כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-20 בדצמבר (20.12) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "נסעתי ללונדון ועבדתי כמעצבת חלונות. בסופי השבוע הופעתי באיזה מועדון נוער. יום אחד קיבלתי טלפון מאחד מהחבר'ה שניגנתי איתם, אנדי סילבסטר, והוא שאל אותי אם אני באמת רוצה להצטרף
ללהקה במשרה מלאה ולהפוך למקצוענית. הרווחתי שמונה ליש"ט ועשרה שילינג לשבוע בעיצוב חלונות הראווה. הייתי שבורה כלכלית לגמרי. כמובן שרציתי להצטרף. קראנו לעצמנו צ'יקן שאק, ועשינו כמה חזרות. הייתי אובדת עצות לחלוטין. לא היה לי שמץ של מושג מה לעשות בפסנתר. אחד מחברי הלהקה האחרים, סטן ווב, קנה לי תקליט של פרדי קינג ואמר, 'תקשיבי לזה. תראי אם את יכול להעתיק כמה מהדברים פה'. הקשבתי לאלבום, וזו הייתה ההתחלה של אהבתי המוחלטת לבלוז... פליטווד מאק הייתה הלהקה האהובה עליי באותה תקופה. הם היו כמו תרופה. הם היו כל כך טובים. הם היו חידה. היה להם קסם אמיתי. הלכתי לראות אותם במלון בווינדזור לילה אחד, וג'ון מקווי, הבסיסט שלהם, ביקש ממני לצאת איתו. התחלנו מערכת יחסים ולאחר מספר חודשים הם יצאו לסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלהם, נעלמו לשישה שבועות, ואני לא שמעתי מג'ון כלל. כשהוא חזר, הוא הציע לי נישואין. עשרה ימים לאחר מכן, התחתנו ועזבתי את צ'יקן שאק... הייתי בטוחה שהקריירה המוזיקלית שלי הסתיימה והייתי די מוכנה להיות עקרת בית... ואז פליטווד מק נסעה להופעות באירופה והפצצה פגעה בהם. פיטר גרין יצא עשה יותר מדי אסיד, חזר ואמר, 'אני לא רוצה להיות יותר בלהקה. אני לא רוצה לעשות כלום'. הוא חפר קברים לזמן מה, הוא עבד במעבדת פתולוגיה, הוא רצה לחזור לשורשים היהודיים שלו. הוא עזב את כולם ככה באוויר, בדיוק בנקודה שבה הם היו אמורים לעשות עוד תקליט. אז, בלי פיטר, ארבעתם עשו אלבום נוסף, KILN HOUSE, והדבר הבא שידענו הוא שזה צועד במצעד האמריקאי! זה היה לא יאמן. הם החליטו לצאת לאמריקה להופעות ואז הם הבינו שהסאונד לא מספיק מלא, אז הם אמרו, 'כריס, את מכירה את כל השירים. בואי תנגני בפסנתר'. עשרה ימים לאחר מכן, הופענו בניו אורלינס. מעולם לא הייתי באמריקה לפני כן... נחתנו בלוס אנג'לס מיד אחרי רעידת האדמה הגדולה. אני זוכרת את השמים צהובים מערפיח, וג'רמי ספנסר אומר, 'אני לא צריך להיות כאן, אני לא רוצה להיות כאן'. אף אחד לא חשב על זה כלום. הגענו למלון, ג'רמי יצא לקנות מגזינים, והוא מעולם לא חזר.... ג'רמי עשה לפחות שישה שירים בסט. בלעדיו, לא היה לנו סט ארוך מספיק. אז התקשרנו לפיטר גרין והתחננו שיבוא לעזור לנו להשלים את הסיבוב במקום להיתבע. פיטר הגיע אך הוא סירב לשיר. רק לנגן. כל ההופעה הייתה אינסטרומנטלית ושם למדתי איך לג'מג'ם על הבמה... השלב הבא היה בוב וולש, נגן גיטרה טוב שהיה בפריס ומחוסר עבודה. ברגע שפגשנו אותו, חיבבנו אותו מיד. עשינו כמה תקליטים והיה טוב אבל בוב עשה גם את התפקיד של עורך הדין / המנהל שלנו, וזה גבה ממנו מחיר. יצאנו להופעות והאולמות היו רבע מלאים" (כריסטין מקווי, מלהקת פליטווד מאק)
ב-20 בדצמבר בשנת 1971 יצא האלבום החי המשולש של ג'ורג' האריסון וחברים למען בנגלה דש.
הנה הביקורת המקורית עליו בזמנו מהרולינג סטון (בתרגום שלי, כרגיל): "הקונצרט לבנגלה דש הוא רוק שמגיע לגבריות שלו. תחת הנהגתו של ג'ורג' הריסו , קבוצה של מוזיקאי רוק הכירה, בצורה מכוונת, מודעת לעצמה ומקצועית, שיש לה אחריות, והלכה להתמודד איתה ברצינות:
חבר שלי בא אלי, עם עצב בעיניים,
הוא אמר לי שהוא רוצה עזרה, לפני שהמדינה שלו מתה,
למרות שלא הרגשתי את הכאב, ידעתי שאצטרך לנסות,
עכשיו אני מבקש את כולכם, לעזור לנו להציל חיים.
שיר זה נשמע בסוף האלבום, במהלך הביצוע הגדול ביותר של הקונצרט על ידי כל הנוגעים בדבר, הפשטות של המילים מקבלת כוח חדש ועוצמתי. שכן עד אז זה כבר לא ביטוי של כוונה אלא של שליחות שהושגה - ניתנה העזרה, הגיעו האנשים, נעשה המאמץ והתוצאות יורגשו.
עם שמות כמו אריק קלפטון, רינגו סטאר, בילי פרסטון, ליאון ראסל, ולבסוף, בוב דילן, הקונצרט היה הצלחה עצומה ולא משנה איך הוא היה מתוכנן או מתנהל. אבל חלק מהיופי של התקליט הוא שהאריסון ערך קונצרט ראוי למטרה שלו מכל בחינה. עם מערך כזה של כישרונות בהישג יד, הוא יצר תכנית שנמנעה באורח פלא מהשוואות עם כל מופעי-על קודמים בכך שהיא העלתה אותה לא כאוסף של הופעות בודדות או תפאורות קבועות, אלא כחבילת אמנים. הנוכחות שלו לאורך כל הדרך ערערה מלכתחילה את איכות כוכבי-העל של הערב ושמה את הדגש על הקונצרט כמפגש אחים של מוזיקאים המוקדש למטרה אחת ויחידה. באור הזה, ההקדמה שלו עם ראבי שנקר בתחילת הקונצרט מרגשת במיוחד.
כוונותיו האישיות של ג'ורג' מהדהדות כשהוא מתחיל את ההופעה שלו בשיר WAH WAH, הצהרה פשוטה של מוזיקאי שיודע מי הוא ומה הוא רוצה לנגן. לשירים MY SWEET LORD ו- AWAITING ON YOU ALL יש איכות גסה האופיינית לרוב הביצועים של ג'ורג' באלבומים. המאמצים שלו, למעט HERE COMES THE SUN, הם שירי הפקה שדרשו השתתפות של כל המוזיקאים.
לא פלא שבשיר הראשון הפזמון הוא מזייף בצורה ניכרת, או שבשני הגיטרות מתנגשות מדי פעם אחת בשנייה. חשובה יותר מכל פגמים טכניים שנותרו בביצועים הייתה ההחלטה של ג'ורג' לא להתעסק עם ההקלטות המקוריות. בסיום ההופעות אנחנו מרגישים לגמרי באמצע חוויה מוזיקלית אמיתית. כל הדברים חייבים לעבור. לא אכפת לי שהכל יהיה קצת מחוספס בקצוות כשאיכות המוזיקה כל כך עמוקה. זה נהדר לקבל גרסה של MY SWEET LORD שבה הדגש הוא על הקול, המילים והגיטרה, במקום על הסאונד בכללותו.
התור של בילי פרסטון הוא עונג צרוף. השיר שלו יפהפה ולמרות שחלק מהכוח המוזיקלי שלו הולך לאיבוד בסוף, כשפרסטון היה עסוק מדי בלשחק עם השיר מבחינה ויזואלית כדי לקיים את הקול שלו, הוא בכל זאת נשאר מנקודות השיא האמיתיות של האלבום. השיר של רינגו, לעומת זאת, הוא נהדר רק בגלל שזהו רינגו שהוא אמיתי לגמרי. לזכותו יאמר ביסודיות שהוא לא דיבב שירה חדשה בהקלטה הזו. הוא שר את השיר בזיוף, בצורה מביכה, אבל עם כוונה טובה והומור עצומים והביצוע שלו תורם לאין שיעור ליצירת מצב הרוח של הערב. זה, כמו כמעט כל דבר באלבום, עתיר כנות.
השירים BEWARE OF DARKNESS ו- WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS מציגים את ג'ורג' עם שני כישרונות נוספים, ליאון ראסל ואריק קלפטון בהתאמה. הדואט הווקאלי בשיר ראשון מגיע כהפתעה נהדרת, אחד הרגעים המאוזנים ביותר של הקונצרט מבחינה מוזיקלית, ביצוע של פרופורציות כמעט ממלכתיות. אריק קלפטון זוכה למחיאות הכפיים הגדולות מכולם כאשר ג'ורג' מציג את ההרכב ולאחר מכן הוא מנגן דואט בגיטרה עם ג'ורג'. השיר נשאר אולי הטוב ביותר שג'ורג' כתב. ההופעה של אריק בגיטרה רק מזכירה לנו כמה הוא לא פעיל בזמן האחרון וכמה כל כך הרבה ממעריציו היו רוצים לראות אותו תורם שוב לעניינים. אלבומו האחרון, LAYLA, היה ללא ספק הטוב ביותר שלו, ואפשר רק לקוות שהוא ימשיך בקרוב מהמקום שבו הפסיק.
בעיניי, ההופעה של ליאון ראסל מייצגת את החלק הבלתי תואם בתוכנית. חלק מהברק של הקונצרט הוא, ראשית, לשמוע כל כך הרבה אנשים שאנחנו בכלל לא רגילים לשמוע בלייב, ושנית, לשמוע מוזיקאים שתמיד הערצנו מנגנים זה עם זה על במה בפעם הראשונה. פרט לראסל, אף אחד לא עשה יצירה מהסטים החיים שלו. הכל היה רענן, מקורי ובלתי צפוי. בעוד שהמוזיקה של ליאון כאן מסנוורת כתמיד, במהלך הסט שלו הפך הקונצרט לפתע להופעה של ליאון ראסל ושמעתי את זה בעבר. ככל שהביצועים שלו ממש טובים, תפיסתו את תפקידו הייתה שגרתית מדי עבור אירוע מיוחד כמו זה.
היכולת של ג'ורג' לקצב ולתזמון מומחשת בשום מקום טוב יותר מאשר בצעד הבא שלו. בעקבות השיאים של הופעת הרוק של ראסל, הוא פינה את הבמה לחלוטין כך שכאשר יציג את האורח הבא לא יהיה צורך בעיכוב נוסף. לאחר מכן הוא נכנס להופעה אקוסטית עם להיט ענק של הביטל, ובכך השיג שני דברים: הוא הוריד את רמת המוזיקה מרוק בקנה מידה מלא לצליל שקט ואקוסטי והוא עשה זאת מבלי לאבד את הקהל שלו לשנייה בגלל הבחירה המבריקה שלו בשיר, HERE COMES THE SUN, לו הוא נותן ביצוע מעולה, בסיוע להקת באדפינגר המעולה.
כל אלה הובילו בצורה מושלמת לביצועים של בוב דילן. 17 דקות של מוזיקה שהוא מציע לנו כאן הן ללא ספק הטובות ביותר שהוא הוציא בשנים האחרונות. הביצועים כולם נהדרים אבל JUST LIKE A WOMAN מושר במין נחישות עזה, אישית, אבל מוזיקלית, הוא ללא ספק הטוב ביותר, אחד מהשניים-שלושה הרגעים הגדולים על הסט בכללותו.
וכמובן, איך חוזרים אחרי סט של דילן אם לא עם עוד להיט ענק של הביטל: וכך ג'ורג' מציע גרסה מעולה של SOMETHING ואז הוא חוזר עם מה ששוב, עבורי, הוא הרגע הכי משמעותי של האלבום, הביצוע הקבוצתי של השיר על בנגלה דש.
מלבד כל השאר, בנגלה דש הייתה הופעה נהדרת, שהורכבה בצורה מבריקה על ידי אמן שלא רק ידע להרכיב הרבה מוזיקאים מעולים אלא שהייתה לו תחושה אינסטינקטיבית כיצד להציג אותם ואת המוזיקה שלהם בצורה הטובה ביותר ביושר, בכבוד ובבגרות. ההשפעה הכוללת הייתה שהאירוע עשה צדק עם כל מי שקשור אליו. הרעיון של מופע רוק מהנה, ככלי לסיוע לפליטים מורעבים, אף פעם לא הופך לבלתי מתאים דווקא בגלל שגם המוזיקאים וגם הקהל מתנהלים בכבוד עצמי כזה.
בפרט, ג'ורג' הריסון מתגלה, מתוך דברי הפתיחה לסט של ראבי שנקר ועד לסיום האירוע, כאדם עם תחושת הערך שלו, תפקידו, וכאדם המוכן להתמודד עם המציאות בפתיחות ובשיפוט ובבגרות עם מעט הקבלות בין בני גילו. ככל שהמוזיקה הכלולה בחבילה נמשכת, הרוח שהוא יוצר דרך ההתנהגות שלו מעוררת השראה. מנקודת המבט האישית, קונצרט לבנגלה דש היה הרגע של ג'ורג'. הוא חיבר את זה; והוא משך את זה, ועל כך הוא ראוי להערצה של כולנו".
ב-20 בדצמבר בשנת 1980 הגיע ג'ון לנון בפעם הראשונה כסולן לראש מצעד הסינגלים הבריטי עם שיר חדש.
זה היה עם השיר JUST LIKE STARTING OVER ('כמו להתחיל מחדש'), שנשחט לרוב בביקורות בעיתונות, כשלנון היה חי, והקהל הרחב לא מיהר לרוץ לרכוש אותו.
נו טוב, מוות ידוע כמקדם מכירות מעולה...
וב-20 בדצמבר בשנת 1980 הכותרות לא היו רק על ג'ון לנון. הפעם זה פול מקרטני שנקלע לצרה עתיקת יומין...
ביום זה פורסם במגזין PEOPLE, מאת הכתב הארי וורשאוואר: "פול מקרטני שילם 5,897 ליש"ט כדי להשתיק טענתה של בחורה גרמניה, שהיא אם בתו הלא חוקית. מסמכים רשמיים מגלים חלק מסודו של איש הביטלס לשעבר והם הועברו לידיה של הבת, בטינה יוברס, בהמבורג. בטינה, שהגיעה לגיל 18, הציגה בפניי את המסמכים, שעזרו לי לחבר את החלקים לתמונה מדהימה בחייו של מקרטני. הוא פגש את אריקה יוברס בהמבורג בשנת 1962, כשהביטלס הופיעו שם לפני פריצתם הגדולה. לפי אריקה, התפתח ביניהם רומן וכשהיא ילדה את בטינה, הגיעו אליה לבית החולים אנשים ממחלק הנוער. הליכים משפטיים נגד פול החלו בעניין כבר בשנת 1964 אך נעצרו כי מקרטני כבר שהה אז מחוץ לגרמניה. דובר מטעמו של מקרטני מסר שפול לא זמין לתגובות".
ב-20 בדצמבר בשנת 1969 יצא בארה"ב אלבומה הרביעי של להקת דיפ פרפל, עם הקלטת היצירה "קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת". בהמשך הוא יצא גם באנגליה.
הנה מה שנכתב בביקורות אז על התקליט באנגליה...
הביקורת במלודי מייקר הייתה כזו: "זו הקלטה מהמופע שרבות נאמר עליו, מהרגע בו נעשה עם המנצח מלקולם ארנולד והתזמורת הפילהרמונית. זה היה, ללא ספק, אירוע מענג. היצירה של ג'ון לורד היא גם קלאסית וגם רוקית. היא קליטה ובטוח שהלהקה והתזמורת ממש נהנו לנגן אותה יחדיו, מול קהל שקיבל את הצלילים בחום רב. לא אתחיל לכתוב פה ביקורת מפורטת על היצירה ואלך לפי אווירת דבריו של לורד, שאמר שכל זה נועד למטרה אחת והיא לעשות כיף".
בעיתון MUSIC BUSINESS WEEKLY נכתב אז: "המופע של דיפ פרפל עם התזמורת נקלט היטב בתקליט זה. בשלושה חלקים ביצירה, הלהקה מראה שאפשר למזג רוק עם מוזיקה קלאסית בצורה טובה. לשמוע את האורגן הכבד, הגיטרות והתופים כשהם מתפרצים אחרי קטע קלאסי, זה ממש מרגש. זה אחד התקליטים הטובים ביותר שבאו מאנגליה השנה".
בעיתון NME נכתב בביקורת: "האלבום לא באמת מביא את האווירה שהייתה באלברט הול בקונצרט ההוא, אך לאלפים אחרים שלא היו שם ואוהבים מוזיקה שכזו - זה תקליט חובה".
בעיתון "גראמופון" נכתב אז: "התקליט הזה מביא את כשרונו הרב של ג'ון לורד וזה גורם לך לתהות; מה לעזאזל הוא עושה עם להקת פופ...".
ההרצאה "עשן על המים - סיפורה של להקת דיפ פרפל" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-20 בדצמבר בשנת 1971 יצא אוסף לרולינג סטונס ושמו HOT ROCKS 1971-1964.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה יהיה נחמד להיות מסוגל לקרוא לזה משהו כמו עשור הזהב של הרולינג סטונס, שכן הסטונס היו האקט הפורה ביותר בתקופתם, באופן שיכול לגרום להם להיראות יותר מסוכנים ממה שהם באמת. אבל איכשהו האלבום הזה פשוט נופל למסורת הסטונס הנכבדה של אלבומים עם שירים זרוקים, כאוספים שיצאו בעבר בשמות FLOWERS ו- DECEMBER'S CHILDREN, שבעצם הציניות המטופשת שלהם מאשרת אותם ומעניקה תחושה שהם ייצוג בטוח של אתוס הסטונס.
האוסף החדש אף גרוע יותר מהשניים שציינתי קודם לכן, כי זה האוסף הראשון של הסטונס בו כל השירים כבר היו מיוצגים באלבומים שפורסמו בעבר במדינה הזאת. חלק מהם נמצאים פה כבר בסיבוב הרביעי שלהם. אז בחלקו, אלבום האוסף הזה ארוז בצורה יפה ככל שתהיה, על ידי חברת התקליטים לשעבר של הסטונס שביקשה להרוויח את כספי חג המולד ולמצוץ עוד כמה דולרים בשם הנסיכים שהיו בבעלותם פעם.
כמסמך היסטורי של הלהיטים הגדולים, האלבום כמעט ולא לוקח סיכונים, כשכמה מהשירים החשובים באמת הושארו מחוצה לו.
כיוון העתיד של הסטונס ברור, אם כי אולי פחות צפוי מאי פעם. אני בספק אם הם אי פעם יפסיקו לכתוב שירים כמו BITCH ו-LIVE WITH ME יותר משהם יפסיקו אי פעם להתעסק עם צ'אק ברי. זה לא משנה. הם להקת הרוק'נ'רול היצירתית והמקיימת ביותר את עצמה בהיסטוריה, ולמרות מה שאומרים כמה אנשים, עדיין לא נמאס מהם בכלל. השירים GIMME SHELTER, YOU CAN'T ALWAYS GET WHAT YOU WANT ו-BROWN SUGAR מצביעים על הדרך, ואם ג'אגר ושות' הם אולי הרשעים מבין הגיבורים שלנו, יש להם גם את התפיסה הבטוחה של מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. הסטונס לא ישקפו את זה; זה תלוי בנו לעשות משהו בנידון".
ב-20 בדצמבר בשנת 1967 ניגנה להקת CREAM באירוע פרטי בלייק שור, שיקגו, לכבוד לידת בתו של איש עסקים גדול בתעשייה. הלהקה קיבלה 8,000 דולר על הופעתה, שלא הייתה מהמוצלחות.
מנהל ההופעות, בוב אדוק: "ההופעה נערכה מול כמאה איש, שהיו די אדישים ללהקה שניגנה מולם. שלושת חברי הלהקה חרקו שיניים, אך מנהלם, רוברט סטיגווד, רצה להרוויח כמה שיותר מסיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב - גם אם זה בעשיית חלטורות כמו זו.
ב-20 בדצמבר בשנת 1972 הופיעה להקת קווין במועדון 'מארקי' בלונדון. ההופעה הזו הייתה אחת מתוך קומץ הופעות שהיו ללהקה בשנה הזו והגיע אליה אורח מוזמן ונכבד - ג'ק הולצמן, נשיא חברת ELEKTRA.
הולצמן: "הכל החל עם להקת קווין כשיום אחד ביקר במשרדי ג'ק נלסון, איש שיווק מאולפן ההקלטות הלונדוני טריידנט".
ג'ק נלסון: "זו הייתה פגישה רגילה. ניצלתי כמה שעות שנוצרו לי בין טיסות והלכתי למשרדו של הולצמן. ג'ק העריץ את עבודתנו באולפן ותמיד נשאתי איתי סלילי הקלטה של הדברים האחרונים שנעשו אצלנו. זאת כדי שאנשים יקשיבו לתוצאות שלנו ולאמנים והלהקות החדשים שהחתמנו אצלנו. רציתי לבדוק אפשרות להחתים כמה מהן בחברת 'אלקטרה' שבארה"ב. אולפני טריידנט היו אז מהמפורסמים ביותר באנגליה. זו הייתה כוורת תוססת. כמעט כולם באנגליה הקליטו שם. אז הייתה לי להקה בשם קווין, שמזה כשנה חיפשתי מישהו שישמח לקחת אותה לחברה שלו. באנגליה הצלחתי למצוא עבורה את חברת EMI שהחתימה אותה והייתי כבר בתהליך החתמתה לחברת CBS בצפון אמריקה. אז ג'ק אמר לי שישמח להקשיב לה. הסכמתי ואמרתי לו שאני באמצע תהליך סגירת החוזה עם CBS".
הולצמן: "ג'ק נתן לי את ההקלטה של קווין. זה היה אלבום שלם והקשבתי לזה בריכוז רב. בהתחלה דרך הרמקולים ואחר כך באוזניות. זה הוקלט ובוצע באופן יפהפה. הכל היה שם מבחינתי, כמו יהלום מושלם שנוחת על שולחן משרדך".
נלסון: "להקת קווין הזכירה לי את תהליך הבניה של הביטלס. כל אחד בלהקה היה כה שונה מרעהו, ממש כארבע פינות של ריבוע. אבל כשהם נפגשו במרכז אותו ריבוע, אז נוצר הקסם. היו להם תארים אקדמאיים והם כנראה היו הלהקה החכמה ביותר בביזנס".
הולצמן: "נדהמתי מההקלטה ההיא. אז רציתי את קווין אצלי אבל גם CBS רצו אותם. החלה מלחמה על הלהקה".
נלסון: "טסתי בחזרה לאנגליה ויומיים לאחר מכן כבר התקשר אליי הולצמן ואמר שהוא אוהב את הלהקה. כמה ימים לאחר מכן הגיע עוד טלפון ממנו ואז עוד אחד. הבנתי שהוא מאד רציני. בינתיים נעצר התהליך עם CBS בגלל משהו שטותי. הם לא הקשיבו שם למוזיקה של קווין באופן רציני. הולצמן הקשיב ועוד איך. הייתי מתוח מאד מול החברה ההיא, שלא ידעה לשווק היטב אמני רוק ואחד מעובדיה הבכירים הכניס אותי יותר ללחץ כשאמר לי שזו להקת הקאנטרי הטובה ביותר ששמע. הולצמן התקשר אליי שוב והתעקש שהוא חייב לקבל את קווין בחברה שלו. אז אמרתי לו שאם הוא רציני, שיבוא לצפות בהופעה".
הולצמן: "אז טסתי לאנגליה לצפות בלהקת קווין במועדון וזו הייתה אכזבה טוטאלית. לא ראיתי על הבמה דבר שהתקרב לקסם והעוצמה ששמעתי בהקלטה. המוזיקה הייתה שם אבל לא חשתי את אותה התחושה. אז כתבתי מכתב ארוך ובו מחשבותיי והצעותיי. עדיין רציתי מאד את הלהקה וידעתי שב-CBS יאכלו אותם ללא מלח. בחוזה הסטנדרטי שהחברה ההיא מחתימה בו את אמניה, 16 העמודים הראשונים באים קודם כל להגן על החברה. ואז יש פיסקה קטנה בה נאמר מה האמן אמור להרוויח מכל זה, רק במידה והמזל ישחק לו במאה אחוזים".
נלסון: "כולם אמרו לי שאני משוגע ללכת עם חברת אלקטרה, אבל ברגע אחד החלטתי שלעזאזל הכל ושיהיה לי בהצלחה עם הולצמן. החוזה נחתם במהירות".
הולצמן: "ממש האמנתי בלהקה הזו. ראיתי בה את עתיד הרוק. חברי הלהקה לקחו את הערותיי מהמכתב ההוא, שנכתב אחרי ההופעה במארקי, ושיפרו את העניינים מעבר לדמיון הפרוע שלי".
ההרצאה "לילה באופרה - הסיפור שלא הכרתם של להקת קווין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,
להזמנה: 050-5616459
ב-20 בדצמבר בשנת 1965 יצא בארה"ב תקליטון חדש ומשפיע של להקת הביץ' בויז, עם השיר BARBARA ANN.
חברת התקליטים "קפיטול" רצתה להציל את המצב המסחרי, עם כשלון התקליטון הקודם של הלהקה במצעדים, THE LITTLE GIRL I ONCE KNEW וללא התייעצות ואישור הלהקה היא ניגשה לקצץ את השיר החדש כדי להתאימו לזמן השמעה של שתי דקות וכמה שניות, לעומת כמעט שלוש דקות של ההקלטה המקורית מסשן שעשתה לתקליט בשם PARTY. בינואר 1966 הגיע התקליטון למקום השני במצעד המכירות, כשהשיר של הביטלס, WE CAN WORK IT OUT, מנע ממנו את הפסגה. למעשה, הקול הגבוה בהקלטה של השיר הוא של דין טורנס, מהצמד ג'אן ודין.
לעומת זאת, בריאן וילסון, שכתב והפיק את שירי הלהקה, התעקש אז שמדובר במוצר שאינו משקף את יכולותיו. "פשוט השתעשענו לנו בהכנת תקליט באווירת מסיבה ומישהו בבוסטון התחיל להשמיע את זה בתוכנית הרדיו שלו. אז חברת התקליטים החליטה לקחת את זה צעד קדימה, אבל זה לא הביץ' בויז מבחינתי. זה ממש לא היכן שאנו נמצאים כעת ולדעתי התקדמנו 800 אחוזים קדימה רק בשנה הזו. בריאן כבר חשב אז על הכנת תקליט שישנה את פני עולם הפופ - PET SOUNDS.
מאז, רבים חושבים שהשיר "ברברה אן" נכתב על ידי הביץ' בויז, כשבכלל זה נכתב על ידי פרד פאסרט והוקלט במקור, בשנת 1958, על ידי הלהקה הווקאלית האמריקאית, THE REGENTS.
גם זה קרה ב-20 בדצמבר:
בשנת 2006 וכמעט 40 שנה לאחר שניגן בהקלטה, אורגניסט להקת פרוקול הארום בעבר, מת'יו פישר, זכה בבית משפט בלונדון ל-40% מהקרדיט לכתיבת הלהיט A WHITER SHADE OF PALE, שלטענתו נגזל ממנו ולמרות שתפקיד האורגן שלו שם הוא יותר מרק ליווי. פסק הדין יצומצם לרעתו בערעור משנת 2008.
בשנת 1975 החליף הזמר-גיטריסט, ג'ו וולש, את ברני לידון בלהקת איגלס. וולש היה לפני כן חבר בלהקת ג'יימס גאנג וגם נהנה מקריירת סולו מצליחה.
בשנת 1967 נידונו זמרת הפולק, ג'ואן באאז ואמה ל-45 ימי מאסר על השתתפותן בהפגנת אוקלנד, שם השתיים מחו נגד הגיוס לצבא.
בשנת 1968 יצא תקליטון חג מולד של הביטלס למועדון המעריצים שלהם. הפעם הוא הוקלט עם החברים בנפרד ושיקף את המצב המתפורר. עוד על התקליטון, תמצאו לקריאה בספר שלי, ביטלמאניה!". בכל אופן, תקליטון זה יצא גם בזמנו באצנו, במהדורה מצומצת מאד, עם כיתוב בעברית, ונחשב מאז לפריט אספנים יקר מאד ונחשק.
פינת על החיים ועל המוות - 20 בדצמבר.
בשנת 1945 נולד המתופף של להקת קיס, פיטר קריס. מתופף אחר שנולד היום, בשנת 1944, זה בובי קולומבי - המתופף המקורי מלהקת דם, יזע ודמעות (והאיש שגילה בהמשך את הבסיסט ג'קו פסטוריוס).
בשנת 1947 נולד דאג לובן, שבסיקסטיז היה בסיסט האולפן של להקת הדלתות וגם הבסיסט בלהקת CLEARLIGHT. הוא מת בנובמבר 2019.
בשנת 1948 נולד אלן פארסונס (כן כן, ההוא מהפרויקט, שגם הקליט קלאסיקות אדירות וחשובות לאחרים).
הזמר כריס רובינסון (מלהקת BLACK CROWES) נולד בשנת 1966.
לעומתם, בשנת 2009 סיים את חייו, בגלל התקף לב, הגיטריסט ג'יימס גורלי, לשעבר חבר בלהקת BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY (שנודעה בעיקר בזכות הזמרת שבה, ג'ניס ג'ופלין). בן 69 במותו.
ובשנת 1948 נולד הזמר הישראלי מוטי פליישר, שהיה בתחילת הסבנטיז חובב אופנועי הונדה כבדים ובעל הלהיטים הנהדרים "עופרה" ו"אבשלום".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
