רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-20 בפברואר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-20 בפברואר (20.2) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"כבר חווינו בעבר כמה תאונות דרכים קשות, אך זו הייתה הנוראה מכולן. הייתי בטוח שכולנו נימחץ ונחנק בתוך הלימוזינה ההיא בלונג ביץ'. זה קרה לאחר הופעה שלנו שם, כשהמונים טיפסו על גג המכונית שבה שהינו ומעכו אותו. נראה היה כאילו מאה אנשים עומדים על הגג הזה. המונים נצמדו למכונית מכל עבר ולא אפשרו לנו לזוז כלל. כולם נצמדו לחלונות; זה היה מבהיל ביותר. ילדות נלחצו אל הזכוכית ונראו מבוהלות כשהן מחפשות אוויר לנשימה. אנחנו, בתוך המכונית, ניסינו לדחוף את הגג כלפי מעלה. לא הייתה שום דרך מילוט, היינו לכודים. הייתי משוכנע שהגג עומד להתמוטט עלינו. הזרועות שלי כאבו מאוד מהמאמץ להחזיק את הגג בתוך כל המהומה הזו. המכונית עצמה ניזוקה קשות.

האירוע התרחש לאחר מופע מול כ-9,000 איש, והניסיון שלנו להתפנות במהירות בסיום ההופעה השתבש. היציאה שתוכננה עבורנו הייתה צרה מדי עבור הלימוזינה שחיכתה לנו. נסענו לאחור וחיפשנו יציאה אחרת, אך גם שם נתקלנו במעבר צר מדי. באותו רגע כבר היינו מוקפים באלפי אנשים. עוצמת הדחיפות הייתה כה חזקה, עד שחלק מהם קפצו על הגג בניסיון להימלט מהלחץ של ההמון. המשטרה ניסתה להשיב את הסדר תוך שהיא מכה באלות לכל עבר. אנשים נפצעו מהמהלומה; ילדה אחת איבדה כמה מאצבעותיה, ורגלה של ילדה אחרת נמחצה לחלוטין. זה היה נורא" (ביל ווימן, בסיסט הרולינג סטונס, בשנת 1965)

זהירות, רטוב כאן: כשחברי לד זפלין כמעט התחשמלו בשביל הקהל במלבורן. ב-20 בפברואר בשנת 1972 הופיעה להקת לד זפלין במלבורן שבאוסטרליה, באיצטדיון KOOYONG.

ביום ראשון, ה-20 בפברואר 1972, העיר מלבורן שבאוסטרליה לא ידעה מה עומד לנחות עליה, או יותר נכון – מי עומד להרעיד לה את האדמה. חברי להקת לד זפלין הגיעו לאיצטדיון KOOYONG בשעת אחר הצהריים, כשהם חמושים ברעמת שיער מרשימה ובווליום שגרם לציפורים באזור לשקול הגירה מרצון. מול כ-12,000 מעריצים נלהבים שהצטופפו במגרש הפתוח, עלו ארבעת המופלאים לבמה במצב רוח מרומם במיוחד, למרות שהשמיים התחילו להיראות קצת פחות ידידותיים מהרגיל.

רוברט פלאנט, האיש והקול, לא בזבז זמן ופנה לקהל בבדיחות הדעת על התקרית שהסעירה את היבשת באותם ימים. כזכור, רק ארבעה ימים קודם לכן הופיעה הלהקה בעיר פרת', ולאחר המופע פשטו שוטרים על חדרי המלון שלהם בחיפוש אחר חומרים אסורים. פלאנט, שלא ממש התרגש מהחוק, אמר לקהל המלבורני: "ודאי שמעתם כבר על מה שקרה לנו בפרת'. אל תאמינו למה שמספרים לכם. זה הכל שקרים! עלינו להיזהר, אחרת ישלחו אותי למאסר כי אפילו אמרתי את זה".

ההופעה המשיכה עם ביצוע ארוך ומפותל לשיר DAZED AND CONFUSED. השיר הזה, שהפך לאחד הרגעים המכוננים בהופעות הלהקה, התבסס במקור על יצירה של זמר הפולק ג'ייק הולמס. ג'ימי פייג' שמע את הולמס מחמם את להקת היארדבירדס ב-1967 (בה היה חבר אז) והחליט לשאול את הרעיון (מבלי לתת קרדיט...) ולשדרג אותו לכדי יצירת רוק כבדה ומכשפת. השיר ידוע בזכות השימוש של פייג' בקשת של כינור על הגיטרה החשמלית שלו, טכניקה שיצרה סאונד ייחודי ומהפנט. פייג' סיפר בעבר כי רצה ליצור אווירה של מתח ובלבול, מה שמתחבר ישירות לשם השיר. והוא אכן קיבל באוסטרליה את מבוקשו...

בדיוק בשיאו של הקטע, כשהמתח המוזיקלי היה בשיאו - הגיע הבילבול. אז החליטו ארובות השמיים להיפתח. המבול ירד ללא רחם היישר על הבמה הלא מכוסה, וחברי הלהקה, שהבינו שמים וחשמל הם לא החברים הכי טובים, מיהרו לרדת מהבמה. הקהל נשאר רטוב אך מלא תקווה, ולאחר כעשר דקות הגשם פסק. לד זפלין חזרו לבמה וכדי לחמם את האווירה פצחו בשיר ROCK AND ROLL.

אבל החגיגה לא נמשכה זמן רב. כשהלהקה ניסתה להמשיך עם המנון המין והחשמל WHOLE LOTTA LOVE, החליט גם אלוהים להעניק המון אהבה רטובה ופתח את השיבר לעוד מבול רציני. בשל הגשם הכבד והחשש הממשי מהתחשמלות, לד זפלין נאלצו לברוח מהבמה פעם נוספת והפעם סופית. אלפי האנשים שנותרו באיצטדיון הרגישו את החוויה לא רק בעורם הרטוב, אלא גם באוזניהם שהמשיכו לצפצף בחוזקה במשך שעות, עדות לווליום האדיר שבקע מהרמקולים הגדולים והמתקדמים שהלהקה סחבה איתה לכל מקום.

לאחר המופע הרטוב, הלהקה לא הלכה לישון עם מגבת על הראש. החברים הגיעו למסיבה חגיגית שנערכה לכבודם במלון SOUTHERN CROSS שבו שהו. במהלך הערב הוענקו לחברים תקליטי זהב על מכירותיהם המרשימות באוסטרליה. רוברט פלאנט סיכם את החוויה בחיוך: "אני חושב שהקהל במלבורן היה המחבק ביותר באוסטרליה. זאת למרות שבפרת' ניגנו טוב יותר, ארבעה ימים לפני כן. בכל אופן, במלבורן כולם חייכו והיו באנרגיות חיוביות, למרות הקשיים של מזג האוויר".

ב-20 בפברואר נולדו המוסיקאים הבאים:

זה התחיל בשנת 1937, כשדייויד אקלס הגיח לעולם. הוא לא היה עוד זמר פולק-רוק רגיל, אלא דמות שהשפיעה על דורות של מוזיקאים. אקלס הוציא את התקליט המרתק AMERICAN GOTHIC, שהופק על ידי ברני טאופין, השותף של אלטון ג'ון. התקליט הזה נחשב ליצירת מופת של כתיבת שירים אמריקאית, כזו שמשלבת תיאטרון עם רוק. אקלס הלך לעולמו בשנת 1999, אבל השאיר אחריו מועדון מעריצים אקסקלוסיבי שכלל שמות כמו אלטון ג'ון, אלביס קוסטלו ופיל קולינס, שהעריכו כל תו ותו שלו.

קצת אחריו, בשנת 1944, נולד לו סולוף, האיש שהביא את הנשיפה ללהקת BLOOD, SWEAT & TEARS. סולוף היה חצוצרן בחסד שנתן ללהקה את הגוון המיוחד שלה. סולוף המשיך לנגן עד שהתקף לב הכניע אותו במרץ 2015.

שנת 1945 הייתה שנה עמוסה במיוחד בכישרונות. ג'יי ג'יילס נולד באותה שנה והפך לגיטריסט ומנהיג הלהקה שקרויה על שמו, J. GEILS BAND. הם התחילו כלהקת בלוז-רוק מיוזעת והפכו למכונת להיטים משומנת. הלהיט הגדול שלהם CENTERFOLD עוסק בבחור שמגלה שהנערה שעליה פנטז בתיכון מופיעה כעת במגזין למבוגרים. ג'יי ג'יילס נפרד מהעולם באפריל 2017. באותו יום ממש בשנת 1945 נולד גם אלן האל, הזמר של להקת LINDISFARNE. האל כתב את השיר LADY ELEANOR. האל סבל מבעיות בלב ומת בשנת 1990.

המסע בזמן המשיך לשנת 1950, אז נולד וולטר בקר, החצי השני והמוח המבריק מאחורי להקת סטילי דן. בקר היה אחראי על הגיטרה והבס ועל סאונד מלוטש שגרם לכל טכנאי קול להזיע. בקר עזב אותנו בספטמבר 2017 והשאיר חלל ענק וסיבה למריבה של דונלד פייגן מול בעלי עזבונו.

שנה לאחר מכן, ב-1951, נולד רנדי קליפורניה, הגיטריסט עם השם הכי קול בסביבה (נו, זה ג'ימי הנדריקס שהמציא לו אותו) ומנהיג להקת SPIRIT. הסוף שלו היה טראגי כשמת בטביעה בינואר 1997 בזמן שהציל את בנו.

ואי אפשר לסגור את הרשימה בלי הילד שנולד בשנת 1967 ושינה את פני המוזיקה בשנות התשעים, קורט קוביין. המנהיג של להקת נירוונה הביא את הגראנג' לכל בית. קוביין סיים את חייו בירייה באפריל 1994, אירוע שזעזע מיליוני מעריצים. מאז נטען שהוא התאבד, אך בשנת 2026 פורסם לפתע שיש דו"חות המצביעים על כך שהוא בכלל נרצח. לא משעמם לרגע...

ב-20 בפברואר בשנת 1974 יצא התקליט PHAEDRA של להקת טנג'רין דרים הגרמנית. זהו האלבום הראשון של הלהקה שמציג את הסאונד הקלאסי המונע על ידי סיקוונסרים, שלימים נודע כסמל המסחרי שלה.

אלבום זה הוקלט בנובמבר 1973 באחוזה באנגליה, וסימן את תחילת הצלחתה הבינלאומית של להקת טנג'רין דרים. שמו של האלבום נגזר מהמיתולוגיה היוונית ומהסיפור על פדרה, שהתאבדה לאחר שבנה החורג דחה את חיזוריה. ממש מלבב... בכל אופן, החברים אדגר פרוזה, כריסטופר פרנקה ופטר באומן התייצבו באולפני MANOR המבודדים באוקספורדשייר שבאנגליה, מקום שהיה שייך למיליארדר הצעיר וההרפתקן ריצ'רד ברנסון. הם לא הביאו איתם גיטרות חשמליות זועמות או מערכות תופים מפלצתיות, אלא ערימות של קופסאות עם כפתורים, חוטים ופוטנציאל להתלקחות עצמית. התקליט הזה סימן את תחילת תור הזהב של הלהקה תחת הלייבל VIRGIN, והפך לאחד מעמודי התווך של זרם ה-KRAUTROCK והמוזיקה האלקטרונית המוקדמת.

הלהקה, שהוקמה בברלין, החלה את דרכה כלהקת רוק לכל דבר. בשנת 1972 חל בה מהפך, והיא שינתה כיוון לעבר מוזיקה אלקטרונית נטולת תופים. אלבומיה הראשונים, כגון ZEIT ו-ATEM, לא זכו לאהדה רבה דווקא בגרמניה, אך בבריטניה התעורר עניין רב בהרכב. הלהקה הוחתמה בחברת "וירג'ין" מיד עם סיום חוזה ההפצה שלה בגרמניה וניגשה לעבודה. אבל ההקלטות היו רצופות בתקלות טכניות שהפכו בסופו של דבר לסימן ההיכר של היצירה. באותם ימים, מכשירי המוג היו רגישים מאוד לשינויי טמפרטורה. אדגר פרוזה סיפר על החוויה המאתגרת: "היינו חייבים להתחיל ב-11 בבוקר כשבשעה 2 בצהריים המוג כבר היה לגמרי מחוץ לכיוון". החום שהפיקו המכשירים גרם למתנדים להשתולל, אבל במקום לעצור, חברי הלהקה החליטו לזרום עם הכאוס. היצירה המרכזית, שנושאת את שם התקליט PHAEDRA, נולדה מתוך רצף של אלתורים ותאונות טכניות שהוקלטו בזמן אמת. המקצב המהפנט שנוצר על ידי הסיקוונסר הפך לבסיס של מה שמכונה כיום בית הספר של ברלין.

לאחר הצלחת האלבום TUBULAR BELLS של מייק אולדפילד, הפכה הלהקה למותג השני הנמכר ביותר בחברה. זאת למרות שהתקליט לא כלל שירים עם פזמון קליט או מילים שאפשר לזמזם במקלחת, PHAEDRA הפך להצלחה מסחררת והגיע למקום ה-15 במצעד התקליטים הבריטי, הישג כמעט בלתי נתפס ליצירה כל כך ניסיונית וחסרת תקדים. הקהל האנגלי פשוט התאהב בצליל החדש, וריצ'רד ברנסון הבין שיש לו ביד מכרה זהב של כישרון גרמני.

אבל התופעה הזו גם גררה מתנגדים. כשיצא התקליט הבא, RUBYCON, נכתבה עליו ביקורת במגזין הרולינג סטון שבה נטען כי: "זה נשמע כאילו לקחו את האלבום PHAEDRA ופשוט ניגנו אותו לאחור. זהו אלבום שמעניין למשך שלוש דקות בלבד, ולכן מוטב היה לו הופץ כתקליטון (סינגל) ולא כאריך-נגן". על האלבום PHAEDRA נכתב באותו מגזין קודם לכן כי: "מדובר פשוט בשלושה צעירים גרמנים שהוריהם העשירים קנו להם טונות של קלידים", אך המבקר הוסיף וציין כי למרות זאת, מדובר בחוויית האזנה מהנה ביותר.

הגורם המרכזי שמנע מהלהקה לזכות בחשיפה בינלאומית קודם לכן היה חברת התקליטים OHR; החברה דרשה מכל מי שחפץ לייבא את אלבומי הלהקה, לרכוש גם את שאר הקטלוג שלה. צעד זה טרפד את אפשרויות הפריצה של טנג'רין דרים, שכן חברת OHR התמקדה בלהקות שעסקו בתכנים פוליטיים ושרו בגרמנית.

בשנת 1975 כבר הייתה הלהקה רחוקה משורשי הרוק שלה והשתלבה היטב בסצנה הבינלאומית. חבריה באותה עת היו כריסטוף פראנק, אדגר פרוזה ופיטר באומן, שתפעלו כחמישים סינתיסייזרים על הבמה ובאולפן. שדרן הבי.בי.סי הנודע, ג'ון פיל, הצהיר בהתלהבות כי ה"כוכבת" של הלהקה היא המוזיקה עצמה ולא חבריה, שנמנעו מלדבר עם הקהל על הבמה ומיעטו להופיע.

כל הופעה של הלהקה הייתה מאולתרת לחלוטין ודרשה ריכוז רב. הופעה כזו צולמה בקתדרלה שבריימס, צרפת, בדצמבר 1974. האירוע עורר את זעמם של המאמינים המקומיים, שיצאו בקריאות גנאי נגד המופע ודרשו לערוך טקס לטיהור המקום כדי להשיב לו את קדושתו שחוללה. אותם מאמינים טענו כי הקהל בקתדרלה האזין למוזיקה של "עובדי אלילים", עישן סמים ואף השתין על עמודי המבנה העתיק שנבנה במאה ה-13.

מנהל הלהקה נחלץ להגנתה וטען: "המפיק המקומי לא הציב תאי שירותים במקום. למה הוא ציפה שהאנשים יעשו?". אדגר פרוזה הוסיף: "חבל שלא מאפשרים לקתדרלות להיות זמינות באופן קבוע למופעים מסוג זה, בעיקר משום שהן נבנו בתקופות שבהן לא היו הגברות חשמליות, והאקוסטיקה בהן נקייה בהתאם. אין לנו כוונה ליצור מופעים בעלי סממנים דתיים, אך במקומות כמו קתדרלות קיים צליל שמסייע לריכוז גבוה – והמוזיקה שלנו דורשת ריכוז כזה".

סוני ושר - לא עוד! ב-20 בפברואר בשנת 1974 הגישה הזמרת שר בקשה להתגרש מבעלה שגם היה הצד הגברי בצמד המצליח איתה, סוני בונו.

כך כתבה שר בספרה: "התקשרתי ללוסיל בול כדי לבקש את עצתה. אמרתי לה: 'לוסי, אני רוצה לעזוב את סוני, ואת היחידה שאני מכירה שהייתה אי פעם באותו מצב. מה עלי לעשות?'. גם לוסי ובעלה היו זוג מפורסמים שעבדו יחד ככוכבי טלוויזיה; גם הוא היה רודף נשים מושבע, ובסופו של דבר לוסי עזבה אותו. היא אמרה לי: 'לעזאזל איתו. את היא זו עם הכישרון'. דייוויד (גפן) אמר שאני צריכה עורך דין, ואמרתי לו שיש לי את ארווין.

'לא, לא, לא. הוא עורך הדין של סוני, את צריכה עורך דין משלך', הוא אמר והציע לשלם עבור עורך דין טוב. דייוויד התקשר לג'ו די, שעמד לתבוע את סוני ואותי על כך שפוטר. דייוויד הסביר לו את המצב וביקש ממנו להפנות אותי למיקי רודין. ג'ו די הסכים ושמח לעשות זאת. מיקי רודין היה אחד מעורכי הדין החכמים בלוס אנג'לס – האיש שייצג את פרנק סינטרה ועזר ללוסי להיחלץ מנישואיה ומתוכנית הטלוויזיה שלה. כחלק מההסדר שלהם, היא קנתה את חלקו בחברה המשותפת, שאותה מכרה מאוחר יותר במיליונים. מיקי ייעץ לי שהדבר הראשון שעלי לעשות כדי להפר את החוזה הוא להגיש תביעת גירושין. לא יכולתי להביא את עצמי פשוט לתת לעורכי הדין שלי לשלוח לסוני מסמכי גירושין. רציתי לדבר איתו קודם ולהסתכל לו בעיניים.

למרות שזה כנראה נשמע מוזר, עדיין הייתי קשורה לסוני בקשר בלתי מוסבר. הוא היה אבי ילדתי, חברי הטוב ביותר, הגבר שאהבתי, דמות אב, אח גדול, בן דוד מטורף, ופשוט שותף לחיי. לא משנה מה עשה וכמה כעסתי עליו, הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו בעצמי ולראות אם נוכל לפתור זאת בינינו. דייוויד אמר לי שעלי להודיע לו שלא אשתתף במופע המשותף אלא אם כן אהיה שותפה שווה. בשלב זה, כבר לא רציתי לעשות את המופע בכלל. פשוט נגמר לי הכוח. הייתי מרוקנת, לא יכולתי להתמודד עם סוני בבית, אז ביקשתי פגישה במשרדו. נכנסתי, התיישבתי, הדלקתי סיגריה ובהיתי בפניו. 'סוני, ביקשתי שמישהו יבדוק את החוזה שלי והוא אומר שאני העובדת שלך. זה לא יכול להיות נכון, נכון? איך אני יכולה להיות שכירה? אני השותפה שלך. אשתך. יצרנו את כל זה ביחד. אז תגיד לי שהם טועים'.

הוא בהה בי, הדליק את אחד הסיגרים המטופשים שלו ולא אמר מילה. 'אני רוצה חצי מהכסף שלי, סוני. אני רק מבקשת את מה שצודק'. עבדתי כל חיי, מגיל עשרה ועד עכשיו, ולא היה לי דבר על שמי. רציתי את מה שהרווחתי. אבל העיניים שלו היו קרות, ללא שמץ מהניצוץ שראיתי בהן פעם. 'אתה צריך לקרוע את החוזה המזויף הזה, סוני, ולנסח חוזה חדש', התעקשתי. 'אני חייבת להיות השותפה שלך, שווה בשווה'. להפתעתי, סוני הניד בראשו ובלי שמץ רגש אמר: 'אני לא מתכוון לעשות את זה, שר'. הייתי בהלם מתגובתו. הוא נימק זאת בצורה שנשמעה כמעט מתוכננת מראש; הוא אמר לי שאני לא יודעת על מה אני מדברת ושאל מי מייעץ לי. ידעתי שאני צריכה להילחם על זכויותיי. הייתה לי בת לגדל, ואחות ואם לדאוג להן. 'אם לא תסכים לתת לי חצי מהכסף ולחדש את החוזה, סוני, לא אחתום לשנה נוספת ב-CBS. לא אעשה איתך כלום. אני לא יכולה לעבוד בחינם'. סוני משך בכתפיו: 'הם יתבעו אותך'. 'לא אכפת לי', עניתי. 'אני מתכוונת לזה, סוני', אמרתי, קמתי וכיביתי את הסיגריה. 'אני רוצה רק את מה שמגיע לי'. הוא לא האמין שאי פעם אנטוש את התוכנית המשותפת שלנו, אבל בשלב זה לא הייתה דרך חזרה. הפנים של סוני היו תמיד עליזות ובעיניו תמיד היה ניצוץ קטן; גם כשרבנו, מיד לאחר מכן היינו צוחקים שוב.

אבל הפעם הוא הסתכל עלי ללא רגש, בקור מוחלט, כאילו אני זרה. אני לא רוצה לומר שהוא הפך לאדם אחר, אבל משהו קרה כשהוא התחיל לעשן את הסיגרים האלו. יצאתי מהחדר. סוני היה משוכנע ש-CBS לא יוותרו עלינו ושאחזור בי, אז הוא פשוט התעלם ממני. לקח לי זמן לאזור אומץ ולשאול אותו איך הוא היה מסוגל לקחת את כל הכסף שלי כשהיינו ביחד. הוא פשוט משך בכתפיו והשיב: 'תמיד ידעתי שתעזבי אותי'. אמרתי לו שזו לא תשובה אמיתית. מעולם לא קיבלתי הסבר למה שגרם לו לעשות זאת. כשסוני פגש אותי, הוא ויתר על החלום להיות כוכב בזכות עצמו, אבל יחד הפכנו ל'סוני ושר'. ואז איבדנו הכל כצמד, אך מעולם לא עזבתי אותו בזמנים הקשים. אמרתי שוב ושוב שלא תהיה 'שר' בלי 'סוני', אבל היה ברור שגם בלי 'שר' לא יהיה 'סוני'. הכל התחיל להתגבש ביום שהוא שמע אותי שרה בחדר השינה. אז איך הוא היה יכול לעולל לי את זה? כשסוני הבין שדייוויד קרא את החוזה וייעץ לי, הוא נבהל, וכששמע שדייוויד השיג לי את מיקי רודין, הוא ידע שהוא בצרות אמיתיות. הוא ניסה להפעיל לחץ, לשדל ולהגיב, כשהוא מתעקש שתמיד נתן לי כל מה שביקשתי – בגדים, תכשיטים, פרארי ובית חלומותיי. הוא איים לתבוע אותי יחד עם CBS, אבל שנינו ידענו שהם לא יכולים להוציא ממני דבר אם אין לי כסף בכלל.

ביום שני, ה-18 בפברואר, סוני הגיש בקשה לגירושין. זו הייתה הפתעה. החדשות נמרחו על פני כל העיתונים, והכותרות המאיימות על 'קרב הבונואים' התפוצצו מדי יום, לרוב בחוסר דיוק משווע. בלוס אנג'לס, מיקי רודין הגיש מסמכי גירושין שבהם טען שסוני החזיק אותי ב'עבדות בלתי רצונית' – תוך הפרה ישירה של התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית, המבטל את העבדות. הוא גם האשים אותו בשליטה לא חוקית בעסקיי ובקריירה שלי. המהלך המשפטי הזה שיגע את סוני והוביל אותו להגיש תביעה נגדית, שבה דרש מיליונים שהעריך שיפסיד עקב פירוק השותפות. סוני גם הגיש תביעת מיליונים נגד דייוויד, בבקשה לצו מניעה זמני והאשמתו בהתערבות ביחסים חוזיים. דייוויד לא הגיב, אבל הייתי עצובה שסוני ואני הגענו לנקודה שבה אנחנו מתקשרים בעיקר דרך עורכי דין, למרות שנשארנו אדיבים זה לזה בטלפון כשדיברנו על בתנו. המשכתי לגור בבית החוף במאליבו בזמן שעורכי הדין ניהלו משא ומתן על הגירושין, שכללו חלוקה של 28 מיליון דולר בנכסים ורכוש (בערכים של אז). לא הייתי עוברת את זה בלי דייוויד; הוא היה בקשר רציף עם מיקי רודין ודאג שיטפלו בי".

הגירושין הפכו לסופיים ב-26 ביוני 1975. סוני בונו כתב בספרו על אותה תקופה: "כשגפן מושך בחוטים של שר ומתזמר את מותו של המותג 'סוני ושר' כמו השתלטות עוינת וחסרת רחמים, ידעתי שהפרידה שלנו תסלים במהרה לקרב מכוער. זה היה רק עניין של זמן. הנושא הוכרע ב-20 בפברואר, כששר הגישה בקשה רשמית לגירושין. העילה שלה לא הייתה 'פערים בלתי ניתנים לגישור'; שר נקטה גישה אגרסיבית הרבה יותר. היא אימצה את תפקיד הקורבן והאשימה אותי בעבודת כפייה. כששמעתי את הידיעה, נרתעתי בזעזוע. זו הייתה דרך משפטית מתוחכמת לומר שהיא הייתה השפחה שלי. לא אשתי, המאהבת שלי, חברתי הטובה, ההשראה שלי או אם בתנו – אלא העבד שלי! הדם שלי רתח. ידעתי מה התכסיס. אי אפשר היה לשבת שבועות בדיונים עם צוותי עורכי הדין שלנו בלי להבין מה שר וגפן מנסים לעשות. הם רצו לצייר אותי כ'בחור הרע', אפילו כפושע, אדון עבדים שניסה לשלוט בחייה של האישה הזו לטובתו האנוכית. וזה עבד – במידה מסוימת. הציבור האמין לזה. לא הייתה להם דרך לדעת שההאשמה שקרית או שהגירושין היו קשורים לכסף. אבל כששר רצתה להשתחרר מהתחייבויותיה החוזיות ולפצל את העסק שלנו שווה בשווה, אמרתי לא. מדוע? כי עבדתי אחת-עשרה שנים לצד שר כדי לבנות את 'סוני ושר'. עדיין היו לנו חוזים של מיליוני דולרים עם חברות תקליטים ומועדונים. אני בניתי עסקאות שהבטיחו שהכסף ימשיך לזרום במשך שנים. הצד שלה רצה שאקח את החצי שלי ואסתלק. בינתיים, שר נכנסה בחן לתוך עסקאות קיימות וציפתה שהמזומנים ימשיכו לזרום. הראיות היו ברורות: CBS כבר הודיעה שבעונה הבאה, 'שעת הקומדיה של סוני ושר' תהפוך ל'שעת הקומדיה של שר'. האמנתי אז, ואני מאמין גם עכשיו, שכשאתה מקדיש אחת-עשרה שנים לבניית חברה, יש לך זכות להיות חלק ממנה. כתוצאה מכך, תבעתי את שר ב-14 מיליון דולר והגשתי תביעה נוספת על סך 13 מיליון דולר נגד גפן. הם נקמו. לילה אחד חזרתי מהאולפן ומצאתי שכל המנעולים בבית הוחלפו. לא יכולתי להיכנס. גפן, שר, כמה בלשים והמנהל הוותיק שלנו השתלטו על האחוזה. זה לא התאים לשר; חשדתי שמישהו עומד מאחוריה. התקשרתי הביתה ודיברתי עם צ'סטיטי. היא אמרה: 'אבא! אבא! הם משתלטים על הבית!'.

שר, אמנית מוכשרת אך בהחלט לא לוחמת, נתנה לגפן לנהל את המאבק. זמן קצר לאחר שחזרנו מיוסטון, היא וגפן עברו לגור יחד ושכרו בית בבוורלי הילס. אז התחילו השמועות שגפן התאהב בשר בטירוף. מעולם לא קניתי את זה. זו הייתה מערכת יחסים של נוחות ותצוגה יותר מאשר תשוקה וזיקוקים. ובכל זאת, הם חיו כזוג, והדבר המצער והמגעיל ביותר היה ששר, בגישה פסיבית-אגרסיבית, הכריחה אותי להתמודד מול גפן. אני עדיין לא מבין למה היא נשארה ברקע והפכה את בתנו לכלי משחק במאבק ביני לבין גפן. אני מניח שהיא פשוט לא רצתה להתמודד עם המועקה שבלקבל החלטות מולי. כך מצאתי את עצמי מנהל משא ומתן עם גפן ולא יכול לראות את בתנו. המצב היה משפיל ומרגיז, ובישר על קרב המשמורת המריר שניהלנו מאוחר יותר. בסוף שבוע של חג לקחתי את צ'אס לפאלם ספרינגס. הייתי אמור להחזיר אותה עד 18:00. מסיבה כלשהי התעכבתי, והתקשרתי לשר כדי להודיע על כך. היא סירבה לדבר איתי והעבירה אותי מיד לגפן, שתקף אותי כאילו היה לו מעמד משפטי בעניין.

כשתוכנית הטלוויזיה המשותפת שלנו, שחזרה לאוויר לאחר הגירושין, בוטלה לבסוף ב-1977, זה היה הסוף. שר ואני הפסקנו להופיע יחד. ובכל זאת, השירים שלנו המשיכו להישמע ברדיו, והדימוי הקליל והרומנטי של 'סוני ושר' מעולם לא איבד מקסמו. האם נשיר שוב יחד? התשובה שלי תמיד זהה – אשמח לשיר שוב עם שר. נהניתי מזה מאוד. תמיד האמנתי שמשהו מיוחד קורה כשאנחנו יחד על הבמה. אבל זו חייבת להיות החלטה הדדית. אופיע עם שר רק אם גם היא תרצה להופיע איתי".

אל תשכחו אותם: איך השיר שאיש לא רצה הפך להמנון של דור שלם. ב-20 בפברואר בשנת 1985 יצא בארה"ב תקליטון של להקת SIMPLE MINDS ושמו DON'T YOU FORGET ABOUT ME.

ב-20 בפברואר בשנת 1985, העולם עוד לא ידע שהולך לנחות עליו פגז מוזיקלי שיגדיר עשור שלם. באותו יום יצא בארצות הברית תקליטון קטן של להקת SIMPLE MINDS עם השם המחייב DON'T YOU FORGET ABOUT ME. השיר הזה הפך ללהיט הענק של הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" שיצא באותה שנה, אבל הדרך אל פסגת המצעדים הייתה רצופה בסירובים, פרצופים חמוצים וקצת מזל של מתחילים.

קית' פורסי וסטיב שיף כתבו את היצירה הזו במיוחד עבור הפסקול. פורסי היה דמות מרכזית בסצנה באותם ימים, כמי שהיה שותף לכתיבת SHAKEDOWN עבור הפסקול של "השוטר מבוורלי הילס 2" וגם עמד מאחורי שיר הנושא של FLASHDANCE. שיף, לעומתו, הגיע מרקע מעט שונה כגיטריסט בלהקה של נינה הייגן. העלילה של "מועדון ארוחת הבוקר" הפגישה חמישה תלמידי תיכון בעלי אישיות שונה מאוד שבילו יחד שבת כעונש ומצאו מכנה משותף. השאלה המרכזית של הסרט הייתה האם הם יזכרו את זמנם יחד ביום שאחרי. לפי עדותו של פורסי, דיאלוג מסוים מתוך התסריט העניק לו את ההשראה לשם השיר.

אבל כאן העניינים הסתבכו. פורסי לא תכנן שחבורה של סקוטים תבצע את השיר. הבחירה הראשונה שלו הייתה בכלל בריאן פרי, אבל פרי דחה את ההצעה בנימוס. אז הוא ניסה לעניין את בילי איידול ואת להקת THE FIXX - ושוב, נענה לשלילה. דרך אגב, בילי איידול אפילו הקליט לו גרסת כיסוי מאוחר יותר בקריירה שלו, כנראה אחרי שהבין איזה פספוס זה היה. אז פורסי, שהעריץ את SIMPLE MINDS, ניסה לשכנע את חבריה והעביר להם הקלטת דמו כדי שיעבדו עליה. באותה תקופה הלהקה צברה תאוצה בבריטניה עם שלושה להיטים צנועים מהתקליט SPARKLE IN THE RAIN שיצא בשנת 1984, אך בארצות הברית המזל לא האיר להם פנים, בעיקר בגלל חוסר קידום מצד חברת התקליטים האמריקאית.

אז מה גרם להם לשנות את דעתם? חברי הלהקה נפגשו עם במאי הסרט ג'ון יוז וזכו להקרנה פרטית. הצפייה בסרט הכניסה את המילים להקשר נכון יותר והם הבינו את העוצמה הרגשית שטמונה בו. פורסי לא ויתר וביקר אותם בסקוטלנד, שם הכימיה האישית ניצחה. הם נכנסו לאולפן בלונדון והקליטו את השיר תוך כמה שעות בלבד.

ג'ים קר נזכר באותם רגעים: "היינו צעירים, היינו קצת חצופים, היינו חסרי ביטחון. חשבנו, 'חכה רגע, אתה רוצה אותנו, כי אתה אוהב אותנו כי אנחנו כותבים את השירים האלו, אבל אתה רוצה שנעשה את השיר שלך?!' בהתחלה לא היינו מוכנים להקשיב, 'לא, אנחנו לא עושים שירים של אחרים'. וכמובן, מאוחר יותר זה הוסבר. ברגע שנכנסנו לאולפן, לא ידענו מה באמת לעשות אבל משום מה הרעיונות שהעלינו שם היו טובים".

השיר נפתח ברגע של השראה צרופה כשהגיטריסט צ'ארלי בורצ'יל הנחית ריף גדול וג'ים קר פצח בקריאות ה-"היי היי היי היי" המפורסמות שלו. ג'ים קר הוסיף על החוויה באולפן: "פתאום זה היה משחק של הרכבה ולא חשבנו על עצמנו, רק חשבנו על מה שיוצא מהרמקול, ובכל פעם שמישהו עשה משהו שהיה מגניב, זה עודד אותנו יותר. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'זה טוב זה? לא?' זה העניין עם מוזיקה: אתה יכול לנתח את זה ואתה יכול לבוא עם גישה - ולהקות ידועות לשמצה בפוליטיקה - אבל ברגע שאתה מתחיל לנגן ואתה אוהב את איך שזה גורם לך להרגיש, כל השאר יוצא מהחלון".

חלק ה"לה לה לה" בסוף השיר לא היה כתוב במקור. ג'ים קר פשוט לא ידע מה לשיר בסיום, אז הוא אלתר את ההברות האלו כדי למלא את החלל. המפיק כל כך אהב את זה שהחליט להשאיר את זה, ואין מי שאוהבים את השיר הזה ולא שרים את זה כשזה מתנגן.

ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת. השיר זינק למקום הראשון במצעד בילבורד בארצות הברית והפך את SIMPLE MINDS לכוכבי ענק בן לילה. למרות ההצלחה, השיר לא נכלל בתקליט האולפן הבא של הלהקה, ONCE UPON A TIME, מה שהפך אותו לפריט מבוקש על גבי הפסקול (או כתקליטון). בסופו של דבר, השיר שחברי הלהקה כמעט זרקו לפח הפך ליצירה הכי מזוהה איתם. השילוב בין הסינטיסייזרים של שנות השמונים, הגיטרה של בורצ'יל והקול העמוק של קר יצר המנון שגם היום, עשרות שנים אחרי, גורם לכל מי ששומע אותו, כמוני, להרים את הווליום ופשוט לשיר ולהתרגש שוב.

כן, לא, ומה שביניהם: ומה שסיפר לי בסיסט להקת קווין! ב-20 בפברואר בשנת 1971 הופיעה להקת יס ב- KINGSTONE POLYTECHNIC שבמחוז סארי. להקת החימום הייתה קווין וכרטיס להופעה עלה 50 פני.

ביום חורפי אחד, בתאריך 20 בפברואר 1971, התרחש אירוע מוזיקלי במחוז סארי שבאנגליה, שהיום, במבט לאחור, נראה כמו פנטזיה רחוקה של כל חובב מוזיקה מושבע. באולם של KINGSTON POLYTECHNIC עלתה על הבמה להקה שהייתה אז במלוא הכוח, יס, כשהיא מלווה בלהקת חימום אלמונית למדי ושאפתנית בשם קווין. באותם ימים, המחיר עבור התענוג הכפול הזה עמד על 50 פני בלבד, סכום צנוע שבוודאי לא רמז על גודל המעמד ההיסטורי שיתפתח שם.

הלהקה המרכזית הגיעה להופעה הזו כשהיא רכובה על גל ההצלחה של היצירה החדשה שלה, THE YES ALBUM, שיצא לחנויות בבריטניה רק יום אחד קודם לכן. התקליט הזה סימן את תחילת העידן של הגיטריסט סטיב האו בחבורה והציג סאונד מגובש ומתוחכם. אבל מאחורי הקלעים באותו ערב בקינגסטון, האווירה הייתה רחוקה מלהיות הרמונית כמו השירה של חברי להקת יס. דאג בוגי, שהיה באותה עת הבסיסט של קווין, סיפק לי (כשהתכתבתי איתו באריכות) עדות ממקור ראשון על ההתנהלות באותו ערב, והוא לא חסך בתיאורים על החיכוך בין המוזיקאים. בוגי נזכר בכך שהיחסים בין הלהקות לא היו לבביים במיוחד, בלשון המעטה. כך הוא סיפר לי: "הבסיסט של יס, כריס סקווייר, לא היה נחמד בכלל. הוא די היה קוץ בישבן. כשבריאן מאי ניגש לנגן שם בפסנתר, בעת ההכנות להופעה, כריס גער בו לרדת משם מיד כי אנחנו רק מופע החימום. עם זאת, יצא לי, כחלק מלהקת החימום, להשתמש שם בציוד ההגברה של יס - כך שהתחברתי עם הבס שלי למגבר של כריס. זה היה מגבר מסוג FENDER DUAL SHOWMAN".

באותם רגעים, חברי קווין עדיין חיפשו את דרכם ואת הצליל הייחודי להם, והם נאלצו להסתפק בפירורים מהציוד המפואר של הלהקה המרכזית. ההופעה הזו, שהתקיימה באווירה מתוחה תחת עינו הפקוחה של כריס סקווייר, הותירה חותם קשה במיוחד על הסולן פרדי מרקיורי. בדרך חזרה מההופעה, הדרמה הגיעה לנקודת רתיחה בתוך הרכב הקטן של הלהקה. בוגי תיאר את רגעי המשבר והתחושה שמישהו כאן מנסה לעשות עליו סיבוב: "בדרך חזרה משם פרדי כל הזמן התלונן שהעסק לא הולך ושנראה שכדאי לפרק את הלהקה. כנראה שזה היה תרגיל שלהם כדי להעיף אותי מלהקת קווין. זו הייתה הופעתי האחרונה איתם ואחריי הגיע ג'ון דיקון".

מתברר כי התלונות המרירות של פרדי מרקיורי לא היו באמת הצהרה על סוף הדרך של קווין, אלא מהלך פוליטי פנימי מתוחכם שנועד לבצע שינוי בעמדת הבסיסט. זמן קצר לאחר מכן, ג'ון דיקון הצטרף להרכב והפך לחלק מהמרובע המנצח ששינה את פני המוזיקה. בעוד שיס המשיכו לבסס את מעמדם כענקי הרוק המתקדם עם תקליטים מורכבים וחדשניים, קווין יצאה למסע שיהפוך אותה לאחת הלהקות המושמעות והאהובות ביותר בעולם. מי היה מאמין שכל המטען הזה נדחס לערב אחד טעון במחוז סארי, שבו הקהל זכה לראות את שתי הלהקות הללו על במה אחת תמורת חצי לירה שטרלינג בלבד?

דרך אגב, דאג בוגי הפך מיד לאחר מכן לטכנאי הקלטות באנגליה. אז הוא הקליט תקליטים רבים לאמנים כמו אי.אל.או, רנסאנס, ראס בלארד ורבים אחרים. והוא סיפר לי דברים מדהימים מההקלטות ההן. כמו למשל בתקליט ON THE THIRD DAY, של אי.אל.או - כשג'ף לין ניגש לפסנתר אבל לפתע קרה משהו ש... רגע, זה כבר סיפור לזמן אחר...

האם דייויד בואי בדרך להפוך להיפי מן השורה? ב-20 בפברואר בשנת 1969 נבחן דייויד בואי (שוב) למחזמר "שיער", בתיאטרון שאפטסברי בלונדון.

בשנת 1969, לפני שהעולם עצר את נשימתו לקראת הנחיתה על הירח ונהנה מצלילי "ספייס אודיטי", בחור צעיר ומסקרן עם תסרוקת מוקפדת הסתובב ברחובות לונדון וחיפש את הזינוק הגדול שלו. ב-20 בפברואר של אותה שנה, דייויד בואי מצא את עצמו שוב בפתחו של תיאטרון שאפטסברי. המטרה הייתה ברורה אך מאתגרת: אודישן נוסף למחזמר HAIR, שהיה באותם ימים הדבר הכי חם, פרוע ושערורייתי בעיר.

בואי לא הגיע לסמטאות התיאטרון לבדו. לצידו צעד המנהל האישי שלו, קן פיט, אדם שניסה בכל כוחו להפוך את בואי לכוכב כלשהו. השניים הגיעו למקום בשעות הערב כדי לצפות בהפקה מקרוב ולבחון אם האווירה מתאימה לסטייל של בואי. למרבה השעשוע, הוא ממש לא התלהב ממה שראה על הבמה. הוא צפה בשבט ההיפים המזמרים, בריקודים החופשיים ובמסרים הפוליטיים, אך ההפקה כולה פשוט לא הותירה עליו רושם חיובי במיוחד והוא לא התרשם מהתוצאה הסופית.

למרות הפרצוף החמוץ שהפגין בואי מול הבמה, הבוחנים דווקא זיהו בו משהו מיוחד. בסיום הערב הוא קיבל הודעה רשמית לחזור לאודישן נוסף עבור התפקיד של קלוד, הדמות המרכזית שנקרעת בין עולם הערכים הישן לבין תרבות הנגד. באותם ימים בואי עדיין חילק את זמנו בין הופעות פנטומימה עם לינדסי קמפ לבין כתיבת שירים חדשים בחדרו הצנוע.

באותה תקופה בואי עוד נראה כמו גרסה מוקדמת ומהוססת של עצמו, רחוק מאוד מהדמויות החוצניות שיאמץ בשנות השבעים. המחזמר HAIR, שעלה בלונדון בספטמבר 1968, נחשב לפורץ דרך בגלל העיסוק הישיר בסמים, במלחמת וייטנאם ובסצנות העירום הנועזות שלו. בואי הצעיר בהחלט יכול היה להשתלב שם מבחינה ויזואלית, אך בסופו של דבר הוא בחר לוותר על התענוג על במת התיאטרון לטובת קריירה מוזיקלית ששינתה את העולם. כנראה שחליפת חלל כסופה החמיאה לו הרבה יותר משרשראות חרוזים ופעמונים של ילדי פרחים.

קית', השמיע קול: הטלגרם הדחוף ששלחו הרולינג סטונס לגיטריסט שנעלם בטורונטו. ב-20 בפברואר בשנת 1977 שלחו הרולינג סטונס מברק לקית' ריצ'רדס מטורונטו שם הם מתאמנים על כמה מופעי מועדון קטנים. "אנחנו רוצים לנגן. אתה רוצה לנגן. איפה אתה?", נכתב שם.

התאריך היה 20 בפברואר בשנת 1977, והעיר טורונטו הקפואה בקנדה הפכה למוקד של דרמה מוזיקלית מהסוג שרק חברי להקת הרולינג סטונס ידעו לייצר. באותם ימים הלהקה התמקמה בעיר כדי להתאמן לקראת כמה מופעי מועדון קטנים וסודיים, אבל הייתה בעיה אחת קטנה ומאוד מורטת עצבים: הגיטריסט קית' ריצ'רדס פשוט לא הופיע. חבריו ללהקה, שכבר היו רגילים להתנהלות הלא שגרתית שלו, החליטו שהגיעו מים עד נפש ושלחו לו מברק בהול ומשעשע למדי (לפני בוא הוואטסאפים) לכתובת שבה שהה בעיר.

הטקסט של המברק היה קצר, קולע ומאוד ישיר. "אנחנו רוצים לנגן. אתה רוצה לנגן. איפה אתה?", נכתב שם בכתב יד שהסגיר את חוסר הסבלנות של מיק ג'אגר ושאר החברים. באותה עת הלהקה עשתה חזרות באולפן בשם SOUND KITCHEN, והתוכנית הגדולה הייתה להופיע במועדון EL MOCAMBO תחת השם הבדוי THE COCKROACHES. המטרה של המופעים הללו הייתה להקליט חומרים חיים עבור אלבום כפול שהיה אז בתהליכי עבודה.

בעוד חברי הלהקה המתינו לתשובה או לפחות לסימן חיים מהגיטריסט שלהם, קית' ריצ'רדס היה עסוק בצרות משלו שהיו רחוקות מאוד מכיוון הגיטרה. זמן קצר לאחר שליחת המברק, המשטרה המלכותית של קנדה פשטה על חדרו במלון ומצאה כמות נכבדה של הרואין. המקרה הזה כמעט גרם לפירוק הלהקה והעמיד את קית' ריצ'רדס בסכנה של מאסר ממושך, מה שהפך את המברק ההוא למסמך היסטורי שמתעד את הרגע האחרון של השקט לפני הסערה המשפטית הגדולה.

למרות המתח והדרמה, הסטונס הצליחו בסופו של דבר לעלות על הבמה במועדון המדובר בתחילת מרץ. המופעים ההם נכנסו לספרי ההיסטוריה לא רק בגלל המוזיקה, אלא גם בגלל הנוכחות המפתיעה של מרגרט טרודו, אשתו של ראש ממשלת קנדה דאז, שתועדה מבלה עם הלהקה ועוררה סקנדל פוליטי ענק. בסופו של דבר, חלק מההקלטות של אותם מופעים מצאו את דרכן אל תוך האלבום LOVE YOU LIVE שיצא מאוחר יותר באותה שנה.

הביטל שחזר מהערוגה: האם ג'ורג' האריסון סוף סוף הפסיק להטיף והתחיל ליהנות? ב-20 בפברואר בשנת 1979 יצא התקליט GEORGE HARRISON.

ב-20 בפברואר בשנת 1979, בזמן שסצנת הפאנק עוד ניסתה לשרוף את המועדון והדיסקו שלט ברחבות הריקודים, הגיח מהאחוזה המפוארת שלו באנגליה ג'ורג' האריסון עם תקליט חדש שנשא פשוט את שמו: GEORGE HARRISON. זה היה רגע של אמת עבור מי שכונה בעבר הביטל השקט, שכן הוא לא הוציא חומרים חדשים במשך תקופה ארוכה ונדמה היה שהוא מעדיף לגזום ורדים מאשר לפרוט על מיתרים.

התקליט הזה סימן את חזרתו של המוזיקאי למרכז הבמה אחרי שנת שבתון מוחלטת ב-1977 שבה הוא לא כתב אפילו שיר אחד. הוא סיפר מאוחר יותר כי באותה שנה הוא פשוט נסגר מעסקי המוזיקה לגמרי והיה קצת לא בקשר עם המוזיקה האחרת. לדבריו, היו אמנים מסוימים שהוא תמיד אהב להאזין להם, אבל הוא לא הקשיב הרבה לרדיו. הוא פשוט יצא מזה והסתובב, כפי שהאנגלים נוהגים לומר. האריסון הרגיש שכל השאר לא שמו לב להיעדרו, כי אם תקליטי העבר שלו עדיין הושמעו ברדיו, אנשים לא הרגישו שהוא לא באמת שם, אבל לו פשוט נמאס מכל זה.

העייפות שלו נבעה מהתחושה שהחידוש בעולם המוזיקה נשחק. הוא ציין כי מאז 1961, כשהם הקליטו תקליט לראשונה, עברו שמונה עשרה שנים והעסק הפך לעניין של אגו. האריסון טען שצריך אגו גדול כדי להמשיך להתאמץ להיות בעין הציבורית, ואף שזה קל מאוד למי שיש לו את הרצון הזה, רוב רצונות האגו שלו באשר להיות מפורסם ומצליח התגשמו מזמן. למרות זאת, הוא עדיין נהנה לכתוב מנגינה ולהפיק תקליט, אך שנא את העובדה שברגע שהיצירה יוצאת לאור, הוא הופך לחלק מהמסגרת הכללית של העסק. הוא אפילו הודה שהוא שונא להתחרות ולקדם את הדבר וסולד משיווק. בסוף שנות השישים הוא אפילו ניסה להיות מעורפל יותר כדי להימנע מהטרדות הקהל שדופק על דלתו אחרי כל להיט.

בסופו של דבר, בסוף שנת 1977, הוא הבין שעליו לעשות משהו. דחיפה משמעותית הגיעה דווקא ממסלולי המרוצים. האריסון, שהיה חובב מושבע של מרוצי מכוניות מאז שהיה ילד בליברפול, החל להסתובב בין הנהגים. הוא הרגיש נבוך כשכולם פנו אליו כאל ג'ורג' מהביטלס ושאלו מתי יצא תקליט חדש, בזמן שמחשבות מוזיקליות היו רחוקות ממנו מיליון קילומטרים. המפגש עם ניקי לאודה, הנהג ששרד תאונה מחרידה ב-1976, השפיע עליו עמוקות. הוא חש כבוד גדול כלפי לאודה והזדהה עם הסבל שעבר כשאנשים ניסו לפרוץ לחדרו בבית החולים כדי לצלם את פניו המצולקות. כשלאודה סיפר לו ב-1977 על הפוליטיקה וההטרדות בעולם המרוצים ועל כך שהוא רק רוצה לחזור הביתה ולהאזין למוזיקה נחמדה, האריסון החליט לכתוב מנגינות חדשות, אולי אפילו משהו שניקי יוכל ליהנות ממנו ביום החופשי שלו.

העבודה על התקליט החלה באמצע אפריל 1978 והסתיימה בתחילת אוקטובר. היציאה לשוק התעכבה בגלל הגרפיקה ובגלל הרצון להימנע מהעומס של חג המולד, אז כל העולם מוציאים תקליטים. האריסון החליט להיעזר במפיק חיצוני ובחר בראס טיטלמן, שעבד עם אמנים כמו רנדי ניומן וג'יימס טיילור. הוא השתעשע ברעיון לעבוד עם טד טמפלמן או לני וורונקר מחברת וורנר ברוס בבורבנק, אך לבסוף בחר בטיטלמן בזכות אישיותו הנוחה. האריסון חשש שאיבד את אוזן הציבור, אך העבודה עם טיטלמן החזירה לו את הדרייב והפכה את השהות באולפן לכיפית שוב.

אחד השירים המעניינים בתקליט הוא NOT GUILTY, שיר שנדחה במקור על ידי הביטלס במהלך הקלטות האלבום הלבן. למרות שבאולפני EMI הקליטו הביטלס יותר ממאה טייקים לשיר, הוא נגנז והאריסון החליט להחיות אותו בגרסה שונה ורגועה יותר. השיר נכתב ב-1968 והאריסון הסביר אז: "כתבתי את זה מיד אחרי שחזרנו מהרי ההימלאיה ומהמהארישי. חזרתי קצת מאוחר יותר מכולם כי כל האחרים התפצלו והחלו להפעיל את חברת אפל. חזרתי לשם וזה היה כמו בית משוגעים. לג'ון ויוקו היה איזה בחור שבדק את האי צ'ינג כל עשר דקות. הם היו אומרים, 'אה, יש לנו פגישה עסקית, ובכן, בוא נבדוק את האי צ'ינג ונראה מה לעשות. המקום פשוט מלא במטורפים והשיר הזה היה באמת על ג'ון, פול וחברת אפל".

שיר נוסף שזכה לתשומת לב הוא HERE COMES THE MOON, מעין המשך רוחני ללהיט העבר שלו. האריסון התבדח על כך ואמר: "זה לא נכון שעורך הדין שלי התקשר אליי והמליץ לי לתבוע את עצמי על השיר הזה". השיר BLOW AWAY, שהגיע למקום ה-16 במצעד האמריקאי, נולד מתוך סיטואציה ביתית מעצבנת. האריסון תיאר זאת כך: "היו לנו דליפות בבית בגלל איזה ניקוז שנסתם ויצאתי עם הכובע ומעיל הגשם שלי והייתי שם למטה בבקתה, מתרחק מכל זה. למען האמת, זה שיר שמביך אותי. הוא קליט מדי וברור מדי".

הצד הפסיכדלי יותר של התקליט מיוצג בשיר SOFT HEARTED HANA. השיר נכתב עם מבנה אקורדים דומה לשיר DEEP BLUE שפורסם בעבר כצד ב' של הסינגל שלו על בנגלדש. האריסון הודה בפה מלא: "זה שיר לפטריית הזיה, אני חייב להודות. אבל אתה חייב להיות זהיר כי זה כל כך טוב. ההבדל בין זה לאסיד הוא שפה אתה מרגיש מתמוגג ואילו באסיד אתה מרגיש רקוב פיזית. החומר הזה מאוד אורגני, הכל נהדר, הכל בפוקוס מושלם ואפילו הגוף הפיזי מרגיש טוב. ובגלל שהרגשתי טוב, פשוט המשכתי לאכול את הפטריות כל היום. אכלתי יותר מדי, ונפלתי ועזבתי את הגוּף. נפלתי והכיתי את ראשי על רצפת הבטון".

השיר FASTER נכתב כמחווה לעולם המרוצים והוקדש לכל נהגי הפורמולה 1. האריסון סיפר כי את שם השיר הוא לקח מספרו של ג'קי סטיוארט, שהיה אלוף עולם והביטל העריך אותו כבחור הראשון עם שיער ארוך ודעות מוצקות שהיה גם מעריץ של הביטלס. האריסון השתמש בהקלטות אמיתיות של רעשי מנוע ממרוץ הגראנד פרי בבריטניה כדי להעניק לשיר אווירה אותנטית. שיר נוסף בתקליט, LOVE COMES TO EVERYONE, כלל נגינת גיטרה של חברו הטוב אריק קלפטון בפתיח, מה שהוסיף לנבחרת הכוכבים שסייעה ביצירת התקליט.

בביקורת שפורסמה במגזין רולינג סטון, נכתב כי הזמן לא התייחס בחביבות לפרויקטים הסולו של הביטלס. המבקרים טענו שרוב הפרסומות העצמיות של ג'ון לנון מעולם לא נועדו להדהדה יותר מהמיתוסים התקשורתיים, שפול מקרטני ממשיך כאמן יחיד שאינו כבד יותר מאלטון ג'ון, ורינגו סטאר רק ממחזר בדיחות ישנות. אולם, הם ציינו שהשנים היו האכזריות ביותר כלפי ג'ורג' האריסון. עם זאת, התקליט החדש תואר כאוסף של עשרה שירי פופ קליטים והתקליט המשובח ביותר שלו מאז התקליט המשולש ההוא. המבקרים הוסיפו כי הצליל שפיל ספקטור עזר לו ליצור בעבר נראה היום דינוזאורי בצורה מדכאת, אך בתקליט הזה הטון המחמיר נעלם והזמר נשמע יותר כמו ג'נטלמן ומיסטיקן מוזר מאשר תומך קרישנה אדוק. האלבום נחשב לקליל ומרענן, כשהוא משלב בין המוזר והחלקלק וגורם לשנות השישים להיראות רחוקות יותר.

האריסון עצמו סיכם את המוטיבציה שלו ליצור את התקליט ברצון לקיים מחויבות עסקית, אך גם בדחף אמנותי פנימי. הוא הסביר שאם היה מת, היה מעדיף שאנשים ימצאו מאסטר גמור וטוב של שיריו מאשר הקלטת דמו ישנה על קסטה. הוא הבין שהרצון ליצור משהו ראוי חוזר ברגע שמתחילים לכתוב, וזה בדיוק מה שקרה לו עם התקליט האישי והמוצלח הזה.

הלילה שבו הלהקה שרפה את המועדון (ולא במובן החיובי). ב-20 בפברואר 2003 הופיעה להקת המטאל, GREAT WHITE, במועדון "התחנה", ברוד איילנד. שם קרתה הטרגדיה.

התאריך היה 20 בפברואר 2003, והאווירה במועדון THE STATION שבמדינת רוד איילנד הייתה אמורה להיות שיא של רוק כבד ודיסטורשן. להקת GREAT WHITE עלתה לבמה מול קהל מעריצים נלהב, כשהיא מוכנה לתת בראש. המוסיקה הייתה רועשת ומלהיבה, בדיוק כפי שחובבי הז׳אנר אוהבים, והפירוטכניקה הבימתית עבדה היטב בדקות הראשונות. אלא שהתצוגה הוויזואלית הזו הפכה במהרה לסיוט, כאשר הניצוצות הציתו את חומרי הבידוד והביאו לשריפה קטלנית שגבתה את חייהם של 98 בני אדם.

האסון לא קרה בחלל ריק. מנהל הבטיחות של המקום סיפר לאחר מכן כי הוא צפה את הנולד. כבר שלושה חודשים לפני האירוע, הוא הזהיר את הבעלים של המועדון שמערכת הפירוטכניקה שהוצבה שם מסוכנת מדי ויש להפסיק את השימוש בה לאלתר. הציטוט שלו מאז נותר מהדהד: "אמרתי להם שאני לא מכיר את החבר׳ה שבאים להופיע ומביאים פיצוצים. הם מדליקים אש במועדון, מחר הם נעלמים ואנחנו נשארים כאן לסכנה הבאה. אמרתי להם שאני לא יכול להבטיח את הבטיחות במועדון שלהם כך".

כאשר אותו מנהל הבחין בפירוטכניקה פועלת במהלך ההופעה של GREAT WHITE, הוא רתח מזעם. הוא ידע היטב שהלהקה לא קיבלה שום אישור רשמי להשתמש באמצעים הללו. האש שפרצה מהמערכת נאחזה בספוג הפוליאוריתן הדליק ששימש לבידוד אקוסטי ופשטה במהירות רבה כל כך, עד שלאנשים בקהל לא הייתה יותר מחצי דקה להימלט מהמבנה הבוער.

המראות בתוך המועדון היו קשים. רוב המתים נמצאו סמוך לדלת הכניסה הראשית, שם נוצר דוחק נורא שגרם לכך שחלקם נרמסו למוות, בעוד אחרים נשרפו או נחנקו מהעשן הסמיך. היו כאלו שביקשו למצוא מקלט בתמימותם בשירותים של המועדון, אך הכבאים מצאו אותם שם ללא רוח חיים. אירוני במיוחד הוא סיפורו של צלם וידאו שתיעד את המופע עבור כתבה שעסקה בכלל בנושא בטיחות בהופעות רוק. המצלמה שלו קלטה בזמן אמת את הרגע שבו הניצוצות התעופפו היישר אל החומרים הדליקים שעל הקירות. בקהל היו רבים שחשבו בהתחלה שמדובר בחלק מרהיב ומתוכנן מהמופע, ועד שהבינו שמדובר בתקלה פטאלית, זה כבר היה מאוחר מדי.

אחד מקורבנות השריפה היה גיטריסט הלהקה, טיי לונגלי, שהיה בן 31 בלבד במותו. בהלווייתו, מנהל הלהקה נפרד ממנו במילים: "טיי חופשי כעת להופיע בכל מקום בעולם".

בונוס: הגיטריסט שנתן ללהקת יס את שמה וקיבל בעיטה, מצא את ה-FLASH שלו בתקליט בכורה זה שיצא החודש, פברואר בשנת 1972.

פיטר בנקס היה הגיטריסט שיסד את להקת יס, הגה את שמה ופוטר ממנה בבושת פנים אחרי שני תקליטים. הסיפור של האיש שהיה שם כשכל הקסם התחיל והפך בין לילה לסיפור רחמים בעיתון, הוא אחד הרגעים היותר סוריאליסטיים בדברי הימים של הרוק המתקדם. בנקס, שהיה אחראי לצליל הגיטרה החדשני של שני התקליטים הראשונים של יס, מצא את עצמו מחוץ לחללית בדיוק כשהיא התחילה להמריא אל על. חבריו ללהקה החליטו שהם צריכים מישהו קצת יותר וירטואוז וממושמע, והשאר היסטוריה.

לאחר הפיטורים המפתיעים, הצטרף בנקס לתקופה קצרה מאד ללהקת BLODWYN PIG. אך גם כאן הוא לא מצא אושר ומצא את עצמו מהר מאד ללא להקה וללא כסף לחיות. הגיטריסט שהיה רגיל לאולפנים נוצצים מצא את עצמו בודק כמה עודף נשאר לו בכיס למנת צ'יפס. מצבו הנואש חילחל גם לכתבה שנעשתה עליו בעיתון מלודי מייקר הבריטי, בה נאמר בפירוש: "כיצד גיטריסט כה מוכשר נותר מובטל?"

את הכתבה ראה זמר בשם קולין קארטר, שהחליט להרים טלפון לבנקס. הגיטריסט המופתע רתח מזעם שאיש זר התקשר אליו בגלל כתבה רחמנית בעיתון. בנקס, שהיה ידוע בפתיל הקצר שלו ובגאווה המקצועית שלו, לא אהב שמציירים אותו כמקרה סעד. אך עקשנותו של קארטר הובילה במהרה לפגישה בין שניהם בביתו של בנקס.

החיבור ביניהם היה מושלם. הם יכלו לדבר במשך שעות ולהקשיב למוסיקה ביחד. עד שבשלב מסויים הציע קארטר ששניהם יתחילו לכתוב מוסיקה ביחד. השיר הראשון שכתבו נקרא SMALL BEGINNINGS. זה השיר שפותח את תקליט הבכורה של הלהקה, והוא נכתב מתוך רצון עז של בנקס להוכיח לכולם ובעיקר לאקסים שלו מלהקת יס שהוא עדיין רלוונטי. בנקס וקארטר לקחו את הקלטת הדמו של שירם הראשון והחלו לחפש מפיק. בנקס רצה מאד שדרק לורנס, האיש שהפיק את ווישבון אש ודיפ פרפל, יהיה המפיק של להקתו העתידית. והוא הצליח לעניין את לורנס בדמו שהוקלט.

לאחר זמן קצר החתים לורנס את בנקס וקארטר על חוזה. עכשיו הגיע הזמן למצוא נגנים להקמת הלהקה האמיתית. בשלב הזה החלו להיערך אודישנים קדחתניים. כחמישים קלידנים ניסו את מזלם והזיעו על הקלידים בתקווה להתקבל. לבנקס היה קרדיט כגיטריסט העבר של להקת יס, שבתקופה הזו כבר צברה הצלחה גדולה משל עצמה, מה שהפך אותו לסוג של סלב בקרב נגני הפרוג.

בנקס רצה מאד שטוני קיי, האורגניסט של יס, יהיה הקלידן שלו. בשלב הזה כבר הועף קיי מהלהקה ההיא והיה צעד אחד לפני הקמת להקה משלו בשם BADGER. אך קיי ניגן בכל זאת בתקליט הבכורה של FLASH, אם כי הוא הקליט את תפקידיו אחרי ששאר הכלים כבר הוקלטו. הוא נכנס לאולפן ללא חזרות עם ההרכב לפני כן, מה שרק מוכיח את הכישרון העצום שלו. בנקס ניסה בכל זאת למצוא קלידן קבוע ללהקה. איאן מקדונלד, לשעבר מקינג קרימזון, ניסה את מזלו אך הוא לא עבר את האודישן כי רצה להתרכז בנגינת סקסופון וחליל במקום אורגן האמונד. בנקס רצה צליל כבד ועוצמתי יותר, ומקדונלד כנראה היה עדין מדי עבורו.

במהלך האודישנים נמצא בסיסט קבוע בדמות ריי בנט, שהיה חבר קרוב של ביל ברופורד, המתופף של יס. בנט נהג לבקר את ברופורד, כשגר ביחד עם בנקס כשהם עוד היו יחד ביס. יום אחד מצא בנקס את בנט ישן בחדר האמבטיה שלו. בשלב מאוחר יותר הגיע בנקס לביתו כשמצא לפתע בחור במיטתו עם בחורה במהלך משגל. זה היה שוב ריי בנט. נראה שבנט פשוט הרגיש בבית בכל מקום שבו בנקס היה.

הרבה מתופפים ניסו את מזלם באודישן, עד שנמצא מייקל הו. הרביעייה שנקראה FLASH התקבעה, ללא קלידן קבוע. הלהקה הוחתמה לחברת התקליטים SOVEREIGN שבאנגליה. הקלטות תקליט הבכורה ארכו כשבועיים מלאים באולפני DE LANE LEA. מעבר לדלת באולפן היו חברי להקת קווין העתידית, שהקליטו דמואים ראשוניים. פרדי מרקיורי נהג לבקר את FLASH במהלך ההקלטות ואהב להקשיב למוסיקה שהלהקה ניגנה. מי יודע, אולי כמה מהמהלכים הדרמטיים של קווין נולדו מההצצות האלו לאולפן של בנקס?

בנקס ניגן בהקלטות בגיטרת גיבסון 335, שלא ניגן עליה מעולם לפני כן. הוא היה רגיל לנגן לפני כן על גיטרת ריקנבקר, שהייתה סימן ההיכר שלו בלהקת יס. המעבר לגיבסון נתן לו צליל חם ומחוספס יותר.

השיר SMALL BEGINNINGS הוקלט במטרה ברורה להיות השיר הפותח של התקליט. זה גם היה השיר שפתח את הופעות הלהקה. בנקס מנגן כאן תפקידי גיטרה מהירים ומרשימים למדי. לעיתים העסק נשמע לא רחוק מהאופי של להקת יס בשני תקליטיה הראשונים. השיר הזה היה הלהיט הגדול ביותר של הלהקה והצליח להשתחל למצעד הבילבורד האמריקאי, הישג שלא היה מבוטל בכלל עבור להקת פרוג בריטית חדשה. זה הציג את היכולת של בנקס לשלב בין מורכבות מוזיקלית לבין נגישות פופית.

השיר השני, MORNING HAZE, נכתב על ידי בנט הבסיסט. זה שיר שהלהקה לא ניגנה מעולם בהופעה ומציג את הצד האקוסטי שלה ונותן למאזינים רגע של נשימה בתוך כל המהירות של בנקס.

אחרי כן מגיע הקטע האהוב עליי ביותר בתקליט, CHILDREN OF THE UNIVERSE. גם השיר הזה נכתב על ידי בנט וקיבל עיבוד פרוגרסיבי של כל הלהקה. יש בשיר הזה את כל הסממנים הנכונים להפוך אותו ליצירת רוק מתקדם ראויה, עם שינויי מקצב ותתי פרקים מוזיקליים. הקטע DREAMS OF HEAVEN הוא קטע שנוצר מג'אם סשן של הלהקה במטרה לסיים הופעות חיות, מה שמסביר את האורך שלו ואת המקום הנרחב לאלתורים של כל חברי הלהקה.

עטיפת התקליט עוצבה ללא התייעצות כלל עם בנקס, שנחרד לגלות שהוא שונא את התמונה. הוא רצה ששם הלהקה ייתפס כניצוץ ואילו המעצבים החליטו ששם הלהקה יהיה כ"מציצנות". בנקס פחד שהתקליט לא יימכר בגלל הציור עם התחתונים של האישה שם, אך פה הוא טעה. הפרובוקציה כנראה רק עזרה למכירות.

הביקורות היו חלוקות בדעתן באנגליה. חלק מהמבקרים טענו שמדובר בחיקוי של יס, בעוד אחרים שיבחו את האנרגיה החדשה. בארצות הברית המצב היה טוב יותר והלהקה זכתה להצלחה יפה בסיבובי הופעות. רוברט פריפ, שהיה אז חבר קרוב של בנקס, הקשיב לתקליט והשיב בחיוך מסתורי: "המממ... מעניין, אם כי טיפה ארוך מדי". בנקס ראה בהערתו של פריפ דבר אירוני כי ראה בכל עבודותיו של פריפ בקינג קרימזון דבר ארוך מדי.

להקת FLASH הוציאה לאחר מכן עוד שני תקליטים בסגנון דומה, IN THE CAN ו-OUT OF OUR HANDS, והתפרקה עקב חילוקי דעות פנימיים וניהול כושל. בנקס הוציא מיד לאחר מכן תקליט סולו בשם TWO SIDES OF PETER BANKS, בו ניגנו מוזיקאים מוכשרים כמו פיל קולינס ויאן אקרמן. למרות הפוטנציאל העצום, הוא נעלם משוק המוסיקה הרציני וחי בשולי התעשייה עד למותו ב-7 למרץ 2013. הוא תמיד ייזכר כאיש שהיה לו את הכל, איבד את הכל, ומצא לרגע אחד את הברק המושלם - פלאש.

בונוס: הצפון הלוהט: הבחורים מהטפילד והצפון שגרמו לקנטרברי לחייך בתקליט בכורה.

החודש, פברואר בשנת 1974, יצא תקליט הבכורה של HATFIELD AND THE NORTH. ניסיון לעקוב אחר הענפים השונים של הלהקות המחוברות לעץ המשפחה של סצנת קנטרברי היה תמיד עסק מבלבל למדי. זה היה המקרה במיוחד כשדובר בלהקה הזו. החברים בה נחשבו לאחת הלהקות האהובות ביותר שקושרו לסצנה הזו, והסיפור שלהם נבט ישירות מתוך הרכבים כמו GONG, CARAVAN, MATCHING MOLE ו-EGG. בנוסף, הם התחברו לשמות אחרים בקאנון המוזיקלי כמו DELIVERY, GILGAMESH, SOFT HEAP ו-NATIONAL HEALTH. בקיצור - סיפור ארוך.

במהלך הקריירה הקצרה שלהם, HATFIELD AND THE NORTH רכשו לעצמם מוניטין של הרכב מבריק ובלתי צפוי. הם היו מסוגלים להדהים את הקהל בשתיקה מהופנטת בזכות הישגים מוזיקליים מרהיבים ברגע אחד, ולהפיל את המאזינים מצחוק פרוע ברגע שאחריו. עם כישרון שהפיל לסתות והצטיין בלחנים נהדרים ובעיבודים מורכבים שהשתלבו זה בזה בצורה יפהפייה, הגישה היצירתית שלהם לסולואים ולמשקלים ריתמיים מורכבים מיקמה אותם איפשהו בין רוק לג'אז, אך עם סאונד ייחודי משלהם.

כאשר קשיים פנימיים ועוני קשרו קשר כדי לפרק את הלהקה בשנת 1975, הם השאירו מאחוריהם שני תקליטים יוצאי דופן. הבכורה שלהם משנת 1974 שקרויה על שמם, ותקליט ההמשך, THE ROTTERS' CLUB משנת 1975, שנחשבים באופן נרחב ליצירות מופת של ז'אנר קנטרברי.

כאשר הלהקה התחילה, זה היה עם פיפ פייל בתופים, פיל מילר בגיטרה, אחיו של פיל, סטיב מילר (לא הגיטריסט האמריקאי, כן?) בקלידים, וריצ'רד סינקלייר מלהקת קרוואן. פיל, סטיב ופיפ היו בלהקת DELIVERY. אחר כך בן דודו של ריצ'רד, דייב סינקלייר, גם הוא אקס-קרוואן, החליף את סטיב מילר לזמן מה אבל גם זה לא הסתדר. בהרכב עם סינקלייר האורגניסט הם הספיקו להצטלם לתוכנית טלוויזיה צרפתית בשם ROCKENSTOCK. גם רוברט וויאט הגיע עמם לשם.

את דייב סינקלייר החליף דייב סטיוארט (לא ההוא מיורית'מיקס!) שכשרונו נרשם לחבר'ה כשהיה חבר ב-EGG. פיפ הזמין את סטיוארט להצטרף בינואר 1973 וזה הביא יותר השפעות קלאסיות לסאונד. הוא היה מעריץ גדול של סטרווינסקי. סטיוארט: "ההצטרפות להטפילד והצפון הייתה כרוכה בעקומת למידה תלולה וזה היה דבר טוב. הם רצו שאנגן יותר כמו מוזיקאי ג'אז. משם פיפ ופיל הגיעו, וג'אז עבורי היה טריטוריה זרה ולא משהו שהקדשתי לו תשומת לב".

הלהקה הוחתמה בחברת התקליטים VIRGIN שזה עתה הוקמה, כשלוחה של עסק ההזמנות בדואר של ריצ'רד ברנסון. בנובמבר ודצמבר 1973 הם עבדו על תקליט הבכורה שלהם באולפני MANOR בבעלות VIRGIN. בעוד שהם נהנו מהסביבה הנינוחה של האולפנים, פיפ התרשם פחות מהמתקנים והסאונד. "זה היה מקום נהדר שבו היו משרתים אותך מכף רגל ועד ראש, אבל המכשור תמיד היה מתקלקל. היינו מסתובבים הרבה ומחכים לטכנאי, טום ניומן, שיתקן הכל, ושוכחים שבזמן ההמתנה אנחנו צוברים חשבון ענק לשלם – 20,000 פאונד או משהו כזה, שזה היה הרבה אז".

המצב הכלכלי לא היה הדבר היחיד שפיפ פייל לא היה מרוצה ממנו כאשר ניומן מחק בטעות את ערוץ תוף הבס במהלך קטע הנגינה האחרון של LANDCRABS, מה שדרש מהמתופף לחרוק שיניים ולהקליט מחדש. דייב סטיוארט נזכר מדוע פיפ כעס: "הקטע הזה הוא בתיבות קצביות מתחלפות של 11 ו-19, וקבלת ההחלטות של פיפ לגבי מיקום תוף הבס הייתה מנותקת לחלוטין מהרציונל. היה לו קשה מאוד לתקן את ההקלטה, אבל הוא הצליח לעשות זאת איכשהו!"

"זה לקח לי בערך יומיים כי הקצב האיץ והאט בכל מקום", הסביר פיפ המתוסכל. "כל כך כעסתי על זה, ומכאן הקרדיט על העטיפה: טום BULK ERASE ניומן." למרות הקשיים, התקליט יצא עם הופעות אורח של רוברט וויאט וסולו סקסופון ללא קרדיט של דידייה מאלרב - הלא הוא בלומדידו מלהקת גונג.

ויש גם הומור בתקליט - ועוד איך. למשל, FITTER STOKE HAS A BATH: השיר נכתב על ידי פיפ פייל ומציג שילוב של התבוננות עצמית ונונסנס. השיר מתאר חוויות מסיבוב הופעות, כולל מפגש מוזר עם בחורה שביקשה ממנו חטיף שוקולד ואז אכלה אותו, מה שלדבריו הרס הכל.

ויש את CALYX הנפלא שמציג את השירה הייחודית של רוברט וויאט שהקליט את השירה ללא מילים, רק הברות מופשטות, מכיוון שהמנגינה הייתה כה מורכבת שזה הרגיש מתאים יותר מהטקסט המקורי שתוכנן. חוץ מזה - הוא מאד אהב לשיר כך, עוד בסופט מאשין ובמאצ'ינג מול. כך שטכניקה זו לא הייתה חדשה עבורו. זו הייתה אחת ההקלטות הראשונות שלו לאחר התאונה שהשאירה אותו משותק. במהלך הקטע נשמע גם צליל פסנתר שנוגן במהופך. כלומר, דייב סטיוארט נאלץ להקיש לקטע הזה באופן מהופך, לכתוב את התווים כך, לנגנם לפי אותו קצב בערוץ הקלטה נפרד - ואז להפוך את התפקיד בסליל ההקלטה שיתאים בול לשאר הכלים. תהליך אולפני אנלוגי לא קל אבל מעניין מאד.

אם אינכם מכירים את התקליט הזה עד כה - תמהרו להקשיב לו. מדובר בפנינה אמיתית של רוק מתקדם. ככה עושים מוסיקה!

בונוס: קנזס על המפה של אמריקה: איך שישה חבר'ה מטופיקה גרמו לאמריקה להזיע ולרקוד לצלילי כינור.

החודש, פברואר בשנת 1975, הוציאה להקת קנזס את תקליטה השני ששמו SONG FOR AMERICA. בעוד שהיסודות הונחו כבר בתקליט הראשון, עומק רב יותר של חזון מוזיקלי והתפתחות סגנונית הגיעו בתקליט השני הזה.

חברי ההרכב באותם ימים היו הסולן והקלידן סטיב וולש, הסולן והכנר רובי שטיינהרדט, הגיטריסט והקלידן קרי ליבגרן, הגיטריסט ריצ'רד ויליאמס, הבסיסט דייב הופ והמתופף פיל אהרט. עבורם, היציאה של התקליט הראשון ב-1974 הייתה צעד מכריע שהוביל אותם מחוץ למעגל המועדונים והברים המשמים שבו היו תקועים. ברגע שהתקליט הראשון יצא, הם העמיסו הכל ויצאו לפניקס כדי לחמם את להקת הקינקס ומאז הם לא חזרו הביתה.

הלהקה חיממה את הקינקס בכמה הופעות נוספות במערב ארצות הברית, והזדמנויות נוספות החלו לצוץ. תחנות רדיו FM התלהבו מהתקליט הראשון, ודון קירשנר שילב את ההרכב המבטיח בתוכנית הטלוויזיה שלו DON KIRSHNER’S ROCK CONCERT. סיבוב הופעות כלהקת חימום ללהקת MOTT THE HOOPLE היה עוד נקודת ציון חשובה, אם כי בזמנו החברים לא קלטו את גודל המאורע.

מסתבר שמי שהייתה אמורה לחמם את MOTT THE HOOPLE הייתה בכלל להקת קווין, אבל הגיטריסט, בריאן מאי, חלה בצהבת והם ביטלו. קנזס הוקפצו לסיבוב במקומם, אבל הקהל עדיין ציפה לבריטים המפונפנים. ריצ'רד ויליאמס סיפר שמאז הוא שמע בראש צעקות של "קווין! קווין!", אבל סיבוב ההופעות ההוא לימד אותם איך לבנות סט הופעה נכון, איך לקבוע את הקצב ולא להרפות מהקהל לרגע.

החברים נשארו עסוקים מאוד כלהקת חימום, עם הופעות מרכזיות פה ושם. זמן קצר אחרי שהתקליט הראשון יצא, הם כבר היו צריכים להתחיל לעבוד על השני. מכיוון שהם היו חייבים להתפרנס מהופעות בלתי פוסקות, לא היה להם את הלוקסוס לקחת פסק זמן לכתיבה.

התקליט SONG FOR AMERICA נכתב תוך כדי תנועה בדרכים. יש בתקליט שירים ארוכים אבל הם מובנים מאוד ומעובדים לעילא, ולא מדובר בסתם ג'אמים מאולתרים. ההקלטות נערכו בלוס אנג'לס בסוף 1974 עם המפיקים ג'ף גליקסמן ווואלי גולד. גולד הפיק את תקליט הבכורה, וגליקסמן המשיך לעבוד עם הלהקה על תקליטים רבים נוספים בעתיד.

היה להם סגנון ייחודי מאוד וגם המראה שלהם היה מתעתע: הם לבשו חולצות טריקו, ג'ינס ומגפי בוקרים אבל ניגנו ניחוחות של רוק מתקדם בסגנון הבריטי. המבקרים התקשו לקטלג אותם, ובשני התקליטים הראשונים המעריצים שלהם היו בעיקר מוזיקאים אחרים. קרי ליבגרן וסטיב וולש התבגרו מהר ככותבי השירים העיקריים. שיר הנושא שנמשך עשר דקות נחשב לשיר קנזס האולטימטיבי אז.

קרי ליבגרן כתב את שיר הנושא כשהיה במטוס גבוה מעל אמריקה. כשהסתכל למטה, הוא הרהר באומה הצעירה יחסית ועד כמה היא ייחודית. שיר הנושא הזה היה נקודת מפנה עבורו. הוא כתב אותו מהתחלה ועד הסוף, ניגן אותו לחבריו בפסנתר והראה לכל אחד את התפקיד שלו. ללא קשר למי שכתב, כל חברי הלהקה היו מעורבים בעיבודים, וסטיב וולש הפך את המלודיות לשלו.

זו הייתה תקופה פורייה מאוד עבור קרי וסטיב, והמומנטום מהתקליט הראשון נתן להם השראה. מבחינה סאונד, זה תקליט טוב יותר מהראשון כי הם היו מנוסים יותר ומיומנים. זה זכה להצלחה מיידית כשיצא בפברואר 1975, הגיע למקום ה-57 במצעד המכירות של בילבורד וזכה להשמעות רבות ברדיו FM.

זה נפתח עם DOWN THE ROAD, שנכתב על ידי סטיב וולש וקרי ליבגרן. זהו קטע רוק מחוספס שמדבר על חיי הדרכים והדמויות הצבעוניות שפוגשים בדרך. השיר מתאר דמויות בשולי החברה כמו סרסורים ומכורים לסמים ברחוב 42, ומציג את הניגוד בין החיים האורבניים הקשים לבין החופש של הכביש הפתוח.

ואז בא האפוס החשוב - SONG FOR AMERICA של קרי ליבגרן. השיר מחולק למספר חלקים מוזיקליים המדגימים את היכולת הפרוגרסיבית של הלהקה. הוא מתאר את אמריקה כארץ של יערות ירוקים ומישורים סוערים לפני בוא האדם, ואת השינוי שהתחולל בה עם בניית הערים והכבישים המהירים. ליבגרן ביטא כאן דאגה סביבתית מוקדמת, כשהוא כותב על איך יד אדם טימאה את גן העדן.

הצד הראשון בתקליט נחתם עם LAMPLIGHT SYMPHONY. שיר (בעצם יצירה ארוכה - כשמונה דקות) נוסף של קרי ליבגרן, המוגדר כסיפור רפאים רומנטי. השיר מספר על אדם זקן שמתאבל על אשתו המנוחה בלילה קר. הוא מדליק מנורה ומביט בתמונות מהעבר, כשלפתע דמותה מופיעה מולו בחדר.

הצד השני של התקליט היה מעט פחות אחיד. האיזון העדין בין רוק לפרוג שהושג בחצי הראשון הופר מיד עם השיר LONELY STREET. השיר, שהולחן על ידי כל חברי הלהקה למעט קרי ליבגרן, היה למעשה ג'אם של בלוז משמים למדי - למען האמת. השיר לא היה כישלון מוחלט, שכן סטיב וולש שר אותו בצורה משכנעת (הוא זמר פגזזזז) והלהקה ניגנה את הריפים הפשוטים בצורה מהודקת, אך כנראה התקליט היה חזק יותר בלעדיו. המילים עוסקות באדם שנמצא בכלא (או בדרך לשם) לאחר שרצח מישהו ב... ניחשתם נכון, רחוב בודד. הוא מתאר את תחושת החרטה, את הריח של הרחוב ואת הזיכרונות שרודפים אותו.

מהרחוב הזה עוברים אל THE DEVIL GAME, שיר שנכתב על ידי סטיב וולש ודייב הופ ומעלה את הרף מהשיר הקודם. השיר עוסק במאבק רוחני בין טוב לרע. המילים מזהירות מפני המשחקים של השטן ומדגישות את חשיבות הבחירה האישית בחיים.

למרבה המזל, לקנזס נותר עוד קלף אחד חזק בשרוול. התקליט מסתיים בנימה חיובית עם היצירה בעלת השם המפוצץ, INCOMUDRO HYMN TO THE ATMAN, שנכתב על ידי ליבגרן. המונח אטמן מגיע מהפילוסופיה ההינדית ומתייחס לנשמה או לעצמי האמיתי. השיר עוסק בחיפוש אחר משמעות מעבר לעולם החומרי ובמושג גלגול הנשמות. מוזיקלית, זה עוד אפוס מרשים מבית היוצר הזה. רק שהייתי אולי מוותר על סולו התופים לטובת עוד קצת מהלחן הקבוצתי.

ומכאן והלאה קנזס אף תעלה עוד מדרגות למעלה, עם תקליט שלישי בשם MASQUE המעולה, תקליט רביעי בשם LEFTOVERTURE המופתי ותקליט חמישי בשם POINT OF KNOW RETURN. אז היא תערוך אלבום כפול בהופעה בשם TWO FOR THE SHOW ואחריו תתחיל הנסיגה...

בונוס: המסע אל הלא נודע: האם החללית של להקת JOURNEY עמדה להתרסק או שזה היה רק תדלוק בדרך לפסגה? החודש, פברואר בשנת 1977, יצא תקליט שלישי ללהקת JOURNEY ששמו NEXT. אז מה יש בבא בתור?

"אני עדיין חושב שחלק מהדברים שעשינו אז היו נהדרים. חלק מזה היה פינוק עצמי. לקח זמן עד שהפוליטיקה הסתדרה איכשהו", כך אמר הגיטריסט ניל שון כשנזכר בימים ההם, והאמת היא שהשנה ההיא, 1977, נפתחה בסערה מוזיקלית של ממש. הלהקה פתחה את השנה החדשה עם הופעה מחשמלת ב-SPORTS ARENA בסן דייגו, כשהחברים חולקים את הבמה עם ענקי הדרום לינרד סקינרד ועם אלפא באנד. החבר'ה האלה לא נחו לרגע והמשיכו להופיע באינטנסיביות מטורפת לאורך כל השנה, כאילו הקריירה שלהם תלויה בזה, ומתברר שהיא אכן הייתה תלויה בזה.

התקליט השלישי של הלהקה, שנשא את השם המבטיח NEXT, הצליח להעפיל למקום גבוה יותר במצעד הבילבורד האמריקאי מאשר שני קודמיו, כשהוא מתברג במקום ה-85 המכובד. התקליט אפילו הצליח לחצות אוקיינוסים ולהשתחל למצעדים בשוודיה הקרה, מה שהוכיח שלפרוגרסיב של סן פרנסיסקו היה קהל גם בארץ הוויקינגים. למרות הנתונים האופטימיים הללו, המציאות במשרדי חברת קולומביה הייתה קצת פחות חגיגית. הציפיות של בכירי החברה היו גבוהות בהרבה, והמבקרים, כדרכם של מבקרים, לא ממש עשו הנחות והגיבו בצורה לא אוהדת בעליל.

למעשה, נוצר מצב פרדוקסלי שבו למרות ש-NEXT הגיע גבוה יותר מהתקליטים JOURNEY ו-LOOK INTO THE FUTURE, גרף המכירות הכללי היה בירידה חופשית. האמת המרה הייתה שהמכירות בקושי היו מבטיחות מלכתחילה. הסיבה היחידה שחברת התקליטים קולומביה לא שלחה את החבורה הביתה הייתה המוניטין שלה כלהקת הופעות חרוצה במיוחד, כזו שבנתה במו ידיה ובזעת אפה קהל מעריצים נאמן שלא מוותר על אף תו.

"הופענו כנראה תשעה, עשרה חודשים בשנה, ובשני החודשים הנותרים היינו באולפן ויצרנו מוזיקה חדשה", הסביר ניל שון את לוח הזמנים הבלתי אפשרי שלהם. "עשינו את זה במשך כחמש שנים, את לוח הזמנים המפרך הזה. ובסופו של דבר הקלטנו עוד שני אלבומים – LOOK INTO THE FUTURE ואז NEXT – וכל אחד נמכר פחות מקודמו. אבל השגנו קהל הופעות גדול יותר, כי הופענו כל כך הרבה".

התקליט השלישי ניסה להיות נגיש ומסחרי יותר מקודמיו, אך הוא לא נטש את שורשי הג'אז-רוק והרוק הפרוגרסיבי שהפכו את הלהקה למעניינת. חברי הלהקה אפילו הגדילו לעשות ולקחו שיעורי פיתוח קול, רק כדי שיוכלו לקלוע לטעם של תחנות רדיו ה-FM ולהישמע קצת יותר כמו משהו שאפשר לזמזם במקלחת. "כל מי שמופיע בתעשיית ההקלטות ועל רוב הבמות כבר נמצא בתחום המוזיקה המסחרית", הצהיר הבסיסט רוס ואלורי בגישה פרקטית. "אז אין הבדל חוץ מבחינת מספר האנשים שהקהל שלכם מורכב מהם".

המסע המוזיקלי של NEXT נפתח עם השיר SPACEMAN. השיר הזה נכתב על ידי המתופף איינסלי דנבר והקלידן גרג רולי, והוא הציע סאונד מסקרן עם נגיעות של טשטוש פסיכדלי שהזכיר את פינק פלויד. המלודיה המוזרה והייחודית שלו הפכה אותו לבחירה הטבעית כסינגל היחיד שיצא מהתקליט. השיר PEOPLE לעומתו, היה שיר בלוז רוק סוחף עם נגיעות פסנתר ופריטה אקוסטית, שנראה כאילו נתפר בדיוק למידותיו של ניל שון. הרצועה I WOULD FIND YOU הציבה את שון בעמדת הזמר המוביל, אם כי המכשור המוזיקלי והיכולת הווירטואוזית נותרו המוקד העיקרי שם. השיר HERE WE ARE שכתב גרג רולי, נפתח באפקט חלומי ומתפתח לאט, כשהוא משרה אווירה רגועה שמאטה מעט את הקצב התזזיתי של התקליט.

הצד המחוספס יותר הגיע בשיר HUSTLER, שנפתח בריף גיטרה עצבני במיוחד לפני שרולי נכנס בשירה. מדובר בפנינת בלוז-רוק שמזכירה את הימים היפים של דיפ פרפל עם עבודת אורגן וירטואוזית (נו טוב, מדוב בפאקינג גרג רולי, האורגניסט הכי טוב שהיה אי פעם בלהקת סנטנה!). שיר הנושא, NEXT, הוא תצוגת תכלית של רוק מהיר שמשנה קצבים, כאשר איינסלי דנבר מוכיח מדוע הוא נחשב לאחד המתופפים המבוקשים בתעשייה. הקטע האינסטרומנטלי NICKEL AND DIME, שנמשך ארבע דקות של רוק פרוגרסיבי שאפתני, הפך במהירות לחביב הקהל המושבע. לסיום, השיר KARMA שוב נתן לניל שון את המיקרופון, וגם כאן הנגינה המרהיבה גנבה את ההצגה מהמילים.

למרות הרגעים המבריקים, ניכר היה שהלהקה נמצאה בפרשת דרכים. האם עליה להמשיך בקו של סנטנה ולהתמקד במוזיקה אינסטרומנטלית מורכבת? או שעליה לעבור למרכז המגרש עם שירים קליטים יותר? חוסר ההחלטיות הזה כנראה עלה לה במכירות, אך על הבמה הכל עבד כמו שעון שוויצרי ומכירות הכרטיסים נותרו יציבות. בתחילת 1977 המצב הגיע לנקודת רתיחה. "אהבתי את הלהקה המקורית ההיא ורבים אחרים אהבו", נזכר המנהל הרבי הרברט. "אני חושב שהאלבום הראשון בזמן אמת מכר בערך 150,000 עותקים, השני מכר 250,000 ואז השלישי מכר 100,000 או אולי 150,000". המנהלים בקולומביה איבדו את הסבלנות שלהם לניסיונות למכור פיוז'ן לקהל שרק רצה לרקוד דיסקו או לירוק עם הפאנק. JOURNEY נראתה כמו דינוזאור שנתקע בתחנת רכבת לא נכונה.

רוס ואלורי תיאר את המצב הכלכלי העגום: "הופענו ללא הפסקה כשאנחנו משתמשים במזומנים מהדרכים כדי להמשיך, ופיתחנו מספיק קהל מעריצים כדי שהם יוכלו לבנות על מכירות של בערך 200,000 אלבומים... החלטנו לנגן פחות ולשיר יותר כדי שלא נצטרך לעבוד בפרך עד סוף חיינו". זה היה צעד נואש לשמור על שביעות הרצון של הקודקודים בחברה.

הרבי הרברט לא חסך במילים בתיאור המציאות של 1977: "אני אפילו לא חושב שהמוזיקאים עצמם היו מודעים לאיפה הם היו ב-1977, אבל הם בעצם היו גמורים. הם היו בדרך החוצה. חברות התקליטים בכל התעשייה ובאמריקה זרקו אמנים ימינה ושמאלה. עסקי המוזיקה השתנו באופן קיצוני עד סוף 1977. תנועת הדיסקו הכתה שורשים, ו-SATURDAY NIGHT FEVER היה להיט ענק. כל חמשת המקומות הראשונים היו קשורים לדיסקו ודברים מהסוג הזה. החברים עמדו בתחנה והם אפילו לא ראו את האורות האחוריים של הרכבת שהם פספסו... אמנים אחרים כבר הצליחו על הגב של JOURNEY – כמו קנזס ו-RUSH. אבל אנחנו עמדנו בתחנה והרכבת כבר עזבה".

במקום להיכנע, להרברט היה רעיון מבריק. הוא ראה איך להקות כמו בוסטון, פורינר, סטיקס וריו ספידוואגן כובשות את המצעדים עם אלבומי פלטינה ונוסחת פופ מנצחת. הוא הלך לחברת קולומביה והתחנן שלא יזרקו את הלהקה. כשהם התעקשו, הוא הציע להביא זמר מוביל חדש. "מה דעתכם שנשים את הזמר שאתם מדברים עליו, רוברט פליישמן, בלהקה?" הוא שאל, וקיבל חנינה זמנית מגזר הדין. פליישמן עצמו מצא את עצמו בסיפור הזה כמעט במקרה, אחרי שחזר לדירה ריקה כדי לענות לטלפון שצלצל בטעות.

השילוב של פליישמן עם גרג רולי היה אמור להיות מהפכני. רולי קיבל את הזמר החדש בזרועות פתוחות ואף אירח אותו בביתו. פליישמן נזכר בסיפור מצחיק עם הרולס רויס של רולי: "הייתה לו רולס רויס יפהפייה מ-1958 ונסענו לתוך סן פרנסיסקו – הגבעות בסן פרנסיסקו, הן פסיכיות – אז הוא עוצר את המכונית בשיפוע שלה על הגבעה הזו ואומר, 'אני חייב להיכנס לבנק הזה. תעשה סיבוב מסביב לבלוק ואני אצא כשתגיע'. מעולם לא נהגתי במכונית כזו. ידית ההילוכים הייתה על מוט ההיגוי אז אני נוהג ברולס רויס הבלתי תיאמן הזו במעלה הגבעה הזו ואני חייב לעצור כי יש רמזור ויש לי מכוניות מאחוריי, ואם אני אתדרדר אחורה אני הולך לרסק את המכוניות. אני פשוט כל כך לחוץ בצורה בלתי רגילה, מפוחד מוות. בסוף הגעתי לבנק והוא לא היה שם. אז הייתי צריך לעשות את זה בערך שלוש פעמים. אמרתי לו, 'פשוט תיכנס למכונית הזו... פשוט תשתלט עליה!' הוא אהב אותי מספיק כדי לתת לי את הרולס רויס שלו!"

כך, בזכות תושייה של מנהל אחד, זמר שחזר לענות לטלפון ורכב יוקרה ששרד את הגבעות של סן פרנסיסקו, JOURNEY הצליחה להישאר בחיים - וזאת לפני שהזמר סטיב פרי יגיע ויזניק אותה למעלה... ממש למעלה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459