רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 באפריל בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 באפריל (20.4) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אנחנו מופיעים במשך כשעתיים וחצי עד שלוש שעות, ואנחנו מוכנים לכך לגמרי. פיזית ונפשית, זה בלתי אפשרי להופיע מעבר לזה. אני מודה שיש הרבה מקומות שבהם אנחנו עובדים קשה יותר; זה מפני שלמנהל שלנו יש הסדר שאם הכל הולך כשורה ויש ביקוש רב, אנחנו מקיימים הופעה שנייה באותו יום. אבל זה שונה. זה די חבל כי ודאי יכולנו להופיע פעמיים ולהגיע ליותר אנשים, אבל אלו שיגיעו להופעה המאוחרת יותר, להופעה היחידה הזו... הם אלו שירוויחו. הקלטנו את ההופעות שלנו כשהופענו בקרניגי הול בניו יורק, מדי ערב במשך שבוע. בשלב כלשהו ייצא מזה אלבום הופעה חיה... לחברת התקליטים 'קולומביה' יש תוכניות, אבל כרגע אני אישית מעדיף להמתין כמה שנים עם ההוצאה לאור. זו רק ההשקפה האישית שלי. אם הקלטנו את זה עכשיו, צריך לתת לזה זמן. אנחנו נמצאים הרבה בדרכים; אנחנו באמת מסוג הלהקות שעובדות קשה. לאורך כל התיכון ניגנתי בלהקות. תנו לי רק לנגן. כשיש לי יותר מדי זמן חופשי, אני הופך לחסר מנוחה. זו הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים סיבובי הופעות" (טרי קאת', הגיטריסט של להקת שיקגו, בשנת 1971)

האנחות השקטות אך רועמות של רובין! ב-20 באפריל בשנת 1974 יצא תקליטו השני של הגיטריסט, רובין טראוואר, ושמו BRIDGE OF SIGHS. מאסטרפיס!

האלבום הופק על ידי מת'יו פישר, נגן האורגן ושותפו של טראוואר בלהקת פרוקול הארום. טכנאי ההקלטה היה ג'ף אמריק, שהיה ידוע בעיקר בזכות עבודתו עם הביטלס. לצדו של טראוואר מנגנים בתקליט הבסיסט-זמר ג'יימס דיואר והמתופף רג' איזידור - להקה שהייתה אז פשוט מפלצת בלתי ניתנת לעצירה. והשנה הייתה 1974, והעולם כבר ידע שרובין טראוואר הוא לא סתם עוד פליט של להקת פרוקול הארום. המבקרים והמעריצים היו עסוקים בלהכתיר את התקליט החדש שלו באותם ימים, BRIDGE OF SIGHS, כיצירת המופת האולטימטיבית שלו. גם לדעתי, מדובר באחד התקליטים הטובים ביותר של הגיטריסט הזה.

עדיין זה מוזר לי - מדוע דווקא התקליט הזה? הרי השירים בתוך BRIDGE OF SIGHS נשמעים בדיוק כפי שהם נשמעו שנה קודם לכן, בתקליט הבכורה של טראוואר כאמן סולו, TWICE REMOVED FROM YESTERDAY, ובדיוק כפי שהם עתידים היו להישמע שנה מאוחר יותר בתקליט FOR EARTH BELOW. אותו הרכב להקה, אותו סאונד גיטרה, אותו חספוס של רית'ם אנד בלוז ואותה תחושת גאווה מרשימה. אבל אם כבר דומה - אז שיהיה ברמה גבוהה. וזה, ללא ספק, המצב פה. וטראוואר? הוא בהחלט ידע לתת את צליל הגיטרה הנכון כדי לרגש. שומעים שהנדריקס השפיע עליו מאד.

כבר מהשיר הראשון, DAY OF THE EAGLE, משהו נע לכיוון נכון ואמיתי. השיר הוא חגיגת רוק יציבה ומחושבת היטב, עם ריף מורכב של מספר אקורדים ומלודיה מגניבה וקליטה. לקראת סוף השיר חל שינוי בקצב כדי להעניק לרובין טראוואר את ההזדמנות לנגן כמה ליקים איטיים, ערמומיים ומאופקים כסיום חינני. זה היה אותו סגנון כמו ב-TWICE REMOVED FROM YESTERDAY, ועם זאת, זה לא היה אותו סגנון. הייתה תוספת של דייקנות מסוימת בנגינה וגישה של דרישה עצמית גבוהה יותר. ושיר הנושא מתהדר בשימוש חכם באפקטים יחד עם ההגשה הקולית המרשימה של ג'יימס דיואר, שמציג את המילים המדכאות והאפלות שהתאימו לאווירה בצורה מושלמת. בכלל, דיואר היה מאותם זמרים אדירים שלא קיבלו את הכבוד שבאמת מגיע להם. לפני כן הוא היה חבר בלהקת STONE THE CROWS ופה הוא גם מביא את הארומה הווקאלית מלאת הנשמה שלו. לא פעם הוא מזכיר לי את הזמר פול רודג'רס. אז השילוב של הנגינה עם יללות הרוח והאינטונציות העצובות והכועסות של דיואר יצרו חווית האזנה אווירתית באמת, והשיר הפך בצדק למשהו מיוחד. אני ממש אוהב את זה! והחגיגה לא נעצרת שם. רוב שירי הרוק בתקליט ראויים באותה מידה בזכות היותם קליטים מאוד. אני גם בטוח שאלפי להקות רוק כבד ורך היו מוכנות להרוג, לגנוב וללוות מטראוואר כדי להשיג ריפים כמו שהוא מביא.

שם התקליט לא נבחר מהשורה הראשונה בלהיט "איצ'יקו פארק" של הסמול פייסס. זה נבחר בהשראת גשר "פונטה דה סוספירי" המפורסם בוונציה, הידוע בשם "גשר האנחות". הגשר קיבל את שמו במאה ה-17; נאמר כי כאשר עברו בו האסירים בדרכם לתאי הכלא שבצד השני, הם ראו בו, ככל הנראה, בפעם האחרונה את מראה הלגונה המרהיב ואת החופש. טראוואר: "האלבום הזה הוקלט מהר מאוד – בתוך 16 או 17 ימים בערך. הופענו הרבה באותה תקופה ושילבנו חומרים רבים בסט שלנו, כך שהגענו אחרי חזרות טובות והכרנו את השירים היטב. האולפן היה די גדול; בזמן שניגנו, ג'ף (אמריק) פשוט הקשיב תוך כדי שהסתובב בחדר, והציב את המיקרופונים במקומות שבהם חשב שהסאונד הוא הטוב ביותר. הוא הציב מיקרופון אחד קרוב למגבר, אחד במרחק בינוני ואחד רחוק. לא היה פה עניין של מדע – זה היה רק הוא ואוזני הקסם שלו. הוא היה נהדר במהלך המיקס. מדי פעם הייתי שואל אם הגיטרה רועשת מדי, והוא תמיד ענה 'לא'. הגיטרה אף פעם לא הייתה רועשת מדי עבורו! וזהו היתרון הגדול בנגינה בשלישייה: שום דבר לעולם אינו רועש מדי, ודבר לא באמת מפריע למשהו אחר. תמיד יש הרבה מרחב".

טראוואר לעיתון SOUNDS באותה תקופה: "הגיטרה היא כלי הרוק העיקרי כמעט מאז שהמוזיקה הזו נולדה, והיא כלי ליצירת משהו מקורי, אך היא גם הכלי שהכי קל לנגן בו בצורה גרועה – וזה מה שרבים עושים. מנקודת מבטם של גיטריסטים, לקלפטון יש מגע מדהים, אך הוא לא ידוע במיוחד במקוריותו. את פיטר גרין אהבתי מאוד; פליטווד מאק בתקופתו הייתה אחת הלהקות הבריטיות האהובות עליי, כי לפיטר גרין היה משהו לומר מבחינה מוזיקלית שעניין אותי, וזו הנקודה... למעט מאוד גיטריסטים יש באמת מה לומר. אני מתנגד מאוד להרבה דברים שקורים במוזיקה. אני כותב מוזיקה במיוחד לגיטרה ומנסה להימנע מלהיות קונבנציונלי בכל דרך, לכן המוזיקה שאנחנו יוצרים היא מעין הצהרה אנטי-ממסדית".

מטבע הדברים, השיא של התקליט הזה לא יכול היה להימשך זמן רב. עד שהגיע התקליט השלישי שלהם, החברים כבר נסוגו בחזרה אל הנוסחה המוכרת. ולא רק זה - הנוסחה שונתה עם הרכב הנגנים. רג' איזידור הוחלף בעמדת התופים עם ביל לורדן. אז אם ברצונכם להיכנס אל העולם של טראוואר - אני מאד ממליץ לכם לקחת את עצמכם אל גשר האנחות.

בביקורת ברולינג סטון נכתב אז על התקליט: "הגיטריסט רובין טראוואר מודה ששאב השראה מג'ימי הנדריקס, ויש לו ארסנל של ליקים, טריקים ומנגינות כדי להוכיח זאת. הוא גם הרכיב להקה מאוזנת המלווה את 'טיסות הסולו' שלו: הבסיסט ג'יימס דיואר הוא זמר נשמה מיומן, המסוגל למלא בצורה מעוררת הערצה את התפקידים הווקאליים מבלי לגרוע מהופעתו של הגיטריסט.

הטון של טראוואר בשרני וידו בטוחה: בקוהרנטיות ובברק שלהם, צלילי הסולו שלו עומדים בהשוואה לאלו של המנטור שלו. אך בעוד שהקבוצה הנוכחית שלו מנגנת באיפוק ראוי לשבח, ולמרות כושרו האינסטרומנטלי של טראוואר, האלבום החדש (כקודמו) חסר את הניצוץ היצירתי שמפריד בין עידון נגזר לבין גיבוש סגנוני אישי יותר. ההבטחה המלוטשת של טראוואר מחמיצה את הפאתוס שהחיה את הקלטותיו האחרונות של הנדריקס. ברור שטראוואר יצטרך להשתחרר מרוחו של הנדריקס לפני שימצא את הקול הייחודי שלו. בינתיים, להקתו הנוכחית מנגנת בעוצמה תמציתית שממלאת חלל עכשווי".

רדי פרדי!!! ב-20 באפריל בשנת 1992 נערך מופע הוקרה ענק לזכרו של פרדי מרקיורי. חברי להקת קווין הנותרים הובילו את הערב המיוחד הזה עם רשימה ארוכה ומרשימה של אמנים ידועים שהצטרפו לבמה. המופע נקרא בשם A CONCERT FOR LIFE.

בערב ה-24 בנובמבר 1991, יום מותו של פרדי מרקורי ממחלת האיידס, החליטו שלושת חבריו ללהקה לחגוג את חייו ומורשתו של כוכב הרוק הכריזמטי בסגנון מיוחד. שבוע לאחר מכן, חשפו בריאן מאי ורוג'ר טיילור בתוכנית בוקר טלוויזיונית כי הם מתכננים להעלות קונצרט לזכרו. "זה יהיה אירוע על שמו, אירוע חיובי שבמסגרתו אנו מקווים לגייס כסף רב לצדקה", אמר טיילור. "נראה כמעט בלתי נתפס לדמיין את קווין מופיעה ללא פרדי כסולן הראשי", ציינה מנחת הטלוויזיה. "כן, זה אכן די בלתי נתפס", ענה טיילור בחיוך עצוב.

שלושה חודשים לאחר מכן נודע לעולם המועד שבו יתקיים האירוע. כשהכרטיסים לקונצרט המחווה יצאו למכירה, הם אזלו תוך שעות ספורות. הקונצרט שודר ב-76 מדינות, וכמיליארד איש צפו בו בשידור חי. כל ההכנסות נתרמו לארגון צדקה העוסק בחקר האיידס. בערך בשעה 18:00 עלו שלושת חברי להקת קווין על הבמה כדי לשאת דברים. "ערב טוב וומבלי, ערב טוב עולם", אמר בריאן מאי לפני שהבטיח להעניק לפרדי מרקורי את האירוע הגדול בהיסטוריה. רוג'ר טיילור דיבר על האופן שבו האיידס משפיע על כולנו ואז הכריז: "לג'ון (דיקון) יש מה לספר". דיקון לקח את המיקרופון ונשמע כמו מנהל המודה להורים שהגיעו למופע בבית הספר: "קבלו בבקשה את... מטאליקה!", הוא הכריז, ובכך יצא מופע הרוק לדרך.

במהלך האירוע נרשמו על הבמה כמה רגעים לא שגרתיים; אלטון ג'ון ואקסל רוז (שרבים האשימו אותו אז בהומופוביה) התחבקו באופן מביך ומאולץ. לפני המופע אף התנהל קמפיין שקרא להדיח את גאנס אנד רוזס מהליין-אפ, אך בריאן מאי התנגד לכך. זה היה יום קשה עבור אלטון ג'ון; שעות קודם לכן הוא דפק על דלת חדר ההלבשה של אקסל כדי לערוך חזרות, אך שומר הראש של אקסל הורה לו להסתלק משם בטענה שהבוס שלו ישן. גם השחקנית אליזבת טיילור עלתה לבמה, כשהיא נוצצת למרחקים בתכשיטיה היקרים מאוד. "אל תדאגו, לא אשיר לכם", אמרה בחיוך ואז צעקה לעבר האיצטדיון: "יש כאן 70,000 איש. תסתכלו על עצמכם. בתוך שבועיים קצרים יהיו בעולם נדבקים חדשים במספר הדומה למספר האנשים הנמצאים כאן. הגנו על עצמכם! בכל פעם שאתם מקיימים יחסי מין – השתמשו בקונדום!".

דייוויד בואי כרע ברך ונשא תפילה באופן שהותיר את הקהל מבולבל (אפילו רוג'ר טיילור נראה מופתע מכך מאחורי התופים). לעומתו, ג'ורג' מייקל שר באופן כה משכנע, עד שרבים האמינו שהוא עומד להיות הזמר הבא של להקת קווין.

אבל לא כל האמנים המפורסמים הצליחו לבצע את שיריו של פרדי בצורה מושלמת: רוג'ר דאלטרי, סולן להקת המי, התקשה להגיע לטונים הגבוהים בשיר I WANT IT ALL, ורוברט פלאנט התפתל כשניסה לבצע את השיר INNUENDO. פלאנט סיפר: "ניסיתי ללמוד את המילים בזמן חופשה במרוקו, אבל בסופו של דבר נאלצתי להשתמש בדף ענקי שהודבק על הבמה". גם הניסיון של חברי קווין לבצע את השיר STONE COLD CRAZY יחד עם הזמר ג'יימס הטפילד והגיטריסט טוני איומי (מבלאק סאבאת') לווה בטעויות נגינה מביכות. כשהמופע יצא מאוחר יותר בגרסה רשמית, הטעויות תוקנו בעריכת אולפן.

היו מי שהתלוננו שרבים מהאמנים המשתתפים כלל לא היו קשורים לפרדי מרקורי. רבים גם לא הבינו בתחילה מה עושה ליזה מינלי על הבמה ברגע הסיום, שכן לא ידעו עד כמה מרקורי העריץ אותה. אך למרות הביקורות, כולם הסכימו על דבר אחד: פרדי עצמו היה מבצע את ההופעה טוב יותר מכל אלו שבאו לחלוק לו כבוד.

לאחר המופע נערכה מסיבה בהארד רוק קפה במלון מייפייר בלונדון. בחוץ נראו לימוזינות רבות חונות פגוש אל פגוש, כשהן מורידות את האורחים המפורסמים. הנתונים שפורסמו זמן קצר לאחר מכן נקבו בסכום של 35 מיליון דולר שנאספו מהאירוע, אם כי גורמים בתעשייה חלקו על כך מאוחר יותר; הם טענו שלאחר ניכוי עלויות ההפקה, הטיסות והמלונות המפוארים, הסכום שנשאר עמד על כ-8 עד 12 מיליון דולר. אנשי קווין התעקשו שהמטרה המרכזית הייתה העלאת המודעות ל-HIV ולאיידס, ולא הכסף. בהארד רוק קפה נראה מאי תשוש ומודאג. הוא הבין שלאחר חודשים של הכנות, עליו להמשיך כעת הלאה לבדו, כשהוא מותיר מאחוריו יום גדוש בשיאים ובנפילות, בטרגדיה ובקומדיה – יום ששינה את כללי המשחק מבחינת המודעות החברתית וסיפק ביצועים מוזיקליים בלתי נשכחים - מול חייל שהייתי אז ובלעתי כל פריים שהוצג לי בטלוויזיה.

ב-20 באפריל בשנת 1991 נספה הזמר סטיב מאריוט (סולן להקות SMALL FACES ו-HUMBLE PIE) בדליקה שפרצה בביתו. מה קרה שם?

אוי... איזה זמר מדהים הוא היה! סטיב מאריוט! לא, אל תגידו לי שלא שמעתם את שמו!!! נו, סטיב מאריוט! אחד הקולות המרשימים יותר שצצו באנגליה בסיקסטיז היה שלו. הוא היה הזמר/גיטריסט בלהקת SMALL FACES . עכשיו אתם מתחילים להיזכר? ועם פירוקה, בשנת 1969, הוא הקים את להקת HUMBLE PIE (שבארצנו קראו לה בזמנו בשם 'עוגת המרורים'). עכשיו אתם נזכרים? לא מכירים עדיין?! בואו להכיר...

מאריוט נולד ב-30 בינואר 1947, וסומן במהרה ככישרון מבטיח בתחום המשחק; כך לוהק לתפקיד במחזה "אוליבר". בשנת 1963 הוא הקליט תקליטון שנכשל לחלוטין, ועבר לעבוד בחנות לכלי נגינה. שם הוא פגש את רוני ליין, שנכנס כדי לקנות גיטרה בס. ליין סיפר: "אחרי שקניתי את הגיטרה, הוא לקח אותי לביתו כדי להשמיע לי את אוסף התקליטים המרשים שלו בתחומי הרית'ם אנד בלוז ומוזיקת הנשמה האמריקאית". ליין התאהב והשניים, שגם היו נמוכים יחסית פיזית והתאימו זה לזה ככפפה ליד, החליטו להקים יחד להקה שתשלב את מוזיקת הנשמה ההיא עם אופנת ה-MOD הבריטית. שאיפתם הייתה להיות מגניבים, כמו להקת בוקר טי והאם-ג'יז אותה הם העריצו.

בשנים הבאות זכתה הלהקה להצלחה גדולה עם להיטים במצעדים, אך חוותה גם כישלון ואכזבה מרה בתחום הפיננסי. היא השפיעה רבות על אמנים אחרים ויצרה להיטים משובבי נפש - ביניהם "איצ'יקו פארק". השיר סחרר את המאזינים בשנת 1967 בזכות אפקט ה-FLANGER המיוחד שעטף את הפזמון. מאריוט נזכר: "התראיינתי ברדיו ואחת השאלות הייתה: 'כיצד השגת את האפקט בפזמון השיר?'. עניתי בצחוק גדול: 'זה פשוט מאד - השתנתי על סליל ההקלטה', ואז הבנתי שרק אני צוחק מהבדיחה". להיטים נוספים שהביאה הלהקה היו TIN SOLDIER העוצמתי, HERE COMES THE NICE השובב שמדבר על סוחר סמים, LAZY SUNDAY שנוצר כדאחקה ועוד. בשנת 1968 הוציאה הלהקה את התקליט שנחשב למאסטרפיס שלה, OGDEN'S NUT GONE FLAKE ובו צד שני שנתפס כולו על ידי יצירה קונספטואלית.

עם זאת, הלהקה לא הצליחה לשחזר את הריגוש של הפקות האולפן שלה על הבמה. הדבר תסכל את מאריוט, שחש כי הלהקה חונקת אותו. המצב הכלכלי היה בכי רע – הקופה הייתה ריקה והחובות היו גדולים. מאריוט רצה להכניס ללהקה את חברו, הזמר-גיטריסט פיטר פרמפטון - אך שאר החברים עשו חישוב כלכלי של חלוקת הכסף והתנגדו בנחרצות. בעקבות זאת, עזב מאריוט בכעס והקים את להקת HUMBLE PIE יחד עם פרמפטון.

לאחר התחלה מבטיחה באנגליה, הוחלט להפנות את המאמצים לכיוון ארה"ב. ההימור השתלם והלהקה הפכה לסיפור הצלחה, אך כמויות הקוקאין הגדולות שהוצעו שם ערערו את מצבו של מאריוט. המצב החמיר משנה לשנה. "סטיב ממש התפורר בסיבוב ההופעות בשנת 1974", סיפרה אשתו אז, ג'ני. "האישיות שלו השתנתה לחלוטין בגלל הקוקאין. מנהל ההופעות התקשר אליי משם והתחנן שאגיע להרגיע אותו, אחרת הסיבוב יירד לטמיון". ג'ני הסכימה. המתופף ג'רי שירלי סיפר: "זה הגיע למצב שבו היא הסכימה לשהות איתו בחדר רק בתנאי שלא ייגע בה. ברגע שהם נכנסו לחדר, הוא תקף אותה באלימות קשה". מאריוט החל להתמכר גם להימורים; כסף שהיה אמור לשמש להקמת חנות עתיקות עבור ג'ני עבר לידיהם של בעלי קזינו באמריקה. ג'ני נזכרת: "הוא טען ש-15,000 דולר נגנבו ממזוודתו בשדה התעופה. בתמימותי האמנתי לו, ותהיתי מדוע הוא שם את כל הכסף במזוודה. הוא היה שקרן נורא".

ג'ני לא יכלה לשאת זאת יותר ועזבה אותו, בעוד הוא מנסה להתנחם בשימוש גובר בקוקאין ובהרואין. לכולם היה ברור שסטיב מאריוט אינו אותו אדם. הבחור המצחיק והלבבי מפעם - נעלם. הוא נותר מריר, והאשים את הנהלת הלהקה בגזילת מיליוני דולרים. הלהקה התפרקה ושלושת החברים האחרים חיפשו זמר חדש. מאריוט התנצל והאמבל פיי ניסתה להמשיך ולדדות קדימה. מכירות התקליטים צנחו. הכסף נעלם. החובות תפחו. ג'רי שירלי סיפר: "בדאלאס, סטיב החריב לחלוטין סוויטה במלון. הנזק היה עצום. כדי להתחמק מהתשלום, הוא ניצל שלט שראה בלובי שמברך את פדרציית ההיאבקות שהתארחה במלון. כשנשאל על הנזק, טען בקול משכנע שמתאבק קירח בשם מלווין פרץ לחדרו והרס הכל. הנהלת המלון האמינה לו, וכך נולדה הדמות ההרסנית של סטיב – 'מלווין'. הקוקאין הוציא ממנו את הנורא מכל; הוא הוציא ממנו את מלווין". פאם מאריוט, אשתו השנייה, סיפרה: "כשסטיב היה בסיבוב הופעות, היו מתקשרים אליי ואומרים: 'בואי מהר, מלווין כאן'. ידעו שרק אני יכולה להשתלט עליו. הוא היה הופך לאדם אחר לגמרי. עיניו היו מזוגגות, וכשקראתי בשמו הוא ענה בקול זר: 'לא, זה מלווין', והחל להשתולל. למחרת הוא לא זכר דבר והיה מתייפח כששמע על מעשיו. היו בתוכו שדים שלא טופלו, והאלכוהול והסמים שינו אותו ללא היכר".

לדבריה, התסכול מכך שהוא עבד קשה כל חייו ולא נותר לו דבר – לא כלכלית ולא אמנותית – הוביל אותו לאובדן שפיות. "הוא חש שכולם שונאים אותו והשתייה יצאה משליטה. רבנו המון והוא הכה אותי; פעם אחת הוא אף סדק את עצם הלחי שלי. כשהוא התפכח, הוא היה מלא חרטה. הוא היה שואל 'מה קרה לך?', וכשהייתי משיבה שהוא הכה אותי, הוא היה פורץ בבכי".

הסוף קרה בשש וחצי בבוקר, ב-20 באפריל 1991, באסקס שבאנגליה. רוכב אופנוע שעבר ליד ביתו של מאריוט הבחין בלהבות ובעשן. קצין הכיבוי, קית' דונאטיס, סיפר: "כשהגענו, הבית כבר היה אחוז להבות. פרצנו מהדלת האחורית ונגלתה לעיניי מזכרות (ממורביליה) רבות של עולם הרוק. תמונות של כוכבים עיטרו את הקירות; זיהיתי את פניו של רון ווד. זה היה כמו לצעוד בתוך מוזיאון בוער. הבנתי מיד שאני בבית של כוכב. החום בקומה העליונה היה בלתי נסבל. מצאנו אותו בין המיטה לקיר. נראה שהוא ניסה להימלט". דובר המשטרה, מרטין ריד, הסביר: "היו דלתות משני צידי המיטה. כשהתעורר בבהלה, הוא טעה בפתח, ניסה לפתוח את דלת הארון ונלכד שם". היו שחשדו שמדובר ברצח על רקע סכסוכים אישיים. קני ג'ונס, מתופף 'סמול פייסס', אמר: "תמיד חשדתי בנסיבות המוות. סטיב ידע להרגיז אנשים".

בפועל, מאריוט בן ה-44 נרדם במיטתו עם סיגריה (ככל הנראה ג'וינט) דולקת, שהציתה את השמיכה. אשתו השלישית, טוני, שהתה באותו זמן בבילוי: "סטיב תמיד עישן במיטה, ותמיד הייתי שם כדי להוציא את הסיגריה מידו בזמן". ג'רי שירלי הוסיף: "זו הייתה תאונה. פעמים רבות הוצאתי סיגריה בוערת מידו כשישן. הוא פשוט איבד את הכיוון בנסיונו לברוח מהאש. הנחמה היחידה היא שהעשן כנראה ערפל את חושיו לפני שנשרף".

הלווייתו הייתה מלאה עד אפס מקום. כמאה MODS בלבוש הסיקסטיז האופייני רכבו על אופנועיהם בשיירה מול הכנסייה, שם הושמע להיטו ALL OR NOTHING. "לא הייתה שם עין יבשה", נזכר ג'רי שירלי. "קני ג'ונס ואני בכינו כמו ילדים. הוא היה זמר הבלוז הלבן הטוב ביותר, הג'ימי הנדריקס של השירה". ביולי 1991 קבעה הבדיקה הטוקסיקולוגית כי בגופו של מאריוט היו רמות גבוהות של קוקאין, ואליום ואלכוהול. הפסיקה הסופית קבעה: תאונה טרגית. אכן...

דיפ פרפל - הופעה ראשונה! ב-20 באפריל בשנת 1968 הופיעה להקת דיפ פרפל בפעם הראשונה על במה. מה היה שם? בשביל זה אני פה. בואו לקרוא...

המסע לאותה הופעת בכורה החל חודשים קודם לכן, ביוזמתו של כריס קרטיס, מתופף להקת THE SEARCHERS לשעבר (זוכרים אותם?). רעיונו היה להקים "סופרגרופ" במתכונת של דלת מסתובבת, המאפשרת תחלופה תדירה של נגנים. הפרויקט אף זכה לשם – ROUNDABOUT. בעוד שקרטיס עצמו פרש מהמיזם, הגיבוי הפיננסי של מנהליו, טוני אדוארדס וג'ון קולטה, נותר בעינו. השניים תמכו בשותפות המוזיקלית שנרקמה בין שני מוזיקאים שהתעניינו בפרויקט: האורגניסט בעל ההכשרה הקלאסית ג'ון לורד, והגיטריסט ריצ'י בלקמור. אליהם הצטרף הבסיסט ניק סימפר (שעבד בעבר עם לורד בליווי להקת THE FLOWERPOT MEN, ואף נפצע בתאונה המפורסמת בה נהרג בשנת 1966 מעסיקו דאז, הזמר ג'וני קיד). מלהקה עלומה בשם THE MAZE, הובאו הסולן רוד אוונס והמתופף איאן פייס.

בלקמור וחבורתו לא שאפו להיות מתוייגים כלהקת פופ – הגדרה שנראתה להם כמעט כקללה. הם רצו להיות מה שנקרא אז - להקת מחתרת, ולכן הוחלט לשנות את שם ההרכב באופן מיידי. לאחר סיעור מוחות, נבחר השם "דיפ פרפל". אף שזה נשמע כשם מקורי, האמת מעט מורכבת יותר: חברי הלהקה טענו לימים כי בלקמור בחר בשם משום שהיה זה שמה של יצירה שסבתו אהבה במיוחד, אך נתונים שנשכחו ומצאתי מצביעים על אפשרות אחרת. רוד אוונס ואיאן פייס פעלו יחד בלהקת THE MAZE, וכמה חודשים לפני הקמת דיפ פרפל הם הופיעו במועדון ה-FLORAEL HALL; להקת החימום באותו ערב הופיעה תחת השם... דיפ פרפל. כן כן! האם אוונס או פייס העלו את השם בסיעור המוחות לאחר שנחרת בזיכרונם, או שמא מדובר ביד המקרה? אני מאמין יותר לאפשרות הראשונה.

החמישייה התמקמה ב-DEEVES HALL, בית חווה שכור בהרטפורדשייר, כשהם מצוידים בערימות של מגברי "מארשל" ובכלי נגינה חדשים. שם הם החלו בחזרות אינטנסיביות ופיתחו רעיונות אינסטרומנטליים מוקדמים, כמו היצירות AND THE ADDRESS ו-MANDRAKE ROOT. בנוגע לקטע השני שציינתי - מסתבר שהוא לא מקורי לגמרי. קודם כל, שם השיר הזה, MANDRAKE ROOT, היה שמה של להקה שבלקמור הפעיל לפני כן בגרמניה. למעשה, הריף של השיר הזה נכתב על ידי בחור בשם ביל פרקינסון, שקרא לזה LOST SOUL. פרקינסון הופיע עם הזמר SCREAMING LORD SUTCH, לפני שבלקמור הצטרף להרכב ההוא - והקטע LOST SOUL בוצע שם רבות. כשפרקינסון עזב ובלקמור נכנס - היה זה המתופף, קרלו ליטל, שלימד אותו את הריף של זה, תו לתו, כדי שימשיכו לבצע את זה בהופעות. בלקמור לקח את הרעיון של זה לדיפ פרפל וכשהבסיסט ניק סימפר הזהיר אותו שמיד יגלו שזו גניבה - בלקמור השיב, "רק תסתכל עליי ותראה שלא...".

ההחלטה לערוך את הופעת הבכורה ביום שבת, באולם בית ספר בפרבר של קופנהגן מול כ-500 איש, הייתה אסטרטגית. חברי הלהקה החליטו כי אם ההופעה לא תצלח או שהביקורות המקומיות יהיו שליליות, הם ישנו את שמם חזרה מ"דיפ פרפל" ל-ROUNDABOUT כדי לפתוח דף חדש ונקי. הם לא רצו להסתכן בכישלון תחת שמם החדש באנגליה כבר בהתחלה. כחלק מההכנות, סימפר ובלקמור אף התאמנו מול מראה בנגינה ובצעדים תיאטרליים. ואם נדמה לכם שחמשת חברינו היו המופע המרכזי באותו ערב - ובכן, ממש לא! באותו לילה הופיעו שם גםהלהקות הדניות המקומיות LEMON LINE, RHYTHM & BLUE SECTION ו-INDEPENDENCE. המופע של דיפ פרפל כלל שמונה שירים שהציגו שילוב של יצירות מקוריות וגרסאות כיסוי בעיבודים דרמטיים, שהושפעו מאוד מלהקות אמריקאיות כמו ונילה פאדג'. המופע נפתח בקטע האינסטרומנטלי AND THE ADDRESS, נמשך לשיר LITTLE GIRL (של ג'ון מאייאל), ל-HUSH (של ג'ו סאות') ומשם ל-MANDRAKE ROOT. בהמשך ביצעו את I'M SO GLAD, גרסה איטית ל-HELP של הביטלס (זה היה רעיון של רוד אוונס להאט את השיר), קאבר ל-PAINT IT, BLACK של הרולינג סטונס, והמופע נחתם בביצוע ל-HEY JOE.

בתום ההופעה עזבה הלהקה את המקום, מבלי שחבריה הבחינו כי הבסיסט ניק סימפר אינו ברכב. סימפר התעכב בשירותי האולם, וכשיצא - הוא גילה לחרדתו כי ננטש. למרות קשיי השפה והעובדה שלא זכר את שם המלון, הוא הצליח לתפוס טרמפ והגיע לבסוף ליעדו. כשהוא נכנס למלון, הוא מצא את ארבעת חבריו יושבים בבר ולוגמים להנאתם. הבסיסט רתח מזעם והביע את דעתו בתקיפות על כך שנזנח מאחור.

אף שהמופע הראשון בדנמרק עבר בהצלחה, מבקר המוזיקה בעיתון המקומי ציין כי לטעמו הלהקה נראתה כמו להקת הפופ "דייב די, דוזי, ביקי, מיק וטיץ'". עבור חברי הלהקה לא הייתה זו מחמאה, כי ההרכב אליו הושוו נחשב ללהקת פופ מובהקת – בדיוק התדמית שממנה ניסו להתנער. אבל היי, זו התחלה!

גם זה קרה ב-20 באפריל:

- בשנת 1949 התאבד אביו של המפיק האגדי פיל ספקטור (שהיה אז בן תשע), בעקבות חובות כבדים שהלכו ותפחו. ספקטור הבן כתב לזכרו את השיר TO KNOW HIM IS TO LOVE HIM; היה זה המשפט שאמו של המפיק ביקשה לחקוק על מצבת האב, וממנו שאב ספקטור את ההשראה לכתיבת השיר

- בשנת 1942 נולד אייזק הייז, אחד ממובילי המוסיקה השחורה של שנות השישים והשבעים בחברת התקליטים STAX. הייז ידוע בעיקר בזכות הלחנת פסקול הסרט SHAFT משנת 1971. הוא ידע קאמבק מטורף בזכות דיבוב דמותו המצוירת של 'שף' בסדרה SOUTH PARK (עד שעזב אותה בכעס רב כשיוצרי הסדרה בחרו ללגלג בה על הסיינטולוגיה, שהוא נמנה מאוהדיה). הוא מת ב-10 באוגוסט 2008.

- בשנת 1981 הורשע סולן להקת האמהות והאבות, ג'ון פיליפס, במכירת תרופות מזויפות. בנוסף הוא גם הורשע באחזקת סמים. גזר הדין המקורי של חמש שנים בכלא צומצם לעונש של חודש ו-250 שעות של מתן עבודה לקהילה בצורת נאומים נגד סמים. קליפורניה שפשפה את עיניה בתדהמה לבדוק אם היא אינה חולמת את זה.

- בשנת 1948 נולד קרייג פרוסט, שבשנת 1973 הצטרף כקלידן ללהקת גראנד פ'אנק. לטעמי, כניסתו דווקא הרסה את הלהקה הזו.

- בשנת 1970 יצא תקליטון חדש של ניל יאנג ולהקת קרייזי הורס, ובו השיר CINNAMON GIRL. זוהי גרסה שונה מההקלטה שפתחה את אלבומם EVERYBODY KNOWS THIS IS NOWHERE. יאנג מעולם לא חשף מי הייתה "נערת הקינמון". בהערות שכתב לאוסף שיריו DECADE משנת 1977, הוא ציין: "כתבתי את השיר עבור בחורה עירונית שעמדה על מדרכה סדוקה, ונגלתה אליי מבעד לעיניו של פיל אוקס כשהיא מנגנת במצילתיי אצבע. היה קשה להסביר זאת לאשתי". אף שיאנג לא זיהה רשמית את המוזה שלו, האזכור של מצילתיי האצבע הוא התייחסות לזמרת הפולק ג'ין ריי משנות ה-60, שהופיעה עם בעלה דאז, ג'ים גלובר, תחת השם ג'ים וג'ין. פיל אוקס, חבר קרוב של הזוג, כתב את שיר הנושא לאלבומם השני, CHANGES. בריאן ריי, הגיטריסט של פול מקרטני ואחיה הצעיר של ג'ין, טען שהשיר אכן נכתב על אחותו. ג'ין עצמה טענה כי שימשה השראה לשיר אחר של ניל יאנג מאותה תקופה, COWGIRL IN THE SAND.

- בשנת 1999 הודיע בילי ג'ואל לקהל המופתע, בהופעה בניו ג'רזי, שהוא פורש מהופעות והקלטות פופ ושברצונו להתמקד מעתה במוזיקה קלאסית. פרישתו לא תהיה לזמן רב והוא חזר בדצמבר של אותה שנה.

- בשנת 1968 הקליטו חברי הרולינג סטונס את השיר JUMPING JACK FLASH באולפני OLYMPIC שבלונדון. זה השיר שהחזיר את הסטונס לסאונד השורשי שלה, אחרי תקופה של ניסיונות מוסיקליים פסיכדליים.

- בשנת 1973 הגיע הקטע האינסטרומנטלי SYLVIA, של להקת פוקוס, למקום הראשון במצעד של גלי צה"ל. במצעד המקביל, בשידורי ישראל, הוא שהה במקום השני. האורגניסט / חלילן / זמר הלהקה, טיס ואן ליר, כתב את הקטע לפני שהוקמה פוקוס, ובמקור היו לזה מילים. בעבר הוא היה חבר בלהקת הליווי של זמר הקברט ההולנדי המפורסם, ראמסס שאפי. במהלך המופע גם ניתנה ההזדמנות לזמרות הליווי לבצע קטע וואן ליר לא אהב את השיר שבוצע על ידי חברתו לבמה, סילביה אלברטס. לכן הוא חיבר עבורה שיר עם מילים מאת לינדה ואן דייק. השם של זה היה "חשבתי שאני יכול לעשות הכל לבד, תמיד הסתובבתי בעיר לבדי", אבל כשהוא ניגן לסילביה את השיר, היא בכלל לא אהבה את זה. לאכזבתו הרבה, הוא נאלץ לשים את השיר במגירה. שנים לאחר מכן, ולאחר ההצלחה האדירה עם הלהיט "הוקוס פוקוס" ניגש ואן ליר ליצירה הישנה, הוריד מעליה את שכבת האבק ועם להקתו הפך את זה להצלחה מסחררת.

- בשנת 1951 נולד זמר הנשמה לות'ר ואנדרוס. לפני שהפך זמר מפורסם בשמו ליווה ואנדרוס גם את דייויד בואי (בשנת 1975 באלבום YOUNG AMERICANS, למשל). הוא מת ביולי 2005.

- בשנת 1976 הופיע ג'ורג' האריסון על הבמה, אך מעטים מאוד בקהל זיהו אותו. הדבר אירע בעת ששהה בניו יורק וקיבל הזמנה מחברו הקרוב, השחקן אריק איידל, להצטרף לחבורת מונטי פייטון על במת המדיסון סקוור גארדן כדי לבצע את המערכון "שיר חוטב העצים". האריסון צפה בחלקו הראשון של המופע מהקהל, ובהפסקה ניגש לחדר ההלבשה, שם סוכם כי יצטרף למערכון. דבר השתתפותו נשמר, כמובן, בסוד. למחרת הגיע הזמר הארי נילסון לצפות במופע וביקש להשתתף גם הוא במערכון עם החבורה, אך במקרה שלו התוצאה הייתה עגומה: הוא נפל מהבמה ושבר את ידו.

- בשנת 1968 התפרסמה בעיתון NME הבריטי מודעה שצדה עיניים רבות. במודעה התבקשו הקוראים לשלוח קלטות הדגמה לחברת תקליטים חדשה בשם "אפל" (Apple) – צעד שסימן למעשה את השקת חברת "אפל רקורדס" של הביטלס. המודעה הציגה את עוזר הלהקה, אליסטר טיילור, כ"תזמורת של איש אחד", ובעקבותיה שלחו כ-400 איש קלטות בשבועיים שלאחר מכן. עם זאת, אף אחת מהפניות הללו לא הבשילה לכדי החתמתם של המשתוקקים לתהילה.

טיילור כתב בספרו: "סשן הצילומים היה משעשע. הנה אני, כתזמורת של איש אחד, עם תוף כבד על גבי, מצילה, גיטרה, מפוחית ומגוון כלים נוספים. מדי פעם חלפה בראשי המחשבה שפול מתלוצץ על חשבוני, אבל זה לא היה דבר חדש ולא ממש הפריע לי. ניסינו לא מעט תנוחות בעודי יושב שם, נראה ומרגיש כמו שזיף מיובש, עד שפול הבין שמשהו חסר ואמר בהתלהבות: 'זה לא עובד אם אתה לא באמת שר. תשיר לנו משהו, כל דבר שאתה אוהב'. הפעם היחידה שבה אני שר היא באמבטיה, ולא הצלחתי לחשוב על אף שיר. לבסוף התפשרתי על 'כאשר עיניים איריות מחייכות' ופשוט שרתי, מנסה שלא למות ממבוכה. הצלם הקליק במצלמתו בשמחה, ובסיום המפגש יצאנו פול ואני מהסטודיו לכיוון הסוהו, בעוד אני מנסה לחדש את זרימת הדם לכתפיי לאחר שהוסר ממני התוף הכבד".

את נוסח המודעה חיבר פול מקרטני: "יום אחד הוא שר את שיריו למכשיר הקלטה ששאל משכן. בכתב ידו המסודר הוא כתב מכתב הסבר, בצירוף שמו וכתובתו. הוא גם זכר לצרף תמונה של עצמו. את המכתב הוא שלח יחד עם ההקלטה לחברת 'אפל', ברחוב בייקר 94, לונדון. אם חשבתם לעשות את אותו הדבר – עשו זאת עכשיו! האיש הזה הוא כיום בעליה של מכונית בנטלי".

התועלת הענקית של ג'ת'רו טול! ב-20 באפריל בשנת 1970 יצא תקליטה השלישי של להקת ג'ת'רו טול ושמו BENEFIT.

קודם כל, ג'ת'רו טול היא להקה ענקית בעיניי. אבל כמו במקרים של המון להקות אחרות - אני לא מוצא את כל ההרכבים שלה גדולים באותה מידה. עם זאת, דווקא ההרכב הזה, שהביא לנו גם את התקליט STAND UP, נחשב אצלי לאחת הפסגות הגדולות של הלהקה - איאן אנדרסון בשירה, גיטרות וחליל צד, מרטין באר בגיטרות, גלן קורניק בבס וקלייב באנקר בתופים. אחחח... איזו מקהלה! ועדיין, אחרי התקליט STAND UP - שהיה ברובו עליז ומלא גאווה ומוחצנות - דווקא בתקליט BENEFIT יש את הצד המופנם, הקודר והאיטי יותר של הדברים. ממש כשני צדדים של אותו מטבע ג'ת'רו טולי מאז. והשירים? נותרו מבריקים! והביצועים? דליקטס!

אז מה הסיפור פה? ובכן, לאחר הפסקה יזומה לרגל חופשת חג המולד של 1969, חזרה הלהקה לפעילות ויצאה לסיבוב הופעות בדנמרק, פינלנד, גרמניה ושוודיה. כל זאת בטרם הטיסה ללוס אנג'לס, במטרה להופיע בתוכנית טלוויזיה מיוחדת שנקראה SWITCHED ON SYMPHONY. בתוכנית הופיעו גם להקת סנטנה, THE NICE והתזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס בניצוחו של זובין מהטה. ג'ת'רו טול ניגנו בתוכנית את הקטע BOUREE בליווי התזמורת, אך מנהיג הלהקה, איאן אנדרסון, סירב להשתתף בהדרן על אף בקשתו של מהטה. סירובו נבע מכך שתפס את המיזוג בין להקת רוק לתזמורת פילהרמונית כדבר בינוני, שנוצר כגימיק עבור תוכנית טלוויזיה ולא למען אמנות אמיתית. בגישה זו התייחס אנדרסון ליצירתו, ובה דבק גם כשניגש להכנת התקליט השלישי.

שנת 1970 נפתחה בגיחה נוספת לאולפני מורגן בלונדון לצורך הקלטת שירים לאלבום הבא. רובין בלאק שימש כטכנאי ההקלטה הפעם, וזה היה המפגש הראשון במערכת יחסים ארוכת שנים בינו לבין הלהקה. בזמן שהלהקה הקליטה, מגזין NME שקלל את קולות הקוראים בקטגוריית "הלהקה החדשה הטובה ביותר". הזוכה, ברוב של 3,000 קולות, הייתה לא אחרת מאשר ג'ת'רו טול, ותוצאות המשאל פורסמו בגיליון שיצא ב-24 בינואר.

ההקלטות במורגן היוו את הבסיס לאלבום BENEFIT, שזכה לשמו מידי מנהל הלהקה, טרי אליס. ראוי לציין כי איאן אנדרסון לא אהב את שם האלבום הזה, כשם שלא אהב את שמו של קודמו (STAND UP). באופן אישי, איאן אנדרסון לא היה מרוצה במיוחד באותה תקופה וחש חוסר שייכות בקרב חבריו. אופטימיות בלטה רק לעיתים נדירות בשיריו מאותה עת. חוסר שביעות רצונו מסיבובי ההופעות והבדידות בדרכים היו הגורמים העיקריים להתבוננותו פנימה, אך תהליך כתיבת השירים שימש עבורו כתרפיה שסייעה לו לשחרר את הרגשות הללו. אנדרסון סיפר: "היה קשה מאוד לשהות במלון ולהכריח את עצמך לקחת גיטרה ולנגן כשנמאס לך מזה וכל מה שרצית היה לחזור הביתה. הכרחתי את עצמי לנגן כי רציתי להכניס משהו אחר לחדר המלון הבודד מלבד גרופיות וסמים – שנראו לי כדבר משעמם מאוד שכל השאר עשו. לא ראיתי טעם בכך, אז פשוט כתבתי שירים. זה כל מה שהיה לי וזה היה הבילוי היחיד שלי".

שירים כמו WITH YOU THERE TO HELP ME עסקו בג'ני פרנקס, מזכירה במחלקת ההוצאה לאור של חברת התקליטים שבה הייתה חתומה הלהקה. אנדרסון התחתן עמה מאוחר יותר באותה שנה, במשרד הרישום של ווטפורד שבאנגליה.

אנדרסון יצר עבור האלבום הזה כמה מהשירים הכבדים ביותר של הלהקה לאותה תקופה. הוא אף ביקש מחברו ג'ון אוון, אז סטודנט מצליח לרוקחות, לתרום להקלטות בנגינה על פסנתר, אורגן האמונד ומלוטרון. סגנון נגינת הקלידים של אוון התאים לצליל של הלהקה ככפפה ליד. אגב, שמו האמיתי הוא ג'ון אוונס, אך הוא החליט לקצר את שם משפחתו כי לטעמו זה נשמע טוב יותר. בעוד שבאלבום הקודם, STAND UP, הביא אנדרסון שירים גמורים להקלטה, לאולפן הנוכחי הובאו שירים שטרם הושלמו. הדבר הפך את תהליך ההקלטה לנינוח פחות מאשר בפעם הקודמת. וכן, אלבום זה קיבע באופן רשמי את מעמדו של אנדרסון כדמות המרכזית בלהקה. למרות ששאר החברים תרמו רעיונות לעיבודים, בסופו של דבר הקרדיט כולו הלך לחלילן.

מבחינה טכנית, אולפן ההקלטות הכיל מיקסר של שמונה ערוצים שהיה קשה לתפעול. כמו כן, חברי הלהקה התקשו בכיוון הגיטרות. גיטריסט הלהקה, מרטין באר, גילה שנמאס לו לכוון את גיטרת הגיבסון SG שלו ונתן אותה במתנה לאנדרסון, שניסה לנגן בה בהקלטות אך נתקל בקשיים דומים. האלבום מגוון מאוד וכולל שירי רוק חשמליים לצד בלדות. דווקא הפן הפולקי, שזוכה בדרך כלל לדגש רחב באלבומי הלהקה, נעדר כאן יחסית. זוהי אחת הפעמים היחידות שבהן אנדרסון ובאר ניגנו יחד תפקידי גיטרה חשמלית המשלימים זה את זה. כמו כן, נעשה שימוש באפקטים מיוחדים כמו הרצת סלילי הטייפ לאחור. עטיפת האלבום עוצבה על ידי מנהל הלהקה, טרי אליס; אנדרסון לא אהב את העיצוב, על אף שלטעמי האישי הוא נהדר ומשקף היטב את המצב.

ג'ון אוון הפגין יכולת כה גבוהה בהקלטות, עד שהוחלט לשכנעו להפסיק את לימודיו האקדמיים ולהפוך לחבר קבוע בלהקה. אוון התלבט רבות משום שלא רצה לזנוח את לימודיו, אך לבסוף השתכנע להצטרף ללהקה למשך כשנתיים כדי להרוויח כסף ולחזור לספסל הלימודים. בסופו של דבר, הוא נשאר בלהקה כעשור ולא השלים את התואר. לטעמי, זוהי אחת התקופות היפות ביותר של ג'ת'רו טול, והאלבום הזה הוא מהטובים ביותר שהוציאה.

והביקורות בזמן אמת? הנה... בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו פורסם: "אין כאן קפיצה דרסטית כפי שהייתה במעבר מ-THIS WAS ל-STAND UP. זהו פשוט המשך של הג'ת'רו טול שראינו ושמענו בשנה האחרונה. זה נראה אלבום ארוך להפליא המדגים עד כמה הלהקה הזו מרגשת – במיוחד ביכולתה לבצע קטעי סולו גיטרה ארוכים ועדיין לשמור על צליל מהודק מאוד. כל השירים נכתבו על ידי איאן אנדרסון, ובמקומות מסוימים המילים חלשות מאוד וכוללות חרוזים מביכים ממש".

בעיתון MUSIC NOW נכתב: "BENEFIT טוב כמו STAND UP – ואולי אף מעט יותר; הכל נשמע מגובש יותר. לג'ת'רו טול יש צליל ייחודי מאוד שלא השתנה בהרבה. זהו אוסף נוסף של שירי איאן אנדרסון, שבו החליל שלו מנגן במתיקות ועבודת הפסנתר של ג'ון אוון זוהרת. הכל נמצא שם – אני חושב שתיהנו מזה".

בעיתון ביט אינסטרומנטל נכתב: "האלבום השלישי של ג'ת'רו טול הוא פנומנלי וצפוי להפוך ללהיט מיידי, אך הוא עדיין מעט מאכזב. כל החומר כאן הוא של איאן אנדרסון, מדובר ביצירות מוצקות וטובות, אך נראה שהקבוצה מסתמכת על אותה נוסחה להצלחה והסאונד הכללי אינו רענן מספיק".

בעיתון RECORD BUYER נכתב: "איאן אנדרסון עדיין מקפץ על רגל אחת, אך למוזיקה של ג'ת'רו טול – להקה בריטית שהפכה לשם דבר באמריקה ומדורגת לצד לד זפלין – כבר אין את החוד הקשוח והנושך שלה. זוהי אכזבה גדולה, שכן עם הריכוך בסאונד, המוזיקה איבדה את מרבית ייחודיותה. כעת הם נשמעים כמו להקות פרוגרסיביות רבות אחרות. החליל ה'נושם' והחריף של המנהיג אנדרסון נעלם, וכעת הוא מנגן בהכל. גם קול הבלוז המחוספס שלו נמוג, בעוד שהגיטרה של מרטין באר, על אף שהיא דומה בסגנונה, חסרה את העוקץ שהיה לחבר הלהקה לשעבר, מיק אברהמס".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459