רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בדצמבר (20.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"נסעתי ללונדון ועבדתי כמעצבת חלונות. בסופי השבוע הופעתי באיזה מועדון נוער. יום אחד קיבלתי טלפון מאחד מהחבר'ה שניגנתי איתם, אנדי סילבסטר, והוא שאל אותי אם אני באמת רוצה להצטרף

ללהקה במשרה מלאה ולהפוך למקצוענית. הרווחתי שמונה ליש"ט ועשרה שילינג לשבוע בעיצוב חלונות הראווה. הייתי שבורה כלכלית לגמרי. כמובן שרציתי להצטרף. קראנו לעצמנו צ'יקן שאק, ועשינו כמה חזרות. הייתי אובדת עצות לחלוטין. לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות בפסנתר. אחד מחברי הלהקה האחרים, סטן ווב, קנה לי תקליט של פרדי קינג ואמר, 'תקשיבי לזה. תראי אם ​​את יכול להעתיק כמה מהדברים פה'. הקשבתי לאלבום, וזו הייתה ההתחלה של אהבתי המוחלטת לבלוז... פליטווד מאק הייתה הלהקה האהובה עליי באותה תקופה. הם היו כמו תרופה. הם היו כל כך טובים. הם היו חידה. היה להם קסם אמיתי. הלכתי לראות אותם במלון בווינדזור לילה אחד, וג'ון מקווי, הבסיסט שלהם, ביקש ממני לצאת איתו. התחלנו מערכת יחסים ולאחר מספר חודשים הם יצאו לסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלהם, נעלמו לשישה שבועות, ואני לא שמעתי מג'ון כלל. כשהוא חזר, הוא הציע לי נישואין. עשרה ימים לאחר מכן, התחתנו ועזבתי את צ'יקן שאק... הייתי בטוחה שהקריירה המוזיקלית שלי הסתיימה והייתי די מוכנה להיות עקרת בית... ואז פליטווד מק נסעה להופעות באירופה והפצצה פגעה בהם. פיטר גרין יצא עשה יותר מדי אסיד, חזר ואמר, 'אני לא רוצה להיות יותר בלהקה. אני לא רוצה לעשות כלום'. הוא חפר קברים לזמן מה, הוא עבד במעבדת פתולוגיה, הוא רצה לחזור לשורשים היהודיים שלו. הוא עזב את כולם ככה באוויר, בדיוק בנקודה שבה הם היו אמורים לעשות עוד תקליט. אז, בלי פיטר, ארבעתם עשו אלבום נוסף, KILN HOUSE, והדבר הבא שידענו הוא שזה צועד במצעד האמריקאי! זה היה לא יאמן. הם החליטו לצאת לאמריקה להופעות ואז הם הבינו שהסאונד לא מספיק מלא, אז הם אמרו, 'כריס, את מכירה את כל השירים. בואי תנגני בפסנתר'. עשרה ימים לאחר מכן, הופענו בניו אורלינס. מעולם לא הייתי באמריקה לפני כן... נחתנו בלוס אנג'לס מיד אחרי רעידת האדמה הגדולה. אני זוכרת את השמים צהובים מערפיח, וג'רמי ספנסר אומר, 'אני לא צריך להיות כאן, אני לא רוצה להיות כאן'. אף אחד לא חשב על זה כלום. הגענו למלון, ג'רמי יצא לקנות מגזינים, והוא מעולם לא חזר.... ג'רמי עשה לפחות שישה שירים בסט. בלעדיו, לא היה לנו סט ארוך מספיק. אז התקשרנו לפיטר גרין והתחננו שיבוא לעזור לנו להשלים את הסיבוב במקום להיתבע. פיטר הגיע אך הוא סירב לשיר. רק לנגן. כל ההופעה הייתה אינסטרומנטלית ושם למדתי איך לג'מג'ם על הבמה... השלב הבא היה בוב וולש, נגן גיטרה טוב שהיה בפריס ומחוסר עבודה. ברגע שפגשנו אותו, חיבבנו אותו מיד. עשינו כמה תקליטים והיה טוב אבל בוב עשה גם את התפקיד של עורך הדין / המנהל שלנו, וזה גבה ממנו מחיר. יצאנו להופעות והאולמות היו רבע מלאים" (כריסטין מקווי, מלהקת פליטווד מאק)

הקופסה הכתומה של ג'ורג' שביקשה להציל את העולם. ב-20 בדצמבר בשנת 1971 יצא האלבום החי המשולש של ג'ורג' האריסון וחברים למען בנגלה דש.

ב-20 בדצמבר בשנת 1971 נחת בחנויות המוזיקה חפץ מוזר וכבד שהיה נראה פחות כמו תקליט רגיל ויותר כמו קופסת משחקים יוקרתית. מי ששלף את הארנק ושילם את המחיר הגבוה (כמעט 13 דולר, הון תועפות באותם ימים) קיבל לידיו מארז כתום ומהודר שהכיל לא פחות משלושה תקליטים, ספר צבעוני בן 64 עמודים ופיסת היסטוריה מוזיקלית. זה היה היום שבו יצא האלבום החי המשולש של ג'ורג' האריסון וחברים למען בנגלה דש, הפרויקט שהוכיח סופית שהחיפושית השקטה ידעה להרעיש יותר מכולם כשזה היה חשוב.

הסיפור מאחורי האלבום הזה התחיל בשיחת טלפון בהולה. ראווי שנקר, המאסטר ההודי לסיטאר וחברו הקרוב של האריסון, סיפר לו על הרעב הכבד ועל מיליוני הפליטים שבורחים ממלחמת האזרחים במזרח פקיסטן (מה שהפך לבינתיים למדינה עצמאית בשם בנגלה דש). שנקר קיווה לגייס סכום צנוע של 25 אלף דולר. האריסון, שהיה בשיא ההצלחה שלו אחרי ALL THINGS MUST PASS, חשב בגדול יותר. הוא הרים את הטלפון והתחיל להתקשר לחברים שלו. וכידוע, לחברים של ג'ורג' האריסון היו שמות די מוכרים.

המופע עצמו התקיים כמה חודשים קודם לכן, בראשון באוגוסט במדיסון סקוואר גארדן בניו יורק. היו שם שתי הופעות באותו יום, אחת בצהריים ואחת בערב, והקהל קיבל תמורה מלאה לכרטיס. פיל ספקטור, המפיק בעל חומת הסאונד המפורסמת, הופקד על ההקלטה כדי לוודא שכל צליל ייכנס לתוך החריצים של התקליט העתידי. למרבה המזל, הוא לא הוסיף להפקת האלבום יותר מדי אלמנט מנופח משלו - כך שאפשר לשמוע את הצלילים כפי שהם.

הצד הראשון של המארז הוקדש למוזיקה הודית קלאסית. זה היה הימור נועז למכור לקהל שוחר רוק יצירה בת 17 דקות בשם BANGLA DHUN, אבל הקהל הגיב בהתלהבות. למעשה, רגע אחד של הומור דק נכנס להיסטוריה ונשמר בהקלטה: לאחר שהנגנים ההודים סיימו לכוון את הכלים שלהם, הקהל הריע בהתלהבות. שנקר, משועשע מהסיטואציה, פנה למיקרופון ואמר: "תודה רבה, אם נהניתם כל כך מהכיוון של הכלים, אני מקווה שתיהנו מהנגינה עצמה".

אבל האקשן האמיתי התחיל כשהחברים עלו לבמה. רינגו סטאר, החבר הטוב שתמיד מגיע לעזור, נתן ביצוע מקסים לשיר IT DON'T COME EASY ושכח לרגע שהוא בכלל המתופף. בילי פרסטון, האיש והאורגן, גנב את ההצגה כשקם לרקוד במרכז הבמה בזמן השיר THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT לקול תשואות הקהל. ואיך שהוא ניגן בהאמונד! אלוהים!

הדרמה הגדולה סביב האלבום הייתה נוכחותם של שני ענקים. אריק קלפטון הגיע למצב פיזי רע מאוד עקב התמכרות קשה להרואין, עד כדי כך שהאריסון נאלץ לארגן גיטריסט גיבוי למקרה שקלפטון יתעלף. בסופו של דבר, קלפטון עלה לבמה, רק אחרי שהובטח לו שיהיה לצדו עד אז שם בחור שידאג לו למה שהוא צריך מבחינת חומרים אסורים. מאז, קלפטון הודה שהמצב שלו אז גרם לו לעשות בחירות שגויות - כשאחת מהן היא בחירת הגיטרה הלא מתאימה לביצוע הסולו בשיר WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS.

ההפתעה השנייה הייתה בוב דילן. עד הרגע האחרון איש לא ידע אם הוא יופיע. האריסון סיפר מאוחר יותר שהוא הסתכל הצידה וראה את דילן עולה לבמה עם משקפי שמש ומעיל ג'ינס, בודק את השטח כאילו הוא תוהה אם יורד גשם. דילן נתן סט אקוסטי מרגש שתפס צד שלם במארז המשולש, עם קלאסיקות כמו A HARD RAIN'S GONNA FALL וגם JUST LIKE A WOMAN.

האלבום THE CONCERT FOR BANGLADESH הפך להצלחה מסחררת וזכה בפרס גראמי לתקליט השנה ב-1973. המבקרים היללו, המעריצים קנו, והמוזיקה הייתה פנטסטית. אמנם היו צרות בירוקרטיות בהמשך, כשחלק גדול מהכסף נתקע אצל רשויות המס בארצות הברית ובריטניה במקום להגיע לפליטים (דבר שהרתיח את האריסון וגרם לו לכתוב שירים זועמים בהמשך), אבל בסופו של דבר המיליונים הגיעו ליעדם דרך יוניצ'ף.

ההוצאה הזו קבעה את הסטנדרט לכל מופעי הצדקה שבאו אחריה. בלי הקופסה הכתומה הזו לא היינו מקבלים את LIVE AID או מופעים דומים. ב-20 בדצמבר 1971, העולם למד שמוזיקת רוק יכולה לעשות קצת יותר מאשר סתם לעשות רעש נעים באוזן. היא יכולה, לפעמים, גם לנסות להציל את העולם.

והנה הביקורת המקורית עליו בזמנו מהרולינג סטון (בתרגום שלי, כרגיל): "הקונצרט לבנגלה דש הוא רוק שמגיע לגבריות שלו. תחת הנהגתו של ג'ורג' הריסו , קבוצה של מוזיקאי רוק הכירה, בצורה מכוונת, מודעת לעצמה ומקצועית, שיש לה אחריות, והלכה להתמודד איתה ברצינות:

חבר שלי בא אלי, עם עצב בעיניים,

הוא אמר לי שהוא רוצה עזרה, לפני שהמדינה שלו מתה,

למרות שלא הרגשתי את הכאב, ידעתי שאצטרך לנסות,

עכשיו אני מבקש את כולכם, לעזור לנו להציל חיים.

שיר זה נשמע בסוף האלבום, במהלך הביצוע הגדול ביותר של הקונצרט על ידי כל הנוגעים בדבר, הפשטות של המילים מקבלת כוח חדש ועוצמתי. שכן עד אז זה כבר לא ביטוי של כוונה אלא של שליחות שהושגה - ניתנה העזרה, הגיעו האנשים, נעשה המאמץ והתוצאות יורגשו.

עם שמות כמו אריק קלפטון, רינגו סטאר, בילי פרסטון, ליאון ראסל, ולבסוף, בוב דילן, הקונצרט היה הצלחה עצומה ולא משנה איך הוא היה מתוכנן או מתנהל. אבל חלק מהיופי של התקליט הוא שהאריסון ערך קונצרט ראוי למטרה שלו מכל בחינה. עם מערך כזה של כישרונות בהישג יד, הוא יצר תכנית שנמנעה באורח פלא מהשוואות עם כל מופעי-על קודמים בכך שהיא העלתה אותה לא כאוסף של הופעות בודדות או תפאורות קבועות, אלא כחבילת אמנים. הנוכחות שלו לאורך כל הדרך ערערה מלכתחילה את איכות כוכבי-העל של הערב ושמה את הדגש על הקונצרט כמפגש אחים של מוזיקאים המוקדש למטרה אחת ויחידה. באור הזה, ההקדמה שלו עם ראבי שנקר בתחילת הקונצרט מרגשת במיוחד.

כוונותיו האישיות של ג'ורג' מהדהדות כשהוא מתחיל את ההופעה שלו בשיר WAH WAH, הצהרה פשוטה של ​​מוזיקאי שיודע מי הוא ומה הוא רוצה לנגן. לשירים MY SWEET LORD ו- AWAITING ON YOU ALL יש איכות גסה האופיינית לרוב הביצועים של ג'ורג' באלבומים. המאמצים שלו, למעט HERE COMES THE SUN, הם שירי הפקה שדרשו השתתפות של כל המוזיקאים.

לא פלא שבשיר הראשון הפזמון הוא מזייף בצורה ניכרת, או שבשני הגיטרות מתנגשות מדי פעם אחת בשנייה. חשובה יותר מכל פגמים טכניים שנותרו בביצועים הייתה ההחלטה של ​​ג'ורג' לא להתעסק עם ההקלטות המקוריות. בסיום ההופעות אנחנו מרגישים לגמרי באמצע חוויה מוזיקלית אמיתית. כל הדברים חייבים לעבור. לא אכפת לי שהכל יהיה קצת מחוספס בקצוות כשאיכות המוזיקה כל כך עמוקה. זה נהדר לקבל גרסה של MY SWEET LORD שבה הדגש הוא על הקול, המילים והגיטרה, במקום על הסאונד בכללותו.

התור של בילי פרסטון הוא עונג צרוף. השיר שלו יפהפה ולמרות שחלק מהכוח המוזיקלי שלו הולך לאיבוד בסוף, כשפרסטון היה עסוק מדי בלשחק עם השיר מבחינה ויזואלית כדי לקיים את הקול שלו, הוא בכל זאת נשאר מנקודות השיא האמיתיות של האלבום. השיר של רינגו, לעומת זאת, הוא נהדר רק בגלל שזהו רינגו שהוא אמיתי לגמרי. לזכותו יאמר ביסודיות שהוא לא דיבב שירה חדשה בהקלטה הזו. הוא שר את השיר בזיוף, בצורה מביכה, אבל עם כוונה טובה והומור עצומים והביצוע שלו תורם לאין שיעור ליצירת מצב הרוח של הערב. זה, כמו כמעט כל דבר באלבום, עתיר כנות.

השירים BEWARE OF DARKNESS ו- WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS מציגים את ג'ורג' עם שני כישרונות נוספים, ליאון ראסל ואריק קלפטון בהתאמה. הדואט הווקאלי בשיר ראשון מגיע כהפתעה נהדרת, אחד הרגעים המאוזנים ביותר של הקונצרט מבחינה מוזיקלית, ביצוע של פרופורציות כמעט ממלכתיות. אריק קלפטון זוכה למחיאות הכפיים הגדולות מכולם כאשר ג'ורג' מציג את ההרכב ולאחר מכן הוא מנגן דואט בגיטרה עם ג'ורג'. השיר נשאר אולי הטוב ביותר שג'ורג' כתב. ההופעה של אריק בגיטרה רק מזכירה לנו כמה הוא לא פעיל בזמן האחרון וכמה כל כך הרבה ממעריציו היו רוצים לראות אותו תורם שוב לעניינים. אלבומו האחרון, LAYLA, היה ללא ספק הטוב ביותר שלו, ואפשר רק לקוות שהוא ימשיך בקרוב מהמקום שבו הפסיק.

בעיניי, ההופעה של ליאון ראסל מייצגת את החלק הבלתי תואם בתוכנית. חלק מהברק של הקונצרט הוא, ראשית, לשמוע כל כך הרבה אנשים שאנחנו בכלל לא רגילים לשמוע בלייב, ושנית, לשמוע מוזיקאים שתמיד הערצנו מנגנים זה עם זה על במה בפעם הראשונה. פרט לראסל, אף אחד לא עשה יצירה מהסטים החיים שלו. הכל היה רענן, מקורי ובלתי צפוי. בעוד שהמוזיקה של ליאון כאן מסנוורת כתמיד, במהלך הסט שלו הפך הקונצרט לפתע להופעה של ליאון ראסל ושמעתי את זה בעבר. ככל שהביצועים שלו ממש טובים, תפיסתו את תפקידו הייתה שגרתית מדי עבור אירוע מיוחד כמו זה.

היכולת של ג'ורג' לקצב ולתזמון מומחשת בשום מקום טוב יותר מאשר בצעד הבא שלו. בעקבות השיאים של הופעת הרוק של ראסל, הוא פינה את הבמה לחלוטין כך שכאשר יציג את האורח הבא לא יהיה צורך בעיכוב נוסף. לאחר מכן הוא נכנס להופעה אקוסטית עם להיט ענק של הביטל, ובכך השיג שני דברים: הוא הוריד את רמת המוזיקה מרוק בקנה מידה מלא לצליל שקט ואקוסטי והוא עשה זאת מבלי לאבד את הקהל שלו לשנייה בגלל הבחירה המבריקה שלו בשיר, HERE COMES THE SUN, לו הוא נותן ביצוע מעולה, בסיוע להקת באדפינגר המעולה.

כל אלה הובילו בצורה מושלמת לביצועים של בוב דילן. 17 דקות של מוזיקה שהוא מציע לנו כאן הן ללא ספק הטובות ביותר שהוא הוציא בשנים האחרונות. הביצועים כולם נהדרים אבל JUST LIKE A WOMAN מושר במין נחישות עזה, אישית, אבל מוזיקלית, הוא ללא ספק הטוב ביותר, אחד מהשניים-שלושה הרגעים הגדולים על הסט בכללותו.

וכמובן, איך חוזרים אחרי סט של דילן אם לא עם עוד להיט ענק של הביטל: וכך ג'ורג' מציע גרסה מעולה של SOMETHING ואז הוא חוזר עם מה ששוב, עבורי, הוא הרגע הכי משמעותי של האלבום, הביצוע הקבוצתי של השיר על בנגלה דש.

מלבד כל השאר, בנגלה דש הייתה הופעה נהדרת, שהורכבה בצורה מבריקה על ידי אמן שלא רק ידע להרכיב הרבה מוזיקאים מעולים אלא שהייתה לו תחושה אינסטינקטיבית כיצד להציג אותם ואת המוזיקה שלהם בצורה הטובה ביותר ביושר, בכבוד ובבגרות. ההשפעה הכוללת הייתה שהאירוע עשה צדק עם כל מי שקשור אליו. הרעיון של מופע רוק מהנה, ככלי לסיוע לפליטים מורעבים, אף פעם לא הופך לבלתי מתאים דווקא בגלל שגם המוזיקאים וגם הקהל מתנהלים בכבוד עצמי כזה.

בפרט, ג'ורג' האריסון מתגלה, מתוך דברי הפתיחה לסט של ראבי שנקר ועד לסיום האירוע, כאדם עם תחושת הערך שלו, תפקידו, וכאדם המוכן להתמודד עם המציאות בפתיחות ובשיפוט ובבגרות עם מעט הקבלות בין בני גילו. ככל שהמוזיקה הכלולה בחבילה נמשכת, הרוח שהוא יוצר דרך ההתנהגות שלו מעוררת השראה. מנקודת המבט האישית, קונצרט לבנגלה דש היה הרגע של ג'ורג'. הוא חיבר את זה; והוא משך את זה, ועל כך הוא ראוי להערצה של כולנו".

תקליט רוק קלאסי אמיתי - מאת דיפ פרפל! ב-20 בדצמבר בשנת 1969 יצא בארה"ב התקליט הרביעי של להקת דיפ פרפל, עם הקלטת היצירה CONCERTO FOR GROUP AND ORCHESTRA. בהמשך הוא יצא גם באנגליה.

הנה מה שנכתב בביקורות אז על התקליט באנגליה ושלפתי למענכם...

הביקורת במלודי מייקר הייתה כזו: "זו הקלטה מהמופע שרבות נאמר עליו, מהרגע בו נעשה עם המנצח מלקולם ארנולד והתזמורת הפילהרמונית. זה היה, ללא ספק, אירוע מענג. היצירה של ג'ון לורד היא גם קלאסית וגם רוקית. היא קליטה ובטוח שהלהקה והתזמורת ממש נהנו לנגן אותה יחדיו, מול קהל שקיבל את הצלילים בחום רב. לא אתחיל לכתוב פה ביקורת מפורטת על היצירה ואלך לפי אווירת דבריו של לורד, שאמר שכל זה נועד למטרה אחת והיא לעשות כיף".

בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב אז: "המופע של דיפ פרפל עם התזמורת נקלט היטב בתקליט זה. בשלושה חלקים ביצירה, הלהקה מראה שאפשר למזג רוק עם מוזיקה קלאסית בצורה טובה. לשמוע את האורגן הכבד, הגיטרות והתופים כשהם מתפרצים אחרי קטע קלאסי, זה ממש מרגש. זה אחד התקליטים הטובים ביותר שבאו מאנגליה השנה".

בעיתון NME נכתב בביקורת: "האלבום לא באמת מביא את האווירה שהייתה באלברט הול בקונצרט ההוא, אך לאלפים אחרים שלא היו שם ואוהבים מוזיקה שכזו - זה תקליט חובה".

בעיתון "גראמופון" נכתב אז: "התקליט הזה מביא את כשרונו הרב של ג'ון לורד וזה גורם לך לתהות; מה לעזאזל הוא עושה עם להקת פופ...".

ב-20 בדצמבר בשנת 1972 הופיעה להקת קווין במועדון 'מארקי' בלונדון. ההופעה הזו הייתה אחת מתוך קומץ הופעות שהיו ללהקה בשנה הזו והגיע אליה אורח מוזמן ונכבד - ג'ק הולצמן, נשיא חברת ELEKTRA.

הולצמן: "הכל החל עם להקת קווין כשיום אחד ביקר במשרדי ג'ק נלסון, איש שיווק מאולפן ההקלטות הלונדוני טריידנט".

ג'ק נלסון: "זו הייתה פגישה רגילה. ניצלתי כמה שעות שנוצרו לי בין טיסות והלכתי למשרדו של הולצמן. ג'ק העריץ את עבודתנו באולפן ותמיד נשאתי איתי סלילי הקלטה של הדברים האחרונים שנעשו אצלנו. זאת כדי שאנשים יקשיבו לתוצאות שלנו ולאמנים והלהקות החדשים שהחתמנו אצלנו. רציתי לבדוק אפשרות להחתים כמה מהן בחברת 'אלקטרה' שבארה"ב. אולפני טריידנט היו אז מהמפורסמים ביותר באנגליה. זו הייתה כוורת תוססת. כמעט כולם באנגליה הקליטו שם. אז הייתה לי להקה בשם קווין, שמזה כשנה חיפשתי מישהו שישמח לקחת אותה לחברה שלו. באנגליה הצלחתי למצוא עבורה את חברת EMI שהחתימה אותה והייתי כבר בתהליך החתמתה לחברת CBS בצפון אמריקה. אז ג'ק אמר לי שישמח להקשיב לה. הסכמתי ואמרתי לו שאני באמצע תהליך סגירת החוזה עם CBS".

הולצמן: "ג'ק נתן לי את ההקלטה של קווין. זה היה אלבום שלם והקשבתי לזה בריכוז רב. בהתחלה דרך הרמקולים ואחר כך באוזניות. זה הוקלט ובוצע באופן יפהפה. הכל היה שם מבחינתי, כמו יהלום מושלם שנוחת על שולחן משרדך".

נלסון: "להקת קווין הזכירה לי את תהליך הבניה של הביטלס. כל אחד בלהקה היה כה שונה מרעהו, ממש כארבע פינות של ריבוע. אבל כשהם נפגשו במרכז אותו ריבוע, אז נוצר הקסם. היו להם תארים אקדמאיים והם כנראה היו הלהקה החכמה ביותר בביזנס".

הולצמן: "נדהמתי מההקלטה ההיא. אז רציתי את קווין אצלי אבל גם CBS רצו אותם. החלה מלחמה על הלהקה".

נלסון: "טסתי בחזרה לאנגליה ויומיים לאחר מכן כבר התקשר אליי הולצמן ואמר שהוא אוהב את הלהקה. כמה ימים לאחר מכן הגיע עוד טלפון ממנו ואז עוד אחד. הבנתי שהוא מאד רציני. בינתיים נעצר התהליך עם CBS בגלל משהו שטותי. הם לא הקשיבו שם למוזיקה של קווין באופן רציני. הולצמן הקשיב ועוד איך. הייתי מתוח מאד מול החברה ההיא, שלא ידעה לשווק היטב אמני רוק ואחד מעובדיה הבכירים הכניס אותי יותר ללחץ כשאמר לי שזו להקת הקאנטרי הטובה ביותר ששמע. הולצמן התקשר אליי שוב והתעקש שהוא חייב לקבל את קווין בחברה שלו. אז אמרתי לו שאם הוא רציני, שיבוא לצפות בהופעה".

הולצמן: "אז טסתי לאנגליה לצפות בלהקת קווין במועדון וזו הייתה אכזבה טוטאלית. לא ראיתי על הבמה דבר שהתקרב לקסם והעוצמה ששמעתי בהקלטה. המוזיקה הייתה שם אבל לא חשתי את אותה התחושה. אז כתבתי מכתב ארוך ובו מחשבותיי והצעותיי. עדיין רציתי מאד את הלהקה וידעתי שב-CBS יאכלו אותם ללא מלח. בחוזה הסטנדרטי שהחברה ההיא מחתימה בו את אמניה, 16 העמודים הראשונים באים קודם כל להגן על החברה. ואז יש פיסקה קטנה בה נאמר מה האמן אמור להרוויח מכל זה, רק במידה והמזל ישחק לו במאה אחוזים".

נלסון: "כולם אמרו לי שאני משוגע ללכת עם חברת אלקטרה, אבל ברגע אחד החלטתי שלעזאזל הכל ושיהיה לי בהצלחה עם הולצמן. החוזה נחתם במהירות".

הולצמן: "ממש האמנתי בלהקה הזו. ראיתי בה את עתיד הרוק. חברי הלהקה לקחו את הערותיי מהמכתב ההוא, שנכתב אחרי ההופעה במארקי, ושיפרו את העניינים מעבר לדמיון הפרוע שלי".

תראו מי נולד פה - S.F SORROW!!! ב-20 בדצמבר בשנת 1968, יצא תקליט חדש ללהקת THE PRETTY THINGS. הוא היה שונה מאד מקודמיו, כי הפעם מדובר באופרת-רוק קונספטואלית.

אנחנו קודם כל בשנת 1967. חברת EMI היא חברת התקליטים החזקה והפורצת דרך ביותר בעולם. יש לה את הביטלס באנגליה ואת הביץ' בויז בארצות הברית (שם היא רק בענייני הפצה). יש להם את אולפני EMI באבי רואד בצפון לונדון ואת המפיק ג'ורג' מרטין בעל האוזניים הקלאסיות. הם הסטנדרט שלפיו נשפטים כל האחרים, והם שמים לב למה שקורה למטה, במרתפים המעושנים. הם צפו, הקשיבו ולמדו. אנשי החליפות של EMI היו במועדון ה-UFO המפורסם ובמועדון ה-MIDDLE EARTH, שם הקהל היה מסומם והאורות היו מרצדים. הם ראו את צורת הדברים שעתידים לבוא והחתימו את האמנים החדשים שמייצגים זאת. הם החתימו את פינק פלויד הניסיוניים והם החתימו את THE PRETTY THINGS הפרועים.

שתי הלהקות הללו הגיעו מהסוכנות של בריאן מוריסון. מוריסון, צייד כישרונות מבוסס מהאסכולה הישנה שידע לזהות הזדמנות עסקית גם בחושך מוחלט, הסתגל במהירות מדהימה לשינויים באוויר. היה לו צוות צעיר, אגרסיבי ומסור שעבד במשרדו ברחוב דנמרק (רחוב המו"לים של לונדון), והוא זה שפיתח את פינק פלויד בהנהגת הגאון המעונה, סיד בארט, עם "שירים" באורך 40 דקות ומופעי אורות אחוריים פסיכדליים. מוריסון ניהל את THE PRETTY THINGS במשך ארבע שנים מדהימות עד לאותה נקודה. הוא היה איתם מימי הקולג' לאמנות, דרך ההיסטריה הציבורית והפרנויה הממסדית שסבבו את קריירת ה-R&B המוקדמת והשנויה במחלוקת שלהם. חשוב לזכור, הגיטריסט של הלהקה, דיק טיילור, היה הבסיסט המקורי של הרולינג סטונס לפני שעזב כי רצה ללמוד בבית ספר לאמנות, החלטה שיכולה להיחשב לאחת המוזרות בהיסטוריה, אך הובילה להקמת הלהקה הזו. מוריסון ראה את הלהקה הזו למלוכלכת יותר, בוטה יותר ומסוכנת יותר אפילו מהסטונס.

אבל מוריסון נשאר עם הלהקה שכבר נראתה מוכנה להמריא, כמו איקרוס ישר לתוך השמש, ונשאר נאמן לצידה בעוד ההרכב החדש עם הקלידן ג'ון פובי והבסיסט וולי וולר נטמע בפורמט הקיים של הסולן הכריזמטי פיל מאי, דיק טיילור והמתופף סקיפ אלן. זהו כבר ההרכב השלישי של THE PRETTY THINGS והציפייה הטבעית של התעשייה הייתה להתרחבות על בסיס הצלחת הלהקה המוקדמת, לכיוון אסכולת פופ פתוחה ואנגלית יותר, אולי משהו בסגנון של הקינקס או הסמול פייסס.

אבל זה ממש לא מה שהיה לפיל מאי בראש. הוא חלם בגדול, הוא חלם מוזר, והוא חלם על סיפורים.

קיץ האהבה המפורסם של 1967 הגיע, והקלטתם של שלושה תקליטים מדהימים, מקוריים וייחודיים יצאה לדרך באולפני EMI. כולם עירבו את כישורי ההנדסה וההפקה הייחודיים של נורמן סמית', האיש שישב מאחורי הקונסולה עבור הביטלס עד שנת 1965 וזכה לכינוי הוריקן. וכולם נועדו להיות מוערכים אוניברסלית ומצליחים באופן מאסיבי, ולהבטיח ליוצריהם מקום בלתי מעורער בהיסטוריה של המוזיקה המודרנית לנצח.

התקליטים המדוברים הם: סרג'נט פפר של הביטלס, "החלילן בשערי השחר" של פינק פלויד וזה שאני בא לכתוב עליו כעת. התקליטים האלה חולקים את כל מה שנאמר למעלה מלבד דבר אחד קטן: ההצלחה. ב-S.F SORROW הלהקה יצרה תקליט שהיה שווה ערך כמעט לכל דבר שהוקלט עד אז. אבל, מסיבות מסחריות מגוונות, טיימינג גרוע וחוסר מזל משווע, החברים מעולם לא השיגו את החשיפה, הקידום או התמיכה שניתנו לסרג'נט פפר ולחלילן בשערי השחר. כך הפך השם SORROW (צער) לנבואי מאוד עבור הקריירה שלהם. מפסידים נצחיים במשחק הרולטה הרוסית של התאגידים. אין טעם להתעכב על מה שהיה יכול לקרות אז. במקום זאת נתמקד במוזיקה, בסאונד ובקונספט המקורי באמת שיצר את התקליט הזה ואת ההזדמנות שניתנה, כמה עשורים לאחר מכן, ליישר את ההדורים ולהעניק כבוד אבוד.

עם תקציב מוגבל מאוד, אפילו בסטנדרטים של אותם ימים, EMI הסכימה לאפשר ל-THE PRETTY THINGS ליצור, להקליט ולהפיק את S.F SORROW לבדם לחלוטין. התקציב, נזכר פיל מאי בחיוך מריר, היה 3,000 ליש"ט בסך הכל, וזה היה אמור לכסות את הכל – אולפן, נגנים, טכנאים. אז הם עשו את הכל בעצמם ברוח ה-DIY. הסכום שקיבלו נעלם מיד לכיסוי חובותיה הקודמים והתפוחים של הלהקה. בכדי לממן את הוצאות ההקלטה היקרות באולפנים נאלצה הלהקה לבצע מספר רב של הופעות מתישות ברחבי הממלכה. הדבר גרם להארכה משמעותית בזמן ההקלטה של התקליט שנמרח על פני חודשים ארוכים, ולפיכך גם לדחייה קריטית ביציאתו לשוק בסופו של דבר, דבר שהיה קריטי והרה גורל כך מסתבר בדיעבד. פיל מאי עיצב את העטיפה המרשימה, דיק יצא לצלם את התמונות עם המצלמה הישנה שלו ובריאן מוריסון ארגן פגישה עם נורמן סמית'. הם פגשו אותו פעם או פעמיים קודם לכן, בסשנים של הביטלס וכדומה, אבל זו הייתה הפגישה האמיתית הראשונה לעבודה משותפת.

הלהקה אף הצטלמה לסרט קומדיה פסיכדלי ודי זניח בשם WHATS GOOD FOR THE GOOSE בכיכובו של נורמן וויזדום, וזאת רק בשביל לממן את שעות האולפן. אך מה שהיה אמור לקחת שבועיים של צילומים קלילים הפך בסוף לחודשיים ארוכים ומייגעים. ברוב הזמן הזה נמצאה הלהקה כשהיא פשוט יושבת ומחכה בצד סט הצילומים במצב של התמסטלות גבוהה ושיעמום טוטאלי. לפחות ציוד הנגינה נמצא ליידם בסשן הצילומים וכך התאפשר להם לכתוב ביחד עוד קטעי מוסיקה שמצאו את דרכם לתקליט S.F SORROW.

חברי הלהקה חתמו ב-EMI ב-1967 ומיד הייתה להם דעה ברורה לקחת דברים למקום חדש ונועז. היה להם סט שירים חדש לגמרי ופיל כתב את הסיפור הקצר הזה לזמן מה, לקח את הרעיון, שיחק איתו, שכתב אותו. בהדרגה התברר לו שאם הם מסוגלים לעשות תקליטים שלא נשלטים על ידי שום אילוצים של סינגל, אז הם יכולים לעשות את התקליט כשהרצועות פשוט משתלבות אחת בשנייה ויוצרות נרטיב שלם. הרי עשו את זה במוזיקה קלאסית במשך שנים, באופרות, אז למה לא הם במוזיקת רוק?

כדי להבין את גודל השינוי צריך לחזור מעט אחורה. התקליט הקודם של הלהקה, שנקרא EMOTIONS, הכיל תפקידי תזמורת כפויים שעיצבנו את חברי הלהקה עד עמקי נשמתם. הסיבה לכעס הייתה פשוטה שכן אף אחד בחברת התקליטים לא טרח להתייעץ עימם על כך. התיזמורים המנופחים והמתקתקים התווספו להקלטה הסופית של התקליט ללא ידיעתם וכך הם שוחררו לקהל הרחב. חברי הלהקה חשו מרומים ומאז נהגו לבטל בבוז את התקליט המתוזמר הזה בכל הזדמנות. הם הרגישו אז שיש להם להציע הרבה יותר מזה ושהחזון האמנותי שלהם נרמס.

הנקמה האמנותית לא איחרה לבוא. המעבר של הלהקה לכיוון הנסיוני והאוונגרדי יותר החל מיד אחרי התקליט EMOTIONS, בהקלטת קטע פורץ דרך שנקרא DEFECTING GREY. המוסיקה בקטע הזה הכילה כמה אלמנטים חדשניים שלא נשמעו כמותם בפופ הבריטי, וביניהם אלמנטים של MUSIQUE CONCRETE שכללו חיתוכי סרטי הקלטה והדבקתם מחדש בצורה כאוטית אך מתוכננת. השיר יצא באופן ערוך ומקוצר על גבי סינגל וקיבל עידוד מפתיע וחם מכתב העיתון המלודי מייקר הנחשב באותם ימים, כריס וולש.

הם נכנסו לאולפן עם השיר הפסיכדלי והמורכב DEFECTING GREY והקליטו את הגרסה הארוכה מאוד הזו עם נורמן בקונסולה. זו הייתה התגלות. נורמן, שהיה מוזיקאי בעצמו, היה יצירתי כל כך ומהר מאוד הפך לחבר השישי בלהקה. הוא עודד אותם ללכת רחוק יותר ולא לפחד מניסויים וכולם כתבו והציעו רעיונות. וולי שר וכתב ופובי היה עטוף בצלילים החדשים של המלוטרון והסיטאר של ג'ורג' האריסון, שהם נהגו לשאול "בהשאלה" מהסשנים של הביטלס כשהם לא היו בסביבה באולפן הסמוך. כשהתכתבתי לפני שנים עם ג'ון פובי (שלצערי הלך מאיתנו בגלל סרטן), הוא סיפר לי שהמלוטרון שהיה באולפן הרעיש יותר מדי ולא סיפק צליל נקי לטעמו. עדיין, זה מה שהופך מבחינתי לחלק בלתי נפרד מהיצירה הזו.

כך, DEFECTING GREY הפך למודל ל-S.F SORROW והם הקליטו גרסה מדהימה של 5 או 6 דקות, שהייתה בסופו של דבר ארוכה מכדי לשים בסינגל ויניל סטנדרטי של 7 אינץ'. בנוסף לתהליך היצירתי הפורה, הצרות הרגילות של להקות רוק התבשלו מתחת לפני השטח. הלהקה הקליטה מספר קטעים שלעולם לא יגיעו לתקליט הסופי, אך ישוחררו בשני הסינגלים הנפלאים שקדמו לו. אלו הם TALKIN' ABOUT THE GOOD TIMES (יופי של מלוטרון יש שם!) ו-WALKIN' THROUGH MY DREAMS.

ואז הגיעה הדרמה הרומנטית הבלתי צפויה. במהלך תקופה זו סקיפ אלן, המתופף הפראי שספג לחלוטין את מעטפת הטירוף וההרס שהותיר אחריו קודמו, ויו פרינס, החליט לצאת לצרפת באוטו החבוט שלו. כשחזר, הייתה איתו נערה צרפתייה צעירה ומעריצה, וסקיפ, ללא שום יכולת לדבר צרפתית ושום יכולת שלה לדבר באנגלית, החליט שהם צריכים להתחתן. אז הוא הלך לראות את מוריסון המנהל כי החליט לעזוב את הלהקה ולנסות לחיות חיים נורמליים עם הבחורה הזו. מוריסון פשוט הביט למעלה כשסקיפ אמר שהוא עוזב ואמר "אוקיי סקיפ, נתראה", ואז חזר לחשבונות שלו או מה שזה לא יהיה, בקור רוח מוחלט. טוני הווארד, שהיה מעורב איתו בניהול, לא האמין למשמע אוזניו. הוא התחנן בפני בריאן שאי אפשר פשוט לתת למתופף לעזוב באמצע הפרויקט החשוב ביותר שלהם, מה עם S.F SORROW? אבל בריאן לא התעניין, הוא כבר חשב הלאה.

בפועל, סקיפ השלים כמעט חצי מהתקליט והם סיימו את כל הדמואים, אבל הוא היה מאוהב, או מה שזה לא יהיה, אז הוא פשוט עזב אותם עמוק בבוץ והם לא היו מאושרים מזה במיוחד. פיל מאי נזכר שהם היו בלוח זמנים צפוף לסיים את התקליט שכבר נדחה על ידי EMI יותר מפעם אחת בגלל התוכן המוזר. אז הם חברו לטווינק ( מתופף שנולד בשם ג'ון אלדר), דמות צבעונית שהסתובבה בסצנה הפסיכדלית של לונדון כבר זמן מה וניגן בלהקות כמו TOMORROW. הוא התעניין למדי בכסף, כפי שפיל זכר, והם היו תפרנים לחלוטין, אז הוסכם לתת לו חלק מכל זכויות היוצרים על התקליט בתמורה לכך שישלים אותו איתם. ההסכם הזה עדיין כאב לפיל מאי גם זמן רב לאחר מכן כי השירים האלה, שנכתבו כולם לפני שטווינק אפילו הגיע לאולפן, נושאים את שמו בקרדיטים, אבל זה המצב. לא הייתה להם דרך לשלם לו וזה היה הדבר היחיד שהם יכלו להציע. טווינק לא החזיק זמן רב בהרכב.

מנקודת מבטו של פיל מאי, ברור שכישלונו של התקליט להשיג הצלחה גדולה היה הדבר היחיד שאי פעם התקרב באמת להפוך אותו ואת דיק טיילור למרירים. שניהם הרגישו שזו הפנינה האמיתית בהיסטוריה שלהם, ואם שבחים ביקורתיים היו ניתנים להפקדה בבנק, שניהם היו אנשים עשירים.

חשוב לציין כי בתקופה בה החלה הלהקה לעבוד על התקליט, אף אחד מחבריה או סביב לה הגה את המושג אופרת רוק. המונח הזה עוד לא יצא לאוויר העולם בתרבות הרוק והם פשוט קראו לזה סיפור מוסיקלי. אז S.F SORROW היה, ללא ספק, אופרת הרוק הראשונה והשלמה ביותר שהוקלטה ושוחררה אי פעם. הקונספט וההפקה של התקליט מקדימים את TOMMY המפורסם של פיט טאונסנד ולהקת המי בשנה שלמה, וטאונסנד מתועד בראיונות כמי שהודה שזה סיפק השפעה מרכזית בכתיבה ובהקלטה של האלבום שלו, אחרי שנים בהן חברי להקת המי שללו את העניין כי רצו בלעדיות על הרעיון. יהיה אשר יהיה, ההפקה של נורמן סמית' היא פשוט מאסטר קלאס. הניסיון של עבודה ללא הפסקה עם הביטלס וג'ורג' מרטין יצר כישרון ייחודי בסמית', שמעולם לא קיבל את הקרדיט המגיע לו על הפקה זו. ההקלטות בוצעו כולן על מכונות עם ארבעה ערוצים ישנות, מה שדרש יצירתיות הנדסית עצומה. ההקלטות החלו באולפן 2 הגדול והמפורסם במתחם ומשם עברו לאולפני אולימפיק שהיו מודרניים יותר. סמית' המפיק היה דמות כה חזקה ומוערכת ב-EMI כך שהבוסים הגדולים בחליפות שם לא הפריעו לו לבצע נסיונות הקלטה מוזרים עם הלהקה. מעורבותו הייתה כה גדולה עד שהוא אף ניגן תופים פה ושם ושר קולות בהרמוניות הווקאליות שמפארות את התקליט לכל אורכו.

טיילור נזכר שהם העבירו את כל הצלילים השונים שהקליטו ממכונה אחת לשנייה בשיטת הפינג פונג, לפעמים מאות הקלטות על גבי הקלטות, מה שהוסיף רעש לצליל אבל גם עומק. נורמן היה יושב שם ועושה את ההתאמות הקטנות הזעירות הללו, או קורא לקן טאונסנד (הטכנאי הראשי באולפן באותה תקופה והממציא של שיטת הקלטת ה-ADT) כדי להכין לו משהו נוסף. הוא היה, "שואל מה לגבי עוד קופסה קטנה ומיוחדת, קן?" וקן היה חוזר שעה או שעתיים מאוחר יותר עם איזה גימיק מדהים שגרם לעוד כלי להישמע אחרת לגמרי.

ולגבי העלילה עצמה של היצירה? על מה בעצם כל המהומה? עלילת התקליט מלווה את הדמות הראשית, סבסטיאן אף סורו, מרגע לידתו במפעל דמיוני לייצור סבל ותהליך גדילתו בעיירה תעשייתית אפורה בצפון אנגליה. בהמשך הסיפור העגום הוא מחפש בריחה מהמציאות אל הדמיון עם פנטזיות אוננות (BRACELETS OF FINGERS), פוגש את השכנה הצעירה שלו ומתאהב בה, אחרי כן הוא מתנדב לצבא ונלחם במלחמת העולם הראשונה, שם הוא חווה טראומות קשות. אחרי המלחמה הוא מוצא את עצמו באמריקה, שם הוא מצפה לפגישת איחוד מרגשת עם אהובתו, אך הגורל מתאכזר אליו ובדרך אליו היא נהרגת בתאונת צפלין מחרידה בה היא טסה אליו, רמז ברור לאסון ההינדנבורג. הטרגדיה מציפה את גיבור הסיפור בשעה בה הוא פוגש, בתחילת צד ב' של התקליט, בדמותו המסתורית והשטנית של BARON SATURDAY (אותו שר דיק טיילור) שמזמין אותו למסע רוחני. מבלי לחכות לתגובתו של הגיבור, BARON SATURDAY גונב את עיניו של הגיבור לעצמו ומכניס אותו למסע חשוך ומפותל ביקום מקביל. הגיבור בתחילת המסע מאמין כי הוא מתחיל לעוף אל הירח אך מסתבר שהירח הינו פניו של הגיבור בעצמו כשהם נתונים בסבל עמוק. הדמות המרושעת BARON דוחף את גיבורנו לתוך פיו של הירח ויורד לגרונו במורד המדרגות. שם גיבורנו מגלה כמה דלתות כאשר כל אחת מהדלתות מייצגת זיכרון כלשהו מעברו הכואב. המסע הזה מביא עימו חשיכה איומה שעוטפת את הדמות הראשית ומאותו רגע הוא חי את שארית חייו בבדידות מוחלטת ודיכאון עד למותו הבודד. זהו מסע פסיכי-פסיכדלי אל תוך התודעה, אל הבדידות ואל השיגעון, עטוף בעטיפה מוזיקלית מהפכנית שמשלבת פולק אקוסטי, פסיכדליה הזויה וכן... אפשר גם לקרוא לזה רוק מתקדם.

במשרדי EMI אורגנה פגישה חשובה ומכרעת להשמעת התקליט החדש עבור מנהלי האולפנים המעונבים. נורמן סמית' קרא לכל הבוסים להגיע לפגישה החגיגית. הוא אירגן מראש דפים מהודרים עם מילות השירים המודפסות כדי שיוכלו לעקוב אחר העלילה. בנוסף לכך הוא אף אירגן מצגת מיוחדת להסברת הקונספט המורכב של התקליט. אך בסיום השמעת ההקלטה נפלה דממה מוחלטת ומביכה בחדר. התגובות המילוליות לא מיהרו להגיע והמנהלים נראו המומים לרעה. למחרת קיבל הזמר פיל מאי טלפון זועם מחברת התקליטים שדרשה לדעת האם סיפור העלילה כה חשוב עד כדי שיודפס על עטיפת התקליט האחורית. הסיבה לדרישה הקטנונית הייתה כי הדפסה נוספת שכזו תעלה לבדה כ-700 ליש"ט נוספים. פיל מאי עמד על שלו ואמר שזה בהחלט חשוב להבנת היצירה. לפיכך, התשובה שהוא קיבל היא שהעלילה אכן תודפס על העטיפה, אך ההוצאות הנלוות האלה יקוצצו מהתמלוגים של הלהקה עצמה ולא יגיעו כתקציב נוסף של החברה.

אך כשהתקליט יצא לבסוף בדצמבר 1968, הוא קיבל יחסי ציבור עלובים וכמעט לא קיימים מצד חברת התקליטים. המודעות הקטנות והדהויות שבישרו את יציאתו לא ציינו כלל את הקונספט המהפכני שעומד מאחוריו. הדבר השפיע ישירות על צורת הביקורות בעיתון שבאו מיד לאחר מכן. הן היו נלהבות בחלקן אך קצרות ביותר ולפיכך בקושי ניתן היה להתייחס להן ברצינות. התקליט נכשל בהתאם במכירות והפך לכישלון מסחרי מהדהד בבריטניה. גיטריסט הלהקה, דיק טיילור, החליט לפרוש מיד לאחר הקלטת התקליט בהרגשה שהוא הגיע פה לשיא מוסיקלי שיהיה קשה מאד לעבור אותו.

ובכדי להוסיף מלח על הפצעים הפתוחים, סגרה חברת EMI באותה תקופה עיסקה בינלאומית עם חברת מוטאון האמריקאית, שידועה כחברה ענקית למוסיקה שחורה וסול. הסיבה לעיסקה הייתה כי EMI רצתה לקבל את הקטלוג הנוצץ של מוטאון לשיווק באנגליה בעוד שמוטאון תקבל את הקטלוג הפסיכדלי של EMI לשיווק בארה"ב. חברת מוטאון רצתה להנות מהגל הפסיכדלי ששטף את אמריקה והקטלוג של EMI נראה לה מתאים לכך בול. לכן יסדה מוטאון את תת הלייבל החדש והמשונה שלה שנקרא RARE EARTH (על שם הלהקה שהוחתמה שם) ושיחררה דרכו תקליטים של להקות רוק כמו LOVE SCULPTURE, TOE FAT והתקליט הזה שנקרא S.F SORROW. הטעויות המשיכו להערם. עטיפת התקליט הזה אף עוצבה בלייבל האמריקני RARE EARTH בעיצוב אחר לגמרי מהמקור הבריטי וללא הדגשת הקונספט העלילתי החשוב. אחת הסיבות המרכזיות והביזאריות לפיספוס התקליט בחנויות התקליטים בארה"ב הייתה שקונספט העטיפות בלייבל RARE EARTH עוצב כך שהן היו עגולות פיזית כמו התקליטים עצמם, כלומר ללא פינות מרובעות קשיחות. העטיפה כללה חלק עליון עגול שנפתח כמו ילקוט. הבעיה הייתה שמי שריפרף על עטיפות התקליטים במדפי חנות התקליטים יכל בקלות להחמיץ אותן כי הן פשוט התגלגלו או נפלו עמוק לתוך המדפים בשל חוסר היציבות שלהן. זה היה אקט שיווקי רע ביותר שהוביל לאסון במכירות.

בנוסף לכל הצרות, הקטלוג של מוטאון שוחרר בארה"ב והופץ בעיקר לאיזורים של אוכלוסייה שאוהבת מוסיקה שחורה, כמו שכונת הארלם בניו יורק. לתקליט פסיכדלי בריטי לבן ומוזר כמו S.F SORROW זה אמר שהוא נועד לגורל אכזר של מוות ידוע מראש. אפשר להוסיף לחוסר השיווק המשווע גם את הופעותיה המצומצמות מאד של הלהקה בתקופה הזו לקידומו. בגלל המורכבות ההפקתית העצומה של התקליט היה קשה מאד לנגן אותו במלואו בהופעה חיה עם הציוד של אז. שתי ההופעות היחידות של הלהקה עם התקליט נעשו במועדון ROUNDHOUSE בלונדון בינואר 1969. ההופעות היו עם פלייבק מלא ברקע כשהלהקה רק עושה כאילו היא מנגנת בתנועות פנטומימה. מין תזמורת בצורת על הבמה. שם המופע על הפוסטרים אמר כך במפורש: THE PRETTY THINGS IN MIME A NEW PRODUCTION.

אך חוץ מכמה צילומים בודדים בטלוויזיה הצרפתית, אם בצבע או בשחור-לבן, לא נעשה הרבה לשיווקו העולמי. הדחייה הממושכת של צאת התקליט בארה"ב בגלל כל הבלגאן של הלייבל RARE EARTH גרמה לפיספוס אדיר והיסטורי בנסיון הלהקה לפרוץ לארה"ב. המקוריות והחדשנות שלה נתפסו בטעות כחיקוי זול ומאוחר לאופרת הרוק הידועה והמצליחה של המי. העגלה הפכה לנוצצת בעוד הסוס האציל שהיה קשור מקדימה נתפס כמותג זול ומיותר. חובבי מוסיקה חדי אוזן יבחינו כי יש דמיון רב ומחשיד בין שתי היצירות הללו, שמתחילות בלידתו של הגיבור, וממשיכות בטראומות ילדות ומסע לתוך הכוחות השחורים והאוויליים שמנצלים אותו. אפילו פתיחת הגיטרה האקוסטית בשיר OLD MAN GOING מזכירה מאד בצורה שלא משתמעת לשתי פנים את תפקיד הגיטרה בלהיט הענק PINBALL WIZARD של המי. הרבה, כאמור, טענו כי טאונסנד גנב את רעיון האופרה הידועה שלו מהלהקה הזו אך אותם אלה שכחו שהוא כבר כתב מיני-אופרה קצרה ומבודחת לתקליט השני של המי שיצא עוד קודם לכן. הקטע של טאונסנד נקרא אז A QUICK ONE WHILE HES AWAY.

ובנוגע לטווינק המתופף שהצטרף ברגע האחרון: הוא נגע לא פעם באבני דרך של הרוק. הוא הוציא תקליט סולו בשנת 1970 בשם THINK PINK, הקים בשנת 1972 להקה בשם STARS עם סיד בארט, הגאון המעורער מפינק פלויד. הקים להקה בשם THE PINK FAIRIES אך הוא מעולם לא זכה באמת להערכה משלו עד הסוף. מזה שנים הוא מוסלמי אדוק ששינה את שמו למוחמד עבדאללה. ומה עם שאר הלהקה? הם לא ויתרו והוציאו בשנת 1970 תקליט מעולה נוסף בשם PARACHUTE, שזכה בתואר תקליט השנה הנחשק בעיתון רולינג סטון האמריקאי, כשהוא עוקף ענקים כמו לד זפלין והרולינג סטונס. אבל זה לא מנע מהתקליט הזה לצלול לתהום הנשייה מבחינת מכירות, ולהשאיר את הלהקה הזו כאחת הפנינים הנסתרות והחשובות ביותר של עולם הרוק שלא קיבלו את הכבוד הראוי להן בזמן אמת.

זהו הסיפור על התקליט שאולי לא שינה את העולם בזמן אמת, אבל בהחלט בנה את היסודות לכל מה שבא אחריו. תקליט שהוא סוד כמוס של חובבי מוזיקה שמחכה להתגלות מחדש. בקיצור, חובה עליכם להכיר אותו!

גם זה קרה ב-20 בדצמבר. קבלו את הסיפורים העסיסיים ביותר מאחורי הקלעים של תעשיית הפופ והרוק ביום זה בשנים עברו.

האורגן ששווה מיליונים

אתחיל בסיפור משפטי מרתק שהסעיר את עולם הרוק הקלאסי. כולם מכירים את הפתיחה המפורסמת של השיר A WHITER SHADE OF PALE. אותו תפקיד אורגן האמונד בסטייל כנסייתי, השואב השראה מיצירותיו של באך, הוא זה שהפך את השיר לנצחי. אך מי באמת כתב אותו? בשנת 2006 וכמעט 40 שנה לאחר שניגן בהקלטה, אורגניסט להקת פרוקול הארום בעבר, מת'יו פישר, זכה בבית משפט בלונדון ל-40% מהקרדיט לכתיבת הלהיט A WHITER SHADE OF PALE, שלטענתו נגזל ממנו ולמרות שתפקיד האורגן שלו שם הוא יותר מרק ליווי. ההחלטה הגיעה לאחר מאבק ארוך ומריר מול הסולן-פסנתרן, גארי ברוקר, שעד אז נהנה מכל התמלוגים לבדו יחד עם כותב המילים קית' ריד. השופט השתכנע שהתרומה של פישר הייתה מהותית ליצירה, אך השמחה הייתה מוקדמת. פסק הדין יצומצם לרעת האורגניסט בערעור משנת 2008, כאשר בית הלורדים קבע מאוחר יותר כי למרות שמגיע לו קרדיט אמנותי, הוא לא יזכה בתמלוגים רטרואקטיביים בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה.

חילופי משמרות באיגלס

באמצע שנות השבעים התרחש אחד החילופים המשמעותיים יותר בהיסטוריה של הרוק האמריקאי. להקת איגלס, שהחלה את דרכה כלהקת קאנטרי-רוק, חיפשה כיוון מחוספס יותר. בשנת 1975 החליף הזמר-גיטריסט, ג'ו וולש, את ברני לידון בלהקה. מספרים שלידון, שהיה מתוסכל מהכיוון המסחרי והרוקי אליו הלהקה הלכה, שפך בירה על ראשו של גלן פריי לפני שעזב בסערה. הכניסה של וולש שינתה את הדינמיקה לחלוטין. וולש היה לפני כן חבר בלהקת JAMES GANG וגם נהנה מקריירת סולו מצליחה, והביא עמו צליל גיטרה חשמלי מלוכלך וכריזמה פרועה שהובילה את הלהקה היישר אל יצירת המופת HOTEL CALIFORNIA שנה מאוחר יותר.

פולק מאחורי הסורגים

שנת 1967 הייתה שנה סוערת בארה"ב, ולא רק בגלל קיץ האהבה. המחאה נגד מלחמת וייטנאם הגיעה לשיאים חדשים. ביום זה באותה שנה נידונו זמרת הפולק, ג'ואן באאז, ואמה ל-45 ימי מאסר על השתתפותן בהפגנת אוקלנד, שם השתיים מחו נגד הגיוס לצבא. באאז חסמה בגופה יחד עם מפגינים נוספים את הכניסה למרכז הגיוס בקליפורניה. המאסר הזה רק חיזק את מעמדה כסמל של מצפון ומוסר בעולם המוזיקה, והיא המשיכה להופיע ולמחות גם עשורים רבים לאחר מכן.

השמנת החמוצה של שיקגו

לא כל ההופעות בשנות השישים היו מול רבבות מעריצים באקסטזה. לפעמים, הכסף דיבר חזק יותר מהאמנות. בשנת 1967 ניגנה להקת CREAM באירוע פרטי בלייק שור, שיקגו, לכבוד לידת בתו של איש עסקים גדול בתעשייה. מדובר היה בשלישיית-העל של אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר, שהביאו את הבלוז הפסיכדלי הרועש שלהם למסיבה מעונבת של עשירים שלא הבינו מה נפל עליהם. הלהקה קיבלה 8,000 דולר על הופעתה, שלא הייתה מהמוצלחות. מנהל ההופעות, בוב אדוק, תיאר את המחזה הסוריאליסטי: "ההופעה נערכה מול כמאה איש, שהיו די אדישים ללהקה שניגנה מולם. שלושת חברי הלהקה חרקו שיניים, אך מנהלם, רוברט סטיגווד, רצה להרוויח כמה שיותר מסיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב - גם אם זה בעשיית חלטורות כמו זו. יש לציין שסטיגווד היה מנהל ממולח שידע לנצל כל הזדמנות". זמן קצר לאחר מכן הלהקה התפרקה בקול תרועה רמה, כשהיא משאירה אחריה מורשת קצרה אך אדירה.

האבנים המתגלגלות והכסף הגדול

בתחילת שנות השבעים, הרומן בין הרולינג סטונס לחברת התקליטים שלהם לשעבר עלה על שרטון, והתוצאה הייתה מבול של אוספים שנועדו לסחוט עוד כמה דולרים מהמעריצים. אז ביום זה בשנת 1971 יצא אוסף לסטונס ושמו HOT ROCKS 1971-1964. העטיפה האיקונית הציגה צלליות של חברי הלהקה זה בתוך זה, וזה הפך לאחד הנמכרים ביותר שלהם בכל הזמנים, אך הביקורות לא חסכו שבטן. במגזין רולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה יהיה נחמד להיות מסוגל לקרוא לזה משהו כמו עשור הזהב של הרולינג סטונס, שכן הסטונס היו האקט הפורה ביותר בתקופתם, באופן שיכול לגרום להם להיראות יותר מסוכנים ממה שהם באמת. אבל איכשהו האלבום הזה פשוט נופל למסורת הסטונס הנכבדה של אלבומים עם שירים זרוקים, כאוספים שיצאו בעבר בשמות FLOWERS ו- DECEMBER'S CHILDREN, שבעצם הציניות המטופשת שלהם מאשרת אותם ומעניקה תחושה שהם ייצוג בטוח של אתוס הסטונס. האוסף החדש אף גרוע יותר מהשניים שציינתי קודם לכן, כי זה האוסף הראשון של הסטונס בו כל השירים כבר היו מיוצגים באלבומים שפורסמו בעבר במדינה הזאת. חלק מהם נמצאים פה כבר בסיבוב הרביעי שלהם. אז בחלקו, אלבום האוסף הזה ארוז בצורה יפה ככל שתהיה, על ידי חברת התקליטים לשעבר של הסטונס שביקשה להרוויח את כספי חג המולד ולמצוץ עוד כמה דולרים בשם הנסיכים שהיו בבעלותם פעם. כמסמך היסטורי של הלהיטים הגדולים, האלבום כמעט ולא לוקח סיכונים, כשכמה מהשירים החשובים באמת הושארו מחוצה לו. כיוון העתיד של הסטונס ברור, אם כי אולי פחות צפוי מאי פעם. אני בספק אם הם אי פעם יפסיקו לכתוב שירים כמו BITCH ו-LIVE WITH ME יותר משהם יפסיקו אי פעם להתעסק עם צ'אק ברי. זה לא משנה. הם להקת הרוק'נ'רול היצירתית והמקיימת ביותר את עצמה בהיסטוריה, ולמרות מה שאומרים כמה אנשים, עדיין לא נמאס מהם בכלל. השירים GIMME SHELTER, YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT ו-BROWN SUGAR מצביעים על הדרך, ואם ג'אגר ושות' הם אולי הרשעים מבין הגיבורים שלנו, יש להם גם את התפיסה הבטוחה של מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. הסטונס לא ישקפו את זה; זה תלוי בנו לעשות משהו בנידון". למרות הביקורת, האוסף נשאר עד היום נקודת כניסה מצוינת למי שרוצה להכיר את שנות השישים של הלהקה.

פול מקרטני והסוד הגרמני

ביום זה בשנת 1980 הכותרות לא היו רק על ג'ון לנון. הפעם זה פול מקרטני שנקלע לצרה עתיקת יומין מימי המבורג הפרועים. אז פורסם במגזין PEOPLE, מאת הכתב הארי וורשאוואר: "פול מקרטני שילם 5,897 ליש"ט כדי להשתיק טענתה של בחורה גרמניה, שהיא אם בתו הלא חוקית. מסמכים רשמיים מגלים חלק מסודו של איש הביטלס לשעבר והם הועברו לידיה של הבת, בטינה יוברס, בהמבורג. בטינה, שהגיעה לגיל 18, הציגה בפניי את המסמכים, שעזרו לי לחבר את החלקים לתמונה מדהימה בחייו של מקרטני. הוא פגש את אריקה יוברס בהמבורג בשנת 1962, כשהביטלס הופיעו שם לפני פריצתם הגדולה. לפי אריקה, התפתח ביניהם רומן וכשהיא ילדה את בטינה, הגיעו אליה לבית החולים אנשים ממחלק הנוער. הליכים משפטיים נגד פול החלו בעניין כבר בשנת 1964 אך נעצרו כי מקרטני כבר שהה אז מחוץ לגרמניה. דובר מטעמו של מקרטני מסר שפול לא זמין לתגובות". הסיפור קיבל תפנית נוספת שנים לאחר מכן, כאשר בדיקות דם הוכיחו שמקרטני אינו האב, אך במשך שנים הוא שילם דמי מזונות כדי להימנע מהרעש התקשורתי שהיה עלול לפגוע בתדמיתו הנקייה. דרך אגב, באותו יום של 1980 הגיע התקליטון של ג'ון לנון, JUST LIKE STARTING OVER, למקום הראשון באנגליה. לנון כבר לא היה בחיים כדי ליהנות מזה. כמאמר הקלישאה - המוות מוכר היטב.

נערי החוף והמסיבה המזויפת

באמצע שנות השישים, בריאן וילסון כבר היה עסוק בראשו ביצירת יצירות מופת מורכבות, אך חברת התקליטים רצתה להיטים פשוטים ומהירים. אז ביום זה בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליטון חדש ומשפיע של להקת הביץ' בויז, עם השיר BARBARA ANN. חברת התקליטים קפיטול רצתה להציל את המצב המסחרי, עם כשלון התקליטון הקודם של הלהקה במצעדים, THE LITTLE GIRL I ONCE KNEW וללא התייעצות ואישור הלהקה היא ניגשה לקצץ את השיר החדש כדי להתאימו לזמן השמעה של שתי דקות וכמה שניות, לעומת כמעט שלוש דקות של ההקלטה המקורית מסשן שעשתה לתקליט בשם PARTY.

התקליט כולו היה תרגיל שיווקי: הלהקה הקליטה גרסאות כיסוי באולפן והוסיפה רעשי רקע של מסיבה כדי שזה יישמע כמו הופעה חיה ומשוחררת. בינואר 1966 הגיע התקליטון למקום השני במצעד המכירות, כשהשיר של הביטלס, WE CAN WORK IT OUT, מנע ממנו את הפסגה. למעשה, הקול הגבוה בהקלטה של השיר הוא של דין טורנס, מהצמד ג'אן ודין, שהצטרף לחגיגה באופן ספונטני. לעומת זאת, בריאן וילסון, שכתב והפיק את שירי הלהקה, התעקש אז שמדובר במוצר שאינו משקף את יכולותיו. "פשוט השתעשענו לנו בהכנת תקליט באווירת מסיבה ומישהו בבוסטון התחיל להשמיע את זה בתוכנית הרדיו שלו. אז חברת התקליטים החליטה לקחת את זה צעד קדימה, אבל זה לא הביץ' בויז מבחינתי. זה ממש לא היכן שאנו נמצאים כעת ולדעתי התקדמנו 800 אחוזים קדימה רק בשנה הזו". בריאן כבר חשב אז על הכנת תקליט שישנה את פני עולם הפופ - PET SOUNDS.

מאז, רבים חושבים שהשיר "ברברה אן" נכתב על ידי הביץ' בויז, כשבכלל זה נכתב על ידי פרד פאסרט והוקלט במקור, בשנת 1958, על ידי הלהקה הווקאלית האמריקאית, THE REGENTS.

חג מולד עצוב במועדון המעריצים

והנה פריט לאספנים רציניים בלבד. בשנת 1968 יצא תקליטון חג מולד של הביטלס למועדון המעריצים שלהם. בניגוד לשנים קודמות בהן החברים התבדחו יחד, הפעם הוא הוקלט עם החברים בנפרד ושיקף את המצב המתפורר של הלהקה לאחר ההקלטות המתישות של "האלבום הלבן". עורך הרדיו קני אוורט חיבר את הקטעים השונים לקולאז' מוזר ולא קוהרנטי. עוד על התקליטון, תמצאו לקריאה בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!". בכל אופן, תקליטון זה יצא גם בזמנו בארצנו, במהדורה מצומצמת מאד, עם כיתוב בעברית, ונחשב מאז לפריט אספנים יקר מאד ונחשק, המכונה לעיתים "הגביע הקדוש" של אספני הביטלס בישראל.

מי נולדו ומי הלכו ביום הזה? היום הזה עמוס בכישרונות שהגיעו לעולם, וגם בכאלה שנפרדו מאיתנו.

בשנת 1945 נולד המתופף של להקת קיס, פיטר קריס, הידוע בכינויו "איש החתול". קריס הביא ללהקה את הלהיט הגדול BETH, בלדה שחורגת מהסגנון הכבד של הלהקה. מתופף אחר שנולד היום, בשנת 1944, זה בובי קולומבי - המתופף המקורי מלהקת דם, יזע ודמעות והאיש שגילה בהמשך את הבסיסט ג'קו פסטוריוס, עילוי הג'אז שהפך לאייקון בפני עצמו.

בשנת 1947 נולד דאג לובן, שבסיקסטיז היה בסיסט האולפן של להקת הדלתות וניגן בכמה מהשירים הגדולים שלה כמו PEOPLE ARE STRANGE. הוא גם היה הבסיסט בלהקת CLEARLIGHT. לובן סירב להצטרף לדלתות כחבר קבוע והעדיף להישאר נגן אולפן. הוא מת בנובמבר 2019.

בשנת 1948 נולד אלן פארסונס (כן כן, ההוא מהפרויקט, שגם הקליט קלאסיקות אדירות וחשובות לאחרים). לפני שהקים את ההרכב המצליח שלו, הוא היה, בין השאר, טכנאי הקול הגאון מאחורי DARK SIDE OF THE MOON של פינק פלויד ו-ABBEY ROAD של הביטלס.

בשנת 1966 נולד הזמר כריס רובינסון (מלהקת BLACK CROWES), שהחזיר את הרוק הדרומי למצעדים בניינטיז.

לעומתם, בשנת 2009 סיים את חייו, בגלל התקף לב, הגיטריסט ג'יימס גורלי, לשעבר חבר בלהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY (שנודעה בעיקר בזכות הזמרת שבה, ג'ניס ג'ופלין). בן 69 במותו.

ובזווית המקומית שלנו, בשנת 1948 נולד הזמר הישראלי מוטי פליישר, שהיה בתחילת הסבנטיז אליל נוער, חובב אופנועי הונדה כבדים ובעל הלהיטים הנהדרים "עופרה" ו"אבשלום", שכיכבו במצעדי הפזמונים של גלי צה"ל וקול ישראל.

בונוס: המכונה הרכה בתקליט ראשון! החודש, דצמבר בשנת 1968 (לא ידוע בדיוק מתי) יצא תקליט הבכורה של להקת סופט מאשין. מה קרה שם?

אם חשבתם ששנות השישים בבריטניה היו שייכות רק לחיפושיות ולמורדים מלונדון, הרי שההיסטוריה המוסיקלית מחביאה בכיסה הפתעה מתוקה ומתוחכמת הרבה יותר. סצנת הרוק המתקדם הבריטי ידעה משנות השישים זרם מיוחד, אינטלקטואלי ובלתי צפוי שצמח לו בעיר קאנטרברי העתיקה. לא מעט להקות נחשבות צמחו משם, כאשר התיוג CANTERBURY PROG ROCK מתייחס ללהקות ואמנים שהעניין שלהם הוא לאו דווקא רוק במובן הקלאסי של המילה. זה יכול להיות גם ג'אז ואוונגארד יצוקים לכלי נגינה חשמליים, תערובת משכרת של פסיכדליה עם תחכום מוסיקלי שגרם למבקרים לגרד בראשם בהתפעלות.

הלהקה החשובה ביותר בזרם הזה, וזו שלמעשה הניחה את אבני היסוד לכל מה שבא אחריה, הייתה סופט מאשין. ההרכב נוסד כבר בשנת 1966, כגלגול של הרכב מוקדם יותר בשם WILDE FLOWERS, אך הוציאה את תקליט הבכורה המרשים שלה בדצמבר 1968. לפני כן יצא סינגל ועוד כמה הקלטות מפוזרות, אך תקליט בכורה זה סלל את הדרך להמראת סצנת הקאנטרברי, שנמשכה גם כמה שנים בתוך שנות השבעים והשפיעה על דורות של מוסיקאים. מעניין לציין כי הלהקה המקורית כללה גם את דייויד אלן האוסטרלי, אך לאחר שנמנעה כניסתו חזרה לבריטניה עקב בעיות ויזה, נאלצה הלהקה להמציא את עצמה מחדש כשלישייה מהודקת.

שלושה חברים היו אז בלהקה ששינתה את חוקי המשחק: רוברט וויאט בתופים ושירה, מייק ראטלג' באורגן, האיש שהביא את שם הלהקה מכותרת ספר מאת סופר הביט וויליאם בורוז, וקווין איירס בגיטרה בס ושירה, הלא הוא הדנדי הכריזמטי של החבורה. השלושה יצאו למסע הופעות מתיש ויוקרתי בארצות הברית כלהקת החימום של ג'ימי הנדריקס, חוויה שעיצבה את הצליל ואת האנרגיות שלהם באופן דרמטי.

המוסיקה של סופט מאשין הייתה רחוקה שנות אור ממוסיקת פופ של התקופה. הלהקה הייתה נסיונית ביותר ובין כה החברים לא ניגנו מעולם את אותו השיר באותה צורה. תמיד הם רצו לשנות את עיבודיהם, לאתגר את עצמם ואת הקהל, דבר שלא מתאים לשוק הפופ כלל וכלל. ההקלטות לתקליט נערכו בניו יורק המעושנת, באולפני RECORD PLANT המפורסמים, בזמן שהלהקה לקחה הפוגה קצרה מסיבוב ההופעות האינטנסיבי עם הנדריקס.

הדברים הבולטים בתקליט הזה הם תיפופו העוצמתי של וויאט וסאונד האורגן המחוספס של ראטלג'. רוברט וויאט לא יהיה יותר בולט ונוכח באף תקליט של הלהקה כפי שהוא נמצא כאן. וויאט, אמן שנון, מושחז וגאון, מעניק כאן ביצועי שירה מרשימים עם מילים שהן בחלקן פילוסופיות ובחלקן מלאות הומור מיוחד במינו, המשלב נונסנס בריטי עם תובנות עמוקות על החיים.

ההקלטות לתקליט הופקו בידי צ'אס צ'נדלר, הבסיסט לשעבר של להקת אנימלס שהפך למנהלו האישי של ג'ימי הנדריקס, וטום ווילסון, דמות מפתח בתעשייה שהפיק לאמנים כמו בוב דילן, מחתרת הקטיפה ופראנק זאפה ואמהות ההמצאה. באופן מפתיע עבור יצירה כה מורכבת, כל התקליט הוקלט וקיבל מיקס סופי תוך ארבעה ימים בלבד, עובדה שמעידה על המיומנות והכימיה שהייתה לחברים באותה עת (או שמא, מחסור במזומנים להשקעה ארוכה יותר).

טום ווילסון אמנם רשום כמפיק התקליט, אך האמת מאחורי הקלעים משעשעת הרבה יותר. במהלך ההקלטות לתקליט הזה הוא היה עסוק יותר בבנות זוגו ופחות בלהקה שניגנה מולו. הוא פשוט הקליט אותם כפי שניגנו ולא טרח לתקן אותם כי הוא לא כל כך הקשיב למה שהקליט. הוא העדיף לקרוא בעיתון או לפטפט עם הבחורות שהביא עמו לחדר הבקרה. אולי זו בכל זאת הסיבה להצלחת התקליט. החיספוס בהפקה מאפשר למאזין לקבל את הלהקה כפי שהיא נשמעה באמת, ללא אפקטים מיותרים וללא ליטוש מלאכותי. כשמקשיבים לתקליט הזה יודעים בדיוק שכך סופט מאשין נשמעו גם בהופעה מהתקופה ההיא, אנרגיה גולמית שמתפרצת מהרמקולים.

מלבד וויאט יש בתקליט הזה כוכב אחד מיוחד שנוצץ לאורך כל הדרך, וזה הקלידן מייק ראטלג'. ראטלג' הוא למעשה מהפכן בגישתו לנגינת האורגן. בזמן שקלידנים אחרים העדיפו בתקופה ההיא את אורגן ההאמונד ומגבר הלזלי, ניגן ראטלדג' על אורגן LOWREY זול יחסית שהיה מחובר ישירות למגבר מארשל אימתני. התוצאה הייתה סאונד מלוכלך, אגרסיבי וכמעט גיטריסטי באופיו. ראטלג' הוא אולי הקלידן היחיד שכשמקשיבים לו אי אפשר להבין מה הרקע שלו ומה מתחולל בתוך מוחו בזמן הנגינה שלו. הוא כל כך ייחודי ומיוחד שזה פשוט אניגמה בפני עצמה.

דווקא קווין איירס, שפרש אחרי התקליט הזה לטובת קריירת סולו אמנותית מופלאה, הוא די נחבא בתקליט הזה. הוא בקושי שר כאן ולמעשה בעיקר מתפקד כנגן בס שתומך בשני חבריו המהפכניים. הוא זה שעוזר לשני האחרים להישאר באותו מרחב מוסיקלי. בלעדיו, שניהם היו מתפוצצים לכיוונים שונים ולא צפויים לחלוטין. איירס הוא הדבק בכל הסיפור של התקליט הזה, האלמנט האנושי בתוך המכונה.

השיר האחרון בתקליט, קטע קצר בשם BOX 25/4 LID, מסמל את השלב הבא של סופט מאשין. ולמה ההתרגשות הגדולה אתם שואלים? כי בקטע הזה מייק ראטלג' מנגן פסנתר ביחד עם סבל הציוד של הלהקה שניגן בגיטרה בס דרך אפקט פאז רועש. לבחור הזה קראו יו הופר, והוא הפך לבסיסט של הלהקה מיד אחרי שאיירס פרש. מאז הפך יו הופר לאחר הנגנים הגדולים והמשפיעים של סצנת הרוק המתקדם מקאנטרברי, והסאונד המהפנט שלו הפך לסימן ההיכר של הלהקה בשנים הבאות.

עטיפת התקליט הייתה מרהיבה לעין והציגה חדשנות ויזואלית יוצאת דופן. העותקים הראשונים כללו עיצוב שאיפשר לחלק הפנימי של העטיפה להסתובב בצורה מעגלית בעזרת גלגל שיניים קרטוני, רעיון שכמו העטיפה שלד זפלין עיצבה לתקליט השלישי שלה שנתיים לאחר מכן. בגרסה האמריקאית העטיפה הציגה תמונה של גלגלי שיניים ושעון (ובחורה ערומה), רמז למכניות של שם הלהקה.

בזמן שתקליט הבכורה הזה יצא לאור בארה"ב בלבד, הייתה הלהקה כבר מפורקת עקב תשישות מסיבוב הופעות קשה ומתיש עם הנדריקס. קווין איירס חי באותה תקופה על דיאטה חריפה של מנת תפוחים ואורז בלבד, שילוב קטלני של מקרוביוטיקה קיצונית ולחץ נפשי. דיאטה קשה מאד למי שמופיע נון-סטופ ונמצא בדרכים. הוא התרסק די מהר עקב כך ומכר את הבס שלו למיץ' מיטשל, המתופף של הנדריקס.

אך הפתעה לא נעימה ציפתה לחברי הלהקה הנותרים. הם קיבלו תזכורת מחברת התקליטים PROBE שהם חתמו על חוזה שמחייב אותם גם לתקליט המשך אחרי תקליט הבכורה. אם הם לא יקיימו את החוזה אז הם צפויים לתביעה משפטית. איירס, שהיה אז בחופשה באיביזה שטופת השמש וכתב שירים לאוויר הים התיכון, סירב לחזור ללהקה ולכן וויאט וראטלג' גייסו אליהם את יו הופר והקליטו את התקליט השני והמופתי VOLUME TWO, וכך הצילו את הלהקה משיכחה מוחלטת והעניקו לעולם עוד כמה שנים של חסד.

התקליט הזה של סופט מאשין הוא ההתחלה האמיתית של הרוק המתקדם. הוא לא יומרני מצד אחד אך מאד מאתגר מצד שני. ההשפעות של מוסיקת הג'אז, אותה ינק רוברט וויאט באופן אדוק מאוסף התקליטים של אחיו החורג, ניכרת פה היטב. וזה עוד לפני מעבר הלהקה בהמשך לאיזורי ג'אז-רוק נרחבים יותר. זה רוק מתקדם ללא עוררין, למרות שאין כאן שינויי מקצבים מסובכים, נגינת מלוטרון או מילים שעוסקות בעיקר בתכנים שהם מעל לעננים, אלא יצירה חד פעמית של חבורת צעירים מוכשרים שפשוט רצו לנגן אחרת.

בונוס: החודש, דצמבר, בשנת 1976 פורסם בעיתון NME על הבטחה של המלך אלביס.

כך נכתב: "תחזיקו חזק את הכיסאות שלכם כי הידיעה הבאה עומדת להרעיד את עולם הפופ משני צדי האוקיינוס ולגרום לכמה לבבות להחסיר פעימה. זה לא עוד שמועה מבית היוצר של מדורי הרכילות וזה בטח לא עוד המצאה של עיתונאים משועממים במערכת הניו מיוזיקל אקספרס. הפעם הדברים מגיעים היישר מפיו של האיש והפיאות, המלך בכבודו ובעצמו, אלביס פרסלי.

במהלך ההופעה שלו במלון לאס וגאס הילטון שנערכה לפני שבועיים בדיוק ביום רביעי, עצר אלביס את המוזיקה והטיל פצצה שהקהל הבריטי מחכה לה כבר שני עשורים. 'התוכניות לביקור בלונדון נמצאות בעיצומן כעת, ואנחנו מקווים שנוכל לבצע את זה ממש בקרוב', כך הצהיר הזמר מול קהל משולהב, והשאיר אלפי מעריצים פעורי פה ומלאי תקווה.

התזמון של ההכרזה הדרמטית הזו לא היה מקרי בכלל. באותו ערב גדוש באדרנלין נכחו בקהל לא פחות ממאתיים חברים במועדון המעריצים הבריטי של אלביס, שעשו את העלייה לרגל השנתית והמסורתית שלהם לארצות הברית רק כדי לחזות באליל שלהם מנענע את האגן. אבל מה שאלביס לא פירט על הבמה, והתברר מאוחר יותר בשיחות סגורות, הוא שהעסק רציני הרבה יותר מסתם קפיצה ללונדון לתה של ארבע אחר הצהריים. מדובר במשא ומתן מתקדם וממשי לקראת סיבוב הופעות עולמי מקיף, שבריטניה עומדת להיות היהלום שבכתר שלו.

מתברר שמאחורי הקלעים העניינים מתבשלים על אש גבוהה. המנהל הבלתי נלאה של אלביס, קולונל טום פארקר, לא נח לרגע. בחודשים האחרונים הוא כבר הספיק לבקר בקנדה, באוסטרליה ואפילו במזרח הרחוק, שם הוא פתח בדיונים קדחתניים עם אמרגנים מקומיים כדי להכין את הקרקע לנחיתה של המלך. בשיחה אישית ומרגשת שערך הקולונל עם המשלחת הבריטית מאחורי הקלעים של ההילטון בשמונה בדצמבר, הוא חשף בפניהם סוד עסקי מרתק ואמר שהוא בוחן כרגע שמונה הצעות שונות להופעות של אלביס ברחבי בריטניה הגדולה.

למרות ההתלהבות העצומה ושינוי הכיוון המפתיע מצדו של הקולונל, כדאי לכולנו לקחת נשימה עמוקה ולהתאזר בקצת סבלנות. פארקר הדגיש כי מדובר בתוכניות לטווח הארוך. הלוח של אלביס לשנה הבאה כבר עמוס לעייפה בהתחייבויות קודמות ברחבי ארצות הברית, ולכן הסיכוי שסיבוב ההופעות העולמי יצא לדרך לפני תחילת שנת 1978 הוא קלוש למדי. אבל היי, חיכינו כל כך הרבה זמן, אז מה זה עוד שנה וחצי בשביל לראות את אלביס על אדמת אירופה?

על פי המידע שבידינו, חברת RCA RECORD TOURS תהיה זו שתנצח על המלאכה המורכבת ותשמש כמפיקה הראשית של מסעותיו הגלובליים של פרסלי, כאשר אמרגנים מקומיים בכל מדינה יהיו אחראים על הפקת האירועים בפועל בארצותיהם. המעריצים באירופה, שעד היום נאלצו להסתפק בהאזנה לכל תקליט חדש שיוצא או בצפייה בשידורי לוויין מהוואי, יכולים להתחיל לגהץ את חליפות הערב ולצחצח את הנעליים. אם הכל ילך כשורה והתוכניות של הקולונל יבשילו, שנת 1978 עשויה להיות השנה שבה המלך סוף סוף יחתים דרכון ויכבוש את העולם".

עד פה הידיעה - בקיצור, עוד אייטם שלא קרה בסוף. קודם כל, הקולונל - שהוא בכלל מהגר לא חוקי בארה"ב, לא העז לעזוב את אדמת אמריקה מחשש שלא יוכל לחזור אליה. וכן, אלביס לא הופיע בכלל באנגליה. עוד אייטם כמו מה שפורסם בלהיטון בשנת 1971 - שקרידנס קלירווטר רווייבל יגיעו לישראל. נו, אז הודפס.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים