בחיספוס נעורים, תופים מהדהדים ואנרגיות פוסט-פאנק שחיפשו כיוון ומשמעות. עיתון המוזיקה רולינג סטון, ששימש אז כמדריך הטעמים של עולם הרוק, שלח את מבקריו להאזין. הביקורת, שנשלפה מהארכיון, מעידה על הפוטנציאל העצום לצד חוסר הבשלות.

"השיר הבולט בתקליט הזה, של נערי הפלא האיריים, הוא I WILL FOLLOW, שמהווה את הסינגל המושלם. עם הקצב המדבק שלו והפזמון שמושר כמנטרה זה שיר שמתאים לרחבת הריקודים. חבל ששאר האלבום לא משתווה לזה. הלהקה מנגנת בצורה חכמה, עם בס כבד שנמצא בסגנון טראנס-פופ, עם קול רגשני של בונו וצלילים מגוונים מגיטריסט שקורא לעצמו THE EDGE. אבל השירים, בעיקר על כאבי התבגרות, לא מאוזנים. אנו מקווים שהלהקה הזו תצדיק בהמשך את התלהבות חברת התקליטים שהחתימה אותה. בתקליט זה יש כבר את הניצוץ המסחרי ויש כישרון, פוטנציאל וקסם אישי. אבל כמשהו שאמור להיות הדבר הגדול הבא, הם רק נמצאים מאחורי משהו חדש באמת".

השיר I WILL FOLLOW טומן בחובו כאב אישי עצום של בונו. הוא נכתב מנקודת מבטו של ילד על מות אמו, אייריס, שהתמוטטה ומתה מדימום מוחי במהלך הלווייתו של אביה שלה, כשבונו היה רק בן ארבע עשרה. בונו אמר לימים בלהט אישי: "זהו שיר על אהבה ללא תנאי, על ילד שמוכן ללכת אחרי אמו לכל מקום, אפילו עמוק אל תוך הקבר, כדי למצוא אותה מחדש".

סוף עידן הגלאם: הפרידה הכואבת של בואי ורונסון

בשנת 1973, על במה באולפן טלוויזיה אמריקאי, הופיעו דיוויד בואי והגיטריסט מיק רונסון יחד בפעם האחרונה לתקופה ארוכה. רק מאתיים צופים נכחו באותו אירוע אינטימי, שהיה למעשה צילומים לספיישל טלוויזיוני בשם 'מופע הרצפה של 1980'. הצילומים התקיימו במועדון מארקי המפורסם בלונדון עבור רשת הטלוויזיה האמריקאית אן-בי-סי, ובואי הופיע שם בתלבושות גלאם גרנדיוזיות ויוצאות דופן. בסיום ההופעה, יצא רונסון מהאולפן ולא שב לנגן עם בואי עד להופעת אורח קצרה בסיבוב ההופעות SERIOUS MOONLIGHT בשנת 1983.

השנים שביניהן היו שנים של משקעים וטינה. בואי, שניסה להמציא את עצמו מחדש ולהתנער מדמותו של זיגי סטארדאסט, הרגיש צורך לשטוף את ידיו גם משותפיו לתהילה. בשנת 1976, כשהוא שקוע עמוק בהתמכרות לקוקאין, הוא התבטא בחריפות כלפי להקת הליווי שלו, העכבישים ממאדים, ואמר בראיון כי נתן להם הרבה יותר ממה שהגיע להם ושהרגיש משועמם בחברתם.

הדברים פגעו עמוקות ברונסון. הוא, שהיה אחראי לעיבודים הגיטריסטיים המבריקים שהעניקו חיים ליצירתו של בואי והזניקו אותו למעמד של כוכב-על, הרגיש כאילו נזרק בצד הדרך. במקביל, קריירת הסולו שניסה לפתח לא המריאה והתרסקה. בואי, באותה שנה, הוסיף שמן למדורה כשאמר בציניות: "מיק רונסון יכול היה להיות מדהים. מעניין מה קורה איתו, לא דיברתי איתו כמה שנים". רונסון הפגוע לא נשאר חייב והשיב בראיון משלו: "דיוויד תמיד זקוק למישהו לצידו שיהיה השוטה שלו, זה שיחטוף את החבטות. הוא צריך מישהו כדי שיוכל להשתחוות לפניו". תגובתו של בואי הייתה מתנשאת וחדה: "לי יש את אלוהים. מה יש למיק רונסון?". דנה גילספי, שהייתה בת טיפוחיו של בואי בתחילת שנות השבעים, שפכה אור על הדינמיקה בין השניים: "דיוויד נתמך רבות על ידי רונסון. אבל כשדיוויד כבר לא צריך תמיכה ממישהו, הוא מנתק איתו את הקשרים באופן מיידי. מיק נפגע מאוד כשדיוויד פשוט הפסיק להחזיר לו טלפונים".

רק בשנות השמונים, לאחר שנגמל והתפכח, החל בואי להשלים עם עברו. "מיק היה האיש המושלם לעזור לי עם זיגי סטארדאסט", הודה. "הוא היה היתד באדמה. כצמד רוק, לדעתי היינו טובים ברמה של מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס". הפיוס הזה הגיע לשיאו, וגם לסיומו, בשנת 1992. בואי ורונסון עמדו שוב על במה אחת בקונצרט המחווה לפרדי מרקיורי. אך הפעם, הריחוק ביניהם היה ניכר. זו הייתה הופעתם המשותפת האחרונה. שנה לאחר מכן, מיק רונסון הלך לעולמו ממחלת הסרטן.

הלילה בו ג'ים מוריסון פגש את כוכב פופ מופרע אחר - מבלי לדעת זאת

נחזור אחורה לשנת 1967, להופעה של להקת הדלתות באוניברסיטה במישיגן שהפכה לאחד השפל הגדולים בתולדותיה. הגורם, כמעט כרגיל, היה האלכוהול. בעוד חברי הלהקה מכוונים את כליהם, סולנם הכריזמטי, ג'ים מוריסון, עלה לבמה שיכור כלוט והחל לקלל את הקהל. במצב רוח קרבי וציני, הוא שאל אותם מה הם רוצים לשמוע, ומיד הציע בעצמו את השיר "לואי לואי", קלאסיקת גראז' שהפכה שחוקה ומאוסה על מוזיקאים רבים באותה תקופה. הקלידן ריי מנזרק, שזיהה את האסון המתרגש, עצר את ההופעה וביקש שמישהו ילווה את מוריסון אל מחוץ לאולם. שני מתנדבים הובילו את הסולן המגמגם למרתף, שם היה חדר ההלבשה. לאחר מספר דקות, מוריסון התעורר מעט משכרותו, הדליק סיגריה והביט סביבו במבט זועף. שאר חברי הלהקה נכנסו לחדר ועמדו מולו בדממה מאשימה. בינתיים, להקת החימום, THE LONG ISLAND SOUND, נקראה בחזרה לבמה כדי להעסיק את הקהל הממתין.

לאחר כחצי שעה, מוריסון התאושש מספיק כדי לחזור. אך במקום להתנצל ולספק את הסחורה, הוא החליט להמשיך את המופע הפרטי שלו. הוא החל לשיר בקול פלצט גבוה, צווחני ומטריד, כשהוא עושה צחוק מהשירים, מהקהל ומהלהקה. חבריו ללהקה עמדו נבוכים ומבולבלים. הקהל ההמום לא ידע אם לצחוק או לכעוס. מוריסון המשיך בשיר השני באותו קול מתריס, והקהל החל לאבד את סבלנותו ולשרוק בוז. תגובתו של מוריסון הייתה קצרה ולעניין: "לכו להזדיין!". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הגיטריסט רובי קריגר והמתופף ג'ון דנסמור נטשו את הבמה בגועל. מוריסון ומנזרק נותרו לבדם וניגנו יחד שיר חדש בשם "מאגי מגיל". ההופעה הזו נרשמה בדפי ההיסטוריה כאחת הגרועות והמביכות ביותר של הדלתות.

אבל בתוך הקהל המאוכזב עמד צעיר אחד שחווה התגלות. הוא לא ראה כישלון, הוא ראה חופש מוחלט, התרסה נגד כל המוסכמות. הוא ראה אמן שמוכן להרוס את המופע של עצמו בשם האותנטיות של הרגע. הוא תיאר את הרגעים ההם: "ג'ים היה שיכור לחלוטין ולא היה מסוגל לתפקד, אבל הוא עמד שם והתעמת עם הקהל בלי שום פחד. ראיתי את זה ואמרתי לעצמי בהלם מוחלט: אלוהים אדירים, אם הוא יכול לעלות ככה לבמה, להרוס הכל ועדיין לגרום לכולם להיות מרותקים אליו – אז גם אני יכול לעשות את זה בדיוק!". לאותו צעיר קראו ג'יימס ניוול אוסטרברג ג'וניור. זמן מה לאחר מכן הוא יקים את להקת הסטוג'ס, אחת הלהקות המשפיעות ביותר על הפאנק והרוק האלטרנטיבי, יקרא לעצמו איגי זטוג' ובהמשך איגי פופ, כשהוא לוקח את הכאוס שראה באותו לילה במישיגן והופך אותם לאבן יסוד באמנות שלו.

הם נולדו בתאריך הזה:

1958: נולד מארק קינג, הבסיסט והסולן של להקת הפאנק הבריטית LEVEL 42. קינג, הידוע בטכניקת הסלאפינג הווירטואוזית שלו, ביטח בשלב מסוים בקריירה את אצבעותיו בסכום של מיליון דולר.

1945: נולד ריק לי, המתופף של להקת הבלוז-רוק הנהדרת (אך מעט נשכחת) TEN YEARS AFTER.

1946: נולד דוואן אולמן, גיטריסט הסלייד המופלא ומייסד להקת THE ALLMAN BROTHERS. חייו נקטעו באופן טרגי בשנת 1971, כשהוא נהרג בתאונת אופנוע והוא בן 24 בלבד.

1947: נולד ג'ו וולש, הגיטריסט המחונן של להקת JAMES GANG, שפיתח קריירת סולו מצליחה ובמקביל הצטרף כחבר מן המניין ללהקת ה-EAGLES.

1950: נולד טום פטי, האיש שהפך לסמל של רוק'נ'רול אמריקאי שורשי עם להקתו, הלבבות השבורים. הוא הלך לעולמו באוקטובר 2017. באותו יום בדיוק נולד גארי גרין, הגיטריסט של הרכב הרוק המתקדם הבריטי ג'נטל ג'יאנט. גרין היה חבר בלהקה מיום הקמתה בשנת 1970 ועד לפירוקה בשנת 1980.

1951: נולד אל גרינווד, הקלידן המקורי של להקת פורינר. דרכו בלהקה הסתיימה לאחר שלושה תקליטים בלבד, כשהוא פוטר בשנת 1979.

רסיסי רוק: חדשות קצרות מהעבר

1970: ריי דיוויס, מנהיג להקת הקינקס, נאלץ לטוס במיוחד מארצות הברית חזרה ללונדון. הסיבה: הקלטה מחדש של שורה אחת בלהיט APEMAN. השורה המקורית, THE AIR POLLUTION IS FOGGIN UP MY EYES, נשמעה למנהלי תחנות הרדיו כמו FUCKIN UP MY EYES. דיוויס לא רצה לוותר על הלהיט וביצע את התיקון. כך זה היה בימים לפני שהאינטרנט נכנס אל העולם.

1968: פול מקרטני טס לניו יורק לחופשה בת עשרה ימים עם אהבתו החדשה, הצלמת לינדה איסטמן. הטיול הזה היווה אבן דרך משמעותית במערכת היחסים שלהם, שהובילה לנישואין.

1968: אלברט גרוסמן, מנהלה של ג'ניס ג'ופלין, פנה לגיטריסט האגדי מייק בלומפילד והציע לו להקים הרכב חדש עבור הזמרת. בלומפילד, למרבה ההפתעה, סירב להצעה. הוא העדיף את החופש המוזיקלי והבלוז הטהור שלו על פני הטירוף המסחרי והסוער שליווה את ג'ופלין.

1967: דיווי ג'ונס, אחד הסולנים של להקת המאנקיז, פתח חנות בוטיק אופנתית בגריניץ' וילג' בניו יורק. לשם החנות הוא בחר את המילה המוזרה 'זילץ'.

2003: באנגליה יצא תקליט הבכורה של זמרת צעירה ומבטיחה בשם איימי ויינהאוס. התקליט, ששמו FRANK, הציג לעולם כישרון נדיר. לארצות הברית הוא הגיע רק בשנת 2007.

1969: ג'ון לנון, עדיין חבר בביטלס אך כבר עם רגל אחת בחוץ, הוציא תקליטון חדש עם הפלסטיק אונו בנד שלו. השיר, COLD TURKEY, היה תיעוד חשוף ומצמרר של חוויות הגמילה הקשה שלו ושל יוקו אונו מהרואין, והוא נדחה על ידי חבריו לביטלס. לצורך ההקלטה הוא גייס את אריק קלפטון, קלאוס פורמן ואלן ווייט.

1979: בוב דילן הופיע בפעם הראשונה והיחידה בקריירה שלו בתוכנית המערכונים המפורסמת סאטרדיי נייט לייב. הוא בחר לבצע שלושה שירים מתקליטו הנוצרי והשנוי במחלוקת אז, SLOW TRAIN COMING. הקהל והמבקרים נותרו פעורי פה לנוכח הטוטאליות הדתית והנחרצת שדילן הפגין מול המצלמות.

1986: להקת דוראן דוראן הוציאה תקליטון חדש בשם NOTORIOUS. היה זה הרכב שונה מזה שהעולם הכיר, מכיוון שהגיטריסט אנדי טיילור והמתופף רוג'ר טיילור כבר לא היו חלק מהלהקה.

1968: ג'ק ברוס, הבסיסט והסולן של להקת CREAM, נעצר בגבול ארצות הברית-מקסיקו לאחר ביקור קצר בטיחואנה. הסיבה למעצר של כמה שעות הייתה בקבוק משקה אלכוהולי מקסיקני שבבעלותו, אשר בתחתיתו שחתה תולעת אמיתית ושמנה. ברוס טען להגנתו שמדובר במשקה מסורתי תמים, אך השוטרים בגבול חשדו שמדובר בהברחה ביולוגית מסוכנת.

1986: יצא התקליטון עם הדואט הבלתי נשכח DON'T GIVE UP של פיטר גבריאל וקייט בוש. ג'יל, אשתו של גבריאל דאז, סיפרה: "ראיתי כתבה בעיתון על אישה שקפצה עם ילדה מבלוק דירות ענק והתאבדה. נתתי את זה לפיטר וזה היה השראה מקורית עבורו לכתיבת השיר. הוא היה שבור לקרוא את זה. עם זאת, המילים שלו תמיד רב-שכבתיות עם השפעות רבות ושונות". גבריאל גם הצביע על תוכנית טלוויזיה על אבטלה וחיי משפחה כהשפעה על השיר. הוא עבר איזושהי התמוטטות עצבים בשנת 1985, והוא כתב את השיר הזה כדי לתגמל את התמיכה שקיבל ממשפחתו. הוא אמר על המסר של השיר הזה: "הרעיון הבסיסי הוא שהטיפול בכישלון הוא אחד הדברים הקשים ביותר שעלינו ללמוד לעשות". השיר לא התחיל כדואט - גבריאל נאלץ לשנות את המילים כדי שיהיה הגיוני שגבר ואישה ישירו אותן. גבריאל פנה בהתחלה לזמרת הקאנטרי דולי פרטון והציע לה לבצע עמו את הדואט, אך היא סירבה בנימוס. רק אז הוא פנה לקייט בוש, והשאר הפך להיסטוריה של צמרמורת טהורה.

1964: להקת הרולינג סטונס נכנסה לאולפני ריג'נט סאונד בלונדון והקליטה את גרסת הכיסוי המחשמלת שלה לקלאסיקת הבלוז של ווילי דיקסון, LITTLE RED ROOSTER. בריאן ג'ונס ניגן שם גיטרת סלייד מהפנטת שהוכיחה עד כמה הסטונס היו מאוהבים בבלוז האמריקאי השורשי.

1996: הזמרת קרלי סימון הייתה אמורה להופיע על סיפון אוניית הפאר קווין אליזבת, אך נאלצה לבטל את המופע ברגע האחרון לאחר שלקתה בהתקף פתאומי של פחד במה.

1977: סטינג, סולן להקתו הצעירה פוליס, המתין להופעה בפריס. כדי להעביר את הזמן, הוא שוטט ברובע החלונות האדומים. המראה של הזונות המוצגות לראווה נתן לו את ההשראה לכתוב את אחד מלהיטיה הגדולים של הלהקה, שיר על פרוצה בשם רוקסן. השם רוקסן נלקח מכרזה ישנה של המחזה "סיראנו דה ברז'ראק" שהייתה תלויה במסדרון המלון הרעוע שבו התאכסנה הלהקה. ובדיוק שנה לאחר מכן, ביום הזה, להקת פוליס הוציאה בבריטניה את הסינגל הנהדר SO LONELY, מתוך אלבום הבכורה שלהם. סטינג הודה לימים שלקח את מבנה האקורדים של השיר ישירות מלהיטו של בוב מארלי, NO WOMAN, NO CRY, ושידך לו אנרגיית רגאיי-פאנק בריטית.

נקניק הברזל, מפיות שחורות ועורכי דין - הכל כרגיל בעולם של פרנק זאפה

ב-20 באוקטובר בשנת 1976 יצא האלבום ZOOT ALLURES של פרנק זאפה. כל הסודות מאחורי עוד תקליט שבו פרנק זאפה ירה לכל הכיוונים.

בעוד עולם המוזיקה מתחיל להתרגל לצלילים המוקדמים של הפאנק והדיסקו שוטף את הרחבות, פרנק זאפה, המאסטרו המשופם והבלתי מתפשר של הרוק, שחרר תקליט חדש בשם ZOOT ALLURES. אך מאחורי העטיפה והצלילים הסתתרה דרמה משפטית ועסקית סבוכה שכמעט והשתיקה את אחד הקולות הייחודיים ביותר במוזיקה.

אמצע שנות השבעים היו תקופה מוזרה להפליא בעולם המוזיקה, אבל זאפה? הוא מעולם לא הלך בתלם. הוא הבין בדיוק לאן נושבת הרוח, זרק הצידה את המרימבות המורכבות וחטיבות הנשיפה הגרנדיוזיות, והחליט לתת לעולם את הגרסה המחוספסת, השנונה והמלוכלכת שלו לתקליט הבי-מטאל ורוק ישיר – כזה שמפרק לגורמים את כל הקלישאות של הז'אנר ומספק חגיגת ריפים מהנה בכמה רבדים במקביל.

מלחמת עולם: מנהל שנועל ארכיונים וקופסאות של סלילים

שנת 1976 לא האירה פנים לזאפה. הוא מצא את עצמו שקוע עד צוואר במלחמה חזיתית עם מנהלו ושותפו העסקי, הרב כהן. מערכת היחסים בין השניים, שהיו אחראים להקמת חברת התקליטים DISCREET בשנת 1973, עלתה על שרטון והגיעה לקיצה המוחלט בחודש מרץ של אותה שנה. זאפה, שהרגיש מרומה וחסום, הגיש תביעה משפטית נגד כהן, צעד שהיה מבחינתו בלתי נמנע. מטרתו הייתה ברורה: להשתחרר מ-DISCREET ולחתום ישירות מול ענקית התקליטים WARNER BROTHERS. כהן מצידו הגיש תביעות נגדיות עזות, והקרב המשפטי גלש במהרה לעימות יצרי ואלים שאיים למוטט את מפעל חייו של פרנק.

בניסיון להרשים את קברניטי וורנר ולהוכיח את תפוקתו הבלתי נדלית, הופיע זאפה במשרדיהם עם כמה קופסאות עמוסות בסלילי הקלטה. החומרים הללו יהפכו ברבות הימים לסדרת התקליטים שנודעו כ-SLEEP DIRT, STUDIO TAN ו-ORCHESTRAL FAVOURITES. זה לא היה התיכנון המקורי שלו. הוא הגיש להם את המוזיקה כפי שהיא, חומר גלם טהור, ללא הצעות לעטיפות, ללא רשימת קרדיטים לנגנים, פשוט מוזיקה. השאיפה האמיתית שלו באותם ימים הייתה להוציא את כל החומרים הפנומנליים הללו במארז ענק בן ארבעה תקליטים בשם LÄTHER, אך חברת התקליטים נבהלה מהפרויקט המפלצתי, סירבה לאשר אותו, ובהמשך פירקה את היצירה לתקליטים בודדים ללא אישורו וללא עריכתו המקורית.

האחים וורנר היו אמורים לשלם לזאפה מקדמה שמנה של 60,000 דולר עבור כל אחד מהתקליטים הללו, אך הכסף בושש להגיע. בסופו של דבר, הסכם הושג מחוץ לכותלי בית המשפט, אך הנזק מהתביעה מול הרב כהן כבר נעשה. כספי המקדמה שהיו אמורים לזרום מוורנר הוקפאו כתוצאה מההליכים המשפטיים, וזאפה נותר ללא גישה אליהם. המצב הדרדר עד כדי כך שנחסמה בפניו הגישה לאולפן החזרות הפרטי שלו, וגרוע מכך, נמנע ממנו לגעת בארכיון העצום של סרטי ההקלטה והצילום שלו. רק בשנת 1982, לאחר שנים של מאבקים, פסק בית המשפט לטובתו והוא קיבל בחזרה את הגישה לאוצרותיו.

גניזת פרויקטים וסוף עידן אימהות ההמצאה

תחת לחץ אדיר, זאפה היה חייב למצוא פתרון יצירתי כדי להמשיך להופיע ולהתפרנס מבלי שהמהלכים שלו ייחסמו על ידי כהן. הפתרון היה חד וחלק: הוא החליט לשים בצד, זמנית, את השם המיתולוגי של להקתו, THE MOTHERS OF INVENTION - כן, וגם את השם המקוצר THE MOTHERS, ולהתחיל להופיע תחת שמו בלבד. במקביל, הוא שכר מנהל חדש שייצג את האינטרסים שלו. הביצה המשפטית הזו גרמה לעיכובים משמעותיים בהוצאת ZOOT ALLURES, וגם פגעה בפרויקט נוסף ומצופה: תקליט משותף עם חברו משכבר הימים, דון ואן וליט, הידוע יותר כקפטיין ביפהארט. התקליט, שיועד להיקרא BAT CHAIN PULLER, נגנז. זאפה, מצידו, סירב לשחרר לביפהארט מספר שירים שהפיק עבורו, מה שהוביל לקרע כואב בין שני היוצרים.

מנקניק הברזל לסלנג צרפתי: התעלומה על גבי העטיפה

התקליט ZOOT ALLURES עצמו היה למעשה גרסה מצומצמת של פרויקט שאפתני יותר, אלבום כפול שהיה אמור להיקרא במקור THE NIGHT OF THE IRON SAUSAGE (הלילה של נקניק הברזל). השם שנבחר לבסוף, ZOOT ALLURES, הוא משחק מילים על ביטוי סלנג צרפתי (ZUT ALORS), שמביע פליאה או תדהמה, משהו בסגנון GOD DAMN IT.

מי שמתעמקים בעטיפת התקליט, מבחינים בכיתוב ביפנית מתחת לדמותו של זאפה. הכיתוב הפונטי פשוט אומר FU-RAN-KU ZAP-PA. התמונה עצמה מציגה רביעייה: זאפה, המתופף האנרגטי טרי בוזיו, ושני מוזיקאים נוספים שלא ניגנו כלל בתקליט, הקלידן אדי ג'ובסון (שלא ניגן כלל בתקליט) והבסיסט פטריק אוהרן, שניגן בבס אקוסטי בקטע הניסיוני FRIENDLY LITTLE FINGER והוסיף נגינת פעמוני רוח בקטע DISCO BOY. שניהם חרשו עם זאפה את הבמות בסיבוב ההופעות שנמשך עד מרץ 1977, ומאוחר יותר המשיכו אוהרן ובוזיו להרפתקה משותפת כשהקימו את להקת הניו-וייב MISSING PERSONS.

צד א': מתחנת דלק מוטרפת ועד גניחות בחדר העינויים

התקליט נפתח בסערה עם WIND UP WORKIN' IN A GAS STATION הקצבי והסרקסטי. "הנה שיר שיכול לפגוע בכמה / אם זה קורה, סימן שאתם טפשים", יורה זאפה כבר בהתחלה, וקובע את הטון למה שיבוא. השורות הללו יכולות לשמש בקלות כמוטו המזוקק של כל הקריירה של זאפה! השיר נשמע כמו פארודיה קורעת על פאנק ורוק כסחני, כשהקולות הגבוהים בפלצט מבוצעים בידי דייווי מואר – טכנאי ההקלטות של גרנד פ'אנק – שנתמך במקצבים פוליריתמיים מורכבים ומתפוצצים של טרי בוזיו. בטקסט, זאפה ממשיך את המתקפה הוותיקה שלו כנגד מערכת החינוך הציבורית בארצות הברית, נושא שהעסיק אותו עוד בימי ראשית הדרך באלבומים FREAK OUT! ו-ABSOLUTELY FREE: המערכת ממילא מנוונת אותך, ואם לא תיזהר, כל מה שיישאר לך לעשות זה לעבוד כמתדלק שכוח אל בתחנת דלק.

משם, אנו גולשים לקטע האינסטרומנטלי BLACK NAPKINS. זוהי ההקלטה החיה היחידה בתקליט, והיא תועדה בהופעה באוסקה, יפן, ב-3 בפברואר 1976. כמובן שזאפה לא התאפק וערך אותה מחדש באולפן. את ההשראה לשם הקטע הוא קיבל לאחר ארוחת חג הודיה מדכדכת במיוחד שחווה עם להקתו במילווקי. האוכל היה מחפיר, אך מה שהטריף אותו יותר מכל היו המפיות השחורות והיומרניות שהונחו לצד הסכו"ם. מבחינה מוזיקלית מדובר בפסגת היצירה ובגן עדן לכל חובבי גיטרה חשמלית - הגיטרה של זאפה ממריאה לגבהים קורעי לב ומייללת בעוצמות שמזכירות את הנגינה הבוערת של קרלוס סנטנה.

שלא כמו בסולואים מופשטים אחרים שלו, כאן זאפה נע כולו בתוך המבנה המלודי הפנימי ומייצר עצב אותנטי שחודר היישר לבטן. הקטע הזה היה כל כך יקר לליבו של פרנק, עד שהוא השאיר הוראה משפטית חתומה לקרן המשפחתית: איסור מוחלט על שום אדם בעולם להקליט מחדש את זה, למעט בנו, הגיטריסט דוויזיל זאפה!

השיר הבא, THE TORTURE NEVER STOPS המאיים, כולל גניחות נשיות שסופקו לא אחרת מאשר על ידי אשתו של פרנק, גייל. במקור, השיר נכתב תחת השם WHY DOESN'T SOMEONE GET HIM A PEPSI והיה מיועד להיכלל בתקליט המשותף עם ביפהארט, BONGO FURY. את הגרסה הראשונית שלו ניתן לשמוע באחד מאוספי ההופעות המאוחרים של זאפה - החלק הרביעי של YOU CAN'T DO THAT ON STAGE ANYMORE. בגרסת האלבום הקטע נמתח על פני כעשר דקות של סיוט גותי מוחלט ומתאר מרתף עינויים של מדען מרושע עם זבובים ירוקים, גמדים שטניים, שלשלאות ורפש – פארודיה קורעת ואירונית על כל סצנת השוק-רוק של אליס קופר. והגניחות הנשיות והזעקות שברקע לא היו רק מופע סאדו-מזוכיסטי, אלא בעיקר עקיצה סאטירית ישירה כנגד להיט הדיסקו המפורסם של דונה סאמר, LOVE TO LOVE YOU BABY, שבו התנשפה סאמר באנקות עונג מזויפות לאורך כל השיר!

וישנו גם השיר על אביזר המין MS. PINKY, שעליו קרא זאפה במודעה במגזין פורנוגרפי מפינלנד בשם KALLE. השיר הזה, שמבוסס על ריף הבי-מטאל כבד ומחוספס, הוא שיר אהבה משועשע ונטול עכבות לבובת מין מתנפחת שעלותה 69.95 דולר. היתרון העצום שלה על פני בנות המין היפה ממעמד הביניים? היא לעולם אינה מתלוננת, אינה מתווכחת ואינה עונה בחזרה כשהוא מסיים את ענייניו.

צד ב': קסנוכרוניה, רוקנרול מלוכלך והסאטירה על נערי המראות

בזאת הסתיים צד א', והגיע הזמן להפוך את התקליט. צד ב' נפתח בנימה אופטימית יותר עם FIND HER FINER המלודי והקליט. זהו בלוז איטי וממזרי להפליא שבו מתארח קפטיין ביפהארט בנגינת מפוחית נהדרת. זאפה מחלק כאן עצות מחכימות לגברים חסרי ניסיון: אם אתם רוצים לכבוש אישה, לעולם אל תחשפו בפניה שאתם חכמים מדי, כי אינטלקט וידענות רק ירתיעו אותה. דברו ישר מהלב והשאירו את הכל פשוט ושטחי ככל האפשר.

אחריו מגיע FRIENDLY LITTLE FINGER הניסיוני, קטע שהוקלט ברובו בחדר הלבשה לפני הופעה בניו יורק, ועליו הוסיף זאפה שכבות של נגינה באולפן. כאן נחשפת לעולם בפעם הראשונה הטכניקה המהפכנית שזאפה שכלל וכינה בשם "קסנוכרוניה" (XENOCHRONY) – "זמן זר". זאפה לקח הקלטת סולו גיטרה ובס אקוסטי שבוצעה בחדר הלבשה באוניברסיטת הופסטרה ב-1975, ושתל אותה באולפן ישירות על גבי ערוץ תופים שהוקלט בהזדמנות אחרת לגמרי עבור השיר THE OCEAN IS THE ULTIMATE SOLUTION! חיבור של שני זמנים, מקומות ומקצבים שונים לחלוטין לכדי יצירה אחת הומוגנית – פריצת דרך שהקדימה בשנים רבות את עולם הדגימות של ההיפ-הופ והמוזיקה האלקטרונית.

התקליט ממשיך עם WONDERFUL WINO, שיר שנכתב ובוצע בהופעות כבר מספר שנים קודם לכן. זהו לחן משותף של זאפה עם הגיטריסט ג'ף סימונס, וגרסה מוקדמת שלו הופיעה כבר בתקליט הסולו של סימונס משנת 1970. הביצוע ב-ZOOT ALLURES הוא רוק דורסני והמילים מתארות בצורה גרוטסקית ואכזרית אלכוהוליסט חסר בית שמובס שוב ושוב בידי מנהגיו הרעים ומאבד שליטה על גופו בחצר הקדמית של גברת מהוגנת – ביטוי ישיר לחוסר הסובלנות של זאפה כלפי התמכרויות ושכרות בציבור.

מיד אחר כך מתנגן הקטע ZOOT ALLURES - קטע כלי קצרצר ומלא הוד שצמח מתוך אלתורי במה מוקדמים על הקטע DUPREE'S PARADISE. זאפה משלב כאן מרימבה, נבל ומיתרי גיטרה חשמלית עמוסי תהודה ופידבק מכשף. הקטע הזה הפך לעמוד תווך בהופעותיו לאורך כל שנות השמונים כבמה לסולואים עוצרי נשימה.

ולסיום, מגיע קטע המחץ THE DISCO BOY, שיר שנולד לאחר ביקור של זאפה במועדון דיסקו דני בשם THE DISC CLUB. זאפה תיאר את החוויה: "זה היה מועדון עלוב שניסה להיראות מתוחכם, בסגנון אחוזת פלייבוי. כולם רקדו לצלילי מקצבי רובוט. ההשראה לשיר הכתה בי כשעמדתי בתור לשירותים. ראיתי את כל הרקדנים האלה, מעמידים פנים שהם צריכים להשתין, אבל כל מה שהם רצו היה להסתכל על עצמם במראה, לסדר את השיער ולחזור לרחבה. כשחזרתי למלון, כתבתי מיד את השיר". השיר הזה, שזכה להצלחה נאה והפך ללהיט רדיו קטן, מהווה סטירת לחי מצלצלת לכל אותם נערי דיסקו נפוחים מחשיבות עצמית שמרוכזים אך ורק במראם החיצוני, רק כדי לגלות שבסוף הערב הבחורה שלהם בורחת עם החבר הכי טוב.

ומה נכתב על התקליט בביקורת?

במגזין הרולינג סטון, הביקורת בזמן אמת הייתה מעורבת. המבקר כתב: "עם כל הכבוד לקקי, נזלת, הקאות, סקס חסר רגש, אלכוהול, חליפות זוט והבנאליות של רוק המיינסטרים, פרנק זאפה, אחד הצעירים הכועסים המקוריים של הרוק, נותר נמרץ ותקליטו החדש הוא המכה האחרונה שלו נגד האימפריה. במילים אחרות, יש מעט רגעים של התעניינות מוזיקלית באלבום הזה, וכמעט הכל מושפע מטקסט שהוא לסירוגין חסר דעת ומתנשא, ותמיד לא מצחיק. אין צורך להזכיר לנו כי על כל יתרונות החינוך אנו עדיין עשויים 'לסיים את העבודה בתחנת דלק', וגם לא בהכרח 'מטומטמים' בגלל טוויסט כזה של נסיבות. כמו כן, איננו צריכים את ההתקפה הפוגענית (מהסיבות הלא נכונות) של WONDERFUL WINO על מלאי מחלות אלכוהוליות שכבר מתוארות ב'אקוואלונג', התקליט הרגיש והפיוטי לא פחות של ג'ת'רו טול. כפי שניתן לצפות, הקטע הטוב ביותר פה הוא בלוז אינסטרומנטלי (הוקלט בהופעה חיה ביפן), בשם 'מפיות שחורות', בו זאפה מנגן סולו בגיטרה עם בלוז פשוט ומלודי שעובר כמה שינויים עדינים ביותר ולא אופייניים. מה שמוכיח שהמילים אצלו מנמיכות את הרמה".

הריח הזה - אינכם מריחים אותו? זה ריח המוות שמסביבכם!

ה-20 באוקטובר 1977 הוא היום המקולל ביותר בתולדותיה של להקת לינירד סקינירד. עם שרשרת המחדלים הבלתי נתפסת והטייסים השיכורים שחרצו את גורלה של אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה.

עבור כל חובבי מוזיקה אמיתיים, מדובר בצלקת שלעולם לא תגליד. הלהקה הזו פשוט שרפה את הבמות באותן שנים בלי לראות אף אחד ממטר. 

מאז 1973, הפופולריות של הלהקה הייתה בעלייה מתמדת. הופעותיה החיות נחשבו לאטרקציית רוק נהדרת, ואלבומיה הניבו להיטים נפלאים כמו SWEET HOME ALABAMA ו-FREE BIRD. האחרון הפך לאחד מהמנוני הרוק האולטימטיביים של כל הזמנים. אלן קולינס כתב את מהלך האקורדים המרגש על הפסנתר, רוני ואן זאנט חיבר את המילים תוך דקות ספורות, והסולו המשולש הווירטואוזי בסיום - שנמתח לאורך דקות ארוכות ומחשמלות של טירוף גיטרות טהור - הוקדש בהופעות חיות לחברם המנוח דוואן אולמן מלהקת האחים אולמן. הכול נראה מבטיח, עד אותו יום גורלי.

ב-17 באוקטובר 1977, שלושה ימים בלבד לפני האסון, חגגו חברי להקת הרוק הדרומי האמריקאית את יציאת אלבומם החמישי, STREET SURVIVORS, שסיפק להם חומר חדש לקדם בהופעותיהם המחשמלות. מצבה של הלהקה נראה טוב מאי פעם: הגיטריסט גארי רוסינגטון חזר לכושר מלא לאחר תאונת דרכים שעבר שנה קודם לכן, והזמר רוני ואן זאנט סיפר שהתמתן בעקבות הולדת בתו. ואן זאנט גם שיבח ללא הרף את החבר החדש, סטיב גיינס, שהחליף את אד קינג במערך הגיטרות של הלהקה. "ערכנו אודישנים לכמה נגנים כדי למלא את החלל שאד השאיר", אמר ואן זאנט, "אבל ההמתנה לסטיב השתלמה". ואן זאנט הוסיף בהתלהבות עצומה שגיינס מבריק כל כך שהוא דוחף את כולם קדימה, והכריז בגאווה: "כולנו נהיה בצלו יום אחד!". איזה כישרון עילאי, ואיזה סוף אכזרי. במהרה, הששון הפך לאסון.

מבית הספר בג'קסונוויל ועד לפסגת האצטדיונים

לינירד סקינירד הוקמה בג'קסונוויל, פלורידה. שמה הוא שיבוש היתולי לשמו של לאונרד סקינר, המורה להתעמלות בבית ספרם של החברים, שנהג להיטפל אליהם בשל שערם הארוך והשעה אותם מבית הספר כי סירבו להסתפר כמו ילדים טובים. רוני ואן זאנט וחבריו החליטו לנקום בו בצורה הכי רוק'נ'רולית שיש, והפכו את שמו לאגדה עולמית. הם חיו יחד בצריף מבודד ומחניק בביצות פלורידה שזכה לכינוי HELL HOUSE, והתאמנו שם שעות על גבי שעות מדי יום, בחום בלתי נסבל ובלי טיפת מיזוג אוויר, עד שהנגינה שלהם נשמעה הדוקה כמו שעון שוויצרי. הם אהבו רוק ובלוז, הופיעו בברים מקומיים, והלהקה צברה תאוצה. המזל שיחק לטובתם, וההופעות עברו מברים קטנים לאולמות ואיצטדיונים. כל זה נקטע בפתאומיות ב-20 באוקטובר 1977, לאחר הופעה בגרינוויל, דרום קרוליינה.

גרוטאת הברזל המעופפת והנבואה של ואן זאנט

היעד הבא היה הופעה בלואיזיאנה, אך לצד השמחה הייתה להם גם סיבה טובה לפחד. המטוס השכור שלהם היה ישן ורעוע, מדגם CONVAIR CV-300 שהוסב מדגם הבסיס CONVAIR 240, ויומיים קודם לכן, בהמראה לגרינוויל, נשמע פיצוץ ולהבות ארוכות פרצו מהמנוע הימני. הנוסעים היו מבועתים, אך המטוס נחת בשלום. התקרית שכנעה את חברי הלהקה שעליהם למצוא כלי טיס בטוח יותר, שהולם את מעמדם כאחת הלהקות המצליחות במוזיקה. האירוניה המרה היא שסיבוב ההופעות הזה עמד להכניס מיליונים, וכבר הייתה תוכנית מגובשת לרכוש מטוס מנהלים חדיש ומפואר.

למרות זאת, הוחלט לערוך טיסה אחת אחרונה לפני השדרוג המתוכנן. קאסי גיינס, זמרת הליווי ואחותו של הגיטריסט סטיב גיינס, הייתה מבועתת והתחננה לנסוע להופעה הבאה במשאית הציוד. היא חשה שמשהו רע עומד לקרות, ממש הרגישה את המוות באוויר. ואן זאנט לא רצה לשמוע על כך ודחק בה לעלות למטוס. גם הגיטריסט אלן קולינס חשש, אך ואן זאנט היה נחרץ: "אם אלוהים רוצה שתמות במטוס הזה, זה מה שיקרה. בוא כבר, בנאדם. יש לנו הופעה". רוני, עם הגישה המחוספסת והבלתי מתפשרת של מנהיג חבורת רחוב קשוחה, תמיד האמין בגורל עיוור. הוא נהג לומר לחבריו עוד הרבה קודם לכן שהוא בחיים לא יגיע לגיל שלושים. לרוע המזל, הנבואה המצמררת הזו מילאה את עצמה במדויק: במותו הוא היה בן 29.

שרשרת תקריות סוערות בטיסות קודמות גרמה לכך שרוב חברות התעופה הפרטיות סירבו להטיס את הלהקה. החבר'ה האלה היו חיות רוק'נ'רול פרועות ששתו כמויות מסחריות של אלכוהול, הלכו מכות והשחיתו מושבים. מנהלם, פיטר ראדג', נאלץ למצוא מטוס שבו יוכלו להתנהג בחופשיות. הוצע לו מטוס מדגם CONVAIR 240 משנת 1947. להקת איירוסמית' שכרה את אותו המטוס לזמן קצר מוקדם יותר באותה שנה, אך מנהליה ויתרו עליו לאחר שתפסו את הטייס, וולטר מקרירי, ואת טייס המשנה, ויליאם גריי, שותים ג'ק דניאלס ומעשנים ג'וינט בתא הטייס. ראדג', שלא היה מודע לכך, שכר את המטוס במחיר מציאה. איזה שילוב קטלני של חוסר אחריות, חסכנות פושעת וחוסר מזל משווע.

הצלילה החופשית לתוך הדממה והאימה

האווירה במטוס שהמריא מגרינוויל הייתה מרוממת, אך לפתע החלה השרשרת הטרגית של אירועים: המנוע הימני כבה, ומד הדלק הצביע על מחסור חמור. בשעה 18:42, הטייס מקרירי דיווח למרכז בקרת התנועה של יוסטון: "עלינו להגיע לשדה התעופה הקרוב ביותר". הוא הופנה לשדה תעופה במרחק 17 קילומטרים מאחוריהם, אך לפני שהספיק להסתובב, גם המנוע השמאלי השתתק. המטוס החל בצלילה חופשית מגובה 4,500 רגל. "השתרר שקט מוחלט, וכל מה ששמענו היה את הרוח", נזכר קלידן הלהקה, בילי פאוול. תארו לעצמכם את המחזה המצמרר הזה: להקת הרוק הכי רועשת בעולם, מנועים כבויים, ודממת מוות מקפיאה באוויר.

מקרירי פרץ לתא הנוסעים וצעק: "נגמר לנו הדלק! הדקו חגורות, שימו את הראש בין הרגליים ותחזיקו חזק!". המתופף ארטימוס פייל סיפר: "ראיתי את המוות בעיניים שלו. הוא היה טייס טוב, אבל הוא איבד את העשתונות".

"כולם ישבו והתפללו בשקט", אמר פאוול. רוני ואן זאנט, שסבל מכאבי גב, שכב על רצפת המטוס. פייל העיר אותו בהיסטריה. "הוא היה מספיק ערני כדי ללכת לחלק האחורי של המטוס. בדרך הוא לחץ את ידי. הבטנו זה בזה וחייכנו. רוני ידע שהוא הולך למות".

מקרירי חיפש נואשות שדה פתוח לנחיתה, אך ללא הועיל. המטוס צלל לעבר יער מרוחק, סמוך לגבול מיסיסיפי-לואיזיאנה. לפתע, השקט הופר ברעש מחריד, "כאילו מאות אלות בייסבול חובטות במטוס מבחוץ", תיאר פאוול. אלו היו צמרות העצים שקרעו את גוף המטוס לגזרים במהירות מטורפת. רגע ההתרסקות הגיע. הזנב נתלש, תא הטייס נמעך, הכנפיים נשברו והגג נפער.

גיהינום בביצה: ההתרסקות, היריות והחילוץ הלילי

פייל הצליח לזחול החוצה וגילה שהם התרסקו בביצה בלב יער סבוך. אפו של פאוול נשבר, ופייל ראה שחלק מצלעותיו בולטות החוצה, אך מרוב הלם לא חש כאב. יחד עם שני אנשי צוות, הוא יצא לחפש עזרה. הם צעדו מדממים בחשכה עד שזיהו אור מרוחק. הם יצאו מהיער לשדה מרעה, וממנו לכביש קטן, שם ניסו לסמן לטנדר שעבר. הנהג היה ג'וני מוט, חוואי מקומי, שחשב שמדובר באסירים נמלטים. הוא מיהר לביתו, לקח רובה, ירה באוויר וצעק לעברם לעצור. פייל המבוהל, שחשב ששרד התרסקות מטוס רק כדי להירצח על ידי חוואי חמום מוח, צעק בשיא כוחו מתוך החושך: "התרסקנו! אנחנו להקת רוק! תעזור לנו, אנשים גוססים שם!". 

שלושה חברי להקה נהרגו בהתרסקות: הסולן רוני ואן זאנט והאחים סטיב וקאסי גיינס. כמו כן, נהרגו עוזר מנהל סיבוב ההופעות דין קילפטריק, הטייס וולטר מקרירי וטייס המשנה ויליאם גריי. הניצולים שנפצעו קל יותר ישבו בחלקו האחורי של המטוס. "ראשו של טייס המשנה נערף", סיפר פאוול, "ראיתי את קאסי גיינס עם חתך עמוק מאוזן לאוזן. היא דיממה למוות מולי. השמש עמדה לשקוע, והיינו תקועים בתוך ביצה". זו הייתה תמונת זוועה בלתי נתפסת שרדפה את בילי פאוול כל ימי חייו.

הבסיסט ליאון וילקינסון? ליבו של ליאון נדם פעמיים על שולחן הניתוחים והרופאים נלחמו כמו אריות כדי להחזירו לחיים. הגיטריסטים אלן קולינס וגארי רוסינגטון סבלו מפציעות קשות בעמוד השדרה וברגליים. המחסור בדלק מנע שריפה, אך החושך היה מוחלט. כוחות ההצלה שהגיעו הפכו את האזור לכוורת פעילות. פינוי ההרוגים והפצועים ארך שעות. למרבה הצער, הידיעה על ההתרסקות הביאה למקום גם בוזזים, שגנבו חפצים אישיים, ציוד ואפילו חלקי מתכת מההריסות.

אביו של רוני ואן זאנט, שהגיע לזהות את גופת בנו, ביקר את הפצועים בבית החולים והסתיר מהם את האמת המרה. "הוא רק נח וישתפר", אמר להם בכאב. "כשהתעוררתי אחרי כמה ימים, רק כומר ואמא שלי עמדו לידי", סיפר רוסינגטון. "שאלתי מה קרה. מישהו אמר 'אל תספרו לו, זה ישגע אותו'. אז אמא שלי סיפרה לי".

ריח המוות, שערוריית העטיפה וקללת הגיטריסט

הסיבה הרשמית לתאונה, לפי דו"ח הבטיחות שפורסם ביוני 1978, הייתה מחסור בדלק כתוצאה מרשלנות הצוות. המנוע הימני צרך יותר דלק מהרגיל בשל תקלה, מה שהסביר את הלהבות שנצפו בטיסה הקודמת. יומיים לאחר ההתרסקות, כשנשאל בילי פאוול אם הלהקה תמשיך, הוא ענה בעגמומיות: "אני לא חושב".

חברת התקליטים מיהרה להחליף את עטיפת האלבום החדש, שהציגה את חברי הלהקה עומדים בתוך להבות. מראה הלהבות על גבי האלבום ששוחרר ימים ספורים לפני התאונה נראה פתאום כמו בדיחה מקברית ומזעזעת של הגורל. 

לבקשת אלמנתו של סטיב גיינס, העטיפה הוחלפה בצילום של הלהקה על רקע שחור. תחושת האבדון הורגשה גם בשיר THAT SMELL מהאלבום, שבו שר ואן זאנט: "הו, הריח הזה... ריח המוות שמקיף אתכם". ואן זאנט כתב את השיר כתוכחה מפורשת כלפי הגיטריסט גארי רוסינגטון, שריסק את מכוניתו בעץ אלון תחת השפעת סמים ואלכוהול שנה קודם לכן. רוני הזהיר אותו ישירות במילים: "בקבוקי וויסקי ומכוניות חדשות, עץ אלון אתה עומד בדרכי". ואן זאנט רצה להעיר את חבריו מההרס העצמי, אך הטקסט הפך לקדיש מצמרר על הלהקה כולה. שלושה חודשים לפני מותו אמר: "הייתה לי תחושה מצמררת שהדברים הולכים נגדנו, אז חשבתי שאכתוב על זה שיר חולני".

למרות היריבות לכאורה עם ניל יאנג, שהוזכרה בשירם SWEET HOME ALABAMA, היחסים היו טובים, וואן זאנט אף לבש חולצות עם הדפס של יאנג בהופעות. זמן קצר לאחר האסון, בהופעה במיאמי, ביצע ניל יאנג את השיר לזכר הנספים.

הטרגדיה המשיכה לרדוף את הגיטריסט אלן קולינס. ב-1980, זמן קצר לאחר שהקים עם חבריו הנותרים את להקת ROSSINGTON COLLINS BAND, אשתו מתה מדימום בעקבות הפלה. קולינס הידרדר לאלכוהול ולסמים. ב-1986, בזמן שנהג תחת השפעה, הוא איבד שליטה על רכבו. בתאונה נהרגה חברתו, והוא נותר משותק מהמותניים ומטה. הוא כבר לא יכול היה לנגן, אך שימש כמנהל מוזיקלי בסיבוב האיחוד של לינירד סקינירד ב-1987. לפני כל הופעה, כחלק מהעונש שקיבל בצו בית המשפט, הוא היה עולה לבמה בכיסא גלגלים ומשתף את הקהל בסיפורו, כדי להזהיר צעירים מהסכנות שבנהיגה תחת השפעה. ב-23 בינואר 1990, בגיל 37, מת קולינס מדלקת ריאות.

הדג המגולח למשעי של ג'ון לנון.

ב-20 באוקטובר בשנת 1975 יצא תקליט אוסף ראשון לג'ון לנון ושמו SHAVED FISH. קבלו את המהלך הגאוני שבאמצעותו הצליח ג'ון לנון להערים על חברות התקליטים, לסגור חשבון ולפרוש בשיא.

באוקטובר 1975, כשעולם המוזיקה עדיין רעש וגעש מההצלחה המסחררת של תקליטי הסולו שלו, החליט ג'ון לנון, האיש שהיה פעם הלב הפועם של הביטלס, לעשות משהו לא צפוי: הוא הוריד את המסך. כך, ב-20 באוקטובר של אותה שנה, יצא לחנויות התקליטים SHAVED FISH, אוסף ראשון משיריו, שהתברר במהרה כהרבה יותר מסתם לקט להיטים. זה היה מכתב פרידה וכרטיס כניסה לחמש שנים של שקט מסתורי. מי שמכירים את האופי ההפכפך והמרדני של ג'ון יודעים שהוא אף פעם לא עשה דברים לפי הספר של תעשיית המוזיקה; כשהחברים מחברות התקליטים רצו שהוא ימשיך לחלוב את תרנגולת הזהב, לנון פשוט קם, חייך את החיוך הציני שלו ואמר שלום ולא להתראות.

מקור השם של התקליט, כדרכו של לנון, היה קריצה אינטליגנטית ומשונה. SHAVED FISH הוא התרגום המילולי למאכל היפני 'קאצובושי', שבבי דג מיובש. הבחירה בשם הזה סימלה אולי את התחושה של לנון עצמו: חשוף, מזוקק, ומוכן לאריזה מחדש. ההומור הלנוניסטי המשובח לא עצר בשם האלבום. העטיפה המרהיבה עצמה נראתה כמו לוח קומיקס צבעוני וגאוני, שבו אייר מייקל בריאן אחד-עשר פאנלים שונים, כאשר כל ריבוע מייצג בצורה סוריאליסטית את אחד השירים באוסף. על גבי העטיפה הפנימית לנון אפילו דאג להוסיף את הכותרת "COLLECTABLE LENNON", לצד הכיתוב האירוני "A CONSPIRACY OF SILENCE". מבחינתו זו לא הייתה סתם סחורה מסחרית, אלא חתיכת אמנות פופ-ארט לכל דבר.

התקליט אסף לראשונה את כל שירי התקליטונים הגדולים שלו למקום אחד, למעט הקאבר לשיר STAND BY ME. ההשמטה הזו לא הייתה מקרית – השיר אמנם היה להיט ענק באותה שנה מתוך התקליט ROCK 'N' ROLL, אבל ג'ון רצה שהאוסף יוקדש כולו לשירים שהוא כתב בעצמו והגדירו את המאבקים האישיים והפוליטיים שלו, ולא לקאברים נוסטלגיים, והוא גם לא רצה לחלוב פעמיים את אותו הסינגל שעדיין עמד על המדפים. באופן אירוני, למרות אינספור האוספים שיצאו לו לאחר מותו, זהו תקליט האוסף היחיד שלנון זכה לראות בחייו, והראשון שיצא לאחד מארבעת חברי הביטלס מאז פירוק הלהקה.

הבריחה ממכבש התעשייה והולדת הבן: הבחירה בחיים השקטים

אבל למה בכלל להוציא אוסף? התשובה נעוצה במצבו הנפשי של לנון באותה תקופה. הוא היה מותש. לאחר שבע שנים של קריירת סולו אינטנסיבית, פוליטית וחשופה (החל מהתקליט TWO VIRGINS), הוא מאס במירוץ הבלתי פוסק אחר הפקת תקליטים תחת לחץ של חוזים. תקליט הקאמבק שלו מ-1974, WALLS AND BRIDGES, החזיר אותו לפסגה, והדואט המצליח עם אלטון ג'ון, WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT, כבש את המצעדים. אפילו תקליט שירי הרוק'נ'רול שהקליט לאחר מכן, ROCK 'N' ROLL, סיפק את הסחורה.

אבל מאחורי הקלעים, לנון היה מפורק. הרעיון להקליט תקליט עם להקת פ'אנק שחורה לגמרי התרסק עוד לפני שנכנס לאולפן, והוא הרגיש נרדף על ידי עורכי דין, מנהלי חשבונות וכל העלוקות של תעשיית המוזיקה. לנון תיאר את התקופה הזו בציניות המבריקה שלו ואמר: "נמאס לי מכל העסקנים שמסתובבים סביבי עם מזוודות של כסף וחוזים. הרגשתי שהמוח שלי נסחט כמו סמרטוט ישן, וכל מה שרציתי זה פשוט לאפות לחם ולראות את העננים זזים מעל הסנטרל פארק".

הפתרון הגיע מכיוון לא צפוי: חוזה ההקלטות שלו. ללנון נותר תקליט אחד אחרון שהיה חייב לחברת התקליטים 'קפיטול'. במקום להיכנס להרפתקה יצירתית חדשה, הוא בחר בדרך הקלה והאלגנטית – אוסף שיסכם תקופה ויאפשר לו לצאת מהסצנה בכבוד. התזמון היה מושלם: התקליט שוחרר לקראת חג המולד, וכלל את שיר החג האנטי-מלחמתי שלו ושל יוקו, HAPPY XMAS (WAR IS OVER). זו הייתה יציאה מושלמת של שחמטאי; במקום לריב עם חברות התקליטים או להילחץ מאולפנים, הוא שחרר פצצה מוזיקלית שסגרה את החוב והותירה את כולם פעורי פה.

והסיבה העמוקה ביותר לרצונו להיעלם הייתה אישית לחלוטין. ב-9 באוקטובר 1975, ביום הולדתו ה-35, נולד בנו שון, לאחר לידה קיסרית מתוכננת. לנון, שחש אשמה עצומה על האופן שבו התנכר לבנו הבכור, ג'וליאן, לאורך שנות השיא של הביטלס, נשבע שהפעם זה יהיה אחרת. הוא רצה להעניק לשון את כל מה שג'וליאן הפסיד. יוקו אונו, בת זוגו ואמנית בזכות עצמה, לקחה על עצמה את ניהול האימפריה הכלכלית שלהם, וג'ון הפך לעקר בית במשרה מלאה. ובדיוק ב-7 באוקטובר 1975, יומיים בלבד לפני הולדת שון, בית המשפט לערעורים בניו יורק ביטל סופית את צו הגירוש המביש שרדף את לנון מטעם ממשל ניקסון. את הגרין קארד הרשמי הוא קיבל סופית ביולי 1976 – ואזרחות אמריקנית מלאה הוא למעשה מעולם לא הספיק לקבל, אלא נשאר אזרח בריטי עד יומו האחרון. אבל לנון היה סוף סוף חופשי להיות אבא, בעל, ופשוט אדם.

צד א': מזעקות הגמילה המחוספסות ועד להמנוני המהפכה הפוליטית

האזנה ל-SHAVED FISH היא כמו דפדוף ביומן אישי סוער. התקליט נפתח עם קטע קצר מההמנון GIVE PEACE A CHANCE, שחוזר גם בסופו ומהווה מסגרת רעיונית לאוסף כולו. לנון הקליט את השיר הזה במלון במונטריאול במהלך שביתת המיטה המפורסמת שלו עם יוקו, כשמסביבם שרים טומי סמות'רס שמנגן בגיטרה אקוסטית, טימותי לירי, פטולה קלארק והמשורר אלן גינסברג.

מיד אחריו מגיעה הזעקה החשופה של COLD TURKEY, תיעוד מצמרר של תהליך הגמילה מהרואין שעברו הוא ויוקו. שם השיר הוא מונח המתאר את התהליך האכזרי שבו מכור כופה על עצמו גמילה פיזית מיידית. לנון הציע את השיר לביטלס במהלך הקלטות התקליט ABBEY ROAD, אך חבריו ללהקה דחו אותו בנימוס, כנראה בשל תוכנו הקיצוני. מי שהציל את המצב באולפן היה חברו הטוב אריק קלפטון, שנתן שם עבודת גיטרה ששורטת את הנשמה, יחד עם קלאוס פורמן בבס ורינגו סטאר בתופים.

לנון כל כך אהב את השיר המחוספס הזה, וכשגילה שהוא מדשדש במצעדים, הוא החזיר בזעם את אות המסדר הבריטי למלכה בנובמבר 1969, עם מכתב שנון ומבריק: "הוד מלכותך, אני מחזיר את המדליה במחאה על מעורבות בריטניה במלחמת ביאפרה, על התמיכה באמריקה בווייטנאם, ועל כך ש-COLD TURKEY צונח במצעד הפזמונים!". רק ג'ון לנון מסוגל לשלב פוליטיקה עולמית עם דירוג במצעד הפזמונים בהינף קולמוס אחד.

משם, התקליט מזנק לאנרגיה המתפרצת של INSTANT KARMA, שיר שלנון כתב, הקליט ומיקסס ביום אחד בלבד בינואר 1970. עם "חומת הסאונד" המפורסמת של המפיק פיל ספקטור, לנון קרא לכולם להצטרף אליו למסר של אחדות ואחריות אישית. ג'ון עצמו התגאה בטירוף בספונטניות הזו וסיפר בהתלהבות מדבקת: "כתבתי אותו לארוחת בוקר, הקלטנו אותו לארוחת צהריים, ודאגנו שיוציאו אותו לאור כבר בארוחת ערב!". השיר אכן שוחרר לחנויות בתוך עשרה ימים בלבד, כשג'ורג' האריסון מנגן בגיטרה אקוסטית ואלן וייט מכה בתופים המהדהדים. זו הייתה ההוכחה הניצחת לכך שלנון עובד מהבטן, בלי פילטרים ובלי עכבות.

הצד הפוליטי שלו המשיך לבעור ב-POWER TO THE PEOPLE, המנון קליט וסוחף נוסף. השיר נולד בעקבות ראיון לוחמני שג'ון העניק לפעילי השמאל הרדיקלי טאריק עלי ורובין בלקברן. למרות שלנון הודה שנים מאוחר יותר במבוכה מסוימת שהשיר היה נאיבי ומלא סיסמאות, הוא אמר בחיוך: "זה שיר שנועד לגרום לאנשים לצעוד ביחד ברחובות. הייתי חייב לתת לפועלים שיר שיוכלו לשיר במלוא גרונם".

ואז מגיע אחד השירים הכואבים והשורטים ביותר שכתב, MOTHER, זעקה ראשונית על מות אמו בתאונת דרכים כשהיה בן 17, ועל אביו אלפרד שנטש אותו בילדותו. הפעמון הכנסייתי המצמרר שפותח את השיר מהדהד כמו לוויה פנימית. השיר נכתב בעקבות טיפול בשיטת 'הצעקה הראשונית' אצל ד"ר ארתור יאנוב, ולנון הודה: "הרבה אנשים חשבו שזה שיר קשה מדי לשמיעה, אבל זו האמת הכי מזוקקת שכתבתי בחיי. אמא, את היית שלי אבל אני מעולם לא הייתי שלך; אבא, אתה עזבת אותי אבל אני מעולם לא עזבתי אותך". שיר שקורע את הלב בכל האזנה מחדש.

צד א' נחתם בשיר השערורייתי WOMAN IS THE NIGGER OF THE WORLD. עטוף במלודית ואלס קליטה, השיר היווה הצהרה פמיניסטית נוקבת, אך שמו הפרובוקטיבי גרם לכך שתחנות רדיו רבות החרימו אותו והקהל האשים את לנון בגזענות ושוביניזם, מבלי להבין את המסר. את המשפט עצמו, אגב, טבעה יוקו אונו בראיון עוד בשנת 1967. לנון, ששאב השראה מההצהרה הגאה של ג'יימס בראון, הגן על השיר בחירוף נפש ואמר: "אם מישהו מקשיב למילים במקום להזדעזע מהמילה עצמה, הוא יבין שאישה היא העבד של העבדים בכל תרבות בעולם". ארגוני נשים בארצות הברית אף העניקו לו וליוקו אות הוקרה מיוחד על האומץ להציף את הנושא, למרות המחיר המסחרי הכבד.

צד ב': תפילות לשלום, התערבות נוצצת עם אלטון ג'ון ומספר המזל 9

צד ב' של התקליט מציג פן רך ומלודי יותר. הוא כולל את התפילה האוניברסלית IMAGINE (ולא משנה כמה אנשים יגידו שזה שיר טחון - זה שיר נפלא!), השיר הזה, שהפך להמנון בינלאומי לשלום ולאחווה, נולד על גבי פסנתר כנף לבן באחוזת טיטנהרסט. שנים לאחר מכן, בראיון רדיו חושפני ועוצמתי ב-1980, הודה לנון בכנות מרתקת: "למעשה, השיר הזה צריך היה לקבל קרדיט כפול של לנון-אונו. חלק עצום מהמילים והרעיון הגיע ישירות מספר האמנות של יוקו, GRAPEFRUIT, שבו היא כתבה הוראות כמו 'דמיינו את השמיים בוכים'. אבל באותם ימים הייתי הרבה יותר מדי שוביניסט ואנוכי כדי להעניק לה את הקרדיט המגיע לה".

הצד ממשיך עם הלהיט המשותף עם אלטון ג'ון, WHATEVER GETS YOU THRU THE NIGHT. מאחורי השיר הזה עומד אחד הסיפורים המבדרים והמרגשים ביותר בקריירה של ג'ון: במהלך ההקלטות באולפן, אלטון ג'ון ניגן בפסנתר ושר קולות רקע, ואמר ללנון בהתלהבות: "השיר הזה הולך להיות מקום ראשון במצעד האמריקאי!". לנון, שכבר היה סקפטי לחלוטין לגבי סיכוייו המסחריים, צחק וענה לו: "אין שום סיכוי בעולם. אף שיר סולו שלי עוד לא כבש את המקום הראשון באמריקה". אלטון לא היסס וסגר איתו התערבות: "אם השיר מגיע למקום הראשון, אתה עולה להופיע איתי על הבמה במדיסון סקוור גארדן". השיר אכן טס הישר למקום הראשון, לנון עמד במילתו כג'נטלמן אמיתי, ועלה לבמה מול עשרים אלף צופים נלהבים ב-28 בנובמבר 1974. זו הייתה הופעתו הגדולה האחרונה מול קהל, ובאופן מופלא – יוקו ישבה בקהל, נפגשה איתו מאחורי הקלעים, וההתערבות הזו היא שהציתה מחדש את האיחוד ביניהם.

לאחר מכן מגיע MIND GAMES המהורהר, שסבל מהפקה מעט שטוחה (שתוקנה רק עם צאת התקליט MIND GAMES ברמיקס טוב, שנים רבות לאחר מכן) אך מציג את לנון במיטבו הלירי. הבסיס לשיר הזה החל להתגלגל אצלו עוד בימי הביטלס של 1969 תחת השם "MAKE LOVE, NOT WAR", ולנון כינה את הגרסה הסופית הזו "שיר רגאיי לאנשים שבכלל לא יודעים מה זה רגאיי".

בין לבין משובצים שניים מהשירים המיוחדים ביותר בקריירה שלו. הראשון הוא "#9 DREAM" - יצירה פסיכדלית וחולמנית. את הלחשושית "ג'ון" באמצע השיר לא ביצעה זמרת מקצועית, אלא בת זוגו דאז בתקופת "סוף השבוע האבוד" שלו, מאי פאנג, שהתנדבה לסייע לאחר שהזמרת המקורית הבריזה מההקלטה. עיבוד כלי המיתר בשיר נלקח ישירות מעיבוד שלנון יצר עבור גרסת כיסוי של הארי נילסן לשיר MANY RIVERS TO CROSS, והמילים המוזרות "אהה... באווא קאווה פוסה פוסה" היו הברות חסרות פשר שלנון המציא במקום. וכמובן, המספר 9, שהיה מספר המזל שליווה אותו לאורך כל חייו.

לנון היה אובססיבי לחלוטין למספר 9: הוא נולד ב-9 באוקטובר, שון נולד ב-9 באוקטובר, בריאן אפשטיין גילה את הביטלס ב-9 בנובמבר, כתובת בית ילדותו בליברפול הייתה רחוב ניוקאסל 9, ומעבר לשיר הזה הוא שילב את המספר בעוד יצירות בלתי נשכחות. השיר כולו מרגיש כמו שיוט מופלא בעולם מקביל ומלא קסם. נאמבר ניין... נאמבר ניין... נאמבר ניין...

מזמור חג המולד והחותם הנצחי: האוסף שנשאר מסמך היסטורי נדיר

ויש פה את שיר חג המולד, HAPPY XMAS (WAR IS OVER). הרעיון לשיר עלה בראשם של ג'ון ויוקו בזמן ארוחת בוקר במלון בניו יורק בסוף יולי 1971. למרות שלנון היה בטוח שהשיר יהפוך ללהיט ענק, ריב קשה בין בני הזוג כמעט וקבר את הרעיון. חודשים לאחר מכן, באוקטובר, לנון נזכר בשיר והחליט להקליט אותו במהירות כדי שיספיק לצאת לפני החג. מנהלו, אלן קליין, הפציר בו לחכות, בטענה שאין מספיק זמן לשיווק והדפסת עטיפות, אך לנון, כהרגלו, לא הקשיב ורץ להזמין אולפן.

ההקלטה, בניצוחו של פיל ספקטור, כללה את מיטב נגני האולפן של התקופה, כמו ניקי הופקינס בפסנתר וג'ים קלטנר בתופים, ואפילו מקהלת ילדים מהארלם. המלודיה הנפלאה הזו נשענה למעשה על בלדה עממית אנגלית עתיקה בשם "STEWBALL", וספקטור עטף אותה בארבע גיטרות אקוסטיות, מנדולינות והמון אקו שיצרו אווירת חג מכשפת. השיר נפתח בברכות חג מולד שלוחשים ג'ון ויוקו לילדיהם הרחוקים מהם – יוקו לוחשת לבתה שנחטפה ממנה על ידי בעלה השני "הפי כריסמס קיוקו" וג'ון לוחש לבנו היחיד שלא זכה לקבל ממנו אהבה אמיתית "הפי כריסמס ג'וליאן". אף שהשיר נוצר במקור כתגובה למלחמת וייטנאם, הוא הפך עם השנים לאחד משירי החג המושמעים והאהובים בעולם.

בסופו של דבר, SHAVED FISH נשאר הרבה מעבר לאוסף מסחרי; הוא תצלום רנטגן מרהיב, כן וחשוף של אחד המוזיקאים הגדולים והמשפיעים בכל הזמנים. לנון לקח את כל הכאב, המאבק, האהבה והמחאה שלו, ארז אותם בקופסה מבריקה אחת, ויצא לחופשה שהגיעה לו כל כך. זו לא הייתה סתם פרידה – זו הייתה הצהרת עצמאות.

והרולינג סטון? הוא פרסם על זה ביקורת

בזמן אמת, מגזין רולינג סטון סיכם את התקליט כך: "זה הוא אוסף של סינגלים, חלקם להיטים, שיצאו במהלך הקריירה, שלאחר הביטלס, של ג'ון לנון משנת 1969 ועד היום. בדרך כלל, לא כדאי לכתוב על רעיונות כאלו למתנות חג המולד, אבל כמו כמעט כל דבר אחר שלנון עשה, גם האלבום הזה שונה. אין כאן שום דבר מופרך במוזיקה, אם כי סוף סוף יש לו אלבום לשים בו את אינסנט קארמה, רצועת הסולו הטובה ביותר שלו ואירוע משמעותי עבורי. אולם יותר מזה, תחושת התקליט הזה כנראה מציגה סקירה מדויקת של הקריירה המבולבלת של לנון מאז שעזב את הביטלס. זוהי אם כן ראיה משכנעת, לא רק לגאונותו של ג'ון לנון, אלא גם לקושי המתמשך בקריירה שלו. יש לקוות שהגרין קארד שהוא יקבל יפתור את המשבר הזה בשמחה".

הם לא ידעו אז, אבל SHAVED FISH לא פתר שום משבר. הוא פשוט סימן את סופו. עבור ג'ון לנון, זו לא הייתה רק אסופת שירים, אלא דלת יציאה. הוא השאיר מאחור את עולם הרוק הרועש ונכנס לחמש שנים של אפיית לחם, גידול ילד, וחיים הרחק מאור הזרקורים, עד לחזרתו המפוארת והטרגית ב-1980.

בונוס: הפרפר שכמעט לא המריא: הסיפור הסוער מאחורי התקליט BORBOLETTA של סנטנה, שיצא החודש (אוקטובר) בשנת 1974.

כמה שאני אוהב את התקליט הזה! אז בשנת 1973, קרלוס סנטנה היה על גג העולם, אך בו זמנית, גם על סף תהום. מאחוריו היו הצלחות פנומנליות שהגדירו את הרוק הלטיני, ומולו עמדה פרשת דרכים אמנותית שסיכנה את כל מה שבנה. האיש שהדליק את פסטיבל וודסטוק (כשהוא בתוך טריפ LSD) היה שקוע אז עמוק בתורתו של הגורו ההודי סרי צ'ינמוי, שאף העניק לו את השם הרוחני "דוואדיפ" (שפירושו "המנורה של אור האל העליון").

קרלוס הסתובב בבגדים לבנים, חיפש קדושה קוסמית, ובמקום לחשוב על הלהיט הבא לרדיו, חלם על הרמוניות שמימיות שיגרמו למנהלי הבנק שלו לתלוש שערות. בלב המהומה הזו נולד אחד האלבומים המורכבים, היפים והיותר שנויים במחלוקת שלו: BORBOLETTA.

הכל החל עם פרויקט הצד השאפתני של סנטנה, האלבום ILLUMINATIONS. זו הייתה הקלטה יוצאת דופן שבה קרלוס לקח את הנגינה הלירית והמלודית שלו והפגיש אותה עם המנגינות שפיתח יחד עם הקלידן טום קוסטר. את כל זה הוא הציב מול המבנים התזמורתיים המאתגרים, הכמעט אטונאליים, של אליס קולטריין, אלמנתו של ענק הג'אז ג'ון קולטריין ואמנית פורצת דרך בזכות עצמה. אליס הביאה עמה נבל, עיבודים תזמורתיים מפותלים שנשמעו כמו כרטיס טיסה לגלקסיה אחרת, ובעיקר אפס עניין במבנה של שיר פופ רגיל. התוצאה הייתה יצירה שהתחרתה בקלות בהקלטות הג'אז האוונגרדיות ביותר של התקופה, אך הייתה רחוקה שנות אור מהלהיטים המוכרים של להקת סנטנה. אחרי שיתוף הפעולה הקודם שלו עם ג'ון מקלפלין באלבום LOVE DEVOTION SURRENDER, היה ברור שקרלוס צולל עמוק לתוך עולם הג'אז-פיוז'ן המיסטי, מהסוג שמפחיד את שוחרי הרדיו המסחרי.

נראה היה שקרלוס וקוסטר המריאו סופית אל ממלכה רוחנית ומוזיקלית גבוהה, אך כזו שחברת התקליטים קולומביה רקורדס לא ראתה בה פוטנציאל מסחרי. החברה, שהשקיעה בפרויקטים האישיים הללו, ציפתה בכיליון עיניים לתמורה, והתמורה הייתה צריכה להגיע מאלבום "אמיתי" של להקת סנטנה. מנהלי חברת התקליטים רצו עוד BLACK MAGIC WOMAN ועוד OYE COMO VA. הם רצו מקצבים לטיניים שיזיזו ישבנים וימכרו מיליוני תקליטים, ולא תפילות ג'אז מדיטטיביות מול המזבח.

כדי להדגיש את הנקודה, באוגוסט 1974 שחררה קולומביה את אלבום הלהיטים הגדולים הראשון של סנטנה, SANTANA'S GREATEST HITS, שהתמקד אך ורק בחומרים משלושת האלבומים הראשונים (SANTANA, ABRAXAS ו-SANTANA III) והפך מיד לאלבום זהב (ובהמשך מכר מיליוני עותקים והפך לאחד האוספים המצליחים בהיסטוריה). המסר היה ברור: תחזרו למקורות, תמכרו תקליטים. הלחץ היה עצום, אך זו הייתה רק ההתחלה של הצרות. קרלוס סנטנה אולי התרגל ללחצים, אבל הבעיה הגדולה ביותר שניצבה בפניו הייתה שלמעשה, לא הייתה לו להקה.

מציאת קול חדש

בראיונות מאותה תקופה, סנטנה היה נחרץ. "למעשה, הלהקה של 1973, מבחינתי, איננה עוד", הוא הצהיר. "כל ישותי דורשת משהו אחר. מה שהיה בשנה שעברה היה נהדר לאותה שנה, האנרגיה עדיין קיימת, אבל אני רואה את צ'פיטו ואת מייקל (שני נגני כלי ההקשה בהרכב עבר של הלהקה) הולכים לכיוונים שונים משלי. שניהם עובדים על אלבומים משלהם". המתופף מייקל שריב היה החוליה המקשרת האחרונה להרכב המקורי המיתולוגי מוודסטוק. עזיבתו המסתמנת ניתקה כמעט לחלוטין את הקשר לעבר והותירה את קרלוס כמנהיג הבלעדי בפועל. שריב, שסולו התופים המפואר שלו ב-SOUL SACRIFICE בוודסטוק הפך אותו לאגדה כשהיה בן 20 בלבד, הרגיש שהדינמיקה השתנתה ללא שוב, ושקרלוס לוקח את המושכות לידיו באופן בלתי הפיך.

אך הגיטריסט לא יכול היה לנטוש את המותג "סנטנה" עדיין. במאי, הוא כינס באולפן נבחרת נגנים כדי להקליט כמה קטעים ווקאליים חדשים. ההרכב כלל את הבסיסט הוותיק של הלהקה, דיוויד בראון, את צ'פיטו ושריב (שעדיין היו בתמונה חלקית), את קוסטר ואת נגן הקונגס ארמנדו פראסה. לצוות הזה נוסף זמר בשם ליאון פטילו, וזו הייתה החתמה מכרעת. פטילו, שניחן במנעד קולי מלא נשמה ובעוצמה של מטיף דתי אמיתי, נכנס לעמדת הסולן שהייתה ריקה מאז עזיבתו של גרג רולי (שהקים באותם ימים ממש יחד עם הגיטריסט ניל שון את להקת JOURNEY). פטילו היה ספוג במסורת הגוספל השחורה. "מוזיקת גוספל תמיד הייתה חלק מהשורשים שלי", הסביר פטילו. "ניגנתי באורגן בכנסייה של הוריי בסן פרנסיסקו. קרלוס ואני דיברנו הרבה על גוספל, הוא אדם מאוד רוחני וזה ניכר בחוסר האנוכיות שלו כלפי הלהקה".

הפלישה הברזילאית: פלורה פורים, איירטו מוריירה והפ'אנק של צ'נסלר

אך נשמה וגוספל לא היו המרכיבים היחידים. האלבום החדש התבסס גם על ג'אז ומוזיקה ברזילאית, ולצורך כך גויסו שני צוותי נגנים נוספים. הראשון כלל את המתופף נדוגו ליאון צ'נסלר, מתופף פ'אנק וג'אז פנומנלי (שלימים ייכנס להיכל התהילה של המוזיקה כשניגן את מקצב התופים המפורסם ביותר בעולם בשיר BILLIE JEAN של מייקל ג'קסון!), והשני היה זוג ברזילאי מופלא, הבעל והאישה איירטו מוריירה ופלורה פורים, שהיו בעצמם אגדות בעולם הג'אז-פיוז'ן. מוריירה הגיע עמוס בכלי הקשה מסתוריים מברזיל, משרוקיות, פעמונים ומקצבים מהג'ונגלים, בעוד שפלורה הביאה שירה שמימית וייחודית עם מנעד נדיר. 

הסקסופוניסט ג'ולס ברוסארד, שניגן באלבומים הקודמים, נשאר והקלטותיו באלבום הן מהטובות בקריירה שלו. נראה היה שקרלוס מנסה להרכיב נבחרת שתתחרה ראש בראש בענקי הפיוז'ן של צ'יק קוריאה, RETURN TO FOREVER (שאיירטו ופלורה היו חברים בו פעם). למרות הצפיפות באולפן, האלבום שהתקבל זרם באופן מפתיע כיחידה אחת קוהרנטית. קשה שלא להשתאות מול האופן שבו חבורה כה גדולה של נגנים עתירי אגו הצליחה להתלכד לסאונד הרמוני אחד ומלא קסם.

מסע בין הצלילים: מגרוב לוהט ועד לתפילות ג'אז מיסטיות

בין רגעי השיא באלבום ניתן למצוא שתי אלתורים ברזילאיים סוחפים, קריצה ברורה ללהיט SUPERSTITION של סטיבי וונדר בקטע GIVE AND TAKE, שיר עם מקצב פ'אנקי קטלני שבו הבס חורך את הרצועה והשירה של פטילו לוקחת את המאזינים ישר למועדון לוהט באוקלנד, וכמה רגעי גוספל אדירים בקטעים LIFE IS NEW ו-PRACTICE WHAT YOU PREACH, כשהאחרון כולל קטע בלוז גיטרה קלאסי של סנטנה. השיר LIFE IS NEW נכתב על ידי פטילו וסנטנה מתוך רצון עז לבטא התחדשות, מחילה ולידה מחדש של הנפש. השילוב בין מקהלת הגוספל החמה לסולו הגיטרה הבוער של קרלוס מוכיח בדיוק כיצד אמונה דתית יכולה לבעור בתוך רוק'נ'רול מחשמל. 

באופן כללי, נגינתו של קרלוס באלבום הזה היא לא פחות ממדהימה כמעט בכל רגע. אותו ססטיין אגדי של קרלוס, עם צליל עגול, שמן וחם שנמשך לנצח, חודר ישר לתוך הלב. גם טום קוסטר זוהר בקטע CANTO DE LOS FLORES המלכותי, והקטע ASPIRATIONS הוא מסע ג'אז חופשי של צלילי טבע, אורגן, קונגס ובונגוס.

הטרילוגיה הניסיונית וההשפעה המדהימה על להקת ג'נסיס

אולם, גולת הכותרת האמיתית של האלבום הייתה סדרת קטעים ניסיוניים, הנחשבת לאחת מהרצפים המוזיקליים הטובים ביותר בכל הקלטה של סנטנה. זה מתחיל עם HERE AND NOW, קטע המהדהד את אליס קולטריין, מקוי טיינר ומהאווישנו אורקסטרה, עם שילוב של ריפים אזוטריים, פסנתר אבסטרקטי ותופים כבדים. קטע זה משמש כהקדמה ליצירה יוצאת הדופן FLOR DE CANELA, שנשארה עוד מסיבוב ההופעות של 1973. כאן, ארמנדו פראסה ואיירטו מוריירה לוקחים את המוזיקה של סנטנה לטריטוריה חדשה לחלוטין. מצע הקלידים של האורגן והפסנתר החשמלי תומך במלודיה יפהפייה ומסתורית, המתפתחת למשחק גומלין מהפנט בין הגיטרה לאורגן.

השיא המוחלט של התקליט מגיע בקטע PROMISE OF A FISHERMAN, הרפתקה ברזילאית רוחנית שמקורה במלחין דוריוואל קאימי, ושצדה את אוזנו של קרלוס בזמן חופשה בהוואי שנה קודם לכן. בביצוע כמעט אחוז דיבוק, קרלוס, קוסטר, ארמנדו, הבסיסט סטנלי קלארק (שהובא במיוחד להקלטה), איירטו ופלורה יוצרים קלאסיקה אקסטטית וחלומית. השילוב של שירתה האתרית של פלורה, כלי ההקשה של פראסה ואיירטו, וסולו אורגן פ'אנקי של קוסטר היה מספיק בפני עצמו, אך קרלוס מוסיף לכך את אחד מקטעי הנגינה העזים והטובים ביותר שלו אי פעם. הגיטרה של קרלוס זועקת, בוכה ונוסקת לגבהים על-אנושיים, כשלצדו סטנלי קלארק מנגן תפקיד בס מהפנט וסוחף בעוצמתו. קשה להפריז בעוצמה הרגשית והרוחנית של האלתור הזה, שלרגעים נשמע פראי וחסר שליטה. אם זו הייתה התשובה של סנטנה ל-RETURN TO FOREVER, התחרות הייתה צמודה ביותר.

הקטע הזה היווה גם השראה אדירה ללהקת ג'נסיס. הכיצד? פיל קולינס הסביר שזה השפיע עליהם לכתוב קטע אינסטרומנטלי בשם LOS ENDOS. קולינס, שהיה מתופף-על וחובב פיוז'ן מושבע באותם ימים (ואף פזל במקביל להרכב הפיוז'ן שלו BRAND X), הוקסם עד עמקי נשמתו מהמקצב והאווירה בקטע של סנטנה. כשג'נסיס חיפשו סיום גרנדיוזי לאלבום A TRICK OF THE TAIL שיצא ב-1976 – האלבום הראשון שבו פיל עבר לקדמת הבמה כסולן בעקבות עזיבתו של פיטר גבריאל – הם שאבו השראה ישירה מהדינמיקה המקצבית של PROMISE OF A FISHERMAN. זו דוגמה נהדרת לאופן שבו מוזיקה טהורה פורצת גבולות גאוגרפיים ומחברת בין ענקי הפרוג הבריטי לרוק הלטיני.

מעט מאוד באלבום של סנטנה היה קשור ישירות למוזיקת רוק. הנגנים באולפן ידעו שהם שותפים ליצירת משהו מיוחד. איירטו מוריירה נזכר: "עשינו את SPRING MANIFESTATIONS ו-BORBOLETTA באופן חופשי באולפן, מוזיקה חופשית. אני ניגנתי את זה כהקדמה ואז קרלוס עבד על זה וערך את זה ממש טוב, הוסיף כמה דברים, נתן את המגע שלו וזה נשמע הרבה יותר טוב כשהוא סיים. כשאני הקלטתי אלו היו רק אלתורים, הוא הפך אותם לקטעים ונתן לי את הקרדיט".

אכזבה במצעד האמריקאי מול הצלחה מסחררת בעולם

אך בארצות הברית, השוק החשוב ביותר, האלבום לא הצליח להגיע למעמד זהב במהירות, מה שגרם לכסיסת ציפורניים רצינית במסדרונות של קולומביה רקורדס. התקליט הגיע רק למקום ה-20 במצעד האמריקאי – נתון שנחשב לנפילה כואבת עבור מי שהורגל לשהות בצמרת. עובדה זו גרמה לכך שלעיתים קרובות מתעלמים מהאלבום הזה. אולם, ברחבי העולם הסיפור היה שונה לחלוטין: הוא זכה להצלחה מסחררת והגיע למקום הראשון במצעדים ביוגוסלביה, אוסטרליה, ניו זילנד ואיטליה, שם שהה בפסגה במשך ארבעה עשר שבועות. האוזניים האירופיות והבינלאומיות היו פתוחות בהרבה לסגנונות של מוזיקת עולם, ג'אז מורכב ואלתורים, והקהל שם חיבק את היצירה באהבה שבאמריקה פשוט לא הבינו.

למרות זאת, ההצלחה הבינלאומית לא יכלה לפצות על המכירות המאכזבות יחסית באמריקה. צרות נוספות נראו באופק לקראת סיבוב הופעות בארצות הברית שתוכנן לאוגוסט 1974, שהיה אמור לסמן את חזרתה של סנטנה לבמות לאחר הפסקה של יותר מתשעה חודשים. ואז, יומיים לפני ההופעה הראשונה, היכתה הקטסטרופה: מייקל שריב עזב את הלהקה.

"חשבתי לעזוב את הלהקה מזה זמן מה כדי לעבוד על פרויקטים אישיים", הסביר שריב, "אבל התכוונתי לחכות עד סוף סיבוב ההופעות הנוכחי. אבל כשבוע לפני שהסיבוב התחיל, התחלתי לסבול מכאבים, הובהלתי לבית החולים וגילו שיש לי אבנים בכליות. בזמן שהתאוששתי, הכל התבהר לי במיטת בית החולים. כל השינויים והסיבות לעזוב את סנטנה צפו ועלו, והתקשרתי ללהקה יומיים לפני הסיבוב כדי להודיע להם שלא רק שאני לא יכול להופיע, אלא שאני גם עוזב את הלהקה".

המחיר של הנהגה בלעדית: כשהפרפר פורש כנפיים

עזיבתו של שריב הייתה מכה אנושה עבור קרלוס סנטנה. הוא היה, אחרי הכל, שותפו העיקרי ומדריכו לעולם הג'אז. בעוד שלציבור קרלוס תמיד נראה "המנהיג", שריב היה הכוח המניע מאחורי הכיוון האמנותי של אלבומים כמו CARAVANSERAI ו-WELCOME, וההצלחה של סיבוב ההופעות ב-1973 הייתה ניצחון שלו לא פחות משל הגיטריסט. אולם, באופן בסיסי, למייקל שריב (וכך גם לגרג רולי שעזב לפניו) לא הייתה תשוקה מולדת לכלי הקשה לטיניים או למוזיקה אפרו-קובנית, ולכן לא הייתה לו סיבה להישאר קשור לקונספט המוזיקלי של סנטנה. קרלוס, לעומת זאת, הפך לחובב נלהב של המורשת האפרו-קובנית והבין את תפקידה של להקת סנטנה בהבאתה לקהלים ברחבי העולם. הוא היה תקוע עם השם והמורשת, וכעת נאלץ להוביל אותה לבדו.

קרלוס עצמו סיפר מאוחר יותר כיצד ראה את BORBOLETTA כחלק השלישי בטרילוגיה, יחד עם CARAVANSERAI ו-WELCOME. הוא כינה אותם "הפסקולים" שלו, אלבומים עם אווירה ג'אזית משוחררת ורוחנית. הוא תיאר את ההקלטות במאי ויוני, את חשיבותו של טום קוסטר כמפיק שותף, ואת התרומה האדירה של פלורה פורים ואיירטו מוריירה. הוא גם נזכר באנקדוטה משעשעת מהאולפן: "הייתה תמיד אווירה של בחינה הדדית כשניגנו עם מישהו חדש. ניגנו את PROMISE OF A FISHERMAN והבטתי בארמנדו ואיירטו, ונראה היה שהם ממש נלחמים מוזיקלית, דוחפים אחד את השני. איירטו הסתכל עליי כאילו שאל 'מה הקטע של הבחור הזה?'. מאוחר יותר הוא שאל אותי, 'הוא תמיד כזה תחרותי? יש לו את הקונגס ולי היה רק משולש, ועדיין הרגשתי שהוא רוצה לבעוט לי בתחת'".

על עזיבתו של שריב, קרלוס הודה שהמצב לא נוהל בצורה אידיאלית או ג'נטלמנית, במיוחד כשמייקל היה בבית חולים. אך ההחלטה להמשיך בסיבוב ההופעות בלעדיו הבהירה לשניהם שהגיע הזמן להיפרד. עזיבתו של שריב סימנה את השלב הסופי באבולוציה של הלהקה: מקולקטיב, לקבוצה עם שני מנהיגים, ולבסוף, לקבוצה שבה קרלוס סנטנה היה המנהיג היחיד והבלעדי.

"אם אתם רוצים את התאריך שבו לקחתי על עצמי את מלוא חובות ההנהגה וסנטנה הפכה באמת ללהקה שלי", סיכם קרלוס, "זה יהיה מתישהו בסוף יוני 1974. מאז, אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי להיות נאמן לרוח המקורית של הלהקה ולמוזיקה. וזה היה גם ברכה וגם חובה". BORBOLETTA, שפירושו "פרפר" בפורטוגזית, היה כור ההיתוך שבו נולדה להקת סנטנה מחדש, תחת חזונו הבלעדי של אדם אחד. על עטיפת האלבום צויר אותו פרפר כחול-מתכתי מהפנט, סמל מובהק לטרנספורמציה שעבר קרלוס: מנער הבלוז של וודסטוק למאסטר מוזיקלי שעף בחופשיות לעבר מחוזות אינסופיים.

בונוס: כשג'ון מרטין הפך את הנשמה החוצה. החודש, אוקטובר (לא ידוע מתי בדיוק) בשנת 1973 יצא תקליט חדש וניסיוני של ג'ון מרטין. שמו הוא INSIDE OUT. התקליט שגרם לחובבי הפולק השמרנים לתפוס את הראש בבהלה – ולעולם הרוק והג'אז להשתחוות בהערצה מוחלטת.

באוקטובר 1973, חודש שבו עולם המוזיקה כבר רעש וגעש מצלילי רוק מתקדם וגלאם נוצץ, החליט זמר פולק סקוטי מחוספס אחד לזרוק את כל חוקי המשחק מהחלון. באותם ימים ממש, חנויות התקליטים היו מוצפות ביצירות ענק מונומנטליות – החל מ-SELLING ENGLAND BY THE POUND של ג'נסיס ועד QUADROPHENIA של המי – אבל מה שמרטין רקח שם בחדרי החדרים היה משהו מעולם אחר לגמרי. 

באותו חודש סתווי, בעוד העולם עדיין מעכל את הצד האפל של הירח של פינק פלויד, הנחית ג'ון מרטין על מדפי התקליטים יצירה חדשה, ניסיונית ומסחררת בשם INSIDE OUT. זה לא היה עוד אלבום פולק נעים לאוזן, אלא מסע פסיכדלי, שיכור מג'אז, אל תוך נבכי נשמתו של אמן שלא פחד ללכת לאיבוד. ג'ון הגיע לשם כשהוא טעון באנרגיות קוסמיות, מוכן לפרק לגורמים את דמות הטרובדור עם הגיטרה ולברוא את עצמו מחדש כהרפתקן צליל חסר גבולות.

מפרידה מהשמרנות ועד לטבילה במים החשמליים

האלבום הזה לא נולד בחלל ריק. מרטין, שכבר ביסס את עצמו כאחד הקולות המיוחדים בסצנת הפולק הבריטית, החל לרמוז על הבאות בשני אלבומיו הקודמים. ב-BLESS THE WEATHER מ-1971 ובמיוחד ביצירת המופת SOLID AIR שיצאה בתחילת אותה שנה, הוא טבל את הגיטרה האקוסטית שלו במים עמוקים וחשמליים יותר. כזכור לכל מי שנושם את המוזיקה הזו, את שיר הנושא של האלבום SOLID AIR הקדיש מרטין לחברו הקרוב והמיוסר ניק דרייק, בצעד שהוכיח עד כמה הלב שלו היה מחובר ישירות למיתרים ולנימי הרגש הדקים ביותר. 

אך אם האלבומים ההם היו פלירטוט עם ג'אז ובלוז, INSIDE OUT היה קפיצת ראש חסרת מעצורים אל תוך דבר יצירתי מופלא. מרטין עצמו תיאר את האלבום לימים כדבר "הכי קרוב לנגינת ג'אז שאגיע אליו אי פעם", והוא לא התבדח. כפי שסיפר לימים בהתלהבות האופיינית לו: "רציתי להגיע למקום שבו אין מבנים, אין חוקים ואין בתים ופזמונים רגילים – פשוט לתת לרגש הטהור להתפרץ החוצה דרך הרמקולים, בלי שום פילטר ובלי שמץ של פחד".

המכשיר שהפך ללהקה שלמה: קסם ה-ECHOPLEX

הסוד המרכזי מאחורי הצליל המהפכני של האלבום היה מכשיר קטן ומהפכני בשם ECHOPLEX. לא היה מדובר בעוד אפקט גיטרה פשוט, אלא בשותף של ממש ליצירה. מרטין השתמש באפקט הדיליי העתיק הזה כדי לבנות לולאות צליל מהפנטות, לשכפל את הגיטרה שלו בזמן אמת וליצור מרקמים קוליים עשירים ומלאי אווירה. הגיטרה שלו הפסיקה להיות רק כלי ליווי והפכה לתזמורת של איש אחד, כשהיא מייצרת נופים צליליים שלא נשמעו כמותם עד אז.

מרטין חיבר את הגיטרה האקוסטית המוגברת שלו לתוך יחידת הסלילים המגנטית הזו, הוסיף פייזר ופאז, וגילה עולם ומלואו. הוא תיאר זאת בציטוט מופלא: "ברגע שהבנתי את הפטנט של ה-ECHOPLEX, הבנתי שאני יכול לנגן דואט עם עצמי! הייתי שולח צליל אחד לחלל החדר, הוא היה חוזר אליי בדיוק בזמן הנכון, ואני יכולתי לאלתר מעליו קו מלודי חדש לחלוטין. זה היה כמו סם ממכר של צלילים מרחפים!"

אולפני איילנד בשעות הקטנות: עשן, אלכוהול ואינטואיציה טהורה

כדי להפוך את החזון הפרוע שלו למציאות, התמקם מרטין באולפני איילנד בלונדון. מדובר באולפנים ברחוב בייסינג סטריט בנוטינג היל – כור היתוך שבו התחככו בכירי המוזיקאים של התקופה אלה באלה במסדרונות. לצידו עמד טכנאי ההקלטות פיל בראון, איש מקצוע שכבר הספיק לעבוד עם ענקים כמו טראפיק ובוב מארלי וידע דבר או שניים על איך לתפוס רגעים של קסם ספונטני. יחד, הם הפכו את האולפן למגרש משחקים לילי. הסשנים של INSIDE OUT היו ידועים בהתנהלותם החופשית, והתקיימו בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה, באווירה משוחררת שרק תרמה לאופי המאלתר של המוזיקה.

בראון סיפר בזיכרונותיו בהומור ובחיבה גלויה: "העבודה עם ג'ון באותם לילות הייתה חוויה פרועה לחלוטין. שום דבר לא היה מתוכנן מראש. היינו פותחים את המיקרופונים בשתיים בלילה, מוקפים בבקבוקי משקה ובענני עשן סמיכים, ופשוט לוחצים על כפתור ההקלטה ומחכים לראות איזה נס יתרחש בחדר".

נבחרת החלומות והכימיה הטלפתית באולפן

מרטין לא היה לבד במערכה. הוא אסף סביבו חבורת נגנים וירטואוזית, נבחרת חלומות של ממש, שהגיעה לאולפן ללא הכנה מוקדמת, מוכנה לזרום עם כל גחמה מוזיקלית שלו. בקונטרבס ניגן שותפו הוותיק דני תומפסון, שהכימיה ביניהם הייתה כמעט טלפתית. החיבור בין מרטין לתומפסון, בסיסט להקת פנטנגל המהוללת, היה אגדי לא רק מוזיקלית אלא גם באורח החיים הפרוע שלהם; השניים היו בלתי נפרדים, שתו יחד כמויות אדירות, ולעתים קרובות נהגו לריב, להשלים ולנגן כאילו נשמותיהם כבולות זו בזו. 

מי שנתן שם את עיקר הגרוב בכלי הקשה ובתופים היה רמי קבאקה האגדי, לצד גיחות של ענק האוונגרד ג'ון סטיבנס, ובסקסופון נשף בובי קיז, שהיה מוכר בעיקר מעבודתו עם הרולינג סטונס, אריק קלפטון וג'ו קוקר. קיז הביא איתו הישר מההקלטות של EXILE ON MAIN ST את אותו חספוס דרומי לוהט ומשכר. את הנבחרת השלימה שלישייה מלהקת טראפיק: סטיב ווינווד בקלידים, כריס ווד בסקסופון וחליל. החבורה המוכשרת הזו לא הגיעה כדי לנגן תפקידים כתובים מראש, אלא כדי להשתתף בג'אם סשן ארוך וחסר גבולות. ווינווד, חבר קרוב ומוזיקאי עילאי בפני עצמו, הוסיף נגיעות חשמליות מהפנטות שריחפו בטבעיות סביב הגיטרה של מרטין.

"פשוט נתנו למוזיקה לקרות": ממעמקי האלתור אל תוך השירים

"לא היה לנו מושג מה אנחנו הולכים לעשות עד שהגענו לאולפן", סיפר מרטין מאוחר יותר, "פשוט נתנו למוזיקה לקרות". הגישה הזו הולידה יצירה אורגנית, נושמת ובלתי צפויה. השירים נולדו מתוך אלתורים משותפים, כשהנגנים מזינים זה את זה ברעיונות ובונים יחד את המבנים המוזיקליים בזמן אמת. התוצאה היא אלבום שמרגיש חי ובועט, כאילו המאזין יושב בחדר ועד לרגע הבריאה עצמו.

היצירה המרכזית שהגדירה את הפרויקט כולו הייתה OUTSIDE IN – קטע מופלא ומהפנט שנמשך למעלה משמונה דקות של צלילה חופשית. השיר הזה הוקלט בטייק חי וספונטני, כשה-ECHOPLEX של מרטין בונה גלי סאונד אינסופיים והבס של דני תומפסון מגרגר בעומק. מרטין לקח כאן את הרעיון של שיר אהבה והפך אותו לתפילה אלקטרו-אקוסטית קוסמית.

לצד האפוס הזה, האלבום נפתח עם הגרוב הממכר של FINE STYLE וממשיך לקטע האקוסטי הקצר והיפהפה EIKENBAL. אי אפשר שלא להזכיר את SO MUCH IN LOVE WITH YOU, בלדה קורעת לב שמרטין נהג לבצע עוד בהופעותיו ב-1972, ושם שר אותה בהגייה המרוחה והבלוזית הייחודית שלו, כשהוא מותח את ההברות עד קצה גבול היכולת הרגשית. ואיזה הומור נפלא היה לו: באמצע כל הניסיונות האוונגרדיים והרציניים, הוא תקע פתאום ביצוע שיכור, מתנדנד ומלא קסם לקלאסיקה THE GLORY OF LOVE משנות השלושים! הוא פשוט לקח שיר פופ ישן והפך אותו להמנון לילי של פאבים סקוטיים מעושנים.

ואיך אפשר לשכוח את הקטע האינטימי BEVERLEY, שהוקדש לאשתו דאז בוורלי מרטין, את הטירוף החופשי של LOOK IN, ואת הסגירה המושלמת עם MAKE NO MISTAKE ו-WAYS TO CRY, שמוכיחים שגם כשהוא מפרק את הצורה לגורמים, נשמת הבלוז שלו נותרת שלמה ובוערת.

הקרביים מונחים על השולחן

במובנים רבים, המסלול של מרטין באלבום הזה הזכיר את זה של עמיתו האמריקאי, טים באקלי. כמו באקלי, שזנח את הפולק לטובת התנסויות אוונגרדיות והחל להשתמש בקולו ככלי נגינה לכל דבר, כך גם מרטין שאף לנער את היסודות. שניהם סירבו להישאר האמנים הממושמעים שחברות התקליטים קיוו למכור להמונים, ושניהם העדיפו לצלול אל הלא-נודע. הוא רצה לשחרר את כל האנרגיה והעוצמה שהיו כלואות בתוכו, להפוך את הקרביים החוצה דרך המוזיקה ולמצוא את אותו צליל מושלם, את המקום השקט והאמיתי שלו כאמן.

מרטין אמר פעם בראיון מסכם על התקופה: "אם אתה לא מוכן להקיז דם על סלילי ההקלטה ולהראות לאנשים בדיוק מה יש לך בפנים, אין שום טעם לעשות מוזיקה מלכתחילה". במשימה הזאת, נדמה שהוא הצליח בענק. INSIDE OUT נותר עד היום כאחד האלבומים הנועזים והמרתקים ביותר בדיסקוגרפיה שלו – תקליט מופלא שאינו מפסיק להדהד, לרגש ולהוכיח שכאשר אמן אמיתי הופך את נשמתו כלפי חוץ, התוצאה היא נצחית.

ומה קבעו הביקורות בעיתונים של אותם ימים?

בעיתון NME נכתב: "הפרדוקס פה הוא שמרטין הגיע למימוש הפוטנציאל שהבטיח זה מכבר, אך בד בבד ויתר על חלק ניכר מהפוטנציאל המסחרי שלו. כמו כל הדברים הטובים באמת, התקליט הזה הוא דבר חדש, מה שאומר שנדרשת עבודה מאומצת כדי לפענח אותו. מצד שני, כמו כל דבר חדש, הוא משמש כזריקת ויטמינים ישירות לווריד עבור התרבות שהולידה אותו".

במלודי מייקר נכתב: "הרצועה האחרונה בצד הראשון, THE GLORY OF LOVE, ממחישה היטב את הקונספט של האלבום – חגיגה של אהבה. אך אין מדובר בסיפור אהבה פשוט; זוהי אהבה שבה בני הזוג פוגעים זה בזה, מתוך עומק רגשי הנאבק למצוא לעצמו ביטוי. קולו הוא מעין מלמול עמום, המשמש יותר ככלי נגינה נוסף (וכזה שהוא צלול להפליא). לעיתים קרובות, משמעות הדבר היא שעוצמת המילים של ג'ון הולכת לאיבוד בשל הצורך שלו לסחוט כל טיפה של כוח רגשי. נגינת הגיטרה שלו הגיעה לעוצמה מרוממת, שאינה נופלת משום דבר אחר שקיים כיום, ובנגן הבס דני תומפסון הוא מצא שותף מוזיקלי אידיאלי. ישנם כמה אורחים בולטים – סטיב ווינווד, כריס ווד, רמי קבאקה, בובי קיז – אך זה הוא כולו המסע האישי של ג'ון מרטין, ואני ממליץ עליו ללא כל הסתייגות".

בעיתון MUSIC WEEK נכתב: "ייתכן שקולו הוא עניין של טעם נרכש – הוא נשמע כמו זמר בלוז כפרי שיכור המושפע מסגנון הראג – אך נגינת הגיטרה שלו מזכירה את דייווי גרהאם; זהו שילוב של פולק, ג'אז ומוזיקה מזרחית, והסאונד הכולל הוא מקורי ביותר".

ובעיתון רקורד מירור נכתב: "קשה לסווג מוזיקאי זה, מלבד העובדה שהוא משלב אלמנטים של בלוז, פולק וחומרים מסורתיים של פעם." הוא בהחלט 'מוזיקאי של מוזיקאים', אך מצליח לתקשר גם עם הקהל הרחב. גיטריסט טוב השולט במגוון סגנונות".

בונוס: פיט טאונסנד הולך על ביצים: החודש, אוקטובר בשנת 1972, יצא תקליט הסולו הראשון של פיט טאונסנד, גיטריסט להקת המי. שמו הוא, כמובן, WHO CAME FIRST.

באוקטובר 1972, כשעולם הרוק עוד הדהד מהעוצמה המתפרצת של התקליט WHO'S NEXT, מצאו את עצמם מעריצי להקת המי מול חתיכת הפתעה. הרי מי בכלל העלה על דעתו שרק שנה אחת בלבד אחרי מכת המחץ המושלמת של אחד מאלבומי הרוק הכבדים והמשפיעים בכל הזמנים, המאסטר ישלוף מהשרוול יצירה כל כך עדינה ואישית? 

אז על מדפי החנויות נחת תקליט סולו ראשון מאת המוח והגיטריסט של הלהקה, פיט טאונסנד. שמו היה WHO CAME FIRST, ועל עטיפתו נראה טאונסנד, אותו גיבור גיטרה שהתרגלו לראות מרסק כלים על הבמה, עומד על ביצים. והתמונה הזאת, אולי יותר מכל דבר אחר, סימלה את האופי השברירי, האישי והמהורהר של היצירה שהסתתרה בפנים, והעלתה את השאלה המתבקשת: האם גם ביצירת התקליט עצמו טאונסנד הרגיש שהוא הולך על ביצים?   

המהפכה האקוסטית והמפלט של הנפש   

התקליט הזה היה יציאה חדה מהסאונד המוכר של להקת האם שלו. במקום ריפים מחשמלים וצרחות רוק, המאזינים קיבלו שילוב ייחודי של כתיבת שירים מופנמת, הרהורים רוחניים עמוקים ונגיעות של יצירתיות ניסיונית. טאונסנד עצמו הסביר אז בהתרגשות ובפתיחות נדירה בטור מיוחד שכתב למגזין המוסיקה הבריטי SOUNDS: "האלבום הזה נועד לשקף את השינויים הפנימיים שמתחוללים בתוכי. לתת להם מרחב נשימה אמיתי מחוץ למסגרת הלוחצת של להקת המי, אך בו בזמן גם לחזור ולהזין את הלהקה עצמה!"

זו הייתה הפעם הראשונה שבה טאונסנד התרחק מהדינמיקה הקבוצתית והרעשנית של המי כדי ליצור משהו תחת שמו בלבד. ההזדמנות הזו אפשרה לו להתעמק בנושאים אישיים ולתת ביטוי מלא למסירותו למנהיג הרוחני ההודי, מאהר באבא. מאהר באבא, אותו מורה רוחני שגזר על עצמו שתיקה מוחלטת שנמשכה מעל ארבעה עשורים עד יומו האחרון בשנת 1969, הפך למצפן המוסרי של טאונסנד בדיוק בתקופה שבה סצנת הרוק העולמית טבעה באוקיינוסים של אגו, סמים והרס עצמי.   

מאוצרות מחתרתיים למאבק נחוש בבוטלגרים

הקשר של טאונסנד עם באבא לא היה חדש. הוא הפך לחסיד של הגורו עוד בשנת 1967, והשפעה זו החלה לחלחל עמוקות אל תוך יצירתו. מספיק להיזכר בשיר הפותח של WHO'S NEXT, הלוא הוא BABA O'RILEY, ששמו הוא מחווה ישירה למאהר באבא ולמלחין טרי ריילי! לפני WHO CAME FIRST, טאונסנד כבר תרם שני תקליטים שהוקדשו לבאבא: HAPPY BIRTHDAY שיצא ב-1970, ו-I AM שהגיע שנתיים אחריו. התקליטים האלו היו פרויקטים קהילתיים מרגשים שנעשו באהבה טהורה, וכללו שיתופי פעולה עם חברים קרובים שהיו שותפים לאותה מסירות רוחנית, בהם רוני ליין מלהקת THE FACES, בילי ניקולס ואפילו ארתור בראון (אותו טאונסנד הפיק בתקליט הראשון שלו ב-1968). 

התקליטים הללו, שהודפסו בכמות עותקים מצומצמת להחריד ונמסרו באופן פרטי לחסידיו של באבא, הפכו עם השנים לפריטי אספנות נדירים ויקרים. כצפוי, היכן שיש מעורבות של כוכב רוק בסדר גודל כזה, הבוטלגרים חגגו והחלו להפיץ עותקים פיראטיים של היצירות הללו. שוק ההקלטות הפיראטיות רתח, מעריצים מושבעים שילמו סכומי עתק על הדפסות פיראטיות רוחשות ומלאות רעשי רקע, ופיט פשוט סירב לעמוד מנגד ולתת לקהל שלו ליפול בפח.   

אולפן ביתי על גדות התמזה ותרומת ענק חסרת תקדים

כאן נכנסה לתמונה חברת התקליטים DECCA בארצות הברית, לצד חברת TRACK RECORDS הבריטית. מנהליה זיהו את הפוטנציאל המסחרי ורצו להוציא את שני תקליטי המחווה באופן רשמי. אלא שלטאונסנד היה רעיון טוב יותר. במקום פשוט לארוז מחדש את החומרים הישנים, הוא הציע לאסוף את מיטב הקטעים משני התקליטים, לצרף אליהם הקלטות דמו נוספות שהיו לו במגירה, וליצור מהם תקליט חדש ומגובש. את כל זה הוא הקליט באווירה ביתית ונינוחה באולפן הפרטי שלו, הרחק מהלחץ והציפיות של הפקות הענק של המי. האולפן האישי שלו, ששכן בבית הסירות שלו בעיירה טוויקנהאם על גדות נהר התמזה, היה מעבדת היצירה האינטימית שלו. הוא ישב שם מול טייפ שמונה ערוצים, מכונות סלילים, סינטיסייזרים מוקדמים וגיטרות אקוסטיות, ויצר מוסיקה מתוך שקט נפשי וחדוות יצירה אמיתית. 

בתקליט הזה הוא היה הכל: הזמר, הנגן, הגיטריסט והמפיק, מה שיצר צליל אינטימי, אקוסטי ורוחני, שהיה שונה בתכלית מצליל הרוק האצטדיונים של הלהקה שלו. בהערות האלבום המקוריות טאונסנד אף הוסיף בהומור העצמי המושחז שלו, כי הפרויקט כולו הוא ללא ספק "מסע אגו מפלצתי", אך כזה שנעשה ממקום של חיפוש עצמי אמיתי. כהוכחה למחויבותו, את המקדמה השמנה שקיבל מחברת DECCA, סך של 150,000 דולר, הוא תרם במלואה למוסדות שהיו קשורים לגורו שלו. תחשבו על זה רגע: איזה כוכב רוק ענק בשיא תהילתו היה מוותר בשנת 1972 על סכום אסטרונומי שכזה ומעביר אותו עד הפני האחרון למטרות רוחניות? זה בדיוק הלב הגדול של טאונסנד!   

פרויקט LIFEHOUSE הגנוז והאוצר של PURE AND EASY

אחד הגילויים המעניינים ביותר בתקליט הוא השיר PURE AND EASY. מעריצים חדי אוזן זיהו בוודאי אלמנטים שהופיעו גם בתקליט המופת WHO'S NEXT. הרי המשפט המצמרר "THERE ONCE WAS A NOTE, PURE AND EASY" צף ומהדהד כנבואה מוסיקלית ממש לקראת סיומו של השיר THE SONG IS OVER. הסיבה לכך היא שהשיר נכתב במקור עבור אופרת רוק שאפתנית שטאונסנד תכנן כפרויקט המשך ל-TOMMY. הפרויקט, שנקרא LIFEHOUSE, היה אמור להיות יצירה מורכבת ועתידנית, אך בסופו של דבר קרס תחת משקלו והתפרק.   

הרעיון המרכזי של היצירה היה קיומו של צליל קוסמי בודד וטהור שרוטט ומחבר יחד את כל בני האדם ואת היקום כולו. להקת המי אכן הקליטה את השיר באולפן בביצוע נפלא עם המפיק גלין ג'ונס, אך ברגע האחרון הוא נותר על רצפת חדר העריכה ולא נכלל באלבום WHO'S NEXT (ורק כעבור שנים רבות ראה אור באלבום האוסף ODDS & SODS). טאונסנד הרגיש שנעשה כאן עוול לשיר החשוב ביותר שלו, וכפי שכתב בהערות האלבום: "זה היה הציר המרכזי של LIFEHOUSE, סרט שמעולם לא זכינו לעשות. הלהקה הקליטה אותו בצורה יפהפייה, אך הוא נשמט מהאלבום, וכשיצא WHO CAME FIRST ניצלתי את הקלטת הדמו הביתית שלי כדי לתקן את ההשמטה הזו". ובאמת, הביצוע הביתי שלו כאן כובש בפשטותו, בחמימותו וביופיו הצלול.   

עם זאת, הרעיונות והשירים המצוינים שנכתבו עבורו לא הלכו לאיבוד; הם חלחלו והזינו גם את WHO'S NEXT וגם את WHO CAME FIRST, מה שהופך את תקליט הסולו הזה לחוליה מקשרת חשובה בסיפור של המי.   

מפגשים מופלאים ושירי קאנטרי

מעבר ל-PURE AND EASY, האלבום הזה שופע פנינים מוסיקליות וסיפורים מאחורי הקלעים שמרחיבים את הלב: קחו את EVOLUTION – שיר מרטיט שנכתב ומבוצע על ידי רוני ליין ששר ומנגן בגיטרה אקוסטית, בעוד טאונסנד מלווה אותו בנגינת גיטרה מובילה רגישה להפליא. טאונסנד תיאר את השיר בהתפעלות עצומה: "השיר של רוני מקיף את כל שלבי ההתפתחות המרכזיים של התודעה בדרכנו להגיע אל המעמד הנשגב של האנושיות – מאבן ומתכת, ועד לאדם!"   

ויש את FOREVER'S NO TIME AT ALL – פנינת פולק-פופ מלודית שכתב והקליט בילי ניקולס. מי שמניע את הרצועה הזו קדימה בתנופה אדירה הוא קיילב קוואי, הגיטריסט שעבד מאחורי הקלעים באלבומיו הקלאסיים של אלטון ג'ון. כאן קוואי תופף, ניגן בבס, ניגן בגיטרות ואף עשה את העיבוד, מה שגרם לטאונסנד להכריז בהערות: "האיש הזה הוא פשוט גאון, והשיר הזה הוא אחד האהובים עלי ביותר בכל הזמנים!"

והשיר LET'S SEE ACTION – עוד קלאסיקה ענקית שנולדה מתוך הפרויקט הגנוז LIFEHOUSE. השיר עוסק באנשים שפועלים בזמן מהפכה לעומת אלו שנשארים לשבת בחיבוק ידיים, כשלדברי טאונסנד הוא מבטא היטב את הדרך שבה בני האדם נוטים להזניח את נשמתם בחיי השגרה. להקת המי הוציאה ביצוע עוצמתי לשיר כסינגל בבריטניה, אך בארצות הברית הוא נגנז. בגרסת הסולו של טאונסנד הוא נשמע חשוף ואינטימי מאי פעם, עם השורה הבלתי נשכחת המהדהדת ישירות את תורתו של הגורו: "NOTHING IS EVERYTHING" – שום דבר הוא הכל, שכן רק כאשר האדם מתרוקן מהאגו החומרי, מתמלאת נפשו באהבה אינסופית.   

ויש גם את TIME IS PASSING – שיר נוסף מתוך פרויקט LIFEHOUSE, שנכתב כהמנון זך לנשימת אוויר נקי, פריחה בטבע והתעוררות הנשמה מתוך החשכה. והנהTHERE'S A HEARTACHE FOLLOWING ME – אחת ההפתעות המדהימות ביותר באלבום! מה לרוקר בריטי זועם ולשיר קאנטרי אמריקאי סנטימנטלי משנות השישים? מאהר באבא אהב בכל ליבו את שיריו של כוכב הקאנטרי ג'ים ריבס, וטען שקולו מלא בעוצמה רוחנית ובאהבה אלוהית טהורה. טאונסנד סיפר: "האזנתי לריבס שר את השיר הזה, והייתי מוכרח להסכים עם באבא. נהניתי להקליט את השיר הזה בצורה בלתי רגילה!" – והתוצאה היא ביצוע אקוסטי עדין, מחמם לב ומשוחרר מכל מניירה רוקרית.   

ולא רק זה... אלא גם SHERATON GIBSON – שיר געגועים מקסים וכובש שטאונסנד חיבר בשנת 1970 כשישב בודד בחדרו במלון שרתון בעיר קליבלנד, מיד לאחר ברביקיו שמח עם חברי להקת ג'יימס גאנג. בעיצומו של סיבוב הופעות אמריקאי אינטנסיבי ומפרך, טאונסנד פרט על גיטרת הגיבסון שלו, וחלם לחזור אל השקט של ביתו, אל הגינה שלו בטוויקנהאם, אל אשתו קארן ואל בתו הקטנה אמה.

ויש גם את CONTENT – קטע פסטורלי שמבוסס על שיר שכתבה מוד קנדי, אישה שהפגינה אהבה והתמסרות למאהר באבא שטאונסנד העריץ. טאונסנד הלחין את המילים וציין בחיוך שובה לב בהערות האלבום: "הלחנתי את השיר הזה ואני שר אותו כאן ממש בסגנון של ורה לין!"... ותוסיפו את PARVARDIGAR – יצירת המופת שחותמת את האלבום בהוד והדר. מדובר בתפילה האוניברסלית של מאהר באבא, שטאונסנד עיבד והלחין לקטע באורך של למעלה משבע דקות. טאונסנד סיפר שכתב את המוסיקה בעת חופשה משפחתית באי המבודד והמיסטי אוסי במחוז אסקס, והתוצאה היא המנון תפילה מרגש המרומם את הרוח לגבהים של קדושה.

מביקורות מהוססות למעמד של יצירת מופת על-זמנית 

עם יציאתו, התקבל התקליט בביקורות מעורבות. היו מבקרים שהריעו לכנות, לאומץ וליציאה מהשבלונה המוכרת. אחרים, שציפו לקבל עוד מאותו רוק מחוספס, מצאו אותו שקט ואישי מדי. היו מעריצים שחיכו לקבל עוד פגזים רועמים נוסח WON'T GET FOOLED AGAIN, ומצאו במקומם פריטות אקוסטיות עדינות, הרהורים דתיים ושירי קאנטרי! אך מי שהאזינו לאלבום בריכוז ובלב פתוח, הבינו מיד שמדובר באוצר של ממש. עם הזמן, מעמדו של התקליט התחזק והוא נתפס כפרק חיוני וחושפני בקטלוג של טאונסנד, כזה שמעניק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של נפשו המסוכסכת והרוחנית.   

הנה ביקורות ששלפתי לכם מעיתוני העבר. אתחיל עם עיתון MUSIC WEEK שפרסם: "הצלחה מוזיקלית כבירה. היצירה, שנועדה לשמש כמחווה למהר באבא המנוח, היא למעשה אלבום בעל אופי דתי-רוחני, מלא חום וכנות". ובעיתון NME נכתב: "הוא מפגין רגישות רבה וחיסכון באמצעים בכל מה שהוא עושה. דבר אינו מתבזבז או מושאר ליד המקרה. לכל מילה, לכל אקורד ולכל תו בודד יש משמעות, והם מוצגים בפשטות יעילה ובדינמיקה מדויקת. גולת הכותרת של האוסף המקסים והנינוח הזה היא הגרסה בת שש וחצי הדקות, המורכבת משכבות הקלטה רבות, לשיר LET'S SEE ACTION – ללא ספק אחד הקטעים הבולטים ביותר ששמעתי השנה".

בעיתון רקורד מירור נכתב: "הפן הדתי באלבום הוא חזק ועדין בעת ובעונה אחת. לעיתים נדירות, קולו נשמע מעט חלש כשהוא עומד בפני עצמו, אך הדבר איכשהו תורם לתחושת האחדות השלווה. הכלים והקולות משתלבים זה בזה בדיוק ובעוצמה מרשימים". ובמלודי מייקר נכתב: "פיט אינו הזמר הטוב בעולם, וגם לא המתופף הטוב ביותר. בנקודות אלו האלבום מאבד נקודות – אך הוא צובר נקודות רבות בזכות השירים, נגינת הגיטרה הפשוטה אך האפקטיבית לאורך האלבום, והאווירה הכללית של היצירה, המוקדשת למהר באבא. מילות השיר PARVADIGAR יפהפיות, אך עומדות בסתירה מוחלטת לתמונה שעל עטיפת האלבום, שבה פיט נראה כדמות מתוך התפוז המכני. בכנות, אני לא מצליח לקחת את האלבום הזה ברצינות רבה מדי – אבל ככל שאני מאזין לו יותר, כך אני מחבב אותו יותר".

ובעיתון דיסק נכתב: "האלבום מוקדש למהר באבא שכבר הלך לעולמו – גורו שפיט הרגיש כי תרם רבות לחייו. האלבום מלודי הרבה יותר מאלבומיה של להקת המי וכצפוי, הוא משמש כאפיק לביטוי של מלודיה, רכות

וסגנון מוזיקלי שונה – כזה שהקהל לא היה מאפשר ללהקת המי להציג". ובעיתון CREAM נכתב אז: "מפתיע עד כמה פרויקט הסולו הזה אינו מזכיר את הצליל של להקת המי. שיר הנושא הראשון היה יכול לשמש כשם מוצלח הרבה יותר עבור האלבום כולו – PURE AND EASY. במקביל, הוא נמנע מליפול למלכודת של הצגת תדמית של 'איש משפחה מאושר' (מה שהוא ככל הנראה במציאות) ובכך ליצור תקליטים ירודים – כפי שעשה פול מקרטני. האלבום הוא מחווה למהר באבא, אך מתקבל הרושם של אדם שממחזר קלישאות דתיות. עם זאת, ברגעים שבהם הוא אינו עוסק ב'אחדות הבלתי-ניתנת לחלוקה והבלתי-ניתנת לידיעה', הוא מציג כאן כמה מהיצירות המוזיקליות הטובות ביותר שלו".

אלבום סולו ראשון או מסמך אישי של אמן בודד?   

באופן משעשע, שנים לאחר מכן, טאונסנד עצמו יטיל ספק בהגדרת התקליט הזה כפרויקט סולו אמיתי. "זה לא היה באמת תקליט סולו", אמר פעם, "במובן מסוים, אני לא חושב שאי פעם הכנתי אחד. QUADROPHENIA, אם תרצו, היה תקליט הסולו שלי". במשפט הזה ביטא טאונסנד באירוניה בריטית טיפוסית את הבדידות שהרגיש לפעמים בתוך להקת המי, שבה כתב והוביל כמעט הכל בכוחות עצמו. 

אז WHO CAME FIRST הציג לעולם צד אחר של אחד מכותבי השירים החשובים של הרוק, ופתח את הדלת לסדרת תקליטי סולו נוספים בהם המשיך לחשוף את הרהוריו האישיים, אלו שלא תמיד מצאו את מקומם תחת האורות המסנוורים של להקת המי. מאלבומי הסולו הנהדרים שיצר בהמשך הקריירה, ובראשם EMPTY GLASS, ועד לסדרת אוספי הדמו הנפלאים SCOOP – התקליט הזה נותר מרתק וכובש ביותר שמראה כיצד גם כאשר פיט טאונסנד נאלץ ללכת בזהירות על ביצים, הוא בוקע מתוכן כענק מוסיקלי אמיתי.  

בונוס: בחזרה לאדמה: הסיפור המלא על התקליט הפריזאי האחרון של ואנגליס, EARTH, שיצא החודש (אוקטובר) בשנת 1973.

שנת 1973 הייתה שנה סוערת במיוחד עבור המלחין היווני ואנגליס פפאתנסיו. האיש שהיה רגיל ליצור בעוצמות של הוריקן מוזיקלי, מצא את עצמו פתאום עומד לבד במערכה, אך חמוש ברעב יצירתי בלתי נשלט. לאחר הפיצוץ האמנותי והפירוק המתוקשר של להקת הפרוג-רוק שלו, APHRODITE'S CHILD, שהגיעה לשיאה המסחרר והאפוקליפטי באלבום המופת הכפול 666, הוא מצא את עצמו בפריס, צומת דרכים יצירתי.

תמיד ריתק אותי לראות כיצד גאונים מוזיקליים קמים מתוך הריסות של להקות ענק – והמעבר של ואנגליס מעמדת קלידן מוביל בהרכב פסיכדלי עמוס אגואים למעמד של אדריכל סאונד עצמאי הוא פשוט שיעור מאלף באומץ אמנותי. בזמן שעבד על שלל פרויקטים שונים ומשונים, מאלבומי פסקול ניסיוניים ועד לג'אמים פרועים עד אור הבוקר עם נגנים מקומיים, היה פרויקט אחד, חשוב ומשמעותי מכולם, שהבשיל לכדי יצירה שלמה: התקליט EARTH. זה התקליט השלישי במספר בקריירת הסולו שלו, אחרי פסקול הבכורה SEX POWER משנת 1970 והקונספט המורכב FAIS QUE TON REVE SOIT PLUS LONG QUE LA NUIT מ-1972, פואמה סימפונית סוערת שהוקדשה למאורעות מרד הסטודנטים של מאי 1968. אלא שבניגוד לאותם ניסיונות מוקדמים, EARTH היה הצהרת הכוונות המגובשת הראשונה שלו.

חיבור מיסטי בין פולקלור קדום לסינטיסייזרים

ההשראה לתקליט EARTH, כפי ששמו מרמז, הגיעה ממקורות עמוקים וקדומים. ואנגליס, שהיה שקוע עמוקות במורשת היוונית שלו, שאב השראה מהמוזיקה היוונית העתיקה, זו של התקופה הטרום-נוצרית, ובמיוחד מהסולמות והמקצבים של התרבות הדורית. הוא ביקש ליצור מוזיקה עם שורשים פרימיטיביים, כזו שמתחברת ישירות לאדמה.

בראיון נדיר שהעניק בשנת 1974, הוא תיאר זאת במילים שלו: "עם EARTH, הצלחתי לעשות את מה שאני מרגיש. זו מוזיקה בריאה עם נושא כן מאוד. המילים שבהן השתמשתי הן פשוטות, פשוטות מאוד". הוא הוסיף בהתרגשות באותה שיחה דברים שממחישים עד כמה בערה בו התשוקה למקורות: "הרגשתי דחף עמוק לחזור לבסיס, אל האדמה שממנה צמחו אבות אבותיי. המוזיקה לא נולדה במעבדות טכנולוגיות מתקדמות; היא נולדה מתוך הדופק של הקרקע, מתוך הנשימה האנושית, השבטית, הקדומה ביותר".

ואנגליס לקח כלי נגינה מזרח-תיכוניים ויווניים עתיקים כמו עוד, לאוטה וכלי הקשה מסורתיים, ושידך אותם לסינטיסייזרים אנלוגיים מוקדמים, אורגן האמונד ועוד – שילוב נועז שאיש לא העז לחלום עליו באותן שנים. התקליט הזה סימל גם סוף תקופה; זה היה התקליט האחרון שהקליט ואנגליס בפריס, באולפני EUROPA SONOR POSTE PARISIEN, אותו אולפן שבו בילה שעות אינסופיות כשהוא מוקף בערימות של קלידים וכבלי סאונד, רגע לפני שעזב את עיר האורות ועבר ללונדון כדי להקים את אולפני NEMO המפורסמים שלו, שם יצר את הפסקולים הגדולים שהביאו לו תהילת עולם.

כשנשאל לימים על המעבר הדרמטי הזה, הסביר בהתלהבות כנה: "פריס העניקה לי חופש אמנותי מוחלט וטירוף יצירתי, אבל לונדון קראה לי עם טכנולוגיות הקלטה חדשות והמרחב שהייתי זקוק לו כדי לבנות מקדש צליל משלי".

פרויקט CHARGE: האוצרות הגנוזים וההקלטות שנעלמו במחשכים

מאחורי הקלעים, הסיפור של EARTH היה אפילו יותר גדול מהתקליט הסופי. מסתבר שהיצירה נולדה מפרויקט קונספטואלי רחב יריעה שנקרא CHARGE. במהלך העבודה על הפרויקט, ואנגליס והצוות שלו הפיקו כמות אדירה של חומרים מוזיקליים, כל כך הרבה עד שלא היה שום סיכוי לדחוס את הכול לתקליט אחד. ברשימות של חברת ההפצה מאותה תקופה צצו שמות של שירים מסקרנים כמו FRIENDS, THE RIVER, SUNDAY IN CENTRAL PARK, THE WITCHES ARE OUT, PASSER BY וגם קטע בשם FEMALE (LA LA LA). כל אלו היו ככל הנראה שאריות מסשנים פוריים במיוחד, אוצרות מוזיקליים שלמרבה הצער, מעולם לא ראו אור ומאז נעלמו עקבותיהם, והותירו את המעריצים לתהות לנצח איך הם נשמעו.

נבחרת החלומות: מהגיטריסט של 666 ועד לפזמונאית המיוחסת

כדי להוציא לפועל את החזון השאפתני שלו, ואנגליס גייס צוות מנצח של מוזיקאים. שותפיו העיקריים למסע היו הגיטריסט היווני ארגיריס קולוריס, הזמר והבסיסט הצרפתי הכריזמטי רוברט פיטוסי, והפזמונאית רישל דסן, בתה החורגת של לא אחרת מאשר השחקנית והפוליטיקאית היוונית המפורסמת מלינה מרקורי (זו שגם לחמה להחזיר לאקרופוליס באתונה פסלים שנלקחו ממנו על ידי לורד בריטי עשיר - אבל זה כבר סיפור היסטורי אחר). איזה ליהוק מושלם!

הכימיה בין יוצאי להקות הפסיכדליה הים-תיכוניות לבין העט המושחז והפואטי של דסן הולידה תוצאה מסעירה. הכימיה בין החבורה הזו הולידה לא רק את התקליט עצמו, אלא גם חומרים נוספים. בשנת 1974, תחת השם ODYSSEY, יצא סינגל ובו שני שירים, WHO ו-SAD FACE. העובדה שהשיר הראשון נכתב על ידי הצמד פיטוסי ודסן, רומזת בבירור שגם השירים הללו הם קטעים "אבודים" מאותם סשנים פוריים של EARTH. השיר WHO הוא ממתק סוחף ומסתורי של פופ-פרוג סימפוני, שממחיש עד כמה ואנגליס ידע לייצר מלודיות מנצחות עוד לפני שהפך למאסטרו של פסקולים הוליוודיים.

מפאנק מחוספס ועד לפואטיקה שמימית

כדי לקדם את התקליט, יצא לשוק סינגל קליט בגודל 7 אינץ' ובו השירים COME ON בצד א' ו-HE-O בצד ב'. רצועת הפתיחה COME ON היא יציאה כמעט חסרת תקדים עבור ואנגליס – רוק מהיר, מלוכלך ומהפנט, שמובל בידי בס רועם, גיטרות של קולוריס עתיר הצבע ביום סוער במיוחד, ושירה מלאת תשוקה של פיטוסי ששר בלהט COME ON, COME ON, COME ON, COME ON. והקצב - בום בום בום בום! זה הולם בטירוף. בצד השני, השיר HE-O לוקח אותנו למסע פולחני שונה לחלוטין. הוא נבנה כולו עם ניחוח אוריינטלי שנשמע ממש כמו מסע לנפש. זה כל כך יפה! האמת? לדעתי זה אחד הקטעים היותר יפים שואנגליס הביא לנו.

במקביל, ואנגליס העז לעשות צעד גדול וקיים את הופעת הסולו המשמעותית הראשונה שלו באולם הקונצרטים היוקרתי אולימפיה בפריס, בתאריך 25 בפברואר 1974. זו הייתה הזדמנות נדירה עבור הקהל לחוות את העוצמה של המוזיקה החדשה שלו על במה. מי שנכחו באולם סיפרו על מעמד מהפנט; ואנגליס ישב בתוך חומת קלידים, גונגים ותופי טם-טם, מנצח על הצלילים כמו שאמאן שנמצא באקסטזה מוחלטת, והוכיח שהמורכבות של האלבום לא הייתה רק קסם של חדר הקלטות אלא כוח חי ותוסס.

האלבום כולו רצוף רגעים בלתי נשכחים. הקטע WE WERE ALL UPROOTED זורק אותנו אל חלל קוסמי עצום ואווירה אמביינטית מקפיאה. רצועה בולטת נוספת היא LET IT HAPPEN, עם הגשה קולית מבריקה של פיטוסי שמזכירה מדוע השיר הזה נחשב ליופי אמיתי - עם נגיעות הפנדר רודס של ואנגליס ובס המפרט שמחזיק את הקצב עם האקוסטית. אי אפשר להתעלם גם מ-MY FACE IN THE RAIN, שיר בלדה שכולו ריחוף כמו שרק ואנגליס יודע לתת. אצלו יש זמן לבניית ריחוף. לא צריך למהר. פשוט ליהנות מהקיים. קטעים כמו SUNNY EARTH השבטי להפליא, RITUAL הטקסי והטעון, וקטע הסיום המרגיע A SONG, שסוגרים מעגל מוזיקלי שנע בהרמוניה מוחלטת בין פרימיטיביות שורשית לקידמה טכנולוגית.

הגביע הקדוש של האספנים והרימאסטר המפואר של 2017

התקליט לא היה זמין מזה שנים רבות לקהל הרחב. עותקים נמכרו ביד שניה במחירים גבוהים והמוסיקה לא ראתה פורמט דיגיטלי כלשהו. עבור אספני פרוג, התקליט הזה היה בגדר אגדה אורבנית – יצירת מופת שכולם מדברים עליה אך איש כמעט אינו מוצא אותה על גבי תקליטור. אך עשרות שנים לאחר שיצא, בשנת 2017, זכה התקליט לעדנה מחודשת עם הוצאה מחודשת מפוארת. גולת הכותרת של מהדורה זו הייתה העובדה שוואנגליס עצמו פיקח אישית על תהליך הרימאסטרינג, מה שהבטיח איכות סאונד יוצאת דופן שחשפה רבדים חדשים ביצירה. הצלילים נפתחים לרווחה, תדרי הבס נשמעים חדים ובועטים, וכל הקשה עדינה על הטאבלה או פריטה על המיתר זוכות לחיים חדשים ומדגישות את הגאונות ההפקתית שרחשה שם כבר ב-1973.

הגיבורים שמאחורי המיקרופון: מכוכב הפופ ועד לווירטואוז של 666

ארגיריס קולוריס לא היה דמות חדשה בעולמו של ואנגליס. הוא מוכר בעיקר כחבר "הרביעי" והבלתי רשמי של APHRODITE'S CHILD, שהצטרף אליה מחדש בצרפת בדיוק בזמן כדי להשתתף ביצירת המופת המהממת שלה, האלבום הכפול 666. שיתוף הפעולה הפורה שלו עם ואנגליס נמשך גם בתקליטים THE DRAGON מ-1971 ו-SEE YOU LATER משנת 1980, והוא אף תרם לאחד מתקליטיו של דמיס רוסוס ב-1984. אה כן, הוא גם הגיע עם דמיס רוסוס לארצנו, באמצע הסבנטיז, להופעות. הנגינה של קולוריס ב-EARTH היא פשוט חגיגה לאוזניים – גיטריסט שיודע לעבור ברגע מנגינת לאוטה ים-תיכונית מסורתית לסולואים חשמליים נוקבים ומלאי רגש.

רוברט פיטוסי, וכאן מגיע גילוי מפתיע, הוא למעשה האיש שיתפרסם שנים ספורות לאחר מכן תחת שם הבמה F.R. DAVID ויכבוש את העולם עם להיט הפופ הענק WORDS בשנת 1982. החיבור הראשוני שלו עם ואנגליס היה כמעט מקרי. הם נפגשו בחנות כלי נגינה בשם LA COMPAGNIE, שם ואנגליס אחסן את הציוד שלו לאחר פירוק להקתו. ואנגליס החל לנגן משהו על קלידיו, פיטוסי הצטרף בשירה, והשאר היסטוריה. הם הפכו לחברים קרובים ושותפים ליצירה. פיטוסי תיאר בעבר את העבודה עם ואנגליס במילים נלהבות: "להיכנס לאולפן עם ואנגליס היה כמו להיזרק לתוך לוע של הר געש יצירתי. הוא היה מניח את הידיים על הקלידים, ובתוך דקות ספורות היה נולד עולם מוזיקלי שלם יש מאין. לא היה דבר כזה בעולם כולו". ומייקל האובריך, שותף נוסף של פיטוסי, אישר שנים לאחר מכן כי הוא היה הקול השני ששר יחד עם פיטוסי בשירים HE-O ו-LET IT HAPPEN, אף על פי ששמו לא הופיע בקרדיטים המקוריים של התקליט. נו, תמיד טענתי שקרדיטים בתקליט זה תחום אפור.

רישל דסן, כאמור, הייתה הכוח מאחורי המילים. הקשר שלה למלינה מרקורי איפשר לה לעבוד עם ואנגליס גם על השירים שהקליט באותה שנה עם מרקורי עצמה. בקיצור - המון קשרים נטוו סביב הפרויקט הזה שנקרא EARTH, אלבום שמזכיר פעם אחר פעם שמוזיקה פורצת דרך שנובעת ממעמקי הנשמה לעולם אינה מתיישנת – היא רק ממתינה בסבלנות לדורות הבאים שיקשיבו לפעימות הלב של אלוהים אחד שיצר אותה - ואנגליס!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים