רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 במרץ (20.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"מיתרי הקול שלי כנראה ימשיכו להציק לי. זה דומה למצב שבו לאנשים מסוימים יש שוקיים גדולות, בעוד שלאחרים אין. אדם עם שוקיים קטנות יותר יצליח לרכוב על אופניים בקלות רבה יותר. אז יש לי גרון מעצבן. אני נהנית לשיר, ולמרבה המזל, הניתוח שעברתי במיתרים כאב פחות מסתימת חור בשן. זה מזכיר את מה שדייויד קרוסבי אמר: 'אני לא חושב שזו תהיה בעיה גדולה, כי אני לא מתכנן לשיר עוד זמן רב'. אין דבר מגוחך יותר מאנשים מבוגרים על הבמה. כשהייתי צעירה, בסביבות גיל עשר, והחברים של ההורים שלי היו באים ומנסים להיות ממש חמודים כלפיי, פשוט חשבתי שהם מטומטמים. ואנשים שממשיכים להופיע על הבמה כשהם מבוגרים – הם באמת חושבים שהם נראים טוב, אבל הם לא. מתחילים להופיע כי זה כיף; ואז לומדים עוד דברים ורוצים לעשות יותר מאשר רק לשיר "נה נה נה" על הבמה" (גרייס סליק, הזמרת של ג'פרסון איירפליין, בשנת 1969)

ג'ון ויוקו לנצח - שתי נשיקות במצח! ב-20 במרץ בשנת 1969 התחתנו ג'ון לנון ויוקו אונו.

השניים רצו שחתונתם תהיה פרטית ומהירה – שאיפה שאינה מובנת מאליה כשמדובר בזוג שהרבה למשוך את אור הזרקורים. הכול החל כשג'ון שלח את הנהג שלו, לס אנת'וני, לבדוק את האפשרות להינשא על מעבורת המפליגה מסאות'האמפטון. הנהג חזר עם תשובה שלילית, והתכנון הועבר לצרפת; שם הודיע פיטר בראון, איש חברת 'אפל', כי ג'ון רשאי להתחתן בגיברלטר – טריטוריה של הממלכה המאוחדת – מתוקף היותו אזרח בריטי. ג'ון המרוצה הורה לאליסטייר טיילור לארגן עבורו מזומנים ואת דרכי ההגעה לשם מפריס.

טיילור שחזר: "זה היה יום יפהפה. כשהגעתי לפריס צעדו מולי ג'ון ויוקו, לבושים בלבן ומוכנים לטיסה". טיילור כה התרגש מהמחזה הרומנטי, עד ששכח לרגע היכן הניח את 500 הליש"ט שהביא עבורם. רגע לפני המראתם, נזכר כי כרך את הכסף סביב רגלו בעזרת גרביון של אשתו. הוא שלף את השטרות, רץ לעבר המטוס, עצר אותו והעניק את הסכום המבוקש לזוג הנרגש. פיטר בראון קיבל את פניהם בגיברלטר והם נסעו לבניין הקונסוליה הבריטית. טקס הנישואים, שנערך ב-20 במרץ 1969, היה קצר, ובראון שימש בו כשושבין. פחות משעה לאחר מכן, עזב הזוג הנשוי את אדמת גיברלטר וחזר לפריס.

בעיתון "דיילי מייל" פורסם כי "השחקנית היפנית יוקו אונו השיגה את בעלה השלישי בשלוש דקות בלבד". ג'ון ציין כי לא סיפר על החתונה לשאר חברי הביטלס, מאחר שהם אינם נוהגים לשתף זה את זה בכל מעשיהם וכי "השאר הם פטפטנים גדולים, כמו כולם". לתקשורת אמר כי ביום שני תהיה לו הפתעה גדולה עבורם, אך לא פירט. בהמשך מסרה יוקו לתקשורת: "אנחנו הולכים לשתף עמכם רגעים רבים מחיינו. החתונה היא אחד מהם". אם החתונה הייתה שקטה, ירח הדבש היה היפוכה המוחלט: ג'ון ויוקו שהו במיטתם באמסטרדם במשך שבוע, וקיבלו אנשי תקשורת רבים שנהרו לחדרם כדי להקשיב (וחלקם כדי לגחך בסתר) למסרים שהיו לשניים להצהיר.

ג'ון הסביר: "אני לא יכול לבנות את חיי רק לפי מה שאנשים יגידו. אני חייב להוביל את חיי בעצמי ולא אכפת לי מהתגובות. אתם יוצרים את התדמית שלי, לא אני. לכם אכפת כמה שיער יש לי על הראש, אם אני צובע את ציפורניי או מרכיב משקפיים כחולים או ירוקים. אני יודע שלביטלס הייתה תדמית, הייתה כזו גם בימים שלפניהם, ותהיה גם למה שיבוא אחריהם. יצרתם לי 'תדמית לנון' ו'תדמית ג'ון' שהפכו לשתי ישויות שונות ומקבילות, וגם לשאר הדבקתם תדמיות. אנחנו לא יכולים לפעול כך; אם נעסוק בתדמיות, לא נוכל לעבוד כראוי". סינת'יה לנון נזכרה: "ג'וליאן ראה לפתע את אביו בטלוויזיה יושב במיטה, ושאל בסקרנות מה הוא עושה שם. עניתי לו שאבא עסוק בלומר לכולם שחשוב להשיג שלום, כשבתוכי המשכתי לחרוק שיניים; ג'ון לא ניסה להשיג שלום בינינו, והילד הקטן ששאל את השאלה לא ידע שהוא זה שמשלם את המחיר הגבוה ביותר".

סיפור החתונה הונצח עבור הקהל הרחב בשני מוצרים. הראשון שבהם היה תקליט משותף, שנועד להיות אלבום כפול אך יצא בנובמבר 1969 כתקליט בודד בשם "אלבום החתונה". מי שחיפש בו מוזיקה בסגנון הביטלס קיבל מתנה שונה בתכלית: בצדו האחד ניתן לשמוע את השניים קוראים זה בשמה של זו במשך כ-22 דקות, כשברקע נשמעת הקלטה של פעימות לבם. הצדו השני, שנקרא "אמסטרדם", הוא מסמך קולי ארוך המשקף את שהיית הזוג במיטתם במלון באמסטרדם למען קידום השלום. לקראת סוף הצד נשמע ג'ון שר, בביצוע נדיר, קטע מהשיר GOOD NIGHT שכתב עבור "האלבום הלבן".

התקליט יצא בעטיפה מהודרת שכללה עוגת חתונה מקרטון, גזירי עיתונות ותצלום של תעודת הנישואין. עיתון "להיטון" פרסם בדצמבר 1969 כי מחיר המארז בארץ עלול להגיע ל-30 לירות. במלודי מייקר פורסמה ביקורת שהתייחסה לאלבום הכפול המתוכנן שלא יצא: "אלבום זה הוא אולי המהודר ביותר שיצא עד כה בתחום המוזיקה הפופולרית. בתקליט ג'ון ויוקו שרים, צועקים, רוטנים, מפתחים, מתחננים, מאיימים ותובעים זה מזו. ברגע שהמאזין נכנס לצליל שלהם (מומלץ עם אוזניות), מתגלים היבטים מסוימים. הלמות הלב הנשמעות בתקליט מזכירות לדעתי תופים אפריקאים. הצדדים השני והרביעי מכילים צליל סטטי שנוצר באופן אלקטרוני. זה נשמע צחיח ביותר, אך בהקשבה חוזרת ניתן לגלות שהתדר משתנה מעט בכל פעם ויוצר עניין. הצד השלישי הוא המגוון ביותר, עם הדבקת צלילים וראיונות. התקליט הזה ודאי יעניין מאזינים בעוד עשרים שנה. מעניין מה נחשוב על עצמנו אז".

המלך פשט את המדים! ב-20 במרץ בשנת 1960 הקליט אלביס פרסלי בפעם הראשונה מאז שחרורו מהצבא.

כן, היום שבו אלביס פרסלי נכנס שוב לאולפן ההקלטות בפעם הראשונה מאז שפשט את מדי החאקי והשתחרר מהצבא. זה קרה בדיוק 15 ימים לאחר שסיים את שירותו הצבאי המדובר, תקופה שבה המעריצות תלשו שיערות מרוב געגוע בזמן שהזמר הכי מפורסם בעולם שירת כחייל מן המניין בגרמניה. רגע לפני שעזב את הבסיס, אלביס קיבל לידיו צ'ק עם דמי שחרור צנועים למדי בסך 109 דולרים, סכום שלא ממש הספיק לכיסוי הוצאות המחיה שלו (או קניית קאדילק ורודה), אבל בהחלט סימל את החופש המיוחל. הוא יצא משער הבסיס והתמקם בתוך לימוזינה מפוארת שעשתה את דרכה בתוך הדרך המושלגת, חזרה אל התהילה והזוהר.

השיבה הביתה דרשה גם רענון ויזואלי מהיר, שכן המראה הצבאי לא ממש הסתדר עם תדמית הרוק'נ'רול הפרועה. כמה ימים לאחר מכן הוא כבר דאג לצבוע את שיערו בצבע שחור עמוק, בדיוק כפי שהקהל אהב, והיה מוכן לגמרי לחזור לעניינים ולהוכיח לכולם שהוא עדיין יושב על כס המלכות.

בצהרי ה-20 במרץ, אלביס לא הסתפק במונית פשוטה אלא שכר אוטובוס שלם, אליו עלו שניים מחברי להקת הליווי המקורית והנאמנה שלו; הגיטריסט סקוטי מור והמתופף די ג'יי פונטנה. השניים הללו ליוו אותו עוד מימי SUN RECORDS העליזים, אך הפעם נרשמה גם היעדרות בולטת. הבסיסט של אלביס, ביל בלאק, לא הגיע איתם לאוטובוס והתברר כי הוא לא יעבוד יותר עם אלביס, עקב מחלוקות כספיות שהחריפו את היחסים. במקומו של בלאק, הצטרף להקלטות הבסיסט בוב מור, שהיה חלק מצוות הנגנים הקבוע בנאשוויל.

האוטובוס המשיך בדרכו אל האולפן של חברת התקליטים RCA שנמצא בנאשוויל, טנסי. האולפן, שהיה ידוע בכינויו סטודיו B, התהדר באותם ימים במכשור טכנולוגי חדש ומתקדם שכלל שלושה ערוצי הקלטה, מה שאפשר להפיק צליל עשיר ומלוטש בהרבה ממה שהיה נהוג בעבר. שם, בלב נאשוויל, הצטרפו אל החבורה המגובשת גם זמרי הרקע, הג'ורדנאיירס, שהיו אחראים על ההרמוניות הקוליות המלטפות שעטפו את קולו של אלביס.

הקולונל טום פארקר, מנהלו האישי והחלקלק של אלביס, ידע היטב שכל פיסת מידע על הקאמבק תעורר מהומה. כדי למנוע נהירה המונית של אנשי תקשורת ומעריצים היסטריים למקום, הוחלט לשמור על סודיות מוחלטת בעניין ההקלטה. הסודיות הייתה כה קיצונית, עד שנגני ההקלטה הנוספים שהוזמנו לאולפן, ביניהם הפסנתרן פלויד קרמר והגיטריסט האנק גרלנד, בכלל נתבשרו שהם אמורים להקליט עבור זמר הקאנטרי, ג'ים ריווס. מה גדולה הייתה הפתעתם של הנגנים לגלות באולפן לא אחר מאשר את אלביס עצמו, כשהוא נמרץ ומוכן לעבוד.

המרתון המוזיקלי החל בשעה שמונה בערב ונמשך לאורך כל הלילה, עד שבע בבוקר שלמחרת. אלביס היה נחוש בדעתו להוכיח שהשנתיים בצבא לא החלידו את הגרון שלו. במהלך הלילה הלבן הזה הוא הצליח להשלים שני שירים חדשים שיועדו לתקליטון חדש, שכן חברת התקליטים RCA הרגישה לחץ עצום להוציא חומרים חדשים לשוק ולהחזיר את מותג הרוק'נ'רול בחזרה לשטח המוזיקלי לפני שהקהל ישכח מי המלך האמיתי. השירים שהוקלטו באותו לילה גורלי היו STUCK ON YOU הקצבי ו- FAME AND FORTUNE המרגש. השיר STUCK ON YOU הפך ללהיט ענק תוך זמן קצר והוכיח שאלביס חזר ובגדול, כשהוא כובש את המקום הראשון במצעדים ומוכיח שגם אחרי שירות צבאי, הקסם שלו נשאר חזק מתמיד.

דייויד בואי מתחתן עם אנג'י! ב-20 במרץ בשנת 1970 התחתנו דייויד בואי ומרי אנג'לה ברנט. מה היה שם? בואו לקרוא.

שימו לב, חובבי פופ יקרים, כי אנחנו חוזרים אחורה בזמן אל היום שבו הסטארמן, דייויד בואי, החליט למסד את הקשר, בערך. זה קרה בבוקר של שנת 1970, כאשר דייויד בואי, האיש שבאותם ימים כבר הספיק להפנט את הממלכה עם הלהיט SPACE ODDITY (אבל מאז תהו רבים מתי יגיע הלהיט הבא שלו...), צעד אל עבר משרד הרישום בברומלי כדי לשאת לאישה את בחירת לבו, מרי אנג'לה ברנט - דוגמנית, שחקנית ועיתונאית אמריקנית מלאת סטייל.

אל הזוג המאושר הצטרפו שני עדים רשמיים: המתופף ג'ון קיימברידג', שניגן עם בואי באותה תקופה, וחברה בשם קלייר שנסטון. אבל מי שבאמת גנבה את ההצגה הייתה פגי ג'ונס, אמו של דייויד. למרות שהיא בכלל לא הוזמנה לחגיגה, פגי לא הייתה מוכנה לפספס את הרגע שבו בנה הופך לגבר נשוי. היא התקשרה בזעם למנהלו של בואי, קן פיט, הוציאה ממנו את פרטי ההגעה והפתיעה את כולם כשהופיעה במשרד הרישום בשיא המומנטום.

הטקס עצמו לא היה אירוע של שעות, אלא עניין זריז של רבע שעה בלבד. כשהגיע הרגע של ג'ון קיימברידג' לגשת ולחתום על מסמכי העד, פגי ג'ונס לא התבלבלה. היא פשוט הורתה לו לזוז הצידה וחתמה בגאווה במקומו עבור בנה היקר. ומה עשה דייויד? הוא פשוט הגיב במשיכת כתפיים אופיינית, כאילו אמר שזה המצב ואין מה לעשות.

במקום טבעות נישואין מסורתיות ומשעממות, הזוג בחר להחליף צמידים מיוחדים, שאותם קיבלו במתנה מאחיה של אנג'לה. בין האורחים הנוספים שזכו לצפות במחזה היו רוג'ר פריי, שעבד כסבל ציוד בהופעות של בואי, וליז הארטלי, שהייתה אז בת הזוג של המפיק המוזיקלי טוני ויסקונטי. ויסקונטי עצמו, שהיה חבר קרוב של דייויד ועבד איתו על מוסיקה, נתבקש במקור להיות השושבין, אך נאלץ להבריז בגלל עבודה. באותו זמן הוא היה תקוע באולפן בסשן הקלטות עם להקת סטרובס ולא יכול היה להתפנות למשימות רומנטיות.

לאחר שהטקס הסתיים והזוג הטרי יצא החוצה כדי לחייך למצלמות של התקשורת המקומית, החבורה כולה חצתה את הכביש אל עבר הפאב THE SWAN AND MITRE. שם הם חגגו את המאורע עם לגימת משקאות באווירה משוחררת. החגיגות נמשכו גם מאוחר יותר בביתם המשותף, הבית הידוע בשם HADDON HALL בבקנהאם, שם הם גם תכננו להעביר את ירח הדבש שלהם בין קירותיו של המבנה הגדול שהפך למרכז היצירה של בואי.

אנג'לה בואי לא חסכה בפרטים כשתיארה את היום הזה בספר הזיכרונות שלה, והנה מה שהיה לה להגיד על החוויה הבלתי נשכחת: "אוי, איזו חתונה מקסימה! היא הייתה בדיוק בהתאם לזמנים. לבשתי שמלה של מישהו אחר (שמלה משי מבריקה משנות העשרים, שנקנתה יום קודם לכן בשוק המשומשים של קנסינגטון); ערכנו את הטקס שלנו במשרד רישום ולא הזמנו אף משפחה (למרות שפגי הופיעה בכל מקרה). שכחנו מהדרישה החוקית לעדים ונאלצנו לגרור את שותפינו לדירה ברגע האחרון; לא לדיוויד ולא לי הייתה שום כוונה לציית לחוקים או לשמור על המוסכמות המוסריות או החברתיות של נישואין; ובמקום לשלוח את החתן בלילה האחרון שלו כרווק להשתכר ולהתמזמז עם איזה מישהו זר, יצאנו יחד וקיימנו יחסי מין עם חבר.

ההיבט היחיד שאינו קשור לשנות השבעים של הרומן היה שאף אחד מאיתנו לא היה מסטול כשאמרנו את המילים שלנו (אני שונא לקרוא להן נדרים). אבל פיצינו על כך בכך שהמשכנו ישר ממשרד הרישום לפאב המקומי שלנו והשתכרנו הכי הרבה שאפשר עם החברים שלנו. אז וואלה! וכדי שלא יהיה ספק עד כמה זה היה אלטרנטיבי, למה שלא אבהיר את זה בצורה מושלמת? ראשית, לא התחתנו משום דחף רומנטי. כפי שכבר אמרתי, אני עצמי לקחתי את הצעד עם דיוויד כדי לסיים את ניהול רשויות ההגירה היעילות מדי של בריטניה ובכך להביא את מטרותיי המקצועיות בהישג יד (ולהשתיק את פגי).

דיוויד, מצדו, דאג לצרכים דומים: להשיג את מטרותיו המקצועיות ולהשתיק את פגי. פשוט הרגענו מטרד גדול והסרנו מכשול עצום מדרכנו לגדולה. לא הזיק שההורים שלי התחייבו להוסיף מתנת חתונה של 3,000 פאונד. כסף כזה קנה הרבה וילונות, אפילו וילונות גדולים וארוכים לחלונות גבוהים בדירה שלנו. אני חייבת גם לומר, עם זאת, שכאשר דיוויד ואני התחתנו, קיבלתי זוהר ילדותי אמיתי בסגנון ישן. הרגע היה מתוק, משמעותי, כל הדברים האלה: רומנטי, למעשה, וממש אהבתי את זה. ובכל זאת עשיתי כמיטב יכולתי להמעיט ברגשות. זה לא יהיה מגניב להתחיל להתנהג כמו ילדה אמיתית פתאום: עדיף להישאר חזקה, יציבה, מוכשרת, בעלת יכולת, מוטיבציה, אגרסיבית - כמו שדיוויד אהב אותי. אז זה מה שקורה עם רומנטיקה. ועכשיו למוסכמות. אה, תחסכו ממני. דיוויד אימץ את חזון המונוגמיה שמשותף לרוב הגברים על פני כדור הארץ - נאמנות מוחלחטת עד להצעה הטובה הראשונה - ויתרה מכך.

חוץ מזה, מונוגמיה לא הייתה מושכת אותי מלכתחילה; אני בעצמי הייתי כל דבר חוץ מאישה של גבר או אישה. כל עוד היינו נאמנים זה לזה ומכבדים את האהבה בינינו, אז, דיוויד ואני היינו חופשיים לחלוטין להשתעשע עם כל מי שרק יעניין אותנו. כבר התחלנו טוב בכיוון הזה. ליל טרום הנישואין שלנו יחד, עם חברה מהממת ששמה קלייר שנסטון, היה כיף גדול. הלכנו לדירה שלה לארוחת ערב, השתכרנו, נפלנו יחד למיטה, השתעשענו עד שכולנו התעלפנו, ואז התעוררנו מאוחר ומיהרנו בבהלה למשרד הרישום. אני זוכרת שחזרתי פעם אחת דירה שלנו לבילוי עם דיוויד וזמרת פולק בשם טינה, וערב מקסים עם דנה גילספי והחבר שלה קן (החמישייה הראשונה שלי), ואני זוכרת את דיוויד ואני שהתפתינו לקחת את מרי פינגן למיטה שלנו אבל לא עשינו את זה. היינו צעירים וחופשיים וזו הייתה לונדון, נקודת הזירה של העולם החדש והנועז, היפה והאמיץ; אהבה חופשית הייתה טבעית, וזה פשוט מה שעושים".

מעניין לגלות שהחתונה הזו הניחה את היסודות לאחד העשורים המרתקים ביותר בקריירה של בואי. באותה שנה הוא עבד על התקליט THE MAN WHO SOLD THE WORLD, כשאנג'לה דוחפת אותו לאמץ מראות נועזים יותר ויותר (בין השאר, זיגי סטארדאסט). הנישואין שלהם, שנמשכו עד 1980, היו אולי רחוקים מהסטנדרט המקובל, אבל הם בהחלט היו חלק בלתי נפרד מהמהפכה התרבותית של לונדון בשנות השבעים. השניים חיו בסגנון חיים שכלל פתיחות מינית מוחלטת, והחתונה במשרד הרישום בברומלי הייתה רק יריית הפתיחה למסע של זוג מוזיקלי יוצא דופן ששינה את פני הפופ לנצח. אבל כשהגיע הזמן לפרק את החבילה ביניהם - זה לא היה קל ונעים. וזה כבר סיפור אחר.

דמעות בגן עדן. ב-20 במרץ בשנת 1991, איבד אריק קלפטון את בנו.

רבים מכירים את שירו של אריק קלפטון, TEARS IN HEAVEN, שהפך לאחד מלהיטיו הגדולים יותר ברחבי העולם. השיר נכתב בעקבות טרגדיה קשה שחווה הגיטריסט הידוע, כשאיבד את קונור – בנו המשותף עם שחקנית הטלוויזיה האיטלקייה, לורי דל סאנטו.

כך סיפר קלפטון בספרו האוטוביוגרפי: "לא ברחתי מקונור, למרות שחששתי מהקשר עמו. בסופו של דבר, הייתי עבורו 'אב במשרה חלקית'. ילדים קטנים נוטים להיות אכזריים באופן בלתי רצוני, ונהגתי לפרש זאת בטעות ככוונה מצדו כלפיי; אך למדתי להתרגל לנוכחותו ולהשתוקק לראותו. כך חשתי במרץ 1991, כשבאתי לבקרו בניו יורק, במקום שבו לורי ובן זוגה דאז, סילביו, תכננו לקנות דירה. בערב ה-19 במרץ הגעתי לדירתם כדי לאסוף את קונור לבילוי בקרקס בלונג איילנד. זו הייתה הפעם הראשונה שביליתי איתו לבד. הייתי מתוח ונרגש, וזה היה בילוי נהדר. קונור לא הפסיק לדבר והתלהב במיוחד מהפילים. אז הבנתי לראשונה מה זה אומר באמת שיש לך ילד ושאתה אבא. אני זוכר שאמרתי ללורי, כשעלינו להחזיר אותו אליה, שמעתה אני רוצה להיות איתו לבדי בכל פעם שיתאפשר ביקור כזה".

למחרת בבוקר קמתי כדי לקחת את לורי וקונור לגן החיות בסנטרל פארק. לאחר מכן אכלנו במסעדה איטלקית האהובה עליי ונפרדתי מהם. כעבור זמן קצר הטלפון שלי צלצל. זו הייתה לורי. היא הייתה בהיסטריה וצרחה שקונור מת. חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני. כיצד הוא יכול להיות מת? שאלתי אותה את השאלה המטופשת ביותר: "את בטוחה?".

אז היא סיפרה לי שהוא נפל מהחלון. היא צרחה בייאוש ואמרתי לה שאני יוצא אליה מיד. אני זוכר שהלכתי לשם וניסיתי לשכנע את עצמי שהכל בסדר, אך כשהתקרבתי לבניין ראיתי שורה של ניידות משטרה ואמבולנסים. אזרתי אומץ ונכנסתי פנימה; מצאתי את לורי במצב איום. משום מה, בתוך כל הסיטואציה הזו, שמרתי על קור רוח. מהשיחות עם המשטרה והרופאים הבנתי מה קרה: בחדר הראשי היו חלונות גדולים מהתקרה ועד הרצפה. לעיתים היו פותחים אותם לניקוי ללא השגחה. בבוקר ההוא ניקה איש התחזוקה את החלונות והשאיר אותם פתוחים באופן זמני. קונור שיחק במחבואים עם המטפלת שלו, רץ לתוך החדר הגדול והמשיך היישר לעבר החלון. הוא נפל מהקומה ה-53 (הערה: בטקסט המקורי נכתב 59, אך היסטורית זו הקומה ה-53).

נאלצתי ללכת לזהות את גופתו. הצוות הרפואי הצליח לשוות לו מראה רגיל. הבטתי בפניו היפות וחשבתי לעצמי: "זה לא הבן שלי; הוא דומה לו, אבל הוא כבר לא כאן". בהמשך הלכתי להיפרד ממנו בבית הלוויות. שם התנצלתי בפניו על כך שלא הייתי אב טוב יותר. כמה ימים לאחר מכן טסתי עם לורי ועם ארון הקבורה לאנגליה. טקס ההלוויה נערך בריפלי. היה זה יום קר וקודר ונותרתי חסר מילים. בעת הורדת הארון, זינקה סבתו האיטלקייה ממקומה ובסערת רגשות ניסתה לקפוץ יחד איתו אל הקבר. הייתי המום, שכן מעולם לא הצטיינתי בהחצנת רגשות. בחוץ המתינו כחמישים עיתונאים וצלמים. בניגוד לאחרים שראו בכך חדירה לפרטיות, לא חשתי כלפיהם איבה.

לאחר ההלוויה נותרתי לבד עם מחשבותיי. מצאתי מכתב שבו קונור כתב לי שהוא אוהב אותי; הוא שלח אותו בדואר באמצעות אמו. זה היה רגע שובר לב, אך בחרתי לראות זאת באור חיובי. קיבלתי גם אלפי מכתבי תנחומים. אחד הראשונים שפתחתי היה מקית' ריצ'רדס. הוא כתב לי שהוא מבין מה זה לאבד ילד בגיל כה צעיר, ושאם אצטרך דבר מה – רק אודיע לו. תמיד אהיה אסיר תודה לו על כך".

גם זה קרה ב-20 במרץ. בין הופעות במועדונים צפופים לבין דרמות במשרדי חברות התקליטים, מתברר שהחיים של הכוכבים (והמעריצים שלהם) תמיד היו צבעוניים יותר מכל עטיפה של תקליט.

יום הולדת לקוסם התופים

נתחיל בחגיגות. בשנת 1950 הגיח לעולם קארל פאלמר, מי שלימים הפך לאחד המתופפים המהירים והווירטואוזים יותר בתולדות המוזיקה. פאלמר חגג את יום הולדתו כשמאחוריו קריירה ענפה כמתופף של להקות כמו אמרסון לייק ופאלמר, אסיה, אטומיק רוסטר וגם ההרכב הפסיכדלי - העולם המטורף של ארתור בראון. הוא תמיד ידע לתת את הקצב הנכון, גם כשמסביבו הכל נהיה פרוגרסיבי ומורכב.

מלקות בגלל צבע סגול

לא רק מוזיקאים עשו שטויות, אלא גם ראשי ממשלה לעתיד. בשנת 1970 הגיע בחור צעיר בן 17 למתחם EDINBURGH ODEON כדי לצפות בהופעה של דיפ פרפל. הבחור היה תלמיד בבית ספר סגור והחליט לשבור את חוקי המוסד הנוקשים. הוא ברח יחד עם כמה מחבריו מהפנימייה היוקרתית פטס קולג' כדי לצפות בחמשת גדולי הרוק על הבמה, בדיוק כשהלהקה הייתה בשיא כוחה עם ההרכב השני שלהם.

עם סיום ההופעה המחשמלת, חזר הבחור מאוחר בלילה לבית הספר ונאלץ להתגנב פנימה בטיפוס נועז על החומה. המזל לא האיר לו פנים; הוא נתפס ונשלח ישירות לחדרו של המנהל כדי לקבל עונש מלקות במקל, כמיטב המסורת הבריטית המפוקפקת. לבחור האמיץ הזה קראו טוני בלייר, האיש שבשנת 1997 נבחר להיות ראש ממשלת בריטניה. כנראה שהאהבה לצבע סגול שווה כמה סימנים כחולים.

ג'נסיס משחקים אותה באולפן!

בשנת 1971 הופיעה להקת ג’נסיס באולפן טלוויזיה. הופעה זו נשמרה היטב ומהווה דוקומנט חשוב בשלב כה מיוחד בלהקה. למרות שפה ושם הביצועים נמהרים מדי (ופיטר גבריאל נשמע רודף אחרי המילים שהוא מבקש לשיר) - האווירה הכללית מחשמלת. עם מעט אפקטים אולפניים ועם הרבה רצון לספק תוצרת מוזיקלית, להקת ג’נסיס מתגלה פה כהרכב מעניין מאד. טוני בנקס הוצב מצד ימין עם אורגן ההאמונד שלו, כשמעליו פסנתר חשמלי ולצדו השמאלי המלוטרון. אחריו מצד ימין זה פיל קולינס, עם מערכת תופים קטנה וכישרון ענק. באמצע זה פיטר גבריאל הכריזמטי ולצדו מקדימה זה סטיב האקט, שלעתים נראה מפוחד בנגינתו. בצד השמאלי זה מייק ראת’רפורד, שחוץ מגבריאל גם עומד פה ושם.

לד זפלין: הריגוש שאי אפשר להקליט

גם בשנת 1971 הרוק הכה גלים, הפעם עם הופעה אינטימית של לד זפלין ב-BELFRY שב-WEST MIDLANDS. בעיתון NME פורסם באותם ימים דיווח נלהב על המופע: "ההופעה הבימתית של לד זפלין כה מרגשת עד שאתה לא יכול שלא להיסחף. התקליטים של הלהקה לא משקפים זאת כמו ההופעה".

לאחר הופעה נוספת בנוטינגהאם, הגיע סיבוב ההופעות לנקודת רתיחה במועדון מארקי המפורסם בלונדון. הביקוש לכרטיסים למופע הזה הרקיע שחקים, והתור שהשתרך מחוץ למועדון היה ארוך ביותר. הבעיה הייתה שכרטיסים נמכרו אך ורק לחברי המועדון הקבועים, מה שהשאיר מעריצים רבים מיואשים בחוץ. מנהל המועדון, ג'ק בארי, הגיב לדבר בראיון: "שאלנו את זפלין אם הם מוכנים לבצע שתי הופעות במועדון שלנו, אבל נענינו לשלילה כי הלהקה כבר קבעה תאריכים קדימה".

גם הכתב של עיתון SOUNDS נכח במקום ולא הצליח להסתיר את ההתלהבות שלו: "התגובה המיידית שלי, אחרי שראיתי את לד זפלין, הייתה לרצות לזרוק את אלבומיה. כי אותם אלבומים לא מצליחים להעביר את הריגוש המחשמל שהלהקה מביאה על הבמה. הרגע הדרמטי בו רוברט פלאנט מניף את שיערו המוזהב לאחור או כשג'ימי פייג' מנגן בקשת של כינור בגיטרה שלו. הצליל במקום היה חזק וברור. בעצם, אולי עדיף שאשמור את האלבומים אצלי, כי לא בטוח שאצליח לראותם שוב בהופעה".

צרות בביצה ומילים של אלטון

פיט טאונסנד, הגיטריסט עם טכניקת הטחנת-רוח של להקת המי, הוציא בשנת 1970 תקליטון חדש עם השיר THE SEEKER. זה היה הסינגל הראשון של הלהקה ששוחרר אחרי אופרת הרוק המצליחה, TOMMY. השיר סיכם את הדילמה של גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, באותה תקופה: איך להתמודד עם ההצלחה שהגיעה מאותה אופרה ולהישאר נאמן למסע הרוחני שעקב אחריו במהלך השנה שבה כתב והפיק אותה. טאונסנד כתב חלק מהשיר בפלורידה, כשהוא שיכור לגמרי. מאוחר יותר הוא גינה את השיר כלא אחד מהאהובים עליו, ואמר כי "זה נשמע נהדר בביצה מוכת היתושים בה המצאתי אותו - פלורידה בשלוש לפנות בוקר, שיכור מדעתי. אבל זה המקום שבו צרות תמיד מתחילות, בביצה". זמר הלהקה, רוג'ר דלטרי, לא היה מעריץ של השיר. "מעולם לא חיבבתי את זה. לשיר את השיר הזה, מבחינתי, היה כמו לנסות לדחוף פיל במעלה המדרגות. מצאתי את זה מסורבל, השיר הראשון שעשינו אי פעם שבו חשבתי, 'לא, זה יומרני'...".

באותה שנה, אלטון ג'ון שחרר את התקליטון BORDER SONG מתוך תקליטו השני. בהתחלה השיר לא נמכר היטב, אך עם הזמן הוא הפך לנכס צאן ברזל. בשנת 1975 אלטון סיפר שהוא כתב את מילות הבית האחרון בעצמו, כי הטקסט שקיבל מהתמלילן ברני טאופין כלל רק שני בתים. למרות שכתב שירים לפני שפגש את ברני, אלטון מעולם לא היה מרוצה מהיכולות הליריות שלו.

ברני טאופין הסביר את התרומה של אלטון לשיר: "לא הייתי בסביבה, אז הוא כתב את שתי השורות האחרונות. 'יש שם גבר / מה הצבע שלו לא אכפת לי', שבדיעבד זה די ברור". כשעלו טענות מוזרות שהשיר אנטישמי, טאופין ביטל אותן בצחוק: "אל תשאלו אותי למה חושבים כך, כי אני לא יודע. רוב החברים שלי יהודים. התחתנתי עם יהודיה".

דרמת בני ערובה עם פסקול של איגלס

הסיפור הבא נשמע כמו תסריט הוליוודי. בשנת 1980 פרץ בחור בשם ג'וזף פול ריברה, נהג משאית ניו יורקי בן 28, את דלתות משרדי חברת התקליטים ASYLUM ולקח כבת ערובה את מנהלת המשרד, רות' מאנה. זה היה בשעה 12:15 לפני הצהריים. ריברה עלה לקומה התשיעית בבניין ושם דרש לראות במקום את הזמר ג'קסון בראון או את דון הנלי וגלן פריי מלהקת איגלס, כדי שיעזרו לו כלכלית. כשפקידת הקבלה מסרה לו שהם לא נמצאים בניו יורק, הוא הפך להיות תקיף יותר והיא קראה לבוסית שלה. ריברה הלך למשרדי חברת התקליטים בלוס אנג'לס כי הוא רצה שמישהו מכוכבי הרוק ילווה לו 2,500 דולר כי הוא צריך את הכסף כדי לשכור עורך דין במטרה להעמיד לדין את סוכן החברה שלו שגנב ממנו משאית ומכר אותה בזמן שריברה אושפז בינואר 1980, למשך חמישה ימים, עקב פציעה בפניו משודד. רות' מאנה הזמינה את ריברה למשרד שלה ובמשך עשר דקות שמעו שאר העובדים בקומה את השניים מתווכחים וצועקים מאחורי דלת סגורה. מאנה הפעילה את האזעקה הסמויה ושוטרים החלו להגיע למקום. עם הגעת השוטרים ירה ריברה ירייה אחת בתקרה מהאקדח שלו. בולץ שוחח עם מאנה החטופה בטלפון בזמן שהיא העבירה את דרישתו של ריברס להשמיע ברדיו את השיר DESPERADO, ששרה להקת איגלס. מנהל התוכניות של תחנת הרדיו WPLJ-FM, לני ברגר, אמר כי השיר הושמע בשעה 13:50, בהתאם להנחיות המשטרה. ברגר הוסיף כי לא הייתה התייחסות ישירה בשידור למצב בת הערובה לפני או אחרי השמעת השיר. השדרן, ג'ימי רינק, הציג את השיר באומרו: "זהו השיר DESPERADO עבור כל הנואשים ביניכם". מאנה סיפרה שכשריברס שמע במשרדה את השיר, הוא התרגש ביותר ומסר לה את האקדח שלו. מאנה, חולת סוכרת, חולצה ללא פגע, אך פונתה לבית החולים סנט קליירס במצב יציב לצורך השגחה רפואית. היא שוחררה מבית החולים בהמשך היום. ריברה הואשם בחטיפה, החזקת נשק ומעשה פזיז שיש בו סכנה. "הוא עשה זאת מתוך ייאוש", אמר סרן פרנק בולץ.

מלחמה, שלום וצ'קים שמנים

דילוג מהיר לזמנים מודרניים יותר. בשנת 2003, ביום שבו פרצה מלחמת עיראק, ברוס ספרינגסטין פתח את המופע שלו במלבורן שבאוסטרליה עם גרסה שקטה ואקוסטית ללהיט BORN IN THE USA. מיד לאחר מכן הוא ביצע קאבר לשיר WAR של אדווין סטאר, מסר ברור נגד המלחמה.

בגזרת הכספים, בשנת 1991 מייקל ג'קסון שבר שיאים כשחתם על חוזה עם חברת סוני שהבטיח לו הכנסות של 65 מיליון דולר, העסקה הגדולה ביותר שנראתה עד אז בתעשייה. באותה תקופה, בשנת 1990, שינייד אוקונור שחררה את תקליטה השני I DO NOT WANT WHAT I HAVEN'T GOT. השיר NOTHING COMPARES 2 U שכתב לה פרינס הפך אותה לכוכבת על בין לילה.

גם פול מקרטני לא נח. בשנת 1978 יצא תקליטון חדש שלו ושל להקת כנפיים עם השיר WITH A LITTLE LUCK. המעריצים שמו לב שגרסת התקליטון הייתה קצרה יותר מהגרסה שהופיעה בתקליט LONDON TOWN.

אהבה, סמים ומעצרים

לסיום, קצת רכילות היסטורית. מזל טוב לאליס קופר, שבשנת 1976 התחתן בפעם היחידה בחייו עם שריל בת ה-19, שעבדה כרקדנית בסיבוב ההופעות שלו. השניים נשארו יחד מאז, מה שמוכיח שגם מלכי הזעזועים יכולים להיות אנשי משפחה למופת.

לעומתו, אריק קלפטון מצא את עצמו בצרות בשנת 1968. הוא ג'מג'ם עם חברי להקת בופאלו ספרינגפילד בדירה בלורל קניון, אבל השכנים לא העריכו את המוזיקה וקראו למשטרה. השוטרים מצאו סמים בזירה ועצרו את כולם. קלפטון שוחרר מהר, אבל חבריו, ביניהם ניל יאנג וסטיבן סטילס, נמצאו אשמים ונאלצו לשלם קנסות.

בשנת 1990 הוציאה שינייד אוקונור את תקליט השני, I DO NOT WANT WHAT I HAVEN'T GOT. הסינגל ממנו, NOTHING COMPARES 2 U, שכתב לה פרינס, יזניק אותה למעמדת של כוכבת על. ובדיוק שנה לאחר מכן, בשנת 1991, חתם מייקל ג'קסון על חוזה עם חברת סוני שהבטיח לו את ההכנסות הגדולות ביותר עד אז מעסקה שכזו, עם 65 מיליון דולר. ולבסוף, רגע של עצב וכבוד: בשנת 2010, שלושה ימים בלבד לאחר מותו של אלכס צ'ילטון, הופיעה להקתו ביג סטאר במופע לזכרו בפסטיבל באוסטין. על הבמה עלו אורחים רבים שבאו לחלוק כבוד אחרון לזמר המנוח בערב מרגש ובלתי נשכח.

בונוס: קרידנס קלירווטר בענייני תביעות - החודש, מרץ, בשנת 1971. האם פוגרטי והחברים יצליחו לעצור את המכונה ההוליוודית?

הרוחות בסן פרנסיסקו סערו כאשר חברי להקת CREEDENCE CLEARWATER REVIVAL מצאו את עצמם בלב דרמה משפטית שלא הייתה מביישת סרט מתח בהמשכים. הלהקה שכבשה את המצעדים, עם צלילי רוק הביצות שלה, לא ממש רצתה לראות את ספיישל הטלוויזיה שלה עולה לאוויר בשידור צבעוני, אבל נראה שהרצון הזה עלה להם בלא מעט כסף כדי שהמשאלה הלא-כל-כך צנועה הזו תתגשם.

חברת FILMWAYS INC החליטה שלא לשתוק והגישה תביעה נגד הלהקה. הטענה המרכזית הייתה שהחברים הפריעו לניסיונות של החברה למכור את המופע המדובר. ג'ון הייד, דובר מטעם הלהקה, מיהר להרגיע את הרוחות ואמר ש "אנחנו לא באמת בבתי המשפט עדיין" אבל הוא כן הודה שהם ביקשו צו מניעה זמני כדי לעצור את FILMWAYS מלהמשיך ולמכור את המוצר.

ואיזה מוצר זה היה. מדובר בהפקה שזכתה לשם THE PRODUCT, סרט באורך שעה שתיעד הופעה חיה באוקלנד קוליסיאום מה-31 בינואר 1970. באותם ימים הלהקה הייתה בשיא כוחה, והסרט הציג את החברים מג'מג'מים יחד עם BOOKER T AND THE MGS, להקת הרית'ם אנד בלוז המפורסמת ששימשה כלהקת הבית של אולפני STAX. הסרט לא הסתפק רק במוזיקה וכלל גם ראיונות עם תקליטנים, כותבים ובאופן כללי ניסה להסביר איך הלהקה מתמודדת עם המעמד של כוכבי-על.

הספיישל הופק במקור על ידי בוב אבל ופייר אדיג' יחד עם טום דונהיו עבור חברת NATIONAL GENERAL CORP. הבעיה התחילה כשהחברה לא הצליחה למצוא ספונסר שייקח חסות על התענוג. לפי הדיווחים, כבר בסתיו האחרון ג'ון פוגרטי הרים ידיים מהפרויקט. אחיו הגדול, טום פוגרטי, סיפר במסיבת עיתונאים במשרדים של הלהקה שהספיישל פשוט מונח על המדף. "יש להם את זה על המדף איפשהו", הוא פלט בחיוך לעבר הכתבים.

ג'ון פוגרטי, המוח מאחורי הלהקה, לא חסך בביקורת וסיפר לעיתונאים שהוא פשוט לא אהב את התוצאה הסופית ומעולם לא רצה שהיא תוקרן. הוא טען בתוקף ש "הבטיחו לנו שליטה אמנותית" אבל לדבריו, הרבה דברים שהלהקה רצתה להעביר לצופים פשוט נחתכו בעריכה. הבסיסט סטו קוק הוסיף בעקיצה משלו שהמופע כבר ישן מדי בשביל להיות משודר כעת.

אבל אז, לפני כחודשיים, העלילה הסתבכה. חטיבת הטלוויזיה של NATIONAL GENERAL CORP נרכשה על ידי FILMWAYS. כפי שג'ון הייד הסביר זאת, הם הציגו את הספיישל כאילו הוא שייך להם עם זכויות מלאות למכור אותו. תוך חודש אחד בלבד, FILMWAYS כבר סגרה עסקה עם משרד הפרסום YOUNG AND RUBICAM ושני ספונסרים גדולים, BRISTOL MYERS ויצרנית המשקאות DR PEPPER, עם תאריך שידור מתוכנן ברשת CBS.

כאן נכנסו עורכי הדין לתמונה. היועץ המשפטי של הלהקה כתב ל-CBS ולמשרד הפרסום שחברת FILMWAYS בכלל לא מחזיקה בזכויות על הסרט. ג'ייק רוהר, איש יחסי הציבור של הלהקה, טען ש "מעולם לא היה חוזה בין הלהקה לבין NATIONAL GENERAL" ושלא הייתה להם שום זכות למכור את הסרט ל-FILMWAYS. לדבריו, היו רק חילופי מכתבים בין עורכי הדין. באותם מכתבים דובר על כך ש-CCR תקבל 27.5 אחוזים מהרווחים הנקיים של הספיישל, שנמכר ל-FILMWAYS תמורת סכום של 125,000 דולר.

ג'ייק רוהר המשיך והסביר שיש סעיף שאומר שהזכויות של NATIONAL GENERAL על הסרט פוקעות שנה לאחר ההפקה ומכיוון שהצילומים הסתיימו ב-31 בינואר 1970, המועד פג. לפי טענת הלהקה, ההפקה נגררה מעבר לתיכנון המקורי. "כשצילמנו את זה בינואר 1970, הבטיחו לנו שזה ישודר במאי 1970" אמר רוהר, והוסיף שהם מאוד רצו שזה יעלה לאוויר אז, אבל לא שנה וחצי מאוחר יותר.

עכשיו, חברי הלהקה רוצים להעביר לציבור תדמית דוקומנטרית יותר של השלישייה שהם הפכו להיות, עם פרישתו של טום פוגרטי. רוהר צפה שהסדר יושג בקרוב, אבל הודה שזה פשוט כאב ראש ענק. כדי להגן על עמדתם, הוא הצהיר ש "זה יעלה 30,000 דולר".

בזמן שהעורכים המשפטיים התקוטטו, חברי הלהקה לא נחו על זרי הדפנה של העבר. CCR תכננו להיכנס לאולפן כדי להקליט סינגל חדש ותקליט שלם, אחרי שהם לקחו פסק זמן רגוע של חודשיים. המתופף דאג קליפורד עסק בהפקת תקליט עבור אמן הפולק-בלוז, מרק ספולסטרה, שהיה חתום בחברת התקליטים FANTASY בה גם הלהקה הייתה חתומה. הבסיסט סטו קוק לא נשאר מאחור ויצר פסקול לסרט שצולם על ידי גיסו. ומה עם ג'ון פוגרטי? הוא פשוט נהנה מהזמן בבית עם אשתו והמשפחה. גם זה חשוב!

בונוס: זאב הערבות קם לתחייה! החודש, מרץ בשנת 1974, החליט הזמר ג'ון קיי שהגיע הזמן להחזיר לפעילות את להקת STEPPENWOLF.

המהלך המפתיע הזה הגיע לאחר תקופה של שנתיים שבהן חברי הלהקה היו בסוג של פרישה, בזמן שהמנהיג הבלתי מעורער שלהם, ג'ון קיי, ניסה את מזלו בקריירת סולו שכללה הוצאה של שני תקליטים. רוב ההרכב המקורי והמוכר התייצב שוב בחזית אחת: קיי תפס את המיקרופון, גולדי מקג'ון חזר להפליא בקלידים והמתופף ג'רי אדמונטון התיישב שוב מאחורי התופים. אליהם הצטרף הבסיסט ג'ורג' ביונדו, שאמנם לא נמנה על המייסדים הראשונים אך ניגן עם הלהקה כשנה לפני שהתפרקה בסיבוב הקודם, והפנים החדשות בחבורה היו של הגיטריסט בובי קוקרן. למעריצים האדוקים נזכיר כי קוקרן הוא לא סתם עוד נגן, אלא האחיין של כוכב הרוק'נ'רול המנוח, אדי קוקרן, מה שהוסיף למתכון הזה לא מעט ייחוס משפחתי משובח.

לפי הדיווחים של קיי, החבר'ה של STEPPENWOLF למעשה חזרו לנגן יחד קצת לפני כן, אם כי אז זה נעשה על בסיס זמני בלבד. זה קרה מיד לאחר שקיי שחרר את תקליט הסולו הראשון שלו, והלהקה התגבשה מחדש רק כדי לצאת לסיבוב הופעות באירופה. קיי שחזר את התחושות מאותם ימים וציין כי "מה שגילינו שם, לאחר שלא ניגנו ביחד בקיץ הקודם, זה שיש לנו רעננות. זה ממש הרגיש טוב". וכאשר התברר להם שיש להם משהו טוב בידיים, הם החליטו להשאיר מאחור את הלייבל הישן שלהם, DUNHILL.

קיי נשמע אז אופטימי לגבי לוחות הזמנים ואמר כי "אנחנו מקווים להרים סיבוב הופעות לקיץ הקרוב, מה שאומר שתקליט שלנו ייצא כנראה בחודש מאי". קיי לא התבייש להודות בכך שהיה קצת מאוכזב מהתוצאות של קריירת הסולו שלו. הוא סיפר בכנות שזה קרה כאשר תקליט הסולו השני שלו דשדש במכירות ועובדה זו כנראה תרמה להחלטה להקים מחדש את הלהקה. הוא הסביר כי גם כאשר הוא הופיע לבד, משהו היה חסר לו בחוויה הכוללת. "המוסיקה העדינה יחסית שעשיתי לבדי לא סיפקה אותי. היה חסר לי את הכוח ההוא". כן, הוא התגעגע.

להקת STEPPENWOLF תמיד הייתה מזוהה עם אותו כוח חמקמק, וקיי הבטיח שהחומרים החדשים שהם כתבו הרבה יותר מגוונים ממה שהכירו מהם בעבר. לפי דבריו, "כל אחד בלהקה כותב עכשיו, ביחד או לחוד. כך שיש גישות שונות. חלק כתבו בלדות ואני כתבתי כמה שירי רוק".

נראה אז שהזאבים הללו, שהחלו את דרכם המקצועית בכלל בקנדה תחת השם THE SPARROWS, לא איבדו את התיאבון שלהם. קיי, שנולד בכלל בגרמניה תחת השם יואכים קראולדט וברח עם אמו מהכיבוש הסובייטי, תמיד הביא איתו ניחוח של מרדנות וחספוס שהפכו את הלהקה לייחודית בנוף של לוס אנג'לס. עכשיו, עם הצטרפותו של קוקרן הצעיר והאנרגיות המחודשות של החברים הוותיקים, חברי הלהקה הרגישו שהקיץ הקרוב ההוא הלך להיות חם ורועש במיוחד עבור חובבי הרוק.

בונוס: פליטווד מאק נלחמת - ובצדק! החודש, מרץ בשנת 1974, ולהקת פליטווד מאק הייתה עם כאב ראש אדיר.

כן, העיר לונדון סערה וגעשה כאשר מיק פליטווד, האיש והמתופף, סיפק הצהרה משעשעת אך נחרצת בנוגע לסיוט המשפטי שפקד את הלהקה שלו. "אם המקרה הזה יימשך עוד זמן רב, אני אסיים כמי שמדבר כמו עורך דין", התלוצץ פליטווד כשחיוך מריר על פניו. הוא התייחס לתביעה המשפטית שהגישו חברי פליטווד מאק כדי למנוע מהמנהל לשעבר שלהם, קליפורד דייוויס, להשתמש בשם הלהקה עבור חבורה אחרת של מוזיקאים שהופיעה אז ברחבי אמריקה. מדובר היה באחד הסקנדלים המביכים בתולדות הרוק, כשדייוויס פשוט "המציא" להקה חדשה ושלח אותה להופיע תחת השם המפורסם מבלי שאף חבר מקורי יהיה על הבמה.

העיכוב בהליכים המשפטיים נבע מהיסוסו הברור של דייוויס למסור את גרסתו לאירועים. "היו לו שישה שבועות עד כה", רטן פליטווד, "והשופט עשוי לתת לו שבוע נוסף או משהו כזה, אבל נראה שהוא מתקשה לתת תשובה". למרות גרירת הרגליים בבית המשפט, חברי הלהקה המקוריים, שכללו באותה עת גם את הבסיסט ג'ון מקווי, הקלידנית כריסטין מקווי והגיטריסט בוב וולש, היו בטוחים בניצחונם הסופי. "הוא לא יכול למנוע מאיתנו להשתמש בשם, אבל אנחנו בהחלט יכולים לעצור אותו", קבע פליטווד בנחרצות.

החברים היו לחוצים לסגור את הסיפור הזה במהירות כדי שיוכלו לטוס אל לוס אנג'לס, לעבוד על תקליט חדש ולתכנן סיבוב הופעות בארצות הברית. אבל אל תטעו, פליטווד לא התכוון לוותר לדייוויס בקלות והוא היה נחוש לראות את התביעה מגיעה לסיומה המוצלח. "אני חושב שדייוויס חשב שלא נטרח להילחם בהשתלטות שלו", הסביר מיק, "במיוחד כיוון שרק עברנו מצב של טראומה רגשית, אבל אנחנו ניאבק בזה עד הסוף גם אם זה יגרום לנו לפשוט את הרגל. כל כך הרבה מנהלים נראים כמי ששוכחים מי מעסיק את מי, ומי עושה את הכסף. הם שוכחים שאלו האנשים שחובטים בתופים ופורטים על הגיטרות".

פליטווד המשיך ושיתף בתחושות הקשות: "זה לא רק יצר נקמנות, זה שהוא ניסה לקחת את הפרנסה שלנו, הכפיש אותנו כמי שיצאו טיפשים אפילו על כך שנתנו למצב הזה להתפתח". במהלך הסיבוב האחרון של פליטווד מאק ששכר דייוויס – להקה שכללה מוזיקאים כמו אלמר גאנרי וקירבי גרגורי – הקהל לא נשאר חייב. המעריצים הזועמים, שגילו שאין שום קשר בין האנשים על הבמה ללהקה שהם אוהבים, קיבלו את פניהם בעוינות, דרישות להחזר כספי, ואף הוגשו תלונות רשמיות למשרד התובע הכללי.

מנגד, דייוויס, שהצטרף לסיבוב ההופעות המפוקפק ההוא, טען בעקשנות שהוא זה פליטווד מאק ושהוא יכול לשכור ולפטר ככל העולה על רוחו. הוא "שכח" ליידע את המפיקים והאמרגנים מזמיני ההופעות שהלהקה שלו לא כוללת אף חבר מההרכבים הקודמים או מהתקליטים האחרונים. מתוך 39 מופעים שתוכננו, ארבעה בוטלו ברגע שהאמרגנים הבינו מה עומד מאחורי מה שדייוויס כינה פליטווד מאק החדשה.

ההסבר של פליטווד להתנהגות המוזרה של דייוויס היה פשוט: אחרי שחברי הלהקה הודיעו לו שהם לא מעוניינים לצאת לסיבוב הופעות עד שהם יחליטו על כך, המנהל נלחץ מאובדן ההכנסה האפשרי והקים את ההרכב המזויף. "יש לנו מכתבים ממנו, המציינים שהזכות על השם הייתה שלו. הוא אמר שהוא פיטר את הלהקה לפני חג המולד ואז הציע לי עבודה על בסיס שכר. איזו חוצפה! הלהקה היא חברה רשומה שהעסיקה את דייוויס. איזה עלוב הוא! ג'ון מקווי ואני היינו עם הלהקה כשהיא התחילה, הרבה לפני שהוא נכנס לתמונה".

בינתיים, כך סיפר מיק פליטווד, הלהקה שלו החליטה לעבוד ללא מנהל בכלל. "אנחנו נדאג לעצמנו, עם רואה חשבון ועורך דין טובים. אם משהו יהיה מסובך מדי עבורנו לארגון, אז פשוט לא נעשה אותו. אני לעולם לא אחתום על שום דבר שמחייב ליותר משלושה חודשים". הלקח נלמד, והחבורה יצאה לדרך חדשה ועצמאית, בדרך להפוך לאחת הלהקות המצליחות ביותר בעולם, בלי שאף מנהל יגיד להם מה לעשות.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459